האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה

העברית

בללית, יהודית וארציטזראלית

כיד עשרים ושמונה
פקטה פויבאל - קאוצ׳דק

חברה להרצאת אנציקלופדיות בע״בל
ירושלים חשל״ו חל־אביב

4 וס 4£ ק 0 .ו:)ץ:>א£

£ 1 £ 6 * 41<:4

נסויא הכבוד:

פרום׳ אפרים קעיר - נסויא המדינה

הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלושדיות בע״ם

מאיר (דל) וברבה פ לא י

שמשון קלאום מנהל

הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי גע*מ, גבעתיים-רמת־גן

ההגהות — שרה יפה. . 1.4 \! ריכוז המזכירות של מחלקת התכנון ואיסוף
החוסר — אסתר קיסר! ריכוז המזכירות של מחלקת העריכה — הדי שטיינ¬
ברג ! איסוף התמונות — עליזה נרוסברט, . 1.4 * 1 ויעל ממן, . 6.4 ז ציור
ומיסד — יהודית בלנק, . 8.4 וסוזן לנדאו. . 8.4

©

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זנדוח תרגום, קיצורים, תצלומים והעתקות
. 1 x 0 ,׳גאו״׳זואסס סאנמצג״זפט? ו< 01 פ*?סשס׳דסא£ ׳י פ דמסנאזויזסס

. 1 פ*.פ 5 ו א 1 ספידאו&ע

המערכת הכללית לביד ב״ח

העורך הראשי;

פרום׳ יהושע פראווד

מנהל המערכת:

אלפסנדר פלאי . 4 . 1 \

המערכת המרכזית

מחלקת מדעי־היהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורבך

ד״ר ישראל תא־שמע (עורף משנה)

מחלקת מדעי-החח: פדום׳ שמואל הוגו ברגמן(ז״ל)
אהרן אריאל (עורף משנה)

ד״ר פנחס פיק (עורף משנה)

מחלקת מדעי־הטבע: פרופ׳ בנימין שפירא

ד״ר אריאל כהן(עורך משנה)

מחלקת התכנוץ׳ איסוף החומד והבאה לדפוס —
מזכיר פללי: יצחק הס

המזכירות המדעית

המזכיר הכללי:

רב נן־אכא, . 1.50 * 1

יעקב אורגך / מקרא; רב בן־אבא, .ס§ 41 / אסלאם; פסיכולוגיה; בלשנות; חינוך, רות בנדל, . 4 .. 8 / גאוגרסיה, גאולוגיה, אנתרוסו־
לוגיה; ארי בר*זכאי, . 8.4 ,. 8 .^ 1 / משפט; סוציולוגיה; צבי ברס, . 1.4 \ / דתות; היסטוריה של יה״ב; פילוסופיה; מוסיקה;
ד״ר דניאל וגני / כימיה; מינרלוגיה; רפואה, ד׳יר אלעזד וינייב / היסטוריה, אפרת ייבין(ז״ל), . 1.4 * 1 / ארכאולוגיה, פרהיסטוריה, צלה
כ׳׳ץ . 1.4 * 1 / קבלה, תו״י, פנחס לייכזץ / ביבליוגרפיה, יאיר מאירי, . 1.4 * 1 / כלכלה, ספורט, ירדנה פלאוט, . 8.4 / גאוגרפיה;
גאולוגיה; יהודית פלדמדזילכרפניג, . 41.4 / ססרויות; אמנות; צבי קפלן / הלכה, תלמוד, מנחם רבינוביץ, . 1.50 * 1 / ביוכימיה;
רפואה, אלחנן ריינר, . 8.4 / תו״י; גאוגרפיה היסטורית של א״י, שמואל שביב, . 1.4 * 1 / תרבות קלאסית, ד״ר יאיר שמעוני /
אסטרונומיה ; טכניקה; מטאורולוגיה; פיסיקה.

עורבי מדודות

ד״ר א. אבן־זהר.ספרדיות סקנדינוויות

פרופ׳ ש. אכרמסקי .. מקרא; היסטוריה ישראלית עתיקה

פרוס׳ א. א. אורכך . תלמוד; ספתת רבנית

ד״ר ח. אורמיאך.חינוך; פסיכולוגיה

פרופ׳ א. אלכסנדר .פיסיקה

פרוס׳ א. אשתור.אסלאם

פרוס׳ י. צ. כלום. משפט

פרוס׳ י. בדיור. סוציולוגיה

פרוס' י. כךתור. גאולוגיה, מינרלוגיה

פרום׳ ש. ה. ברגמן(ז״ל) פילוסופיה

ד״ד ם. כרטפלד. ספחת צרפתית

ד״רמ.דור. זואולוגיה

פרופ׳ ש. הורביץ .חקלאות

י. הם . כלכלה

ד״ר א. וינדיב . פילוסופיה

פרוס׳ ד. י. צ. ורכלוכסקי . דתות

ד״ד א. כדן . אסטדונומיה, מטאוחלוגיה

ד״ד ר. כץ.מוסיקה

פרום׳ מ. לזר . ססחיות חמניות; תאטרון

פרום׳ יהושע ליכוכיץ. תולדות הרפואה

ד״ד י. מרטון .תר׳י בהונגריה ובחמניה

פרום׳ י. נדכה .תו״י: ציונות

פרום׳ ד. ניר. גאוגרפיה

פרום׳ ש. א. עמיצור . מתמטיקה

פרום׳ א. פאהן .בוטניקה

ד״ר א. פורת .טכניקה

ד״ר סא״ל (מיל). פ. פיק .. .. צבא, היסטוחה צבאית

י. םלדמן־זילברפניג .. ספרויות, אמנות (עורכת משנה)

פרופ׳ ד. פלוסר. נצרות; העולם הקלאסי

פרום׳ ח. רוזן .בלשנות

ד״ר א. רונן. אמנות

פדום׳ א. רונן(חיפה).ארכאולוגיה, פרהיסטוריה

פדופ׳ ר. רחמימוב .רפואה, פיסיולוגיה

פרום׳ כ. שפירא .. .. ביוכימיה; מיקחביולוגיה; ביולוגיה

פרום׳ י. שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק
פרום׳ ח. תדמור.המזרח הקדום

רשימת המחברים המשתתפים בברד ב״ח

אבולעפיה אריה, . 14.50

קריתיטבעון, מורה בכיר באוניברסיטת חיפה / זואולוגיה

אביב יגהק, ד״ר

ירושלים, מרבה באוניברסיטה העברית / העיד: סרבנדו(בחלקו)

אבידע אורי,.. 8.4

ירושלים, מוזיאון ישראל / הערך: פויספוליס

אבי־יונה מיבאל, פרוס׳(ז״ל)

המזרח הקדום! ארכאולוגיה

אכינור גיטה,, 14.4 (ז״ל)

ספרות גרמנית

אביתר עזריאל, ד״ר

חיפה, פרופסור בטכניון / מתמטיקה

אכרבנאל קלוד

ירושלים, מרצה באקדמיה למוסיקה ע״ש רובין / מוסיקה

אברמסקי שמואל, ד״ר

ירושלים- פרופסור-הבד באוניברסיטת בךנוריון בנגב / מקרא! היסטוריה
ישראלית עתיקה

אגס גלילה,. 4.50 (

סתח־חקוה / הערך: פרוסטגלנדינים

אדלר יהושע, ד״ר

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: צ׳סמרטון, גילברט קית

אהרונסון שלמה, ד״ר

ירושלים, מרצח בביר באוניברסיטה העברית / הערבים: פרוסיה! פשיזם

אופיר אריה

ירושלים, ראש המחלקה לצורפות ב.בצלאל' / הערך: צורפות

אופק אוריאל

הרצליה, עורך .דבר לילדים' / הערך: צ׳וקובטקי, קורני איונוביץ׳

אורבך יעקב

ירושלים / מקרא

אורבך שמחה בונים (ז״ל)

הערך: ציטלין, משפחה (בחלקו)

אורמיאן חיים, ד״ר

ירושלים / פסיכולוגיה! חינוך

אורשן גדעץ, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: צמח (בחלקו)

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ייערך: פרסונז, טלקוט

אילני גיורא,. 8.50

קרית אונו / הערכים: צבועיים! צבי

אלוין אביגדור, ד״ר

קרית־ים. מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: צלליות

אלסטר־מאו גרדה,. 4.4 (

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערך: סריסלנד. רקטור עמנואל ח

אלסנר טוני, . 14.4

גיו־יורק / הערך: סריבודג(בחלקו)

אמתי פנחם

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: ציקדות

אסרת אלישע, ד״ר

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטת ת*א / גאוגרפיה

אסרתי נתן, . 4.4 (

ירושלים / הערך: צ׳ורטקוב

אריאל אהרן,. 4.4 (

ירושלים / היסטוריה! יחסים בין־לאומיים

אדליק אברהם, מהנדם־ארדיכל

תל־אביב, מרצד, באוניברסיטת ת׳א / הערך: קאופמן, יצחק

אשרי דוד, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יוון ורומא

אשתור אליהו, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם

בהם גינטר,. 8.4

סנטיאגו, פרופסור באוניברסיטת צ׳ילה / הערך: צ׳ילה (בחלקו)

בודיק אמילי, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פרוסט, רוברט לי

בוז׳ה־גרניה ז׳קלין, ד״ר

פאריס, פרופסור באוניברסיטת פאריס / הערך סריס (בחלקו)

בונפיליולי לואיזה, ד״ר

קריודביאליק, פרופסור בטכניון / הערך: פרספקטיוה (בחלקו)

כורישנסקי יהושע, אינג׳

תל־אביב / הערך: סרקי־מכונות

בורשטיין איתן, ד״ר

תליאביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / היסטוריה של צרפת

ביינארט חיים, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: פרפינין (בחלקו)!
פרר, ויסנטה

בית־הלחמי אסתר, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / ססרות אנגלית

בלאו יהושע, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סרחון, שלמה

בלברג יצחק, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: צבירה, מצבי־

בלוף שרל, ד״ר

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: צרפת (בחלקו)

כלום יהודה צבי, ד״ר

ירושלים, סרופםוו״חבר באוניברסיטה העברית / הערך: (ד,)צלב האדזס
הבידלאמי

בלום עמרם, . 4.1110 (

ירושלים / הערך: פשיטת רגל

כלומנקרנץ ברנדד, ד״ר

פאריס / תו׳י בצרפת

בנבג׳י יוסף, ד״ר

ירושלים, חוקר בכיר במכון לסיבים / הערכים: פשתה, פשתן(בחלקו)! צמר

בן־דוד לינה, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: פרנציום! צסיום

בנדל רות,. 8.4

ירושלים / גאוגרסיה

בן־טוביה אדם, ד״ר

ירושלים, פרופסור־הבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה

בנית מנחם, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערכים: פרובנסלית, לשון וספרות
(בחלקו)! צרפתית, לשון(בחלקו)

בךמנחם נפתלי(ז״ל)

הערך: פרידברג, חיים דב

בנסימון דודים

פאריס, פרופסור באוניברסיטת קאן / הערך: פריס (בחלקו)

בן־שלום אורה,. 4.4 (

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית

בן־שמש אהרן, ד״ר

כפר שמריהו / הערך: קאדי

בן־תור יעקב, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיה! פטרולוגיה

5

רשימת המחברים

6

כר ורדה, ד״ר

ירושלים / הערכים: פרדי, מיכל (בחלקו)! צדק (בחלקו)

בר־און הניד, ד״ר

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערד: צהבת

ברגמן פליקם, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פרמקולוגיה

ברגמן שמואל הוגו, פרוס׳(ז״ל)

פילוסופיה

ברור משה, ד״ר

תל־אביב, פרופסוד־חבר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה

ברוש עמיאל, ד״ר

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / אתנוגרפיה < זואולוגיה

בר-יופן* עפר, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך. פרהיסמוריה (בחלקו)

ברלינגר מנחם, ד״ר

באר־שבע / הערכים: פשפשים! פשסשניים

ברם צבי, . 14 *

ירושלים / דתות! נצרות

ברש אלכסנדר, ד״ד

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / העדן: צדפות (בחלקו)

גבעולי נחמן, . 1.50 *

תל־אביב / מתמטיקה

גומל הנרי, . 8.4

ירושלים / הערך: פרובנסלית, לשון וספרות (בחלקו)

גוממן ישראל, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פרטיזנים

גולדסמין סידני, ד״ד

רוד אילנה פרופסור באוניברסיטת בראת / ומיד: פרובידנס, יהודים

גולדרייך יאיר, ד״ר

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילו / הערך: פרטוריה

גורן דינה, ד״ר

רפת־גן, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: צנזורה

גייפמן חיים, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / העיד: סרגה, גוטלוב

גלאצר נחום נ., ד״ד

וולתם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ברנדייס / הערך צונץ, יום־טוב ליפמז

גלבוע איתן, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פרנקלין, בנג׳מת

גלון עזרא, ד״ר

רחובות, פרופסור במכת וייצמן למדע / העיד: צמח (בחלקו)

גליל יעקב, ד״ר

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פרח

גנחובפקי דב, . 8.4

ירושלים / כלכלה

גנצל ברנהרר רב, פרוס׳(ז״ל)

היסטוריה של אירופה

גפני ורד,. 8.50

ירושלים / הערך: צ׳ימברליו, אואן

גפני ישעיהו,.. 1.4 *

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערל: פרושים וצדוקים

גדאבויס אדיה, ד״ר

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / היסטוריה

גרמי יצחק,. 1.4 *

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: צנקר, איון

גרייצר אירים,. 1.4 *

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: פחודתקוה

גרינהוט אהרן, . 14 *

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה

גרלינג דן, ד״ר

רמת השית, סרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: צרעות או צרעים
(בחלקו)

דוד יונה, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תיא / הערד: פרנסיש (בחלקו)

דור מנחם, ד״ר

גבעתיים / זואולוגיה

דן יוסח, ד״ר

ירושלים, סרופםוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: צואות מוסר

דרום דוד, ד״ר

ירושלים, האוניברסיטה העברית / העיד: צלום תודמימי

הבלין שלמה זלמן,. 1.4 *

ירושלים, מדריד באוניברסיטת בר־אילן / הערד: פרדו, דוד

חברמן אברהם מאיר, ד״ר

ירושלים, סרוססור־תבד באוניברסיטת ת׳״א / הערד: פרנסיש (בחלקו)

הוניג שמחה בנימין, הרב ד״ר

ניו־יורק, פרופסור בישיבה יוניבדסיטי / הערך: ציטלין, שניאוד זלמן

הופין יעקב חיים

תל־אביב / זואולוגיה

הורביץ שמואל, ד״ר

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות

היידו אנדרה, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / הערד: צוענים, מוסיקה

היילפרין ישראל, פרופ׳(ז״ל)

הערכים: פרנק, עזריאל נתן* צ׳צקי, טדיאוש

הירשברג יהואש, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה

הראל-פיש אהרן, זזנ 8.1

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / ספרות אנגלית

הרימן אד, ד״ר

לונדון / הערד: קאוטסקי, קרל

הרמז ין, ד״ר

פראג / הערד: פרג (בחלקו)

ואלך יהודה, ד״ר

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערכים: צבא! צרפת (בחלקו)

וגנד דניאל, ד״ר

ירושלים / הערכים: ציאנידים! צבע וצביעה (בחלקו)

וולמן משה, ד״ר

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטת ודא / הערך: פתולוגיה (בחלקו)

וורמברנד מרדכי

תל־אביב / פולקלור

ויגודפקי פטניסלב

גבעתיים / הערכים: פרום, בולסלו! פשיבישבסקי, סטגיסלו

ויזל יואב, ד״ר

פתח־חקוה, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטניקה

ויינר בן־ציון, ד״י

ירושלים / הערד: פרוסקטיניום

וינטר מיכאל, ד״ר

תל־אביב, סרצה־בכיר באוניברסיטת ודא / העיד ־. צופיות

ויניק היינריך צבי, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: פרדד, אנה ז
פמיד זיגפוגד

וינריב אלעזר, ד״ר

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / פילוסופיה! היסטוריה

ופרמן הנרי,. 14 *

ירושלים / היסטוריה ן תו״י

7

רשימת המחברים

8

ורבלובסקי רפאל יהודה *כי, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות! דתות

ורון בנימין, . 1 > 10 \. 5 ( 1 ^

ירושלים / הערך: פרגוי, יהודים

ורמהים גוטה, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: פרזימולוגיה

ורסס שמואל, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פרל, יוסף

ורקד אלה, ד״ר

ירושלים, עובדת מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: פרי(בחלקו)

ורש צכי

ירושלים / העיד: צינקוגרפיה

זהרי דניאל, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: צמח (בחלקו)

זהרי מיכאל, ר״ד

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה

זון הרי, ד״ר

מסצ׳וססס, פרופסור באוניברסיטת ברנדייס / הערכים: פרידל, אגוו <
צויג, סטפו

זיו מיכאל, ד״ר

ירושלים / הערך: צ׳רטוריסקי, אדם יז׳י (בחלקו)

זילכרנר אדמונד, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: צטקין. קלרה: צ׳רטיזם

זקם צבי, ד״ר

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: צמח (בחלקו)

זרם יעקב, ד״ר

ירושלים, בי״ם גבוה לטכנולוגיה / הערך: פרו־חשמליוח

הורג מרים, . 50

ירושלים / הערך: פרח, מכס פרדיננד

חורין מתילדה, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: צמח (בחלקו)

חזן כדוד, ד״ר

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת בריאילז / הערך: פרסמת ותעמולה (בחלקו)

חלת עדו, ד״ר

בית דגן, מינהל המחקר החקלאי / הערך: פרי (בחלקו)

חלמיש משה, .^. 1 \

הרצליה, מדריך באוניברסיטת בר־אילן / הערך: צמה, יעקב בן חיים

חן קלרה, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בוטניקה

חנני אברהם, . 8.80

ירושלים / מוסיקה! מתמטיקה

טואף אריאל, ד״ר

ראשון לגיון. מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן / הערך: פרוג׳ה (בחלקו)

טל שאול, ד״ר

רמת־גן, מכללת ״הדסה' / הערך: צלום

יגר משה,

ירושלים, משרד החח / הערכים: פקיסטן (בחלקו)! צילון(בחלקו)

יחיל חיים (ז״ל)

הערכים: סרג (בחלקו)! צ׳כוסלובקיה (בחלקו)

ייבין אפרת (ז״ל)

פרדיסטוריה

יניב קרן,.^. 8

ירושלים / גאוגרפיה

יעקבי דוד, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: צצס, יואנס

יערי אברהם (ז״ל)

הערך: פתחיה מרגנסבודג

ירדני מרים, ד״ר

חיפה, פרופסור באוניברסיטת. חיפה / הערכים: פרנסוא! צרפת (בחלקו)

כהן אריאל, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / פיסיקה! אסטרונומיה

כהן בתיה,

ירושלים, מדריכה באוניברסיטת ת״א / אמנות קלאסית

בהן דליה, ד״ר

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה

כהן מרדכי, . 5 .£.<!

ירושלים / הפרך: צרפת (בחלקו)

בהן א. מרטין, הרב ד״ר

סינסינטי, פרופסור בהיברו יוניון קולג׳ / הערך: פרו(בחלקו)

כץ אברהם, ח״ב

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה

ברוד אדיה, אינו:׳

חיפה / הערך: צופיות (בחלקו)

כרמל ישראל, ..^״ 8

ירושלים / היסטוריה

לבני צבי, אינג׳

כפר־סבא / הערך: צמיג

לוטן ראובן, ד״ר

רחובות, חוקר במכון ריצסן למדע / הערך: פרוטאינים (בחלקו)

לוין גדעון

קרית טבעון, מרצה בסמינר הקיבוצים ״אדנים״ / הערך: צעצוע

לוינגר יוסף, ז־ 5 \!ני 1

קרית״מוצקין / היסטוריה של ארצות הבלקן! נצרות

לורד נתנאל,

ירושלים / הערך: סרו (בחלקו)

לזר משה, ד״ר

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / ספרויות רומניות! תאטרון

לטה חיים, אדריכל

פרדם־חנה / הערך: צמח (בחלקו)

ליכוכיץ יהושע, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה

ליבנה אליעזר (ז״ל)

סוציאליזם

לים כ. רוברט, ד״ר

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ח״א / הערך: צ׳וססקי, (אברהם) נעם

ליסק משה, ד״ר

ירושלים, פרוססור־חכר באוניברסיטה העברית / הערך: פרטו, וילפרדו
(בחלקו)

לימצין סול, ד״ר

ירושלים / ספרות

לנדאו דם, ד״ר

פתח־תקוה, פרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / תודת הספרות

לנדאו סוזן, .^. 8

ירושלים / הערך: צ׳כוסלובקיה, אמנות

לנצמן אלי,

חיפה, הפוזאון לאמנות יפנית / הערכים: צילון. אפנות ! צ׳יקמצו, מונזאמון

מאירי יאיר,. 1.4 *

ירושלים / כלכלה

מארש 6 . ו., ד״ר

וינה, פרופסור באוניברסיטת וינה / הערך: צ׳כית, לשון

מגרון שאול,.^. 4 *

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: צוענים, לשון

מדזיני מירון, ד״ר

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של סין

9

רשימת המחברים

10

מורד! שמואל, ד״ר

ירושלים, פרוססוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: צנוע, יעקב

מילנו אמיליו, ד״ר (ז״ל)

הערל: סררה, יהודים

מירסקי נילי,

תל־אביב / ססרות רוסית

מכמן יוסף, ר״ד

ירושלים / הערל: פרנק, אנה

מלכץ יעקב,

ירושלים, מדריל באוניברסיטת ת־״א / הערבים: צ׳סלין, צ׳דלז! צרפתית,
תרבות, קולנוע

מנרלסון דוד, ד״ר

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערל: סרוסט. מרסל

מנור פאול, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערל: פרנקו דה באמונדה, פרג־
סיסקו

מדמון יהודה, ד״ר

ירושלים / ספרות הונגרית! תו״י בהונגריה

נבו אביתר, ד״ר

היפה, פרופסור באוניברסיטת חיפה / הערכים: פרוטאוס! צפרדעיים

נדבה יום!*, ד״ר

היפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / מדע המדינה ! ציונות

נוח נחום, . 8.50 , מהנדס

רמת־גן / הערל: צנור

ניים דודי, . 8.50

ירושלים / הערל: פרנקל, אברהם הלוי

ניד דב, ד״ר

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערל: פרובנס (בחלקו)

ניר־יניב נחמה, ד״ר

תל־אביב, משרד ההינול והתרבות / הערל: סרבל, פרידריל וילהלט אוגוסט

גס אל משה

רחובות / הערל: צרצה, שמואל

נצר אמנון, ד״ר

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / הערל: פרם (בחלקו)!
ספרות פרסית

סולטמן מיכאל, ד״ר

היפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערל: פריזר, סר ג׳יפז ג׳ורג׳

סמביסקי אהרן, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / הערל: צ׳מרטון, תומם

סטפנק מיכאל, ד״ר

תל־אביב / הערל: צ׳נוסלובקיה, משפט

סיוץ עמנואל, ד״ר

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / הערל: צלאח א(ל)־דין
אל־איובי

סיידלוכר סילכיה, ד״ר

ירושלים, פרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערל: פרל, ג׳ימז תומם

סימון דחל,

ת״א, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערל: פרסי, מדינות המפרץ ה־

סלוצקי יהודה, ד״ר

רמודגן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / תו״י במזרח אירופה

עפרון יאיר, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערל: פרוק נשק

עופר לאה סנדיה

ירושלים, מוזיאון ישראל / הערל: צבע וצביעה (טבלה)

עמיצור שמשון אכרחס, ר״ד

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מתמטיקה

עמית משח, ד״ר

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה

עצמון עקיבא, אל״מ (ז״ל)

הערל: צופיות (בחלקו)

עשהאל מרסל, ד״ר

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: פרנויה! ציור
(בחלקו)

פאהן אברהם, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערל: צמח (בחלקו)

פוסק אביגדור, ד״ר

תל־אביב, מדריל באוניברסיטה העברית / הערכים: סרספקטיוה (בחלקו)!
ציור (בחלקו)

פורת אשר, ד״ר

ירושלים, מהנדס חוקר באוניברסיטה העברית / הערכים: צגטריסוגה! צפוי

פטאי שאול, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה

פיגרס פבלו, ד״ר

מושב בית נקופה, מרצה באוניברסיטת בדגוריוך בנגב / הערל: ציסטרציניס

פינקלשטיין מיכאל, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערל: צונדק, ברנהרד

פיק פנחס, סא״ל (מיל.), ד״ר

ירושלים / צבא! היסטוריה צבאית וכללית

פישהו!* אפרים, הרב ד״ר

ויסקונסין, פרופסור באוניברסיטה / הערל: צולשן, איגנץ

פישר אנדריי, מהנדס

רמת־גן / הערל: צבע וצביעה (בחלקו)

פישר יונה

ירושלים. אוצר בכיר במוזיאון ישראל / אמנות

פלאוט ירדנה, ..^. 8

ירושלים / גאוגרפיה

פלדמן פטיוון, ד״ר

מסצ׳וסטם, פרופסור־עוזר באוניברסיטת קלרק / גאוגרפיה

פלוסר דוד, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות

פליטמן עזי, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערל: צמח (בחלקו)

פליקם רחל, ד״ר <ז״ל)

הערל: ציור (בחלקו)

פרוינד רפאל, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערל: פרם

פרוש ישראל, הרב ד״ר

סידני, מרצה באוניברסיטה / הערל: פרת

פרידמן מנחם, ד״ר

רמת־גן. מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערל: פרנק, צבי פסח

פרלמן משה, ד״ר

לוס אנג׳לס. פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערל: צ׳לנוב, יחיאל

פרנק זאב רפאל, ד״ד

נם ציונה, מרכז וולקני, מינהל המחקר החקלאי / הערל: צמח (בחלקו)

צורנמל משה, ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערל: צורבים

ציגלמן ארתז־ר, ד״ר

הערל: צנז (בחלקו)

צימרמן משה, ..*"*ן

ירושלים, מדריל באוניברסיטה העברית / הערל: פרים, ועידת השלום של

צמח יעקב ש., ד״ר

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערל: פרשנות

צנציפר זאידה

תל־אביב / הערל: צדפות (בחלקו)

/

11

רשימת המחברים

12

צפריר יורם,

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: פרוקופיוס מקיסריה

קאופמן נתן, ד״ר

ירושלים, פרחוסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: צמחונות וטבער
נות! צפדינה

קאים מיכאל, ד״ר

היסה, פרופסור בטכניון / הערך: פרוצן ומסלוצנים

קונלר יהושע, ד״ד

תל־אביב, םרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: צרעות או צדעים
(בחלקו)

קולקה אריך

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערכים: פרג (בחלקו)! צ׳כוסלובקיה
(בחלקו)

קוסמא מיכאל, ד״ר

משמר העמק, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: פרעושים

קופפר אפרים, דוצנט

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: סרג (בחלקו)

קורץ צבי, ד״ר

חיפה / הערך: צנע וצביעה (בחלקו)

קטן משה, ד״ד

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / צרפת (בחלקו)

קידש יורם, .\״ 4 ג

תל־אביב, מדריך באוניברסיטת ת״א / הערך: פרזול (בחלקו)

קירשנבוים שמשון, ד״ר

ירושלים / הערך: פשמישל (בחלקו)

קלפנסקי אריה ליאון, מהנדס

חיפה / הערך: צמנט

קלוגאי יצחק, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה

קלוזנר יהודה אריה, ד״ר(ז״ל)

הערכים: פרוזה (בחלקו). פרץ, יצחק ליב (בחלקו)

קליין יצחק, הרב ד״ר

בופלו, מרצד, באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: צהלון

קליין קלוד, ר״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: צרפת (בחלקו)

קליין שמעדן, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: צמח (בחלקו)

קליין־פרנקה פליק ם, ד״ר

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / הערך: צאבים

קלינמן לודמילה, ד״ד

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית

קלצמן ידם! 6 , ד״ד

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: צרפת (בחלקו)

קסטנר מרים, ד״ד

סן־דיגו, סרוססור־משנה באוניברסיטת קליפורניה / הערך: צר

קפלן צבי

ירושלים / תלמודו ספרות רבנית

קצנשטיץ יעקב ה., ד״ד

ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות / הערכים: צור (בחלקו)! צידון(בחלקו)

קרייטלר הנם, ד״ד

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פרפסיכולוגיה (בחלקו)

קרייטלר שולמית, ד״ד

תל־אביב, סרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פרפסיכולוגיה (בחלקו)

קדמון יהודה, ד״ד

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה

קרקובסקי שמואל (סטפן), ד״ד

ירושלים, יד ושם / הערך: צנז (בחלקו)

רכינוביץ לוי יצחק, הרב ד״ד

ירושלים / הערך: פתולוגיה (בחלקו)

רבינוביץ מנחם, . 1.50 ו 1

ירושלים / ביולוגיה

רבינוכיץ צבי מאיר, ד״ד

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: סשיסחה

רגבי צבי, ד״ד

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: קאוצ׳וק

רודיטש מל ך

מונטריאול / הערכים: פרוג, שמעון שמואל! פרילוצקי, צבי הירש

רוזלאר מרק, ד״ד

ירושלים, פרוםסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פרסום (בחלקו)

רוזן גלדים, ד״ד

גיו־יורק / הערך: פדידנולד

רוזן חיים, ר״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות

רוזן־איילדן מרים, ד״ד

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פרם (בחלקו)

רוזנמן אליעזר, ד״ד

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: פקקתי צנית

רוטנכרג מירח, ר״ר

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערך: צרפתית, לשון
(בחלקו)

רומנו ג׳יורג׳ו, ר״ר

תל־אביב / הערך: פרטו, דוד

רונן אברהם, ר״ר

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמנות

רוק פרדי,

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטת ת״א / ספרות שוודית

רחום אילן, ד״ד

ירושלים. פרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה

ריבלוב הרולד א״ .^. 8

גיו־יורק / הערך; פרבר, עדנה

ריינר אלחנן, •\.. 8

ירושלים / תו״י

רצהכי יהודה, .. 6 ״^

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: צנעא, יהודים

רשן 6 יהודה, . 8 ,<ב 1

חיפה / הערך: פרגקפורטר. דוד

שביב שמואל,

ירושלים / קלאסיקה

שומרתי אריקה

רחובות / הערך: סרח (בחלקו)

שוסמן אביבה,

ירושלים / הערך: צום (בחלקו)

שוקרון לידיה,

ירושלים / הערך: צואה (בחלקו)

שטיינברג מנחם, ד״ד

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: צרן

שטיינברגר חוה, ד״ד

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערכים: פרפור! צמיגות
(בחלקו)

שטיינברגר יצחק, ד״ד

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: סרמאביליות! צל

שטיינר יעקב, ד״ר

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / רפואה

13

רשימת המחברים

14

שטיינר משה, ד״ר

ירושלים / הערך: פרודיה (בחלקו)

שמגדל אורי,. 8 ״ 11

ירושלים / הערך: ג׳רקסים (בחלקו)

שמרלינג־אופנהיימר אלנור, ד״ר

פרנקפורט, פרופסור־משנה באוניברסיטת פרנקפורס / הערך: פרנקפורט
ע״נ מין (בחלקו)

שטרנליכט משה, ד״ר

תל־אביב, מרכז וולקני לחקר החקלאות / זואולוגיה

שלום גרשם, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה

שמיר גרשון,

ירושלים / גאוגרפיה

שמעוני יאיר, ד״ר

ירושלים / פיסיקה׳ טכניקה

שמעוני יעקב

ירושלים, משרד החוץ / הערך: פתנים

שפיגל נתן, ד״ר

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית

שפיגל פנהס, ד״ר

תל־אביב, מרכז וולקני, מינהל המחקר החקלאי / הערך: עמה (בחלקו)

שפיצר יהודית

ירושלים / אמנות

שפירא בנימין, ד״ר

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הירן: פרמנטים

שצ׳ופק נילי,

חיפה, אסיסטנטית באוניברסיטת היסה / הערך: פרעה

שקד שאול, ד״ר

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פרם (בחלקו)

שקולניקוב שמואל, ר״ד

ירושלים, מרעה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה

שרון נתן, ד״ר

תל־אביב, פרופסור במכון ויצמן למדע / הערך: פרוטאינים (בחלקו)

שרר פילים, פרופ׳(ז״ל)

הערך: פרידת, לשון

תא־שמע ישראל, ד״ר

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל

ראשי־חיבוח של שמוח המחברים

= יעקב אורבך

יע. או.

= דניאל ובנר

ד. וג.

= אליהו אש תור

א. אש.

= יעקב ה. קצנשטיין

יע. ה. ק.

= דניאל זהרי

ד. זר¬

= אסתר בית־הלחמי

א. בדה.

= יעקב מלכין

יע. מל.

= דליה כהן

ד. כ.

־־ איתן בורשטיין

א. בו.

־ יצחק אביב

יצ. אב.

= דב לנדאו

ד. לג.

= אדם בךסוביה

א. ב. ס.

= יצחק בלברג

יצ. בל.

= דוד מנדלסון

ד. מג.

= אורה בן־שלום

א. בדש.

= יצחק קליין

יצ. קל.

= דב ניר

ד. גי.

= איתן גלבוע

א. גל.

= יצחק שטיינברגר

י צ. ש.

= דוד פלוסר

ד. ם.

= אהרן גרינהוט

א. גר.

= ירדנד, םלאום

יר. פ.

= הנרי וסרמן

ה. וס.

= אלה ורקר

א. ור.

־= ישראל גוטמן

יש. גו.

= הרי זון

ה. זו.

= אדמונד זילברנר

א. ז.

= לינה בדדור

ל. ב־ד.

= היינריך צבי ויניק

ה. צ. ו.

= אברהם חנני

א. חג.

= לואיזה בוגפיליולי

ל. בו.

- הנם קרייטלר

ה. קר.

= אריה ל. קלבנסקי

א. ל. קל.

= לוי יצחק רבינוביץ

ל. י. ר.

= הנרי גוטל

ד.נ. ג.

= אליעזר ליבנה

א. לי.

־= לאה פנויה עופר

ל. פ. ע.

= ורדה בר

ו. בר

= אלי לנצמן

א. לג.

= לידיה שוקרון

ל. שו.

= דקלין בודרדגרניה

ד. בדג.

= אברהם מאיר הברמן

א. מ. ה.

= מערכת

ם.

= זאידה צנציסר

ז. צג.

= אברהם פאהן

א. פא.

= מיכאל אבי־יונה

מ, א. י.

= זאב רפאל פרנק

ז. ר. ם.

= אביגדור פוסק

א. פו.

= משה בדור

מ. בר.

=־ חיים אורמיאן

ח. א.

= אנדריי פישר

א. פי.

־= מנחם דור

מ. דו.

= חיים ביינארט

ח. ב

= אפרים קופסר

א. ק.

= מרדכי וורמברנד

מ. ו.

= חנוך בר־און

ח. בדא.

= אברהם רונן

א. רו.

= מיכאל זהרי

מ. ז.

= חיים גייפמן

ח. גי.

= אילן דחום

א. רה.

־= מיכאל זיו

ם. זי.

= חיים יחיל

ח. י.

= אלנור שטרלינג־אופנהיימר

א. שדאו.

= משה יגד

ם. יג.

= חיים לטה

ח. ל.

= אורי שסנדל

א. שט.

= מרים ירדני

ם. יר.

= חיים רוזן

ח. ר.

= אביגדור אלוין

אב. אל.

= משה לזר

מ. ל.

= חוה שטיינברגר

ח. שט.

= אברהם נץ

אב. ב.

= משה ליטק

מ, ליס.

= יהודה אריה קלוזנר

י. א. ק.

= אביתר נבו

אב. נ.

= מירון סדזיני

מ. מד.

= יעקב בן־תור

י. ב.

= אביבה שוססן

אב. שו.

= מיכאל סולטמן

ם. סו.

= יהושע בורישנסקי

י. בו.

= אד הרימן

אד. ה.

= מיכאל סטפנק

מ. סט.

= יעקב גליל

י. גל.

= אהרן אריאל

אה. א.

= משה עמית

מ. צ.

= ישעיהו גפני

י. גם.

= אטיליו מילנו

אם. מ.

= מרסל עשהאל

ם. עש.

= יוסף דן

י. ד.

= אירים גרייצר

אי. ג.

= מיכאל פינקלשטיין

ם. סי.

= ישראל היילפרין

י. הי.

= אלכסנדר ברש

אל. ב.

= מנחם פרידמן

מ, פר.

= יהואש הירשברג

י. היר.

= אלעזר וינריב

אל. וי.

= משה צורנמל

מ. צו.

= יואב ויזל

י. וי.

= אליעזר רוזנמן

אל. ר.

= משה צימרסן

מ. צי.

= יעקב זרם

י. זר.

= אלחנן ריינר

אל. רי.

= משה קטן

מ. ק.

= יעקב חיים הוסין

י. ח. ה.

= אמילי בודיק

אמ. ב.

= מיכאל קאים

מ. ק א.

= ישראל כרמל

י. כר.

= אפנון נצר

אס. נ.

= מיכאל קוסטא

מ. קום.

= יוסף לוינגר

י. לו.

= אנדרה היידו

אנ. ה.

= מרים קסטנר

מ. קם.

= יאיר מאירי

י. מא.

= אפרת ייבין

אם. י.

= משה שטרנליכט

מ. שטר.

= יוסף מכמן

י. מר.

= אריה אבולעפיה

אר. אב.

־= מיכאל וינטר

מי. ו.

= יוסף נדבה

י. נד.

= אריה אופיר

אר. או.

־־ מידה רוסנברג

סי. רו.

= יהודה סלוצקי

י. ם.

= אדיה גראבוים

אר. גר.

= מלד רורטש

מל. ר.

= יאיר עברת

י. עב.

= אריאל כהן

אר. כה.

= מנחם ברלינגר

מג. ב.

= יהודה צבי בלום

י. צ. ב.

= אריה כרוך

אר. כר.

= מנחם בנית

מג. בג.

= יורם צפריר

י. צם.

= אריך ק ולקה

אר. קו.

־= מנחם שטיינברג

מג. שט.

= יצחק קלוגאי

י. קל.

= אריקה שומרוני

אר. ש ו.

= מרדכי כהן

מר. נ.

= יהודה קרמון

י. קר.

־ אשר פורח

אש. פו.

= מרים רוזדאיילון

מר. ד.־א.

= יהודה רצהבי

י. ר.

= ברנרד בלומנקרנץ

ב בל.

= משה וולמן

מש. ו.

= יעקב שטיינר

י. שט.

- ברנהרד דב גנצל

ב. ד. ג.

= משה שטיינר

מש. שטי.

= יעקב שמעוני

י. שם.

= ברוד חזן

ב ח.

- מתילדה חורין

מוג ח.

= יהודית שפיצר

י. שיג

= בתיה כהן

ב. כ.

= נחום נ, גלאצר

ג. גל.

= יעקב ש. צמח

י. ש. צ.

= בנימין שפירא

ב. שם.

= נילי מירסקי

נ. מ.

= ישראל תא־שמע

י. ת.

= גיסה אבינור

ג. אב.

= נחום נוה

נ. נ.

= יאיר שמעוני

יא. ש.

= גיורא אילני

ג. אי.

= נחמה ניר־יניב

נ. נדי.

= יהושע אדלר

יה. אד.

= גינטר בהם

ג. בה.

= נתן קאופמן

נ. קא.

= יהודה ואלך

יה. ו.

= גרשם שלום

ג. ש.

= נתן שפיגל

נ. ש.

= יהושע ליבוביץ

יה. ל.

= גרשון שמיר

ג. שמ.

= נילי שצ׳ופק

נ. שצ׳.

= יהודה מרמת

יה. מ.

= גדעת אורשן

גד. א.

= נתן שרת

ג. שר.

= יהושע קוגלר

יה. ק.

= גדעת לוין

גד. ל.

= סטניסלב ויגודסקי

ם. ו.

= יוסף בנבג׳י

יו. בג.

= גוטה ורטהיים

גו. ו.

= סול (שלמה) ליפצין

ם. ל.

= יונה דוד

יו. ד.

= גלדים רוזן

גל. ר.

= מוזן לנדאו

ס. לנ.

= יונה פישר

יו. פי.

= דורים בנסימת

ד. בג.

= סטיות פלדמן

ם. סל.

= יורם קירש

יו. קי.

= דינה גורן

ד. גו.

= עזריאל אביתר

ע. אב.

= יוסף קלצמן

יו. קל.

= דב גנחובסקי

ד. גג.

= עופר בר־יוסף

ע. כדי.

= ת חרמן

ין ר-

־= דן גרלינג

ד. גר.

17

ראשי־תיבות של שמות המחברים

18

= עמרם בלום

ע. בל.

= עדו חלוץ

ע. חל.

= עמנואל סיוון

ע. ס.

= עקיבא עצמון

ע. עצ.

= עזי פליטמן

ע. סל.

= עזרא גלון

עז. ג.

= עמיאל ברוש

עם. ב.

= פנחס אמתי

פ. אם.

= ם. ו. מארש

פ. ו. מ.

= פאול מנור

פ. מג.

= פנחס פיק

פ. פ.

= פבלו פיגרס

פ. סי.

= פליקם קליין־פרנקה

ם. ק.־פ.

= פנחס שפיגל

פ. ש.

= פליקס ברגמן

סל. ב.

= צבי ברם

צ. בר.

= צבי ורבלובסקי

צ. ו.

= צבי ורש

צ. ור.

= צבי זקס

צ. זק.

= צבי לבני

צ. לב.

= צבי מאיר רבינוביץ

צ. מ. ר.

= צבי קפלן

צ. ק.

= צבי קורץ

צ. קו.

= צבי רגבי

צ. רג.

= קלוד אברבנאל

ק. אב.

= קלדה חן

ק. ח.

= קרן יניב

ק. י.

= קלח־ קליין

ק. קל.

= רות בנדל

ר. בג.

= רחל סימון

ר. ס.

= רפאל סרוינד

ר. פר.

= ראובן לוטן

רא. ל.

= רוברט ב. ליס

רו. ל.

= רחל פליקם

רח. פל.

ש. א. ע. - שמשון אברהם עמיצור
ש. ב. א. = שמחה בונים אורבך
ש. ב. וב = שמחה בנימין הוביג

ש. ה. = שמואל הורביץ
ש. ה. ב. = שמואל הוגו ברגמן
ש. ור. = שמואל ורסס

ש. טל = שאול טל

ש. נ. א. = שמואל נח אייזנשטדט
ש. פט. = שאול פטאי

ש. קי. = שמשון קירשנבוים

ש. קל. = שמעון קליין

ש. קר. = שולמית קרייטלר

ש. ש. = שאול שקד

ש. שק. = שמואל שקולניקוב

של. אה. = שלמה אהרונסון

שט. א. = שמואל אברמסקי

שם. ש. = שמואל שביב

שר. בל. = שרל בלוך

19

20

ראשי־תיבות וקיצורים

כ״ג, הכה״ג־

= גם־כן

ג״כ

= אי-אפשר

א״א

כדה״א

= גמילות חסדים

גמ״ח

= אלא־אם־כן

אאיכ

כ״י,כת(ה)״י=

= גרמנית

גרם׳

= אלף בית! אלפאבית

איב

כי״ח

= דברים

דב׳

= אב־בית־דין

אביד

כ*כ =

דבה״א,

= אגודת ישראל

אגו״י

כלו׳

= דברי הימים א׳

דה״א

= אדוננו מורנו ורבנו

אדמו״ר

כ(ה)״ע,

דבה״ב,

= אבות דרבי נתן

אדר־נ

כתה״ע

= דברי היפים ב׳

דה״ב

= ארצות הברית

אה״ב

כר׳

= דברי הימים! דיבור המתחיל

דיה

אהיע,

כת׳, כתר

= דין וחשבון

דו״ח

= אבן העזר

אהע״ז

ליי

= דניאל

ת׳, דני׳

= אורח־היים

או״ח

לייש

= דוקטור

דיר

=־ אומות מאוחדות

או״ם

לםה*נ,

= אדוננו רבי יצחק(לוריא)

האר״י

אופק

לספה"נ

= הגאון רבי אליהו

הגריא

= 1 ח 01£0 ז 1 ש? 0£ 11 ס 1 ז 123 ח £3 ז 0

(כ>£? 0 )

לפסה״נ,

= הוציא לאור, הוצא לאור.

הויל

1£8 י 1 >וו 11 ס 0

אגו״י

לפה״ם

הוצאה לאור

= אחר־כד

אח״כ

ל-ר

= הלבה, הלכות

הל׳

= ארץ־ישראל

איי

פ׳

= הרב משה בן יוסף סרני

המבייט

= אם־כן

א״כ

מיג

= הסתדרות

הסת'

=־ אמר לו (ליה)

איל

מג׳

= הציונים הרויזיוניסטים

הצהיר

= אמסטרדם

אמ״ד

מהד׳

= הקדוש־ברוו־הוא

הקב״ה

=־ אנגלית

אנג׳

מהר "ל

= השווה

השו׳

= אסתר

אם׳

מו״ל

= ויקרא

ויק׳

= אף־על־פי

אע״ם

מו״ם

= ויקרא רבה

ויקיר

= אף־על־פי־כן

אעפ״ב

מויס

= וכדומה

וכד׳

= ארגה צבאי לאומי

אציל

מדק

= וכוליה

ובר

= בבא כתרא

ביב

מזהית

= וכיוצא בזה, וכיוצא באלה

וכיויב

= בית־דין גבוה לצדק

בג״צ

מטיח

= ועד־הפועל

ועהים

־־ בדיר־כלל

בד״כ

מטכ״ל

= זאת־אומרת

זיא

= ביבליוגרפיה

ביבל׳

מיל׳

=־ זכריה

זב׳

= בית־(ד.)דין

בי(ה)׳ד

מכ׳

= זכרונו לברכה! זכור לטוב

זיל

= בית־(ד.)חולים

בי(ה)יח

מל״א

־־־ זה לזה! זו לזו

זליז

= בית־(ה)חרושת

בי(ה)חיר

מליב

= חכמה, בינה, דעת

הביד

= בית־(ד.)כנםת

בי(ה)כ״נ

מלהיי

= חגיגה

חג׳

= בידלאומי, בידלאומיים

בייל

מלה״ע

= חוץ־לארץ

חו״ל

= בית יעקב לכו ונלכה

כיל״ו

מ'מ

= חושן משפט

חו״מ

= בית־(ה;מדרש

בי(ה)מיד

־־ חכמינו זכרונם לברכה

הזיל

= בית־(ה)משסט

בי(ה)מיש

מג׳, מנח׳

= חיים יוסף דוד אזולאי

חיד״א

= בית (ה)נבחרים

בי(ה)ינ

מנכיל

־־ חיל רגלים

חייר

= בית־(ה)ספר

בי(ה)״ם

מס׳

= חילופי נוסחאות

חיג

= ברית טרומפלדור

בית״ר

מס(ה)יב

= חשמונאים א׳

חשמיא

= בכל־זאת

בכיז

מעפה״י

= טמפרטורה

טסט׳

= בבא מציעא

ב״ם

מעפינ

= יבמות

יבם'

= במדבר

במ ׳ , במד׳

מעיק, מיק

= יהושע

יה׳, יהר

= בעל־חיים, בעלי־חיים

בע״ח

ספאיי

= ימי־הביניים

יהיב

= בעל־פה

בעים

מיר

= יומא

יו׳

=־ בעל־שם־טוב

בעש״ט

מש', מש נ׳

= יורה דעה

יויד

= בבא קמא

ב׳ק

נגמיש

= יוונית

יוו׳

= בראשית רבה! בר רבי! בן רב

ביר

נד

= יום־ביפור

יויכ

= בראשית

ברא׳

נר

= יושב־ראש

יו״ר

= ברכות

ברב׳

גויב

= יחזקאל

יח׳, יחז׳

־= ברית המועצות

בריהימ

נח׳, נחס׳

= יירשרף

יי״ש

־= בתי*(ה)דין

בת(ה)״ד

ניט

= יצא לאור, יצאו לאור

ייל

= בתי־(ה)חולים

בת(ה)יח

נ*ד

= ינדהתיכון

ימהית

= בתי־(ה)חרושת

בת(ה)חיר

ניל

= מ 10 ] 123 ת 010 ס 1 ( 15 ץ<\£(

יקיא

= בתי־(ה)כנסת

בת(ה>כ*נ

נים

= בתי(ה)םדרש

בת(ה)םיד

נם׳

= ירושלמי

ירר

= בתי־(ה)משםט

בת(ה)מיש

ם'

= ירמיהו

ירט׳

־־ בתי־(ה) 0 םר

בת(ה)ים

ס״ה, סהיכ

= ישעיהו

ישע׳

= גרם

ג׳, גר׳

סד," נ

= כל־אחד

כיא

= גיטין

גיס'

כהן גדול, הכהן הגדול
כדור הארץ

כתב־(ה)יד. כתבי־(ה)יד
כל ישראל חברים
כמו־כן
כלומר

כהב (ה)־עת, כתבי־העת
כיד, כרכים
כתובות

לירה ישראלית, לירות ישראליות
לירה שטרלינג

לספירת הנוצרים

לפני ספירת הנוצרים
לשון רבים
מטר, מטרים
מיליגרם
מגילה

מהדורה, מהדורת
מורנו הרב רבי ליוא(מסרג)
מוציא לאור
משא־ומתן
מוכר ספרים
מועד קטן
מזרח התיכון
מטבע חוץ
מטה כללי

מיליון, מיליונים! מילואים
מכילתא
מלכים א׳
מלכים ב׳
מלחמות היהודים
םלחס(ו)ת העולם
מילימטתים)! מכל־מקום!
ממלא מקום
מנחות
מנהל כללי
מספר

מםיל(ו)ת־(ה)ברזל
מעל־פני־הים
מעל־פני
מטר מעוקב

מפלגת פועלי ארץ־ישראל
מטר מרובע
משנה, משניות
נושא גייסות משוריין
נדרים
נולד(ה)
נודע ביהודה
נחמיה
נגד טנקים
נביאים, כתובים
נזכר לעיל
נגז״מטוסיס
נפטר

ספר, ספרים
סך הכל
ספירת הנוצרים

21

ראשייתיכות וקיצורים

22

ראש מטה בללי

רפטכ״ל =

= על־שם! על־שום

ע״ש

׳ם = סופר ספרים, תפלין, מזוזות

סופר סת׳

רבי סעדיה גאון

רס״ג -

= נדרוש

פי׳

= סימן

סי׳

רבי עקיבא

ר״ע =

= -ג 2 ות 0 ! 00 €מ 316511 ק

פיק "א

= סכין, כף ומזלג

סכו״ם

רשימת פועלי ישראל

רפ״י =

תס 1 ז 013 ס 58 \/ ת 10 ז

= סנטימטר(ים)

0 ״מ

רבי שלמה ב? גבידול!

רשב״ג =

= פלוגות מחץ

פלמ״ח

= סנטימטר מעוקב

סמ״ק

רבן שמעת בן גמליאל

= פסחים

פס׳

= סנטימטר מרובע

סמ״ר

רבי שמואל בן מאיר

רשב״ם =

= פרנקפורט דמיין

ספד , ׳ מ

= סנהדרין

סד. סנה׳

רבי שלמה יצחקי

רש״י =

= פרופסור

פרום׳

= עיין! ערד

ע׳

שלודזא דרבנן

שד״ר =

= פתח תקוה

פ״ת

= עמוד א'

ע״א

שיר־השירים

שה״ש -

= צבא הגבה לישראל

צה״ל

= עמוד ב׳

ע״ב

שופטים

שר, שום׳ =

= צרפתית

צרם׳

= עבר־הירדן

עבה״י

שולהן ערוד

שר׳ע, ש״ע =

= קילוגרם

ק״ג

= עברית

עבר׳

שאלות ותשובות

שו״ת =

= קדמוניות היהודים

קדה״י

= על־גבי

ע״ג

שר (ה)חוץ

ש(ה)״ח =

= קילוהרץ־שניה

קה״ש

= עליו(ד.) השלום

ע״ה

שמות

שמ ׳ , שמר =

= קילוואט

ק״י

= עורד־(ד.)דין

עו(ה)״ד

שמואל א׳

שמ״א =

= קילוואם־שעה

קו״ש

= עולם הבא

עוה״ב

שמואל ב׳

שמ״ב =

= קידושין

קיד׳

= עולם הזה

עוה״ז

שמחות

שמח׳ =

= קילומטר

ק״מ

= עבודה זרה

ע״ז

שניה

שנ׳ =

= קילומטר מרובע

קמ״ר

= על חשבון

ע״ח

תל־אביב

ת״א =

= קילומטר־שעה

קמ״ש

= על־יד! על־ידי

ע״י

תהלים

תה׳ =

= קרית־ספר

ק״ס

= על־ידי־זה

עי״ז

תולדות ישראל

תו״י ־=

= קרן קימת לישראל!

קק״ל

= על־ידי־כו

עי״ כ

תולדות (דסיהודים

= ראה! רבי,רבנו! רבים

ר׳

= עירובין

עיר׳

תוספות ז תוספתא

תוס׳ז תוספ׳ =

= רבי אברהם בן דוד

ראב״ד

= על־כן

ע״כ

תושבים

תוש׳ =

= רבי אברהם בן עזרא

ראב״ע

= על־כל־פבים

עכ״ם

תלמיד חכם, תלמידי חכמים

תוצר לאומי גולמי

ת״ח =

תל״ג =

= רבי דוד קמחי
= רוסית

= ראש חודש

רד״ק

רום׳

ר״ח

= עמוד(ים)! עמוס
= על־מנת
= על־נהר

עם׳

ע״מ

ע״נ

תמונה, תמונות

תם׳, תמו' =

= רבי יהודה הלוי

ריה״ל

= על־סמד

ע״ס

תורה, נביאים, כתובים

תנ״ד =

= רבי יצחק (אל)םאסי

רי״ף

= עיין ערד

ע״ע

תענית

תע׳, תעג׳ =

= ראש (ה>םמשלה

ר(ה)״מ

= על־פי

ע״ם

תרומות

תר׳, תרו׳ =

= רבי משה איסרליש

רמ״א

= על־פני

עש״נ

תרגום, תרגם

תרג׳ -

= רבי משה בן מימון

רמב״ם

= על־פי־רוב

עפ״ר

תלםוד(יךתורה

ת״ת =

= רבי משה בן נחמן

רמב״ן

= ערבית

ערב׳

1 ) £00 ת 3110 ז 0 ^ק 0 — ?31051100 £x ?£?

ץ 1 ־ 101 ־ 0021

׳ 0 < 2 ת 0310 ? י 2 ׳* 1550 -ץ 3111 ? — .ז\\_<ן

013551501100 ז 10 ) 110 > 3 קס 1 £? ,^-?

£1 1111550050113 ־ 110 \

0$ ׳\ 111 ] 10$ ) £111 110$ 00 * 0 ? — ]£?
100 ( 100150 ) 10$ ) 1 ] 1 ־ 2011$0111 — ז\?ס 2

5 ת 1 סז 0 ^\- 3 ו 3135111 ?

100 ( 150 ) £ 001105105/31 ־ 101 > 10

( 38 — 1929 ) 1110 ( 1 טקס?

005011101110 . 1 ) 0 ] זט£ 0011 ( 1 ־ 3111 ] — 0£ ]]

־ £11013101 1 ) 0 ט

1105 ) 810 1511 ׳*\ 0 ] 0£ 01-1121 (>] - ז 8 ](

^ 10 ^ 0 ? ץ 1 חס 1 ז 3 ס 0 1 ( 15 ׳\\ 0 ] — ? 2 >]

- 0050111011 ־ £01 111 ־ 03150111 — ]¥\ 10 א

-ט] 10$ ) 50113£1 ס 1$$0 ^\ .ט 10
100101115 )

0£ 031 ־ 001 ] ח 03 ו־ו 0 ד 11 \^ —

ץ 101130010£ \נ

31 ^^ 0£ | 11 X1100 ־ 1/31 ־ £131 — ? 1X11 ־ 1

^׳\ 10 ׳ץ 0 ?

00110£0 ת 0 נת 0 ?\ 0 ־ו< ££01 — \נ ££00

011031 ^

11031 ( 11 ? 0 £ 031 ־ 001 ] — 8 £ (

31010 ־ £1101

0050115011211 ־ 1101 0011 ( 31111 ] - 6 ] 00 ]

100 ) 0 ] ־ 101 > 005011101110 ־ £01

דמות האדם כציור מודרני. מימיו — למעלה: א. מאנה. המרפסת, 1868 (לובר, פאריס) 1
למסה: ג. ודד. גותיקה אמריקנית, 1930 (המכון לאמנות של שיקגו) 1 משמאל — למעלה:
א. ויר, אמו ואחותו של האמן. 1893 (המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו־יורק) 1 באמצע: ח. סירו,
נשף סנובי אצל הנסביה. 1944 : למטה: מ. ובר, הגרניון, 1911 (המוזיאון לאמנות מודרנית,
ניו־יורק)

(לערך ציור)

27

פלןיגג

28

הפרובינציות. עיקר גידול ה אוב לום יה בם׳ חל במאה ה 20 .
הגורמים הראשיים היו הגירת כפריים מהעורף החקלאי בשנות המ¬
אבק של אילי המלחמה (ע״ע סין, עם׳ 883 ), וקליטת פליטים ממג־
צ׳וריה לאחר כיבושה בידי היפנים ( 1931 ). קצב גידול האוכלוסיה
הואץ במיוחד לאחר כינון השלטון הקומוניסטי עם פיתוחה, תיעושה
המזורז והרחבת תחומה. האיזור המטרופוליטני של פ׳
(ו 1 )ו 84 .? [שה]) מקיף (מ 1957/8 ) 17,800 קמ״ר וכולל 8 עיריות
("׳!ס [צ׳ו] במרכז ו 9 גלילות (תי״ל.!! [שין]) כפריים בשוליים.
התחום הכפרי מהווה כ 90% מהשטח וב 1959 ישבו בו כ 1/3 מכלל
האוכלוסין.

גידול האוכלוסיה בפקינג

שטח (קמ״י)

מספר תושבים
(אלפים)

שנה

62

801

1916

62

1.556

1936

62

1,688

1946

* .

2.360

1949

7,100

2.768

1953

♦ ,

4,000

1957

17,800

6.800

1959

17,800

7,570

1971

..— לא ידוע

מבנה העיר. פ׳ העתיקה מורכבת משתי יחידות עירוניות
עיקריות מוקפות חומה וחפיר ששטחן יחד כ 62 קמ״ר: העיר הפני¬
מית (שהאירופים כינוה בטעות "הטאטארית") שצורתה ריבוע, ומ¬
דממת ובצמוד לה העיר החיצונית ("הסינית") שצורתה מלבנית.
הבינוי העירוני מבוסס על דגם ישר־זווית שנשמר בהקפדה

פקינג: העיר החיצונית והעיר הפנימית

מאז שתוכנן לראשונה, בראשית המאה ה 15 . במרכז המערך
העירוני — ציר אורך הנמשך ממגדל הפעמון שבצפון העיר
הפנימית דממה, עד לשער יונג דינג שבחומת העיר החיצונית.
משני צדדיו מאורגנים באופן סימטמ והרמוני החומות, השערים
הראשיים, המבנים השונים, השווקים והגנים. המבנים החשובים
ביותר נמצאים על הציר המרכזי או בצמוד לו. מערך הרחובות בעיר
הפנימית, הוא בדגם שתי וערב, והדרכים הראשיות מחברות את
השערים שבחומה. הבתים העתיקים, ששימשו למגורי המקורבים
לקיסר ולפקידות הגבוהה, הם לרוב בני קומה אחת, חזיתותיהם פונות
דרומה וסגנונם הארדיכלי אחיד. מעליהם מתבלטים מבני הארמונות,
המקדשים והפגודות, המצטיינים בגיוון ארדיכלי, בחממ הבניה
עשירי-הצבעים ובעיטורים. תחושת רחבות מודגשת ע״י שילוב
בניה מרווחת עם שטחים פתוחים — גנים ואגמים. ם׳ נודעת כאחת
הערים היפות בעולם.

בתוך העיר הפנימית נמצאת העיר הקיסרית המו¬
קפת חומה, ובתוכה העיר האסורה המוקפת חפיר ובה ארמונות
המלכים משושלות מינג וצ׳ינג המשמשים היום כמוזיאון לאמנות
סין. חומות העיר האסורה הוסרו ב 1949 . בחזית הדרומית של גוש
הארמונות משתרעים גן התרבות של העם וגן ג׳ונג שאן. ביניהם
נמצא שער הנפתח לכיכר המרכזית טין אן מן (שער השלום
השמימי), המשמשת לתהלוכות ולמפגנים המוניים. במרכז הכיכר
הענקית ניצב עמוד זכרון לגיבורי האומה, ומשני עבריה המבנים
המונומנטליים של היכל העם והמוזיאון להיסטוריה של סין ותולדות
המהפכה, שהוקמו לאחר 1949 . מדרום־מזרח לעיר האסורה נמצא
רובע הנציגויות הזרות שהוקמו מהמחצית השניה של המאה ה 19 .

העיר החיצונית קמה כפרוור
(בעיקר במאה ה 16 ). פרט לציר המרכזי
הנמשך משער ג׳ין שמול כיכר טין אן מן
דרומה לשער יונג דינג, מערך הרחובות
אינו סדיר כבעיר הפנימית, צפיפות
המבנים גבוהה והרבה סימטאות מתפת¬
לות ללא מוצא. בדרום העיר החיצונית
משני עברי הציר המרכזי נמצאים גן דין
טאן, שבו מקדש השמים (ר׳ תמ׳)

וגן די טאן, שבו מקדש החקלאות;

ור׳ להלן, עמ ׳ 30 .

לאחר 1949 הוכנה תכנית־אב לבינוי
העיר החדשה שמחוץ לחומות. היא
מקיפה את העיר העתיקה מכל עבריה,

ועיקר התפתחותה בדרום ובמערב, ול¬
אורך הכבישים הראשיים ומסה״ב. מערך
הרחובות נבנה בדגם שתי וערב, ולשם
יצירת רציפות בין העיר העתיקה לחד¬
שה נפרצו החומות לאורך הצירים הרא¬
שיים. בבינוי הודגש האיזור בין התפקו¬
דים השונים. אזורי התעשיה אותרו
בדרום ובמזרח. בהתחשב בכיוון הרוחות
השכיחות וכדי למנוע זיהום אוויר ביתר
חלקי העיר. משרדי הממשלה נבנו בשו¬
ליים המערביים ולידם וכן בצפון־מערב
הוקמו שיכונים. רובע מגורים חדיש בבנה
בהו בינג לי מצפון לחומה. מוסדות
חינוך גבוה רוכזו בצפון־מערב. במקביל
להרחבת השטח הבנוי מחוץ לחומות
שבתוכו נבלעו יישובים רבים. בוצעו
עבודות שיקום ובינוי מחדש בעיר הע-

| | העיר העתיקה

ר * ל . ־ ־ ■ ?■ ק
1 ^;^ 11 גנים

_גבול העיר

הקיסרית

מס״ב

שער שן וו-

2 ניכר שין או מן

3 עמוד ויכרון לגיבורי האומה

4 מוזאזן להיסטוריה של סין ותולדות המהפכה

5 בית הוועד הנורבוי של המפלגה וזד,וחוו •סטית

29

פקינג

30

תיקה׳ והוקמו בה
מבנים רבי-קומות.

אולם, כל אלה אינם
מדביקים את קצב
גידול האוכלוסין, לכן
קיימת צפיפות מגו¬
רים גבוהה• תפקודה
הפסרתי של ם׳ כ¬
מרכז מדיני מי¬
נה לי לאומי נשמר
ואולי התעצם לאחר
כינון הרפובליקה ה-
#<ןיננ: "םקד׳פ ה׳שבוים" בנז די! סאן, עממית, עקב אפיו ה"

בעיי הח '* ינית * ריכוזי של המשטר. פ׳

היא מושב רוב המוסדות המדיניים והמיגהליים המרכזיים של המדינה
והמפלגה: משרדי הממשלה, הקונגרס הלאומי העממי (בית המ¬
חוקקים), הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ביהמ״ש הגבוה
וכל זרועות התכנון, הפיקוח והניהול בתחומים השונים (וע״ע סין,
עט׳ 836 — 840 ! ור׳ להלן).

כ 36% מכלל מוסדות המדע והמחקרשלסין מרוכזים בם׳;
כשליש מכלל מכוני המחקר של האקדמיה הסינית למדעים פועלים
בם/ וכן מוסדות האקדמיות למדעי החקלאות והרפואה. באוניברסיטה
הלאומית (נוס , 1950 ) לומדים כ 1,000 תלמידים, באוניברסיטת פ , —
כ 10,000 תלמידים, ובאוניברסיטה למדע ולטכנולוגיה (נוס׳ 1958 ) —
כ 6,000 תלמידים. בם׳ קונסרווטוריון למוסיקה ובת״ס גבוהים לאמי
נויות, דרמה וריקוד. על האופרה של ם׳: ע״ע סין. עט׳ 910 . גן החיות
של פ׳ הוא הגדול בסין. פ׳ היא מרכז הדפום והמר׳לות. בה יוצאים
כ 250 כ״ע ויותר מ 20 עתוגים. בפ ׳ פועלים תחנת השידור המרכזית
של סין ואולפני טלוויזיה.

כלכלתם׳ השתנתה באורח יסודי: מכלכלת עיר צרכנית ובירה
מלכותית למרכז תעשייתי בכיר. תכנית החומש הסינית הראשונה
( 1953 — 1957 ) הדגישה את בינוי הבירה ותיעושה. כיום פ׳ היא חלק
מאיזור תעשיה הגדול והחשוב בסין הצפונית, המשתרע מזרחה עד
חוף מפרץ בו הי וכולל את טינצין (ע״ע). תחילה הורחב מפעל
הברזל והפלדה בשה-ג׳ינג-שה (ראשית הקמתו 1920 ). כושר תפוקתו
השנתית: 1.9 מיליון טון ברזל, 1.5 מיליון טון פלדה. כ״כ הוקמו
מפעלים לייצור מכונות, מנועים׳ קטרים, טרקטורים ובתי־זיקוק,
שהם חלק מתשלובת פטרוכימית גדולה. פותחה תעשיה לייצור
מוצרי חשמל, מכשירים מדויקים ומחשבים וכימיקלים. פ׳ היא מרכז
תעשיית הטכסטיל (כולל סיבים מלאכותיים) הסינית. פרט לכותנה
הגדלה בפרובינציית הובי, אין העורף הכלכלי של פ׳ מספק את צרכי
התעשיה בחמרי גלם ואלה מיובאים מדרום סין. בעבר נודעה ם׳
כמרכז לייצור חפצי אמנות לצרכי חצר הקיסר. ענפי מלאכה
מסרתיים פועלים גם כיום וכוללים: ייצור שטיחים ומרבדים, חר¬
סינה, גילוף ידה (ע״ע) ושנהב, עבודות אמאיל, לכה, תחרה ורקמה.
לשם אספקת תוצרת חקלאית לעיר הורחבו השטתים המעובדים
בשולי האיזור המטרופוליטני של ם׳! שטחים אלה מנוהלים ע״י

קומונות עממיות בשיטות אינטנסיוויות וממוכנות.

כפ׳ מרוכזים המשרדים הכלכליים הלאומיים והמוסדות לתכנון,
פיקוח וניהול כלכלי, לרבות הבנק של סין העממית,

תחבורה. כבישים מהירים וקווי מס״ב יוצאים מם׳ לכל חלקי
סין. קווי מס״ב בין־לאומיים (פועלים זמנית) מקשרים את פ׳ עם
מוסקווה דרך אולן באטור (מונגוליה), פיונגינג (קוראה הצפונית)
והנוי (ויטנאם הצפונית). בעיר 4 תחנות־רכבת, הגדולה שבהן
(תחנת פ׳) הושלמה ב 1959 ומשרתת כ 200,000 איש ביממה. לאח¬

רונה הושלמה בניית רכבת-תחתית בעיר, ם , צומת לקווי התעופה
האזרחיים של סין• יש לה נמל־נהר בקצה הצפוני של "התעלה
הגדולה" ונמל טינצין משמש כמוצאה לים.

*^ 7 ־..ת , 0113118 7 " 0 < 61 }> 3111/ 1956; 5x0-1700 .׳/ , 01113 1111

; 1965 ,(? 13 ,.׳ 801 . 000 £ ) 0/111111 ! 11 , 1 , 11 ״ 1 ״ 60 / 0 0111 ! ן 0 < £ 1 }\ £״/, אס ־ ז !)

. 1970 , 1 ( 011 ״ 6 / 1 / 1 / 0 ־ 01 ? •> 1 / 1 ' , 00111 .'• 1

ר. בנ.

אמנות. העיר שנבנתה בתקופת שושלת מינג הוקמה ע״ג שרי¬
דים של ערים קדומות יותר (ר׳ להלן, היסטוריה), ע״ם עקרונות של
תכנון ערים סיני מתקופת סונג. ב 1420 הוקמו שגי מקדשים בעיר
החיצונית, ,,הסינית", ע״י הקיסר יונג לו: מקדש השמים ומקדש
החקלאות. בראשון שבהם (שוחזר ב 1754 ), הקדוש שבמקדשים
הסיניים, מוקף המזבח חומה כפולה: החיצונית מרובעת והפנימית
עגולה — ביטוי לתפיסה, לפיה לאדמה צורה מרובעת ואילו
השמים — עגולים! המקדש נבנה כמרפסת שיש עגולה תלת־
מפלסית שמעקיה מחוטבים בפיסול שיש עשיר. מרשימה ביותר
במכלול מבניה, ארמונותיה ושעריה היא העיר האסורה. מכלול
"שלושת האולמות הגדולים", ששימשו ארמון לקיסרי שושלות מינג
וצ׳ינג, הוא המפואר שבמבנים אלה! "אולם ההרמוניה העליונה"
( 1627 ) הוא דוגמה יפה לצבעוניות המאפיינת את הארדיכלות
הסינית: אריחי־גג צהובים, לוחות-דלת מעוטרים זהב, עמודי־תווך
בצבע ארגמן — כל אלה על רקע השיש הלבן. מגדל-הפעמץ, צפונית
לעיר האסורה, נבנה ב 1272 , והוקם מחדש במאה ה 19 ! סמוך לו
מגדל-התוף. — וע״ע סין, ארדיכלות, עט׳ 920 — 922 .

,£ ח 3 ) 11 צ 1,10 ; 1926 , 1-111 / 0 1111 < 1 £ ) 1 ז 1 / £!/' 7 , 0 . 511 X 11

/ 1967 /־/״</״׳ 7

היסטוריה. סמוך לם׳ נתגלו שרידי "אדם פ׳" מלפני כ-
400,000 שנים (ע״ע אנתרופולוגיה פיסית, עמ' 717 ), ולא הרחק
משם — שרידי יישוב מהתקופה המסוליתית, שתושביו חיו על ציד
ודיג.

במאה ה 12 לפסה״ג היתר■ צ׳י, סמוך׳ לפ ׳ , בירת ממלכת ין,
שהיתה מדינה וסלית של שושלת ג׳ו (ע״ע סין, עמ׳ 848 — 850 ).
בסוף המאה ד, 3 לפסה״ג נהרסה צ׳י בידי שה הואנג־די, מייסד
שושלת צ׳ין (שם, עמ׳ 852 )! על חרבותיה בנו קיסרי האן ( 206
לפסה״ג — 220 לסה״נ) עיר חדשה, ין או יו־צ׳או, שהיתה בסים צבאי

פקינג; סזזיאח לה< 0 ט 1 ריוז של סיז 1 ווג 5 ד 1 ו! הסהסכה

31

פקינג

פקיסטן

32

להגנת הגבול. במאות ה 4 — 7 שלטו בד. כובשים זרים שפלשו לסין,
ורק בימי שושלת טאנג( 618 — 907 ) חזרה יו־צ׳או לידי סין. במאה ה 10
שוב נהרסה בידי נוודים־פולשים; אלה הקימו את ממלכת ליאו(שם,
עמ׳ 870 ) ובירתה בערך באותו מקום שבו עמדה יויצ׳או. ב 1125 חרבה
ממלכת ליאו בידי היורצ׳ד, שבט טונגוסי שהשתלט על הצפון והקים
בה את ממלכת ג׳ין, ובירתו אף היא היתד. באותו מקום שבו עמדה
יו־צ׳או, ששמה הוסב ל!ן־ג ׳ ינג או צ׳ונג־טו.

ב 1271 קבע קובלי (ע״ע) ח׳אן, מייסד שושלת יואן המונגולית
בסין, את בירתו בצ׳ונג טו (שמה הוסב לטה-סו), ומאז היתה העיר,
בהפסקות קצרות, בירת סין. העיר שבנה קובלי היתה גדולה בהקפה
( 50 קמ״ר) ומרשימה בבנייניה, ובימיו ישבו בה 400,000 תושבים.
כשהופלה שושלת יואן המונגולית ועלתה שושלת מינג ( 1368 ) הו¬
עתקה הבירה לננקינג, ושמה של טה־טו הוסב לבי־פינג, וב 1403
ניתן לה שמה הנוכחי, פ׳. ב 1421 חזרה והיתה לבירת סין.

בתקופת מינג( 1368 — 1644 ) גדלה פ׳ עוד יותר מבימי המונגולים,

וב 1553 החלו לבנות סביבה חומה חיצונית שתקיף את פרווריה
החדשים; מחוסר תקציב הושלמה בניית החומה מדרום בלבד, וכך
נשאר מבנה העיר העתיקה עך היום הזה. אולם קיסרי מינג שיפצו
את החומה העתיקה, שהמונגולים בנוה מטין׳ ובנוה מלבנים.

גם בימי שושלת צ׳ינג (המאנצ׳ו? 1644 — 1911 ) היתה פ׳ בירת
סין, והמאנצ׳ו בנו בה ארמונות ומקדשים רבים. ב 1860 פשט צבא
בריטי—צרפתי על פ׳ (ע״ע סין, עמ׳ 880 ). "ארמון הקיץ" הישן,
שנבנה במאה ה 17 , נהרס כולו בידי הכובשים. באותה שנה הוקמה
בעיר שגרירות בריטית והוקצה רובע מיוחד לשגרירויות. בעת מרד
הבוכסרים ( 1900 ) היה הרובע נצור 55 יום, עד שחיל-משלוח בי״ל
(יפנים, רוסים, בריטים, צרפתים ואמריקנים) כבש את העיר
( 14.8.1900 ; ע׳ שם, עמ ׳ 881 ).

עד 1928 היתד. פ׳ גם בירת סין הרפובליקנית. אותה שנה הועברה
הבירה לננקינג, והוחזר לפ ׳ שמה הקודם בי־פינג. ב 1937 — 1945
היתד. כבושה בידי היפנים. עם השתלטות הקומוניסטים והקמת הר¬
פובליקה העממית ( 1949 ) חזרה להיות הבירה ושוב נקראה פ׳. מאז
גדלה העיר במהירות רבה מאד. עיקר הגידול: מ 1948 עד 1960 —
מ 4 / נ 1 מיליון ל 6.8 מיליונים.

אה. א.

פקיסטן (וו 13 <!״ 1 ב?), רפובליקה בצפון־מערב תת־היבשת ההודית,
הכוללת את הפינה הדרומית-מזרחית של רמת איראן(בלו־

צ׳יסטן, ע״ע). שטחה 803.940 קמ״ר; 62 מיליון תוש'( 1973 ). מ 1948
נמצא בחסותה החלק המערבי והצפוני של קשמיר (ע״ע), ששטחו
84,000 קמ״ד ובו 1.8 מיליון תוש׳. עד 1971 נכללה בתחום פ׳ גם
בנגל המזרחית, בפינה הצפונית־מזרחית של תת־היבשת ההודית,
שנקראה פ , המזרחית; היא היום מדינת בנגלדש.

נאוגרסיה, עט' 31 ; אקלים, עט׳ 33 ; צוסח, עס׳ 33 ; חי. עט׳ 34 ;

אוכלוסיה, עט׳ 34 ; חינוך, עט׳ 35 ; כוחות מזוינים, עט' 35 ; חיקה,

משטר ומשפט, עט׳ 36 ; כלכלה, עט׳ 36 : היסטוריה, עט׳ 38 .

ג א ו ג ר פ י ה. המבנה. ניתן לחלק את פ׳ ל 4 אזורים עיקריים:

א. עמק האינדוס (ע״ע), מישור שהוא לב המדינה ובו כ% מתושביה.
הוא בנוי שכבות עבות של סחף נהרות, בעיקר ממערכות ההרים
הרמים המקיפים אותו. מעל פני המישור מתנשאים, בעיקר בצפונו,
טורי גבעות בנויים סלעים עמידים, שבחלקם הם שלוחות ההרים
מצפון ובחלקם הרי־משאר של קצוות הגוש הקדום הדקני. גובה
הגבעות מעל סביבתן אינו עולה על כמה עשרות מטרים.

חלקו הצפוני של מישור האינדוס הוא ארץ פנג׳ב (ע״ע) המ¬
כותרת ע״י 5 מיובליו הראשיים: סאטלג׳, באם, ראווי, צ׳נאב וג׳ה-
לום. האינדוס זורם בשוליו המערביים של חלק זה של המישור.
החבל בין האינדוס לבין הג׳הלום הוא ערבת־מדבר וקרוי מדבר
טהאל ( 11131 ). קרקעותיו חוליות וסחף גם מכסה חלק גדול ממנו.

רשת תעלות צפופה פרושה עפ״נ מרבית השטחים בין יובלי האינדוס
בפנג׳ב וכן בין האינדוס לבין חלקו התחתון של הג׳הלום. תעלות אלו
מקיימות חקלאות שלחין אינטנסיווית ומכלכלות אוכלוסיה צפופה.
לאחר התחברות האינדוס עם יובליו בפנג׳ב נעשה עמקו צר (כ 80
ק״מ לעומת כ 400 ק״מ בפנג׳ב התיכונה), בגזרה בה מתקרבים זה
לזה ביותר מדבר טהאר במזרח והרי סולימאן במערב. בקטע זה
זורם הנהר באפיק הנמוך ב 20 — 30 מ׳ מפני המישור ומשום כך
קשה להשתמש במימיו ישירות להשקיה, אך הוא נוח, יחסית, לבניית
סכרים. קרוב לעיר סוקור מתרחב המישור במידה רבה, וחוזרת ומס-
תעפת רשת התעלות. במחציתו הדרומית של עמק האינדוס משתרע
חבל סינדה שבו שורר אקלים מדברי. האוכלוסיה מרוכזת רובה ברצו¬
עה ברוחב 30 — 70 ק״מ ממזרח לנהר ותלויה במימיו. הדלתא של האינ¬
דוס, שקדקדה בקרבת העיר חידראבד, משתרעת לרוחב של ב 200
ק״מ. שמחי ביצות נרחבים במזרחה מתחברים עם איזור ביצות אחר.
הרן הגדול של 2 ץ׳ ( £1111:11 )ס ״״ 1113 ר.ש-! 0 ). שטח זה נמוך ומי הים
חודרים לתוכו בשיאה של גאות הים ובהשפעת רוחות המונסון
הדרומיות־מערביות. איזור הדלתא מיושב בעיקר בשוליו המערביים
ובו יושבת העיר קרצ׳י, הגדולה בערי פ , ובירתה בשנותיה הראשו¬
נות.

מקורות האינדוס וחמשת יובליו הנ״ל נמצאים בשטחים הנתונים
לשליטתה של הודו. היכולה להטות לתחומה חלק גדול ממימיהם
ולפגוע קשה בפ ׳ . בהסכם שנחתם ב 1960 ניתנו להודו מימי שלושת
היובלים המזרחיים: סאטלג׳, ראווי ובאם! ואילו להשקיית האדמות
בפ׳, שהושקו עד אז ממימי הנהרות האלה, נועדו מימי היובלים
המערביים, שיועברו אליהן באמצעות מפעלי סיכור ותיעול שיוקמו
במימון בי״ל.

ב. מדבר טהאר (■ 11131 ) בשוליים הדרומיים־מזרחיים של
פ׳. מדבר טרשים וחולות הנמצא בשוליו הצפוניים־מערביים של
הגוש הקריסטליני הקדום של דקן (ע״ע). המדבר שומם, מבותר
מאוד, קשה למעבר ודל באוכלוסין.

ג. האיזורההדרי. בצפון פ׳ ובצפון־מערב קשמיר שבש¬
ליטת פ׳ נכללות מערכות ההרים הבאות: החלק המערבי של הרי
ההימליה (ע״ע) ורכסים ראשיים המסתעפים מהם. הגדול בהם הוא
רכס הרי המלח. הרי קרקורם עד לרמת פמיר (ע״ע) וכן כמה מהר¬
כסים של צפון־מזרח הרי הינדוקוש (ע״ע). רוב האיזור הוא ארץ
הרים רמים שבה פסגות רבות מעל 6,000 מ׳ ושטחים נרחבים מכוסים
קרחונים ושלגים כל ימות השנה. כאן נמצאת הפסגה השניה בגבהה
בעולם — גודוויו אוסטן ( 1 !^ 11 \/ ח 1 ׳וי\! 001 או £ 2 ), 8,611 מ׳.
האינדוס ויובליו המנקזים איזור זה זורמים בעמקים צרים הנמוכים
בהרבה מסביבתם ופורצים לעבר המישור של צפון פנג׳ב בגאיות
תלולים. במוצאם למישור יוצרים מניפות סחף גדולות המקיימות
אוכלוסיה חקלאית צפופה. בחלקים נרחבים של האיזור ההררי
האוכלוסיה דלילה מאוד ומפוזרת ביישובים קטנים השוכנים בעמקי
הנהרות ובאגנים. רבים מעמקים אלו מבודדים ומקיימים רק מגע
מועט עם השלטון. כמה נסיכים קיימו כאן, בעבר, אוטונומיה חלקית
(גילגיט; הנזה); חלקו המזרחי של האיזור נקרא בלטיסטן.

בצפון־מערב פ , נכללים הרכסים המזרחיים של הרי מחוז הירי-
סטן ורכס הרי סולימאן, שהם חלק ממערכת ההרים הסוגרת
על רמת איראן ממזרת. הדי קמטים צעירים אלה המשתייכים למער¬
כות ההרים האלפיניות מתנשאים לגבהים של 2.000 — 2,500 מ/ ולהם
פסגות בודדות מעל 3,000 מ׳. שיאם ברכס ספד קוד, 4,760 מ/ המעבר
ממישור האינדוס לאיזור הררי זה הוא חד, בגלל קווי העתק התוח¬
מים קטעים ארוכים של ההרים במזרח. ההרים צחיחים ומבותרים
מאוד. באיזור זה האוכלוסיה דלילה וכרבע ממנה הם שבטים נוודים
או נוודים למחצה, רובם פתנים (ר׳ להלן, אוכלוסיה). בצפון האיזיר
קיימו כמה נסיכים אוטונומיה חלקית (סואט. צ׳יטראל).

33

פקיסטן

34

ד. בלוצ׳יסטן(ע״ע), חלקה המערבי ביותר של פ׳, שייכת מבחינת
המבנה והאובלוסין לרמת איראן. שילובה בפרובינציה בם׳ הוא
ירושת השלטון הקולוניאלי הבריטי.

א ק ל י מ ה של פ׳ הוא מדברי, פרט לאזורי ההרים בצפון ובצפון*
מערב ואיזוד קטן בצפון פנג׳ב. תנודת הטמפרטורות העונתיות
והיומיות גדולה בכל חלקי ם׳, פרט לאיזור הסמוך לחוף בדתם.
הטמפ׳ הממוצעת של החודש הקר ביותר (ינואר) בצפון מישור
האינדוס היא ״ 10 וטמפדטורות מינימום של ״ 3 —׳־ 4 תדירות בחדשים
דצמבר׳ ינואר ופברואר. הטמפרטורות הממוצעות של החודש החם
ביותר (יוני) נעות בין 32 0 — ס 35 , אך בחדשים יוני—ספטמבר נר¬
שמות גם טמפרטורות מעל ס 40 . בחלקו התיכון של עמק האינדוס
טמפרטורות החדשים הקרים קצת נוחות יותר, אך החום בחדשי
הקיץ כבד יותר. הטמם׳ הממוצעת של חודש יוני ביקובאבד היא 37 0
ונרשמות גם טמפרטורות גבוהות מ 45 0 . בשל השפעת הים על דרש
מישור האינדוס, גבוהות טמפרטורות חדשי החורף הממוצעות ונעות
בין 17 0 — ס 20 , ואילו טמפרטורות חדשי הקיץ הממוצעות קיצוניות
פחות ונעות בין ס 30 — 33 0 .

פ׳ היא ארץ צחיחה וברוב חלקיה קיימות תנודות גדולות בכמויות
המשקעים משנה לשנה. משקעים יורדים בעיקר בחדשי הקיץ (יוני—
ספטמבר) בהשפעת המונסון הדרש־מערבי, אך במרבית שטחה
של פ׳ יורדים גשמים גם בחורף, אם כי בכמויות קטנות. כמות
המשקעים השנתית קטנה מ 300 מ״מ ב% משטחה של המדינה.
כמות המשקעים השנתית הממוצעת קטנה ם 100 מ״מ במדבר טהאר,
ברוב מישור האינדוס התיכון ובחלק גדול מבלוצ׳יסטן. כמויות
המשקעים קטנות ( 150 — 300 מ״מ) גם באזורי ההרים הרמים שב¬
שטחי הספד הצפוניים של ם׳ וקשמיר בגלל ההשפעה החוסמת של
רכס ההימליה הגבוה.

בצפון פנג׳ב כמות המשקעים השנתית היא 700-300 מ״מ וב¬
אחור ההררי בצפון ובצפון־מזרח לרגלי רכס ההימליה הגבוה כמות
המשקעים השנתית מגיעה עד 2,000 מ״מ.

מ. בר.

צ מ ח י י ת ס׳ עשירה יחסית. היא כוללת חלקים של הודו המע־
רבית־צפונית, הרי ההימליה ומרגלותיהם ועמק הגנגס.

בם׳ נמצא חלק של מדבר סינדה הגדול וצמחייתה משתייכת
לאיזור הנו 13 *םינדהי בו שולט היסוד הטרופי-מדברי. חבל זה חצוי
ע״י האינדוס ומהווה מישור נמוך וחם שכמות הגשמים בו אינה עולה
על 250 מ״מ. מערכה הידרוגרסית זאת תרמה הרבה לניצול השטחים
לחקלאות שלחין סובטרופית ולדחיקת הצומח הטבעי, אך נותרו עוד
היש שטחים עצומים של מדבריות טרופיים המכוסים בבני שיח
דלילים, בערבות דגניים, בסוואנות דלות, ואף בחישות צמחים
קוצניים. בין הדמיים שולטים: הסוגים 1351111-115 , זקנן, דוחן׳ תטו־
ניה. בין העשבים ובני-השיח: מיני טפדוזיה, קוטב לביד, זוגן, מרוח
ועוד. בסוואנות מלווים הדגניים בעיקר במיני שיטה, שיזף וינבוט
המשובל. בחישות השיחים הנפוצים ביותר הם: סלוודורה, זקום,
3 ז 16186 נ! 5 15 ( 0501 !?, א 1 ג, חמרופס. בחופי הימים מצויים מנגרובים.

חבל פנג׳ב הוא כעין מעבר בין המדבר הטרופי לבין מרגלות
ההימליה. הוא נמשך למזרח עד למישור הגנגס, כאן פורחת חקלאות
שלחין הודות לשפעת הנחלים היורדים מההרים הצפוניים. הצומח
בחבל זה משתנה לאס מצומח מדברי וערבתי ליער המצוי בהימליה
המערבית הודות לכמות הגשמים ההולכת ורבה כלפי צפון. בכל זאת
חלקו הרב של חבל זה עדיין מאופין בחישות ובחדשים טרופיים.

רק חלק קטן ממישור הגנגס נמצא בפ ׳ . חלקו הדרומי טרופי
יבש ואילו חלקו הצפוני מקיים חרשים טרופיים.

ההימליה המערבית כוללת את קשמיר, והיא עשירה מאוד ביערות
עצי־עלים ועצי־מחט מהטיפוס הסינריפני. לרגלי ההרים מצר עוד
היסוד הנובו־סינדהי וגם יסודות משווניים החודרים אל תוך הע¬

מקים שבין ההרים. במדרגות הבינוניות של ההרים ישנם יערות
עצי־עלים ובהם נציגים רבים של האזורים הממוזגים. בתוך היערות
האלה מצר שפע של סחלביים, לופיים, מוזיים, בגוניים וכר. במדר¬
גות גבוהות יותר עוד מצרות חלקות יער גדולות של מחטנים, ביניהם
הארז ההימליי ( 10011313 ) 00111115 ), אשוח, אשוחית, ערער. ברוש
ומיני אורן, כגון אורן ארוך־העלים ואורן גררד.

מ. ז.

חי. מצרים נציגי יסודות פאוניססיים פלארקסיים ופלאוטרו־
פיים כאחת. בשתי הקבוצות שולטים בע״ח הרריים, מדבריים וערב־
תיים. נציגי הפאונה הפלארקטית בעיקרם מהחבלים — היס-תיכוני,
האירנו־טורני וההימליי־טיבטי. עם הראשונים נמנים, בין היתר, עז
הבר האסייתית ( 368381115 3 !ק 03 ), כבש הערבה ( 0116013115 15 ז\ 0

5-181161 ), ה 0 רא הפיסי או הא^גל ( 0113861 1161111011115 11115 [>£),

דרבן, שועל בלוצ׳י ( 63113 65 ק 11 !¥), חולדת הדבר (-מ! 3 ״ 6501 א
1163 >), ומן העופות — עפרוני ענק, עפרונן קצר־אצבעות, יןטה חדת-
זנב, סבכי המדבר וחברה. עם היסוד ההימליי־טיבטי נמנים: עז
מבורגת ( £31600611 3 >ק 03 ), 3 רל ( 3111 ץ 3 מ 561111015 ?), בובק (־ 431 ( 1
011311 <£ 01013 ), ומן העופות — קטית טיבטית (- £111613 165 ק 1113 !ץ 5

11115 ), שכוי הימליי וטיצטני (־ 1166 .ץ . 611515 ץ 111111313 611308311115 '!'

1311115 ), ואיביסיון יעני ( 511111116111 1101111$ ץ 111 ס 1 > 1 < 11 ). מצרים גם
בע״ח כלל-פלארקטיים, כגון הזאב וחזיר הבד. הפאונה הפלאר
טרופית היא בעיקרה סודאנרסינדהית וסחדו־ערבית, כגון הצבי,
הצבוע, התן, הנמר והגחן, ומן העופות — רץ המדבר, מיני נשרים
וחסידתיים. אולם מצויים גם בע״׳ח יעריים וסוואניים מהחבל ההודר
מאלאיי; ביניהם בולט במיוחד הטיגריס המצוי עדיין בדרום ההימליה
ובהרי פושטוסטן, אך גם האנטילופה ההודית ( 13 ק 163 ׳\ז 60 6 < 111101 !.^),
הזבד ההודי ( 61113 נ 211 6113 ׳\ 1 ז \), לנגור מצר ( 601611115 115 ץנ 1651 ?),
ומן העופות — הקיכלית הכחולה ( 6061111605 115 ו £101 ק 0 ץ 1 \), המינה

( 1115115 65 ז 116 ז 10 > 1611 /) ת׳ךרת ?יאמר ( 1113111611 5111361113 ?).

עס. ב.

א ו כ ל ו ם י י ת פ׳ מורכבת מיסודות אתניים רבים שסימן ההכר
העיקרי שלהם היא הלשון. רוב התושבים הם דוברי לשונות הודר
אירופיות (ע״ע הדו, לשונות), כגון: הפחדים במערב קשמיר! הפג־
ג׳בים, שהם כשליש מאוכלוסיית פ׳ רושבים בצפון פנג׳ב ובמז¬
רחה; האוכלוסיה במערב פנג׳ב׳ ממוצא מעורב — פנג׳בי, פתני
ואפגני, הדוברת שפת להנדה; הרג׳סטהנים בדרומ-מזרח פנג׳ב;
הסינדהים היושבים במישור האינדוס התחתון. תושבי הספר באיזור
ההררי הצפוני הם טיבטים־מונגולים. באיזור ההררי בצפון־מערב
יושבים שבטים פתנים ואפגנים, והשפה השלטת היא פשטו. בצפון*
מזרח נמצאים קשמירים ולדח׳ים, ורובם קרובים מבחינה פיסית
ולשונית לטיבטים. בדרום מישור האינדוס התחתון השפעה ערבית
בולטת, ולאורך החוף של דלתת האינדוס ושל בלוצ׳סטן מצרות עדות
דוברות ערבית. תושבי בלוצ׳יסטן(ע״ע) הם בלוצ׳ים דוברי בלוצ׳ית
וברהואים.

' 97% מתושבי פ׳ הם מוסלמים, רובם סונים׳ כ 2% שיעים (כולל
אסמאעילים), וכן כ 3% מכת האחמדיה (ע״ע) שהגיעו למעמד כלכלי
ולהשפעה ציבורית הרבה מעל למספרם באוכלוסיה ועוררו איבה
רבה; ב 1953 וב 1974 נערכו בהם פרעות אכזריות וב 1974 החליט
הפרלמנט שלא ייחשבו עוד למוסלמים. קרוב ל 2% הינדואים (בעי¬
קר במזרח פנג׳ב [עד פרישתה של בנגלדש היה בם׳ מספר ניכר
של הינדואים שישבו בבנגל]) וב 1% נוצרים (בערים הגדולות). כמה
מאות משפחות יהודיות יושבות בקרצ׳י ובלחוד.

שפת המדינה היא אורד! — שפת הינדוסטני בצורתה האיסלא־

מית שקלטה מלים פרסיות רבות! היא כתובה באותיות פר*
סיות־עדביות. רק כ 8% מתושבי פ׳ הצהירו על אורדו כשפת־האם,
אך רובם מבינים ודוברים אותה. שפת־האם של 66% — פנג׳בית,

35

פקיסטן

36

של 13% — 0 ינ-
חזית ושל 8% —

פשטו(עד פרישת
בנגלדש היו ר 1 ב
תושבי פ׳ בנגלים
דוברי בנגלית ום־

1954 , אחרי מאבק
קשה, הוכרה בג-
גלית כלשון רש¬
מית שניה). בממ¬
של, במוסדות ל¬
השכלה גבוהה ו¬
בקהל המשכילים מרבים לדבר בשפה האנגלית. כ 20% מתושבי פ׳
יושבים בערים. רוב האוכלוסיה העירונית מרוכזת ברשת צפופה
של ערים בצפון־מזרח פנג׳ב, בשאר חלקי פ׳ מעטות הערים, מרביתן
קטנות והמרחקים ביניהן גדולים. הבירה מ 1960 איסלאמאבד, 100,000
תוש׳ ( 1972 ), כ 15 ק״מ מצפון לראוואלפינדי בפנג׳ב. היא עיר
חדשה שתוכננה כבירה (עד 1960 היתה קרצ׳י הבירה). הערים
הגדולות של פ׳ הן: קרצ׳י (ע״ע), 3.5 מיל׳ תוש׳; להור (ע״ע),
2.1 מיל׳ תוש׳> חידראבד (ע״ע הידראבר, עט׳ 78 ), 530,000 תוש׳:
ליאלפור, 510,000 תוש׳! מולטאן. 440,000 תוש , ! רזלפינדי (ע״ע),
420,000 תוש׳! פשוואר, 400,000 תוש׳; גוג׳ראנוואלה, 260,000 תוש׳.

מ. בר.

חינוך. החינוך בס׳ ירוד. אין בה חוק חינוך חובה חינם,

ב 40,000 בתה״ס החמש־שנתיים (לבני 5 — 10 ) למדו ב 1969/70
4,200,000 תלמידים, ב 5,660 בתה״ס התיכונים למדו 1,270,000 תלמי¬
דים. ב 1961 לא ידעו קרוא וכתוב 84% מתושבי מערב־פ׳ וכן 78.5%
מתושבי מזרח-פ׳(בנגלדש). יש בס׳ 5 אוניברסיטות ובהן למדו 8,500
תלמידים ( 1969/70 ). כן קיימות 5 אוניברסיטות וקולג׳ים להנדסה.

בד״כ מלמדים בבתה״ס בלשון האיזוד. באזורים שאין תושביהם
דוברי אורדו מלמדים לשון זו כלשון שניה. בכל בתה״ס מלמדים גם
אנגלית והיא לשון ההוראה בבתה״ם הגבוהים. החינוך שמתי ביותר
ואין חינוך משותף לבנים ולבנות. האסלאם הוא בסיסו הרוחני של
החינוך בכל הדרגים והשאיפה למודרניזציה נשארת בגדר הצהרה,
בעיקר מחמת התנגדות האוכלוסים

יחסם השלילי של רבים מתושבי פ׳ לעבודה גופנית — בעידוד
עקיף של הממשלה — משתקף במיעוט העניין בחינוך סכני. אי־לזאת
עולות הקצבות הממשלה לבתה״ס התיכונים העיוניים על הסכומים
המוקצבים לבתה״ם היסודיים.

. 1969 , 1 :> 11 ?! 50€ /ס 15 זז 11 < 01 ז? 1111 <סו 1€01 ) £4 ,?[זנ 01 .. 4

הכוחות המזוינים של פ׳ על שלוש זרועותיהם סבלו
אבדות קשות במלחמה נגד הודו בדצמבר 1971 . ב 1973 מנו כוחותיה
כ 330,000 איש. הגיוס הוא סלקטיווי. יש כ 515,000 אנשי מילו¬
אים. התקציב הצבאי ל 1973/74 היה 443 מיליון דולר. פ׳ חברה
ב״ארגון ברית המרכז" (סנט״ו) ז מ״ברית דרום־מזרח אסיה"
(סיאס״ו) פרשה בסוף 1972 . שני ארגונים אלה לא נחלצו לעזרתה
במלחמת 1971 .

כ וח וח ה י ב ש ד* כ 300,000 איש מאורגנים ב 2 דיוויזיות שריון,

10 דיוויזיות חי״ר, חטיבת שריון עצמאית וחטיבת נ״מ. ישנם
כ 50 ( 14 טנקים, חלקם מיושנים׳ מתוצרת סין, אה״ב ובריה״ם, 250
נגמ״שים וכ 900 תותחים. לכוחות היבשה זרוע אווירית ולה מסוסי-
קשר ו 35 מסוקים.

כוחות האוויר כוללים כ 250 מטוסים מבצעיים המופעלים
בידי 17,000 איש. רק 20 מטוסי ירוט־הפצצד. מסוג מיראז׳ 111 הם
חדישים. יתרם מפציצים קלים, מפציצי־קרב ומטוסי תקיפה. ירום

וסיור מיושנים והם ערב־רב של דגמים אמריקניים, בריטיים
וחסיים. ישנם כמה מטוסי־תובלה וכ 10 מסוקים.

כ ו ח ו ת ה י ם מופעלים ע״י 10,000 איש. מצבת האניות מסתכמת
ב 3 צוללות חדישות מתוצרת צרפת, 4 משחתות, סיירת־אימונים
ומספר פריגטות, שולות־מוקשים וסירות־משמר. לצי גם 8 מסוקים.

ח. א. - פ. £

חוקה ומשטר. באפריל 1973 אושרה חוקת פ׳ ובאוגוסט
1973 נכנסה לתקפה. החוקה קובעת שפ׳ היא רפובליקה אסלאמית.
הנשיא נבחר בפרלמנט ל 5 שנים, ותפקידו ייצוגי וטקסי. רה״מ
וממשלתו אחראים בפני בית מחוקקים שבו 2 בתים: אסיפה לאומית
ובה 210 חברים (מהם 10 נשים), הנבחרים בבחירות כלליות אחר.
ל 5 שנים׳ וסנאט בן 45 חברים הנבחרים מטעם בתי הנבחרים של
הפרובינציות, בתוספת נציגי השבטים והבירה הפדרלית. מחלוקת
בין שני הבתים תיושב במושב משותף. רה״מ נבחר באסיפה הלאומית
ואין לפטרו מבלי לבחור ביורשו. החוקה מגדירה את סמכויות
השלטון המרכזי־הפדרלי ואת סמכויות הפרובינציות.

חוקת בנגלדש התקבלה בנובמבר 1972 . ביה״ג בוחר בנשיא
ל 5 שנים. רה״מ אחראי בפני בי״נ בן 315 ציר. מהם 15 נשים,
הנבחר לתקופה של 5 שנים.

החוקה מחייבת משטר סוציאליסטי ונועדה להקים חברה שוויונית.
היא מתירה רכוש פרטי, אך קובעת שעיקר הרכוש חייב להיות בידי
הממשלה או בבעלות משותפת של העובדים. בתחילת ינואר 1975
הושעתה החוקה ובוטלו החיתיות.

משפט. המשפט הנוהג מבוסם על המשפט המקבל (ע״ע). כל
חוקי המדינה כונסו ב 1965 בקובץ חוקים בן 15 כד. הוראות החוק
הנוגעות לחוזים והמבוססות על המשפט האנגלי (ע״ע ממלכה
מאחדת, משפט) מצויות בקובץ חוקים מיוחד. לפי החוקה אסור
שחוק כלשהו יעמוד בסתירה לחוקי האסלאם; בענייני מעמד אישי
וכידב תל חוק האסלאם (השריעה).

מערכת בתי המשפט. בתהמ״ש בערכאה ראשונה נחלקים
לבתמ״ש אזרחיים ופליליים. כן קיימים בתמ״ש מיוחדים לדיון בתבי¬
עות כספיות פעוטות ערך.

בתהמ״ש המחוזיים שומעים ערעורים מבתהמ״ש בערכאה ראשונה
וכן דנים הם — כערכאה ראשונה — בתביעות כספיות גדולות.
ביהמ״ש העליון, שמקום מושבו בלאהור, מוסמך לשמוע ערעורים
מבתהמ״ש המחוזיים.

כ ל כל תה של פ׳ מבוססת על החקלאות המעסיקה כ 75% מכות
העבודה, תורמת לתל״ג כ 50% מערכו וליצוא כ 60% מערכו. פרי¬
שתה של בנגלדש (פ׳ המזרחית) צמצמה את אוכלוסייתה של ם׳
עד כדי מחצית ונטלה ממנה מקורות ייצור רבים, אך גם עוני רב,
עד שיש אומרים כי הפרישה שיפרה את מצבה הכלכלי. ההכנסה
הלאומית לנפש (בחבל המערבי) כ 205 דולר ( 1971 ).

החקלאות עודנה נחשלת, אך מתפתחת בהתמדה. במרבית
סוגי המזון מספקת ם׳ את צרכי עצמה. חקיקה אגררית הגבילה
בעלות פרטית על קרקעות ( 400 הקטר לאדמות בעל: כ 200 הקטר
לאדמות שלחין) וחייבה את האיכרים למכור עדפי ייצור לממשלה.
זו סייעה לאיכרים בהלוואות נוחות לרכישת קרקעות, בהמות וזרעים.
ביזמתה הושקעו גם סכומים ניכרים בהכשרת קרקע ושימורו. הגידו¬
לים העיקריים לצריכה: חיטה ותפוחי-אדמה (במזרח, לפני הפרישה:
אורז); ליצוא: כותנה וטבק (במזרח, לפגי הפרישה: יוטה [ 75%
מהתפוקה בעולם] ותה).

למשק בעה״ח בפ׳, במיוחד לתאו, חשיבות רבה הן כאמצעי-עבודה
ותובלה והן במזון (בעיקר חלב ומוצריו). ניצול הדגה מועט על-אף
קיום חופים ארוכים ונוחים לדיג.

ה ת ע ש י ה בם׳ עדיין מפגרת׳ אך אחרי מאמצי פיתוח ניכרים
והשקעות גדולות עלה חלקה בהכנסה הלאומית מ 7% ב 1950

פקיסטן: ססנד כקאראצ׳י (?ופטנהאנזה)

37

פקיסטן

38

ל 18.5% בשלהי שנות ה 60 . ב 1952 הוקמה
"הרשות לפיתוח תעשייתי" שעודדה הש¬
קעות זרות. ביזמתה הוקמו מפעלים לעי¬
בוד יוטה וכותבה, לזיקוק סוכר, לייצור
נייר, תרופות וטכסטילים, והונחה תשתית
לתעשיה כבדה: מספנות, מוצרים כימיים
ודשנים, מלט וגז טבעי. תוצרת חקלאית
מעובדת וטכסמיל הם 75% מתפוקת ה ת¬
עשיה. מרבית חמרי־הגלם לתעשיה הכבדה
מיובאים. פ׳ עניה בחמרי־גלם: יש
בה נפט וגז טבעי (בבלוצ׳יססן) ופחם
מאיכות ירודה. כרום הוא המיגרל היחיד
המצוי בכמות מסחרית.

עד שנות ה 50 היתה כלכלת ם׳ תלויה
ביצוא הכותנה והיוטה. בגלל התנודות
החריפות במחירי מוצרים אלה, במיוחד
בשנות ה 50 , נאלצה פ׳ לקבל סיוע נכבד
מאה״ב (ומארצות מערביות אחרות) במזון
ובכסף. הודות לתכניות הפיתוח קטן
חלקם של המוצרים המסרתיים ביצוא.
לתכניות הפיתוח היתה אחראית "המועצה
הכלכלית הלאומית", תכניות החומש מ-
1956 — שנועדו לצמצם את הפער בין
שני חבלי פ׳ ולהגדיל את התפוקה —
מומשו רק בחלקן, בעיקר בשל השקעות
קטנות מהמתוכנן ובשל הצורך בהפניית
משאבים רבים מהמשוער לקניית מזון.
התכנית הרביעית ( 1970 — 1975 ) נשתבשה
מתחילתה בשל המלחמה ופרישת בנגלדש.

ה ת ח ב ו ר ה בם׳ התבססה עד סוף שנות ה 60 על עגלות תאואים פ׳ וב 1972 היה לה עודף יצוא. מוצרי היצוא העיקריים: כותנה

ומסה״ב. מתחילת שנות ה 70 הושם דגש על פיתוח הכבישים והוגדל ומוצריה ( 57% מערך היצוא 1973 ), יוטה, צמר כבשים, תה, טבק

במידה רבה מספר כלי הרכב. בם׳ כ 68,000 ק״מ דרכים (כ 11,600 ועורות, הנשלחים בעיקר ליפן( 18% מערך היצוא), הונג־קונג( 14% ),

ק״מ כבישים) עליהם נעים כ 95,000 כלי־רכב. אורך מסה״ב 8,600 הממלכה המאוחדת ( 8% ), איטליה ואה״ב ( 5% כ״א). היבוא

ק״מ. במזרח פ׳ עיקר התובלה הוא בנהרות. לפ ׳ חברת תעופה בי״ל בא בעיקר מאה״ב ( 22% ), גרמניה המערבית, הממלכה המאוחדת

פעילה, ובקרצ׳י נמל־תעופה בי״ל חשוב. ויפן ( 9% מכ״א).

סחר חוץ. עד פרישת בנגלדש היד, לס׳ גרעון במאזן הסם־ המטבע: רופיה - 0.093 דולר של אה״ב ( 1973 ).

חרי. פרישת בנגלדש שיפרה במידה ניכרת את חשבון הסחר של ה י ס ט ו ר י ה. פ׳ קמה ב 15.8.1947 , עם חלוקתה של הודו לשתי

מדינות, בעקבות מאבקם של מוסלמי הודו למדינה נפרדת משלהם
(ע״ע הדו, עם׳ 540 — 543 ). המדינה החדשה קמה כדומיניון בחבר
העמים הבריטי, וכללה אח פנג׳ב, אפגן (מחוז הגבול הצפוני־

מערבי), קשמיר, סינדה ובלוצ׳יסטן(מקיצורי שמותיהן נגזר השם פ , )

במערב, ואת בנגל ואסם במזרח! מזרח פנג׳ב, מערב בנגל ורוב אסם
נשארו בחלקה של הודו.

החלוקה לוותה התנגשויות בין הינדואים למוסלמים ובהן נהרגו
כ 1 / 2 מיליון נפש? עד סוף 1948 נמלטו כ 6 מיליוני מוסלמים לם׳

וכמספר הזה עברו הינדואים וסיקהים להודו. ב 1950 ברחו עוד
כמיליון הינדואים מפ׳ לבנגל המערבית וכמספר הזה מוסלמים
מהודו לם׳ המזרחית. סכסוך מתמיד שרר בין הודו לפ ׳ על מדינת
קשמיר (ע״ע), שהצטרפה להודו למרות שהיה בה-רוב מוסלמי.

ב 1948 התנהלה בקשמיר מלחמה. בינואר 1949 נחתם הסכם הפסקת־

אש, והוסכם לערוך משאל־עם על עתידה. אולם משאל־העם לא נערך
וקו שביתת־הנשק של 1949 בקשמיר המחולקת היה בדיעבד לגבול
קבע. ב 1960 נפתר הסכסוך על חלוקת מי האינדוס (ע״ע [כרך
מילואים]), אך הסכסוך על מי הגנגס לא יושב ובנגלדש ירשה
אותו. סכסוכי פ׳ עם הודו וחששה מפניה הניעוה ב 1954/5 להצטרף
ל״ברית בגדאד״ ול״ברית דרום־מזרח אסיה״ (ע׳ כר׳ מיל/עם׳ 940 ).

פקיסטן: ייצור וסחר־חוץ

1973

1 1961/65

היחידה

659

380

אלפי סונות

כותנה

1,179 ׳־

1,119

" //

יופה

3,576

1,824

אודז

241

133

" "

תסוחי־אדמה

7,351

4,152

׳/ זז

חיטה

63

72

טבק

12,670

10,406

אלפי ראשים

בקר

17,480

11.210

צאן

1,300

1.492

11 4/

סוסים, חמורים ופרדות

2,875

3 1,655

אלפי סונות

מלט

1,161

1,235

44 44

פחם וליגניט

376

207 ־

1* /*

אריגי כותנה

538

3 314

# *

סוכר

4,450

1.042

מיליוני מ״ק

גז טבעי

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

981

*889

מיליוני דולרים

יבוא

958

417 ׳

" "

יצוא

סהיסט!: כלכ 5 ה

( 1 ) ממוצע שנתי! ( 2 ) 1970/1 ז ( 3 ) 1965 < ( 4 ) 1963

39

פקיסטן — פקיעין

40

ב 1948 מת המושל הכללי, ראש המדינה הראשון, "המנהיג
הגדול" מחמד עלי ג׳נח (ע״ע). יורשו כמנהיג, רה״מ ליאקת עלי
ח׳אן, נרצח ב 1951 . כלכלת פ׳ נפגעה מחמת הניתוק מהודו, במיוחד
במזרח ם׳, שתלותה בתעשיית הודו היתה רבה. פ׳ סבלה גם מהבדלי
לשון ותרבות בין הפרובינציות במערב, ובמיוחד בין המערב למזרח.
עם הפתנים, השוכן בצפון־מערב פ׳, תבע אוטונומיה, ואפגניסטן
עודדה אותו לתבוע עצמאות (ע׳ כר׳ מילואים, עט׳ 331 ).

שפת האורדו, שבה דיברו בעיקר כ 3 מיליוני פליטים מפנג׳ב
ההודית, שמתוכם יצאה שכבת המנהיגות בפ ) , נבחרה לשפת המדינה.
ואולם דוברי סינדהית, פשטו ופנג׳בית נשארו נאמנים לשפתם ולתר¬
בותם, ודוברי הבנגלית, שהיו רוב תושבי ם׳, השיגו ללשונם מעמד
שווה לזה של האורדו ( 1954 ). הבנגלים חשו בקיפוח לעומת מנהיגי
מערב פ׳, בעיקר הפנג׳בים, ותבעו חוקה פדרלית שתשקף בממשלה
את הרוב הבגגלי או, למצער, תבטיח שוויון למעמדו. אולם האסיפה
המכוננת לא הצליחה לנסח חוקה, שתהיה מקובלת על כל חלקי
המדינה ותגשר בין המגמות הריכוזיות לאוטונומיסטיות, והיא פתרה
ב 1954 . אותה שנה ניצחה במזרח ליגת אוואמי האוטונומיסטית
בבחירות לפרלמנט המחוזי.

ב 1956 אושרה חוקה שהוכנה באסיפה מכוננת חדשה, שציריה
נתמנו מטעם הפרלמנטים המחוזיים, ולפיה היתה פ , "לרפובליקה
אסלאמית דמוקרטית". למעשה נשארה החוקה על הנייר בלבד. בחירות
כלליות לא נערכו, ראשי ממשלה התחלפו בתכיפות, והשחיתות.
האנדרלמוסיה והתסיסה גברו. באוקטובר 1958 מסר הנשיא את
השלטון לרמטכ״ל, מחמד איוב ח׳אן (ע״ע, [כר׳ מילואים]).

איוב ח׳אן כונן רודנות צבאית בסיסמת "דמוקרטיה בסיסית":
יחידות כפריות ועירוניות ״בסיסיות״ של כ 1,000 איש בוחרות
בנציגים, המנהלים את השלטון המקומי בלבד, יחד עם ממונים מטעם
השלטון המרכזי. נציגים ״בסיסיים״ אלה, שמספרם עלה על 80,000 ,
היו אלקסורים (בוחרי-משנה). ב 1962 בחרו באסיפה לאומית של
312 איש (חציים מהמזרח וחציים מהמערב) ובאיוב ח׳אן כנשיא בעל
סמכויות רחבות ביותר ואושרה החוקה החדשה. איוב ח׳אן הקים
בירה חדשה — "אסלאמאבד", חילק אדמות, יישב פליטים ודאג
לתיעוש.

ב 1965 התלקח סכסוך קשמיר ופרצו קרבות בין פ׳ להודו (ע׳
כרך מילואים, עמ׳ 851/3 ). ביזמת בריה״ם נפגשו איוב ח׳אן ור״מ
הודו בטשקנט (ינואר 1965 ) והסכימו ליישב את סכסוכיהם במו״ם,
אך בעיית קשמיר לא נפתרה.

בבחירות לנשיאות ב 1965 ניצח איוב ח׳אן את אלמנת ג׳נח.

הוא משל בעזרת קצינים ומינהלאים ומנע פעילות אופוזיציונית.
בעיות כלכלה וחברה שלא נפתרו הגבירו את ההתמרמרות. במארס
1969 התפטר איוב ח׳אן בעקבות מהומות סטודנטים וגל שביתות.
הרמטכ״ל, אגא מחמד יחיא ח׳אן, היה לנשיא וב 1970 ערך את הבחי¬
רות הכלליות הראשונות בתולדות פ׳ לאסיפה מכוננת חדשה: יחיא
ביטל את הנוהג, שלפיו היה למזרח ם׳ ולמערבה מספר שתה של
צירים, וכך זכו הבנגלים ברוב בפרלמנט ( 169 מול 144 ). בקרב
ד״בנגלים גברו נסיות אוסונומיססיות-בדלניות, שהתחזקו עקב חשדם
שהממשל התרשל, במכוון, בשיקום ההריסות שגרמו השטפונות
בסתיו 1970 ובהם נספו במזרח פ׳ יותר מ % מיליון נפש. בבחירות
בסוף 1970 זכתה ליגת אתאמי בהנהגת מוג׳ב־א(ל)-רחמאן ב 167
מתוך 169 המקומות המוקצים למזרח, כלומר: ברוב מוחלט באסיפה
כולה. במערב זכתה "מפלגת העם" של זולפיקאר עלי בהוטו ברוב
גדול. אולם לא הוכרה זכותו של מוג׳פ־א(ל)־רחמאן להקים ממשלה,
ובמארס 1971 הורה יחיא לצבא לדכא מהומות בבנגל למען אוטו¬
נומיה. ליגת אוואמי הוצאה אל מחוץ לחוק ומוג׳ב-א(ל)-רחמאן
ושאר מנהיגיה נאסרו. הדבר גרם לקרע מוחלט, הבנגלים הכריזו על
עצמאות "בנגלדש" וצבא פ׳ דיכא את הבנגלים באכזריות נוראה,

כ 10 מיליוני פליטים נמלטו מבנגל להודו והיו עליה למעמסה כבדה.
בעזרת הודו הוקם צבא שחרור (מוקטי בהיני) ובנובמבר 1971
שלחה הודו צבא למזרח־פ׳. ב 4.12.71 פרצה מלחמה בין פ׳ להודו.
במערב תפס כל צד שטחים קטנים של הצד האחר. אולם במזרח
חדר צבא הודו לעומק וכבשו. ב 16.12.71 נכנע צבא פ׳ שם ( 90,000
איש). בעקבות נצחונד, הכריזה הודו, באורח תד־צדדי, על הפסקת-אש.

מדיבת פ׳ נשארה במערב בלבד. יחיא ח׳אן התפטר ובהוסו ירשו.

הוא שיפר את היחסים עם הודו ובהדרגה הכיר בעצמאות בנגלדש.
פ׳ והודו חתמו על כמה הסכמים. אך עד סוף 1974 לא חודשו היחסים
הדיפלומטיים התקינים, קשרי מסחר ותעבורה ועוד. גם פ׳ המוקטנת
סבלה משאיפות בדלניות של הפתנים והבאצ׳ים.

במלחמת הודרפ׳ תמכה בריה״מ בהודו ובבנגלדש, ואילו אה״ב
וסין תמכו בפ ׳ , אף שלא היתד. התערבות ישירה מבחוץ במלחמה זו,
אחרי המלחמה שררה מעין ברית בין פ׳ לשתי המעצמות שתמכו בה,
והיא התקרבה בייחוד לסין. בהוטו הידק את הקשרים עם ארצות
האסלאם ובפברואר 1974 נערכה בלהור "ועידת-פסגה" של ארצות
אלו. בראשית 1972 פרשה פ׳ מחבר העמים הבריטי ובסוף אותה
שנה גם מ״ברית דרום־מזרח אסיה".

בהוטו הנהיג רפורמות והלאים נכסים רבים. באוגוסט 1973
נקבעה חוקה חדשה ובהוטו פרש מן הנשיאות (שהפכה למשרת כבוד
סמלית) ודייה לרה״מ. בסוף 1974 נפגעה ם׳ ברעש חמור.

פ׳ המזרחית היתה בדצמבר 1971 לבנגלדש. דאקה נקבעה
לבירתה. בינואר 1972 שב מוג׳ב-א(ל)-רחמאן מכלאו ונעשה לרה״מ.
במארס 1972 פינה צבא הודו את בנגלדש וחוזה ידידות נחתם
בין שתי המדינות. בנגלדש הצטרפה לחבר העמים הבריטי. הודו
ובריה״מ הכירו מייד בעצמאות בנגלדש, ובעקבותיהן הלכו מדינות
אחרות. פ׳ הכירה בדי רק בפברואר 1974 . בעקבות זאת ביטלה סין,
שמנעה במועצת הבטחון את קבלתה לאו״ם, את התנגדותה לכך.

מוג׳ב־א(ל)־רחמאן הלאים את הבנקים ואת התעשיות העיקריות
(יוטה, טכסטיל, סוכר). בבחירות מארם 1973 קיבלה מפלגתו ולב
מכריע ( 293 מושבים מ 300 ). בקיץ 1974 סבלה בנגלדש משטפונות
ופשטו מוות, מגפות ורעב. באוגוסט 1975 פרצה הפיכה (ראשונה
בשורת הפיכות) ומוג׳ב־א(ל)־רחמאן נרצח.

מ 0/11110 י.]?? , 16111311 ?? . 11 ; 1967 ,.? )ס }(!יד , 11 ^ . 1 \ .ס

; 1972 , 1969 — 1962 .? , 07117 ס! ?*? 07 1 מ 0 ־י? ,. 18 ; 1967 ,.? מי

, 130 ) 3 ( .? ; 1972 , 6 ??ו/> 0 /£מ 7 י 8 . / 0 11511 ס 0 ? 6 * 7 , 8111117 * 0110 .? . 8

, 01 ו//ו 001 , 1 נ 1 ן > £1881 .£ ; 1972 ,מ 10 ? £70 ? 1 מ/ / 8 מ 8110 /י, מי ?־ 11 * 817 ? ;.?

.? 811 ? ? 76 , 1113015 .^ 1 .א ,? ״ 1 ; 1972 ״? מי? ■ 81 ?) 8 מזי ? 0311
. 1973 , 0 / 07 ? מ< 1 ?ז 0 ? ?'.? ,:> 11 ז 811 .) 11 . 8 ; 1972 , 87 ?* 8 < 7

מ. יג.

פקיעין כפר בגליל העליון, לרגלי הר ס׳ בגובה

של 600 מ׳ מעפה״י, סמוך לכביש צפת—נהריה. 2140 תוש׳

( 1969 ), רובם דרוזים ומקצתם ערבים נוצרים. משנת 1951 יש לם׳
מעמד של מועצה מקומית.

ם׳ החדשה: מושב עולים, כ 2 ק״מ מצפון־מערב לס/ נוסד ב 1955
ובו 228 תוש׳ ( 1969 ).

השם פ׳ נזכר לראשונה באמצע המאה ה 18 , משנתחדש בה
היישוב היהודי (ע״ע א״י׳ עמ׳ 496 ), ולפני-כן נודעה בשם בקע או
פקע (פסדר״ב ״בשלח״ פ״ח! קה״ר י', י״א); וכך גם בתקופת הצל¬
בנים• לפי יוסף בן מתתיהו (מלה״י ג/ ג ׳ , א׳) שכנה פ׳ על "קצה
גבול ארץ הצורים". לפי המסורת המקופלת משפחת זינאתי (כהנים)
היא כיום השריד האחרון ליישוב החקלאי הקדום בארץ, שמעולם
לא גלה (ע״ע מסתערבים, ור׳ כר׳ מילואים, עמ ׳ 417 ) ; במאה ה 16
ישבו בם׳ כ 40 משפחות יהודיות. נסיון התיישבות חסידי בסוף
המאה ה 18 נכשל, ובהדרגה נושלו יהודי ם׳ מנחלתם, בעקבות הגירת
הדרוזים, אף שבמאה ה 19 עדיין היו בס׳ עשרות משפחות יהודיות.

בם׳ ביכ״נ עתיק שזמנו המדויק אינו ידוע, אך לפי סמלים אפיי*
ניים על אבניו מסתבר שהוא מימי המשנה. כתובת מעידה על שיקומו

41

פקיעין — פיאור, יהושע

42

ב 1873 . בנקיקי הסלעים
שמעל למעיין הגדול ש¬
בס , מערה ולידה חרוב־

ענק. לפי המסורת נחבאו
בה ר׳ שמעון בר יוחאי
(ע״ע)ובנו במשך 13 שנה
וניזונו ממי המעיין ומ¬
פרי החרוב. עוד מפור¬
סמים בס׳ קבריהם של
ר , יוסי דמן פ׳ — הנזכר
בזוהר — והאמורא ר׳

אושעיא מטיריא, הסמו¬
כה לס , . ר׳ משה בסולה
(ע״ע) מספר על עליה
לרגל לס , ב״פסח שני".

הי תה גם ם׳ ביהודה, כנראה בסביבת לוד, ובה ישב התנא ד
יהושע בן חנניה (ע״ע). יש שהחליפו בטעות בין שני היישובים.
י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו(מפתח בערכו), תשי״ד! ז. וילנאי, מצבות

מ.

שנים ניח־הנגסת העתיק בפקיעיז
(?׳ 6 כת העתונות הםטש?תית)

קודש בא־י, שפא, תב—תד, תשכ״ג 2 .

פקקת (",־.,*!!"ס-!!!!), תהליך של היווצרות או הימצאות קריש-
דם — פקק — בתוך כלי הדם. הפקק הוא גוף מוצק הנוצר
מקרישת הדם (ע״ע). כאשר הפקק, או חלקו, מועבר בזרם הדם
ממקום היווצרו לאיברים אחרים, הוא נקרא סחיף ( 01115 <}!״€) ותהליך
העברתו נקרא תסחיף (תז 0115 < 1 !״ש).

הם׳ עשויה להיווצר בכל כלי הדם: בלב, בעורקים, בוורידים
ובנימים. הפקק הוא בד״כ דפני בלב ובאב-העורקים, ואילו בעורקים
אחרים ובוורידים הוא סותם בד״כ את החלל.

תהליך היווצרות הפקק מתחיל, כנראה, בהיצמדות והידבקות
הטסיוח (תרומבוציטים) אל הציפוי הפנימי של כלי הדם והפעלת
מנגנון הקרישה. גורמים שונים מסייעים לתהליך היווצרותו: א) נזק
וחספוס של הציפוי הפנימי של כלי הדם והלב המופיעים בדלקות,
בטרשת העורקים ובחבלה. בלב — שינויים של

הציפוי הפנימי לאחר אוטם (ע״ע אינפרקט, ור׳ להלן), או דלקות
וזיהומים של מסתמי הלב. ב) הפרעות בזרימת הדם: עמד-דם
( 813515 ! האטת זרימת הדם, בעיקר בוורידים) מסייע לס , . תופעה
זו מצויה בדליות או בוורידים מורחבים של הרגליים ומכונה - 11110111
1115 נ 1 :> 1 ו}<ז 0 < 1 . וכן במצבים של אי-ספיקה של הלב הימני הגורם
להאטת זרם הדם בכל ורידי הגוף וליצירת פ/ היווצרות מערבולות
של זרם הדם בכלי דם עורקיים או בלב מסייעת אף היא לס , , משום
שבמצב זה נדבקות הטסיות לדופן כלי הדם. מערבולות נוצרות
כאשר קטרם של כלי הדם משתנה! למשל, בהחרחבויות של עורקים
(ע״ע מפרצת) או בהיצרות מסתמים בלב, כגון בהיצרות המסתם
הדו-צניפי. ג) שינויים במרכיבי הדם הגורמים למצב של קרישת-
יתר: ריבוי כדוריות-הדם האדומות, שינד במספר טסיות הדם או
בצורתן ועליה ברמת הפיברינוגן.

בשלבים מוקדמים של היווצרותו עשוי הפקק להתפרק ולהיעלם
כתוצאה מפעילות חמרים או אנזימים המצויים בגוף. ניתן גם למנוע
יצירת פקקים או להמיסם בתכשירים נוגדי קרישה. הפקק עשוי גם
להיעלם בתהליך ריפוי הדומה לריפוי פצע (ע״ע). בסופו של תהליך
זה נוצר בחלל כלי־הדם גוף מוצק של רקמת חיבור עשירה בכלי דם,
מהם נוצר בד״כ חלל חדש המאפשר זרימה מחודשת של הדם.

תסחיף ורידי, שמקורו בם , ורידי הרגליים, עלול להגיע לריאות
ולגרום לאוטם (ר׳ להלן) ריאתי. מצב זה נפוץ בקרב חולי לב, חולי
סרטן וחולים שנותחו. תסחיף עורקי מקורו בפקק רסני בלב או
באב־העורקים! הוא עלול להגיע לעורקי מוח, לכליות, לטחול או
לגפיים, ולסתום כלי דם.

הנזקים שגורמים פ׳ ותסחיף הם בעיקר תוצאה של סתימת כלי
הדם והפסקה באספקת הדם לאיבר הפגוע. כשהסתימה היא בעורק,
נגרם בד״כ נמק לרקמה, הקרד אוטם ( 1 :> £31 ״ 1 )! למשל, אוטם שריר
הלב שנגרם מסתימת עורק כלילי. כאשר וריד נסתם בפקק נגרמים
גודש דם, שטפי דם ובצקת.

■ 11 ? ,(.!>€) ץ€־ו 0 ח! ;* 1967 , 1115 ^ 11013 .. 1 . 8

.* 1970 ,^ 111010 %

אל. ר.

פר, פרה, ע״ע בקר; פריים.

דד ׳ ז • •

פו־אבי, אל־, ע״ע פאו־אבי, אבן א(ל)־נצר
מחמד אל־.

פראוט, דלים — !״ס־!? מ! 11113 /י\ — ( 1785 — 1850 ), כימאי
ורופא אנגלי. מחלוצי הכימיה הפיסיולוגית. הוסמך ברפואה
ב 1811 באדינבורו. מ 1812 בלונדון, וב 1831 הרצה על יישום הכימיה
בפיסיולוגיה, בפתולוגיה וברפואה. חקר את הרכב השתנן(ע״ע) עבור
ולר (ע״ע), והראה ( 1834 ) שמיץ הקיבה מכיל חומצה מלחית ( 1101 ).
פ , מיין את המזון ל״סכרינים" (פחמימות), שומנים וחלבונים.

בתולדות הכימיה זכתה לפרסום השערתו( 1816 ) שאטומי יסודות
כימיים שונים בנדים מאמו׳מי מימן. זאת הסיק ממשקלם האטומי של
רוב היסודות שהוכרו בזמנו, שהיו, בקירוב, כפולות של משקלו
האטומי של המימן. עם מדידת משקלם האטומי של הכלור ( 35.46 )
והבור ( 10.82 ) נדחתה השערה זו, אך חזרה ואושרה עם גילוי
האיזוטופים (ע״ע, עם׳ 669 ! וע״ע אטום, עמ ׳ 479 — 480 ! אטומי,
משקל, עמ ׳ 512 ).

פראור, יהח 2 ע (נו׳ 1917 , בנדין [פולניה]), היסטוריון ומחנך
ישראלי. עלה ארצה ב 1936 . חניך האוניברסיטה העברית
ודור שני למוריה. משמש בה כפרופסור (מ 1958 ) להיסטוריה של
יה״ב. שימש כסגן־דיקן ודיקן הפקולטה למדעי־הרוח, בתקופה בה
התגבשו מתכונות לימודי תואר . 6 במדעי הרוח והחברה, המקו¬
בלות כיום בישראל. עם פרום׳ ח. הנני יזם את המכינות הקדם-
אקדמיות ( 1963 ) שנועדו להוסיף שנת הכשרה אקדמית לבני עדות
המזרח, בוגרי בת״ס תיכונים, לאחר השתחררותם מצה״ל. מסגרת
זו הורחבה ומשמשת גם תלמידי חו״ל ועולים חדשים. היה ממייסדי
אוניברסיטת חיפה ושימש דיקן ראשון ויו״ר אקדמי ראשון( 1966/8 )
של המכון האוניברסיטאי של חיפה.

בשנים 1957/9 היה יו״ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך
ואח״כ יועץ לשר החינוך ז. ארן. באותה תקופה נקבעו הליכי טיפוח
בני עדות המזרח לקראת חינוך תיכון ונקבע עקרון שכר הלימוד
המדורג. באותה עת השתתף ם׳ בניסוח עקרונות הוראת "התודעה
היהודית" ששולבו במערכת החינוך היסודי והתיכון. ם׳ היה יו״ר
״ועדת פ , ״ ( 1963 — 1965 ) שהציעה שינויים במבנה החינוך היסודי
והתיכון כשהמליצה להנהיג "חטיבת ביניים" בין ביה״ס היסודי
לביד,"ם התיכון ולהתאים לד. תכניות לימודים נפרדות. על בסים
המלצותיה ניסחה ועדה פרלמנטרית את כללי הרפורמה בחינוך
שאושרו בכנסת.

ם׳ משמש (מכרך כ״א) עורך ראשי של האנציקלופדיה העברית!

הוא חבר האקדמיה הישראלית למדעים! חבר האקדמיה האמריקנית
ליה״ב! חתן פרם ישראל ( 1969 ), פרם רוטשילד ופרס האקדמיה
הצרפתית.

בעבודותיו המדעיות מתרכז פ , בחקירת ממלכת ירושלים הצל¬
בנית והוא ממייסדי מחקר זה בישראל. ספריו העיקריים: "תולדות
ממלכת הצלבנים בא״י״( 2 כר , , חשכ״ג, תשל״א ג ! תורגם לצרפתית)!
"הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית"(תשל״ו! תורגם לאנגלית)
הכולל מונוגרפיה על תולדות היהודים בממלכת ירושלים, ומאמרים
רבים. מ.

43

פראיכה — פרבולואיד

44

פך־איבה ( 3 < 1 ׳ 31 זג?), מדינה בצפוו־מזרח ברזיל. שטחה 56,372 קמ״ר
ז ובה 2,385,000 תוש׳ ( 1970 ). לאורך חוף האוקיאנוס האט*

לנטי במזרח משתרע מישור חוף צר, פודה וצפוף־אוכלוסין. במרכז
פ׳ מתנשאת רמת פ 1 רב 1 ךמה הגבעית, בה מצויים בצרי נחושת, אבץ
ומחצבים נוספים. חלקה המערבי של ם׳ — חלק מהרמה הברזילאית,
רמה מישורית שחונה־־למחצה (פחות מ 600 מ״מ גשם בשנה) ונתונה
לבצורת.

כלכלת ם׳ חקלאית בעיקרה. מגדלים קנה־סוכר, כותנה ואגווה
לתעשיד ., תירם, מניוק, בטטה, פירות וירקות אחרים לצריכה. ברמה
מגדלים בקר. מעט התעשיה מרוכזת באיזור התוף ומעבדת את
התוצרת החקלאית.

הבצורת והעוני גרמו לתנועת הגירה ניכרת מהכפר לעיר ומם׳
ליתר חלקי ברזיל. למרות זאת יושבים רוב האוכלוסין בכפרים או
בעיירות קטנות. בירח ם׳ היא ז׳ואו פסו׳אה 1050 ), 197,400

תוש׳ ( 1970 ), במישור החוף; היא תשמש כאחד משני המסופים
של הכביש הטרנסאמזוני ההולך ונסלל.

פרארגו! ( 6 ת־ 1 ש 3£10 ?; אנג' 1$ ) $130 ! :> 0 ז 3 ?, איי פרה), קבוצת
איים בצפון האוקיאנוס האטלנטי השייכים לדנמרק, שטחם
הכולל 1,399 קמ״ר. 18 מהאיים מיושבים ובהם 38,730 תוש׳ ( 1972 ).
האיים הם חלק מרכס תת־אוקיאני המחבר את גרנלנד, איסלנד,
ם׳ וצפון־סקוטלנד. האיים נוצרו משקיעה חלקית של רמה וולקנית
גדולה בתקופת השלישון ועוצבו בפעילות ארוזיווית של קרחונים,
רוחות וגלים. המסלע בזלתי ברובו ומשובץ בחרסית אדומה, אבן־חול
ומרבצי כבול. התבליט ההררי מגיע לשיאו בהר סלטאראטינדור
(• 1111 >ת 1 :ו 3 ז 10 ש 513 ) — 882 מ׳, שבאי אסטרה, הנוף מבותר ע״י
מורדות תלולים, עמקים עמוקים, פיורדים ומעברי-ים צרים שבהם
זורמים זרמים חזקים בין האיים. האקלים אוקיאני, נוח־יחסית, מאופסן
במשקעים רבים ( 1,500 מ״מ בממוצע שנתי), ערפילים ומשרעת
טמפרטורה קטנה. הרוחות העזות מנעו צמיחת יער טבעי. העשב
הירוק סייע לפיתוח ענף גידול הכבשים שהיה הענף הכלכלי העיקרי
באיים והקנה להם את כינוים "איי-הכבשים". כיום הדיג הוא הענף
הכלכלי העיקרי ומלבדו נהוגים משק הכבשים, ציד־ציפורים וגידול
שעורה, שיפון ותפוחי־אדמה. הזרם הצםון־אטלנטי (הגולף, ע״ע)
החם מונע קפיאת נמלי האיים במשך כל השנה ומאפשר תחבורה
ימית סדירה עם דנמרק ואיסלנד. הנמל הראשי ובירת האיים טורס־
האון (ח 311 י $1 ז 10 ) — 10,810 תוש׳ ( 1972 ), על האי העיקרי סטרמה
( 0 מז 0 ־ח 5 ).

היסטוריה. במאה ה 8 התיישבו בם׳ נזירים מאירלנד. ברא¬
שית המאה ה 10 הגיעו לם׳ ויקינגים (ע״ע) שכינוס איי-הכבשים
(כבש = £11 ). מ 1035 היו ם , תחת שלטון מלכי נורתגיה שאף ניצרו
את תושביהם; ב 1380 עברו האיים לשלטון דנמרק (ע״ע, עט׳ 899 )
עם כל נורוגיה (ע״ע, עמ ׳ 996 ). ב 1709 הפכו האיים ליחידה מינה-
לית נפרדת מנורווגיה בממלכת דנמרק.

במאה ה 19 הביאה תחיית הספרות העתיקה לתחיית הלאומיות.

ב 1906 נוסדה מפלגה שדרשה שלטון־בית לפ׳ וב 1912 החלו להש¬
תמש בלשון הסריאית בבתה״ס ובכנסיות. במלה״ע 11 שלטו הבריטים
על פ׳ והגרמנים על דנמרק. ב 1948 קיבלו פ׳ שלטון־בית וחודשה
אסיפת הנבחרים של ם׳ ( 8 ״ 1 ז 8 ^ 1 ). לאיים שני נציגים בביה״ג של
דנמרק. אב. כ. - י. כר.

פךב 1 לה (מיוו׳ ^ 00080 ״ — השלכה), בהנדסה — עקם

(ע״ע) מהמעלה השניה (שניונית), אחד מחתכי החרוט
(ע״ע), נוצר בחיתוך חרוט מעגלי ישר עם מישור, המקביל לקו
היוצר שלו. מנאיכמוס היווני ( 350 לפסה״נ) כבר הכיר קו זה.
ההגדרה המקובלת של הס׳: המקום ההנדסי של הנקודות הנמצאות
במרחק שווה מנקודה קבועה (המוקד,?) וישר נתון (המדריך ,!>).

הישר הניצב למדריך דרך המוקד
משמש ציר סימטריה לס׳ וחותך
אותה בקדקודה. הקדקוד 5 נמצא
באמצע הקטע מהמוקד למדריך.

במערכת צירים קרטזית, בה ה¬
צירים הם ציר הסימטריה של הם׳

והישר הניצב לו דרך הקדקוד,

תהיה משוואת הם׳: צק 2 = 2 ץ.

ק הוא המרחק בין המוקד ל-
פר 2 י?ה מדריך.

בכל נקודה ( 0 ץ , "צ) של הס׳ קיים לה משיק, שמשוואתו באותה
מערכת צירים : ( 0 *+*)ק = ס׳ו-ץ•

מתכונות המשיקים: א) תכונת ההשתקפות: תהי ? נקודה
כלשהי על הם׳; הישר מהמוקד ל? והישר דרך ? המקביל לציר הס׳
יוצרים זוויות שוות עם המשיק לס' ב? (״, 8 ). תכונה זאת חשובה
בטכניקה: אלומת אור היוצאת מהמוקד תוחזר כאלומה מקבילה ע״י
מראה פרבולית (ע״ע אופטיקה, עט׳ 55 : חוקי ההחזרה) וההפך, כך
שמראות פרבוליות או פרבולואידיות (ע״ע פרבולואיד) שימושיות
במכשירים רבים, כגון בזרקור, בטלסקופ. באנטנה (ע״ע) ובתנור;

ב) תכונת המדריך: המשיקים לם׳, בנקודות הנמצאות בקצותיו של
מיתר העובר דרך המוקד (, 2 ,0 ק), מאונכים זה לזה ונחתכים על
המדריך; כלו׳, מכל נקודה על המדריך רואים את הם׳ בזווית ישרה;

ג) תכונת המוקד: הקטע של המשיק בין נקודת ההשקה למדריך
נראה מהמוקד בזווית ישרה.

הס׳ היא צורת מסלולו של קליע (ע״ע בליסטיקה), הגע בשדה
כבידה אחיד, ואחד מהמסלולים האפשריים של קליע בשדה כוח
מרכזי (למשל, תנועתם של חלק מכוכבי השביט [ע״ע]).

וע״ע אליפסה; היפרבולה! גאומטריה םרוייקטיוית ואפינית, עמ׳
124/5 .

ע. אב.

פך־בולואיד (מיוו׳ 7.6 ס 8 ״ 0 סז 7 — השלכה; ;. 8160 — צורה),
גוף גאומטרי — משטח מהמעלה השניה ללא מרכז סימ־

טריה. משוואת הם׳ בקואורדינמות קרטזיות היא: 2 = 2 /8 2 ע— 2 /3 2 ^
לס׳ ציר סימטריה אחד( 0 = 2 ) וכל מישור, שמקביל לציר הסימטריה,
חותך את ד.פ׳ בפרבולה (ע״ע). הם׳
האליפטי משוואתו 2 = 2 <!/ 2 ץ+ 1 2 /3 2
(ע״ע אליפסה, ור׳ נוסחה בעם׳ 580 );
המישורים שאינם מקבילים לציר ה-
סימטריה חותכים את הם׳ באליפסוית.
כאשר 2 < 1 = 3 2 , מכונה הס׳ סיבובי;
ניתן לייצרו ע״י סיבוב פרבולה סביב
ציר הסימטריה, והחתכים המאונכים
לציר הם מעגלים. לפי כללי ההחזרה
מפרבולה יוחזרו כל הקרניים, שיוצ¬
אות ממוקד אותה פרבולה ופוגעות
בם׳, באלומה מקבילה לציר. וההפך. לכן משתמשים במראות שצורתן
פ׳ סיבובי במתקנים
רבים, כגון טלסקום
(ע״ע) וזרקו׳ר. הם׳
ההיפרבולי משוואתו

2 = 2 <£/ 2 ץ — ? 12 ?*•

(ע״ע היפרבולה, נו¬
סחה 3 , עמ ׳ 357 ).
המישורים שאינם מק¬
בילים לציר חותכים

בניי! הספורט באוניברסיטה העברית (ארד׳
ש.מסטצי!יו>. הננ דמוי-םרפו?ואיד
(צי 5 ופ; ו. בראוו)

45

פרבולואיד — פרג

46

פ׳ זה בהיפרבולות(או בזוג ישרים). הראשית( 0,0,0 ) היא נקודת אוכף
0 ״;<*} 116 )^ 52 ) והמישור המשיק לם׳ בה חותך את הם , בשבי ישרים.
התכונות העיקריות של הם׳ ההיפרבולי מתייחסות לישרים הנמצאים
עליו: קיימות על פניו שתי משפחות של ישרים! דרך כל נקודה של
המשטח עובר ישר אחד מכל משפחה; אך שני ישרים מאותה
משפחה לא יימצאו לעולם במישור אחד; ניתן לבנות את הם ,
ההיפרבולי בעזרת ישר הנע וחותך תמיד שלושה ישרים קבועים,
המקבילים למישור נתון ואין שניים מהם במישור אחד.

האפשרות לבנות ם׳ היפרבולי מישרים, הופכת אותו (ואת הדיי*
פרבולואיד [ע״ע] החד־יריעתי, שתכונותיו דומות) למשטח שימושי
בארדיכלות המודרנית, בעיקר לגגות גדולים שלא רצוי לתמכם
בקירות או בעמודים (ע״ע א״י, כרך מילואים, תמ׳, עמ׳ 439 , כרך
כ״ב, עט׳ 104 , ציור 8 ).

ע. אב.

פרבוסלוית, פנסיה, ע״ע רוסיה, דת.

:-־ :••*ד :■ז ז

פרבל, פך־ידךיןד רלהלם אוגוסט - מז 161 ! 11 ^ *>״!>:>״?

61 < £161 י £051 ״ —'( 1852-1782 ), מחנך גרמני ומייסד תורת
החנוך (ע״ע, עמ׳ 641 ) בגיל הרך. הוא המשיל את הילד לשתיל רך.
את המחנך לגנן ואת המוסד החינוכי לגן־ילדים (ת 1:6 ז 83 ש:> 1 > £111 ),
כינוי שנתקבל למוסד החינוך הפורמלי הראשון של הילד. בשנים
1807 — 1809 עבד באיוורדון בהנהלת פסטלוצי (ע״ע). ב 1816 ייסד
בי״ם קטן בגרייסהיים. נטיון להנהיג את שיטתו בלוצרן (שוויץ)
סוכל בהתנגדות הכנסיה. ב 1837 פתח את גן־הילדים הדאשון בבלג־
קנברג בגרמניה. ב 1852 הופסקה פעילותו בהכשרת מורים ע״י
שלטונות פרוסיה והשפעתו הממשית עלתה רק לאחר מותו.

ביסוד שיטתו: התפתחות הילד באמצעות פעילות עצמית. בספרו
11118 ן €121£1 ת 6 ו 1 :> 5 ת 16 * 1 (״חינוך האדם״), 1826 , לוחם פ׳ לזכותו של
הילד להתפתח לפי טבעו ומדבר על הילד "כיצור פעיל" או "כפעילות
עצמה", על המשחק כמקור להגשמה העצמית של הילד ועל הטבע
כרקע להתנסות, לחקירה, לגילוי ולהשתייכות של הילד לסביבתו.
שישה תפקידים למשחק: פיתוח השרירים, החושים והאופי, העשיה
והספונטניות, סיוע בתפיסתם של החוקים הקוסמיים ושל האחדות
האלוהית.

ם׳ מייחם ערך רב ל״אם הפשוטה" אותה הדריך לשחק ולשוחח
עם הילד ולהתעניין בהתפתחותו. במחקרים אלה המשיך בחיפושי
דרך של קודמיו לאינדיווידואליזציה של החינוך ושל ההוראה. דעו¬
תיו הניחו את היסוד גם לחיפושי דרך לשילוב העבודה החינוכית
במוסד החינוכי ובבית ההורים. לשם כך יש להדריך גם את הגננת,
שהיא מחנכת מקצועית, וגם את "האם הפשוטה".

כאיש הזרם האידאליסטי בפילוסופיה של החינוך, האמין ם׳
בשלמותם ובאחדותם של הקוסמוס ושל רוח האדם, המסמלים את
השלמות ואת האחדות האלוהית. באמצעות תהליך ארוך, העשוי
שלבים שלבים, מתקרב האדם להגשמתו העצמית בהגשימו את
האחדות האלוהית השוכנת בקרבו.

השפעת נד, שחרגה מגבולות גן־הילדים, עודדה את תנועת
החינוך החדש במאות ה 19 וה 20 . בזכות פ , חדרה ההכרה שילד הוא
יצור עצמאי בעל כישורים וכשרונות שאותם יש לפתח בשיתוף
עם הוריו. הוא הוא שמיסד את החינוך בגיל הרך והעלה את
חשיבות המשחק (ע״ע) כ״פעילות עצמית יצרנית" של הילד.
בהשראתו נפתחו המוסדות הראשונים להכשרת גננות וגגי־הילדים
הראשונים במרכז אירופה ובמזרחה, באה״ב ובא״י. וע״ע גן־ילדים.

ר, היילםרין, שיעורים בתורת חינוך התינוקות, 11 — 56 , תש״ד 2 !

צ. לנו, ם׳ וגן־הילדים (בתוך: אנציקלופדיה חינוכית, ד׳, 536 — 545 ).

תשכ״ד ן ; 1951 , 11 ־ 1 { 5011 110 ^ 0100 ^ 01 ,(. €11 ) ןזתברח^ 140 .£

; 1952 , 1 * £4110040 7 /< 7 /£מ£ 0x4 .י׳/. 7 / ,(. 611 ) .£

. 1969 , 1 * 10 ,ץ€< ¥01 \ .£

נ. נדי.

פו־בר, עדגה — 103 >£ — ( 1887 — 1968 ), סופרת אמרי¬

קנית יהודיה. עתוגאית מגיל 17 . שמה נודע עם פרסום
סדרת סיפורים קצרים, מ 1913 ואילך. ) 501 ז 9£ ץ 1 ז״ £2 ("פאני
עצמה״), 1917 . הוא סיפורה של נערה יהודיה בת עיירה• 813 50
(עבר׳: ״כה גדולה״, תשכ״ב), 1924 , ! 803 ׳* 51101 ("ספיגת־שעשו-
עים״), 1926 , 011031100 ( 1930 ), > 1 ח 11 זז 53121023 (עבר , : "סארא־
טוגה״, תשכ״א), 1941 , 01301 (עבר׳: ״ענק״, תשי״ז), 1952 , 106
£:> 312 ? (עבר׳: ״ארמון הקרח״, תשי״ט), 1958 , ועוד, היו כולם
רבי־מכר שהוסרטו. פ׳ כתבה גם מחזות, בשיתוף עם המחזאי ג׳ורג׳
קופמן. ספרה האוטוביוגרפי, 1625111£ י ד 60111131 ? א ("אוצר מיוחד"),
1939 , מתאר בחוש־הומור את חייה בקהילה יהודית קטנה; בספרה
האוטוביוגרפי האחר, :״ 138 * 1 ) 0 1 >וו £1 \ (״קסם שכזה״), 1963 ,
מובעים רשמיה על מדינת ישראל. — ספריה, השטחיים לעתים,
שהצלחתם היתד■ גדולה ומיידית, מתארים את חיי האמריקני הממוצע
על רקע אזוריה השונים של אה״ב.

פו״ג (צ׳כית 3113 !?), בירת צ׳כוסלובקיה. 1,091,500 תוש׳ ( 1973 ).

שוכנת לגדות נפתול נהר ולטאווה ( 2 * ¥113 ), יובל הלבה
(אלבה), ומשתרעת על הגבעות הסמוכות לו. שני חלקי העיר מחו¬
ברים ב 13 גשרים. העיר העתיקה, ההיסטורית, כוללת 3 רבעים שבהם
שרד מספר רב של בניינים היסטוריים (כנסיות, ארמונות, מוזיאונים)
בסגנון גותי, רנסאנסי ובארוקי:( 1 ) ה״רובע הקטן״( 511302 1313 * 1 ),
העתיק ביותר, שוכן על מדרון רכס מוארך שממערב לנהר ומאופיין
ברחובות צדים ומפותלים. על פסגת הרכס מתנשאת מערכת מבנים
מרשימה, מצודת פ׳ — על גבעת הראדצ׳אני (ץ 1230 > 3 ! 11 ,
ר׳ להלן) — ובה ארמון מלכי בוהמיה (כיום ארמון נשיא הרפו¬
בליקה) וכנסיות. ( 2 ) רובע ״העיר העתיקה״ ( 16$10 \ 51316 ) שוכן
בגדה המזרחית של הנהר ובו מצויים הכיכר העתיקה, שרידי בית
העיריה, כנסיות והאוניברסיטה של ם׳ ובה 21,250 תלמידים( 1973 ),
וכן מצויים בו שרידי גטו, בתכ״נ ובית קברות יהודי. "גשר קארל"
(ע״ש קארל 1¥ ) מחבר רובע זה עם "הרובע הקטן". קארל 1¥ גם
בנה מדרום ל״עיר העתיקה״ את( 3 ) ״העיר החדשה״( 16510 * 61 * 10 <),
המשמשת מרכז העסקים והבידור של פ׳. התפתחות העיר המודרנית
החלה עם פיתות מס״ב ועם הקמת נמל נהר בהולשויביצה. ס׳ הפכה
למרכז התחבורה של דרום-מרכז אירופה ולמרכז החשוב של
תעשיות באימפריה האוסטרית-הונגרית.

עם השגת עצמאות צ׳כוסלובקיה פיתחה פ׳ את כל השירותים
המרכזיים של עיר בירה, בעיקר בתחום התרבות (אקדמיות, בת״ס
גבוהים לכלכלה, לאמנויות, לריקוד, למוסיקה ולאמנות הסרטים).
כ״כ נמצא בה מספר ניכר של מוזיאונים, ספריות וגלריות.

לאחד מלה״ע 11 הפכה פ׳ למרכז תעשייתי חשוב של המדינות
הקומוניסטיות, בעיקר בתחום התעשיות הטכניות: ציוד להובלה מכל
הסוגים, ציוד למכרות ולבניה, ציוד חשמלי ואלקטרוני, תעשיות מזון,
לכימיקלים ולחמרי רפואה. חשמל לצרכי תעשיה מופק מפחם חום
המצוי בקרבת העיר וממספר תחנות חשמל על יובלי נהר ולטאווה.
שדה תעופה נמצא במרחק של כ 20 ק״מ ממרכז העיר.

י. קר.

אמנות. החזות הכללית של העיר היא בארוקית, אע״ם שמ¬
צויים בה גם מבנים רבים מאוד מתקופות מוקדמות יותר.

הבאסיליקה ע״ש גאו׳רגיוס הקדוש נבנתה בתוך מצודת הראד־
צ׳אני, ב 1145 — 1151 , על יסודות ח׳טונדה מ 915 . בבנייתה של
קתדרלת ויטוס הקדוש התחיל ב 1344 הארדיכל הצרפתי מאתיה
מאראס, והמשיך בה, מ 1353 , פטר פרלר (ע״ע), שהקים בעיר כנסיות
גותיות נוספות. כנסיית פרנציסקוס הקדוש, שבמבנה חזיתה ממוזגים
סיגנונו של פלדיו (ע״ע) והסיגנון הבארוקי, נבנתה במאה ה 17 ,
ובה יצירת־המופת של הצייר ואצלאב ו■ ריינר, ״יום־הדין״, 1723 .
גם כנסיית יאן הקדוש ( 1720 — 1728 ), יצירתו הנודעת של ק. א. דיגצג-

47

פרג

48

8 ר א ג. הרובע היהודי: 1 . ביהכ״נ "אלטנו״ 2 ו 5 ", נבנה 12701 ; 2 . ביחב״נ פנהם, ננגח נ 1535 ;
3 . ביהב״נ "חגבוה", נכנה במחצית השניה של הסאה ה 16 ; 4 . ביהע״נ טייול, נבנה 1690/21 , נהנה םדזד׳ 2
18851 — 1913 ; 5 . ביהב״נ הספרדי (״אלטשול״) נבנה 16051 , נבנה טחדש 18061 ; 6 . ביהט״ד ("קלאוס"),
נבנה 18601 ; 7 . ״עיריית היהודים״, סושב הנהלת הקהילה, נבנתה סחרש 17651 ; 8 . בי״ם "התורה";
9 . בית־הקברות היהודי (כל בתהכ״ג ברובע היהודי, חוץ ט״אלטנוישול", הם כיום חלק סהמחיאו: היהודי
הטמלכתי נור' להלן, קם' 48 , 51 : תט'])

מרבו ה ע י ר: 1 . ארטוז הרארצ׳אני; 2 . קתדרלת ויטוס הקרוש; 3 . כנסיית נאורניוס הקרוש; 4 . ארטון
ואלרשטייז; 5 . ארטוז עלודרה; 6 . אולם ולאדיסלאוו; 7 . כנסיית ניקולאום הקדוש; 8 . ״לורטה" — כנסיה
וטנזר: 9 . ארטון צ'רניז:' 10 . ארטון לוכקוביץ; 11 . אצטדיוני סטראהוב; 12 . האקדטיה לטוסיקה; 13 . כנ¬
סיית טין; 14 . תאטרון טיל; 15 . בית־העיריה הישן; 16 . ארטוז קלאם־נאלאם; 17 . האוניברסיטה ע״ש
קארל; 18 . האקדמיה לטדעים; 19 . התאטרון הלאוטי; 20 . ביודהעיריה החדש; 21 . הטוויאוו
הלאוטי; 22 . חאטרח סטטאנה; 23 . תחנת הרכבת הראשית; 24 . טנצר וישהראר

הופר, מכילה ציורים של רייגר. פרסקים של צייר זה מצויים גם
בכנסיה הגותית האוגוסטינית ע״ש תומאס הקדוש ( 1379 ), שנבנתה
מחדש ע״י ק. א. דינצנהופר ז הוא השלים גם את בניית ד,כנסיה
המרשימה ע״ש גיקולאוס הקדוש (תם׳: כרך ט/ עם׳ 563/4 ).

מבנה הראדצ׳אני, מבצר מהמחצית השניה של המאה ה 9 , הורחב
ע״י בניה בסיגנון גותי בימי קארל /י 1 וונצל 1¥ ; באולם ולאדיסלאוו
שבו ( 1486 — 1502 ) בא לידי ביטוי הסיגנון הגותי המאוחר בם׳.
האוניברסיטה, שנוסדה ע״י קארל ב 1348 , נבנתה ע״פ מודל
של אוניברסיטת פאריס. מבין הארמונות המפוארים של העיר: ארמון
שווארצנברג, ארמון בלודרה׳ ארמון ואלדשטיין, ארמון קלאם־
גאלאם. מספר ארמונות־האצולה שהוקמו בם׳ בתקופת־הבארוק הגיע
לכ 200 . הקמת ״גשר קארל״ המפואר בעל שני המגדלים ו 16 הקש¬
תות התחילה ב 1357 ! בתקופת הבארוק הוצבו עליו 30 פסלים.
״גשר פאלאצקי״, מן היפים שבגשרי פ׳, נבנה במאה ה 19 , והוא
מעוטר בפסלים מעשה ידיו של י. ו. מיסלבק (**!^ן). ור׳ תם׳:
כרך י׳, עם׳ 176 .

חשובי מוזיאוניה הרבים של ם׳ הם המוזיאון הלאומי ( 1818 )
והמוזיאון לאמנויות התעשייתיות ובו אוסף זכוכית וחרסינה מה-
נודעים בעולם. בפי ביהכ״ג העתיק ביותר באירופה, ה״אלטנוישול"

(ע״ע בית-כנסת, עם׳ 621/2 , 644/5 ). ליד
ביהכ״ג נמצא בניין "עיריית היהודים"

שבראש מגדלו קבוע שעון מפורסם (ע״ע
ארדיכלות יהודית, עם׳ 759 ). בם׳ מצוי
המוזאון(ע״ע, עט׳ 410 , ותמ׳ שם) היהודי
הממלכתי. ור׳ מפה כאן, ולהלן, עם׳ 54,51 .

י. שם.

היסטוריה. במחצית השניה של ה¬
מאה ה 9 היה יישוב מד. הבניין העתיק
ביותר הוא המבצר על גדות

הנהר. באמצע המאה ה 10 הזכיר הנוסע
אברהם בן יעקב (ע״ע) את פ׳ כמרכז סחר
עבדים. ב 973 נוסדה בפ׳ בישופות. דוכסי
בוהמיה משושלת פשמיסל (ע״ע) קבעו
את בירתם בם׳ וביצרוה ועודדו גרמנים
להתיישב בה. ב 1255 קיבלה "העיר הע¬
תיקה" חוקה, וב 1257 , בימי פשמיסל או-
טאקר 11 , עברו הגרמנים לרובע סמוך, בו
נהנו מאוטונומיה.

קרל 1¥ (ע״ע), קיסר גרמניה ומלך
בוהמיה, קבע בפ׳ את בירתו, יסד בה את
האוניברסיטה הראשונה בקיסרות ( 1348 ),

הקים את ה״עיר החדשה״ ( 16510 ^ 61 ׳\ 0 א)

ופיאר את פ' בגשר (ר׳ לעיל) ובקתדרלה.

ב 1344 נעשתה פ׳ למושב ארכיבישוף.

התנועה הלאומית־דתית של חסידי ין הוס
(ע״ע) צמצמה את השפעת הגרמנים בכנ¬
סיה, באוניברסיטה ובעיריה. ב 1419 הש¬
ליך המת משולהב בהנהגת הכומר ז׳ליור
סקי מבעד לחלונות בית ה־

עיריה את נאמני הקתוליות — מעשה
שפתח את מלחמות ההוסיסים (ע״ע
ז׳יז׳קה). סרדיננד 1 (ע״ע) לבית הבסבורג
צמצם מאד את האוטונומיה העירונית וכ¬
פה עליה ארכיבישוף כלבבו ( 1561 ). נכדו
רוד(לף 11 ( 1576 — 1612 ), ששמו קשור
באגדות על פ׳, יסד רובע נוסף. ב 1618
הושלכו שליחי קיסר גרמניה מבעד לחלונות בית העיריה ונסיר־
בוחר פרוטסטנטי נבחר למלך בוהמיה — ומכאן תחילת מלחמת
שלושים־השנה (ע״ע). בעקבות מפלת הצ׳כים ב״קרב ההר הלבן"
ליד ם׳ ( 1620 ) הושבה הקתוליות לעיר. במאה ה 17 ישבו בפ , אנשי
מדע ואמנים רבים ובתוכם התוכן טיכו ברהד. וקפלר (ע׳ ערכיהם).
יוזף 11 (ע״ע) איחד את רבעי העיר ( 1784 ).

בסוף המאה ה 18 וראשית ה 19 היתד, פ׳ מרכז מסחרי לסוחרים
בני לאומים שונים ומרכז תרבותי חשוב. פולמוס חריף ניעור
בה בין שוחרי "השכלה" אוניוורסלית־גרמנית לבין חסידי רומנטיקה
צ׳כית־לאומית. המאבק התרבותי פשט ממנה לשאר ערי צ׳כיה. ברא¬
שית המאה ה 18 מנתה אוכלוסיית פ׳ כ 40,000 תוש׳, בסופה כ 80.000
וב 1837 כ 100,000 . ב 1848 התכנס בם׳ הקונגרס הכל־סלאווי.

ב 1850 היו כמחצית תושבי פ׳ צ׳כים, אך הגרמנים החזיקו בעמדות
המפתח. תיעושה של פ׳ משך אליה צ׳כים רבים והם זכו ב 1861 לרוב
בבחירות לעיריה, וב 1910 היוו הגרמנים רק 10% מהתושבים. המתי¬
חות הלאומית המתמדת גרמה לפילוג האוניברסיטה לגרמנית וצ׳כית
( 1882 ).

מ 1918 היתד, פ , בירת צ׳כוסלובקיה והיא גדלה במהירות רבה
( 850,000 תוש׳ ב 1930 ). ב 15.3.1939 נכנסו הגרמנים לפ׳. ב 5.5.45

49

פרג

50

התקוממו תושבי פ׳ ל-
שלטץ הגרמני והחזיקו
בעיר עד שהגיעו צבאות
בריודמ.

בשם "האביב של פ׳"
מכונים תנועת הליברלי¬
זציה של השלטון הצ׳כו־
סלובקי בהנהגת דובצ׳ק
וביטויי החופש של סטו¬
דנטים ואנשי רוח ב¬
מחצית הראשונה של
1968 . "האביב" נקטע
בפלישת צבאות "ברית
ורשה" לצ׳כוסלובקיה ב־
20.8.68 . וע״ע מורויה;
צ׳כוסלובקיה, היסטוריה.

ה. וס. - אל. וי.

יהודים. ם׳ היא הקהילה היהודית הראשונה בבוהמיה (ע״ע
מודויה) ומהעתיקות והגדולות שבאירופה, ורבה חשיבותה בתולדות
חיי הרוח של היהודים שם.

הנוסע אברהם בן יעקב (ע״ע) הוא הראשון המזכיר יהודים בפ׳
( 970 ). עדות ליישוב קבע היא מ 1091 . יהודים הגיעו לם׳ באותו זמן
ממזרח וממערב וזו, כנראה, הסיבה שמלכתחילה נוסדו שם שתי
שכונות יהודיות, האחת בפרוורי מצודת ם׳ והשניה סמוך למבצר
וישהראד (ר׳ לעיל).

ב 1096 הרגו הצלבנים רבים מיהודי פ׳ ואילצו אחרים להתנצר.

ב 1142 , בעת המצור על מצודת פ ׳ , נשרפה השכונה היהודית הסמוכה
לה, והיהודים עקרו לגדה הימנית של נהר הוולטאווה ויסדו ביכ״ג.
במאות 11 — 13 פעלו בס׳ גדולי הלכה מפורסמים, ביניהם: ר׳ יצחק
בן משה מוינה (ע״ע, וע״ע צ׳כית, לשון וספרות), ובספריהם פזורות
מלים רבות בצ׳כית (״לשון כנען״). מהמאה ה 13 היתד, ישיבתם בם׳
כרוכה בתנאים משפילים כענידת אות הקלון(ע״ע), הסתגרות בגטו
וכד׳, והם הורשו לעסוק רק בהלוואה בריבית. אעפ״ב זכו יהודי פ , ,
תמורת מסים גבוהים, בפריוולגיות מיוחדות — בדומה לאלו שניתנו
ע״י אוטו׳קר 11 (ע״ע אוסטריה, עמ' 975 ) — ואלה עודדו יהודים
מגרמניה להתיישב שם. במאה ה 13 התפתח יישוב יהודי חדש
בקרבת ה״אלטנוישול", שבניינו הסתיים ב 1270 , והוא כיום ביהכ״ג
העתיק ביותר באירופה. בית הקברות של הקהילה שנוסד אז, נמכר
במאה ה 15 , ע״פ דרישת התושבים, לצרכי מגורים. בין המאות ה 13 —
16 דיברו יהודי פ׳ גרמנית.

במאות ה 13 — 14 סבלה הקהילה מפרעות. הקשות שבהן היו ב 1298
וב 1338 — אף שקארל ^ 1 הגן על היהודים - ואילו בפרעות 1389
נרצחו רוב יהודי פ׳. רב הקהילה, אביגדור קרא, תיאר את המאורע
בסליחה (״את כל התלאה״), ותיאור נוסף נשתמר בלטינית. ב 1411
הכריז המלך ונצל (ע״ע) על שמיטת החובות ליהודים. בימי מרד
ההוסיטים (ע״ע! 1419 — 1436 ) רחשו היהודים אהדה שקטה לתנועה
החדשה, אך כיוון שלא יכלו ליטול חלק פעיל במאורעות לא זכו
באהדה חוזרת מצד ההוסיטים. המהומות לא פסחו עליהם ויהודי ם׳
נפגעו קשות בהתפרעות הגדולה של 1422 . יהודים רבים עזבו אז
את פ׳.

בסוף המאה ה 15 הותר לנוצרים להלוות בריבית וע״כ פנו יהודי
פ׳ למסחר ולמלאכה, דבר שהביא לתחרות כלכלית ולמתיחות, בינם
לבין אזרחי העיר. היהודים זכו לתמיכת המלך והאצילים, ואלה סיכלו
כמה מזימות של האזרחים להביא לידי גירוש היהודים ( 1507,1501 ,
1517 , ועוד), ב 1522 ישבו בם׳ כ 600 יהודים וב 1541 , כ 1,200 . בסוף
המאה ה 15 התיישבו יהודים גם ב״עיר החדשה" וב״רובע הקטן", אך

בראשית המאה ה 16 נטשו אזורים אלה ופנו להרחבת הרובע היהודי
שבעיר העתיקה, שיקמו את ביהכ״נ הישן ובנו את ביכ״נ "פנקס , *
(נחנו ב 1535 ).

ב 1542 גירש פרדיננד 1 את היהודים מם׳ בלחץ התושבים. ב 1545
חזרו, ושוב גורשו — הפעם ע״י השליט עצמו — בין השנים 1559 —
1562 . השנים 1576 — 1619 הן "תור־הזהב" של יהדות פ׳. על רבניה
הנודעים בתקופה זו, ר׳ להלן, עמ׳ 53 .

בראשית המאה ה 17 ישבו בם׳ כ 6,000 יהודים. ב 1627 רכשו
את ״בתי ליכטנשטיין״ ובכך הכפילו את איזור מגוריהם. ב 1648
לחמו גם היהודים בפולש השוודי, ועל הצטיינותם העניק להם המלך
דגל — השמור עדיין ב״אלטנוישול״ — וסמלו הוטבע על חותם הק¬
הילה. לאחר מלחמת 30 השבה נקטה הממשלה, בהשפעת הקונטרה-
רפורמציה, מדיניות של בידוד היהודים בגטו, הגבלת אמצעי מחייתם,
מם גבוה, הגבלת מספרם ואיסור חיתון על הבנים פרט לבכור (ע״ע
מורויה). ב 1680 נספו במגפה יותר מ 3,000 מיהודי פ׳. ב 1689
נשרפו 300 בתים ו 11 בתכ״נ בדליקה שפרצה ברובע היהודי, והשל¬
טונות פינו את יושביו לכפר ליבן מצפון לס׳, שהיה, מאוחד יותר,
לפרוור של פ׳. הכמורה ליבתה רגשות אנטי יהודיים, וב 1694 רגשו
הרוחות סביב משפטו של היהודי ש. אבלם (ע״ע), שהואשם ברצח
בנו בן ה 12 שרצה, כביכול, להתנצר. ב 1744 נפגעו יהודי פ׳ בפרעות
שערכו תושבים מקומיים וחילות ההאבסבורגים שחזרו וכבשו אח פ׳
מידי הפרוסים. המדיניות האנטי-יהודית של השלטונות הגיעה לשיאה
בימי מלכות מריה תרזיה ( 1740 — 1780 ), ובימיה שוב גורשו היהודים
מם׳ ( 1745 — 1748 ), והורשו לחזור רק לאחר התערבות דיפלומטית
ותשלום מסים גבוהים. ב 1754 נשרף חלק גדול מהרובע היהודי.
הרדיפות לא פגעו בהתפתחותה הרוחנית של הקהילה (ר' להלן).

ב 1782 פרסם יוזף 11 (ע״ע) את "כתב הסובלנות" ויהודי ם'
נהנו מהמדיניות החדשה כיתר יהודי הממלכה. יהודים חויבו לאמץ
שמות משפחה, לייסד בת״ם חילוניים, לשרת בצבא ולהפסיק את
השימוש בעברית וביידית בחוזים עסקיים. יהודים בעלי בתח״ר
הורשו להתיישב מחוץ לרובע היהודי. ב 1852 בוטל הגטו בם׳ וב 1867
הושלם תהליך האמנציפציה. ב 1896 נהרס רוב הגטו בשל מצבו הירוד,
ונותרו בו אתרים היסטוריים בלבד. ב 1848 ישבו בפ׳ 10,000 יהודים.
מ 1880 , בגלל ירידת הריבוי הטבעי של יהודי בוהמיה (ע״ע מורויה,
עם׳ 840/1 ), פיגר גידול קהילת פ׳ ביחס לגידולם של מרכזים
יהודיים אחרים באירופה,

מ 1840 היגרו רבים מיהודי פ׳ למערב אירופה ולאה״ב. ההגירה
התגברה בימי מהפכת 1848 בשל מעשי אלימות נגד יהודים וממדיה
קטנו לאחר 1867 . מאידך, יהודים רבים מערי השדה באו לפ ׳ ותרמו
להתפתחותה בתחומי תעשיה שונים. נודעו כמה חרשתנים יהודים
ויהודים עסקו גם במקצועות חפשיים ובפקידות. רוב יהודי פ׳ הש¬
תייכו למעמד הבינוני, אולם היה גם מספר ניכר של יהודים עניים.

בראשית המאה ה 19 פעלו בפ׳ חסידי יעקב פרנק (ע״ע). במחצית
השניה של המאה שימשו בפ׳ רבנים נודעים כמו שלמה יהודה
ו־פפורט ( 1840 — 1867 ! ע״ע), הירש מרכוס ( 1880 — 1889 ), נתן ארב־
פלד ( 1890 — 1912 ). חיים (הינריך) ברודי (ע״ע) היה רבה של פ׳
בשנים 1912 — 1930 . אבל האמנציפציה הביאה לחילון ולהתבוללות
ובתכ״נ רבים הכניסו רפורמות בפולחן. כן גדל מספר היהודים שזכו
לחינוך חילוני ברמות שונות. ב 1852 היו 7.2% מתלמידי האוניבר¬
סיטאות יהודים ועשר שנים אח״כ היו 11.2% יהודים. ב 1900 — 1930
היוו היהודים בם׳ כ 5% מאוכלוסיית העיר.

האמנציפציה התבטאה בהתבוללות בחרבות הגרמנית. אבל בסוף
המאה ה 19 התפתחה גם התבוללות בתרבות הצ׳כית, שהתחזקה ע״י
הגירת יהודים מן האזורים הכפריים וע״י התנגדות האוכלוסיה הגר¬
מנית האנטישמית להתבוללות יהודית. עם עליית ההכרה הציונית
בקרב יהודי בוהמיה, בסוף המאה ה 19 , ניכרת עליה מתמדת במספר

פראג: מנדל אנק־ה׳&רפה
(לשכת התיירות הצ׳כיח)

51

פרג

52

*

היהודים המצהירים על יהדותם במפקדי אוכלוסין. אך כמו בכל
בוהמיה התרבה גם בם׳ אחוז נישואי התערובת.

לאחר הקמת הרפובליקה הצ׳כוסלובקית ( 1918 ) סופחו פרוורי פ׳
לתחומי העיר. אך הקהילות היהודיות לא התאחדו בעקבות זאת
ולכן היו בם׳ 7 קהילות — הקהילה הוותיקה בעיר עצמה ו 6 קהילות
בפרוורים. שבע הקהילות היו מאוגדות ב״איגוד הקהילות היהודיות
הדתיות של ם׳ רבתי", שעסק בהו״ל של פרסומים והקמת מוסדות
סעד וביניהם מוסד לעזרה סוציאלית שהוקם ב 1935 . לקהילה היה
בי״ס עממי. כן היו מוסדות מסדתיים שהעתיק שבהם, ה״חברה קדי¬
שא"׳ נוסד במאה ה 16 . במרוצת הזמן נוספו חברת "ביקור תולים"
מושב זקנים, בית יתומים, בית תמחוי ומעון לילדים עזובים. יש
עוד להזכיר את המוזיאון היהודי הממלכתי (ר׳ לעיל, עמ׳ 47/8 )
והחברה ההיסטורית היהודית בצ׳כוסלובקיה. מרובים היו ארגוני
הספורט, תנועות נוער, ארגוני נשים ומועדוני סטודנטים.

ין ה, - ח. י. - ם.

ת ק ו ם ת ה ש ו א ה. מ 1933 הגיעו לם׳ פליטים יהודים מגרמניה
וט 1938 מאוסטריה ומשטחים צ׳כיים בעלי אוכלוסיה דוברת גרמנית.
בעת הכיבוש הגרמני הגיע מספר היהודים בפ׳ ל 56,000 . ב 22.7.1939 ,
עם כיבוש פ׳, הוקם "המשרד המרכזי להגירת יהודים בבוהמיה
ומורוויה" שניהלו למעשה א. איכמן(ע״ע, כר׳ מילואים). עם פרוץ
המלחמה נאסרו נכבדי היהודים ונשלחו לבוכנוואלד. מוסדות יהודיים
ארגנו פעולות סעד, המשיכו בחשאי בחינוך הנוער וסייעו בהגירת
אלפי יהודים. הנאצים ניצלו הצעה יהודית להקמת ארגון קהילתי
עצמאי כתואנה להקמת הגטו בטו־זינשטאט (ע״ע טרזין). מאוקטובר
1941 עד מארס 1945 נשלחו מם׳ למזרח או לטרזינשטאט 46,067
יהודים. הנאצים ריכזו את הרכוש היהודי ב 54 מחסנים שחלקם
אמורים היו להיות "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שנכחד". שם נאספו
תשמישי קדושה מ 153 קהילות שהושמדו. היסטוריונים יהודים
שהועסקו בהקמת המוזיאון נשלחו למחנות השמדה לפני תום
המלחמה. בביהכ״ג ״פנקס״ חרותים שמותיהם של 77,297 יהודים
מבוהמיה ומורוויה שגורשו למחנות ההשמדה (ע״ע צ׳כוסלובקיה,
יהודים). לאחר המלחמה הוקמה הקהילה מחדש, וב 1946 ישבו בם׳
10,338 יהודים, מחציתם פליטים. עם ההשתלטות הקומוניסטית ב 1948
נבלמה הפעילות הקהילתית. ב 1950 היגרה כמחצית האוכלוסיה
היהודית. בראשית שנות ה 50 היתד. התעוררות אנטישמית חריפה
שהגיעה לשיאה ב״משפטי פראג״ ובעיקר במשפט סלנסקי ( 11952
ע״ע צ׳כוסלובקיה, היסטוריה). בעקבות המשפטים סווגו רוב יהודי
פ׳ כ״אויבי מעמד העמלים" ונפגעו מהפליות כלכליות וחברתיות,
מאסרים, הגליה, עבודת פרך ואף הוצאות להורג. יציאתם מהארץ
נאסרה. נכסי הקהילה הוחרמו ומוסדות הסעד נסגרו. מ 1964 אין רב

ראשי בפ ׳ . 2 בתכ״נ,

מתוך 9 , נותת פתו¬
חים! האחרים משמ¬
שים כאולמי תערר
כה (בהנהלת "המו¬
זיאון היהודי הממ¬
לכתי"! ר׳ מפה בראש
הערך ותמ׳ בסמוך)

ומחסנים.

בזמן הפלישה ה¬
סובייטית ( 1968 ) הי¬
גרו רבים מיהודי פ׳.

כיום ( 1973 ) _ מונה
האוכלוסיה היהודית
בם׳ כ 3,000 איש,

אר. קו.

ת ר ב ו ת י ה ו ד י ת. ם׳(בספרות הרבנית העתיקה: "ביהם") קמה
על צומת מסחר ותרבות של רוסיה, פולניה, הונגריה, ביזנטיון, גרמניה
וספרד. יהודים סוחרי הארצות הללו היו גרעין הקהילה בס׳, ועל
יסוד מגוון תרבויותיהם נרקמה דרדחייהם, הידועה כ״מנהג כנען".

כבר במאה ה 11 היו בם׳ ת״ח ידועים, כרבי מנחם בן מכיר בן
אחיו של רבנו גרשם בן יהודה מאור הגולה (ע״ע), והם עמדו בקשר
מתמיד עם גדולי התורה שבארצות הרינום. תלמידים נדדו מם׳
למרכזי התורה שבאשכנז וצרפת, ובמחצית הראשונה של המאה ה 12
היו בישיבת רבנו תם שבצרפת ילידי פ׳: ר׳ יצחק ב״ר מרדכי, ר׳
אליעזר ב״ר יצחק ור׳ יצחק ב״ר יעקב ("הלבן"), מבעלי התוספות;
אלה חזרו לעירם ויסדו בה ישיבות. כך עשו גם בני הדור שלאחר
מכן. קשר הדוק במיוחד היה לם׳ עם המרכז החשוב שברגנשבורג,
ואנשי ם׳ שימשו, לעתים, גם בביה״ד שם. חכמי ם׳ ביקרו ודאגו
לקהילות שבפולניה, רוסיה והונגריה, ועשו להפצת התורה בהן.
אחדים מ״זקני ביהם": ד׳ אברהם בן עזריאל (ע״ע), ר׳ אברהם
חלאדיק ואחרים עסקו גם בחקר הלשון העברית ובביאור פיוטים.
ר׳ אברהם היה ראשה לחכמי אשכנז שהגן על דעות הרמב״ם בעניין
ייחוד השם, ימות המשיח ועוה״ב — נגד השגות בן־ארצו, ר׳ משה
ב״ר חסדאי מתקו.

במאה ה 13 פעל בפ׳ ר׳ יצחק בן משה מדנה (ע״ע), בעל "אור
זרוע", מגדולי דורו ותלמידם של "זקני ביהם". קשרים הדוקים
נתקיימו עם מרכז התורה החדש שקם אז בודנה, ור׳ יצחק עצמו
עבר לעמוד בראש ביה״ד שם. בסוף מאה זו, ימי גזירת רינדפלייש,
ישב בפ ׳ ר׳ שלמה (=חיים?) ב״ר מכיר, מגדולי תלמידי רבי מאיר
מרוטנבורג (ע״ע), וחכמי אוסטריה השכימו לפתחו.

את העיסוק בלשון העברית קיימו סופרי קהילת פ׳ במאה ה 14 :

ר׳ יששכר ותלמידיו ר׳ מרדכי ור׳ שמשון בן אליעזר, שדקדקו
ביותר בתיקון צורת האותיות; כשעלה ר׳ שמשון לא״י החלו הסופרים
בה לתקן את עבודתם לפי הוראותיו.

תסיסת ההוסישים במאה ה 14 ובואם לבוהמיה של חכמי ישראל
פליטי הדבר (ע״ע, עט׳ 872 — 875 ) מהמרכז התרבותי של פרובנס —
שומרי גחלת הפילוסופיה הרציונליסטית של הרמב״ם — גרמו לכך
שבמחצית ה 2 של המאה ה 14 היתד, פ׳ לא רק מרכז תורני חשוב
ליהדות אשכנז אלא גם מרכז למחשבה עיונית. בראשו עמדו "גדולי
עולם ישישי הדור" ר׳ אביגדור קרא, ר׳ יו״ט ליפמן מילהאוזן (ע׳
ערכיהם) ור׳ מנחם ב״ר יעקב שלם. ר״א קרא עמד בראש ישיבת פ׳,
שתלמידיה התאספו "מקצות הארץ", ובעת מצוקה דאגו גדולי אוס¬
טריה ואשכנז להגיש לה עזרה. בישיבה הודגש גם לימוד המקרא
ור׳ א. קרא (ובניו) נחשבו, בזמנם, לבעלי סמכא מופלגים בדקדוק
עברי. על עמדותיהם השונות של שלושה חכמים אלו ביחס לפילו¬
סופיה של הרמב״ם — ע״ע משה בן מימון, עם׳ 560/1 . ר׳ יו״ט ליפמן
מילהאוזן הגן על עמו ותורתו נגד התקפות הכנסיה הקתולית ואף
יצא להתקפת-נגד. הוא אימץ לו את הפילוסופיה של הרמב״ם. אולם
גם בקבלה ראה ענף מקורי במחשבת היהודים. הוא ור׳ א. קרא נדדו
ביישובי היהודים במזרח אירופה, והשפעתם ניכרת שם בדורות
הבאים. במאה ה 15 נפוצו כתביו הפילוסופיים של ר׳ מנחם שלם
בערי פולניה ורוסיה, והדים הגיעו אף מערי איטליה וכרתים.

במחצית המאה ה 15 עמד בראש ישיבת פ׳ החכם ר׳ אליהו, ואל
ישיבתו "נאספו עדרי חברים מכל תעוצות ישראל". תקנותיו חייבו
פעולה משותפת של כל קהילות בוהמיה נגד כל גזירה שתפגע באחת
מהן. הוא לא היסס להטיל את מרותו בכוח השלטונות, דבר שעורר
התנגדות נגדו גם מצד גדולי התורה. בסוף מאה זו פעלו בם׳ חכמים
מפורסמים כר׳ פנחס ב״ר יונתן, ר׳ יעקב פולק (ע״ע) ור׳ יצחק
אייזיק מרגליות.

במחצית הראשונה של המאה ה 16 גדלו מרכזי תורה שבפולניה
והאפילו על אלו שבאשכנז ובוהמיה, ותלמידים רבים משם נהרו

פרא:: ביהכ״ג ע״ש סייזל — כיום סוזיאו]
?תצוגת כלי־בסוי יהודיים (ברשותו האדיבה ׳ 6 ?
הסוזיאו! הסכולכחי היהודי, פראג)

53

פרג

54

לפולניה. אז עמד בראש ישיבת פ׳ ר׳ אברהם בן אביגדור, שהיה גם
אב״ד פ׳, והוא "העמיד תלמידים הרבה והיה בקי בכל שבע החכ¬
מות" אחרי פטירתו עמד בראש ישיבת פ׳ ר׳ אהרן, קנאי קיצוני,
ובין תלמידיה ניטשה מחלוקת עזה בשאלת העיסוק בפילוסופיה של
הרמב״ם; תל כן ע״ע אברהם בן ד שבתאי הורוביץ. אחדים מן
התלמידים הנאורים נדדו לפולניה לישיבתו של ר׳ משה איסרלש
(ע״ע).

על אף הגירושים התכופים במאה ה 16 לא הועם זהרה של פ׳.

ב 1512 נוסד בם׳ הדפוס העברי הראשון באירופה התיכונה והמזרחית
(ור׳ להלן). הקשרים עם פולניה נתהדקו ביותר, וגדולי תורה שימשו
כרבנים וראשי ישיבות לסירוגין בקהילות פולניה החשובות ובקהילת
ם׳. א. ק.

במחצית ה 2 של המאה ה 16 נתגבש מעמדה של ם׳ בחיי הרוח
של יהדות אירופה, ועד לסוף המאה ה 19 היתה ם׳ מרכז לרוב
התסיסות הרוחניות ביהדות. עובדה זו שיוותה אופי רב־צדדי ורבגוני
ליהדות ם׳, והיא מסימני ההכר המובהקים שלה. גדול חכמי פ׳ אז,
ר׳ יהודה ליוא בן בצלאל (ע״ע; המהר״ל), שילב ידיעה מעמיקה
ומקוריות מחשבה בכל תחומי היהדות תוך עניין וידיעה במתחדש
במדעי הטבע, והניח יסודות לשיטה חדשה בחנוך (ע״ע, עמ ׳ 684/5 ),
שקראה ללימוד המקורות ע״פ סדר התפתחותם. ולצמצום הפלפול.
קריאתו זו השפיעה על גדולי־תורה אחרים בם׳ ויורשו, ר׳ שלמה
אפרים לונטשיץ (ע״ע), תבע בדרשותיו רפורמה חינוכית וחברתית,
ומתח ביקורת על רבני הדור. ספרים בתחומי מדע שונים נכתבו בם׳
ע״י רבנים מופלגים. ביניהם: ר׳ דוד בן שלמה גנז (ע״ע), בעל
הכרוניקה "צמח דוד", שידע היטב את הגילויים החדשים באסטרו¬
נומיה ומתמטיקה, ושספרו "נחמד ונעים" (יסניץ, תק״ג) הוא הראשון
בעברית המתייחס לקופרניקוס ולגילוייו, ור׳ יום טוב ליפמן בן נתן
הלר (ע״ע) שעסק אף הוא באסטרונומיה ומתמטיקה, ובהשפעת
רבו, המהר״ל, כתב פירוש יסודי רחב למשנה במגמה להפיץ את
לימודה. בדור תלמידי המהר״ל פעלה בפ׳ משפחת הותביץ (ע״ע),
שהמפורסם בבניה היה ר׳ ישעיהו הלוי, בעל ספר השל״ה. בהבדל
מכריע מרוב חכמי פ׳, לא מילא היחס החיובי לחכמות החיצוניות
תפקיד כלשהו בתפיסתו, הבנויה כולה על עולם הקבלה, הדרוש,
ההלכה והמוסר. מנהגים רבים שנפוצו באשכנז רשם בספר השל״ה,
שהשפיע רבות גם על החסידות. מבין רבני פ׳ המפורסמים במאה
ה 16 יש להזכיר עוד את ר׳ מרדכי יפה (ע״ע) בעל "הלבושים"
שנבחר לרבנות פ׳ ב 1592 , ור׳ אליעזר אשכנזי, בעל "מעשי ה׳".
הראשון כתב, בין יתר ספריו, גם פירוש לספר "מורה נבוכים"
לרמב״ם.

ימי שבתי צבי השאירו רישום ביהדות פ׳; מאוחר יותר השתרשו
בפ׳ השבתאות והפרנקיזם (ע׳ ערכיהם), ונראה כי ראשיתם כבר
במאה ה 17 , בימי שבתי צבי. בראשית המאה ה 18 שימש כרב
העיר ר׳ דוד אופנהים (ע״ע), ור׳ יהונתן איבשיץ (ע״ע), כראש
ישיבה. הדמות המרכזית בתקופה זו הוא ר׳ יחזקאל לנדא (ע״ע),
רבה של פ׳, שעיקר תורתו מבתי מדרשות שבפולניה. מעמדו הוכר
בכל אירופה; בקיאותו וחריפותו עשאוהו לגדול הפוסקים בדורו,
ודעתו היתה מכרעת בכל השאלות המרכזיות של אותו דור. בימיו
החלה לפעול בפ׳ קבוצה בהנהגת יונה והלה, שהפכה את ם׳, מאוחר
יותר, למרכז פרנקיסטי חשוב. כנגדה התייצב אז ר׳ אליעזר פלקלס
(ע״ע), תלמיד ר׳ יחזקאל לנדא ומרבני פ׳, והוא אשר לחם אח״כ
גם ברפורמה. בגלל אפיה המיוחד של יהדות פ׳ נקלטה בה ההשכלה
ללא מאבקים בולטים, ולמרות שהחרים ר׳ י. לנדא את תרגום מ. מנ־
דלסזון לתורה. תמך בהקמת בי״ס כללי בפ׳ והתייחס בחיוב להשכלה
שימושית. לתנועת החסידות לא היה הד רב בפ׳, ואפשר שסיבת
הדבר גם בהתנגדות הגדולה של ר׳ י. לנדא לתנועה זו. בסוף המאה
ה 18 פעלו בם׳ בני משפחת ייטלש (ע״ע) שרובם היו ת״ח ומקורבים

לר׳ יחזקאל, ועם זאת — בעלי השכלה הקרובים לחכמת ישראל.
בגלל כך נטתה השכלת פ׳ לכיוון יהודי מסרתי, ואף לאומי, עד
לזמנו של ר׳ ש. י. רפפורט (ע״ע), רבה של פ׳, מראשי חכמת
ישראל, שראה בהשכלה מנוף לקיום היהדות ול״אהבת האומה"
(ע״ע חכמת ישראל, עמ׳ 410 ; השכלה, עמ׳ 559 ). עם זאת נתקיימה,
לצד החוגים המסרתיים והמשכיליים־מסרתיים, תנועת התבוללות
ניכרת, שגברה עוד יותר לאחר האמנציפציה יחד עם תנועת הרפור¬
מה, שתפסה את מקום הפולחן המסרתי. בשלהי המאה ה 19 וראשית
המאה ה 20 התבלט בם׳ חוג סופרים יהודים שכתבו גרמנית או צ׳כית
(ר׳ להלן).

בין אנשי התאטרון היהודים בלטו א. נוימן, ה. טוולס ול. קרמר,
שהביאו לפריחת התאטרון הגרמני בפ ׳ . אגדות יהודי פ׳ ותולדותיהם
שימשו מוטיווים גם בחיבורי אמנים וסופרים לא־יהודים, שראו
בגטו היהודי חלק בלתי נפרד מתולדות פ׳. פסלו של המהר״ל(ר׳ כרך
י״ט, עמ׳ 215 ) בכניסה לתאטרון החדש ופסלו של משה, הסמוך
לאלטנוישול, נעשו ע״י פסלים צ׳כים ביזמת עיריית פ׳. ור׳ לעיל:
אמנות. אל. רי.

בפ׳ יצאו 3 שבועונים ציוניים, 1 צ׳כי מתבולל ומספר ירחונים
ורבעונים. הציונים, למרוח היותם מיעוט, היוו את היסוד הפעיל בין
יהודי פ׳. לפני מלה״ע 1 היה ארגון הסטודנטים הציוני "בר כוכבא"
בהנהגת ש. ה. ברגמן (ע״ע) מרכז חשוב לפעילות תרבותית.
הציונים נכנסו גם לפעילות פוליטית וציונים נבחרו לפרלמנט
האוסטרי והצ׳כי וכן למועצה העירונית של פ׳. — הקונגרס הציוני
הי״ח נערך בם׳ ב 1933 . וע״ע ציונות.

יהודים התבלטו בתחומי אמנות שונים; במיוחד היתה חשובה
תרומתם לספרות הגרמנית. בין הסופרים בלטו: סלומון כהן( 1825 —
1904 ) והוגו סלוס ( 1860 — 1926 ). קבוצה חשובה של סופרים יהודיים
גרמנים, שצמחה בסוף המאה ה 19 , נודעה כ״חוג פראג״ —
בין חבריו היו פרנץ קפקא, מכס ברת־, פרנץ ורפל ואוסקר באום
(ע׳ ערכיהם). חלוץ הסופרים היהודים בשפה הצ׳כית היה זיגפריד
קאפר (וע״ע לער).

ראשית הדפוס העברי בם׳ בתחילת המאה ה 16 , והוא
הראשון צפונית להרי האלפים. כבר בשנת רע״ב ( 1512 ) נדפס בפ׳
סידור תפילות, ובשנת רפ״ו החל לבלוט מקומו של המדפים גרשם
כהן, כראש למדפיסים שם. הוא וצאצאיו החזיקו באומנותם, ברציפות,
עד אמצע המאה ה 17 , ועם עוד מדפיסים אחדים, קטנים מהם במימד
ובהקף, עשו את פ׳ למרכז חשוב ביותר לדפוס העברי באירופה.
בשנת רפ״ו הו״ל גרשם, יחד עם אחיו גרונים, את "הגדת פראג"
המפורסמת (ע״ע הגדה של פסח, עמ׳ 345 1 תמ׳], 349 ). ב 1517
העניק לו המלך פרדיננד מבוהמיה פריווילגיה, ולאחר מות גרשם
( 1545 ), חודשה זו ע״ש משה בנו, ושוב חודשה ב 1598 לנינו גרשם
בן בצלאל. מלבד ספרים ליטורגיים רבים, הדפיסו בני המשפחה
ספרי הלכה וספרים חשובים בפילוסופיה יהודית ומדעים — ביניהם
״תורת העולה״ לר׳ משה איסרלש וספר ״צמח דוד״ לרב דוד גנז —
ובכך היו לנושאי דגל של תנועת ההשכלה שפרחה בם׳ החל במאה
ה 16 (ר׳ לעיל).

ב 1605 החלה לפעול בפ׳ משפחת המדפיסים בק (ע״ע). יעקב
בק, המייסד, נפטר ב 1618 ו 8 דורות רצופ״ם נמשכה המלאכה בידי
צאצאיו, עד לסוף המאה ה 19 . ר׳ יהונתן אייבשיץ השיג את רשיון
המלכות להדפיס את התלמוד בדפוס בק (תפ״ח—תק״א). מבין יתד
מדפיסי פ׳ בתקופה המאוחרת יצוין דפוסו של משה לנדאו (ע״ע).

ס.

ב. מבורך, מעשי ההשתדלות באירופה למניעת גירושם של יהודי

בוהמיה ומוראביה. 1744/5 (ציין. כ״ח), תשכ״ג; הנ״ל; הפעילות הכלל

ישראלית והדיפלומטיה של קהילת המבורג למניעת גירושם של

יהודי בוהמיה, 1745 (בתוך: מחקרים בתולדות עם ישראל וא״י).

תש״ל; ס. ולטש (עורך), ם׳ וירושלים. תשי״ד; "גשר", ט״ו(מוקדש

>*

55

סרג — פרגה, גוטלוב

56

לס׳), תשנ״ט ז מ. ברויאר, קוים לדמותו של ר׳ דוד גנז, בעל "צמח
דוד״ (ספר בר־זדלן, י״א), חשל״ג; ,(. 15 מ) ׳ל> 51 ז 0 ,יט .?-׳ל 1 )ה 80 .ס
7-117 , 21107 ., 1 ; 1906 , 1-11 , 0 ) 80/170 מו 0 ) 03 / 7 ) 11 ) 11 /) 11 /) 5 ) 0 207
,. 8 10 11 ) 11111 017 , 51010110:2 . 5 ; ־ 1912 111 ) 70 ) 11 -) 1714 ! 1 ) 111111 ) 5 ) 0

1927, ), ?:0160$, 0(7 40115(7011117005 11(7 3(1167(1(11 11711 11X1 37011(7

־ 01 ־ 1 ' 8 -\/ ; 1929 ,( 1 ,'')[*) 0 [) 11 ) 2 1£7 /) 715 ן 7 )< 11 /) 1:1 ) 1107 )!>! 7 171 ' 170 ) 0/1
1828 1711 1733 1100 . 3 171 0 ) 1 ) 7 )}/ 710 ס 0 ) 1 /) 7/17315 ) 1 / ) 01 , 01100
0011 751101 ) 1/0111 7 )^ 870 ) 01 , 1415011 . 0 ; 1930 ,( 111 , 8131:01 5000100 )
, 12102 ) 0 ( 811510112 ) . 3 / 0 115 ) 30/1 ) 7/1 , 0:01 י| 1 סש 141 . 0 ; 1935 , 0 ) 113 ,' ) 31
; 1952 ,. 8 0/15/1 )[ / 0 ?)/ 81171 01 ) 11 /ק 70 !ןס 11 </ו 8 , 81:00105 ^ . 0 ; 1950 ,( 11 \
,* 1:051 ^ 37212 . 81 ; 1965 , 7103 ) 8 )) 0011500 ) 8 ) 1/1 10 110 ) 0/1 . 8 ,(, 011 ) , 111
, 110 ) 0/1 7 ) 870£ 005 , 1311125 .( - 1.100 .( ; 1955 ,) £0 ס 03£ ? 8 05 ) 8101 ) 7/1
7 )^ 870 ,: 5111011710 . 0 ; 1960 ,? 7 ) 1 ) 70 ) 0 0/15/1 )[ . 8 013 ) 7/1 ,. 1 ) 1 ; 1959
, 880:0120 .( ; 1966 , 87711 7 )^ 870 7 ) 0 , 8:011 . 1 \ ; 1966 ,!/) 1115 ) 03 ) 03 [

5 ) 3 01 ) 70 )) 0 ) 07070 ) 00 ) 1117 ) 5170 50 1 ) . 8 ) 3 ) 11111 [ ) 00701000001 03
. 1969 ,(¥ , 11£01136 ס 8 11113102 () 5 ) 70 ) 7003 0185 ) 1

פת, פחניי□ ( 6:36636 •! 303 ?), משפחת צמחים דו־פסיגיים,

י מפורדי עלי־הכותרת מסדרת הפרגניים ( 3165 ז 6 ׳\ 303 ? או
1111062113165 ), הכוללת בין השאר את משפחות המצליבים, הצלפיים,
והרכפניים (ע׳ ערכיהם) והקרובה לסדרת הרגליים * כוללת כ־ 25
סוגים וב 200 מינים, באזורים ממוזגים עד סובטדופיים, בעיקר בחצי
כדה״א הצפוני. הם" הם בעיקר צמחים עשבוניים חד־ או רב־שנתיים,
מיעוטם שיחים ורק סוג
עציםאחד( 13 ת 0 :סס 13 ).כל
ד.פ" מכילים שרף חלבי.
העלים מסורגים (לעתים
ערוכים העליונים בדור),
פשוטים׳ מחולקים לאו¬
נות או גזורים: חסרים עלי
לתאי. הפרחים בודדים
לרוב וגדולים, נכונים ואנדרוגיניים. איברי הפרח ערוכים בדודים של
2 — 3 , או כפולים של מספרים אלה. לרוב הגביע נשיר. הכותרת מקומ¬
טת בניצן והאבקנים המרובים ערוכים בצורה לוליינית. השחלה עלית,
לרוב בעלת מגורד. אחת (לעתים 2 ). השליות דפניות וצומחות לתוך
חלל השחלה ומחלקות אותה למגירות רבות, כמעט שלמות; הצלקות
יושבות או נישאות על עמוד עלי קטן: הפרי לרוב הלקט, ולעתים
רחוקות יותר תרמיל רב־זרעי, הנפתח לרוב ע״י קשוות או עפעפיים.
הזרעים בעלי עובר קטן והאנדוספרם שומני. המשפחה הקרובה
ביותר: העשנניים ( 111031-126636 ?), הכוללת את הסוגים עשנן (-"ן
1113113 ), מגלית (ו 1 )ג 6€01 קץ 1 ־ 1 )
ואחרים, נכללת, לדעת חלק
מהחוקרים׳ בפ״< הסוגים הגדולים
של הם״: אשולציה (- £56115611011
213 ), מעל 100 מינים, ופלטיסט-
מין ( 00 רמ 5£6 ץז 13 ?), מעל 50 מי¬
נים — שניהם בעולם החדש;
הפרג (ז 6 ! 203 ?), כ 100 מינים,
בעיקר בעולם הישן, ו 51$ ( 1916601108 ,
כ 50 מינים, בעולם הישן והחדש.
בישראל מיוצגים הם״ ע״י 3 סו¬
גים : הגדול בהם הוא ד.פ׳ ובו 7
מינים! 818 ־. ( 013116111111 ) —
5 מינים, ובךם׳ ( 061:16:12 ?) —
2 מינים. ערכם הכלכלי של ד.פ"
גדול מאד׳ בעיקר בזכות הפ׳:
מהלקטיו הצעירים של פ׳ תרבותי מפיקים שרף חלבי שהוא המקור
לאופיום (ע״ע). זרעיו משמשים כתבלין וכמקור לשמן־פ׳ המהווה
בהם כ 50% . סוגים אחדים: 3 '< 9136163 ז׳ אשולציה ואחרים הם צמחי נוי.

,מ<* 7 /ןמ/>/מ^ 2 .מ 7 >//? ^ 5 'ז? £71£1 . 4 ,(. 1 מ) ■! 10 ^ 610 ^ . 1 ־ 1

. 1966 , 1 1 > • £101 , 2011317 . 4 ? ; 2 י 1964

ק. ח.

פרג, לאון־פול — 3:8:16 ? 3111 ?־ת 0 ש£ — ( 1876 — 1947 ),׳ משורר
צרפתי. פ׳ הושפע בנעוריו מתנועת הסימבוליזם (ע״ע),

ונמנה, מאוחר יותר, עם חברי החוליה שקישרה בין תנועה זו ובין
הסיר־דאליזם (ע״ע). גישתו אל הזרם האמנותי אליו פנה תוארה
ביצירתו המעין־וידויית 6 !) 3116:6 יד ( 1895 ). השפעתו של רנבו (ע״ע)
בולטת במיוחד בקובץ 65 ת! 06 ? (״שירים״), 1912 . השימוש האיכותי
בחלום ובחזיון מציין את ?!בצי־השירים £502665 (״מרחבים״), 1929 ,
ו 120106 $011512 (״מתחת למנורה״), 1929 . בספרות הצרפתית ייזכר
פ׳ בראש וראשונה בפייטנה של עיר־מולדתו, פאריס: 2:15 ? 30:65 ם
(״בעקבות פאריס״), 1921 ; 5 ת 2 ? 16 ! ״ 1610 ? £6 ("הולך־הרגל מפא¬
ריס"), 1939 — פרוזה פיוטית, המעלה, בנימה רגשית ומשועשעת,
זכרוגות ילדות ונעורים.

. 1959 ,. 8 . 8 -. 0 , 110311111 ס 0£ ו 01 י> 8 13 110 .£

פךגאני, אבו אל־עבאס אחמד בן מחמד אל־ - ו!<^ 1 ^;

במערב 7111:38211115 — (פעל בעראק, אמצע המאה ה 9 ),

מגדולי האסטרונומים הערביים; מקורב לזזליפים מבית עבאם.
הח׳ליף אל־מתוכל שלח אוחו ב 861 לפסטאט כדי לפקח על בניית
נילומטר. ספרו החשוב: -<<_'•£ ^ !^•ין 1 !—

("מכלול חכמת התכונה ותנועות הגופים השמימיים"). ריבוי התר¬
גומים של הספר (ללאט/ במאה ה 12 פעמיים, לעבר׳ ע״י יעקב
אנטולי, כנראה בין 1231 ל 1235 , וכן מספר פירושים וקיצורים שלו
בעבר') וההדפסים עד אמצע המאה ה 16 מעידים על ההשפעה הגדולה
שהיתר! לם' על ההשקפות האסטרונומיות באירופה. מידות כוכבי
הלכת ומרחקיהם שחישב היו מקובלים עד ימי קופרניקויס.

1 ז^ה* 21 ?£*־?? 0£ </£ . 14

71 ^ 15 '^ ^ , 11 תגוז! ±€1 > 0 ־ 21 . 0 ; 1893 , 557 — 544 , 11

* 1966 £0 ,ו 1€1 }^ ;* 1943 , 249/50 , 1

פרגה, גוטלוב — 686 :? < 101 ״ס 0 — ( 1848 — 1925 ), מתמטיקאי,
לוגיקן ופילוסוף גרמני. למד בינה ובגטינגן, והורה אח״כ
מתמטיקה באוניברסיטת ינה. בהשקפותיו המדיניות היה מלוכני וסלד
מדמוקרטיה ומסוציאליזם, וביומניו נתן ביטוי לאנטישמיות. בעבו¬
דותיו הניח פ׳ את יסודות הלוגיקה החדישה בשני הבטיה: הסימבולי־
מתמטי והפילוסופי. פ׳ יצר, בעצם, את תחשיב הפדז־יקאטים. הוא
בנה לראשונה שפה ערוכה, מוצרנת לחלוטין, בעלת אכסיומות וכללי
הסק מוגדרים, המאפשרת לנסח את התורות המתמטיות המקובלות.
בעבודותיו הפילוסופיות חקר את המבנים הלוגיים של הטענות המוב¬
עות בפסוקי חיווי( 665 ת 116 ז 56 6 ! 1 ז: 3556 ? דהיינו, פסוקים המתיימרים
לתאר מצבי עניינים) והצביע על סטתקטורות לוגיות יסודיות של
העולם כפי שהוא נתפס בחשיבה המושגית. חקר מעמדם התפקודי
של ביטויים לשוניים שימש לפ׳ נקודת מוצא לניתוח צורות המחשבה
ומרכיביה. הוא נתן דוגמה לחקירה שאינה נזקקת לניתוח אפיסטמי
של מקורות הידע שלנו, חקירה המפרידה לחלוטין בין ההבטים
הפסיכולוגיים של החשיבה לבין תכניה הלוגיים. מי

פ׳ כלוגיקן וכפילוסוף של המתמטיקה. פ׳ לא
הסתפק בהגדרות המדויקות שניתנו ע״י מתמטיקאים של המאה ה 19
למושגי יסה־ של המתמטיקה. הוא ביקש לנסח שפה ערוכה שכל
פסוקיה והוכחותיה ייבנו לפי מספר קטן יחסי של כללים פשוטים,
נתונים מראש ומוגדרים היטב. באמצעותה ביקש לבטא ולהוכיח את
משפטי האריתמטיקה, ועי״כ להבהיר את קווי היסוד של החשיבה
המתייחסת למספרים טבעיים ובכלל זה את מושגי היסוד של הלו¬
גיקה. פ׳ היה ראשון שנתן מערכת שלמה של אכסיומות וכללי
הסק לתחשיב הפסוקים (בו טיפלו, בצורות שונות. לפניו) שהוא
תחשיב התבניות המתקבלות ע״י הפעלה חוזרת ונשנית של קשרים
על משתנים פסוקיים (ע״ע הגיון, תורת ה־, עמ׳ 362/4 ). אולם עיקר
תחשיב הפרדיקאטים, הכולל את תחשיב הפסוקים כמרכיב, הוא
בביטוי ההולם שיש בו למושגי הכוללות והישות. ביטוי כזה

ציור 2 . פרגה צהובה 01311011103 )
*חו 1 ׳ו £13 ); ענח נושא פרחים וטירות

57

פרגה, גוטלוב

58

חסר בלוגיקה האריסמוטלית (ע״ע אריסטוטלס), שהיתה מקובלת
עד ימי פ/ ולכן אי אפשר לשחזר באמצעותה אפילו טענות אלמנ¬
טריות של הגאימטריה האוקלידית, למשל, האת גם אם נצרף לה
את כל מנגנון •תחשיב הפסוקים.

בספרו ז£״י 1 :ו ££5 ״ 868 (״כתב מושגים״), 1879 , הוצגה לראשונה
דוגמה של תחשיב הידוע כיום כתחשיב הפרדיקאטים. ם׳ ביסס את
תחשיבו על הבחנת היסוד שבין אובייקט למה שהוא מכנה מושג
(זקסס״סס > 1££ ז 868 ) ובלשוננו — תכונה, יחם. לציון אובייקטים
משמשים שמות־עצם, שמות־עצם פרטיים או תיאורים ממ־עים. ואילו
את התכונות מציינים ביטויים המתקבלים מפסוקים (כלומר פסוקי־
חיווי) ע״י השמטת מופעים כלשהם של שמות־עצם. לשם נוחות
ומניעת דו־משמעות, נוהגים להציב במקום שמות־העצם המושמטים
סימנים מיוחדים. מהפסוק "ברוטום רצח את יוליוס קיסר" נקבל
״ x רצת את יוליוס קיסר" המציין תכונה החלה על כל מי שרצח
את יוליום קיסר וכן ״ x רצח את ץ" המציין יחם התופס בין כל
מי שרצח למי שנרצח על ידיו; כן נקבל ״ x רצח את ו״ברוטוס
רצת את ג ״. ועתה אם ׳(^?׳ מציין תכונה ?, אזי בכתיב מודרני
(הקריאה משמאל לימין) ׳(צ)? *¥' היא הפסוק הטוען כי תכונה זו
חלה על כל אובייקט. אם ׳(׳ץ,^ 8 ׳ מציין יחם, אזי היא

הפסוק הטוען כי לכל אובייקט x קיים אובייקט ץ כך שהיחס תופס
בין x לץ. 'ץ' הוא הכמת הכולל׳ ' 3 ׳— הכמת הןשי, אשר, כפי
שם׳ ציין, ניתן להעמידו על שימוש בכמת הכולל ובסימן השלילה.
תחשיב הפרדיקאטים משמש כיום כמכשיר-יסוד לניתוחים לוגיים של
מערכות מושגים. פסוקים נבנים ע״י הפעלה חוזרת של קשרים
וכמתים; כאבני־בניין משמשים שמות־יחם ראשוניים, משתנים
דשמות־עצם. פ׳ משתמש בתחשיב גם בבימות נוסף מסדר שני שבו
מכמתים על תכונות (לכל תכונה ?....), דבר שאפשר לו להשתמש
רק בסימן־השוויון כשם־יחס ראשוני יחיד.

בשפת התחשיב הזה ניסח ם׳ את הרעיונות היסודיים המשמשים
באפיון הסטרוקטורה של טור המספרים הטבעיים. אולם פ׳ לא ניסח
את האפיון הסופי ב״כתב המושגים", שכן שאף לא רק לאפיון סטרו¬
קטוראלי, אלא גם להגדרה מפורשת שלפיה יוגדרו המספרים הטב¬
עיים כאובייקטים מסוימים (האפיון הסופי ניתן באופן בלתי תלוי
תשע שנים לאחר מכן ע״י דדקינד [ע״ע] והוא ידוע כיום כאכסיו־
מטיקה של פאנו [ע״ע}).

בספרו > 11 ן 6 מז 111 ״\)! 16 > ":> 1188 ) 1 !ג 1 ז 0 016 ("יסודות האריתמטיקה"),
1884 . ערך פ׳ חקירה פילוסופית במושג המספר. המספרים משמשים,
לדעת ם׳, לציון תכונות מסדר שני, כלומר, תכונות של תכונות;
״במרכבת המלך יש 4 סוסים" הוא פסוק המייחם תכונה מסוימת לא
לסוסים שבמרכבת המלך, אלא לתכונה המסומנת בביטוי ״ x הוא
סוס במרכבת המלך". מאידך מתפקדים המספרים הטבעיים כאובייק¬
טים. שמותיהם ״ 0 ״, ״ 1 ״ וכו׳ הם במעמד של שמות־עצם. פ׳ נזקק
אפוא למכשיר שבעזרתו תיוצגגה תכונות ע״י אובייקטים. מכשיר
כזה הוא ההקף ( £3118, 6x16051011 חח 11 ) של תכונה, או, בלשון
אחר, מחלקת כל האובייקטים שעליהם חלה התכונה. מחלקות אלה
אמורות להיות אובייקטים לכל דבר. המחלקה ^ מוגדרת כשוות־ריבוי
( 0115 ־ 81610112311118,631110110161 ) למחלקה 8 , אם קיימת העתקה חד־
חד־ערכית המתאמת לכל האובייקטים שבמחלקה \ את כל האובייק¬
טים שבמחלקה 8 (על הגדרה זו שהיתה רווחת בימי פ׳ ביסס קנטור
את תורת הקבוצות). מספר איברי מחלקה הוא מחלקת כל המחלקות
שהן שוות־ריבוי לה(על משקל: כיוונו של קו הוא מחלקת כל הקווים
המקבילים לו). זוהי, עקרונית, הגדרתו של פ/ הגדרותיו המקוריות
שונות בכמה פרטים טכניים (בין השאר בגלל השימוש במושג
הכולל של מסלול ערכים [ 311165 ז>- 56-0£ :וטס 1311£,6 ז 6 ׳\ 1 ־ 61 ^] שאותו
הנהיג במקום מושג המחלקה). למחלקות אינסופיות יותאמו מספרים
אינסופיים; כדי להבדיל מתוך כל המספרים את המספרים הטבעיים

(שהם המספרים הסופיים) משתמש ם׳ באפיון שאת רעיונותיו
העיקריים הציע ב״כתב המושגים" (ר׳ לעיל). ההגדרה הפורמאלית
ניתנה בספרו > 11 :> 16 מ 1111 ז\/ • £61 > 18656126 >מ! 1 זס ("חוקי היסוד של
האריתמטיקה״), 2 כרכים, 1893 — 1903 . כאן הוצג התחשיב של כתב-
המושגים בצורה שונה והועשר ע״י הוספת אופראמ 1 ר מיוחד, המת¬
אם לכל תכונה (או יחם) אובייקט המייצג אותה (מחלקה, או ליתר
דיוק מסלול-ערכים). משפטי האריתמטיקה נגזרים כמשפטים של
התחשיב המועשר.

אבל התברר שייצוג כוללני ובלתי־מסויג של תכונות ע״י אובייק¬
טים (בעזרת אופראטור קבוע מראש) איננו אפשרי והשימוש החפשי
בו מביא לסתירות. ב. רסל (ע״ע) גילה ב 1901 סתירה כזאת לרא¬
שונה. הסתירה ניתנת לגזירה גם כתחשיב של "חוקי היסוד" אך לא
של "כתב המושגים". פ׳ הציע תיקון לאחת האכסיומות, שלא עלה
יפה, משום שנמנעה גזירת האכסיומות האריתמטיות כפי שזו
נעשתה במערכת הקודמת (אח״כ התברר שגם במערכת המתוקנת
יש סתירה). מ 1903 נפסקת פעולתו היוצרת של פ׳ כלוגיקן, ומיומניו
מסתבר שבסוף ימיו ראה ככשלון את נסיונו להעמיד את הארית¬
מטיקה על הלוגיקה. התזה שלפיה אמיתות המתמטיקה הן אמיתות
של הלוגיקה הטהורה ידועה כ ל ו ג י צ י ז ם. נסיון נוסף לבסס תזה
זו נעשה ע״י רסל וא. נ. ויטהד (ע״ע). ם׳ נקט לוגיציזם רק
ביחס לאריתמטיקה, ובאשר לגאומטריה, הסכים עם קנט (ע״ע)
שאמיתותיה אפריוריות וסינתטיו׳ת. במתמטיקה כולה (והגאומטריה
בכלל זה) ראה פ׳ מדע המגלה מצבי עניינים אובייקטיוויים שאינם
תלויים בידיעתנו עליהם. המתמטיקאי הוא בחזקת מגלה ולא בחזקת
ממציא, זוהי תפיסה ראליסמית, וכשהיא מיושמת למערכות
מושגים מתמטיות מן הסוג שם׳ בנה, היא ידועה כאפלטוניות.

פילוסופיית הלשון של פ׳. מושג מפתח בפילוסופיה
של ם׳ הוא מה שקרוי ב״כתב המושגים״ — התוכן המושגי של הפסוק,
ומאוחר יותר — ה מ ח ש ב ה. המחשבה שבפסוק היא מה שהפסוק
טוען; היא נקבעת ע״י מבנהו הלוגי ומשמעות סימניו ולא ע״י צורתו
הדקדוקית. המחשבה נקיה מהבטים פסיכולוגיים, אסתטיים וכיו״ב
והיא נשמרת בתרגום משפה לשפה. פ׳ לא הציע קריטריונים הקובעים
מתי פסוקים שונים מבטאים אותה מחשבה, אך ברור ששקילות לוגית
אינה גוררת שוויון מחשבות. המחשבה היא מ ו ב ן ( 501156 , 51011 )
הפסוק. פ׳ ייחס מובנים גם לשמות־עצם. הצורה, שבה שם-עצם
מצביע או מורה על אובייקט, היא מ ו ב נ ו של השם, ואילו האובייקט
הוא הוראתו ( 6 :> 611 ז 6£6 ז , 16001:311011 > , 16111:11118 ) 86 ). השמות
״כוכב־הערב״ ו״כוכב־הבוקר״ מורים על אותו אובייקט — כוכב-הלכת
נוגה — אך מובניהם שונים. לכן השוויון ״כוכב־הערב = כוכב-
הבוקר" איננו טוען טענה טריוויאלית שנוגה זהה לעצמו, אלא טענה
מעניינת ששני המובנים קובעים במישור המציאות האובייקטיווית
את אותו האובייקט.

מישור הסימנים הלשוניים מייצג את מישור המציאות האובייק-
טיווית וזה נעשה במיצועו של מישור המובנים. המקבילה האונטו־
לוגית לשם-עצם איננה מובנו, אלא האובייקט שעליו הוא מורה, ואילו
מה שמקביל במישור האונטולוגי לפסוק איננו המחשבה הכלולה בו
אלא היותה של מחשבה זו אמיתית או שקרית. שמות-עצם מתיימרים
להצביע על אובייקטים, אך ייתכן שזוהי יומרת שווא. "פגאסום",
למשל (שם סוס מעופף במיתולוגיה היוונית), חסר הוראה, ועם זאת
הוא בעל מובן. באופן מקביל "פגאסום אהב לטוס מעל לעננים" הוא
פסוק המבטא מחשבה אך אינו לא אמיתי ולא שקרי, שכן הוא טוען
משהו על דבר שלא קיים. מסיבה דומה "זנבו של פגאסוס" חסר
הוראה. קיימת הקבלה מעמיקה בין תפקודם של שמות־עצם לתפקודם
של פסוקים. בין השאר, מה שמקביל להיות שם־עצם בעל הוראה הוא
היות הפסוק אמיתי או שקרי. ם׳ הכליל את מושג ההוראה גם לפסו¬
קים׳ רוצה לומר — גם פסוקים שהם בחזקת שמות-עצם האמורים

59

פו־גה, גוטלוב — פרגוי

60

להורות על ערכי־האמת שלהם, האמיתי והשקרי. אין זו תפיסה
חריגה של פסוקים אלא הכללה של מושג ההוראה הנותנת
ביטוי מפורש להקבלה קיימת בלאו־־הכי והמביאה לפישוט סטרוק־
טוראלי רב במערכת המושגים. בשום פנים אין לראות בה טענה
לקיומם של שני אובייקטים מסתוריים — האמיתי והשקרי (ב״חוקי
היסוד" מזוהים, בתוקף של מוסכמה, האמיתי והשקרי עם מסלולי
הערכים של שתי פונקציות שנבחרו, לדברי פ/ בצורה שרירותית).

השמעה, או הצגה כלשהי, של פסוק בצורה או בנסיבות המעידות
על כוונת המשמיע לטעץ טענה אמיתית היא פעולה החורגת ממישור
הסימנים והמובנים אל מישור המציאות האובייקטיווית (כמוה בהצ¬
בעה על אובייקט ע״י השימוש בשמו). זוהי פעולה ראשונית שאין
להעמידה על מושגים אחרים, ום׳ קרא לה שיפוט , 1£11 זט)

ולתוצאת הפעולה — מופע הפסוק המוצג בצורה הנ״ל — הוא
קרא ״חריצה״ (ת 10 ״ 3556 , 8 ״ 0 )< 1301 ( 86 ). לא כל מופע של פסוק
הוא חריצה (למשל, פסוק תלקי בפסוק מקיף יותר, או מופע של
פסוק המושמע על בימת התאטרון, או מופע המושמע רק כדי
להעלות מחשבה מבלי לטעון לאמיתותה). בתחשיב שלו הועיד פ׳
סימן מיוחד לציין, שכוונת המחבר לטעון לאמיתות הטענה המבוטאת
בפסוק (הכתוב בשפת התחשיב).

הבחנת יסוד של פ׳ שעליה מושתת התחשיב שלו היא ההבחנה
בין תכונה לאובייקט. הביטויים המציינים תכונות הם ביטויים חסרים
המתקבלים ע״י השמטת שמות־עצם. ואמנם התכונות מאופיינות ע״י
"חוסר הרוויה" (:״ 6 * 0086531118 ) שלהן. מרכיבים "רוויים" כשל¬
עצמם אינם מצטרפים לטענה עובדתית: מד. שמצרפם הוא מרכיב
לא־רווי. בפסוק "התכונה להיות אדם חלה על סוקראטס" מתפקדים
"התכונה להיות אדם" ו״סוקראטם" כשמות-עצם ואילו המרכיב
הבלתי-רווי שבטענה מבוטא ע״י ״.... חלה על""". ם , הגדיר תכונה
כמה שמתאים למרכיב הלא־רוד, ולכן "התכונה להיות אדם" אינה
אלא אובייקט המייצג לצורך הדיון את מה שמרומז בביטוי "...הוא
אדם", אצל ם׳ מושג האובייקט, כמוהו כמושג התכונה, אינו קטגוריה
אונטולוגיה אלא לוגית־סטרוקטוראלית. כל ביטוי המתפקד בפסוק
כשם־עצם מתיימר להורות על אובייקט, והיומרה מוצדקת, אם יש
לפסוק ערך־אמת. יש מקרים שבהם מתפקד שם־העצם כשם המורה
לא על הוראתו הרגילה אלא על מובנו. למשל הפסוק "ראובן סבר
שכוכב-הערב הוא נוגה" טוען לקיום קשר מסוים בין האיש ראובן
והמחשבה שכוכב־הערב הוא נוגה. "כרכב־הערב הוא נוגה" מתפקד
כאן כשם־עצם המורה על המחשבה, שכוכב-הערב הוא נוגה (ולא
על ערן־-אמת) ואילו "כוכב־הערב" מורה כאן על מובן מסוים
(ולא על כוכב הערב). ם׳ ציין הוראה בהקשרים כאלה כהוראה
עקיפה.

השפעת ם׳, מתי-מעט עמדו בחייו על חשיבותו. ל״חוקי היסוד
של האריתמטיקה" כמעט שלא היה הד: גרמו לכך, בין השאר,
הסימון המסורבל המבוסס על ציורים דו־ממדיים, הקפדנות הפורמלית
של הכתיבה וההצגה המרוכזת שבה גתמקדו חידושים יסודיים
בתחומים שוגים. סירות עבודותיו של ם׳ היו לנכס כללי במיצועם
של אותם אנשי־מפתח מעטים שעמדו על טיבם, ובראש וראשונה
ראסל, שלאחר תהיות רבות ירד לכמה מכוונותיו העיקריות של
מתבר "חוקי היסוד" והקדיש נספח מיוחד לסקירת עבודות פ , .
תחשיב הפרדיקאטיס נודע בראשית המאה ה 20 באמצעות ספרם
של וייטהד וראסל 131162 ז £1 * 12 \ ^קנסס"? ("עקרונות המתמטיקה")
שבהקדמתו ציינו את חובם הגדול לם ׳ בכל הנוגע לניתוח לוגי.
במה שנוגע לרמת הדיוק, נופל ספר זה מ״כתב המושגים" ו״חוקי
היסח־". בין המתמטיקאים העריכו ביותר את פ׳ דדקינד (ע״ע)
וצרמלו ( 1610 ״ז 26 .£). כ״כ השפיע ם׳ השפעה עמוקה על ויטגג-
שטין, ובצורה שולית יותר, על הוסרל (ע׳ ערכיהם). פרט לכך,
זכתה פילוסופיית הלשון של ם׳ לתשומת-הלב הראויה רק בשנות

ה 40 בעבודותיו של קרנפ, ואח״ב אצל צ׳רץ׳ (ע׳ ערכיהם). מאז
הלכה השפעתו וגברה וכיום הוא דמות־מפתח בתחום זה.

בין מאמריו המרכזיים ביותר הם 1££ ־! 668 (״ 01 תס״לסס? ("פונ¬
קציה ומדשג״), 1891 : 008 ) 160 ) 86 1 ) 00 ״״ 51 0861 ("על מובן
והוראה״), 1892 : 1 >ת 2 !צת 6 § 0 ז€ (>\ 01 8681-1££ - 0801 ("על מושג
!אובייקט״), 1892 1 10118 ( 506 ־ 0161 ( 1 108156116 £106 . 6 ) 13111 ) 06 061
(״המחשבה, חקירה לוגית״), 1919 .

כל עבודותיו החשובות תורגמו לאנגלית.

; 1967 , 1 ( 111070 / 1 / 1 !? ! 10 / 10 ) 7031 ־ 1 0713 .? . 0 0/1 51113101 ,ז 161 ! 86 ו 11 / . 1
6 ) 1410111 . 0 . 0 ; 1967 ,(\! 0 ב \#), 10 } 1 / 710 ! 3711 { 10110/0 80710 110 ־ 111-01, 1 ? . 1 \
- 1110 !? 7 '.? 0/1 ! 11071 ) £0110 , 5106811130 ) . 8 ; 1963 ,.£ 0/1 17 ( £770 ,(. 64 )
. 1973 , £ 0 / 1 £ 00£0 /© 1 ( 111010 / 7 / 1 !? 7 '■? , 1 ) 011101116 . 4 ] ; 1969 , 1 ( 70 / 7/1

ח. גי.

פך־גוי (ץ 3803 -! 3 ?), רפובליקה במרכז אמריקה הדרומית. שטחה
406,752 קמ״ר ובה 2.4 מילית תוש׳ ( 1972 ).

גאוגרסיה פיסית, עמ׳ 60 : אקליט, עמ ׳ 61 : צומח והי, ע״ע אמריקה
הדרומית, עם׳ 271 — 273 ! 276 — 281 ! אוכלוסיזז, עט׳ 61 ! כחזות
מזוינים, עס׳ 61 ! הוקה ומשטר. עם׳ 61 ! משפט, עם׳ 61 : כלכלה,

עם' 62 ! היסטוריה, עם׳ 63 ! יהודים. עמ׳ 64 .

גאוגרפיה פיסית: הנהר ם׳ (ע״ע). המהווה חלק מגבול
המדינה עם ברזיל בצפת ועם ארגנטינה בדרום, חוצה את ם׳
לארכה ומחלקה לשני אזורים גאוגרפיים עיקריים. האיזור המערבי
תופס כ 60% משטח פ׳. והוא חלק מן ה גרן צ׳ ק( (ע״ע),
הנמשך מצפת מעבר לגבול עם בוליוויה, ובדרום מעבר לגבול עם
ארגנטינה. זהו מישור אלוביאלי ברחב שקרקעותיו — חול וחרסית—
נסחפו והובאו ע״י הנהרות מהרי האנדים. נהרות רבים מגקזים
את האיזור וחלקם מסתיים בביצות נרחבות. צפון-מערב הצ׳אקו,
שגבהו מעל 200 מ׳. הוא שחון למחצה. שיעור ההתאדות הגבוה
ונקבוביות הקרקע גורמים לחוסר מים. יתר השטח, שגבהו 100 — 200
מ/ נתון להצפות עונתיות! ניקוזו גרוע והוא משופע בביצות.
הנהרות הגדולים במדינה, יובלי נהר פ׳, הם ברזה ופילקו׳מיו,
שלארכו עובר הגבול עם ארגנטינה. האיזור שממזרח לנהר פ׳
מגוון יותר מבחינה גאומורפולוגית.

רמת סדנה, הבנויה שפכי לבה ושכבות אבן־הול אדומה, נחצית
ע״י גהר פרנד! (ע״ע), המהווה את גבול המדינה עם ברזיל במזרח
ועם ארגנטינה בדרום־מזרח ובדרום. הרמה גבוהה ( 300 — 600 מ׳),
ומכוסה יער טרופי צפוף. שגי טורי גבעות קריסטאליניות מעוגלות
נמשכים מערבה ממנה לעבר המישור האלוביאלי של נהר פ׳:
האחד מסתיים צפונה לקונספסיון והאחר באסונסיון.

מישור נהר ם׳ מתרחב כלפי דרום ומתאחד עם מישור נהר פרנה.
המישור נמוד וביצתי בחלקה ונתון להצפות הנהרות. נהר פ׳

פרגוואי: הכיכר בסרכז אסונסיח הבירה. סיסין — פנוזאח גיבורי האופה

61

פרגוי

62

הוא עורק התעבורה הראשי במדינה, ובאמצעות הפרנה הוא
המוצא היחיד לים (דרך ארגנטינה).

אקלים. הטמם , השנתית הממוצעת ־ 23.5 . משרע הטמפרטורות
העונתי נמוך. כמות המשקעים גבוהה במזרח — כ 3,100 כדם
בממוצע שנתי, ופוחתת כלפי הצ׳אקו במערב עד 1,300 מ״מ. הגש־
מים יורדים כל השנה ושיאם בחדשי מארם—מאי.

צומח וחי, ע״ע אמריקה הדרומית, עט׳ 271 — 273 ; 276 — 281 .

אוכלוסיית ס׳ מצטיינת בהומוגניות אתנית. רובה המכריע
הם מסטיצו (ע״ע) — בני-תערובת של יוצאי אירופה (בעיקר
ספרדים) ושבטי גואראני האינדיאנים. שבטי אינדיאנים ממש,
המונים בס״ה כ 65,000 נפש, יושבים בצ׳אקו וביערות שבמזרח
המדינה (וע״ע אמריקה, עם׳ 164 — 167 ). כמה רבבות של מהגרים
גרמנים, ספרדים, איטלקים ואוסטרלים נטמעו ברובם, פרט לקהילות
של מנוניטים (ע״ע) וחוטרים (ע״ע חוטר, יעקב) בצ׳אקו ומצעו!-
מזרח לאסונסיון. כמה אלפי יפנים יושבים ליד אנקרנסיון. פרט
לשלוש הקבוצות הללו האוכלוסיה קתולית. ספרדית וגואראני הן
השפות הרשמיות, אך הגואראני שלטת. יש הגירה מתמדת מם׳,
בעיקר לארגנטינה ולברזיל. מספר המהגרים מאז שנות ה 40 של
המאה ד. 20 נאמד ב 500,000 נפש.

האוכלוסיה מרוכזת ממזרח לנהר פ׳, ברצועה שבין אזורי הג¬
בעות של קונספסיון ואסונסיון, ויתר הארץ דלילת-אוכלוסין ביותר.
שיעור יושבי הערים נמוך — 36% מכלל האוכלוסיה. הערים הן:
אסונסיון (ע״ע) הבירה — 440.000 תוש׳( 1972 ); עיר־הנמל קונספ־
סיון על הם׳ — 52,830 תוש׳; פדרו ח׳ואן קאבאירו בצפון־המזרח —
52x100 תוש׳; עיר־הנמל אגקרנסיון, על הפרנה בדרום — 47,330
תוש׳; וארנאנדאריאם במזרח — 43,880 תוש׳.

.* 1967 , #1111011 11110 -?סע 81 4 > , 110 _>חי.>ק . 0

אב. ה.

לכוחות ה מ ז ו י נ י ם יש אמנם מעמד חשוב במרקם החברתי
של פ ׳ , אך ממדיהם קטנים, וכשרם מספיק רק לשמירת הסדר הצי¬
בורי שנאכף ע״י המשטר. הצבא מונה כ 11,000 איש (פרשים וחי״ר,
לרבות 9 טנקים מימי מלה״ע 11 ); לחיל־האוויר כ 2,000 איש (המפ¬
עילים רק מטוסי אימון ותובלה ומסוקים); לצי ג״כ כ 2,000 איש,
המאיישים כ 10 ספינות־נד״ר. מסייעים להם כ 81,500 אנשי בטחון
ומשטרה, שומרי גבול וכר. להלכה קיים שירות-חובה של שנתיים.
תקציב הבטחון ב 1973 הגיע ל 19 מיליון דולר. הנשיא הוא המפקד
העליון.

חוקה ומשטר. לפי החוקה, שהונהגה ב 1967 , המשטר נשי¬
אותי. הנשיא נבחר ל 5 שנים בבחירות ישירות כל-ארציות. בסמכותו
למנות את שרי הממשלה, פקידי הממשל הבכירים, נציגים דיפלו¬
מטיים ושופטי ביהמ״ש העליון. קונגרס, המורכב מבית-נבחרים שבו
60 נציגים וסנאט בן 30 חברים, נבחר ג״כ בבחירות ארציות, ל 5
שנים; למפלגה הזוכה במספר הקולות הרב ביותר ניחנים 2 / 3 מהמו¬
שבים בשני הבתים. הסנאט עוסק בענייני-חוץ וביה״נ בענייני-פנים,

שלטון הנשיא, גנרל אלפרד( סטרוסנר (• 06561161 ז 51 ), הוא, למע¬
שה, רודני. גילויי־התרסה כנגדו דוכאו באכזריות, ואלפים ממתנגדיו,
מכל המפלגות, נאלצו לגלות. הוא מתיר למספר מפלגות להשתתף
בבחירות ולהיות מיוצגות בקונגרס, בלא לפגוע בו. מוקדי התנגדות
למשטר צמחו בעבר מקרב הסטודנטים; ב 1968 הצטרפה גם הכנסיה,
ובייחוד הכמורה הצעירה, אל המבקרים.

שיטת המשפט הנוהגת בפ ׳ שאובה בעיקרה מהחוק הנוהג
בארגנטינה (ע״ע). מערכת המשפט בפ׳ בנדה בכללותה בדומה לזו
הנהוגה בשאר ארצות אמריקה הדרומית ומקורותיה העיקריים הם
המשפט הרומי וק 1 דכ 0 נפוליון (ע״ע, עמ׳ 257 ! צרפת, משפט).

מערכת בתי-המשפט מורכבת מבימ״ש עליון, בתי-משפט לער¬
עורים ובתי-משפט של ערכאה ראשונה.

כלכלת פ׳ מבוססת
על החקלאות, ובעיקר
על ניצול היערות וגידול
בקר. ההכנסה הלאומית
לנפש— 347 דולר( 1973 ).
פ׳ היא מהעניות שבאר¬
צות אמריקה הדרומית.

החקלאות היא, כא¬
מור, בסים המשק ועיקר
התעסקות האוכלוסיה
( 51% מכוח העבודה עוס¬
קים בה). ם׳ מספקת את
כל צרכיה בסוכר (סה״ב
התפוקה 69,000 טון,
1973 ), באורז, בתירס
( 236,000 טון), בבננות
( 249,000 טון), בהדרים
( 228,000 טון) וביינות, ואת העדפים היא מייצאת. גידולים אחדים
הם: חיטה, עצים (יער טבעי — כ 51% משטח ם׳), כותנה. זרעי־
מאכל, קפה, טבק ושרשי-מאכל. משק בעה״ח מבוסס על גידול
בקר במרעה טבעי (כ 6 מיליון ראש, 1973 ) ! הוא מספק את כל צרכי
המדינה ומשמש ליצוא בשר (כ 32% מערך היצוא, 1973 ).

הבעלות על הקרקע עדיין במתכונת מסרתית: ב % מהקרקע
בידי מספר קטן של בעלי אחוזות, ומרבית האיכרים אריסים,
המעבדים קרקע לא להם ללא זכדות חוקיות.

ם׳ חסרה תשתית תעשייתית מודרנית! התעשיה תורמת
רק כ 20% מערך התל״ג. יש אמנם תעשיות קלות למוצרי־צריכה
ומפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית, אך מרבית מוצדי-התעשיה
מיובאים.

אמצעי התחבורה בם׳ דלים, והדבר מקשה על הפיתוח הכל¬
כלי. בפ׳ כ 11,225 ק״מ דרכים ( 1970 ), שעליהן נעות כ 17,500
מכוניות. אורך מ ס ה ״ ב כ 500 ק״מ.

פרנוואי: כלכלה

פרגוואי: רוכלת אינדיאנית בשוק על
אסונסיו! (!גילום: אדם)

63

פרגוי — סרנולזי, ג׳ובני כטיסטה

64

פ׳ מנצלת רק חלק קטן לפוטנציאל ההידרו־חשמלי לייצור
ח ש מ ל. כ 70% מתפרקת החשמל מקורה במפעלים הידרו־חשמליים
(םד״״כ תפוקת החשמל 379 מיליון קו״ש, 1973 ).

ם ח ר* ה חוץ של פ׳ מצומצם בהקפו ותואם את גודל המשק.
היצוא ( 127 מילית דולר, 1973 ) בעיקרו בשר, עץ, זרעי־מאכל
וטבק, והוא מיועד בעיקר לארגנטינה, אה״ב ואירופה. היבוא
( 105 מילית דולר, 1973 ) בעיקרו מוצרי־צריכה, מזון ומוצרי־ייצור,
ומקורותיו באה״ב, הממלכה המאוחדת, ארגנטינה וגרמניה המערבית.

המטבע: גואראני = ~ דולר של אה״ב (שער רשמי 1973 ).

היסטוריה. אינדיאנים משבט הגואראני ישבו בם׳ זמן רב
לפני בוא האירופים * מתי ומניין הגיעו לא ידוע. ההתיישבות האירו¬
פית החלה ב 1537 , כשמשלחת ספרדית התקדמה במעלה הנהרות
פרנה ום׳ ויסדה את מבצר אסונסיון (ע״ע). בראשה עמד מרטינס
אירלה ( 313 ־ 11 ). לאחר מותו ( 1557 ) ניסה הכתר הספרדי להדק
את הפיקוח על המתיישבים, אולם בגלל ריחוקה ממרכזי האימפריה
המשיכה פ' ליהנות מחירות יחסית. ב 1608 התחילו הישועים (ע״ע)
להפיץ את הנצרות ולארגן את האינדיאנים בקהילות סגורות ואוטו־
נומיות. הדבר העלה את חמת המתיישבים הקריאולים (צאצאי
הספרדים), שנזקקו לאינדיאנים כפועלים באחוזותיהם, וב 1721
הדיחו את המושל. המרד נמשך לסירוגין, עד שדוכא ב 1735 , וב¬
מהלכו היו גילויים ראשונים של התנגדות לשלטון הספרדי. גירוש
הישועים מכל שטחי ספרד ( 1767 ) שם קץ למפעלם בם/

במאי 1811 , במקביל להתקוממויות אחרות באימפריה הספרדית
באמריקה, גירשה פ׳ את השלטונות הקולוניאליים והכריזה על
הקמת רפובליקה, שבראשה הועמד ח׳וסה רודריגס פרנסיה.
הוא התמנה אח״כ דיקטטור לכל ימי חייו, ושלט עד מותו ב 1840 .
כדי לבצר את מעמדו מבית, בודד פרנסיה את פ׳ מהעולם החיצון.
הוא משל ביד קשה בבעלי האחוזות, דיכא את הכנסיה ונהנה מנאמ¬
נות האינדיאנים. קרלוס אנטוניו לופם (ע״ע), ששלט בשנים 1841 —
1862 , היה מעוניין, לעומת זאת, בפיתוח סחר־חוץ. מכיוון שמוצא
נהר פרנה נסגר ע״י רו׳סאס, רודן ארגנטינה, שאף לא הכירה
בעצמאות פ׳, סייע ל 1 פ 0 ליריבי רוסאס בארגנטינה. רק לאחר נפילת
רוסאס הכירה ארגנטינה בפ׳( 1853 ), במות לופס עבר השלטה לבנו,
פרנסיסקו סול נו לופס (ע״ע). ללוסס הבן היו שאיפות מרחיקות-לכת
לעליונות פ׳ באיזור. הוא הקים צבא חזק, ובמהרה הסתכסו עם ברזיל
וארגנטינה, עקב התערבותן בעניינים הפנימיים של אורוגוואי. לאחר
שבעלי בריתו הודחו מהשלטון באורוגוואי, הכריזו שלוש המדינות
במשותף מלחמה על פ׳ (מאי 1865 ). מחלד המלחמה לא שיקף את
יחסי־הכוחות. לאחר שזכו לנצחונות מוקדמים נעצרו בעלות־הברית
ע״י צבא ס׳, שכלל הספר רב של אינדיאנים, ושנלחם בחירוף־נפש
ומתון נאמנות מופלאה למנהיגו. צבא פ׳ הושמד ב 1868 ואסונסיין
נפלה בראשית 1869 . לופס פנה למלחמת־גריליה, עד שנהרג במארס
1870 . המלחמה הביאה על ם׳ שואה לאומית. מאוכלוסיה של למעלה
מ 500,000 נפש נשארו לאחר המלחמה כ 28,000 גברים וכ 200,000
נשים וילדים. המנצחים סיפחו לעצמם חלק ניכר משטח ם׳, וצבא
ברזילאי שהה בתחומה עד 1876 .

60 השנים שלאחר מכן היו חסרות אירועים מדיניים דרמתיים.
שתי המפלגות, הליברלים והקולוראדו, שייצגו פלגים של האולי¬
גרכיה הקרקעית שלטו לסירוגין, לעתים קרובות בכוח הנשק
ובהפיכות. עם זאת שילשה פ׳ את מספר אוכלוסיה, ובתוך כך קלטה
רבבות מהגרים. בשנים 1932 — 1935 ניהלה פ׳ מלחמה נוספת, הפעם
נגד בלליוויה. לשתיהן היו תביעות באיזור הצ׳אקו, שטח בלתי
מיושב של יערות וביצות, שלפי השמועה הכיל נפט. בהנהגתו הנ¬
בונה של ח׳וסה אסטיגריביה ניצחה ם׳, ובחוזה השלום ( 1938 ) זכתה
במרבית הצ׳אקו. וע״ע בוליויה, עמ ׳ 821/2 ! סאודרה.

סיום המלחמה עמד בסימן ראשיתה של תסיסה חברתית ומדינית.
בפברואר 1936 תפס הקלללנל מנואל פרנקל את השלטון. הוא ניסה
להנהיג רפורמות אגראריות ולשפר את מצב הפועלים, אך ב 1937
הופל, ותומכיו, שירדו למחתרת, הקימו את "מפלגת פברואר המהפ¬
כנית". איח׳יניל מלריניגל( 10180 ז 10 \ 11181010 ), שהיה נשיא בשנים
1940 — 1948 , דיכא בתקיפות את האופוזיציה. בימיו קיבלה פ׳ כסף
רב מאה״ב. במארס 1947 פרץ מרד של הליברלים ואנשי "מפלגת
פברואר המהפכנית", שהפך למלחמת-אזרחים, אך לבסוף הובסו המו¬
רדים. מפלגת הקלללראדו השמרנית שלטה עד 1954 , כשהעלתה
הפיכה צבאית לשלטון את מפקד הצבא, הגנרל אלפרדל ססרלסנר
( 1 :>ס 0$5 סזז 8 ) השולט מאז, ברציפות, בכוח הצבא ובתמיכת מפלגת
הקלללראדל, המייצגת סוחרים עשירים ובעלי אחוזות. ב 1973 נבחר
לנשיא בפעם החמישית.

, 0314020 .£ ; 1949 ,ץ־< 91 110 [ 81 ומז 0 /מ/ ה 1 / ,זז 6 זז ¥3 \ . 14.0

,; 2001 . 0.11 ; 1965 ,.ץ 1 ) 11 111 ( 111110 000 ־ 81 ,. 14 ; 1959 , 0010111111 .? £7
181111 ־ 01 ) 7/1 ,א 80 . 11 .? ; 1960 ,־מ>׳מ 0 ) 018 ) 111 / 0 1 ) 111 ) €0/1 ) 7/1
.* 1967 . 1-11 ,־״>?) 888/1 > 1 <ן 8 ־( 78 ) 1/1 / 0

א. רח.

יהודים בודדים הגיעו לפ ׳ בסוף המאה ה 19 מצרפת, שוויץ
ואיטליה, ובראשית המאה ה 20 מא״י. ב 1917 נוסדה "חברה קדישא"
והוקם ביכ״נ באסונסיון. בשנות ה 20 הגיעו יהודים מאוקראינה
ופולניה ויסדו את הקהילה האשכנזית. בשנים 1933 — 1939 הגיעו
לם׳ כ 20,000 פליטי הנאצים, אך רובם עברו לארגנטינה, ברזיל
ואורוגוואי. הנשארים הקימו את ביהכ״נ הראשי ומרכז קהילתי.
לאחר מלה״ע 11 הגיעה קבוצת מהגרים אחרונה, ממחנות ההשמדה.
ב 1968 היו בם׳ כ 300 משפחות יהודיות, רובן המכריע בבירה. מאז
הצטמצם מספר היהודים בשל הגירה לברזיל, ארגנטינה וישראל.
הקהילה חיה בצל הקהילה הערבית העשירה ו 40,000 גרמנים, ביניהם
מראשי הנאצים ומתומכיהם. מ 1966 קיימת שגרירות ישראלית בפ׳.

. 1969 81111 * 1 19 י ^ 11 ) 8 .{

פרגוי (!ל 2803 ז 3 ?), נהר במרכז אמריקה הדרומית, גדול יובליו
של נהר פרנה (ע״ע). ארכו ממקורו ברמת מטו גרוסו(ע״ע).
שבברזיל, עד שפכו לפרנה כ 2,550 ק״מ. כיוון זרימתו מצפון לדרום.
תחילה זורם הם׳ במישור ההצפה (פאנטאנאל) שבמטו גרוסו,
בסמוך לגבול בוליוויה. לאחר מכן הוא משמש כגבול ברזיל—
פרגוואי, ומפוארטו סאסטרה עד אסונסיןן (ע״ע) הוא חוצה את
פרגוואי. מאסונסיון דרומה עד למקום שפכן אל הפרנה, מצפון
לקןרינטם הוא משמש כגבול בין פרגוואי לארגנטינה. גדולי יובליו
הם פילקומיו וברמח׳ו ( 0 ( 861-1116 ) שמקורותיהם בהרי האנדים. נהר
פ׳ משמש כעורק תחבורה ראשי בפרגוואי ובמוצאה היחיד של
המדינה לים. אגן ד.פ׳ מיושב בדלילות, בעיקר בברזיל. הנהר כשיר
לשיט עד קאתרס שבברזיל, אולם כלי שיט בשוקע 1.8 מ׳ מגיעים
רק עד ק 1 רומבה (ברזיל) שבמעלה הנהר. ריכוזי האוכלוסין והנמלים
העיקריים הם אסונסיון וקונספסיון.

^*גול! , , 3 ט י 0 טו! — 801651 ־ 61 ? 831£15£3 01011211111

( 601656 ־ 61 ?) — ( 1710 — 1736 ), מלחין איטלקי. שם משפחתו
היה דרגי ( 38111 ־ 01 ), אך נתכנתד. פ׳ משום שעקרה מפרגולה ליד
אנקונה. פ׳ החל לנגן בכינור בעיר מולדתו, ןזי ( 651 (), ונשלח בגיל 16
לקונסרווטוריון בנפולי — מרכז מוסיקלי חשוב ותוסס — שם
נתפרסם ככנר מעולה. בנפולי כיהן בתפקיד "מאסטרו די קאפלה",
מלחין ומנצח, בשירות משפחות סטיליאני ומאדאלוני (! 511811301
131001 ) 1 ) 12 ^) והוזמן לחבר כמה אופרות שהועלו על הבמה בלא
הצלחה יתירה. ב 1733 הוצגה יצירתו הידועה: 003 ז 1 ) 3 ק 3 י\ז 56 03
("השפחה הגברת") שנוגנה כאינטרמצו (מחזה ביניים היתולי)
בהפסקות שביו מערכות האופרה הרצינית (״סריה״) ־ 18100161 זק 11
0 נ 1 ז 0 נ!טצ ("האסיר הגאה"). "השפחה הגברת" היתה שלב חשוב

65

מרגולזי, ג׳ובני כטיסטה — סרגמטיזם

66

בהתגבשות סגנה האופרה הקומית ("בופה"; וע״ע אופרה). הצגתה
בפאריס אחרי מותו( 1752 ) זכתה להצלחה רבה: היא עוררה מחלוקת
סוערת, שנודעה כ״מלחמת הבופוניסטים", בין תומכי הסגנון האי¬
טלקי החדש ובין מצדדי הסגנון הצרפתי הישן, והביאה לגל של
חיקויים סגנוניים וזיופים מוסיקליים("פרגולזיאנה" [ 3 ח £01€513 ־ו 6 ?])
שיוחסו לפ ׳ .

ב 1736 השלים את יצירתו " 131 ׳\ 843834 ("האם הדואבת")
המייצגת את סגנונו הרציני. למרות בריאותו המעורערת הספיק פ׳
לחבר יצירות רבות בתחום האופרה הרצינית, הקומית, האורא־
טוריה והקנטטה.

10115 ! 11 < 11 ז 011 ! 1 ^ 1 !)!■!)#!ס? / 0 1 ) 1111111 )£ ס/וו ' 7 , 31110 ^ 1 .?

(4411(0; 31111 XXX) > 1949; 18 ., ?(1%01(514113 (161(1., XXX1^) >

. 1961 , 74 , 3 חת< £301 ־ 6431 . 64 : 1954 , 74 .ע . 0 , 44381010411 . 0 ; 1951

פרגונר, זץ אובוךה — !)־ 1380031 ? 11011016 ! 1631 — ( 1732 .

גראם [דרום צרפת] — 1806 , פאריס), צייר צרפתי. ם׳

היה תלמידם של שרדו ובושה (ע׳ ערכיהם) בפאריס. לאחר שזכה
בפרס רומא ( 1752 ), בילה את השנים 1756 — 1761 באיטליה. שם
התעניין באמני הבארוק המאוחר כפיטרו דד. קורטונה ובבן־זמנו
טיפולו(ע׳ ערכיהם). כ״כ רשם מראות־נוף מאוכלסי דמויות בסגנון
בארוקי. כצייר מחזות היסטוריים התפרסם בציורו גדול־הממדים
״הכהן קורסום מקריב עצמו למען קאלירואה״( 1765 ; לובר), שסייע
לו גם להתקבל לאקדמיה המלכותית, באותה שנה. אולם הוא זנח את
סגנונו זה והעדיף את הנושאים הקלילים שהיו באפנה בציור
הצרפתי מאז וטו (ע״ע): חגיגות חצר, הווי ואהבים ("נשיקה בח¬
שאי", 1788 בקירוב; ארמיטאז׳, לנינגרד), עירומים ("הרוחצות",
1765 בקירוב; לובר), דיוקנים (דידרו; תמ׳: כר׳ י״ב, עט׳ 379 )
נוף (״הסופה״, 1761 — 1765
בקירוב; לובר). בנושאים
אלה פיתח ם׳ מגע־מכחול
מהיר ווירטואוזי וצבעוניות
עליזה, שופעת־חיים, שהע¬
מידוהו בראש ציירי הרו¬
קוקו המאוחר בארצו. הסד¬
רה "התקדמות האהבה"(או¬
סף פריק, ניו יורק) בוצעה
עבור מאדאם די ברי ב-
1770 — 1773 . ציורים אחרים
ביצע פ׳ כאיגטרפרטציות
חפשיות של יצירות מאת
רמברנט׳ בושה ורובנס,
ם׳ היה צייר פורה מאד;
מספר ציוריו מגיע ליותר מ 500 . הוא היה גם מגדולי הרשמים בדורו;
שלט בטכניקות הסאנגווין (צבע אדום או גון־הבשר), הדיו המגוונת
והתחריט (האיורים למשלי לה פונטן).

נימת כלל יצירתו של ם׳ היא זו של החברה הצרפתית הגבוהה
בתקופת לואי עובדה המסבירה את השקיעה של יצירתו אחר
פרח המהפכה.

יצירותיו מצויות בלובר ובמוזיאונים אחרים של צרפת, באוסף
וולס ( 311366 ^) בלונדון ובמוזיאונים רבים באה״ב.

פראגונאר: רא׳פ נערת. פחם, ניר ועפרה
אדום ע? נ״ר כחו 5 . הסהיאון 5 אמנ!יות
יפות, גואנסה, ערפת

,. 16 ; 1956 ,) 011111 ^ 111 ^ 0 74 . 0 ; 1956 , 74 , 86311

) 11 )) 51115111 ) 11111 ) 170 , 4030041 . . 15 ; 1960 , 74 / ס 5 ^ 701111111 ) 7/1
. 1967 ,.* 7 ,)') 1111111 ־ 1 ' .( ; 1968 — 1961 ,() 13110011 ) 11 ^ £01010 ) ,.ת

יו. פי.

פרגל, פריץ — £ 1 ^? 2 !״? — ( 1869 — 1930 ), כימאי אנליטי
ורופא, אוסטרי. למד רפואה באוניברסיטת גראץ עד 1894
ועבד כרופא עיניים. פ׳ למד כימיה לראשונה מפי זד־נקו׳ וסקראוס,
ואח״כ אצל ו. אוסטולד בלייפציג ואצל ד" א. פישר (ע׳ ערכיהם)

בברלין. ב 1907 נתמנה כימאי שי? ביהמ״ש במחח גראץ. מ 1910
שימש פ׳ כפרופסור באינסברוק. ב 1913 חזר לגראץ, שם שימש
כדיקן הפקולטה לרפואה ב 1916/7 וכסגן נשיא של האוניברסיטה
ב 1920/1 .

פ׳ פיתח ושכלל שיטות למיקרואנליזה אורגנית (ע״ע בימיה,
עפד 777/8 ). את עבודתו סיכם ב 1917 במונוגרפיה €׳\ 1131111£341 !> 016
* 5 ץ 31 ם 03 ־״ £1 \ ("מיקרו-אנליזה אורגנית כמותית"),

* 1949 . ב 1923 הוענק לו פרם נובל לכימיה.

, 1941 — 1922 ,/ך? 1 * 11 ?ז 10 /€ — *׳*׳?* 011 * 1 01 < 240£ ,ח 60 ב^ם 011 ? €1 נ 01 א

. 1966 , 36 — 23

פתמון ; תורכית 3 מ 831 זש 8 ), עיר עתיקה במיסיה שב¬
אסיה הקטנה. מצפון לנהר קאיקום (היום באקיר). הזכיר
אותה לראשונה כסנופון(ע״ע) בקשר למאורע ב 400 לפסה״ג.—אחרי
קרב איפסום(ע״ע הלניזם, עמ׳ 568 ) ביצר ליסימאכוס את האקרופוליס
של פ׳ כדי לשמור בו אוצר של 9,000 כיכרות כסף, והפקיד עליו את
פילטאירום. הלה בגד בליסימאכוס והצטרף ב 282 לסלוקום, ואף
שנשאר להלכה כפוף לסוריה היה מאז לשליטה העצמאי של פ , .
פילטאירום הדף את הגלטים ( 278/6 ; ע״ע גלטיה) ובמותו ב 263
הוריש את השלטון לאחיינו אומנם. כך נוסדה שושלת האטאלידים
שמלכיה (אטלוס 111,11,1 ואומנם 11 [ע' ערכיהם]) הרחיבו את של¬
טונם עס״נ רוב מערב אסיה הקטנה. ב 133 לפסה״ג הוריש אטלוס 111
את ממלכת פ׳ לרומא, שהפכה אותה לפרובינקיה בשם "אסיה".

ב 150 שנות עצמאותה שגשגה ם׳, ופותחו בה ענפי החקלאות
ותעשיות המתכת, האריגים והקלף ("פרגאמנט", שמובנו בשפות
רבות "קלף", נגזר משם העיר). ם׳ היתה מרכז תרבותי ראשון
במעלה בזכות ספרייתה העשירה, ארדיכלותה, אסכולת הפיסול
המפורסמת שלה (ר׳ להלן) והוגי דעות שגרו בה. תחת שלטון רומא
שמרה פ׳ על מעמדה בתחום התרבות. בנה המפורסם ביותר, הרופא
והפילוסוף גלנוס (ע״ע), חי במאה ה 2 לסה״נ.

1$ ) £11311 7 110 , 15€11 ז £13 .£ ; 1906 11 ) 0£710 ז 11 י 11 גת 31 ת 0 י 0

.* 1971 / 0

אמנות. פ׳ היא אחד החשובים באתרי התרבות והאמנות של
התקופה ההלניסטית. כבר במאה ה 3 לפסה״נ הקימו בה האטאלידים
הראשונים בנייני דת וציבור, אף עיקר הבניה, בתכנון מרחיק־לכת,
נעשה במאה ה 2 לפסה״ב (ע״ע הלניזם, עם , 601 , 605 , 607/8 ).
האטאלידים פיארו את בירתם ביצירות-פיסול ובאוצרות-אמנות יוו¬
ניים (שם, עמ׳ 670/1,607 ). סגנון הפיסול הפרגמוגי מאחד צורניות
קלאסית עם סערת־תנועה, פאתוס ודרמתיות, וקומפוזיציה פתוח־
כמת. — חפירות מקיפות שערכו משלחות גרמניות למן 1877 גילו
את בנייני העיר ותכנונה וחשפו אוצרות-אמנות; מעל לכל נחשף
ב 1880 מזבח־זום (שם, עמ׳ 605 , 675/9 ; תנד, עט׳ 606 ), שהוקם
ב 180 — 160 לפסה״ג בקירוב, שהוא אחד השיאים של האמנות
ההלניסטית. תבליטי האפריז הגדול, שארכו כ 120 מ׳ וגבהו 2.25
מ׳, מתארים את מלחמת האלים והענקים (גיגנטומכיה) בשפע
דמויות, בסגנון דרמתי ואפספרסיווי.— ב 1930 הוקם בברלין מוזיאון
ם׳ (כיום בברלין המזרחית), בו שוחזר המזבח ושוקמו שרידי
התבליט (תמ׳: הלניזם, עט׳ 678/9 ).

פ. ע. - ב. נ.

פתמטקם (אנג׳ 1 ז 151 ז 3 וח§ 3 זק, מיוד !)ז־סגןץ־סיזס — מעשים,

עניינים). מגמה בפילוסופיה, בייחוד האמריקנית, במחצית

השניה של המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 , הבוחנת את דרכי

החשיבה וההגות לאור תכליות מעשיות. המונח פ׳ נטבע ע״י הלו¬

גיקן האמריקני צ/ ס. פירס (ע״ע), אך זכה לתפוצה רבה בזכות

כתביו של הפילוסוף ו. ג׳ימז (ע״ע). הפ׳ איני כינוי לזרם ביארתי

וחדשני אחיד. הוא מתייחם למכלול רב-גוני של גסיוגות לנקוט

עמדה פתוחה יותר כלפי השיטות הפילוסופיות המסרתיות.

▼

67

פרגממיזם — פרד

68

הם׳ שולל כל שיטה הגותית המניחה כי ניתן להמציא כללים
מחשבתיים המבטיחים את שלמות הכלים שבעזרתם מבקשים להבי!
ולבאר עולם ומלואו. התבל היא רב-גונית ביותר, ומן הנמנע
להצמיד אליה אמת אחת ויחידה. לאמת תפקיד חברתי ומעשי
מוגדר: לקדם את תנאיו החמריים, הנסשיים־רגשיים והרוחניים של
האדם. כל אמת שיש בידה לשמש ביתר התמדה את התכליות האלה
עדיפה על אמת אחרת. האמת היא אמנם אמת אנושית (האדם הוא
המידה), אך היא אמת אנושית מוחלטת, בלתי תלויה בתנאי הרגע
הזה ובתועלת השעה הזאת בלבד.

אבות ד.פ׳ נבדלים הבדל משמעותי בגישתם לאמת האנושית
ולתכליתה המעשית. פירט, למשל, רואה את עיקר מגמתו של הפ ׳
בחישוף המשמעויות הכלליות והמחייבות, המשמשות ערובה לכך
שהגד מן ההגדים הוא תקף, ומן הדין שיגרור אחריו הסכמה כללית.
מובן שמשמעות כזאת חייבת לקבל את אישושה בהשלכות המעשיות
והעיוניות שלה. הפ ׳ של פירם הוא עיוגי־אנליטי מיסודו, בעוד
שנקודת המוצא של ג׳ימז שונה לחלוטין. לפי ג׳ימז אין מעניקים
משמעות ליחסים ולמצבים כדי שנוכל לפעול בהתאם לכך, אלא אנו
פועלים בדיעבד בהתאם למה "שעלול ברגע הנתון להוות הבדל
מוגדר בגישותינו ובמעשינו". תגובת השינד בגישתנו אל העולם
ברגע נתון גוררת אחריה גם משמעויות המתבקשות מכך.

פירס מבקש את ייחודו של חפ׳ בסילוק הספק העיוני, ואילו
ג׳ימז רואה את מהות הם׳ בחיזוק האמונה — זאת במובן של סיוע
אינטלקטואלי לבניית מערכת שלמה של הנהגות, שיש בה כדי
לקדם את עניינו של האדם ברגע הנתון באורח הטוב ביותר שניתן
להעלותו על הדעת. לפי ג׳ימז הם׳ הוא קנה־מידה להערכת חשיבותה
וחיוניותה של אמונה מיוחדת לאור סגולתה להאציל את חיי האדם
בתקופה מסוימת וליפותם. הם׳ שלו מאופין גם בפתיחות, ליברליזם
ורוחב־לב כלפי כל אמונה המקדמת את ענייני האנושות בכלל.

בין השקפתו העיונית של פירם לגישתו המעשית של ג׳ימז גישר
נציג מובהק אחר של הפ ׳ , ג׳. דיואי (ע״ע). דיואי שם דגש מיוחד
על בירור המושג "מחקר", על כל המסקנות העיוניות והמעשיות
המתבקשות מכך. המחקר הוא חשיפת התנאים החיצוניים והפנימיים
הדרושים להיווצרותו של המצב הרצוי. המחקר הוא אפוא צבירת
הנתונים המאפשרת ארגון החיים, אימות ההנחות והצבת מטרות
בהתאם לצרכינו. הבט מיוחד זה בפ ׳ של דיואי ידוע גם בשם
"אינסטרומנטליזם". המקום המרכזי שנועד למחקר בחיי האדם הביא
את דיואי לידי סינתזה בין ההפט העיוני וההבט ההערכתי־המעשי
של הם/

בין הדוגלים בם׳ בדור ההמשך באה״ב ראוי להזכיר אח ק. א.
לואיס(ע״ע), שטען כי הכרת האדם משתנה בהתאם למשמעות העיונית
והמעשית, וגם מערכת היסודות האפריוריים אינה אלא תולדת
האינטרס המוגבל בזמן, אינטרס אשר עם סיפוקן עשוי לדגול בשינוי
הנחות עיוניות שהולידו אותו.

אע״פ שכמגמה הגותית שוב לא נודעת לס , חשיבות רבה. הרי
הנחותיו ומסקנותיו מנחות אח דרכי החשיבה בבקשת פתרונות גם
בתקופתנו. באירופה פעל להפצת הם׳ במיוחד הפילוסוף והפיסיקאי
א. 5 ך (ע״ע) בספרו 1 ת 111 זז 1 1 >חג 1 15 מ 1 תת€^ 1 ז£, 1905 .

,. 7 / 0 % 6 / 7 . 3 ; 1925 2 , 1912 ,. 7 .- 1 . 0

; 1949 ,. 7 / 0 ! 11467 * £01 1/16 1114 ) 71 / 01111101 % י ז € ת 16 ^\ .? .? ; 1927

- 7/1110 / 0 !(- €7*11601 // 1X101 ס ; 4611011 . 0114 £ 112 * 01 46 ? ,זשץגור! . 3 . 14

. 1968 ,?%/ 107
א. גר.

פךגנה 1 . עמק בהרי טין־שן (ע״ע) ברפובליקות

י י אוזבקיסטן, תאג׳יכיסטן וקירגיזיה, בריה״ס. שטחו 22,000
קמ״ר וגובה קרקעיתו 320 מ׳ במערב ו 1,000 מ' במזרח, עמק ם׳
הוא שקע טקטוני המוקף רכסי ההרים צ׳טקל, קורמה ופרגנה בצפון,

אלאי ותורבסטן בדרום, שפסגותיהם מגיעות ל 5,000 מ׳, פרט למעבר
צר במערב, דרכו יוצא הנהר סיר ז־ריה (ע״ע). חלקו המרכזי
צחיח ומכוסה חולות ומלחות. בשוליו, למרגלות ההרים, טבעת גבעות
המיושבות בצפיפות רבה. פ׳ מנוקז ע״י הסיר דריה, ומן ההרים
יורדים נהרות רבים המזינים רשת חעלות־השקיה ענפה. האקלים
יבשתי, יבש וחם בקיץ ונוח בחורף. ממוצע הטמפרטורות של יבואר
נע בין ״ 0.5 - ל ״ 2.5 - ושל יולי בין ״ 23 ל ׳־ 28 . כמות המשקעים
השנתיים היא 150 — 350 מ״מ. עמק פ׳ הוא איזור גידול הכותנה
העיקרי בבריה״ט וכן מגדלים בו כרמים ועצי פרי. בם׳ מפיקים
פחם, נפט וגפרית. הערים הראשיות הן: לנינאבד, פרגנה(ר׳ להלן),
קוקנד, אגדיז׳ן, נמנגן ואוש.

2 . מחוז במזרח הרפובליקה האוזבקית, בחלקו המרכזי של עמק
פ׳, לשתי גדות הנהר סיר דריה. שטחו 7,100 קמ״ר, ובו 1,466,000
תוש׳ (מפקד 1973 ) — רובם אוזבקים. כלכלתו מבוססת על גידול
כותנה, מטעים, מקנה, ייצור משי ותעשיה המעבדת את התוצרת
החקלאית. במחוז פ' מפיקים נפט וגפרית.

3 . עיר בדרום עמק ם׳, מרכז מינהלי של מחוז פ׳. 120,000

תוש׳ (מפקד 1973 ). מרכז חשוב של תעשיית עיבוד כותנה, טכסטיל,
מזון וזיקוק נפט. נוסדה ב 1876 כבירת פלך ם׳, ועד 1907 נודעה
כנ 1 בי מ רגלן 1 ) 11081x11 ). בין השנים 1907 — 1924

היתד. ידזעה כסקובלב ( 08 * 0x060 ).

פרד, בן כלאיים של חמור (ע״ע) וסוסה. בזיווג זה מתקבלים
היתרונות של שני בני־הזוג — יתרונות המתאימים לצרכים
מיוחדים. במידתו הגדולה, בצבע האחיד של הפרווה, במבנה השי¬
ניים, בכוחו הרב ובאומץ רוחו — דומה ד,פ׳ לסוס (ע״ע). לעומת
זאת, בראשו הקצר והעבה, בהעדר רעמה בעורף, בזנבו, באזביו
הארוכות, ברגליו הדקות, בפרסות הצרות, בהסתפקות במועט, בסב¬
לנות, בכוח הסבל ובפקחותו הוא דומה לחמור. כבהמת־משא הוא
עדיף על שני הוריו. בזכות עורו הקשה קל לו לעמוד בגשם ובשמש,
והוא מסוגל לשאת משא כבד על גבו בפיתולי שבילים בהרים.
שימושו היה רב בעיקר באיזור הים־תיכוני ההררי. משערים שבאיזור
זה קוימה בראשונה ההכלאה. ב 1961 היו בעולם 16 מיליון ם"
ובארץ — 9 אלפים. מאז, בעקבות מיפון גובר, ירדה חשיבותם, והם
כמעט נעלמו. כלאיים בין סוס ואתון נעשו בפרס ובסין. בני-
כלאיים אלה שימשו לרכיבה. צורה זו של בני כלאיים לא התפשטה,
כי אין בה יתרונות. ד.פ", וכן כל זכרי־הכלאיים במשפחת הסום,
עקרים. תאי הזרע אינם גומרים את התפתחותם ומתים. הנקבות
יכולות להתעבר, אך גם מקרים אלה נדירים ביותר, כל המינים
במשפחת הסוס פוריים ביניהם, אך צאצאיהם עקרים. וע״ע הכלאה.

, 1970 ,( 6 , 111 ) 0030 .תו^ . 50 ) %6 / 7 ,ץז 53¥0 . 14 . 141

בפולקלור. עקרות ד.פ׳ שימשה נושא לסיפורים בקרב עמים
רבים, שהסבירו אותה כעונש על מעשה שעשה ד.פ/ לפי
אגדות נוצריות קיללה מרים את הם׳, מפני שאכל קש מן האבוס
בו שכב ישו הקטן וחשף אותו לקור, או מפני שהשליך אותה ואת
בנה ארצה בבריחתה למצרים. עמים שונים מייחסים לם׳ את הסגולה
לראות רוחות ושדים ולצפות שינויים במזג-האוויר. ראיית פ׳ לבן
נחשבת סימן טוב לאדם. — במקורות היהדות. הרבעת סוס וחמור
אסורה מן התורה (ככל הרבעת כלאים — ויק׳ יט, ים), אך מותר
לגדל ולקיים, בדיעבד, מה שנולד מן ההרבעה (כלאים ח׳, א׳)
ולהשתמש בו. ומתוך כך היה מצוי גם השימוש בם׳. הפ ׳ שימש
כבהמת רכיבה מן המובחר (שמ״ב יח, ט! מל״א א, לח). המקרא
מזכיר את עקשנותו כתכונה אפייבית (תה׳ לב, ט). לפי דעה אחת
(פס׳ נ״ד, ע״א) הרביע אדם הראשון סוס וחמור "ויצא מהם פ׳".
לפי דעה אחרת (שם) עשה זאת עבה בן צבעון, "אשר מצא את
הימם במדבר" (ברא׳ לו, כד). "הימים" שבתורה זוהו עם הם",

69

פרד — פרדי, מיכל

70

"שאימתם מוטלת על הבריות". בעיסתו של ס׳ נחשבה למסוכנת׳
במיוחד זו של פרדה לבנה (חול׳ ז׳, ע״ב! ירר ברב׳ ח , ׳ ה׳).
בתלמוד מדובר על החזקת שעורה מתון גללי פרדה לבנה כסגולת־
תרופה לזיבת נשים(שבת ק״י, ע״ב). חשוכי־בנים נמשלים באגדה לם".

0 . דו. - 0 . ו.

פרדה, ע״ע מולקולה.

; \ x ־־.״ י ז

פךךהולם, אף־ק איור — תז 01 ו 11 > 6 ז £ ן 11 ז £ - ( 1866 ,

סטוקהולם, — 1927 , שם), מתמטיקאי שוודי, כיהן כפרופסור
לפיסיקה עיונית באוניברסיטת סטוקהולם. חיבורו על משוואות אינ¬
טגרליות ( 1903 ) יסד את המחקר המודרני בנושא זה. על עבודתו
זו קיבל את סרס וילמרק של האקדמיה השוודית למדע ופרס 10 נםלה
של האקדמיה הצרפתית.

משוואה אינטגרלית של פ׳ מן הסוג ה 1 היא משוואה מהטיפוס

< 1

11 >(!)׳(( 1 ,צ)£}=(צ)/, שבה הנעלם הוא הפונקציה ( 1 )\. הסוג ה 11
* <!

הוא משוואות מהטיפוס 11 >( 1 )׳{( 1 ,צ)£|ג+(*)/=(*)ץ• פ׳ פיתח את

8

הטיפול במשוואה האינטגרלית בהקבלה למשוואה הלינארית (ע״ע
אלגברה, עמ ׳ 387 ), ובזה הניח את היסוד לתורת המשוואות האינטג¬
רליות ולתורת האופרטו׳רים (ע״ע, כרך מילואים, עמ ׳ 82 ). עיקר
התרומה לתורות אלו נעשתה ע״י הילברט(ע״ע) בהשפעת עבודת פ׳.

פרדו, לוד ( 1718 , ונציה — 1790 , ירושלים), רב, מחבר ופייטן.

מוונציה עבר לסאריבו וממנה לספלים ( 1738 לערך), שם
לימד נערים ולמד אצל רב העיר אברהם דוד פאפו*. לאחר זמן נתמנה
רב העיר. מ 1760 היה רב העיר סאריבו. בין 1776 — 1782 עלה והת¬
יישב בירושלים! הוא נמנה עם גדולי רבניה ועמד בראש ישיבת "חסד
לאברהם". מחיבוריו הרבים חשובים במיוחד פירושיו לתורת התנאים:
1 ) ״שושנים לדוד״, על כל המשנה (ויניציאה, תקי״ב)! 2 ) "חסדי
דוד״, הנחשב לפירוש החשוב ביותר לתוספתא (ליח׳רנו, תקל״ו•—
תק״ן). ליקוטים ממנו נדפסו עם התוספתא שבש״ס דפוס ראם
בווילנה. החלק לסדר טהרות נדפס בירושלים (תשכ״ח—תשל״א)*
3 ) "ספרי דבי רב" (שאלוניקי, תקנ״ט), פירוש לספרי (ע״ע). פ׳
השתמש בפי׳ רבינו הלל ב״ר אליקים, ר׳ סולימאן אוחנה(ע׳ ערכיהם)
והרב אליעזר ן׳ נחום, שהיו לפניו בכ״י. כן חיבר "מכתם לדוד",
פסקים ותשובות (שם, תקל״ב), "משכיל לדוד" על רש״י לתורה
(ויניציאה, תקכ״א), "למנצח לדוד", על סוגיות "איבעית אימא"
בתלמוד (שאלוניקי, תקכ״ה) ו״מזמור לדוד"׳ הערות על ספר "סירות
גינוסר" לשו״ע יו״ד. פיוטים ותפילות שחיבר נכללו במחזורי הספ¬
רדים• נוסח שלו ל״עבודה" ליום־הכיפורים, שנתקבל בנוסח הס¬
פרדים׳ נכלל בספר "שפעת רביבים" (ליוורנו, תקנ״ג).

א. ל. פרומקיו — א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג. 95 — 99 ,
תרס״ט: ש. א. רוזאניס, קורות היהודים בתורכיה ובארצות הקדם,

ד.', 117 — 122 , 175 — 177 , תרצ״ז/דו! ם. בניהו, רבי חיד״א, עא—עב,

שנז—שס, תשי״ס! ש. ז. הבליו, לתולדות ר״ד ס׳ (תרביץ, מ״ב),
תשל״ג.

0 רד 1 בסן, אמיליה — 83230 10 >־< £3 £011113 — ( 1851 —
1921 ), מספרת ספרדית. ם׳ ב׳, שהיתר. בת אצילים, נתמנתה
ב 1916 פרופסור לספרות באוניברסיטת מדריד. תחום מחקרה היה
זרם הנטורליזם (ע״ע) ובמיוחד זה של צרפת, והיא הגנה עליו ועל
אמיל זולה (ע״ע) נגד המודרניסטים! עמדתה הובעה בספר הפולמוסי
6 ! 30 ! 1 ש 31 נ 5 311651:160 > £3 (״השאלה הבוערת״), 1883 . ם׳ ב׳ כבשה
מקום נכבד בסיפורת הספרדית בסדרת רומנים נטורליסטיים, בעלי
ייחוד סגנוני משלהם, כ 105 * 00 16 > 6 ( 13 ^ (״ירח־דבש״), 1881 , £3
111103 ״! (״דוכן הנואמים״), 1881 . החל ב 1889 נתלוותה לסיפורה
נימה נוצרית מובהקת: 0683 ־״} £3 (״הנסמך), 1890 ! והשפעה
ניכרת של טולסטוי: 3 ־ 51110161 > £3 (״הכימרה״), 1905 , 603 * $11 £3

06213 (״הסירונית השחורה״), 1908 . ם , ב׳ חיברה גם 8 כרכי סיפו¬
רים קצרים ומחקרים על הספרות האיטלקית, הצרפתית והרוסית. —
כל כתביה (ל 1613 ק 001 :> 3$ ־ 081 ) נתפרסמו ב 43 כר׳, 1891 — 1926 .

<>ז\גז 8 . 0 ; 1957 ,.?/ . 8 / 0 111011€ ס€ , 11 ^ 0 ־ 81 " 7 ! .ס

״ 1962 ,. 8 .? .£ 0 * 01 ץ י ^ז 1135311 ףג

פךז־וסי, ע״ע פין־תסי.

פרדי, מיכל — ץ 13 > 3 ־! £3 81168361 — ( 1791 , ניואינגטו!־ -
1867 , המפטון קורט), פיסיקאי וכימאי אנגלי. פ׳, בן נפח,

נמסר בגיל 13 כשוליה למוכר ספרים וכיח־. הוא קרא ספרי מדע
שאותם מצא בחנות, ערן גסיונות במעבדה תוצרת־בית, ובעידוד
לקוחות החנות וידידים שמע סדרת הרצאות עממיות בפילוסופיה של
הטבע. ב 1812 שמע 4 הרצאות מפי דיוי (ע״ע) וביקש להימנות עם
עוזריו. ב 1813 נתקבל כעוזר־מעבדה לדמוי, שהיה אז מנהל המעבדה
הכימית של המכון המלכותי. ם׳ נתלווה לדיווי במסעותיו באירופה,
ושם נפגש עם מיטב אנשי המדע. הוא עזר לדיווי בגילוי היוד
ובניסויו בדג-החשמל, ופרסם בדיקה כימית של סיד טוסקנה.

מחקרו הכימי הראשון של פ׳ עסק בסגס 1 גות פלדה ( 1819 —
1824 ), במטרה לשבחה. הוא גילה שניקל מגן על ברזל מפני חלודה,
והראה ש 12 מתכות משפרות את תכונות הפלדה, אולם הן המ
יקרות מדי (בזמנו) לשימוש מסחרי. ב 1823 הצליח ם׳ לגזל כל(ר,
ומאוחר יותר גם אמוניה, פחמן דו-חמצגי וגזים נוספים (ב 1844
שיפר מתקן לחץ והשיג בו לחץ של 50 אטמוספירות, ובמתקן זה ניזל
גזים נוספים ואף מיצק מימן יודי). ב 1825 גילה בנזן (ע״ע בגזול)
ובוטילן בגז המאור. אחרי תגלית זאת נתמנה מנהל המעבדה של
המכה המלכותי הבריטי. בהיות פ׳ חבר בוועדה לשכלול עדשות
אופטיות חקר את הרכב הזכוכית ושיפר שיטות להסקת זכוכית
נקיה ולייצור עדשות.

עיקר תהילתו של פ׳ באה ממחקריו בחשמל ובאלקטרומגנטיות
(ע״ע), שהחלו ב 1821 , בעקבות תגליתו של ארסטד (ע״ע) על הסחת
מחט המצפן בשדה חשמלי. בעבודתו הראשונה הכין מתקן: קערית
עמוקה מלאה כספית, שבתחתיתה מעט שעווה! בשעווה קבע מגנט
אנכי כך שק!טבו העליון בלט מהכספית! כן התקין מוליך צף שצדו
האחד בכססית וצדו העליון מחליק על כיפת כסף! כשהזרים זרם
במוליך, הסתובב המוליד סביב המגנט. על מתקן זה מבוססים המנוע
(ע״ע) החשמלי והגלוואנומטר (ע״ע חשמליים, מכשירים). ם' הבחין
בקיום שתי תופעות הפוכות: הסחת תיל נושא זרם חשמלי בשדה
מגנטי והפקת זרם חשמלי במוליך הבע בשדה מגנטי. כבר ב 1822
חשב על הפיכת ״מגנטיות לחשמל״, אך רק ב 1831 הצליח בכך. ם׳
ליפף שני סלילי נחושת על טבעת ברזל רך! המחט המגנסית היתה
מחוברת לסליל הראשון במרחק קצר מהטבעת. כשחובר הסליל השני
לסוללה חשמלית נעה המחט המגנטית ונעצרה! ברגע שנותקה
הסוללה חזרה המחט למקומה הקודם. בניסוי אחר ליפף תיל
שארכו 220 רגל לסילונית (סללבלאיד) וחיבר את קצותיו לגלוואגו־
מטר! מחם הגלוואגומטר נעה כל פעם שהוכנס מגנט לסליל או
הוצא ממנו. פ׳ הסיק שתנועתם היחסית של המגנט והסליל
השרתה זרם חשמלי. ס׳ בנה דגם מכונה חשמלית ("דיסקת הדיבמו")
בעזרת המגנט הגדול של החברה המלכותית, שבין קטביו הוכנסה
דיסקת נחושת שהובעה בידית. חיבור חשמלי מחליק בהקף הדיסקה
וחיבור שני, קבוע במרכזה, חוברו לגלוואנומטר. ברגע שסובבה
הידית ססתה מחט הגלוואנומסר, ועם הפסקת הסיבוב חזרה המחט
למקומה. ע״ס סידור נסורת ברזל בין 7 !טבי מגנט שיער שקיימים
קווי־כוח מגנטיים בין הקטבים (ע״ע מגנטיות, עט׳ 161 ). בשלהי
1831 הרצה על תגליתו ב״חברה המלכותית"! אח״כ גילה ם׳ את הזרם
"המשרה את עצמך 0 ס 6 ־״ 1 ו:> 1 > 6 ש 111 >ח! 61£ צ). מתוך שאיפה לגלות אח¬
דות בטבע הוכיח פ׳ ש 5 מיני החשמל שהיו מקובלים בזמנו — הגלוואני,

71

פרדי, מיכל — פרדיננד

72

הוילטאי, החיכוכי, המג¬
נטי והחומני — חד הם.

מחקרים אלה הביאו אותו
למיון החמרים למוליכים
ומבדדים חשמליים(ע״ע).

פ׳ גילה גם את הדיאלק-
טריות (ע״ע חשמל, עמ׳

177 ) ואת הדיאמגנטיות
(ע״ע מגנטיות, עמ׳ 162 )

ופיתח שיטה למדידת
עצמת השדה מתוך הזרם
המושרה. בהמשך חיפו¬
שיו אחר האחדות מצא
קשרים בין השדה ה¬
אלקטרומגנטי לאור. כך
ניבא את פיצול קוד ה¬
ספקטרום (ע״ע! וע״ע
זמן) בשדה מגנטי, ש־

#?קטרןטגגט היוצר ניצוצות. שהטציא םרא י' נתגלה למעשה רה בסוח

(המכו-ז הם?כותי <צ? בריטניה הנרו?ה, ?ונדו!)

המאה ה 19 .

ניסויים רבים ביצע כדי להראות ששדה חשמלי ושדה מגנטי
(מושגים שטבע ם׳) משפיעים על קטוב (ע״ע) האור. השפעת השדה
המגנטי נתגלתה ב 1844 ע״י ם׳ עצמו (א פ ק ט פ': כשעובר אור
מקוטב דרך המרים מסדמים, כשהם נמצאים בשדה מגנטי, מסתובב
מישור הקיטוב. כשכיוון השדה המגנטי וכיוון קרן האור מקבילים,
סיבוב מישור הקיטוב מתכונתי לעצמת השדה המגנטי ותלוי בחומר).
פ' הקדים את איינשטיין בחפשו את האחדות בין השדה האלקטרו¬
מגנטי ובין הכבידה.

ם׳ צירף את החשמל והכימיה לאלקטרוכימיה (ע״ע), בה
חקר בעיקר את ההפרדה והמוליכות האלקטרוכימיות.

החוקים שניסח פ׳ באלטקרוכימיה הם: 1 ) כמות התמרים הנפ¬
רדים מפעולת הזרם החשמלי מתכונתית ל״כוח" הזרם (כלר לכמות
המטען שזרם) ! 2 ) כאשר עובר זרם חשמלי דרך תמיסות באותו
ה״כווד, מתכונתית כמות החמרים הנפרדים למשקליהם האטומיים.
ם׳ הסביר גם את פעולת התא החשמלי של וולטה וניסח, תוך כדי
כך, את עקרון שימור האנרגיה (ע״ע) ועקרונות הפיכת צורות
אנרגיה. בקשר לתגליותיו חידש פ , , בעזרת ו. היואל ( 1 ת #11113 ו
01 ^ 110 ^), מומחה ללשונות קלאסיות והיסטוריון המדע, מונחים
שנתקבלו לשפת המדע: אלקטרוליזה (ע״ע), אלקטרוליט, קטיון,
אניון, קתודה, אנודה ועוד.

ם׳ שלא קיבל חינוך שיטתי בצעירותו, לא ידע להביע את השקפו¬
תיו העיוניות בשפה המתמטית המקובלת. כך השתמש במושג "כוח"
במובן כפול, גם לכוח וגם לאנרגיה. השקפותיו נוסחו בלשון מתמטית
ע״י מכסול (ע״ע).

פ׳ נחשב לבכיר המדענים בדורו, ולמורה דגול, כפי שהעידו
טינדל, קרוקס (ע׳ ערכיהם) ואתרים. דיווי נהג לומר: "בחיי גיליתי
דברים חשובים במדע, אבל תגליתי הגדולה ביותר היא פ׳". יותר
מ 100 פרסי כבוד הוענקו לו, ביניהם תואר דוקטור מאוניברסיטת
אוכספורד וחברות בחברה המלכותית ( 1824 ).

במשך 54 השנים, שעשה פ׳ במכון המלכותי, פרסם 158 מאמרים
בכימיה ובחשמל. חשובה ביותר היתה הסדרה ׳ £0 31 זמ 6 ות!- 01 ק\£
ץ 11 :> 11:1 :>:> £1 מ 1 1105 :>ז 03 <! (.,מחקרים ניסויים בחשמל"), שפורסמה
בשנים 1839/55 .

לזכר הרצאות ששמע בצעירותו ארגן כל שנה (מ 1826 ) בחג
המולד הרצאות עממיות על נושאים מדעיים וגם הוא עצמו השתתף
בהן כמרצה. אחדות מההרצאות הוציא לאור, כגון "ההיסטוריה

הכימית של הנר״ ( 1861 ! תורגם לעברית, 1966 ) ו״על יסודות
אלמתכתיים״( 1853 ). על שמו של פ׳ נקראים: יחידת המטען הדרושה
לפירוק גרם־אקוויוולנט של חומר — הם ׳; יחידת הקיבול החשמלי —
הפרד! "החלל האפל של פ׳" בשפופרת (ע״ע) גזים! "כלוב פ׳"
שהמציא לבידוד מפני השדה החשמלי.

עוד מפרסומיו: מניפולציות כימיות ( 1827 )! מחקרים ניסויים
בכימיה ובפיסיקה ( 1859 ) ! על כוחות שוגים בטבע (נערך ע״י
קרוקס, 1873 ) ז יומן המעבדה (נערך ע״י ת. מרטין! 1932/36 ).

י 11 ש׳\\ש 1 < . 0 .״ 1 ; 1898 ,) 7071 \ ?) 071 *[ £1 15 ? 7 ;. 7 . 4 ? י ו $01 נ[ 1 זת 0 ^ 1 ׳ .י 1 . 5
7/5 ,. 1 ) 1 ; 1926 ,( 111 <.!>£ ,תושן 01 .() * 1 ז*, 117 *£ }ס 7$ * 011 * 015 7/5
?/ 1111 .£ ; 1931 ,( 11 ד׳\ ,. 1 ) 161 ) $•* 1 * 11 * 1 * 01 ס/ 5 ת 11110 <? 1/71 ז €0

. 13 . 0 ;* 1951 , 11$ * 111 ** £1 ?) 1 ( 2 7 * 11 /* 4 [ / 0 5 * 1 ; 0 * 711 *!(/ / 0 1715/07$
- 1 * 1 * 0 * 111 ?) 011 0 / 05 * 1 11 >*/ 1 ( 1 * 1 ?* 70 /** £1 5 * 7 .{ - ־<זגת 805£1

ח 1€ ! 16 ( 1 . 6 ; 1954 ,(^ 1111110/1071 0 / £^111*01*711 ]7*1% $1/5, (161(1., XXX
, 1311 ) ££0 .[ ; 1954 ,** 11 * 1 * 8 01 * 171 ** £1 €!{/ / 0 15 * 70/11 1112 ^( 70111 ה* 7
־וש 6 ז!? .£ : 10 ) . 7 . 4 ) 1 ,ש!) 16 .! ; 1955 ,$/ 1 * 111 ) 81171 / 0 ח 10 י\ ,. 7 . 4 \

. 1961 ,( 480 — 465 , 5 ז 15 מזש 06 זבשז 0 ,[. 1 ) 0 ]

י. קל. ־ ג בר

פרד י 1 ג, גו^סטף — 11116 ) 6 ־ 1 ? 3£ :ז 011$ ־- ( 1860 — 1911 ), משררר
שוודי. ם׳ למד באוניברסיטת אופסלה, אך לא סיים את
לימודיו, עיקר יצירתו הלירית נתפרסמה בתקופה של שש
שנים: 1143 ת 0 רוך £381131 > 1 ( 00 ־ 1 ־ 0111131 (״גיטרה ואקורדיוך), 1891 !
• 1 ש 3114£ > 3 ץ 7 < (״שירים חדשים״), 1894 ! ■ £111431 ! 001 513011 ("נתזים
ושוליים״), 1896 . בשיריו נכללים תיאורי הווי ותיאורי טיפוסים
מקומיים של הבל־מולדתו ורמלנד, המוצגים בטבעיות רעננה, בדקות-
הרגש ולעתים בהארה הומוריסטית בולטת. גם חלקה של ליריקה
אישית ביותר, המבוססת על הומניזם עמוק ועל הכרה עצמית, לא
נגרע מיצירתו. ראיית־עולם פסימית, שמקורה היה במהלת־נפש
תורשתית, שולטת בשירתו המאוחרת יותר. השירים שנכתבו בעת
המחלה מבטאים, בנימה פאתטית מרה, את התמוטטות עולמו הפנימי
כתוצאה מרגשות אשמה וחרדה. יצירתו של פ׳ היא תשלובת מעניינת
של נטיות רומנטיות והכרה נאטורליסטית.

כל כתביו ( 11:01 ־ 8141 ! 530 ) י״ל ב 16 כר׳. 1917 — 1922 .

. 1951 ,// 107 / 70 ) 07 /^ 1 ?) //£ . 7 , 015500 . 13 ; 1916 ,. 7 .£ י 151 טן>[)ת £3 .[

פרדיעד ( 1 > 311 ת 11 >ז £0 ), שמם של 3 קיסרי גרמניה מבית קבס-
י בורג (ע״ע, ור׳ שם טבלה, עמ׳ 325/6 ): 1 ) ם׳ 1 ( 1503 —

1564 ), בנם של פילים (ע״ע, עמ ׳ 697 ) "היפה" ותואנה (ע״ע)
"המטורפת". קיבל מאחיו הבכור, הקיסר קרל /י (ע״ע), את נחלות
בית הבסבורג באוסטריה, והיה בא־כוחו בגרמניה (מ 1521 ), מלך
בוהמיה והונגריה ( 1526 ), מלך רומא, היינו מלך גרמניה ( 1531 ),
וקיסר מ 1556 , בעקבות פרישת אחיו. לתם שנים רבות (עד 1538 )
נגד ינוש זפויה (ע״ע) ובעלי־בריתו התורכים, שהגיעו ב 1529 עד
שערי וינה. התנגד לרפורמציה, אך ניסה לפשר בין הקתולים
ליריביהם, כדי שתוכל הקיסרות לעמוד בפני האיום התורכי. עוד
לפני הסתלקות אחיו ניהל את ענייני גרמניה, וב 1555 היה מארדיכלי
"שלום אוגסבורג" (ע״ע אוגסבורג) שריפה את המתיחות הדתית
בגרמניה. ם׳ התנגד לרדיפת היהודים, אך סהט מהם כספים והורה
על נשיאת אות־הקלון.

. 1907 , 1 /'■ 7 * 12 ( 8 ? 411 / * 01

2 ) פ׳ 11 ( 1578 — 1637 ), נכדו של 1 ), חניך הישועים. מלך בוהמיה
מ 1617 , מלך הונגריה מ 1618 , קיסר מ 1619 . קתולי נוקשה, חיסל
את הפרוטסטנטיות בנחלות בית הבסבורג. כקנאי דתי עמד בראש
הרפורמציה-הנגדיח בקיסרות. בחירתו לקיסר למרות התנגדות
הבסיכים־הבוהרים הפרוטסטנטים עשתה את מלחמת שלושים־
השנה (ע״ע) לבלתי־גמנעת. שמר על מעמדו בעזרת נצחונותיהם
של ולנשטין וטילי (ע׳ ערכיהם) ובעזרת באוואריה, ספרד ופולניה.
את מלחמתו מימן באמצעות פיחותים בערך המטבע. ב 1629 פרסם

73

פרדיננד — סרדינגחי

74

את "צו הרסטיטוציה" שחייב את הפרוטסטנטים להחזיר רכוש קתולי
שהוחרם מ 1552 . יזם את רצח ולנשטיין בעוון בגידה ( 1634 ). לבסוף
התייאש מסיכוייו לנצח את שוודיה וצרפת וחתם על "שלום פראג"
( 1635 ). ליהודים התייחס בסובלנות, סירב לגרשם מווינה, והרשה
בניית בתכ״ג, אך גבה מהם סכומי־עתק. את עוזרו, איש־הכספים
היהודי, יעקב בסף (ע״ע) העלה לדרגת אצולה.

, 11 ו 1 זו!ו/ 0111 !</ 14 1 ) 1 > 1 < 10 < 01 ו' 1 11111 4 ח 11 11 . 6 ■ 0 ( 111 >! ,ז 8£ ז£נ 11 זזזג 1 ז 8 . 11

. 1957

3 ) פ׳ 111 ( 1608 — 1657 ), בנו של 2 ) ועוזרו במשך שנים רבות.
מלך הונגריה מ 1625 , מלך בוהמיה מ 1627 , מלך רומא מ 1636 ,
וקיסר במות אביו. מיריביו של ולנשטיין, ויורשו כמפקד הצבא.
כבש את רגנסבורג והביס את השוודים בקרב נרדלינגן ( 1634 ).
מוכשר ובעל־מרץ, היה פחות נוקשה מאביו ועמד בראש שוחרי־
השלום בחצר הקיסרות. תרם לחוזה פראג, והסכים לשלום וסטפליה
( 1648 ) אף שזה גרם אבידות טריטוריאליות לממלכתו. ניסה לשמור
על מאזן־הכוחות בין הדתות היריבות בגרמניה, אך בנחלות בית
הבסבורג (אוסטריה וכר) היה קנאי לקתוליות. הקים מינהל יעיל
וצבא־קבע.

£ 1 ! 11 ) £11 ) 11 )) 11 1 ) 11111 1 ) 11 ) 1 ) 1 ! 11 ) 11 ) 1111 ) 0 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 . 1 \

. 1856/66 , 1-11 , 111 1

ה. וס.

פרדיננד 1 — — ( 1793 — 1875 ), מבית הכסבורג(ע״ע,

ור׳ שם טבלה׳ ענד 325/6 ), קיסר אוסטריה כ 1835 — 1848 .

בנו הבכור של פרנץ 1 . אביו עמד על כך שם׳ יהיה יורשו, למרות
שהיה רפה־שכל וחולה במחלת הנפילה. לאחר הכתרת פ׳ היה
השלטון בידי "מועצת המדינה", בה היתה למטרניך (ע״ע) השפעה
מכרעת. חצר פ׳ היתה ללעג ולקלס, אך נתיניו חיבבוהו וכינוהו
״הטוב״. במהפכת 1848 גילה פ׳ נכונות להסכים לתביעות המהפכנים,
ההונגרים והצ׳כים. כשעברו הממשלה והחצר מווינה המהפכנית
לאינסברוק, ביקשו המהפכנים "לשחרר" את קיסרם מידי יועציו־
שוביו וטענו שהם מקיימים את רצונו. עם גבור הראקציה (ע״ע
אוסטריה—הונגריה, ענד 989 ) אולץ פ׳ לוותר על כסאו לטובת בן־
אחיו, פרנץ י 1 זף (ע״ע), ופרש לפראג.

פרךיננד 1 — —( 1861 — 1948 ),נסיך בולגריה

י ב 1887 — 1908 וצאר שלה ב 1908 — 1918 . בגו של הנסיך
מזאכסן־קובורג־גותה. לאחר שבלחץ רוסי הודח נסיך בולגריה (ע״ע
בולגריה, היסטוריה), אלכסנדר מבית באטנברג, נבחר פ׳ לנסיך
( 1887 ) בתמיכה אוסטרית־גרמנית. כתגובה על־כך אילצה רוסיה
את השלטאן התורכי (שהיה השליט העליון של בולגריה) להימנע
מהכרה בפ ׳ . אף שם׳ היה קתולי נתן לבנו ב(ריס חינוך אורתו׳ז־וכסי־
יווני. רוסיה השלימה עם פ׳ ב 1896 ותמכה בחתירה הבולגרית
במאקח׳ניה. ב 1908 ביטל פ׳ אח תלותו בשלטאן ונטל לעצמו את
התואר "צאר".

ב 1911 יזם פ׳ את הקמת ברית מדינות הבלקן וב 1912 הכריע
בעד השתתפות ארצו במלחמת הבלקנים 1 (ע״ע בלקן, מלחמות
ה־), בה הובסה תורכיה. אך לאחר שסירבו הסרבים לפנות איזור
מריבה במאקח׳ניה, פלש פ , לסרביה. כך פרצה מלחמת הבלקנים 11
( 1913 ), בה הובס פ׳ ע״י סרביה, מונטנגרו. יוון, רומניה ותורכיה.
בגלל השתלטות סרביה על רוב שטחה של מאקדוניה בתחילת
מלה״ע 1 , הצטרף פ׳ ב 1915 למעצמות המרכז, ופלש לסרביה.
בספטמבר 1918 נפרצה החזית הבולגרית ליד סאלוניקי ובולגריה
נכנעה. הגל המהפכני ששטף אותה העלה לשלטון ממשלה קואליצ¬
יונית שאילצה (ב 3.10.1918 ) את פ׳ להתפטר לטובת בנו בורים 111
(ע״ע). פ׳ גלה לאחת מאחוזותיו בגרמניה ומאז נמנע מכל פעילות
מדינית.

. 1931 ,ה 8 111 1 ז 0 י 1 .¥ , [ 0 [>ב 1 \ . 11 . 1 ־ 1

פרדיגנד 1 — גוח 3 תו 1 )ז 6 ?—( 1865 — 1927 ). מלך רומניה מ 1914 ,
' מבית הוהנצולרן (ע״ע). הומלך לאחר שדודו, קארול 1 ,

מת בלא יורשים. ב 1916 הצטרף פ׳ ל״מעצמות ההסכמה" (ע״ע
מלחמת־העולם הראשונה, עמ׳ 657 ). לאחר שנכבש חלק מארצו
בידי הגרמנים עבר פ׳ בסוף 1916 ליאסי ורק בנובמבר 1918 חזר
לבוקרשט. כשהתפוררה אוסטריה—הונגריה העביר פ׳ את צבאו דרך
טרנסילווניה להונגריה (ע״ע, ענד 859 ) והשתתף בדיכוי השלטון
הקומוניסטי שם. אחר מלה״ע 1 סופחו לרומניה: טרנסילוניה, בסר¬
ביה ובוקו׳בינר. (ע׳ ערכיהם).

במסגרת תיקונים אגרריים, חילק פ׳ אדמות רבות מאחוזותיו
לחיילים משוחררים. פ׳ פעל לטובת היהודים במאבק על מתן זכויות
אזרחיות מלאות ליהודי כל רומניה, שהחל לאחר מלה״ע 1 והסתיים
עם הכללת זכויות אלו בחוקת 1923 (וע״ע רומניה, יהודים). בכ״ז
תמך לעתים בממשלות בעלות אופי אנטישמי.

. 1938 ז 1€ ) 1 ז 11 ז 8€% .¥ .£

פךך־בנדו ( 110 ת 3 מ 11 )! 6 ?), שמם של כמה ממלכי נפ(לי (ע״ע
י נפולי, ממלכת־): ( 1 ) פ׳ 1 ( 1423 — 1494 , מלך מ 1458 ) 1
בפי בני עמו כונה פרנטה (£] 1-311 ז€?). היה בנו הבלתי חוקי של
אלפונסו \ מלך ארגון. לאחר שירש פ׳ את ממלכת נפולי
נאלץ לכבשה מידי מורדים ובית אנז׳ו בעזרת אלסנדרו ספורצה
וסקנדרבג (ע׳ ערכיהם). פ׳ דיכא באכזריות התקוממות של אצילים
( 1485 ). הוא נפטר בעיצומן של הכנות מדיניות וצבאיות נגד
הפלישה של שדל 111 ש (ע״ע), מלך צרפת.

( 2 ) פ׳ 11 ( 1469 — 1496 , מלך מ 1495 ), בפי עמו פונה פרנדינו
( 10 זו^מ 3 זזש?). היה נכדו של פ׳ 1 ובנו של אלפונסו 11 (ע״ע).
אביו התפטר לטובת פ׳ ( 1495 ) לנוכח הפלישה הממשמשת ובאה
של שארל ¥111 . שארל כבש את נפולי ום' נמלט לסיציליה, אך
שב והתקבל בהתלהבות ע״י עמו ובעזרת ספרד גירש את הפולשים.

( 3 ) פ׳ 111 , הוא פרננדו "הקתולי" (ע״ע) מלך ספרד שטען
לכתר נאפולי,

( 4 ) פ׳ ■׳\ 1 ( 1751 — 1825 , מלך מ 1759 ), בנו השלישי של קארלו׳ס
111 , מלך ספרד מבית 3 ורב 1 ן שמלך בנפולי עד שהורישה לפ׳ ב 1759 .
פ׳, שהיה חסר השכלה ומוגבל, הוכתר ב 1767 וכעבור שנה נשא
לאשה את מריה קאר 1 לינה, בתה היפה, הפקחית והשאפתנית של
מריה תרדה (ע״ע), שמשלה בבעלה ובממלכה. למדינאי הבריטי
ג׳. פ. א. אקטון (ע״ע) היתה השפעה רבה על ניהול המדינה. לאחר
נצחון נלסון (ע״ע) באבוקיר, תקף פ׳ את הצרפתים במרכז איטליה,
אך עד מהרה נמלט לסיציליה ( 1798 ), ובנפולי הוקמה רפובליקה.
לאחר כשנה שב פ׳ לממלכתו בסיוע נלסון (שאהובתו, אמה המילטון
[ע״ע], היתה ידידת המלכה מריה קארולינה) ובעזרתי צבא עממי־
מלוכני של החשמן רופ 1 , ועשה שפטים בתומכי הרפובליקה. ב 1806
נמלט פ׳ מפני צבא נפוליון לסיציליה והקים את חצרו בפאלרמו.
בנפולי מלכו קרובי נפוליון.

בהשפעת אקטון מיתן פ׳ את האבסולוטיזם שלו ואף העניק
לנתיניו חוקה. לאחר נפילת נפוליון שב לנפולי והכריז על הקמת
,-מלכות שתי הסיציליות״ ( 1816 ) עליה מלך בשם ״פ׳ 1 ״ (ר׳ בסמוך).
הוא כונן משטר אבסולוטי, שנוא וכושל. ב 1820 התקומם הצבא
בהנהגת ה״קרבו׳נרים", ום׳ נשבע אמונים לחוקה הדמוקרטית. מחוץ
לגבולות ארצו התכחש לשבועתו וצבא אוסטרי השיב את השלטון
לידיו ( 1821 ). במותו ירש את כסאו פרנצ׳סקו 1 (ע״ע).

ה. וס.

פו־ךיננדו (ס^תג״^שס?), שמם של 2 ממלכי "ממלכת שתי
י הסיציליות״ (ע״ע נפולי, ממלכת־, עמ׳ 252 ) :

1 ) פ׳ 1 , ראה פ׳ ש 1 , מלך נפולי.

2 ) פ׳ 11 ( 1859-1810 , מלך מ 1830 ), נכדו של ם׳ 1 . בעלותו

75

פרדיננדו — סרדדיק

76

לשלטון הבטיח לעמו תיקונים בממשל, בחוק ובמסים. הוא אמנם
יעל את המיגהל וחיזק את הצבא והמשטרה ובאמצעותם משל ביד
חזקה ואף הצליח לדכא שורה ארוכה של קשרים והתקוממויות.
סדרת מהפכות 1848 החלה כ 21.1.1848 , בהתקוממות אנשי פאלרמו
נגד פ׳. כתגובה העניק פ׳ לנתיניו חוקה והפקיד את השלטון בידי
הליברלים, כדי להרוויח זמן, ובעקבות נצחון אוסטריה בצפון־איטליה
פיזר את ביה״ג וכבש מחדש את סיציליה. הוא כונה "בומבה", משום
שהפגיז ערים מתקוממות. מאסרים נרחבים של מתנגדי משטרו,
אמיתיים ומדומים, הבאישו את ריחו בחו״ל ובמיוחד באנגליה. זמן
קצר לאחר מותו התפוררה ממלכתו ( 1860 ) ונעשתה חלק מממלכת
איטליה.

. 1961 , 1 ^ 0 ^ / 0 * 141 ? 7 6 ,מ 0 }€^ .מ

פךזייקןס (? 0 ^ 06051 ): 1 ) שמם של שלושה מלכים במלכות
מקדוניה: פ׳ 1 , שמלך ב 700 [ז] לפסה״נ, והיה מייסד
הממלכה! פ׳ 11 — מת ב 413 [ז) לפסה״נ; פ׳ 111 — מת ב 359 [ז]
לפסה״ג. 2 ) מצביא ויורש של אלכסנדר מוקדון ( 365 [ 1 ] — 321
לססה״נ). נמנה עם חיילי פיליפום 11 מלך מוקדון והוציא להורג את
רוצח המלך. אח״כ שירת את אלכסנדר בנו כקצין. פ׳ הצטיין בהעזתו.
יחד עם אלכסנדר מוקדון הגיע להודו. בשל נאמנותו הרבה געשה
לאחד ממקורבי המלך וקיבל מאלכסנדר הגוסס את טבעתו. בכך הפך
למעשה לעוצר ממלכת אלכסנדר. פ׳ היה בעל אופי קשוח, הסתכסך
מיד עם המצביאים־היורשים, וגם לא היה אהוד על הצבא. פ׳ היה
אפוטרופוס של שני מלכים, פיליפוס 111 ארידיוס, אתיו המפגר של
אלכסנדר, ואלכסנדר ע 1 , ובנו של אלכסנדר שנולד מרוכסנה אחרי
מות אביו. אף ששימש מצביא עליון באסיה וגם השיג כמה נצחונות
נגד מורדים, לא הצליח להשליט את מרותו על הממלכה המתפוררת.
ב 321 לפסה״נ פתח במסע למצרים עד יריבו העיקרי, תלמי. משנס
של בכיבוש מבצר־הגמל פלוסיון ולא הצליח לצלוח את הגילום,
נרצח בקשר שקשרו קציניג

פרדס, ע״ע הדר, גם כרך מילואים.

פרדס, אל*הו ( 1893 , ירושלים — 1972 , שם), רב ראשי ספרדי
לירושלים. נכד הרב אליהו פרידיש שהיה מראשי ישיבת המ¬
קובלים "בית־אל" בירושלים. למד בבת״ם ובישיבות בירושלים, וכן
באוניברסיטה העברית. עד 1952 עסק בהוראה ובחינוך, ואותה עת
היה חבר גם בביה״ד לאיסור והתר בעיר. ב 1953 נבחר לרב העיר
רמת־גן וב 1961 נבחר לרב העיר ירושלים, ובתוקף תפקידו זה עמד
בראש מוסדות תורניים חשובים בעיר. ב 1971 הוענק לו תואר "יקיר
ירושלים". חידושי תורה שלו כלולים בספר "הרב א. ם׳", שי״ל
לזכרו בתשל״ד.

פרדס ח 3 ה־כךכור, יישוב עירוני בצפון השרון, 16,000 תוש׳
( 1975 ) 1 אדמות המקום נרכשו ב 1913 ע״י קבוצת יהודים
מאנגליה ומרוסיה, וסמוך לכך נאחזו בה שומרים ופועלים. אך רק
ב 1925/6 התפתח המושב כ׳, וב 1927 מנה כ 300 נפש. ב 1929 נוסדה
ממערב לס המושבה פ״ח ע״י חברת פיק״א ונקראה ע״ש חנה בת
מאיר נתן רוטשילד (ע״ע). שני היישובים התבססו תחילה על הדרים
ואח״ב על משק מעורב, מלאכה ותעשיה, שהם כיום יחד עם הפר¬
דסנות ענפים כלכליים עיקריים. בימי המנדט הוקמו בסביבות פ״ח־ס
מחנות צבא גדולים ששימשו לאחר קום המדינה כמעברות (ע״ע
ארץ ישראל, עמ׳ 939 — 940 ) לעולים חדשים. היישובים אוחדו ב 1969 .
בפ״ח כמה מוסדות חינוך, בהם בי״ם תיכון חקלאי של התאחדות
האיכרים וישיבה תיכונית (מדרשיית נוע״ם)! ור׳ תמ ) , כד מילואים,
עמ׳ 436 .

א. צבדחדני (עורך), אחוזת אלף לונדוךכרכור, 1913 — 1968 , 1969 .

פךךך י ק שמם של 9 ממלכי דנמרק! רובם מלכו

גם בנורווגיה:

( 1 ) פ׳ 1 ( 1471 — 1533 ). מלך דנמרק מ 1523 , ומלך נורווגיה
מ 1525 . דוכס שלזוויג־הולשטיין. בנו של כריסטין 1 (ע״ע). ם׳ הורחק
מהשלטון זדי בן־אחיו, כריסטיאן 11 , וישב באחוזותיו עד שהוצע לו
הכתר ע״י האצולה המורדת. עם הכתרתו פרסם כתב זכויות שהגביל
את סמכויותיו־שלו והרחיב את זכויות האצולה. פ׳ הדף נסיון של
כריסטיאן להשיב את כסאו, ועשה רבות להחדרת הלותרניזם לארצו.

( 2 ) פ׳ 11 ( 1534 — 1588 ). מלך דנמרק ונורווגיה מ 1559 . הוכר
כיורש-עצר בחיי אביו, כריסטיאן 111 . פ׳, שהיה איש־מלחמה, פתח
ב 1563 ב״מלחמת שבע־השנים של הצפוך, נגד אריק ע 1 ^ מלך
שוודיה, על השליטה בים הבלטי, וסיים את המלחמה רק בשל התע¬
רות נתיניו. אח״כ פנה לשיקום ממלכתו, הכניע את שודדי-הים, ובנה
את טירת קרונפורג בהלסינגר כדי לחסום את המעבר במצר ה״סונד".

( 3 ) ם׳ 111 ( 1609 — 1670 ). מלך דנמרק ונורווגיה מ 1648 , בן
כריסטיאן ע 1 . בצעירותו היה עוזר־להגמון בכנסיה הלותרנית. נבחר
למלך לאחר שהסכים לצמצם את סמכויות הכתר לטובת האצולה.
ב 1657 פתח במלחמה נגד קארל X משוודיה, אך הלה חצה את
מצרי-הים הקפואים בחורף 1658 ואילץ את פ׳ לכניעה ולוויתורים
טריטוריאליים. לאחר שם׳ אירח את קארל בארמונו, שוב פתח הלה
במלחמה ועלה על קופנהאגן. פ׳, המלכה וראש־העיד עודדו את
האזרחים, ארגנו את ההגנה ועמדו במצור קשה, עד שהגיע צי
הולנדי שהביא תגבורת ומזון, והשוודים נהדפו. דנמרק השיבה את
רוב שטחיה, ום׳, שנישא על גלי אהדת הבורגנות והכמורה, חולל
מהפכה קונסטיטוציונית ( 1660 ): האצילים ויתרו על רבות מזכויות-
היתר שלהם ופ ׳ קיבל רשות להוריש את הכתר לצאצאיו. הוא הפך
את שלטונו לאבסולוטי, והדבר קיבל תוקף ב״חוק המלך" (':> £0118
*ס!) מ 1665 . פ׳ לווה כספים ממשפחה טשירה (ע״ע) ושחרר את
היהודים ה״פורטוגזים", מאלטונה ומהמבורג, מהחובה להזדקק לכתב-
חסות לניהול עסקיהם ( 1657 ).

( 4 ) פ׳ ע 1 ( 1671 — 1730 ). מלך דנמרק ונורווגיה מ 1699 . בגו
של כריסטיאן ע. פ׳ ניסה להשיב את יתרת שטחיה של דנמרק, אך
הובס ב 1700 בידי קרל 11 צ (ע״ע), וסבל מפלות גם משהמשיך
במלחמה בשנים 1709 — 1720 • לבסוף סיפח את שלזוויג-הולשטיין-
גו׳ט(רפ לכתר. מ 1702 החל משחרר את הצמיתים. אף שחייו הפר¬
טיים לא היו חסרי-דופי, היה פ׳ אדוק, התקרב לפיאטיסטים, הקים
240 בת״ס יסודיים ועודד פעילות מיסיונרית מעבר־לים.

( 5 ) פ׳ ע ( 1723 — 1766 ). מלך דנמרק ונורווגיה מ 1746 . בנו
של כריסטיאן 1 ע. פ׳ צמצם את השפעתם של חוגים פיאטיסטים שמ¬
רניים על חיי הספרות והתאטרון במדינה. את ענייני המדינה ניהלו
השר א. ג. מ(לט?ןה, ובעיקר, י. ה. א. ברנסטורף (ע״ע), שמנעו את
כניסתה ל״מלחמח שבע־השנים", ביססו את מעמדה בשלזוויג וב-
הולשטיין ושיפרו את מעמד האיכרים.

( 6 ) פ׳ דע ( 1768 — 1839 ). מלך דנמרק מ 1808 ומלך נורווגיה
בשנים 1808 — 1814 . מ 1784 היה עוצר, במקום אביו, כריסטיאן 11 ע
שיצא מדעתו. מתחילת שלטונו חמך בשדיו, כ. ד. רוגטלוו (־ז 011 ״ש 11
׳״ 10 ) וא. פ. ברנסטורף (ע״ע), שעודדו את הסחר, הרחיבו את החינוך
והסעד ושחררו את מרבית האיכרים ( 1788 ). בראשית מלחמות
נפוליון ניסה להישאר ניטרלי וסבל שרשרת כשלונות: בירתו,
קופנהאגן, הותקפה פעמיים ע״י הבריטים וצי( הושמד. בחוזה קיל
( 1 :> £1 ; 1814 ) נענש על תמיכתו בצרפת, ונאלץ לוותר על נורווגיה
לטובת שוודיה ועל הלגולנד (ע״ע) לטובת בריטניה. במקומן קיבל
רק את דוכסות לאואנפודג. ברם, בשל עמידתו האיתנה במשבר
הכלכלי אחרי 1815 נתחבב מאוד על עמו. פ׳ התעניין במצב היהודים
וחתם ברצון על הצו שהעניק להם שוויון ( 1814 ). כשהגיעו פרעות
"הפו הפז" (ע״ע) לדנמרק דיכא אותן בתקיפות.

77

סרדריק — מרח אדמדז

78

7 ) פ׳ 711 ( 1808 — 1863 ). בנו של כריסטיאן 7111 ואחרון הש¬
ליטים לבית או׳לדנבורג. עלה למלוכה בפרוץ מהפכת 1848 . מינה
ממשלה ליברלית' וחתם על חוקה דמוקרטית ( 1849 ). ם׳ התנגד
לחלוקת שלזוויג, ושלטונו בשלזוויג ובהולשטיין הוכר ע״י המעצמות.
לפ ׳ לא היו צאצאים, ובעיית הירושה, שהיתה קשורה בשאלת
שלזוויג־הולשטיין, העיבה על שלטונו. פ׳ השאיר ליורשו המיועד
כריטטיאן חוקה מאוחדת חדשה לדנמרק ולשלזוויג, וזו גרמה
ב 1864 , לאחר מותו, למלחמה נגד אוסטריה ופרוסיה.

( 8 ) ם׳ 7111 ( 1843 — 1912 ). רק בגיל 63 ( 1906 ) הוכתר למלד
דנמרק, ועד אז סייע לאביו, כריסטיאן £ס במלאכת השלטון. בנו
השני היה ב 1905 כה(ק(ן 711 מלך נורווגיה.

( 9 ) פ׳ ^ ( 1899 — 1972 ). מלך דנמרק מ 1947 . בנו של כריסט־

יאן ^ ם׳ נתחבב מאד על עמו בגלל הליכותיו הדמוקרטיות. נודע
כחובב-שיט ומנצח מוסיקלי מוכשר. בתו הבכירה, מרגריתה 11 ,
ירשה את הכתר בהתאם לחוקה מ 1953 .

3 ^ ¥01 ?^ 83051 1 •.<£ ,(. 683 ) 308 זק־ 11 :> 13 ^ 1 . 1 ^ - 1,10111111 — 1-115 ?

,\? 3 <ז 1 ( 7 ? 0 / 0 ץ 1113107 4 ,קו 1 ז> 305 ( 1 ,ן ; 29 — 1926 , 111 זו־ 1 ,? 111031

; 1949 , 1949 — ! 1 ■ 431 ! . 11 — 1899 , 0 ־ 14305 .? ; 1948

* 1968 ,) 1 ' 31 וזוח? 0 / 0 1070 )^ 1410 ? 1/1 / 0 '{■! 111510 4 ,^ 111110 ״! .י!

ה. ום.

פרה (מג?), מדינה בצפון ברזיל, השניה בגודל שטחה בברזיל
(אחרי אמזונס) — 1,248,042 קמ״ר, 2,384,620 תוש׳( 1970 ).

בנופה של פ׳ שולטים נהרות דערות טרופיים סבוכים, תוצאת
האקלים המשווני שהוא חם ולח כל השנה. הטמפרטורה השנתית
הממוצעת — 26 0 . וכמות המשקעים 2,000 — 3,000 מ״מ בשנה. שפלת
נהר אמזונם (ע״ע) התחתון החוצה את פ׳ בצפון־מרכזה, מפרידה
בין רמת גויאנה בצפון לבין הרמה הברזילאית בדרום. הרמות משתפ¬
לות במתינות לעבר השפלה האלוביאלית של האמזונס (וע״ע ברזיל,
עמ׳ 582 — 584 , 586 ). בדלתא של הנהר איים רבים, שהגדול בהם
מרדו (כ 42,000 קמ״ר). ממזרח לאי נשפכים לאוקיאנוס האטלנטי
נהר פ׳ ויובלו ריו טוקאנטינם. כלכלת פ׳ מתבססת על יצוא מוצרי
יער: עץ, אגוזים וצמחי תרופות. ניצול עצי קאוצ׳וק (ע״ע [צמג])
הגדלים בר, שהביא פריחה כלכלית בתקופה 1850 — 1910 , ירד מאז
מאד. החקלאות לצרכי קיום מתבססת על גידול תירס, מניוק, אורז,
קטניות, טבק, ועל משק חי,

הא ו כלום יה כוללת כמה יסודות אתניים, תושבי האיזור
המקוריים הם שבטי אינדיאנים, החיים על חקלאות נוודת ביער
ומדיג בנהרות. מהמאה ה 17 התיישבו בם׳ אירופים שחלקם נתערב
באינדיאנים המקומיים, ומשנות ה 30 של המאה ה 20 התיישבו יפנים
בצפון המדינה. האוכלוסיה המעטה מרוכזת בכמה ערים ועיירות
השוכנות לאורך הנהרות. הנהרות וקווי תעופה משמשים עדיין
( 1974 ) כאמצעי התחבורה היחידים. ב 1971 הוחל, במסגרת תכנית
פיתוח ממלכתית, בסלילת הכביש הטרנסאמזו׳גי בין ז׳ואו , פסואה
ורסיפה שלחוף האוקיאנוס האטלנטי לבין פוקאלפה שבפרו, וכן
כביש מבלם לברזיליה. בירת פ׳ היא בלם (ע״ע) 572,650 תוש׳
( 1970 ), שנמלה על שפך נהר פ׳ הוא הנמל הראשי באגן האמזונס
ובחוף הצפוני של ברזיל. העיר השניה בגדלה היא סאנטארם,
20,000 תוש׳, שעל האמזונס. אב כ '

5 ךה אדמה, פרשה בחוקה הכוהנית שבס׳ במדבר (יט), שעניינה
י שריפת פ״א לאפר. להכנת ״מי נדה״(= מי הזאה) המטהרים
מטומאת המת (ע״ע טמאה וטהרה, עט׳ 786 ). הסרה חייבת להיות
״אדמה תמימה״ (=לחלוטין), בלא מום, וש״לא עלה עליה על".
אחד שוחט את הפרה מחוץ למחנה ושורפה שם, ואחר אוסף את
אפרה למשמרת "מחוץ למחנה במקום טהור". מקום השריפה נטמא,
וגם שני המתעסקים, שאינם כהנים, נטמאים, בגין עבודתם, עד
הערב, וחייבים לכבס בגדיהם! "השורף" חייב גם בטבילה. ההכנה

נעשית במעמד הכהן המזה, עם השחיטה, מן הדם שבע פעמים
"אל נכח פני אהל מועד", ומשליך "אל תוך שרפת הפרה" "עץ ארז
ואזוב ושני תולעת". אף הכהן טמא עד הערב וחייב בכיבוס בגדים
ובטבילה. הפרה נחשבת ל״חטאת"(ע״ע קרבן, קרבנות). אפרה ניתן
אל תוך "מים חיים", ואלה משמשים לטהר מטומאת מת, בידי "איש
טהור" המזה מהם על הטעונים טהרה ביום השלישי והשביעי
להיטמאם. אסר הפרה הוכן לראשונה במדבר, במעמד אלעזר הכהן,
ובמלחמת מדין(במד׳ לא) אלעזר הוא המזכיר את חוקת ההיטהרות.

העניין כולו תעלומה הוא, אולם גם עמים אחרים חשבו את האפר
והצבע האדום כאמצעי הגנה עד רוחות רעות, ובכללן רוח המת.
קושי מיוחד כרוך בהלכה שהפרה ואפרה מטמאים את הטהורים
העוסקים בהם. ראוי לציון גם מיעוט חלקם של הכהנים בפולחן זה,
והרחקתו מהמקדש אל מחוץ למחנה, דבר שעשוי אולי להעיד על
קדמותו.

ח ז "ל. לבירור הלכות פ״א מוקדשת מסכת שלמה (י״ג פרקים)
בסדר טהרות במשנה ובתוספתא, ושמה מסכת פרה. חלקים ניכרים
ממנה עתיקים למדי, ומעידים על מעשים וטקסים שנעשו בבית שני
בידי כהנים גדולים הנקובים בשמם. שחיטת הפרה, שריפתה וההזאה
מדמה היו כנגד ״פתחו של היכל״(ע״ע בית המקדש), ולפי המסופר—
על הר־הזיתים שממול הר-הבית, שאפשר לכוון בו כנגד פתח ההיכל.
נחלקו תנאים אם גם לדורות נעשית הפרה דווקא בידי הסגן, או
שאפשר לעשותה בכה״ג או אף בכהן הדיוט, אך מהמשניות ברור כי
למעשה נעשתה הפעולה בידי הכה״ג.

מחלוקת גדולה היתה בין הצדוקים לפרושים בענייו הפרה. לדעת
הפרושים גם טבולי-יום (ע״ע טמאה וטהרה) טהורים לעשייתה,
ואילו הצדוקים דרשו כי תיעשה דווקא בטבולי-יום לאחר שהעריב
שמשם. כדי לקבוע הלכה כדעתם, הנהיגו חז״ל לטמא במכוון את
הכהן ביום עשייתו, ולהטבילו בו ביום, כדי שיעשה את הסרה כשהוא
"טבול-יום" דווקא, וכדי שלא לגרום פרצות אחרות, החמירו בעניינים
אחרים וגזרו שאם לא נטהר אדם במיוחד לשם מלאכת הפרה אינו
כשר גם אם טהור הוא. החמרה זו, ואחרות, נתבטאו בתהליך המסובך
והמפורט של עשיית הפרה וההכנות לכך, כפי שהדברים מתוארים
במשנה (פרה, ג׳): "שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין
כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל־סני הבירה... ומזין עליו...
חצרות היו בירושלים, בנויות על־גבי הסלע ותחתיהם חלול מפני
קבר־התהום, ומביאים נשים עוברות — ויולדות שם ומגדלות שם את
בניהן" (שלא ייטמאו) וכר. ור׳ גם תוספתא שם.

במשנה (שם ג׳, ה׳) נמנו גם הפרות שגעשו במשל הדורות:
הראשונה עשה משה ואת השניה עשה עזרא. מעזרא ואילך: שמעון
הצדיק ויוחנן כהן גדול, אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי,
וישמעאל בן פיאבי — כה״ג מימי בית שני. אפר פרה לא "נפסל
בלינה", והיה משמש לשנים רבות. עשייתו נמשכה גם אחר החורבן,
והוא נשתמר, כנראה, עד לדורות מאוחרים הרבה יותר, שהרי מלבד
מחלוקות התנאים המרובות בפרטי פרה, עשייתה והזאתה, מדובר
על כך עוד בראשית תקופת האמוראים (חג׳ כ״ה, ע״א! נדה ו׳,
ע״ב). משום נדירותה הרבה של פרה אדומה מצינו שהיו לוקחים
אותה גם מן הנכרים ובדמים מרובים (ע׳ פרה, ב׳, א׳ ותוספתא שם!
קיד׳ ל״א. ע״א, ועוד), אפר הפרה היה מתחלק לשלושה חלקים:
"אחד נותן בחיל (סמוך לעזרה) ואחד נותן בהר המשחה (=הר־
הזיתים )! ואחד מתחלק לכל המשמרות״ (של כהונה — ע״ע כהן,
כהנה). גם יחידים היו מכינים לעצמם מי פרה (קיז" ב׳, י׳, ועוד).
פרטי הלכות פרה מרוכזים גם בספרי, במדבר, קכ״ג—קכ״ד, ספרי
זוטא, ובסוגיות שונות בתלמוד הבבלי, בעיקר במסכתות יומא
(מ״א ע״ב—מ״ג ע״ב), סוטה (מ״ו, ע״א) ויבמות (ע״ב—ע״ג).

האגדה ניסתה להטעים טעמה של מצווח פרה, אך בעיקרה
מופיעה בה מצווה זו כדוגמה מובהקת ל״חוק" על־שכלי. שאל גוי

79

פרה אדמח — פרחיפטוריה

80

אחד את ר׳ יוחנן בן־זכאי: אילין עובדיא דאתון עבדין (=אלד.
המעשים שאתם עושים) נראץ כמין כשפים: אתם מביאים פרה
ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה." אמר לו: ראית
אדם שנכנסה בו רוח תזזית ז א״ל: הן. א״ל: ומה אתם עושין לוז
א״ל: מביאים עיקרין (שרשים), מעשנין תחתיו ומרביצין עליה
מים — והיא בורחת. א״ל: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך!
כך הדוח הזו, רוח טומאה: מזין עליו מי נדה והוא בורח. לאחר
שיצא, אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה — ל נ ו מה אתה אומר ז
אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר
הקב״ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי־אתה רשאי לעבור על גזרתי,
דכחיב: זאת חקת התורה (מדרשי רבה ותנחומא, ראש פרשת חוקת *
והשר יומא י״ד, ע״א • נדה, ט׳, ע״א, ועוד).

י. נ. אפשסיין, מבואות לספרות התנאים, 44/5 , תשי״ז! וז. אלבק.
ששה סדרי משנה. ר. 253 — 293 . 560 — 567 , תשי״ט! ש. ליברמן,
ספרי זוסא, 24 — 28 . תשכ״ח; א. א, אורבך, חז״ל. אסונות ודעות
(מסתת, בערכו) תשכ״ט.

שם. א. - מ.

פרה, אמברואז — 6 * 3 ? 01$€ ז(׳ 1 מ 1 \^ — ( 1510 [ז], בורג־
ארסן — 1590 , פאריס), רופא צרפתי, מגדולי הכירורגיה
(ע״ע, עמ׳ 801 ) בתקופת הרנסאנס. השגיו בתור מנתח ופרסומו
האישי הרב הקנו לו את התואר "אבי הכירורגיה".

אחרי שהיה שוליה ל״גלב־מנתח" בעיר שדה, עבר לפאריס,

שם הועסק כעוזר למנתח בביה״ח ג 61 !ם 116161 והשתלם באנטומיה
ובכירורגיה. ב 1537 נתמנה כירורג אוגדה שלחמה באיטליה, ואז
הנהיג כמד. חידושים בטיפול בפצועי מלחמה. לאחר שעמד במבחן
נתקבל כחבר בהתאחדות הגלבים בפאריס ושימש עוזר באנטומיה
(פח׳סקטור) אצל סילויום מורו של וזליום (ע״ע). למרות שהתפרסם
כרופא בין עשירי העיר, שב והתמסר לרפואה צבאית. פ׳ השתמש
לראשונה בקשירת העורקים בזמן קטיעת שוק שנתרסקה בקליע
תותח, במקום בכוויה באש שהיתר. נהוגה עד ימיו. בכך חידש שיטה
שהיתה ידועה בעולם העתיק והנזכרת ב״פרקי משה" של הרמב״ם.
פ׳ ביטל את השימוש בשמן רותח לחיטוי פצעים, שהיה מקובל
לפניו, והשתמש כתחליף בחבישה נקיה. הוא פעל כרופא צבאי
כ 25 שנה וככירורג מלכותי בשנים 1547 — 1589 . אפשר שהיד. פרו¬
טסטנט וקשריו עם המלוכה הצילוהו מטבח ליל־ברתמלי (ע״ע).

עיסוקיו לא הצטמצמו בנושאים כירורגיים* הוא עסק במיילדות,
תיאר את העגבת, המציא תותבת לחיך שסוע ועסק גם אורתופדיה
ומחלות עיניים.

ספרו הראשון ( 1545 ) עוסק בפציעות מכלי יריד., השני ( 1549 )
באנטומיה ובמיילדות* ב 1564 הופיע ספרו על הכירורגיה. ב 1575
הוציא לאור את כל כתביו ( 6$ ז־״ 001 65 ״!). ספריו זכו למהדורות
רבות ותורגמו לשפות שונות.

י ץ< 1 מוב 1 ? . 8 ; 1937 . 4 / 0 / 0 4 , 0€ ס .[

. 1967 .*/

פרה אבג׳ליקו, ע״ע אנג׳ליקו פרה.

פרהיסטוריה (׳{•! 15:0 **זק}, המדע החוקר את תולדות האדם
ותרבותו מאז היווצרותה של חברת האדם ועד להמצאת
הכתב (מלפני כ 3 מיליונים שנה ועד למאה ה 19 לסה״ג, באפריקה
המזרחית* מלפני 700,000 שגה ועד לתחילת האלף ה 3 לפסה״ג,
בקירוב, בא״י * ומלפני כ 34,000 שנה ועד למאה ה 19 לםה״נ, באוס¬
טרליה). הם׳ מנסה להסבירן על רקע הסביבה וברצף ההשתלשלות
הטכנולוגית והרוחנית, המתרחשת תוך פעילות עצמאית או כתוצאה
ממגעים בין תרבויות שונות. שלא כהיסטוריון, השואב את מרבית
נתוניו מתיעוד רבגוני שבכתב, מבסס הפרהיסטוריון את מסקנותיו
על שרידיה המוחשיים של פעילות האדם (מבנים, קברים, כלים
ושרידי אמנות). ע״כ שייכת הם׳ לתחום הארכאולוגיה (ע״ע) ומכונה
גם ארכאולוגיה פר היסטורי ת.

1 . התקופות הפרהיסטוריות. בהעדר נתונים כרונולו¬
גיים מוחלטים לתקופות הפרהיסטוריות נקבעת, קודם־כל, מערכת
זמנים יחסית (ע״ע כרונולוגיה, עמ ׳ 1035 ), בהתאם להשתכבות
שרידי התרבויות הפרהיסטוריות באתרי האדם: מערות, מחסי־סלע
($״ 36 ) ואתרים קטורים ( 8116$ ז 31 מ 6 ק 0 ). שילובה במסגרת הזמנים
הגאולוגית (ר׳ טבלה 1 וע״ע רביעון) קובע את מסגרת הזמנים
המוחלטת (ע״ע כרונולוגיה, עמ׳ 1035/6 ) לפרקי-זמן ארוכים (מאות
ועשרות אלפי שנים). מסגרת הזמנים המוחלטת נקבעת על־סמך
דרגת התפרקותם של איזוטופים רדיואקטיוויים בחמרים מסוימים
המתגלים באתרים פרהיסטוריים. בגלל השתמרותם, שכיחותם וכמו-
יותיהם של כלי־האבן. מוגדרות התרבויות הפרהיסטוריות, עפ״ר

האתרים העיקריים בתקופה הפלאו^יתית. (תהומי היבשות כיטינו מסומנים כקו דק)

81

פרהי־סטוריה

82

סחגה ציד. ציור ס?ע מסו 5 יתי. מעדת רסיניה (ספרד)

ע״פ טכניקת ייצורם, סוגיהם, צורותיהם ויחסיהם הכמותיים (ע״ע
צר, כלי־),

העת ה פר היסטורית נחלקת ל 4 תקופות: התקופה ה פ ־

ל א ולי ת י ת (מיוו׳ ? 0X010 ״ — קדום! ?ס 0 ).ג — אבן), התקופה
המסו׳ליתית (מיוד ? 00 ^ — תיכון), התקופה הנאוליתית
(מיוד ?ספע — חדש) והתקופה הכלקוליתית (מיוד ;> x0Xx6
— נחושת, ור׳ טבלה 1 ). באזורים רבים היא מקיפה גם את תקופת
הברונזה (למשל, במרבית אירופה ובאפריקה), ובאחדים, אף את כל
תקופת הברזל (למשל, בחלק מאירופה ובמרבית אפריקה). התקופה
מאופיינת בתמורות אקלימיות מחזוריות, שהתבטאו — בחצי הכדור
הצפוני — בהתפשטות הקרחונים ובנסיגתם; במקביל, התרחב
והצטמצם שטח היבשות (ע״ע רביעון). נוף הסביבה השתנה בהתאם
לאזורי הקרחונים! שטחי הטונדרה הדרימו או הצפינו ואיזור המדבר
(למשל, הנגב והסחרה) הצטמצם או התרחב. על רקע זה השתלשלו
תולדות חברת האדם ותרבותו, שבסיסן כלכלת האדם כמלקט מזון
(טבלה 2 ; וע״ע ציד; דיג, עמ׳ 343/5 [ושם ציור< תנד בעמ׳ 346 ] 1
351 ) או כמייצר מזון (ע״ע חקלאות, עמ׳ 876/7 , ושם תמ ׳ ). צורת
הכלכלה תלויה ברמה הטכנולוגית והאינטלקטואלית של האדם,
המתבטאת בשכלול מתמיד של כליו (ר׳ להלן), אך יסודה בכמה
מכישוריו, שהופיעו בתהליך התפתחותו הביולוגית מן ההו׳מיניד
או׳סטרלופיתקום (מלאט׳ ? 311 ז 81 ט. 1 / — דרומי; מיוד ?ס*ןז 10 זז —
קוף [טבלה 2 ] ; וע״ע אנתרופולוגיה פיסית, עמ ׳ 714 — 720 , וגם כר׳
מיל׳, ושם תמ׳, מפה וטבלה) לאדם הנבון "המודרני". ההתקדמות
הטכנולוגית מתבטאת בהתרבות סוגי חומר־הגלם לעיצוב כלים,
ובמגמה לעצב סוגים מרובים של כלים קטנים וקלים יותר, המותאמים
לצרכים מוגדרים (ע״ע ציר, כלי־). דרכי הפרנסה קבעו את אורח חיי
האדם, את גודל החברה ומבנה, ואת אופי היישובים ([טבלה 2 ]
מגורים עונתיים, מגורי קבע, כפרים, כפרים חקלאיים, ערים [ע״ע
ערים, עיור, עמ׳ 204 ]). התפתחויות אלה לוו בהתהוותו של עולם
אמונות ודעות אצל האדם הקדמון.

היחידה החברתית התרחבה בגלל שני גורמים: א) עליה בשלל
הציד, שנבעה משכלול כלי־הציד (הקטנת אבני־הקלע מכלים כדר
ריים [ 1001115 ו 1 ק 5 ] לדיסקוסים; החלפת חודי־העץ בחודים הלוואלר
אזיים [ע״ע צר, כלי־] והמוסטריים, והחלפתם של אלה בחודים החד־
והדו־פניים ובראשי־החץ) והכהים לחיתוך הבשר(אבני־היד והקופיצים
ופיתוח הסכינים הלוואלואזיים שירשו אותם), ומארגון ציד קבו-
צתי־המוני, שהתאפשר תודות להתפתחות קשר הדיבור; ב) עליה
בערכו התזונתי של הבשר עם חימומו ובישולו (לאחר תחילת
השימוש באש — בידי האדם הזקוף — בתקופה הפלאוליתית הק¬
דומה׳ כפי שהתגלה בצ׳וקוטין [סין] ובורטשסלש [ £55261165 ז־ 761 \;
הונגריה]).

שהות ממושכת בצוותא בבקתות מוגנות ומחוממות, במערות
(לזרה [^ 221 ^ 1 ] בצרפת [ע״ע גליה, פ׳]) ובאתרים קטורים (מז׳רי
צ׳י) באוקראינה [ר׳ תמ׳בעמ׳ 85 ]), היתד. תנאי מוקדם להיווצרות
מסורות קדומים, ולגילויי חיי־רוח אחרים (טבלה 2 ) ; על כך מורים
שרידי פולחן־המתים (ע״ע קבורה), פולחן הציד (ע״ע,
ור׳ ציור ג׳, כרך ג׳, עמ׳ 137 ) ופולחן הפריון (צלמיות
האדם; ור׳ תמ׳ [״ונוס מווילנדורף״], כרך כ״ז, עט׳ 941 ).
התופעות הללו ודחפם האסתטי (כלי־עצם מעוטרים ותכשיטים,
ר׳ תמ׳ ׳ כר׳ ו׳, עמ׳ 240 ) קשורים, בין היתר, בהתפתחותם של כושר
הדיבור וכושר החשיבה, שליוו את הופעת המוח המפותח של "האדם
הנבון״. את ה א מ נ ו ת מייצגים: עיטורים על קירות מערות או על
סלעים (המושלמים — מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת — הם
באיזור הפראנקו־קאנטאברי [ר׳ ציור בכרך ג׳, עמ׳ 137 ] ; מהתקופה
הנאוליתית ואילך מצטיינים אלה שבאיזור האטלס [טסילי] ובלוב),
ציורים (מיוחדים, מערת אלטמירה בספרד [ע״ע איבריה, פ׳, ושם
ציור א׳ בעם׳ 601 ], לסקו [" 31 ^ 1 ] ורופיניאק [:> 3 ח 18 } 11011£ ]
בצרפת) בחריטה או בתבליט (מערת סוליטרה [•)• 50100 ] בצרפת),
חריטות על חלוקים (בעיקר בצרפת) פסלונים של דמויות חיה ואדם
מאבן, שן ועצם. דמויות חיות מגולפות כידיות כלי עצם (ר׳ תמ׳>
כרך י״ז, עמ ׳ 876 ) ואבן, ומעטרות גם את גופי כלי העצם וכלי
הקיבול מאבן ומחרם (בעיקר מהתקופה הנאוליתית ואילך). עיטורי
כלי העצם, האבן והחרם מעוצבים בדגמים גאומטריים מגוונים. מיד
עם לידתה, מגלה האמנות שלמות בצורה ודיוק בסגנון(נטורליסטי
וסכמתי המופיעים בו־זמנית) וביטויה עז ומרשים. לאמן היתד. תפי¬
שה דימויית ברורה של נושא היצירה (למשל, דמות האשה והגבר
בצלמיות האדם הנאוליתיות הקדריות בא״י), והוא היטיב לעצבה
בכל חומר־גלם שעמד לרשותו; לעתים אף בחר בו במיוחד. חלק
מציורי־הקיר במערות קשור לפולחן הפריון: חיות מסוימות (כגון:
שור הבר) סימלו את הזכר, אחרות (כביזון, באיזור הפראנקו־קאנטא־
ברי, וכפנתר על קירות המקדשים הנאוליתיים בצ׳אטאל־הויוק בתור¬
כיה [ע״ע]) את הנקבה, וצירופיהן, או צירוף של שור-הבר ודמות
אשה, מבטאים אח ההזדווגות המפרה. גם מרבית פסלוני הנשים —
המדגישים את ירכיהן ושדיהן, או מתארים אותן בה דיונן — והגברים
(בפין [ 1131105 <!] בולט — כדמויות בחורבת מנחה בא״י), נועדו
לפולחן זה. אך, בלי ספק, עוצבו לא מעט מן הציורים והפסלונים,
ובוודאי הכלים המעוטרים, מתוך דחף אסתטי טהור (למשל: "הצב¬
אים השוחים" בלסקו, וקתות המגלים הנטופיים בא״י).

האתרים העיקריים בתקופות האפ'£לאו 5 ית<ח, הםסו 5 יתית,
הנאו^יהית והכלסו^יחיח

ו 1 § ו §

פלייסטוקניח

ר

ריס (אילינואי) 1

פלאוליחיח

מינדל (קנזס)

-אולז־יואיה י-

4 ־*פאורסמיתיח*-

.= נ נ

* : 3 "

" 4 ז 3

^ ־/י 1 _

2 ־■ צ 2 ־

־►י—מגדלנית־

ם |

3 2 ■§״

3 5 יי- %
5 * ־ 13

—פלאוליתיוז מאוחרמ־

שלבים לפי נוויל

- = = <<

ב 3 ^

־צ ^ ־צ

־ 3 ' 9

■*—?;היי -י

־יי-ןלוויס-—
סוילסחם

-אל-אינגה—

-בלים גרעיניים ובלי נתזים¬

^

01 , 1 ^ 331 ,^ 1 !

£8

מבלה 1 : התרבויות הפרהיםטוריות לאווריהז נססנרת הזמנים

85

פרהיסטוריה

86

נושאי האמנות,
סגנונה, ואף חלק
מחפציה, השתנו עם
ראשית החקלאות,
שהיא ביסודו של
ארגון חברתי חדש
(ר׳ להלן). את מ¬
קום המערות או
הסלעים כרקע לי¬
צירות אמנות תפשו
קירות המקדשים, וציוריהם מתארים דמויות אלים ופולחניהם. נשתנה
גם ייצוגו של פולחן הפריח: האשד. מיוצגת בתנוחות מגוונות, ומו¬
פיעה, לעתים, בצירוף ילד (למשל בהג׳ילאר [תורכיה]). כאן גם
ראשיתו של הפיסול המונומנטלי. הכפרים והערים יצרו קשר לטרי¬
טוריה מוגדרת ומצומצמת בהרבה מזו של האתרים העונתיים או של
מגורי הקבע המבודדים. תהליך זה
ניכר גם באמנות, ונוצרים בה סג¬
נונות של אזורים נבחרים(המזה״ת),
ובתוכם הפרדה לאזורים מצומצמים
יותר (מסופוטמיה, מצרים).

עם גידולה המספרי של היחידה
הכלכלית, נאלץ חלק מחבריה להי¬
פרד ולנוד לאזורים בלתי מיושבים.
אלה אוכלסו גם בחבורות שהלכו
אחר צידם, שנדד עם השתנות הנוף
בעקבות התמורות האקלימיות(תפר
צת התרבויות האפיפלאוליתיות
[מיור - 1 * 4 = בסוף] באירופה עם
נסיגת הקרחון הווירמי). כך, כנר¬
אה, נפוץ האדם על פגי תבל. מול¬
דתו של האדם באפריקה, ואולי גם
ביאווה (תחילת התקופה הפלאר
ליתית) ומשם נפוץ לשאר אזורי
היבשות (טבלה 1 ). נדידה זו היתד.
גם לאזורים, ששינו את נופם, או
התחברו ליבשת מיושבת עקב נסי¬
גת הקרחונים (אמריקה), או נפתחו
בפני האדם, עם שכלול אמצעיו
להתמודדות עם הטבע: אש —
לחימום בקרה! סירה — למסע אל
מעבר למכשולי־מים (יישוב קפרי¬
סין)) גרזן — לבירוא היער. מרחב־
המחיה של מלקטי המזון היה בד״כ
גדול ואוכלוסיית!־ דלילה. הוא הש¬
תנה בהתאם לגופו: נרחב מאד
ודל־תושבים — כאזורי הטונדרה
והמדבר! קטן—בתחום היער ירוק־
העד! מצומצם ורב־אוכלוסיה, יח¬
סית — בשטחי אגמים, ביצות וליד
חוף־הים. מקווי-מים סיפקו מגוץ
מזונות כל השנה! לפיכך צמחו
לידם הכפרים הראשונים (בא״י,
עינן הנטופית, על שפת אגם־החולה,
לשעבר), ואלה הפכו, עם הזמן,
לכפרים הגדולים בתקופתם (עינן
לעומת אתר נחל־אורן בכרמל).

קבורות משפחתיות (ע״ע קבורה) מרמזות, כי הארגון החברתי
היה מושתת על המשפחה הנרחבת. הקשר הגובר בין האדם למרחב-
מחייתו הקטן גרם לייחוד אזורי בתרבותו (ר׳ לעיל), וגדל מגוון
התרבויות האזוריות. בתקופה זו החל, כנראה, הפיקוח על העדרים.
חיות־הציד העיקריות (שור הבר, אייל) חיו בעדרים. בשלב מסוים
החל האדם לכוונם לכרי־מרעה קבועים (במרוצת הזמן׳ בעזרת כלבים
שבויתו) ולפקח על הרכבם באמצעות הרג הזכרים המבוגרים, רוב
הצעירים וכל הנקבות הזקנות (מכאן ועד בחירת קבוצה מוגדרת
והשבחתה באמצעות פיקוח על ההרבעה — צעד קטן בלבד)• כך
נוצרו החברות הפסטורליות (מערת בלט בפרס! רועי הבקר בערב),
הנמנות עם מייצרי המזון. בתקופה האפיפלאוליתית התרחבו אזורי
הדמיים (ע״ע וע״ע חטה! שעורה) בקדמת־אסיה ובחלק מן הבלקנים.
בהבלים מסוימים גדלו זני-הבר של החיטה והשעורה. תופעות גנטיות
בחיטה המתורבתת שנמצאה בביז״ה, וכלי כתישה וטחינה (חפצי-בה
[שלידחדרה]) מרמזים, כי כבר אז התחילו בגידולה בא״י. בחבלים

סבבים ואופי היישוב

־ 1 ־ 1 ־ 1

? 1 ?
6 £ "

כלכלה

כישורים פיסיים

5 * ?

1 ן|

ךרת

וו? £

״ ש י* ^ 1

וז*
! 1

1 דך

£ ׳ ?
6 | 1

?6

ס =<
§

5-5

יז -ו
ס־ £

ו*

וי
2 £

ס יו*

£

•יי*"

מסוליחית

**ף־־

*000

4,000

£000

000 ל 10

15-000

טבלה 2 : התפתחות החיים החברתיים והכלכליים בתקופה הפרהיסמוריח, ם 1 מיליח לפהה״ג וער 3000 לפסה״ג

(קו מרוסק. — התחלות זעירות)

בקתה מעצמות טטוחות (שטחה 23 מ״ר). פלאוליוד
מאותר. טרריצ׳י (אוקראינה)

87

פרהיסטוריה — פרהיקמברמן

88

. אחרים של הסזה״ת הוחל בגידולה באלף ה 10 לפסה״נ בקירוב
כד הונח היסוד לחברה החקלאית בכפרים. וממנה צמחה החברה
המעמדית־מדינתית (ע״ע ערים, עיור עמ׳ 203/5 , 208 }. עם "התפו¬
צצות האוכלוסין" בכפרים ופיתוח ההשקאה בתעלות, התפשטה
החקלאות לעמקי נהמת. הגדולים שבהם, כגון: עמקי הפרת והחידקל,
הנילוס, האינדוס והיאנג צד" היוו את האזורים המתאימים להת¬
פתחות הכרכים ( 011168 ), שהם יסוד הציוויליזציה ומולדת הכתב,
שחתם את התקופה הפרהיסטורית. בבלקנים צמחה החקלאות ביוון
(נאו׳ניקןמדיה, תסליה) ובדרום רומניה (התרבות הסטארצ׳ווית־
קרשית [ 168 ס 1£ -ס׳\ 0 ^> 3 ]). תנאים סביבתיים שונים גרמו שם להתפת¬
חותה של חקלאות נודדת, שנפוצה למערב, דרד עמק הדגובה, וששרי-
דיה מתגלים בצורת כפרים חקלאיים קטנים. חקלאות גננות נודדת
התפתחה באזורים הטרופיים, אך היא התבססה על צמחי-מאכל אחרים.
על השתלשלות התקופות הפרהיסטוריות והמייחד אותן בחלקי
העולם השונים: ע״ע אירופה, עמ ׳ 133 — 142 ; אמריקה, עמ׳
.347—329 167 — 175 ; אסיה, עם׳ 916 — 931 ; אפריקה, עמ ׳
על הם׳ של א״י: ע״ע, עם׳ 235 — 246 , וטבלה שם, על ד.פ׳ של הארצות

השונות ע׳ ערכיהן, פ , .

2 . שיטות מחקר. הסקר והחפירה מספקים את הנתונים
למדע ד,פ/ בסקר מתגלים האתרים וזמנם נקבע ע*פ הממצאים
שבשטח. שטח האתר, טיפוסי כליו והיחסים הכמותיים ביניהם,
מרמזים לרוב על אפיו (יישוב קבע [כפר או עיר] או אתר עונתי
,[1 [אתר מחנה׳ תמו 03 ], אומגות [ז 3£ ז 0 ], מטבחיים [£ת £1-1 ו 11101 נ
נחירה [ 8 ת 11 ]״ 1 ]). את ממצאי החפירה המגוונים מפענח צוות של
מומחים למקצועות שונים, ועל הפרהיסטוריון לנתח ולסכם את
תוצאות עבודתם. מכיוון ששרידי המבנים ומתקני המלאכה
הפרהיסטוריים דלים ביותר, וכמה מן הכלים, עצמות בעה״ח
והאדם, ושרידי הצמחים, זעירים, יש לחפור באיטיות ובזהירות,
ולציין בדייקנות, בתכנית האתר, את טיבו ומקומו של כל ממצא.
5 מ׳), שכבותיה x5 1 מ׳; לעתים x1 רשת החפירה צפופה (עפ״ר
דקות מאד (לעתים 5 0 ״מ), וכל האדמה הנחפרת מסוננת ונשטפת,
כדי לא לאבד כל עדות. כדי לקבל תמונה ברורה על מבנה האתר
וארגון החיים בו, יש לחפור שטח נרחב ממנו, וכדי לקבוע את
מסגרת הזמנים שלו יש לחפור חתך אחד, לפחות, עד לקרקע הב¬
תולה, ריבוי הממצאים והשאיפה לניתוח מהיר ומדויק מחייבים
שימוש בשיטות סטטיסטיות ובמחשבים לעיבוד הנתונים. שחזור
האתר, הכלים ושימושם נעשה ע״פ תבניות, שנתגלו במקרים ספורים
(ע״ע קבורה), וע״ם כלים שנחשפו על קתותיהם, וכן בהשוואה
למבנים, למתקנים ולכלים של חברות פרימיטיוויות בנות זמננו.
פירושים חברתיים לארגון המבנים והמתקנים באתר מבוססים
גם הם על השוואות לחיים בחברות אלה. החומר הרב המצטבר מנוצל
לבניית מודלים תאורטיים להתפתחות חברת האדם בזמן ובמרחב.

1.0. £707101 % 7 /* , 7 ק 10 > £1 10717 * 17/11 ? ,; 01311 .ם x117 80 * 1 *, 1952;

0. £. 1)311101, 7/17 1370 0/ ?., 1962; 5.^. 50 0717 ** 17/11 ? ,זוסת 1€ מ
7*400/01?, 1964; 8. \^. £11 0113 ?} 013 11% * 17 ^ 071010 ז 1 /€ 1011 ז

477/%<7010^€11111 1 * £07/17 , 1 ־ 1011331 ^ .( ; 1965 , ץ X0*10715 0/ 1/17
£0*1, 1965; 8 10 01403 ^ 807 ,(. 1$ ) 0 ) ; 1 ־ 0131 .<£ .[ - ק 5110 ג

£1'011(11011 17010% ) 477/1 11701 ^ 41101 י €* 1 ־ 0131 .£ . 0 ; 1965 , 4/7170 %ך ?,
1968; 14. £ 777% * 75 11% 011 ]£ %7 ז 0 ** %1 / 7 ז? / 0 ; 47 7/17 ,ת 113 זט 00 ־ 01 מ
£1*70(17, 1968; 81 1711071710 <£ , 62111011 ־ x77 <17 10 ?76/11*10177, 1969;

8- ]. 110100-0.^. 0! 0713 101% * 1170 * 001717 7/17 ,(. 15 > 0 ) ץ 6166 רת

£x?^£71017011 ,־ 801201 .^\ 10 ; 1969 ,* 01 411111% 0113 * 10171 ? /ס 1% ס%* 0 *^ס -
1717111 0713 477/107010%?, 1972*; £. 11. 8 %1701 ס 1 ס 477/107 ה 4 , 1 >־ 101 תו

?77*?77*!07, 1972; \\ ; . 81$110 ק - 0 1011 * €0111770 ,( 0615 ) 411101 \ . 14 . 1 /

?10111111013 £0011(1101%, 1972; 44. \13 €10111 /ס * £001 %7 /? ,; $11301 ז X0*101%,
1972; £>. ?111773171, 7/17 4*7711* 011 ־ 80017 . 0 ; 1972 , 14017 {ס '

7/17 £* ?101101101% 0/ €01*1*17 1 ) 1 ; 1973 ה% 03715 }£ : %7 ה %0 /ס .,
87/077 €10111x0*1011, 1973; 8 .]. 1701(0-8. ^\\ . 0 —דת 3 ו 81 ת 1 <ד
11 ^ 1 ; 1972 , 171 * 1/70111 נ 1 3 ה 0 * 1710711 ** $7 , £1011 ,(. 15 ) 6 ) ץ 106 ל 1 וח 1 ס -

011015, £>0*111% £(7*/%03* 11% 477/107010%?, 1973; 8. ^1. £3£31 711 }£ ,ו

0/ */!€ £071/1: 41% 111170307*1011 *0 1? 0113 ?,, 1974; ),

4*105 0/ 41X717111 470/107010%?, 1975.

ע. בדי. - אס. י,

פךה־קולומבינית, ספרות, ע״ע קדם־קולומבינית, ספרות.

פךה־ל|מבךיון (תג 1-1 נ 1 רת 003 ז?), העידן הגאלוגי הראשון, ה¬
מתחיל עם קיום כדה״א כגוף עצמאי ומסתיים עם התחלת
הקמבריון (ע״ע) לפגי 0.6 מיליארד שנה. גיל כדה״א נקבע בעזרת
שיטות רדיומטריות ל 4.7±0.2 מיליארדים שנה; משך הם׳ אפוא
קצת למעלה מ 4 מיליארדים שנה, שהם כ 87% מזמן קיום כדה״א.

סלעים מהם׳ חשופים עפ״ג כל היבשות ומחשופיהם מכסים כ 20%
משטחן. ביתר שטחי היבשות נמצאים סלעי ד.פ׳ מתחת לכיסוי של
סלעי משקע או לבות, צעירים יותר. סלעי הם׳ מופיעים בצורת
מסיתים (ע״ע מסיו) גדולים׳ המהווים את גרעיני היבשות (ר׳
מפה 1 ), ובמחשופים קטנים במרכזי אזורים אתוגניים(ע״ע אורוגנזה)
רבים. צעירים יותר.

ב 1889 חישב לורד קלווין את גיל כדה״א ל 20 — 40 מיליון שנה
(ע״ע גאוכרונולוגיד״ עם׳ 84 ). פרק זמן קצר זה והעובדה, שסלעי
הם׳ נראו שונים מאלה של התקופות הגאולוגיות המאוחרות יותר,
נתנו מקום להנחה, שהתנאים הגאולוגיים בם׳ היו שונים עקרונית
מאלה ששלטו בתקופות מאוחרות יותר. בהעדר מאובנים מנחים לא
היתר, אפשרות לקבוע מוקדם ומאוחר ביחס לסלעי הם׳. ההערכות
לגבי הגיל היחסי של סלעי ד,פ׳ ולגבי סדר האירועים בעידן
התבססו במידה רבה על תופעות המטמורפיזם (ע״ע פטרולוגיה,
עם׳ 594 ) בהנחה, שתופעות מטמורפיות נרחבות ובעלות דרגה גבוהה
מעידות על גיל קדום. הנחה זו עמדה בסתירה לעקרון הגאולוגי
המקובל, שסלע בפגי עצמו אינו מציין תקופה. כתוצאה חולקו סלעי
ר,פ׳ ליחידות שונות: הבחינו בעידן ארכא(ז 1 אי קדום יותר (ארכאי-
קוו), שבו נוצרו בעיקר סלעים מאגמתיים (ע״ע פטרולוגיה, עם׳
592 — 594 ) ומטמורפיים, ועידן פרוטרוזואי מאוחר יותר (ע״ע אלגוג-
קיון), שבו התהוו בעיקר סלעי משקע לא מטמורפיים, או מטמור-
פיים במידה פחותה.

אחרי מלה״ע 11 חלה מהפכה בחקר הם׳ עם התפתחות השיטות
הרדיומטריות לקביעת הגיל. באותו זמן נחקרו בפירוט אזורי פ׳
נבחרים. התברר שמשך הפ׳ גדול בהרבה ממה ששיערו ושאין
הבדל מהותי בין רוב סלעיו לבין אלה של התקופות הגאולוגיות
המאוחרות יותר.

הסלע הקדום ביותר של כדה״א, שגילו נקבע, נתגלה בגרנלנד
וגילו — 3.7 מיליארדים שנה. מיליארד השנים הראשונות של עידן
ד,פ׳ הן עדיין תקופה חשוכה, ומתקבל יותר ויותר על הדעת, שלא
נשתמרו עפ״ג כדה״א שרידים של הקרום המקורי, או אם נשתמרו,
שוב אי-אפשר להבחין בהם. לגבי מיליארד ראשון זה של שנים.
קיימות אפוא הנחות עקיפין בלבד. מסתבר שבפרק זמן זה נוצרו
ד,אוקיאנוסים והאטמוספירה, אחרי שהנוזלים והגזים המקוריים
עפ״ג כדה״א התרחקו ממנו בשעת חימומו כתוצאה משחרור אנרגיה
רדיואקטיוויית רבה.

המידע לגבי 3 מיליארדים השנים הנותרות של ד,פ׳ הוא רב יותר.

שני המסיווים הנחקרים ביותר הם המסיוו הקנדי (ר' מפה 2 ), המש¬
תרע, עם המשכו בגרנלנד, עפ״נ 7.2 מיליונים קמ״ר, והמסיוו הבלטי
(ד מפה 3 ). ממחקר ססיווים אלה התברר כי: 1 ) סלעי הם׳ דומים
בד״ב לסלעים הצעירים ושולטים בהם סלעים מאגמתיים וסדימג־
טריים, בחלקם מטמורפיים. 2 ) אפשר להבחין בעידן ד,פ׳ במחזורים
של שקיעה, קימוט, מטמורפיזם ואינטרו-זיות, המצטרפים למחזורים
אורוגניים, שנמשכו כל אחד כמה מאות מיליוני שנים. 3 ) לא קיימת
התאמה בין גיל ודרגת המטמורפיזם. כמה מן האזורים המטמורפיים
ביותר, כגון מחוז גרנוויל במסיוו הקנדי, שנחשבו לקדומים מאוד,
נוצרו למעשה מאוחר בם׳; סדרות אחרות, הנראות צעירות ובלתי
מטמורפיות, גילן קדום יחסית, כגון סלעי המשקע הבלתי מטמורפיים
של סדרת אוברוואכט בדרום אפריקה שגילם יותר מ 3.2 מיליארדים

89

©רזדקמבריון

90

האטמוספירה. במקומות רבים ובזמנים שונים
מתגלים סימנים ברורים של תקופות קרחונים
(טימיסקאמינג, מישיגן, 2.55 מיליארדים שנד.!

ויטוואטרסרנד, אפריקה הדרומית, 2.45 מילי¬
ארדים שנה* טראנסוואל, אפריקה הדרומית,

2.05 מיליארדים שנה* וע״ע קרחון) והם מתרבים
עפ״נ תב היבשות לקראת סוף הם׳ (אפריקה
הדרומית, הודו, צפה אפריקה, ערב הסעודית
וכר). כיסוי חלקים נרחבים של היבשות ע״י
קרחונים הוא בחלקו תוצאה של נדידת היבשות
(ע״ע אקלים, עט׳ 594/5 * אורוגנזה, עם׳ 240/1 )

ופרושו שהיבשת הדרומית (ע״ע גונדונה,

ארץ-) עברה את איזור הקוטב הדרומי מספר
פעמים במש ד הם׳, אן ברוב התקופות הגאולו־

גיות לא נתקיימו קרחונים עם״נ כדה״א אף באזורי
הקטבים, ולכן מעידים סימני הקרחונים בם׳ ב¬
עיקר על תנודות באקלים הגלובלי של כדה״א.

בפ׳ נתהוו חיים עפ״נ כדה״א (ע״ע חיים,

שנה, ואבני החול, הפצלים והגיר של מערכת טרנסוואל (בדרום עט׳ 376 — 379 ). ע״פ התגליות של השנים האחרונות נקבע מועד מוק-

אפריקה), שנוצרו לפני למעלה מ 2 מיליארדים שנה* היחידה הסיקו- דם מאד לתחילת החיים* גיל האורגניזמים הקדומים ביותר הידועים

פנית, שנחשבה לקדומה מן היחידה הקרלית בסקנדינוויה, היא כיום הוא 3.5 מיליארדים שנה (ע״ע פלאונטולוגיה, עט׳ 811/2 ).

למעשה בת אותו זמן (ר׳ מפה 3 ). ידיעותינו עדיין מוגבלות מכדי לצייר תמונה מפורטת של ההת-

סלעי המשקע הקדומים ביותר, כגון אלה של הקיווטן במסיוו פתחות הביולוגית בם׳, אך הקווים הכלליים מתחילים להתבהר.

הקנדי, שנוצרו לפני יותר מ 3 מיליארדים שנה, כמעט שאינם מכילים האורגניזמים הקדומים ביותר היו הטרוטרופיים דכלו להתקיים

עדיין אבני חול, וקורצה (ע״ע) נדירה בהם מאד * שולט בהם גריי־ רק בסביבה מחזרת. אישור נוסף לעובדה, שהאטמוספירה בם׳ הקדש

רוקה בסיסי — תוצר בליה מהירה של סלעים וולקניים. מסתבר, לא הכילה חמצן חפשי הוא ריבוי הסדימנטים מסוג בצרי הברזל

שבזמן זה עוד לא היה קיים הקרום היבשתי, הסיאלי (הגרניטי) העקודים (כלומר, חליפין של שכבות ברזליות וצורניות). בצרים

הנוכחי(ע״ע ליתוספירה, עם׳ 884 ) והמקור היחיד לתהליכי הסחיפה אלה נמצאים במסלע ד.פ׳ של כל היבשות בפרק הזמן שבין 1.8

וההשקעה היו איים וולקניים, שבלטו מעפ״נ האוקיאנוס. קרום כדה״א ל 3.4 מיליארדים שגה, אך לא אח״כ. הובלת ברזל בתהליכי בליה בב־

היה אפוא עדיין דק מן הנוכחי. עובדה זו מסבירה את ריבוי האינטרו־ מדות כאלה אפשרית רק בצורת יון הברזל הדדערכי, כלו׳ בהעדר

זיות האולטרא-בסיסיות המרובדות הגדולות, הנגזרות ישר ממעטפת חמצן (ע״ע) חפשי באוויר ובים. הימצאות תלוקי אורניניט (ע״ע)

כדה״א ושכולן, פרט לאחת(סקרגרד בגדנלנד), בוצרו בם׳. רמז להת- בקונגלומרטים של הוויטוואטדסדנד באפריקה הדרומית, ושל פיריט

פשטות הרבה של סלעי המעטפת עם״נ כדה״א מוצאים גם באנומליות (ע״ע) במקומות רבים באותה תקופה רומזת באותו כיוון. בהעדר

בריכוזי ניקל וכרום בסלעי המשקע הקדומים ביותר בדרום אפריקה. חמצן חפשי לא היתה קיימת גם שכבת אוזון (ע״ע), המגינה כיום

הקרום הסיאלי הראשון נוצר כנראה לפני כ 3 מיליארדים שבה,
ומאז הוא גדל במהירות. הוכחה לכך היא ריבוי אבני החול בסלעי
המשקע, שגילם 2.5 — 3.0 מיליארדים שגה. השאלה, אם נוצר גרעין
סיאלי אחד או שגיש, שנויה עדיין במחלוקת. קתם גרניטי זה, בהיותו
קל מהקרום האוקיאגי, הנו גבוה יותר ומשום־כך ניתן לסחיפה מתמדת.
כדי שיתקיים במשך התקופות צריך היה להיווצר בהתמדה קרום
יבשתי תדש. לפני שנתקבלו התוצאות של המדידות הרדיומטריות,
היתה סברה שיבשות גדלות ע״י תוספת טבעות יבשתיות חדשות
סביב הגרעינים הישנים (תורת האקרציד, הלאטראלית). אולם, הגי¬
לים הרדיומטריים מראים, שאורוגגים חדשים התהוו רובם לא בשולי
יבשות אלא במרכזן, ע״י התנעה וחלוקה מחדש של סלעים יבשתיים
קדומים יותר. ההשקפה הקודמת אפוא, שמסיוו יבשתי הופך לקרטון
מאז הוא נוצר לראשונה, שוב איבה נכונה. דרושים כמה מחזורים
אודוגניים בזה אחר זה, עד שהקרש נעשה יציב לחלוטין. המקום
היחיד ליצירת קרום יבשתי חדש הוא אפוא תשתית המסיווים, מקום
שבו נוצר תומר גרניטי מן המעטפת. המסיווים הקדומים של הם׳
עברו קרטוניזציה סופית רק לפני 1.2 — 1.0 מיליארד שבה, ואז נוצרו
בהם בקעות, שלארכן עלו כמויות עצומות של מאגמות בסיסיות,
כגון אלה של הקיווינאואן באיזור הימות הגדולות בצפון אמריקה.
מאגמתיזם נרחב דומה מאפיין את הם׳ המאוחר ברוב היבשות.

רק מעט ידוע על א ק ל י ם כדה״א בעידן הם׳. ברור שהיה שוגה
מזה של התקופות המאוחרות יותר, בין השאר בגלל הבדל בהרכב טסה 2 . טחחות חםסיוו הקנדי

טםוז 1 . הטסיוויס הםרה־קסבריים העיקריים של כדה־־א: 1 ) קנדי; 2 > נרנלנרי: 3 ) בלטי; 4 ) שי•
בירי; 5 ) סיני; 6 ) הירי; 7 ) ערבי־נוני; 8 ) אפריקני; 9 ) נויאני; 10 ) אטזוני; 11 ) אנטארקטי:

12 > אוסטרלי

91

פרה-קמכריוו — פרו

92

מפו! 3 . הטסיוו הבלטי

מפני הקרינה האולטרא-סגולה, ולכן לא יכלו להתקיים חיים עם״נ
היבשות או אף בשכבות העליונות של הים.

האורגניזמים הראשונים, שרכשו את יכולת הפוטוסינתזה(ע״ע),

היו האצות הפחוליות, והן שסיפקו את החמצן לאטמוספירה. במשך
מיליארד שנה לא התרבה החמצן החפשי, כי במידה שנוצר הורחק
שוב מן האטמוספירה בעיקר בחמצון תרכובות ברזל. "השכבות
האדומות" (אבני חול וחרסיות עשירות בחומצות ברזל תלת-ערכי)
מופיעות לראשונה לפני 1.8 — 2.0 מיליארדים שנה, ורק מאז יכלו
להתפתח חיים אארויפיים. ריבוי מיני התפתח לראשונה לפני כ 0.9
מיליארד שנה. באורגניזמים מזמן זה, שנתגלו ב 1965 בתצורת
פיטר ספרינגז במרכז אוסטרליה, נמצאו לראשונה נבגים בעלי
צורה טטראגונלית אפיינית לתאים מיניים. התפתחות זו אפשרה
דיפרנציאציה מהירה למינים שונים. ההתפוצצות האורגנית הפתאו¬
מית במעבר בין הם׳ לקמבריון והקצב המואץ של הדיפרנציאציה
למינים הם תופעה מפתיעה שעדיין אינה מובנת.

הסלעים מתקופת הס׳ חשובים מאוד מבחינה כלכלית: יותר
ממחצית כל המחצבים מוסקים מסלעים אלה. הסיבה היא שמרבצי
מינרלים כלכליים קשורים לעתים בסלעים מאגמתיים ונוצרים
תכופות בעמקים ניכרים מתחת לפני השטח (ע״ע בצר, עמ׳ 284 —
291 ) ריבוי המאגמתיזם בם׳ והארוזיה העמוקה, שפגעה בסלעי הם׳,
מסבירים את עושר המחצבים בסלעים אלה. משכבות הם׳ מופקים:
רוב הזהב (ע״ע) של העולם מסלעי הם׳ שבטראנסוואל (אפריקה
הדרומית), רוב מרבצי הברזל (איזור הימות הגדול בצפון אמריקה,
ניופנדלנד, אוקראינה, ברזיל, שוודיה ועוד), מרבצי הניקל (ע״ע)
והקובלט בסדפרי(קנדה), מרבצי האורן(ע״ע) באפריקה הדרומית,

הופעתן הראשונה של קבוצות אורגניזמים
על פני כדור־הארץ

הגיל

(מיליארד שנה)

המקום

התצורה

הקבוצה

3.5

אפריקה הדרומית

תצורת פיג טרי צ׳רט

אצות כחוליות

אונטריו

תצורת סודן

חידקים

רויזיה

שכבות בילאוואיו

צוקי אצות

אוסטרליה

תצורת ברזל עקוד

ספוגים

אונטריו

תצורת בר דיור

תולעים

חוף השנהב

תצורת בירמיון

הריריות(ע״ע)

2.0

אפריקה הדרומית

סדרת טרנסוואל

מדוזה

0.7 ׳-׳

דרום אוסטרליה

שכבות אדיאקרה

אוקסו־קורלה,רכי-
כיות, קווצי-עור

מרבצי הנחושת בזמביה, זאיר ומקומות אחרים, מרבצי עופרת —
אבץ בפרוקן היל (אוסטרליה).

מחשופים של סלעי הם׳ מופיעים בארץ באיזור אילת ומשתרעים
משם דרומה לסיני! הם מכסים שטחים גדולים במדבר המזרחי של
מצרים ובערב הסעודית. כל המחשופים האלה שייכים למסיוו
הערבי-נובי (ע״ע ארץ־ישראל, גאולוגיה! סיני, עמ׳ 950/2 ).

, 061 ז 13 מ/ 617011 1/16 / 0 011111116 ,■ן 0 זח? 8

, 1€1 זזח 11 ן£ . 8 ; 1961 ,( 63 — 19 , 100 י 1 *גז 1$ 0£ .ם 1 זמס 0 . 8.65 . 81111 )

/ 0 ,/גס ו{; 511 ־ 511 .א ; 1961 , 90 — 72 , 6 ־ 2 ־#£ י> 6 / /ס

?! 76 ,(.^€) 3 וזת^ 1 ח 113 ; 1962 , 191 — 160 י* ,? 060108

. 1974 , 06 ׳#***£ ; 1963

י, ב.

פרה־רפאליים, ע״ע קדם־רפאליים,

פרו (נת 6 ?), רפובליקה במערבה של אמריקה הדרומית, לחוף
האוקיאנוס השקט. שטחה — 1,285,215 קמ״ר ובה 14,100,000
תוש׳(אומדן 1971 ).

גאוגרפיה ואקלים, עם׳ 92 ! צומח וחי. ע״ע אמריקה הדרומית, עט׳
271 , 276 ! אוכלוסיה, עם׳ 93 < כוחות מזוינים, עם׳ 94 < חוקה ומשטר,

עם׳ 94 ! משפט עם׳ 94 < כלכלה, עם׳ 95 ! אמנות, ע״ע אינקה.
אפנות, עם׳ 38 — 40 < היסטוריה, עם׳ 97 < יהודים, עם׳ 99 .

ג או ג רם י ה ואקלים. פ׳ ארץ רבגונית מאוד באקלימה,
נופיה ואוכלוסייתה. במזרח ס׳ שורר אקלים טרופי — בהתאם
להשתרעות הגאוגרפית < אולם ביתר האזורים נקבע האקלים הן ע״י
השפעת זרם פ׳ הקר העובר מדרום לצפון, והן ע״י הגובה הטופוגרפי
של האנדים. בהתאם לאקלים ולפיסיוגרפיה ניתן לחלק את פ ׳ ל 3
אזורים ראשיים, הנמשכים לאורך המדינה מצפון־מערב לדרום־
מזרת: איזור החוף, האנדים והמ(נטאניה.

פרו: כיכר סא! מארמי! בליטה הבירה (צילום: ח־ ברטודם, . 5 .^. 0 )

( 1 ) א י ז ו ר ח ו ף האוקיאנוס השקט משתרע לאורך 2,280 ק״מ
ורחבו 50 — 150 ק״מ. רכס חופי נמשך בדרום עד לפיסקו ( 1500 ?),
ומשם צפונה הוא יוצר איים קטנים סמוך לחוף. גבהו הממוצע של
איזור החוף 500 מ׳ ונופיו מורכבים ממישורים צחיחים, חוליות
(בצפון) ומניפות־סתף. במרכז ובדרום חודרות שלוחות האנדים
במתלוליהן עד לים. נחלים רבים מבתרים את האיזור והנהרות בו
מועטים. האקלים מדברי (ע״ע מדבר, עמ ׳ 183 , ושם מפה). כמות
המשקעים הממוצעת 25 — 50 מ״מ בשנה, והטמס׳ השנתית ־ 18 — ס 20
ומשרעה נמוך. הצחיחות והטמפרטורות הנמוכות נגרמות ע״י זרם
ם׳ הקר, העובר לאורך החוף והגורם גם לערפילים רבים. בקיץ, בד״ב
בדצמבר, חודר לעתים רתוקות מאיזור קו־המשווה זרם חם המכונה
אל ניני( (םם 1 א £1 ), המביא גשמים עזים ושטפונות וגורם לתמותת
דגים המצוים בשסע בזרם הס׳ הקר, ולתמותת הציפורים הניזונות

93

פרו

94

מהם. למרות אקלימו המדברי, איזור החוף, התופס כ 11% משטח
המדינה,הוא לבה הכלכלי של פ׳. נמצאים בו כ 35% מכלל האוכלוסין
ו 3 מתוך 4 הערים הגדולות.

( 2 ) א י זו ר ההר — הסירה ( 3 ז-! 51€ ) — מתרומם במת־
לולים מעל מזרחו של איזור החוף. רכסי האנדים עוצבו ע״י
תהליכי שבירה, קימוט וסחיפה. 3 שלשלות הרים בלתי רצופות
נמשכות במקביל לקו החוף, מצפון־מערב לדרום־מזרח, בדרום פ/
בהמשכה של הקורדיירה ( 3 ז!> 1 [ו!>-ו €0 ) המרכזית, משתרעת האל¬
ט י פ ל א נ ו — רמה גבוהה ( 3,000 — 4,500 מ׳) המשתפלת במתינות
לדרום־מזרח אל מעבר לגבול בוליוויה. בתוך הרמה, שטופת השמש
והרוחות, מתנשאות גבעות נמוכות. יש בה מלחות וימות, שהגדולה
בהן ימת טיטיקקה (ע״ע) על גבול בוליוויה. פרט לאלטיפלאנו,
מבותרת מאוד רוב הסיירה ומצטיינת בתבליט חריף: מחד גיסא
קניונים, עמקים תלולים ואגנים טקטוניים עמוקים כדי 1,500 מ׳,
ומאידך גיסא פסגות הדים ש 10 מהם מתנשאים מעל ל 5,850 מ׳.
הגבוה בהם הוא הר ואסקאראן ( 30 ז 3 ס 1135 !<; 6,768 מ׳) בקורדיירה
המערבית. עזוז התבליט מקשה ביותר על התחבורה. בחלקים
הגבוהים הנוף אלפיני מובהק ובו תופעות קרחוניות. בדרום פ/
מהאלטיפלאגו מערבה, מצויים משטחי לבה, אפר געשי והרי-געש
חרוטיים כבויים או רדומים, שפסגותיהם מכוסות שלג. המפורסם
בהם הוא הר־הגעש הפעיל מיסטי ( 41511 <! 5,822 מ׳). בדומה ליתר
חלקי טבעת־האש הפציפית, שהאנדים מהווים בה חוליה, הם נתונים
לרעשים תכופים. האקלים נקבע ע״י הנתונים הטופוגרפיים. כמות
המשקעים 500 — 1,000 מ״מ בשנה, מרביתם בחדשי אוקטובר—אפריל.
הטמפרטורות השנתיות הממוצעות נעות בין ״ 5 —״ 17 , בהתאם לגובה
הטופוגרפי ולרוחב הגאוגרפי. קיימים הבדלי טמפ׳ ניכרים בין יום
ללילה. איזור הסיירה תופס כ 26% משטח פ , , ובו כ 55% מכלל
האוכלוסין, רובם אינדיאנים, המרוכזים באגגים הבין־הרריים ובעמקי
הנהרות.

( 3 ) המוגטאגיה ( 4001363 <), או סלווה, הוא איזור היעד
הטרופי המשתרע על המורדות המזרחיים הנמוכים (עד 1,700 מ׳)
של האנדים ובשפלת אגן האמזונס (ע״ע) העליון. נהר אמזונס
נקרא בחלקו העליון מאראניון( 60 ״ 3 -] 43 <), ויובליו הרבים מטביעים
את חותמם על האיזור. במורדות האנדים חותרים הנהרות עמקים
עמוקים! בשפלה האלוביאליח, לעומת זאת, הם מתפתלים, ביצרם
ימות וביצות. אקלים האיזור טרופי לח. כמות המשקעים השנתית
1,750 — 2,750 מ״מ. הטמפרטורה השבתית היא ״ 24 במורדות ההרים
ו ״ 32 בשפלת האמזונס. משרע הטמפ׳ קטן ביותר. במונטאניה,
המהווה 63% משטח פ/ יושבים רק 10% מכלל האוכלוסין.

צומח ו ח י: ע״ע אמריקה הדרומית, עמ ׳ 271 , 276 .

א ו כ ל ם י י ת פ , מגוונת מאד מבחינה אתנית. 46% הם אינ¬
דיאנים דוברי קיצ׳וה ואימארה (ע״ע אמריקה, עמ׳ 160 ! מפה אתנית־
לשונית, שם, עמי 166 ). רובם יושבים באיזור הסיירה, שבו הם
מהווים את רוב האוכלוסין בזכות הסתגלותם הפיסיולוגית לחיים
באטמוספירה דלילודחמצן (ע״ע דם, עפ 7 703 , 708 ). הם יושבי
כפרים בעיקרם ועוסקים בחקלאות, מרעה וכריה ורמת־חייהם
נמוכה. שבטי אינדיאנים, המצויים ביערות שבאגן האמזונס,
עוסקים בחקלאות־נוודת או בציד, לקט ודיג. מאמצע המאה ה 16
היגרו לפ׳ אירופים, בעיקר ספרדים, שחלקם נתערבו באינדיאנים
ויצרו את המסטיצו (ע״ע), הנקראים בם׳ צ׳ולוס. הללו מהווים
כ 38% מכלל האוכלוסין. לבנים, יוצאי אירופה, מהווים כ 15%
מכלל האוכלוסין. הם והמסטיצו מרוכזים בעיקר בערים שבאיזור
החוף. כן יש בפ׳ קבוצות קטנות של סינים, יפנים וכושים. דת
המדינה היא קתולית, והשפה הרשמית — ספרדית.

למבנה הגאוגרפי של הארץ השפעה מכרעת על תפרוסת האוכלו־

סיה. היא מרוכזת בריכוזים רבים, קטנים וצפופים עפ״נ חלק קטן

מהשטח: בנאות־המדבר שבעמק-
החוף, בעמקים ובאגנים שבהרי ה¬
אנדים. אזורי ההרים שמעל ל 4,000
מ׳ והמונטאניה — לבד מעמקו
האמזונס ויובליו — אינם מיושבים
כלל,

קיימת הגירה ניכרת מרוב חלקי
המדינה אל הערים. בולטים במיוחד
הידלדלות האוכלוסין בסיירה וה¬
גידול המטח׳פוליטני של לימה(ע״ע)
—קיאו , . למרות קצב העיור הגבוה
מאז 1940 , יושבת רק כמחצית ה-
אוכלוסיה בערים. הערים החשובות
הן: לימה הבירה — 2,541,300 תוש׳
( 1970 ) ! קיאו, הגמל הראשי —
335,400 תוש׳! ארקיפה, המרכז המסחרי של דרום פ׳ — 194,700
תוש׳! טרוח׳יו — 156,200 תוש׳! צ׳יקלאיו — 134,100 תוש׳! פיורה
— 111,400 חוש׳(כולן באיזור החוף הצפוני)! קוסקו, פנינת התיירות
שהיתה בירת האינקה (ע״ע) — 108,900 תוש׳.

סרו: אינדיאנית בת קיצ׳וווז
מסביבות <ןוסהו

(צי 5 ום: ח׳. ברסודם, .$.. 0.4 )

י £11£2 וז^ £0 €5050 כ 1 ז 0 .,£ ; 1964 ,*ה 0 ו* 1 ז? 1 ח 1 ס ? $014 מ; ,נ $01 וז 1 < 0.4. 1101

- 0 * 0 . 4£11113 1 ש< 1 בץ 6 ז־ €1 ( 1 ב 1 ו^ק . 0 ; 1968 ע//ע־ץ 0£ ?> 7 )

י (. 15 מ) 11 ) 5011 ." 1 . 0 — 0 ־ 0101 ^ 8131 . £4 ; 1969

, 00 * 31115 ? . 11.0 ; 1971 ,$€ס 0$$6€11 ? 11 > 8$ ? €0$ € : 40101403 ת 1 ) 3 * 1
. 1971 ,.׳/ 112 ס?? * 1001 /^ 5

אב. כ.

כוחות מזוינים. מאחר שבם׳ שלטת כת צבאית, רבה חשי¬
בותם של הכוחות המזוינים, והתקציב הצבאי של המדינה — כ 240
מיליון דולר ( 1973 ) — הוא מהגדולים בדרום־אמריקה. בכוחות
המזוינים 54,000 איש, מלבד כ 20,000 אנשי המשמר האזרחי. קיים
שירות־חובה לשנתיים, שאינו מיושם בקפדנות.

עם כוחות היבשה נמנים כ 39,000 איש. במסגרת חטיבת
שריון, 7 חטיבות חי״ר. וחטיבת קומנדו. להם כ 160 טנקים (תוצרת
אד,״ב וצרפת), שריוניות ויסודות תותחנות, וכן 8 מסוקים.

לכוחות האוויר, המופעלים ע״י 7.000 איש, 15 מטוסי
מירז׳ /י, 16 מטוסי־ירוט אחרים, 15 מפציצים קלים. 20 מטוסי-אימון
(גם לשימוש נגד כוחות גריליה). כ 45 מסוקים ומספר ניכר של
מטוסי אימון (כ 60 ) ותובלה (כ 85 ).

כוחות הים כוללים כ 8,000 איש, המאיישים 2 סיירות, 9 מש¬
חתות ואניות־ליווי, 4 צוללות, ומספר ניכר של יחידות-עזר, 4 נחתות
ו 4 מסוקים.

חוקה ומשטר. מאז אוקטובר 1968 נשלטת פ׳ ע״י "ממשלה
מהפכנית״, מקודם בראשות הנשיא אלוואראדו, ומ 1975 בראשות
מוראלס ברמודס (ר׳ להלן, היסטוריה).

החוקה (מ 1933 ) הושעתה, הקונגרס פוזר והממשלה שולטת
באמצעות צווים. הממשלה הכריזה כי תתקן את החוקה הקיימת
לפני קיום בחירות! ע״פ חוקה זו פ׳ היא רפובליקה, שבה הרשות
המחוקקת מורכבת מסנאט ( 45 מושבים) ובית נבחרים ( 140 מושבים).

הרשות המבצעת כוללת את הנשיא ומועצת שרים המחמנית
ע״י הנשיא. בבחירות המתקיימות מדי 6 שנים נבחרים, בהצבעות
נפרדות, הנשיא וחברי בית־הנבחרים. כל בני פ׳ (נשים — מ 1955 ).
יודעי קרוא־וכתוב שמלאו להם 21 שנה, חייבים להצביע.

משפט. בם׳ נוהגת בעיקרה שיטת המשפט האזרחי ע״פ דוגמת
ספרד (ע״ע ספרד, משפט), בשינויים שהוכנסו במשך השנים.

חוקת פ׳ מ 1933 מכילה הוראות הדנות בבתמ״ש ובהפעלתם.
מערכת השיפוט היא יחידה עצמאית, וביהמ״ש העליון ניצב בראשה.
נוסף על בתהמ״ש הרגילים קיימים בפ׳ גם בתמ״ש לענייני צבא
ועבודה.

95

פרו

96

11 שופטי ביהמ״ש העליון נבחרים ע״י הרשות המחוקקת מתוך
רשימת מועמדים המוגשת ע״י הרשות המבצעת. מסמכותו של בימ״ש
זה להחליט, בין היתר, בסכסוכי סמכויות בין בתי-המשפט השונים
ולשמוע ערעורים מבתי־המשפט הגבוהים. ביהמ״ש נחלק לשתי
מערכות נפרדות: האחת דנה בעניינים אזרחיים, והאחרת — בענ¬
יינים פליליים,

בכל אחד מ 19 המחוזות של פ׳ קיים בימ״ש גבוה, שמספר
שופטיו משתנה מאיזור לאיזור בהתאם לעומס העבודה. לבימ״ש זה
סמכות לדון בכלל העניינים באזורו, פרט לאלה המסורים לבתהמ״ש
בערכאה ראשונה, שעל החלטותיהם יש לו סמכות ערעור.

בתהמ״ש הנמוכים (ג 1 שתמגח 1 ב״תז"? ^ צ 283110 ט 1 ) מצויים
בערים ובעיירות השונות ומוסמכים לדון בענייני קניין, ירושה,
גירושין והתדיינויות הנובעות מזכויות כריה ומים.

חוקת פ׳ קובעת כי הפעלת מנגנוני המשפט מצויה בידי הרשות
השופטת! אולם לאחרונה הועברו סמכויות שיפוטיות שונות לרשות
המבצעת. 0 .

כלכלתה של פ׳ מבוססת על החקלאות, הדיג והמכרות,
המעסיקים את רוב האוכלוסין (כ 70% ) אולם תורמים רק כ 28%
לתל״ג. ההכנסה הלאומית לנפש — כ 320 דולר ( 1972 ) — מהממד
צעות באמריקה הלטינית. המשק נעדר תשתית תעשייתית מודרנית!
הוא סובל מפגעי־טבע תכופים וחמורים ומתבסס על מוצרי־יצוא
מועטים. כוח־הקניה מרוכז באיזור מצומצם (לימה—קיאו), וקיים
מחסור בהון להשקעות ובידע תעשייתי וחקלאי. כדי להתגבר על
בעיות הפיתוח האלה מתבצעת תכנית חומש ( 1971 — 1975 ), שמט¬
רתה לבסס את התשתית הכלכלית-חברתית, להלאים תעשיות-יסוד,
להגדיל את ההון וההשקעות בתעשיות אחרות, לשנות הרגלי צריכה,

לגוון את היצוא ולפתח תעשיות המתבססות על חמרי־הגלם המצויים
בהרי פ/ בשנים 1960 — 1967 קיימה פ׳ שיעור גידול שנתי גבוה
יחסית של התל״ג ( 6% לשנה). מאז 1968 שיעור הגידול נמוך יותר
( 1.7% — 1968 ), בעיקר בשל הגידול האיטי בתפוקת התעשיה
והמכרות.

החקלאות (לרבות יעור ודיג) בם׳ היא המגזר הנחשל במשק.

היא מעסיקה כ 50% מכוח־העבודה ותורמת לתוצר הלאומי כ 18%
בלבד ( 1971/2 ). כ 68% משטח המדינה מיוערים, 18% מנוצלים
למרעה טבעי ורק כ 10% מעובדים, לרוב בשיטות פרימיטיוויות.
הגידולים באיזור האנדים, ובהם תירם, תפוחי־אדמה ושעורה,
מיועדים לצריכה מקומית. באיזור החוף מרוכזים הגידולים בנאות־
המדבר, ועיקרם שלחין! מגדלים בהם קנה־סוכר ופירות (בצפון),
כותנה וירקות (במרכז), תירם ומספוא לבקר (בדרום). ניצול היע¬
רות וגידול קפה רווחים במונטניה המזרחית. המיכון מועט (כ 12,500
טרקטורים, 1973 ). במשק בעה״ח מרובים הלמה (ע״ע), המשמשת
כבהמת-משא ועבודה, האלפאקה (לצמר), הכבשים והבקר.

בשנים 1963 — 1971 היתה פ' ראשונה בעולם בתפוקת הדיג
( 15.2% מכלל הדיג בעולם), שחשיבותו ליצוא רבה ביותר. זרם־פ׳
עשיר בדגה מסוגים שונים: עפיאן(אנצ׳ובי), פלמידה וטונה. מ 1972
חלה ירידה תלולה בכמות המידגה בשל שינויים בזרם־ם׳.

ם׳ עשירה במחצבים, בעיקר באזורי האנדים התיכוניים וה¬
דרומיים : בסרו־דה־פסקי, לה-אורויה ובטוקפאלה. פ׳ מפיקה ומייצאת
בעיקר נחושת, עפרת־ברזל, זהב, כסף, אבץ, עופרת, אנטימון,
וולפראם, ביסמות, מוליבדנום וקדמיום. בצפון־מערב פ׳ ובסלווה
במזרח מצוי נ פ ט. הבעלות על המכרות היא בידי המדינה, המעודדת
השקעת הון זר. תפוקת המכרות תורמת לערך היצוא כ 36% —
ענף היצוא העיקרי של פ/

התעשיה בפ ׳ מבוססת על מפעלים לייצור מוצרי־צריכה לשוק
המקומי: עיבוד דגים, טכסטיל, מזון ומשקאות, עורות, עץ, זכוכית
ונייר. משנות ה 50 הוחל בפיתוח מתוכנן ומודגש של התעשיה
הכבדה: עיבוד מחכות, ביח״ר למלט, מפעלים להרכבת מכוניות
ותעשיה כימית! אולם עדיין יש פיגור אחר הצרכים ומרבית המו¬
צרים התעשייתיים מיובאים. כ 70% ממפעלי התעשיה מרוכזים באי־
זור לימה—קיאו. הממשלה מעודדת פיתוח והשקעה בתעשיות הב¬
סיסיות ובהקמת מפעלים באזורי-הפיתוח של פ/

כ 70% מאנרגיית החשמל מופקים במפעלים הידרו-
חשמליים.

פרו: כלכלה

1973

(')1961/65

היחידה

המוצר

1.880

1,487

אלפי מונות

תפוחייאדמה

590

490

" 2/

תירס

427

324

0 //

אורז

898

807

" /ב

סוכר

57

47

קפה

149

150

// ע

הימה

165

185

// //

שעורה

4.325

3,358

" ראשים

בקר

17,200

14,311

// ח

כבשים

2,299

7,090

" מונות

דגה

5,648

4,459 ( ג )

עפרת־ברזל

220

( 3 )199

0 ׳ 4

" נחושת

199

( 3 )154

* 0

עופרת

( 2 )2.814

( 3 )2,877

קילוגרמים

זהב

( 2 )1,250

( 3 )1,134

טונות

כסף

414

{ 3 )254

אלפי מונות

אבץ

( 2 )1,428

( 3 )1,023

// 0

מלס

777 ( ־ )

( 3 )680

טונות

מוליבדנום

1.003

430

וולפראם

3,482

3,268 (י)

אלפי מונות

בפס

5,949 ( ־ )

( 3 )3,839

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

( 1 ) ממוצע שבתי! ( 2 ) 1972 ! ( 3 ) רק 1965 ! ( 4 ) 1970 ! ( 5 ) ממוצע 1964/68 .

97

מת

98

קשיי ה ת ח ב ו ר ה בפ׳ הם, במידה רבה, המעכבים את התפתחות
הכלכלה. יש בפ ׳ כ 50,000 ק״מ דרכים ( 1972/3 ), עליהן נעים כ־
390,000 כלי־רכב. אורך מסה״ב כ 2,100 ק״מ. בפ ׳ כ 40 נמלים,
שהעקריים בהם בקיאו ובצ׳ימבוטה והם משרתים צי־דיג של
כ 1,400 ספינות. נמלי־האוויר העיקריים הם בלימה ובפיסקו.

בסחר־החוץ של פ׳ עודף במאזן המסחרי (מאז 1967 ). עיקר
היצוא ( 1,047 מיליוןדולר, 1973 ): דגים ( 31% מערך היצוא, 1973 ),
נחושת ( 19% ), סוכר ( 8% ), עפרת־ברזל ( 7% ), כסף, אבץ וכותנה
( 5% כ״א), והוא מיועד בעיקר לאה״ב ( 29% ), גרמניה המערבית
( 15% ), יפן ( 12% ) והולנד ( 7% ). עיקר היבוא ( 1,019 מיליון
דולר, 1973 ) — מוצרי השקעה וצריכה. ומקורותיו: אה״ב ( 29% ),
גרמניה המערבית ( 18% ), יפן ( 10% ), הממלכה־המאוחדת וקנדה
( 5% מכ״א).

יחידת המטבע: סול. 38.70 0 ו ל = 1 דולר של אה״ב.

אב. כ.

אמנות: ע״ע אינקה, אמנות, ענד 38 — 40 .

היסטוריה. בעקבות כיבוש ממלכת האינקה (ע״ע) בידי
פיסרו ואלמגרו (ו" ערכיהם) והוצאתו של אטהואלפה (ע״ע) להורג,
הוקמה ב 1542 מסעם מלך ספרד, קרלוס 1 (ע״ע קרל ¥) מלכות-
המשנה של פ/ היא כללה את כל דרום־אמריקה הספרדית, מפנמה
ועד צ׳ילה, להוציא אח צפון־מזרת היבשת. תקופת המאבק בין הכוב¬
שים לבין עצמם, וביניהם לנציגי השלטון הספרדי, נסתיימה ב 1554 ,
ומכאן ואילך זכתה הארץ בממשל מסודר, שנציגו המוכשר ביותר
היה המשנה־למלך פרנסיסקו דה טולדו (כיהן 1569 — 1581 ). הלה
הוציא להורג ב 1572 את טופק אמרו 1 ( 6 ־ 31 !״^ 3€ ין 1 \ד), שליט
ממלכת האינקה האחרונה ששרדה בוילקבמבה. מספר הספרדים
שהתיישבו בארץ גדל, והם וצאצאיהם, הקריאולים, היוו את העילית
החברתית, שפיתחה וטיפחה תרבות ואמנות (בייחוד בניה). הוקמו
אוניברסיטות בלימה ( 1551 ) ובקוסקו ( 1597 ), מטעם הכנסיה. פ׳
הפכה למדינה השמרנית ביותר בדרום־אמריקה. מצב האינדיאנים
היה בכי רע, וחוקים שנחקקו להגנתם לא יושמו. הם חויבו בעבודת
כפיה ( 113 מ 1 , שראשיתה כבר בתקופת האינקה) בחוות חקלאיות
ובשירות במכרות בגבהים גדולים ורוכזו ביישובים תחת פיקוח.
בשל רעב, מחלות ודיכוי, נתרוקן רוב שטחה של פ׳ (ע״פ האומדן
עד כדי 90% ) מהילידים תוך כמה דורות* מרד נואש אחרון של
האינדיאנים בראשות טופק אמרו 11 ( 1781 ), דוכא באכזריות. אף
שמתיישבים ספרדיים יזמו בם׳ גידול חיטה, גפנים וזיתים, היתה
כלכלת הארץ מבוססת בעיקר על המחצבים שבתחומה. אוצרות הכסף
שבהרי האנדים הפכו את פ׳ לאחת מנחלאותיה החשובות ביותר של
ספרד; מתוך התפוקה העולמית השנתית הממוצעת (המשוערת)
של 419,000 ק״ג בשלהי המאה ה 16 הופקו במכרות פוטוסי (הופעלו
מ 1545 בערך, ובהם עבדו קרוב ל 100,000 איש) לפי אומדן 254,000
ק״ג בממוצע מדי שנה.

משפיתחו שטחי ספרד השונים באמריקה הדרומית דפוסים מש¬
להם, ונסתבר כי מבחינת ריחוקם לא ניתן היה לשלוט בהם מהבירה
לימה, הם הופרדו מפ ׳ והפכו למלכויות־משנה נפרדות, גו־נדה־החדשה
(ונסואלה, קולומביה ואקודור) ב 1739 , ולה פלטה (ארגנטינה, אורו¬
גואי, פרגואי וכן בוליוויה) ב 1776 . צ׳ילה הפכה ב 1778 עצמאית־
למחצה. בכך הונח היסוד למדינות דרום־אמריקה העתידות.

משמרדו מושבות ספרד במטרופולין בראשית המאה ה 19 , היתה
פ׳ האחרונה שהפכה עצמאית. חירותה נכפתה מהחוץ, ע״י הארגנ¬
טיני סן מרטין (ע״ע) ב 1821 . רק הנצחונות של בוליור וסוקרה (ע׳
ערכיהם), בח׳ונין (מ״*!!() ובאיקוצ׳ו ( 110 :> 11 :> 3 ץ\ 1 < 1824 ) הביאו
לעזיבת הספרדים ב 1826 . נסיונות בוליוור לאחד את פ׳ עם קולומביה
נכשלו ( 1827 ) וכן נכשל, בשל התנגדות צ׳ילה, נסיון הגנרל סנטה
קרום לאחד את פ׳ עם בוליוויה ( 1839 ). מאז ועד היום לא הצליחה

סרו: חורבות עיר האינקה במאצ׳ו פיקצ׳ו — סראה 0 \ האוויר
(צילום ח/ ברמודס, . 0.4.5 )

פ׳ לגבש לעצמה משטר יציב ותולדותיה עוצבו בעיקר ע״י רודנים,
בד״כ צבאיים, שנודעו רובם בתואר ״קאודל״ ( 11110 ) 0311 , מנהיג),
שעלו בהפיכות, ולאחר שלטון של מספר שנים התפטרו, גורשו או
נהרגו. עם זאת תמיד נשארה הארץ בהשפעת האוליגרכיה המקומית
והכנסיה.

ראשית ניצולם של מרבצי הגואנו (ע״ע) בחוף פ/ ואוצרות
המלחת (ע״ע [ 2 ]) במדבר אטקמה הביאו לפריחה כלכלית בעזרת
משקיעי־חוץ, כגון בנק דריפום בפאריס, אך בעיקר משקיעים בריטיים.
בשל סכסוץ כספי פרצה ב 1866 מלחמה נגד ספרד (שלא הכירה
מעולם בעצמאות פ׳), והצי הספרדי הפגיז את נמל קןאו. שביתת-
נשק נחתמה רק ב 1871 . ב 1873 חתמו בוליוויה ופ׳ ברית כדי להגן
על ענייניהן המשותפים (בשטח ניצול המלחת) נגד צ׳ילה, שהוקנטה
במידה גוברת ע״י הגבלת השקעותיה בניצול משאביהן של שתי
שכנותיה. ב 1879 פרצה מלחמה בין צ׳ילה לבוליוויה ופ׳ על מרבצי
המלחת. כוחות פ׳ הובסו שוק־על־ירך ולימה נכבשה למשך שנתיים.
משנסתיימה המלחמה בחוזה אנקון ( 1400611 < 1883 ), נאלצה פ'
להעביר את שני מחוזותיה הדרומיים, טקנה ואריקה, לידי צ׳ילה.
סכסוך טקנה־אריקה (ע״ע) נמשך עד 1929 , עת הוחזר איזור טקנה
לפ ׳ . המלחמה בצ׳ילה הרסה את פ׳ מבחינה כלכלית, ובשל תהפוכות
המשטר הפנימי שבה התאוששה רק לאט. ב 1912 הוענק שוויון מלא
לכל הדתות. כיוון שתחומיה של פ׳ משתרעים על אזורים נידחים,
בהרי האנדים עצמם ובמורדותיהם המזרחיים, התפתחו סכסוכי-גבול
מרובים בינה לבין כל שכנותיה (מלבד הסכסוך התמידי עם צ׳ילה).
סכסוכי־גבול, מהם אלימים. התעוררו לסרוגין עם אקואדור, קולומ¬
ביה, ברזיל ובוליוויה. ב 1917 הכריזה פ׳ מלחמה על גרמניה. בין
שליטי פ' הנודעים היה אוגוסט( לגיד. ( 8163 ^ 1 ; 1862 — 1932 ) שהיה
ראש־ממשלה מ 1904 , נשיא 1908 — 1912 ו 1918 — 1930 . הוא נודע
בשחיתותו, אך בשטח יחסי־וזוץ הסדיר את סכסוכי פ׳ עם בוליוויה
וצ׳ילה. מעין־מלחמה נגד קולומביה על מוצאה לנהר אמזונס בעיר
לטיסיה, נסתיימה בנסיגת פ׳ ( 1932 ). בשנות ה 30 קמה בם׳ תנועת

הקדמה הסוציאלית — 1411101103113 13 * 31 מ 0111013 ׳\ 116 * 11131 (!סי! 113023 ^.

(. 14 .£.?. 4 !) בראשות איה דה לה טורה (ע״ע כרך מילואים), שע¬
תידה היתה להיאבק על שינוי המסגרות החברתיות במדינה במשך
30 שנד. ללא הועיל. בתקופת הנשיא מנואל פרדו אי אורגטצ׳ה
( 1889 — 1967 < 1£ ! 160 ג 8 * 1 ס ץ 3110 * 1 ?), שכיהן 1939 — 1945 , ניתקה
פ׳ את יחסיה עם גרמניה, וניהלה סכסוך מזוין עם אקואדור (מ 1940 ),
שנסתיים בהחלטת ועידת דיו דה ז׳ניירו ב 1942 להעביר לריבונות
פ׳ חלק מאיזור יובליו המזרחיים של נהר-אמזונס. מימי מלה״ע 1 !
ואילך גדלה השפעת אה״ב בפ ׳ וחל רב פיתוח בניצול אוצרות הקרקע.

99

פרו — סרואסר, ז׳ן

100

אי־יציבות המשטר הפנימי נשארה בעינה אחרי 1945 . הנשיא-
האזרחי בוסטמגטה ( 110 ו 10 ״ $13 נ! 8 * 1945 — 1948 ) הופל ע״י הגנרל
אודריה ( 13 ־ 11 ) 0 ! 1948 — 1956 ), וכהונתו השניה של הנשיא פרדו
( 1956 — 1962 ), נסתיימה בהפלתו ע״י הגנרל גוז־וי (ץ 00010 ). זה,
הופל ע״י הגנרל לופס (. 2 ^ 10 ) ב 1963 . אותה שנה נבחר,
בחפות הצבא, ם. בלאונדה טרי (׳,!!•־ס? 10 >״״ 8013 ) לנשיא. הלה
ניסה לתקן את המבנה החברתי לטובת השכבות הנחשלות ופעל
נגד ניצני תנועה פרו־קומוגיסטית בהרי האגדים. ב 1968 הופל ע״י
הסיכה צבאית שהעלתה את הגנרל ח׳ואן ולסקו אלווארדו ("גע!
3110 ־ 31 ^ 7013$00 \) לשלטון. הוא הלאים את מקורות הנפט (דבר
שפגע באה״ב), החדיר את השפעת הממשל לכל תחומי הכלכלה
דזם תיקונים חברתיים חשובים. ב 1975 בוצעה הפיכה ללא שפיכות-
דמים ע״י האדם השני בשלטון, פראנסיסקו מוראלס ברמודס (־״ 13 ?
02 נ> 1 ומ 1 ! 80 310$ -!ס 1 \ 01500 ), ששימש בתפקידים של רה״מ, רמטכ״ל
ושר ההגנה, ואלווארד( הודח. כשר-אוצר בשנים 1969 — 1973 ביצע
מוראלם ברמודס תיקונים במערכת הכספים והנהיג רפורמות אגר־
ריות ששברו את כוח האוליגארכיה השלטת.

במשך תקופה ממושכת היה שיתוף־פעולה נרחב בין ישראל ום׳
בשטחים רבים (צבא, פיתוח מקורות מים, קואופרציה, תחבורה וכר).
מאז שהפכה פ׳ למפיקת־נפט ולחברה ב״אופק", התקרבה לערבים,
והיחסים עם ישראל התקררו. חיילים מם' השתתפו ב 1974/5 בכוח
האו״ם שהוצב בין ישראל לבין מצרים וסוריה.

נ. לורך, הבהר הלוחש, 1968 ! - 0/11/1/20 1 וז? €1 !ז 1 / ?!/ 7 , 14:1500 .(

/ 0 $1 * 2$14 ז €0 * 111 / 0 /( 1115107 ,זזססמז? .מ ; 1957 [ס 110715

י(.!*>) 30 ש 1 ן 8 13 ש 1 )ט 1 16 > 2 * 0 ? .[ ; 1963 , 5 ת€^ 0 .[ . 11 ;* 1959 , 1-11

1 * 4 4 ) 7 * 71 * 2 1 ) ¥1151071 , 3116 §ס £35 ־ו 3 ׳\ .) 1 ; 1963 * 4 15 > 1€ ' 1 ז 6 ז€

.. 8 ; 1967 [ 0 /( 1125107 771 * 1404 * 11 ־ 1 י 6 ; 11 ? . 8 .? ; 1966 , 11 ז\- 1

. 1971 , 115 * 171 * 112 [ 0 54 * 14 ^ 0071 * 12 ' 1 , 2 ת 11 מ 11 ןש 1 ? ; 1969

0 . 6 .

יהודים אנוסים ישבו בם' מראשית השלטון הספרדי. ב 1570
הוקמה בס׳ האינקףזיציה (ע״ע) הרשמית, ועל פעולתה — ע״ע
לימה. בשנות ההפוגה בפעילותה ( 1605 — 1625 ) נהרו אנוסים ומת¬
ייהדים רבים לם׳, אולם עשרם ומעמדם החברתי היו להם לרועץ.
ב 1635 נתפסו 64 מהם ע״י האינקוויזיציה, 11 נשרפו ב 1639 , ביניהם
מנהיג האנוסים בלימה, הסוחר העשיר, מנואל בטיסטה פרץ, והרופא
פרנסיסקו דה סילווה. העלאות למוקד אירעו עד אמצע המאה ה 18 .

ב 1870 הקימו כמה סוחרים ממרכז־אירופה קהילה יהודית בלימה,

אך רובם היו מתבוללים שנישאו לבנות המקום והם או צאצאיהם
המית את דתם. בשנות ה 80 החלו יהודים מצפון אפריקה להגיע לעיר
איקיטום תוך ביקוש הקאוצ׳וק. ב 1909 הקימו שם 38 יהודים חברת-
סעד. בשל קשיים כלכליים נטשו רבים את המקום, עם הזמן, והנות¬
רים התבוללו — אף שהוסיפו לראות את עצמם כבני העם היהודי.
התעוררות יהודית חלה ביניהם ב 1950 , כשהוקמה במקום האגודה
לקשרי תרבות בין ישראל לם׳. לאחר מלה״ע 1 הגיעו ללימה מאות
יהודים מרחבי האימפריה התורכית, וממזרח אירופה — בעיקר
מנ 1 בוסליצד. שבגבול רוסיה-רומניה. בשנות ה 30 וה 40 התיישבו
יהודים בכמה ערי-מחוז בפ׳, אך רק בטדוח׳יו וארקיפה נוסדו
קהילות. סוחרים יהודים התיישבו גם באיזור המכרות לה אוחייה,
אולם במשך הזמן התרכזו רובם ככולם בלימה, בין היתר כדי
להעניק חינוך הולם לילדיהם. בשנים 1933 — 1943 הצליחו מאות
יהודים מגרמניה להגיע לם׳, למרות חוקי־הגירה חמורים למת.
תכניות להתיישבות יהודית המונית לא התגשמו. ב 1973 היו בם׳
5,300 יהודים, פעילים בכל ענפי המסחר והתעשיה, באמנויות ובמק¬
צועות החפשיים. בפ׳ שתי קהילות אשכנזיות ואחת ספרדית, ולהן
בי״ס עברי (נוסד ב 1946 ) וארגונים שונים.

- 1421710 * 4 0(15.), €0171147114x1*$ ]1441x3 ) ת 1$33€50 .ן~לם 0 )\

־־מי/ז£ 1512 ^[ י(.!*>) 001100 .א , 14 ; 1966 , 112 — 109 , 12 * 2772472 >

1*11** 172 142x72 44771*71*12, 1-11, 1971.

פרי!/ שרל — 01-1-31111 ? 0131-10$ — ( 1628 — 1703 ), סופר צרפתי.

פ/ שהיה הצעיר בארבעה אחים, כולם מפורסמים בדורם,

למד משפטים. ב 1671 נתמנה חבר האקדמיה הצרפתית. שירו 0 ^ 1
1 >ה 3 ז 0 10 510010 !10 1x11115 (״דורו של לואי הגדול״), 1687 , חולל
את הוויכוח הציבורי הנודע

בשם 30010115 105 > 0110 ־ 01101

00101005 !״ 105 > !ס("ריב בין
אוהדי הקדמונים ובין המת
דרנים"), שהסעיר את הרו¬
חות עד 1715 לערך (וע״ע
בואלס• דעותיו על יתרונם
של ה״מודרנים" על סופרי
ומדעני העת העתיקה הובעו
בספרו -״ 3 0105 105 :^ 311 ־ 31 ?
1011011105 ״ 105 ! 01 010115

("הקבלות ביו הקדמונים ו¬
ביו המודרנים״), 1688 —
1697 . אולם לעיקר תהילתו
בספרות העולם זכה פ׳ בשל
אוסף סיפורי האגדות 05 !״״€

0 ע 0 ' 101-01 ״ 13 ״ 10 ! ("סיפו¬
רים של אמא אווזה״), 1697 ,
ביניהם: "כיפה אדומה", "לכלוכית", "החתול במגפיים", "היפיפיה
הנרדמת", "כחול-הזקן" ועוד. סיפוריו, שנשאבו לרוב ממקורות
עממיים, מצטיינים בפשטות מקסימה. וע״ע ספרות ועתונות לילדים,
עם׳ 421 .

; 1914 ,) 7:0710 מס :) 771 ) 77104 :) 4 1 ) : 11 )/ 0110 !? 11 !ו 11 ?ז)ס< 0 1.0 , 011101 . 11

0. 011511111, 0/1. 1965*; >1. 8011 * 00 , 1x1 00711(: 4( 7., 1969.

פרואסר, זץ — 1-1-015530 ״ 103 — ( 1337 — 1400 ), כרוניססן
ומשורר צרפתי. לאחר תקופת בחרות מוקדשת לחיי חצר
ושירה יצא לאנגליה ( 1361 ) כמזכיר של פיליפה (גקת 111 ! 1 ?) אשת
אדוורד 111 (ע״ע) ואם ה״נסיך השחור". ערך מסעות שונים באנגליה
בהם אסף חומר היסטורי שהשתמש בו אח״כ לחיבור כרוניקות.
ב 1369 חזר ם׳ לאנו ()!! 3 ״ 1131 ), ולבקשת רובר מנאמיר, אחיינית
המלכד., פרסם את חלקה הראשון של הכרוניקה. אח״כ עבד בשירותם
של ונצל, דוכס לוכסמבורג, וגי מבלוא, שמינה אותו( 1384 ) לכהונת
כומר בכיר בשימי (ע 13 ״ 1 ! 01 ).

איור ?,.כרוניקות״ יפל ז׳אז פרואסאר: טכח איכרים טורדים בעיר 10 — 1358
(חספריה חלאוסית, פאריס)

איור לסיפור "כחול־הוקז". הדפס-אכז
כזאת א. דינייסח ( 1928 )

101

פרואסר, ז׳ן — סרוכנם

102

יצירתו העיקרית $£ענ> 1 ב!ס־ו!ו 0 80 $ (״הכרוניקות״) — 4 ספרים
אותם פרסם במועדים שונים. המצטרפים למסכת היסטורית שמתארת
את תקופת מלחמת מאה השנים (ע״ע) בשנים 1327 — 1400 . בספר
הראשון הרבה פ׳ להשתמש בכרוניקה של זץ לה בל ( 801 1031110 )
הפלמי, בייחוד בתיאור המאורעות שלפני 1356 , וכמוהו העדיף את
תיאוריהם של עדי ראיה למאורעות ולקרבות עפ״נ מסמכים ארכיו¬
ניים. פ׳ ערך מספר פעמים את ספריו והתקין כמה גירסות שהשתמרו.
בכרוניקה מוקדש מקום רב למסורת האבירות (ע״ע), לרוח ההרפת¬
קות ולמעללי גיבורים, המתוארים בפרוטרוט, ופחות לתיאור
אובייקטיווי של התרחשויות דורו; כ״כ גטה להציג את האירועים
בצורה אוהדת לפטרוניו השונים. שפתו עשירה וצבעונית במיוחד.

פ׳ גם כתב פואמות אלגוריות לפי מסורת "רומן השושנה" (ע״ע
גיום מלוריס) ורומן בחרוזים • 01131101 ^, ברוח הרומן הארתורי,
רצוף הרפתקות אבירים.

הכרוניקות של פ׳ נדפסו במהד׳ שונות. כל כתביו י״ל בעריכת
ס׳ 1 ס 011 ס:ו 1 ס 8 10 > 1 זץ׳גש 80 8 \ .[ 3 29 כו״, 1863 — 1877 ; והכרוניקות
בעריכת 01 ז 11 יג . 8 - 1 >נ 31 מץ 8.3 .ס - 81100 . 8 ב 13 כר/ 1869 —

1957 .

- 4 ה 170 (€ , 838110 .[ ; 1930 , 1 * 0 ? 1 )ח 0 71151€7 ס 0/17 :.*/ . 5 .£

. 1948 3 , 10 :!סרת 11 ^ . 1 \ :' 1948 ,?*?סק 7 * €7 ^ 411 } 71 ז 70 , 1€117 זן 4

א. בו.

פרובוס, מרקוס אוו־יליוס — $נ 1 < 01 ז? 01111$ ז 11 \/ 31x115 ^ —

( 232 — 282 ), קיסר רומי. יליד סירמיום בפאנוניה. הגיע
לעמדת פיקוד גבוהה בחיל־הפרשים בתקופת הקיסר אורליאנום
(ע״ע). הקיסר טקיטום (ע״ע) מינהו לנציב ולמפקד הכוחות בסוריה
ובמצרים, וחייליו המליכוהו לאחר רצח טקיטום ( 276 ). פ׳ רצה
להשלים אח מפעלו של אורליאנוס שחידש את אחדות הקיסרות.
אחרי נצחון על האלמנים הצליח ליצב מחדש את הגבול הצפוני־
מערבי של הקיסרות ליד הנהר רינוס. רבים מן הברברים יושבו
בתחום הקיסרות או גויסו לצבא הרומי. פ/ שדרש משמעת חמורה
מחייליו והטיל עליהם ביצוע עבודות ציבוריות וחקלאיות, נתקל
במרידות תכופות, ולבסוף נרצח.

465 ־ 2147 $€71 ! 7 * 41 ( ) 14 * 771€7 ( 1 ,־ 311501 ^ 19000 .£

1 ז #€1% 1€ ( 7 , 0605 .£ . 14 .ן ; 1952 0107€ 7 ^ 1771 ' 0 י ן 00 ען!ז\ . 0 ; 1909

, 1965 2 €707 <[ £777 4€ ( 1 [ 0

פרובידנס ( 00 ת 30 !׳\ 0 ז 8 ), בירח מדינת ר 1 ד אילנד, אה״ב, 179,000

יתוש׳ ( 1970 ), ומוקד איזור מטרופוליטני המונה 795,000
תוש/ ם׳ שוכנת בראש מפרץ נרגגסט (״ס 38305 זז 3 א), כ 40 ק״מ
מהאוקיאנוס האטלנטי. נמלה עמוק־מים ודרכו עוברות רוב מכליות
הנפט המגיעות לניו־אינגלנד. פ׳ היא מרכז תעשייתי ומסחרי, ובה
מפעלי תעשיה למתכת, מכונות, טכסטיל, יהלומים ומוצרי גומי. בם ,
בת״ם גבוהים ואוניברסיטה (נוסדה 1764 ) ובה 4,500 תלמידים
( 1973 ).

יהודים החלו להתיישב בם׳ ב 1838 (ע״ע ניופורט). בעקבות
מהפכות 1840 באירופה באו לפ׳ מהגרים יהודים, רובם סוחרי בגדים
וחייטים מאירופה המערבית, ובמיוחד מגרמניה. ב 1854 נוסדה הק¬
הילה הראשונה, ״בני ישראל״. ב 1880 ישבו באיזור כ 150 משפחות
יהודיות. עם ההגירה ממזרח אירופה גדלה הקהילה ונתפתחו מוסדו¬
תיה. ביהכ״ג הראשון הוקם ב 1890 . ב 1922 הוקמה הקהילה הקונסר-
ווטיווית הראשונה. בם׳ כיום 7 בתכ״ג אורתודוכסיים, 8 קונסרוו-
טיוויים ו 3 רפורמיים. 75% מהילדים היהודים מקבלים חינוך יהודי־
עברי. בם׳ פועלים ארגונים יהודיים רבים, ופעולותיהם מתואמות ע״י
הפדרציה היהודית של רוד אילנד (ע״ע). ב 1973 ישבו בם׳ ופרווריה
22,000 יהודים.

1414771017 <[ 0 ? 4 ,^ 0077777714777 7 ( € 4015 [ .? ■ #€ 1 )£ ■ 07 , 111 ^ 15 ) 001 ,$

€€ז%( 1 : 4115 > 1777€74€ / 644/4511 [ ,ז 1€ > 15€11€1 )[ 00 . 0 ־ ס €1 ז 15 ) 1 ס 0 . 5 ; 1964
. 1968 ,ץ 007717711417%1 7 ( €1015 [ 4 ) 171 $ €744140/1 0€71

פרובנס (ססתס^ס■!?), חבל בדרום-מזרח צרפת, לחוף הימה״ח בין
י נהר רון(ע״ע) במערב, לגבול איטליה במזרח ולאלפים (ע״ע)

בצפון. כולל את המחוזות: ואר, בוש־ךה־רון, אוט־אלם, באס-אלפ
ואלפ-מריטים. ייחודו באורח־חיים ים־תיכוני, שפיתח מסורת, שפה
וספרות משלו (ע״ע פרובנסלית, לשון וספרות). מבחינה גאוגרפית
ניתן לחלק את פ׳ ל 5
אזורים: ( 1 ) עמק ה¬
רון, במערב, כולל את
מישור קום( 05 ^. 0311 ),
העמק האלוביאלי של
הרון והדלתא הנר¬
חבת שלו. זהו איזור
של חקלאות אינטנ־
סיווית; בדלתא יש
ביצות ולגונות, בהן
שוכן הפארק הלאומי
של קמרג. ( 2 ) פ׳ ה־
גירית הנמוכה, בדרום ם׳ ובמערבה, בנויה רכסי־קימוט קצרים אך
חלולים, המנותקים זה מזה ומשתרעים בכיית כללי ממזרח למערב,
בין טילון לנהר רון. ( 3 ) פ׳ הגירית הגבוהה היא איזור־מעבר להרי
האלפים הדרומיים, הבנוי רמות גיריות נרחבות, מוכות רוחות קרות
בחורף, וצחיחות בגלל תופעות הקרסט (ע״ע) בהן. נהר ורדון, יובל
הנהר דיראנם, חוצה איזור זה ביצרו קניון גדול. ( 4 ) בין הערים
טולון וקאן ( 05 ״״ 03 ) מצויים גושים קריסטאלינים קדומים (מור
ואסטראל), המכוסים יערות ארנים ואלוני-שעם.( 5 ) תוף-הים, הנקרא
״חוף־התבלת״ 0610 — קוט ד׳אזיר) או הריווירה הצרפתית.

החוף המבותר, המפורץ והססגוני ביותר הפך למוקד־משיכה לתיירות
הבין-לאומית כבר בשלהי המאה הקודמת, גם בזכות האקלים הנוח
בחורף. התעבורה בם׳ הנמוכה נוחה, וכן נוח במיוחד המעבר ממזרח
למערב בין הגוש הקריסטאליני לבין ם׳ הנמוכה, בגלל התלם הרחב
המצוי ביניהם. הניגוד הפיסיוגאוגרפי בין פ׳ הגבוהה לנמוכה מתבטא
באכלוס ובשימוש בקרקע: ם׳ הגבוהה נחשלת לעומת פ׳ הנמוכה,
שבה קיימות חקלאות אינטנסיווית ותיירות מפותחת, ובה נמצאות
כל הערים החשובות (מרסי, אכם־אן־פרובנס, טולון, ניס, קן, וכן
נסיכות מונקו [ע׳ ערכיהן]). עקב נטישת החלק הגבוה של פ/
מרוכזים 88% מאוכלוסיית פ׳ ברצועת־החוף — לעומת 48% לפני
מאה שנה; אורח־החיים הים־חיכוני המסרתי של פ׳ (צאן, גפן,
פירות) נשתנה בעשרות השנים האחרונות עם הנהגת עיבוד חקלאי
אינטנסיווי ועקב השפעת בואם של צרפתים מאלג׳יר (אחרי 1962 ).
התוצרת החקלאית משווקת במרכז הארץ ובצפונה. גידול פרחים
משמש בסיס לתעשיית בושם (נים, גרס, (ע׳ ערכיהן]). ענף הקיט
הפך עיירות וכפרי-דייגים לערי־קיט, כגון סן טרופה ( 8101102 ־ ] 53111 )
ואנטיב ( 05 נ 1 ; 1 "^). ד. ני.

היסטוריה. בתקופה קדומה ישבו ליגורים (ע״ע) בתחומי פ׳,
ובחופיה היו מושבות פניקיות (ע״ע מרסי* טולון). במאה ה 6
לפסה״ג ירשו יוונים יוצאי פוקיאה את הפניקים, ויסדו עוד יישובים
(ניקיאה [נים], אנטיפולים [אנטיב]). במאות ה 4 — 3 לפסה״ג חדרו
קלטים מהצפון לם׳, ובמאבק אתם נעזרו היוונים של מסיליה (מרסי)
ברומאים. ב 123 — 121 כבשו הרומאים את השטח וארגנוהו בפרו־
בינקיה גליה נרבוננסים! מהמלה פרובינקיה נגזר שמה של פ׳.
בשלטון הרומאים התפתחו בם׳ ערים, בהן קולוניות של חיילים
משוחררים שיסדו קיסר ואוגוסטוס, כגון: נמאוסוס (נים) אראוסיו
(אורנז׳), ארלאטי (ארל) אקוואי סכסטיאי (אכס־אן־פ׳), נרפו
מרטיוס (נרבון), טולוסה (טולוז), מנה (וין), ואלנסיה (ואלנס)
ואדניו (אוויניון). לערים היו זכויות לטיניות, וכבר בימי אוגוסטוס
היה לאיזור אופי רומאני.

ניא נהר ואו במזרח פרובנס

103

פדובנם

104

בראשית המאה ד. 5 היתה ס׳ אחד האיים הרומיים הבודדים
שנותרו בגליה, ושני דורות התגוננו תושביה מפני הויזיג 1 תים (ע״ע)!
אחרי 476 סיפחוה הוויזיגותים לממלכתם. הנזירים במנזריהם, כגון
מגזר לרן(״ 1 -^ 1 ), שמרו על מורשת תרבות יוון ורומא, והפיצו את
הנצרות במערב אירופה. בעקבות מפלת הוויזיגותים בקרב ודיה
( 170111116 : 507 ) השתלטו הבורגונדים על צפון פ׳ והאוסטרוגו׳תים
על אזודי־החוף. ב 534 — 537 סופחה ס׳ לממלכת הפרנקים, אך שמרה
על אוטונומיה פנימית בהנהגת פטריצים נושאי־משרות. במאה ד. 8
תמכו סוחרי מרסי בערבים. ששלטו בספרד ובסחר בימה״ת, וזיקת ם׳
לממלכת הפרנקים התחפפה! המחוז נפגע כששרל מרטל(ע״ע) סיפחו
מחדש לממלכת הפרנקים, אחרי נצחונו על הערבים בפיאטיה ( 732 ).

בחלוקת קיסרות הקרולינגים ( 843 ) נמסרה ם׳ לקיסר לותר
(ע״ע). נסיכים קרולינגים נאבקו עליה, עד שב 879 השתלט עליה
1013 מרן, וכלל אותה בממלכת בורגונדיה תחתית (ע״ע בורגונדיה,
עט׳ 964 ), ושושלתו שלטה בה עד 934 . חולשות הממלכה, עקב
מלחמות תמידיות, אפשרו למוסלמים לכבוש את נמל פרגה ( 1611161 ?!
884 ), ומשם פשטו על פנים־הארץ עד לשוויץ. ב 973 גירשם גי 1 ם 1 ,
רוזן ארלט (ע״ש ארל בירתה), ואיחד בשלטונו את רוזנויות ם׳
הדרומית ! הרוזנויות בצפון סופחו לקיסרות גרמניה ( 1032 ).

במאות ה 10 — 11 עלו הערים, עקב חידוש הסחר בימה״ת, וגדלה
חשיבותה של מרסי. לעומת זה נחלש, מראשית המאה ה 11 , שלטון
הרוזנים, ומלחמות בקרב האצולה גרמו להתפוררות ולאנרכיה. הדבר
אפשר לחזני ברצלונה וטולוז לחלק ביניהם את פ׳ ( 1125 ), אך
כל המאה ה 12 היתה ם׳ שדה־קרב ביניהם. הערים ניצלו זאת, ונהיו
לעצמאיות בהנהגת "קונסולים". במיוחד התחזקה מרסי, שכתוצאה
ממסעי־הצלב היתה למעצמה ימית. מרסי תמכה ברחני ברצלונה—
ארגון! אלה ניצחו את רוזני טולוז ( 1208 ), ופ ׳ נמסרה לידי הרוזן
הקאטאלוני רמוזיברנגר 11 ( 1209 — 1245 ). בראש המינהל העמיד
רמון־ברנגר שופט מ*)!!!), והארץ חולקה למחחות

בראשות נציבים מטעם הרוזן, ולצדם שופטים וגובי מסים. בעזרת
פקידים אלה הוכפפו לרחן האצולה והערים, פרט למרסי ששמרה
על אוטונומיה, אף שהכירה בסוזרניות של הרחן ( 1243 ). יורשו
של רמון־ברנגר היה חתנו שרל מאנדו (ע״ע! 1246 — 1285 ). הוא
השלים את ארגון מוסדות הרוזנות, ביטל את הקונסולטים ומינה
מפקחים על הערים ( 1811101:5 ׳!). עשרה של פ׳ אפשר לשדל לממן
את מסע־הכיבוש של סיציליה ( 1266 )! פ׳ היתה לחלק מממלכה
ים־תיכונית גדולה וכתוצאה מכך פרח סחרה.

השגשוג פסק עקב מפלותיו של שרל במאבקו עם ארגון ( 1282 —
1285 ), אבדן האי סיציליה והצורך לשלם כופר לפדיון שרל 11
מהשבי. עקב המשבר התכנסה אסיפת מעמדות בם׳ ( 1286 ), ומש¬
תתפיה מינו רואי־חשבון והקימו אוצר מרכזי. מרסי נפגעה עקב
חיסול ממלכת הצלבנים ( 1291 ), אולם ם׳ התאוששה במהרה עם
העברת האפיפיורות לאוויניון ( 1308 ), שהוענקה לקלמנס ¥. אולם
המלחמות הממושכות עם ארגון פגעו בכלכלה, והמגפה השחורה
( 1348 ) ופשיטות כנופיות של חיילים־שכירים, שהשתחררו ממלחמת
100 השבים, הרסו את הארץ. יש מעריכים שכ % מהתושבים מתו
או היגרו מם , . המלך רנה 110110 ! 1434 — 1480 ) ניסה לשקם את
הרוזנות, שאליה עבר אחרי שאלפ 1 נם 1 מארגון־סיציליה כבש מידיו
את נאפולי ( 1442 ). במות רנה פרצה מלחמה בין טוענים לירושה!
אחד היורשים, שרל, הוריש את ם׳ ללואי ^ X מלך צרפת ב 1481 .
לואי התערב במלחמה בין היורשים וסיפח רשמית את פ׳ ( 1486 ),
אך השאיר על כנם את מוסדותיה. בעת מלחמות־הדת היתה פ׳
זירת מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים (ע״ע הוגנוטים). אחרי 1639
לא כונסה אסיפת המעמדות עד לערב המהפכה בצרפת. לואי 7 ג^ x
ביטל אח שארית הזכרות המיוחדות של פ׳. ב 1790 חולקה פ׳ ל 3
דפרסמנים. ב 1791 סופחו נתלות האפיפיור, ובהן אוויניון, והוקם

. דפרטמן רביעי! ב 1860 סופחה רוזנות ניס, והוקם דפרטמן חמישי

?0*1 50 " , / 46 €* 1 ,ח 11 )־ז 3 ק X13 1*5 €<2?0*2 £, 1901;

0. 4* 4 10 י ־ 61 ץש 1 ״ג 1 א x1 X^1* 5**01*, 111, 1908; £. 0.

1*05 4*1£* ז 01 ז$*# ,־ 21161 ־ 831 .£ ; 1954 , 3 * 1 ^ 0 ^ 46 3 * 1 */ו *

46 10 1*., 1969; / , . 3,1 ? 1 ( 1 / 0 ״ x51 (>121.

0X1^1), 1975.

אר< גר.

יהודים. בספרות הרבנית נקרא פ׳ (פרוונצא) גם חלק של
לנגד 1 ק (ע״ע, עמ׳ 931/2 ). קיימים ממצאים ארכאולוגיים יהודיים
מסוף המאה ה 1 . התעודה הראשונה היא מארל (ע״ע), מאמצע
המאה ה 5 . בסוף המאה ה 6 ישבו יהודים במרסי (ע״ע, עמ ׳ 483/4 ).
במאה ה 13/14 כבר נמצאו יישובים רבים בפ ׳ שהיו בהם 80 — 100
יהודים. המרכזים היהודיים העיקריים היו: גרבון, למל, ברה. מרסי,
מונפליה, פושקייר, סולון וטרסקון. כ 1348 הגיעה האוכלוסיה היהו¬
דית בפ׳ לשיא משוער של כ 15,000 איש. מ 1215 ואילך ידועות תק-
נות־קהל בפ/ שנתחברו בקהילות השונות ע״י חכמיהן. מאוחר יותר
נזכרות חברות־צדקה ותקגות-חינוך. מסוף המאה ה 13 התקיימו, ע״פ
דרישת השלטונות, מוסדות בין־קהילתיים לגביית המסים. מראשית
המאה ה 15 היה פקיד מיוחד, " 1111£5 16$ > ■! 1 ן 10 ג׳\ז 15£ זנ 0 " , אחראי
להגנתם ולשפיטתם.

יהודי פ׳ עסקו בעיקר במתן הלוואות בריבית זעירה — משום
שלא היה להם הון רב — ופעלו בתיווך ובסחר תבלינים וטכסטיל.
בערים מסוימות היו רופאים יהודים 5% מכלל המפרנסים היהודים.
לעתים קרובות היה יהודי רופא־העיר, אולם שכרם של רופאים
יהודים היה נמוך מזה של הנוצרים. יהודי ם׳ גם עיבדו כרמים
ושדות. פרטיים וכאריסות.

שרל מאנז׳ו נטל מידי השליטים המקומיים, ובמיוחד מהבישופים,

את השיפוט על היהודים, וב 1276 צמצם את כוח האינקוויזיציה
לגביהם, אולם יורשו, שרל 11 ( 1309-1285 ), שב וגזר עליהם ב 1294 ,
ברוח הכמורה, את גזרת-הטלאי ואח האיסור להעסיק נוצרים ולשמש
בתפקידים ציבוריים. בגירוש צרפת ( 1306 ) גבר הלחץ הכספי על
יהודי פ׳. ב 1310 סירב המלך ר 1 בר לגרשם, כדרישת הכמורה, אך
הקפיד על בידודם מהנוצרים. רבעים יהודיים צמחו באופן טבעי,
אך ב 1341 הגביל המלך את ישיבת היהודים לרבעים אלה. פרעות
ראשונות בהקף רחב פרצו ב 1331 ואח״כ ב 1340 , ולשיאן הגיעו
ב 1348 — ימי המוות השחור — עת הושמדה, למשל, קהילת טולון
(ע״ע). עקב כך צמצמה המלכה ז׳אן את מסי היהודים בחצי, למשך
10 שנים, שבמהלכן( 1355 ) שוב פרצו פרעות,

במאה ה 15 נשתפר המצב מיסודו. ב 1423 הגבה המלכה יולגדה
על היהודים — בסדרת צווים — מפני מאסר או מעצר שרירותיים,
המלך רנה חידש את תקפם ב 1443 , וב 1454 התיר את כניסת היהודים
לכל ענפי הכלכלה וילפקידות ציבורית, הקל בגזירות והעניש על
כפיה לשמד.

ב 1481 אוחדה פ׳ עם צדפת, ממנה גורשו היהודים "סופית"

ב 1394 , ואעפ״כ חודשו זכויותיהם ב 1482 . ב 1484 פרעו חבורות
פועלים חקלאיים ביהודי ארל, אכם ומרסי, ואז החלה הגירתם,
שגברה עם גבור הפרעות ב 1485 . מ 1484 תבעו גם הערים את
גירוש היהודים. פרעות פרצו שוב כ 1493,1489 ו 1495 בעדים שובות,
בהנהגת נזירים פרגציסקנים וכרמליתים. ב 1498 גזר לואי ^^ x
גירוש כללי על יהודי פ׳, וב 1500/1 גורשו כ 150 יהודים. ב 16
מקומות בחרו להשתמד, וכדי לפצות על אבדן מם־היהודים הוטל על
המשומדים מם ״הגרים״. בראשית המאה ה 18 התפרסם בס׳ כתב-
שנינה ״ 61166 ׳! 0 זין 16 > 111 > 11£ ן> 1 :) 1 זכ) " , שלפיו משפחות

אריסטוקרטיות רבות הן ממוצא יהודי. בפרשה זו קשורה גם
הפצתה של חליפת-המכתבים בין יהודי ארל ליהודי קושטא,
המיוחסת למאה ה 15 , שלפיה מייעצים האחרונים לאחיהם להתנצר
למראית-עין כדי להשיג עמדות-כוח ולהינקם מצריהם.

105

פרובנס — פרובנסלית, לשון וספרות

106

הקהילה הראשונה שחזרה ונוסדה בם , לפני המהפכה הצרפתית
היתה במרסי. ב. בל.

מקומה של ם׳ — בין המרמים הרוחניים של ספרד, איטליה וצרפת־
אשכנז — השפיע על תרבותה, סיפוחה לאימפריה הקרוליבגית קשר
אותה, עד המאה ה 12 , למרכז הצרפתי—גרמני, אע״פ שהקשר המדיני
עם מרכז זה התרופף כבר במאה ה 10 . הלכה פדובנסאלית בכתב יש
בידינו בעיקר מהמאה ה 12 , אד כבר במאה ה 11 היתה לפ׳ השפעה
תרבותית על ספרות ישראל, ובעיקר על התפתחות המדרש (ע״ע
משה הדרשן). עם סיפוח חלק גדול של פ׳ לקטלוניה, בראשית
המאה ה 12 , נוצר מגע ראשון בין חכמי פ׳ לחכמי ברצלונה ; בעק¬
בותיו החלו הראשונים לגלות עניין בפילוסופיה, מדעים ושפות.
התפתחות זו הואצה באמצע המאה ה 12 עם בואם של ת״ח רבים,
שברחו מפני אל־מודודון (ע״ע) לפ ׳ , ואז נתפתח בה המפעל לתרגום
מיטב הספרות היהודית—ערבית (וערבית כללית) לעברית, בידי
בני משפחת תבוז (ע״ע), י. אלחריזי (ע״ע) ואחרים. בתחום ההלכה
הועמק המגע עם המרכז האשכנזי, אך ניכרה מאוד השפעת הס¬
פרדים, בעקבות חדירת ם׳ הרי״ף (לר׳ יצחק אלפסי (ע״ע]) ותורת
בבל. בפ׳ נוצרה סינתזה מיוחדת־במינה בין ההלכה לבין ההשכלה
החילונית, הפילוסופיה, הדקדוק והשירה. התעורר גם עניין רב
במיסטיקה ום׳ היתה למוקד עיקרי גם בפולמוס הרמב״ם (ע״ע משה
בן מימון, עם׳ 558 — 560 ). עד המאה ה 14 היתה פ׳ מקום־מפגש
של שיטות אינטלקטואליות שונות ומרכז יהודי־רוחני תוסס.

לתרבות היהודית־פרובנסאלית ייחוד רב בתו״י, בעיקר מבחינת
פתיחותה הרבה להשפעות רעיוניות מן החוץ, תוך שמירה קפדנית
על מסגרת יהודית שמרנית. הדבר ניכר היטב גם ביחם האידאי-
הסובלני כלפי נכרים, המשתקף בספרי חכמי-ם׳.

על ת״ח שבה, ע״ע: אברהם בן דוד מפושקיירה; אברהם בן
יצחק; אברהם בן נתן הירחי > זרחיה הלוי גירונדי; יצחק בן אבא
מארי: מאירי, מנחם; משלם בן יעקב: משלם בן משה. וע״ע מיה;
לינל; פרסי; נדבון.

על פרובנסליח־יהודית — ע״ע פרובגסלית, לשון וספרות.

א. ש, אלבק, מבוא לספר "האשכול", תרצ״ב! א. ז. אשכלי, חליפת

המכתבים בין יהודי ספרד וס׳ לבין יהודי קושסא ותולדות אנוסי פ׳

(ציון, י׳), תש״ה < ב. ז. בנדיקס, לתולדותיו של מרכז התורה בם׳

(תרביץ, כ״ב), תשי״א! הג״ל, למכלול לחכמי פ ׳ (ק״ס, כ״ז), תשי״א;

< ץ? 51 ז 0 *ז . 1 ; 1928 , 367 — 249 , 5 )^ 4 !) 1 וז)ו 01 ז 1 > 11 , 0301311 .£

?זע))[ 81 } 11 ) 08 ז? [ס עז 41110 { 24 ) €11110 4$$((15 0/ 14( $0081 2x4 .

, 1968 ,( ד\ , 1310 נ> 1 זס 1 ו) 0110 ) 1415 '!> $• 031110 )

פרובנסלית, לשון וספרות, הלשון הפ׳ היא לשון רומנית
(ע״ע הדו-אירופיוית לשונות, עט׳ 568 ! רומניות, לשונות),
שהתפתחה בדרום צרפת. מאז המאה ה 16 הפכה ם׳ לפסיפס של ניבים
חסרי מעמד פורמלי.

התנועה שקמה באמצע המאה ה 19 כדי להחיות את התרבות
ואת הספרות ד,פ׳ לא זכתה להצלחה מרובה (ר׳ להלן, ספרות). כיום
קיימת הכרה רשמית בפ׳ כלשון מחוזית, אך אין לדבר על תחייתה 1
כל הפעילות מקומית ומחבדלת והניבים הולכים ודועכים. הפ ׳ שאינה
קשורה לשום איזור מיוחד נקראת כיום אוכסיטאנית (״ 000113 ),
וזהו גם השם שניתן לספרות שהתפתחה למן תנועת התחיה. ד.פ׳
קרובה ללטינית יותר מהצרפתית. מבחינה פונטית ניכרת הם׳ בעיקר
בפתיחת יתר של התנועות, אף כי יש לה / 1/11 האנפוף הוא רק
חלקי, וכל ההגאים האנפיים שומרים על יחידם; דו־תנועתיות מופיעה
רק במקרה שה 6 וה 0 הפתוחות בלטינית עממית נפגשות ב 0/10 או
׳!/£. ה 3 הלטינית נשארת בין אם היא מוטעמת ובין אם לא: 03613
ולא 10 ׳\ 060 (עז). גם שאר התנועות הסופיות עדיין מבוטאות —
עובדה המשווה לדיבור אופי מחותך ומלעילי מובהק. הדוגמה
שצוינה לעיל מצביעה גם על שתי תופעות הגאיות השונות מן
הצרפתית: 03 לטיני נשאר כמות שהוא ברוב הניבים והעיצור

הלטיני <! לא עבר לחוכך. הוא הדין לגבי 10 ו ז שעברו ל 8 ר נ!
כמו בלטינית עממית. לפגי 0 או 1 הפכה ה 0 ל 5 . מכוח היגוי ההגאים
הסופיים אין צורך בכינוי הנושא לפני צורות הפועל: ,( 1 ) 03111
03013 , 030135 (אני, אתה, הוא שר, שרה). בשימוש החי רווחות
עד היום צורות העבר הלא-מורכבות ( 10 קמ! 51 3550 נן). התחביר
קרוב לתחביר הצרפתי, אך אוצר המלים, בדומה למערכת
ההיגוי והצורנות, קרוב יותר ללשונות הרומניות הדרומיות: היסודות
חגרמניים מועטים בו יחסית, והוא עשיר מאד במספר מלים ובבי¬
טויים עממיים; יד המדקדקים לא שלטה בו כבצדפתית של המאה
ה 17 , והוא התעשר בביטויים צרפתיים מתחומי הממשל והכלכלה,
חיי התרבות והחברה המודרנית, שלבשו צורה פונטית וצורנית
פרובנסאלית.

בשם צרפתיח־פרובנסאליתמכנים את הניבים המרובים
במשולש המשתרע בצרפת המזרחית, מסביבות העיר גרנובל לסנט-
אטין ומשם לבזנסון ובמחוזות המערביים של שוויץ, כשמרכזי
התרבות הם ליון וז׳נווה. בניגוד ליתר הניבים נמצאת באלה תשתית
לכסיקאלית גרמנית-בורגוגדית ניכרת.

,!) 51% ) 004 ) 21%5 ]%))י 01 )ק 21105 ק 5 ) 4 )ו 1 () 1 < 1110 \( )ז 11 ) 1 ז/ 8 ז 8 ז 0 , 1100131 .[

. 1941 — 1930 , 1-17
מג. בג.

קבוצת הניבים שהיו מדוברים בפי יהודי פרובאנס נקראת פ ׳ -
יהודית. העדויות הקדומות לניבים אלה הם הלעזים שבם׳ "העי¬
טור" לר׳ יצחק (ע״ע) בן אבא מרי ממרשיליה, מהשנים 1170 — 1193 ,
בס׳ השרשים האנונימי הנספח ל״תנ״ך פרחי״ (ע״ע מקרא, עמ ׳ 297 ),
ועוד. הטכסטים ששרדו הם קטע ממגילת אסתר (פורסם ב 110013013 ,
1892 0^x1 ) וסידור (כ״י) — מהמאות ה 14/15 . תרגש מגילת אסתר
נכתב באותיות עבריות, אך אין בו שימושים עבריים. בסידור נשאת
ביטויים עבריים קשי-תרגום (פאה, חטאת, וכד׳). בד״כ אין בתעתיק
כדי ללמד על היגוי יהודי, מכל הנ״ל אין להחליט על קיומו של ניב
פרובנסאלי־יהודי עצמאי—מעין מה שנמצא אח״כ ב- 031 ;>ז\ 0001131
5510 , שם דיברו היהודים במאות ה 17/18 ניב ממוזג יסודות צורניים
ופונטיים מעברית, פ׳ וצרפתית. ניב זה, ה 011130111 . דעך בעקבות
מהפכת 1789 . ייתכן שמקור השם במלים "שפה יהודית" או "יהודית".
דיבור בניב זה הושם בפי דמויות יהודיות בסאטירות שנכתבו פ׳
בידי לא־יהודים. הדוגמה הקדומה היא מהמאה ה 17 . הטכסט החשוב
הוא הקומדיה ! 6310300 ! 0 ! 9310300 ( 1896 ; נוסח אחר: 1925 ).
דוגמה קרובה מהווים שידי ה 017105 לאירועים חגיגיים מיוחדים
( 1963 ), בהם באים לסירוגין משפטים בעברית ובפ ׳ . מחברם הוא
מרדכי אסטריק (סוף המאה ה 17 ), ולשונם היא ניב קומטה־ונסן
הטהור בתעתיק עברי.

ז, שייקאווסקי, דאם לשון פון די יידעו אין די ארבע קהילות פון

קאסטא־ווענעסען, 1948 ! -ס) 01 ז< 1 )%/ ! 0%1 ! 1 ז 8 \,( 0 :! 0 ז<[ 0 ! 14 , 3231 * 1.1 * 1

. 1963 ,( 011 ? . 11 ... 613305 : 3112 ) 0001850 ) 0 103 חגותס 8 :מ!) 5 ) 81 ) 0 )/ $501

ד.נ. ג.

ספרות. מבין הניבים המדוברים במחוזותיה הדרומיים של
צרפת, הידועים בשם הכללי 100 ! 130800 , לעומת ה 1011 ! 1302110
של הצפון (ע״ע לנגדוק), היו שהגיעו, החל במאה ה 11 , לדרגת
התפתחות של לשון ספרותית; מהם הביבים הלימוזיני הגאסקו׳ני
והפרובנסאלי. הספרות הם׳ כוללת כל מה שנכתב בניבים אלה עד
המאה ה 16 .

אע״פ שנשתמרו קטעים משירה דתית שנתחברה במאה ה 11 ,
ראשית צמיחת הספרות הם׳ היתד. בשירתו הלירית של הטרובאדור
הראשון, גיום £ט מפואטיה, בעשור האחרון של המאה ה 11 , ותור-
הזהב שלה במאות ה 12 יוה 13 , ביצירותיהם של הטרובדורים
(ע״ע). במאות ה 14 — ה 15 התחילה מתפתחת הכתיבה בפרוזה
(רומנים, סיפורים, דברי־מוסר), וגם הכתיבה הדרמתית, בהשפעת
מחזות הפאסיון והמיסטריות של צםון-צרפת.

שירתם הלירית של הטרופאדורים פיתחה, מבחינת תכניה וצורו-

107

פרוכנסלית, לשון וספרות — פרוג׳ה

106

תיה, את יסודותיה העיקריים של שירת־האהבה במערב-אירופה עד
תקופת־הרנסאנם ואף מעבר לה (ע״ע רנטה; פטררקה 1 שיקספיר!
איטליה- ספרות; גרמנית, ספרות ז ספרד, עט׳ 345 , 403 ). רק חלק
משיריהם של כ 400 טרובאדורים נשתמר בקבצים שהועתקו במאות
ה 13 — 15 ; ידועים גם שמותיהם של כ 100 טרובאדורים אחרים
שיצירותיהם אבדו כליל. ביו הבולטים במקוריותם במאה ה 12 היו
מארקאברי ( 11 ת< 1 ב:״ 43 \), בשירתו הסאטירית; ז׳ופרה ריז־ל וברבאר
דה ונטאדור, שהעמיקו את הנימה האישית בליריקה הקונוונציונלית;
ברטראן דה בורן, בשיריו על נושאים היסטוריים < המשוררת קונטסה
דה דיאה ( 013 3 (> 65$3 זמ< 0 ), ארנו דניאל ששירתו מעידה על יתר
צורניות והרמטיות. בצד השידה הלירית החילונית פרחו במאה ה 13
השירה הסאטירית והפיוט הדתי והמיסטי. מן הבולטים בתפנית זו
היה פיר קארדנאל ( 11 ;חש(>ז 03 €ז! 6 ?).

בניגוד לספרות צפוךצרפת. לא הצטיינה הספרות הם׳ בשירה
אפית או בתחום הרומן החצרני. יצירתו המונומנטאלית (כ 40,000
שורות) של הנזיר הפראנציסקאני מאטפרה ארמנגו (שז 131£ \
1 >ט 83 ת 1£ ז 1 ז£), בתחום ספרות־המוסר, ״ 31001 * 1 ; 1 ״ 131 עשז 8 00 ("קובץ־
תפילות לאהבה"), השפיעה השפעה רבה על הספרות הפ ׳ בתפניתה אל
הדת והמסיטיקה. ב 1323 נוסדה בטולוז מעין אקדמיה (־ 1 * 531 ! 03 ),
שביקשה להחיות את תפארתה של השירה הם/ ובמסגרתה נתחבר
מעין ״שולחן עתר״ של התרבות הטרובאדורית, ז 3100 ׳ 41 03$

("חוקי [שירת] האהבה"). ממחזות הפאסיון והמיסטריות של תקופת
זו יש לציין את החזיון על יום־הדין האחרון( 31 ז 6 ת 86 1111830360 ס 0 ),
שהוא גם המחזה העשיר ביותר מיה״ב בהערות בימתיות (משחק,
תפאורה, אביזרי בימה).

, בראשית תקופת הרנסאנס בצרפת שקעה הם׳ כלשון קלאסית
וספרותית. במאה ה 16 נעשו אמנם נסיונות להחיותה, אבל משכילי
הדרום התחילו להשתקע בצפון־צרפת ולכתוב בשפתה. אעם״כ
נתחברו בניבים הדרומיים השונים יצירות לא מעטות בתחום הספרות
העממית — שירי־מועד, שירי-מוסר, פזמונים, קומדיות בורלסקיות —
אך לא ברמת הלשון הם׳ הספרותית, וזאת עד לשלהי המאה ה 19 .
להצלחה רבה זכה האב דאן־באטיסט פאוור ( 6 ז׳ 3$ ?; 1727 — 1783 )
בכתיבתו האפית־גרוטסקית ובפארודיות שלו על אנאיס ואודיסיאה.

המהפכה ותנועת הרומאנטיקה עוררו תסיסה בקרב משכילי
הדרום, שביקשו להחיות את האוטונומיה התרבותית של הדרום
ולחדש את לשונו כלשון ספרותית. עם מבשרי "תנועת התחיה" נמנה
אנטואן פאבר ד׳אוליוה %0 ח 1 סיג> €״!ל 3 ?; 1768 — 1825 ). משוררים
וסופרים מאוויביון שהתאגדו בתנועה זו ב 1854 ועיבדו תכנית מגו¬
בשת, קראו לעצמם "פליברים" ( £5 -״ 6111 ?) ולתנועתם "פליבריז"
(^זל!!^). מחשובי חבריה היו פ. מיסטרל. ת. אובנל (ע , ערכיהם)
וז׳וזף רומאניי (:) £0110130111 ; 1818 — 1891 ). ואולם, במאה ה 20 ,
מול הלשון והתרבות של צפון־צרפת, אין סיכייי־הצלחה רבים
לתנועת ההתחדשות ה״אוכסיטאנית".

ם. לזר, קופידון, הגברת והפייטן (קשת, א). תשי״ס; .!

2277 ) 2 * 17 * 507 017£ ) 5 '!// ,ץסזחבס( ; 1921 €1€71 \ 27 )' 1 40 2270 ) 177101 ) 47 )

; 1945 , 52£01£ * 18 111 ) 1771 1 ) 1 1 ) 277 £5 § 071 271£ > €11 ) 0 $0£51£ 2 ) 1 £6

י \נ 4 סזקחזג 01 . 011 ; 1948 , 107£5 ) 1(2 !172£(1 46 105 1701x1 ,ז 36 )ן 1111 €[> .}א
- #££10 , 1100110 10 ) . 4 ; 1953 ,?ה!) 011 ) 0 22117£ ) £7 1111 2 ) 1 ? 1 ) 7£ ! 570 ! 14

,•!ג 32 ״ 1 ; 1961 , 101171 ) 1> ¥75 7* 701(1x1 ז 50 ת€׳\גס ; 1954 , 1 * 71(211X7

,? 1 ') 511 *' 47*10117 (01171015 £1 ¥171 47*1075 (1(2715 1(2 111167(21117€ (111 X11

; 1971 ,( 21 ) £72£7 § 1£71 * 17 ) 12% *ן ס״/) ,ז 1£ נ 1 ז 1£ > 1 ת€רר 11££1 ( 14 (. 03 ) . 111 ; 1964
י 3£01£ ת\נ .־ 0111 - ] 31011 ״! . 6 ,'* 1967 , 271£ ) 0€€11 171£14£ ^ 1 14 ,: 60 .ק

1*10X11>£1?£ 111510177 <16 1(2 1112£7(211(7€ 00<: 12(171 £, 1-11, 1970.

מ. ל,

פרוג, שמעון 1 שמואל ( 1860 , בוברובי־קוט [מושבה חקלאית
יהודית בפלד חרסון, רוסיה] — 1916 , אודסה), משורר
יהודי. בכוחות עצמו רכש השכלה יהודית וכללית. ב 1875 עבר לעיר
חרסון. בין 1881 — 1909 ישב בפטרבודג ועבד במערכות העתונים
היהודיים בבירה. משם עבר לאודסה, כתב בעתונוח הרוסית, היהודית-

רוסית והיידית. יצר בעיקר ברוסית. והיה היהודי הראשון שכתב בה
שירים על נושאים יהודיים. שיריו הליריים־עממיים הביעו את סבל
היהודי בגלות ואת געגועיו לארצו, ועוררו נימים חבויות בלבות
היהודים ששפתם כבר היתד! רוסית. שיריו תורגמו, בידי מתרגמים
שונים, ליידית ולעברית, והושרו בתפוצות ישראל השונות, כגון
שירו "הכוס", שיסודו באגדת־עם יהודית(נכתב בהשפעת הפוגרומים
של 1881 ; תורגם ליידית בידי י. ל. פרץ ולעברית בידי י. קפלן).
פ׳ כתב שירים גם ביידית, ומהנודעים שבהם, "זאמד און שטערך
("חול וכוכבים") ו״האט רחמנות" ("רחמו"), שנתחבר לאחר הפוג¬
רום בקישיניוב ב 1903 . יש בשיריו מטענות העם כלפי האל על גורלו,
אד גם נימה של עידוד, בעיקר, לנוכח תנועת חיבת־ציון והציונות,
כגון השיר ״שולמית זינגט״ (״שולמית שרה״). בסוף ימיו כתב 7
שירים בעברית. פ׳ כתב גם פואמות, אידיליות ובלדות (בעיקר
ברוסית, אך גם ביידית), על נושאים מהתנ״ך, מאגדות חז״ל ומסי-
פורי־העם, וגם סיפורים — במיוחד מן ההווי היהודי — פליטונים
ודברי סאטירה. פ׳ גם חיבר ברוסית ספר בשם ״אגדה״ ( 4 חלקים,
1910 ), על-יסוד "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. שירתו השפיעה
הרבה על השירה היהודית-רוסית שלאחריו, על השירה היידית
(ד. איינהורן, יהואש. מאני לייב ועוד) ועל שירתם של ח. נ. ביאליק,
ש. טשרניחובסקי, ד. פרישמן, י. לרנד, ש. ל. גורדון ואחרים.

כל כתביו ברוסית הופיעו ב 3 כר׳ ( 1905 ); וביידית — ב 2 כר׳
(תרס״ד, עם הוספות ב 1910 ). בעברית הופיעו שירי פ׳ בתרגומו
של י. קפלן, תרנ״ח/ט, בצירוף תולדותיו מאת ר. בריינין (א׳—ב׳,
תרע״ד 2 ), וכן בתרגומו של א. לוינסון, בצירוף שיריו העבריים-
המקוריים הבודדים של פ׳(תש״א); סיפוריו, בתרגומו של י. ספיבק,
הופיעו בתשט״ז. — ע״ע יידית, עם׳ 802 .

י. ח. רבניצקי, דור וסופריו, א׳, ק״ם—קס״ס, תרס״ז. וכן במבואות
לכתביו הנ-ל; ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליסעראטור, ג׳.
138 — 162 , תרפ״ט 2 ! א, לוינסון, ש. ש. ם׳ (בתוך: שירי ש. ש. פ׳},
תש״א; י. פיכמן. בטרם אביב, 73 — 79 , תשי״ט; י. ישורין, ש. ם. ניב-
ליאגראפיע, 1960 ; י. סלוצקי, העיתונות היהודית-הרוסית בסאה
התשע-עשרה (מפתח בערכו), תשל״א: ,ק׳גקפי , 10 מס 8 ס 4 מוזק 46 . 0
, 1913 , 456/8 ,מ 638 ת 0 ד 0 נ 1 ע 11 ו£ 433 וס £0 ק £8

מל. ר.

פרת׳ ה ( 8 13 נ״ 6 ק), בירת מחוז פ׳ ( 6,334 קמ״ר; 553,000 תוש׳)
וחבל אומבריה (ע״ע), במרכז איטליה. שוכנת באיזור גבעות,

סמוך לעמק נהר טיבר, כ 131.600 תוש׳ ( 1972 ). פ׳ משמשת מרכז
לשיווק התוצרת החקלאית של סביבתה ובה בתח״ר לממתקים, נייר
וחפצי אמנות (קרמיקה). העיר מצטיינת במבנים של שלהי יה״ב
ונשתמרו בה שרידי הומות ושערים מהתקופה האטרוסקית. האוניבר¬
סיטה נוסדה 13071 ובה 16,272 תלמידים ( 1973 ).

אמנות. ם׳ היתד. מרכז אסכולת־הציור האומברית. מיטב
האמנים של אסכולה זו בנו בה ועיטרו בפרסקים ובפסלים את
כנסיותיה מכל התקופות: כנסיית אנג׳לו הקדוש (מאה 6 ) ; כנטיית
פייטרו הקדוש ( 1000 בקירוב); קתדרלת לורנצו הקדוש ( 1345 —
1490 ); וכנסיית דומניקו(מאה 17 , ע״ג שרידים של כנסיה גותית
שממנה נשתמרו חלונות צבעוניים). — בניית המזרקה הגדולה
(; 4 ת 0 ; 388 ^ן ב״״״ס?) שבכיכר העיר הושלמה ב 1279 ע״י ניקולה
וג׳ובגי פיזנו (ע׳ ערכיהם). אולם־המועצה שב״פאלאצו קומונאלה"
( 1293 — 1443 ) מעוטר פרסקים מאסכולת פייטרו* קאוואליני, מן
המאה ה 13 . ה״קולג׳יו דל קאמביו״( 1452 — 1457 ) כולל יצירות אמ¬
נות אומברית, ובהן פרסקים של פרוג׳ינו ושל רפאל. שניהם עיטרו
גם את כנסיית סאן סורו.

היסטוריה. פ׳ ( 11 $ 13 ״ 1 :>? בתקופה העתיקה) היתה מלכתחילה
עיר אטרוסקית. ב 216 וב 205 לפסה״נ הצטרפה לרומאים במל¬
חמתם בחניבעל. הרומאים כבשוה ב 40 לפסה״נ. ב 348 השתלט
על ם׳ טוטילה, מלך האוסטרוגותיס. ביה״ב נהרסה פעמים אחדות

109

סרוג׳ה — מדורון, פייר ז׳וזן*

110

במלחמות בשכנותיה. ב 754 עברה לשלטון האפיפיורים. ב 1797 לכדו
הצרפתים את העיר. רעשים פקדו אותה ב 1832 . 1838 ו 1854 .
ב 1859 כבשוה האוסטרים. לאחר מרד־סרק ב 1859 התאחדה עם
פימונטה ב 1860 .

רו

; ג 1959/60 , 11 1 , 1860 11 ) £1711 1 ־ 01 ) 41 ) 4 .*/ 41 1 ) 3221, $10x1 ח 80

. 1964 171 ) 14$ 071 ) 1 * £1x1 ־ ) 1 ! 7 , 6 וו 10 ו!חר 01 ן . 1 \

אין ידיעות על תחילת התיישבות היהודים בם׳• ב 1279 הוצאה

פקודת גירוש נגדם, שכנראה לא בוצעה׳ ויהודים המשיכו לשבת

בס׳ כשעיקר עיסוקם הלוואה בריבית. ייסוד הבנק הנוצרי בעיר

ערער את מצב היהודים והם גורשו ב 1485 . הם שבו וגורשו מספר

פעמים ( 1569 , 1587 , 1593 ). בשנים 1547 — 1551 סיימו כמה יהודים

לימודי רפואה באוניברסיטת ם/ כיום מצד קומץ יהודים בם׳ והס

משתייכים לקהילה היהודית ברומא.

ם. רות, תולדות היהודים באיטליה, 1%2 ! -הס? 41111 !$ , 6111 * 31 ?

. 1891 , 010 ;>)! ^^ 7 \ 7. 401 \111 01 X מ* 1 )( 6 ) 11 <$) 4 ?ה 4 1 x 10

פרוג׳ינו — 611181110 ?! כינויו של פיטרו די כריסטופורו ונוצ׳י
( 1 :);) 11 ת 1 ז ¥2 סזס£ס 151 ז 0 11 ) 1611:0 ?) — ( 1448 [?]— 1523 ),

צייר איטלקי. ם׳ היה, קרוב לוודאי, בצעירותו תלמידו של פירו
דלה פרנצ׳סקח (ע״ע)! בראשית שנות ה 70 עבד, כפי הנראה,
באולפנו של ורוקיו (ע״ע) בפירנצה. לצד בוטיצ׳לי, גירלנדיו' ואח¬
רים, צייר ב 1481/2 פרסקים בקאפלה הסיפסטינית, בהם ציורו "ישו
מוסר את מפתחותיו לפטרוס הקדוש", המגלם כבר את תכונות

פרונ׳ינו: ייפו סוסה את ספתחותיו לפטרום 1482 . ההאפלה הסינסטיניח, רוסא

היופי, הסדר והפשטות המציינות את כלל־יצירתו. הפרסקים מתקופת
שהותו בפירנצה ב 1493 — 1496 (כגון "הצליבה" שבכנסיית סאנטה
מאריה מאדאלנה דה פאצי) נמנים עם יצירותיו החשובות. ב 1506
השתקע ס׳ בפדוג׳ה (ע״ע)! שם הוסיף לצייר על נושאים דתיים,
שנימה של דקורטיוויות. רגשנות ורכרוכיוח השתלטה עליהם.

פ׳, שנמנה עם אסכולת אומבריה, היה ממבשרי סגנון הרנסאנס
המאוחר. סגנונו מאחד את השפעת הרישום הבוטח של סיגיורלי
(ע״ע) בנוסח הצבת הדמות על רקע של נוף אידילי — בדומה
לציירים הפלמים, או ארדיכלי — בדומה לסיח׳ דלה פרנצ׳סקה.
פ׳, שהיה מורו של רפאל ( 1500 — 1504 ), השפיע השפעה מכרעת על
התפתחותו האמנותית של תלמידו! רפאל שאל ממנו את הצבעוניות
הבהירה והשלווה ואת שיטת העמדת העצמים במרכז הקומפוזיציה
וחלוקתם לעומק חללה.

יצירותיו החשובות מצדות בערים שבהן פעל: רומא, פירנצה
ופרוג׳ה.

1 ) 4 %10 ) €011 1 ) 4 1111 !) 007 0/1 // ,שז €11 ^ 11 גזג 0 . 0 -

. 1969 1 ) 4 18 )?? 1 זז 0 ) ,(, 611 ) ג:>$ג$€וחנ 0 .£ ; 1955 , 10 '< 11 ז 001

פרוגסטרון, ע״ע הפך#ה פנימית, עמ׳ 119 — 120 ! וסת,

עט׳ 446/7 ! מין, עמ׳ 270 — 272 .

(ה) פרוגרסיוית, (ה) 3 פלגה, מפלגה צייוניח בישראל בשנים
'' 1948 — 1961 . היא' נוסדה בעקבות איחוד ה״עובד הציוני".

שמרבית חבריו היו בוגרי תנועת־הנוער של הציונים הכלליים(ע״ע)
באירופה, "העליה החדשה", ארגון עולים ממרכז אירופה, וציונים
כלליים א׳, שתמכו במדיניותו של וייצמן ונתמזגו בשעתם עם
ה״רדיקלים" מיסודם של י. גרינבדם (ע״ע), ד״ר מ. סולוביצ׳יק
(ע״ע סוליאלי) ונ. גולדמן(ע״ע).המה״פ היתה חברה ב״קונפדרציה
העולמית של הציונים הכלליים". היא דגלה במשטר של דמוקרטיה
פלוראליסטית, שבו פועלות היזמה הפרטית, הממלכתית והשיתופית
תוך שותפות! בהגנה על זכויות הפרט ודפוליטיזציה של מנגנון
הממשלה! בביטול הזרמים בחינוך! בייסוד לשבות עבודה ממשל¬
תיות וביטוח בריאות ממלכתי! ובביטול כל צורה שהיא של כפיה
דתית. — אל המה״פ מסונף מגזר התיישבותי המקיף כ 80 קיבוצים,
מושבי עובדים, כפרים שיתופיים וכפרי נוער■ ה״עובד הציוני" הוא
סיעה עצמאית בהסתדרות הכללית של העובדים (ע״ע) מאז 1935 .

מספר צירי המה״ם בכנסת הראשונה — 5 , ברביעית — 6 . היא
השתתפה ברוב הקואליציות הממשלתיות עד 1961 , ויו״ר המפלגה,
פנחס רוזן (ע״ע) — היה שר־המשפטים.

ב 1961 התאחדו המד,"פ והציונים הכלליים והקימו את המפלגה
הליברלית בישראל שהיתה מיוצגת בכנסת החמישית ע״י 17 צירים.
ואולם ב 1965 , משיצרו הציונים הכלליים, יחד עם חרות, אח גח״ל
("גוש חרות־ליברלים"), הקימו יוצאי המה״ם את המפלגה הליברלית
העצמאית. בכנסת השמינית היו למפלגה זו 4 צירים ו 2 שרים
בממשלה. המפלגה מסונפת לאינטרנציונל הליברלי.

3 רודון, (£'!* — 100 ( 1 ) 1011 ? 1 (נןש 05 / 6 זז 16 ? — ( 1809 ,

בזאנסון — 1865 , פאריס), הוגזדדעות סוציאליסטי צרפתי,

מאבות האנרכיזם (ע״ע). ם׳ היה בן פחח ובצעירותו עבד בבית-
דפוס. למד בעצמו עברית, יוונית, לאטינית ותאולוגיה. ב 1838 זבה
במילגה שאפשרה לו ללמוד בפאריס, ושם התוודע למרכם, בקונין
והרצן (ע׳ ערכיהם).

ספרו, ? 13 ש 11 !> 651-06 ' 1 ! 0 (״הקניין מהו?״), 1840 ,

זיכהו תוך זמן קצר בפרסום רב. בספר כלול המשפט הנודע, "הקניין
(הפרטי) הוא גנבה״! למעשה אין בו שלילת הרכוש הפרטי, אלא
רק של אותו חלק שנרכש תוך ניצול כלכלי או דיכד מדיני. בתהליך
התגבשות רעיונותיו גילה פ׳ התנגדות חריפה לקומוניזם, שלא נפלה
מהתנגדותו לקפיטליזם. פ' חשש מהתערבות המדינה בחיי הכלכלה
ושלל הלאמה. בספרו , 5 506 ) 6001101111 13 ז 10 ז 110 ) 3 ז 1 ת 00 165 ) 6 ת 81£1 ץ 5
6 ז 156 מ! 13 016 10 ו 1 <ןס 5 ס 11 ו(נן סס ("שיטת הסתירות הכלכליות, או
פילוסופיה של הדלות״), 2 כר׳, 1846 ׳ הטיף להקמת חברה חפשית,
מורכבת מעדות יצרניות עצמיות, המתאמות את יחסיהן בעזרת
"אשראי חפשי" ו״בגק של העם". במערכת זו, שכונתה בפיו "מוטוא־
ליזם", יהיה, לדעתו, לשלטון המדיני תפקיד מזערי. רעיונותיו זכו
לביקורת חריפה מצד מארכם בספרו "דלות הפילוסופיה".

בספרו 681156 1 13115 ) 61 ח 10 ) 111 ס׳\ 6 ז 13 01305 1151106 [ 13 ש 0 ("על
הצדק במהפכה ובכנסיה״), 3 כר', 1858 , ביטא את סלידתו מכל דיכוי
וסמכות — דתית, מדינית וכלכלית. לדעתו, הכוח החיובי בחברה
מצד בעדה החפשית, בה מצטרפת חמת הפרט לכושר־ההכרה הקי¬
בוצי, בהתאם לעקרון, שכונה בפיו "המטאפיסיקה של הקבוצה",
שכוח הקבוצה גדול מצירוף הכוחות של הפרטים.

במהפכת 1848 נבחר פ׳ לביה״ג. גסיוגו להגשים את רעיונותיו
ולהקים בנק כרוחו נכשל באיבו. אותו זמן התנגד ם׳ ליזמתו של
לואי בלן (ע״ע) להקים מפעלים תעשייתיים־קואופרטיודים בעזרת
הממשלה. ב 1849 נאסר, אך המשיך בכתיבתו. ב 1852 שוחרר. בשנים
1856 — 1862 שהה בגלות בבלגיה.

פ׳ לא היה מהפכן מדיני, ולדעתו ההתפתחות הרצדה עשדה

111

פרודון, פיר ז׳וזף — פרודיקום

112

לבוא בדרך אוו׳לוציונית, בן סבר, שתשומת־הלב לתפישת השלטון
עלולה להביא לתאוות שלסון־לשמו. בספרו האחרון 3611£ (! 03 13 06
5 :״£״ 0117 0135565 * 16 > £נ 11 >ו 0111 ק ("על פשרם הפוליטי של מעמדות
העובדים"׳), שהופיע לאחר מותו ב 1865 , דיבר על חברות־עובדים קואו־
פדסיוויות ועל התגבשות "פדראטיווית" של אירופה, ובו הגדיר את
האידאל שלו כ״אנרכיה", שבה אין "שלטון אדם באדם בצורה כלשהי".

בכינוס האינטרנציונל הראשון(ע״ע) רבו הוויכוחים בין תלמידי
פ׳ לחסידי מארכם ובאקונין. לס׳ לא היתד, השפעה רבה על המפלגות
הסוציאליסטיות של שלהי המאה ה 19 , אך השפעתו היתד, רבה על
הסינדיקליזם (ע״ע) והתנועה הקואופרסיווית. משהו מרעיונותיו
מצוי בתפיסות החברתיות של מייסדי התנועה הציונית־סוציאליסטית.

פ׳ היה שוגא־יהודים, אף שבסביבתו לא נמצאו יהודים רבים.
היהדות התמזגה בתפיסתו עם נשך וניצול טפילי.

מ. בובר, נתיבות באוטופיה. 30 — 41 , תש״ז! א. זילבדנר, הסוציאליזם
המערבי ושאלת היהודים. 67 — 77 , 1955 ! ג. ד. ה. קול, תולדות
המחשבה הסוציאליסטית, א׳. 171 — 185 , תשט״ז! 1 '.<! ,:>בי 1 נ 101.1 > . 9
,.?./. 1 ז ,; 0001 ^ 00 ^ . 5 ) ; 1948 7 ,,!ח 0011£3 .£ ; 1945 ,)<<וו 1 ח 4 ו 1 ] 1 י 1 ו/) ־>/

551 ? 1 > 6x7056 ה 14 01/66 , 0614066 5011 , 016 30 ,*י/ , 1/11011 ־ 0111 . 0 ; 1956
; 1969 ,, 7 ■ [, 7 [ס 15 /^ 7/1014 7011/1601 7/16 ,ז 10 ו!מ ; 1965 , 6 /^ 10507 /^ 7

. 1970 , 11 ־ 1 , 65/1011 ^ 014/0 / 6 7114601156616 ,. 7 , £411021 .ן

א. לי.

פרודיה (יוד 1 ) 951 >ק 01 מ — שיר היתולי, פ׳), חיקוי של יצירה
ספרותית, בםר 1 זה או בחרוזים, שצורתה ונוסחה המקוריים
נשמרו, אך תכנה שוגה למגוחך ביותר, מלעיג ומבדח. הפאר 1 דיססן
משתמש בכל אמצעי ההגזמה, בסירוסי־לשון של היצירה שאותה
הוא מחקה בדפוסי־סגנון משונים ואבסורדיים. הלעג בם׳ אינו בא
לתקן או לסהר אלא רק לבדר ולעורר אסוציאציות תמהוניות. —
לפעמים הס׳ היא חלק של יצירה רצינית.

אף שאריסטו הצביע על הגמון מתאסוס (המאה ה 5 לפסה״נ)
כאבי הם׳ היוונית, אפשר להניח כי קדמו לו אחרים: הם׳ בנוסח
הומרוס, "מלחמת הצפרדעים והעכברים", והם׳ לשירת הלמרוס מאת
היפוגכס (ע״ע). אריסטופנס חיקה חיקוי פארודי את איסכילום ואת
אוריפידם. אבי הם׳ הרומית היה פרסיוס (ע״ע). ביד,"ב נכתבו ם"
לטכסטים חילוניים ודתיים! במיוחד הרבו הגולירדים (ע״ע) להש¬
תמש בטכסטים מקודשים. כסאטירה שימשה גם ד,פ׳ נשק למלחמה
בממסד הקתולי בימי הרנסאנס והרפורמציה. "איגרות האנשים
החשובים״(נמ!ז 0 סז 1 \ 1$10136 נ!£< המאה ה 16 ), שכוונה

נגד הסכולססיקה, היתר, גם פ׳ לכתבי הכמרים והנזירים. "הסגנון
המאקארוני״ של ת. פולנגו (ע״ע) במאה ה 16 שימש פ׳ לאפיקה
הנשגבת. ב״דון קיחוסה" של סרוונטם ניתן לראות פ׳ לספרי האבי־
תת. כמעט בל הסופרים הגדולים בספרויות אירופה, ובהם שיקספיר,
מילסמ וגתה ("שמחות ורתר הצעיר" לפ. ניקולי; ע״ע), שימשו
נושא לפ ׳ , ורבים בחרו לכתוב בצורה ספרותית זו: ראבלה, סקארון
("ורגיליום המחופש"), בואלו ("העמוד"), וולטר ("הבתולה מאור־
לאך, על ז׳אן ד׳ארק), פילדינג (לספרו של ריצ׳ארדסון), ג׳ימז
והורס סמית ומכם בירבום. גם יצירתו של ג׳ימז ג׳וים, "אוליסס",
יכולה להחשב פ׳ ברמה אינטלקטואלית גבוהה. — וע״ע סטירה.

ראשית הם׳ העברית נעוצה בשירת יה״ב. כנושאיד, שימשו
פרקי תנ״ך, ספרות חז״ל, פיוטים ותפילות, הגדה של פסח, כתובות
וכד׳. בגלל קדושת טכסטים אלה נהגו בהם כבוד רב בכל הזמנים, וע״כ
מאוחרות, יחסית, תחילותיה של הם׳ העברית. ניצניה מצויים בשירי־
החול של אברהם אבן־עזרא(ע״ע), אך הס" המלאות הראשונות הן
של יוסף זבארה (ע״ע). ב״תחכמוני" לאלחריזי(ע״ע) יש פ" אחדות,
אחת מהן על "שיר הפרעוש" של אברהם אבן עזרא. מתוך ה״מח־
ברות" של עמנואל הרומי(ע״ע) ראויות לציון "השאלות המהוללות",
פ׳ פרשנית המסרסת פסוקי מקרא ומאמרי חז״ל. אברהם בן יצחק
בדרשי (ע״ע) כתב ם׳ לחלק מההגדה ולתפילת מוסף. שתי ד״פ"
המפורסמות מהמאה ה 14 הן "מעריב לפורים", למנחם בן אהרון,

ו״מסכת פורים" של קלונימוס בן קלונימום (ע״ע). מסכת זו והדומות
לה עוררו פולמוסים רבים בקרב שלומי אמוני ישראל, והמחלוקות
בסוגיה זו נמשכו עד המאה ה 19 . באותה תקופה נכתבה גם "מגילת
סתרים", פ׳ על המשנה הראשונה ב״אבות". ישראל נג׳רה (ע״ע)
חיבר "כתובה לחג השבועות". גם ם׳ הזהר (ע״ע) זכה לפ ׳ מאת
טוביה פדר (מאה 18 ) — "ספר זהר חדש לפורים".

אבי הם׳ בתקופת ההשכלה היה יוסף פרל (ע״ע), ושתי הסאטירות
שלו, "מגלה טמיריך׳ ו״בוחן צדיק", הן חיקויים מוצלחים של כתבי
החסידים. בהשפעתו חיבר י. דב־בר לךינזון (ע״ע) "דברי צדיקים"
ו״עמק רפאים״. ״מסכתות״ היתוליות נכתבו, בעיקר במאה ה 20 ,
על נושאים רבים ומגוונים, בחיי המסחר היהודיים, ההגירה לאה״ב,
הקלפנות, הקומוניזם, ועוד. וע״ע עברית, ספרות, עמ׳ 707/8 .

א. דודזון, שחוק פינו. תשי״א; ד. נוי, הפ׳ בספרות ישראל הקדומה

(מחניים. נ״ד) תשכ״א < א. מ. הברמן, מסבת סורים מהדורותיה ודפוסיה

(ארשת׳ ה׳), תשל״ב ן , 7 , 7 ., 1896; 1, 031/1(1x011 מ 0 < 1 ] 11 ' 31 }א . 5

. 7 016 , 1101300 .? ; 1914 ,. 7 , 000 ) 5 . 0 ; 1907 , 10 / 650/1466 6101511 [ 161

. 1922 , 41 / 16101 / 66 ! 401

מש. שסי.

במוסיקה. יש להבחין בין פ׳ במונח סכני לבין פ׳ במובן
הכללי, המשותף למוסיקה ולאמנויות אחרות. א. כמונח סכני ד.פ׳
היא חיקוי או חזרה על יצירה מוסיקלית קיימת, ושילובה בצורה
מעובדת במסגרת קומפוזיציה חדשה ומורכבת יותר, תוך שמירת
מהותה של היצירה המקורית. המלחין משתמש, למשל, בחומר
המופיע בקול אחד, או אף בקולות אחדים, מתוך שאגסון או מוטטה,
ומחבר מחומר זה קונטרפונקם בקולות נוספים. טכניקת ד>פ׳ התפתחה
בשלהי המאה ה 15 . היא קשורה במיוחד ב״מיסת הפרודיה"
( 113 >ג״ 3 ס 553 !ת! ; 355 !\ ץ 1 > 0 ז 3 ?), שהשתמשה בצורה דומה במוטטות
ובמדריגלים (ע׳ ערכיהם) תוך עיבוד חפשי ופירוק הנעימות המ¬
קוריות לקטעים שעלו והופיעו במהלך המיסה הארוכה והמורכבת.
ראשיתה ביצירותיו של ז׳וסקן (ע״ע) דה פרה ושיאה במאה ה 16 .
עיקר המיסות של פלססרינה ואו׳רלנדו די לסו(ע׳ ערכיהם) כתובות
בצורת ה״מיסה ם׳".

ב. במובן הכללי הם׳ היא חיקוי אירוני של יצירה מסוימת או
של סגנון אפייני, מתוך מגמה לשים ללעג את הקומפוזיטור או את
דרך כתיבתו. ראשית האופרה (ע״ע) הקומית באיטליה ובצרפת
בס׳ על סגנונה המלאכותי והמנופח של האופרה הרצינית. פ׳ מופיעה
גם במוסיקה הזמרתית והקאמרית, והיא מבוססת על ציטוט החזמר
המקורי תוך שינוי הטמפו והתזמור וסירוס המלודיה וההרמוניה.
דוגמות לכך הן: ה״הלצה מוסיקלית״ (ק. 522 ) של מוצרם, שבה
מצוטט נושא מתוך מוטטה של מוצרט עצמו! "קרנבל החיות" של
סן־סנם (ע״ע), המצטט יצירות משל עצמו, אופנבך (ע״ע) וברליוז
(ע״ע), והפרק הרביעי מתוך ה״קונצ׳רטו לתזמורת" של ברטוק
(ע״ע), שבו מופיע ציטוט נלעג של שיר־הלכת מתוך סימפוניה מס׳
7 , "לנינגרד" לשוסטקוביץ׳.

. 1970 ,)[ 41451 ! 466 161 . 7 016 , 0 ; 51010€01

פרוךיקוס — ; 0 * 581 * 111 — (המאה ה 5 לפטה״ג), סופיסט ופילו־
סוף־טבע יווני. עסק בבלשנות (ע״ע) ובמיוחד בטיגונימיקה,

כלד במלים בעלות משמעויות קרובות. על חייו ידוע לגו מעט!
נראה שבעת משפטו של סוקרטס (ע״ע), 399 לפסה״נ, היה עדיין
בחיים. פ' הזדמן לאתונה לעתים קרובות בשירות מולדתו (יולים
באי קאו׳ם) וניצל הזדמנויות אלה להרצאות, להוראה ולהקראת
ספריו. אפלטון. אריסטופנס ובסנופון (ע׳ ערכיהם) מזכירים אותו
בכתביהם. בין חיבוריו ״**מ' (״העונות״), 100 * 6 ^ 6 ;(*!!!״ק! 11 ) 116
("על טבע האדם"), אך תכנם אינו ידוע. נאומו המפורסם "הראקלס
בפרשת־דרכים" (שבו עומדות לבחירה שתי מידות: השלמות
נף 40£1 ] והפתיחות [ 1 >}* 3 *]) נשתמר, אם בתכנו ואם בעצם ניסוחו,
ב״זכרונות״ (ספר ב׳, א, 21 — 34 ) של כםנום 1 ן.

. 274-280,1969 , 111 (ס 4 > ,זוז 11 ) 0 11 . 0 . 14 .' 9 \

113

פרודנטיום, אודליוס קלמנם — פיות, פרוכות

114

פרח־נטיוס, אורליוס קןלמנס — - 010 1111$ ־ 111 \ 1

115 1€ ת — ( 348 [ספרד] — אחרי 405 ), משורר לאטיני נוצרי,

שנחשב, על־אף שלא הוסמך לכמורה, לאחד מאבות הכנסיה. ס׳ זנח
את מעמדו במינהל הרומאי ובחצר הקיסר תאודוסיוס, כדי להתמסר
לכתיבת שירה על נושאים נוצריים ותאולוגיים. השפיע רבות על
השירה הנוצרית ביה״ב.

מיצירותיו: ("שירים לשעות היום ולמועדים")!

דת!! 3011 תז 11 זץ$ 00111x2 (״נגד סימכוס״ [ע״ע]) — תשובה שירית
נגד דרישת סימכוס הפגני להחזיר את מזבח ויקטוריה לאולם הסנאט <
4.001116081$ (״האלהה״) — התקפה על הכופרים בשילוש הקדוש,
כגון מניכאים, אביונים (ע׳ ערכיהם) ויהודים. ליהודים קרא 115 ־ 8
1081-3115511113 ("עם כפוי־טובה") על שדחו את אלוהותו של ישו!
1361113 ז 1 ס 011 ץ$? (״מלחמת הנפש״) — השיר הראשון בשירה האירו¬
פית שהוא אלגורי כולו ועניינו מאבק האמונה והמוסר בחטאים
ובמידות הרעות. ליצירה זו נודעה השפעה רבה מאוד על האמגויות
הפלסטיות והגרפיות של יה״ב (בייחוד באמנות הקארולינגית וה*
רומאנסקית) בשל הסימבוליזם והאלגוריה שלה אפשרו מתן ביטוי
אמנותי לעימות הדתי-דוקטריני של האמונה מול המידות הרעות!
0111:001136011 (״מזון כפול״) — 49 מכתמים הכסאמטריים, 4 סורים
כ״א, על מאורעות מהתנ״ך ומהברית החדשה, שנועדו להיות כותרות
לציורי־קיר באחת מכנסיות רומא.

. 1966 01 € , 20£ זש 1 ^ .. 8

פרוה, פרתות, פ׳ — עור יונקים על שערותיו. בד״כ מכנים ם"
עורות ששערותיהם רכות ומשמשים כלבוש, כקישוט וכי
ריפוד, ובתרבויות מסוימות, כחומר מבגר, (באהלים, למשל). הם׳
בנויה עפ״ר 2 שכבות שערות — על מבנה השערה וצבעה, ע״ע
שער. טיב הפ׳ תלוי בגודל בעה״ח, באיזור בו הוא שוכן! הטיב
משתנה לפי עונות השגה.

ד,פ" הטובות והיקרות ביותר הן של בע״ח קטנים במידתם השוכ¬
נים באזורים קרים! בפ" אלה השערות ארוכות, עדינות, צפופות
דפות יותר. ם" כאלה הן בעיקר של טורפים, ובייחוד של סמוריים
(ע״ע) כגון: דלק, חורפן, הרמץ, צובל, לוטרה (ע״ע), שועל־הכסף
ועוד. ם" של בונה ודובי־ים מצטיינות גם בחזקן. פ" נמר, יגואר,
אוצלוט, גרזה (קוף־הכומר) ועוד חשובות בשל יפין. פ" פחות יקרות
הן של מכרסמים כגון: גוטריה, מרמיטה, סנאי." משתמשים גם בפ"
של מעלי־גרה שוגים: אנטילופות, כבשים ועיזים. בישראל ניסו
לגדל בע״ח שונים (נוטריה, חורפן, שינשילה), אך בלי הצלחה יתרה
בשל האקלים הלא־מתאים.

גידול חיות־פ׳ בחוות מאפשר שליטה בטיב ובצבע הפ".
מגדלי־חיות־פ׳ מכליאים בע״ח שונים לשם יצירת פ" חדשות. רוב
הפ" נמכרות במכירות פומביות, בתאריכים קבועים, במרכזי השיווק
הגדולים באמריקה הצפונית ובאירופה.

עיבוד הם", הפרוונות (ם־ת), כולל גירוד הרקמות הדבוקות,
שטיפה ודחיסת שומני העור לתוך הם , . הפ־ת המודרנית שונה
מעיבוד עור (ע״ע, עמ׳ 769 ) בכך שד,פ׳ מקבלת טיפול בשמנים
ומלחי אלומיניום ואין פוגעים בשערות. הכימיקלים מוחדרים לפ׳
בהשריה, ואילו השומנים — בצנטריפוגה (ע״ע). הצביעה נעשית
בצבעים דביקים, תוך שימוש ב״קובע־צבע״ ( 010x33111 ! מלחי־מתכת,
בעיקר גפרת־ברזל) לשם החדרתם לשערות. הצבעים הנותרים עפ״נ
הפ׳ נשטפים ומורחקים גם באמצעות נסורת, בתופים מסתובבים.
הלבנת צבעים כהים נעשית ע״י שימוש בפראוכסידים או מלחי על־
חומצה ( 83115 ׳ז 0 ק). סוגים מסוימים של פ׳, כגון של בונה ונוטריה,
טעונים מריטה וגזיזהי הוא הדין בפתות אונדטרה וארנבון כדי
שייראו כס" השחורות של כלב־הים האלסקי. מורטים בד״כ ביד,
אך יש גם פיכץ לצורך זה. העיבוד מקנה לם" גמישות הדרושה

הניח פרוות נניו־יורה בורר סחורה.
(עי?ום: תעשיית הפרוות האמריקנית)

לצרכי עיבודן לבגדי־פ" הדומים עפ״ר בצורתם לבגדים עשויים
אריגים.

בתעשיית הפ" מתאימים בקפדנות את הפ׳ ) לפני הגזירה
ומתקנים פגמים. את החתיכות הגזורות מהדקים ללוח־מתיחה שעליו
צוירה הדוגמה המתאימה. תעשיית הם" היא אומגות עתיקה שרא¬
שיתה בקאסטוריה ש ביוץ. מרכז האפנה לעיצוב ם" הוא פאריס ואילו
מרכז התעשיה בניו־יורק: יצרנים המרוכזים שם באיזור מצומצם
מספקים למעלה מ 90% של בגדי־הפ׳ באה״ב! רבים מיצרנים אלה
וממומחי הס-ת הם יהודים. מרכזי מסחר חשובים אחרים לם":
לונדץ ולנינגראד. עד 1945 היתה ליפציג מרכז חשוב, אולם כעת
עולה עליה פרנקפורט ע״נ מיין.

היסטוריה. השתמשו בם" בתקופות קדומות ביותר. במצרים
העתיקה שימשה גם לציץ חשיבותו של אדם: פרעה נשא זנב אריה
בחגורתו והכוהנים התקשטו בם" נמר. בא״י ובמסופוטמיה התעטפו
בם" כבש כלבוש רגיל. בארמונות מלכי אשור, בבל ופרם כוסו
הקירות, הרצפות והספות פ" יקרות. השימוש בם" נפח בסין וביפן
כ 3,500 שגה. הלוחמים ברומא הקדומה עטו עורות של חיות, כולל
הראש, הזנב והרגליים כדי להפחיד את אויביהם. החייל הרומי
בתקופות מאוחרות לבש מעטה־מגן מס".

באירופה של יה" ב התרכז שוק הס" בקושטא. אצילי ביזנטיון
וראשי הכמורה קישטו את בגדיהם בם" נדירות, כגץ, של דלק,
אסטראכאן וחרמיו לבן. הקישוט הסימטרי של ם" ההרמין הלבנות
בפיסות פ׳ שחורה החל במאה ה 12 . אדוורד 111 (ע״ע) הועיד את
ההרמין לשימוש מלכותי בלבד. בצרפת משמש גם היום פס של פרוות
הרמץ לקישוט בגדי השרד של שופטים ופרופסורים. הפ" היקרות
היו מסימני המלכות גם בארצות אחרות, וכובע מפרוות בונה היה
סימן־אצולה. יקרות ביותר היו ם" הדלק הרוסי, הסנאי האפור וה־
"דר" (פ׳ של סנאי תפורה בריבועים אפורים ולבנים). ם" נמיה, לוטרה
אונדטרה, בונה(ע״ע, עם׳ 867 ) ושועל היו בשימוש נרחב. כפריים
ועובדי אדמה לבשו ם״ טלה׳ ארנבץ, חתול וכלב. במאה ה 14 נאסר
על הסוחרים העירוניים השימוש בס" יקרות.

במאה ה 16 , משהתדלדלו חיות-הפ׳ בעולם הישן, פנו לציד
ביערות אמריקה הצפונית ובנהרותיה. במאה ה 17 פשטו
תחנות הציד הצרפתיות ממפרץ הדסץ (ע״ע, עמ׳ 620 ) דרך נהר
סינט־לורנס (ע״ע) עד סביבת קוויבק, והובאו משם בשפע ס"
שונות (ע״ע אמריקה, עמ ׳ 203/4 ! אמריקה הצפונית, עט׳ 239 ).
ממלכת־ם" רחבה זו נפלה אח״כ לידי האנגלים שפיתחו את המסחר
עם האינדיאנים. צ׳רלז 11 נתן ב 1670 זפיץ לציד בשטחים ענקיים
ל - 6X11:11X6X5 1x33 ־ 435 111101X1611 ־ 0 0£ ץת 3 ק 1 זזס 0 3113 זססז 0 ׳\ס<€
ץ 23 5 1-1113500 1111:0 8 ״ 1 ("מושל וחבורת הרפתקנים בני האצולה
הסוחרים לתוך מפרץ הדסץ"). פרדת הבונה האמריקני נכנסה

115

^ 8 רוה, סרונות — פרוזה

116

לאפנה במאה ה 17 ושימשה לכיסוי־ראש לגנדרנים משני המינים
ואף כתחליף־כסף בסחר־החליםין. במאה ה 19 נכנם לאפנה המעיל
המרופד פ׳. ב 1846 אסר הצאר ניקולי 1 (ע״ע, עכר 175 ) על ה י ה ו¬
דים לבישת פ" מסוימות. כובע־הפ׳ של היהודים האדוקים ("הש¬
טריימל"! וע״ע כובע, עם׳ 622 ור׳ תם׳ שם; לבוש. ענד 150 ) נשאר
בשימוש גם בימינו.

בתחילת המאה ה 20 נכנסו לשימוש ם" הפוני. "פרוות הדסון"

או אונדטרה הופצה כחיקוי לפ " כלב־הים באלסקה, שלכידתו נאסרה
ב 1911 כדי להציל את העדרים המתמעטים. פ" כלב־הים הלפרדורי
נכנסו לשימוש בתקופה האחרונה. מעיל עשוי פ" דביבון היה זול
יותר ונפוץ בחוגי הצעירים. הם׳ המפוארת של החורפן האמריקני
נתקבלה כלבוש מהודר לנשים וכריפוד במעילי גברים. פ" בהירות
ללבוש־קיץ, באירופה ובאמריקה, נהיו אפנתיות בשנות ה 20 . בשנות
ה 30 היה נפוץ המעיל הקצר והרחב עשוי פ" שועל־הכסף.

בתקופת מלה״ע 11 צומצם, אף בארצות שלא נפגעו, ה¬
שימוש בם" יקרות ום" רבות הוקצו לחיילים שנלחמו באזורים
הקרים ובעונות החורף. אחרי המלחמה נשארה פרוות הדלק מהם"
הנדירות ביותר! במיוחד נדירות פ" "הכתר המלכותי" מרוסיה.
החורפן תופס את המקום השני. הולכות ונפוצות גם הפ " המלאכותיות
העשויות סיב סינתטי וכותנה סרוגים וארוגים יחד. פ" אלו אמנם
חדירות למים (לא כמו ד.פ" הטבעיות), אך אפשר למסרן לניקוי
יבש, עש אינו פוגע בהן והן זולות בהרבה מד,פ" הטבעיות.
בישראל פועלות מתפרות של פ" ומפעל לעיבוד פ".
~ 010 ץ 10 ז£ ¥10101101 י ז^רחב 5 .\נ ; 800 1950 ? ¥11 7 116 , 1311 ק 1£3 . 0 .ר 1
; 1951 , 71016 6 ! 1 ה 0£6 '( ¥6121 ,־ושץשודז 311 ^ . 8 ; 1950 2 , ¥111$ / 0 110 > 6 ק
* 1953 , 71601156 01 :> 0011 ?¥ ס ; ¥111 . 4 ^

מ. דו. - מ.

פרור ך׳אגזיל, אנטואן פרנסוא - -״? "ס?""?

311116 , 1165 *£?) ¥081 — ( 1697 — 1763 ), סופר צרפתי.

ם׳ חונך במסדר הישועי, נטש אותו והתגייס לצבא. הצטרף, ב־ 1721 ,
למסדר הכנדיקטיני, אך ברח ממנזרו( 1728 ) וחי מספר שנים באנגליה
ובהולנד. — פ׳ היה סופר פורה ביותר. הרומאן - €110 ״ 1 > ״ 118101 ?
06503111 " 0 ״ 3 ?^ 16 > 61 %נ 61 ו־ו 0 065 ■ ¥31161 ("סיפורם של האביר
דה גתה ושל מאנון לסקו"), 1731 , שהוא הכרך ה 7 , האחרון בסדרה
31110 ״[) 16 6 תזמז 110 ״ 11 '!> 6$ ־[ 111 ״ 3¥0 61 0$ ־ 1011 ״ 6 ?\ ("זכרונותיו
והרפתקותיו של איש־אצולה״), 1728 — 1731 , מתאר את אהבתם המ¬
יוסדת של שני אנשים, קרבן תשוקתם! עם ספר זה נפרצה הדרך
לסיפורת הרומאנטית. — בהערצתו לספרות האנגלית תרגם פ' מיצי¬
רותיו של ריצ׳רדסון (ע״ע), ובכך סלל את הדרך לחדירת השפעתה
של התרבות האנגלית לחברה הצרפתית שלפני המהפכה. ע״פ
דוגמת ה״ספקטיטור" האנגלי (ע״ע ג׳. אדיסון) פרסם גם כ״ע ספ-
רותי-ביקרתי, ה 6 ז 1 ״ס 0 ! 6 ־!״ס? (״בעד ונגד״), 1733 — 1740 .

הסיפור "מאנון לסקו" משמש נושא לאופרות של מסנה ושל
פוצ׳יני.

. 1970 , 1550 זז 113 .!? ; 1955 ,\ 1 ,־> 116 > 1 א>א 11

פח־ומי־סקי, לאוניד סולומונוביץ׳ - -ס״ס^סס

116 גימ״סמ; פסודונים של אליהו גורביץ׳ —

(נו׳ 1908 ), סופר אוקראיני סובייטי ממוצא יהודי. פ׳ פרסם בתחילה
סיפורים, שירים, מחזות שהיו, ברובם, שיר־הלל לגבורת הקומסומול
במלחמת־האזרחים ובשנות בניית המשטר הסוציאליסטי. בימי
מלה״ע 11 היה כתב צבאי של העתון ״פראוודה״. הרומן 464 * 111 !>זז!)/
("הדבש הפראי"), המצטיין בנימה לירית, מציג, על רקע המלחמה,
דמויות מעוררות אהדה שנפגעו מן הטרור של סטאלין. פ׳ תרגם
לאוקראינית יצירות מהספרות הרוסית ומספרות אירופה.

פתוס, ע״ע הלפנד, ישראל, כרך מילואים.

ז ־ *.•:־; •גדי•

פרוזה (לאט׳ 10 ) 2 ־ 01 $3 ז 0 ־£(ן, לשון ישירה), בספרות, צורת כתיבה
שאינה כפופה לחוקי הפרוסודיה, אם כי נזקקת להם לעתים.

בהיותה בלתי מוגבלת ע״י סיומי-טורים וע״י חריזה, הם׳ היא מסה
שזרימתה מתמשכת. התמשכות זו מאפשרת מסירת נושאים בלא
המתח המאפיין את השירה המוגבלת בתוך הסכמה הפיוטית. ד.פ׳
איטית מן השירה, אך איטיות אינה מונעת מורכבות ורב־גוניות,
כשם שאין בראיה ההקפית כדי למנוע ריכוז. על אף הריתמוס
הלא־סדיר של הם׳ פועלים בה המשקלים השונים, אך לא בחזרות
קבועות שאפשר לצפותן מראש! אולם נוצרות עליות וירידות
ריתמיות. משפטים ארוכים וקצרים לסירוגין אף הם יוצרים ריתמוס
שאיננו סכמתי. משפטים ארוכים ביותר משרים אווירה של כבדות
ושל איטיות! לעומתם רצף של משפטים קצרצרים חושף מתח
פנימי ושובר את הזרימה השלווה של התוכן לחלקים קטנים. גם
אורך הקטעים, השימוש בפיסוק, השימוש במשפט המורכב, משמשים
אמצעים ריתמיים אפקטיוויים בם׳. משחקי־מלים ואליטרציות(ע״ע)
יוצרים פ׳ ריתמית מצטלצלת. כאשר השימוש באמצעים ריתמיים
ופיגוראטיוויים מופרז, מתקרב סגנון ד,פ׳ לסגנון השירה, ונוצרת
ם׳ פיוטית (לעומת שירה פרוזאית). — וע״ע משקל, עמ׳ 706 ,
פרוסודיה: שירה.

נוהגים לחלק את ד,פ׳ לשימושית (יומיומית) ולאמנותית. ד.פ׳
האמנותית היא סיפורית או תיאורית, אך גם נשגבת, פאתטית, סנטי¬
מנטלית. פאראדוכסלית, הומוריסטית או אירונית. בספרויות רוב
העמים הופיעה הם׳ אחרי השירה.

הפ׳ כצורת כתיבה אמנותית משמשת בעיקר ברומן, בסיפור הקצר,
במסה, במכתב ובסיפור־המסע.

הרומן (ע״ע), שהוא, בד״כ, סיפור ממושך, בעל יריעות
רחבות, חפשי מכל הגבלה באשר לטכניקה ולנושא, מתאר דמויות,
אירועים ומערכות חברתיות מעולם המציאות. מחברו יוצר מעין דגם
של החיים סביבו. כפי שהם משתקפים בחזותו ובתחושתו.

הסיפור הקצר (ע״ע ספור קצר, נובלה) מצומצם, מרוכז
וחסכני באמצעים לעומת הרומן, שלו הוא שימש מעין יסוד ומצע.

המסה היא חיבור עיוני, קצר עפ״ר, בעל אופי ספרותי או
הגותי, המעלה נושא מנושאי החיים ומנסה לדון בו בלא מגמה
למצותו ועל דרך פיתוח חפשי של המחשבה. המסה במובן המקובל
גובלת במסכת המדעית וגם במאמר העתונאי בעל המגמה האקטו¬
אלית ובפליטון.

כהגדרה לסוג ספרותי מסוים השתמש לראשונה במלה 05831
מישל אקם דה מונטן (ע״ע) במאה ה 16 . כתוצאה מתרגום ספרו
לאנגלית, התחילה המסה להתפתח, כבר בסוף המאה ה 16 באנגליה.
פרנסים ביקון (ע״ע) פרסם את קובץ מסותיו הראשון ב 1597 . כה״ע
הרבים שי״ל באנגליה במאה ה 18 סייעו לפריחת המסה בה ( 1110 ־
¥\ 16 ׳\ 0 ? של ד. דפ( [ע״ע], ה 31100 ?־ של ד. סטיל [ע״ע] וה- £0 <ן 8
13101 של סטיל ושל ג׳. אדיסון [ע״ע]). היה זה בעיקר אדיסון
שקבע את דמות המסה העתונאית האנגלית. אדיסון וסטיל השפיעו
על המסה בספרות אירופה וגם על סופרים אנגלים רבים. — בגרמניה
התפתחה המסה העחונאית במאה ח 18 לפי הדוגמה האנגלית. כ״כ
נכתבו מסות במאה ה 18 בצרפת בידי הסופרים הרציונליסטים מוג-
טסקיה, דידרו, וולטר (ע׳ ערכיהם). — באנגליה במאה ה 19 קמה
שורה ארוכה של מחברי־מסות: צ׳. לם ו. הזליט, ת. דה קוינסי.
ת. ב. מקולי, ת. קרליל, ג׳. ךסקין, מ. ארנולד (ע׳ ערכיהם). המסאים
הבולטים בסוף המאה ד. 19 ובמאה ד. 20 באנגליה היו ג. ק. צ׳סטרטון,
ו. ודלף, ג׳, ד. פ. בלוק, מ. בירבום, ת. ם. אליוט (ע׳ ערכיהם).

המסה הצרפתית פנתה במאה ה 19 בעיקר לכיוון הביקורת
הספרותית. מבין מחברי-המסות הצרפתים של המאות ה 19 וה 20
יש להזכיר אח סנט־בו, א. טן, ז׳ למטר, ש. פגי, פ. ולרי, א. ז׳יד,
ז׳. בנדה, א. קמי (ע׳ ערכיהם). מאמצע המאה ד. 19 לערך התחילה,

117

סרוזה — םרוטאוס .*

118

בעקבות צרפת, רווחת המסה בכל היבשת האירופית למטרת ביקורת
ספרותית בעיקר. דרכה של המסה האמריקנית היתה מקבילה, בד״כ,
לדרך המסה האנגלית.

ספרות־ ה מכתבים היתה נפוצה בכל התקופות ובתרבויות
רבות למן העולם הקלאסי ועד העת החדשה. המכתב, כצורה
ספרותית, הוא חיבור הכתוב והנשלח אל אחר להודיעו דברים,
והמתפרסם לאחר זמן, אף אם לא נועד לכך מלכתחילה, בשל חשיבות
תכנו, מעלות סגנונו או מעמד כותבו. יש גם מכתבים ספרותיים
מדומים שלא נשלחו אל איש אלא נועדו מעיקרם להיות יצירות
ספרותיות גרידא, עפ״ר בסגנון של שיחת־רעים (בכך דומה המכתב
לדיאלוג !ע״ע]). הרומן במכתבים הוא צורה ספרותית מיו¬
חדת, אשר עם יוצריה נמנים ס. ריצ׳רדסון (ע״ע) בספרו "פאמלה"
( 1740 ) ורו 10 (ע״ע), בספרו ״ז׳ילי או אלו׳איז החדשה״ ( 1761 ).

ם י פ ו ר י ־ ה מ ס ע כוללים יסודות תיאוריים, סיפוריים והגותיים.
בתיאורי־מסע מדעיים היסוד התיאורי הוא עיקר, בספרותיים —
הסיפור וההרפתקה, החוויות והרעיונות. ספרות־המסעות המבוססת
על מסעות אמיתיים בוחרת, עפ״ר, בצורת תיאור שוטף ולעתים
בצורת יומן או מכתבי־מסע. ספרות־המסעות הדמיונית מסתייעת גם
בצורות ספרותיות אחרות, כגון הרומן. גם האוטופיות (ע״ע)
למיניהן והמסעות הקומיים־הסאטיריים והמדעיים־הדמיוניים (מתחום
"סיפורת־המדע") נמנים עם ספרות־המסעות.

צורות נוספות של כתיבה בם׳ הן הביוגרפיה ו הא ו טו¬
בי וגרס י ה (ע״ע) ובימינו גם המחזה (ע״ע דרמה),
א. אוארבך, מימזים. תשכ״ס 3 ! ,!)/!סא עו? 1011 [!( 71 ) 711 .ח

; 1938 , 111716771 ^ 0 ( 1 61/7 ,!? 871 066 ,[ £0 וו 811 ; 1933

1/16 / 0 1 * 4 ,־ 1011101 ? .^ 1 ; 1957 ,גמ< 7 >/* 07 / 0 /( 4/2010/72 ,ש׳ס? . 1 <

1958; 0. 300111, 77*0 £/2660*1€ 0/ 8x110/1, 1961; ?4. 301111011.

-ש 1 ( 00111 .א ; 1964 ,ץ 42 <£ 066 ,־ו £0 ־ 1 ש 3 . 0 ; 1962 / 0 ץ 1 // 2010 * 4 71/6

, 11 ־ 1 , 2161 >* 7 1 ) 1 * 0 ^ / 7 > ס 1 /> 6 ק 610 ץ £726 ,(. 15 ) 0 ) ץ 10 <א 0 . 3 . 0 -ץ 13 >

/?> 461 71/6 , 1 ) 8400 ; 1969 ,.*/ $012116 </ 4 , 1 ^ 1 ) 31010 . 3 ;* 1967

2 * 0/61 * 166/1 / 0 10171 > 1/1% > 1 7011/1 7/16 ,־ 701 ו\גז 3 .[ ;* 1 972 , 6/0/10/1 *קז 16 ה' 1
1110 01 ' י ׳( 11 וןגז 5 ס 00 ץ 101 ?'* 1110 1 ) 110 05 §ג 1 חנז^ן 1 ? י 5 תז 1 ז^! 1 ? : 011. X1 )

. 1972 ,( 1 ־ 1.4111 ׳( 901

ד. לב.־ י. א. ק.

פרו־חשמלייות (אטד ץ) 1 :>וח:> £01-1-0610 ), בפיסיקה, תכונת גבישים
מסוימים בעלי הקטבה חשמלית ספונטאנית
שכיוונם ניתן לשינוי באמצעות שדה חשמלי חיצוני. תחום הטמפר¬
טורות, שבו גביש הוא פרו־חשמלי, מוגבל בד״כ. הטמפרטורה שמ¬
עליה גביש חדל להיות פרו־חשמלי, נקראת טמפרטורת המעבר
או טמפרטורת קירי *יד. לגבישים אחדים יש שתי טמפרטורות
קירי שביניהן הגביש פרו-חשמלי; למשל, מלח רושל.

הם׳ נתגלתה ב 1921 ע״י ג׳. ולסק (^ 1 £8£ ב 7 \■ .!), שמצא עקומת
חשל ( 0515 זש 51 ץו 1 ) חשמלית במלח רושל. השם הראשון שהוצע
לתופעה (ב 1933 . ע״י א. ו. קורכטוב) היה "סיגנטר,־חשמליות" ע״ש
מלח רושל שנקרא ״מלח סיגנטה״. ב 1935 הוצע ע״י ה. מילר השם
פ׳, בגלל ההקבלה לפחימגנטיות (ע״ע מגנטיות, עמ ׳ 166 — 173 ),
שנתקבל על ציבור החוקרים. מאותה סיבה נקרא הגביש פרה־חשמלי
בתחום הטמפרטורות שבהן איננו פרו־חשמלי.

מעבר של גביש ממצב פרו־חשמלי למצב פרה־חשמלי מלווה
שינויים לא סדירים בתכונות פיסיקליות רבות. בטמפרטורות המעבר
מתרחש בד״כ מעבר פזה (ע״ע צבירה, מצבי-) של הגביש ממבנה
בעל סימטריה גבישית נמוכה יותר (שיש בה ציר ?!טבי) בפזה
הפרו־חשמלית למבנה סימטרי יותר. הקבוע הדיאלקטרי £ (ע״ע
השמל, עמ׳ 177 ) גדל מאד בסביבת ־ 7 ועובר בגבישים מסוימים
את <ז 10 . ברוב הגבישים הפרו־חשמליים שינוי 6 עם הטמפרטורה
בפזה הפרה־חשמלית, וקרוב ל 1% ׳, ניתן בחוק קירי־וייס:
(. 7 י— 7 )/ 0 =(־ד) £ כשס נקרא קבוע קירי־וייס, ו״ 7 — טמפר¬
טורת קירי־וייס ( .,יד^,,־!־). ההקטבה הספונטאנית 8 ?, הקיימת

רק בפזה הפרו-חשמלית, יורדת עם עליית הטמפרטורה עד שהיא
מתאפסת ב 7 0 . בגבישים שונים מעברי הפזה הם מסדר 1 או ח.

בד״כ מחולק הגביש הפרו-חשמלי לתחומים ( 1011131115 !)
שבכ״א מהם שונה כיוון ההקטבה. הגבולות שביניהם נקראים
"קירות התחומים", ומייחסים להם את זווית השינוי בכיוון ההקטבה.
הפעלת שדה חשמלי חיצוני עשויה להפוך כיווני הקטבה של תחומים
בגביש, עד אשר׳ בשדה מספיק גדול, כל הגביש מקוטב בכיוון
השדה, והוא "חד־תחומי". הגדלה נוספת של השדה החיצוני אינה
משנה כמעט את ההקטבה הכללית של הגביש. הקטנת השדה
החיצוני לאפם משאירה את רוב נפח הגביש מקוטב בכיוון אחד
ונוצר חשל. רק הפעלת שדה חשמלי המנוגד לקודם עשויה להחזיר
את ההקטבה הכללית של הגביש לאפם. במצב זה מקוטבת מחציית
נפח הגביש בכיוון אחד ומחציתו — בכיוון הפוך.

ההקטבה החשמלית של גביש פרו-חשמלי במצב סטאטי מתקזזת
בד״כ בספיחה של מטענים חשמליים מהסביבה עפ״נ הגביש או
בהולכה פנימית ולפיכך אינה ניתנת לגילוי. לעומת זאת, שינויים
מהירים בהקטבה ניתנים לגילוי, כי תהליכי הספיחה וההולכה
אטיים עפ״ר מכדי לעקוב אחרי שינויי ההקטבה. ? תלוי בטמפר¬
טורה ושינוי ההקטבה עם שינוי הטמפרטורה נקרא האפקט ה 0 י ר ו¬
חשמלי. גבישים שקיים בהם האפקט נקראים פירו־חשמליים.
כל הגבישים הפרו־חשמליים הם פירו-חשמליים. גם מאמץ מכני
חיצוני עשוי לשנות את ההקטבה, ובדומה לכך שדה חשמלי חיצוני
המופעל על גביש כזה מעודד אותו. תופעה זו נקראת האפקט
הפי ז ו־ חשמלי והיא קיימת בכל הגבישים הפרו-חשמליים.

א נ ט י - פ/ בגבישים שיש בהם, עם עליות הטמפרטורה, מעבר
פזר. מסימטריה נמוכה לסימטריה גבוהה יותר, אבל בניגוד לגבישים
הפרו-חשמליים, ההקטבה הספונטאנית בפזה הפחות סימטרית תמיד
שווה אפם. יחד עם זאת, לקבוע הדיאלקטרי 8 יש אנומליה במעבר
הפזה, שדומה לזאת הקיימת בגבישים הפרו־חשמליים. גם תכונות
פיסיקליות אחרות של הגביש מתנהגות במעבר הפזה בצורה דומה
להתנהגותן בגביש הפרו־חשמלי• גבישים אלו נקראים אנטי-פרו-
חשמליים (ע״ע מגנטיות, עט׳ 173 ).

תאור י ו ת. ההקטבה הספונטאנית בגבישים הפרו-חשמליים
נובעת מכך שבמעבר לסימטריה נמוכה יותר של הסריג הגבישי זזים
יונים, הטעונים מטענים שונים, לכיוונים שונים ונוצרים דיפולים
(דו־קטבים) חשמליים (ע״ע חשמל, עם , 178 ). בגבישים האנטי-פרו-
חשמליים נוצרים שני תת־סריגים אנטי־סימטריים, שהדיפולים שבהם
מכוונים בכיוונים הפוכים, כך שההקטבה הכללית מתאפסת.

מילר (•״ 1111 * ו 1940 ) ודוונשיר (€ז 11 ( 5 מ 0 /י 6 ס! 1954 ) פיתחו
תורה תרמו־דינמית כללית המתייחסת לתכונות המקרוסקופיות של
הגבישים הפרו-חשמליים והמסבירה תופעות שונות בהם. קוכרן
( 1961 ) פיתח תורה אטומית מיקרוסקופית המטפלת בכוחות
הבין־אטומיים שבגבישים ובגורמים המביאים להיווצרותה של הפ ׳ .

שימושים. גבישים פרו־חשמליים נכנסים יותר ויותר לשי¬
מוש, תעשייתי ומדעי, בתחומים אזרחיים וצבאיים רבים. גלאי קרינה
אינפרה-אדומה (קרינת חום) המבוססים על האפקט הפירו־חשמלי
מנחים טילים ומשמשים במצלמות טלוויזיה מיוחדות. מערכות אלק־
טרו־אופטיות׳כגון זכרונות אופטיים למחשבים ומערכות של תקשורת
אופטית, כוללות גבישים פרו־חשמליים. כיום ידועים מאות גבישים
פרו-חשמליים וממשיכים לחפש במרץ המרים פרו־חשמליים נוספים
שיתאימו למטרות שונות ומגוונות במכשור המודרני.

י. זר.

פרוטאוס ( 8010115 ?, ? 160 ( 000 ), דמות במיתולוגיה היוונית־
רומית. ע״פ האודיסיה (׳\ 364,1 ואילך) הוא אל ימי שמו¬
שבו באי פארום (היום חצי־אי מול אלכסנדריה). היה מחונן בכוח
נבואי ובכושר להתגלגל בדמויות שונות ומשונות (של חיות, אש,

119

פרוטאום — פחיטאיגים־

120

מעיין, אבו). נבואה אפשר היה להוציא מפיו רק אם תפסו אותו
ולמרות גלגוליו כפו אותו לומר את דברו. כך עשה מנלא 01 בדרכו
מטרויה הביתה. מאוחר יותר (הרודוטום; אוריפידם 3 במחזהו
״הלני״]) נחשב פ׳ למלך מצרים שאירח את הלני (ע״ע, עמ׳ 563 ),
אשת מנלאוס, בזמן מלחמת טרויה. דמות פ׳ שימשה תכופות נושא
לאמנות: ה. זכם (ע״ע), 8011 ז 6 :> 1 \ •! 16 > .? (״פ׳ אל הים״), 1557 <
9 . קלודל (ע״ע) בדרמה סאטירית 0166 ־!?, 1913 , (מוסיקה של ד. מיו
[ע״ע]). כמלך מצרים הוצג פ׳ ע״י הופמנסתל (ע״ע) במחזהו "הלני
המצרית" (מוסיקה של ר. שטראוס). שמו של ם׳, בזכות סגולותיו
יוצאות־הדופן, ניתן לבע״ח פ׳ (ר׳ בסמוך) ולצמחים הפרוטאיים
(ע״ע) הרב־גוניים.

פרוטאוס ( 115 ^ 0 !?), סוג דוחי ממשפחת פרוטאוסיים(:> 13 > 01 ז 1-0 ?).

בסוג מין יחיד (צס^״ס^תג ^סז?), שהסתגל לחיים
במקווי־מים ובמערות תת־קרקעיות בהרי הגיר מזרחה לים האד-
ריאתי, מטריאסטה לאורך החוף היוגוסלווי. גדלו המירבי 30 ם״מ.

כהתאמה לחיים התת-
קרקעיים הגוף מוא¬
רך כצלופח ובעל קווי
צד* הגולגולת סחו-
סית וצרה! החרטום
נמוך ושטוח. הזנב
לחוץ בצדדים, קצר
מהגוף ובעל סנפיר.

הגפיים קטנים מאד?

בקדמיים 3 אצבעות
ובאחוריים 2 . העינ¬
יים מנוונות וחבויות מתחת לעור האטום, והס׳ עיוור לגמרי. 3 זוגות
זימים חיצוניים, מסועפים וקבועים, בולטים בצבעם האדום על רקע
הגוף שהוא לבן־צהוב וחסר פיגמנטים. חשיפתו לאור גורמת להש־
תרת העור. העור מכיל בלוטות ריר וחסר בלוטות רעל.

הם׳ ניאוטני (ע״ע גלגול, עמ׳ 747 ). החיזור דומה ביותר לזה
של הטריטון. ההפריה פנימית. בטמפ׳ נמוכה מ ״ 15 משריצח הנקבה
2 ולדות הדומים להוריהם, כ״א באורך 10 0 ״מ. בטמפ׳ גבוהה מזו
מוטלות כ 60 ביצים תוך תקופה של יום עד חודש ימים, המודבקות
מתחת לאבנים. מהביצים בוקעים, תוך 90 יום, הראשנים באורך 2.5
ס״מ, הדומים לבוגר, אך עיניהם עדיין נראות. מזונם כולל תולעים
קטנות וסרטנים (דפניות, שטרגליים ועוד). הם חיים יפה בשבי,
ואורך חייהם הידוע בשבי — 8 שנים,

עם משפחה זו נמנה הסוג הצפון־אמדיקני נקטורום ( 115 ־ 0101 * 1 ).
עדות מורפולוגית, רבייתית, כדומוסומלית (לשני הסוגים מספר
דיפלואידי של 38 כרומוסומים) וסרולוגית תומכת במיונם הנוכחי
במשפחה אחת. למרות בידודם הגאוגרפי וקרבתם למשפחת סלמנ־
דריים (ע״ע).

קבוצה זו קדומה. מאובניה ( 5 ו 1 ש 101 קמ* 31 ?) מוכרים מהאאוקן
של אירופה.

1 *ה 41 § 4 166 * £1/146 1641 § ס 1 ס/ץ 0 ,: 3 ־ 61 ומ 0 ק. 0 - 56:0 \ד-ז 626 >| ..<¥

< 1^2111^311$:, X^^X .־ 61 ת 1 \ 2 ) .? 1 ) 471 * 714 * 6611 ^ 1 / 0 1 * £ 1/0111110 £4141161

1467 * 14 * 84101 1 ) 1 * 4 * 167 ) 1 * 14 * 84147 11 ** £0 , £5:65 ; 1965 ,( 158 - 153

, 531:116 .א . 5 ; 1965 ,( 334 — 319 ,. 2001 .ז 16 מ 4 ) * 071/171

, 1 , 61.1 י[ 00 ) 07046165 1/16 / 0 ^ 1 * 6 § 10 ץ 1 /£ 1116 1 ) 1 * 4 * 1 * £4/167 11£ /*

. 1967 ,( 117 — 100
אב. ב.

פררטאיים ( 36 :>:> 63 ן 0 ■!?), משפחת צמחים דו-פסיגיים בחצי כדה״א

הדרומי, בעיקר באזורים היבשים של אוסטרליה ודרום
אפריקה, הכוללת 62 סוגים וכ 1,400 מינים. רוב הפ" הם עצים
ושיחים בעלי עלים מסורגים. הפרחים ערוכים בתפרחות, לרוב אג־
דחוגיניים, נכונים או בלתי נכונים ? עלי העטיף לרוב 4 ? המאבקים

4 וזיריהם מעורים בעלי ה¬
עטיף? השחלה בת עלה־
שחלה יחיד, עילית (שחלה
אמצעית נדירה), לעתים
קרובות על עוקץ; צופנים
בצורת דיסקוס או קשקשים
בבסיס השחלה. הפירות מ¬
טיפוסים שונים, נפתחים או
בלתי נפתחים. הם" הם מש-

פח ןן בע ,;! ת ק שרים בינה ם ר,-סאה ( 11105 <״ 3 ״ץ:> "?סתק). ע:ף נושא

. פרח וע 5 יפ

לבין משפחות אחרות• רוב

הסוגים מופיעים כל אחד ביבשת אחת בלבד. הסוגים הגדולים:
13 ז 0 זז 56 ( 50 מיגים) ות 0 ־ 1 [ 110011£111 ^ 1 ( 75 מינים), באיזור הכף;
0163 •?? (מעל 100 מינים), באפריקה הטרופית והדרומית, ו^סג^זס
( 170 מינים), בשפ 1131 (מעל 100 מינים), 213 פ 1 חב( 1 ו 3 ־ 1 (>״בעז 0 (כ 50
מינים בכל אחד), בעיקר באוסטרליה וטסמניה. מינים רבים מסוגים
שונים, כגון 11163 ׳\ 6 ז 0 ו בש?"-!?, מקובלים כצמחי נוי,

פרוטאינים ( 5 ת 01€1 זק, מיוד ;> 510 זג 6 קז? — ראשון במעלה ? בעבר׳:

חלבונים), שם כולל לקבוצת תמרים אורגניים הבנויים
משרשרות של חומצות אמיניות (ע״ע אמיניוח, המצות) הקשורות
זו לזו בקשרים פפטידיים. הם׳ מצויים בכל צורות החיים• השם
פ׳ ניתן ב 1838 , כשהתבררה חשיבותם הרבה. ד,פ׳ מהווים כמחצית
ממשקל החומר היבש בגוף חאדם וברקמות אחדות שיעורם גבוה
אף יותר: בשריר — 80% , בעור — 70% , בדם — 90% ואילו
בחלב — כ 30% . בצמחים שיעורם נמוך יותר. הם מרכיבים חיוניים
במזון ולהם גם שימושים בתעשיח. הם" מורכבים ממספר מועם של
יסודות: פחמן( 50% — 55% ), מימן( 5% — 7% ). חנקן( 15% — 18% ),
חמצן ( 20% — 25% ), גפרית ( 0.4% — 2.5% ) ולעתים גם זרחן או
מתכות, כגון ברזל או נחושת. עם זאת נבדלים הפ" של יצורים
שונים בתכונותיהם וכן קיים שוני בין הם" של רקמות שונות. מספר
הם" הידועים כיום מגיע לאלפים.

נוסף לחיותם המרי בניין של התאים והרקמות ממלאים הס"
תפקידים חשובים ביותר הן בתא הבודד וחן באורגניזם השלם.
פ" משמשים כאבזימים (ע״ע פרמנטים), כנונדנים (ע״ע) ובמרכיבי
רקמות ואיברים מתכווצים דוגמת שרירים (ע״ע). בדם הם משמשים
להעברת חמצן, שומנים ויוני מתכות, ולהרחקת המרי פסולת כמו
פחמן דו-חמצני. רבים מן ההורמונים (ע״ע הפרשה פנימית) הם פ".
כ״כ הם משתתפים בהעברת גירויים עצביים ובפיקוח על תהליכי
הגידול וההתמיינות (דיפרנציאציה), כל התפקידים שהוזכרו מיו¬
חדים לם" ואין פחמימות או שומנים המסוגלים למלאם. אחדים מד.פ"
החשובים ביותר, כדוגמת האנזימים וההורמונים, מצויים בכמויות
קטנות מאוד ביצורים חיים ומכאן שחשיבותם אינה בכמותם אלא
באופי פעילותם הביולוגית.

חקר ד.פ״ החל באמצע המאד. ה 19 . מולדד 0 * 01 ^) היד? הראשון
שעמד על חשיבות החלבונים לחיי אורגניזמים. במאזז ה 20 חלה
התקדמות מהירה בחקר הפ", הוכר במבנד. הפולימרי-שרשרתי של
המרים אלה, ם" אחדים גובשו, ופותחו שיטות כימיות לחקר ם" שיחד
עם שיטות פיסיקליות, במיוחד קריססלוגרפיה (ע״ע, וע״ע ברג)
הביאו לפענוח מבנם המסובך. כן נחשף סוד יצירתם בתאים ופותחו
שיטות ליצירת ס" סינתטיים.

מבנה כללי ותכונות: מולקולות ד?פ׳ הן שרשרות ארוכות
הבנויות ממספר רב של חומצות אמיניות (ציור 1 ). מספר החומצות
בס" שונים הוא מחמישים ועד למעלה מאלף. המשקל המולקולרי
של הם״ הוא מ 6,000 ועד למיליונים אחדים.

למעלה — 8 רוטאוס ( 6115 ח £111 ת 3 0:6115 :?);
למטה — נקטו רום (<:ו 30111051 ת 1 11$ ־ 160:111 <)

121

פרוטאינים

122

אבני דרך במחקר הפרוטאינים

1838 — מולדר ( 1 > 1 ) 1 ״ 4 ג) החל את המחקרים הראשונים על

תכונות החלבונים (ע ״ע ביוכימיה, עס׳ 304 ).

1890 — הופמייסטר (מזגממ&סא) ניכש לראשונה חלבודאל־

בומין הביצה.

1902 — ה. א. פישר (ע״ע) והופמייססר הראו כי חלבונים הם

פוליפפטידים (ע״ע ביוכימיה, עמ ׳ 305/6 ).

1925 — 1930 — סודברג(ע״ע). המציא את האולטרה־צנמריפוגה לקביעת
מהירות שקיעת חלבונים בשדה צנטריפוגלי, ועי״כ
לקביעת משקלם המולקילרי.

1926 — סמגר (ע״ע) גיבש לראשונה אנזים — אוראזה — והוכיח

כי'הוא חלבון.

1930 — 1935 — אדזל ( 18311 >£) ופון מוראלט (!! 3 ״ 141 חס׳י) בודדו
מיוזיז משריר.

1951 — פולינג(ע״ע) וקורי ?־,סס הציעו את המבנה של אלפא

הליכס עבור פפטידים וחלבונים.

1952 — 1954 — זמצניק (> 1 ו״:מו״ 23 ) וחבריו הראו כי חלקיקים הע¬
שויים ריבונוקלאופרוטאינים, שמאוחר יותר כונו בשם
דיבוסומים, הם אתר סינתזות החלבון בתא.

1953 — סנגר (ע״ע) קבע את המבנה הראשוני (רצף החומצות

האמיניות) באינסולין.

1953 — די ויניו ( 3 > 1 ״מ״ 1 8 ע ״!>) סינתז לראשונה במעבדה את

ההורמונים הפפשידיים אוכסיטוצין (תוססזעצס) וואזו־

0 רםין (ח 6581 זק 350 ׳י).

1956 — אנפיגסן ( 0560 ;}מ*) גילה כי על סי המבנה הראשוני

של חלבון נקבע המבנה השלישוני שלו.

1957 — קנדרו (׳"*•![""א) קבע לראשונה את המבנה התלת־

ממדי של חלבון (מיוגלובין).

1959 — פרוץ (ע״ע) קבע את המבנה התלת־ממדי של ההמו¬

גלובין.

1959 — מריפילד ( 1 ־ 3 > £1 ״״זא) פיתח שיטה לסינתזה אוטומטית

(ממוכנת) של חלבונים.

1965 — קונג ( 8 מע.א) וחבריו השלימו סינתזה מעבדתית של

האינסולין.

1965 — סיליפס ( 5 ק 1 !! 11 )< 1 > קבע את המבנה התלת־ממדי של

אנזים — ליזוזים.

מתוך למעלה ממאה חומצות אמיניות שונות המצויות בטבע,
בעיקר בצמחים, מצויות בם" רק עשרים. נוסף עליהן, כוללים ם"
רבים גם מרכיבים אחרים דוגמת סוכרים או שומנים ום" כאלה
מסווגים כמורכבים ( 211611 □ [חס). ההבדלים בתכונות הם" נובעים
מהשוני במספר ובאופי החומצות האמיניות בשרשרת ובסידור
שלהן, המכונה גם בשם רצף או מעקובת ( 06 מ 6 טן>ס 8 ). מספר הצירו¬
פים שניתן ליצור מ 20 החומצות האמיניות המצויות בפ" עצום.
למרות שאין עדיין אפשרות להסביר את פעילותם הביולוגית של
הם" על יסוד רצף החומצות האמיניות המרכיבות אותם, ישנן עדויות
רבות לכך שמבנה ד,פ׳ ופעילותו הסגולית מושתתים על תכונות
החומצות האמיניות שמהן בנוי החלבון.

המבנה התלת-ממדי של הם׳ מבוסם על ארבע דרגות ארגון:

א. ה מ ב נ ה ה ר א ש ו נ י — רצף החומצות האמיניות הבונות
את מולקולת החלבון.

ב. המבנה השני וני — נקבע ע״י הגאומטריה של הקשר
הפפטידי שבין החומצות האמיניות והסידור היחסי במרחב של

9

.אס .אס
/\

" 11 א 00

"אאסס

1

*אס

1

^ 6 י*
/ 11

,אס

ן

אס

,אס

,אס

1 ,אס

ן

1

1

״ 1

—סס — אס—.אא

אא— סס—אס—אא

—סס—אס —

סס—אס — אא

סס—אס — אא—

*גייאליז

ילין

אססרגין

גיוממיז

היססיד׳ץ

*<ק

סו^

ם 01

יוא

ציור 1 : קטע בו חסש הוטצות אטיניות טו הקצה האמיני ש? שרשרת פ
שי אינסולי! זזנקר (ר׳ נרד טיל', עם־ 168 )

הקבוצות הצדדיות של החומצות האמיניות. החמצן הקרבונילי
והמימן האמידי שבקשר הפפטידי מסוגלים ליצור קשרי מימן:

1 !

א - א .... 0 = 0

1 1

0 = 0 ....א-א

1 1

כתוצאה מכך יוצרים הם" מבנים משני טיפוסים: סליל (צ 11611 !
ציור 2 ) או משטח 0 >^$ ^זב^יע). קיום מבנים סליליים הוצע
ב 1951 ע״י פולינג (ע״ע) וקורי וכיום יש לכך הוכחות למכביר.
צורת הסליל המצויה היא זו של
סליל אלפא (צ 11611 -*>). יש צירופי
זוויות שאינם מאפשרים יצירת כל
מבנה סלילי מאורגן ואז השרשרת
מסתדרת במבנה אקראי. המבנה
הסלילי נמצא גם בפ׳ ׳ סיביים (- £111
?טס■!) בלתי מסיסים וגם בחלבונים
כדוריים (■! 1113 ( 2101 ) שהם מסיסים
במים. משטחים נוצרים בעזרת קש¬
רים מימניים בין חלקים שונים ב¬
שרשרת הפוליפפטידית המסתדרים
במקביל זה ליד זה. במבנה זה
קשרי המימן מאונכים לציר האורך
של השרשרת. משטחים באלה נמ¬
צאים לרוב בם" סיביים שאינם
מסיסים בד״כ בתמיסות מימיות
וגם באזורים מצומצמים של פ"
גלובולריים.

ג. המבנה השלי שוני. צד
רתה הכללית של מולקולת הם׳
נקבעת ע״י המבנה השלישוני שלה,
הנוצר כתוצאה מיצירת קשרים
מסוגים שונים בין קבוצות צדדיות של חומצות אמיניות:

1 . קשרי מימן. ליצירת מבנה שלישוני תורמים קשרי מימן
הנוצרים, למשל, בין המימן של הידרוכסיל פנולי של טירוזין לבין

ציור 3 : סוני הקשרים הקובעים את המבנה השלישוני
של חלבונים

החמצן של קבוצת קרבופסילית של חומצה אספרטית או גלוטמית
(ציור 3 ).

2 . קשרים יוניים. קשרים אלה, המכונים גם בשם גשרי מלח,
נוצרים כתוצאה מהמשיכה האלקטרו׳סטטית בין הקבוצות הצדדיות
של החומצות האמיניות, גלוטמית ואספרטית, בעלות המטען השלילי
לבין הקבוצות הצדדיות של החומצות האמיניות, ליזין וארגינין,
בעלות המטען החיובי.

3 . קשרים הידרופוביים ( 1€ ג 01 ו 1 ק 0 ז 4 ץ! 1 ) או בלתי-?!טביים (- 0 ק 3

123

פרוטאינים

124

! 13 ) נוצרים בין קבוצות לא פולריות, כדוגמת השרשרות הפחמי־
מניות בקבוצות הצדדיות של החומצות האמיניות ולין, לאוצין
ואיז(לאוצין, או הטבעת הפנילית שבפנילאלנין, כתוצאה מנטייתן
להיצמד זו לזו בסביבה מימית עקב זיקתן המועטה למים, בדומה
לטיפות שמן המתלכדות עפ״נ המים.

4 . קשרים דיסולפידיים. נוסף לקשרים שהוזכרו ישנם גם קשרים
קוואלנטיים הנוצרים בחלק מהחלבונים בין שני שיירי גפרית של
קבוצות תיוליות ( 511 -) של החומצה האמינית ציסטאין. קשר זה
מכונה בשם גשר דיסולפידי או גשר גפרית והוא יכול להיווצר בין
שתי קבוצות של אותה שרשרת או בין שרשרות שונות.

ד, מבנה רביעוני. במקרים רבים מתחברות מספר
שרשרות פוליפפטידיות למבנים מורכבים יותר ע״י יצירת קשרים
בין שרשרות שונות. קשרים אלה הם מאותם הסוגים המשתתפים
ביצירת המבנה השלישוני. כל שרשרת נחשבת כתת-יחידה(: 5111x11111 )
של המולקולה המורכבת.

רוב הם״ בעלי משקל מולקולרי גבוה מ 50,000 מורכבים מתת־
יחידות. מספר תת־־היחידות תלוי בגודל הם״, והוא בד״כ בין 2 ל 6 .
מספרן של תת־היחידות בד״כ זוגי ורק בכ 10% מד.פ" מוצאים
מספר בלתי זוגי של תת־יחידות. במקרים רבים זהות תת־היחידות,
אד ישנם פ" המורכבים מתת־יחידות שונות, כגון ההמוגלובין(ע״ע)
המורכב משתי תת־יחידות אלפא ( 0 ) ומשתי תת־יחידות בתא ($.

תכונות כימופיסיקליות: 1 . תכונות אלקטררכימיות:
רבות מתכונות הם" נובעות מהיותם פולימרים (ע״ע פולימר)
טעונים או פוליאלקטרוליטים. מכיוון שהאמין אלפא והקרבוכסיל
אלפא של כל חומצה אמינית קשורים בקשרים פפטידיים, יש
בשרשרת פ׳ רק קבוצה אלפא אמינית אחת בקצה האמיני וקבוצה
אלפא קרבוכסילית אחת בקצה הקרבוכסילי. קבוצות אלה תורמות
אך במעט למטען ד,פ׳. לעומת זאת תורמות הקבוצות הצדדיות
החיוביות (/ 111 <־) של החומצות האמיניוח ליזין וארגינין והק¬
בוצות הצדדיות השליליות (־ 000 -) של החומצות האמיניות אס־
פרטית וגלוטמית תרומה רבה למטען הם׳. בס׳ שמשקלו המולקולרי
כ 100,000 יש כ 50 — 60 קבוצות טעונות. הנקוהן האיזואלקטרית
של חלבון היא ה 11 ק שבו מספר המטענים החיוביים זהה למספר
המטענים השליליים.

בשל המטען החשמלי שלהם, נעים הם" בשדה חשמלי. בתנאי 11 ?
חומציים מהנקודה האיזואלקטרית הם ינועו לעבר הקתודה ואילו
ב 11 ? בסיסי יותר הם נעים לעבר האנודה. ב 11 ? האיזואלקטרי הם׳
אינו נע בשדה חשמלי. הנקודה האיזואלקטרית של רוב הפ" היא
בתחום 5 עד 7 . קיימים פ" בעלי נקודה איזואלקטרית יוצאת דופן.
כך, למשל, לפפסין, המכיל מספר מועט מאד של חומצות אמיניות
בסיסיות, נקודה איזואלקטרית ב 11 ? 1 . לעומת זאת, ליזוזים, ציטו־
כרום 0 תזיסטונים עשירים בשיירי ליזין וארגינין ולהם נקודה
איזואלקטרית ב 11 ? גבוה מ 8 .

2 . המיום של פ' ( 1131100 >ץ 11 ): בגלל המטענים שעל מולקולות
הם׳ והאופי הפולרי של המים (ע״ע) מתקשרות מולקולות מים לפ׳.
הקוטב החיובי (המימן) של מולקולת המים נקשר לקבוצות טעונות
מטען שלילי על הם׳ (קרבוכסילים) בעוד שהקוטב השלילי (אטום
החמצן) בקשר לקבוצות ההידרוכסיליות והאמיניות. כמות המים
הקשורה לפ׳ גלו׳בולרי היא מ 20% עד 50% ממשקלו. בפ ׳ ׳ סיביים
עשויים מים להילכד באופן מכאני בין השרשרות. כך, למשל, קושר
הג׳לטין מים בכמות העולה עד פי 30 ממשקלו. המיום של פ"
הכרחי לשמירתם במצב מומם בתמיסה מימית. השקעת חלבונים
מתמיסתם ע״י ריכוזים גבוהים של מלחים מבוססת על שלילת המים
הנחוצים להמסה הפ".

3 . שינויים במבנה התלת־ממדי של הם' ותופעת הדגטורציה
( 1:100 ^ 161131111 >) : הכוחות המייצבים את המבנה התלת-ממדי של ד.פ"

חלשים למדי. חימום, קרינה, חומצות ובסיסים, ממיסים אורגניים ומלחי
מתכות כבדות גורמים בד״כ להשק׳עת פ׳. שינוי כזה מכונה דגטורציה
(שינוי המצב הטבעי). פ׳ שבו חלה דנטורציה שומר על המבנה
הראשוני שלו, אולם נהרס בו המבנה השלישוני(לעתים גם השניוני)
ופעילותו הביולוגית אובדת. עפ״ר הדנטורציה בלתי הפיכה, כגון
בהרתחת ביצה הגורמת להקרשת חלבוני הביצה. מצד שני קיימים
פ״ בהם אפשר לשקם את המבנה השלישוני לאחר דנטורציה! תהליך
זה מכונה רנטורציה.

לשם דנטורציה בפ" המיוצבים ע״י גשרים דיסולפידיים יש בד״כ
צורך לנתק קשרים אלה ע״י חיזורם. מחקריו של אנפינסן בראשית
שנות ה 60 הראו, כי יצירת גשרי הגפרית בזמן הרנטורציה אינה
אקראית. האנזים ריבובוקלאזה שבו ארבעה גשרי גפרית עובר דנסו־
רציה מוחלטת לאחר חיזורם של גשרים אלה, אולם, בחמצונם מחדש
יש עדיפות בולטת להתחברות הגשרים במערך הנכון (בסיכוי של
1 ל 105 ). תגלית זו הביאה את אנפינסן להשערה כי המבנה השלישוני
הוא המבנה בעל האנרגיה החפשית הנמוכה ביותר האפשרית ברצף
חומצות אמיניות נתון. תאוריה זו מכונה "ההנחה התרמ 1 דינמית".

בידוד וניקוי שלם": התאים והרקמות מכילים תערובת
של פ" שונים, יחד עם שומנים, פחמימות, מלחים וחמרים אחרים.
עקב רגישותם לחימום, טיפול בחומצות או בבסיסים או בממיסים
אורגניים שונים, יש צורך בשיטות מיוחדות להפרדת פ" וניקוים.
לאחר שבירת תאי הרקמה ממצים את השומנים בעזרת ממיסים
מתאימים ואת הפ ׳ משקיעים ע״י הוספה הדרגתית של מלחים, כגון
גפרת האמון. הפרדה המבוססת על מסיסות חפ׳ בתמיסות מלח שונות
מכונח השקעה למקוטעין. את המלחים מרחיקים ע״י דיאליזה
(ע״ע), או בעזרת פולימרים המפרידים את מרכיבי התערובת
השונים לפי משקלם המולקולרי. ניתן להפריד בין פ" לפי מטענם
ע״י כרומטוגרפיה (ע״ע). לרוב אין השיטות שהוזכרו מספיקות
לקבלת פ׳ נקי ויש צורך להיעזר בשיטות נוספות.

שיטה יעילה ביותר לניקוי חלבונים בעלי פעילות ביולוגית
שפותחה בשנים האחרונות היא כרומטו־גרפיית הזיקה (ץ 3££11111
ץ 11 ק 3 ז 113108 ו 10 < 0 ), המתבססת על כשרם של פ" רבים (אנזימים,
נוגדנים, אגלוטינינים) לקשור באופן סגולי והפיך מולקולות אחרות.
קישור מולקולות כאלה לכדורים זעירים, העשויים שרפים טבעיים
או סינתטיים, מאפשר קשירה סגולית של פ׳ מסוים מתוך תערובת
של פ" והמרים אחרים.

אמו ת-מ י דד, לקביעת נ ק יון ה פ׳ מבוססות על תכונו¬
תיהם הכימופיסיקליות. פ׳ נקי נע בשדה חשמלי כיחידה אחת שניתן
לזהותה באמצעות צביעה או ע״י מעקב אחר תנועתה באמצעים
אופטיים. את התנועה בשדה החשמלי יש לבצע בתנאי 11 ? שונים
המאפשרת הפרדה טובה יותר בין פ״ בעלי מטען דומה ב 11 ? מסוים.
שיטה נוספת מבוססת על מהירות שקיעת ד,פ" בצגטריפוגה (ע״ע).

מדידה כמותית של ם׳: רוב הפ״ מכילים כ 16% חנקן.
לצורך קביעת ריכוז פ , בחומר ביולוגי הופכים את החנקן האורגני
למלח אמוניום הניתן לקביעה אנליטית. שיטה זו אינה מבדילה
בין חנקן שמקורו בפ׳ לבין חנקן שמקורו באמינו־־סוכרים או בחנקן
אי-אורגני העשויים להימצא בחומר הביולוגי, ולכן אינה מדויקת
ביותר. פ׳ נקי אפשר לשקול לאחר דיאליזה ממושכת נגד מים
מזוקקים וייבוש בהקפאה. ריכוז ם׳ בתמיסה ניתן לקביעה לפי
בליעת אור ב \, 280 הנגרמת ע״י החומצות האמיניות טריפטופן,
טירוזין ופנילאלנין, או לפי תגובות צבע אפייניות.

הרכב החומצות האמיניות: את מתכונת החומצות
האמיניות השונות בפ " ניתן לקבוע לאחר פירוק הקשר הפפטידי.
לשם הידרוליזה שלמה של כל הקשרים הפפטידיים, מרתיחים תמיסת
פ׳ בתוך חומצת מלח מרוכזת במשך למעלה מעשרים שעות במבחנת
זכוכית מרוקנת מאוויר. ההפרדה והאנליזה של החומצות האמיניות

125

פרוטאינים

126

החפשיות המשתחררות לאחר הידרוליזה של ם , אחד נמשכו לפנים
מספר שבועות; כיום מזהים אותן בשיטות אוטומטיות לחלוטין תוך
שעות אחדות.

המשקל ה מ ולקולרי של פ׳ הוא אחד המאפיינים הח¬
שובים ביותר. השיטה המקובלת ביותר לקביעת המשקל המולקולרי
של פ ׳ מבוססת על שקיעתם באולטרדדצנטריפוגד, שבה כוח הכובד
הוא פי 500,000 מכוח המשיכה של כדה״א.

שיטה אחרת מבוססת על מהירות הנדידה של פ׳ בכרומטוגרפיה.
קיים יחם קבוע בין מהירות נדידה זו לבין גודל מולקולת החלבון.
שיטות נוספות מבוססות על מדידות לחץ אוסמוטי, הערכת הגודל
במיקרוסקופ אלקטרוני וכן בקריסטלוגרפיה בקרני־^ בניסויים ב־
אולטרה־צנטריסוגה, ניתן לקבוע קבועים הידרודינמיים של ד,פ׳
ובעזרתם ניתן לחשב את ממדי המולקולה ולקבוע האם ד.פ׳ כדורי,
אליפטי או דמוי־גליל.

תכונות אופטיות: חקר התכונות האופטיות של פ'מרמז
על מבנהו השניוני ואף השלישוני. כך, למשל, אפשר להעריך בעזרת
מדידות נפיצה אופטית סיבובית (ע״ע אור) את תכולת המבנה
הסלילי וגם את תכולת המשטחים שבו. כך נמצא כי אחוז סליל אלפא
בחלבונים שונים הוא בין 2% (קונקנבאלין \!) ל 80% (מיוגלוגין),
ושבפיברואין המשי יש 100% משטח בתא.

פ" אליהם קשורים חמרים צבעוניים, כגון תרכובות ברזל או
נחושת, בולעים אור בתחום הנראה. דוגמות לכך הם ההמוגלובין
האדום וההמוציאנין הכחול.

מכיוון שהחומצות האמיניות, מלבד גליצין, הן בעלות פעילות
אופטית (ע״ע אופטית, פעילות) קיימת גם בפ׳ פעילות כזו. ד,פ"
מסובבים בד״כ את מישור הקיטוב של האור שמאלה.

קביעת רצף החומצות האמיניות: לשם כך יש צורך
להסיר חומצה אמינית יחידה מאחד מקצות השרשרת, לקבוע את
זהותה, להפרידה משרשרת החלבון ולחזור ולהסיר ממנו את החומצה
האמינית הבאה אחריה וחתר חלילה. הראשון שפיתח שיטה מתאימה
למטרה זו היה מנגר (ע״ע) שפענח את סדר החומצות האמיניות
באינסולין ( 51 חומצות אמיניות), משימה שנמשכה כ 10 שנים.

כיום׳ עם שכלול שיטות העבודה ומיכונן החלקי, ניתן לקבוע רצף
בפ״ הבנויים מיוחר מ 500 שיירים של חומצות אמיניות וזאת בפחות
משנה.

כדי לקבוע רצף חומצות אמיניוח בפ׳ גדול מפרקים אותו
תחילה לשרשרות קצרות יותר ע״י ניתוק קשרים פפטידיים מסוימים
בעזרת אנזימים מתאימים (ציור 4 ).

לאחר קטיעת הפפטידים מבודדים אותם וקובעים את הרצף בכל
אחד מהם. בגלל אפשרויות ביקוע הקשרים הפפסידיים במקומות
שונים אפשר לקבל פפטידים בעלי אזורים חופפים וכך אפשר
לשחזר את הרצף בם" בהם מספר החומצות האמיניות עולה אף על
מאה. כיום ידוע רצף החומצות האמיניות של יותר מ 650 פ" שוגים.

סינתזה כימית: לשם קישור שתי חומצות אמיניות מבצעים
לפחות ארבע פעולות כימיות! אם לאחת או לשתי החומצות האמי-
ניות יש קבוצה צדדית פעילה (כמו למשל אפסילון אמין של ליזין
או פניל בטירוזין), מספר השלבים גדול עוד יותר. במהלך הפעולות
האלה עלולים לחול במבנה החומצות האמיניות שינויים שהחשוב
בהם — ראצמיזאציה — שינוי המבנה המרחבי . 1 למבנה מ (ע״ע
סטראוכימיה). בשל כך, וגם מסיבות אחרות, אין מסנתזים את כל
השרשרת הפוליפפטידית בשלבים לארכה, אלא תחילה מרכיבים
קטעים קצרים של השרשרת ולבסוף מחברים אותם לשרשרת
שלמה.

שיטת סינתזה יעילה ומהירה יותר היא שיטת מריפילד המבוססת
על הצמחת השרשרות הפפטידיות עפ״נ נושא בלתי מסים מבלי
לבודד את תוצרי הביניים. בדרך זו סינחזו מריפילד וחבריו הורמונים

פוליפפטידיים קצרים וכן אינסולין ואת האנזים ריבונוקלאזה ^
המכיל 124 חומצות אמיניות.

קביעתהמבנההשלישוני מתאפשרת ע״י תמונות עקיפה
של קרני- x בגבישי הם׳ המשמשות לקבלת מיפוי דו־ממדי של צפי¬
פות האלקטרונים סביב אטומי הפחמן, החמצן והחנקן. ממצאים אלה
יחד עם תוצאות קביעת רצף החומצות האמיניות, מאפשרים קביעת
המבנה המרחבי של ד,פ׳. בדרך זו נקבעו המבנים התלת-ממדיים של
מיוגלובין, המוגלובין, כימוטריפסין, ליזוזים, ריב 1 נוקלאזה, קרבו־
כסיפפטידאזה וכעשרים פ" נוספים.

ע

הקשר בין מבנה החלבון ופעילותו הביולוגית:

גם בם" בהם ידוע רצף החומצות האמיניות והמבנה המרחבי, עדיין
אין מידע מספיק על אותם אזורים במולקולה האחראים לפעילותם
הביולוגית.

על חשיבות חומצות אמיניות מסוימות לפעילות הפ׳ ניתן ללמוד
בעזרת שינויים כימיים ספציפיים בחומצה אמינית מסוימת, אולם
העובדה שאין חמרים רבים שמגיבים באופן סגולי אך ורק עם חומצה
אמיגית מסממת, מקטינה את יעילות השיטה. שיטה מדויקת יותר
פותחה ע״י סינגר (•! 51086 ) וחבריו בראשית שנות ה 60 . השיטה
מסתמכת על הזיקה שבין אנזים לסובסטרט שלו או בין נוגדן להפטן
הספציפי ושמה סימון זיקתי. אל המולקולה שאותה קושר החלבון
מחברים בקשר כימי מולקולה קטנה אך ראקטיווית מבחינה כימית.
אז מתקבל חומר שחלקו האחד בעל זיקה סגולית להתקשרות לאתר
הקישור שבאנזים או בנוגדן, וחלקו האחר מכיל חומר פעיל מבחינה
כימית, המסוגל להגיב בצורה לא ספציפית עם קבוצות צדדיות של
חומצות אמיניות מסממות. אם מערבבים את האנזים או את הנוגדן
עם החומר החדש הזה, יתקשר החומר במהירות רבה לאתר הקישור
שבחלבון, ובשלב הבא יגיב החלק הפעיל מבחינה כימית עם אחת
מהחומצות האמיניות המצמות באתר הקישור ויתקשר אליה בקשר
כימי ק 1 ואלנטי אם משתמשים בחומר רדיואקטיווי ניתן לבודד את
הפפטיד הנושא עליו את תג הזיהוי הרדיואקטיווי ולזהות את החומ¬
צות האמיניות הנמצאות באתר הקישור הפעיל שבמולקולת ד,פ/

בפ׳ ׳ הניתנים לגיבוש בנוכחות המולקולה אותה הם קושרים
ניתן לזהות את אתר הפעילות בעזרת עקיפת קרני־^ במקרים
רבים גורמת קשירת מולקולה קטנה ע״י פ׳ לשינויים קטנים במבנה
השלישוני, שניתן לעקוב אחריהם באמצעות שיטות ספקטרליות
ולהסיק על מידת השתתפותן של חומצות אמיניות, כגון טריפטופן
או טירוזין, בקישור המולקולה הקטנה. אמצעי יעיל ביותר הוא
התהודה המגנטית הגרעינית (ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה) באמ¬
צעותה ניתן להבחין בשינויים קלים בסביבתן של חומצות אמיניות
מסוימות בעקבות קישור מולקולות קטנות לפ ׳ .

מיון ה פ ״: את הם" ממיינים לפי הרכבם, תכונות המסיסות
שלהם וצורתם המולקולרית. למיון זה חסרונות ניכרים, מאחר שאין
הבחנה חדה בין פ" השייכים לקבוצות השונות. שחי קבוצות הם"
העיקריות הן: הפשוטים — הבנויים מחומצוח אמיניות בלבד, וה¬
מורכבים — המכילים במולקולה שלהם המרים נוספים כגון צבענים
(פיגמנטים), מתכות, שומנים או סוכרים. מבחינת הממיסות והצורה
המולקולרית מבחינים בקבוצות אלו: פ" ג ל ו פ ו ל ר י י ם (שצורתם
כדורית), הנמסים בקלות יחסית. בקבוצה זו מבחינים ב 8 ל ב ו מי¬
ג י ם (;! 00110 ( 311 ) — פ" הנמסים במים, בתמיסות מהולות של מלחים

— -( 0 ^-־!■ת ןך—— ז(" 1 ■ 310 > - 14 * ן י(- 1

סוזמבין — גליציז־ךאדגיגיז—תריאוגיוי- סירוזיז — נלוטמיזז—וולניז -|- ליזיז

1-611 ^ <ןז 1 —

לאי! ץ טריפסופז—

ציאנוגן בר וסיד — — — —סד׳יפסין

ציור 4 : הדנמה סכמתית מהומות חיתוך השרים פפטידיים ע״י
אנזימים זראננטים כימיים

127

פרוטאינים

128

ובתמיסה רוויה למחצה של גפרת האמון. הם נפוצים בטבע כגת
אלבומין נסיוב הדם, אלבומין הביצה (שהוא גליקו׳פרוטאיו! ראה
להלן) ואלבומי! החלב* גל(בול ינים ( 5 מ 11 ו 1 < 8101 ) — בדומה
לאלבומינים הם נמסים בתמיסות מלח מהולות אד הם מסיסים גם
בתמיסות מהולות של חומצות ובסיסים ושוקעים מתמיסה רוויה
למחצה של גפרת האמון. ע״פ מסיסותם במים אפשר להבחין בין
גלובולינים אמיתיים, שאינם מסיסים במים חסרי מלחים, ובין פסאו־
דוגלובולינים המסיסים בהם. ביו הגלובולינים ידוע גלובולין נסיוב
הדם שאף הוא גליקופרוטאין (ע״ע נוגדנים): גלוטלינים
( 611115 *** 8 1 ) מצדים בעיקר בדגניים. אינם מסיסים במים אך נמסים
בתמיסות מהולות של חומצות או בסיסים: פ רו ל א מ י נ י ם (־סזיז
168 * 111 * 13 ) מצויים בעיקר בדגניים, אינם מסיסים במים אך נמסים
בתמיסות נוהל ( 50% — 80% ), כגון זאין בתירס וגליאדין בחיטה*

ם ר ו ט א מ י נ י ם ( 165 ז 11 ז* 3 * 0 זק) — בין הם״ הקטנים ביותר! משקלם
המולקולרי הוא כ 5,000 והם עשירים מאד בארגינין ( 70% —י 80%
מכלל החומצות האמיניות). חלבונים בסיסיים אלה מצדים בביציות
וכן בראשי תאי זרע בשלים * ה י ם ט ו נ י ם — פחות בסיסיים מהפרו-
טאמינים ומצויים בגרעיני התא של אורגניזמים רבים כשהם קשורים
לחמצות נוקלאיות (ע״ע) * מייחסים להם תפקיד בוויסות פעולת גנים.

עם קבוצת ד.פ" הגלובולריים נמנים גם רוב האנזימים המסי-
סים. רבים מן הם" הגלובולריים מכילים, נוסף לחומצות אמיניות, גם
חומר בלתי חלבוני. פ" אלה מכונים מורכבים 0 !ח 1£1 סזק 1 * 6 * 183 * ( 1 * 00 ).
כשהחלק הלא חלבוני ממלא תפקיד ביולוגי, יש שמכנים אותו בשם
קבוצה פרוסתטית (נ!* 01 * 8 051116116 *<!). למספר רב של אנזימים
קבוצות פרוסתטיות המשתתפות באופן פעיל בפעילות הקטליטית
שלהם. במקרים מסוימים הקבוצות הפרוסתטיות הן ויטמינים (ע״ע)

או בגזרותיהם. כרומופרוטאינים ( 1$ ז €1 ז 0 זק 10 מ 0 ־ 0111 ) בעלי
קבוצה פרוסתטית צבעונית, כגון, הפיליפרוטאינים שבהם הקבוצה
הפרוסתסית בנויה ארבע טבעות פירוליות. צבעם של אחדים מהם
אדום (הפיקואריתרין) ולאחדים צבע כחול (פיקוציאנובילין) והם
מצויים באצות האדומיות והכחוליות בהתאמה. המלנין מקנה לעור
(ע״ע, עם׳ 766 ) את צבעו, ומכיל תוצרי חמצון של טירוזין, בעלי
צבע אדום, חום ושחור. כרומופרוטאינים החשובים למערכת הנשימה
הם ההמוגלובין (ע״ע) וההמוציאנין (ע״ע). מטלופרוטאינים
( 11$ ו 6 * 0 ז<! 3110 * 6 ית), כגון הטרנספרין והצרולופלסמין, נמצאים בדם
ומשמשים להעברת ברזל ונחושת בהתאמה. פריטין מכיל כ 20%
ברזל ומשמש לאחסון ברזל בגוף בע״ח. אנזימים רבים מכילים יוני
אבץ הקשורים בד״כ לקבוצות צדדיות של חומצות אמיניות, כגון
היסטידין וסירוזין. נוקלאופרוטאינים (ע״ע) שבהם הקבוצה
הפרוסתטית היא החומצה הנוקלאית הקשורה בד״כ לחלבונים בסי¬
סיים (היסטונים אופרוטמינים) בקשרי מלח: ליפופרוטאינים
( 8 ת 01£1 *<! 0 ק 11 ) מכילים מרכיבים שומניים. המרכיב השומני בליסום־
רוטאינים שונים מגוון הן בכמותו(מ 40% עד 95% ) והן באפיו. בגלל
תכולת השומנים, קטנה צפיפותם מצפיפות כל הם". ליפופרוטאינים
צבעוניים נוצרים ע״י צימוד עם קרוטנואידים (ע״ע): קרוסטציאנין.
הפיגמנט של סרטנים מכיל פיגמנט קרוטנואידי. ברשתית העין מצד
ר 1 ד 1 פסין, ליפזפרוטאין המכיל ךטינל שמקורו בקדוטן הנוצר ע״י
חמצון ויטמין \ (ע״ע ראיה). גליק 1 םרוטאיגים (- 1 סזקס 0 ׳ 815
18 * 61 ) מכילים סוכר (ע״ע סכרים) במולקולה. תכולת הסוכר שלהם
עשדה להגיע עד 80% ממשקלם. הם מרכיבים חשובים של קרומיות
תאים * רבים מהאנזימים הם גליקופרוטאינים. כן גם וזמרי קבוצות
׳ הדם (ע״ע, עמ׳ 732 ), חלבוני נסיוב רבים, פ' הביצה, הקולאגן ורבים
אחרים. הגליקופרוטאינים אחראים לתכונות הצמיגות המיוחדות של
ריר ממקורות שונים, כמו מערכת הנשימה והעיכול ואיברי המין של
הנקבה (ע״עמוצינים).פוספופרוטאינים ( 5 ם 101£1 < 1101 י 11051 ת)
קשורים לחומצה זרחתית כדוגמת קזאין החלב וויטלי! שבחלבון הביצה.

קבוצה שניה וחשובה הם הם״ הסיביים ( 8 * 01 ** 11 )). עם אלה
נמנים הסקלרופרומאינים ( 15 * 61 * 0 ז<] 0 ז 8616 ) מעוטי המסיסות
והפעילות הכימית שתפקידם תמיכת רקמות והגנת! בדומה לתפקיד
התאית (ע״ע) בצמחים. צורת המולקולות שלהן כחוטים ארוכים
הקשורים יחד לסיבים או לרשתות מרחביות בעלות גמישות וחוזק
מכאני. עמהם נמנים: פיברואין ( 1 * 01 ־ 1 *£) חלבון המשי המורכב
ברובו מהחומצות האמיניות גליצין אלנין וסרין הערוכות במבנה
משמח בתא. קרטין ( 3110 ־ 61 * 1 ) הוא ם׳ הרקמה האפידרמלית: מצוי
בעור, שיער, קרניים, נוצות וציפורניים. הקרטין מצטיין בתכולה
גבוהה של שיירי ציסטאין היוצרים גשרי גפרית בין שרשרות 10 ליפ-
פטידיות סמוכות. ואי לזאת מצטיינים הקרטינים בחחק מכאני ובאי־
מסיסות.

הקול גן (ע״ע) הוא המרכיב העיקרי של רקמת החיבור.
ברקמות החיבור האלסטיות מצד האלסטין ( 1 ** 61351 ) שהוא פ׳ גמיש.
תאי השריר מכילים סיבים העשדים שני מרכיבים: מיוזיו ואקטין
(ע״ע שרירים). בשוטוני חיידקים מצוי הפלגלין (״! £138611 ) הדומה
למיוזין ומקנה להם את כושר תנועתם.

ביוסינתזה של ם" מתבצעת ע״י חלקיקים תת־תאיים
זעירים הבנדים מחומצה ריבונוקלאית וחלבון, המכונים ריבוסומים
( 1165 * 050 <!*•*). בתהליך יצירת הס" משתתפים מרכיבים רבים, בחלקם
ם" ובחלקם חומצות נוקלאיות מטיפוסים שונים. המידע ליצירת
הפ ׳ מצוי בכרומוסומים שבגרעיני התאים. הכרומוסומים בנויים מם׳
ומדג״א (ע״ע נוקלאיות, חמצות) שרצף הבסיסים שלהם מכתיב את
רצף חומצות האמינו בחלבונים הנבנים! כלו׳ רצף הבסיסים הוא
כמו צופן למבנה הם". בצופן זה משמש כל בסים כאות וכל רצף של
שלושה בסיסים מהווה מלה — קודון( 1011 * 00 ) המכתיב חומצה אמינית
מסדמת. מכיוון שישנם בדנ״א ארבעה בסיסים שונים, קיימים 64 ף 4 )
צירופים שונים של שלושה מהם, כלו׳ בשפה 64 מלים. 61 מהמלים
משמשות כהוראה לחיבור חומצה אמינית מסוימת: אולם, מאחר
שבפ״ רק עשרים חומצות אמיניות, יש לכל חומצה אמינית 2 או 3
הוראות כאלה. שלוש המלים הנותרות מורות על תחילה וסיום של
"משפט", שהוא רצף של מלים הקובע את סדר החומצות האמיניות
בעת בניית שרשרת סוליפפטידית. אורך המשפט קובע את גודל
השרשרת הפוליפפמידית שהוא בד״כ בין 300 ל 3,000 בסיסים חנק-
ניים (כלו׳, 100 עד 1,000 חומצות אמיניות). בחיידקים נמצא כי
סינתזת הם׳ מתחילה בחומצה אמינית מתיוגין לאחר שינד כימי של
הוספת קבוצת פורמיל (ציור 5 ). לאחר השלמת יצירת ד!פ׳ משתח¬
ררת קבוצת הפורמיל ולעתים גם החומצה האמינית מתיונין כולה.

הדנ״א אינו משתתף באופן ישיר בתהליך בניית הם׳ אולם המידע
הרשום לאורך שרשרת הדנ״א משמש כתבנית ליצירת רנ״א בתהליך
שמכונה שעתוק ( 1011 *< 11 ז:> 5 <ז 3 * 1 ). מולקולת רנ״א זו מכונה בשם
רנ״א-שליח שכן היא מעבירה את המידע הגלום בדנ״א לציטופלסמה
שהיא אתר היצירה של הפ״. תרגום (״ 15131:10 * 3 * 1 ) המידע שברנ״א,
כלר הפיכת הרצף של בסיסים בדנ״א־שליח לרצף של חומצות
אמינו בם׳, נעשה עם״נ הריבוסומים. אצל החיידקים מפוזרים
הריבוסומים בציטופלסמה, בעוד שביצורים העילאיים קשורים הריבו-
סומים בד״כ במערכת הקרומיות הפנים־תאיות הקרויה דשת אנדו-
פלסמתית (ע״ע תא).

המחקרים הראשונים בתהליך קריאת הצופן הגנטי ותרגומו
נעשו בעיקר בחיידקים, אך בשנים האחרונות מתרבים הממצאים

המצביעים על דמיון
רב בין תהליך זה
בחיידקים ובתאים ב¬
עלי גרעין—של צמ¬
חים ובע״ח. בחיידקים

מ י 11 ס.

נוסחת טבנה ׳ 56 םורטיל־טתיוניו בנדים הריבוסומים

ס

ן

1 * 000 —וס—. 011 —, 08 — 5 — , 09

*א

1

0-0 ,

**בושת וזפודשיל 1

" >

129

פרוטאינים

130

משתי תת־יחידות הי
שונות בגדלן. הן מ¬
כונות 305 ו 505 , לפי
מהירות שקיעתן ב־
אולטרה-צנטריפוגה.
בתהליך התרגום מש¬
תתפים אנזימים ופ "
אחרים וכן סוג נוסף
של רנ״א — רנ״א-
נושא או רנ״א־העב־
רה (^אמ-ז 115£€ ב 11 ).
המבנה המרחבי של
רנ״א־נושא הוא דמוי
תלתן (ציור 6 ). יש
לפחות 20 סוגים של
רנ״א־נושא, אחד לכל חומצה אמינית. כל סוג של רנ״א־נושא
מסוגל להגיב ולקשור רק את החומצה האמינית המיוחדת לו, וזאת
לאחר הפעלתה ע״י אנזימים המכירים גם את הרנ״א-נושא וגם את
החומצה האמיגית המיוחדת לו. בכל טיפוס של רנ״א־נושא ישנו
איזור המכונה אנטיקוד 1 ן (מס 0 ס 10 ;ז 1 ! 3 ), הבנוי משלושה בסיסים חג־
קניים בעלי מבנה משלים למלת הצופן — הקודון שעפ״ג מולקולת
רג״א־שליח.

ידועים כיום שלושה שלבים עיקריים בתרגום המידע שעל רג״א-
שליח בתהליך בניית מולקולת פ׳ (ציור 7 ) : הפתיחה (מ 110 ד.ו 11 ח 1 ),
ההתארכות ( £3:1011 ת 610 > והסיום ( 1 ו 3110 ״ 11 ו״:> 1 ). בשלב הפתיחה
נצמדת תת-היחידה 305 למולקולת רג״א־שליח באתר הפתיחה שב¬

תחילת השרשרת, תת־היחידה הזו מצמידה את הרנ״א־גושא, הטעון
בפורמיל־מתיונין, לאתר הפתיחה, בעזרת פ" המכונים גורמי התחלה
( 5 ז 10 :> £3 ת 0 ״ 3 ״ 1 ";) וכן בתרכובת עתירת אנרגיה, גואנוסין טריפוס־
פט (ק 01 ). בשלב זה נקשרת גם תת־היחידה הריבוסומלית הגדולה
505 ונוצר תצמיד (קומפלכס) ההתחלה 708 . בשלב ההתארכות נע
הריבוסום השלם לאורך שרשרת רנ״א־שליח ומתרגם את המידע
בפסיעות בנות שלושה בסיסים חנקניים כל אחת. בכל פסיעה של
הריבוסום נקשר רנ״א־גושא, בעל אנטיקודון משלים לקודון שעליו
נמצא הריבוסום באותה עת והטעון בחומצה האמינית המתאימה
לקודון. החומצה האמינית נקשרת לשרשרת הפפטידית ואז משתחרר
הרנ״א-נושא מהריבוסום, שנע פסיעה נוספת וחוזר חלילה.

שלב הסיום: כשהריפוסום מגיע לקודון סיום עם״נ רנ״א־שליח,
משתחררת מולקולת הם׳ השלמה בעזרת גורם חלבוני הנקשר לרי-
בוסום. זה האחרון נפרד מהרנ״א־שליח ומתפרק לתת־יחידות 305
ו 505 . בקצה הם׳ חל ניתוק בין הפורמיל־מתיונין והחומצה האמיגית
הקשורה אליו, שהופכת לחומצה אמינית טרמינלית (!גת 1 חז־ £1 ]-ז>ז).
מכיוון שאורך מולקולת רנ״א־שליח גדול בהרבה ממידות הריבוסום
מתאפשרת פעולתם הבו־זמנית של ריבוסומים אחדים ע״ג אותה
מולקולה של רנ״א-שליח. המערך של מספר ריבוסומים על מולקולת
רג״א־שליח אחת מכונה פוליריבוסום או פוליסום ( 1€ מ 50 ץ 1 ס< 1 )
ואפשר לדמותו לקו־ייצור בביח״ר מודרני.

הוויסות של יצירת חלבונים מתקיים בד״כ בשלב השעתוק של
דנ״א לרנ״א־שליח. בתקופות שונות בחיי תא משועתקים קטעי
דנ״א מסוימים המכונים גנים (ע״ע גנטיקה, עמי 76 ). כל גן מכיל
עפ״ר אינפורמצה ליצירת פ׳ אחד. כך, למשל, בתהליך הדיפרנציאציה
של רקמות מכוונים תאים מסוימים לייצר פ" מסוימים בלבד למרות
שהדנ״א שלהם מכיל את המידע ליצירת כל הם" של האורגניזם.
תאים מסוימים מיוחדים ליצירת פ״ מסוימים: בכדוריות דם צעירות
(רטיקולוציטים) נוצר ההמוגלובין, בתאי פלסמה מסוימים נוצרים
נוגדנים ובתאי בלוטות הפרשה פנימית נוצרים הורמונים.

קיים דמיון רב בין מערכות הסינתזה של פ" באורגניזמים שוגים,
מהפשוטים ועד למורכבים ביותר, דבר המוכיח כי חלו בהן שינויים
מעטים ביותר במהלך האוולציה. אחת ההוכחות המשכנעות לכך
היא הצלחת הניסוי ליצור חלבוני שריר ע״י רנ״א־שליח מתאי
שריר, בתמציות של נבט חיטה שתרמו את המרכיבים האחרים
הדרושים. כך נמצא שאם מוסיפים לתמצית צמחית כזו את הרג״א
של נגיף מוזאיקת הטבק, נוצר חלבון המעטפת של נגיף זה. נסיונות
אלו מעידים על האוניוורסליות של הצופן הגנטי. כיום עובדים גם
במערכות "אל-תאיות" בפוליסומים שבודדו מתאי בעלי חוליות
ומסוגלים ליצור פ״, כגון: אלבומין הסרום, פריטין. קולאגן, מיוזין,
נוגדנים.

מוטציות במולקולת הדנ״א (אפילו שינוי בבסיס חנקני יחיד)
עלולות להביא ליצירת ם׳ שבו הוחלפה חומצה אמינית אחת באחרת,
מה שעלול לגרום לאבדן הפעילות המיוחדת לפ ׳ . תופעות כאלה הן
הבסיס הכימי של מחלות תורשתיות (ע״ע ביולוגיה מולקולרית,
כרך מילואים).

מודיפיקציות פוסט-ריבוסומליות: למרות שרצף
החומצות האמיניות שנקבע כנ״ל מספיק כדי לקבוע את המבנה
השניוגי והשלישוני של ד,פ׳, חלים בפ׳ לעתים שנויים נוספים ע״י
מודיפיקציות אנזימטיות, כגון יצירת גשרי גפרית ע״י חמצון ציסט־
אינים או אמידציה של קבוצות קרבוכסיליות של חומצה גלוטמית
ואספרטית ליצירת אספרגין וגלוטמין. אנזימים מעכלי ם" דוגמת
הפפסין, הטריפסין והכימוטריפסין (ע״ע עכול) נוצרים בצורת ם"
בלתי פעילים המכונים זימוגנים (פפסינוגן, טריפסינוגן וכימוטרי־
פסינוגן). העברתם לצורתם הפעילה נעשית ע״י קטיעת פפטיד אחד
או יותר מזימוגן. לאחרונה נתגלה כי גם פ" אחרים נוצרים בצורה
בלתי פעילה. האינסולין הבנוי מ 51 חומצות אמיניות נוצר בצורת
פר 1 איגסולין הבנוי מ 86 שיירי חומצות אמיניות. תופעה דומה
נתגלתה לאחרונה גם בקולאגן. מקרה קיצוני של מודיפיקציה פוסט-
ריבוסומלית נתגלה ביצירת פ׳ המעטפת של וירוסים מסוימים של
יונקים. חלבון המעטפת נוצר במולקולה ענקית שלאחר יצירתה
נקטעת ליחידות קטנות המתארגנות יחד ויוצרות את מעטפת
הווירוס.

יצירת גליקופרוטאיגים אינה מכוונת במישרין ע״י המידע שב-
רנ״א-שליח. קישור השרשרות הסוכריות לשרשרת הפוליפפטידית
מבוצע לאחר השלמתה ע״י פעולה משולבת של אנזימים מיוחדים
הקושרים סוכר אחר סוכר לבניית שרשרת סוכרים צדדית.

התפתחות מולקולרית: השוואת המבנה הראשוני של
פ" המשמשים באותו תפקיד ביצורים שונים, החל בחיידקים וכלה
באדם, משמשת למחקר הקשר שבין התפתחות המינים לבין התפת¬
חות המולקולות. המחקרים החשובים ביותר בשטח זה נעשו בציטו-
כרום 0 המשמש כנושא אלקטרונים בשרשרת הנשימה של תאים
(ע״ע חמצון ביולוגי) והמורכב מ 104 חומצות אמיניות ומחלק
לא־חלבוני, הקבוצה הפרוסתטית הם (שוהשו!) המכילה יון ברזל.
כיום ידוע הרצף של למעלה מ 40 ציטוכרומים ממינים שונים, באדם
ויונקים אחרים. בבעלי וחסרי חוליות, בצמחים, בפטריות ובחיידקים.
בכל המינים זהה רצף החומצות האמיניות שבין השייר מספר 70

ציור 6 : מבנה רנ״א — נושא של החוסצה
האמינית אלאניו כשמרים

131

פרוטאינים — פרוטגורס מאבדרה

132

לבין השייר מספר 80 . ואכן, בעוד ששינויים כימיים בחלקים אחרים
של מולקולת הציטוכרום אינם מבטלים בד״כ את פעילותו הביולו¬
גית, הרי כל שינוי באחת מאחת־עשרה החומצות האמיניות באיזור
זה של ר,פ׳ גורם לאבדן הפעילות — משמע שרצף זה חיוני. בהש¬
וואת המבנה הראשוני של ציטוכרום 0 ממינים שונים ניתן להבחין
שמספר ההבדלים ברצף (באזורים שמחוץ לקטע שבין שייר מספר
70 ל 80 ) עולה ככל שהמינים רחוקים יותר מבחינת מיקומם בסולם
ההתפתחותי. כך, למשל, זהה הרצף באדם לזה שבשימפנזה, אך שונה
מהרצף של קוף הרזוס בחומצה אמינית אחת ומהרצף של הסום
ב 12 חומצות אמיניות. ציטוכרום 0 של תרנגולת זהה לזה של תרנגול
הודו אך שונה מזה של אווז פקין ב 3 חומצות אמיניות. ציטוכרום 0
מתאים מאד למטרה זו מכיוון שתהליך הנשימה של תאים הופיע
לפני כשני מיליארדי שנים והוא מצוי בכל צורות החיים המוכרות
כיום. השינויים בחומצות האמיניות מוגבלים ולא כל שינוי התאפשר
במהלך האוולוציה. כך, למשל, חומצה אמינית הידרופובית, דוגמת
לאוצין או ואלין, עשויה להתחלף בחומצה אמינית הידרופובית אחרת
אך לא הידרופיליח, דוגמת סרין או חומצה אספרטית. ההגבלה נובעת
מהדרישות של מבנה שלישוני מיוחד של הם׳ שקובע את כשרה
של הקבוצה הפרוסתטית לקשור ולמסור אלקטרונים. בשיטה זו של
השוואת רצף חומצות אמיניות ניתן להבחין בהבדלים שאינם מתגלים
בבדיקת תכונות חיצוניות, שעליה היה מבוסס עד לזמן האחרון חקר
ההתפתחות. כך, למשל, נמצא שההבדלים ברצף חומצות האמיניות
בציטוכרומים של פטריות שונות, גדולים מההבדל שבין ציטוכרומים
של חרקים ובעלי חוליות, ומכאן מסיקים שפטריות שונות כמו
קנדידה ( 3 ! 1 ! 1 .>מב 0 ) ונאורוספורה (בז 0 ג 0$1 ז 11 שא) נפרדו בשלב
התפתחותי מוקדם.

ה פ 7 בתזונה: כ 12 מהחומצות האמיניות הדרושות ליצירת
הם״ מיוצרות בגוף האדם, ואילו 8 חומצות אמיניות אין הוא מסוגל
לייצר (ע״ע אמיניות, המצות, עמ 7 973 ) ; אלו הן החומצות האמיניות
המכונות חיוניות ואותן חייב האדם לקבל במזונו. ד,פ" שבמזון מפורקים
במערכת העכול(ע״ע) לחומצות אמיניות הנספגות במעיים ומועברות
ע״י הדם לתאי הגוף. פעולתו התקינה של הגוף דורשת אספקה
ממוצעת של גרם אחד פ" ליום, לכל ק״ג של משקל גוף אדם מבוגר.
אולם כמו הם" הדרושה תלויה גם בהרכבו וכמות החומצות החיוניות
בו. לילדים ולתינוקות הכמות הדרושה היא גדולה יותר. בד״כ
הפ" מן החי עשירים יותר בחומצות אמיניות חיוניות מאשר חלבוני
הצומח, ומסיבה זו רב ערכם התזונתי של הראשונים מזה של האחרו¬
נים, הארצות המתפתחות סובלות ממחסור רציני בם" מן החי. בין
המקורות הצמחיים החשובים ביותר יש לציין את זרעי השמן, ובראש
וראשונה הסויה (ע״ע), המכילים את החומצות האמיניות ההכרחיות.
בניגוד להם ר,פ" שבדגניים, החיטה והתירם חסרים את החומצות
האמיניות ליזין וטריפטופאן. ניתן להגדיל את ערכם התזונתי של
פ" ע״י ערבוב כמה פ" שמשלימים זה את זה במתכונת חומצות
האמינו החיוניות. כדי להגדיל את מקורות ד.פ" נערכים נסיונות
בגידול מיקרואורגניזמים על מצעים לא-חלבוניים. שמרים מסוימים
מסוגלים להתרבות בתוך מקטעי נפט נוזליים שנוספים עליהם מלחי
אמוניה, דשנים פוספטיים ואשלגניים ויוני מתכות מעבר. הם , המ¬
הווה כמחצית ממשקל השמרים המתקבלים בעל ערך תזונתי סביר.
לעת עתה אין חלבון זה נועד למאכל לבני־אדם. בעיקר מפני החשש
מחמדים גורמי סרטן הקיימים ביו מרכיבי הנפט, אך מנסים להזין
בו בע״ח.

חלבונים בתעשיה: פ" סיביים המצויים בעור ובשערות
משמשים למטרות רבות ומגוונות (ע״ע צמר; עור). קזאין החלב
משמש ליצירת מיני דבק שונים ולפנים אף שימש בתעשיית הפלס¬
טיקה. ג׳לטינה, המתקבלת מהרתחת עצמות, משמשת לייצור דבק
ויש לה גם שימוש בתעשיית המזון. פסולת פ", כגון דם, קרניים

ועצמות משמשת כדשן כימי בשל תכולת חנקן גבוהה. הגלוטן
(״ 811110 ) המצוי בחיטה ועשיר במיוחד בחומצה גלוטמית משמש
להכנת התבלין מונוסודיום גלוטמט. קבוצה חשובה אחרת של פ"
שהשימוש התעשייתי בהם גובר והולך הם אנזימים. אנזימים משמ¬
שים כמרכיבים הפעילים של אבקות כביסה מטיפוס ביו — והם
מופקים בעיקר מחיידקים. האנזים פפאין מצמח הפפיה, משמש
כמרכך בשר כיוון שהוא מפרק באופן חלקי את חלבון הבשר.

האנזים רנין (";"ש■!) מקיבת הבקר, או אנזימים דומים ממקורות
אחרים, משמש להגבנח החלב. כן משתמשים בעמילאזה לפירוק
עמילן לגלוקוזה, ובאינורטזה המפרקת את הסוכרוזה לגלוקוזה
ופרוקטוזה. וע״ע פרמנטים; תסיסה.

י. דגני, אינסולין סינתטי (מדע, י״א), 1966 ; י. ד. מק־אלרוי, הפיסיו¬
לוגיה והביוכימיה של התא. 1967 ; ע. כרמל, אנזים ראשון מעשה ידי
אדם (מדע. ט״ו), 1970 ; י. גרונר, כיצד נבנים החלבונים (שם, ט״ז>,
1971/2 ; י. אשרת - נ. שרון. לחוזים (שם, י״ח), 1973 , .ס. 4 *

.£ . 8 ; 1965 ,) 1111 ) 51111 .ת / 0 ,(. 1 מ) 0£1 ו)י< 1 .ס

0["5011 — 1. 0615, 7"/1£ 51 >1X1 11 011(1 ^€11017 01 1*,$, 1969; 0. £.

?\1971 ,־ג.*/ /ס 111071 > 1€ ^ 11 ) 10 \ 016 י ץ 6 ת 66 ? .£ - $ח 1 > 6 }׳ ; £.

31, 81-1 1 ? 11 810 € /ס 105 ק 1€1 ז x11 $10 ^ 01 י מ 0 ׳ 51131 .א ; 1973 6 ,?ז -
$>01?1 ־ £11161 .*ת 5€16 ) 1$ ז ., ^^XXX (5) ־ו 6 ׳< 6 'נ $1 .£ ; 1974 ,( 68 — 78 י ,
8101 11? 1 x 1 1511)1 , 1975.

ג. שר. - רא. ל.

פרוטגורס מאבדרה — ?סיןסץסזסתת — ( 490 [ו]— 420 [ן]
לפסה״ג), פילוסוף יווני, סופיסט, אולי מראשוני הסו¬
פיסטים (ע״ע יונית, לשון ותרבות: פילוסופיה, עמ 7 599 — 601 )
שקיבל שכר בעד הוראתו. ביקר באתונה מספר פעמים, והתיידד
עם פריקלס, ב 443 , עם ייסוד המושבה תוריוי בדרום איטליה, הוזמן
פ׳ לנסח את חוקתה; זמן־מה חי בסיציליה. מרבית ידיעותינו על פ׳
שאובות מן הדיאלוגים של אפלטון (ע״ע): ,.פרוטגורס" ו״תאיטיטום".

פ׳ כתב לפחות שבי ספרים: ("טיעונים־שכנגד")

ו ט 301 ןוג^' ("אמת"), ממנו ידוע משפט ה״הומ 1 מנםורה" המפורסם
המסכם את תורתו: "האדם הוא המידה לכל הדברים: לאלה
שהווים שהם הווים ולאלה שאינם שהם אינם". משפט זה מבטא
עמדה של סנסואליזם וסובייקטיוויזם מוחלטים. הטוב לפרט או
למדינה בזמן מסוים הוא מה שנראה טוב לפרט או למדינה באותה
עת. עם זאת מציגו תמיד אפלטון כבעל רמה מוסרית נעלה. פ׳ גרם
כי הבושה (?( 1184 )) והצדק (ף* 51 ) הם תנאים מוקדמים טבעיים
לחיים משותפים. פ 7 היה הראשון שהתפרסם כהוגה־דעות בענייני
מוסר ומדינה בלי לתמוך במפלגה כלשהי ובלי לבקש שררה לעצמו,
אלא בפעולתו כמרצה וכמורה. במובן זה אפשר לראות בו את
תחילת ההגות המדינית ה״טהורה". הוראתו היתה מכוונת למטרה
מעשית, "כיצד ינהל אדם את ענייניו ואת ענייני המדינה על הצד
הטוב ביותר״, ועיקרה — אמנות השכנוע. לפיכך אימן את תלמידיו
לטעון לשתי הפנים של כל עניין, בהתאם לתורת־הכרתו הרלטי־
וויסטית. מטרת השידול איננה הקניית האמת, שהרי זו הינה "לכל
אחד כפי שנראית לו, אלא החלפת דעותיו המזיקות של האדם
או של המדינה באחרות, מועילות — אך לא בהכרח אמיתיות
יותר.

פ 7 הבחין לראשונה בין המינים הדקדוקיים של השמות (זכר,
נקבה, סתמי) ובין סוגי המשפטים (בקשה, שאלה, תשובה, ציווי).

ת. גומטדץ, חכמי יון. 328 — 354 . חרצ״א! ם. האזרחי. על היש
המושלם (מפתח בערכו)׳ תשכ״ד ; , 5011511 , 1 1 י ־ 61 ח 61 ז.י.ז 6 זת 0 סא

11% ? . 8 , 1 קק 26 . 51 ; 1956 ,. 8 5 ' 1010 ? ,(. 011 ) ¥135105 . 0 ; 1949
/ 2 > 1 (י 1-115101 ]/ . 0 .¥\ ; 1961 , 0 ק 11 ?? 1 5110

. 1969 , 111 11110 ?

ש. שק.

פררטוגנס, ע״ע הלני־זם, עמ׳ 614 .
פרוטוקולים על זקד־ציון, ע״ע זקני-ציון, הפרוטו¬
קולים על.

133

פרדטסטנטיזם

134

פרוטסטנטיז□ ( 01651:3111:15111 ־!?), כיבד כולל לאותם הפלגים בנצ׳
רות שמוצאם מתנועת הרפורמציה במאה ה 16 (ע״ע נצרות,

עם׳ 350/3 ). מקור הכינוי ב״מחאה"( 016543110 ■!?) של חסידי הרפור¬
מציה ב״אסיפת המעמדות״(רייכסטאג), שהתקיימה בשפאיאר ב 1529
ושבה מיהו נגד ביטול ההכרה והזכויות שזכו להן ב 1526 . מאז דבק
השם פ׳ בכל הזרמים המתבססים על "חירות האוונגליון" (בניגוד
לכפיפות לכנסיה הקאתולית), הן בכנסיות הרפורמציה המקוריות
(ע״ע לותר; צוינגלי! קלוין) והן בכנסיות שצמחו אח״כ מתוכן.
בגלל הנסיבות המיוחדות שבניתוק בין הכנסיה באנגליה לאפיפיו-
רות (ע״ע נצרות, עמ׳ 351 ) חלוקות הדעות האם הכנסיה האנגלי-
קאנית "פרוטסטנטית", אם לאו.

לכל זרמי הם׳ משותפת הזיקה לכתבי־הקודש כמקור יחיד לידיעת
האמת הדתית, ומכיוון שלפי האמונה הנוצרית עיקר האמת הדתית
ובשורת הגאולה ניתנו בברית החדשה ([ע״ע] "אוונגליון"), נק¬
ראות הכנסיות הפרוטסטנטיות גם כנסיות "אוונגליות". בהדגשת
הזיקה הישירה והאישית של המאמין לכתבי־הקודש יש משום שלי¬
לת סמכות הכנסיח והכמורה — ובמיוחד בצורתה הקאתולית —
כמוסד-מתווך בין היחיד לאלוהיו. יסוד אחר בם׳ מבליט את אחד
המוטיווים המרכזיים שבברית החדשה, המפותח באיגרות פאולוס
(ע״ע), שלפיו יצדק אדם בפני האלהים לא במעשיו אלא באמונתו
בלבד, שכן כל מעשי אנוש נגועים בחטא (ע״ע חטא קדמון). אמונה
זו פירושה בטחה בחסד האל ובמעשה הגאולה שחילל בהקרבת
בנו, ישו המשיח, שנשא את עוון האנושות במותו על הצלב. לפיכך
אין האדם נושע בזכות מעשים טובים וצבירת זכויות, שהם עצמם
מעין עדות שאמנם האדם חי בחסד האל ומתוך אמונה שלמה. יסוד
אחר בם׳ הוא מעמד הכהונה של כל המאמינים ! הם׳ דוחה עקרונית
את מושג הכהונה כמעמד מקודש מיוחד, שעניינו לתווך בין עדת
המאמינים ובין האל. אעפ״ב מקובל בכנסיות פרוטסטנטיות שונות
הרעיון, שחלק מאנשי העדה, הקרואים לבשר ולהורות את דבר האל,
מהווים מעין מעמד של כמורה. עמדה זו מערערת את אמונותיה
ומנהגיה של הנצרות הקאתולית כפי שהתגבשו ביה״ב. בין היתר
דוחה הפ ׳ : דעות ונהגים שאינם "מקראיים" (כגון פולחן הבתולה
מרים והקדושים)! את הדעה שבאמצעות סגפנות או הינזרות יכול
אדם להגיע לדרגה רוחנית נעלה יותר! את רעיון ההירארכיה
הכוהנית בראשות האפיפיור! את האינדולגנציות ומנהגי-פולחן
שונים כגון מיסות לעילוי נשמות המתים, לכפרת עוונות וכיו״ב.
אצל זרמים פרוטסטנטיים קיצוניים יותר לבשה הקנאות הרפורם-
טורית צורות אלימות (ניתוץ פסלים בכנסיות). בארצות שבהן שלט
הם׳ חוסלו המנזרים, ורכוש כנסייתי הועבר לידי הרשות החילונית
(כאן ראשיתו של המושג ״סקולאריזאציה״ — חילון). מלחמות-הדת
האכזריות שהתחוללו באירופה במאות ה 16 וה 17 העמיקו את
השנאה והחשדגות בין קאתולים לפרוטסטנטים.

מבחינה דתית ההדגשים של הפ׳ הם על רוממותו הטרנסצנדנ־
טית של האל, על אי־יכלתו של האדם להגיע עדיו בכוחות עצמו,
ועל המעטת ערכן של הכנסיה הממוסדת והעשיר. הפולחני ת-סאקרא-
מנטלית. הערעור על סמכותה המוסדית של הכנסיה הקאתולית,
והפניה למצפונו האישי של המאמין המקבל על עצמו את סמכותם
של כתבי-הקודש, פתחו פתח לריבוי כיתות, והם׳ נאלץ להיאבק
תמיד על תפיסה "פרוטסטנטית" של מהות הכנסיה, מבחינה עיונית
וארגונית-מוסדית כאחד, כנגד סכנת האנרכיה והאינדיווידוא-
ליזם.

בראשיתן היו הכנסיות הפרוטסטנטיות כנסיות־מדינה, דהיינו,
הכנסיות הרשמיות של ארצות ומחחות ששליטיהם הצטרפו למחנה
הרפורמציה, לפי הכלל ״דת השליט היא דת המדינה״ ( 6810 ! 601115
611810 ! 6111$ ). חיש מהר השתלטה בהן נוקשות רבה. בכנסיות
הלותרניות (ע״ע לותרניות) היתד. זו נוקשות של אורתודוכסיה

דוגמתית בענייני אמונה (תורת לותר בדבר הפרדת הרשות הדתית
מענייני המדינה לא עודדה התערבות הכגסיה בתחומי הרשות
החילונית), בעוד שבכנסיות הקאלוויניסטיות והפוריטניות (ע״ע)
נוצר משטר תאוקרטי חמור. נוקשות זו הביאה במוך המאה ה 17
ובמאה ה 18 לתגובות שונות: תחיות דתיות שהדגישו את הערכים
הרגשיים של אמונה פנימית (כגון הסיטיזם [ע״ע] בגרמניה).
והתהוותן של כנסיות חדשות על יסוד אמונות ודרישות דתיות־
מוסריות משותפות ולא על יסוד טריטוריאלי (כגון הבפטיסטים,
קונגרגציונליסטים, מתודיסטים, קויקרים [ע׳ ערכיהם! וע״ע נצרות
עמ׳ 331 — 333 ! 351 ]). באנגליה נקראו קבוצות אלו "נון־קונפור־
מיסטים" ( 1845 ת 1 ! €011£0 - 011 ^ 1 ) ו״כנסיות חפשיות".

תרומתו של הם׳ להתפתחות התרבות המערבית המודרנית היא
רבה, אם כי פאראדוכסאלית באפיה. מחד גיסא ד.פ׳ הוא אמונה
דתית בעלת אופי דוגמתי־אורתהדוכסי הדוחה פשרות ועומדת על
האמת המילולית של כתבי־הקודש (לפי פירושם הפרוטסטנטי),
ומאידך גיסא שחרר ד.פ׳ כוחות שנגדו את כוונותיהם של מייסדיו
הראשונים ולעתים אך הפכו אותן. עם כוחות אלה יש למנות: את
הנטיה האנטי-כוהנית וניתוק רעיון הדת מזיקתו אל מוסדות סמ¬
כותיים! את הכפיפות הבלתי-אמצעית לריבונות האל על יסוד
הכרעת מצפון אישית (שגלגולה החילוני הוא כפיפות מצפונו של
אדם לערכים מוחלטים); את הליבראליזם המתנגד לכפיה סמכותית
על המצפון האישי והמעודד גישה ביקרתית, מדעית והיסטורית גם
לתופעות הדת; את הדגשת ערכי החוויה הפנימית, הדגשה הבאה
לידי ביטוי לא רק בתנועות התחדשות דתית, כגון הפיאטיזם
בגרמניה, המתודיזם (ע״ע) באנגליה ותנועות ה״תחיה" למיניהן
באה״ב, אלא גם בתאוריות פילוסופיות אודות מהות הדת (כגון
אצל שלירמכר [ע״ע]). מכאן שהם׳ הליבראלי ראה עצמו כמפלס
הדרך להומאניזם נוצרי אוניוורסאלי (ע״ע באואר; הרנק; טרלטש;
ריצ׳ל). נגד זיהוי התרבות הבורגנית-ליבראלית עם הבשורה הנוצ¬
רית קמו עוררין הן במחנה הלותרני והן במחנה הקאלוויניסטי.
ביקורת זו הצמיחה תנועות של שיבה לאורתודוכסיה בעלת גוון
מסרתי (כגץ תנועת אוכספורד באנגליה! ע״ע ג׳.ה. ניומן), כיתות
בעלות אופי פונדמנטאליסטי, וכן זרמים תא 1 ל(גיים שביקשו לשלב את
הזיקה לאמונות המסרתיות של הם׳ בביקורת התרבות והחברה, וזאת
תוך הזדקקות לניסוחים ולהשקפות השאובים מאסכולות שונות,
החל באכסיסטנציליזם (ע״ע) וכלה במרכסיזם (ע״ע! וע״ע קירקגור;
ברת, ניבדר). האסכולה הקשורה בשמו של בולטמן (ע״ע) מנסה
להעמיד את הבשורה הנוצרית על משמעותה האכסיסטנציאלית תוך
כדי ביטול הדימויים ה״מיתולוגיים" שבהם היא מתבטאת בכתבי-
הקודש.

הם' רואה עצמו כדת, שבאמונחה בישו הנוצרי היא מעידה על
כפיפותה לריבונות האל ורוממותו, על תלותה בחסדו הגואל ועל

135

סדוטסטנטיזם — פרויד, זיגמונד

136

אחריותו המצפונית של היחיד, שאיבר יכול להסתתר מאחורי שום
מוסד וממסד כנסייתי. לדעת פאול טיליו (ע״ע) הפ ׳ הוא הביטוי
העליון של העקרון הבי?!רתי־דתי, המעמיד את האדם באופן ראדי-
קאלי על גבולות הווייתו והפוחה נגד הפיכת כל סדר, מוסד או רשות
— הן דתי דהן חברתי ומדיני — לערן מוחלט.

כל הכנסיות הפרוטסטנטיות הגדולות ורוב הכנסיות הקטנות
מאוגדות היום, יחד עם הכנסיות האורתודוכסיות, ב״מועצת הכנסיות
העולמית" ("האקוימנית"), שמרכזה בז׳נווה.

הפ׳ והיהדות. עמדת הם׳ הקדום כלפי היהדות אינה שובה
בהרבה מעמדת הכנסיה הקאתוליח של יה״ב (ע״ע לותר). אולם
גישה חדשה ליהדות וליהודים הסתמנה במאה ה 17 בחוגים פוריטא-
ניים וקלוויניססיים מסוימים, וכן אצל הפיאטיסטים. לעתים תוארו
היהודים כ״אומה האצילה" של ה״ברית הישבה" (התנ״ר), אולם
הערכה זו גם חידשה מיסיונריות (ע״ע מיסיון, עמ ׳ 356 ), שתכליתה
להביא אומה זו תחת כנפי הנצרות ובכך לקרב את מלכות זד.
באנטישמיות (ע״ע, עמ׳ 527 ) המודרנית פעלו גם גורמים ואידיאו¬
לוגיות פרוטסטנטיים, אולם מאז עליית הנאציזם עלו גם מגמות
חדשות, המנסות לחת לתופעה "יהדות" ולקיום היהודי פירוש נוצרי,
תוך כדי כיבוד עצמאותה, ערכה הסגולי ומשמעותה הדתית והחב¬
רתית של היהדות (ניבור; פארקם [ 31105 ?]).

י, סראוור, עיקרי הדת הנוצרית שהיו שגרים במחלוקת בתקופת
הריפורמציה (בתוך: א.ל. פישר, דברי ימי אירופה. ג. 197 — 208 ),
1943 ! ח. ה. בן־ששון, היהודים מול הריפורמאציה (דברי האקדמיה
הלאומית הישראלית למדעים, ד), תשל״א! 5 ! 1441/167 .זז

,״ £6 . 14 . 7 ; 1948 . £70 .<! 7/16 , 71111011 .ק ; 1911 , 11460 [ 460 "*

0. 5^011, ?. 01711110011? 1x167 - ז 0 אז 0 [ 1 ת 1110 ח .( ; 1950 ,.*/ 0 ׳ 011111 ?

- 770 .? 7/16 ,) 131 )׳*! , . 5 .( ; 1954 , €1611 7/17011^/1 111 7)61/610^7X601 ■<<!
; 1956 ,.? [ס 707101 0011 ) 171 <} 5 7/16 ,ז 0 \ג 1501 ״ 1 ; 1955 , 1111100

£. 71-00115011, ?. 0X11 ?1-0X7611, 1958; ). 8. 0068, 1/07161161 0 / ?.,

11011 7111/167 ,• 516111 . 4 < ; 1961 ,.? / 0 1711 <}$ 7/16 , 61-015,0 . 4 ? .א ; 1960
; 1961 ,( 1011 ) 1 )( 3 ) 110 00 ) 011115 ,[. 1 ) 0 ] 14315011 , 0 0 \\ ; 111 ) 114/160 1116
, 600-538500 . 11 . 11 ; 1965 , 7100111100 10 .? ,׳< 0810 א .?/י . 0

]614/1111-017111100 7>11{>14101100 10 1/16 561(108 0/ 11141X001110 00/1

7.6101-1001100 !0671 1/16 ס x00 £1x^176 (11711. 111966 ,( 390 — 369 ,צ ;

5. '//. 6.1(00, 1761160/11/1 [-.? 1 ( 1 60111161 ?/ 140/1670 00/1 716711086 / 161/0 ־

?610110X1 (010X01105, 0X1, 32-51), 1968; 1(0, 4 50/101 004 ?6-

/״ 1 ( 50/10108 7116 , 40111 ! . 6 ;* 1969 , 111 צ . 614/1 [ 1116 [ 0 /( 7111107 41 ) 11810

. 1970 ,.?

צ. ו.

פרוטקטורט, ע״ע חסות.

פתטלןטיניום (מז״ן״״ס״סזק), יסוד כימי רדיואקסיווי שסימנו
ב?! מספרו האטומי 91 ומשקלו האטומי 231.036 . ם׳ הוא
היסוד השני מסדרת האקטינידים (ע״ע אקטיגיום! יסודות כימיים)
והקונפיגורציה האלקטרונית שלו היא !: 1 , 75 ) 2 6 ) 5 [מ?]. לפ׳ 14 איזו¬
טופים רדיואמיוויים טבעיים ומלאכותיים. ׳ 23 ב? הוא היציב ביותר,
וזמן מחצית חייו 32,500 שנה. פ׳ (׳ 23 ג?) נתגלה ב 1913 ונקרא
״ 0X8 ״ או ״ת!״; 131-611 ״. ב 1918 התגלה 231 ס? בעת ובעונה אחת ע״י
הן ומיטנר (ע׳ ערכיהם) וע״י סודי וקרנסטון. 231 ב? יוצר ע״י פליטת
קרינת ס אח האקטיניום, ומכאן שמו.

הם׳ שייך למשפחת החמרים הרדיואקטיוויים הטבעיים ( 40+3 )
(ע״ע רדיואקטיוויות), ומצוי באורניניט (ע״ע) בכמות של 3:10 7
חלקים.

פ׳ הוא מתכת קשה לבנה, שמשקלה הסגולי 15.37 ונקודת התכתה
כ ״ 1,600 . בטמפרטורה נמוכה מ 1.4£ היא על־מוליך (ע״ע על־
מוליכות). ערבויות הפ' הן 4 ו 5 .

פ׳ מופק בהפצצת " 23 !!ז בניטרוגיס, או בפירוק ג 31 ? בריק.

פרוטקציוניזם, ע״ע מכס, עמ׳ 449/50 .

פךוי ׳ ג׳ון, ע״ע וילןליף, ג׳ון.

?רדד, אנה — 1 ) 611 ■!? 003 \, — (נר 1895 , דנה), פסיכואנליטי-
קאית בריטית, יהודיה, בתו של ז. פרויד (ע״ע)! ב 20
השנים האחרונות לחיי אביה היתד. קרובה אליו יותר מכל אדם אחר.

לראשית דרכה הדריכה מורים בבתי־ילדים ובבח״ם יסודיים
בווינה. מ 1920 השתתפה בכינוסים של פסיכואנליטיקאים. ב 1927
פרסמה מאמר 56 < 131 ] 3 161 ) 15.10 66 !) ) 1011 ) 766 116 ) 151 ; 0111-1101 ) 10 ?
(״מבוא לטכניקה של אנליזת ילדים״). ב 1930 פרסמה אסטז! 01 ) £10
311380860 ? ־ 01 ) 56 ץ 61103031 ׳ל 5 ? 316 ) 0 ! (עבר , : "מבוא לתורת
הפסיכואנליזה״, תרצ״א), וב 1936 - 1 ר 61 -*<] 1 / 6116 ( 006 1611 5 !;ס
51060 !ס 066113 ! ("ה,אני' ומנגנוני ההתגוננות"). כדי לערוך הסתכ¬
לויות בילדים, פתחה ב 1937/8 מעון לילדים מתוסכלים ומופרעים
מתחת לגיל שנתיים; בכך שאפה להשלים, באמצעות הסתכלות
ישירה, את המסקנות האנליטיות המבוססות על הסתכלות במבוגרים
(ע״ע פסיכואנליזה). כשנכבשה וינה בידי הנאצים ב 1938 היגרה
עם משפחתה ללונדון. ב 1940/45 ארגנה בתים לילדים שפונו מחמת
התקפות־האוויר הגרמניות. מפעלה בהמפססד ( 011016 1 ) 5163 ק 9301 )
הפך למרכז בעל שם עולמי למחקר, הדרכה וטיפול פסיכואנליטי
בילדים. תוצאות מחקריה המרובים העלו גישות חדשות בטיפול
ובחינוך ילדים — החל ב;,טיפות חלב" וטיפול בילדים בעייתיים וכלה
בטיפול במתבגרים. בלונדון נוסד "מפתח ד.מפ 0 טד" ( 516361 ק 113111
א 16 )ת 1 ) להגדרת תפקודים נפשיים ולהערכתם, המסייע לסווג את
החומר הקליני ואת מהלך הטיפול. חשוב במיוחד חיבורה ץ 3111 מ 1 ז 0 א
1 ) 11100 ) 0101 ח! ? 31110108 ? 1 ) 30 ("נורמליות ופאתולוגיה בתקופת
הילדות״), 1965 . פ׳ נחשבת לחלוצה בתחום הפסיכואנליזה של
ילדים. זכתה לעיטורים רבים.

כל כתביה י״ל: , ¥11 ,¥-¥! , 1 ,.? ) 0 085 ״״^ 7116

1968/74 .

0 £ .{) . 44 / 0 ׳* 1 71 ,( 11 • 111 ) 1.115 , 5

?! 6 /ס ? ¥010 ,ת 00€1150 ״ 11.11 ; 1967 ,(^ 3x1)031)31. ^.5$., X .ג?

. 1972 ,( 1.111 י ״ 21 תגסו 01 ץ 5 ? 0£ ״( . 11 ־ 10101 £ו(־ד) €ה 0 */ 50 1 > / 1

זן. צ. ר.

פרויד, זייגמובז* (שלמה) — 1 ) 160 ? 1 ) 8181000 — ( 1856 ׳ פריי־
ברג [מוראוויה] — 1939 , לונדון), פסיכיאטר אוסטרי.

יהודי, מייסד הפסיכואנליזה (ע״ע), מחשובי הוגי הדעות של המאה.
כשהיה בן 4 עברה משפחתו, שמוצאה ממזרח גליציה, לווינה, ובה
גר ופעל עד 1938 , כשנאלץ לעזבה בעקבות הכיבוש הנאצי. מאז
ועד מותו חי בלונדון.

ב 1873 התחיל ללמוד רפואה בווינה. בשנים 1876 — 1883 התמסר
למחקר בהדרכת הזואולוג קלאוס והפיסיולוג פון בריקה(ע״ע). בגיל 21
פרסם את מחקרו המדעי הראשון, על "האגיד של דג־צלופח", וערך
מחקרים היסטולוגיים בשטח מערכת־העצבים אצל חיות ובני-
אדם.

לאחר קבלת התואר התמחה פ , ברפואה בביה״ח הווינא־ הכללי,
ובמיוחד במחלקה הפסיכיאטרית
שבהנהלת חוקר המוח ט.ה. מינרט
0 ז 6 תץ 6 ( 5 ). ב 1848 גילה שהקו־

קאין מביא לידי הקהיה או אלחוש
(אנאסתזה) וכתב חיבורים רבים
בתחום הנוירולוגיה, שהחשוב בהם
היה ספר על אפסיד. (ע״ע). בחיבור
זה דחה פ׳ את התורה שכל אחד
מ״הכוחות הנפשיים" ממוקם בשטח
מסוים במח (ע״ע, עם׳ 950 ואילך).

בכך גילה את נטייתו לתפיסה פוני

ז. סרויד (ארסו 6 ?ןוודדוז, , , *

ירודים! קציונלית של תופעות פיסיולוגיות.

137

סרויד, זיגמרבד

138

ב 1885 חל מפנה בדרכו המדעית, כשהגיע לפאריס להתמחות
אצל חוקר ההיפנוזה וההיסטריה שרקו (ע״ע). משקל הגורם הנפשי
בפתולוגיה עלה בעיניו, משנוכח לדעת שהמחלות ההיסטריות נובעות
ממקור נפשי — אף ללא פגיעות אורגניות במוח. עם שובו לווינה
נשא לאשה את מרתה ברגייס ( 5 ץ 3 מ־נ:>פ), בת למשפחה יהודית מ¬
המבורג. נולדו לזוג 3 בנים ו 3 בנות.

תקופת הפסיכואנליזה. בעבודתו כרופא מצא חולים נורו*
טיים רבים, שלא נרפאו בעקבות הטיפולים המקובלים! לכן נסע
ב 1889 לנאנסי שבצרפת ללמוד אצל ברנהים (ע״ע) וליבו (- 116
1521111 ) את השימוש בהיפנוזה (ע״ע) לריפוי ולמחקר. עם שובו מ־
נאנסי החל להשתמש בהיפנוזה כדי להחיות מאורעות חבלתיים
(טראומתיים) ולחסל בכך את התסמינים (הסימפטומים) של ההפ¬
רעה. אולם משנוכח לדעת, שהשפעת ההיפנוזה אינה נמשכת זמן רב,
החליף אותה בדרך התסמיך החפשי (ע״ע אסוציאציה). על סמך תצ-
פיותיו נתברר לו, שמשאלות לא־מודעות ומודחקות הן מקור התר
פעות החולניות; מאז נשארו המושג ״הדחקה״ (אנג׳ 1 ז €5510 זנ! 6 ז;
גרם׳ 8 ת 11 צת 3 ־ו 1 ]- £1 ^\) והמתודה של ת ם מ י ך חפשי (או — העולה
מאליו) מושגי-יסוד בתורה הפסיכואנליטית. ב 1895 פרסם, יחד עם
יוסף ברויאר (ע״ע), את הספר ■ 1561 !) " 16 (>גם 5 ("מחקרים

בהיסטריה"), שנחשב לתחילתה של הפסיכואנליזה, ומציץ את
המעבר מן ההבט הפיסיולוגי להבט הפסיכולוגי בחקר מחלות־הנפש.

מות אביו ( 1896 ) הניע את פ׳ להתחיל ב״אנליזה עצמית",
הנחשבת ע״י רבים כמבצע־היסוד הגורלי שלו (פעולתו זו נודעה
רק אחרי מותו עם פרסום 5£ ץ 1131 בס 011 ץ 5 ? ■ 61 [> 1 ז£^ 1 ז 1 ;)ח\, ת;!!!
[״מהתחלות הפסיכואנליזה״], 1950 . ב 1900 פרסם -<״ 111 ;יז־ו ש 1 נ 1
(עבר׳: "פשר החלומות", תשי״ט). בספר זה ניסח את
המושגים העיקריים של התורה הפסיכואנליטית! הוא חשף את
השרשים האינפנטיליים של חיי־הנפש ואת תסביר אדיפוס,
המאופיין בהתקשרות נפשית עמוקה ומלאת ניגודים לשני ההורים.
בכך קבע את הגישה הדינמית להבנת גילויים פסיכופתולוגיים.
בחיבור זה תיאר ם׳ את החוקים הקובעים את התהליכים הנפשיים
המתרחשים בלא־מודע ובתודעה, פענח את שפת־הסמלים בחלומות!
היתה זו דרך־המלד להכרת הלא־מודע.

בשנים שלאחר מכן פרסם ספרים נוספים המרחיבים את הקף
הפסיכואנליזה: 5 ח 6 נ! 11138$16 \> *ש(! 1010816 { 31 ק 110 :> 5 ץ? ■! 211 (עבר , :
״פסיכופתולוגיה של חיי יום־יום", תש״ב), 1904 ! - 1 )״ 3 ז 1 נ 41 €1 -!ט
16 ז 160 לז 11 ; 11 א $6 ־!!!׳ג (עבר׳ : "שלוש מסות על התיאוריה המי¬

נית", 1954 ), 1905 ; - 1711156 211111 § 86216111111 561116 [> 1 שג 1 112 ^ 1 מ( 1
11551611 ׳*!(״הבדיחה וזיקתה ללא־מודע״), 1905 . הגישה החדשה לפסי-
כופתולוגיה — ובייחוד הדגשת חשיבות הכוחות היצריים־המיניים
(ע״ע ליבידו) בחיי־הנפש בראשית הילדות — עוררה ביקורת
עוינת.

ב 1901 הצטרפו לס׳ מספר "חסידים" (רופאים, תלמידים) ונוסדה
״הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד׳״ — הוא גרעין החברה הפסיכו¬
אנליטית שנוסדה ב 1910 . ב 1906 הצטרפה אליו קבוצת חוקרים
בציריך — ביניהם בלוילר ויונג (ע׳ ערכיהם). ב 1909 הרצה באוני¬
ברסיטת קלארק בווסטר, מסצ׳וסמס (אה״ב) — זו היתה ההצגה
הראשונה של תורתו בעולם הרחב. מאותה שנה ואילך יצאו לאור
ביזמת פ׳ כתבי-העת הפסיכואנליטיים העיקריים.

מ 1912 פרשו מקבוצתו מפעם לפעם חסידים־ תלמידים — החשו¬
בים שבהם: אלפרד אדלר (ע״ע) ויונג. בספרו הפולמוסי היחיד,
681111£ > 8611 ת 156116 :)ע 31 ת 61103 ץ £55 ־ 1161 06561116111:6 ־ 2111 (עבר' :
״לתולדות התנועה הפסיכואנאליטית״, 1967 ), 1914 , ניסה פ׳ לנתח
את הסטיות של שנים אלה. בכתביו לאחר מלה״ע 1 התמקד פ׳ פחות
בנושאים קליניים ויותר בבעיות כלל־אנושיות (למשל, ו 110 ־ו 3 ^\
? 68 ״.>! [עבר׳: ״למה מלחמהז״, 1935 ], 1933 ), תוך שימוש כללי

בתורתו. ב 1919 נתמנה פרופסור מן־המגיין באוניברסיטת דנה,
וב 1930 הוענק לו הפרם הספרותי ע״ש גתה. ב 1923 חלה פ׳ בסרטן
הלסת, ובמשך 16 שגה עבר 33 ניתוחים קשים ומכאיבים. על אף
סבלו המשיך במחקריו, וספרו האחרון £! 6 ¥0565111111 11431111 ■ 061
£61:81011 11£ :> 1$ :! 5 ;:> 0111 ת 0 ת! ("האיש משה והדת המונותיאיסטית")
ראה אור בשנת חייו האחרונה ( 1939 ). השפעתו הלכה וגדלה גם אחרי
מותו, ותורתו נעשתה נחלת העולם התרבותי: על כך מעידים גם
תרגומי חיבוריו ללשונות מרובות, כולל עברית. מושגים ומונחים
שטבע נעשו גחלת הכל, אף מחוץ לתחומה של הפסיכולוגיה, וזאת
למרות היחס הביקרתי ההרסני שנתקלו בו בתחילת הופעתם.

בפסיכיאטריה הוסיף פ׳ הבט חדש — את הדינמי וההרמנוטי —
והרחיב את תחומה משכלל בה את הנורוזוח ואת שאר הסטיות הנפ-
שדת. הוא קבע כלל "פסיכולוגי חשוב, שהמכניזמים הפועלים ב¬
התנהגותו של המופרע נמצאים גם אצל הבריא. מושגיו על הלא-
מודע, מקומם של סמלים, והתפתחות היצר המיני מילדות, תוך של¬
בים, אפשרו הבנה עמוקה יותר של הפסיכוזות (ע״ע).

בספרו "שלוש מסות על התיאוריה המינית" נקבעו הסטיות
המיניות לראשונזז במערכת ברורה, הגיונית ומעשית. תיאור הטיפול
ב״הנס הקטן" נחשב כראשית הפסיכואנליזה של הילד, ענף
שפיתחו לאתר מכן בתו, אנה ם׳ (ע״ע), מלאני קליין ואחרים.
דעותיו על מניעי העבריינות (כגון הרעיון של "העבריין תוך רגשי
אשם") מקובלות גם היום בתחום הפסיכיאטריה המשפטית ובטיפול
החדיש בעבריינים, בייחוד בנוער עבריין. דעותיו על יחסי־הגומלין
בין בעיות ריגושיות לבין מחלות גופניות העלו גישה חדשה ברפואה
הכללית — הרפואה הפסימ׳סומטית (ע״ע פסיכוסומטיקה). יסודו
של עידן הפסיכותרפיה (ע״ע) במפעלו של פ׳, וממנו יונקות גם
השיטות שאינן פסיכואנליטיות.

כבר בחקירת החלומות הדגיש ם׳ שתגליותיו חורגות מתחומה
הצר של הפסיכיאטרית והן עשדות להאיר צדדים אפלים בפסי¬
כולוגיה (ע״ע) כולה. בספריו "פסיכופתולוגיה של חיי יום־יום"
ו״הבדיחה וזיקתה ללא־מודע" הדגים, שגם לאירוע המקרי והטפל־
לכאורה משמעות לא־מודעת. על־סמך זה נ תנסחו כמה עקרונות-
יסוד בפסיכולוגיה: ( 1 ) המציאות הנפשית היא ממשית ומקבילה
למציאות החמרית! ( 2 ) חיי-הנפש הם מבנה המורכב מרשדות
שונות והבנוי רבדים־רבדים: ( 3 ) קיים דטרמיניזם (ע״ע) נפשי!
( 4 ) יש להסביר אירועים נפשיים בצורה דינמית-נפשית! ( 5 ) יש
להחדיר לתוך הפסיכיאטריה גורם טלאולוגי ע״י חקירת משמעותן
של תופעות נפשיות; ( 6 ) יש להבין את התודעה כאחת התכונות
ולא כעיקר בהווי הנפשי.

פ׳ גילה עניין רב באמנות לסוגיה, בייחוד בספרות, בציור וב¬
פיסול, והיה לו אוסף יפה של עתיקות. ב 1912 יסד, יחד עם תלמידיו,
את כתב־העח 3 8 0 בת 1 ("דיוקן"), המוקדש להחלת תורתו על מדעי־
הרוח. תרומתו הראשונה לאסתטיקה היה הספר 116 > (:״ט מ 11 ג#י • 061
י 3 ׳\ 1 [> 3 ־! 0 ' 6056115 ( ./*\ ת 1 £ת 2111 ז'ד (עבר׳: "השגיונות והחלומות
ב׳גראדיוחד של ו. ינסר, 1967 ), 1907 , שבו פירש פירוש פסיכו¬
אנליטי את הרומן של ינסן. ם׳ הביע את פליאתו שאמנים אמיתיים
מצליחים לגלות, בדרך אינטואיטיווית, נבכי־נפש המובחרים ע״י
הפסיכואנליטיקאים בעמל רב וממושך. בכתביו על לאונרד( דה
וינצ׳י ועל דוסטויבסקי (ע׳ ערכיהם) מנסה פ׳ להעמיק בהבנת
האמן ויצירותיו דרך הבהרת תולדות-חייו וחוויותיו, בעיקר בתקופת
הילדות. אמנים רבים הושפעו מם׳ ביודעין או בלא־יודעין.

בשטח החינוך הורגשה השפעתו של ס׳ כבר בשנות ה 20 .
תלמידו ז. ברגפלד יסד ב 1919 בווינה את בית-הילדים "באומגרטן",
ונסיון זה עיצב במידה לא־מועטת את החינוך המשותף בארץ (וע״ע
קבוצה, קבוץ). השפעת פ׳ מורגשת בכמה דפוסים מהפכניים בחינוך
של תקופתנו.

139

פרויד, זיגמונד — סרולטרמן

140

עיון מעמיק בתגובות הנפשיות ובטקסים שכפו חולים על עצמם
מחמת מחלתם הביא את פ׳ לחקירת תופעות חברתיות דומות
בשבטים פרימיטיוויים. התוצאות פורסמו בספר גונ] 3 יד 101:01111103 "
(עבר , : ״טוטם וטאבו״, חרצ״ט; 1967 ), 1913 ; הספר השפיע
הרבה על התפתחות האנתרופולוגיה התרבותית.

הבעיה היהודית העסיקה את פ׳ מימי ילדותו, הוא מוסר
על התעמק ותו בסיפורי המקרא כמעט מיום שלמד לקרוא, בהיותו
בפאריס ב 1885 הכריז על עצמו כיהודי. רגש השתייכותו לעם היהודי
היה מקורי ולא נבע מתוך תגובה על האנטישמיות. ב 1896 הצטרף
למסדר "בני ברית" ובמשך שנים ביקר בקביעות באסיפותיו. על
מהות היהדות אמר בהקדמה לנוסח העברי הראשון של "טוטם וטא¬
בו": "אילו שאלו אותו(את המחבר): ,מה יש בך עוד מן היהודיות,
לאחר שזנחת את כל צדי השיתוף האלה עם בגי עמך (לשון-
הקודש, דת, אידיאלים לאומיים)? , כי אז השיב: עוד הרבה מאד, זמן
הסתם העיקר, אבל לא היה מסוגל כיש להביע במלים ברורות את
היסוד המהותי הזה״ (מתוך נוסח עברי, 1967 ). ם׳ היה חבר חבר־
הנאמנים של האוניברסיטה העברית, והצטער שלא הקימו בה קתדרה
לפסיכואנליזה. חוג ידידיו היה מורכב לרוב מיהודים,

ספרו האחרון, "האיש משה והדת המונותאיסטית", עורר פולמוס
סוער מחמת ההגהה שבהשערה שמוצאו של משה היה מצרי וש־
המונותאיזם יסודו באמונתו של פרעה אמנחתפ /י 1 (ע״ע). מצד אחר
יש ביצירה זו שיר־תהילה לעם היהודי וליהדות. את גדולתה של
הדת היהודית ראה פ , ברוחניותה, ומבחינה זו העלה אותה מעל כל
הדתות שהסתעפו ממנה.

כל כתביו י״ל: , 26013061 011100010215011 611:6 ז \\ 36530101611:6 >
3303 ס 3 ז 5 1116 " ,(. 63 ) •< 30110 ־ 1 ]$ .( .£ ; 1952 — 1940 — 1
, 111 ) 00 ־ 1 ,.£ . 5 0£ 10$ זס¥\ 01101081031 '<$? 0 ז 16 קךךוכ 0 316 0£ £311100
1966 — 1953 ; מכתביו ״ 1939 — 1873 , 6£6 ״ 0 " י״ל בעריכת .£ .£
£16113 , 1968 2 .

עוד הופיעו בעברית מספרי פ׳: "הפסיכולוגיה של ההמון והאג־
ליזה של האני״ תרפ״ח; ״שעורים במבוא לפסיכואנליזה״, תרצ״ד/ה;
״התרבות והדת״, 1943 ; ״חיי ופעלי״, 1947 : ״על החלום״, תשי״ד:
"כתבי ז. פ , ", א—ה, תשכ״ו—תשכ״ט.

א. ג׳ונס, ז. פ/ א/ חשט"; < ס. ברכיהו, תורת ם/ תשי״ז 2 ! האוניבר־
סיסה העברית, עצרת 0 ' ליום הולדתו הסאה ( 1956 ), תשי״ז < ר. בקר,

ז. ט׳, תשי״ח! ם. בריל, הפסיכואנליזה וז.ם׳ יוצרה, 1959 4 ! בית
הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. פרוידיאבה, תשל״ג! ,מ״סן .£
-/ 15111 • 1 , ■/ 00/1111 . 11 £/ ; 60 — 1953 , 1-111 . 5 / 0 / 01 7 >מ 0 13/6 115 ' 7

- 83 . 8 ; 1957 ,{ 05111115 201/1 1/15 /.תס ■ ! 1 ,(.נ> 6 ) 1461800 . 5 ! 1957 , 1 ) 1051
־ £0401 .א ; 1958 , 1111111011 זי! 11 ;: 1 ! 1 {!./ 01115 / 1 [ 1/1 6 / 0510 ,£ . 5 , £311
— ■! 5101} 515 , 1963; £. ^ 16 X 3046 סס 1 /!{ 05 [ס '{' 01111011711 ,(. 64 )

; 1966 . 010115515 111 { 1111111 01 ):!{ 05 ,(. 645 ) 3110 ( 0101 • 1 \ — £156051610 . 5

; 1967 , 55 { 21 !: 0 / 131 {< 1 } 13 115 2050 / 554 / 0155 [ , 3115 ) 00 ? . 8 .[ - 6116 ת 13 ק £3 ■ 1
; 1970 , {{ 11010 '!{! 0 31111 .£ .(. 645 ) 1 ז 86 ז 6 א £\— £66 £\ • 8.0
? 1/1 ,(. 64 ) 6 61001115 ; 1972 , 151% {< 1 121311 131 / 151 % :.£ , 8011111 £<י

. 1973 , 0511515 1111% [-. 15
ה. צ. ו.

פרויזעטל, יעקב — £16113603.81 < 131601 - ( 1839 - 1907 ),
פילוסוף וחוקר יהודי, גרמני. ב 1863 הורה בביהמ״ד
שבוולפנביטל (ע״ע), וב 1864 הורה לשונות קלאסיות וקורות הפילו־
סופיה הדתית בביהמ״ד לרבנים בברסלאו. מ 1875 הורה גם באוני¬
ברסיטה שם. חמיו היה י. מ. זקש (ע״ע). עיקר מחקרו נסב על
הפילוסופיה היוונית והיהודית־הלניסטית, פ , נחשב בזמנו לאחד
מראשי המומחים בחקר אריסטו — עליו פרסם סדרת מחקרים.
כן חקר הרבה את משנת שפיגוזה. בין כתביו: 1361160151150116
$1031611 (״מחקרים הלניסטיים״; 1875 — 1879 ), • 361 . 365011 > ■״ 21

111110 ( 611810115 ^[ 11315011-1161160151150116 ( 316 61 ( 01 0501131100860 .^

06 !ק 50 ("לתולדות התפיסות אודות הפילוסופיה הדתית היהודית־
הלניסטית״; 1869 ), ומחקר מעמיק על חייו ומשנתו של שפינתה
( 1 ־ 11 , 1904 — 1927 ; עבד: שפינתה, א , , תרע״ג).

פרדס, המו — 16055 ? 13080 — ( 1860 — 1925 ), משפטן ומדינאי
גרמני, יהודי, ממחברי חוקת ויימר (ע״ע גרמניה,

עט׳ 465 ). פ , היה תלמידם של אוטו גירקה (ע״ע) ורודולף גניסם.
הורה משפט ציבורי באוניברסיטת ברלין, אך לא הועלה לדרגה
פרופסור בשל יהדותו והשקפותיו הליברליות. היה חבר עיריית
ברלין ופרופסור למשפס ציבורי בביה״ם הגבוה למסחר שם. אחר
מהפכת נובמבר 1918 הצטרף למפלגה הדמוקרטית ומונה מזכיר
משרד־הפנים ואח״ב שר־הפנים בממשלת הרפובליקה. חיבר את
הוק־הבחירות לאסיפה הלאומית המכוננת וניסח את טיוטת החוקה
שגילמה רוח דמוקרטית מובהקת ושמגמתה היתה להעניק יתר
ריכוזיות למשטר ולקצץ בכוחה של פרוסיה. הצעתו עוררה ביקורת
חריפה במחנה הימין, אך נתקבלה בתיקונים רבים• בקיץ 1919
התפטר מכהונתו בשל התנגדותו לחתימת הסכם ורסאי (ע״ע גר¬
מניה. עם׳ 466 ). חיבר ספרים על המשפט שמדיניות של גרמניה.
פ , לא השתתף בפעילות יהודית והתנגד לציונות.

; 1926 .// .£ ; 1922 ,.* 11.1 !) 2 * 14 . 7 מ ,־מ! 501111101 .ס

, 0 ת 3 ת 35$1 ז 0 . 8 ; 1964 , 116 [ס , *? .ז ; 1930 ,זזנוחו 501 . 0

. 1965 , 1£ ז 1114 ו>ע 1 ז€/ £11 <! 1 ? 5 .י/

פרוכורוב, אל?ס?דר מיכאילוביץ׳ — 08 ק 0 ^ 0 נן 4.11 \נ

(נר 1916 , אתרטון [אוסטרליה]), פיסיקאי רוסי. פ׳ סיים
את אוניברסיטת לנינגרד ב 1939 ושירת בצבא האדום במלה״ע ח.
ב 1946 הצטרף כחבר בכיר למכון לבדוו במוסקווה. ב 1954 מונה
מנהל המעבדה לאוסצילציות באותו מכון. פ׳ פיתח שיטה (באלקטרו¬
ניקה קוואגטית) להגברת העצמה של קרינה אלקטרומגנטית (יחד
עם נ. ג. בזוב [ע״ע, כרו־מילואים]). משיטה זאת פותחו אח״כ
הליזר (ע״ע) והמיזר. על עבודה זאת זכו פ , ובז 1 ב בפרס לנין
( 1959 ) ובפרס גובל לפיסיקה ( 1964 ), יחד עם צ , . ה. טאו׳נז. ב 1960
נבחר כחבר נספה של האקדמיה הסובייטית למדעים וב 1966 בחבר
מן המניין. פ , הוא העורך הראשי של האנציקלופדש הסובייטית
מ 1969 וזכה באות "גיבור העבודה" ופעמיים באות "מסדר לנין";
הוא מכהן גם כפרופסור באוניברסיטה ע״ש לומי׳נרסוב במוסקווה.

פרולוג (מיוד ;> 070 .ג 6 ק 1 ל — פתח-דבר), פתיחה של יצירה ספרו¬
תית, במיוחד של מחזה, שהיא בד״ב חלק בפני עצמו;

בתקופה העתיקה גם הדמות או השחקן המוסר את דברי הפתיחה.
בדרמה העתיקה, שהוצגה על בימה פתוחה בלא אפשרויות רבות
של חילופי תפאורה, ואשר עלילתה הוגבלה למשך של יממה, לא
ניתן למסור בדרך דרמתית את כל מה שהתרחש לפני תחילת
העלילה. התרחשויות אלה נמסרו לקהל בס , , במעין מערבה ראשונה,
בסיפור מפי שחקן אחד או בסיפורים מפי שני שחקנים: ראשית
העלילה ורקעה, הקשרים שבין הדמויות, עברן ומטרותיהן, עד
נקודת־מפנה בעלילה או במצב. תיאור ראשית הדברים מעורר
סקרנות לגבי ההמשך. העמדתה של הבעיה או של הקונפליקט היא
מעניינו של הפי, ואילו יתר החלקים מוליכים לקראת השיא, ואחריו
אל ההתרה או אל הפתרון. לא בכל התקופות זכה הם , בתפקיד בעל
חשיבות. פעמים אין כל קשר בינו ובין העלילה וכל תפקידו הוא
לשעשע או להעסיק את הקהל עד תחילת ההצגה, בדרמה הרומית,
ופעמים גם בחדשה, יש שהם׳ מסתפק בסיפור תכנו של המחזה. —
וע״ע אפילוג.

א. ל. שטראום, פרומיתיבס הכבול לאייסכילום (בתוך: בדרכי הספ¬
רות). תשי״ט! ש. דיקמן, סופוקלם: שבע טרגדיות, מבוא, תשכ״ג.

פרולטריון (:ז 13 ז 101613 ק), מוגה בהיסטורש של רומא ובהיסטוריה
חדשה:

( 1 ) ברומא. המונח 5 סת 01013 ז<! נגזר מ 0165 -!<ן, שמשמעו "צא¬
צאים". בחלוקת האזרחים הרומאים למעמדות ול?ןנטוריות המיוחסת
למלך סרויום טוליוס (ע״ע) שימש המוגה לציון האזרחים שרכושם

141

פרולטריון ■<- פרומקין, ישראל דב

142

היה קטן מ 11,000 אסים והיו פטורים משירות צבאי. שמם הרשמי
היה : £€051 1€ !ק 3 :>, כלו׳ אלה שנכללו במפקד בשל מעמדם כאזרחים,
מבלי שיהיה קשור בכך רכוש כלשהו. הכינוי צג 11 ז £3 ש 01 ז<ן בא לציין
שתועלתם של אלו היתד, בהבאת צאצאים למדינה ותו לא. במשך
הזמן הורד גובה הרכוש שנדרש כדי להיכלל במעמדות השונים
ותיקוני מריום (ע״ע) בסוף המאה ה 2 לפסה״ג אפשרו לם׳ להתנדב
לצבא. לדעת חוקרים רבים היה הם׳, במאה ה 1 לפסה״ג, רוב העם
הרומי. אולם, למרות מספרו הגדול השתייך כל הם׳ לקנטוריה
אחת, ומאחר שההצבעה באסיפת העם התנהלה לפי הקנטוריות, היה
משקלו במוסדות המדינה אפסי, אך לא ברחוב או בקרקס. למרות
ש 5 נןוז 01613 ז<ן מופיע בספרות כשם תואר במובן של "שפל" או
"גם", לא ציין מונח זה, או שם נגזר ממנו, את המוני העם הפשוט,
אליהם פנו המנהיגים ואותם טיפחו הקיסרים בלחם ובשעשועים.

( 2 ) בעת החדשה. במאות ה 17 — 18 "פרולסארי" היה מונח
גנאי של עניים, מרובי ילדים, קבצנים ופושעים. במאה ה 19 החלו
להשתמש במונח "פ׳" לציון פועלי התעשיה החסרים הון לרכישת
אמצעי ייצור והמחקיימים ממכירת כוח העבודה לבעלי בתח״ר,
ובניגוד לעבדים ולצמיתים הריהם בני־חורין. הם׳ הובחן מה' 1111 ^ 1
31 נ־נ 3 ז 016 ־ 1 ק 611 ק (גרמנית: ״פ׳־סחבות״) — בינוי לנוודים, קבצנים
ואנשי שוליים. המונח "פ׳"׳ זכה לגיבוש תאורטי במשנת ק. מרכס
(ע״ע), אף־כי רוב התכונות שייחס מארכס לם׳ כבר יוחסו לו
קודם ע״י לורנץ פון שטיין בספרו מ 1842 (ר׳ ביבל׳).

הם׳ בתורת מ א ר כ ם. הם׳ הוא תופעה מיוחדת לעת החדשה,
היווצרותו היא תוצאה בלתי־נמנעת של המהפכה התעשינית ושל
התגבשות הקפיטליזם (ע׳ ערכיהם). מארכם קבע שהם׳ ילך ויתרבה
ויתרושש יותר ויותר במקביל לתהליך ריכח ההון בידי מעטים,
שכן הקפיטליסט, השואף מטבעו לרווח והמנצל את פועליו למענו,
לא יוכל לנצל אותם עד כדי סיכון קיומם. לפיכך, ככל שיגדל הניצול
ולכן תהא יעילות הניצול קטנה יותר, יתמוטטו הקפיטליסטים
החלשים, עם התרבות הם׳ והתרכזותו בערים יהפך למעמד: תיווצר
סולידריות ותתגבש תודעה עצמית מעמדית. הם׳ יבין שמצבו לא
ישתפר אלא עם שינוי מהותי של החברה. תודעה מעמדית מהפכנית
זו תאפשר את המהפכה של הפ ׳ , שתביא לאחר שלב ביניים של
דיקטטורה של הם׳ להגשמת הקומוניזם (ע״ע). מארכס ואגגלם
סברו שמהפכת ד,פ׳ תהא שונה מכל קודמותיה ולא תביא ליצירת
ניגודי מעמדות חדשים משום שד,פ׳ יקיף את רוב האובלוסיה.

היווצרות ד,פ׳. כפי שתיארה מארכס, היתד, אפיינית לשלבים
הראשונים של המהפכה התעשיינית, במיוחד באנגליה. תחזיתו
בדבר התרוששות הם׳ לא התממשה, אלא להיפך, הוטב מצבם של
המעמדות העובדים בארצות התעשייתיות. גם לא נוצרה תודעה
מעמדית מהפכנית בקרב רוב המעמדות העובדים! חלק ניכר מהעו¬
בדים סבר תמיד שיוכל לשפר את מעמדו בדרכי שלום דמוקרטיות.

רוסיה שלפני המהפכה הרוסית (ע״ע) לא היתד, מתועשת ולא
היה בה ציבור ניכר שהתאים לאפיונו של מארכם. לפיכך דיבר לנין
(ע״ע) על ההמונים, שבהם הם׳ היה מיעוט, וראה את המפלגה הבול־
שוויקיח כנושאת התודעה המהפכנית. בניסוחים האידאולוגיים של
בריה״מ, הוצא במשך הזמן המונח "פ׳" משימוש, ככל שדובר
בתושבי בריה״מ עצמם, והם כונו "המונים" או "פועלים", ואילו
המלה "ם׳" יוחדה לתושבי העולם הקולוניאלי.

ק. מרכס-פ. אנגוס, המאניפסט הקופוגיססי, תש״י! ק. מרכס,
הקאפיסאל, א^-ב׳, 1953 — 1954 ; צ. יעבץ, פשוטי העם ברומי,
תשי״ת! מ, ,זומז 5 ״ 1

* 1921 ,* 1842 , 1-111 מ,״״ /,)״ 1789 מ 0 ׳ן

מ. ע. - אל. וי.

©רלמ[, 3 י ק 1 לא — : 410013510:001601 ?— ( 1435 [?]— 1484 ), צייר
צרפתי. פ׳ פעל באוויניו׳ן בשירות המלך רנד, מאנז׳ו, והיה
מגציגיה החשובים של האסכולה שנקראה ע״ש עיר זו. שתי יצירות

מיוחסות לו בוודאות: ״תחייתו של אלעזר״ ( 1461 * אופיצי, פירנצה),
ציור בעל אופי ראליסטי, בלתי מהוקצע במקצת! והטריפטיכון
״הסנה הבוער״ ( 1476 ! בקתדרלה של אכס־אן־פח׳באגס), אלגוריה
בסגנון יה״ב המאוחרים. כ״ב מיוחם לם׳ הדיפטיבון המתאר את
המלך רנה ואת המלכה ז׳אן דה לאוואל (לובר). למרות שכל ימיו
פעל בדרום צרפת. ניכרות בציוריו השפעות הנטורליזם
הפלמי.

. 1931 , 416616 ו>; ׳ז 7 . 61 776016 414 X ,תסצת! 0113 ., 1

פרומנטן, אז׳ן — תחסשרתס■!? 0 מ 0 § 1 \£ — ( 1820 — 1876 ). סופר
וצייר צרפתי. ם׳ למד משפטים, אך עד מהרה פגה תחילה
לכתיבה, אח״ב לציור. במסעות שערך בצפון־אפריקה מצא מקור
השראה אכסוטי־מזרחי לסיפוריו ולציוריו, תיאוריו הסיפוריים על
ארצות אפריקניות, כ 5311303 16 1308 ! 170 ("קיץ בסחרה"),

1857 , מצטיינים בצבעוניות עשירה. לתחילתו כמספר זכה בעיקר
בשל הרומן האוטוביוגרפי למחצה 116 ^ 000110 ( 1862 ), על אהבת־
נעוריו, בו סלל את הדרך, בדומה לקוגסטן (ע״ע), לרומן הפסיכו¬
לוגי בספרות הצרפתית. — בתחום הציור היה פ׳ ביסודו צייר-נוף.
אלג׳יריה, בני המקום, המדבר, צבעיו תהרו, שימשו נושאים עיקריים
ליצירתו. הטובים שבציוריו צוירו אחרי 1860 , בסימן השפעתו של
דלקרואה (ע״ע). פ׳ היה אחד הראשונים שגילו מחדש את הציור
ההולנדי של המאה ה 17 . תורתו האסתטית באה לידי ביטוי ב 0:5
6 £ 01 $ ז 3111 ' 7 > 65 ־ 43111 ^ (״האמנים מימים עברו״), 1876 .

,. 7 .£ י 1 > 11 גז 01 ; 1937 ," 0011111114146 " 46 0611646 ל ^נ 1 גתץ 116 . 0

(( 7116131 7/16 , 5 ת 2 ׳\£ ; 1952 ,. 7 46 41 % '+! ; 1948

. 1964 ,. 7 . 7 / 0 411 /

פרומקין, אריה ליב ( 1845 ל!לם, [פלך קובנה] — 1916 , פתח¬
' תקוה), ת״ח וחוקר, מחלוצי ההתיישבות בא״י. למד בישיבות
קלם וסלובודקה. ב 1871 ביקר בא״י, ואת מסעו תיאר בחוברת "מסע
אבן־שמואל" (ירושלים, תרל״א). אז התחיל בכתיבת ספרו "אבן
שמואל" לתולדות חכמי ירושלים (וילגא, תרל״ד). שימש כרב
באליקסוט שליד קובנה, אך לאחר פרעות 1881 הצטרף לחבת־ציון
(ע״ע) ויצא למסע־תעמולה בקהילות גרמניה למען יישוב א״י. ב־
1883 נשלח ע״י אמיל לחמן מברלין להקים לו חווה בא״י —
הבית הראשון בפתח תקוה — ואז ייסד גם ת״ת וישיבה קטנה
במושבה. ב 1894 יצא את הארץ והקים בית־מסחר ליין בלונדון.
ב 1911 חזר לא״י וכתב את ספרו "תולדות חכמי ירושלים", מגירוש
ספרד עד סוף המאה ה 19 . הספר הושלם לאחר מותו ויצא
לאור ע״י אל. ריבלין (תרפ״ח—תר״ץ). פ׳ ההדיר גם את סדר רב
עמרם (ע״ע) גאון והגדה־של־פסח עם פירושו "משא גיא חזיון"
(ירושלים, תרע״ב).

י. פולסקין־מ. הריזמן [עורכים], ספד היובל לס"ת, שנ״א—שנ״א,
תרפ״ט! א, ריבלין, הקדמה ל״תולרות חכמי ירושלים״, א', תדפ״ט!

י, טריואקפ-א. שטינמן, ספר מאה שנה, 399 — 410 , 1938 > ם. סמילג־
פקי, משפחת האדמה, א/ 68 — 75 , תשי״ד 2 ! מ. אליאב, דרשותיו של
רא״ל ם׳ בגרמניה למען ישוב א״י (שנה בשנה, ר), תשכ״ה/ו.

פתמקןץ, ישראל דב ( 1850 , דוברובנה, (בילורוסיה] - 1914 ,
ירושלים), עסקן וסופר עברי. בן למשפחה חסידית מיוחסת
ואמידה, בגיל 9 עלה עם אביו לירושלים ואצלו למד לימודי־קודש
ולשונות זרות. ב 1870 עבד בשבועון "החבצלת" (ע״ע ארץ ישראל,
עם׳ 1058 — 1060 ), שנוסד ע״י חותנו ישראל ב״ק, ועד מהרה
געשה לעורכו. ב״החבצלת" לחם בהנהגת עדת "הפרושים" (המת¬
נגדים) בירושלים, ממנה תבע דו״ח על כספי החלקה (ע״ע). פ׳ היה
מראשי החסידים ונתמך ע״י הספרדים וראשוני המשכילים, הוא
תבע להעלות את רמת החינוך ע״י תוספת לימודי חול ומלאכות,
הטיף להתיישבות חקלאית ונלחם במיסיון הבריטי. במאבקם עמו
החרימוהו גבאי החלוקה וגרמו כמה פעמים לסגירת עתונו ואף
למאסרו. ב 1873 הקים, עם א. מ. לונץ (ע״ע) ואחרים, חוג משכילים

143

144

סרומקין, ישראל דב

בשם ״תפארת ירושלים״. ב 1875 נמנה עם מייסדיה של הססריה
הראשונה בעיר. — בשנים הראשונות להתיישבות החדשה בארץ
תמך בה פ/ אולם משנתברר לו צביונה החילוני לחם בה בחריפות.
הוא התנגד להתר השמיטה שניתן ב 1889 ע״י פמה רבנים ברוסיה
בהשתדלותם של חובבי־ציון. בשנות ה 90 השלים עם גבאי החלוקה
ושיתף פעולה במאבקם במגמות החדשות בהתיישבות בא״י בהנ¬
הגתה של תנועת חיבת־ציון. כן ניהל מאבק עם אגודת "בני־משה"
(ע״ע) ועם הציונות המדינית מיסודו של הרצל. ם׳ נטל חלק
בהקמת היישוב התימני "עזרת נדחים" בכפר סילואן, ובהקמת "מו¬
שב הזקנים המאוחד״ בירושלים. בנו, גד פ' ( 1887 — 1960 ), היה
השופט היהודי הראשון בא״י בתקופת המנדט.

י. קרסל (עורך), מבחר כתבי י. ד. ם., תשי״ד ז ג. סרוסקין, דרך שוסם

בירושלים (מפתח בערבו), תשט״ו 1 ג. ירדני, העתונוח העברית בא״י

(מפתח בערכו), תשכ״ם,

פרומתום( 11£115 ס 001 ■!?, ;>ס£#וזגן 0 ק 1 ז— "הדואג מראש"), דמות
במיתולוגיה היוונית־רומית, אחד הטיטנים (ע״ע), בנם של
יפטו׳ס (ע״ע יפת) וקלימני, אחיהם של אטלס (ע״ע) ואפימתוס
("הדואג לאחר מעשה"). בנו היה דוקליון (ע״ע).

פ׳ ניסה לגנוב את דעתו של זום בעת חלוקת בשר הקרבן. הוא
הגיש שתי מנות לבחירה: בשר וקרביים עטופים באצטומכא דלת־
מראה ועצמות שעוטפו בחלב מבריק. זום, לדברי ה 0 י 1 דו 0 , הבין
אח התרמית, אך בחר בכל זאת במנה הגרועה. לכך יוחס

המנהג להקריב לאלים עצ¬
מות וחלב ולאכול את הב¬
שר (נראה שמקור המנהג
במזרח; השר, למשל׳ ויק'

ז, כח—לח! שמ״א ב, טו 5
ור׳ ביבל׳). זום העניש את
בני־האדם בנטילת האש
מהם, אך פ׳ גנב אותה
בקנה חלול —

נרתיק) ומסרה לאדם. אז
שלח זוס, כעונש, את פנ¬
דורה (ע״ע, וע״ע הסיזדוס, עמ׳ 876/7 ) ואפימתוס קיבל אותה. על פ׳
עצמו נגזר עונש אכזרי: הוא רותק אל צוק בהרי הקווקז ונשר ניקר
בכבדו, עד ששחרר אותו הרקלס (ע״ע, עמ׳ 427 ). איסכילוס (ע״ע)
הקדיש לפ׳ טרילוגיה (שממנה שרדה רק "פ' הכבול") והציג(
כגומל חסד לאדם, כיוצרן של האומנויות והקדמה. ע״פ אפלטון
שיתפו האלים את ם׳ ואפימתוס בהקניית תכונות וכישורים ליצורים,
ואז גנב פ׳ את האש ואת ידיעת המלאכות ממשכן האלים, כדי
להמציא רווח והצלה לאדם. ע״פ מסורת מאוחרת יותר פ׳ היה
יוצר האדם.

פ' הפך לסמל ה״פרומתאיות״: מרדנות הרואית נגד הכוחות
העליונים (ע״ע דת, ענד 251 ), מלחמה בנורמות הכובלות את חירות
הרוח, ופעולה נועזת כרוכת־סבל למען האנושות והאידאה. פומפונצי
(ע״ע) ראה את עצמו כעין פ׳.

המעשה בם׳ תואר כבר בתקופה העתיקה על אגרטלים ועוד
(ע״ע הלניזם, ענד 659 , 679 ). בעת החדשה תיארו את מעשיו
טיציאנו, רובנם ואחרים. בדרמה של קלדר 1 ן (״פסל פ׳״, 1679 )
הושגה תפיסה מעמיקה של דמותו. גתה העלה את דמותו בשלוש
מיצירותיו הנקראות על שמות פ׳ ופנדורה•( 1773 , 1809 ). נודעים
שיריהם של בירון ( 1816 ), ללנגפלו, שלי (״פ׳ שהותר מכבליו״ —
ע״ש טרגדיה אבודה של איסכילוס, 1820 ). נ. קזנצקיס הציג את פ׳
בדרמה שלו כאדם עליון( 1945 ). אופרה חיבר על' ם׳ ג. פורה (ע״ע),
פואמה סימפונית — ליסט ( 1850 ), באלט — בטהובן ( 1802 ).

הסיודוס, מעשים וימים / תיאוגוניה / מגן הירקליס. 37 — 120,40 — 123 -

־ סרדן, ח׳ואן דדמינגו

תשט״ו! י. ג. ליבם (עורך), כתבי אפלסון, א', 75 — 27 , חשי״סז

0 !(* 101 * 1 !**<£ 5 * 111 ץ( 1 { 1 * 1 ./ : 1946 ,ועוז^ת 6 א .א

; 1970 .ןז] 1:11 !];>׳\ 1 פ 14 ןחנ £1 <!ט]׳י!) 411 ח 0110 ו 1 וס 1 ! 1 ו 1 ' 1

0 !* 11 : 1111111 ' 1 * 011£111 !*! ) 4 ,*!(!■{ 10 411 *! 101 ! 141 ,ח 1 וח;> 1 ) 000 .(

. 1974 ,!* 111 * 11104 ! 01-11011011 * 10 !*!

נ. ש.

פרומתיום, ע״ע עפרות נדירות.

: : 1 * 1 : *

פרו[, ח׳ואן דומינגו — ח 6 ז€ נ 1 ס 8 ת 1 ות 0 ס 11120 — ( 1895 —

1974 ), מדינאי ארגנטיני! נשיא ארגנטינה בשנים 1946 —

1955 ו 1973 — 1974 ומנהיג התנועה הקרויה על שמו. התחנך בביה״ס
לקצינים, וב 1930 , כשהיה סרן, השתתף בהפיכה שהפילה את הנשיא
איריגויין. אח״כ היה נספח צבאי באיטליה. בשנים 1938 — 1940 הקים
עם אחרים אגודת־סתר של קצינים (. 0.0.0 ), שחייבה את תפיסת
השלטון בידי הצבא, ותמך בידידות עם מעצמות הציר. ההפיכה
הצבאית של 1943 (ע״ע ארגנטינה, היסטוריה, עמ ׳ 685/6 ) סייעה
ביותר לם׳ ולקבוצתו. פ׳, שהיה אז אלוף־משנה, נתמנה תת־שר־
המלחמה, ובאוקטובר 1943 קיבל גם את תיק העבודה. משני מוקדי-
כוח אלה הרחיב במהירות את השפעתו בצבא, וכן בקרב מיליוני
הפועלים, במיוחד הבלתי־מקצועיים שבהם, שכונו "חסרי הכותנות"
( 5 ס 1 ! 1152 ס ££503 ). פעילותו להסדרת יחסי-העבודה ולהטבת השכר
הגדילה את יוקרתו. רוב מנהיגי האיגודים המקצועיים תמכו בו, ואלה
שסירבו סולקו מעמדותיהם. ביולי 1944 , לאחר חילופי-גברי בצמרת
השלטון הצבאי, נעשה פ׳ סגן־נשיא ונחשב לאדם החזק בארגנטינה.
ב 9.10.45 אילצוהו מתנגדיו בצבא, בסיוע מנהיגי המפלגות האז¬
רחיות, להתפטר מכל תפקידיו, והוא נעצר. בתגובה התחוללו ב 17
באוקטובר הפגנות סוערות של מאוח אלפי פועלים בכיכר שלפני
ארמון הנשיאות. הממשלה שחררה את ם' ממעצרו והכריזה על
בחירות לנשיאות. לאהובתו אווה (אוויטה! 1919 — 1952 ), היה
תפקיד מרכזי בארגון הפגנות תומכיו, והוא נשאה לאשה לאחר
שחרורי. בפברואר 1946 נבחר פ׳ לנשיא, ומפלגתו זכתה ברוב מכריע
בקונגרס ובסנאט. ב 1951 נבחר שנית, לאחר שבוטל האיסור בחוקה
על כהונת נשיא פעמיים ברציפות.

שלטונו של פ׳ נשא, לכאורה, אופי דמוקראטי, אבל למעשה היה
רודני. מיד בעלותו לשלטון סילק את מתנגדיו מהרשות השיפוטית,
המנגנון הממשלתי והאוניברסיטאות, פ׳ הגביל אח פעולות מפלגות
האופוזיציה, הטיל פיקוח על מוסדות החינוך והחרים עתונים שהת¬
נגדו לו. הוא שלט בעיקר בעזרת הצבא, המשטרה (שימוש רב נעשה
במשטרה החשאית), מפלגתו והאיגודים המקצועיים. המוני־העם
העריצוהו וכינוהו ■ £1110 £1 ("המנהיג"). פ׳ קרא למשטרו - 1051:1013
115010 (בערך: "שלטון צדק") והציג אותו כדרך־ביניים בין אינדי-

לדי׳

1 • ־<

'/י ־ *־*% ■■ י

י•

* *4*., .4-^.

׳ ־

-י* •י

* *יי'

י , "*'

הפננר, לכבוד פרז! נ 1710.1946

ייסורי פרוטחום ציור ע? ספל ספארטאני
מהמאה ה 6 לפסה״נ. טוויאו; הווטיקן, רומא
(אלעארי)

145

פרץ, ח׳ואן דומינגו — פרוסודיה

146

ווידואליזם לשיתוף ובין קפיטאליזם לקומוניזם. פ׳ דאג לתיעוש
מהיר, מימן עבודות ציבוריות ומפעלי־פיתוח בקנה־מידה רחב, הל-
אים את הרכבות (שהיו קודם בידי בריטים וצרפתים) ואת הבנקים,
ואת כל מערכת היצוא החקלאי הפך למונופולין של המדינה. הוא
דאג להעלאת רמת־החיים ולשירותי הרווחה של השכבות הנמוכות,
אך אסר שביתות. את מפעליו מימן בעיקר מהמסים הגבוהים
ומרווחי היצוא החקלאי. ם' ניסה, בייחוד בתחילת שלטונו, להרחיב
את השפעת משטרו במדינות נוספות באמריקה הלאטינית. גם
במדיניות־החוץ דגל בדרך־ביניים, בין המזרח למערב! היו לו קשרים
הדוקים עם המדינות הקומוניסטיות. ובה־בשעה קיבל סיוע כספי
מאה״ב.

עליית פ , לשלטון עוררה את חששם של היהודים, בגלל קשריו
עם הפאשיסטים בארצו ובאירופה. אבל לאחר שבחוקת 1949 הוכנס
סעיף מיוחד נגד הפליה גזעית, ום׳ דיבר בזכותה של מדינת־ישראל
הצעירה, נמוגו חששותיהם.

מותה של אווה ם׳ ב 1952 נטל מהמשטר אישיות שהיתה נערצת
ע״י הפועלים. שנתיים לאחר מכן נקלע פ׳ לםכסוך חמור עם הכמורה
הקאתולית, שהגיע לשיאו בהתנפלות המון מוסת על כנסיות הבירה.
אז חידשו מתנגדיו בקרב הקצונה את תכניותיהם להדחתו. ב 16.9.55
מרדו כוחות־הצי וחלק מהצבא, ותקפו את הבירה. פ׳, שלא רצה
להעמיד את משטרו במבחן של מלחמת־אזרחים, התפטר ונמלט
לפאראגואי! משם עקר לפנמה וונצואלה ולבסוף השתקע בספרד.

נפילתו הותירה חלל מדיני. הצבא התנגד בעקשנות לשתף את
התנועה הפרוניסטית בחיים המדיניים, למרוח שהמשיכה להתקיים
ושמרה על כוחה — בייחוד בקרב האיגודים המקצועיים — ועל
נאמנותה למנהיגה הגולה. הנשיא ארטוול פרוגדיסי ( 1958 — 1962 )
הודח ע״י הצבא, לאחר שניסה להגיע לפשרה עם הפרוניסטים, ובזה
היה גורלו של ארטור( איליה ( 1963 — 1966 ). אודב שלט הצבא,
שנאלץ להאבק בגל גואה של מחאה, שביתות פועלים וטרור של
השמאל והימין הקיצוני.

לבסוף הודה הצבא בכשלונו. ע״ם הזמנת הצבא ערך ם׳ בנובמבר
1972 ביקור קצר במולדתו, ובבחירות מארס 1973 ניצח אקטו׳ר
קמ 10 רה, מועמד המפלגה הפרוניסטית. הוא מיהר לספרד והזמין
את פ׳ לשוב למולדתו ומיד אח״כ התפטר לטובת פ׳. למעלה ממיליון
איש הקבילו את פני פ׳ בשובו לארגנטינה ביוני 1973 . בבחירות
ספטמבר 1973 זכה פ , בכ % מהקולות. אשתו השלישית, א י ם א ב ל,
נבחרה לסגניתו, ולאחר מותו ב 1.7.74 היתה לנשיאת הרפובליקה.
היא הודחה בהפיכה צבאית במארס 1976 . וע״ע ארגנטינה, עמ ׳ 685/8 .

, 1 ^£61151x0 '.¥ ,ס£: 51 ^םג 01 . 1 . 0 ; 1951 , ¥10 ,¥ 7116 .( . 11

.? ; 1954 ,.¥ 46 6 ה 51 ה 6£6 ^*• 1 , 1 ת 31 )ת 1310 .? - שו 111 ש 1 ו 1 ) 1 ו 0 .^ 1 ; 1953

41 £6111411? \] ^)16(11/41; ¥:'5 ¥011 (1714 1116 1416141 ¥6£11X6,

1956; 1^. 0 0 #116 #15 ,.¥ ,תש*ו x4 ¥011, 1957; ?. ^- ט x- 6 * 1 ,מ^־ 1 ^^ז% י

¥-151116, 1965; 14.5. ?0 4126 , 115 ־ x51x0, 1969; ^31(1 061 י 10 ו 3 תו •

¥-151X115, 1974.

א. רח.

פרונד, ע״ע מזרן, ז׳יל; צךפת, היסטוריה.
פרונזה, מיכאיל וסיאויץ׳ -

30 מץק 0 — ( 1885 ^ 1925 ), םד,םכן ואיש־צבא רוסי. יליד
פישפק (כיום פ , ) בקירגיזיה. בנו של חובש. סיים בי״ם תיכון בפטר־
בורג ( 1904 ). ם , ארגן את שביתת פועלי הטכסטיל הארוכה באיו-
נובו־ווסניסנסק. ב 1905 השתתף בלחימה במשטר הצארי. הוא נאסר
פעמים רבות בשל פעילות מחתרתית, נדון פעמיים למיתה, אך זכה
בחנינה והוגלה לסיביר, שם ייסד ב 1914 "אקדמיה צבאית" לגולים.
במהפכות 1917 פעל במינסק ואח״כ במוסקווה. היה מתומכי לנין
והתנגד לטרוצקי, ולכן עלה לגדולה. במלחמת־האזרחים נתגלה
כמארגן מוכשר וכמפקד דגול. ב 1919 הביס כמפקד ארמיה את
קולצ׳ק (ע״ע) בחזית המזרחית, וב 1920 ניצח את כוחות פ. נ. ורנגל

(ע״ע) בחזית דרום־רוסיה. ס , היה אחד ממייסדי הצבא האדום,
וראה בו מכשיר מקצועני ותוקפני בשירות המהפכה העולמית.
כקומיסר (שר) הצבא והצי תרם תרומה מכריעה לדפוסים האר¬
גוניים ולפיתוח כוחות אלה ( 1924/5 ). האקדמיה הצבאית הגבוהה
במוסקווה וכן עיר-מולדתו מנציחים את שמו. כתביו י״ל ב 2 כר׳
ב 1957 .

פרובטיבום, ספספןס יולייום — 0011005 ־ 1 ? 86x01511111115 —

(בקירוב 30 — 104 לםה״נ), מדינאי וסופר רומאי. היה פרטור
״עירוני״ ( 08 ת 3 < 1 ז 0 ) ב 70 , קונסול ( 73 - 98 , 100 ), מושל בריטניה
(בקירוב 74 — 78 ) והכניע שם את הסילורים. נרווה מינה אותו למפקח
על אספקת המים (רח 11 ־ז 03 ן> 3 זסזבזסס 971 ).

חיבוריו העיקריים: ״ 0111113 6 ! < 1 ("על ענייני צבא"),
שוגטיוס (ע״ע) השתמש בו, אבד! 3 ) 313861113 ־ 80 ("תכסיסים"),
4 ספרים! 1100136 1115 ־ 01 39015 שם ("על אספקת המים לרומא ה¬
עיר")׳ 2 ספרים, מתאר תולדותיהן של אמות המים, פרטיהן הטכניים
ותקנות האספקה.

חיבוריו, בצירוף תרגום ופירוש, י״ל ע״י - 0.110 - אשמס־זמ .£ .ס

$(: 1161 - 14 . 8 . 7 '11( $1(010^(1X1 0x4 1/1( /] 1)0(4x111 0(

8.01*1(, 1925; ?. 01:111131, 1^1 4^0(411(1, 19-44.

פרוס, בולסלו — 5 !״? * 80165131 ; פסידונים של אלכסנדר
גלובצקי (" 361 * 1 ג> 01 ) — ( 1847 , הר וביישוב — 1912 ,

ורשה), סופר ועתונאי פולני. ם׳ לחם בהתקוממות של שנת 1863 ,
נפצע ונאסר. הוא השתתף בכ״ע שונים, מהם הומוריסטיים, וערך
את היומון ץ״ 1 *\ 0 זונ ב 1882/3 .

סיפוריו ומאמריו הפובליציסטיים הראשונים נכתבו על נושאים
חברתיים. תיאורים אפייניים של העיר ורשה, אוטוביוגרפיים בחלקם,
הם הסיפורים הקצרים 3 :> 1711 מ 0 , 3 * 1216611150 > 06266117 ("חטאי
ילדות״, ״הטעות״), 1884 ! ועת. הרומן הראשון שלו, 163 * 13661 ?
(״העמדה״), 1885 , דן בקורות איכר פולני תחת השלטון הפרוסי
ובמלחמתו הדרמתית לקיום. פאנוראמה דאליסטית נרחבת של ורשה
בסיף המאה ה 19 נפרשת ברומן ג> 14 ^ 1 (״הבובה״), 1890 — חתך
של כל שכבות־העם, למן הסאלונים המפוארים של האצולה ועד
הבקתות העלובות של הפרולטריון העירוני! הספר, העשיר בדמויות
הנושאות עמן זכרונות ממלחמות-נפוליון וממרד 1863 , מציג גם את
דמותו של היהתי ד״ר שומאן, האינטליגנט בסביבה הפולנית.
161 ) £01306711311 (״הנשים המשוחררות״), 1894 , מגולל תמורות
נפשיות, התלבטויות פילוסופיות תתיות. התנגשויות השושלות במצ¬
רים העתיקה במאות ה 11 — 12 לפסה״ג מתואמת ברומן ההיסטוריו-
סופי ת 30 ־! 3 ? (״פרעה״), 1897 .

פ׳ היה, כמספר וכעתונאי, נציג חשוב של האסכולה הפוזיטיורס-
טית בפולניה. הוא ביטא את רעיונות הקדמה הנשענת על ידע, את
התמוטטות האידאלים הרומנטיים, את המלחמה בראקציה הרוחנית,
הטכנית והחברתית. הוא הדגיש את ערכה של הבורגנות הליברלית,
את קיפוחם של המעמדות הנחשלים, את ההכרה בשינויים מהותיים
במבנה החברתי של העם הפולני.

במאמריו, שהקיפו בשיטתיות את כל תחומי החיים, הוקיע פ׳

את תופעת הבזבזנות בחוגים הפינאנסיים הפולניים, לעומת עמדתם
החברתית של החוגים הפינאנסיים היהודיים המקימים בתי-ססר,
בתי-מחסה ובתי־חולים.

0 ^ 111 ) 0x1 א , 3-5310111 > 1 מץ 162 נ 81 .( ; 1951 ,. 8 . 8 ,. 167 /י> 16 > 4311 ז . 14

. 1969 , 8.0 8.0

ם. ו.

פררסחדיה (יוד 1 > 81 @>ס 0 ק״ — הטעמה), הסידור הריתמי של
הקולות, ומממקר העוסק בסידור זה בלשון הדיבור, במוסיקה
(התאמת המלים ללחן) ובשירה. בתחילה ציין המונח ם׳ את העיסוק
במשקל בלבד, אך היום הוא משמש שם כולל לכל היסודות הרית־

147

פרוסודיה — שריפט, מרשל

148

מיים בשירה. הריתמים הבנויים על חזרות של דגמי קול שייכים
לתחום הם/ והם, מוגבלים ע״י הכלים המפיקים אותם. הריחמים של
הדיבור, וכמובן של השירה, למשל, נקבעים במידה רבה ע׳׳פ קצב
הנשימה. בשירה בנויים הריתמים על יסודות כמותיים או על יסודות
איכותיים. היסודות הכמותיים בנויים על מספר קבוע של הברות, על
אורך היגוים של הקולות או על אורד ההפסקות שביניהם, על אורך
השורות, על גדלו של הבית וכד׳. היסודות האיכותיים הם הגוונים
השונים של הצלילים, עצמתם, הטעמתם, קשים או רכותם, קשריהם
ההרמוניים או הדיסהרמג׳ניים וכד׳. שגי יסודות אלה משמשים לעתים
כאחד; בחרוז, למשל, אפשר לראות את השוואת הצלילים כיסוד
איכותי, ואת כמות הזמן העובר מהיגוי החלק הפותח של החרוז עד
היגד החלק הסוגר, כיסוד כמותי. נושא הם׳ הספרותית הוא אפוא
הריתמוס בקשריו אל המבנה שביצירה, ובעיקר בשירה. ריתמוס
זה נוצר באמצעות המשקל, אורך הטור, החרוז ושאר הצלילים
החוזרים, מבנה הבית וסידור התכנים ברצף קבוע זה אחר זה.

המשקל (ע״ע) נוצר באמצעות: א) צירוף מספר קבוע של
הברות בטור(משקל סילאבי כמותי); ב) מספר קבוע של הטעמות,
בלא קביעות מספרן של ההברות הלא־מוטעמות (המקרא, ועוד);
ג) מספר קבוע של הברות המסודרות בקבוצות בהן ההשפלות
הן סביב הרמה (משקל איכותי), או של הברות קצרות בקבוצות
סביב הברה ארוכה (משקל כמותי) < ד) מספר בלתי קבוע של הברות
שבהן עליות וירידות בקבוצות לא אחידות, אך הרמוניות; ה} מספר
קבוע של יחידות־זמן אחידות. השפעת המשקל על הריתמוס ניכרת
למדי: הימבום והאמפיבראכיס יוצרים ריתמוס איטי, האנאססטוס -
מהיר, הטרוכיאוס — מהיר וריקודי, הדקטילום — כבר וחגיגי.
חפיפת המשקל עם המלים יוצרת ריתמוס פריך, בו השורה מחולקת
לחלקים קטנים ואיו בה זרימה טבעית. ארכו של הטור יכול להשתנות
מאורך של עמוד (רגל) אחד עד כ 19 עמודים. בטורים ארוכים מאבד
המשקל מכוחו הריתמי והטור נעשה פרוזאי וחדגוני. חדגוניות זו
מבקשים למנוע באמצעות ואריאציות בעמודי המשקל, באמצעות
מפסקים (צזורות) וויתור על חלקים במשקל (פיגה וקאטאלקטיות),
או זרימה תחבירית חזקה המקשרת לעתים טורים ואף בתים (פסיחה
או גלישה).

נוסף על הסידור המלאכותי של המשקל, או בניגוד לו, לכל קטע
אמור או כתוב ריתמוס טבעי משלו, ע״ם התארגנות האידאות או
החומות שבשיר.

החרוז קושר בין הצלילים הדומים שבסופי הטורים ובין
התכנים שבטורים אלה, אף כי יש גם חרוזים פנימיים הקושרים
בין מלים שבתוך הטור. הוא מסב את תשומת־הלב אל היופי שבצליל,
מדגיש בעצמה את המלים המתחרזות ואת תכניהן ומארגן מבחינה
ריתמית את הבית ואת השיר כולו. החרוז הקושר את המלים הרא¬
שונות של שני טורים נקרא חרוז פועם, וכאשר איבריו בגויים
מלים זהות הוא נקרא א נאפו ר ה. מלים זהות בסופי הטורים הן
א ם י פור ה. שני חרוזים סופיים בשורות צמודות יוצרים חריזה
צמודה (א א), היוצרת, בבואה בסוף השיר, סיום חזק. חרוז אחד
לאורך השיר כולו הוא חרוז מבריח. חריזה משולבת או מסורגת
קושרת כל שורה שניה שבבית (אב אב), והחריזה החובקת — את
הקצוות של בית בן 4 שורות (א ב ב א). שינוי מפתיע בסוף הבית
נוצר ע״י החריזה הזונבת (א א א ב), ואם הבית העוקב משתמש
בחרוז ב׳ נוצר קשר הדוק בין הבתים (ב בבג — גגגד וכר). חרוז
דומה אף בבתים בני שלוש שותת (טרצינה [ע״ע]). חריזות של
מלים הבאות זו אתר זו (חרוזי ההד) או של מלה ארוכה עם מלה
או מלים קצרות (חרוזי מוזאיקה) יוצרות אפקטים ריתמיים מעניי¬
נים. שיתוף של עיצור בודד בלא שיתופה של התנועה אינו חרוז
מלא אלא קונסונאנס; שיתוף התנועות כאשר העיצורים שונים
זה מזה שוני ממשי הוא א סוג ג ס (ע״ע).

אפים של החרוז ושל צלילי הטור תלוי גם באיכותם של צלילי
הקולות המרכיבים. העיצורים שאין אפשרות להשמיע את צלילם ,
אלא להרף־עין הם האותיות העוצרות (בגדטפפקת) — צלילים
המעניקים.אופי החלטי לשיר. יש לעומתם עיצורים מתמשכים בעלי
אופי לא החלטי (אבהוזחיכלמנסעפצשר). יש עיצורים
רכים ויש קשים וצורמים; יש תנועות נמוכות (.£ — ס), המתארות
אווירה רגועה, ולעומתן תנועות גבוהות (£ — ]), המתארות אווירה
של מתיחות. בהתאם לאופי העיצורים והתנועות זוכים הצלילים
שבחרוז או ביסודות החוזרים האחרים שבטור לערכיות משמעותית.
קונסונאנטים (עיצורים דומים החוזרים בסופי הטורים או במקומות
שונים בטור או בבית), אליטרציות (ע״ע) ועוד, יוצרים אווירה
שונה בהתאם לעיצורים מהם הם בנויים. לשימוש משמעותי זה
של הצלילים קשור גם השימוש באוגומטופויה (ע״ע).

הטורים הקצרים מהווים יחידות ריתמיות קטנות; כדי שכל
יחידה כזאת תיצור שלמות משמעותית כלשהי, מתחייב בה ריכוז
רב של התכנים. הטורים הארוכים הם בדרך כלל שלווים יותר ומאפ¬
שרים סיפור או תיאור שקטים ומפורטים בלשון שאינה דחוסה
משמעויות. הסורים נקשרים ביניהם ויוצרים יחידה גדולה יותר —
ה ב י ת — בעזרת קו המשפט או בעזרת החריזה. רק הבית בן 4
השורות נחשב במסורת האירופית יחידה ריתמית יציבה ומאוזנת.
בתים גדולים נוטים להתפרק ליחידות קטנות יותר, אא״כ נוצר
חיבור חזק בין הטורים באמצעות התוכן, התחביר, החריזה והפסיחה
(הגלישה). כשם ששני קווארטטים (בתים בני 4 שורות) ושני
טרצטים (בתים בני 3 שורות) בונים סונטה (ע״ע), כן בונים הרכבים
וקשרים שונים של בתים צורות שירה שונות. הססטינה בנויה 6
בתים בני 6 שורות המשולבים ביניהם באמצעות מלות־הסיום מן
הססטט (בית בן 6 שורות) הראשון, החמרות בארגון חדש בססטטים
הבאים. מלת-הסיום האחרונה באה בבית הבא כמלת-סיום ראשונה,
ואחריה באה מלת־הסיום שהיתה בתחילה הראשונה. צורות כגון
הטריולט בנויות על חזרות: השיר הוא בן 8 שורות, והשורה הרבי¬
עית והשביעית הן חזרה על השורה הראשונה. בדרך זו בנויות רוב
צורות השירה על ואריאציות ריתמיות.

- 301 ־ 01 . 1 \ ; 1 1910 !!* 11 ^ £12 / 0 48111481 ! 1011081 * 44 ! , ץ ־ 8310156111 , 0
1 ??> 1 ז ? 01 }* 016 040!1 1x4 11 % ,׳מ 05$1 ז\ ; 1937 4 ,* 48 ) ה 1 - 0 } * ¥61 * 1 ,זססות

; 1955 ,^ 0611 ? / 0 * £161116111 ,־ 2€1 ט£ז£ . 11 .] ; 1951 , 1811611 * £01 361
, 111 .ס ;* 1959 ,) 14/611 16 ! 1116 ! 186 ^* * 08 ,.ז 50 ץ 1£.3

, 1 ז € ז £ 1 % . 111 * ; 1961 , $014113 . 8113 111111 ^ 1 !£ ; 1 ( 1 * 06 ? / 0 * 1011 ** 14 ^* 01

. 966 [ ,) 461111 ! 6116 * 1 * 0 ^ 811 ־ £1
ד. לב.

פרוסט, ז׳רזף לואי — 01251 ^ 1 1$ ט 110 — ( 1754 —

1826 ), כימאי צרפתי. למד רוקחות באוניברסיטת פאריס.

בשנת 1784 נתמנה פרופסור בבית-הספר לתותחנים בסגוביה, ספרד,
ואח״כ עבר למעבדה המלכותית במדריד, שהיתה מצוידת במיטב
המכשור של אותם הימים. ב 1808 , כשצר הצבא הצרפתי על מדריד.
הרם המון פרוע את מעבדתו. פ׳ הזר לצרפת וב 1816 נבחר לאקדמיה
למדעים.

ב 1799 קבע ם׳ וביסס באופן ניסויי את חוק המנות הקבועות,
מחוקי היסוד בכימיה (ע״ע כימיה, עם׳ 740 ). פ׳ ניהל ויכוח ממושך
עם ברתולה (ע״ע) על נכונות חוק זה, וכדי להוכיח את טענותיו
הקדיש 9 שנים לטיהור תרכובות כימיות שונות, עד שנתקבלה דעתו.

פ׳ קבע שיסודות מסוימים, כברזל או עופרת, עשויים להוליד
שני סוגי תחמוצות, בעלות הרכב קבוע כל אחת. פ׳ גילה סוכר
ענבים בענבים, וכן חקר ותיאר תעשיות כימיות שונות.
ה. מ. לסטר. הרקע ההיסטורי של הכיפיה, 1966 .

פרוסט, מךטל — 1$1 ן 0 ז? 1 ש 0 ז 13 ^ן — ( 1871 , פאריס — 1922 ,
שם), סופר צרפתי. פ׳ היה בן למשפחה מעורה בחוגי
החברה הבורגנית הגבוהה. אביו, צאצא למשפחה קת 1 לית מאיזור

סרוסט, מרפד — סרוסמגלנדינים

150

נורמנדיה, מושרשת בהווי הפרוביג־

ציאלי, התפרסם כרופא וכמדען חכה
למוניטין בין־לאומיים. אמו, ז׳אן דיל
( 11 :>^), היתה בת למשפחה יהודית
מתבוללת, ענפה, קשורה למשפחות כר¬
מיה (ע״ע) וברנקסטל (שעמה נמנה
ד.פילו׳ 10 ף אנרי ברגסון). למרות הבדלי
המוצא והדת, שררה במשפחת הוריו של
פ׳ הרמוניה מושלמת וזיקה עמוקה לשני
העולמות שהשתלבו בה. תודותיו המ¬
עורבות שימשו לו חומר ליצירותיו. —

פ׳ נתקבל בטרקלינים של פאריס, בהם
התמקדו חיי החברה, הפוליטיקה והספ¬
רות. בפרוץ פרשת־דריפום נטל חלק
פעיל במאבק שהתנהל לשחרורו ולזיכויו
של דריפוס והתרחק מן החברה הגבוהה, בה שררו גישות אנטישמיות
לרוב. למן 1905 , אחר מות אמו, התבודד כמעט לחלוטין.

דרכו הספרותית התחילה בכתיבת מאמרים שפורסמו בכת״ע
ידועים. ב 18% פרסם את ספרו הראשון, הקובץ £1165 $ז 151 ג 1 ? 5 <נ
5 ז 1 ! 0 [ (״התענוגות והימים״). ב 1895 — 1899 כתב את הרומן ת £3 (
£1111 :ו! 53 > ב 1899 , 1904 ו 1906 פרסם תרגומים של יצירות מאת
האסתטיקן האנגלי ג׳ון רסקין (ע״ע). — יצירתו הגדולה של פ׳ היא
הרומן הארוך המורכב ממספר חלקים, 5 ^ 1 ״£! 111 > 16011£1-011€ 13 \
111 >ש 6 ק (עבר׳: ״בעקבות הזמן האבוד״, א׳, תשכ״ח, תשל״ב), 1913 —
1927 . בתחילה לא זכו ספריו להערכה, אך עם קבלת פרס גונקור,
ב 1919 , נתפרסם ם׳ בצרפת ומחוצה לה, מאז גדלה, בעולם כולו,
ההערכה ליצירה זו הנחשבת כיום אחת מיצירות המופת של המאה ה 20 .

"בעקבות הזמן האבוד" הוא, לכאורה, המשך ישיר למסורת
הרומן הצרפתי של המאה הקודמת. הוא מציג בהרחבה ובהעמקה,
ובסגנון מקורי ביותר, פרק מתולדות החברה הצרפתית על רבדיה
השונים מסוף המאה ה 19 ועד תום מלה״ע 1 , תוך שימת דגש על חוגי
הצמרת. גיבורו הראשי הוא סופר צעיר שדרכו הארוכה לעבר
הגשמת שאיפתו לחיי יצירה מתוארת בניתוח מדוקדק וחודר. אי
לכך, תהליך העלילה תופף למעשה את תהליך יצירת הרומן, ובכך
מתבטא המפנה הדרסטי שפ׳ חולל ברומן המודרני: הסופר מבקש
לגלות את הצורה בה פועל הדמיון האנושי הן מבחינת הסופר והן
מבחינת הקורא, בתחום היצירה הספרותית, וכ״כ בתחומים מקבילים,
כגון עולם החלומות והזכרונות הבלתי רצויים. חשיבותו העיקרית
של מחקרו של פ׳ נעוצה בנסיונו להגדיר, מתוך גישה שאפשר
לכנותה "יחסיותית", את הזיקה ההדדית בין מציאות לדמיון.

באספקלריה זו חולל ס׳ מהפכה לא בתולדות הרומן המודרני
בלבד אלא גם בתורת הספרות בת־זמגגו, ורבים הוגי־הדעות והמבק¬
רים המעמידים אותו בשורה אחת עם גאוני המאה.

שלושת החלקים האחרונים של ספרו "בעקבות הזמן האבוד"
ומספר יצירות שלא פורסמו בחייו, י״ל אחר מותו.

כ 3,000 ממכתביו של פ׳ נתפרסמו עד כה, מהם: -ת 0 ק 1£5 זסכ>
31£ ז 1£ ־ £01 1311££ ), ב 6 כר', 1930 — 11936 £:> 1 ו 13 >תסנ} £5 זז 00 , מ 1970
ואילך.

ע. צמח, במעגלי ״חפש הזמן האבוד״! סבים אחדות ביצירתו של
ם׳, תשל״ג ! י. דן, בקורת פ׳ מתוך שחזורו(בתוך : הנכרי וד,מנדרין).

11975 חוב' קשת, ם״ו, תשל״ה. מוקדשת למ. ם.: ,*□}ץזזם . 8
,. 7 . 1 \ ? 3 ?!(?ז?!(??? 10 4 / , 13117015 א ; 1926 ־//ז/ 17$ ח ?' 0111 5

,. 1.7 <$ , 7 ^ 8310 .ס . 0 ; 1964 , 1 ז? 1 ? 7011$ <) ? 10€ }$£'. 1 י : 21£1 ו 0 ק . 0 ; 1949
,ת 1€150 > 1€0 ׳\ . 0 ; 1966 ,, 7 /ס ץ??§ 110 ז! ? 1 (' 7 , 3113171 * 01 .£ ; 1966 , 111

,. 7 . 13 ? 3 ? 171317 ^ 11170 5 ז?' 1 3011$ ?זז?ס ? 3 $) 6 ן< 01 $? 1 1 ? ? 77 ?/\ ?£

. 1 \ ;* 1969 ,? 71171 70171 [ ?? 7071 ? < 111 ? 0 . 1113 ) . 7 ,€€־נ 8 . 0 ; 1968

? 3 $?ז 14 )??£ ; 1971 , 1-11 , 7 ? 71011€1 ז 70 ,. 3.7 \! , 11€ :}ש 1 >ז 83

; 1971 ,. 7 )? $ק 711 ?) ? 7 ) 170 ? 3 $? 114 ) 071 $?£ ,(.!)€) 1 ו 8£7$31 1 ; 1971

* 1974 ,. 7 . $4 *> 1 זק . 8 .ע

ד. מג.

פרוסט, רוברט לי —! 05 ז? *ע 1 ז£< 301 — ( 1874 , סן פרגסיס־
ק 1 — 1%3 , בויסטון׳ו, משורר אמריקני. פ׳ חי את רוב
חייו, למן שנתו ה 11 , בניו־אינגלנד, שהיתה מכורת אבותיו, ואשר
יושביה, נו׳פה ותרבותה שימשו רקע כמעט לכל שירתו. הוא שלח
ידו במלאכות רבות ושונות, והיה, בין היתר, מגדל־תרנגולות ועובד
חקלאי בחוותו, ב 1912 התיישב באנגליה ושם הו״ל את שני קבצי-
שיריו הראשונים: 11 ;^\ 5 'ץג> 8 ^ (״רצונו של ילד״), 1913 , ו 01-611 ^ 1
מ 80510 )ס (״מצפון לבוסטון״), 1914 , שפרסמו את שמו באנגליה,
ומיד אח״כ, גם באה״ב. בשובו ל¬
מולדתו בראשית 1915 , היה פ׳ הנו¬
דע שבמשורריה! הוא הורה באוני¬
ברסיטות שונות׳ ערך מסעי־הרצ-
אות, זכה באותות-כבוד ובפרסים
למכביר ? סרם־פוליצר לשירה הוע¬
נק לו ארבע פעמים: ב 1924 (עבור
£י 1 ו 511 קות 13 ־ 1 ז*\£א, 1923 ) ; ב 11931
ב 1937 ! ב 1943 (עבור £55 חן!¥\ \
[״עץ־עדות״, 1942 ]).

פ׳ דחה את הגישה הרומנטית ל¬
שירה : הבטים דקים ביותר של הח¬
יים, של ערכי-אנוש, של אמיתות
פשוטות לכאורה, מצאו את ביטוים
בשירתו בנימה של דיבור יומ¬
יומי רגיל. פ׳ היה אמן "השירה
המדוברת"! המקצב בחרוז לבן, שהמציא, תאם אף הוא גישה זו.
בתוכן ובטכניקה ניכרת התפתחות בשירתו, למן השירים הליריים
ועד שיריו הדרמתיים, הסמליים, המעלים הרהורים פילוסופיים
ודתיים. פ׳, שהיה לבעל השפעה מכרעת בעולם הספרות האמריקנית,
פתח בה עידן ח ד ש * אולם שרשיו כמשורר ינקו מעמקי העבר
של מולדתו.

בישראל ביקר בגיל 87 . משיריו תורגמו לעברית: אש וכפור!
מבחר שירים, תשכ״ט.

. 8 ; 1960 ,. 7 . 7 / 0 ץ 7 )? 70 ? 1 ( 1 171 )? 1/0114 1314111371 , 1€ ו 1 !> 1£ א . 0

, 1-11 ,. 7 .?/ , 1 ו 50 ק 80111 י 1 ' .״ 1 ; 1963 ,. 7.7 (ס \ 17 ? 70 16 ( 7 ,־מז*ו 0 ־ 81
?!(ז :. 7 ,€<! . 50110-8 . 4 .ס ;(בהכנה כרד שלישי) 1970 — 1966

. 1967 ,ע 7 )? 0 ? 11$ ( 0713 )? 70

אמ. ב.

פרוסטגלנךינים, תמרי טבע הנמצאים ברקמות יונקים, בעלי
י פעילות רבת־עצמה במספר רב ומגוון של תהליכים
פיסיולוגיים. הפ" הם נגזרות של
החומצה הפרוסטנואית והם נח¬
לקים ל 2 קבוצות: קבוצה £
(בעלי קבוצות 9 -ק!טו ו 11 ־היד־
ר 1 כ 0 י על הטבעת המחומשת) ד

ק בוגה ? (בע , 1 י מבנה 9 > ;!סחר, נמית של פרוסטנ 5 נרינים

דיהידח׳כסי). מספר הקשרים הכפולים במולקולות ד״פ״ נע בין 1 ל 3 .
הפ" נוצרים בגוף ע״י ציקליזציה וחמצון של חומצות שומניות,
בעיקר חומצה אראכידונית.

ד,פ״ התגלו לראשונה ב 1930 ע״י רפאל קורצרו׳ק () 01 ז, 7 ז״:> 1 .£)
בתמציות של שלחופיות הזרע ובערמונית ( 3 ! 3 ! 05 זק ! מכאן שמם),
כתמרים בעלי פעילות גבוהה בהורדת לחץ הדם ובכיווץ שרירים
חלקים. רק 25 שנה אח״ב הצליח ברגסטו־ם (מ 61 ז 8 51 ־! 3£ . 5 ) לבודד
מן התמצית שני תמרים מוגדרים שרק לאחד מהם היו שתי הפעי¬
לויות הנ״ל והוא כינה אותו 0£ ?. אח״כ בודדו תמרים רבים מאותה
קבוצה והוגדר מבנם הכימי. נתברר, שם" אינם מוגבלים למערכת
המין אלא מצויים בכל רקמות היונקים.

פעילותם הפיסיולוגית של פ" מגוונת: הם משפיעים גם על

מ. פרוסט, דיו?) ( 1895 )
אוסר פרטי, צייר 1 ׳.א.
נ 5 אנש

לי

, ׳)

1

ר, ל. פרוסט (צילם י. <ןארמ)

151

פרוסטנלנדיניס — פרוסיה

152

חומציות ן,קיבה, לחץ הדם, פעילות סוגי עצבים אחדים, חילוף
החמרים של שומנים ועוד. כנראה, תפקידם הכללי בגוף הוא תיווך
וויסות פעילות הורמונים שונים ע״י השפעה על האנזים אדניל
ציקלאז בקרום התא (ע״ע א. ו. סד׳רלנד). השפעתם באדם כבר
ניכרת בריכוז של י־ 10 גר׳ לסמ״ק.

בשל פעילותם נועדו לפ " שימושים רפואיים רבים, כגון אמצעי
לזירוז לידה ולגרימת הפלות מלאכותיות (במיוחד בשליש האמצעי
להריון), מניעת הריון (ומצד שני — הגברת הפריון בגברים),
הורדת לחץ הדם, מניעת קרישי דם, הקלת קצרת (אסתמה) ועוד.

. 1971 ,( 5 , ז \ 1*©, 41*65 (50101(. ^^XX נ? .£ .[

©רוסיה (גרמ׳ 11 :> 5$ ב 0 ת?; אנג׳ 1115513 ?), מדינה היסטורית בצפון
גרמניה ובמרכזה, שהיתה הגדולה במדינות גרמניה.

שמה של פ׳ נגזר מהפרוסים (■*; 05 ־ 801 ), שבטים בלטיים שישבו בין
הוויסלה לבין הנימן התחתי. נסיונות לנצרם, החל במאה ה 10 , נכשלו,
עד שב 1226 ביקש קינראד, דוכס מזובשה שבצפון פולניה, את עזרת
האבירים הטוטונים במלחמתו בפרוסים; המסדר הטוטוני(ע״ע) כבש
את הארץ, יישב בה גרמנים, כפה את דתו ולשונו על הפרוסים, דיכא
באכזריות, מלווה השמדת המונים, את התקוממותם ( 1261 — 1272 ),
והארץ היתה לדוברת־גרמנית, אף שרק במאה ה 17 נעלמו כליל
דוברי פרוסית (ע״ע בלסיות, לשונות).

ב 1466 נאלץ המסדר להכיר בסוזרניות של מלכי פולניה על
מזרח פ׳! מערבה נמסר לפולניה, ונוצר חיץ לשוני ואתני, ולימים
גם דתי, בין פ׳ לבין גרמניה. ב 1525 עבר ראש המסדר, אלברט פוץ
הוהנצולרן, לפרוטסטנטיות, חילק את פ׳ והפכה לדוכסות העוברת בתר
רשה. ב 1618 מת בנו, אלברט פרידריך, בלי שהשאיר בן זכר, והדוכסות
עברה לחתנו ושאר בשרו יוה ן זיגיסמונד מהוהנצולרן, הנסיך־הבוחר
של ברנדנבורג (ע״ע, ושם מפה (עט׳ 827/8 ]). כך נהיה הנסיך-
הבוחר של ברנדנבורג לשליט ארץ שאינה בשליטתו הנומינלית של
הקיסר, והדבר אפשר לבוחר פרידדיך 111 ליטול לעצמו תואר של
״מלך פ׳״ ( 1701 ) ! אולם במהרה נחשבו גם שאר נחלאותיו לחלק
ממלכותו, ועוד נוספו עליהן, במו״מ ובקשרי חיתון, שטחים חדשים,
שלהלכה עדיין השתייכו לקיסרות הגרמנית. שמה של פ׳ הוחל על כל
נחלאות ההוהנצולרים.

ליוצר שיטת המינהל הפרוסית ולמארגן פקידותה נחשב פרידריך
וילהלם 1 (ע״ע! 1713 — 1740 ). במרכז שיטה זו עמדה ה״מינהלה
הכללית״ (םזס 101-1 :! 1 :״ 11 > 31 ז:>ן 7€1 )) — מעין ממשלה מודרנית, ראשונה
מסוגה באירופה, שבה שלט המלך אישית, אולם בבר כללה יסודות
מובהקים של חלוקת עבודה, קבלת החלטות לגופו של עניין, בחינות
ומינויים ע״פ כישורים אישיים, שימוש בתקנות ובהוראות כתובות —

כלר, יסודות מינהל ביורוקרטיים מודרניים ושיטות ניהול רציונליות
תוך הטלת משמעת נוקשה ביותר וכפיית ה״סדר" (#מע״ג״ס) והחס¬
כון על הציבור כערכים בפני עצמם. יראת השמים הקלווינית-אגרסי-
וויח של המלך (ב 1613 עברו ההוהנצולרים לקלוויניות, אך לא כפור,
על נתיניהם — תופעה חריגה בשעתה), שקשרה "הצלחה" מעשית
בהקמת מדינה חזקה ויעילה במושגים של הקלוויניות ההמונית,
נתקשרה בלותרניות הנכנעת והמופנמת של רוב נתיניו, שנטו לקבל
שלטונו ללא עוררין. רכיב אחר של הממלכתיות הפרוסית שפיתח
פרידריך וילהלם היה הקמת בתמ״ש מסודרים לערעורים! בכך הקטין
את שרירותיות השלטה, מבלי להיזקק לייצוג מעמדי פרלמנטרי
ולכללי משחק דמוקרטיים. יסוד שלישי של ה״פרוסיות" שפותח בימי
פרידריך וילהלם 1 היה הצבא; הוא הוצמד לאזורים קבועים, שחויבו
להמציא טירונים ולדאוג לציוד ולמזון, ואורגן בדפוסים אחידים וקבו¬
עים. האצולה המקומית חויבה בשירות מלא בצבא, שנעשה, בהשוואה
לצבאות השכירים האחרים באירופה, לחיל "עממי". כך שולבו אצי¬
לים אלה ("יונקרים") בממסד הביורוקרטי-הצבאי ובאבסולוטיזם
הפרוסי, מבלי שקיפחו אח מעמד הבכורה שלהם בחברה, שנעשה
מותנה בהשגיהם האישיים בצבא או בביורוקרטיה.

פרידריך 11 ״הגדול״ (ע״ע < 1740 — 1786 ) שכלל במידת מה את
הכלים שקיבל מאביו, החל בחיבור קודכס אזרחי, ביטל עינויי גוף
וייחס חשיבות גדולה יותר לבעיות מקומיות. עם זאת נהג כמלך
אבסולוטי במלחמות ובענייני חוץ, ונתן לגיטימציה לשימוש בכוח
ולתככים יותר משהיה מקובל בזמנו. הוא נלחם בכל מעצמות אירופה
(ע״ע מלחמת הירשה האוסטרית! מלחמת שבע השנים). סיפח את
רוב שלזיה, ירש את פריזיה המזרחית והשתתף בחלוקה הראשונה
של פולניה, ובכך יצר רציפות טריטוריאלית עם פ׳ המקורית, שנק¬
ראה מאז פ׳ המזרחית, בעוד שהשטח, הפולני ברובו, שבינה לבין
ברנדנבורג נקרא פ׳ המערבית. הוא נשען על ה״יונקרים" שממזרח
לאלבה — בהם רבים מם׳ המזרחית, ששמרו על זכויות יתרות
במינהל ובצבא לרעת מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים. פרידריך
היה ער לרוחות ה״השכלה" של תקופתו, ושלטונו נשא סממני סוב¬
לנות דתית ונטיה להרבות בהשכלה ציבורית-כללית. בם׳ נוצר אפוא
מיזוג מוזר, מורכב מדציונליזם פילוסופי ומינהלי, ריבוד חברתי
נוקשה המושתת על זכויות תורשתיות ואמונה דתית-למחצה בכתר
ובמעמדו שמידי שמים.

יורשיו, פרידריך וילהלם 11 ופרידריך וילהלם 111 (ע׳ ערכיהם)
הזניחו את ענייני הפנים וגרמו להסתאבות המינהל והצבא, עד שלא
עמדו במבחני המלחמות בצרפת המהפכנית והגפוליונית.

פרידריך וילהלם 11 ( 1786 — 1797 ) התרכז בחלוקות פולניה השניה
( 1793 ) והשלישית ( 1795 ), ובהן סיפחה פ׳ שטחים גדולים (בכללם
ורשה), מיושבים פולנים קתולים. הוא גם הצטרף לקואליציה נגד
צרפת המהפכנית ( 1792 — 1795 ), בנו, פרידריך וילהלם 111 ( 1797 —
1840 ), הובס כליל בידי נפוליון (בעיקר בקרב ינה, 1806 ), צבא
צרפת נכנם לברלין, ום׳ איבדה את כל שטחיה ממערב לאלבה ואת
השטחים שסיפחה מפולניה ב 1793 וב 1795 .

המפלה זעזעה את פ׳, גרמה לרפורמה מעמיקה בה מד רצון
המלך, והעלתה גורם חדש בעיצוב דמותה של הממלכה. שטין,
הרדנברג׳ שרנהורסט וגניזנאו (ע׳ ערכיהם) טענו, בשם מסרתו
העתיקה של הרייך הגרמני. שאין לנהל את ענייני הציבור* בלי
השתתפותו. שטיין והרדנברג הנהיגו תיקונים בחברה, ובכלל זה
שחררו את הצמיחים (אף שבמקרים רבים איבדו אלה את שדותיהם)
שיפרו את המינהל ונתנו דחיפה גדולה לליברליזציה של הסחר
והתעשיה. שארנהורסט ופון בוין (";*■< 80 ) הפכו את הצבא לחיל
עממי־למחצה. בעקבות כשלון נפוליון במסעו לרוסיה חלה התעוררות
לאומית אדירה בס , , והיא הכריזה מלחמה על צרפת (מארם 1813 )
ומילאה תפקיד מכריע בהבסתו (ע״ע נפוליון, עמ׳ 260/1 ). בקונגרס

153

פרוסיה

154

וינה ( 1814/5 ! ע״ע דנה, קונגרס־, עמ ׳ 209 ! ור׳ שם מפה, עמ ׳ 208 ,
ומפה כאן, בסמוך) סופחו לפ׳ שטחים נרחבים.

ההתעוררות הלאומית הגדולה שחלה אותה עת בגרמניה (ע״ע,
עמ׳ 446 ) הפכה את ם׳, שהיתר, עד אז מכונסת בעצמה ומעוניינת
יותר בצפון־מזרה אירופה, למוקד לאומי כלל גרמני. דבר זה היה
למורת רוחם של פרוסיס בחצר המלוכה, ובהם המלך עצמו, ושל
הוגים משכילים־ליברליים בגרמניה, שנטו אחרי רעיונות המהפכה
ותיעבו כל דבר פרוסי. רובם של משכילים אלה באו בעקבות
תבוסת נפוליון בעולה הישיר של פ׳, שבקונגרס וינה (ע״ע) פוצתה
על אבדן שטחים בפולניה לטובת רוסיה בשטחים שסופחו לה בתבל
הריינוס ובווסטפליה, ושהיו האיזור המתקדם והליברלי ביותר בגר¬
מניה. המלך לא קיים את הבטחתו לכונן מידה של שלטון ייצוגי
( 1815 ) ושיקע את פ׳ מחדש באווירה של ראקציה אבסולוטית,
בהעדיפו משטר פרוסי עפ״נ איחוד גרמניה כולה, שנעשה למשאת
נפשם העיקרית של הליברלים. "חופש" ו״איחוד גרמניה" נעשו כאילו
למושגים נרדפים בעיני הליברלים, והפרוסיות מנעה אח שניהם.
כעד זה הסכימה החצר להקמת תאגיד מכם כל־גרמני(ת<שז 6 /י 2011 )
1834 ! ע״ע גרמניה, עם׳ 448 ), פרט לאוסטריה. פ׳ התייצבה בראש
תאגיד זה, אך ראתה בו תחליף לאיחוד מלא. פרידריך וילהלם 7 \ 1
( 1840 — 1861 ) הסכים לכינוס פרלמנט כל־פרוסי ( 1847 ), כדרישת
הליברלים, אך סירב לשתפו בשלטון ואטם אזניו משמוע את הקריאות
לאיחוד גרמניה בהנהגת בית המלוכה הפרוסי.

גל מהפכות 1848 פגע גם בפ ׳ , ובאמצע מארס ניטשו קרבות
רחוב בברלין! המלך נבהל והסכים לכנס אסיפה לאומית מכוננת,
אך הרכבה היה ליברלי-דמוקרטי מדי לטעמו, והוא פארה (דצמבר
1848 ). באפריל 1849 סירב פרידריך דלהלם לקבל את כתר קיסר
גרמניה, שהציע לו הפרלמנט, שהתכנס בפרנקפורט מאז מהפכת 1848 ,
בנימוק שאין אסיפה זו מוסמכת לכך וכתר הקיסר מקורו "בחסד על¬
יון". צבא פ׳ דיכא מרידות של רדיקלים בסכסוניה, בבאדן ובפפאלץ
(מאי—יוני 1849 ). בתחילת 1850 אושרה סופית חוקת פ , , והיא היתר,
בתקפה עד 1918 : בבית העליון(מ 1854 — ״בית האדונים״ [' 1361x011
112115 ]) ישבו נציגי אצולת הקרקע, הערים הגדולות וממונים מטעם
המלך! בבחירות לבית התחתון השתתפו רק אזרחים משלמי מסים,
לפי גודל הכנסתם בשלוש דרגות! משקל קולו של בוחר מהדרגה
הראשונה היה פי 4 משל בוחר מהדרגה השניה ופי 16 משל בוחר
מהדרגה השלישית. סמכויות הפרלמנט הוגבלו לאישור חוקים ולה¬
טלת מסים חדשים (אך לא לאשרור המסים הקיימים) וכן לאישור
התקציב! הממשלה לא נזקקה לאימון הפרלמנט.

וילהלם 1 (ע״ע! 1861 — 1888 ) נחשב לליברלי יותר מאחיו, אולם

במהרה הסתבך ב״פולמוס החוקה״: המלך רצה להנהיג ראורגניזציה
מרחיקת לכת בצבא, והבית התחתון הסכים לממן זאת בתנאי שהשי¬
רות יוגבל דוקם צבא טריטוריאלי בפיקוד אזרחי (• 0111 ^ 1 ) 11 ^ 1 ).
המעמדות המפולגים נתאחדו בעניין שנגע לכיסם, שהיה בסמכותם
ע״פ החוקה ושהיה קשור בעתיד הצבא — המכשיר העיקרי שבידי
המלך עקב שליטתו המוחלטת בסגל הקצינים המקצועיים, שהיו כולם
יונקרים. המלך סירב לקבל סמכות הבית בענייני צבא, ומיאן להי¬
ענות לדרישות הפרלמנט לפטר את עוזריו, שסיבכוהו בפולמוס
החוקה, ולמנות שרים שייהנו מאימון הפרלמנט! ואילו הבית סירב
לאשר את תקציב המדינה כולו. דומה היה שמשטר המלוכה יתמוטט
בהתנגשות חזיתית זו בין הכתר לבין הבורגנות. לפני שהתפטר
לטובת בנו ניסה וילהלם מוצא אחרון: הוא מינה את ביסמרק (ע״ע)
לראש שדיו, וזה ניצח, תוך שנים מספר, את הפרלמנט. הציל את
המשטר והפך את פ׳ לאבן הפינה של קיסרות גרמניה.

ביסמארק פירש אח החוקה כאילו בהעדר תקציב מאושר נמשך
מימון הוצאות המדינה ע״ם תקציבי השנים הקודמות, ומימן את
התיקונים בצבא מעודפי הכנסות שנצטברו הודות לפריחה הכלכלית.
אח״כ פנה לעסוק בבעיות חוץ. ם/ יחד עם אוסטריה, ניצחה במל¬
חמה את דנמרק ( 1864 ), וב 1866 ניצחה את אוסטריה, סילקה אותה
מהברית הגרמנית וסיפחה את האנובר, שלזוויג־הולשטיין, הסן־קאסל,
נסאו והעיר פרנקפורט (ראה מפה, כרך י״א, עמ ׳ 455 ). עם נצחון
זה נשתנה הרכב הפרלמנט. הליברלים ראו שרק ם׳ עשויה להגשים
את חלומם — איחוד גרמניה, וחל בקרבם פילוג: המיעוט העדיף
חופש, והרוב העדיף איחוד בהנהגת מדינת השררה הפרוסית. הרוב
החדש בפרלמנט אישר למפרע את תקציבי השנים הקודמות וסמך
ידיו על הפרות החוקה של ביסמארק ועל מעמדו העליון של הכתר
בענייני בטחון וחוץ.

פ׳ נהיתה למלוכה המצליחה היחידה בכל צפון־מערב אירופה,
בתקופה שבה נתרחב שלטון הדמוקרטיה הבורגנית לשכבות הביניים
הנמוכות. ם׳ סיגלה לעצמה "השקפת עולם" פוליטית־חברחיח אור¬
גנית ומיליטריסטית, שמיזגה תועלת ומוסר, משטר וחברה במסגרת
היסטוריסטית מובהקת, שראתה ב״פרוסיות" ( 1 מנ 11 מ 011580 ז?) אח
הטוב והיעיל, היפה והתרבותי שבהיסטוריה האירופית. ה. טריצ/קה
(ע״ע) היה לפה לאמונה זו, שכאילו הוכחה מן ההיסטוריה, ושילב
פרט, חברה, מדינה וטבע במסגרתה המדינית של המונרכיה הפרוסית
הלא־דמוקרטית. בעקבותיו נפתחה אסכולה היסטוריסטית שלמה
שהאדירה, "כהשקפת עולם מדעית", את השיטה הפרוסית כבסים
לאיחוד גרמניה ולהפצת תרבותה.

ב־ 1870/1 ניצחה פ׳ את צרפת, ובעקבות כך הוקם "הרייך" הגר-

155

פרוסיה

156

מני השני, כפדרציה של מדינות בראשות פ/ מלך פ׳ נהיה לקיסר
גרמניה, קאנצלר הרייך היה גם ראש ממשלת ם׳, ובבית הפדרלי
( 31 ז 85 >ח 811 ), זרוע המינהל העיקרית של הרייך, היתד. עדיפות לפ ׳ ,
הוקם גם פרלמנט כל־גרמני ( 8610115138 ), שנבחר על יסוד זכות
בחירה כללית ושווה, ונמסרו לו סמכות החקיקה (באישור הבונדס¬
ראט) וקביעת התקציב 1 אך מינוי הקאנצלר ופיטוריו היו בסמכותו
הבלבדית של הקיסר, והלה הוסיף ליהנות מסמכות מוחלטת בענייני
חוץ וצבא, מכוח היותו ״אדון המלחמה העליון״ (-* 68 ״£ • 0861-5161
״ 010 . בניגוד לרייך הגרמני הראשון היה הרייך החדש בעיקרו
מעצמה אחידה, נתונה להשפעתה המכרעת של פ׳, שכללה כ 2 / 3
משסה גרמניה ומאוכלוסייתה, וא״א היה לשנות את חוקת הרייך
בלי הסכמת פ׳.

ם׳ — יצור מלאכותי, חסר גבולות טבעיים וצמיחה תרבותית
עתיקה, שנבנתה במודע באמצעים מינהליים־תבוניים, ובראשם הצבא
והביורוקרטיה — נזדהתה אפוא עם הלאומיות הגרמנית הרומנטית
והאידאליסטית. זיהוי זה נתן כלים ודרכי פעולה פרוסיים בידי עם
שהתרגל לחיות במפורד, בלי נקודת כובד פוליטית ומוסדית. בין
המוסדות, התפיסות והגישות שהנחילה פ׳ לגרמניה החדשה יש
למנות במיוחד את אלה: 1 ) הצבא ומוסדותיו, שהיו, ביחס לתקופתם,
גופים מודרניים ורציונליים מתוחכמים ביותר, ושירתו בעוורון
שיטה פוליטית בלתי־רציונלית והשקפות חברתיות היסטוריסטיות-
לאומניות תוקפניות. 2 ) ההנחה שהשתרשה, שניתן להגיע בכל עניין
ל״פשר הדברים" ולפתור בעיות לחלוטין וביעילות, וש״פתרון סופי"
לקונפליקטים אפשרי ורצוי גם בחיי החברה. מערכת מדינית-חברתית
המספקת שירותים ביעילות (במסגרת של בטחון נפשי, שהמציאה
המדינה הפרוסית לנתיניה) היא גם מוסרית יותר מאחרות. 3 ) זכויות
הפרט (ולימים מערכת השירותים הסוציאליים המתקדמת ביותר)
נגזרות מזכדותיו ההיסטוריות של העם הגרמני, ולא "מזכויות הטבע",
כבתפיסה הרציונליסטית של הליברליזם הדמוקרטי. לפיכך אין
הפרט זקוק לאותן זכויות פוליטיות, כפי שניתנו בדמוקרטיות המע¬
רביות (בדיעבד ניתנו רוב הזכויות והשירותים כדי למנוע תסיסה
חברתית). 4 ) המדינה האחדוחית, שבה הכוח ( 11430111 ) בידי עילית
היסטורית שיצרה את פ׳ וחידשה את איחוד גרמניה, היא צורת
השלטון היחידה הראויה לתרבות הגרמנית ולייעודה! כל המאיים
על אחדות המשטר וייחודו מאיים אפוא על חיי העם ויש ללחום
בו (הכנסיה הקתולית! הסוציאליזם המאורגן). 5 ) מדינת חוק
860111:551330 ), שבה מוגבל הכוח שבידי העילית ע״י חוקה (- 5 ב£! ¥6
51108 ) שקיבלה על עצמה מרצון, ע״י המסורת ההיסטורית־דתית
המבטיחה לפרט את זכויותיו וע׳יי המערכת המינהלית המפותחת, ובה
בתי דין מקצועיים,מומחים לפעילויות הפולימיות־החברתיותהשונות.

גרמניה שבהנהגת פ׳ הפכה לגורם שהפחיד את שכנותיה ואח״כ
קוממן נגדה. מלה״ע 1 שמה קץ לפרוסיות, וחוזה ורסאי ניתק את פ׳
המזרחית מברנדנבורג ע״י הטריז של הפרוזדור' הפולני. בגרמניה
הווימארית היתה פ׳ מדינה ( 00 * 13 ), שבה שלטו דווקא הסוציאל-
דמוקרטים — גם בזמן שהממשלה המרכזית בגרמניה היתד. שמרנית-
קתולית. בעלות הנאצים לשלטון (ינואר 1933 ) מונה ה. גרינג(ע״ע)
לשר הפנים ואח״כ לראש ממשלת פ/ ועמדת כוח זו סייעה לו לבסס
את שלטונו של היטלר. ב 1936 בוטל למעשה האופי הפדרטיווי של
גרמניה ועמו מעמדה האוטונומי של פ׳. בעקבות מלה״ע 11 חולק
שטח פ׳ בין 4 מדינות (בריה״מ, פולניה, מזרח־גרמניה ומערב־
גרמניה), ואחד הנימוקים לכך היה ש״הפרוסיות" היתה אבן יסוד
של הנאציזם. כמה יסודות של הפרוסיות שירתו אמנם את הנאציזם
— הסדר, האטטיזם והמיליטריזם! ואולם היטלר צריך היה לשבור,
או להסב לצרכיו, יסודות אחרים, כגון שלטון החוק וכללי המשחק
האריסטוקרטיים של האצולה הצבאית הישנה. במרד 20 ביולי 1944
מילאו נושאי דגל הפרוסיות הישנה תפקיד מרכזי. דיכוי המרד,

ואח״כ מפלת גרמניה במלחמה, גרמו לחיסול הקבוצה החברתית ש¬
נשאה את הפרוסיות ולהיעלמות פ׳.

ע״ע גרמניה, עמ׳ 441 — 461 ! 486/7 .

. 0 ; 1918 . 20 . 14 . 19 מוין . 11 .¥ י ש 1£ :מת 1£1 ^ .?

; 1955 , 1945 — 1640 111 ) 5£1 14 ^¥ / 0 ^ 771 , 031£

, 5 ^ 80110 ;* 1959 ,.¥ <*/ מ/£ ,־ 31 מ 011 />׳\ ¥011

. 1967 4 })*?ס&ס&ס ,.¥

של. אה.

יהודים. המסדר הטוטוני ששלט בם׳ המזרחית מאז המאה
ה 13 אסר על כניסת יהודים לשטחו. מן המאה ה 15 היתה פ׳
המזרחית בשלטון פולני והעלימה עין מנוכחותם של סוחרים יהודים
מפולניה — אף כי נאסר עליהם להתיישב בם/ רק עם חילון המסדר
הטוטוני, בימי אלברכט 1 (ע״ע, עמ׳ 382 ), הותר לשני רופאים
יהודים להתיישב בקניגסברג (ע״ע). ב 1573 גורשו היהודים מברג-
דנבורג (ע״ע). מהמאה ה 17 הגיעו יהודים למחח הפרוטסטנטי,
ונתקבלו ברצון ע״י החוגים השליטים. במחצית השניה של המאה
ה 18 נוסדו קהילות יהודיות באלבינג, ליק ועוד.

פרידריך (ע״ע) וילהלם ״הבוחר הגדול״ ( 1640 — 1688 ) ירש כמה
נסיכויות במערב גרמניה, בהן היו יישובים יהודיים. אח״כ קיבל גם
את הלברשטט (ע״ע), מינדן ( 1648 ), מגדבורג (ע״ע) והלה (ע״ע).
המלך שדאג לשיקום המדינה אחר מלחמת 30 השנה נתן ב 1650
ליהודים מפולניה זכות מסחר—אך לא ישיבה—בברנדנבורג למשך
7 שנים, וב 1660 חידש זכות זו. לאחר גירוש היהודים מווינה ( 1670 )
התיר את התיישבותן של 50 משפחות יהודיות עשירות בברלין,
פרנקפורט ע״נ אודר ולנדסברג (ע״ע). המלך גבה מהם מם מופקע
וע״כ גם התעלם מהתנגדות האזרחים להתיישבותם. בימיו היו
בקהילה בברלין 40 משפחות, בהלברשטט — 86 , בפרנקפורט — 43
ובפומרניה התיישבו 15 משפחות. בנו פרידריך 1 (ע״ע), שהוכתר
ב 1701 , אישר את זכויות היהודים. בימיו נוסדו קהילות חדשות
וותיקות גדלו. יורשו, פרידריך (ע״ע) וילהלם 1 ( 1713 — 1740 ),
קבע כי זכות ההתיישבות תעבור רק לבן הבכור והתיישבות אחים נו¬
ספים מותנית ברכושם. בכך נקבע כקו בולט במדיניות הפרוסית —
להגביל את מספר היהודים. ב 1717 מינה המלך את משה לוין גומפרץ
לפרנס ראשי ליהודי פ׳, כנראה בקשר לפיקוח על המס. ב 1728 נקבע
סכום המס השנתי ל 15,000 טאלר, וב 1730 הותנתה גם זכות הישיבה
של הבכור באמצעיו הכספיים ( 1,000 טאלר). ליהודים זרים הותר
להתיישב אם היו ברשותם 10,000 טאלר לפחות. על היהודים
נאסר להתחרות בגילדות הנוצריות ולעסוק ברוכלות, והותר להם
המסחר רק בדברי פותרות, בבגדים ישנים ומתן הלוואות בריבית.
פרידריך 1 החיל את החוק הזה על כל שטחי פ׳, ובכך יצר תנאים
אחידים לכל יהודי פ׳ והגדיר בשווה את מעמדם המשפטי. מלך זה
עודד את הסוחרים היהודים העשירים להשקיע בפיתוח התעשיה,
וכך הוריש לבנו מדיניות כפולה כלפי היהודים: עידוד כלכלי מחד,
וצמצום מספרם וזכויותיהם מאידך.

פרידריך (ע״ע) 11 ( 1740 — 1786 ) אף החמיר מאביו. עם כיבוש
שלזיה ב 1742 נפרש שלטונו על אוכלוסיה יהודית גדולה. ב 1749 ,
משגדל מספר היהודים בעלי החסות (ע״ע חסות. יהודי-) פי שניים
ממספרם ב 1728 ( 2,093 ב 1749 ), התקין תקנה שסיווגה את יהודי
״החסות״ ל״מיוחדים״ — שמספרם בלתי מוגבל אך זכויותיהם
אינן ניתנות להורשה — ול,-רגילים" שמספרם מוגבל, והם זכאים
להוריש את זכות-החסות לבן אחד. במלחמת 7 השנים ( 1756 — 1763 )
הסתייע מלך זה בספקי צבא ובבנקאים יהודים. אחר המלחמה עודד
את ה״עשירים החדשים" היהודים להשקיע בתעשיה, ומסר להם את
החכירה הכללית של הנפקת המטבע. יחד עם זה העלה את המם
השנתי, וחייב אותם גם במסים חדשים. ב 1769 חוקק חוק שחייב כל
יהודי שנזקק לפריווילגיה מלכותית לקנות ולייצא כמות ידועה של
חרסינה מן התעשיה המקומית.

157

פרוסיה

158

1,000-500

ס

2,000-1,000

•

7,500-2,000

▲

14,000-10.000

■

36.000

ס

ע״ע

הגובר

הקהי 5 ות היהודיות העיקריות בפרוסיה כ 1871 (ע׳יפ השטות ההיסטוריים)

באותה עת החל בערים הגדולות, ברלין, ברסלאו (ע״ע ורוצלב}
וקניגסברג, תהליך ההתבוללות. ראשונים היו בני השכבה העשירה
ובעלת ההשפעה (ע״ע השכלה, עם׳ 534/5 ), בחלוקת פולניה הרא¬
שונה ( 1772 ) כמעט הוכפלה האוכלוסיה היהודית בם׳.

בימי פרידריד (ע״ע) וילהלם 11 ( 1786 — 1797 ) החלה תקופת לי¬
ברליזציה ורפורמה בם , . הוא היה ממעריצי מנדלסזון ומירבו (ע׳
ערכיהם). בשנות מלכותו הראשונות בישל את חוק החרסינה ואת מם
״הגוף״ בו חויבו יהודים זרים. ב 1791 קיבל דניאל איציג ומשפחתו
אזרחות מלאה. ב 1792 ביטל המלך אח האחריות הקולקטיווית של
הקהילה עבור מסי חבריה ותשלום ערך גנבותיהם. הוא הטיל על ועדה
להכין חוקה ליברלית ליהודים, אולם זו לא הוצאה לפועל. עם חלוקה
פולניה בשניה ( 1793 ) ובשלישית ( 1795 ) נוספו כ 128,000 יהודים
לתחומי פ׳, המן קצר לפני מותו הוציא המלך תקנון כללי ליהודי
המחוזות החדשים, שהיה מתקדם לעומת החוקים הקודמים. בשל
אפיו השמרני של בנו פרידריך (ע״ע) וילהלם 111 התעכבו התיקונים,
עד לתבוסת ם׳ בידי נפוליון ( 1806 > ע״ע גרמניה, עם׳ 509 ). ב 1812
הושוו היהודים, מבחינה עקרונית, לנוצרים בזכויותיהם (ע״ע שם),
אבל השבועה היהודית לא בטלה, וכמה הגבלות על עיסוקיהם עמדו
בעינן. בימי המלחמה בצרפת התנדבו יהודים רבים לשירות צבאי,
כהכרת טובה על מתן השוויון; ברם, פרידריך וילהלם 111 לא התכוון
להגשים את חוקת 1812 , ואף הפר את הבטחתו שכל המתנדבים,
ללא הבדל דת, יהיו זכאים להיבחר למשרות ממשלתיות.

ב 1818 פוטרו היהודים מכל המשרות האקדמיות, ובווסטפליה
ובחבל הרינום — שהוחזרו לס׳ לאחר קונגרס וינה — פוטרו אף
פקידים למיניהם. באותה שנה חודשה בחבל הרינוס "הפקודה המח¬
פירה" של נפוליון 1 . מעמדם המשפטי של היהודים היה מסובך בשל
קיום 22 שיטות חוק בפרובינציות השונות. המלך עודד שמד ואסר
גיור. בשנים 1812 — 1846 התנצרו בפרוסיה 3,170 יהודים. בפקודת
השלטון נסגר חדר התפילה הרפורמי של ישראל יעקובסון (ע״ע)
בברלין. חמורה במיוחד היתה מדיניות פרידריך וילהלם כלפי יהודי

פוזנן (ע״ע), שהיוו ב 1816 42% מיהודי פ/ ב 1846 עדיין לא היו
80% מיהודי פוזנן אזרחים, ושליש מיהודי פ׳ כולה לא הגיעו
למעמד זה.

פרידריך (ע״ע) וילהלם ז\ 1 ביקש לממש את השקפתו על "מדינה
נוצרית״ קורפורטיווית. ב 1847 הצליח, למרות התנגדות הוגים
ליברליים, להעביר את החוקה שהכירה במעמדן הקורפורטיווי של
הקהילות היהודיות ואסרה על יהודים להחזיק במשרות שיש בהן
סמכות שיפוטית. נסגרו בפניהם הקתדרות ללימודים הומניים ומשרות
המינהל באוניברסיטאות. מהפכת 1848 הצהירה על חופש הדת
ושוויון לכל, וההצהדה אושרה מחדש ב 1869 לכל הקונפדרציה
הצפון־גרמנית, אבל למעשה נשארו בעינן הפליות בצבא, באוניבר¬
סיטאות ובפקידות הממשלתית.

במשך המאה ה 19 חלו ביהדות ם׳ שינויים דמוגרפיים, כלכליים,
חברתיים ותרבותיים. מספרם גדל מ 123,823 ב 1816 ל 194,558 ב 1840 .
כ 40% מיהודי פ׳ התרכזו ב 1840 בפוזנן(בה היוו 6% מהאוכלוסיה)
ו 40% בשלזיה, חבל הרינוס ובס׳ המערבית. הקהילות הגדולות
ביותר היו בברלין ובברסלאו. רוב יהודי פ׳ ישבו בכפרים ובערי שדה.
עיסוקם העיקרי היה רוכלות, פונדקאות וסחר בהמות. ב 1871 היו
325,000 יהודים נתינים פרוסיים ( 69% מיהודי גרמניה). כולל היהו¬
דים מהשטחים שסופחו ב 1866 — הגובר (ע״ע), שלזוויג-הולשטיין,
הסה־נסאו ופרנקפורט (ע״ע) ע״נ מיין. בשל הגירה פנימית נותרו
ב 1910 בפוזנן 26,512 יהודים (כ 8% מיהודי ם׳) ותהליך דומה אירע
בם׳ המערבית. לעומת זאת, בזכות תיעוש ועיור משכה אליה ברנדנ¬
בורג חלקים גדולים מיהודי פ׳, שמספרם הגיע ב 1910 ל 151,356
( 44% מיהודי פ , }. בפרובינציות האחרות: וסטפליה, חבל הרינום
ושלזיה, נשאר מספר היהודים יציב יחסית. שנות 1870 — 1880 היו
שגות שיא מבחינה דמוגרפית. ב 1925 התרכזו 60% מיהודי פ׳
( 342,765 ) ב 4 הקהילות הגדולות, ברלין, ברסלאו, פוזן וקניגסברג,
ו 15% אחרים בקהילות שהיו בהן למעלה מ 1,000 נפש. הקהילות
בכפרים נעלמו.

159

פרוסיה — פרוצי, כלדסרה

160

, למרות השגיהם הרבים של יהודי פ׳ בתחומי הקיסרות הגרמנית
שמרה פ׳ על גישתה האנטי־יהודית, שמצאה את ביטויה והשפעתה
בתחומי הקיסרות כולה. עד מלה״ע 1 היה איגוד הקהילות הגרמניות-
יהודיות ארגה גג לרוב קהילות ם׳. לאחר המלחמה הוקם שוב
איגוד ארצי של הקהילות היהודיות הפרוסיות שכלל 650 קהילות
( 96% מיהודי פ , ). הארגון קיבל סובסידיה ממשלתית, אבל לא

הכרה רשמית מהשלטונות.

במפנה המאות ה 19 — 20 התנהל משא תעמולה אנטישמי נגד
ההגירה היהודית ההמונית ממזרח אירופה לפ/ במיוחד לברלין
ולעדים הגדולות האחרות (לאחר הפרעות ברוסיה ב 1881 הגיעו
30,000 יהודים). מספר יהודי ם׳ נידלדל בשל צמצום הילודה והגירה.
וע״ע גרמניה, עמ׳ 502 ואילך (ושם גם על חיי הרוח). רמיזות

לערים בעלות יישוב יהזדי בם׳ — ר׳ מפה.

1. ?11 ]£)$ . 5 ; 1912 , 1-0 הו 11 ) 144 [ ■ 40 1011 ^><)ו 2 ו 417 ה £1 < 01 ,(עו״פז ,
0(7 ?((141112(/)( 510*11 £0 נ 5011 ^ 171 ; 1971 — 1925 , 1-11 ,ה) 1114 *! 4 4 הוו -
1711:2,, 7.111 0(1(81(81( 4(7■ ]1 01261 ^ .$ ; 1967 , ה) 21 ו 1 )) 21/1 ) , 3 ווו ה) 4 ו ,
]11411(1)( 34(11(( %07 ה) 8 ) 112212 ))? 171 471% ( 41 > 41 ( 0 ) 71 15 ) 5 ) 4 ) 1 ז 11 הזה

51<141(5 11 ,ה 1141 ה) 144 [ ,) 150110 ? .מ ; 1967 , 1848 — 1808 ,ה x 11 11 4 ה*ו (((

172 1968.

ה. וס.

פרוסית עתיקןה, לשון, ע״ע בלטיות, לאונות.
פו*וס?!אואר, י ו 0 ף סא י ו" — : 05113110 )? ז 6 ץש 4 ג 11 ק 105€ —

( 1677 — 1971 ), עורך־דין ומנהיג יהודי באה״ב. בין 1903 —

1923 היה שותף במשרד עו״ד בניו־יורק, ובשנים 1923 — 1930 היה
שופט ביהמ״ש העליון לערעורים של מדינת ניו־יורק. היה ידיד קרוב
של א. סמית, המועמד הקתולי הראשון לנשיאות אה״ב ( 1928 ), וסייע
בידו להיבחר למושל מדינת ניו יורק ובמערכת הבחירות לנשיאות.

בראשית תקופת שלטון
הנאצים הצטרף פ׳ ל*

"ועד היהודי האמריקני',

שדגל בזכות חופש הגי¬
רה יהודית לא״י, תחת
חסות בי״ל, אך התנגד
לרעיון המדינה היהודית.

ב 1947 — 1949 היה פ׳ נ¬
שיא הוועד, ומאז נש¬
תנתה עמדת הוועד— בהשפעת פ׳— עד כי דגל בגלוי, ב 1947 , בה¬
קמת מדינה יהודית בא״י, ברוח החלטות האו״ם. ב 1948 כבד היה
פ׳ ציוני מובהק, וטרח רבות לגיבוש חזית יהודית מאוחדת באד,"ב
למען ישראל, כלכלתה ובטחונה. בספרו 65 ות 1 ^ ץ 4 * 0£ )מ 6 רת 56$ 4
(״קטע מתקופותי״), 1950 , הסביר פ׳ את העילות לשינד עמדתו,
שנבעו, בעיקר, מהפיכתה של מדינה יהודית לעניין מעשי, ומהכרותו
של פ׳ את יהודי מזרח־אירופה, הכרות שהעמיקה לאחר שנוח
המלחמה, ואשר הביאה אותו לידי הברה כי תפיסת נושא הזיקה
הלאומית בסגנון הנהוג באה״ב אינו מתאים כלל ליהדות זו שהיא
נטולת זכויות־אזרח במקומה. בשנים 1951 — 1953 היה ס׳ יו״ר ה״ועדה
למלחמה בפשע" של מדינת ניו-יורק, ומנהל "שידות הסעד הלאומי
לפליטים".

,( ¥£216001(, 1^X1X111 םגסבושות^) 1877-1971 ./ ,? 560 .ם

. 1972

פרוסקורוב, ע״ע חמילביצקי.

פרופרטיוס, סכסטוס — 1111$ ז 0 קסז? 50) — 50x111$ [ז]—

י י 15 [ו] לפסה״נ), משורר רומי, מיוצריה הדגולים (ליד טיבו־

לוס ואווידיוס [ע׳ ערכיהם]) של האלגיה (ע״ע, עט׳ 398 ) הרומית.

מוצאו מאומבריה, לפי המשוער מאסיסיום (ע״ע אסיזי). משהפקיע
אוקטוויאנוס קיסר (ע״ע אוגוססום) אחוזות למען חייליו ( 41 — 40 ),
הפסיד גם פ/ כמו ורגיליום, את אחוזתו. הוא עבר בגיל צעיר לרומא
ושם רכש את השכלתו ונתפרסם כמשורר מחונן. הוא התחבר לסופ¬
רים בחוג מיק נם (ע״ע) ונמנה עם תומכי האידאולוגיה של אוגוסטום
ששאף להחיות את הרוח הרומית העתיקה. משיריו(נאספו ב 4 ספרים)
הקדיש רבים לקינתיה האהובה ( 103113 ? שגתכנתה 1113 ) 0 ץ 0 ע״ש
אלוהי השירה אפולון מקינתום; השר לסביה של קטולום ע״ש ספפו
מלסבום). פ׳ הביע בהם את רגשותיו של זוג נאהבים בחן ובשנינות.
בספר ה 111 , ובמיוחד ב 7 \ 1 , מובאים שירים פטריוטיים ואטיולוגיים
(ע״ע אטיולוגיה), הקשורים באגדות מתולדות רומא ובפולחן הדתי
הרומי בראשיתו.

פ׳ היה משורר מלומד ( 115 ) 100 ) 13 ש 0 ק) שהלך בעקבות הפייטנים
האלנסנדרוניים, במיוחד קאלימאכום ופיליטאם (ע״ע יונית, לשון
ותרבות, עם' 557 ; לסינית, ספרות, עמ׳ 643 ). אולם הוא עלה על
קודמיו בכושר הבעה חם וכן של רגשותיו. פ , היה נערץ בתקופתו,
אך נשכח ביה״ב. גאל אותו פטררקה ומכה״י שלו הודפסו שירי פ׳
ב 1492 . שירתו השפיעה רבות גם בעת החדשה (בין היתר על א.
שניה [] 016110 ], ג׳. לאופרדי וע. פאונד [ע׳ ערכיהם]). גתה אמר
על שיריו שהרעידו את כל נשמתו; הוא הושפע מם׳ ב״אלגיות
הרומיות" ועוד. י. רטוש וד. שדף תרגמו לעברית קטעים משירי ם׳
(ר׳ מ. גרגט, עולמה של רומי, 260/63 , תשכ״ז).

11 הו 1 \ 8 ) 70 ? 5 ) 1 ( 1 , 0 ( 011 גז 1 . 14 ; 1945 41 4 > %1 ) £1 '£ ״ 1

מוח 1400 ) ) 8 )<>)ק 1 )) 51 ) 1 ( 1 ה) 8 ) 2 וה 1 ) 1 ה 1 )) 4 ה 0 ו 1411 >) 7 ): 4 12714 ■ 3 2 ) 4
:. 3 . 5 4 ( 1 ( 4 4 ה 072 ? ( 74 )£ , 311 /י 1 ( 1 ט 5 .ק .( ; 1960 ,(זוצ ,.זנ 1 :א 261 ת £1
. 1964 , 441111011011 ) 7 ) 111111 ))€ הו ? $044 4

ב ש.

3 ^^ 030 פרל , ^^" — 1112 ) 0 ? 1 ) 1111311 ) 01 ? 33 !\ — (נר

1914 ), ביוכימאי אוסטרי-בריטי, ממוצא יהודי. נולד בווינה
והתחנך באוניברסיטה המקומית. בשנת 1936 , עם עליית הנאציזם,
עבר לאנגליה, ובאוניברסיטת קימבריג׳ החל במחקר פיזור קרני x
בפרוטאינים (ע״ע), בהדרכת ו.ל. ברג (ע״ע). תואר דוקטור קיבל
פ׳ ב 1940 .

ם׳ ארגן באוניברסיטת קימבריג׳ את המעבדה לביולוגיה מולקו¬
לרית לאחר מלה״ע 11 , ובה הוא עובד עד היום. פ׳ חקר בעזרת קרני
x את המבנה המפורט של מולקולת ההמוגלובין (ע״ע) ואת השי¬
נויים החלים במבנה זה בעת קשירת החמצן. עבודה זו זיכתה את פ׳,
יחד עם ג׳. קגדרו (ע״ע), בפרס נובל לכימיה לשנת 1962 . ב 1962
י״ל ספדו 1011 ) 1100 ? 1 ) 311 סז 11 ) 10 מ) 5 , 15 ) 401 1101010 א 1 > 311 01115 ) 0 ]?
("פרוטאינים וחומצות נוקלאיות, מבנה ותפקיד").

פתצי, בלדסרה — 11221 ־ 01 ? 6 ]] 13553 > 831 ( 1481 , נדנה

1536 , רומא). צייד, ארדיכל ומעצב־תפאורות איטלקי, פ׳

היה בגיל צעיר, כפי הנראה, שוליה של פינטוריקיו (ע״ע) וסייע לו
בציור הפרסקים שבקאפלת יוחנן המטביל בקתדרלה של סיינה.
ברומא, לשם עבד ב 1503 , עבד, יחד עם ברמנטה (ע״ע), בתכנון
כנסיית פטרום הקדוש, רחד עם פיטרו ד׳אנדריאה עיטר את כנסיית
סן אנורפיו! הפרסקים שבאפסיס מיוחסים לו.

בארמון הווטיקן צייר פ׳ את המסגרת הדקורטיווית של הקימור
בסטנצח ד׳אליודורו, שבה צייר רפאל (ע״ע), ואת דמויות הפילוסו¬
פיה, אפולו, מרסיאם והפוטי בסצינת "ההתבוננות ביקום" שבסטאג-
צר, דלה מיניאטורה. החל ב 1508 פעל פ׳■ בעיקר כארדיכל, לאחר
שקיבל לידיו את-תכנון וילה פארנזיגה (בנייתה נסתיימה ב 1511 ).
ציורי־הפרסקו המעטרים אחד פאולמיה ( 6 ׳ 11 ) 01 ( 5£ ס 1 ? 10116 ) 5313 )
מייצגים היטב, ביסודותיהם האילוזיוניסטיים, את חידושיו בציור:
חלונות ועמודים מדומים שמבעד להם משתקפת פנורמה רחבה של
נוף מצויד. — אחר פותו של ברמנטה, ב 1514 , המשיך ס׳ בתכנון

י. ט. פרוסקאואר ו&חשסז אדו טיסראז,
דיקן מועצת החעמנים כווטיקז

161

פרוצי, בלדסרח — פרוק נשק, בקרת נשק, צמצום נשק

162

כנסיית פטרום הקדוש ועבד, יחד עם רפאל, בעיטור כנסיית סנטה
מריה דלה פאצ׳ה ( 1516/7 ) — שם צייד את "הצגת מריה במקדש"
כציור'הווי שיש בו כבר סממנים מניריסטיים מוקדמים בהשפעת
פינטוריקיו יחד עם השפעת סגנונו המאוחר של רפאל.

ביצירתו הגדולה האחרונה, 001011116 3116 135511110 * 3122,20 ?,
ברומא ( 1532 — 1535 ), בולטים יותר שוב הסממנים הראשונים של
המניריזם (ע״ע). בשימוש הרב שעשה ביסודות האילוזיה האופטית
ובחיטוב חזית הבניין, שבר פ׳ ועיוות את הפרופורציות הקלאסיות
של הרנסאנס.

ם׳ תכנן תפאורות בימה וחגיגות, וגם בהן הראה כוחו ביצירת
אשליות פרספקטיוויות מופרזות, כמו סצינת "בגידת טרפיאה ברומ¬
אים", שצייר ב 1513 בשביל חגיגות שנערכו ע״י ג׳וליאנו דה מדיצ׳י
(ע״ע׳ עמ׳ 300 ).

; 1925 , 511/10 / 0 . 8.8 /ס !) 1 ז 0 ? 8 0/111 £8/6 ) 1 ( 1 , 601 ) 1 ./וו
. 1968 ,־׳ 26/6306 1 ) 14/1 ־ 3/8/67 011 . 8.8 , 17161 דזזנ 1 זי 1 ״ 0.1

י. שם.

ומטל 1 צנ י ם ( 65 ת 16:3£1066 ז 1 ; 1066116 ־ £61 ). ם', 6 ? 10 1110 ס,

תרכובת' אורגנו-מתכתית של ברזל (לאט , ות 11 זז £6 ),

נתגלתה ב 1951 . ידועה גם בשמה הכימי ביסציקלופנטאדיאניל-ברזל
("ס•!! 1 ׳< 13£11611 ת 6 י 1 ס 61 ץ 0 ־ 1$ נז), אך השם המקובל כיום בספרות המד¬
עית הוא ם/ התרכובות הכימיות האורגנו-מתכתיות, שלהן מבנה
מולקולרי דומה לזה של פ׳, ממוינות במשפחה אחת הקרדה בשם
הכללי מטלוצנים (מ׳). לדוגמה: רותנוצן( 6 ו 0661 ת 16 {] 111 ), "!!"!!"!ס;
אוסמוצן ( 0501066116 ), 0$ ו 7 נ 1 ?״ 01 ( קובלטוצן ( 60831:06606 ).

9: 10 00 ״ נ 0 ז ניקלוצן ( 0161661066116 ), 1 ^ 10 ^ 0,0 ואחרים.

הפ , וד,מ" האחרים מתקבלים בראקציה בין היון ציקלופגטאדיא-
ניל ־ נ 11 נ 0 ותרכובת מתאימה של המתכת:

01^1.1%

? 601 ,

- ״,ס־ 2 ^ 52 >

הם" הוא חומר גבישי, בעל צבע חום־צהבהב הניתך ג פ 174 . על אף
נוכחות אטום המתכת במולקולה, מגלה ד,פ׳ תכונות הצפויות מחומר
אורגני. הוא מסים בממיסים אורגניים כגון: בנזן, אתר, כלורופורם
ואתנול, אך אינו מסים במים. אחת התכונות המיוחדות היא היציבות
התרמית הגבוהה (מתפרק רק בחימום ל ס 470 ). בעזרת אנליזה
בקרני- x ובשיטה של עקיפת אלקטרונים נקבע שלם׳ מבנה מולקו¬
לרי בעל צורה דמויית-סנדוויץ׳. שתי טבעות מחומשות — 5 !? ־ 0 ,
מישוריות ומקבילות, במרחק 3.32,4 זו מזו,

קשורות לאטום הברזל בקשר כימי הקרוי:

קשר ". אטום הברזל נמצא בין שתי הטבעות
במרחק שווה ( 2.04,4 ) מכל אחד מאטומי
הפחמן שבכל טבעת.

פענוח מבנה סנדוויץ׳ של הנד יצר תחום
חדש בכימיה, שבו התאחדו הדיסציפלינות
הפורמליות של כימיה אי־אורגנית וכימיה
אורגנית והביא לגילוי המרים אורגגו־מתכתייס
רבים בעלי מבנים מולקולריים חדשים. חקר
התבונות הכימיות של פ׳ הראה כי ניתן לבצע
עליו מספר רב של ראקציות כימיות, בהן

׳ 6 ? פרוצז ,

התמורה חלה בטבעת אחת או בשתיהן גם
יחד. סוג הראקציות הכימיות של ם׳ דומה לראקציות התרכובת
האורגנית הטבעתית בנזן — 9 4 ״ 0 (ע״ע בנזול); ור׳ ציור.

כהכרה בחשיבות המדעית של החמרים האורגגו־מתכתיים מסוג
ד,פ׳, הוענק פרס נובל לכימיה ל 1973 במשותף לכימאים ג׳פרי
וילקינסון מאעליה וארנסט אוטו פישר (ע״ע) מגרמניה המערבית
על עבודתם החלוצית בכימיה של תרכובות סנדוויץ/

, 031$ . 4 ^ ; 1965 / 0 ^ 0161111511 16 ( 7 • 1 ג

. 8 — מח 3 ות^* 861 , 0 .£ :ח 1 ) 1165 ^ 0110 ) 46 ^ ח 1

,^ז 31101 ת 1 סז\^־ 11 ת^ ,׳( 311€11 מ 1 סז^* 0 ^) 5611 ? ,/)!סםבוחסז^. 5 ^ 6 ] , 111101311 ?

. 1971 ,( 113 — 96
מ.קא.

פרוק נשק, בקןךת נשק, צמצום נ£ק ( 15 ״ 36 ,£״ 31116 מ״ £153 >

׳' 511011:3:1011 מ״ 3 , 6011:601 ), מונחים במדע המדינה המציי¬
נים ביטול מוחלט של כלי-נשק, או צמצום מבוקר של ייצורם או
השימוש בהם. וע״ע מלחמה; נשק! שלום.

ביטוי לכמיהת הנפש לם״נ כבר מצדה בתנ״ך, "וכתתו חרבותם
לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישע׳ ב, ד). למעשה נודעו מקרים
רבים של פ״נ במזה״ת הקדום, בעולם הקלאסי, וגם במזרח הרחוק.
בד״כ היה סה״נ כסוי. ונבע ממניעים מעשיים, ולא הומניטריים, כש־
מנצחים כפו אותו על חלשים מהם. דוגמות לפ״ג כפוי נודעו במיוחד
במאה ה 20 , ובעיקר אחר כל אחת ממלחמות העולם. ואולם, ב 150
השנים האחרונות התפתחה גם מגמה לפ״נ מרצון. כתוצאה מהסכם
רש־בגוט 83200 ־ 61511 ? ; 1817 ), הגבול הארוך בין אה״ב לקנדה הוא
נקי מנשק גם היום. בוועידות האג ( 1899 , 1907 ), נעשו נסיונות,
ללא תוצאות, להגיע לפ״נ מוגבל. עקרון פה״נ נכלל ע״י הנשיא
וילסון(ע״ע) ב״ 14 הנקודות" שלו, ונכלל באמנת חבר־הלאומים. בין
שתי מלה״ע נעשו כמה נסיונות, רובם לא־מוצלחים, להגיע לפ״נ,
כגון: הוועידה הימית של וושינגטון, 1921/2 ; ועידת ז׳גווה, 1927 !
ועידות לונדון, 1930/36 ; וועידת ז׳נווה לפ״ג מ 1932 . המאמצים
להגיע לם״נ נעשו בכיוונים שונים: הגבלת כמויות הנשק או עצמתו,
הגבלות מקומיות (פירוזים) והגבלות בזמן, וגם צמצום או איסור
הסחר בנשק.

הגישות השונות לפה״נ מבוססות על שתי הנחות: (א) קיים קשר
בין קיומו וגידולו של החימוש לבין התפתחות סכסוכים בין־לאומיים
ופריצת מלחמות; (ב) צמצום מאגר החימוש הקיים ברשות מדינות
מסוכסכות זו עם זו יוביל לירידה בתכיפות המלחמות ולהחלשת
הסכנה של סכסוכים בין־לאומיים.

חסידי םה״נ רואים בתפישתם דרך עיקרית למניעת מלחמות
בעולם. הם חותרים לשינוי יסודי באופי וב״בללי המשחק" של היח¬
סים הבין־לאומיים ומסרבים לקבל את הגישה לפיה סכסוכים בין-
לאומיים ומלחמות בין מדינות הם חלק בלתי-נפרד מההווי המדיני
בעולם. לדידם, ניתן להגיע לפ״נ במו״מ בין מדינות.

163

פרוק נשק, בקרת נשק, *מצום גשר, — סרוקוס הגדול

164

הגישה הקיצונית ביותר מחייבת פ״נ כללי ושלם, וביטול, למעשה,

של הצבאות הלאומיים, מלבד כוחות לשמירת הבטהון הפנימי של
המדינות ולהשלטת שלום במערכת הבץ־לאומית. גישה זו קשורה
בד״ב בתכניות שונות להקמת ארגון בין־לאומי שיפקח על הכוחות
שנועדו לשמור על השלום במערכת הבידלאומית.

מגמת תפישה מוגבלת יותר של המונח פ״נ היא — צמצום כמותי
או איכותי של חימוש מדינה אחת, או של מספר מדינות, או של
כלל המדינות בעולם, יש הדוגלים בהחלת הגבלות על חימוש של
מדינה, או מדינות, באיזור גאוגרפי מסוים והדבר יתבטא בהקמת
אזורים מפורזים.

פ״נ עשוי להתבצע כמחווה חד־צדדית של מדינה אחת המחליטה
לוותר על חלק מנשקה, או כצעד הדדי של שתי מדינות או יותר,
כתוצאה מהסכם. הדבר ניתן למימוש או כחלק מהסכמים פורמליים
בנדון, או כתוצאה מהסכמים שבשתיקה בין מדינות.

השאיפה לפ״נ הקיימת (כמתואר לעיל) מאז ומעולם, קיבלה
תנופה מיוחדת לאחר מלה״ע 11 , בעיקר כתוצאה מהופעת הנשק
הגרעיני (ע״ע אטומית, פצצה, גם כרך מילואים) הקטלני. אולם,
המאמצים להגיע לחיסול מלא של הנשק הגרעיני נכשלו כליל,
כשלונות אלה הביאו לפיתוח גישה חדשה לבעיית החימוש בעולם.
לקראת סוף שנות ה 1950 התפתחה, בעיקר באה״ב ובמידה פחותה
בבריטניה, התפישה של "בקרת נשק" ( 0001601 36015 ). אסכולה זו
קיבלה את "כללי המשחק" של המערכת הבין־לאומיח הקיימת, היינו,
אפשרות קיומם של סכסוכים בין־לאומיים ומלחמות. היא התחשבה
בעובדה כי הקשר בין נשק לבין התפתחותם של סכסוכים ופריצת
מלחמות הינו מסובד, ומערכות נשק מסוימות (כגון הנשק הגרעיני)
עשויות להרחיק סכנת מלחמה. כן גרסה כי הגבלת החימוש אפשרית
רק אם האינטרסים הבטחוניים של הצדדים המעורבים בה אינם
נפגעים, וחייבה את מעורבות הממסדים הצבאיים במדינות השונות
בתהליך הסכמי ,,בקרת הנשק".

"בקרת הנשק" אינה מתכוונת לפ״ג כללי, אלא להפחתת שכיחות
המלחמות ולהגבלת תוצאותיהן ההרסניות. מטרה זו מתמצית בביטוי
"יציבות אסטרטגית" (:>:וח 68106313 ) 5163 3816 ) 5 ) וכל תכליתה היא
במיתון התוצאות המסוכנות של חימוש בלתי־מוגבל. לעתים משמ¬
שים אמצעי "בקרח נשק" בעת ובעוגה אחת גם אמצעים•לפ״נ.

באופן מעשי, בנבדל מהעיון המופשט, ניסו מאז 1945 , בעיקר
שתי מעצמות־העל, אה״ב ובריה״מ, כל אחת מסיבותיה־היא, להגיע
לפ״נ או לפתות ל״בקדת נשק". מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה
חלקית, בשל האינטרסים המנוגדים, לעתים, של הצדדים, וכן בגלל
חוסר־האיזון שהיה קיים בין מלאי החימוש של שני הצדדים, שכן
במשך זמן רב עלתה אד,"ב על יריבתה בכמות ואיכות הנשק שבר¬
שותה. מיד אחרי מלה״ע 11 ולמשך זמן ניכר נטתה בריה״מ להתעקש
על העקרון של "פ״נ כללי ושלם", אולם, לאחר שהתקדמה בפיתוח
נשקה-שלה, הסכימה, בהדרגה, לעמדה האמריקנית בדבר הכרח
בצעדים מוגבלים של "בקרת נשק". במשך השנים חתמו שתי
המעצמות על מספר אמנות חשובות וחלקן גם הפך במרוצת הזמן
לאמנות רבות־משתתפים. בין האמנות הבולטות ביותר שהושגו
בשנים האחרונות: א) החוזה לפרוז אנטארקטיקה, 1959 ; ב) הסכם
רב־מדינתי בדבר הגבלת הניסויים הגרעיניים, קיץ 1963 ; ג) הסכם
דו-מדינתי בדבר התקנת ה״קו החם״ ( 1406 : 1-10 ; קשר ישיר בין
וושינגטון למוסקווה, לשימוש בשעת־חירום), יולי 1963 ; ד) האמנה
בדבר פרח החלל החיצון, 1967 ! ה) האמנה בדבר מניעת תפוצת
נשק גרעיני (׳( 1-031 ז 61-31100 ) 011 ז?- 00 א ז 110163 א), 1970 , שהיא
הסכם רב־מדינתי: אמנה זו נתקבלה ע״י האו״ם. עד פברואר 1975
חתמו עליה ואשררדה 84 מדינות, חתמו עליה ולא אשררוד, 22
מדינות; 36 מדינות לא חתמו עליה; ו) הסכם רב־מדינתי בדבר איסור
הצבת נשק גרעיני ואחר על קרקע הימים, 1971 < ז) האמנה בדבר

אי־שימוש בנשק ביולוגי, 1972 ; ח( הסכמי ״סאלט״ (' 3163 = : £1 ^$
131105 100 ) £101113 5 ךתז\, 16810 ) בדבר הגבלת הנשק האסטרטגי,
ההתקפי וההגנתי, מאי 1972 .

הנסיונות ל״בקרת נשק״ נמשכים. ב 1973 החלו שיחות 48£0 ן
( 860111011005 801-00 831306601 0101031 ?) לצמצום מאוזן והדדי של
כוחות שתי מעצמות-העל. וכן החלו שיחות סאלט 11 ביחס להגבלות
נוספות בתחום הנשק האסטרטגי. ב 1975 התכנסה בהלסינקי, ביוזמת
בריה״מ, הוועדה לבטחון ולשיתוף־פעולה באירופה (- 000 = 050£

6 <ן £1160 0 ! ת 10 ) 663 י}נא 0 1 ) 30 '( 86011611 00 666006 )).

אם כי הדגש בתחום "סה״נ" ו״בקרת הנשק" מושם על צעדים
לצמצום עצמת וכמות כלי-הנשק עצמם, הרי גם שינויים בדוקטרינות
אסטרטגיות ובמערכות הצבתן של יחידות עשויים לשמש אמצעי
להתקדמות לקראת המטרות הנ״ל.

בצד המו״מ הישיר בין שתי מעצמות־העל, ובנפרד ממנו, פועל
גוף בי״ל מרכזי אחד הדן בשאלות "פ״נ" ובקרתו, שהחלטותיו בעלות
משקל מסוים. גוף זה כולל היום נציגים של 25 מדינות ומושבו
בז׳נווה. בעת הקמתו כלל 18 מדינות, ולכן נקרא ״ועדת פה״ 1 של 18
המדינות״ (-וח״כ) 0153660360601 ת 31:10 זי] 16660 ) 8 •£ = 10 י £01

0311166 ) .

סין נמנעה מלהשתתף בדיונים השונים על בקרת נשק ויצאה
בהצהרות נגד אמנות בקרת הנשק שהוזכרו. היא טענה, שהן תוצאה
של מזימת שתי מעצמות־העל הנועדה לקדם את האינטרסים שלהן.
אך היא נמנעה, עד עתה, מלסייע להפצת הנשק הגרעיני בעולם.

גם במזה״ת נעשו מאמצים בכיוון של "בקרת נשק", או פ״נ מוגבל.

בין השאר כללו אלה איסור ("אמברגו") של האו״ם שהוטל כבר
ב 1948 על הספקת נשק לצדדים הלוחמים בא״י, וכן את "הסכם שלוש
המעצמות״ מ 1950 . למאמצים אלה ולאחרים היתד. אמנם השפעה
מסוימת — מכבידה בלבד — על המדינות הנוגעות בדבר, אולם רק
לתקופות מוגבלות. למרות חוסר־ההצלחה, לכאורה, של המאמצים
לצמצום החימוש במזה״ת, הרי למעשה ביצעו בשנים האחרונות
שתי מעצמות-העל, בהבנה הדדית שקטה, "בקרת נשק" באיזור.
אולם, כל אימת שפרצה מלחמה באיזור ( 1967 , 1973 ), היו הבנות
אילמות אלו מתבטלות, ומירוץ־החימוש היה מתחדש בכל עוזו. ברם,
עצם קיומן, מעת-לעת, של ההבנות שבשתיקה האמורות, מעיד על
זהות אינטרסים מסוים בין המעצמות בתחום זה.

ח. יעבץ, ארוכה הדרו לפ״ג(סקירה חודשית, 7 ). 1973 ! -ב 1 ) 43 ז ־ 1 . . 8
0 ־.׳</ד 0 ז^ 5 1 ) 871 .<£ £<! ץ׳ 1 בזנ 11 ״ 1 . 5 . 11 ; 1929 ,. 0 , 1£3 ;ןז

61 017 ? ¥5 י ח 0 ז\/ . 11 ; 1956 , 1955 — 1919 , 67115 ( 000177 01 €01160/100
. 1 ־ 1 . 1 \ - £ח 6111 נ $61 . 0 .' 1 ; 1957 , $071150715 ■ 71071 655015 ;*א*/* 16 ) י 0 !€<)
,(. 613 ) ו 31 רת 161 \ . 5 ; 1961 , 01 ( €0711 4 477715 1 ) 871 ץ 5/70/6% י ו 1 נז 0 ון 1 ג^
. 7145114.71% * 41 016 , 14 .[ ; 1962 , 105 ( ¥600077 1 ) 871 11$ ?0111X3 ,.ס

- 0.71 ( 5011 6 ( $51 ( 1171117 ¥ ( 761 ) 11 ) 71% ) 016 ?6 77111111( 7) $67) 1)771 ¥7)6(167)5510116X1

,(. 013 ) 112 ׳\ 310 >חש 1 \ .>! ; 1965 , 770116 ( 07 ) 1 - 1 ) 1171 1171% ) 1

, 610$7716711 ( 061 0 ( ¥60710771 1 ) 071 .ס : 111 , 167 ) 07 1 ) 071 / 0 ?(■ $17816% 7116
, 65 ( ¥0111 01 ( 171767001/07 1 ) 071 1701 ( 007 477715 , 13 ^ 3 ^ 13 )£ . ז \ . 19 : 1966
ן שנתון , ¥0107106 ץ׳( 10 ( 1 ( 1 ^ 116 ' 7 ,$£!!.) 6£10 * 3 ־ 1 ן 5 ־ £01 ; 1969

1 {:)־ 65631 >! 6 :> 63 ? 03110031 ־ 10161 110101 * 51001 | שנתון ,^•^ 5 ס 511016%1 ,. 111
1 ) 071 11 ( 6 ( 4770877 1 ) 071 ( 07 ){סס? ¥6071 ,( £1 ג 511 ) 1031111116

י. עב.

פרוקוס הגדול — קנ״ 601 ? — ([מכונה גם "הארוך", "המגולח",
להבדילו מעוזרו: פ׳ ״הגוץ״] 1380 — 1434 ), כומר ומצביא
הוסיטי. היה יד ימינו של י. ז׳יז׳קה (ע״ע) בהקמת צבא ההוסיטים
(ע״ע). מ 1424 מנהיגו הרוחני ומצביאו של פלג התבוריים. נודע
בדרשותיו במחנה הלוחמים; שכלל את הלחימה ב״מצודת מרבבות"
( 8 זס ¥3 8 605 \) והוביל את צבאו לנצחונות רבים (אוטיג [ 1426 ],
טנאו [ 1427 ], טאום [ 1431 ]). חיל התבוריים הנייד פלש, בפיקודו,
לשטחי הקיסרות הגרמנית והגיע עד ברנדנבורג והים הבלטי.
פ׳ השתתף בוועידת הכנסיה של באזל ( 1432 ), שנועדה להשכין

165

פרוקום הגדול — סהיקופיום מקיסריה

166

שלום עם ההוסיטים, אך סירב להסכים לפשרה שפלג ה״אוטראקוויס־
טים" המתון נכון היה לקבל תמורת הכרה כנסייתית בחופש הפולחן.
הפלג המתון והאצילים שנטשו את צבאו הכריעו את התבוריים בקרב
ליסאני ( 1434 ), ושם נהרג גם ם/

%ך 0 ס ; 1953 3 ^ 61 ^ 1 .[

. 1968 , 111

פרוקופיב, סרגי סתיויץ׳ - - 0 ק 11 זימ^חקסס 611 תק 0 £

מ 0$16 >! — ( 1953-1891 ), מלחין ופסנתרן רוסי. למד אצל ליא־

ד 1 ב ורימסקי קורסקוב בקונסרוואטוריון בפטרבורג, וכן אצל הפסנתר¬
נית יסיפובה(. £€110083 ).במהרה הצטיין כפסנתרן, וב 1914 זכה בפרס
אנטון רובינשטיין עבור ביצוע מבריק של הקונצ׳רטו הראשון שלו
לפסנתר. כבר בהיותו בקוגסרוואטוריון חיבר כמה יצירות שזכו
לביצוע פומבי: ״הקונצ׳רטו השני לפסנתר״ ( 1913 ) ! "הסוויטה
הסקיתית״ לתזמורת ( 1914/5 )< ה״סימפוניה הקלאסית״ ( 1916/7 ),
הסונטה השלישית והרביעית לפסנתר ויצירות קטנות אחרות,
שהפכוהו לחשוב בין המודרניסטים הרוסיים הצעירים.

ב 1918 יצא מרוסיה כדי ליצור באווירה שונה מזו שנשתררה
ברוסיה אחרי המהפכה. באה״ב הופיע בהצלחה כפסנתרן, ובה חיבר
את ״אהבת שלושת התפוזים״ ( 1919 ) עבור האופרה של שיקאגו.
בפאריס שיתף פעולה עמדיגילב (ע״ע) וכתב עבור להקתו כמה באל־

טים, ביניהם: "המלאך"

( 1919 — 1927 ), "הליצן"

( 1915 — 1920 ) ו״הבן ה¬
חוטא" ( 1929 ). בחומר
המוסיקלי של באלטים
אלה השתמש אח״ב ל-
הלחנת הסימפוניה הש¬
לישית ( 1928 ) והרביעית
( 1929/30 ).

ב 1927 ביקר ברוסיה
ונתקבל בהתלהבות, וב 1932 חזר והשתקע במולדתו. לאחר שובו
כתב מוסיקה פשוטה יותר ונועזת פחות בהרמוניותה; הוא חידש
את הניב הלירי והבליט את הגרוטסקה. ם׳ יצר את הסוויטה התזמר־
תית ״לייטננט קיז׳ה״ ( 1934 ), ה״קונצ׳רטו השני לכינור״ ( 1935 ),
האגדה היפה ״פטר והזאב״ ( 1936 ), בהשתתפות קריין, והבאלט
״רומיאו ויוליה״ ( 1935/6 ). עם יצירותיו הגדולות בתקופת מלה״ע ח
נמנות: האופרה ״מלחמה ושלום״ ( 1941 — 1952 ), "הסימפוניה הח¬
מישית" ( 1944 ), 3 סונטות לפסנתר ומוסיקה קאמרית מגוונת.
ב 1948 קיבל נזיפה מהמשטר הקומוניסטי בגלל "המוסיקה האנטי-
דמוקרטית בעלת שאיפות לועזות" שלו, שחלק ממנה נאסר לביצוע
ולהשמעה. באין ברירה עיבד פ׳ מחדש כמה מיצירותיו, בקבלו את
תכתיב "הראליזם הסוציאליסטי" כדרישת המשטר.

המוסיקה של ם׳ נאמנה לצורה הקלאסית, הגיונית, פשוטה
וברורה מצד הצורה והטונאליות. מאפיינים אותה הליריקה מחד
גיסא וקטעי הומור ואירוניה מאידך גיסא. המוסיקה שלו תמה
ברגישותה אך רחוקה מן האימפרסיוניזם. עם זאת היא חדשה
ומודרנית מאוד בדרכי ההבעה ובביטויים הציוריים שלה.

; 1960 ,ג׳ס&ס^סז? . 11

י ( 1 זש) ת 11£$1£1 ^ 50 . 1 . 5 ;* 1960 ,. 8 . 1

. 1971 ,| 111£ ת $3 . 0 ; 1960 ,

ק. אב.

פרוקופ^לס מעזד! — ^ךו£נר 61 — ( 475 לערך" עזה

י— 538 , שם). נואם ופרשן נוצרי. מן הדמויות הבולטות
באסכולה הרטורית שפרחה בעזה (ע״ע, עמ׳ 785 ) ויישמה את
שיטות החינוך הסופיסטיות (ע״ע סופיסטים) למטרות נוצריות.
עם תלמידיו נמנה כוריקיש, שהיה ממשיך מפעלו ובעל נאום

הספד — "פנגידיקום" — על ם׳ ששימש אח״כ דוגמה למחברים
ביה״ב. השגו החשוב של פ׳ בתחום פרשנות המקרא (ע״ע מקרא, עמ ׳
340/43 ) הוא חיבור 36 ת^ 02 (״שלשלאות״), דהיינו: קטעים נבחרים
מחיבורי פרשנים קודמים (בגון: פילון האלכסנדרוני, אוריגנס,
בסיליום, קירילוס מאלכסנדריה [ע׳ ערכיהם]) ותאודורטום, המ¬
סודרים בידי ם׳ כך שמציגים פירוש משווה לכתבי הקודש. מבין שני
פירושיו לשמונה מספרי המקרא, נשתמר הפירוש הקצר שפורסם
במהד' לאטינית עם קטעים יווניים. ם׳ חיבר פירושים גם לספרי
שמ״א, שמ״ב, מל״א, מל״ב, דה״א. דה״ב, ישע׳ ושה״ש. מאיגרותיו
המרובות נשתמרו כ 163 . הן חסרות עניין תאולוגי, אך משמשות
מקור עיקרי לתולדות חייו.

חיבורי ם׳ פורסמו לראשונה ב 3603 ז 0 311-010812 ?, כרך 87 , עמ׳
1 — 2838 . איגרותיו י״ל במהד׳ חדשה , 3 £ 01 ז 0 111 נ} 151010 8 12 ג}£
533 — 598 , 1873 .

פרוקופיוס מקיסו־יה - - ( 500 [ז], קיסריה -

565 [ז]), היסטוריון ומדינאי ביזנטי. בגיל צעיר עבר
לקושטא ולמד חוק ורטוריקה. מ 527 שימש בתפקיד יועץ ומזכיר
לבליסריום (ע״ע), ונלווה אליו במסעות המלחמה נגד הפרסים במזרח
( 527 — 531 ), הוואנדאלים באפריקה ( 531 — 534 ) והאוםטר 1 גותים בסי¬
ציליה ( 536 — 540 בערך). אח״כ השתקע בקושטא, אך אין פרטים על
עיסוקיו שם. ב 562 מונה פרפקט (הממונה על החוק והסדר) של
העיר.

קרבתו לחצר הקיסר והשתתפותו האישית במסעי המלחמה הכ¬
שירוהו לכתיבת חיבורו הראשון והעיקרי, ׳* 0X603 ״ 11601

(״ההיסטוריה של המלחמות״), ובו 8 ספרים: 2 על המלחמות בפרס,
2 על המלחמות בוואנדאלים, 3 על המלחמות בגותים וספר שמיני
המתאר את ההתרחשויות עד 554 . ספריו הם מקור עיקרי לתולדות
תקופת יוסטינינום (ע״ע). פ׳ ניצל את הכשרתו הרטורית וחיקה
את ההיסטוריונים הקלאסיים ובייחוד את תוקידידס (ע״ע).

אע״ם שלא היסס למתוח ביקורת על הקיסר ועוזריו ולתאר
גם את כשלונותיהם, חש ם׳ שהחסות הקיסרית כפתה עליו לשון
שבח חד־צדדית, אולי כדי לחפות על פגם זה, או מסיבות אישיות
כלשהן, חיבר פ׳ את חיבורו השני — "ההיסטוריה הסודית"
( 11 ז 50 א^י\,), בו הציג באור שלילי ביותר את חיי החצר הקיסרית,
ובעיקר את יוסטיניאנוס, הקיסרית תא ודורה (ע״ע) ומיטיבו בליס-
אריוס. הוא תיאר בפרוטרוט את מרד ״ניקי״ ודיכויו( 532 ), והאשים
את הקיסר בליבוי היצרים, כדי לגרש להתנגשות דמים בין קבוצות
לחץ שונות. הספר נתפרסם רק אחרי מות פ/ וכנראה, גם אחרי
מות הקיסר. בעבר היו עוררים על כך אך כיום מוסכם שם׳ הוא
מחבר הספר, שתרם רבות ליצירת הדימוי השלילי של החצר
הביזאנטית,

ספרו האחרון ׳\נסז 06 ס 1 !> : 1160 ("אודות הבניינים") הופיע
ב 560 בערך, כנראה ע״ם הזמנת הקיסר. בספר זה האדיר ס׳ אח
דמות יוסטיניאנוס, גדול בוני ביזנטיון, ותיאר את הבניינים שהקים
או שחזר ברחבי המדינה, ובראשם הכנסיה "האגיה סופיה" בקושטא
(ע״ע ביזנטיון, עמ ׳ 395 ).

השכלתו הכללית של ם׳ ניכרת בכתיבתו ואיו הוא מרבה בהת¬
בטאויות ברוח הנצרות. את היהודים מזכיר ס׳ רק מעט, אך הוא
מביא ידיעות על א״י, על גורל אוצרות מקדש-ירושלים, על מרידות
השומרונים ועל בנייני יוסטיניאנוס בא״י, ובראשם כנסיית מריה
החדשה (״ניאה״) בירושלים (ע״ע ירושלים, ארכאולוגיה, עבר 264 ).

כתביו הו״ל בצירוף תרגום אנגלי בידי 1118 ׳*<! . 8 . £3 ( 1914 —
1940 ).

. 1956 מ 0 ׳ 1 .? , 8116111 . 6

י. 3 ס.

פתקטוזה, ע״ע גלוקוזה; סבף־ם.

ם. ס. פרוקופייב במעת העבודה כסוס׳זווה
( 1937 — 1940 )

167

פרוקי־רגלים

168

פתקי־תללם ( 13 .> 0 ס 0 ז 11 :־]\>: מיוד ע 0 ק#ק 6 = פרק, ,? 7100
;. 71086 = רגל), מערכת בעלי־חיים חסרי-חוליות בעלי
סימטריד. דרצדדית.

פה״ר הם רוב מניינם של בעה״ח עם״נ כדה״א (%)■ קיימים
קרוב למיליון מינים. הם נפוצים בחב העולם — באוויר, ביבשה
ובים * הם מצויים על הר אוורסט מעל ל 6,000 מ׳ ובעמקי הים עד
4,000 מ/ מהקוטב הצפוני ועד קו הרוחב ״ 77 בדרום.

גודל פה״ר — מעשירית מ״מ (אקריות־עפצים או אקריות טפי-
ליוה) עד ל 4 מ׳, כולל הרגליים הארוכות (סרטן יפני [- 0 זם 13 \
*ונאנס]). מלבד כושר הסתגלות גבוה מאד לכל תנאי האקלים,
מתפתחת אצלם עמידות מהירה יחסית לרעלים החריפים ביותר
ולקרינה רדיואקטיווית (מיני חרקים).

מבנה: הגוף מוארך ומחולק לפרקים, בדומה לתולעים טבע-
תיות (ע״ע). פתח הפה ופי־הטבעת מצויים בשני הקצוות. העור
( 15 בסז 16 > 0 קץ 11 ) מפריש קוטיקולה עבה, המהווה מעטה ושלד חיצוני
לאיברים הפנימיים! הוא דק וקרומי במפרקים ומאפשר תנועת

השרירים הקשורים
אליו (על מבנה ה־

קוטיקולה, ע״ע ח¬
רקים, עם׳ 81 , ור׳

שם תמ ׳ ! על הנשל
והשפעת ההורמו¬
נים, ר׳ שם, עם׳

94/5 ). אצל פה״ר
מצדים פרקי גוף
מסוימים הנוטים ל¬
התאחד ליחידות(-^

8111313 ), בהן מב¬
חינים ב 1 , ב 2 או
ב 3 אזורים אצל ה¬
מפותחים ביותר — החרקים: ראש, חזה (ע״ע) ובטן (ע״ע).
פרקי הגוף נושאים לרוב אונות צדדיות (רגליים) פרוקות —
שהתפתחו וסיגלו לעצמן תפקידים שונים — כגון מחושים, גפי־פה,
לסתות, רגלסות, רגלי־הליכה או שחיה, איברי הזדווגות. לאורך
הגוף נמשך צינור העיכול — המעי — בעל התרחבויות וכיסים.
הוא מורכב מ 3 חלקים: הקדמי והאחורי, שהתפתחו משקיעת האקטו־

ךרמה של העובר, מצו¬
פים קוטיקולה! רק החלק
התיכון הוא אנטודרמלי.

השרירים מניעים את
שלד הגוף ומרפדים את
המעי. רובם עשרים תאי-
שריר משורטטים. לסה״ר
מערכת דם פתוחה,

פרט ללב שהוא דמד צי¬
נור או כים! מיקומו —

מעל המעי, והוא שואב
ומזרים את הדם לחללי
הדם בגוף ( 113011100061
[ע״ע מחזור-הדם, ור׳

שם תמ׳]). אין לפה״ר
חלל גוף אמיתי — קלום
( 00610111 , וע״ע אמבריו-
לוגיה, עם׳ 866 , ור׳ שם
תם , ). הגשימה נע¬
שית באחת, או בצירוף

שתיים, מארבע הד¬
רכים האלו: ( 1 ) זי¬
מים שהם גידולי-
גפיים—אונות דמו¬
יות נוצה או דפי-
ספר (סרטנים, זג־
בות־חרב)! ( 2 ) ט-
ראכאות שהן צי¬
נורות ראשיים מסו¬
עפים בתוך הגוף—
שהתפתחו משקיעת
עור העובר — ה¬
חודרים לכל איברי
הגוף ומסתיימים ב¬
תאים זעירים בגודל
מיקרון (מרבי-רג-
ליים, קרציות־אקר־
יות, חרקים)! ( 3 )
כיסי־ריאות ואונות דמויות דפי־ספר בתוכם! בעכבישים ועקרבים
הנשימה נעשית ע״י צירוף ( 2 ) ו( 3 )! ( 4 ) דרך כל הגוף (ברוב
האקריות המירות). איברי ההפרשה שונים בצורתם. יש
עשרים צינורות או בלוטות הנפתחים במחושים או בלסתות (סרט¬
נים) או ברגליים (אקריות)! אבל לרוב הם עשויים צינורות מלייגי
(ע״ע) הנפתחים אל תוך המעי (אצל חלק מן העכבישנים, מרבי-
הרגליים והחרקים). ההפרשה מורכבת מאמוניה (סרטנים), חומצת-
שתן ושתנה (חרקים) אוגואנין(עכבישים). מערכת העצבים:
בראש, גוש גנגליוגי־מוח, הנמשכים אל שני חבלי־עצבים המקיפים
את הוושט ומתחברים לגנגליון תת-לועי. ממנו נמשכת שרשרת
כפולה של גנגליונים — זוג לפרק — לאורך הגחון בצורת "סולם
חבלים". אצל מיני פה״ר, בהם התמזגו פרקים אחדים לחטיבה,
התאחו גם הגגגליונים למסה אחת — בחזה או בבטן (כגון ה¬
סרטנים, העכבישים או החרקים — דבורים וזבובים). בגנגליונים
מעל בית-הבליעה
מתרכזים העצבים
של איברי-הראש.
בגנגליונים הזוגיים
שבשרשרות מתרכ¬
זים העצבים מאיב¬
רי הפרקים שבגוף.
על החושים —
ע״ע במחלקות של
פה״ר•

מין ורביה:
המינים נפרדים. ל¬
רוב דומה הזכר לנ¬
קבה, לפעמים הוא
קטן ממנה. ההפריה היא לרוב פנימית. פה״ר הם עפ״ר מטילי-ביצים.
מיעוטם יולדי־חיים. בהתפתחותם עוברים רוב פה״ר שלבים שונים
של גלגול (ע״ע, עם׳ 744 ).

אצל מעטים מבין החרקים והסרטנים קיימת רביית בתולים.
איברי־המין הם אשכים ושחלות זוגיים. לבלוטות אלה צינורות־מוצא
הנפתחים החוצה במקומות שונים בגוף.

מיון: פה״ר נחלקים לפי מוצא הגפיים כדלקמן: 1 . תת־מערכה
של בעלי־הלסתות ( 3 ז 13 < 1 ( 0111 מ 13 !ן)! מאופיינים במחושים ( 1 או 2
זוגות) ובלסתות שהתפתחו מהפרקים הראשונים של הגוף. עיניהם —
עיני תשבץ (ע״ע חדקים, עמ׳ 86 , ור׳ שם תמ׳). מבחינים בין 3

ציור 1 . צורות שונות של נפיים: 1 . רנלסת
עשויה כעין צבת של סרטן: 2 . רנל־וזליבה של
חנב: 3 . רנל־שחיה של תיפושיח-טים; 4 . פחוש
של דבורת רבש: 6 . לסתילעיסה של תיעז: 0 .
איבר־הזדוונוח: נר להעברת !רע כסרטן

ציור 2 . מערכת עיכול בפרועי־רנליים: א. 1 .
פה; 2 . לוע; 3 . ושט; 4 . טעי אמצעי; 5 . פעי
אחורי; 6 . פי־הטבעת; ב. 1 . סעי אמצעי; 2 .
חלל מעי; 3 . בלוטות מסועפות לספינה ולעי¬
כול המזון; 4 . פתחי הבלוטות; ג. 1 . ושם;
אל הופע; 3 . עיבה עדטית; 4 . עיבה; 5 .
מעי אחורי: 0 . צינורות טאלפיגי

ציור 3 . איבריינשימה בפרועי־רגליים. א. זים:
1 . בסים רנלסח; 2 . ציר הזים; 3 - עלעל הזים;
4 . צינור דם; ב. ״ריאת רפים״ של עכביש: 1 .
פתח; 2 . ררר־אוויר; 3 . דפיף: 4 . זיפים הטפרידים
בי! הדפיפים; 5 . צינורות דם; ג. עטע של טרא־
כיאה; ד. "כיסי־אוויר" המתפתחים טטראכיאה:
1 . מראביאה; 2 . כים־אוויר; 3 . טראכיאולח

ציור 4 . טערכת־העצבים בפרועי־דגליים שונים
(ניכרת הנטיה להתלכדות הנאנגליונים): 1 . סרטן
ירוד: 2 . !תל של פרפר: 3 . רבורת־דבש;

4 . פשפשים י ם

169

פרוקי־רגלים — פרדשיים

170

מחלקות: 1 ) סרטנים (ע״ע)! 2 ) רב־רגליים; 3 ) חרקים (ע״ע).
■יש חוקרים המבחינים בתת־מערכת זו כ 6 מחלקות. 11 תת־מערכה
של בעלי כליצרות ( 66313 ;) 611 ו 0 ). הם חסרי מחושים ומצוידים בזוג
גפי־פה דמויי צבת. מבחינים בה 2 מחלקות: 1 ) עכבישנים (ע״ע);
2 ) זנבות־חרב — ע״ע עכבישנים, עמ ׳ 835 , ושם תם׳. ידועים גם
פ״ר מאובנים — ע״ע טרילוביטים. וע״ע זואולוגיה, עם׳ 668/9 .

אין עדויות פלאונטולוגיות המאפשרות לקבוע את מוצא פה״ר.
קיימים קווי דמיון יסודיים ביניהם לבין תולעי-הטבעות, וכוללים
אותם בעל־מערכה אחת.

81010$$ 7/10 , 6 ) 01361 . 11 .א ; 1952 ,$■ £111110171 .£ , 355 ז 1£ ) 0 ת 5 .£ . 8

. 1973 ,.£ 1110 (ס

ם. שטר.

פרוקליס — ? 0 ^ 1106 — ( 410 לערך — 485 ), פילוסוף יווני.

נציגה החשוב ביותר של הנאו-אפלטוניות (ע״ע) המאוחרת.

למד פילוסופיה אצל אולימפיודוירוס באלכסנדריה ואח״ב באקדמיה
של אתונה אצל פלוטרכום וסיריאנוס. במות סיריאנום קיבל פ׳ את
ראשות האקדמיה האפלטונית — משרה שהחזיק בה עד מותו.

פ׳ כתב כ 50 ספר על אסטרונומיה, פיסיקה, מתמטיקה, מאגיה,
השגחה, גורל ועוד, אך עיקרם פירושים רבים לדיאלוגים של אפלטון,
מהם נשתמרו בחלקם הפירושים ל״טימאיום" ול״פרמנידם". בספרו
העיקרי ך* 1 ^גס 0£ ("יסודות התאולוגיה") מצויה

הצגה שיטתית של הפילוסופיה הנאו־אפלטונית ובה דיונים באנטי־
תזות המרכזיות של המטפיסיקה הנאו־אפלטונית (אחדות—ריבוי,
סיבה—מסובב, תנועה—מנוחה, טרנסצנדנטיות—אימננטיות, יציאה—
פניה, נצח—זמן, שלם—חלק, הוויה—חיים—הכרה) ובשלושת שלבי
ההוויה הרוחנית (אלים או אחדויות, שכלים ונפשות).

הבעיה המטאפיסית המרכזית של פ׳ והנאו־אפלמוניות היא המ¬
עבר מן האחד האינסופי לריבוי הסופי שבעולמנו. פתרונו של ם׳
מבוסם על המושגים של סיבה ומסובב ועל ההנחה שהקוסמום רצוף
ואין בו מרווחים מושגיים או ישותיים. מכאן העקרון שבין כל שתי
ישדות שונות קיימת ישות שלישית המגשרת ביניהן. ועוד, באשר
המסובב כבר כלול בסיבתו הוא ״נשאר״ בה; אולם, באשר הוא שונה
ממנו, הוא ״יוצא״ ממנה ! האיחוד של האימננטיות והטרנסצנדנטיות
של הסיבתיות מושג ב״פניה" של המסובב אל סיבתו.

"האחד" הוא הסיבה הצורנית והתכליתית של הקוסמוס, הוא
הטוב שאינו ניתן להכרה ולביטוי — סיבה בלתי־מסובבת. ממנו
יוצאות האחדויות. המתאימות לאלים של המיתולוגיה המסרתית.
ברמה נמוכה יותר מדרג פ׳ את תחום השכלים, הנפש, ובתחתית
הסולם — תחום הטבע.

פ׳ לא היה הוגה מקורי, אך חשיבותו רבה בזכות השיטתיות
שהכניס למסורת הנאו־אפלטונית. כתביו, המסכמים למעשה את
מחשבת העולם ההלניסטי העתיק, השפיעו מאד על הפילוסופיה
הנוצרית של יה״ב, במיוחד ע״י חיבור נוצרי שיוחס לדיוניסיוס איש־
האראופגוס (ע״ע) ובאמצעות תרגום לאטיני של חיבור ערבי המבוסס
עלי ״יסודות התאולוגיה״, שנודע בשם 030515 16 ! • 1.1661 ("ספר
הסיבות") ויוחס לאריסטו. כתביו השפיעו גם על הפילוסופיה הנאו־
אפלטונית היהודית ביה״ב.

לפ ׳ יוחס הספר )^^ 696 ^^ 0 ^קווק x (״לימוד טוב״) — מבוא לספרות
היוונית שהביא תוכנן של יצירות מהאפוס הקיקלי ("המחזורי";
ע״ע הומרום, עם׳ 809 ). הספר נשתמר רק בקיצורו של פוטיום.
פ׳ ובני־אסכולתו מסרו ידיעות גם על האלכימיה (ע״ע, ענ 7 602 ).

י. קלצקין, משנת ראשונים, תדס״ה! ש. ספבורסקי, מושג הזסן באס¬
כולה הניאו־אסלטונית המאוחרת, תשכ׳יז; - 110 !/ 7 7/10 .[ ״ 1

, 110101111111 ) 7100 10 71010011111 710111 ,ת 16613 \ .? ; 1949 ,. 7 /ס 1/1$ ) 0 !
,(. 1 ) 6 ) 15 ) 004 . 8 .£ ;* 1961 , 7100-7101001111 7/10 ,ז־ 14 ג 11 ;ו 1 ע\ .ז ;* 1960
10 110 00711101110 0 ! 01 . 7 , 14 ) 835 .? ;* 1963 , 10010$$ ! 7 )ס £1011101111 . 7

. 1969 , 0 * 1 ף! $10 סס!חס)

ש. שק.

פרור, דק — 1165 ^ 13 — (נד 1900 ), משורר ותסריטאי

צרפתי. פ׳ הושפע בצעירותו מהשירה הסיר-ראליסטית. שמו
נודע לראשונה בשל התסריטים הפיוטיים שחיבר לסרטים שזכו
לפרסום בין־לאומי! מהם 1,65

5016 111 ) ¥151161165 1365 ("אורחי

הערב״), 1942 ; £31115 ״£ 1365
115 ) 363 ? "!ז ("ילדי גן־עדן"),
1945 . מבין קבצי-שיריו של פ׳:
360165 ? (״אמרות״), 1945 ;
6013010 גן 8 (״הצגה״), 1951 ! £3
5 ק 1601 6311 ( 1 16 61 11116 ? ("צל
דא ועל הא״), 1955 . שירתו
מתארת, בעצב ובהומור, במש-
חק־מלים מעניין, בסגבון כמעט־
עממי ובשורות מתנגנות, חפצים ותוויות של יומיום. זוהי שירת־הלל
לידידות ולאהבה, לחלום, לאיש הפשוט; ושירת־לעג למוסכמות
ולשמרנות, ולנציגיהן — הבנקאים, השופטים, המדינאים והכמרים.—
רבים משיריו של ם׳ הולחנו בידי המלחין היהודי ז׳. ק 1 םמה( 051613 .£),
שחיבר גם את המוסיקה לסרטיו.

. 1968 , €011101 170101 7:1 ./ , 06661 . 11 ; 1955 ,. 7 ./ , 31 ׳) 6 ״ 0 .(

פרוויים ( 136 ) 61021111 ?), אחת המשפחות הגדולות של צפרי-
שיר (ע״ע), המוגה עשרות רבות של סוגים ומאות מינים,

המצויים ברוב היבשות, להוציא את אוקיאניה. הפ" מאכלסים
אזורים אקלימיים ובתי־גידול שונים: טונדרה, טאיגה, יערות מחט¬
ניים ונשירים, גנים ואזורים צחיחים ביותר. גופם של מרבית הם"
גדול כדרור והם דומים לו בצורתם. הצבעים השליטים בנוצותיהם
הס: חום, צהוב, ירוק, ורוד ואדום, כולם נטולי ברק. המקור טיפוסי
לאוכלי-זרעים — מעובה ותרוטי! מצורת-יסוד זו נגזרו צורות־משנה
רבות בהתאם לאפיו, גדלו, מיקומו ודרך איסופו של מזון הציפור: המ¬
קור הנ״ל מאפשר ליקוט זרעונים מעפ״ג הקרקע(גבתון,פרוש, ורדיות
מדבריות); מקור חד ופחוס-צדדים משמש להוצאת זרעים מתוך
תפרחות מקורקפות (חוחית, חרפי)! מקור מעובה מופעל באמצעות
שרירים חזקים ומשמש לפיצוח זרעים וגלעינים קשים כשל הזית
(פצחו); מקור מצטלב, להוצאת זרעים מתוך אצטרובלים (צלוב-
מקור). אפיו של המזון קובע גם את התנהגותם של הם": רובם
יציבים, אפילו באזורים מושלגים; במקרה של נדידה הם מגיעים
רק למרחקים קצרים יחסית, בניגוד לאוכלי־החרקים! הבשלת הזרעים
בעונות שונות והימצאותם בשפע מאפשרות לפ" חיים חברתיים
בלהקות, אך בעונת הדגירה מאכילים רוב המינים את גוזליהם
בחרקים, ולכן מתפצלות הלהקות לזוגות התוחמים לעצמם טריטוריה,
בדומה לאוכלי-חרקים. הם" הם העופות היחידים המפרישים רוק
לפירוק עמילן. הנקבות הן הבונות את הקן והזכרים נלווים אליהן
בשירה בעת איסוף החמרים. הקן נתמך על ענפים וצורתו — סלסלה
פתוחה. אצל מינים הדוגרים באזורים צחיחים וחשופים הוא חבוי
עפ״נ הקרקע. הנקבה היא הדוגרת ובזמן הזה מאכילה ־הזכר. הפ ׳/
מצטיינים בשירה מלודית ומסתלסלת וכמה מינים בדתו כציפורי-
כלוב. המפורסמות שבהן: הבזבוז (ע״ע) הקנדי והחוחית, היפה
בשל צבעיה — אדום, לבן, שחור וצהוב. הפרוש המצוי — ששמו
מצביע על נדידת בני הזוג בנפרד — חורף בארץ כמו החרפי,
הבזבוז והפצתן. הדוגרים — יציבים: חוחית, תפוחית, ירקון, חצ 1 צרן,
ורדית סיני. צלוב־מקור, תצוצרן שחור־מקור והבזבוז הגמדי מזדמנים
בא״י. הסוג הגדול ביותר במשפחה, הגבתון (ע״ע), כולל בארץ
יותר מ 10 מינים, מהם יציבים, מקייצים, חורפים וחולפים. יש הרו¬
אים בסוג זה משפחה נפרדת.

הפרושים של איי גלפגום (ע״ע) — 36 מ 121 ק 0605 — הקרובים

171

פרושיים — פרושים וצדוקים

172

לגבתונים והמכונים "פרושי־דא רוויך הם שסיפקו לדארווין,
בביקורו שם ב 1835 , חיזוק להנחותיו על מוצא המינים. כל הפרושים
שבאיים המבודדים ובבתי־הגידול השונים מוצאם כנראה "ממין־אם"
אחד שהגיע לאיים והתפצל ל 14 מינים נפרדים, מהם פרושי קרקע,
פרושי עצים, פרושים אוכלי־חרקים ומין אחד — חטט (■ 1 ו 1 ץ 11 ז 3 ומ 03
011118 ), מחזיק קת קקטוס במקור ומשתמש בו כמכשיר לחיטוט אחרי
חרקים.

)ס •א ; 1947 ,! 1 ;> 1 ״ 1 .ם

. 1954 ,^■ 41

אר. אב.

פרודים וצדוקים, זרמים דתיים־חברתיים בא״י בימי בית שני.

הידיעות העיקריות עליהם מצויות בכתבי יוסף בן מתתיהו
(ע״ע), תז״ל ובברית החדשה, וכיוון שמגמותיהם שונות, שונה גם
אופי המידע שהם מוסרים. יוסף (בעיקר: מלה״י, ב/ 162 — 166 !
קה״י, י״ג, 171 — 297,173 — 298 ז י״ח, 11 — 18 ) מדבר על 3 "כיתות"
או ״אסכולות״ : פ , , צ׳ ואיסיים (ע״ע), ומכיוון שנתכוון

לקורא היווני הציגן כאסכולות פילוסופיות. הוא משווה במפורש אח
הס' לסטואה (ע״ע ז חיי יוסף, 12 ) ואח האיסיים לפיתאגוריים (קה״י,
ט״ו, 371 ), ותיאוריו עוסקים בעיקר בחילוקים התאולוגיים בין
הזרמים ובהצגת הבסיס החברתי. חז״ל מדברים עפ״ר על מחלוקו¬
תיהם בהלכה, והברית החדשה מתייחסת לנושא מאספקלריה של •הכת
המשיחית החדשה: עמדת הם׳ כלפי ישו, ביקורת חריפה על דרך ד״פ׳
(ר להלן) והצגת עמדות הם׳ והצ׳ בסנהדרין כלפי הנוצרים הראשונים
העומדים שם לדין.

המוצא והשם. יוסף משלב את תיאורו הראשון, ללא כל
זיקה כרונולוגית, לימי יונתן (ע״ע) החשמונאי, אך ספק אם כבר אז
נתקיימו הכיתות, ויוסף עצמו מספר על מעורבותן בחיי הציבור רק
מימי יוחנן הורקנום(ע״ע). לעומת זאת, יש שביקשו לראות בם׳ וצ׳
התפתחות של קבוצות שהיו קיימות מימי המרד החשמונאי. את הם׳
רגילים לראות כממשיכי ה" חם י דים", הנזכרים בספרי החש¬
מונאים, ובמקביל מוצגים הצ ׳ כיורשי האריסטוקרטיה הכהנית הקדר
מה. דעת א. גייגר, כי השם צ׳ נגזר משם הכה״ג צדוק(ע״ע), נתקבלה
עפ״ר. בני צדוק נזכרו אצל יחז׳ (מד, סו) כאלה שנועדו לשמור
את משמרת ה׳, ואף בן סירא מכריז: "הודו לבוחר בבני צדוק לכהך׳
(נ״א, י״ב), וע״כ יש בשם "צדוקים" משום מתן לגיטימציה למשפחות
הכה״ג.

בדברי חז״ל מופיעים לעתים "בייתוסים" בוויכוח עם הם׳,
ונחלקו הדעות אם הם זהים לצ׳. בייתום היא משפחת כה״ג מימי
הורדום, ומכאן התאוריה שיש להבדילה מהצ׳ — מקורבי הכהונה
מימי החשמונאים ועד הורדום. המדרש כורך, עכ״פ, צ׳ ובייתוסים
יחד, כמתנגדי הם׳ ובכופרים בשכר ועונש בעוה״ב(אדד״ג נוסח א׳, ה׳).
על מקור השם ם׳ רבו ההשערות. ניכרת בשם נימה של היבדלות,
אלא שלא ברור ממי וממה. יש שקשרו את הכינוי לימי שיבת ציץ,
ול״כל הנבדל מטומאת גדי הארץ" (עזרא ו, כא! ט, א; י, יא.
נחמיה י, כט), ולפי זה החל התהליך בהיבדלות מנכרים, ונמשך
עד לפרישה מיסודות שבקרב הציבור היהודי, מתוך הקפדה על דיני
טומאה וטהרה (ע״ע חבר* עם הארץ). בכך יוסבר הביגוד שבין ם׳
לעם הארץ*(חג׳ ב׳, ז׳: "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין"). לפי גישה
זו אין לשם גוון שלילי, וברוח דרשת חז״ל: ״קדושים תהיו —
פרושים תהיו" (ספרא קדושים, פד א׳; והשר שם, סוף שמיני).
אחרים סבורים כי ההתפתחות הפוכה, שהצ׳ ביקשו להדביק למתגג־
דיהם תדמית של פורשים, אולי בעקבות הקרע בימי יוחנן הורקנוס.
אין ספק שבמרוצת הזמן חדרה נימה שלילית זו גם לחז״ל (למשל:
סוטה ג׳, ד׳), אלא שהכינוי אינו מכוון אצלם תמיד לתנועה מוגדרת,
כי אם לפורשים מחיי עולם, כאותם "שלא היו אוכלים בשר ולא
שותים מים" לאחר החורבן.

מעמד חברתי. לפי יוסף "ד.צ׳ נאמנים רק על העשירים,
והעם איננו כרוך אחריהם, ואילו לס׳ היה העם לבעל ברית", ו״כל
כך גדול כוחם אצל ההמון שאפילו אומרים דבר נגד המלך ונגד
הכהן הגדול, מיד מאמינים להם", כבמקרהו של יוחנן הורקבום. יוסף
מדבר על אהבת הבריות של הם׳, שכן הם "דורשים שלום לכל העם,
והצ׳ קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו
נכרים להם". את כוחם זה הפעילו ד.פ׳ בקביעת סדרי העבודה במקדש,
וכהנים צ׳ נאלצו להיכנע להם (קדה״י, י״ח, 17 ! והשר תוסם׳ כיפורים
א׳, ח׳: ״אע״ם שאנו דורשים, אין אנו עושין — שומעין אנו לדברי
חכמין"). הם׳ נחשבו כ״חכמים היודעים לבאר את החוקים באר
היטב", וע״ם תיאור זה ביקשו לראות בהם את יורשיהם של ה״סוס־
דים" (ע״ע סופר, סופרים), ואולם מחקרים אחרונים העלו כי אין
כלל "תקופה" של סופרים בתר׳י.

במרכז הוויכוחים שבין הצ ׳ והם׳ עמדה שאלת התורה שבע״פ
(ע״ע). "הם׳ מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות שלא נכתבו,
ומשום כך דוחה אותם כת הצ ׳ האומרת שיש לחשוב לחוקים רק
את הכתובים". אין להסיק מכאן שלצ׳ לא נתקיימה הלכה מחוץ
לתורה. מתוך הוויכוחים שהובאו בחז״ל (ד להלן) מסתבר שר.צ׳
לא כפרו בצורך לפרש את דיני התורה, אלא שביקשו להעלות גם
פירושים אלה על הכתב. דוגמה לכך הוא "ספר הגזרות" שבידי הצ׳,
שבו פורטו "אלו שנסקלין ואלו שנשרפין ואלו שנהרגיך בדומה
למה שהיה לס׳ (השר סנ ׳ פרק ז׳), אלא שלדעת ד.פ׳ "אין כותבין
הלכות בספר", ולכן עשו לחג את ד תמוז, יום שבטל ספר הגזרות
של ד.צ׳ (מגילת תע׳ [מהד׳ ליכטנשטיין), עמ ׳ 331 ).

בתחום האמונות היו ענייני הבחירה (ע״ע) סלע־מחלוקת
עיקרי. "הם׳ אומרים כי הכל תלוי בגזרה (ה^ 0 * 84 ) ובאלהים,
ורק מעשה הצדק [הטוב] והפכו [הרע] נמצא ברובו בידי אדם,
אפם כי גם הגזרה מסייעת לו בכל דבר". זו דרך-ביניים בין תפיסת
האיסיים, הדוגלת בגזירה קדומה מוחלטת, לתפיסת הצ׳ הכופרים
לגמרי בגזירה, ולדעתם האדם בלבד קובע את מעשיו לטוב ולרע.
מכאן המחלוקות בנושא האסכאטולויגי: הם׳ האמינו בהישארות
הנפש, וכרכו בזה את רעיון השכר והעונש, וד.צ׳ לעומתם "כופרים
בנצח הנשמה, וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול״(מלה״י ב׳, 165 !
השר אדר״ג נו״א, ה׳). ויכוח זה צוין גם במעשי השליחים ( 11 )ענ).

יוסף מתאר את מעשי הכיתות גם בזירה הפוליטית. יוחנן
הורקנום הסך מידיד הם׳ לשונאם, וביטל את תקנותיהם (קדה״י, י״ג,
288 ואילך! השר קיד׳ ס״ו, ע״א), ומאז התנגדו ההמונים לשלטון
בית חשמונאי. מסקנה זו של יוסף כוללנית מדי, שכן גם ינאי זכה
זמן מסוים לתמיכת העם, וימי שלומציון הובלטו כתקופת הזוהר
של הם׳ (קדה״י, שם, 408 ). ניתן לפקפק בטענה הרווחת על פיה
סירבו הם׳ להשלים עם בית חשמונאי בגין אפי( הצבאי, או בגלל
גזילת המלכות מבית דוד. טענות אלה אינן מופיעות בחז״ל ואצל
יוסף, ונראה שהם׳ נקטו עמדה כלפי שליטים — חשמונאיים והדודי־
ניים — בהתאם למדיניות שאלה אימצו לעצמם. ההתנגדות לשלטון
רומי גברה גם בקרב חלק מהפ ׳ , ויוסף רואה באנשי "הפילוסופיה
הרביעית״ ם׳ ביסודם (קדה״י, י״ח, 23 ).

ספרות ח ז "ל צמחה בעיקרה מעולם הפ ׳ , וע״כ נשתקעה
מרבית תורתם בספרות התלמודית. זו הפכה יסוד ליהדות הנורמא־
טיווית שלאחר החורבן, ודברי ד.צ׳ הובלטו כעימות עם חכמי הפ ׳ .
משש כך באו דברי הצ׳ בספרות חז״ל על שמם (או ע״ש בייתוסים),
ואילו הם׳ משיעים כ״חכמים" המייצגים את כלל ישראל (בקיד׳ ס״ו,
ע״א, מצוי עוד מעבר בין "פ׳" ל״חכמי ישראל", והשר גם נדה ל״ג,
ע״ב: "אע״ם שנשי צ׳ הן, מתיראות מן הפ׳ ומראות דם לחכמים").
כאשר המשנה מצטטת את הצ׳> משיעים מתנגדיהם בשם פ׳: "אומרין
צ׳ קובלין אנו עליכם ם׳" וכר (ידים ר, ז׳! והשר תוספתא ידים ב׳,
כ׳, ואדר״נ נו״א, ה׳), אך כשמזכירים חז״ל פ׳ סתם, אין הם מתכוונים

173

פרושים וצדוקים — פרזול

174

לחוג החכמים ותומכיהם, אלא לקבוצות שפרשו מן הכלל ושיש
לגנותם (סוטה ג׳, ד׳; תוספתא ברכ׳ ג׳, כ״ה, ור׳ ליברמן, תוספתא
כפשוטה שם, ענד 53/4 ! ירוש׳ סוטה ה/ ה/ ומקבילות).

מרבית המחלוקות בין צ׳ לס׳ שהובאו בחז״ל קשורות לסדרי בית
המקדש: מאלו כספים קונים קרבן תמיד (מגילת תענית, עמ , 323 ;
מנ׳ ס״ה, ע״א), קצירת העומר (מג׳ י/ ג , ), ספירת העמר (ע״ע),
ניסוך המים וחיבוט ערבה (ע״ע סכות, ענד 29 — 30 ), מקום העלאת
הקטורת ביו״ב, שריפת פרה אדומה (פרה ג/ ד) ועוד. חכמים
ביקשו להדגיש כי להם ההגמוניה על סדרי העבודה במקדש, וב 3
מהמחלוקות הנ״ל גם תוארו גסיונות למרוד בהלכה הפרושית.
מהמחלוקות האחרות בין הם׳ לצ ׳ יש לציין את דין עדים זוממים
(ע״ע ראיות, דיני), מחלוקת שקדמה לימי שמעון בן שטח (ע״ע!
מכות ה/ ע״ב). ניחן ללמוד ממנה שדברי יוסף על נטיית הם׳ להקל
בענשים אינם מתייחסים לקביעת ההלכה עצמה. מחלוקות אחרות,
כגון טומאת ידיים, נזקי עבד ואמה (ידים ד׳, ר, ד, ושם גם עניינים
אחרים) ושאלת ירושת הבת ובת הבן (תוספי■ ידים ב׳, כ׳) מלמדות
שאין היחס לתורה שבע״ם הגורם היחיד לחילוקי הדעות, שכן גם הצ ׳
אינם מביאים ראיה מהתורה, אלא מנסים לקיים קבלה שבידיהם.

דברי הברית־ ה חדש ה על הכיתות, ובמיוחד על הם/ אינם
מעור אחד. מלת הגנאי הרווחת לפ׳ היא "צבועים"
וישו מאשימם ש״קושרים הם משאות כבדים ועומסים על שכמם
של הבריות, והם עצמם אינם רוצים להניעם אף באצבעם" (מתי
חז^ 2 — 4 ). אולם הביקורת החריפה איבה מכוונת נגד תורת הם/
שכן מתוך הברית החדשה עולה דווקא הזיקה שבין הנצרות הקדומה
למסורת הפ ׳ , כאמונה בתחיית המתים (מחי £11 ט 3 , 24 ומקבילות;
מעשי השליחים 1¥ , 1 — 2 ; שם 1 ז 1 ^ 6 — 8 ) והתפיסה המשיחית
(מתי 111 )םנ, 2 — 41 ). במקום אחד מוצגים הם׳ כמבקשי טובת ישו,
שעה שמזהירים אותו מפני הורדוס (לוקס 111 ^ 31 ). רבן גמליאל
מזהיר את הסנהדרין מפגיעה בנוצרים, ופאולוס מכריז "פרוש בן
פרוש אנוכי ועל תקוות המתים ותחייתם אני נידון" (מעשי השליחים
¥, 9 — 34 ; שם ^^^ 6 ,xx ); על פאולום מגינים "הסופרים אשר מכת
הפרושים״ (שם, ¥1 ^ 5 ). הביקורת היא על הקפדתם היתירה
במצוות מסוימות, הבאה על חשבון מצוות שבלב (מתי 1 ז 1 ^ 23 ).
בעיקר גינו את ההקפדה על טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות,
ובמידה מסוימת גם שמירת השבת, וכן את מה שנראה להם כהת־
חמדות ורדיפת כבוד: "מרחיבים תפיליהם ומאריכים את ציציותיהם,
ואוהבים להסב ראשונים בסעודות ולשבת ראשונים בבתי כנסיות,
ושישאלו בשלומם בשווקים ושיקראו להם בני אדם: רבי, רבי" (מתי
0£111 נ, 5 — 7 , ומקבילות). בדברי ישו מופיעה הבחנה ברורה בין
הוראת הם׳ אותה יש לקבל, לבין מעשיהם (שם, שם, 3 ). לעומת
זאת לא נתייחדה ביקורת כלפי ד,צ', והם נכרכו עם הפ׳ בהמפותיהם
של יוחנן המטביל וישו. כבתיאורי יוסף מופיעים ד,צ׳ גם כאן
כשותפי הכה״ג ונגידי המקדש (מעשי השליחים 1¥ , 1 ; ¥, 17 ).

במחקר נכתב רבות על הצ/ ובייחוד על ר,פ/ אלא שהמגמתיות
קלקלה הרבה. הנוצרים ביקשו לאמת את תיאורי הברית החדשה,
ויצרו תדמית של תנועה לגאליסטית הנוגדת את רוח נביאי ישראל
(וולהאוזן בספרו על ד.פ׳ והצ/ 1874 , וקרוב לזה ו. בוסט בספרו
על ״הדת היהודית בתקופת הברית החדשה״, 1903 ;= 1926 ). גם שירר
רואה בפ׳ כת שמגמתה טיפוח לגאליסטי של אורחות החיים היהודיים,
והוא מזהה אותם עם ה״חברים״ — שהוא, לדעתו, השם שבו הם כינו
את עצמם — שהקפידו במצוות לעומת עם־הארץ. חוקרים אלה נזקקו
רק במעט למקורות יהודיים פנימיים. כמה מחברים יהודים טרחו
להוכיח שמה שנחשב לנאור בתרבות המערב כבר היה שקוע בתורת
הם׳ (כך פרלס בביקרתו על הספר של בוסט, ובהדגשה דומה גם
פינקלשטיין בראשית פתיחתו למהדורה הראשונה של ספרו "הפרו*
שים״, 1938 ). א. ניגר (ע״ע) ביקש להעלות את קרן הם׳ ותיארם

כחותרים לדמוקרטיזציה בחיי הציבור היהודי ולליברליזציה בתחום
ההלכה— ברוח תנועת הרפורמה (ע״ע). קלוזנר הדגיש את ישיבת
הפ׳ בתוך העם, בניגוד למתבודדי מדבריות. לדעתו הם הסיעה
הדמוקרטית הגמורה, למרות שמבחינה פורמלית מדובר בכת פורשת.

כמה היסטוריונים הדגישו את האוריינטציה הפוליטית של הצ׳
לעומת השקפת העולם הדתית של הם/ ובכך ניסו להסביר גם את
מה שתואר כנסיון לטשטש את זכר החשמונאים (ע״ע) מתודעת
האומה. בכל אלה לא היה עדיין להסביר את ההבדלים באמונה
ובפרשנות המקרא שבין הפ ׳ לצ/ חוקרי המאה ה 20 חיפשו פתרונות
ברקע החברתי, והועלתה ההשקפה שכיוון שהתורה מעניקה זכויות-
יתר למעמד הכהונה, ממילא תהא האריסטוקרטיה הכהנית שמרנית
יותר, ותנסה למנוע כל סטיה מן הכתוב, ואילו הם׳ נאלצו לפתח
תושבע״ם כדי לזכות ביתרונות שווים (לאוטרבך [ע״ע) ואחרים).
מור (ע״ע; ר׳ ביבל׳) הרגיש שאין בכך בלבד משום הסבר לכל
שורת החילוקים בין הזרמים, ולשם כך ביקש א. פינקלשטיין להעמיק
את השיטה הסוציולוגית עוד יותר. לדעתו, ניתן לזהות אח מוצאם
של קבוצות העילית — ה״פטריקיים״, והשכבות העממיות — ה״פל-
ביים״, — מבחינה גאוגרפית. הפ׳ היו, לדעתו, יסוד עירוני מעיקרם,
והצ׳ — בעלי האחוזות העשירים. בספרו (ר׳ ביבל׳) מנסה פינקל־
שטיין לתאר את המחלוקות שבין הכיתות לאור אבחנה זו, אלא
שהסבריו לא נתקבלו בד״כ.

תורת הם , קיבלה הארה בידי י. בער(בספרו: "ישראל בעמים",
1955 ). הוא ביקש למצוא את היסודות ליהדות נורמאטיווית בתקופה
הקדם־חשמונאית. את עולמם של החסידים תיאר כמושתת על יסודות
אסיןטיים־רוחניים שינקו מתורת הנביאים, אך ספק הוא אם חדרה
הנטיה לפרישות גם לעולמם של חכמים־פרושים.

כתבי כת האיסיים, ולאחרונה מגילת המקדש, האירו באור מיוחד
את תורת ד!פ/ חוקרים כי. ידיו מדגישים אח הנטיה לקולא בכמה
מהלכות הס/ ובמיוחד בדיני טומאה וטהרה, לעומת הקפדתם היתרה
של האיסיים בעניינים אלה.

י. דרבבורג. משא א״י, 60 — 74 , תרנ״ו; ש. ז. צייפלין. ד>צ׳ והם׳
(ווורב, ג׳) תרצ״ו/ז! ב״צ כץ, פ/ צ/ קנאים, בוציים, תש״ח; א. גייגד,
המקרא ותרגומיו, 69 — 102 ; 110 — 127 , חש״ם! א. פיבקלשטיין, הם׳
ואנשי כנסת הגדולה, תש״י; י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, ג/
118 — 140 , תש״י; ג. אלון, עמדת הפ ׳ כלפי שלטון רומי ובית ד,ורדום
(בתור: מחקרים בתולדות ישראל, א), תשי״ז; א. א. אודבך, הדרשה
כיסוד ההלכה וגעית הסופרים (תרביץ, כ״ז), תשי״ח; הנ״ל, חז״ל —
פרקי אמונות ודעות (מפתח בערכו), תשל״א 3 : ל. בק, בשלהי בית
שני, 10 — 50 , תשכ״ג 1 ד. סלוסר, הם׳ וחסידי הססואה לפי יוססום
(עיון, י״די—ט״ו). תשכ״ג/ד! - 3 ז 6 \, . 1 ; 1863 . 5 ,ז? 1 8 ר>;)

, 1161-1016 ." 1 . 1 ! ; 1917/24 , 1-11 , 15 ) 1 ) 005 ) 111 111111 .? 110 ) $111111 ,לו!זג 6
) 71111 ) 111 111 5 ) 111 ( 0 ? 01111 1111 ) 5 ו/*!'*)[ ,'(? 6??., 1924; (. '>'7X121111 ־ 7
) 1/1 / 0 5 ) 1111111 )€ 71151 ) 1 ( 1 191 111/01510 [ .? . 0 ; 1925 , 5115 ) 1 ) 0

11 ) 1/1 01:11 .? ) 7/1 ,י 301 נ 1 ז 16 ג 1.31 . 2 .ן ; 1927 , 71 — 56 , 1 , £10 171 ) 0/111511
- 7/15 4 ! ) 7/1 ,. 14 ; 1937 111:11 , 5 , 260110 . 5 ; 1930 7151/111.915
11 (^ 71 ) 1/1 מ'/ .? ) 7/1 , 115 :״ג 151 . 8 ; 1961/2 ,( 1.11 , 108 ) $1151111 01 ) 1011
, 83610 . 0 ; 1952 , ( 811 \.\ , 86118100 ) 0 .;טס() קוו/ 15 ס 01 ו/)$ 111 ) 11011 ! [ס
, 10116151610 ? ״ 1 ; 1956 ,( ¥11 , 5 ( 1 ) .? ) 1/1 1 ) 011 115 ) 011110 [ !)/) 15011 ) 141
; 1967 , 7/10115015111 10 1111:01111511011 , 031/165 .ס .¥\ ; נ 1962 , 1-11 ,.? ) 7/1
, 836615 0161-1030 \/ 111 60£6 ז 016 ס 0 0011-31 ) .? )!/* 011 0511101 ק 101 {$ 14
700001515 ) 711 ) 1/1 8 מ>מ 06/1 , 815/1010 .£ ; 1967 ,(¥^ 6001;, X ־ ¥631

) 101 ־ £01111 ) 7/1 , 14605061 .( ; 1969/70 ,( 13 ^. ¥1 , ,ו/ 0 ז 611 ) , 5 )) 11 ו $0
. 1971 , 1-111 , 70 ) 66 /01 .? ) 111 10111 ) 0 7101/111005

י. גם.

?רווזזות, ע״ע תותבות.
פרות־ים, ע״ע תדז^אים.

x ־ 1 - ד -

פרות־משה רבנו, ע״ע חפושיות, עמ׳ 839 .

פרזאוךמיום, ע״ע עפרות נדירות.

פךזול (אנג׳ 01-10 ^ 11-011 ), קביעת חלקי ברזל (ע״ע) או מתכת אחרת
בבניין. המושג ם׳ מוגבל, בד״ב, לחלקי ברזל המחוברים לחמי
רים אחרים, כגון סורגים, פרסות סוסים או לדיות לדלתות. עד שבת

175

פרזול — פרזיטולוגיה

176

1800 היה למתכות תפקיד משני בלבד בארדיכלות (ע״ע! וע״ע
מבנים). מלבד שימושם באביזרי פ׳ פנימיים כמו צירי דלתות וחלונות,
ידיות, קישוטי מתכת וכיו״ב, השתמשו בחלקי מתכת רק כשנדרש חחק
רב, במיוחד, למשל, לחיזוק קימורי קשתות וכיפות. וע״ע חמרי־בניה.

באמצע המאה ה 19 תפסה הפלדה את מקום ברזל־היציקה, בגלל
חזקה הרב יותר במתיחה (ע״ע חזק-זזמרים). במאה ה 20 נסח
השימוש בגתכים עמידים בפני קורוזיה (פלדות אל-חלד). המתכות
האל־בדזליות מחליפות את הברזל כחומר גלם עיקרי לאביזרי פ׳

פנימיים,

היסטוריה. פ׳ סוסים, היינו הצמדת פרסות־ברזל לרגליהם,
החל נוהג בערך במאות ה 9 — 10 . ד.פ׳ האריך את ימי שירות הסוס
בשמרו על הפרסות מפני שחיקה. הם׳ שיפר את כושר ההליכה של
המום, והגדיל את כוחו למשוך ולשאת משאות! הדבר ייעל את
השימוש בסוסים למטרות צבאיות וכלכליות.

הפ ׳ , במובן השימוש בברזל לצדכי בניה ולייצור ציוד (ריהוט)
לבניינים, ייתכן שהוא עתיק מאד, ואפשר שהתפתח במקביל לניצול
הברזל לעשיית כלי־נשק, עבודה ובית, ולעיצוב כלי־פולחן ותכשיטים.
חשיבות ניכרת נודעה לס׳ בעיקר באירופה. ראשיתו, כנראה, בשימוש
באביזרי-ברזל לחיזוק בניינים מפני התקפות. לשיאיו הגיע הס׳ בין
המאות ה 11 — 19 . בתקופה זו נעשה ד,פ׳ בברזל־חישול (- 111116 ( 50
1600 ! 01661560 ) בצורת מוטות או לוחות שבעיצובם הגיעו

בעלי-המלאכה והאמנים, ביניהם צורפים, להשגים אסתטיים מרשימים.
פריטי הם׳ עברו בהדרגה ממוטיווים פשוטים וגאומטריים לדגמים
מורכבים ביותר, לקוחים במידה רבה מעולם הצמחים (עלים, פרחים).
בצדם רבו גם מעשי־פ׳ דמויי מגילות ( 0616 ^ 506011 ) ודמויי חיות
ועופות. כן עברו למעשי־תבליט תלת־ממדיים. יש שהשתמשו בצבעים,
מלבד שחור, לייפוי הפ׳> מהמאה ה 19 נפוץ השימוש בברזל יצוק
1600 6381 !״ 011556156 ), עד שהוחלף בדורות האחרונים בפלדה
ובמתכות אל-חלד שונות, בעיקר אלומיניום ונתכים אחרים. לאחרונה
שוב גבר השימוש בברזל-חישול, בעיקר בעבודות פיסול (בגון ע״י
דוד פלומבו, מעצב שערי הכנסת).

מגוון פריטי הם׳ שפותחו במשך הדורות היה גדול מאד: מהם
שנועדו למטרות שימושיות מהם שנועדו לקישוט. לצורך בניה נועדו:
צירים לחלונות ולדלתות, ידיות, מנעולים ומפתחות מעשה־חושב,
בריחים, מקשים, ריקועי דלתות ודלתות־ברזל. כן יצרו מעקות לגגות,
מדרגות, גזוזטרות, גשרי־מידות ובניינים שלמים, לרוב בשילוב
עם משטחי־זכוכית (לדוגמה: גשר ״בריטניה״ לרכבות, 1850 ! תחנות
מס״ב! השווקים הגדולים בפאריס [ 1,651131165 ] < "ארמה הבדולח"
בלונדון! ועוד). בין פריטי הם׳, שנועדו לציוד וריהוט של מבנים
חילוניים ודתיים, פרטיים וציבוריים, ניתן למנות: שערים מונומג-

סורג טבר!ל־תמ 6 יל. צפח איטליוז,
םו 1 * הסאה ה 16

טליים לכנסיות, בנייני-צי-
בור, ארמונות ופארקים,
שבכות ( 81-1115 ) אמנותיות
ששימשו מחיצות בכנסיות
ועיטורים לקברים, סורגים
דקורטיוויים לחלונות, סמלי
אבירות, פמוטות עומדים,
מחזיקי־לפידים לקירות, פנ¬
סים, מנורות, שלטים ומסג¬
רות למראות ולתמונות. כס¬
פות ותיבות על ריקועיהן
היו אהובות על בני יה״ב,
ובמאה ה 19 נפוצו תנורים
עשויים ברזל, רהיטי־גן ו¬
אפילו צלבים לקברים.

בביגוד לברזל היצוק, ש¬

השימוש בו מחייב בעיקר ידע טכני, דרש עיבוד ברזל-החישול
רמה אמנותית אישית גבוהה וכושר עיצוב ניכר. רוב חרשי-הם׳
נשארו אנונימיים, אך במה שמות של אמנים שרדו, וביניהם האנגלים
ת. ליטון ( 1811600 ^ 1 ! במאה ה 13 ), ג׳. טרסילין ( 166511130 ׳!
במאה ה 15 ) ות. רובינסון ( 1101110500 ! במאה ה 18 ), הצרפתים
ד. ברן ( 866310 ! 1639 — 1711 ), ז׳. טיז׳ו( 011 ( 71 ! במאות ה 17 — 18 ,
פעל בעיקר באנגליה), ז׳. למור ( 13000116 ! 1698 — 1771 ) והאיטלקי
נ. גרסו ( 063550 : במאה ה 16 ), אמנים אלה, ועמיתיהם, הושפעו
מסגנונות האמנות שהיו רווחים בימיהם, וברבות משכיות-הם׳ המ¬
פורסמות ניכרות השפעות הסגנון הגותי, הברוק והרוקוקו וגם
סגנונות הדור הנוכחי.

דוגמות נודעות רבות של יצירות פ׳ מצחות ברחבי אירופה, בי¬
ניהן: באנגליה, שבכות לקברים, כגת קבר סודד׳ין הקדוש בקתדרלת
חנצ׳סטר ( 1093 ), קבר אלינור מקסטיליה בכנסיית וסטמינסטר בלוג-
דץ (המאה ה 13 ), קבר אדוורד ז\ 1 , בכנסיית סייגט ג׳ורג׳ בווינזור
(המאה ה 15 ), השער והגדרות של "ניו קולג׳" באוכספורד (המאה
ה 18 ) ; בצרפת — שבכה בכנסיית העיר לה פיאי ( ץ 0 ? 76 , המאה
ה 12 ), שעריה המערביים של כנסיית "נוטר דאם" בפאריס (המאה
ה 13 ), שמחמת יפי פרזוליהם נאמר עליהם שלא נעשו בידי אדם,
פריטים רבים בארמון ורסאי (המאות ה 17 — 18 ) ועבודת־הם׳ בכיכר
סטניסלס בעיר נאנסי (המאה ה 18 ) ! ספרד נודעת במחיצות ( 35 ( 60 )
המפותלות. בגובה של 10 מ׳ חותר, שהיו חלק בלתי-נפרד מפנים
הכנסיות הגדולות (פמפלונה, סוויליה, טולדו, בורגוס): בגרמניה
ובאוסטריה נמצאים מעשי-ם׳ מפורסמים (בד״כ במבנים דתיים)
במגדבורג, הילדסהיים, חרצבורג ואינסברוק, ובאיטליה — ונציה
(כנסיית מדקום הקדוש וארמון הדוג׳ים), לוקה, מילאנו ופירנצה.

מלאכת הפ׳ נפוצה גם בתרבות האסלאם (סורגים, מנעולים, מפת¬
חות), וגם בהודו, שם נודע פריט יוצא-דופן — עמוד-זכרון מונומנטלי
יצוק-ברזל בדלהי, שהוקם בשנת 400 לערך! גבהו יותר מ 7 מ׳
ומשקלו 6 טון חותר. בסין כבר נודעה יציקת הברזל במאה ה 2
לפסה״נ, ובפ׳ השתמשו לבניית פגודות וליצירת אביזרי־פולחן. ביפן
השתמשו בם׳, בין השאר, לעיצוב קומקומי-בתל ששימשו בטקס
הכנת משקה התה.

0 זז 84 // , 1 ־נ 3 ׳ם£? . 0 ; 1915 ,^ 07101 ק^ 05 ^ 8x ץ בתט 6 ז 0 .£

1$ >!> ■ 1, 011x1 חרת 3 ז 5011 ;* 1923 * 11x41*0x1

XX 9 סס 40 #1 >'£ < 7 מממ©*מ*£ .^ 1 ;* 1938

, 07X01 8x110111 ה 1 \ז 0 ע** 01 * 1 $111 1014 ,־*€)$!£ ; 1948

. 14 ; 1960 , 171 07x01 8x110171 \ז 071 100 ז\ *ע*?) <. 1 ) 1 ; 1957

./¥ . 4 * ; 1965 —* 1964 , 1-11 , 105 ^ $0 0114 < 1€€1 { 50

. 1971 ,*ה* 1€4 חז 1 ? 3€ *? 4 ^*ו 46 הו> 11

יו. קי. - ם. פ.

פת׳ולסקי, 1 יק 1 לי מיכאיל 1 ביץ׳ - -( 411x3.1 ?

016118 ל\ג 0 פ 6 *ק 11 — ( 1839 — 1888 ), נוסע

וגאוגרף רוסי. בעת שירותו כקצין בצבא הרוסי ערך בשנים 1867 —
1888 חמישה ממעות מחקר גדולים בסיוע כספי של החברה הגאד
גרפית הרוסית. אחד לחבל איסורי במזרח אסיה וארבעה לאסיה
התיכונה (ע״ע אסיה, עט׳ 911/2 , ושם מפה). במסעותיו אסף חומר
עשיר על צורות נוף ועל ההידרוגרפיה, האקלים, החי והצומח של
מונגוליה, צפון סין ומזרחה ורמת טיבט. פ׳ גילה מספר רב של
רכסים, נהרות חמות, ואסף כ 16,000 צמחים (כ 1,700 מינים)
וב 7,600 בע״ח, שאחדים מהם נודעו לראשונה. על שמו נקרא סוס־בר
שגילה (ע״ע סוס, עמ׳ 528 ושם תם׳, עמ ׳ 530 ). ם׳ תיאר ופרסם את
ממצאי מסעותיו בדו״חות מדעיים מפורטים, שאחדים מהם תורגמו
ללשונות מערביות• שם העיירה קאראקיל בקירגיזיה, שבה נפטר,
הוסב אחרי מותו לפרז׳וולסק.

פו־זיטולודה (מיוד ; 0 ז 11 >נ><ןסס — אדם הסמוך על שולחן אחר,
אודח-טפיל, פרזיט), ענף במחקר הביולוגי העוסק בטפילים
(ע״ע טפילות) מעולם החי, להבדיל מטפילים מעולם הצומח ומיקרח

177

פרזיטולוגיה — פרח

178

אורגניזמים אחרים (ע״ע בקטריולוגיה ! מיקרוביולוגיה ; נגיף). כמעט
בכל מערכות בעה״ח מצויים מינים שהסתגלו לחיים על גופו או בתור
רקמותיו של אורגניזם אחר. טפילים מצויים בין החד־תאיים (ע״ע),
חיות ביניים, ספוגים, תולעים שטוחות, נימיות וטבעתיות, רכיכות,
פרוקי־רגליים, ואף בין חולייתנים (ע״ע זואולוגיה). הפ' התפתחה
כמדע שמטרתו חקר יחם־הגומלין בין טפיל למאכסן, כלומר, חקר
השפעת הטפיל על מאכסנו, והסתגלויות מורפולגיות, אנטומיות
ופיסיולוגיות לאורח־חיים טפילי מחד גיסא, והשפעת המאכסן על
הטפיל מאידך גיסא.

המחקר בם׳ התרכז בעיקר במפילים שחשיבותם רבה ברפואה
ובכלכלה: גורמי מחלות של האדם נידונים בם׳ הקלינית ואלה של
חיות־הבית בם׳ הווטרינרית(ע״ע אפידמיולוגיה; זהום; מחלה). טפילים
אלה נמנים עם קבוצות עיקריות: 1 ) חד־תאיים (ע״ע אמביאזים;
טריפנוסומה; לישמניזים; מלריה); 2 ) רב־תאיים (ע״ע הלמינתולו־
גיה; בילהרציה; אכינוקוקוס; אנקילוסטומה); 3 ) פרוקי־רגלים(ע״ע):
חרקים, קרציות, קרציונים (ע״ע חרקים, עמ׳ 106 — 109 ). השוני
הרב בין שלוש הקבוצות הנ״ל הביא לפיתוח כיווני־מחקר במעט*
עצמאיים במסגרת הם׳: פרוטוזואולוגיה (כללית ורפואית) הלמיג-
תולוגיה ואנטומולוגיה (ע״ע) רפואית.

היסטוריה. טפילים מסוימים של האדם ובע״ח, כגון, הכרץ,
השרשור, הכינה והפרעוש נזכרים בספרות הרפואית העתיקה של
מצרים, יוון, הודו וסין. להשערות, כי יסודם של איסורי התורה
על אכילת בשרם של בע״ח מסוימים בחשש מפני נגעים טפיליים,
וכי "הנחשים השרפים" בהם ייסר ה׳ את בני־ישראל במדבר (במד׳
כא, ו), הם תולעי מדינה (ע״ע תולעים נימיות), הנפוצות עד היום
בערב, אין כל ביסוס.

כמדע עצמאי התגבשה הם׳ רק באמצע המאה ה 19 עם הנהגת
המתודיקה הניסויית ועם שכלולו ההדרגתי של המיקרוסקופ. הת¬
פתחות זו אפשרה את הכרת מחזור־החיים המסובך של טפילים
רבים, הקשור לעתים בחילוף פונדקאים, את בירור תפקיד החד־
תאיים כגורם למחלות הפוגעות במיליוני בני־אדם, כגון, המלריה
(ע״ע) ומחלת השינה (ע״ע טריפנוסומות, עם׳ 1008 ), וכן את
בירור תפקידם של החרקים ופרוקי־רגליים אחרים בהעברת מחלות
(ע״ע חרקים).

מחקרים בם׳ מתפרסמים בכ״ע מיוחדים, אך גם במספר רב של
כ״ע הדנים בבעיות מיוחדות, כגון, אימונולוגיה, ביוכימיה, פתולוגיה,
אלרגיה (ע׳ ערכיהם). על חשיבותן של מחלות טפיליות ברפואה
טרופית — ע״ע טרופי, אזור, עם׳ 943 — 945 .

על טיפול במחלות ם׳ ע״ע כימותרפיה; אנטהלמינתיים, חמרים.

על חקר הם׳ בישראל: ע״ע אדלר, שאול.

; 1929 , €110775 ? 1 ח 1 ? 43111 * 0 ? / 0 711171010 * 71 * 1 ? 7/1 ג 0 זז?£בו 31 ד .^ 1 .¥\

?ה%? 41 ? 1# ץ 0-1 >£ 171 5 ה 10 !??{ה 1 1€ ? 1 * 1 >-ת> , ז /)*!ס 5 ? 0$11 -* 0 ? , 11 קק 10€ ? .מ

תס׳ו . 0 / 1965; X ץז 1510 }/ 4 ,־ 051£1 ? .ס \\\ ; 1959 ,?€ה? 1 ? 5 1 ) 1 * 1 )

— 1155€1 ? .£ .? — £31151 . 0 .£ ; 1966 , 5 ?* 05051 ? /ס ,})ת 3 ח 8

— ת 1150 :> 3 [ .( . 0 ;* 1970 01 ? 1 ה 011 1575 * £0 /)הס 001% ,#תט( . 0

; 1970 , 71015 * 1 ה 1 / 10 * 03051 ? 10 ץ? 1 ה 7111 ז 1771 ,(. 15 ) 6 ) ז^מנ 5 . 1 — ס 13 ־ 11 ־ £1 14

. 1974 01 ז?ה? 0 ,£ן 1£1 ! 0 . 0 . 7

גג ר.

פרח, איבר־רביה של צמחים עילאיים מכסי-זרע(ע״ע). אב־טיפוס
של הפ׳ הוא ענף מקוצר (תושבת) הנושא דורי עלים השו¬
נים בצורתם ובתפקודם (עלי הפרח; וע״ע עלה, עם׳ 850 ). הדורים
הם (מן הבסיס כלפי הקדקוד): 1 . עלי-גביע, צבעם ירוק בד״כ.
עוטפים את כפתור הם׳ הצעיר לפני פתיחתו; 2 . ע ל י - כ ו ת ר ת,
צבעוניים, משמשים כגורם ראווה, למשיכת מאביקים; 3 . א ב ק נ י ם,
מפתחים את הגמטות הזכריות; 4 . עלי־שחלה, בונים את העלי
המכיל את הביציות ואת הגמטות הנקביות. יש גיוון רב במבנה
ובתכונות של איברי־הס׳. הגביע והכותרת מהווים יחד את עטיף
ד,פ׳. בפ" בעלי עטיף כפול מצדים עלי הגביע ועלי הכותרת. בם׳ בעל

ציור 1 . מימין — אב־טיפוס ׳פ? הפרח: משמאל — חלקי הפרח

עטיף פשוט — עשוי העטיף סוג אחד של עלים בלבד. זה האחרון
יכול להיות גביעי או כותרתי בהתאם לתכונות עליו. יש פ" חסרי
עטיף לחלוטין. נוסף על צבעי הספקטרום הנראה, מחזירים עלי-
הכותרת של פ" שונים גם קרניים אולטרה-סגולות, על הרקע של
צבעי היסוד מצויים על עלי־הכותרת של צמחים רבים קווים ונקודות
שונים בצבעם (דרכי-דבש) המכוונים למקום הצוף של ד.פ׳. בהרבה
מקרים מפרישים עלי־הכותרת ריחות שונים שגם להם נודעת חשיבות
למשיכת מאביקים. יש שבאיזור הקרוב לצופן שונה הריח מהריח
הכללי של הם׳ < אלו הן דרכי-דבש כימיות.

מבחינים בין כותרת מאוחת־עלים למפורדת-עלים. נוהגים לחלק
את הדו־פסיגיים למאוחי־כותרת ( 613136 קתזץ 5 ) ומפורדי-כותרת
( 313€ >:>קץ 31 ום). על יסוד הסימטריה הכללית מבדילים בין פ" נכד
נים, בעלי סימטריה רדיאליח, ובין בלתי־נכתים, בעלי סימטריה
דו־צדדית. כאלה כן אלה נחלקים לטיפוסי משנה.

האבק ן (ע״ע) בנוי זיר ומאבק. כרגיל, בנוי המאבק משתי
לשכות שכל אחת מהן מכילה שני שקי אבקה. עמדת המאב¬
קים (פונים כלפי זז ח [ 0x11:01:50 ] או כלפי פנים [שצזסז""]) ותנועתם
הן בעלות משמעות פונקציונלית. בד״כ נפתחים כל 2 שקי אבקה
שכנים ע״י חריץ־אורך משותף. יש ם" שבחם נעשית פתיחת המא¬
בקים ע״י חריצי רוחב או נקבים. גרגירי האבקה נוצרים אחרי
חלוקת הפחתה של תאים שבתוך השקים. גרגירי ההאבקה הבוגרים
מכילים 2 גמטות (ע״ע הפריה).

עלה־השחלה הטיפוסי דומה לעלה מקופל. התכונה. המציינת
את מכוסי-הזרע היא סגירתו של עלה-השחלה מסביב לביציות. עלה-
שחלה אחד או יותר יוצרים עלי, בו אפשר להבחין בצלקת, עמוד־עלי
ושחלה. חלוקה זו היא בהתאם לתפקידם של חלקים אלה בתהליך
ההפריה.

בצמחים פרימיטיוויים מסוימים מסדרת הרב-פריניים אין עלי
השחלה נסגרים בשלמות (לפחות לעת ההאבקה) ואינם מחולקים
באופן ברור לצלקת, עמוד ושחלה.

בצמחים העילאיים מוצאים שלבים שוגים בהתאחות עלי־השחלה
ביצירת העלי. במשפחות שונות (ורדניים, נוריתיים) יש צמחים
שבהם נסגר כל עלה־שחלה לחוד וכתוצאה מזאת — מספר העלייס
כמספר עלי־השחלה ( 13 נ 1 ־ 031 סנ! 3 ). עפ״ר נוצר עלי אחד מהתאחות
כל עלי־השחלה ( 13 נן:ו 103 !ץ 5 ). יש שההתאחות נוצרת באיזור השחלה
ויש שהיא מקיפה גם את העמודים והצלקות. מספר עלי-השחלה
ניכר לפי מספר הצלקות אם לא חל בהם איחוי מלא, או לפי מספר
המגורות וסידור הביציות (פלאצנטאציה) בשחלה. לפי מיקומה
ביחס למקום חיבורם של עלי-הפרח האחרים, מבחינים בין שחלה
עילית (מעל למקום החיבור) לשחלה תחתית (מתחת למקום
החיבור). השחלה התחתית עשויה להיווצר משקיעת המצעית (מש־

179

סרח

180

ציור 2 . שח?ה ופלאצנטאציה: 1 —* — דרנות התאחות ע?י־וז׳ 2 ח?ד, וארכם.
ביצירת העלי; 5 — 7 - טיפוסי־מחלה: 5 . מחלה עילית; 6 . בינונית; 7 . חתתיח;
8 . תתר־אורר בביצית; 9 — 13 — פלאצנטאציה לצורותיה: 9 — 11 — פלאצנטאציה
דופנית; 12 . פלאנטאציה זוויתית; 13 . פלאנטאציה מרכזית

פחח הקקטוסיים), או ברוב המקרים מהתאחות החלקים התחתונים
של עלי הפרח אל קירות השחלה. יש גם פ" בעלי שחלה
בינונית.

באיזור השחלה חלה התאחות עלי־השחלה בצורות שונות וב¬
התאם לכך ערוכות גם הביציות (פלאצנטאציה), היושבות בד׳יב
בשולי העלים. בבעלי פלאצנטאציה זוויתית נסגר כל עלה-שחלה
בפני עצמו ומספר המגורות הוא כמספר העלים, כתוצאה מהיעלמות
המחיצות בין המגורות מתקבלת מגורה אחת גדולה ואילו הביציות
נשארות על הציר המרכזי (פלאצנטאציה מרכזית). בבעלי פלאצנ-
טאציה דופנית מתאחים עלי־השחלה בשוליהם. נוצרת מגורה אחת
משותפת עם הביציות בהקף, במקומות המגע של עלי־השחלה.

הביצית היא איבר מורכב הבנוי רקמות שונות. היא מכילה את
שק העובר שבתוכו תא הביצה, שהיא הגמטה הנקבית.

בם" רבים המואבקים באמצעות בע״ח מצויים צופנים: בלו¬
טות הבנויות רקמה מיוחדת המפרישה צוף. לצופנים צורת בליטות
או שקעים בחלקים שונים של הם׳. יש צופנים חסרי צורה מיוחדת
שניתן לזהותם רק בבדיקה אנטומית. נפוצים מאד צופנים דמויי
דיסקוס בבסיס השחלה. מיקומו ותכונותיו של הצוף המופרש הם
בעלי חשיבות רבה מאד למשיכת מאביקים ולהבטחת המגע של
גופם עם הצלקת (ר׳ להלן).

מתכונות הם׳: מספר העלים ברורים השונים, מספר המגורות
בשחלה, הפלאצנטאציה ומבנה הביצית. הן קבועות ואינן מושפעות
מהתנאים החיצוניים. אי-לזאת מהווים הם" וחלקיו סימנים טכסונומיים

טובים והם משמשים בסים לחלוקת הצמחים העילאיים לקבוצות.

בם" המואבקים באמצעות הרוח והמים, מתפזרים גרגירי האבקה
ומועברים אל הצלקות באופן פאסיוד. ןזהאבקה מובטחת אצלם
בזכות תכונות חלקים מסוימים — גרגירי האבקה, האבקנים והצלקות
— ואילו לארגון הם׳ כולו נודעת חשיבות משנית. לעומת זאת
בפי שמאביקים אותם בע״ח, הנוחתים ונכנסים במלוא גופם או
בחלקם לתוך הם׳ פנימה, נודעת חשיבות ראשונית לטופוגרפיה של
הם׳ השלם, המבטיחה את המגע של הגורם המאביק באיברים מוסרי
האבקה ומקבלי האבקה. בם" משוכללים הגיע הארגץ הכללי של ד.פ׳,
בשילוב עם התכונות האופטיות והכימיות, לדיוק מירבי והתקבלו
מבנים ארכיטקטוניים מסובכים. יחד עם זאת יש לזכור כי גורמי
הברירה הפועלים לארגון חלקי ד׳פ׳ ממשיכים לפעול גם לאחר
הפתיחה. לשינויים בעמדת חלקים שונים במשך האנתזה (תקופת
הפעילות של ד.פ׳ הפתוח) תפקיד קובע במנגנוני הרביה. כתוצאה
מזאת ארגון ד,פ׳ הוא בהכרח דינמי ומשתנה וחלקי ד.פ׳ ערוכים לא
רק במקום כי אם גם בזמן. השינויים החלים בפ ׳ בתקופה זו קשורים
במנגנונים להסדרת ההאבקה, בכיוון האבקה עצמית או האבקה זרה
(ע״ע האבקה). בד״כ האיברים מוסרי האבקה ומקבלי האבקה
תופשים בם׳ בערך אותו מקום. להבטחת מעבר האבקה אל הצלקות.
הוא הדיו לגבי פ" שבהם האבקנים והצלקות אינם מבשילים בבת
אחת.

הטופוגרפיה של הס׳ מתוארת בתכניות המבנה הכוללות דיא¬
גרמה׳ תבנית וסגנון: ( 1 ) הדיאגרמה, שהיא הטל חלקי הם׳
על מישור אפקי, נותנת את מספרם של עלי־הפ׳ וסידורם ביחס
למצעית ולציר התפרחת. השימוש בדיאגרמה רב בטכסונומיה של
צמחים אך אין היא מוסיפה הרבה מבחינת הבנת האקולוגיה של
הרביה. ( 2 ) התבנית מתארת את פרופיל הפ ׳ , מודגש בה מיקומם
של איברי ההאבקה ביחס למסלול הכניסה של המאביק אל הצוף.
תבנית הם׳ קובעת איזה חלק של המאביק יבוא במגע עם האבקה
וישמש להעברתה ממקום למקום. ( 3 ) הסגנון משקף את דרגת
ההסתרה של הצוף בם׳. סגנון ד,פ׳ הוא הקובע אילו בע׳׳ח —
מבחינת גודל הגוף ואורך החדק — מסוגלים ליהנות מן המזון
ולגרום להאבקה. פ" בעלי תבנית מסוימת נחלקים לטיפוסי משגה על
יסוד הסגנון.

התפיסה כי הם׳ הוא מבנה ארכיטקטוני הבנוי לפי חוקים
שנקבעו תוך הסתגלות לצרכי ההאבקה, וההבחנה בין תבניות טופו¬
גרפיות וסגנונות שונים, מאפשרות מיון פ" על יסוד מורפו־אקולוגי
בהדגשת הקרבה הביולוגית והתעלמות מהקרבה הטכסונומית. פ"
ממשפחות שונות עשויים להיות זהים מבחינת התבנית והסגנון
(מרבנים וכובע הנזיר)* לעומת זאת — במשפחות מסוימות מוצאים
מעברים מתבנית אחת למשנה, במקביל למעבר מן הסימטריה
הדאדיאליח לדו־צדדית (השר פרחי לשון־הפר ושכרון; פרחי נורית,
אקוילגיד. ודורבנית).

מוצא הפ׳ וחלקיו. זהותו של ד.פ׳ כענף מקוצר נושא
דורי עלים ניכרת בקלות. פ" מתפתחים מניצני ראש וניצני חיק,
כענפים רגילים. בם" רבים מוצאים פרקים מוארכים בין דורי העלים.
מצויות דרגות-מעבר בין
עלי-כותרת לאבקנים• ב¬
ם" לא תקינים של דור־
בנית התפתחו עלי־השח-
לה בצורת עלים שטוחים
ובשוליהם ביציות מגוו¬
נות. תמונה שלמה יותר
ומדויקת על מוצאו של
הם׳ מתקבלת מתוך הש¬
וואתו לאצטרובלים של

;גיור 3 . ריאנרטות של פרח
טיטיז — צטח דו־פסיגי;
ט׳צסא? — צטח חר־פסיגי

181

פרח

182

השרכים (ע״ע) ושל חשופי הזרע (ע״ע). הס׳ מהווה את שיאה של
מערכת התפתחותית ארוכה שעיקרה הסתגלות הצמחים לחיי יבשה
בדרן* של צמצום החלקים הרגישים ליובש במחזור החיים של
הצמח וכליאתם בתין* איברים אחרים, המבודדים אותם ומגינים
עליהם, מבחינת המוצא אץ הבדל בין ד.פ׳ לאצטרובל של חשופי־
הזרע,

מקובל שהתפתחות הם׳ מן האצטרובל קשורה במעבר מההאבקה
בעזרת הרוח, הקיימת בחשופי־הזרע, להאבקה בעזרת בע״ח. בהת¬
אמה להאבקה ע״י מאביקים פרימיטיוויים (בעיקר חיפושיות), חלו
שינויים בולטים במבנה האצטרובל: ( 1 ) התפתחות העטיף, כאמצעי
משיכה לחרקים (עלי הגביע התפתחו מעלים תחתוניים! עלי-
הכותרת הם עפ״ר מיקרוספודופילים שאבת עם שקי האבקה שלהם).
( 2 ) סגירת המגאספוראנגיות (הביציות) ע״י המגאספורופילים (עלי־
השחלה) ויצירת העלי להגנת הביציות בפני הלסתות המכרסמות
של המאביקים הפרימיסיוויים. ( 3 ) מעבר לדו־מיניות (התפתחות
מיקרו־ ומגאספודופילים באותו ם׳). אמצעי המשיכה המקורי של
החיפושיות אל הם׳ היו גרגירי האבקה, העשירים בחמרים מזינים.
להבטחת העברתם של גרגירי־האבקה אל העלי מן ההכרח היה
שיימצאו איברי הזכר והנקבה בשכנות, על אותו הציר. ריכוזם של
צופנים בתוך הם׳ לשימוש בצוף כפתיון למשיכת מאביקים חל
בשלבים מאותרים יותר של האוולוציה, ורק משחדלה האבקה לשמש
פתיץ יחיד והכרחי והצוף מילא את מקומה — נוצרה האפשרות
להפרדת המינים בם׳ המואבק בעזרת בע״ח.

בם" פרימיטיוויים, כפי שמוצאים בצמחים מסדרת הרב־פריגיים
( 6 ג 10 קזג 0 ץ 01 ק) וקרוביהם, יש עוד תכונות שונות, המזכירות את
מבנה האצטרובל, בעיקר מבחינת ריבוי האיברים בם׳, חוסר
קביעות במספרם וסידור עלי הם׳ בסליל מסביב לציר. ככל שהש-
תכללו הם", הצטמצם ונקבע מספר האיברים וחל מעבר מן הסידור
הסלילי לסידור הדורי. כתוצאה מארגון טוב יותר של עלי העטיף,
התאחות העלים אחד למשנהו ומעבר מן הסידור הרדיאלי לדו־צדדי
(זיגומורפי) השתכלל מבנה הם׳! ביקורי המאביקים געשו מדויקים
הרבה יותר ונתאפשר חסכון רב בכמות האבקה הדרושה להאבקה
ובמספר עלי־השחלה והביציות, מבלי להפחית מן הסיכוי להפריה
וליצירת זרעים.

במקביל לשכלול ההאבקה בעזרת בע״ח בפ" שונים תל מעבר
במשפחות שונות בכיוון הנגדי, להאבקה בעזרת הרוח. התפתחות זו
היתה מלווה צמצום העטיף והפחתת מספר החלקים בס/ כפי שמוצ¬
אים בדגניים וקרוביהם ובהרבה צמחים אחרים.

כמבנה הס׳ כן גם סידורו על צירי הצמחים שונה ומגוון מאוד.

יש צמחים בעלי ם" בודדים, גדולים במיוחד (כגון בצבעוני). לעומת
זאת ערוכים הס״ ברוב הצמחים בקבוצות פחות או יותר גדולות —
ב ת ם ר ח ו ת. ציפוף פ" רבים על התפרחת מעלה את כושר משיכתם
לגבי סאביקים (במואבקי בע״ח) ומגדיל את כמות האבקה והסיכוי
להאבקה במואבקי רוח, במקרים קיצוניים, בעיקר במשפחות הסוכ-
כיים והמורכבים, דומה התפרחת הצפופה בצורתה החיצונית לס׳
אחד, ומבחינת האקולוגיה של ההאבקה היא פועלת כיחידה אחת.
מבחינים בין שני טיפוסים יסודיים של תפרחות, ע״פ אופן צמיחתן
והסתעפותן: בתפרחת מסתיימת — הציר הראשי והצירים המס¬
תעפים ממנה הם בעלי גידול מוגבל ומסתיימים בם׳! המשך הגידול
נעשה באמצעות צירים מדרגות נמוכות יותר ויותר. לעומת זאת
בתפרחת לא־מסתיימת ממשיך הציר הראשי להתארך. התפרחות
הלא־מסתיימות נחלקות לטיפוסי משנה ע״פ האורך היחסי של
הצירים השונים:

1 . שיבולת — הס״ יושבים, ללא עקצים, לאורך הציר הראשי <

2 . אשכול — הם״ נישאים על עקצים לאורך הציר הראשי:

3 . מכבד — הס״ נישאים על צירים מסועפים מדרגות שונות!

4 . סוכך— הס" נישאים על
עקצים ארוכים היושבים ב¬
צפיפות על ציר ראשי מקו¬
צר!

5 . קרקפת — הם" יושבים
בצפיפות על הציר הראשי,
שהתרחב לצורת מצעית.

על האנטומיה של הם׳:
ע״ע צמח, אנטומיה.

מימי קדם היה הס׳ סמל
של יופי בתרבות האנו¬
שית. חבצלת השרץ ושוש¬
נת העמקים (שה״ש ב, א)
מסמלות ב מ ק ר א את ;פיה
ונעוריה של האהובה. "די-
מדיי פ" ליופי ולנעורים מצד
יים בשירה היוונית מ¬
תחילתה (הומרוס, ספסו
[ע״ע]) ובעקבותיה בכל ה¬
שירה האירופית. בעיני ה¬
קדמונים גם השירים היו
כם" ומהמונח "אוסף פרחים"

ציור 4 . הטרחות: 1 . אשכו?; 2 . אשכול־
סוכר: 3 . שיבולת; 4 . קרקפת; 5 . םכנד:
6 . תפרחת ספתייסת דו־ברית

(יוו׳ /\ 10 ץ 6 ג 90 ׳״ 3 !; לאט׳
וזז 1 ו 8 1 :ז 1 ״ 10 )) נגזר שמן של

האנתולוגיות למיניהן. הרומאים עבדו את פלורה (. 10:3 ?), אלת
הפרחים, בחגיגות מיוחדות ( 101-3113 ? ! 28.4 — 3.5 ) ושמה הפך לסמל
עולם־הצומח כולו במקום מסרם או בתקופה מסוימת(פלורה ופאונד!}.
פסטיוולים של פ" נהוגים עד היש בארצות שונות (הסלוריאדה
בהולנד, קרנוול הפרחים האביבי בנים). גידול ס", קישוט הבתים בם"
ומשלוחי ם" כביטוי לאהדה ולאהבה מלווים את האדם בכל הדורות.
ר׳ לוח צבעוני בכרך זה. — צמח נד — ע״ע צמח ושם גם ביבל׳.

י. גל.

שזירת ם״ () 1611 זז? 2 ת 3 זז 3 ■ 01 ״רס £1 ): הצבת ם" באגרטל לשם
קישש. מאז ומתמיד שימשו הם" להבעת שמתה וצער גם יחד.
במצרים העתיקה נהגו לשזור סרחי לוטוס בלבלובם וניצנים,
באגרטלים, בתשורות למתים. ברומא העתיקה נהגו לפזר ורדים
באולמי הקבלה לכבוד אורחים ולכבוד אנשי-צבא בשובם כמנצחים.
לא ידוע על שימוש בם" ביה״ב הקדומים, רק מתקופה מאוחרת יותר
יש ידיעות על קישוט מקומות ציבוריים — כנסיות וארמונות —
בם" לרגל אירועים חגיגיים.

נזיר סיני שזר לראשונה ס" כמנחה לפני פסל בודהא, ומכך
התפתחה אמנות שזירת הם״. במאה ה 17 הביא שגריר י פ ן בסין
אמנות זו לארצו מיסד את ביה״ם הראשץ לאמנות השזידה. מראשית
המאה ה 20 רווחת שזירת הס" באירופה, תחילה בבתי אמידים
בלבד, ולאחר מלה״ע 11 התפשטה והפכה לעיסוק עממי. בשנים
האחרונות, עם עליית רמת־החיים, התפתחות גידול־הם" וקיומן של
תערוכות פ" בחיפה, חולון ורמת־גן, חדרה אמנות השדרה גם
לישראל.

סגנונות השדרה הם: ( 1 ) הסגנץ היפני, או איקבגה,

הוא ביטוי אמנותי לאהבת הם" של היפנים. מקורו, כאמור, בחחש
הדת, ולכן נשזרו הס" לפי כללים קבועים וניתנה משמעות למקומו
של כל ם׳ וענף. כל צמח הוא סמל קבוע. ( 2 ) הסגנון המסרתי
מבוסס על השימוש במספר רב של ם" שאותם שוזרים באגרטל
גדול, מבנה השזר הוא סימטרי מכל צדדיו ולכן מתאים להצבה
על שולחן להנאת המסובים סביבו. ממדי השזר מותאמים למקש

183

פרח — פרטו, דוד

184

הצבתו. ( 3 ) הסגנון
המודרני מושתת
על הסגנון היפני ללא
משמעויותיו הסמליות.

הוא הנפח ביותר בה¬
יותו מתאים לאורח-
החיים של ימינו: קוויו
פשוטים וברורים ומס¬
פר הם' והענפים בש־

זר מצומצם. ההדגשה
היא על קו־ההקף ש¬
הוא אסימטרי באפיו.

קדההקף מעוצב בעזרת ענפים או גבעולים אחדים בעלי פיתוח
מעניין, שעליהם מוסיפים פ" ועלים להדגשת הקו ולהשלמת התמונה
בצורה ובצבע. ניתן לעצב את שלד השזר באמצעות צמחים יבשים.
קליפת עץ, שורש, תרמילי-זרעים ועוד, העשויים להוסיף לתמונה —
עניין, יופי וגם אופי. מבנה השזר עשוי גם להביע רגש או מחשבה
מסוימים או לרמוז על מראה-נוף.

מבחר האגרטלים הוא מגוון ביותר בחומר, בצורה ובצבע.
באגרטל משקיעים רשת, כדי לאפשר הצבת הגבעולים בכיוון
הרצוי. באגרטל שטוח משתמשים לצורך זה בדוקדן או בספוג
מיוחד.

ככל אמנות מתבססת גם אמנות שזירת ד.פ״ על מספר עקרונות:

( 1 ) הדגם — הצורה (עגול, אליפסי, מאונך, מופשט) או התכנית
הכללית של שזירת הם״, שאותה בוחרים מראש. ( 2 ) ק נ ה - ה מ י¬
דה — היחס הנכון בין המרכיבים השונים: בית הקיבול (גדלו,
צבעו והמרקם שלו), חומר הצמחים והמקום שבו יוצב השזר.
( 3 ) ש י ו ו י ־ ה מ ש ק ל הוא אופטי בלבד, הן באשר ליחס בין הגב¬
הים השונים, הן באשר למספר הצמחים והן באשר לצבעים. ( 4 )
חזרה והדגשה. כדי להדגיש צורה או דגם חוזרים על הקו
בעזרת ענף נוסף קצר יותר. ( 5 ) ריתמוס. הכוונה היא לעורר
בלב הצופה הרגשה של זרימה, הפותחת בשוליים ומגיעה לרגיעה
בנקודודהמוקד. ( 6 ) נקוד ח־ ה מ וקד היא לב היצירה, מרכז
הכובד האופטי שלה.( 7 ) ה ר מ ו נ י ה ו א ח ד ו ת הן המטרה הסופית
של אמנות השזירה. משיגים אותן בהתאמת כל הגורמים, ואף תוך
כדי יצירת ניגודים בצורה, מרקם וצבע.

< ־ב€תזמו 11 >ט 5 ; 1965 , 311££171£111 זז. 4 *מ׳&ס/ 7 / / 0 ^ 7/1 , 010 ן׳ת 1 ו 1$1 .' 1

אר. ש ו.

(אבן) פךחון, #לכ?ה (פעל במאה ה 12 ), לכסיקוגרף יהודי
י ספרדי. תלמידם של ריה״ל וראב״ע. פ׳ היגר לסלרגו שב¬
איטליה ושם השלים ( 1160 ) את מילון המקרא שלו, "מחברת הערוך"
(י״ל בידי ם. ג. שטרן [ 1844 ]), שם המזכיר את סילוניהם של מנחם
(ע״ע) אבן סרוק ונתן (ע״ע) בן יחיאל. הספר מקיף את הלכסי-
קוגרפיה העברי של יה״ב לאחר אבן ג׳נאח(ע״ע), והוא, כדברי פ׳
בהקדמתו׳ תמצית ספר השרשים שלו. פ׳ גם מודיע כי שאב מספרי
אבן ג׳נאח וי. חיוג׳ (ע״ע). ב 1170 טען יהודה אבן תבון (ע״ע)
שאיו זה אלא פלגיאט של מילון אבן ג׳נאח, אך טענה זו אינה
צודקת, שכן מקובל היה ביה״ב יחס ליברלי לגבי השימוש בספרי
אחרים, ומה גם שספרו של פ׳ מכיל חומר מקורי, בין היתר חומד
בעל עניין היסטורי־ספרותי והלכתי רב, וכן פירושים מקוריים
לקטעים מקראיים. המבוא כולל תמצית הדקדוק המקראי, ודיון קצר
על הפרוסודיה העברית של יה״ב. בנספח, המוקדש לסגנון ולתחביר,
הולך ם׳ בעקבות "ספר הרקמה" לאבןג׳נאח. עיקר חשיבתו של פ׳
בכך, שבהיות ספרו כתוב עברית הביא ליהודים שישבו בעולם
הנוצרי את השגי הבלשנות העברית שהושפעה מהבלשנים הערביים

בספרד. זו גם מטרתו המוצהרת של פ/ ובכך הלך בעקבות מורו
ראב״ע. הספר זכה לפופולריות רבה בזכות בהירותו, רהיטותו
וסגנונו המלוטש.

פךד 1 י, משפחת חלפנים ואישי-ציבור יהודים מדמשק במאות ה 19-18 .

ממחצית המאה ה 18 שימשו בני המשפחה בתפקיד גזבר־

החצר (צראף) בוויליאת (נפת) דמשק. ראשון להם היד, שאול
(שחאדה), שניצל את מעמדו לסייע לנוצרים וליהודים. בניו —
חיים, רפאל ויוסף, ירשו את מעמד אביהם. בעקבות הכיבוש המצרי
ניטלו מהמשפחה, ב 1834 , כל תפקידיה. חזרת השלטון העות׳מאגי
לסוריה הביאה שוב לעלייתה הזמנית, אך המשפחה לא חזרה לעצ¬
מתה הכלכלית.

משפחת פ׳ הקימה מפעלי צדקה שונים עבור היישוב בא״י
ומילאה תפקיד חשוב בקשר שבינו לבין יהודי קושטא. באשר
לתפקידם בתיווך בין הקהילות היהודיות לביו השלטונות אין
ידיעה ברורה, להוציא עדות מעורפלת על עזרתם לפטור את יהודי
צפת ממסים.

חיים, בן שאול ( 1760 , דמשק — 1820 , עכו) שימש בתחילת
דרכו כבנקאי של מושל דמשק. עם עלייתו לשלטון של אחמד ג׳זאר
(ע״ע) פאשא נתמנה ם׳ ליועצו הכספי והיה לדמות החשובה בפקי¬
דות הוויליאה שמרכזה היה בעכו. הוא מילא תפקיד מכריע בארגון
הגנת עכו ספני נפוליון ב 1799 . ס׳ המשיך בתפקידו גם תחת סלימאן
פחה, שלעלייתו סייע, וניתנה לו יד חפשית בענייני 'כספים
ומינהל. בתקופה זו התבסס היטב מעמד המשפחה כולה, בעיקר
לאחר מינויו של סלימאן למושל דמשק ( 1810 ). פ׳ סייע לעלייתו
של עבדאללה כיורשו של סלימאן ( 1818 ), ובראשית שלטונו היד,
פ׳ השליט למעשה בוויליאה. מעמדו נפגע מחתידות יריביו. ב 1820
סר חנו והוצא להורג.

יצחק ( 1782 , ירושלים — 1853 , שם), רב, מוכיח ושד״ר.
היה תלמידו של הרב יום־טוב אלגזי(ע״ע). לאחר שהוסמך על-ידיו
פעל כל ימיו כדרשן ומוכיח בע״ם ובכתב. ספריו הרבים נתחבבו
על הקוראים ונדפסו פעמים אחדות! מהם: "זכות הרבים" (קושטא,
תקפ״ט), "שבט מישור" (בילגוראדז, תקצ״ח), "מתוק לנפש" (לי-
דורנו, תר״ח), "טוב ירושלם" (ירושלים, תר״ג) הדן בענייני שליחות
א״י. הוא נכתב לצורך הגנה על מוסד השליחות ואוצר בתוכו ידיעות
רבות על החיים הכלכליים, החברתיים והדתיים בירושלים בימיו.
פ׳ יצא שלוש פעמים בשליחות א״י לקהילות חו״ל: בשנים 1828/30
וב 1837 בשליחות ירושלים לתורכיה, וב 1840/41 בשליחות חברון
לאיטליה, שבה גם הדפיס אחדים מספריו.

מ. ד. גאון, יהודי המזרח בא״י. א/ 218 ! ב׳ 571/3 , תרפ״ח—תרצ״ח!

א. ל. סרופקין - א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג/ 287/8 , תרפ״ס!

א. יערי, זכרונות א״י, א׳, 100 — 103 , תש״ז 1 הנ״ל, שלוחי א״י, 693 ,

716/8 , תשי״א! י. בן־צבי. א״י ויישובה בימי השלטון העותמאני

(ממתח בערכו), תשכ״ז 8 .

מ.

פרטו, דוד ( 1882 , ליו 1 רנ( — 1951 , רומא), רב ועסקן ציוני.

פ׳ למד בביהמ״ד לרבנים בליוו׳רנו (ע״ע בתי מדרש
לרבנים, עמ ׳ 986 ). ב 1901 עבר לפירנצה, שם פעל למען הפלשים
(ע״ע). ב 1927 — 1936 היה רב באלכסנדריה וב 1936 — 1938 " היה
רב ראשי ברומא. ב 1939 עלה לא״י וניהל את משרד הרבנות
הראשית בתל-אביב, וב 1945 שב למשרתו הקודמת ברומא. פ׳ פעל
בהנהלת הקרן הקיימת וקרן־ד,יסוד באיטליה. פרסם שני אספי זכרונות
ודרשות באיטלקית: 0 ;)בם 1 נ 1 ל 113 11 > !חת 3 3116 >ת■! 0 ("חמש שנות
רבנות״), 1933 1 ו 3 דוז 0 ) 1 11 > 3 ז 11 ז 11 בתס 0 16113 > 10 מ 83 ז 6 כן 031 ("מן
הדוכן של קהילת רומא״), 1950 .

הרב ד. ם׳, ת״ש.

שזירת פרחים: שזר בסגנח טודר;י;
מוקד חשוד טחוץ 5 טרכזו

ברקן סורי"

1302 זץ 5 2515 ( 01 ) 0 ?£

זהבית י

.ק 5 02 ^ 03

תלתן הסוך*

1 ז 111 ז 103 קט 8 שז וזז 11 ! 01 ) 1 זיד

שעונית תכולה

11163 ) 000 1013 ) 3551 ?

היביסקוס סיני

1053-51060515 1111150115 ?

בוהיניה מגוונת

16£3 ) 3 ׳\ 8311111013

חסמית זיסגית*

5£053 10 £ 3 \/

חרצית גדולה

1111111 [03X111111171 ז 1116 ח 52 ץז 011

פעמונית זיסנית•

1£052 ־ 1 ) 5 11111 ־. 3 ( 111 ־. 02

פרחים. המסומנים בכוכב — פרחי־בר.

(צילם — ד״ר דוד דרום)

האנציקלופדיה העברית (כרד כה)

185

פרטו, וילפרדו — פרטוריה

186

פרטו, וילפךדו — 0 ״ז 3 ? 10 >€ז 11£ ז \ — ( 1843 — 1923 ), כלכלן
וסוציולוג איסלקי. פ׳ נולד בפאריס ונתחנך במכון הפיל , ־

טכני של טורינו. לאחר ששירת כמנהל מסה״ב ברומא וכמפקח
למכרות ברזל באיזור פירנצה, נעשה פרופסור לכלכלה מדינית
בלוזאן (שורץ, 1893 ). הוא היה הראשון שהניח את היסודות
המתודולוגיים למדע הכלכלה, והעמידו כמדע העומד בזכות עצמו;
הוא הדגיש שהכלכלה היא חלק בלתי נפרד מהמערכת החברתית
הכוללת; פיתח פונקציות מדד ( 5 ח 110 ש ״ג £1 ^)"!) וביסס את
התאוריה של הביקוש (ע״ע שוק), תוך שימוש בתאוריות של
יעילות וב״עקומות אדישות״ (^.יזעס €:> 1 ) 1££6/6 נ> 1 ) 1 ); הוא הניח את
היסודות ופיתח את התאוריה של ״יעילות מירבית״ ( 013x10111111
ץ:) 1611 :>; 6££ ) והוכיח שהיא קבועה בתנאי משק נתונים ומכאן —
שהגדלת יעילותו של פרט אחד מחייבת לגרוע מיעילותו של פרט
או פרטים אחרים במשק. בעקבות פיתוח תאוריות הביקוש והיעילות
המירבית פיתח גם את התאוריה בדבר חלוקה אופטימלית של המש¬
אבים במשק. הוא ניסח את החוק (הקרוי על שמו) בדבר התפלגות

ההכנסות במשק: — = א (זא 1 =ר,משתנה של מספר בעלי הד>כ־

X''

נסות; \!=קבוע סגולי למדינה! ס =קבוע סגולי למדינה [מתוך
בדיקות אמפיריות הוא נע בין 11 ל 2 ] שאינו משתנה כמעט לאורך
זמן; והמשתנה של ההכנסה שמעל לערך מינימום 11 1 ל=״קו
העוני"]). מכאן מובן שהתפלגות ההכנסות במדינה הוא מדד
שנקבע ע״ם תנאים סגוליים של המדינה 4 ו 0 וע״י ההכנסה
עצמה ^

בסוציולוגיה ראה פ׳ מדע העוסק במערכת משתנים בהם הכלכלה
איננה מטפלת! הסוציולוגיה עוסקת בפיתוח דגם של מערכת חברתית
בעלת שיווי־משקל פנימי — דגם הלקוח מתורת המכניקה האנליטית.
בפעולה זו ניחן להבחין, לדעתו של פ/ בשתי קטיגוריות מרכזיות:
הפעולה הלוגית וזו שאינה לוגית. לאחרונה הקדיש את רוב עניינו
והציע להבחין בין פעולות שמקורן בצרכים ודחפים של האורגניזם
לביו פעולות שמקורן בנורמות ומוסכמות תרבותיות. ם׳ סבר שחלק
מהפעולות הבלתי־לוגיות קשור ב״תאוריות" (אמונות) שאינן ניתנות
לבדיקה אמפירית והמדגישות אלמנטים תרבותיים, סמליים ואפס-
פרסיוויים. לדעתו, יש קשר מובהק ביו תאוריות אלה לבין "משקעים"
או "שיירים" ( 65 ס 1 .> 651 ז), תכונות פסיכולוגיות, כגון הכושר להס¬
תגלות מהירה לצרכים חברתיים ומצבים שונים, גמישות וערמומיות
במגעים עם אנשים שונים וכיו״ב. לעומתן, התאוריות הפסודו־
מדעיות מזינות את מערכת הטיעונים והרציוגליזציות של הפעולות
האנושיות. הבחנות מושגיות אלו יושמו ע״י פ׳ גם בכתביו הדנים
בתופעות חברתיות קונקרטיות, כגון התופעה של אליטות חברתיות
(ע״ע עלית). השפעתו האינטלקטואלית של פ' בתקופת חייו היתד,
מצומצמת לאיטליה ולצרפת. רק זמן רב לאחר מותו החלו להכיר
בתרומותיו הסגוליות למדעי־החברה. אחת הסיבות להעדר ההכרה בו
היתד, העובדה שהיה מתנגד חריף לזרמים הסוציאליסטיים ואך זוהה
כאוהד השלטון הפאשיסטי שהתבסס באיטליה ערב מותו. ספרו הסו¬
ציולוגי החשוב ביותר הוא 80001316 0115001010813 0 ) 3 )) 2 /־ד("מסכת
הסוציולוגיה הכללית״), 1916 .

עם חיבוריו המפורסמים נמנים: 11€ !> 01111 ק €00000110 ' 1 > 0011/5
(״קורס בכלכלה מדינית״), 1896/97 ! 50013115165 1€5 ס 875£0 1x5
("השיטות הסוציאליסטיות"), 1965 3 .

.ס . 0 ; 1928 , 7/1707177 111 ) 1 ^ 5071010 ץ 17 ו 7 ס<ן 1 <ז 117 זס 0 , 50101110
£ ; 1934 10 111711011 ) 10170 11 {/ ,./( , 001115 .? . 0 — 11001305

)ס . 807 6 !רד) , 1.017 .*/ 7 </' 7 , 0110500 ( . 0 . 19 ; 1936 , 11 בת £ 6 / 80

! 0 ) 07 מ< 7 , 01 ) 30 ( $011001 .( ; 1937 ,( £00000110 8(3(151105, X^X

,(./י. 5 111300 ) ! 1 !ץ 41101 £7011011117 / 0 ץ 07 ! 7115 ,. 13 ; 1951 , £000001/5/5
. 1967 , 11 , 7 ו 1 /) 07/010£1 ! 711177 <} 1 ) 1 117 ! 7 !} £10 £05 , 53/00 . 8 ; 1954

מ. ליס. - י. מא.

טרטוליבי״, וסקו — 1 מ 21011 זי 1 נ 2$0 ז\ — (נר 1913 ), מספר
איטלקי. ם' היה שנים רבות פועל־דחק. את דרכו בספרות
התחיל בכתיבת פרוזה פיוטית, ונטייתו למקצבים פיוטיים בפרוזה
היתד, לו לעתים לרועץ בחיבור הרומנים שלו. אחר נסיונו הסיפורי
הראשון, £3883221111 ^ ׳ 6 ) 0 3 !^ (״דחוב החנויות״), 1941 . בו עשה
את עיר־מולדתו, פירנצה, לנושא מרכזי לתיאורו, פרסם בשנים
1943 — 1947 סדרת רומנים, מהם זכו להצלחה גדולה ביותר 1302 ) 0/0
£21111113/6 (״סיפורה של משפחה״), 1947 , וכן 1 ז 6 ע 0 ק 11 ) 0/0:120116
; 3013111 (״סיפורם של נאהבים עניים״), 1947 , המתאר את הדיכוי
הפאשיסטי ואת פעילות המחתרת. בסגנון ראליסטי מהול בנימות
פיוטיות — בעקבות ג׳. ורגה (ע״ע) — העלה פ׳ זכרונות אוטוביוג¬
רפיים שמוזגו בחייהם, בדמויותיהם ובחוויותיהם של שוכני הרבעים
הדלים בפירנצה. אחרי תקופת-התלבטויות בכתיבתו החל לשוב אל
מקורות השראתו הראשוניים וחיבר את הרומן המושלם שביצירתו,
6110 ) 516 ? (עבר׳: ״מטלו״, תשכ״ד), 1955 , על מעמד הפועלים שהת¬
עורר לתודעה הפוליטית (רומן זה הוא חלק ראשון בטרילוגיה
2113113 ) 1 0/13 ) 5 11/13 [״היסטוריה איטלקית״]; חלק שני הופיע
ב 1962 ). — פ׳ חיבר גם סיפורים קצרים ושירים.

-ת 1105£ .? ; 1964 ,. 1 .¥ , 0 1331x11 §.ת 0 ,£ ; 1958 .¥ , 11053 ז 50 ^

. 1962 , 01131 ! 01 ^ 1 500101 11 / 0 001/01017710711 7/10 ,. 1 .¥ , 1 ומז £3

פרטור (/ 0 ) 1/26 !, מלשון 6 /! 36 /? — להוביל), אתת המשרות
הגבוהות ברפובליקה הרומית. בראשית ימי הרפובליקה
היו כנראה שני הם" הפקידים הראשיים, אולי משום שיצאו בראש
הצבא (ומכאן שמם). ברם, מהמאה ה 4 לפטר,"נ ואילך נקראו שני
הפקידים הראשיים "קונסולים". משדה נפרדת של ם׳ הונהגה, לפי
המסורת, ב 366 לפסה״נ, ולה ניתנה סמכות השיפוט בין אזרחים
רומיים ( 115 ת 2 נ 1 /! 1 .ק)! ב 242 נוסף ם׳ שני לשיפוט בין אזרחים
לשאינם אזרחים ( 6/68/111115 ? .?). עם התפשטות רומא נוספו עוד
פ״: 2 ב 227 למשול בסיציליה ובטרדיניה־קורסיקה, ו 2 ב 197 לניהול
הפרובינקיות שבספרד. טולה (ע״ע) השלים את מספר הפ ׳ ׳ ל 8 .

הם , נבחר לשנה אחת באסיפת הקנטוריות מקרב אלו שהיו
אדילים (ע״ע) או קוסטודים ומלאו להם לפחות 32 שנה. מקומו
בסולם המשרות היה השני אחרי הקונסולים, והיה כפוף רק להם
ולווטו של הטריבונים. הם׳ היה מוסמך לכנס את הסנאט ואת אסיפת
הקנטוריות. בשדה פיקד בד״כ על לגיון אחה אך יש שהוענקה לו
סמכות פרוקונסולרית, כפי שאירע למשל בספרה ואז פיקד על
מערכה שלמה. רוב הפרובינקיות נועדו לממשל ע״י פ"! מפאת
המחסור בם״ הוארכה, לעתים, סמכותם בשנה — נוהג שהביא
לביסוס שלטונם האישי בפרובינקיות,

עיקר סמכות ד,פ׳ היה בתחום השיפוט: הכנת תביעות משפטיות,
ניהול ישיבות ביהמ״ש, הנחיות לפירוש חוקים, פרסום צו שנתי
( 01 ט 11 ) 6 ?/ 6 ? ך 1 ז 11 ) 16 !> 6 ), האצלת חסות משפטית, כגון אפיטרופסות,
מטעם המדינה, ועוד. בתקופת הקיסרות, בה התגבש המשפט הרומי,
ירד ערכו של ד,פ׳ והיה למשרת כבוד בלבה

זס 3141 ת 17-000 1/10 / 0 ?' $1(1, 1116 061 £11% 5 0*1(1 111X107 ךו 13511£1 .? .^\

. 0 ; 1950 . 8 27 10 1 * 07-1117 ^ 1771 ה 10 -{ 7-0010 ק 0 ז 1 1/10 1 >ח 0

. 1954 ,( 1605 — 1581 , 2 ^{ XX ,£* ״?)

פרטוךיה ( 0 /13 ) 6 /?), בירת הפרובינציה טרגסול (ע״ע) והבירה
של הרפובליקה של אפריקה הדרומית. 561,700 תוש׳

( 1970 ), 52% מהם לבנים, 44% אפריקנים והשאר הודים וצבעונים.
פ׳ שוכנת בסלט הגבוה בגובה 1,400 מ/ כ 50 ק״מ מצפון ליוהנס¬
בורג, על מסה״ב והכביש המחברים את המדינה עם רויזיה.

פ׳ היא מקום מושבם של נשיא הרפובליקה, הממשלה והנציגים
הדיפלומטיים. אולם בעת כינוס הפרלמנט, שמושבו בקיפטאון, הם
עוברים לשם. בצד המוסדות המינהליים מצדות בעיר תעשיות
שונות, שבמרכזן מפעל הברזל והפלדה החשוב, במערב העיר, ומם-

187

פרטוריה — פרטיזנים

188

פרטוריה: טראה ם! האוויר. על הו הריזיע נראית ט*נת הוברח 5 ת 5 חו' 0 הבורים
(חברת התיירות הררום־אפריקנית)

עלים לייצור מזון, טבק, כימיקלים, קרמיקה ועוד. בם׳ מכללות
ללימודים גבוהים ושתי אוניברסיטאות: האוניברסיטה של פ׳ (נוס׳
1908 , 13,420 תלמידים ב 1972/3 ), ששפת הלימודים בה היא אפרי-
קנם; והאוניברסיטה של אפריקה הדרומית (נום׳ 1873 , 29,150
תלמידים) שבה מתנהלים הלימודים, בעיקר בהתכתבות, באפריקנס
ובאנגלית. בם׳ מוזיאונים לאמנות, מדע, תעשיה והיסטוריה. על אחת
הגבעות העוטרות את פ׳ ניצבת מצבת זכרון גדולה לחלוצים הבורים
ובה שחזור אמנותי מפואר של קרבות החלוצים נגד הילידים. העיר
נקראת ע״ש א. פרטו׳ריוס (ע״ע) אביו של מייסדה ב 1855 .

יהודים ראשונים שהתיישבו בם׳, סמוד לייסודה, היו פקידים
שהובאו מהולנד מסעם השלטון. היהודי מ. דה וריס נתמנה ב 1868
לתובע המדינה, למרות ההגבלות על שאינם פרוטסטנטים. ב 1871
נבחר לחבר אסיפת המחוקקים. ביהכ״ג הראשון הוקם ב 1871 ואסיפה
קהילתית ראשונה כונסה ב 1890 . המועצה הציונית והמועצה הקהי¬
לתית מתאמת בין פעולות הגופים השונים בקהילה. ב 1969 היו בס׳
3,550 יהודים.

. 1955 1 ( 1 * 501 וזו : 10 ?[ ■}!/־ 7 ,(. 035 ) 11012 ., 1 - 1 ) 0 ־ 831 . 0

פרטוריוס ( 1118 ־ 0101 !?), שמם של שניים ממנהיגי הבורים בדרום-
'אפריקה, אב ובנו(ע״ע אפריקה הדרומית, ברית- עמ ׳ 391 ):

1 ) אנדריס וילהלמום יעקיבום פ׳ (' ¥111101 ^ 10$ ־ 40111 .

.? 8 נ 1 < 3001 ; ״״מ; 1798 — 1835 ), מראשי "המסע הגדול" ( 010 ז 0
> 01 !־ד) של הבורים מארץ־הכף שבשלטון בריטי לעבר צפון, התיישב
בחבל נאטאל, הביס את צבא הזולו (ע״ע) בראשות דינגאן שתקף
אח הבורים בקרב בלאד דיוור (! 0 ־\ 81 810001 ) ב 1838 ובקרב מגו׳נו
ב 1840 . משסיפחו הבריטים את נאטאל ( 1843 ) נדד ס׳ שוב צפונה
והתיישב בחבל טראנסוואל ( 1847 ). לחם בעקשנות בבריטים, שהצרו
את צעדי הבורים באיזור גהר אורנז׳ ( 20 ם 3 !ס). ב 1852 השיג את
אישור הבריטים לעצמאות טדאנסוואל, ובזכות מאמציו נעשתה ב-
1854 , לאחר מותו, גם מדינת אורנז׳ החסשית לעצמאית. על שמו
נקראה בירתה המינהלית של אפריקה הדרומית, פרטוריה, שהיא גם
בירח טראנסוואל.

2 ) מרתינוס וסל ס׳ (.? ¥08801 ו 8 גז 1 ז״ 1 זז 13 \; 1819 —
1901 ), בנו של 1 ) ושותפו במסע הגדול ובלחימה מולו. ירש את
מקומו כמפקד הבורים. נבחר לנשיא רפובליקת טראנסוואל ב 1857 ,
ב 1864 וב 1869 , והיה גם נשיא מדינת אורנז׳ החפשית ( 1859 — 1863 ).
ברם, הוא לא הצליח לאחד את שתי הרפובליקות הבוריות בשל

אפיו הנוקשה ובהעדר שיתוף מצד אזרחי שחי המדינות. מעמדו
נחלש משאיבדה טראנסוואל איזור עתיר-יהלומים בתהליך בוררות
שנוהל על דעת ם׳, בלא התייעצות עם שריו, והוא התפטר מהנשי-
אות ( 1871 ). כשתפשה בריטניה את טראנטוואל ב 1877 , עמד בראש
תנועת ההתנגדות. בעת המרד נגד בריטניה (מ 1880 ) ניהל יחד עם
דובר וקרוגר (ע׳ ערכיהם) את הפעולות הצבאיות. משהוחזרה
העצמאות למדינה וקרוגר נבחר לנשיא ( 1883 ), פרש ס׳ לחיים פרטיים.

.* 1940 ,.</ - 14 .ז־ע־זק . 8 .ס

פרטוריניס ( 3010113111 ־ 1 ? ; 00800108 30101130 !?), משמר מצביאי
רומא ואח״ב משמר הקיסר. ד.פ׳ היו מאורגנים ב 9
ק 1 ה 1 רט 1 ת ואח״כ ב 10 קוהורטות פרטוריאניות. בכל ק 1 ה 1 רטה
היו 10 קנטוריות ( 60 — 100 איש) רגלים וגדוד פרשים. תפקידם היה
לשמור על הקיסר ועל המשטר הפנימי במדינה. שכר הם׳ היה גבוה
משכר חיילי הלגיונות ושירותם קצר מהשירות בלגיונות הרגילים
( 16 שנים במקום 20 ). חלק מהם׳ חנו ברחבי איטליה, ו 3 קוהורטות
חנו בעיר רומא. ב 23 מונה לראשונה מפקד יחיד לס׳, סיאנוס
(ע״ע טיבריוס), והוא ריכז את הם׳ ברומא במחנה מיוחד ( 3 * 03801
13 ־ 01 ) 1-30 ?) ליד השער הקוליני ( 0011103 0113 ?); מאז עלתה קרנם
של הם׳ והשפעתם במדינה כולה. הם הכריעו בבחירת קיסר, ולמצביא
הם׳ ( 10 ־ 01 ) 30 !? 0301001118 ?) היתה כמעט שליטה בלתי מוגבלת
במדינה. הקיסר ספטימיוס סוורוס הגביל את השפעתם, צמצם את
זכויותיהם והשווה את הם׳ לשאר הלגיונות. הקיסר דיוקלטיאנוס
הפחית את מספר קוהורטות הס׳. ב 312 פירק קונסטנטינוס הגדול
את קוהודטות הם׳ והרס את מחנותיהם, בראותו בהם מקומות מועדים
לפורענות.

. 1954 ,( 34 — 1607 , 11 , 22 ) ,•(■ 1 ־ 0111 . 81

פךטו#, עדן — 30108 ? 1000 ) 00 — (נר 1909 , בודפשט),
מלחין ישראלי. ם׳ למד לנגן בכינור ובוויולה באקדמיה
למוסיקה בבודפשט וקומפוזיציה אצל המלחין ז. קודי(ע״ע), ב 1924 ,
עם חש לימודיו, נתמנה כנר ראשון בתזמורת לוצרן, ם 1927 הופיע
כסולן בהונגריה ובגרמניה. בשנים 1936 — 1938 הורה תורת הכינור
והקומפוזיציה בקונסרווטוריון של באקו וחקר שם את המוסיקה המז¬
רחית של עמי אזרביג׳ן, ארמניה וגאורגיה. ב 1938 עלה לישראל
והצטרף כוויולן ראשי לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. ב 1953
נתמנה פ׳ מנהל האקדמיה למוסיקה ע״ש רובין בתל-אביב. כמלחין
גילה פ׳ עניין מיוחד במסורת המוסיקלית של עדות המזרח ובמיוחד
במוטיווש התימניים והספרדיים. יצירות ם׳ מצטיינות במזיגת המו¬
סיקה המזרחית והמערבית. בין יצירותיו: "יזכור" לוויולה ולכלי
מיתר ( 1946 ), המבוססת על מוטיוו תפילה של יהודי וילנה! "שיר
תהילה״, קונצ׳רמו לוויולה ותזמורת ( 1949 ) ; "עין גב", פנטסיה
סימפונית ( 1952 ), המבוססת על הנושא מי־סול־סי = £08 , יצירה
שזכתה בפרס ישראל ב 1953 ; "חזיונות" לחליל, פסנתר וכלי מיתר
( 1957 ), ששימשה רקע לבלט "הציידים האגדיים"; קנטטה למקהלה
ותזמורת על נושא תימני; מוסיקה קאמרית — "תהילים", רביעיה
מס׳ 2 שעובדה לתזמורת כלי מיתר ( 1960 ) ויצירות קוגצרטנמיות,
כגון קונצ׳רטו לכינור ותזמורת ( 1958 ) ; "סימפוניה קונצרטנטית"
לוויולה ותזמורת ( 1962 ) ו״סרקים סימפוניים״ ( 1966 ).

פרטי־אצבע 1 ת, ע״ע מפריטי פרסה.

: זי •׳ ע \ ד ־ ג • י• ־; ז

פךטיזנים (מצדם׳ ה $3 ח! 3 ק — אוהד), לוחמים בלתי־סדירים
הפועלים מאחורי קוד האויב. השם ם׳ ניתן בעיקר ללוחמים
נגד הפולש הנאצי במלה״ע 11 ; דיון מפורט: ע״ע גריליה. עמ ׳
328 — 331 ; 339 — 342 .

ם׳ י ה ודי ם פעלו במלה״ע 11 במסגרת תנועת ההתנגדות והגרי'

ליה באירופה הכבושה, כיחידים ובקבוצות; מהם בתוך הגטאות,

189

פרטיזנים

190

ומהם ביערות ובביצות של פולניה,■ ליטא, ■בילורוסיה ואוקראינה,
הרי צרפת, יוגוסלוויה, סלובקיה ויוון. בערים הגדולות, בייחוד
בפולניה ובליטא, הודגש המאבק בגטאות, ואילו סמוך ליערות
ולבסיסי הם׳, וכן בארצות שלא ישבו בהן היהודים בקהילות גדולות,
בלט יותר המאבק הפרטיזני. בגטאות היה למאבק אופי יהודי בלבדי,
ומטרתו: לנקום בגרמנים, ולהלחם מלדומת־אוזרונים שאין עמה סיכוי
להצלה, אך יש בה משמעות לאומית ואנושית נעלה. מאידך, פעולתם
של ד.פ׳ היהודים, ביחידות יהודיות או מעורבות, הותירה גם סיכוי
להצלה. בוורשה רוכז עיקר המאמץ בתוך הגטו, ואילו בערים כגון
ביאליסטוק ווילנה הופנה, מתחילה, חלק מהכוח ליערות, ואליהן
נמלטו אח״כ גם הלוחמים ששרדו אחרי ההתקוממות וחיסול הגטו.

מבחינת היהודים קבעו כמה גורמים ספציפיים את חלקם, וסיכו־
ייהם, כם׳. התנועה הפרטיזנית הכללית בפולניה החלה לקבל דפוס
ארגוני מחייב, בשטחים שבחסות בריה״מ, רק במפנה 1942/3 . עד אז
כבר נעקר הרוב המכריע של יהודי פולניה ומזרח אירופה. מלבד
זאת, היתד. כל היאחזות של פ׳ מותנית באפשרויות להשגת נשק,
מזון ומודיעין, ובקשרים עם ארגון־גג מתכנן ומתאם. בהעדר אוכלו-
סיד. מקומית אוהדת חסרו ליהודים אפשרויות אלה, לפיכך לא יכלו
לפתח תנועה פרטיזנית עצמאית אלא להשתלב, בקבוצות או כיחידים,
בתנועת הם׳ הכללית, או לקבל את חסותה. עובדת היותם אלמנט
עירוני מובהק, זר לקיום ממושך ביער, וההכרח להינתק ממשפחותי¬
הם׳ שגורלן נגזר, בלמו את הצטרפות היהודים לשורות הפ ׳ , והשפעה
מרתיעה היתה גם לענישה הקולקטיווית שהנהיגו הנאצים. אעפ״כ
היו היהודים בין מניחי היסודות לתנועת הם׳ בשטחי בריה״מ הכבו¬
שים, ומשהוקם בסתיו 1942 פיקוד סובייטי מוסמך לשליטה בתנועת
הפ ׳ , יצרו היהודים מגע עמו וקיבלו את מרותו. אכן, פיקוד זה שלל,
עקרונית, קיום יחידות יהודיות נפרדות.

ניתן להעריך כי בתחום הסובייטי פעלו למעלה מ 20,000 פ׳
יהודים. אלה נתקלו בגילויי-איבה מצד האוכלוסיה שביערות ומצד
הם׳ הלא־יהודים. מיהודים רבים נשדד נשקם, ואחרים נרצחו. על
היהודים ביערות איימו גם יסודות אנטישמיים בתוך הארגונים האוק¬
ראינים של בולבה ובאנדרה, וגם תנועת הם׳ הפולנית המאורגנת לא
נוקתה מיסודות אנטישמיים. במקרים רבים קמו ביערות "מחנות
משפחתיים״ של אוכלוסיה יהודית בלתי־לוחמת: נשים, קשישים וטף.
"מחנות" אלה נהנו תחילה מחסותן של יחידות לוחמות יהודיות,
ואח״כ הוענקה להם, במקומות אחדים, ההגנה של הפיקוד הסובייטי,
שהתייחס אליהם, בד״כ, כאל גורם מכביד. יש להניח כי מספר
שוכניהם, בשטחי פולניה שסופחו לבריה״מ ובמערב בריה״מ, היה
כ 20,000 .

ריכוז ניכר של פ׳ יהודים מליטא היה ביערות נאצ׳ה (כ 80 ק״מ
דרומית לווילנה), נאר(ץ׳ (כ 150 ק״מ מזרחית לה) ורודניקי (ליד
וילנה). מעריכים שמהגטאות וממחנות העבודה שבליטא יצאו ליערות
כ 1,800 יהודים. באוגוסט 1943 הגיעה ליערות נאר 1 ץ׳ קבוצת לוחמים
מווילנה, בפיקודו של יוסף גלזמן, ואז נוסדה יחידת הם׳ "נקמה",
שמנתה בשלב מסוים כ 250 לוחמים. היחידה סבלה מהתנכלויות
הפיקוד הסובייטי, ולאחר זמן פורקה. ביערות רודניקי התרכזו בשלהי
1943 כ 400 יהודים, רובם לוחמים מווילנה ומיוצאי פ.ם.או. (=םאראיי־
ניגטע פארטיזאנער ארגאניזאציע {"ארגון פ׳ מאוחד"]), ואז הוקמו
4 גדודים יהודיים. אבא ק(בגר (ע״ע), המפקד האחרון של ם.פ.א 1 .,
היה מפקד אחד הגדודים, עם הזמן פורקו גם יחידות אלו. ליערות
רודניקי הגיעו, בין נובמבר 1943 — מאי 1944 , גם כ 200 לוחמים
מגטו קובנה. במרכז רוסיה הלבנה, ביער נאליבדקי, נתרכז מחנה
גדול של פ׳ ומשפחות יהודיות — כ 1,000 איש — מעיירות הסביבה.
האחים בילסקי, מפקדי הכוח, הצטיינו ביער באומץ לב ובמסירות.

בגטו מינסק הוקמה המחתרת סמוך לכיבוש הגרמני, באוגוסט
1941 . יהודי מינסק מילאו תפקיד חשוב בהתבססות ד.פ׳ ביערות

קבוצת פרטיזנים ניקר נא 5 יבוקי, רוסיה ה?כנה (יר ועם)

הסביבה, ומעריכים כי אלפי יהודים יצאו מהגטו ליערות ליפיצ׳אנסק,
באיזור סלונים פעלו מספר יחידות יהודיות, והידועה שביניהן פעלה
בפיקודו של ד״ר יחזקאל (הניק) אטלס, לימים בעל תואר "גיבור
בריה״מ". יחידה אחרת פעלה בפיקודו של הירש קפלינסקי. בזירת
וז׳לין נתפרסמה יחידת ם׳ יהודים בפיקוד מישה גילדנמאן. ביערות
ביאליסטוק התחילו להתרכז כבר ב 1942 קבוצות יהודיות, ובמשך
הזמן התלכדה יחידה יהודית גדולה שסייעה לפלס דרך לפ׳ ביערות 1
הם׳ הסובייטיים התבססו ביערות אלה רק באביב 1944 .

במרכז פולניה פעלו ם׳ יהודים בעיקר בשיתוף עם "צבא העם"
(ג׳*"^! 13 ^ 3 ^ 0 ) השמאלי, בעיקר במחוזות לובלין וקילצה —
איזור דל-יחסית ביערות. היהודים סבלו מפגיעות הכוח העיקרי
שבמחתרת הפולנית, "צבא הארץ" ( 3 ^ 0 ( 3 ■!£ 13 ת״\נ) שהיה כפוף
לממשלה הגולה בלונדון, וסירב בד״כ לקבל יהודים. פולנים לאומניים
וקיצוניים לא נרתעו גם מרצח היהודים ביערות. בנסיבות אלה היה
קיום קצר בלבד ליחידות יהודיות רבות. ב 1942 — 1944 קמו 27 יחידות
פ׳ יהודיות. 9 מהן הצטרפו במרוצת הזמן ל״צבא העם", שבכמה
מיחידותיו היה אחוז ניכר של יהודים. למרות הקשיים חדרו כמה
אלפי יהודים נמלטים אל היערות, והשתלבו ביחידות הס׳. יחידה
יהודית ביערות פארצ׳ב, במחוז לובלין, שפעלה בפיקודו של יחיאל
גרינשפאן, מנתה, בשלב הגיבוש, מאות לוחמים. מלבד תפקידיהם
השוטפים עסקו הם׳ היהודים גם באיתור יהודים בודדים שהסתתרו
ביערות, בקשר עם הגטאות ומחנות העבודה, ובמעשי נקמה במשתפי
פעולה מתוך האוכלוסיה המקומית.

כ 2,000 יהודים לחמו בין ד.פ׳ של טיטו, ומשה פיאדה (ע״ע) היה
מעוזריו הקרובים. בספטמבר 1943 ייסדו כמה מאות ם׳ יהודים ואחיות
יהודיות את "בטליון ראב" במחנה הריכוז האיטלקי שבאי ראב
( 8311 ), בים האדדייתי. לפי מספרים רשמיים לחמו כ 250 יהודים
ביחידות הס׳ בבולגריה. גם באיטליה פעלו פ׳ יהודים רבים, מהם
בדרגות פיקוד גבוהות, כגון ג׳וליו בולאפי מטורינו. בסלובקיה היו
היהודים מחלוצי ד.פ׳ ( 1942 ), ועיקר מאבקם — בהתקוממות קיץ
1944 , שבשיאו השתתפו כ 2,500 פ' יהודים. שני מחנות לעבודת כפיה
של יהודים (סאראד ונובאקי), שוחררו בידי הם׳, ומרבית יושביהם
הצטרפו ללוחמים. בתקופת המרד הגיעו לסלובקיה הצנחנים מא״י,
והצטרפו למאבק.

בא״י התנדבו עשרות לפעולה חשאית זו, בשיתוף עם הצבא
הבריטי, ואומנו ע״י ה״הגנה* והמודיעין הבריטי לפעילות מעבר
לקווי־האויב. תפקידם היה להתקשר עם היהודים בארצות הכיבוש
הנאצי ולארגנם, וכן להתקשר עם ארגוני הם׳ המקומיים ולקיים
קשר אלחוטי עם המודיעין הבריטי. 32 מהם הגיעו לכלל שירותן
21 הוצנחו לפעולה ברומניה, הונגריה, סלובקיה, יוגוסלוויה ובגבול
אוסטריה—איטליה. 12 נפלו בשבי הגרמנים. 7 מהם הוצאו להורג
(צבי בן־יעקב, אבא ברדיצ׳ב, פרץ גולדשטיין, אנצו סידני [ע״ע],
חנה סנש [ע״ע], רפי רייס, חביבה רייק).

191

פרטיזנים — פרי

192

חלקם של הפ׳ היהודים בצרפת בלט
מאד, בלא יחס למספרם באוכלוסיה
הכללית. כבר ב 1940 בוצר התא הרא¬
שון, ה״מבצר היהודי" (ש 655 ז 1 ז 0 ?

190 ״!), בהנהגתו של המשורר דח־ קנוט
(ר׳ ביבל׳). מתיד 6 מייסדי תנועת ה־

ת 3110 ז*! 13 היו 3 יהודים, ובעת שחרור
צרפת היו לפחות 3 מתוך 16 חברי
ה״מועצה הלאומית" יהודים. ז׳אן פייר
לוי היה המייסד של ה 5 ־״ €1 ש 1 ז-:>ח 3 ז?,

וכמה מפקדים אזוריים היו יהודים, בי¬
ניהם "קולונל דיל" (יוסף אפשטיין
מוורשה), "קפיטן פילים" (זאב גוסס-
מן) ודאק בנדן. היו בם׳ גם קומוניסטים
יהודים שפרשו ממפלגתם לאחר הסכם סטאלין—היטלר. קבוצות מרי
התלכדו בצרפת גם מגרעיני הצופים, הנוער הציוני ויוצאי תנועת
״החלת״ שהגיעו מהולנד. בגבור הרדיפות בצרפת, מאז 1943 , פעלו
אלה בשיתוף עם ״צבא יהודי״, שהסב ב 1944 את שמו ל״ארגון יהודי
לוחם״ 30 ל!ת( 0 10 > €ע 1 ״ן ם 10 ז 1$3 חב£ז 0 = . 0 .[. 0 ), והיה מורכב
מיוצאי תנועות נוער ציוניות. רוברט גמזון ייסד את תנועת ה״מאקי"
( 15 ״ף 13 י?) היהודית, שהחלה לפעול עם פלישת בעלות־הברית,
בהכותה בגרמנים הנסוגים,

עם תש המלחמה היו הם׳ היהודים הראשונים שטיפלו בארגון
תנועות ה״בריחה" וההעפלה לא״י• ארגון ם׳ ולוחמי גטאות פועל
בישראל, וב 1970 קמו גם גופים מקבילים בארצות רבות.

א. לידובסקי, ביערות, תש״ו! מ. כהנוביץ, מלחמת ר,פ׳ היהודים
במזרח אירופה, תשי״ד! ספד מלחמת הגטאות, תשי״ד! ססר הם׳
היהודים, א׳—ב/ 11958 א. צ. בדאון. הפרטיזן היהודי בתנועת הם׳
הסובייטית (יד ושם. ד׳), תש״ך; א. צ. בדאון - ד. לוין. תולדותיה של
מחתרת, תשב״ב 1 ר. קורצ׳אק, להבות באפר, 1965 3 ז ב. וסט (עורך),

הם היו רבים, תשב״ח; ספר תולדות ההגנה (כיד ג׳, חלק א׳, 568 ־—
645 ), תשל״ב! ד. לוין, לוחמים ועומדים על נפשם, תשל״ה!

,ששמטז 1 ! מש ) 1110 ( )) 1111111 })■! 111 ) 11 )■ 1151011 <' 1 41 מ 0 ,/״ 4 ;ז/מ 60 ,זגזס £0 . 0
) 111 / 0 ץ?ס 41111 ) 111 11 ס ) 1 ח) 1 )| 1 ז 0 ^ 1 ו 1 ה 0110 ה)) 1 ת 1 ; 1947 , 1940-1944
ץ)!<־ 1 ,(. 03 ) 511111 ; 1960-1963 , 1-111 ,ז.!משמזש׳! 310 ששמג>ן<מש? 1

. 967 [ , 4 ' 8 141 ! $11 4011

יש. גו.

פרטינכס, פובליוס הלריוס - -*>? 5 ״.^ 11113 <!״?

י * 1103 — ( 126 — 193 ), קיסר רומי. בן עבד משוחרר!

היה איש-צבא ואח״כ סנאטור. דיכא את מרד אוידיוס קסיוס ( 175 ).
ב 192 היה קונסול בפעם השניה ופדפקט של רומא. משנרצח
ק(מודוס (ע״ע) הוכרז לקיסר. ניסה לחזור לצורת השלטון של
אוגוסטוס, להישען על הסנאט ולחסוך בהוצאות. סירובו לשלם
לפרטורינים (ע״ע) מענק שהובטח עוררם למרד והם רצחו אותו,
לאחר ששלט 3 חדשים.

פרטיפוס, ע״ע טיפוס המעןם או טיפוס הבטן, עט׳ 596 .

פך י (יוו׳; לאט׳ $!״ 0 ״ז£), בבוטניקה — איבר הצמח
המתפתח מהשחלה אחרי ההפריה (ע״ע), והמכיל זרע(ע״ע)

או זרעים בצמחים מכסי-זרע (ע״ע). הפ ׳ משמש להגבת הזרעים
שסייע בהפצתם! יש שהוא משמש גם כמווסת נביטה בזכות חמרי־
עיכוב שבו(עגבניה, חרדל).

הקליפה — הפריקרפ (קש^תשק) — מתפתחת מעלה־
שחלה אחד או יותר. בצמחים מסוימים עשויים להשתתף במבנה
ד.פ׳, נוסף על עלי־השחלה, גם איברים אחרים, ואז הוא מכונה ם'
מדומה ((]- 10031 !״ $6 <!). איברים כאלה עשויים להיות; העטיף
(תות ורוב הצמחים בעלי שחלה תחתית), מצעית הפרח (תות-
שדה), עוקץ הפרח, החפים, התפרחת כולה (תאנה), ועוד. באננס,

החלקים שהופכים בשרניים הם: עטיף הפרחים, ציר התפרחת וה¬
חפים. עפ״ר ניחן להבחין בקליפת הפ׳ ב 3 שכבות: חיצונית —
אכסוקרפ (^ 0x002 ). אמצעית — מסוקרפ (נ£ז 0$003 וח), ופנימית —
אנדוקרם (ק:נ 1003 זח 6 ).

מיון. מקובל להבחין בם"(האמיתיים והמדומים), בין י ב ש י ם
לבשרגיים: 1 . ה יבשים — אשונים, גלדניים או קרומיים —
ממוינים (א) לנפתחים, (ב) לא־נפתחים (ג) ומתפרדים:

(א) בם" נפתחים: הפריקרם נפתח לאחר הבשלת ד,פ׳ והז¬
רעים — בד״כ יותר מאחד — משתחררים מתוכו. עם טיפוס זה של
פ״ נמנים: ( 1 ) מפוחית ( £0111010 ) המתפתחת מעלה־שחלד, אחד;
היא נפתחת לארכה בצד אחד (ברכיכיטון, גרווילאה)! ( 2 ) תרמיל
( 10 ת״ 10# ), המתפתח מעלה שחלה אחד! הוא נפתח לארכו לשתי
קשוות (קטניתיים)! ( 3 ) ין ציץ ( 3 ״!! 8111 ), הבנוי משני עלי-שחלה.
בתפר שבין עלי־השחלה מופיעה מסביב לפ׳ צלע בולטת הנקראת
ר פ ל ו ם ( 1 ז 1 ״ 1 <ן 6 ז). מהרפלום מתפתחת מחיצה מדומה החוצה את
הפ ׳ . הפתיחה היא ע״י ניתוק הקשוות מהרפלום (רוב המצליבים —
ילקוט־הרועים, משקפי־הזקנה)! 4 ) הלקט (ס 1 ״$ק 03 ), הבנוי משני
עלי־שחלה או יותר. צורות הפתיחה שונות: לאורך — שתי קשוות
או יותר (פשתה, חצב, אירש)! לרוחב — בדמות קופסה בעלת
מכסה (רגלה, שכרון), ע״י שיניים המופשלות החוצה (ציפורניים),
או ע״י היווצרות חורים קטנים (פרג).

(ב) ם״ ל א - נ פ ת ח י ם — עפ״ר חד-זרעיים! בהבשילם נשאר
הזרע בתוכם. בעלי זרע אחד בלבד הם: ( 1 ) א גוז י ת (, 0 ״ 0 ? 31
מז 1 ו 1 ס*! 30 ) — מתפתחת מעלה־שחלה אחד (נורית) ! ( 2 ) זרעון
( 3 [:> 5 ק׳< 0 ) — אגחית המתפתחת משחלה תחתית (מורכבים)!
( 3 ) אגוז 0 ״״ ,*"ח) — מתפתח מעלי-שחלה אחדים שכולם, פרט
לאחד, מתנוונים (ולרינית, טליה)! ( 4 ) גרגיר ($ו$קסץז 03 ) —
אגוזית בה קליפת-הזרע מעורה בפריקרם (דגניים)! ( 5 ) כנפית
( 5301313 ) — אגוזית בה הפריקרם התארך בצורת כנף (אולמוס,
מילה, אילנתה). יש גם פ" לא-נפתחים הבנויים ממספר עלי־שחלה,
בעלי זרע אחד או יותר.

(ג) פ״ מ ת פ ר ד י ם — משהבשיל הם׳ הוא מתפרק לפרודות
או פרקים: ( 1 ) מפרקת (תז״ 1 ח 16 זו 10 ) — ס׳ בנוי 1 — 2 עלי-
שחלה, מוארך ומתפרק עם ההבשלה לפרקי-רוחב, כשבכל פרק
זרע אחד (צנון, פרסת־סוס)! ( 2 ) מפרדת (ת־ו 112003 ! $0 ) — פ׳
המתפתח משני עלי־שחלה או יותר! בעל מגורות רבות! מתפרד
לאגוזיות־פרודות (<]ז 03 !ז 0 רת [חלמית, מקור החסידה, זיפניים ושפת־
ניים]). הדו־זרעון (< 10031-1 ח 0 ש 0 ) — פ׳ של סוככיים אף הוא
מפרדת, מתפתח משחלה תחתית.

11 • הם״ הבשרניים מתפתחים מעלה שחלה אחד או יותר:

( 1 ) ענבה ( 3003 <! ,ץזזסל) — פריקרם בשרני מכיל זרע אחד או
יותר (גפן, עגבביה, תמר). יש ענבות שהתפתחו משחלה תחתית
(קשוא, מוז). בם" מסוימים מקור החלק הבשרני, כולו או חלקו,
בגידולים המתפתחים מהאנדוקרפ, כגון; שקיקי המיץ בהדר (ע״ע,
עם׳ 624 )! מאיזור השליה (עגבניה, אבטיח)! או מהתעססות עוקץ-
הזרע (מיני צבריים)! ( 2 ) בית-גל עין ( 0 ק״ז 4 >) — פ׳ בשרני,
פרט לאנדוקרם (הגלעין המגן על הזרע) שהוא קשה (משמש, שזיף,
דובדבן).

ם׳ מקובץ ( 0 ז 083 ז 2 §פ). מתפתח מעלי־השחלה המבשילים כל
אחד בנפרד אך מצטרפים עם ההבשלה ליחידה אחת (פטל). קיבוץ
ם״ ( 10 <]״ 1 ״ת 1 ) — פ" של מספר פרחים המעורים יחד (תות, תאנה,
מקלורה).

התפתחות. כתוצאה מההפריה הופכת הביצית לזרע (ע״ע),
ועלי-השחלה מקבלים עירור ליצירת פ׳. לעומת זאת יש פ", בעיקר
של צמחי־חרבות, בהם מתפתח פ׳ גם ללא הפריה — פרתנוקרפיה
(י<קת 003 ך 4101 זז 3 נן [בננה, זני תפוז ואפרסמון]). מידת התלות של

ז׳ין במ׳ז, מנהיג פרםיונים
צרפתי (ב 51 צרפתי שהונ■
6 <ז נ 1948 ; אוהו! א. ה 50 )

193

פרי

194

ציור 1 . חתכים טיקרוסקופיים ברקטה הבשרנית של פירות (הנדלה פי 300 ). מיטי!: אבוקדו. בכל תא טיפה גדולה של שט! ; באטצע: בננה—טוז. בתאים
גרגירי עטילז : סשסאל ז טשטש. חללים בין־תאיים גדולים. בחלל־התא ואקואולה גדולה שבה טוטם סופר — חומר תשמורת

התפתחות הם׳ בהפריה ובתהלינים החלים בזרע שובח בצמחים
שונים. יש שדרושה התפתחות מלאה של הזרע: בתות־שדה,
למשל, כשחלק מהביציות !זינו מתפתח, ד.פ׳ באותו המקום אינו
מתפתח. ויש שמספיקה התפתחות התחלתית בלבד של הזרע:
בענבים מזן סולטנינה, למשל, מתפתח הפ ׳ גם לאחר התנוונות
הזרעים.

דופן השחלה מורכב מאפידדמיס חיצוני ופנימי, תאי פארנכימה
וצרורות הובלה. הוא נותן מוצא לצורות רבות ורבגוניות של ד,פ":
יש שחלה רק הגדלת תאים ללא חלוקות כמעט (טבק)* באחרים
מתקיימות חלוקות רבות, הגדלת תאים ויצירת חללים בינתאיים —
כל אלה במידה, כיוון וגודל-יחסי שונים, הנותנים לם" את צורותיהם
האפייניות. יש פ" שבגדלם הסופי עולים רק במעט על גודל עלה-
השחלה ממנו התפתחו, ואחרים מגיעים לממדים עצומים. עם התפת¬
חות הם׳ מתעבה ומסתעפת מערכת ההובלה של עלה־השחלה. יתר
התאים עוברים דיפרנציאציה בהתאם לטיפוס: בבשרניים מת¬
פתחים תאי פארנכימה גדולים ועסיסיים. המכילים לעתים חמרי תש-
מורת* בבתי-גלעין מתפתחים תאי האנדוקרפ לתאי־אבן או
לסיבים; בם" י ב ש י ם מתפתחים סיבים, תאי-אבן ופארנכימה שאיבה
עסיסית ואינה מכילה בד״כ חמרי-מזון.

יש פ" בהם מתפתחים תאי־הפרשה של שמנים אתריים והמרים
אחרים, הנותנים להם את הארומה האפיינית.

השינויים החלים בפ ״ בשרניים, מדרגת בוסר עד לם׳ הבשל, הם:
הפיכת חלק מהפקטינים הבלתי־מסיסים שבדפנות התאים למסיסים!
היעלמות הכלורופיל והופעת פיגמבטים כמו קח׳טבואידים (עגבביה)
או אנתוציאנים (חציל)! שינויים בהרכב הפחמימות — תכופות
נעלם העמילן וכמות הסוכר עולה (תפוח, בבנה)! יורדת כמות
הסוכר וכמות השמן עולה (אבוקדו)! נוצרים אסטרים (אפרסק)!
כמות הפנינים והחומצות יורדת.

תכונות הפ ׳ הבלתי־בשל מסייעות בחלקן להגן על הזרע המתפתח
מפני אכילה ע״י בע״ח: צבע ירוק (להסוואה), טנינים, חומצות וקו¬
צים. עם הבשלת הזרע משתנים מרכיבים אלה, פוחתים או נעלמים.

לאחר ההבשלה חלה הזדקנות הם׳: בם" היבשים מתים התאים
בהדרגה ומתייבשים! בם" בשרניים חלה הפרדה בין תאים וד,פ׳ הופך
קמחי (תפוח, אגם)! באחרים מתפרקים גם התאים עצמם והמיץ
שבתוכם משתחרר (אפרסק).

ניתוק. הזרע המוגן ע״י הס׳ צריך — לאחר ההבשלה —
להגיע לקרקע ולנבוט. בפ״ נפתחים — הזרע ניתק מהפ ׳ . באחרים
ניתקים הם", בשלמותם, בחלקם או בלודית איברים אחרים, מעל
צמח־האם. הפריקרם של פ" יבשים, הלא-נפתחים רבים הוא דק
ושרשון הזרע הנובט פורץ דרכו. באחרים משתחרר הזרע רק עם
הירקבותם, היפתחות פ", בשירתם וניתוק הזרעים מהם מתאפשרים
הודות לרקמת-ניתוק, השונה במבנה מהרקמות השכנות. הני¬
תוק קורה כתוצאה מפירוק למלת־הביביים שבין תאי רקמת-הניתוק.
כוחות שונים מסייעים לקריעת הרקמה: התייבשות הרקמות השכנות
והתכווצותו, לחץ הזרע מבפנים, לחץ טורגור (ע״ע צמח, פיסיולוגיה)
ברקמות השכנות, כובד ד.פ׳, רוח, גשם ועוד.

היפתחות פ", כמו נשירתן של שיבוליות דגניים, עלולה להיות
מכשול בחקלאות, בהקשותה על איסוף הזרעים (פשתה, שומשום,
פרג, חיטת־הבר). במקרים כאלה מכוון האדם את הסלקציה הגנטית
לפיתוח זנים שפירותיהם אינם נפתחים או נושרים. הניתוק בפי׳ בא
בעקבות ירידת רמת האוכסין בהם. לפיכך מונעים נשירת פ" (תפו¬
חים׳ אפרסקים, תפוזים, עגבניות) בטרם־עת ע״י ריסוס בהורמונים
והמרים כימיים המעכבים את התבגרותה של רקמת־הניתוק.

תפוצה. לצמחים רבים אין כל אמצעי להפצת הזרע. והוא
נופל סמוך לצמח-האם. אחרים מצוידים באמצעים המאפשרים תפוצה
בעזרת גורמים חיצוניים או ע״י הצמח עצמו. בכך נמנעת תחרות
בין נבטים ומתאפשרת חדירה לאזורים חדשים. אמצעי-ההפצה נמ¬
צאים בזרע עצמו, בם׳ או באיברים אחרים של הצמח. השיטה
המקובלת למיון התפוצה היא בהתאם לגורם המפיץ:

1 . ת פ ו צ ה ע״י ב ע " ח ( 7 ! 110 :> 200 ). א. הם" נאכלים ע״י בע״ח
ואדם ( 7 * 01302001:110 ) והזרעים, העטופים קליפה קשה, עוברים דרך
מערכת־העיכול,בלי שייפגעו. לפ ׳ אמצעי־משיכה המותאמים לבע״ח
שונים: צבע — הנקבע ע״י פיגמנטים — בפלסטידות (משמש)

ציור 2 . א. םירות נפתחים : 1 . טפותיות פתוחות של ברכיכיסו:; 2 . הלקט של
פרג; ב. סירות בעלי אמצעי תפוצה שונים — תפוצה ע״י נע״ח: 3 . שרי ינש
קוצני של חפנחעגנשס^בקזבמ; 4 . חדטיל קוצני של אספסת; תפוצה ע״י רות:
5 . זרעונים סתפרחח של זקז־החיש; 6 . דויכנשית של אדר

195

פדי

196

או בחלליות התאים (תות)!ריח — מקורו — בשמנים אתריים
(חדה גואבה). יש שהוא דוחה ביותר לגבי האדם אד מושך עטלפים
(ע״ע, עם׳ 807 / 8 ) וגם בע״ח אחרים!חמריתשמורת — בעיקר
פחמימות, כגון סובר(ענבים) ועמילן(בננה, סרי־הלחם [ 115 (!ז 03 ס 1 זב] ),
שמנים (זית, אבוקדו) וכמות מסוימת של חלבונים (בננה, אבוקדו,
תאנה). לפעמים החסרים מומסים בחלליות התאים ולעתים הם
נוזליים או מוצקים בפרוטופלסט! ב. הם" נישאים על-גבי
בע״ח בדרכים שונות (ץז 0 ו 20061 נק 6 ): באמצעות קוצים (לכיד, כר¬
בולת, מיני אספסת), בעזרת חומר דביק המצוי בדפנות תאים
מסוימים של הפריקרפ (דבקון), או שהם פשוט נופלים על אדמה
בוצית ונדבקים לרגלי בע״ח. ג. הם" נאגרים ע״י בע״ח (- 200 מץ 8
ץז 0 ^) — בעיקר מכרסמים — בזכות חמרי-התשמורת שבהם. יש
שחמרי־תשמורת שומניים מצטברים באיזור מיוחד של הם׳ או
פרודותיו (אליאוסום [ 16 זו 0$0 ו 613 ]), שניתק בנקל מהחלק המכיל
את הזרע. פ" אלה נאגרים ע״י נמלים (מיני כלנית, נזמית, בלוטה,
לשון־הפה דרדר).

11 . תפוצה ע״י רוח (ד 1101 :>סת 1 ־״ 3 ) — האמצעי היעיל
ביותר. הם" נישאים ע״י זרמי־אוויר בזכות משקל-סגולי נמוך ושטח־
פנים גדול, שהם תוצאה מקיומם של תאים גדולים ריקים מתוכן, עם
או בלי חללים בינתאיים מלאי אוויר. פעמים שהם" משולפחים
(תרמיל של קרקש, חמצה, אספסת) ופעמים שהם דמניי-כנף (אדר,
אילנתה) או שיש להם "תוספות", כמו, ציצת־שערות דמויית-סוכד
(מורכבים).

111 . תפוצה ע״י מים (ץז 110 ;>סז 1 >ץ 11 ). לס׳ משקל־סגולי נמוד
ונפח גדול, בזכות רקמת־ציפד. המכילה אוויר, בחללים בינתאיים
(נהרונית) או בתאים עצמם (קוקוס). מים אינם חודרים לס׳ מפני
שדפגות התאים מכילים שעם, ליגנין או מכוסים קוטיקולה.

ז\ 1 . תפוצה עצמית (?־ 001:01 : ! 31 ). מנגנת מיוחד מעיף את
הזרעים למרחק עם היפתחות הם׳, הנגרמת ע״י לחץ טורג 1 ד של
תאים חיים ומציאות רקמת־ניתוק הנקרעת כתוצאה ממנו (ירוקת-
החמור), או ע״י התייבשות או קליטת־מים אנטגוניסטית של תאים
או של דפנות תאים מתים, הנמצאים בכיוונים שונים, ורקמת-ניתוק
נקרעת כתוצאה מכך (בקיה, טופח, קדר).

לעומת צמחים שזרעיהם מופצים למרחק, מצדים כאלה שלהם
דרכים למניעת תפוצה. הדבר עשוי להיות יתרון כשלצמח דרישות
אקולוגיות מיוחדות, או כשהוא גדל באיזור המוקף מים או מדבר.
כזו היא הגא ו ק רפיה (? 860031-0 ), כשהפ׳ מתפתח בתוך האדמה
(אגוז־אדמה [ע״ע]). יש צמחים שלהם פ" מטיפוסים שונים,
הנפוצים בדרכים שונות (אמפיקרפיה [ץסז 11103 סמ 31 ]).

ערך תזונתי. בם" רבים, בעיקר הבשרניים, נאגרים חמרים
המשמשים לתזונת האדם ובע״ח. באופן כללי קטן בהרבה ערכם
התזונתי מזה של זרעים, אך הם עשירים בוויטמינים ובמינרלים.
הם מכילים כמויות גדולות מאוד של מים, ויש בהם סוכר וכן
חומצות אורגניות והמרים פקמיים.

חלק ממה שמכונה "ירקות" (ע״ע) בשפת יום־יום הם ם" מבחינה
בוטנית (למשל: עגבניה, מלפפון, פלפל (ע׳ ערכיהם). צמחים חד־
שנתיים שפירותיהם משמשים למאכל הם בעיקר ממשפחות הסולניים
(עגבניה, חציל) והדלועיים (קשוא, סלפפון, דלעת, מלון), ומבין
הרב־שנתיים — משפחות הוורדיים (תפוח, שזיף, דובדבן, תות-שדה)
והמיגמיים (הדר).

רבים מהם" הנאכלים גדלים בד. השבחת הס", יצירת זנים חדשים
וכן ריבוי צמחים שלפירותיהם תכונות מבוקשות מיוחדות מושגים
ע״י הכלאה (ע״ע), הרכבה (ע״ע) וגידול וגטטיווי. פותחו פ" פרתגו-
קרפיים ע״י טיפול באוכסיבים (סולניים, דלועיים).

ערכם העיקרי של הם" הוא למאכל אך הם משמשים גם לתעשיית
שמנים(זית, מיני דקלים, אבוקדו) למשקאות כהליים (ענבים, תמרים,

אנרגיה

בקלו¬

ריות

ועמה
א*ןר
רבית
מג "ר

חומה

ניקו*

סינית

סג״ד

ריסד
•לבין
18 "ר

תיאנח

מג״ר

ייסם־ז
^ יוד
ביני*ר
מיוח

אשיגן

פניי

—

נתח
מג"ד

ברזי

פנ׳־ו

זרוזן

מג״י

פיח

ם 1 *ר

*חפיפות

גר׳

שיפן

גוי'

חיגח

גי׳

מים

%

סוג

מרי

1(7

14

1.6

0.20

0.11

0 מ

60*

4

0.6

42

10

64

16.4

24

ג 74

אבוקדו

2(

ד

9.2

0.3

0.03

590

100

1

0.5

)0

ד

6.4

0-2

03

92.6

אבסיח

51

10

44

0.04

מנס

2-700

281

1

גס

23

17

12.8

04

141

*5.3

*•די*!

85

10

0.7

0.06

0.05

190

370

1

0.7

26

8

22-2

ג 0

75.7

בג נח

27

51

0.1

0.01

8.04

20

138

ג

0.6

16

26

4.2

0.3

14

*4

ייפח

ג 1

11

גס

0X14

ג 0.0

נ 25

160

6

14

27

23

1.4

0.1

0.9

95.1

מלספח־

67

4

גס

0.03

0.05

100

173

3

0.4

20

12

113

13

גס

614

ע גבים

)0

2

0.4

0.05

0.06

40

194

ג

04

נ 2

3$

204

0.3

גו

ו.דד

תאנת

7

1 .״

0.02

0.02

90

110

>

0-3

־ 1

י

סז

0.6

גס

44.6

חסמו

המרנינים העיקריים מל םירות טריים (לכל 100 גר' מל התלמ האני?)

תאנים, תפוחים) ולתבלינים (פ׳ השנף ( 1113 ת ¥3 ] המותסס בעודו
בוסר! פלפלת). פ" משמשים גם למטרות רבות אחרות, כגון: תרו¬
פות (פרג, רימון), בשמים (השמנים האתריים של הדר), תעשיית
פקטינים (מפסולת תפוחים וקליפות הדרים), תעשיית סיבים (שע¬
רות האפידרמיס הפנימי של הפריקרם של 3 ז 1 >:! 3 זם 6 ק 01133 וחס-
סוקרם של קוקוס ושל לופה)! טנינים מופקים מתרמילי שיטה ומפ׳
לא-בשל של 3113 ת 1 מוז 16 ( 6136636 ז< 11 מ 0 כ>). ס" מכילים גם חמרי־
צבע: כחול ב 730011111:01 ( 030036 ״£) ! צהוב עד ירוק — במיני
אשחר! אדום ב 3 :מם 86 ז 3 111013 ■ 511601161 (משפחת עץ־השמן)! חום
או צהוב — ברימון. דיו אדומה מופקת מפ" סיטולקה ( 13003 ס 1 ץ 11 ק
3 ח 03 ״ 6 בח 3 ) ותמרים קוטלי-חרקים מתרמילי אמורפה שיחית (קט¬
ניות).

על עצי-פ׳ ע״ע בסתנאות! חקלאות! אגוז! אגם! בננה! דבדבן
וכן שאר הסירות, ע״ע הדר (גם כר׳ מילואים)! ורדיים, וע״ע צמח.

א. פאהן, אנטומיה שי הצפה, 11962 407 417110/1 ^ 4 ) ,חמ 51 :זז ¥0 \ , 8

¥74101110 ■ 407 81010110 ,!!:!■״!!ס .£ ;* 1911 , 1711% ) 801 110/1071 ^ 1107711 ( 7 !

, $0107100 ¥71111 , 5 זש 11 [ 11 ) 0 . 8 . 19 ; 1928 ,( 70 !! 101/1010 ) 007 )) 50771071 11714

- 007/0 ¥71111 , 115011 ^ .? .{ ; 1952 ,: 77111 ( : 40 ¥10 10 , 1011 ־ 1:11 . 8 ; 1949

-ץ ¥771177 110 ) 171 : 40177100 ) ¥0007111 ,(. 1 מ) 1 זג׳י) 12 ( 5 :>( 1 גז 5 .? : 10 ) 77710711 ) 10

1 ( 8100/107711117 ¥710 ,(.(ס) 14111016 . 0 . 4 . ; 1963 ,( 077711 ק ! £7110 4 / ( 0 ( 010£

,זס^זס^י .£- 3110 ? . ¥1 ; 1970/71 , 1-11 ,: ¥7041101 1017 ',(¥ 0714 : ¥71117 ( 0

5101 /״ 80310 .יד : 10 ) 107114 ) 011 5004 (ס : 400/1117111771 ! ! 147117107711011

. 1972 ,(ץן 81010 1 ) 500 ,([. 011 ]

א. ור.

אחסון הס׳ הטרי. האחסון והטיפול בם׳ הטרי לאחר
הקטיף נועדים לזרז את תהליכי ההבשלה ולהאט תהליכי התפלות,
כאיבוד מים, התפתחות רקבונות, ובו בזמן לשמור על מראה
הפ ׳ , תכונותיו הסיסיקליות וערפו התזונתי. משך חיי הפ׳ לאחר
הקטיף (הזמן מהקטיף עד שלא ניתן להשתמש בו) מוגבל ע״י
שלושה גורמים עיקריים: התפלות טבעית, איבוד המים והתפתחות
הרקבונות. הוא נמדד בימים (תות-שדה), בשבועות (אפרסק. משמש)
או בחדשים (תפוח. אשכולית) ונקבע ע״י תכונות הס׳, תנאי גידולו,
מועד הקטיף, הטיפול בס׳ ותנאי אחסונו.

גם לאחר הקטיף ממשיכים להתרחש בם׳ תהליכים ביוכימיים
רבים הקשורים בהבשלה ובהתפלות, כגון התרכבות, שינוי צבע
הקליפה, פירוק חמרי תשמורת, עליית היחס של סופר לחומצה
וסינתזה של חמרי טעם וריח. בד״כ, ככל שגדול קצב הנשימה של
ם׳ כן קצר אורך חייו לאחר הקטיף. בם" אחדים, קצב הנשימה
והתהליכים האחרים בס׳ קטן עם ירידת הטמפרטורה. כן משפיע
על קצב הנשימה הרכב הגזים באוויר: ירידה בריכוז החמצן באוויר
מסביב לפ׳ ועליה בריכוז הפחמן הדו-חמצני גורמות להאטה בקצב
הנשימה.

הגז א ת י ל ן ( 2 **ב> = 2 !*כ>), הנוצר בעת הבשלת הס", משפיע,
בריכוזים נמוכים מאד ( 1 חלקי מיליון), על זירוז תהליכי ההבשלה
וההתפלות. משום בך אין הצטברותו בחדר האחסון רצויה. לעומת-
זאת. ב ה ב ח ל ה — הטיפול באתילן בפרי הקטוף—מנוצלות תכונותיו
כזרז ההבשלה! הבחלת בננות ואבוקאדו, למשל, מקצרת את הזמן
העובר מהקטיף עד להבשלה ל *-*, ומביאה להבשלה אחידה של הס".
בהדרים געשית ההבחלה בתחילת העונה, לשם זירוז שינוי הצבע
של קליפת הס׳ מירוק לצהוב. כן מבחילים מלונים, עגבניות, מאנגו
וס" אחרים.

197

פרי — סריאפום

196

הצטמקות הם׳ והפגיעה במוצקותו, הנובעות מאיגוד מים, פוגעות
באיכותו ובערכו המסחרי. קצב התאדות פי הם׳ נקבע ע״י מספר
גורפים, כגון טמפרטורה, לחות יהפית ותנועת האוויר וכן ע״י גודל
הם׳ ומבנה קליפתו. טמפרטורה נמוכה, לחות יחסית גבוהה ותנועת
אוויר איטית מאיטות את קצב ההתאדות. כן מביאים לכך עטיפות
הפרי וגם דינוג, המקובל כאמצעי להקטנת ההתאדות ולשיפור
המראה בהדרים, תפוחים ומלונים.

רקבונות, הנגרמים ע״י פטריות — ובמידה פחותה, ע״י חיידקים—
מגבילים בד״כ את משך חיי הם׳ לאחר הקטיף > אלה חודרים
דרך םצעים וישירות דרך הקליפה. אולם, ככל שטמםרטורת הם׳
נמוכה, מואט קצב התפתחות הרקבונות. נגד הרקבונות נלחמים
בטיפולים בחמרים כימיים, תוך שמירה על חוקי בריאות המגינים
על הצרכן,'*וכן בטיפולים, כגון קירור, לחות יחסית גבוהה ד
הקרנה.

האמצעי החשוב ביותר באחסון הפ׳ הטרי הוא קירור. מידת
הקירור מותאמת לסוג הם׳. באגם, משמש, שזיף ותות־שדה היא
בסביבות ״ 0 . אולם בם", כגון אבוקאדו, מאנגו, בנגה, אשכולית
ולימון, טמפרטורת האחסון גבוהה יחסית ( 6 0 —״ 12 ). שמירה על
הטמפרטורה האופטימלית ועל יציבותה ואחידותה בחדר הקירור
חשובה להצלחת אחסון ממושך. לחות גבוהה בחדר האחסץ, המאיטה
את איבוד המים מהם', עלולה להגביר את שיעור הרקבון. לכן
מאחסנים את רוב הם״ הטריים בלחות יחסית של 85% — 95% .
להשגת תנאים אחידים מערבלים אח האמיר בחדר הקירור. כדי
למנוע הצטברות נדיפים, כגת אתילן, למען שינד הרכב אווירת חדר
האחסון, מקיימים אספקת אמיר טרי. לעומת זאת, לשם הארכת חיי
תפוחים ואגסים, למשל, מאחסנים אותם "באוויר מבוקר", כלומר
בחדר קירור אטום שבו מקטינים בצורה מכמנת את ריכוז החמצן
ומגדילים את ריכח הפחמן הדו־חמצגי.

ע. חל.

פך י , !״*ל פךב 10 א ?)מ , —ץ £00 ? 1116 נמ 03 0311501$ ? 111165 —

( 1832 -^ 1893 ), מדינאי צרפתי. פ׳ התנגד בחריפות
למשטר נסילית 111 . ב 1869 נבחר לביה״ג. ב 16.11.1870 , כשצר
הצבא הגרמני על פאריס (ע״ע צרפת, היסטוריה), מונה ראש
עירייתה. בשל הקיצוב שהנהיג בה, לא היה אהוד וזכה לכינוי
111£ ת 31 ?- 13 ־זןזז 6 ? ("ם' הרעב"). הוא נמלט מהעיר בראשית
התקוממות הקומונה.

ם׳ השתייך לאגף המתון במפלגה הרפובליקנית. ב 1885-1879
היה שר ברוב הממשלות, וב 1880/1 וב 1883/5 היה רה״מ. הוא ביטל
את ההגבלות על חופש ההתאגדות, ההתכנסות והעתוגות והנהיג
חינוך־חובה חילוני חינם, למרות התנגדות הכנסיה, שבידיה היה
עד אז החינוך ברובו. בתוך כך פיזר את אגודת הישועים וב 300
אגודות דתיות אחרות ואסר עליהן להורות.

פ׳ הקדיש מאמצים רבים להרחבת שטח מושבות צרפת, וביזמתו
השתלטה זו על תוניס, מדגסקר וסמל (ע׳ ערכיהם) והעמיקה את
חדירתה בהודד־סין. אולם המפלה הצבאית שהנחילו הסינים לצרפ¬
תים בלאנג־סון שבחבל סונקין ( 1885 ) הביאה לנפילת ממשלת פ׳.
בשל הפרשה הודבק לו כינוי הגנאי ,ל 01 ״ 1 אלנ 01 ז- 16 -ץ- £1-1 ?. ב 1891
נבחר פ׳ לסנאט וב 1893 היה לנשיאו. הוא גורה ע״י חולה־רוח ומת
מפצעיו.

מכתביו: 0011110115 61 015601105 (״ויכוחים ודעות״), 1 — 1 ד\,
1893 — 1898 .

, 0114179 * £77 1771 4779 ) £05 / 0 7101 $ 5011 € 4 *# 0714 .£ ./ . 7 ו .ז

- £ 00 ^' 4 5 ^^ 01141 ? 5 * 1 , 1110 ע 31011 >£ .? ; 1947 ./ , 3:111$ >£ . 1 ^ ; 1944

* 49 4 ^ 0 ) £07 ? 1 €1 .£ ./ ,׳( 1 ־ 0 ? - 009 '% 771 £^ 7 % 01 * 5(4 , 1949; ?1*3X11

. 1962 , 77107144

פרי (פלאום), חירם (הינץ) ( 1900 , ברלין — 1962 , ירושלים),
חוקר־ספרות ובלשן, ממוריה הראשונים של האוניברסיטה
העברית! עודך המדורים: בלשנות וספרדות רדמאניות, ספרות
כללית ותאטרון באנציקלופדיה העברית. ס׳ למד באוניברסיטות
היידלברג, פירנצה ופאריס! כתלמידם של ל. אולשקי ום. גונדולף
(ע״ע), התמחה בלשונות הרומאניות ובתרבות מערב־אירופה. למרות
שהיה בן למשפחה מתבוללת, עלה לא״י ב 1925 , לאחר שסיים
עבודת־דוקטור על יהודה אברבנאל (* 1.161 • 161 > 1466 016 ["רעיון
האהבה״], 1926 ). הוא סייע בארגון הספריה באוניברסיטה העברית
וייסד את החוג ללימודים רומאגיים, בו שימש כפרופסור מ 1948 .
פ׳ שקד להדגיש את חקר התחום הרומאני-יהודי בצד התרבות הכל¬
לית של יה״ב והרנסאנם. בתחומים אלה פרסם מספר ספרים ושורה
ארוכה של מאמרים שהקנו לו הכרה בי״ל, ביניהם: הנספח ל"תרבות־
הרנסאנס באיטליה" של בורקהארט ועריכתו המדעית של הספר
(תשי״ג 2 )! "התפלה והפיוט בלשון לעז ביה״ב" (תשט״ו)! 6 !ס

- 110061 ^ 66 $ 0101111108 611000318011611 • 161 ) 111 0150111301011 161181656

111111 € א 038 0 ץ 8 15011611 ^ 2 311605. 1 : 066 3116800156116 81x611

100116 ->! (״הוויכוח הדתי בשירה האירופית של יה״ב. 1 : הוויכוח

האלגורי בין בית־הכנסת לכנסיה"), 1935 ! 1110 ) 115 >! 6118101 ^ 060

16 > 1-1.68611 ז 8361331 160 > (״הוויכוח הדתי באגדת ברלעם״), 1959 .

רבות מעבודותיו עדיין לא י״ל.

ג. שלום - 0 , לזר, על םרו 6 ׳ ח, ם־ (עם ביבל , ), תשכ״ד, ! 111. 1.323
. 1963 ,(קובץ מחקרים לזכרו} 0 * 1 ס 774 ^ 4 ד> 00 €1 8€0 ?ס 1 ז 1107 ,(.!>€}

פריאמוס (;יס^ת), מלך טרויה, בעלה של הקבי (ע״ע,
ור׳ שם שמות צאצאיו). בתקופתו פרצה מלחמת טרויה
(ע״ע, עם׳ 917 ). פ׳ הזקן לא השתתף בקרבות, אך יצא בשליחויות
אל מחנה היוונים: פעם כדי להציע לסיים את המלחמה בדו־קרב
בין פריס (ע״ע) לבין מנלאוס; בשנית, כדי לפדות מידי אכילים
(ע״ע) את גופת הקטיר (ע״ע). ע״פ סיפורו המרגש של הומרום
(ע״ע, עפד 804 ) יצא ס' מלא חששות, למרות אזהרות אשתו, זכה
לליווי אלוהי (הרסס), כרע ברך לפגי אכילום ונישק את ידיו
הרצחניות. אכילוס נהג בו דרך־ארץ והחזיר את הגופה. אחרי
כיבוש טרויה נהרג פ׳ בידי נאופטולמוס בן אכילוס. פ׳ נחשב לירא
אלים ולאב רחמן. דמותו שימשה נושא לציורים על אגרטלים
(ועד: כרך י״ד, עם׳ 562 ).

פךיאנךר 1 ס — ;> 0 <ן 8 ׳\ 10 <ן 8 מ — ( 625 [ז] - 585 [ז] לססה״נ),
טית העיר קורינתום שבפלופוגסום. זמן שלטונו שנוי
במחלוקת. אביו קיססלום (ע״ע יון, היסטוריה עתיקה, עם׳ 438 )
ביטל את המשטר האריסטוקרטי ום׳ ביסס את המשטר החדש.
הוא העסיק את נתיניו בעבודה חקלאית ולחם בבטלה ובחיי מותרות.
בימיו נעשתה קורינתום לאימפריה ימית־התיישמתית גדולה, ששל¬
טה על כל המפרץ והחוף האדריאתי של אקדמיה, אפירוס ואיליריה
ועל קורקירה (כיום קרקירה [קורפו]). ם׳ השתלט גם על אפידאירוס,
לאחר שנשא לאשה את בת השליט שלה. היו לו קשרים עם מצרים,
והוא אף קרא לבנו פסמטיכוס ע״ש פרעה פסמתיך. בחצרו פרחו
השירה והאמנויות. לפי מסורות אחדות היה פ׳ אחד מ״שבעת חכמי
יוון" (כינוי לחכמי יחץ שחיו בתקופתו! ביניהם טולוז ותלם [ע׳
ערכיהם]), שלפי פלוטארך אף התכנסו למסיבה בחצרו. מסורת אחרת
מציגה אותו כרודן אכזר ביותר.

7 ^ 066 7/11 ,מ״מז 1 >גז\/ ; 1955 , 111 ׳\\ .£

. 1956

פךיאפוס ( 613011$ ?, 105 י 1 > 1 ק 11 ), אל פריון אסייתי! ביתן נחשב
לבנם של דיוניסום ואפרודיסי.

פולחנו רווח בערי אסיה הקטנה ובמיוחד בלאמפסאקום ומשם
עבר ליתן ולרומא. פסליו העשויים עץ הוצגו לרוב בגנים והוא

199

פריאסוס — פריגיזח

200

תואר בהם בגמד בעל איבר־מין מוגדל (מעין מיזוג בין אל נותן-
חשות, לעצים וכרמים, לבין דחליל [השר ורגיליוס, גאורגיקה 7 \ 1 ,
110 ! הוראטיום, סאטירות 1 , 11 ד׳\]). הגישו לו מנחות מביכורי
חפירות והירקות והקריבו לו חמורים. ביוון וברומא חוברו שירי
הוללות לכבודו. נשתמר אוסף של 85 שירים לאטיניים מסוג זה
(ב ש *}*״י!)! מקצתם מיוחסים לסופרים רומיים נודעים מתקופת
אוגוסטוס.

*ממזג < 8£11 נ 1 :>ט 8 ; 1932 ,סקסוז? ) 0 י -ןש)ד, 11 . 11

. 1962 , ( 1171 ז 0 )<ן 13 ז?

פךיבור (צרם' #•!"סג!"?. גרמ׳ #■! 11 נ £11 -ז?): ( 1 ) קנטון בדרום
מערב שוויץ בין האלפים בדרום להרי היורה בצפון.

1,670 קמ״ר! 179,000 תוש׳ ( 1973 ). כלכלת פ׳ נשענת על חקלאות,
ומגדלים בו דגנים, סירות, ירקות וטבק. בשטחי המרעה המשובחים

מגדלים בקר, ופ ׳ ידוע
במוצרי החלב שלו. רוב
תושבי הקנטון הם קתו¬
לים דוברי צרפתית.

( 2 ) בירת קנטון פ׳
מדרום מערב לעיר ברן,
41,300 תוש׳( 1973 ). הת¬
פתחה כעיר-מבצר על
גבעה מוקפת נפתול ח¬
תור של נהר זנה( 6 ממ $3
או סדין). הגרעין העתיק
של העיר ("בורג") שו¬
מר על אפי( מיד,"ב ובו

פרינור : הי!חדרא?ו! ונית העיריד בתי מגורים עתיקים בע־

<לשכת התיירות ה 5 א ' מית ש 5 שיי ' ץ) לי הזית גותית, שרידי

חומה, שערים, מגדלים וכנסיות רבות, מהן קתדרלת סן ניקולאוס
(מאות 13 — 15 ), כנסיית נוטרדאם (מאה 12 ) והכנסיה הפרנציסקנית

(מאה 13 ). בניין העירייה מהמאה ה 16 ,

ס׳ היא מרכז הקתוליות בשוויץ ומקום מושב בישוף לחאן־
ז׳נווה-פ׳. אוניברסיטה קתולית נוסדה ב 1889 , ובה 3,140 תלמידים
( 1973 ) ז בה למד בשעתו חיים וייצמן. בעיר מפעלי תעשיה לייצור
מוצרי נייר, מתכת וחשמל וכן לייצור בירה ושוקולד ולעיבוד עורות.
פ׳ שוכנת על קו מס״ב ברו—לוזאן.

היסטוריה. פ׳ נוסדה ב 1157 ע״י שושלת צהרינגן (-״״! 231
״* 8 ). ב 1218 עברה לרשות בית קיבורג ( 8 ־ 13111 ?£), ב 1277 לידי
בית הבסבורג, וב 1452 לידי בית סוויה ( 013 ״י 53 ). אח״כ לחמה בצד
השוויצים נגד שרל ״האמיץ״ מבורגונדיה וב 1481 הצטרפה לבריתם
של השוויצים, יחד עם האיזור שסביבה, שהפך לקנטון פ׳ (ע״ע
שויץ). ם׳ היה מעוז הקתוליות נגד הרפורמציה ונתבסס בה שלטון
אוליגרכי־קלריקלי. במאה ד, 18 באו העיר ח־,קנטון תחת השפעת
התרבות הצרפתית ואיבדו את צביונם הגרמני. אחרי מלחמות המה¬
פכה הצרפתית ונפוליון שבה האוליגרכיה לשלטון וב 1847 היה
קנטון פ׳ שותף ב״ברית הפורשים" הקתולית, שהובסה במלחמת-
אזרחים. שלטון השמרנים, שהשכילו לפתח את כלכלת העיר והמחוז,
נמשך עד 1921 כשנעשתה ליברליזציה בחוקת הקנטון.

לקראת אמצע המאה ה 14 התיישבו מספר יהודים בם׳ העיר,
ועסקו בהלוואות בריבית. הם התגוררו ברובע מיוחד, אך לא בגטו.
בפרוץ המגפה השחורה ( 1348/9 ) הואשמו גם יהודי פ׳ בהרעלת
הבארות, והם גורשו ב 1428 . הגבלות על כניסת יהודים נתקיימו
עד אמצע המאה ה 19 . הקהילה הנוכחית נוסדה ב 1895 , וב 1968 מנתה
כ 150 איש ולהם ביכ״ג.

121 */ 114 /* 5 €1 4 מ* ** 4 * 11 /* 11 /* 5 * 0 ,£־ €1 נ 1 ח 1 ^ 51 - ז^ 11 )

* 1966 , 0 . 5 ^ 1 ת!)

ק. י.-מ.

פ ר י בורג ( 52311 }שז 8 ת!! ;"ג! (!ס!?), עיר בחבל בריסגאו (ע״ע)
י במדינת בךן-וירטמברג (ע״ע) שבדרום מערב הרפובליקה
הפדרלית הגרמנית. 182,000 תוש׳(אומדן 1970 ). שוכנת ע״נ דריזם —
סמוך לשפכו לרינוס — למרגלות הרי ה״יער השחור". פ׳ היא מרכז
מינהלי ומסחרי לסביבתה החקלאית ומשמשת מרכז לשיווק
עצים ויין. התעשיה כוללת ייצור טכסטיל, רהיטים, כימיקלים
ומכונות.

בפ ׳ קתדרלה גותית (מאה 13 ) ולה מגדל בגובה 115 מ׳, כנסיית
זאנקט מרטין (מאה 13 ), בית עיריה (מאה 16 ) ו״אולם הסוחרים"
(מאות 16 — 17 ). במנזר האוגוסטיניס שוכן מוזיאון. אוניברסיטת פ׳
נוסדה ב 1457 ובה לומדים 12,420 תלמידים ( 1973 ). פ׳ היא מרכז
תיירות. יש בה שדה־תעופה.

היסטוריה. פ׳ נוסדה ב 1120 ע״י בית צהרינגן ( 118€11 ״ו 231 )
והתפתחה מאד כעיר מסחר חפשית בזכות היותה צומת דרכים.
ב 1218 עברה לרשות דוכסי פ׳־אורך ( 11 :> 3 ז 11 ). ב 1368 עברה לשלטון
בית הבסבורג. במלחמת 30 השגה היתד, מרכז קרבות, נצורה
ונכבשה מספר פעמים. אח״כ בוצרה בידי הצרפתי ס. ו(בן (ע״ע).
ב 1806 סופחה לבדן. ב 1821 נעשתה ארכיהגמונות. במהפכת 1848
היתד, מעוזם האחרון של המתקוממים הדמוקרטים. במלה״ע 11 נהרסו
20% משטח העיר, לרבות "העיר העתיקה" על בנייניה ההיסטוריים.
מאז שוקמה.

ידיעה ראשונה על יהודים בפ ׳ היא מ 1230 . ב 1300 נזכר
אישור זכויותיהם וב 1338 העניקו להם שוב פריווילגיה. אז היו
ברשותם 15 בתים. בימי המגפה השחורה (ינואר 1349 ) נשרפו כל
אנשי הקהילה. ב 1359 התיר קרל 1¥ את התיישבותם מחדש. ב 1394
נזכרות גזירות־הפליה לגביהם. ב 1401 גורשו היהודים מפ ׳ , ובודדים
שנותרו גורשו ב 1424 . במאה ה 16 נדפסו בס׳, ביזמת נוצרים, כמה
חיבורים עבריים. בראשית המאה ה 17 הורשו היהודים להיכנס לם׳
לרגל עסקיהם. ב 1791 סיים תלמיד יהודי ראשון לימודי רפואה
באוניברסיטת פ׳. ב 1846 ישבו בנד 20 יהודים. בעקבות חוק האמנ¬
ציפציה של בדן (ע״ע) הוקמה קהילה יהודית בם׳ וביכ״ג ב 1885
(נשרף בידי הנאצים ב 1938 ). הרב הראשון בפ ׳ היה אדולף לווין.
ההיסטוריון היינריך רוזן( 1855 — 1927 ) היה פעיל בחייה הציבוריים.
באוניברסיטת פ׳ נודעו כמה פרופסורים יהודים, ביניהם הכלכלן
ר. ליפמן, המשפטן א. לבל, הביוכימאי ז. טנהאוזר, הפפירולוג
פ. פרינגסהים והפילוסוף א. הוסרל (ע״ע). כולם פוטרו בשנים
1933/5 . ב 1939 היו בם׳ 474 יהודים.

ב 1940 גורשו 350 יהודים למחנה הריכוז גירס (""ס) שבצרפת
ו 41 לפולניה. ב 1968 ישבו בם׳ 225 יהודים. ביכ״ג חדש הוקם
ב 1953 .

14/15/1 *[ 111 5 * 511441 ; 1890 ,. 8 . 1 . 8 111 11 ^ 114 [ , 111 ^ 1

- ז€ק 0€ ^ת 1 *י 5011 . 6 ; 1944 ,(.ז\. 5 \ 1€ >ח 1 ) * 101 ^ 800 484 7 < 0 ז 8115

, 11 * 144 [ ז*%* 14 ?/ 1 *ז$ ז* 4 5441 ^* 1 ^ 54 14114 * 11 /* 5€/11 * 0 ,־ 1 ־££ז 0 ( 1 ת:)ו 1 נ 1 ג^ 1 . 7 ן

. 1963

פךיגיד! (״!?״ש*), חבל היסטורי במערבו של מרכז אסיה־הקטנה.

גבולותיו.השתנו במרוצת הזמן, ובירתו היתה גארדידן ע״נ
סאנגאריוס (כיום סאקאריה). הפריגים פלשו לאיזור בערך ב 1200
לפסה״נ, התיישבו בו כחלק מברית של כמה עממים (משכי — באשר
רית) במאות ה 12 — 9 , ואת״ב הקימו בו ממלכה, בתקופה שבין שקיעת
החתים (ע״ע) לעלייתה של לוד (ע״ע). לפי המסורת היוונית מלכם
הראשון היה גורדי 01 , והאחרון מידם (ע״ע), הנודע באגדות יוון.
הלה לחם באשורים, והתאבד (בערך 700 לפסה״ג) בעת פלישת
הקימרים. אח״כ נשחקה עצמאות פ׳, והיא נפלה, בזה אחר זה, בידי
לוד'(בערך 600 ), פרם ( 546 ), אלכסנדר מוקדון (ע״ע, עט׳ 642 ),
הסלוקים (אחרי 197 ), ממלכת פרגמון ( 188 ) ורומי ( 133 לפסה״ג).
לבסוף הפכה ם׳ מונח גאוגרפי בלבד, ושם לאיזור שסיפק עבדים

201

סריגיה

פרידוטיט

202

ליורו. הפריגים עצמם עסקו בחקלאות ובגידול בקר וצאן לייצור
צמר; כ״ב הסיקו מהריהם ברזל וזהב.

לשת ם׳ היתה הודראירופית מערבית, ונשתמרה עד למאה ה 6
לפסה״ג. היא ידועה מתוך כ 80 כתובות קדומות באלפבית פריגי
הדומה ליווני ומכ 110 כתובות מהמאות ה 2 — 3 באותיות יווניות.
אלת־ההרים הקדומה קיבילי (ע״ע) מוצאה מם/ הנצרות הופצה
בפ ׳ ע״י פאולוס (ע״ע). בם׳ התפתחה אמבות מקורית (אך שהושפעה
מהחתית). "הכובע הפריגי" נודע באמנות הקלאסית, וברומי שימש
סימן הכר לעבדים משוחררים ונודע אף ביה״ב. במהפכה הצרפתית
הפך לסמל השחרור.

; 97 — 1895 , 1-11 ,. 7 [ס 7165 ? 875/10 1 ) 111 > 011165 7/76 ,ץ $3 תז 83 .^\

; 1941-65 .^ 1-1 46 * 16010£14 ( 576 > 161 7., 6x^107 <55x011 ז 036

,־ 1 ^ 031 ; 1950 , 11 ־ 1 , 417107 ^ 5 > 6151 171 8.1416 577 ) 80717 י 1£ ^ 3 }א .< 1

£156/7617 ץ 77 /$ 016 , 11335 . 0 ; 1956 ,. 8 17 ־ 55167 ) 8 10171 [ 0171417161715
/ 0 6 \ 60$ ? 1/76 1 >ה 5 > . 7 , 1 )€וו*ו 83 .< 11.1 ; 1966 , 7170167 ^/ 617 ^ 16/7 ) 7 ^ 5
, 7 ־ 1115101 0 § 1 ) 1 זנ 1 מ 31 ס :מי) 4$6 17017 1/16 117 5 ) 011 ) 5 ) 6117

. 1967 ,( 11

פריד א(ל)־דץ עטאר — (עטאר =

מוכר בשמים) — הכינוי של מחמד אבן אבו בכר —

( 1150 [ 7 ! — 1230 [?]), משורר צופי פרסי. יצירותיו החשובות ביותר
הן: 1 . מנטק א(ל) יסיר ("דיבור הציפורים"), תיאור אלגורי
של תלאות הציפורים (דהיינו. הצופים) כשהן עוברות שבעה ואדיות
קשים (דהיינו, שלבים בנסיון המיסטי) כדי להגיע לעוף האגדי
סימורג (דהיינו, אלוהים). כאן מאבדות הציפורים את זהותן, כך
ש״הן הוא והוא הך. 2 . אסראר נאמה (״ספר הרזים״). 3 .
אלאהי נאמה (״ספר האלוהים״), 4 . מ צי ב ת נאמה ("ספר
הימורים"). ביצירות האלה מנסה המשורר להראות את המעלות
שבצופיות, בחיי רוח ובהתאחדות המיסטית עם אלוהים. חיבוריו
כוללים מאות סיפורים קצרים וכן אגדות על אישים בתנ״ך. ת ד׳ ב י ־
ר א ת א ל־א ו ל י א, הוא ספר בפרוזה המכיל ביוגרפיות של" הצופים
מראשית האסלאם. — ע״ע צופיות.

. 1906 ,(.¥ . 5 ^>מ 1 ) 5 ) 86751 / 0 ?( 07 ) ¥115 ?( 57 ) 05161 61 , 116 ׳ 0% ־ 81 . 0 .£

פריד, אלפך־ד סךמן — 1 > 1£ ז? חןז 3 ךתז£^ 1 —

( 1864 — 1921 ); פציפיסט גרמני, יהודי. מו״ל במקצועו! פעל
בברלין. ב 1892 ייסד את "חברתיהשלום הגרמנית" ( 6 ו[ 150 ס 0 ם
3£1 נ 611$€1 *;> 2 <!ת 1€ > 16 ז?), יחד עם ב. פון זוטנר (ע״ע) ופרסם בבית־
ההוצאה שבבעלותו את כתה״ע שלה ז^ת 016 ("הניחו

את הנשק״) שנקרא ע״ש ספרה המפורסם של זוטנר מ 1889 . פ׳ הקים
לחברתו סניפים בערי גרמניה ואוסטריה והיה מראשי תנועת השלום
הבי״ל. ב 1911 קיבל פרם נובל לשלום. בתקופת מלה״ע 1 גר בשוויץ
בגלל התנגדותו למדיניות הגרמנית ופעל להשגת שלום ללא תנאים.
אחר מלה״ע 1 התנגד לכפיית שלום ורסאי בידי המעצמות המנצחות.

. 1923 , 6 £ 7417 £ ? 654 ?/ 6175 /) ¥776 1654156 / 7611 ) 167 ) ¥14/1767 016 ,£ז£< 0111 ^ . 11

פריךבךג, אבךהם שלום ( 1838 , גר 1 דנו — 1902 , ורשה),
יסופר ומתרגם עברי. התייתם בגיל רך. למד שענות לפרנסתו,

אך המשיך בלימוד־תורה. נדד בערי דרום־רוסיה. ב 1858 חזר לגרו¬
ת( והשתלם בשפות ובלימודי חול, כשהוא סמוך על שולחן חותנו.
בהשפעת א. מאפו (ע־׳ע) נתעורר לעבודה ספרותית. ב 1876 פרסם
את "עמק הארזים", עיבוד ספרה של ג. אגילר (ע״ע), שזכה להצלחה
בקרב הנוער. לאחר פרעות 1881 הצטרף ל״חבת־ציוך׳(ע״ע). בשנים
1883 — 1886 עבד במערכת "המליץ" והשפיע בה מרוח התנועה.
אח״כ עבר לוורשה, השתתף ב״הצפירה" וב״האסיף", תרגם ספרים
רבים לעברית והשתתף כעורך בנסיון הראשון להוציא אנציקלופדיה
(ע״ע, עמ׳ 644 ) עברית — ״אשכול״ ( 1888 ). היה מראשי הוצאת
"אחיאסף" וערך את מאספה השנתי (כר׳ ר—ח׳). פ׳ כתב את
״תולדות היהודים בספרד״ ע״פ גרץ, קייזרלינג ואחרים ( 1893 ) !

תרגם לעברית את "התורה והחיים" לס. גידמן(ע״ע) והדל את "ספר
הזכרוגות״ ( 1899 ), פליטונים נבחרים ואיגרות אנשי־שם. ערך רב
לזכרונותיו שנדפסו ב״ספר השנה" לנ. סוקולוב (כר׳ א' וג׳), בלוח
אחיאסף (כר׳* ט׳) ועוד. עיקר פרסומו בספרו הגדול "זכרונות לבית
דוד״ ( 1893 — 1899 ) — שורת סיפורים היסטוריים על תוה״י, מחורבן
בית ראשון עד ראשית ההשכלה בגרמניה; כר׳ א׳—ב׳ עובדו מספרו
של ח. צ. רקנדורף (ע״ע) ת*״! • 161 >! כר׳ ג'—ד׳
נכתבו בידי פ׳. ספר זה שימש כספר יסוד בספרות הנוער העברית,
תורגם לערבית ולפרסית ד״ל במהדורות ובעיבודים שונים, גם היום.
פ׳ נטה לסגנון המקראי ובסוף ימיו כתב ספר־לימוד לפי שיטתו
(״שפה לנאמנים״, א׳, 1902 ). הוא השתתף גם בפרסומים ביידית.

ז. מימת, א. ש. פ׳ (הר שלום) (התורן, 9 (כולל ביבל׳)). תרס״ב,

י. ח. רבניצקי. דוד וסופריו, א׳, ק״ע—קע״ד, תרפ״ז.

פך י ךבךג, חיים דב ( 1876 , קרקוב — 1961 , תל־אביב), ביבל-
יוגרף עברי. התחנך בעיקר ב״חדר״ ובישיבה. ב 1900
עבר לפרנקפורט ועבד שם בבית מסחר הספרים העברי של י. קאופמן,
וב 1904 פתח בית מסחר ספרים משלו. ב 1910 עבר לאנטוורפן ועסק
ביהלומים, אך חי על תמיכת בני משפחתו, כי את רוב מרצו הקדיש
לביבליוגרפיה עברית ולחקר משפחות. בסוף מלה״ע 11 התיישב
בתל־אביב. עוד בצעירותו פרסם כמה מונוגרפיות על: רבנו יוסף
קארו(תרנ״ו)• אברהם ברודא ( 1897 )• רבינו שבתי(בן מאיר הכהן•
תרנ״ח [ע׳ערכיהם))! וכן "לוחות זכרוך, מצבות קרקוב (תרנ״ד) •
תולדות ר׳ נתן שפירא (תרנ״ט) ותולדות משפחות שור (תרס״א),
לנדא (תרס״ה) והורוויץ(תרע״א, 1928 2 ). כן תיאר את הדפוס העברי
בקרקוב (תר״ס) ובלובלין (תרס״א).

בשנים 1928 — 1931 הדפים את ספרו הגדול, שהוא מהיחידים
מסוגו בספרות ישראל — "בית עקד ספרים", שנועד לרשום, בפירוט
מינימלי, את כל הספרים העבריים שנדפסו מאז ראשית הדפום, על
כל מהדורותיהם. הספר משלים את ספרו של י. א. בן־יעקב (ע״ע)
"אוצר הספרים", שעשה מלאכה חלוצית בתחום זה (עד לשנת
תרי״ב? פ׳ חקר בעצמו, אך שאב גם מרשימות ספרים מכלי שני
ושלישי ומחקרים חדשים. כן הוסיף ם׳ לספרו אח כל הספרים שנדפסו
מאז שנת תרי״ב. מהדורה שניה משוכללת הרבה וכוללת את הספרים
שנדפסו עד 1950 י״ל בתל-אביב, תשי״א —תשט״ז. על יסוד ספרו זה
כתב ם׳ 3 מונוגרפיות גדולות — "תולדות הדפוס בפולניא"(תל-אביב,
תש״י 2 ) $ "תולדות הדפום העברי במדינות איטליה, אספמיה, פורטו־
גליה ותוגרמה שמלפנים״(תשט״ו 2 )! "תולדות הדפוס העברי בערים
אלה שבאירופה"."(תרצ״ו). ספריו רחוקים מדיוק, אולם הם כלי־עזר
ממדרגה ראשונה לחקר היהדות וספרותה, ועדיין אין להם תחליף,

פךידוטיט (אנג׳ 6 :ז 1 :! 10 >״ 6 ק), סלע מאגמתי אולטרה־בסיסי,
המכיל בעיקר אולידן(ע״ע) ופחות מ 5% פלדשפט (ע״ע),

הם" מכילים כמויות גדולות של תחמוצות ברזל ומגנזיום ולכן צבעיהם
כהים וצפיפותם רבה ( 3.0 ואף יותר).

בניגוד לרוב הסלעים המאגמחיים האחרים, הפ" אינם מתגבשים
ממאגמות בעלות הרכב כימי דומה להם. נראה שהם נוצרים בשתי
דרכים: 1 ) בצורת הצטברות של גבישי אוליווין, המתגבשים בזמן
מוקדם ממאגמות בעלות הרכב גבר(אידי (ע״ע גברו) • 2 ) ד.פ" של
הטיפוס האלפיני מקורם במעטפת כדה״א • הם מייצגים או את חומר
המעטפת העליונה עצמה או את היתרה של התכה חלקית של סלעים
גבר(אידיים שבמעטפת. פ״ מוקמים בחלקם באופן טקטוני • אחרים הם
אינטתזיוויים ממש, וחדרו לסלעי הקרום כמסכת גבישים מוצקים.

זו נעשתה פלסטית ואינטרוזיווית מנוכחות המרים בעלי לחץ אדים

{ 9 י

גבוה ונקודת התכה נמוכה כגון מים.

לפ" חשיבות כלכלית ניכרת, כי יתד אתם מתגבשים לעתים
מחצבים. הם המקור היחיד להפקת הפלטינה (ע״ע) והפלטינידים

203

סרידוטיט — סרידלנדר, דוד

204

של יהלומים (ע״ע) בצינורות הקימברליט, של האזבסט (ע״ע) ושל
מרבצי כרומיט (ע״ע כרום) וסלק (ע״ע). האוליווינים של פ" רבים
מכילים כמדות קטנות של ניקל (ע״ע), המתרכזות בתהליכי בליה
מתאימים למרבצים כלכליים (מרבצי ניקל מטיפוס קלדוניה החדשה).

ם" אינם מופיעים בישראל׳ אך הם נפוצים למדי בארצות השכנות.

הם מופיעים במסיווים הפרה־קמבריים של מצרים (במדבר המזרחי)
ושל ערב הסעודית. רצועה גדולה של מסיווים עשירים בם" אלפי-
ביים נמשכת מיוגוסלוויה דרך יוון וקפריסין, צפון סוריה, תורכיה,
ארמניה ואזרבאיגץ לאירן.

©[*'?״ון, 2 י ר~פול — 11011 '!>בוז? 3111 ?- 16 ז 16 ? —( 1758 — 1823 ),
צייר צרפתי. בנו של סתת בקליני, למד ציור בדידון
ובפאריס ; ב 1784 זכה בפרם־רומא ושהה באיטליה עד 1788 . למן

1796 נמנה עם ציירי־

החצר של נפוליון, ונש¬
אר אהוד גם אחר נפי¬
לתו. מ 1816 היה חבר
האקדמיה של האמגויות
היפות. — ם׳ הרבה ל¬
צייר דיוקנים (דיוקן ה¬
קיסרית ז׳וזפין, 1805 ?

לובר, פאריס) ועיטר
בניינים פרטיים וציבו¬
ריים. נושאיו היו לעתים
קרובות אלגוריים ומי-
תולוגיים ("חטיפת פסי¬
כי", 1808 ! לובר, פא¬
ריס). — בניגוד לנאו־

קלאסיציזם של בן־דורו,

ז/־ל. דויד (ע״ע), פיתח פ׳ סגנון אישי, שהאפקטים של אור־וצל
והתנועה הקלילה שבו הושפעו מלאונרדי דה ויגצ׳י וקירג׳ו (ע׳
ערכיהם). המגמה הרגשנית והחושנית והאווירה העגמומית שביצירתו
מבשרות את הציור הרומנטי הצרפתי, ובעיקר את יצירתו של
דלקרואה (ע״ע).

. 1958 ,*ק<!גז 0 . 6 ; 1924 26 > ,ץ 0 ז 113 >ס

פרידיונג, היבריןי — * 6411111 ״? !!ס״״״** — ( 1920-1851 ),
היסטוריון אוסטרי, יהודי. בגו של סוחר ממוראודה, למד
בווינה ובברלין. ם׳ הצטרף לתנועה הלאומגית־הגרמנית באוסטריה,
ובשנים 1886/7 אף ערך את בסאונה * 2611110 16 ( 0611150 ! הוא
עזבה בשל האנטישמיות של פון־שנךר (ז 6 ז 50116116 >, שהיה אחד
מראשיה. עד סוף ימיו המשיר בעבודתו העתונאית וההיסטורית בלא
שהיתה לו משרה אקדמית. ב 1909 , בזמן המשבר בעקבות סיפוח
בוסניה והרצגובינה (ע״ע, עם׳ 911 ) ע״י אוסטריה—הונגריה, פרסם
מאמר שהאשים את מנהיגי התנועה הסרבו-קרואמית בפעילות חתר¬
נית. ם׳ נתבע למשפט־דיבה. התברר, שהמסמכים שקיבל ממשרד־
החח האוסטרי היו מזויפים, ושמו של ם׳ כהיסטוריון הוכתם.

מחקרו החשוב הוא 10 ז 50113£ זז 110 ז 0 ז \ 410 1 ה 1 י }ק 1 ז! £3 061
1866 015 1859 , 060156111304 ("המאבק על ההגמוניה בגרמניה,

1859 — 1866 ״), 1 ־ 11 , 1897 — 1898 (מהד׳ עשירית 1916 — 1917 ).

* 1950 *^€$ח $144$1414 • 4/11 14114 ./£ , 0£ ז 0 .?

פך־ז־ל (פריךמן), אגון — ( 6410300 ״£) £1164611 011 *£ —
( 1878 ^- 1938 [התאבד]), סופר ושחקן אוסטרי, יהודי. למד

באוניברסיטות וינה והיידלברג. כאדם שנון וכבעל כשרונות רבגו-

? ¥ *

ניים נמנה עם חוגי הבוהמה הווינאית והיה ידידם של ם. אלטגברג
וא. פולגר (ע׳ ערכיהם). פ׳ שיחק בתפקידים שונים בתאטרונו של
מאגם ריינהארט. יצירתו הגדולה של ם/ ! 46 6 ) 11011 ( 656 * 111 ) 111 ^ 1

) £1611261 (״תולדות התרבות של העת החדשה״), 1 — 1927,111 — 1932 ,
היא סקירה מבריקה, אפוריסטית, לעתים אירונית, ומעל־לכל
מקורית ביותר, של תולדות העולם ותרבותו למן הרפורמציה ועד
מלה״ע 1 . מבין חיבוריו האחרים: 1 מ 0£16 זס 65115 ! 035 ("בעיית ישו"),
1921 ! 0015 ״ 6 ) 1 .\/ 465 6 ] 650111011 *זנ 1 ) 1 ס.> 1 ("תולדות התרבות של
העת העתיקה״), 1936 — 1949 . כמו-כן כתב מחזות, מסות ומאמרי*
ביקורת. — מכתביו נתפרסמו ב 1959 .

מ 1 11 * 4 * 1 [ , 201111 . 11 ; 1947 — ,(. 1 * 0 ) ז 16 > 11€1 ג( 50

. 1964 , 64 — 61 11 *^ $0 ) 4 י 461 7 * 4

פריךלזד ( 641304 ״£), משפחה יהודית במזרח אירופה. מוצאה,
כנראה, מהעיר ם׳ שבבוהמיה. במאה ה 17 נודע נתן ם׳,

״ראש קהילות בוהמיה״. במאה ה 19 נודעו מבני המשפחה ברוסיה:
משולם פייבל ( 1804 — 1854 ), סוחר עשיר בסלוצק< עבר ב 1846
לדווינסק ונמנה עם נציגי קהילות ליטא בפני השלטונות. בניו, מאיר
(נפ׳ 1902 ) ומשה אריה לייב ( 1826 — 1899 ), עברו לפמרבורג, ונמנו
עם עשירי היהודים והפילנתרופים של הקהילה. משה היה למעלה
מ 30 שנה ספק צבאי. הוא יסד בית־יתומים ובי״ם־מקצועי יהודי
בעירו, ומושב זקנים בירושלים. ב 1892 מסר את ספרייתו — 13,000
ספרים עבריים ו 300 כ״י — למוזאון האסייתי (כיום: המכון למדעי
המזרח) בפטרבורג, ומאז נקראת המחלקה העברית שם 11663 ) 0115110
16413001303 !£. הביבליוגרפים ש. וינר (ע״ע) וי. בנדר קטלגו ספרים
אלה (עד האות למד) בספר "קהלת משה" (תרנ״ג—תרצ״ו).

י. ט. אייזנשטט — ש. וינר, דעת קדושים, תרנ״ז/ח.

פריךלנךר, דוד ( 1750 , ^קניגסברג — 1834 , ברלין), ממבשרי
הרפורמה בדת ישראל ומאבות ההתבוללות. ב 1770 השתקע
בברלין וב 1776 ייסד שם ביח״ר למשי. נתמנה יועץ לוועדה לחקר
תעשיית הטבסטיל, והיה היהודי הראשון שנבחר למועצת העיר
ברלין ( 1809 ). מגיל 21 היה חברו-תלמידו של משה מנדלסזון
(ע״ע). נשא לאשה את בתו של הבנקאי דניאל איציג (ע״ע), וכך
נכנם לחוג המשפחות העשירות ורבות־ההשפעה של "יהודי החצר"
בפרוסיה (ע״ע חסות, יהודי-). ב 1778 היה פ׳ בין מייסדי "בית
הספר היהודי החפשי" בברלין, ששם לו למטרה להגשים את
שאיפות ההשכלה, והיה מנהלו קרוב ל 20 שנה.

ב 1783 — 1812 עמד בראש הלוחמים להשגת שיווי זכויות ליהודי
פרוסיה. בהנהגתו דחתח משלחת של קהילות-ישראל בפרוסיה את
ההמלצות הבלתי־מספקות של הוועדה שהוקמה ב 1787 בידי פריד־
ריך וילהלם 11 ליישוב הבעיה היהודית. ם׳ שאף לתיקונים קיצוניים
בדת ישראל תוך ויתור על התלמוד וביטול המצוות המעשיות
במטרה להביא להתבוללות תרבותית מלאה של היהודים בקרב
החברה האירופית. ב 1799 שלח איגרת בעילום־שם לכומר מלר
(! 6116 ־ 1 ), בה הודיע בשם "כמה בתי-אב יהודיים בברליך, כי יהודים
ופרוטסטנטים יכולים להתאחד על בסים אמונת המוגותאיזם הצרוף
שבתורת משה, בלא שייאלצו להודות בדוגמות הנצרות שאינן עומ¬
דות במבחן התבונה. לאור הכרה זו התנגד פ׳ לשמד (עבר , : אגרת
להוד מעלתו האדון טלר, תרגם ם. דינור, תשל״ו).

אחרי שזכו יהודי פרוסיה ב 1812 בזכויות־אזרח, פרסם פ׳ בעי-
לוס-שם חוברת "על השינוי הנתח בפולחן בתי-הכנסת לאחר
ההתארגנות החדשה של היהדות במדינת פרוסיה", ובה הציע
להשמיט מן התפילות כל זכר לביאת המשיח ולאמרן בלשון
הגרמנית, ולשם כך תרגם את הסידור לגרמנית. ם׳ נמנה עם
המיעוט בקרב חלוצי הרפורמה שדגל בביטול מצוות המילה (ע״ע,
עט׳ 194 ). לבקשת ההגמון הפולני מאלצ׳בסקי הביע ם׳ את דעתו גם
על תיקון חיי הרוח של יהודי פולניה והציע רפורמה ברוח הטמיעה
( 1819 ). פ׳ השתתף בכה״ע "המאסף", תרגם לגרמנית מספרי התנ״ך
ברוח מנדלסזון, וכן את ספר "הנפש" למנדלסזון. כן כתב פירוש

פ.־פ. פרירון: הקיסרית ז׳וזפיז, פרט, 1806 .
<?זבר, פאריס)

205

פרידלנדר, דוד — פרידריד, מלבי גרמניה

206

עברי לפרקי אבות ותרגמם לגרמנית. בין מחקריו: ! 211 3£6 ז 1 ! 86
: 1 זס 101 זס 11 ז 311 ( ח 0 ז 19 חז! ח 0 [ 0 נ 1 [ ■ 161 > 1£ זטצ £01 :ו 0 ^\ * 101 > 305011101110 )
> £1:510110 !■! 8011 1111011 > (,,דברים על תולדות רדיפות היהודים ע״י
סופרים במאה ה 19 ״), 1820 . כל בני משפחתו התנצרו, חלקם עוד
בחייו.

מ. אליאב, החבוך היהודי בגרמניה, תשכ״א! ■ 40 , 03160 . 1

/ס 1111 ^ 011 )( 77 ,ז 6 ץ 84.846 ; 1861 , 11 , 1011111111011 ) 7 ח) 71 )( 111 )! 1 !

11 ( 1 )) 71 11 ( 111 5111411 ,( 1111111 ) 114 [ , 1501161 ? . 11 ; 1967 ,/ 14 ) 1 (()) 704 \ ) 111

. 1968 , 11 ) 1111 ) 71
מ.

פו־יךלבךר, לשראל ( 1876 , קורל [פולניה] — 1920 , אוקראינה),
בלשן שמי ואיש־ציבור. גדל בוורשה ושם רכש השכלה
תורנית וכללית מפי מורים פרטיים. ב 1895 החל ללמוד בסמינר
לרבנים של ע. הילדסהימר (ע״ע) בברלין ושפות שמיות באוניבר¬
סיטה שם. אז תרגם לגרמנית מכתבי ש. דובנוב ואהד־העם
(ע׳ ערכיהם), שהשפיעו עליו רבות. ב 1900 החליט להתרכז בלימודי
הבלשנות, יצא לשטרסבורג וב 1901 העניק לי המזרחן ת. נלדקה
(ע״ע) תואר ד״ר עבור מחקרו על הערבית של הרמב״ם. בשנים
1902 — 1904 הורה בלשנות שמית באוניברסיטת שטרסבורג ומשם
נקרא לכהן כפרופסור למקרא בסמינר היהודי התאולוגי בניו־יורק
(ע״ע בתס״ד לרבנים, עמ׳ 996/7 ). במקביל הורה גם ערבית־יהודית
ב״דרופסי"(ע״ע) שבפילדלפיה והרצאותיו שם נדפסו ב ? 2 >! לשנים
1910 — 1913 . בשנים 1916 — 1920 י״ל תרגומו האנגלי ל״תולדות יהודי
רוסיה ופולין" של דובנוב, שהכנתו הביאתהו לחבר ספר משלו בנושא
זה — 1 >מ 013 ? 3001 1105513 0£ 5 *\ 0 ן סן! - !, 1915 . ם' הרבה לכתוב על
בעיות היהדות והדברים רוכזו ברובם בספר 050111 >? 1 >ב! 3 351 ?,
1919 ; 1961 2 .

ב 1919 יצא מטעם הג׳וינט (ע״ע) אל הקהילות מוכות המלחמה
במזרח־אירופה. כך נקלע אל מלחמת האזרחים ברוסיה ושם נרצח.

ש. א. פחננסקי, פרופיסור י. ס׳ (התקופה, ח , ), תר״ץ ז ,״ 00116 . 0

. 1936 4 ./

פךיךלנד־ר, שלמה — ז 10 >מ 1130 > 10 >? 8310010 — ( 1871 , גולאנך
י'[איזור פוזנן] — 1946 , פאריס), סופר, פילוסוף ופובליציסט
יהודי, פעל בברלין. אחרי עליית הנאצים עבר לצרפת. פ' פרסם את
דבריו הספרותיים בשם הבדוי "מינונה" ( 3 ח 0 ב 1 ץ 1 *), שנתקבל מהי¬
פוך המלה 1 זזץ 1 > 0 מ\! (עלום־שם). אולם את יצירותיו הפילוסופיות
חתם בשמו המלא. רעיונו הפילוסופי המרכזי של פ׳ הוא מושג
הסובייקטיוויזם הכולל. סוביקטיוויזם זה שונה מן הסופייקטיוויות
האישית של הפרט הקיים, משום שסובייקסיוויזם זה הוא על־אישי,
כוללני ורווי כוח־הדחף של היצירה. מקורו בחוסר היקבעות של
הקטגוריה האונטית (ע״ע אונטולוגיה) — "אין". ברם בין "האין"
הבלתי-מודע כמקור ובין הסובייקטיוויות הכוללנית של יצירה יש
דרך רצופה מכשולים אובייקטיוויים שעליהם נועדת הסובייקטיוויות
להתגבר. התרבות האנושית, לדעת ם׳, היא התגברות מתמדת של
אותו העקרון הסובייקטיווי העל-אינדיווידואלי בנסיבות שונות.

עם ספריו החשובים נמנים: ־ 011101111:011010 ; 1101:250110 !! 100111011 >?
1110 ק 3 > 8 ס 81 1110110 ("פרידדיך ניצשה: ביוגרפיה אינטלקטואלית"),
11911 2 ת 0 > ££0 ! 101 > 1 180110 ז £0 ק 50116 (״האדישות היוצרת״), 1918 ,
ו> 010 ת 1 ) 1 >ט£ 3111 ) 1 (״קאנט לילדים״), 1924 , שבו ניסה כוחו בפופו-
לריזציה של קאנט.

פרידמן, ד ישו־אל, ע״ע רוזין.

פךיתולד (ן> 31 *\ם 10 > 10 >?), משפחת רופאים ועסקנים יהודים באה״ב.

י ו נ ה פ׳ ( 1803 — 1893 ), היגר מגרמניה לבולטימור, עסק
במסחר והיה פעיל בחיים הקהילתיים. ב 1851 דייה ממייסדי בית
היתומים היהודי וקהילת "חזוק אמונה" האורתודוכסית. בנו, אהרן

( 1836 — 1902 ), היה רופא עיניים נודע. הוא למד רפואה באוניבר¬
סיטת מרילנד, התמחה בברלין, פראג ווינה, והיה נשיאה הראשון
של הפקולטה לרפואה ולכירורגיה באוניברסיטת מרילנד ופעיל בא-
גודות־רפואה. היה פעיל גם בארגונים ומוסדות יהודיים, ביניהם
הסמינר התאולוגי היהודי, החברה ההיסטורית היהודית באמריקה
והפדרציה הציונית באה״ב. ב 1898 ביקר בא״י נדי ללמוד את מצב
המושבות. פרסם מאמרים בעניינים יהודיים ובענייני רפואה, בהם

101*1511 ?11751013115 30(1 1110 0001111)1111005 0£ 1110 ]0X15 11^0

400110100 * 0£ 8010000 0 * ס! ("רופאים יהודיים ותרומתם של
היהודים למדע הרפואה״)׳ 1897 . הרי ם׳ ( 1864 — 1950 ), בכור
בניו של אהרן. למד רפואת-עיניים באה״ב ובאירופה * מגדולי רופאי
עיניים בבולטימור ופרופסור לאופתלמולוגיה באוניברסיטת מרילנד 1
היה נשיא הפדרציה הציונית באה״ב בשנים 1904 — 1918 , וב 1911
ו 1914 עשה בא״י כמומחה למחלות עיניים בבתי החולים בירושלים.
ב 1919 היה נשיא המשלחת הציונית לא״י. ם' הרבה לכתוב בתולדות
הרפואה, תוך שימת־לב מיוחדת לתרומת רופאים יהודים ואנוסים
ביה״ב ולשימוש בלשון העברית בספרות הרפואה. ב 1944 יצא
ספרו הגדול בשני כרכים: 100110100 * 3001 5 * 01 ] 1110 ׳ ("היהודים
והרפואה״), הנחשב לקלאסי בשטח זה. ספר אחר שלו הוא: 1511 * 101
ץ־ 115101 ־ 1 10011031 * ס! 105 > 103 ת 111 ״ 1 ("יהודים דגולים בתולדות
הרפואה״), 1946 • הוא מכיל קטלוג מפורט של ספרייתו הפרטית,
אותה מסר בצוואתו לאוניברסיטה העברית בירושלים והנחשבת
לעשירה ביותר בעולם בתחומה (בין השאר אינקונבולות וכתבי יד).

יהושע ליבוביץ, הדי ם׳ (הרפואה, 38 , 166 ), 11950 הנ״ל, פאר שנה
לחקר תולדות הרפואה בישראל (תו שין וו. שנתת דבר, 341 — 355 ),
תש״: 1964.1 ,. 71. 7 ) 0 ץ(/ק 111 ^סו 0 1 ! ; 111011 ' 1 , 1 ז 1 ׳) 6 ? ״ 1 .

גל. ד.

פרידנק — 010131110 >? — (שלהי המאה ה 12 — 1233 בקירוב),
משורר גרמני. פ׳ השתתף ב 1228/9 , במסע־הצלב של
פרידריך 11 והזדהה עם עמדתו נגד האפיפיור. הוא השאיר אחריו
יצירה אחת,: 805011010101111011 (״השכל״), 1215 — 1230 לערך: אוסף
מימרות ומשלים ידועים, בעיבודו, המעידה אעפ״ב על מחשבה עצמ¬
אית. ב 1513 עובדה בידי סבסט? בתט (ע״ע). פ׳ חש בהתפוררות
עולם־האבירים של יה״ב! עם זאת היתה מחשבתו טבועה בחותמו
של עולם זה. בכתיבתו המשיך במסורת של ולתר פון דר פוגלוידה
(ע״ע) ולא היסס להביע את דעותיו — על הקיסר, הכפוף לחוקי-
הטבע כאדם פשוט — על האפיפיור, השוגה בדרישתו לזכויות
חילוניות ועוד.

$?£ 177131 ? 11 ? 7 ( 1 ,. 1 ) 1 ; 1914 , £0:1*, ^ 0131)71101171 7 '**1/1x0 ת 21 .¥ . 0
; 1927 י ( 1.11 ,* 111 ק 11050 ו 1 ? 11150110 * 1 > ? £0 :ז 1501111£ ס 2 ) .*׳/ $?? 11 (? 01
. 1944/7 , 1-01 1$ $ ? 1011 ? 1418 $? 4 ?? 1 ^ 5706 , 1 *£ת 51 . 5

פךיךריך( 1011 > 1 > 10 >?), שמם של 4 ממלכי גרמניה ביה״ב, מהם
היו 3 גם קיסרי ״הקיסרות הרומית הקדושה״. 1 ) ם׳ 1 ,
״בארבארוסה״ (״אדום-הזקן״ * בערך 1190-1125 ), גדול שליטי
אירופה במאה ה 12 . בן משפחת הוהנשטאופים(ע״ע), ולכן מנהיג סיעת
ה״דבלינגים"(ע״ע גולפים וגיבלינים) בגרמניה. דוכס שווביה מ 1147
(בתור זה נקרא ם׳ 111 ), מלך גרמניה מ 1152 , מלך איטליה וקיסר
רומי מ 1155 , ומלך פורגונדיה מ 1178 .

ם׳ נבחר למלך גרמניה בתמיכת דוידו קונרד 111 (ע״ע), שהתעלם
מזכויות שני בניו. ם׳ תואר כהתגלמות התכונות האביריות: יפה־
תואר, נעים הליכות, ועם זאת איש-המעשה ונחוש בהחלטותיו. עלה
לשלטון בשעת שסל למלכות ולקיסרות. היה ער לחשיבות מעמדה
של הקיסרות וראה עצמו כיורש קרל הגדול (ע״ע), שם׳ טרח להפכו
לקדוש קתולי ב 1165 . ם׳ ערך שישה מסעות לאיטליה ( 1154 — 1186 )
כדי להשליט את מרוחו. שם לחם בעקשנות בשאיפות העצמאות של
ערי צפון־איטליה והחריב את מילאנו ב 1162 . אולם מאמציו לנצח

207

פרידריך, מלכי גרמניה

208

את "הליגה הלומברדית" נכשלו, ולאחר מאבק של שנים רבות
הובס ע״י הליגה בקרב לגיאנו ( 20200 * 1 ) ב 1176 . לאחר שביתת-
נשק ארוכה עשה שלום עם האיטלקים ב 1183 .

במקביל למלחמתו בערים האיטלקיות נאלץ ם׳ להיאבק עם יריב
יותר מסוכן, האפיפיורות (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 423/4 ). פ׳ אמנם כרת
ברית ( 1153 ) עם אוגניום 111 (ע״ע), שהכתירו לקיסר׳ אד הלה
התחבר אח״כ עם מלכות סיציליה הנורמנית ובוועידת הקיסרות
( 32 ז;! 1 {:> 1 :>£) בבזאנסון, ב 1157 , דגל שליחו, הקרדינל באנדינלי,
בזכויות־היתר של האפיפיור על הקיסר, יומרה שפ ׳ דחה אותה בתוקף
רב. ב 1159 נבחר באגדינלי לאפיפיור, כאלכסנדר 111 (ע״ע), ופ ׳
הקים נגדו לא פחות משלושה אפיפיורים־נגדיים וגם הכריחו לברוח
לצרפת. אך, לאחר מאבק של 16 שנה, נאלץ פ׳ להשלים גם עם
האפיפיור ( 1177 ). אולם אז כבר היה מעמדו של הקיסר כה איתן
שיכול היה להרשות לעצמו פשרות.

מקור כוחו של ם׳ היה בגרמניה, שבה הרחיב את הבסיס הטרי¬
טוריאלי האישי שלו כדוכם שווביה: ב 1156 נשא לאשה את יורשת
כס פורגונדיה, ועי״כ השתלט לבסוף גם על הממלכה השלישית
שהיוותה, יחד עם גרמניה ואיטליה, את הקיסרות הרומית. בזכות
אישיותו החזקה היה פ׳ (שלא כקיסרים קודמים) הדמות המרכזית
בגרמניה. ם׳ ניצל את העובדה כי למרות שהיה ראש הוויבלינגים,
הרי מצד אמו היה גם קרוב לגולפים, ובכך השפיע על שתי הסיעות.
הוא כפה את סמכותו על הכנסיה בגרמניה, ורכש את נאמנות
מנהיגיה. עם אלה נמנה ראינאלד פוץ דאסל ( 1120 — 1167 ), הארכי¬
הגמון של ?ןלן, שהיה ל״קאגצלאריוס" (ראש-המינהל הקיסרי). את
האצולה הנמוכה, וגם אגשים ממוצא פחות, הפעיל בהצלחה כ״מינים־
טריאלים" (פקידים) שלו. לערים העניק זכויות תמורת תשלומים
שנתיים. שהעשירו את האוצר. את מעמדו המכריע מול האצולה
הדגים כשהעניק לד!*דנר הגולפי, שליט סכסוניה, הינריך "האריה"
(ע״ע) גם את דוכסות בווריה. לבית בבנברג (ע״ע). שטען לדוכסות
זו, נתן את אוסטריה שהפכה מרוזנות-ספר לדופסות׳ אך כשסירב
היגריך "האריה" לסייע לס׳ במסעותיו באיטליה, ובכך גרם לתבוסת
לניאנו, הדיחו פ׳ ב 1180 מכל נחלותיו. השנים אחרי 1180 היו שיא
מלכותו של ם׳. ב 1184 קיים כנם קיסרי במאינץ, שהיה לשם־דבר
בפארו. ב 1186 השיא את בנו ויורשו, הינריך (ע״ע הינריד !¥),
ליורש ת העתידה של מלכות סיציליה. בכך חשב להאדיר את ביתו,
אך בלא-יודעין סיבך את צאצאיו בתככי דרום־איטליה וגרם להשמדת
בית ההוהנשמאופים כולו ב 1268 (ע״ע קונרדין). לקראת סוף ימיו
נחשב פ׳ לבכיר שליטי אירופה, ולמנהיג הנצרות המערבית, וכך
העמיד עצמו בראש מסע־הצלב השלישי (ע״ע מסעי־הצלב, עמ ׳
1115 ), בדרכו למזרח, דרך ביזנטיון, טבע בנהר סאלף (כיום גק־סו)
בקיליקיה.

ם׳ נחשב למחדש הקיסרות הרומית לאחר תקופת-שפל ארוכה.
והוא שהקנה לגרמניה מחדש את מעמד-הבכורה באירופה של יה״ב.
את השגיו השיג ע״י מיזוג של תקיפות ונכונות לפשרות. בסוף
ימיו נהנה בגרמניה מתמיכה ללא-תקדים של הכנסיה, של האצולה
ושל העם כאחד. דמותו האבירית של הקיסר והיעלמו הפתאומי
נתעטפו בהילת מיסתורין באגדה ובספרות הגרמנית. בגרמניה של
המאה ה 19 נחשב לסמל אחדות האומה המפורדת. באגדה הגרמנית
לא מת בארבארוסה לעולם, והוא ישן במעמקי הר קיפהויזר (־££ץ^
-מ 3118 ז!! בגרמניה התיכונה) עד שיבוא היום והוא יתגלה מחדש.

ש. נאמן, לידתה של ציוויליזציה (מפתח בערהו), תשל״ה!

, ¥1 ־¥ , 12 ) 7% ) £015 14250 / 1071 ) 4 7 ) 4 ) 50 / 110 / 12 ) 0 ,ז 011 ©זל© 0168 ¥011

24/1711 ) 80/1 02 01107111 ,(. 5 ^ 6 ) מ 0 <!בתו 5 מ 0 ׳\ . 3112-5 ^¥ . 0 ; 95 — 1888

, 8611111 .? ; 1912 ,(תרגום אנגלי: 1953 ) 7020715 )^ 710111771 ) ¥714 520 ) 0

0(25 8114 ¥. 807/10705505 <1714 5(171(5 ¥1(215071X171$ 171 (1(11 0115137141-

-) 7£ ) ¥014 ) 1115011 ) 0 ,€קדת 113 .£! ; 1937 , 11 ) 2 7 ) 171 ) 5 71 ) 11 71 ) 50/1

^ 11316 ^ 0 . 8 ;** 1949 , 7 )[ 211 ) $1 14714 7 ) 211 ) 5 7 ) 4 2.011 7 ) 4 171 ) 50/110/11

,שזז 10 ׳ 431 ^ .¥־.| ;* 1954 ,¥!-! ,)) 50/110/1 ) 0 71 ) 14150/1 ) 4 7 ) 4 1/0714/7140/1

; 1963 , 1208 - 1156 , 71 ){> 1£715101 /ס 14 4 ) 1 50144 ) 71 ^ 0 ^ 80147 ) 4 ) €07711 )¥

71 )ה 77 ס 251 { 10 /ס 775 )// ,ק 1 ז 3 1 ^ 1 ז .א ; 1969 , 2, ¥. 8071x270540 תט 14 .?

. 71 - 1970 , 11 ־ 1 , 71 ) 10/1511011 ) 8 171 7 ){ 114 ) £714/152 7 ) 4

ב. ד. ג. - ם. פ.

2 ) ם׳ 11 , ״פלא העולם״ ( 110111 רה • 01 י] 5111 ! 1250-1194 ), השליט
הגדול האחרון של בית הוהגשטאופים (ע״ע). מלד סיציליה מ 1198 ,
מלד גרמניה מ 1212 וקיסר רומי מ 1220 . בנו של הינריד 1 /ר (ע״ע),
ובכדו של פ׳ 1 , "בארבארוסה".

תוך שנתיים ( 1197 — 1198 ) נתייתם מאביו ומאמו, וגדל תחת
עול אפוטרופסותו של האפיפיור התקיף אינוצנטיום 111 (ע״ע).
באפיו היה יותר איטלקי מגרמני, בעל אינטליגנציה רבה, ובמשך
ילדותו הקשה למד להסתגל לנסיבות בלי לוותר על מגמותיו. שילב
אכזריות ואדיבות, ספקנות וחושניות, חמדנות ועניין עמוק במדע
ובפילוסופיה. ידע 4 , ואולי 6 , שפות. בן 17 הובא לגרמניה כמועמד
האפיפיור נגד הקיסר אוטו 1¥ (ע״ע), שהוחרם ע״י הפנסיה. עשה
ויתורים פולחניים רבים לכנסיה וכן גם ויתורים מדיניים כדי לשכך
את חשש האפיפיור מפגי איחוד גרמניה וסיציליה תחת שליט אחד.
רק אח״כ הוכתר כמלך גרמניה ב 1215 (שלוש שנים לאחר בחירתו),
ודחק את רגלי אוטו. ב 1220 הוכתר ע״י הוניריום 111 (ע״ע) לקיסר,
לאחר שש 1 : ואישר את ויתוריו לאפיפיורים בגו. בן ה 9 , "ינריך,
הוכתר למלך גרמניה. ברם, במקום לצאת, כמוסכם, להצלת מסע-
הצלב הרביעי, יצא ם׳ למורשתו סיציליה. שם דיכא ביד־ברזל את
האצולה הפא 1 דלית והגיח את היסוד למשטר מלכותי ריכוזי ופקי-
דותי, שעתיד היה להגיע לשיאו ב״קונסטיטוציית של מלפי״ ב 1231 ,
שהיו החוקה הכלל-ארצית הכתובה הראשונה באירופה. משנתגלה
אחרי 1225 כי הקיסר הפד מבן-חסות צייתני של ד,כנסיה לשליט חזק
ועצמאי, שארצותיו איימו על נחלות הכגסיה מצפון (גרמניה ולוכד
ברדיד,) ומדרום (דרום-איטליד, וסיציליה), חל קרע בינו לבין
הכנסים זו הסיתה נגדו את ערי לומברדיה, יריבותיו הוותיקות
של סבו "בארבארוסה". משהשהה את קיום נדרו לצאת למסע-הצלב,
כפי שנתחייב 12201 , הוחרם ע״י גרגוריום £ם (ע״ע).

ב 1228 יצא פ׳ המנודה לארץ־ישדאל (ע״ע מסעי-הצלב, עם׳
1116/7 ) ובמאמץ דיפלומטי מזהיר השיג מהשלטאן המצרי אל-מלד
אל-כאמל מה שלא השיגו הנוצרים מאז מפלתם בקרב חיטין מידי
צלאח א(ל)־דין 11871 — שליטה בירושלים חח מהר־הבית, גישה
רצופה אליה (ע״ע ארץ-ישראל, עם׳ 460 ), וכן שליטה בבית-לחם,
מקום-הולדת ישו הנוצרי. ס׳ הכתיר עצמו למלך ירושלים בלא
ברכת הכנסים את זכויותיו בעיר ביסס על העובדה כי 12251
נשא את יולנדה, בתו של זץ דה בריין, קודמו כשליט ירושלים.
משחזר לאירופה, חתם על חתה סאן ג׳רמאנו ( 1230 ) עם הפנסיה,
והחרם הוסר ממנו. כבר לפני-כן כבש בחזרה את האזורים (כולל
נפולי) שנתפשו ע״י האפיפיורות בזמן שהותו בא״י.

בינתיים שלט בנו הינריך בגרמניה שם הלכו והתחזקו השליטים
המקומיים, לבסוף מרד באביו, ום׳ חזר בפעם השניה, והאחרונה,
לגרמניה ( 1234 — 1237 ). הינריד הודח, ומת בכלא ב 1242 . ב 1237
המליך פ׳ את בנו קונרד 7 \ 1 (ע״ע) בגרמניה, ובאיטליה הביס את

ערי הליגה הלומברדית בקרב ק 1 ר־

טנואובה. כדי לחזק עוד יותר את
ביתו עשה את בנו הבלתי-חוקי,

אנציו׳ למלך סרדיניה ב 1239 .

בכך הגדיש את הסאה, וגרגוריוס
החרימו שוב, חרם שלא הוסר עוד.

12451 הכריז האפיפיור החדש,

אינוצנטיום /י 1 (ע״ע) על הדחת
ם׳ ממלכותו, והקים נגדו את הינ־

ריד רסיה מתידינגיה (מת 1246 ),

209

פרידריך, מלכי גרמניה — פרידריך, מלכי פרוסיה

210

ואח״ב את וילם מהולנד. בנו של פ/ קונרד, המשיך עד למותו ב 1254
להילחם נגד וילם. ב 1247 פרצו, בתמיכת האפיפיורות, כמה מרידות
מסוכנות באיטליה, וב 1248 הובס פ׳ ליד פארמה. ב 1249 נשבה בנו
האהוב ביותר על פ/ אנציו, ע״י צבא בולוניה. הוא מת במאסרו
ב 1272 . לבסוף בגד בם׳ משרתו הוותיק פיטרו דלה דניה ( ¥1803 )-
שכנראה תכנן לרצתו. פייטרו נכלא והתאבד ב 1249 . ב 1250 מת פ׳
בארמון פיורנטינו, ליד לוצ׳רה. מלאות ושברון־לב, בלא שנכנע
למנדיו. הוא נקבר בפאלרמו.

שלא כסבו "בארבארו׳סה", שהתפשר עם אויביו, לא דתר פ׳
לכנסיה. הוא סיכן אח שלטונה החילוני של האפיפיורות, וה־
כנסיה ראתה בם׳, הרציונלי והתפשי־בדעותיו, סכנה לדת ואף
התגלמות האנטי־כריסטוס. פ׳ היה איש הרנסאנס, לוחם, הוגה,
מחוקק, ושוחר התרבות והאמנות הקלאסית, שבחצרו, האוריינטלית
כמעט, נתקבלו בסבר פנים יפות יוונים, ערבים ויהודים. הוא תמך
בביה״ס הנודע לרפואה בסאלרנו, וייסד את אוניברסיטת נפולי
( 1225 ). ם׳ היה מן המשוררים הליריים הראשונים בשפה האיטלקית
(ע״ע איטליה, ספרות, עמ׳ 770 ). ספרו 115 < 11 ׳\ 3 ת!ט 110 * 030 ^ ז 1 ז 3 < 1
("על אמנות הציד באמצעות ציפורים [=בזים]"), שכתב ע״ס ידע
אישי, עדייו נחשב לספר מקצועי בעל ערך. בשטח המדיני גרמו
זנות־העדרותו המרובות מגרמניה להפקרתה בידי נסיכים מקומיים
ולפיצול המדינה, ממנו לא התאוששה עוד. אך בנסיונו לאחד את
איטליה ולשבור את האפיפיורות הקדים את ההיסטוריה בכ 600
שנה. פ׳ חי טרם זמנו, ומאבקו בנסיבות תקופתו המיט אסון עליו
ועל בני־ביתו.

על יחסו ליהודים, ע״ע גרמניה, עכד 494 .

י. פראוזר, תולדות ממלכת הצלבנים, ב׳ (מפתח בערבו), תשל״א 3 !

ש. נאסן, לידתה של ציוויליזציה (מפתח בערכו), תשל״ה <

, 110111 ) 54 1 ) 71 ) £7111 0 ) 110771011 ) 11 > 1111101-141 , 131111 13601-8061101165 _ 1 .[

,(תיאור * 1 * 1233 ) 1-11 , 11 .£ 1 ) 011 >} .£ ; 61 — 1852 , ¥1 - 1

, 11 )/ 1111 ) 1 >>! - 1 ) 1 > 1 ) 11 171 11 . 5 ■ £01:71 , 0 קזזז 133 ; 97 — 1889

; 31 — " 1928 , 1-11 .) 11 ) 210 ■ 1 ) 1 > ■ 1 ז) 111 > 11 , 62 ד 5 ו 060 !וז £3 .£ ; 1925

/ס 11 - 1 , 355011 ) 8 . 0 ; 1948 , 71 )/ 071 ) 711 ) 0/1 " 6 /ן 11 .'־/ ,ך, 15110 . 81

; 1964 , 11 .'•/ 7 ) 01 >£ ,״ 1 !!; 5011 .) 8 . 13 ; 1957 ,)( 11 0 : 0 ) 1,1111111 ) 0/1 "

- 71 ) 011 " , 007 11 1 - ¥ ) 111 ) 11111 ) 0 ) 1111 : 11110111 ) ■ 101 ) 5111 ,(. 68 ) 011 ^ 88 . 0

¥311 . 0 חי ; 1969 , 11 .£ 7 ) 111 >>! ,(. 64 ) 136101508 • 1 ; 1966 , 0 )(>, 110

. 1972 , 71 )/ 0111111 ) 0/1 " / 0 11 .£ 707 ) 7 ), £0 ) 1/1 ' , 0161,6

פ. פ.

3 ) פ׳ ״היפה״ ( 1286 בערך — 1330 ), דוכס אוסטריה מ 1308
(כפ׳ 111 ), ומלך (־נגד) של גרמניה 1314 — 1330 . ראש בית
הבסבורג (ע״ע, ור׳ טבלה בעמ׳ 325/6 ), נבחר למלך ע״י מיעוט
של בוחרים, שעה שבטקם אתר בחרו רוב הבוחרים ביריבו לודדג 1¥
(ע״ע) מבווריה. פ׳ הוכתר בבון בידי הארכיהגמון המוסמך לכך
(של קלן), ואילו לודוויג הוכתר במקום המסרתי (אכן) ע״י
ארכיהגמון בלתי-מוסמך (של מאינץ). בין שני המלכים התנהל
מאבק בן 8 שנים. שנסתיים בשבייתו של פ׳. ב 1325 שחרר אותו
לודודג, הוסכם על חלוקת השלטון, אך פ׳ חזר לאוסטריה ונשאר
שם עד מותו.

. 1902 4 * 14 1$ < 1.14444 11£€ ז 0 } %€111 ? 0 ?? 4 > 1 ק 7 ת 4 .% " 061 , 1£ { 0 ־ 1111 ) 5 . 1 ־ 1

4 ) פ׳ 111 ( 1415 — 1493 ), כארכידוכם של אוסטריה (הראשון
שהשתמש בתואר זה) היה ידוע כפ׳ ¥. מוצאו מבית הבסבורג
(ע״ע, עט׳ 325/7 ). היה קטין כשירש את אביו ארנסט "איש־
הברזל״, מאוסטריה ( 1424 ). נבחר למלך גרמניה ב 1440 , וב 1452
היה השליט הגרמני האחרון שהוכתר ברומא לקיסר. ב 1437 עלה
לרגל לא״י. הוא הצטיין בתחומי המינהל והכספים וגם הפגין מעוף
אינטלקטואלי, אך היה כבד החלטה וכבד תנועה. יועצו וכותב
תולדותיו אינאה סילוויו פיק ולימיני (אח״כ פיוס 11 [ע״ע])
אמר עליו שרצה לכבוש את העולם בישיבה. את גרמניה, בה
נאבקו שליטים מקומיים עם הערים המתעצמות, הזניח לגמרי, ובה
רבו מתנגדיו. גם בנחלתו, אוסטריה, לא היה אהוד בשל חולשתו,

והשליטים המקומיים, לרבות אחיו, לחמו בו. את הכנסיה בגרמניה
הכפיף להשפעת האפיפיור ( 1448 ) ובימיו נפרדו הקאנטונים הש-
ווייציים סופית מבית הבסבורג (בערך 1450 ). בבוהמיה נאלץ
להכיר במלכותו של ירז׳י פודיברד (ע״ע! 1458 ), ובהונגריה במלכות
מתיאש (ע״ע) ק 1 רוינוס> זה האחרון אפילו כבש את בירתו וינה
( 1485 ).

עם כל אלה טרח פ׳ להאדיר אח בית הבסבורג וביזמתו נשא בגו,
מכסימילין 1 (ע״ע), ב 1477 את בתו של שרל "הנועז", שליט דוכסות
בורגונדיה החזקה. בכך הניח פ׳ בסים למעמדו הבי״ל(להבדיל מהמע¬
מד הגרמני) העתיד של בית הבסבורג. מפורסמת סיסמתו.( 1.0.1 .£. 4

( 51 ז 6 ׳\ 11 זנ 1 031315 1 מ 111 זפק 1 ז 11 651 130 ־ $11 נ!\ 1 1 "לאוסטריה השליטה בכל

העולם״), שהוסיף לחתימתו וחרת על בנייניו. ב 1486 נבחר בנו
מכסימילין לשותפו בשלטון, ואח״כ עסק ם׳ בעיקר באיצטגנינות
ובאלכימיה. יחסו ליהודים, שהחשיבם מבחינה כלכלית, היה טוב,
ובפי העם נקרא "מלך היהודים".

, 11 ־ 1 , 0714 ) 2 7 ?ק 1 £1147€1-111 1x1 ח 114 ? 1 * 0114 ) 4 *# ,ותנוח 100010 *ז .$
; 1840 , 0114 ) 141 ?£ * 17 111 %? 1% ? 4 * 1 ? ... 412 ?£?\! י €1 מוו 01 .( ; 1702 — 1685
0?1414/11? #?1011 4£6401110111? 1171 7.?4441 €? 111 14x4 ,חת&וח 33011

!>£ 7 ? 024 .% ? 1714 ?(! ? 01 ; 94 - 1884 , 1-11 , 1 2X11X111(1X4

2 > 4171 > 41 מו ?{ 14 1471411 ?! ,§ז€ג £ 16€11 . 8 ; 1952 ,*!ס**{ £10(1x1 ממ 7 111 14x4
. 1967 , 2 ) 71 ) 1 (?4.), [?1474 0 / 4x4 ^ו 0 גז£ ; 1962 ,ץ 441 )ה?€ 7411 \\ ? 111 מיו

ב. ד. ג.

פך י ךךיןי 111 — 111 — ( 1831 — 1888 ), קיסר גרמניה

ומלך פרוסיה ב 1888 ; מלך 99 יום בלבד.

בנו של וילהלם 1 (ע״ע), הראשון לבית הוהנצולרן שלמד באוני¬
ברסיטה (בון, 1850/52 ). קיבל חינוך אקדמי וצבאי. ב 1858 נשא את
ויקטוריה ( 1840 — 1901 , שהיתה אח״ב ידועה כ״קיסרית ם׳"), בתה
של המלכה ויקטוריה (ע״ע). בהשפעת אשתו החכמה והנמרצת סיגל
לעצמו תפישות ליברליות שהביאוהו לידי מתיחות מתמדת עם
ביסמרק (ע״ע) אשר למדיניותו הנוקשה התנגד במשך דור שלם.
עם זאת לא מתר על כבוד מעמדו, וגם נטח לאיחוד גרמניה ולכפייתו
על שליטיה. אע״ם שמילא כמה פעמים את מקום אביו, כשחלה, לא
היה בעל השפעה מדינית! הוא התרחק מברלין הבירה ומצא פורקן
בפעילות תרבותית. ב 1869 ביקר בא״י בשליחות אביו.

במלחמת 1866 נגד דניה הצטיין בהעזתו. במלחמה נגד אוסטריה
היה מפקד ארמיה והכריע את קרב קניגגרץ (סדובה! 1866 ). במל¬
חמה נגד צרפת ניצח בקרבות ויסנבור יורת ( 1870 ), ומילא תפ¬
קידים עיקריים בקרב סדאן ובמצור על פאריס. נעשה פופולרי מאוד
כ״פריץ שלנו", אך חלק מהצלחותיו באו לו בזכות ראש-מטהו
היעיל, ל. פון בלומנתל ( 1810 — 1900 ). ב 1887 תלה בסרטן-הוושט
ומשמלך לבסוף, במארס 1888 , היה כמעט חסר כושר־דיבור וגוסס.
יורשו היה בנו וילהלם 11 (ע״ע). יש הגורסים כי מותו של ם׳
הליברלי בגיל צעיר-יחסית היה אסון לאירופה וקירב את מלה״ע 1 .
— מכתביו ונאומיו נתפרסמו ב 1906 . יומניו מתקופות שובות הודפסו
ב 1901 , 1919 ו 1929 . יומניו מ 1870/71 הופיעו ב 1926 .

וע״ע גרמניה, היסטוריה, עמ׳ 453/6 , ושם תט׳ < הוהנצולרן, עט׳
673/4 ! ור׳ כאן הערך הסמוך.

7 ) 01 >£ ,• 161 ( 11101 .'\וי ; 1900 , 111 £4 7 ) £1111 71 ) 17 )£ 0115 , 5011 (|ק £111 ? ״ 1
. 1966 ,) 70 % 99 7 )/ 1 0707710 007 , 160011 ? . 3 ^ ; 1938 , 111 .£

פך י ךךיןד ( 11 :> 1 ז 1 >:"■!?), שמם של שלושה ממלכי פרוסיה מבית
הוהנצולרן(ע״ע׳ עמ׳ 674 )! 1 ) פ׳ 1 ( 1657 — 1713 ), בגו של
פ׳ וילהלם (ע״ע) ״הבוחר הגדול״, ב 1688 ירש את אביו כפ׳ 111 ,
"נסיך בוחר" של ברנדנבורג. שלט באמצעות ראשי-ממשלה, הרחיב
בהדרגה את גבולות נסיכותו, הקים צבא חזק והשתמש בו כדי
לתמוך בווילם מאורגיה (ע״ע וילים 111 ). 16861 נטש את קשריו
עם צרפת, וקשר קשרים הדוקים עם קיסרות ההבסבורגים. כיוון
שהבטיח לקיסרות את תמיכתו בשאלת ה״ירושה הספרדית" (ועמד

211

פרידריף, מלכי פרויסיח

212

בהבטחתו עם פרוץ המלחמה) הסכים הקיסר לאוסולד 1 שנו׳ מזול
לעצמו תואר מלד וב 1701 הכתיר ם׳ את עצמו בקניגסברג(פרוסיה,
מחוץ לתחום הקיסרות) והפך "מנסיך בוחר״ של ברנדנבורג לס׳ 1 ,
המלד הראשון של פרוסיה. פ׳ אהב פאר, קיים הצר-מלוכה ססגונית
ובנה כמה בניינים הדורים בבירתו ברלין, וגם ארמון מרשים. כשוחד
מדע ואמנות יסד את אוניברסיטת הלה ( 1694 ), אקדמיה לאמנויות
( 1696 ), אקדמיה למדעים ( 1701 ), ושכנע את ליבניץ (ע״ע) להשתקע
בבירתו.

פ׳ שיפר את מעמד ארצו, הפיכתה לממלכה אפשרה ליורשיו
לעצב את פרוסיה כמעצמה.

2 ) ם׳ 11 ״הגדול״ ( 1712 — 1786 ! מלך מ 1740 ), מהמצביאים
ומהמדינאים הנודעים בהיסטוריה, הוגהדדעות, סופר ומוסיקאי.

פ׳ היה בנו של פ׳־וילהלם 1 (ע״ע). מחנכיו היו צרפתים וכל
ימיו היד, מושפע מתרבות צרפת. בניגוד לאביו הקשוח, שרצה לגדלו
כחייל, אדמיניסטרטור ונוצרי טוב, היה ם׳ לאסתטיקן, אוהב הגות
ואמנויות ודאיסט. אביו המאוכזב בחל בו ואף פגע בו קשות פעמים
רבות בפומבי. בגיל 18 ניסה פ׳, בעזרת ידידו ואוהבו הנם ס 1 ן קטה
( 1704 — 1730 ! 6 ״ 3 .>!) לברוח לאעליה אל דודו ג׳ורג׳ 11 . הבריתה
סוכלה. השניים הועמדו לדין וקטה נערף לעיני ם'( 1730 ). הפלד שקל
אם להוציא להורג גם את יורשו, אך נמנע מכך ־וכלאו לכמה שנים.
רק לאחר שהסכים ס׳ לשאת אשה (אליזבת מבראונשווייג-וולפג־
ביטל) החלו האב והבן מתפייסים. ברם פ׳ התרחק תמיד מאשתו ולא
היו להם ילדים. האשה היחידה שהיתה קרובה אליו היתה אחותו
וילהלמיגה.

אחרי 1734 הורשה ם׳ לקיים "תצר" משלו (בטירת ריינסברג).

שם הקיף עצמו בחוג משכילים, וליבן אתם בעיות ברוח
ההשכלה האידאליסטית. שם בשלה גם תפישתו המדינית,
שלפיה אין המלך שליט בחסד אלוה אלא "המשרת הראשון של
מדינתו". באותה תקופה התרחק ס׳ סופית מהנצרות הממוסדת. דעתו
היתה שהמוסר הוא גמול של עצמו ואינו מחייב כפיה מכוח הדת. הוא
פרסם, בעילום־שם באמסטרדם, שני כתבי־הגות מדיניים: - 001151

6 <ןס £111 ' 1 16 > 6 ס 5 > 01111 ק .!קזגס 11 (> 1 ןז 1-6$6 <ן 6131 1 ־ 5111 5 ת 3110 ז 6 !>

(״הרהורים ביחס למערך המדיני הנוכחי באירופה״), 1738 !
011 ׳\ 301113 ^ 1 10 > 6 :>ת 1 ז? 111 > 1611 מ 3 ^י 1 סס 1301113¥611 זז ("אנטימקיולי,
או בחינת ,הנסיך של מקיולי״), 1739 . בשניהם הביע רעיונות בלחי-
שגרתיים לגבי ימיו ומעמדו. כתבים אלה, בפרסומיו בעתיד, נכתבו
צרפתית. ב 1738 נעשה ם׳, בניגוד לדעת אביו, "בונה חפשי" ובכך
הביע את דבקותו בסובלנות אוניוורסלית.

ב 31.5.1740 מת אביו ופ׳ עלה למלוכה וירש אוצר מלא וצבא
מאומן. במהרה התברר שהאיסטניס המעודן היה להוט (כדברי עצמו)

אחר תהילה ומעשים מרעי¬
שים, מכאן ואילך היה ם׳ אדם
חצוי בין תפישותיו המופשטות
הנעלות לבין המשימות המ¬
דיניות והצבאיות המעשיות
המתחייבות מתפקידו. חדשים
מספר לאתר המלכתו פתח ב¬
מלחמה יזומה נגד מריה תך-
זיה (ע״ע). בנצלו את קשייו
של בית הבסבורג השתלט על
שלזיה והחזיק בכיבוש זה ב¬
שתי מלחמות — השלזית ה¬
ראשונה ( 1742-1740 ) והשניה
( 1745-1744 ! וע״ע מלחמת
הירשה האוסטרית). במלחמות

#רירדיך הנדיל . . , ,

(ציור של י. קאניננהם> אלו נתגלה ם׳ כשליט בעל

כשרונות צבאיים מזהירים. ב 1744 ירש ם׳ את חבל פריזלנד המזרחי
וסיפחה לממלכתו. פרוסיה בהנהגתו היתה למעצמה אירופית חדשה,
יריבה לאוסטריה.

ם׳, שכבר אז כונה ״הגדול״, זכה ב 11 שנות שלום. אחרי 1747
חי בטירת ״סנסוסי״( 1 :>ט $0 - 3 ת 53 ! "בלא דאגה") בפוטסדם, שתוכננה
על ידיו. לשם משך הוגים (ביניהם וולטר ולמטרי), אמנים ומוסיק¬
אים. הוא עצמו ניגן בחליל וחיבר לכלי זה כ 120 לחנים, מלבד
יצירות מוסיקליות אחרות! כן קידם את האקדמיה הפרוסית למדעים.

ם׳ ריכז בידיו את כל ענייני ממלכתו, ושריו היו למעשה מזכירים.
בתפקידו כראש המיגהל עבד בלי לאות והרבה לצאת למסעי ביקורת
ברחבי הממלכה. טיפח את צבאו והגדילו בהדרגה מ 80,000 ל 195,000
איש! לתועלת מפקדיו כתב מחקרים צבאיים. כאדמיניסטרטור נושא-
כתר המשיך בדרכי אביו, ואף שיפר אותן מבחינת ההקף והביצוע.
היה סמל לאבסולוטיזם הנאור והשליט הראשון שביטל עינויים בח¬
קירות פליליות. פ׳ הגביל את הצנזורה וסובלנותו הדתית היתד,
למופת. בתמיכתו הנהיג פון קוקציי ( 1 ;ז 0000 ) רפורמות חשובות
במשפט, ואלו היו בסיס לחוק האזרחי הפרוסי של 1794 . אך בצד
תיקוניו מבית ניהל מדיגיות-חוץ צינית וחסרת היסוסים שחייבה
כריתת הסכמים, תמיד זמניים, עם אדביו — צרפתים, רוסים, סכסוניס
ואפילו אוסטרים.

בראשית 1756 חתם פ/ שהיה ער לעוינות שכנותיו, במיוחד אוסט¬
ריה, על "הסכם וסטמינסטר" שהבטיח לו את תמיכת בריטניה.
באמצע 1756 חתמה אוסטריה, בהשראת ו. א. קאוגיץ (ע״ע), ברית
עם צדפת, אף שזו היתד, עד אז האויבת המסרתית של הקיסרות
ההבסבורגית. אליהן הצטרפו רוסיה, סכסוניה ושוודיה. ם׳ מצא
עצמו מוקף קואליציה שמשאביה עלו פי 20 על שלו, שכוונתה היחד,
לנשלו מכיבושיו ולהגבילו לשטח ברנדנבורג, כלר למדינה ננסית,
שלא ניתנה להגנה. בסתיו 1756 שוב החל פ׳ במלחמת תקיפה, מש-
השתכנע שאם ימתין ליזמת אויביו — יובס. הוא פתח במלחמת
שבע-השנים (ע״ע) באמרו "אין זה תשוב שיקראו לי תוקפן, היות
שממילא כבר התאחדה כל אירופה נגדי".

למרות שב 1757 נכבשה הבירה, ברלין, בידי האוסטרים, וב 1760
גם בידי הרוסים, ולמרות שב 1761 נטשוהו האנגלים, הרי בכל זאת
נסתיימה המלחמה הארוכה ב 1763 בנצחון־למעשה של פ/ את ד,נצ-
חון השיג בעיקר בזכות תמרונים מהירים בלתי-פוסקים בקווים
פנימיים בין אויביו מסביב. תרם להשגו אפיו הנחוש של ם׳, שחישלו
להחזיק מעמד, עד שבמות יליזוטה (ע״ע) פטרובנה פרשה רוסיה
מהמלחמה. המאבק הארוך טבע את חותמו על פ׳ ועשאו ראליסטן
נוקשה ובודד. קמצן וחולה. אפילו את דיוקנו לא הרשה לצייר.
מקורביו שנאוהו, אך נתיניו העריצוהו כדמות אגדית. את גירסתו על
המלחמה פרסם בספר 5 ת 3 >נן 56 16 > 6 ־!ז 6 ט 8 1613 > 6 י 11151011 ("חולדות
מלחמת שבע-השנים״), 1763 .

בחלוקה הראשונה של פולניה ( 1772 ) זכה ס׳ בשטחים נרחבים
(ע״ע פרוסיה [מפה], ענד 151 ). ב״מלחמח הירושה הבוורית"
( 1778/9 ) מנע, ללא קרבות, את התעצמות אוסטריה. בערוב ימיו
הקים ( 1785 ) את "ברית הנסיכים" (ג> 11 ט< 1 ח 6 ז$-!ג 1 ?) להגנת נסיכי
גרמניה הקטנים מפני לחץ אוסטריה. אתרי 1763 הקדיש את עיקר
מרצו לפיתוח ממלכתו. הריסות המלחמה תוקנו בכספי הממשלה.
בשטחים שסופחו מפולניה יושבו גרמנים, ביצות יובשו ותעלות
נחפרו. ניחן עידוד לגידול סלק-סוכר ותפוחי-אדמה. מצב האיכרים
הצמיתים ובעלי-ד,אחוזות שופר באמצעים פיסקליים. פותחה כלכלה
מרקנטיליסטית והוקמו תעשיות משי, כותנה, פשתן, סוכר וחרסינה.
נחתמו חוזי־מסחד עם כמה מדינות, בהן אה״ב הצעירה ( 1785 ). כדי
להגדיל את הכנסות המדינה הונהגו מונופולין על טבק, קפה, דגנים
ועצים וגביית המסים הוחכרה. השמת פ' השאיר אוצר מלא ( 51 מיל¬
יון חלר לעומת 15 מיליון ב 1756 ). בצד אלד, שופדה מערכת המשפט!

213

מרידריך, מלכי סרוסידו — פרידריף וולחלס

214

מפורסמת פרשת הטוחן ארנולד: המלך הדיח (בלי צדק) את שופטיו
בהאשמה שעיוותו דינו של איש פשוט. הונהג מעין הינוך־חובה
יסודי (מטעמי חסכון — בניהול הכנסיה).

פ׳ נמנה עם גדולי המצביאים בהיסטוריה. בחייליו ראה, בצד
אוצרו, את עמוד־התווך של המדינה. לניהול צבאו גייס את בני הא¬
צולה הפרוסית העניה והברוכה בצאצאים. בקצונתו החדיר את
ערכיו: מסירות למדינה, הרגשת שליחות והסתפקות במועט. חייליו
אהבוהו על פשטותו, למרות שבז להם והפכם, במשמעת־ברזל, לרו-
בוטים צייתנים, שתמרנו כאיש אחד בשדות־הקרב, הפגינו כושר סבל
וניידות נדירים והגיעו לקצב־ירי ללא תקדים בצבאות אחרים. הוא
יזם את שילוב ה״הוזרים" בצבאו, הם הפרשים הקלים שהפעיל בג¬
אוניות יואכים הנם פון ציטן ( 1699 — 1786 < ״? 2161 ). הוא הנהיג גם
את ה 11101€ * 1 ^ (תותחים קלים ניידים, גרורים באמצעות

סוסים). בצדם הפעיל מרגמות כבדות לפגיעה במטרות מוסתרות•
בתחום הטקטי לא חידש הרבה, אך השתמש בהזדמנויות מתאימות
ב״מערך המלוכסן״ (ע״ע מלחמה, עט׳ 603 * לוקטוה) כגורם צבאי
מכריע. אישית הפגין לעתים אומץ עילאי ("אף שגם נטה ליאוש
זמני). בלחימה שארכה דור שלם הצליח להפוך את ארצו הקטנה,
הדלה וחסרת הגבולות הקבועים, למעצמה חשובה.

ם׳, הפרוסי הדובר-צרפתית, לא הכיר עד יום מותו בקיום אומה
גרמנית או בשאיפות לאומיות. הוא התעלם מניצני זהרה של תרבות
גרמניה בתקופת גתה, שילר, לסינג, הרדר, ובימי גלוק, הידן ומוצרט.
למרות זאת הפך כבר בחייו לסמל ללאומנות הגרמנית. נצחונו בדוס-
ןך ( 1759 ) נחשב לנצחון כל־גרמני על תוקפנות צרפת. המדינה
הפרוסית שס׳ האדיר — לא אוסטריה הרב-לאומית שלחם עדה
והחלישה — הקימה אח״כ את קיסרות גרמניה. אמרתו "לגבי כל
מדינה עקרון ההתפשטות הוא חוק יסודי של החיים" ביטאה מאודים
גרמניים.

גם לאחר עלותו למלוכה המשיך ם׳ לעסוק בספרות וכתב ז 01 ז 1 )\
65 :>מ 1 זק 6165 (״ מראת השליטים״), 1740 * 5 <ןרנז 16 בוסתז 16 > 6 ־ 1131:011 ־ 1
(״תולדות תקופתי״), 1746 , ושת 01 :ז 1118 י 1 ג ז 1 ׳\ז 56 זססק 65 ז 101 מ^
8 ־ 31 ־ 81 116 ת 3150 תז 13 16 > ("רשימות לשימוש תולדות בית
ברנדבורג״), 1751 . חליפת המכתבים שלו עם הוגים, בתוכם וולטר,
ועם אחותו היתה רחבה מאוד. כתיבתו בחלקה היתה במגמה תעמו¬
לתית, שכן ניסה להוכיח שמעשי תוקפנות נבעו ממצבה המסוכן של
פרוסיה, המוקפת אדבים, כל כתביו ( 65 ז׳\״ 0 ) בצרפתית פורסמו
ב 31 כר׳ ב 1846 — 1857 . מכתבתיו המדיניים ב 46 כר׳ הופיעו ב 1879 —
1939 . תיאורי מלחמותיו פורסמו ב 19 כר׳ מטעם המטה הכללי הגר¬
מני ב 1890 — 1913 .

על אישיותו המורכבת והרבגונית של ם׳ נכתבו מחקרים, תיאורים
וביוגרפיות רבים מאד. דמותו שימשה נושא בשירים, סיפורים׳ מחזות
וציורים.

על אף סובלנותו היה יחסו ליהודים רע משל קודמיו. ב 1750
פרסם "תקנה כללית" ליהודים, שלפיה חולקו לשני סוגים (ע״ע
גרמניה, עט׳ 505 ), גם הסוג המועדף היה מוגבל ביכלתו לסחור
ובקבלת רשיונות לנישואין. כל היהודים נאלצו לשלם מסים והטלים
רבים מאד• הקהילות היו אחראיות לפשעי יחידים. במיזהד העיקה
התקנה בדבר "חרסינת היהודים". חרסינה זו הי תה התוצרת הגרועה
של ביח״ר שהקים ם׳, אותה הוכרחו היהודים לקנות לעתים מזומנות
בכסף מלא, אך היו נאלצים למכרה במחירים ירודים. ב 1771 סירב
לאשר את בחירת מ. מנדלסזון (ע״ע, עט׳ 961 ) לאקדמיה בברלין.

וע״ע פרוסיה.

,/>מ 070 * 1 .¥ ) 014 ) * 7471 * 1 )) 714 ? * 41 ) * 77407407 10 * 0 . 1.0 ־ 1

7 * 7 * 47 ) * 774 71% !!) 4 )* 14 * 1 * 3 * 4 ) *) %4 * 704 ) 3 , 112 ^^ 013115 0 ס׳\ 10 ; 1788

11 * €011 , 410 ) 714 ? / 0 11 .¥ / 0 ^ 107 ) 111 * 4 ) 7 , 1€ ץ 1 זג 0 .״ד ; 1837

, 74 * 1 ) 070 165 > ¥4 * 41 ) %1€ ) 9€ * 0 ,־ £0901 .מ ; 65 — 1858 , 1 ^- 1 , 01 * 07 * 4 )) .¥

* 1 )* 9 ) 14 * 4 * 41 447111 *)) 070 7 * 11 .¥ ,ץ 10 |ז 1 ו 0 ; 21 — 1913 ,^ 1-1

,)>* 11 *ע 1 ז[ 1 49 ז 04 )? €0 01 * 07 ,)•זב!־{ ! 101 ־> !ש!"! . 8.1-1 ; 1927 , 10714/4% }) ) 414

1927; ?. 03x0**, ¥. 11, 1939; 0. ?. 000011, ?. 1 ( 4 * 07 * 0 (. 7)46
¥ 141 * 7 , 1140 1 ) 4 ( \! 014 , 1947; £1111)3154:11, 009 ?? 0141*774 { 1 * 7 •

/ 0 114 % }) 42 ^ * 4 ) 7 , 8111100 .£ ; 195 6 , 14 * 9 ) 070 174 * 1 ! .¥ 4 * 14 71 ס ) 10 ) ) 441 ) 51
. 1974 , 01 * 07 * 4 ) 1 .? / 0 ? 47174 * 4 ) 7 ,/#טס . 0 ; 1963 ,) 0 * 07 * 4 ) 1

פ. פ.

3 ) ס׳ 111 היה גם קיסר גרמניה* ור׳ לעיל, עמ׳ 210 .

פךי־ךךיך אוגוסט ,ן:"^"?), שמם של שלושה

משליטי סכסוניה (ע״ע), מהענף האלפרטיני של בית וטין

(ע״ע).

1 ) ם׳-א׳ 1 ( 1750 — 1827 ), נסיך־בוחר של סכסוניה מ 1768
(בשם פ׳-א׳ 111 ), ומלך ראשון של אותה מדינה מ 1806 .
כונה "הישר" ( 1116 :מ* 36 ) ־"!ז) בזכות היותו בעל־ברית נאמן. לא
הצטרף לברית פרוסיה—אוסטריה נגד צרפת ( 1792 ), אך משפרצה
המלחמה, נלחם בצרפתים, ולא חתם על שלום נפרד עד שהוכנע.
אח״כ לחם לצד פרוסיה נגד נפוליון ורק לאחר תבוסת הפרוסים
בקרב ינה ( 1806 ) כרת עמו שלום. נפוליון אישר לנד תואר מלך.
מ 1807 "היה להלכה "דוכס ורשה", אך לא שלט בפולניה. לחם לצד
נפוליון עד אוסטריה ( 1809 ), ובשוב גסוליון מובס ממוסקווה, קיבל
פ׳-א׳ את פניו בבירתו דרזדן. בקרב לייפציג ( 1813 ) לחם לצד
הצרפתים ונשבה ע״י בעלות־הברית. נאלץ לוותר על יותר ממחצית
מלכותו לטובת פרוסיה ( 1815 ) והקדיש את יתר ימיו לשיקום
ממלכתו.

2 ) ס׳-א׳ 11 ( 1797 — 1854 ), מ 1830 שליט־שותף למלך
אנטון השמרן. היה ממנסחי חוקת 1831 הליברלית. מ 1836 מלך
לבדו. ב 1849 נטש את דרזדן, בירתו, בעקבות התקוממות, ושב
בעזרת צבא פרוסיה. החזיר את חוקת 1831 , הפקיד את ענייני המ¬
דינה בידי בויסט (ע״ע) והתמסר לעיסוק בבוטניקה ומינרלוגיה.
הרבה לנסוע, ונהרג בתאונה בטירול.

3 ) ס׳-א׳ 111 ( 1865 — 1932 ), מלך מ 1904 . היה עממי
מאד. בשעת המהפכות בגרמניה בסוף 1918 החליט להתפטר, ונודע
באמרתו "עסקו בלכלוך שלכם בעצמכם!" פרש לשלזיה, לעסקיו,
ושם מת. עם התפטרותו בטלה המלוכה בסכסוניה.

פר , !*!* ,, ]? , רלהלס (ת 11 ש 1111 /'\ 11 :> 1 ־נג> 16 ־ £1 ), שמם של 5 משליטי
פרנדנבורג-פרוסיה (ע״ע ברנדנבורג* פרוסיה), מבית הוד,נ-
צולח (ע״ע, עם׳ 673/4 ).

1 ) פ׳-ר, ״הבוחר-הגדול״ ( 1620 — 1688 ). "נסיך בוחר" של
ברנדנבורג ודוכס פרוסיה. היה הראשון בשליטי בית הוהנצי׳לח
שחונך כקלוויניסט. בהיותו צעיר שהה זמן רב בהולנד. בן 20 עלה
פ׳-ר לשלטון ונתגלה כמארגן מוכשר שהנהיג שלטון ריכוזי בארצו.
הוא תיקן את החסות ברנדנבורג, שנפגעה מאד במלחמת שלושים
השנה* קידם את העחם, הרחיב את המסחר, בנה תעלות לשיט
ולניקוז וסייע לגננות בקנה־מידה מסחרי, כל אלה בהשפעת בסיור
נעוריו בהולנד. הוא הדשה ליהודים להשתקע בארצו ובמיוחד הת¬
פרסם בהרשותו להוגנוטים (ע״ע) החרוצים, שגורשו מצרפת, להת¬
יישב בפרוסיה ( 1685 ). פ׳-ו׳ קיצץ בזכויות האצולה, אך פתח בפניה
אפקים חדשים באמצעות שילובם בפקידות ובקצוגה—שגי מעמדות
שהיו, אח״כ, לעמודי־התווך של המדינה הפרוסית. הוא הקים צבא
חזק, בנה צי ואפילו ייסד מושבה ברגדנבורגית, גח׳ספרידריכסבורג
(ב 1683 — 1721 ), בחוף גנה דהיום.

ס׳-ו׳ היה נתון ללחץ שכנתו החזקה שוודיה וגיסה ללא-לאות
להתגונן בתמרון דיפלומטי בין קיסרות הבסבורג לצרפת, שמהן
ציפה לעזרה. על כך האשימוהו בדו-פרצופיות, אך הוא הצליח
להגביר את כוחו, סיפח לארצו שטחים נרחבים: פומרניה המזרחית,
מגדבורג, הלברשטט, מינדן ועוד. ב 1660 אילץ אח השודדים להכיר
בעצמאות דוכסות פרוסיה וכך היה לשליט בעל השטח הגדול ביותר
בגרמניה אחרי הקיסר. ב 1675 הביס את השוודים בקרב סהדבלין

215

סרידריך וילדלם — סרידריד, קססר דוד

216

(תו 011 < 1 זו 01 ?) — נצחונו הגדול הראשון של צבא ברנדנבורג. ברם,
בשל קנאת המעצמות לא הורשה לסלק את השוודים משטטין ומי
פומרניה המערבית. פ׳-ו׳ היה ראשון השליטים האבסולוטים הנאורים
בארצו והפכה לאחת המדינות החשובות באירופה.

07601 %6 ? | 111 ז \ 11£ ש 5 .? ; 1939 ׳ /;<א/זמ^ 070356 067 , 11 ־ 101 ) 5 ־ 1 .¥ .מ

. 1947 , £160107

2 ) פ״ו׳ 1 ( 1688 — 1740 ), מלך פרוסיה מ 1713 . בנו של פ׳ 1
(ע״ע). פ׳־ר היה נוקשה מטבעו, קמצן, אדיש לגילויי תרבות(פרט
לציור) ושוחר צבאיות, אך הצטיין כשליט המסור בעקביות לקידום
הממלכה שייסד אביו. הוא יצר את השיטה המינהלית הפרוסית,
שבמרכזה עמדה מעין־ממשלה, הראשונה מסוגה באירופה, בה נהוגים
חלוקת עבודה, מינדים ע״פ כישורים ונוהל ע״פ הוראות ותקנות
כתובות.

פ׳-ר היה ער למצבה המדיני והצבאי המסוכן של ממלכתו בהיותה
קטנה ועניה, מספר תושביה קצת יותר מ 2 מיליון, שטחיה לא
מגובשים, חסרי גבולות בטוחים והיא חשופה ללחץ שכנותיה הח¬
זקות. לפיכך הקים, בעזרת ידידו ומצביאו, לאופולד נסיך אנהלט־
ךסאו( 1676 — 1747 ), צבא גדול ומאומן היטב, שהגיע ב 1740 ל 83,000
איש, ונחשב לחזק באירופה אחרי צבאות הקיסרות וצרפת. במיוחד
התפרסם גדוד ״הבחורים הגבוהים״ ( £001$ ש 2 ״ 63 ) שהקים (כ״א
בגובה 2 מטרים ויותר). פ׳־ר הנהיג שיטות מיסוי יעילות ומבוקרות;
את הכנסותיו ניצל בתכליתיות, תוך דקדוק בפרטים קטנים ביותר.
הוא השקיע כסף רב ביישוב איכרים בפרוסיה המזרחית, שנתרוקנה
מחמת מגיפה, וקידם מסחר ומלאכה, במיוחד את תעשיית הצמר.
אף שלא גרם למדנות, הרחיב את רשת החינוך העממי( 1717 ) והקים
באוניברסיטות קתדרות לכלכלה, הראשונות באירופה. הוא שיפר
את מעמד האיכרים ואת תהליכי המשפט.

למרות אפיו הקשוח לא הסתבך פ׳־ר במלחמות, ורק את השוודים
סילק מצפון־גרמניה בכבשו את האי רען, הערים סטו־לזונד ושססין
ואת פומרגיה המערבית ( 1715 — 1720 ). את יחסי הזזת ניהל בתיאום
עם הקיסרות ועם רוסיה, על שנותיו האחרונות העיב סכסוכו הדרמתי
עם בנו ויורשו, פ׳ 11 "הגדול" (ע״ע).

3 ) פ׳־ר 11 ( 1744 — 1797 ), מלך פרוסיה מ 1786 . ירש את דודו,

פ׳ 11 "הגדול", שהיה חשוך־בנים. פ׳־ר היה בעל כושר מדיני מוגבל,
עסק בדברים שוליים, הניח לאנשי־שלומו לנהל את המדינה. הנשים
סביבו ניצלו את הססנותו. פ׳־ו׳ היה נשוי פעמיים, מלבד שתי נשים
שנשא בנישואין לא־מלכותיים ("מורגנטיים"). הוא בילה את זמנו
בחקר עולם הנסתר ובחובבנות אמנותית, אהב בניינים מפוארים
וציור, קירב מוסיקאים והיה בעצמו צ׳לן. בהעדר שלטון ריכוזי
נידדדדה המדינה, מערכת המשק והכספים נתרופפה והצבא הסתאב.

פ׳-ו׳ זכה בפופולריות בשל ביטול הטלים שהציקו לעם, אך אנשי-
רוח מתחו עליו ביקורת בשל חוק דתות צר־אופק וחוק צנזורה,
שמנע הבעת דעות חופשית כפי שהיתה בימי קודמו הנאור. עם זאת
פורסם ספר חוקים מתקדם.

ב 1792 הצטרף פ׳־ ר לאוסטריה במלחמה נגד צרפת המהפכנית
אך ב 1795 עשה שלום עם הצרפתים. בחלוקות פולניה השניה ( 1793 ),
והשלישית ( 1795 ), וכה, בלא מאמץ, בתוספת שטחים גדולים מאד,
בכלל זה הערים דנציג, טורין וורשה. ב 1791 סיפח את נסיכות אנסבך-
בירוית. ברם, בימיו נזרע הזרע להתמוטטות פרוסיה בימי נפוליון.

ססע ; 1912 , 17006 (' 1 ה 0 ! 71155 ? 3/16 הס 6 * 14951 ^ ,£ק 0 ו 1 תב 51 . 0

. 1967 , 11 .־=/ ,*״ 81551

4 ) פ׳־ו׳ 111 ( 1770 — 1840 ), מלך פרוסיה מ 1797 . בנו של 3 )!
פ׳־ר היה חלש אופי ונתון להשפעת אחרים, ללא מעוף ונטיות
אינטלקטואליות, שמרן ונגרר אחר המאורעות המהפכניים שאירעו
סביבו. במעט הפופולריות שלו זכה הודות לאשתו היפהפיה וחזקת-
האופי לואיזה ממקלנבורג-שטרליץ ( 1776 — 1810 ).

פ׳־ו׳ היה נתון ללחצים משפילים מצד נפוליון, עד שיצא נגדו
והובס ( 1806 ). בחוזה טילזיט ( 1807 ) איבד את כל שטחי פרוסיה
ממערב לנהר אלבה ואת השטחים שסיפחה מפולניה ב 1793 ו 1795 .
פ׳-ר סירב להתחבר לאוסטריה מפחד נפוליון, היה אטום לשאיפות
העם הגרמני להתנגד לצרפת ואדיש למאמצי שריו ל. פון שטין
וק.א. הרדנברג, ומצביאיו ג. פון שרנהורסט וא. פון גניזנאו (ע׳
ערכיהם), לשקם את ממלכתו וצבאו. הוא היה מנותק מההתעוררות
הרוחנית של העם הגרמני(שבקיומו המדיני לא הכיר). אחרי תבוסת
נפוליון ברוסיה אולץ לעמוד בראש מלחמת השחרור נגד צרפת.
אחרי מפלת נפוליון הושפע מאלכסנדר 1 , "הברית הקדושה" ומטרניך,
והחוקה שהבטיח לפרוסיה ב 1815 לא ניתנה. מאז ועד מותו לא
גילה יזמות אישיות ולא היה לו חלק בהפיכת פרוסיה למעצמה
גדולה לאחר ״קונגרס דנה״ ובהקמת ״איגוד המכס הגרמני״ ( 1834 ).

* 1906 . 111 .'׳״ .ע . 8 .?

5 ) פ״ ר 1¥ ( 1795 — 1861 ), מלך פרוסיה מ 1840 , בנו של 4 ).
מבחינת כישוריו האינטלקטואליים נחשב לבולט בין מלכי פרוסיה.
קיבל חינוך מקיף, היה צייר מוכשר, קירב ארדיכלים ופסלים, הקים
בניינים מפוארים. בתפישותיו היה רומנטיקן, וראה עצמו עמוד-
התווך של המדינה ומלך פטריארכלי, דוגמת שליטי יה״ב. כאדם
תלוש מהמציאות לא היה ער לתנועות המדיניות הליברליות —
שהתעוררו בזמנו ברחבי אירופה — והופתע לגמרי ממהפכות שנח
1848 . בלחץ המהפכה בפרוסיה נאות להעניק לנתיניו תוהה, אך אח״כ
נסוג ממנה. לבסוף הסכים להנהיג בארצו זכות בחירה מדורגת ב 3
דרגות, ע״פ הרכוש (ע״ע בחירות, עמ׳ 166 ). ב 1849 סירב לקבל
תואר "קיסר הגרמנים" כיון שההצעה באה מהאסיפה הלאומית
בפרנקפורט, ולא מנסיכי גרמניה. את גסיונו לעמוד בראש איחוד
של פרוסיה עם כמה מדינות גרמניות אחרות סיכלו אוסטריה ורוסיה
בוועידת אולמיץ ( 1850 ). מאז התעניין בעיקר באמנות. ב 1857 חלה,
ומאז ועד מותו היה אחיו וילד״לם ( 1 , אח״כ קיסר) העוצר. עם כל
מגבלותיו שגשגה פרוסיה בימיו.

על יחס השליטים הג״ל ליהודים, ע״ע גרמניה, יהודים; פרוסיה,
יהודים.

.^׳ 4 .£ ,? 4, 1900; £. 1x973116 / .^׳ 4 . 8 1$ ה %0 ,#־ 1 ס 511 ־ 01€1 ? מס׳ץ .מ

- £0 467 31167 ה 4 )^ 801 1 ז 61 ; 7611$301 ? הסס / 11 .י/ , 810 ש( 1 .ע ; 1938

. 1961 ,^ 11 ה 0 הז

ג, ד. ג.

פך י דךין 7 , ב י קולאוס — ג 0101 ז 1 > 10 ז? $ג 11£0131 א — ( 1826 ,

וירצבורג — 1882 , היידלברג), נוירולוג ופתולוג גרמני.

פ׳ היה בן למשפחת רופאים. ב 1857 נתמנה פרופסור לאנטומיה
פתולוגית במקום וירכו (ע״ע) בווירצבורג. מ 1858 עד מותו היה
מנהל המחלקה הפנימית באוניברסיטת היידלברג. פ׳ עסק בשטחי
רפואה שונים (במחלות הלב וכלי הדם), אך התעניין במיוחד במח¬
לות עצבים. ספרו העיקרי 111€ ק<,ז־ 1 .) 14012 <!ג! 4 ( 0551¥0 ז 08 זק ז 0 נ 101 _ן
(״על ניוון שרירי מתקדם״), י״ל ב 1873 . תרומתו העיקרית לחקר
מחלות העצבים היתה הבהרת אופי האטכסיה (ע״ע) התורשתית
הספינלית (כתוצאה מליקוי בחוט השדרה) שתיאר ב 1863 וב 1877
והנקראת על שמו. על שמו נקראת גם המחלה הנדירה - 0010 ץ 1 ח 3 ז 3 ?
* 10 < 1111 נ 11 מ 101115 (רטט־שרידים מכופל).

,ץ 010£ -וו>)א /ס ,(. 80811160 (1x15 .? - ־ 1 '.> 1314 זזי< 2 )־ 1 .^י

.* 1970 , 441 — 439

פרי״דרי־ך , , לןםפר־ לוד — 101011 ) 10 •!? זבמ 03$ — ( 1774 —

1840 ), צייר גרמני. פ׳ למד באקדמיה של קופנהגן 1 מ 1798
עד מותו התגורר בדרזדן, פרט למסעות שערך לעיר־מולדתו שלחוף
הים הבלטי, לבוהמיה ולהרי־ההארץ בגרמניה, שגופיהם היו נושאי
יצירתו העיקריים. הנופים שצייר, אף שתוארו לפרטי־פרטים, נועדו

217

פרידריך, קפסר דוד — פריזר, סר ג׳ימז ג׳ורג'

218

בעיקר להמחיש כוחות על-אנושיים שבטבע, מרחב ואווירה — עפ״ר
אווירה של מלאנכוליה ובדידות. האור המאחד את כל מרכיבי
הקומפוזיציה ויוצר את משמעות היצירה הוא אחד היסודות המאפ¬
יינים את גישתו החדשה לציור הנוף. אע״פ שהעמיד תלמידים מעסים
בלבד, ניכרים יסודות יצירתו — יצירה רומנטית מובהקת — אצל
ציירים בני המאה ה 19 . — אוסף גדול של ציוריו מצוי במוזיאונים
של דרזדן והאמפורג ובמוזיאונים אחרים בגרמניה. — ר׳ תמ׳> כר׳

י״א ׳ 589 י . 1961 . 0 . 0 , 11-1011 ״מז£ . 1

פריה ורביה, ע״ע אשות, עט׳ 386-381 , מין; רביה.

פריה, קןזימיר — ז 16 ז^ק ש 11 ח 51 * 0 — ( 1777 — 1832 ), בנקאי ומ¬
דינאי צרפתי. בנו של תעשיין ובנקאי מגרנובל. ם׳ עמד
בראש בנק המשפחה והיה ממנהלי הבנק הלאומי. מ 1817 ישב
בבידדג והיה מראשי האופוזיציה הליברלית המתונה. פ׳ הצטרף
למהפכת יולי 1830 מתוך רצון להשיב את הסדר על כנו ונבחר
לנשיא ביה״ג. ב 13.3.1831 מונה לרה״ט ופעל כ״איש חזק״: הפעיל
את המשמר הלאומי נגד מפגינים ושלח צבא לדיכוי התקוממות
פועלי משי בליון. הוא התנגד לרעיון לסייע לסולנים במאבקם
לשחרור מעול הרוסים, אבל שיגר צבא להבטחת עצמאות
בלגיה שהולנד איימה עליה. מדיניותו נחשבה למייצגת ה 11516 (
1111611 ״ ("מעמד הביניים הצודק"), ששאף לליברליזם בדפוסים
חוקתיים.

פךין״י 0 , איים ( 15 ) 1311 * 1 1311 * 11 ?), שרשרת איים בים הצפוני
במקביל לחופי אירופה הצפונית. האה״ם נחלקים ל 3 קבוצות:

א) פ׳ מערביים השייכים להולנד ומשתרעים מול חופי מדינה זו מדן
הלדר עד נהר אמם. בתוכם האי טסל, הגדול באה״ס. ב) ם׳ מזרחיים
השייכים לגרמניה המערבית ומשתרעים מנהר אמם לעבר מפרץ
ח־ה. ג) פ׳ צפתיים המשתרעים לאורך חופי שלזוויג הולשטיין
(גרמניה המערבית) ויוטלנד (דנמרק) ושייכים למדינות אלה.

האודם נמוכים, חסרי־עצים ומכוסים חלקית דיונות חול. הם
מייצגים קו חוף קדום שהופרד מהיבשת בתקופה של נסיגת הקרחר
בים בעקבות שקיעת החוף ועליית פני הים. בין האיים לחוף רצועת
ים רדודה, שממנה יובשו שטחים (פולדרים) בדרום האי טסל. האיים
מיושבים רק בחלקם ותושביהם עוסקים בגידול צאן ובקר, ייצור
מוצרי חלב, דיג וקיט. הקשר התחבורתי בין ד.פ׳ והיבשה מתקיים
באמצעות ספינות וכן בכבישים ובמס״ב שע״ג סוללות.

פךיזים (לאט׳ "*!ש?), עם גרמני־מערבי, שהתיישב בזמנים
הפרהיסטוריים בחוף הים הצפוני ובאיים שבקרבת שפך
הנהר רינוס. הפ׳ עסקו בדיג ובמרעה, דיברו שפה משלהם (ע״ע
פריזית, לשח) ופיתחו תרבות עצמאית. ב 12 לפסה״ב שועבדו בידי
תמי. במאה ה 1 לסה״ג מרדו כמה פעמים בשלטונה של תמי, אך
נוצחו וגם שירתו אח״כ בצבאה. עם זאת. שמרו הס׳ על זהותם
העצמית. בתקופת נדידות־העמים הרחיבו ד.פ׳ את האחזותם מזרחה,
מצפון לרינוס, וכוננו את "פדיזיה הגדולה", בה עסקו בחקלאות וב¬
גידול בקר, בספנות, במסחר ובתעשיית אריגים. בירתם, דוו־סטאט
( 1 ) 13 * 6 ש 00 ), ליד אוטרכט, היתה למרכז מסחרי חשוב. מסוף המאה
ה 7 , החלו הפרנקים (ע״ע) להצר את צעדיהם של ד.פ׳. ב 734 כבש
שרל "מרטל" את "פריזיה הגדולה". בפתזיה הופיעו נזירים אגגלו־
סכסיים, שביקשו להפיץ את הנצרות, והקדוש בוניפציום (ע״ע)
נהרג בידי עובדי-אלילים. קרל הגדול השליט על הפ׳ את הנצרות, אך
גם נתן תוקף לחוקיהם(רח 11 ש 10 * 1 ש? ^.ז) ב 802 . חלק מהפ׳ נתץ צפונה
והתיישבו בחוף הדרומי־מערבי של תצי-האי יוטלנד. פלישות הנור¬
מנים גרמו זמנית לבידודם של הם׳ מן הקיסרות התמית-הגרמגית.
מן המאה העשירית השתייכו הפ׳ לקיסרות וכעבור זמן נמסר חלק

מארצם כנחלה לשליטים הפאודלים השכנים כגח: רוזן אמדן,
שיורשיו נעשו לנסיכי פריזיה המזרחית. לעומת זאת, שמרו תושבי
פריזיה המרכזית והמערבית על אי-תלותם וראו עצמם כנתינים
ישירים של הקיסר. הם לחמו בעקשנות נגד נסיונות הגמוני אוטרכט
ורוזני הולנד לכבוש את ארצם. המשטר הפאודאלי לא חדר לארצם
ובמשך תקופות ארוכות קיימו בתחומם משטר מעין־דמוקרטי וחוקים
משלהם. באותה תקופה כבר נודעו לתהילה בשל מאבקם העיקש
לשמור על אזורי מגוריהם דינמוכים בפני פלישת הים ("אלהים עשה
את הים, והם׳ את החוף״). ב 1457 הכיר הקיסר פרידריך 111 במעמדם
הבלתי־תלוי. נסיונו של מכסימילין 1 למסור את ארצם לדוכס סכסר
ניה באמצעות מינויו ל״מושל הס׳״ נכשל עקב התנגדותם ( 1498 ).
עם זאת, נחלש כוחם רב 1524 סיפח קרל ¥ את ארצם לנחלתו
הכורגונדית. הפ ׳ קיבלו את האמונה הפרוטסטנטית והצטרפו אל יתר
ארצות-השפלה הצפונית במאבקן נגד םליפה 11 . מאז זהות תולדו¬
תיהם עם אלה של ארצות־השפלה.

במאה ה 20 נעשו נסיונות להחיות את מסורות ד.פ׳ המשותפות
מבחינת תרבות, שפה ופולקלור.

וע״ע גרמניה, היסטוריה, מסות 1 , 2 , 6,3 .

- 1£ ז ¥ 71 x 00711771 111 * 10710 , 1616; 0. 801x811 ח 7 > € 71 .¥ , £0101105 .ט

?$*? 40 * 00 ־£ ,(. 1 * 6 ) ־ 61 ^ 0111 * 81 .א ; 1931 ,.¥ * 07 ,(. 6115 ) 41111$$ ) .מ

1 ) 071 £6071077116 16 ( 7 , 8318 30 ׳\ ? 116 * 811 . ¥1 . 8 ; 1958 , ¥ 716 * 10 x 71 חס ?

, 1500 70 900 70771 ! * 17161 * 1 '(¥ { 107 * ¥71 1/26 171 * 5 9 € 1(21 €071 < 11 X 071

. 1965 י ( 2£60 ז[*ן 81

אר. גר.

פרידת, לשון (אנג׳ ״ 13 * 11 ?), לשח טוטו׳נית (ע״ע טוטוגיות,
לשונות) מערבית הקרובה ביותר לאנגלית. הלה״ס המו¬
דרנית מדוברת בשלושה אזורים, בצפח הולנד ובכמה שטחים
קטנים הגובלים בה. לכל אחד מהם ניבים מיוחדים משלו. בשלושת
האזורים, שלוש קבוצות לשוניות המחולקות כדלהלן: ם׳ מ ע ר ב י ת,
על ששת ניביה, מדוברת בפי כ 300,000 איש בפריסלנד — היא
מוכרת כלשון רשמית חש לה ספרות ניכרת! פ׳ מזרחית,
המדוברת בפי כאלף איש בזאטרלנד בצפון־מערב גרמניה המערבית
ובאי הגרמני ואנגרוגה! פ׳ צ ס ו נ י ת, המדוברת בפי כ 10,000 איש
לאורך החוף המערבי של שלזוויג הגרמנית ובאיים סילט 10 * 5 ),
פר (ש 611 ?), אמרום, הלגולנד ואיי האליג — יש לה כ 10 ניבים,
רובם תערובת של גרמנית תחתית, דנית וסכסונית מערבית. לפנים
דיברו פ׳ בשטחים לאורך תוף הים הצפוני בין הנהרות סכלדה
לאמם. מבחינה היסטורית מבחינים בם׳ שלוש שכבות. הלה״ם הקדו¬
מה ביותר שוחזרה ע״ס רמיזות מטקיטוס ופליניוס (ע׳ ערכיהם)
ומאזכור בטכסט הכתוב באלפבית הרוני. קיימים כתבים בפ׳ עתיקה
מסוף המאה ה 13 עד סוף המאה ה 16 .

על קרבת הם׳ לאנגלית עתיקה, לסאכסונית תחתית עתיקה
ולסקאנדינאווית אפשר ללמוד ע״פ ההתאמה בתחום הפונולוגיה:
בם׳ עתיקה ובלשונות קרובות לה חל איבוד ה ״ ׳ לפני,£. המלה
״חמש״ באנגלית עתיקה, בפ ׳ עתיקה ובסאבסונית תחתית עתיקה —
£!£, לעומת גותית — £״ש £1 ! ״צעידה״ באנגלית עתיקה ובם׳ עתיקה—
141 *, בסאכסונית תחתית עתיקה — 14 *, לעומת גותית — 1£5 ז 1 *!
אולם ״אחר״ באנגלית עתיקה — ש 646 , בפ ׳ עתיקה — ש 01116 ,
בסאכסונית תחתית עתיקה — ש 343 , לעומת גותית — ש 3 ין״ 3 ,
וסקאנדינאווית — שש 3 ממג.

060150116 ,[. 611 ] 813010161 .^\ : 111 ) $$ 7706/16 ./ 016 , 0£013110 * 0 ! .^\

. נ 1957 ,( 1 , 1$$ * 408 מ 11 16 ^ 1111010 ?

פריזר, סר ג׳ימז!'!!*ג' — ז 37.6 ש? 6 אשס 06 * 6 ת 1 בן ש 51 —
( 1854 גלאזגו — 1941 , קימבריג׳), אנתרופולוג וחוקר
התרבות הקלאסית, סקוטי. למד באוניברסיטות גלאזגו וקימבריג׳,
שם הצטרף אח״כ לסגל ההוראה. ב 1914 זכה לתואר אבירות על
תרומתו למדע. בקימבריג׳ הושפע מעבודותיהם של א. ב. טילר

219

פריזר, סר ג׳ימז ג׳ורג' — פריים

220

(ע״ע) והמזרחן רוברטסון ממית. פ׳ ערך מחקר השוואתי
של תרבדות, שגולת הכותרת שלו, היא ספרו הנודע 1011 ) 001 110 ?״
801181011 1 ) 311 913210 [ ס! ץ 1 ) 510 ^ : 8011811 (״ענף הזהב: מחקרים
במאגיה ובדת״), 1890 (פורסם ב 12 כר׳ בשנים 1907 — 1913 ! וקוצר
לכרך אחד ב 1922 ). במחקר זה, שהפך לספר מופת של האנתרופו¬
לוגיה של ראשית המאה ה 20 וזכה להשפעה רבה, גיבש פ׳ תאוריה
מרכזית בדבר התפתחות הדת ומקורותיה. הגישה האוולוציוניסטית
(ע״ע צ׳. דרדן! ה. ספנסר) והשפעתה על המדע במאה ה 19 הביאה
את פ׳ להנחה, שקיימת התפתחות עקבית (בת 3 שלבים) במחשבה
של האדם, מן השלב המאגי דרך הדת ועד לשלב הגבוה של
המדע. שלבי המאגיה והמדע דומים בעצם הנסיון לשלוט בטבע
בעוד ששלב הדת שונה בכך שהיא רק מנסה לפייס ולרצות את
הטבע, דהיינו, את הכוחות השולטים בו. האנתרופולוגיה החדישה
יותר, בעיקר זאת המבוססת על עבודת-שדה איגטנסיווית, מתחה
ביקורת קשה על פ׳, עניינית ותאורטית, והוא שימש סמל ל״אגתרו-
סולוג בכורסה". למרות שדור ההמשך של האנתרופולוגים החברתיים
דחה את רוב דעותיו ופקפק במהימנות המקורות שעליהם הסתמך,
נחשב פ׳ לאחד החלוצים הגדולים של האנתרופולוגיה המודרנית
ושל חקר הדת והפולחן. ספריו השפיעו רבות על גדולי הספרות
האנגלית בימיו ודעותיו היו מקובלות על מיסיונרים ושלטונות קולו¬
ניאליים. רשימת ספריו כוללת בין היתר: ■ 011101 1 ) 30 31153013$ ?
51:010110$ : 001 ־ 01 (״פאוסגיאם ורישומים יוונים אחרים״), 1900 <

}© 10£100000 1110 8 ס 1 סז 0€ מג> 0 $0 : 1$0011 <? \ 1 ;) 351 '!' 5 ' 0£10 ץ 5 ?

11111100$ ) 105 91110£ י 0 ! 11100 סססס $1111 ז 0 ת 511 ("תפקידה של פסיכי!
הרצאה על השפעת אמונות טפלות על צמיחתם של מוסדות״), 1909 !
ץו 1 ו 3£082 ? 306 תז^רתשזס? , (״טוטמיזם ואכסוגמיה״), 1 ־!ז\, 1910 —
1 1937 ץ 3111 ז 01 ומ 1 מ 1 מ 1 ) 80110 110 ■! (״האמונה באלמוות״), 1 ־ 111 ,
1913 — 1924 ! : 05130100 ?' ג> 01 101110 011:1010 ? ("פולקלור בתג״ך"),
1 * 111 , 1 1918/19 80118100 10111190 !? ס! 003:1 1110 0 £ ־ 031 ? 1110
(״הפחד מפני המת בדת פרימיטיווית״}, 111 - 1 , 1933 — 1936 .

)ס ) 1101121-(1, 7/)( 011/111( 0{ !/>( 5/1111x1 זק- 5 תבז\£ .£ .£

()( 011 / 5 ( 30111 ! 003 . 7 , £03011 .£ .£ ; 1948 ,( 11 ) 11011 ( 5 x 3 !'! )(<(

) 1 ( 1 3 ( 01 . 7 , 0011,1110 . 75 . 8 ; 1965 ,( 36 — 24 , 25 , £ 1 x 01111101 )

, 1970 , 1 ( 001351) 80x1

ס, סו.

פריחה, ע״ע דרמטולוגיה, עט׳ 190 .

פריטאון ( 001091,0 !?), בירת סירה ליא(ן, נמלה הראשי והגדולה
בעריה. 195,800 תוש׳ (אומדן 1972 ). פ׳ שוכנת בצפון-
מערב חצי־האי ההררי, על הגדה הצפונית של שפכו הרחב של גהר
סירה ליאון (מפרץ פורה). ם׳ היא מהערים העתיקות באפריקה
המערבית, נוסדה ב 1787 כמקלט לעבדים משוחררים ומכאן שמה:
״עיר חפשית״ (ע״ע סירה לאון, עם׳ 987 ). בעיר העתיקה, שבקרבת
הנמל, נשתמרו שכונות מגורים היסטוריות הנקראות ע״ש יושביהן:
צאצאי עבדים, המכונים קריאולים, מברזיל וג׳מייקה — המהווים
כיש מיעוט — ובני השבטים המקומיים מנדה וטמנה. על מדרונות
ההרים המיוערים הוקמו שכונות בעלות צביון אירופי. הגמל הטבעי
הוא הטוב ביותר באפריקה המערבית וב 1953 הוכשר בו נמל עמוק
מים. נמל התעופה נמצא בלונגי, כ 30 ק״ם מצפון לעיר. מלבד מרכז
מסחרי ומינהלי ם׳ היא גם מרכז תרבותי־חינוכי. מכללת מפרץ פורה
היא הראשונה באפריקה המערבית (נוס׳ 1827 ). לשדים בה 1,015
תלמידים ( 1973/4 ) ומאז 1967 היא חלק מאוניברסיטת סירה ליאון
(נש׳ 1967 ) שמושבה בפ ׳ , ובה בסך הכל, 1,545 תלמידים.

פך*י 0 ( 130 ) 8091 ), משפחת בעה״ח המפותחת ועשירת־המינים בכל
מכפילי־הפרסה ובפרסתנים (ע׳ ערכיהם) בכלל. כל הסימ¬
נים המאפיינים את הסדרה בולה הגיעו אצלם לשלמות. הסימן העי¬
קרי שבולט אצלם הוא הקרניים הנבובות שהפכו אצלם מאיברי

קישוט לאיברישגנה יעילים ביותר. הקרניים בנויות מחלק גרמי —
בליטה מצומצמת של עצם המצח המכוסה נרתיק קרני בלתי מסועף
שהוא בחלקו או ברובו חלול וקצהו חד (מכאן כינוים של הם"
בשם נבובי קרניים). ע״כ הקרניים קלות ואינן מכבידות על נושאם
כמו אצל האיילים. הן מתמידות וקיימות אצל שני בני הזוג. הרגליים
האחוריות ארוכות מן הקדמיות והדריכה געשית תמיד על ראשי
2 האצבעות האמצעיות בלבד. האצבעות ה מ ש ׳ע חסרות לגמרי
או קיימות בשרידים קרניים בלבד שאינם מגיעים לקרקע. מערכת
העיכול גם היא מושלמת. הניבים העליונים חסרים לגמרי שטוחנות
רתבות וגבשות. גידולן ממושך יותר כי הן נשחקות בריסוק העשב,
שהוא מזונם העיקרי. קיבת מעלי הגדה (ע״ע) מושלמת — בת 4
מדורים. צורת הגוף ומידותיו, אורך הזנב וצורתו וצורת הפרסות
שפרוש, הם בהתאם למקום החיות. צבע הפרווה בד״כ אחיד
אך אצל מינים רבים מצטיינים הצעירים בפסים מאונכים; אצל
פינים מועטים נשארים הפסים גם אצל הבוגרים. לפ" נקב מיוחד
בארובת־העין והוא סימן נוסף המבדיל אותם מ 2 משפחות אחרות
בעל-משפחת הס": הג׳ירפה (ע״ע) שאנטילוקפרה, ששויבה לפנים
למשפחת ד׳פ״ (ע״ע אנטילופה, עם׳ 471 ).

רוב בני המשפחה חיים בעדרים. ריחות המופרשים מבלוטות
המצויות בין הפרסות הם גורם משיכה בין בני־זוג ועוזרים לתועים
למצוא את עדרם. הפרשות-הריח נדבקות לעשבים עליהם הם
דורכים.

תפוצח הס״ — כל-עולמית פרט לאיים בודדים (למשל, אוסט¬
רליה׳ ניו־זילנד ומדגסקר). הם נפוצים יותר בעולם הישן, במיוחד
באפריקה.

מבדילים בהם 5 תת־משפחות:

1 . ס ר י ם ( 8091030 ) — כוללת 9 סוגים והם גדולים וכבדים מיתר
הפ״> הצוואר קצר, החרטש מורם, שרידי האצבעות 11 וע קיימים
בצורת פרסות קטנות. בעלי 4 פטמות. שוכנים בסביבת ביצות
ויערות, בעיקר במקומות לחים. מבדילים בהם 3 קבוצות: א. סלילני-
קרניים ( 1 ת 0:1 ז $100 ק 0 ! 51 ), בעלי קרניים ארוכות ופליליות! תפוצתם
באפריקה הטרופית. הם כוללים 2 סוגים: הקוד( ( 0$ ! $100 ק 0 ! 51

טיסיז — אלנל ( 8115 ג!ז 0 ז 311 ד) נעל סרניים סליליוח, סתוז־טשסחת פריס:
טשטאל אנטילפזז־סים או ק 1 ב 1 ם ( 1100 * 15 801,115 ) טתת־משפחת ראמים

[ 4 מינים]) שאלאנד ( 5 ט 38 ! 01 ! 30 ?׳), מהגדולים בם". ב. קצרי־
קרניים ( 11101 ק 80$013 ), בעלי קרניים קצרות מאד ומעוגלות וקיימות
אצל הזכר בלבד < תפוצתם בדרום־מזרח אסיה. כוללים את: הגילגאי
($ג 111 ק $013 ס 8 ), מין יחיד וגדול. ארבע־הקרן הוא ( 01:300111$ ?')
היחיד מהם״ בעל 4 קרניים — וכולן קצרות, במיוחד הקדמיות.
ג. בקר (ע״ע).

על הפר באמנות ובפולחן ע״ע פרהיסטוריה, אמנות! קמע.

11 . צ ב י ו נ י ם ( 1030 ו 1 ק 310 נ 1 ק 00 ), קטני ממדים. הראש מוארך.
מיוחדת רק להם: גם עצמותשאף יוצרות את הגומה הקדם־ארובתית,
אליה נפתחת בלוטת ההפרשה. אפרכסות האזניים גדולות. הקרניים

221

פריים — טרימו, שמואל (יזזווידן)

222

קצרות וביניהן ציצית־שיער ארוכה. הם שובני יערות וסאוואנות.
תפוצתם — אפריקה הטרופית. כוללים 3 סוגים.

111 . ראמים ( 3€ ח; 3 8 ז 01 קק 1 א) — תת־משפחה גדולה הכוללת
12 סוגים. ממדיהם גדולים. הקרניים ארוכות. החרטום עירום, כולו
או חלקו. הזנב ארח* או בינוני. מבדילים בהם 3 קבוצות: א. צבאי-
סוף ( 1111 :> 1 ו 1 ז 1 > 86 ). הקרניים קיימות רק אצל הזכר והן הדוקות
ומסובבות זו כלפי זו. הם חובבי לחות ושוכנים ליד ביצות
או ביערות. תפוצתם — אפריקה הדרומית והסתרה. כוללים 5 סוגים,
שהידוע בהם הוא חקובזיס ( 5 טנ 01 ^) או אנטילופת־המים. ב. אנסי-
לופות־סוסיות (!תעב-ססקסנמ), הקרניים ארוכות, חרוקות ומפותחות
גם אצל הנקבה. החרטום שעיר ברובו. שוכני מדבריות. תפוצתם —
אפריקה וחצי־־האי ערב. כוללים 3 סוגים: ( 1 ) אנטילופה סו¬
סית — צווארה עטור רעמה הנמשכת לאורן

קדמת הגב. זנבה ארוך. תפוצתה — אפריקה הטרופית והדרומית.
( 2 ) דישון (ע״ע) מין יחיד בסוגו. ( 3 ) ראם (ע״ע). ג. ב ו בא¬
ל י ם ( 1 ח 111 נ!ב 1061 ^) — אנטילופות גדולות ממדים. כתפיהן גבוהות
מאחוריהן. הצוואר קצר ולעומתו הראש מוארך. הקרניים מתפתלות
פנימה ומפותחות גם אצל הנקבה. הרגליים גבוהות ודקות. 2 פטמות.
בלוטות הפרשה מצדות ברגליים הקדמיות בלבד. הן שוכנות ערבות
וסאוואנות. תפוצתן — אפריקה. תת־קבוצה זו כוללת את הסוגים:
( 1 ) בובאל ( 11$ י 1 ק 13 *> 1 ^), כוללים 4 מינים. צבעם חום עד
אדמדם. הקרניים תרוקות מאוד, דמויות נבל. חיים בעדרים גדולים.
תפוצתם — ממצרים עד ולדזיה.( 2 ) גנו(ע״ע).( 3 ) ד א מ א ל י ם ק
(ל 11 *! 311 תז 03 ) — בני הסוג, מהמהירים באנטילופות, היו לפנים
מרובים מאוד. חיו בעדרים בני אלפי פרטים. ביום כמעט שהוכתדו
בידי האדם.

/ח. צבאים ( 3€ ת 1 ק 110 :!ת^), כוללים 15 סוגים. הם הקטנים
והעדינים בכל הם״. מבדילים בהם 2 קבוצות: א. צבאי-הרים (- 0 * 1
״״ 6-38 ), שהם הקטנים ביותר (גובה הפרט 25 — 50 ם״מ). הקרניים
קטנות, ישרות וחרוקות רק בבסיס. החרטום עירום. אצל מינים רבים
גדולה הנקבה מהזכר. עם קבוצה זו נמנית אנטילופה גמרת
( 30115 ת 81 ץ<! 01138115 * 7 ), הקטנה ביותר בין הם" ובבל מכפילי-
הפרסה! ארכה 30 0 ״מ. שוכנת יערות. תפוצתה — חופי אפריקה
המערבית. ב. צבאים ( 1 מ 1 ק 1110 מ^). הגובה למעלה 1 / 2 0 מ , . לשני
בני הזוג קרניים ארוכות וחרוקות לכל ארכן. עמם נמנה הצבי(ע״ע).

׳ע. יעלים (ע״ע).

אנציקלופדיה חיות־הבר, חוברות 3 — 7 , 23 — 24 , תשל׳־נ , ,זז> 111 ז 1 )<. 8-1

, 501771 ( 1111 87111511 1 ( 11 ! 17 71015 ! 111010 ^ 110 0 ( 1 > / 0 ; 111 ^ €111010

. 1964 , 11 , #07111 1,0 > }ס / 0010,01 ^ 1 ,. 1 * 1 ־ ״> 11 ג״י .? .£ ; 1916 — 1913

ור׳ ביבל׳ לע׳ פרסתגים. ם. דו.

פו־יל, גבךיאל יהו^ע (נו׳ 1911 , ד 1 רפט [אסטוניה]), משורר
עברי דירי באה״ב. ב 1922 היגר לאה״ב. פ׳ פרסם מסות
ביידית ובאנגלית ותרגם מעברית לאנגלית ולהםד. ספר שיריו ביידית
״לידער״ י״ל ב 1966 ובו גם תרגומים משיריו בעברית.

בשירתו הלירית, המושפעת מן השירה האמריקנית (ויטמן,
פח׳סט וסנדברג), מבקש פ׳ את ההנאות שבחולין, את ההוויות הקטנות
ואת הידידות. שירתו ממזגת ערגה רומנטית ופיכחון אפיקוראי. ם׳ מב¬
קש לעמוד על המאפיינים של מראות או תופעות מסוימים, חד פעמיים,
ומבטא תחושת עולם באמצעות פרטים קונקרטיים, תוך הבלטת
אפים וצבעם המיוחדים ואת תחושותיו ומחשבותיו — במושגים של
מראות טבע. "העולם החדש" מתואר בשירתו בשורות ארוכות, על
גבול הפרוזה < עולמו הפנימי מוצג בעזרת דימויים מן הטבע, הקוסם
לו.

ספריו בעברית: נוף שמש וכפור, תש״ה * נר מול כוכבים, 1954 !
מפת ערב, תשכ״א; מבחר שירים (ודברים על יצירתו מאת אהה
שבתאי), 1965 ; האש והדממה, 1968 ז מתוך זמן ונוף, שירים מקוב¬

צים, תשל״ג. באנגלית פרסם: • 31 ז\\ 1 >ת 3 ;>ש 3 ש? ח 1 ׳ 10 * 0 ? ו 1 :> 3 ז 15
(״שירה ישראלית בשלום ומלחמה״), 1959 .

י. רבינוביץ, דרכו של ג. ם׳ נשירה (הדאר, ס״ח [כ״ב]), חשב״ט>

ק. א. ברתיני, פייטן עברי באמריקה (שם, נ׳ [ל״ו]), תשל״א •

ס. שטיינר, נוף וזסך בשירתו של ג. ם׳ (שט, שם) י א. כהן, עיונים
בשירתו של ג. ם׳(שם. שם)! מ. פרי, עיניה, ממול (סימן קריאה, 1 ).

1972 ! פ. שנייד, פגישה בשני דורות בשיר של ג. פ׳ (הדאר, נ״ב
[ל״ז]), חשליג! י. זמורה, משהו על ג. ם׳ ושירתו (בצרון, ס״ו),
תשל״ד"

פריאצקי, עתוגאים יהודים, אב ובנו. ( 1 ) צבי הירש פ ,
( 1862 , קרמנץ [רוסיה] — 1942 , ורשה), עתונאי, מראשוני
חבת ציון (ע״ע)!'חבר אגודת "בני־משה" (ע״ע). כתב, בחתימות
שונות, ב״הזמן״ ו״המליץ״. ב 1905 עבר מפטרבורג לוורשה ויסד
את היומון הראשון ביידית בעיר זו — "דער וועג", ואת היומון
בעברית — ״היום״, שניהם במגמה ספרותית וציונית. בסוף 1910
יסד עם בגו נח (ר" להלן) אח היומון "דער מאמענט" (תגד, ע״ע
פולניה, עמ ׳ 448 ), שהגיע ערב מלה״ע 11 לתפוצה של 60,000 .
ם׳ היה עורכו של העוזון וכתב בו טור מדיני שבועי. העתון נתן
ביטוי גם לתנועות לא־ציוניות. פ׳ מת בגיטו ודשה,

( 2 ) נח ם׳ ( 1892 , ברדיצ׳ב — 1941 , וילנה), חוקר יידית,
עתונאי ואיש־ציבור. גדלי בוורשה והוסמך לעו״ד. התמסר למחקר
יידית. בוועידת צ׳רנוביץ, 1908 (ע״ע יידית, עמ׳ 792 ) לחם
להגדרת היידית כשפה היהודית הלאומית. ב 1910 יסד בוורשה
עם אביו יומון יידי — ״דער מאמענט״, שי״ל עד 1939 . עסק בפעי¬
לות פוליטית מ 1916 . היה בין מייסדי ה״סולקספרטי" (ע״ע),
ונבחר ב 1919 כנציגה לסים הפולני. פרסם ספרים רבים בחקר
היידית והשפיע גם על שינוי הכתיב היידי. סייע בהקמת ה״ייווא"
(ע״ע) וערך את בטאונה "יידיש פאר אלע". רבים ממאמריו פורסמו
ב״ייווא בלעטער״. בתחילת מלה״ע 11 נמלט לווילנה, שם הירצה
על בלשנות יידית עד 1941 . עם כניסת הגרמנים נאסר ונאלץ למיין
את אוצרות "ייווא" למען הגסטאפו. כעבור זמן קצר נרצח.
ב. חילינאוויטש, נ. ס. (בחוד: איו פוילען), 1921 ; פון נאענטן עבר,

ב׳, 241 — 294 , 1956 .

פריילייגךת, ?דד* י 11 ד — €1118:13111 !? £1 מ 3 תנ 1 >ז€? — ( 1810 —

י 1876 ), משורר גרמני. פ׳ פרסם את ספרו הראשון, 1€ ו 1 :>נ 1 >*)
(״שירים״), ב 1838 . הספר זיכהו ב 1842 בקצבה שנתית מטעם המלך
פרידריך וילהלס ׳\ 1 ! אולם ב 1844 , עם פרסום שיריו - 01301x0$ ח £1
("וידוי של אמונה"), ויתר פ׳ על התמיכה המלכותית
ששוב לא עלתה בקנה אחד עם השקפותיו הדמוקראטיות. ב 1845
נאלץ להימלט מגרמניה בשל דעותיו המהפכניות. הוא חזר בימי
המהפכה של 1848 , וערך בקלן, יתד עם קרל מרכס, את העתון *!מא
8 תנו 11 :> 2 11£ :> 11115 :ז £11 , עד לסגירתו ב 1849 . ב 1851 עזב שנית את
גרמניה, עד 1868 . בשיריו הליריים הראשונים ניכרת השפעתם של
דקטור הוגו וא. דה מיסה (ע׳ ערכיהם). שירים נאו־רומאנטיים,
אכסוטיים אלה, כתובים בסגנון צבעוני, עשיר ומהודר, בחרוז ד,אלפ-
סנדרוני. מן הנושאים הרומאנטיים פנה לכתיבת שירים סוערים,
מהפכניים, על תנועת־החירות ועל אכזבותיו הרעיוניות. ם׳ היה אחד
המשוררים הפוליטיים המובהקים של המאה ה 19 בגרמניה. הוא
תרגם לגרמנית יצירות מן הספרות הצרפתית, האנגלית והאמריקנית.

. 1948 .£ , 8 ז* 1 ״ £111€ , 11

?דימו, עמואל(יהודה) ( 1635 ,קהיר[?]- 1708 ,אדריאנופול),
רב, מקובל'ומנהיג שבתאי. למד בקהיר אצל רבי יהודה
שרף; אח״כ התיישב בירושלים וב 1622 יצג את הקהילה בסכסוכה
עם יורשי המקובל דוד חביליו. לאחר שנפגש עם שבתי צבי (ע״ע)
בירושלים הצטרף לראשוני המאמינים הנלהבים ועמם שהה בעזה
באביב 1665 . היה ממקורבי שבתי צבי(ש״צ) בקושטא. כשנעצר ש״צ
במבצר גאליפולי, שימש ם׳ כסופרו ומזכירו והנהיג חצר להמוני

223

סיימו, שמואל(יהודה) — פרימטים

224

חסידיו. פ׳ הוא שחיבר את החוזרים המסוגננים על המשיח, ושקיבל
את פני המשלחות. בהעדרו של נתן העזתי היו פ׳ וא. יכיני(ע׳ ער¬
כיהם) דובריה הבולטים של התנועה. באחד ממכתביו (קיץ 1666 )
אף עודד פ׳ טרוריזם בגד המזלזלים ברבו. לאחר התאסלמות ש״צ
נשאר פ׳ נאמן לד, אך נמנע כליל מביטוי אמונתו בפומבי.

שנים רבות ישב בסופיה, ביקר תכופות את ש״צ באדריאנופול
ובדולצ׳ינו ושמר על מגע קרוב עם נתן העזתי ומנהיגים שבתאיים
אחרים. ש״צ גם הכניסו בסוד תורותיו הקבליות המאוחרות וס׳ גילה
סודות אלה, בלחישה, לאלה שחשבם ראויים לאמון. כן אימץ לעצמו
תורות שבתאיות רדיקליות אחרות. אף שכלפי חוץ חזר לפעולתו
ולפרסומו כרב ות״ח. לאחר 1680 עבר לאדריאנופול ולאחר כמה
שנים היה לרב ביהכ״ג "האפולי" ומאוחר יותר לאב״ד ונהנה
מהערכה מופלגת עד מותו. הוא לא הצטרף לכת הדוגמה (ע״ע),
בהתעדו בתוקף לכל הפגנה ציבורית של האמונה השבתאית, אך
לאנשי-אמונו אמר, לדברי א. קרדוזו (ע״ע), כי גם האמוראים לא
ירדו לאמיתת סודות האמונה. כאשד דרש קרדוזו ברבים בענייני
תאולוגיה שבתאית וניסה להתיישב באדריאנוסול ב 1693 ו 1697 , גרם
פ׳ לגירושו. בשנותיו האחרונות כתב קרדוזו נגד תורותיו החשאיות
של פ/ אף שלא טען כי פ׳ נטש את שבתאותו.

ם׳ היה דרשן מעולה. תשובותיו ופסקיו אבדו בשרפה של 1704
באדריאנופול. חתנו, ר׳ משה כהן, צירף את התשובות שנותרו
לספרו "כהונת עולם" (קושטא, ת״ק), ותלמידו דוד אבן שנזי צירף
לספר זה את דרשותיו בשם "אמרי שפר". סיכומים מתורת הסוד
שלו נשתמדו בכמה כת״י שבתאיים. בין תלמידיו וחסידיו היו ח.
מלאך וח. אלפנדרי (ע׳ ערכיהם), שלדעת קרדוזו ראה בו פ׳ זמדמה
את יורשו של ש״צ.

ש״ז שזר, סופרו של משיה, תש״ל! ש. א. רוזאגיס, קורות היהודים

בתורקיה וארצות הקדם, ד׳, 234 — 239 , תרצ״ד/ה! ג. שלום, שבתי צבי,

אי-ב (מפתח בערכו), תשי״ז ז א. אסארילייו, תעודות שבתאיות מגנזי

רבי שאול אמארילייו(ספונות, ה׳), תשכ״א.

ג. ש.

פרימו דה ךיורה (בז^!!! * סת!"?), שמם של שני מדינאים
'ספרדים', אב ובנו.

( 1 ) מיג ל — 151181161 — ( 1870 , קאדים — 1930 , פאריס),
איש-צבא ודודו ספרד בשנים 1923 — 1930 . קיבל את חינוכו באקדמיה
הצבאית במאדריד. שירת בהצטיינות במארוקו הספרדית, קובה
והפיליפינים, ומ 1915 מילא תפקידי ממשל בקאדים, ואלנסיה ומאד־
ריד. בספטמבר 1923 , בהיותו מושל קאטאלוניה, הנהיג הפיכה צבאית
ותפס את השלטון. ההפיכה, שזכתה לאישור המלך אלפונסו 111 ) 0
נועדה לדכא את התסיסה החברתית ואת רוח הבדלנות במחוזות
וכוונה נגד הממסד האזרחי, שהואשם בשחיתות ובניהול כושל של
המלחמה במארוקו. תחילה שלט פ׳ באמצעות מועצה צבאית, אך
ב 1925 הקים ממשלה שבה שותפו מומחים אזרחיים. הוא המשיך
בהצלחה את המלחמה במארוקו, אבל נכשל במאמציו לגבש תנועה
לאומית על־מפלגתית רחבה שתתמוך בו. בשל העדר תמיכה ציבורית
וגילויי התנגדות כלפיו בתוך הצבא התפטר פ׳ בינואר 1930 וגלה
לפאריס (וע״ע ספרד, היסטוריה, עם׳ 372/3 ).

10101001/11$ ( 7 1/10 01 0011 ק 41 ! 11011 ( 01 ? 10 0011180 ? , 1 ) 831011 .ס

, $01011/1 </ 70 $$01111/1 7/10 ,מ 3 ת 0 ז 8 . 0 ; 1933 ,.?) . 3 .? ,/ 3 10701 * 00 / 0

. 1964

( 2 ) ח׳וסה אנטוניו — ס 1 ״ 10 ת^ 056 ( — ( 1903 — 1936 ).

בנו של ( 1 ). נמנע מלהתערב בחיים המדיניים בתקופת רודנות אביו,
אבל ב 1931 , לאחר הכרזת הרפובליקה, החל לפעול בקרב חוגי
הימין, ובאוקטובר 1933 ייסד את מפלגת הפלנח׳ה (? 31308 ?
1131150 <>״ 3011 < 1 ׳ £$930013 ), תנועה לאומנית שפתחה במלחמת-
טרור ובמאבק ללא פשרות בשמאל. פ׳ אף נבחר לקורטס כנציג
קאדים. הוא פעל ליצירת חזית מאוחדת של הימין הקיצוני בספרד,

ופיתח קשרים עם תנועות פאשיסטיות ברחבי אירופה. רוב חסידיו
היו צעירים בני השכבות המיוחסות וסטודנטים,

בבחירות 1936 , שהנחילו נצחון ל״חזית העממית״, איבד פ׳ את
מקומו בקורטס ובשל כך גם את חסינותו הפרלמנטרית. מיד אח״כ
נאסר. לאחר פרת מלחמת-האזרחים הוצא להורג באשמת הסתה
למרד ( 20.11.36 ). "מפלגת הפלנח׳ה" הפכה למפלגה הרשמית היחידה
במשטר פרנקו (ע״ע! וע״ע ספרד, היסטוריה, עם׳ 374/5 ). מאמריו
ונאומיו ( 135 ? 1 קת 1 ס 0 061-35 ), י״ל ב־ 1944 .

א. רח.

פריממים ( 1308 ם״ק, מלאט׳ ?!!רת!•!? — ראשון), סדרת בע״ח
הגדולה במספר מיניה (למעלה מ 200 מינים) והחשובה ביותר
ביונקים (ע״ע), הכוללת גם את משפחת האדם.

ד,פ׳ הם למעשה שלב סופי בענף התפתחות צדדי של היונקים.
מבחינת מבנה גופם (מבנה עמוד השדרה, הגפיים. מערכת העיכול
ועוד) הם פדימיטיוויים, אולם הם תופסים עמדת שיא בסולם ההת¬
פתחות של עולם החי בשל כשרם השכלי הגבוה — התפתחות המוח,
ובשל כושרם לפעילות רב-גונית בידיהם! במיוחד מחונן האדם
ביכולת חשיבה ודבור (ע׳ ערכיהם) וביכולת שימוש בידיו — כמכ¬
שיר עבודה יעיל ומהימן.

בקבוצת הס׳ שוררת רב־גוניות. הפ ׳ חיים בעיקר באזורים הטרו¬
פיים• אורך חייהם שונה בסוגים השונים ונראה שקשור, כמו בכל
החולייתנים, במידות הגוף ובמשך הזמן של ההתבגרות המינית:
בקיפופים קטנים כ 15 שנה! בגונונייס 25 — 30 ! באורנג־אוטניים
כ 40 .

הם׳ הם ב ע י ק ר ם שוכני צמרות עצים, פרט לסוגים אחדים, כגון
הבבון (ע״ע) והאדם, שהם קרקעיים. אורח־החיים על צמרות־העצים
הוא הגורם העיקרי שהשפיע על התפתחות הידיים והמוח. התנועה
בין ענפים הצריכה פיתוח גמישות ויכולת תנועה בכל הכיוונים.
בניגוד לשוכני־עצים אחרים מבין היונקים (כגון מכרסמים. טורפים
וכיו״ב), הנעזרים בטפריהם החדים ונאחזים בקליפות העצים, נעים
ד,פ׳ בין העצים ע״י לפיתת הענפים. הלפיתה מחייבת משטח נרחב
לאחיזה ורגישות מישוש בקצות האצבעות. במקום הטפרים התפתחו
צפרנים (ע״ע) שטוחות המגינות על קצות האצבעות. פרט לשני
מקרים, לכל הפ׳ 5 אצבעות שהתרחבו והתעבו ושריריהן התפתחו,
והן מותאמות לאחיזה. ליכולת האחיזה של הגפיים נודעת חשיבות
מרובה לגבי דיוק התנועות. ידי הס׳ העילאיים מבטיחות דיוק רב
מזה של הקיפופיס. דיוק התנועות מתאפשר הודות לנגדיות
של בהונות היד והדגל לשאר האצבעות. תופעה זו מצויה כמעט בכל
הס׳ והיא מפותחת ביותר בידיו של האדם. ברוב הלמודים- הקופים,
וקופיים דמויי-אדם הבוהן ברגל היא המפותחת ביותר והנגדית
ביותר. נס׳ הנעים כשהם נתלים בענפים בידיהם (תנועה מיוחדת
הנקראת זרועיות), בוהן היד לעתים אינה מפותחת או חסרה, כמו
בקופי-עכביש׳ קולובים וקופי אדם. הס׳ סיגלו לעצמם אפני תנועה
שונים המלווים בשינויים קטנים בשלד ובמערכת השרירים. ניתן
לחלק את אפני התנועה לכמה סוגים שההבדלים העיקריים ביניהם
הם מידת השימוש בידיים וברגליים לטיפוס, לריצה, לקפיצה ולזרו־
עיות. בקופים רבים באמריקה הדרומית הזנב הפך לכעין "יד" והוא
גף נוסף. במספר מקרים הזנב מנוון או חסר לגמרי(כגון בלוריסיים,
בקופים דמדי־אדם ובאדם). רוב הם׳ הם הולכי על ארבע. הנטיה
להליכה על שתיים וזקיפת הקומה מצרה רק במעטים (כגון אינדדי,
סאקי׳ גיבון והאדם). בלמודים קיימת אף נטיה לתנוחה של ישיבה
ושחרור הגפיים הקדמיות מנשיאת הגוף.

אורח־החיים של שוכני־עצים מצריך זריזות וקלות תנועה לשם
השגת מזון והתחמקות מאויבים. הידיים, שנועדו לתפיסת ענפים,
ניחנו בזריזות רבה והוכשרו לתפיסת חפצים ומזון ולהגשתו לפה,
שלא כבשאר היונקים המקרבים את פיהם אל המזון. דרך זו של תפי-

225

פרימטים — פדימטיצ׳ו, פרנצ׳סקו

226

סת המזון ופירורו הקלה בהרבה על פעולת הלסתות. שרירי-הלעיםה
הצטמצמו ויחד אתם מידת הלסתות. הפנים הצטמצמו וגדלה קופסית
המוח. שחרור של זו ממשא שרירי-הלעיטה ולחצם אפשר התפתחות
המוח וגידולו בד בבד עם התפתחות החושים והפעילויות השונות.
הגשת המזון אל הפה שחררה את ה ר א ש (העיניים והפה) מבילוש
ומאחיזה במזון, והקלה על תפקידה כנושא איברי־החושים: בעיקר
הראיה והשמיעה. דרד זו של הגשת המזון אפשרה גם עמידה זקופה
של הגוף ופיתוח היד. היא שינתה את מעמד הראש ביחס לשאר
הגוף. כדי לקיים שיור משקל. לבסוף נתקרבו העיניים זו לזו ונקבעו
בחלקו הקדמי של הראש וכך נתאפשרה ראיה סטראוסקופית (על
התפתחות המוח בפ ׳ , ע״ע מח, עמ׳ 935/7 ). לעומת זאת שמר
עמוד־השדרה על בל אזוריו ועל גמישותו. גם המבנה הראשוני של
הגפיים נשתמר. עצם־הבריח נשתמרה בכל גדלה פדי לאפשר לידיים
לנטות לצדדים. החישור והגומד ביד, השוקד. והשוקית ברגל, וכן
עצמות השרשכף נשארו חפשיים כדי לאפשר לגפיים ולכפות להס¬
תובב. לרוב הלמודים גולגולת מוארכת, פנים מוארכות, וקופסית
מוח ארוכה ונמוכה. עם צמצום איבר חוש הריח והלסתות התקצר
בהרבה החרטום (^ 11x7.7.1 ״) של רוב הם׳ והפנים יורדות בשיפוע
למטה לכיוון הפה. תופעה מיוחדת היא מציאות מחיצה גרמית המפ¬
רידה בין ארובות־העיניים לאיזור הרקה. מחיצה זו תומכת בעיניים
בתנועתן הסיבובית ומונעת משרירי הלסת לחדור לתוכן.

תזונת הם׳ תלויה באורח־חייהם. מבחינת התפתחותם היה
המזון גורם חשוב לתפוצתם (במקומות בהם מצד מזון בשפע בצמרות
העצים במשך כל השנה)׳ לפיתוח מבנה השיניים, הלסתות ומערכת
העיכול. מערכת השיניים שמרה על הרב־צורתיות שלה. השינויים
העיקריים הם בהפחתת מספר השיניים ( 32 — 36 במקום 44 בטיפוסים
הקדמונים הפרימיטיודים). שום פרימט לא שמר על יותר משתי
חותכות בלסת העליונה. בקיפופים יש גיוון בחותמת. הניבים
קיימים בכל הם׳ ו הם מפותחים במיוחד אצל קופי־כלב הקרקעיים
ומשמשים להגנה. מזונם רב־גוני ועסיסי: עלים, ניצנים, פרחים,
פקעות, בצלים, ובעיקר פירות, חרקים׳ סרטנים וביצים. לכן תפוצת
הם׳ מוגבלת לאזורים טרופיים וסובטרופיים, מקומות בהם מצרים
פירות כל השנה. ראשוני הם׳ (חלק מהקיפופים) ניזונו מחרקים
ואח״כ עברו למזון מן הצומח, בעיקר לפירות הנוחים להשגה. דבר
זה לא הביא לשכלול איברי העיכול׳ ואלה נשארו פרימיטיוויים:
השיניים מגובששות, הקיבה פשוטה והמעיים בינוניים בארכם.

הרביד. גם היא מיוחדת לפ ׳ . ההריון ממושך < למרות זאת הוולד
(עפ״ר אחד) קטן וחסר־ישע ונישא ע״י האם. בהתאם למיעוט הרביד,
קיימות בחזה שתי פטמות בלבד והדאגה לוולד נמשכת זמן רב, גם
לאחר לידת צאצא נוסף! לכן חיי החברה מפותחים. על עוגות
ה״ייחום", הד,ריון, הלידה והדאגה לצאצאים בקבוצות הם׳ השונות,
ע׳ בערכיהם.

ההגנה והשמירה על הוולדות גם הן תרמו חלקן בעיצוב סדרת
הם/ צמרות העצים הן משכן בטוח מפני אויבים. הטורפים המטפסים
בעזרת הטפרים מסוגלים לעבור רק על ענפים עבים ואינם מגיעים
לצמרות העצים. אך סכנתם של העופות הדורסים רבה. לפ׳ חיי
החברה המפותחים ביותר בין בע״ח. הפעילות החברתית היא התו¬
רמת העיקרית להתפתחות השכלית. על חיי החברה בם׳, ע׳ בערכי
הקבוצות השונות.

מסגרת הסדרה איננה ברורה. יש המחלקים אותה לשתי תת־
סדרות ויש המחלקים לשלוש: 1 ) טרסיום (ע״ע); 2 ) קיפופים (-סז?
11 חז 51 ), המכונים פ׳ נמוכים, כוללים, ביו היתר, למוריים, לוריסיים
(ע׳ ערכיהם) ועוד! 3 ) קופים ( 3 ^ 01 ת 0 ז 11 ז 0 .ו 7 ), המכונים לעתים ם׳
עילאיים, כוללים לפי אחת משיטות המיון שלוש על-משפחות:
1 ) 3 ^> 01 ל 0 , קופי־העולם החדש, באמריקה הדרומית! 2 ) - 1 ( 01 :ת 0
3 -^ 0 ! 111600 , גונוניים׳ קופי־העולם הישן, באפריקה ובאסיה! 3 ) קופי־

פרימטים: א — נולנולת: החלקים האפורים מציינים אח הטווו:

1 . הארם ; 2 . שיטפננה ;, 3 . לסור. נ — לסחוה : 4 . לטור ; 5 . צבוס;

6 . טקק. נ — גפיים ׳פל קוף העולם הישן (מראה טלטטה): 7 . יד;

8 . רגל

האדם ( 1£3 ) 01 ת 1 דת 90 ), הכוללים את( 1 ) משפחת קופי אדם (=אורנג־
אוטניים [:> 13 ) 01181 ?] = $£ק\ג) ובה הגיבונים, אודנג-אוטן, גורילה
ושימפנזה (ע׳ ערכיהם), הנפוצים באפריקה ובאסיה הדרומית-
מזרחית! ( 2 ) משפחת האדם (ש 13 >״ז 11 ז 1-101 ), הנפוצה בכל כדר,"א.

מוצא. שרידי הפ׳ מועטים, שכן בהיותם שוכני עצים לא
נשתמרו כמאובנים• מוצאם המשוער הוא מאוכלי־חרקים (ע״ע): חדף
העצים ( 313 ק! 71 ) היא חוליה מקשרת בין סדרת ד,פ׳ לסדרת אוכלי-
החרקים. שרידים של טרסיום (ע״ע) נתגלו מהאאוקן, כך שיש להניח
שראשית ד.פ׳ היא במסוזואיקון.

האדם, מבחינה זואולוגית, שייך לפ/ על הסימנים המייחדים
אותו משאר הם׳, ע״ע קופים! קופי־אדם. על אבותיו— צורות מעבר
מקופי-אדם לאדם — ע״ע אנתרופולוגיה פיסית, גם כרך מילואים.

א. ברש-מ. דור-ד. אילץ־סירני (עורכים), עולם החי, ם׳, תש״ג!
, 13111 . 0 . 0 .'׳י\ ; 1913 , 1-111 ק 111 / 0 ׳״<>׳־*£ 71 ,) £1110 . 0 .ם

€0771 ?3737136 3718. 73x0710171?, 1-11, 1953—1955; 14.

5011(:1£1 £61133 . 31 מ ־ x07 1965/71 ,ז\ 1-1 ,.? 771371 * 1 !?- 071 ^ /ה ;

]. 8., — 8. 111 ; 1967 133171% / 0 \ 00 < 1137181 ^ ,־וש 1 קג^ 1 . 1 ־ .

50110112 , 7/16 13/6 0 / 1969 ; 0 . 0501311 , £ 3011 * 7107137 ? 81010 %?

01 1116 1972 .

. מ. דו

,1505) — ? פרימטיצ׳ו, פתצ׳סקו — 0010 ! 31 ת 11 ז? 3110£5€0 ז
בולוניה — 1570 , פאריס), צייר, פסל וארדיבל איטלקי.

פ׳ למד אצל ג׳וליו רומנ 1 (ע״ע) ובשנים 1526 — 1530 היה עוזרו
בביצוע ציורי-הפרסקו ב״ארמון הטה״ שבמאנטובה. ב 1531 הזמינו
פראנסוא 1 מלך צרפת לעבוד למענו בארמון פונטגבלו (ע״ע).
בתחילה פעל שם בחברת הצייר האיטלקי רוסו פיורנטינו, ואחר
מותו של זה ( 1540 ) היה ממונה על ביצוע הז־קוראציות, תבליטי־
הסטוקו ותכנון־הפנים! הוא ביצע את הדקוראציות באולם־הנשפים
( 1550 — 1556 ) ובאולמות אחרים של הארמון. למן 1559 פעל בשרות
קאתריגד. דה מדיצ׳י. יצירותיו, המשלבות ציור ועיבודי-סטוקו.
נתקבלו כחידוש מקורי בתקופתו. פ׳ השליט באורח סופי ומוחלט
את המניריזם (ע״ע) האיטלקי על אסכולת פונטנבלו והשפעתו על
האמנויות הדקוראטיוויות בצרפת ואף מחוצה לה היתד. רבה

למדי.

1.. 01 £071731716 16 > £6016 *£ , £11111 ״) 8 . 5 ; 1928 , 7177131106 ? £6 ,ז 10 ות -
1/1631*, 1960.

227

סרימן — סרים

228

פךימן, משפחה של רבנים וחוקרים עבריים. 1 ) ישראל מאיר ם׳
( 1884-1830 ), רבה של דלן ואוסטרוב, במחוז פ ו ז נ א ן. הו״ל
מהדורה מדעית של ספר .והזהיר" (תרל״ג). שו״ת שלו נכללו בתוך
שר׳ת.בנין ציוו" של חותנו הרב י. עטלינגר(ע״ע) ושל רבנים אחדים.

2 ) אהרן ם׳ ( 1871 , וילך — 1948 , ניו יורק), בנו של 1 ), הים-
טוריון וביבליוגרף. בין 1898 — 1933 עבד בספריה העירונית בפרנק-
פודט. שם ייסד את אחד האספים העשירים בעולם לספרי יודאיקה,
שעבורו הכין קטלוג מקיף ומעולה (נדפס 1932 ). ב 1938 היגר לאה״ב.
בשנים 1939 — 1945 היה יועץ ביבליוגרפי בספריית העיר ניו־יורק.
מלבד הקטלוג הנ״ל פרסם: "אוצר למלאכת הדפום העברי הראשונה
עד שנת ר״ס" ובו גם פקסימילות מכל האינקונבולה (ע״ע) שנודעו
בזמנו( 1924 — 1931 ), 101108 ־!? 0£ ־ 032611661 3 ^ — רשימת
כל ערי הדפוס העברי ( 1946 ). לאחר מותו צולמו, בצורת ספר,
הכרטיסים שהכין לקטלוג של כה״י העבריים בעולם ( 1964 — 1973 ).
מ 1900 עד 1922 ערך את כה״ע ־ 810110 116813156116 ! £0 )£!־! 26115611
10 נ 1 ק 3 ז 8 בו פרסם רשימות ביבליוגרפיות ומאמרי ביקורת. מלבד
מחקריו בתחום הביבליוגרפיה פרסם פ׳ ספרים על תולדות יהודי
אוסטרוב ( 1896 ! בגרמנית) ופרנקפורט (עם י. קרקאואר, 11929
באנגלית)! כן ההדיר את ה״מעגל-טוב השלם״ לחיד״א (תרפ״א—
תרצ״ד), "עניני שבתי צבי" (תרע״ב). עבודות אחדות הקדיש
לתולדות משפחות. פ׳ היה מעורכי ה'• 0113163 [ 013013 ־ 061 ׳* (מח¬
קרים מונוגרפיים על קהילות ישראל בגרמניה ביה״ב 1 1917 — 1934 )
ובשנים 1929 — 1933 גם מעורכי ־! 16 > . 065611 116 > ■ £111 ז 1£ ' 11 ( 2611$6
1 > 0611/56111311 50 ת 16 > 0 ! ("כ״ע לתולדות יהודי גרמניה"). ם׳ ערך
גם ספרי יובל אחדים וההדיר את 06516 ? 13808316 !ץ 5 016 לצונץ
(ע״ע! 1920 ), לה הוסיף מראי מקום ומפתחות. ם׳ היה פעיל בחיים
הקהילתיים. החל ב 1918 היד, בוועד הקהילה של פרנקפורט, וכן היה
חבר הסוכנות וחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית. מ 1909 עד
פטירתו היה חבר ועד — אח״כ נשיא — "מקיצי נרדמים" (ע״ע).
ספר יובל לרגל יום הולדתו ה 60 (י״ל 1935 ) כולל רשימת כל
פרסומיו עד אז.

3 ) יעקב ם׳ ( 1866 , קרקוב — 1937 , ברלין). אחיינו וחתנו של
1 ). רב ומחבר בגרמניה. למד אצל הרבנים שמע? סופר (ע״ע)
ועקיבא קורניצר בקרקוב, ואצל דודו י. ם. ם׳ באו 6 טרוב. אחרי
שהוסמך לרבנות( 1886 ) למד פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטת
ברלין וטיבינגן. ב 1890 זכה בתואר ד״ר. בשנים 1891 — 1893 היה
רבה של קניץ ום 1893 עד 1913 עד לפטירתו היה אב״ד בברלין.
ד הרבה לכתוב בתחומי הספרות הרבנית של יה״ב ותו״י. היה חבר
ועד "מקיצי נרדמים", מרצה לספרות רבנית בסמינר לרבנים בברלין
והאחראי למדור זה באנציקלופדיות היהודיות (בעברית ובגרמנית)
של הוצאת "אשכול". הו״ל: "לקט יושר" לר׳ יוסף ב״ר משה
(תרס״ג/ד), "ספר המחכים" לר׳ נתן ב״ר יהודה (תרס״ט), "מעשה
הגאונים" (תר״ע), וכן השלים את "סדור רש״י", שהכין לדפוס
ש. בובר (תרע״א). פ׳ כתב את המבוא וערך את המפתחות למהדורה
השניה של "ספר חסידים" (מהד׳ ויסטינצקי, תרפ״ד).

4 ) אברהם חיים ם׳( 1899 , הולשאו — 1948 , ירושלים), בנו
של 3 ). משפטן וחוקר הספרות הרבנית. למד אצל אביו. את השכלתו
המשפטית רכש באוניברסיטות פרנקפורט ומרבורג. נתמנה שופט
בקגיגסברג ואח״כ שופט מחוזי בגראונסברג הסמוכה. ב 1933 עלה
לא״י. ב 1944 החל להורות משפט עברי באוניברסיטה העברית.
ב 1947 נתמנה ידר ועדה מייעצת בסוגיית המעמד האישי במדינת
ישראל העתידה לקום. ב 1948 נרצח בשיירה להר הצופים. ממח¬
קריו: תולדות הרא״ש וצאצאיו (בגרמנית! 1920-1918 )! ההדרה
מדעית של ספרי השו״ת של הרמב״ם (תרצ״ד), אבי הרמב״ם
(תרצ״ה) ור׳ אברהם בן הרמב״ם (תרצ״ח) ועוד. הכין גם מהדורה
חדשה של "ספר יוחסין השלם" (תרפ״ה! תשכ״ג 2 ). מחקרו החשוב

בתחום המשפט העברי הוא "סדר קידושין ונישואין" (תש״ה),
המתאר את ההתפתחויות ההיסטוריות בנושא זה בתקופה הבתר-
תלמודית.

א. א. אודבד, ד״ר א. וג ס׳ (ק״ס. כ״ה), תש״ח/ס! נ. ליבובי, ד״ר י. ם׳
(בתוך: ש. סדרבוש [עויד], חכמת ישראל בםערב־אירוסה, ב׳,
211/13 ), חשכ״ג! ש. ד. גויטיין, א. פ׳ ז״ל (הדאר, ג/ 637/9 ), תשל״א.

9 .

פרמי, ג׳חפה — 101 ־ 31 ? 6 קק 1$6 ! 01 — ( 1729 — 1799 ), משורר
איטלקי. פ׳ היה בן־איכרים שהתחנך במילאנו והיה לכומר
( 1754 ), מחנכם של בני־אצילים ( 1754 — 1762 ) ומורה בבת״ס, פקידי
עיריה בימי הכיבוש הצרפתי, אך מרדן ולאומני. חייו היו למקור
ההשראה האירונית לכתיבתו. בשיריו נטה לחקות דגמים לאטי-
ניים, ובמיוחד את מקצביו וצורותיו של הורטיום (ע״ע), כגון, בקובץ
האודות ( 0611 ! 1757 — 1795 ), על נושאים אישיים, חברתיים ומדי¬
ניים. יצירתו העיקרית, שעמה כבש לו מקום מיוחד בספרות האיטל¬
קית, היא הפואמה הגדולה 110 ־ 8101 11 (״היום״). 1763 — 1801 , ב 4
חלקים ("בוקר", "צהרים", "ערב", "לילה"), בה מתואר בדקדקנות
ובהומור חריף יומו הרגיל של אציל ממילאנו! מגמת השיר להגן
על כבוד-האדם וזכמותיו, שאינם תלמים במוצאו. ם׳ היה המשורר
החשוב ביותר של תנועת ההתעוררות באיטליה במאה ה 18 והשפעתו
ניכרת ביצירותיהם של משוררים כפוסקולו, מונטי, לאופרדי (ע׳
ערכיהם). יצירתו כוללת גם חיבורים אסתטיים וסאטיריים בפרוזה.

€ .? , 0010 ־ € 0 ? . 0 ; 1930 ,.?.?> 4/1 * 1 * 0 ' 1 6 0 €£ 14 <) 14 , 1101 ) 6 ? . 0
. 0 ; 1963 ,.?. 0 , 0010 ) 00110 013 .? ; 1961 , 0740 < 10771 £ 1710 * 111711 ** 1111 * 1

. 1966 . 0 , 1 (( 713 ) 00 ?

פךינלי, ארטורו — 1/16111 ־ 31 ? — ( 1867 — 1948 ), חוקד־

ספרזת איטלקי. מן הבולטים במפלסי־הדרך לחקר הספרות-
המשווה. ם׳ למד בשומץ ובצרפת, אח״כ הורה באוניברסיטות אינסב¬
רוק ( 1896 — 1904 ) וטורינו (מ 1907 ) ! בזו האחרונה יסד את הקא-
תדרה לחקר הספרות הגרמנית ומיטב החוקרים של ספרות זו
באיטליה היו תלמידיו. מחקריו דנו בקשרים ובהשפעות בין ססרויות
איחפה המערבית, במיוחד בתקופת הרומאנטיקה. מבין מחקריו:
0101/30111 0 ס<£ ( 1896 , בכ״ע! 1946 , כספר)! ס! 10 ־ח 130/1615 ז 01 ־ 1 11
061013013 (״הרומאנטיקה בגרמניה״), 1911 (* 1945 ) ! 61 0001116
3806 <ן £5 ' 1 (״גתה וספרד״), 1924 1 0100/10 061 0013011615010 ־ 1 11
131100 (״הרומאנטיקה בעולם הלאטיני״), 1 — 111 , 1927 ! 6 0 סזץ 8
111560 ( 1944 ).

וז 4 ו / 8 #־מי/ס'■! . 4 - ,(. 015 ) . 31 1 * 0101601 . 0-0 ־מ 1£ ^ . 0

. 1920 , 1110 * 10 * 1

פריגס אד״ןאךד אילבד ( 11513011 >ז 3 ׳ 5 \ 1 >£ ססח!!?), אי ופרו¬
בינציה 'בדרום־מזרח קנדה. שטחו 5,657 קמ״ר ובו 117,000
תוש׳ ( 1974 ). האי נמצא בדרום מפרץ סינט לורנם ומיצר נורתט־
ברלנד מפריד בינו לבין הפרובינציות ניו פראנזוויק ונובה סקושה
( 560113 13 \ 0 א). פני השטח נמוכים בד״כ מ 100 מ׳ והנוף גבעי.
קו החוף מפורץ מאד ומצדים בו צוקים וחולות. כלכלת האי מתבססת
על חקלאות. כ 70% מהשטח מעובדים. ובשאר — יערות מחטניים.
הענפים העיקריים הם משק חלב וגידול תפוחי אדמה. גידול שועלים
(לפרוות), שהיה בעבר ענף מרכזי, הצטמצם מאד והוחל בגידול
חורפנים, הדיג מפותח. לאחרונה, תיירות־הקיץ תורמת רבות לכל¬
כלת האי. האוכלוסיה, שרובה צאצאי מהגרים מהאיים הבריטיים,
יושבת בד״ב בחוות. העיר היחידה ובירת הפרובינציה היא שרלטאון
( 11 ^ 100610 ־ 0131 ) שבה כ 18,500 תוש׳.

פךי 0 (? 116111 ), דמות במיתולוגיה היוונית. מכונה גם אלכסנדר
(ע״ע, עט׳ 618 ), בן פריאמום ואחי הקטור (ע׳ ערכיהם).

בשל חלום שראתה אמו הקבי (ע״ע, עם׳ 142 ), הופקר בהרים וגיד¬
לוהו רועים (ע״ע אוינוני, ור׳ להלן). כשהשתתף בתחתיות בטרויה,

229

פדים

230

הכירה בו קאסאנדרה, בת־המלד, את אחיה האובד. היה נודע ביפיו
ושלוש אלות — הרה, אתני ואפרודיטי ביקשוהו שיפסוק מי היפה
בהן (ע״ע טרויה, עם׳ 917 ). אפרודיטי, שזכתה בתחרות, עורה לו
בחטיפת הלני (ע״ע, ושם תם׳). בגלל חטיפה זו פרצה, ע״פ "האילי־
יאט״ של הומרום (ע״ע. עם׳ 804 ), מלחמת טרדה. פ׳ נודע כדורך־
קשת, הרג את אכילוס (ע״ע, עם׳ 268 ) ובעצמו נפל מחץ של פילו־
קטטם (ע״ע).

מעשי ם' שימשו נושאים באמנות הפלסטית. על תיאורו
בתקופה העתיקה ע״ע הלניזם, עמ׳ 617 ! ביה״ב ר , כרך ם׳, עט׳ 89 !
בעת החדשה ע״ע ז׳ל. דויד; הלני, עם׳ 564 . הטרגדיות של סופוקלם
ואוריסידס על ם׳ לא נשתמרו. הנודעת באו&רות על ם׳ היא של
כ. ו. גלוק (ע״ע, עם׳ 810 ). שירי א. טניסון(ע״ע): ,אגוני" ( 1833 )
ו״מות אגוני״ ( 1892 ), קשורים בדמות אהובתו של ם׳.

11111 ?>!<) ? 01 , 101110131111 . ז ,׳\ ; 1932 ,/ממומזש? ! 02 -א

. 1960 , 111111 !?!>

פךים ( 31-15 ?), בירת צרפת והגדולה בעריה! כ 2.6 מיליון תוש׳
( 1975 ). מטרופולין כלכלית ותרבותית מהחשובות באירופה,

ומרכז של איזור עירוני גדול. בפ׳־דבה כ 10 מיליון תוש׳ ( 1975 ) —
כ 20% מכלל תושבי צרפת.

מיקום ואיתור, עם׳ 229 ! ארגון סינהלי, עס׳ 229 ! אוכלוסיה,

עם׳ 230 ! חלקי העיר, עם׳ 231 ! כלכלה ותחבורה, עם׳ 232 !

תכנון, עם׳ 234 ! מוסדות חמור והשכלה, עם׳ 235 ! אמנות, עס׳

237 ! סחיאונים־ עם׳ 239 ! מוסיקה, עמ׳ 239 ! היסטוריה, עם׳

240 * יהודים, עם׳ 242 .

מיקום ואיתור. פ' שוכנת בצפון־מערב צדפת לשתי גדותיו
של נהר סן (ע״ע), כ 375 ק״מ משפכו לתעלת לה־מגש. העיר
התפתחה במשך מאות שנים — ובעיקר במאה ה 19 — במרכז
מישורי, אגן ם׳, המשתרע עם״נ כ ^ משטח צרפת. במזרח גובל האגן
במסיווים ההרציניים של הארדנים (ע״ע) והווז׳! בדרום — במסיוו
המרמי ( 01111-3.1 13551£ ׳*), ובצפת — במסית ארפח־יקן. המישורים
והגבעות (עד 250 מ׳) בנדים גיר ואבני־חול — בעיקר מתקופת
השלישון — והם מקור חשוב לחמרי־בניה. אזורים נרחבים במרכז
האגן ובדרומו מכוסים משקע ממוצא אאולי (מ 10 ״ 11 ). המצטיין
בפוריותו. הנהר סן דובליו מרן (ע״ע), אואז ( 0150 ), אן ( 41506 ),
א 1 ב ( 40136 ) ויון ( ¥011116 ), מנקזים את כל חלקי האגן תמרים
מישורים אלוביאליים נרחבים

השטח המעדר של פ׳ משתרע עפ*נ
רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות
הנמשכות מצפון־מערב לדרום־מזרח ומת־
נשאות לגובה של 200 מ׳. בתחום העיר
מצדות כמה גבעות, שהגבוהה בהן היא
מונמארטר ( 168 מ׳). במרכז העיר מתפצל
הנהר סן לשתי זרועות, שביניהן איל
דה לה סיטה ( 016 13 16 ! 116 ), הגרעין
העתיק של ם׳, ובסמוך לו האי סן לואי
( 51.13001$ ), שנבנה משני איונים ב 1664
ומיושב מאז.

בעבר כיסו את האגן יערות, אך אלה
בוראו בחלקיו הסוריים ושרדו רק עפ״נ
קרקעות חוליות ובאזורי-ציד מלכותיים.
האקלים באיזור פ' ממתג ונוח, ותכופות
נושבות רוחות מערביות המונעות עודף
זיהום למדות ריכח האוכלוסיה והפעילויות.

ארגון מינהלי.

"אי[^ פ" ( 31151611116 ? 681011 ? 3 ?),

הוגדר כיחידה מינהלית ב 1964 . הוא מש¬
תרע עפ״נ כ 12,000 קמ״ר ( 2% מכלל

שטח המדינה). יחידה זו הוקמה כדי למנוע גידול יתר של העיד
ופרווריה, וכדי לרכז את הפעילות הכלכלית והמינהלית של האיזור
כולו. איזור זה בלל את העיד פ׳ ו 3 מחתות (דפארממאן) ותיקים
(סן, א-אואז וסן א־מארן), אך חלוקה מיגהלית חדשה שנכנסה
לתקפה ב 1968 המירה אותם ב 8 מחתות שבראש כל אחד מושל
ומועצה כללית.

חלוקה מינהלית של ״איזור פאריס״ ( 1968 )

אוכלוסיה

(באלסים)

השטר

בקמ״ר

הסהוזות

2,095

10540

ס׳ העיר

1,612

175.41

18 ־ 0 ־ 0-1 [ ; 113111 )

1,281

235.81

0 ן—סךז״ני—ס 1 !מ 5 )

1,151

244.11

ול־דודמארז

685

1,248.57

ול־דה־אואז

622

1.811.15

אסון

858

2,270.88

איוולת

584

5,916,65

סדא־פארן

ל״איזור פ׳ ״ מושל כללי ( 681011 ? 16 13 > ז 6£6 ■!?) ומפקח המשטרה,
המתמנים ע״י הממשל, וכן שתי מועצות, מינהלית וכלכלית המושל
הכללי קיבל את תארו הרשמי ב 1966 , וסמכויותיו רבות מסמכדות
כל מושל אחר בצרפת. הוא אחראי לענייני הכספים, התכנון, הפיתוח,
הארגון וכד׳.

ם׳ העיר מחולקת ל 20 רבעים ( 1601$ מ*! 115 > 00 ־ת 3 ) שהוגדרו
ב 1860 ואוחדו ל 9 סקטורים ב 1964 . לכל אחד מהרבעים ראש־עיריה
המתמנה ע״י הממשל! אין לפ׳ ראש-עיר יחיד נבחר (לאחרונה
הועלתה הצעה כזו). מאז 1964 הוחלפו שתי המועצות של פ׳(כללית
ועירונית) במועצה אחת ( 31-15 ? 16 > 0305011 ) בת 90 חבר.

אוכלוסיד- היווצרותה של פ׳־רבה חלה במאה ה 19 , עקב
גידול מהיר ביותר של האוכלוסיד- בפ׳־רבה ניתוססו בשנים 1840 —
1940 4.6 מיליון נפש. בשעה שכל אוכלוסיית צרפת גדלה ב 4.9
מילית נפש. תופעה זו יש לייחס לכוח המשיכה של העיר והאיזור
סביבה.

מאז 1921 פחתה אוכלוסיית ם׳, משום שתושבים רבים יצאו
מחלקיה המרכזיים לעבר הפרוורים שהתרחבו במהירות! תופעה זו
נמשכת גם היש (ר׳ להלן תכנון). צפיפות התושבים, שהיתה גבוהה

231

סרים

232

רבעי פאריס ( 1 — 20 )

ביותר ( 27,000 נפש לקמ״ר) לפני תחילת היציאה לפרוורים, פחתה,
אך עדיין מהווה בעיה חמורה.

אוכלוסיית פאריס

פ׳־רבה (אלפים)

ם׳ העיר (אלפים)

שנה

548

1801

786

1831

1,053

1851

2,240

1,851

1872

2,447

1891

5,335

2,888

1911

2,906

1921

2,830

1936

2,691

1946

2.821

1954

2,780

1962

איזור ם׳ 9,251

2.591

1966

״ 9.600

2,550

1971

10,000

2,585

_

1975

כ 90% מאוכלוסיית ם׳ הם צרפתים; כ 50% מהם מהגרים מהפרו¬
בינציות ו 40% אנשי העיר והאיזור. כ 10% מתושבי איזור פ׳ הם
זרים, בעיקר מאלג׳יריה, מרוקו ותוניסיה, וכן עובדים זרים זמניים
מפורטוגל, ספרד ואיטליה. באיזור פ׳ נמצא אחוז העובדים הזרים
הגבוה ביותר בצרפת.

חלקי העיר. את פ׳ מאפיינות שדרות רחבות (בולווארים)
המעוטרות בעצים, והמחברות כיכרות גדולות ורחבות־ידיים (קונ¬
קורד, דה־גול [עד 1970 : אטואל], רפובליקה וכד , ), שמהן יוצאים צירי-
תנועה רבים. משני עברי הנהר סן התפתחה מערכת שדרות וכבי¬
שים (כביש החוצה את איל דה לה סיטה הוא מהתקופה הרומית).
הבולטת בהן היא מערכת השדרות הנמשכת לרוחב העיר, במקביל
לכיוון זרימת הסן. ובתוכה שדרות אליזה וריבולי הנרחבות, המחב¬
רות את הכיכרות הגדולות בסטיליה, קונקורד ודה־גול. פ , בנויה
בצפיפות רבה, והשטחים הפתוחים של הגנים הציבוריים אינם רבים
בה. ממערב וממזרח לעיר מצויים שטחי היערות והחורשות של
בולון ( 6 ת 110£ ! 80 16 ! 8015 ), ונסן ( €5 חח 00 ח 71 ג 10 ! 8015 ). מיוחדים
במינם הם הגנים הציבוריים שבתוך העיר: טילרי ( 5 ש 111161-1 ?),
ליכסנבור ושאן דה סרס ( 5 ז 43 ג 116 קתז 13 ! 0 ).

מבחינת המבנה הפנימי מחולקת פ , למספר יחידות תפקודיות.
בראשן ״האיזור המרכזי״׳ המשתרע עם״נ 14 קמ״ר בלבד וכולל 10
רבעים (ר , מפה), שאותם מקיפות תחנות־הרכבת הגדולות של פ , :
סן־לזר ( £32316 .ז 5 ) בצפון־מערב, נורד (ג״סא) ואסט ( £51 ) בצפון־
מזרח, ליון (מ 0 ץ£) ואוסטרליץ ( 4.115161:1112 ) בדרום־מזרח ומונפרנס
( 113536 ־ 31 ק 11 ! 10 !ז) בדרום־מערב. האיזור המרכזי הוא החלק העתיק

של ם , . מרוכזים בו מוסדות השלטון, הציבור, החינוך, התרבות
והמסחר של איזור ם׳ כולו, וכן מכלול בנייני פאר ואתרים היסטוריים
לאומיים. האיזור המרכזי נחלק למספר יחידות: א. איל דה לה
ם י ט ה. כאן שוכנים מוסדות כנסייתיים וממלכתיים הקשורים בהיס¬
טוריה הצרפתית: היכל המשפט (ר , להלן) ובמרכזו הקאפלה הקדושה
( 01206116 53101 ); כנסיית נוטר־דאם (ר׳ להלן) וכן משרדי מפקח
המשטרה. ב. מרכז הכספים והמסחר (רבעים 1 , 2 , 3 , 4 ,
9,8 ). כאן בניין הבורסה, בנקים רבים ובתי עסק ומסחר. ג. ה מ רב ז
למסחר של מוצרי יוקרה (החלק המערבי של רבעים 8,1 ).
מאפיינים אותו שדרות וכבישים רחבים, ובהם שדרת אליזה
( 5668 ׳ל £1 ־ 105 ס 3 ו 1 ס) המפוארת. מרכז זה עובר כיום מערבה, לרובע
6056 ) 06 £3 . ד. מרכז מינהלי (רבעים 6 - 7 ) המתרכז סביב
"משכן האינוואלידים" (ר׳ להלן) ובו בנייני הממשל. ה. המרכז
הרוחניוהתרבותי(רבעים 5 , 6 ) של ם , . כאן האוניברסיטאות
(ביניהן הסורבון), ספריות, חנויות ספרים, בתי-דפום ועוד.

המפעלים לתעשיה קלה ולייצור מכוניות מתרכזים ברבעים
המקיפים את המרכז ממזרח ומדרום. ברבעים אלה (בעיקר המזרחיים
והצפון־מזרחיים) מתרכזת אוכלוסיה בעלת רמת-חיים נמוכה, הצפי¬
פות גבוהה ומפעלי התעשיה והמסחר והמגורים מתמזגים זה בזה.
את רובע מונמרטר ( 18 , ס-סזצןמזתס^}) שבצפון מאפיין ריכוז בתי-
שעשועים, גלריות של ציירים ובתי-קפה, המפוזרים גם ברבעים
אחרים של העיר. רובע 17 שבצפון־מעדב משמש כבר מאות שנים
איזור מגורים מהודר ובו בתי אצולה.

-*/ 0 ־ 0 70 , 625116 .[ ; 1964 46 1 ה 96 ת 16 ק}? 6 ? 6 ^ 1 ,(.!>€) ££ו 1 :>־ו 011 ? . 0

5071^ 46 10 11071116116 #0x151611116, 1964; 5611611 10 417661607

7716111 65 4'0114 ^ 1 16 ) 7 , 11311 .? ; 1965 * 4 #6£1072 10 46 61100151126 ס
€1116$, 1966; 1(1., €711072 0724 #.€£1011(11 710 1 מן 6€311 .[ ; 1975 , 2£ ז 2711 ז -
031 1-11 , #0715160116 ( #€£107 10 46 61 $6 41103 , 63511€ .( — ־נ 111€ ־ ,
1967; £. 0 ? 765 ,־ 21101 ז\ 0110 , 1 ; 1967 , €11165 / 0 0651£72 , 020011 .זיז X7'
516715, 1968; 1 00211 46 61 .? 46 ' 0667157 ) 6 1616 , #1066 ,׳ 11101 ־ 021 ־ 011 ן
50 76£1071, 1975.

- יד. ם

כלכלה. לפ׳-רבה תפקיד מכריע בחיים הכלכליים של צרפת.
למעלה מ 20% מכלל המועסקים בצרפת עובדים בפ ׳ , והיא מרכז

פאריס: הרובע המסחרי החדש ?ה רם;ס ( 56 ח 6 )?ם 1.1 )

233

אריים

234

ראשי לפינאנסים, מסחר, תעשיה ומינהל
( 40% מכלל פקידי המדינה). מרוכזים בד.
77% ממפעלי התעשיה האופטית בצרפת,
70% ממפעלי תעשיית התרופות, יותר
מ 60% ממפעלי תעשיית המכונות, מחצית
תעשיית המטוסים ומפעלי המו״לות ו 37%
מהתעשיה כימית• לעומת זאת קטן חלקה
בתעשיית הבדים והמזון.

בראש מפעלי התעשיה עומדת, ללא
מתחרה, תעשיית המתכות, הכוללת בעיקר
במפעלי עיבוד מתכת ומפעלים לבניית
מערכות מכניות. הענף העיקרי הוא ענף
המכוניות (המפעלים מרוכזים בעיקר ב¬
פרוורים). כן קיימת תעשיית מכונות וא¬
ביזרים, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, מכ¬
שירים רפואיים, מכשירים מדויקים ועוד.

התעשיה הכימית, הכוללת גם מוצרים
עדינים ביותר, כבשמים ותרופות, תופסת
אף היא מקום חשוב. כ״כ מפותחות תע¬
שיות האפנה (פ׳ היא המרכז הצרפתי
הראשון במעלה לביגוד), העור, התכשי¬
טים והצורפות. מפעלי־תעשיה אחרים הם
לייצור כלי-נגינה, צעצועים, רהיטים וכ¬
לים אמנותיים (המוכרים בשם "מוצרי
פ׳"), ובתי-דפוס.

הפעילות הלא-יצרנית מאפיינת את המרחב הפריסאי, ובמיוחד
את העיר פ׳, שבה מצויים 69% מהעובדים הלא-יצרניים(ר׳ להלן) —
לעומת 26.2% ביתר יישובי המרחב. ואילו אחוז העובדים בתעשיד.
בעיר פ׳ מגיע רק לכדי 34.8 מכלל המועסקים באיזור פ׳ ועולה
ל 50,7 במסחר ול 94 בענפי הבנקאות והביטוח.

מחת לעיר התפתה לאחרונה המגזר הלא-יצרני, בעקבות ייסודם
של מרכזים למחוזות החדשים. באופן כללי חלה בשנים האחרונות
עליה במספר המשרות הלא־יצרניות, בעוד שבענפי הייצור חל קפאון
או צמצום.

בין הפעולות הלא-יצרניות החשובות בפ׳־רבה יש לציין את
המוסדות והשירותים הכספיים (מחצית מ 339 הבנקים הצרפתיים
קבעו את לשכותיהם הראשיות בבירה), המינהל (קרוב ל 600,000
עובדי מדינה) והמסחר ( 500,000 עובדים).

על כל חיי הכלכלה בצרפת חולשות הלשכות הראשיות של
המפעלים הגדולים, שרובן ככולן השתכנו במרחב הפריסאי, בעיקר
במרכז העיר ובצפון-מערבה, באיזור החדש 56 ת 6£6 נ 1 £3 . מרכוז
זה, יחד עם נתיבם הרדיוסי של עורקי התחבורה החשובים, גורמים
נדידות יום־יומיות, המסוכנות בגלל ממדיהן העצומים והנמצאות
בעליה מתמדת: מ 975,000 נוסעים ב 1954 עלה המספר ל 1,325,000
ב 1968 , מהם 900,000 הבאים מדי יום לעבודתם מהפרוורים לפ׳,
בעיקר לעבר ״מרכז העסקים״( 500,000 ). שירותי התחבורה מעסיקים
בעצמם 250,000 איש.

תחבורה. בם׳ פועלת מראשית המאה רכבת תחתית ( 16110 ^<
נוסדה ב 1900 ), שאת רשת מנהרותיה מאריכים עתה מעבר לשדרות
ההקפיות של העיר (ר׳ להלן, תכנון). כן בונים עתה את הקווים
הראשונים של מערכת מרחבית מהירה, שתשרת את כל פ׳ המורחבת
ותתחבר עם נתיביה העיקריים של ה ? 0 א 5 (החברה הלאומית של
מסה״ב הצרפתיות). מסילות דדיוסיות יוצאות מם׳ לכל קצות הארץ.
התחנה ההומה מכולן היא תחנת סן־לזר, דרכה עוברים למעלה מ 100
מיליון נוסעים בשנה. מלבד רשת מסה״ב והרכבת התחתית, זרוע
מרחב פ׳ כבישים, שעליהם מוסיפים כיום כבישים מהירים המתפש־

איווד פאדים

טים לכל עבר כחישורי גלגל. רשת התחבורה של המטר 1 והאוטובוסים
בם׳ ובפרווריה מאורגנת ומופעלת ע״י ה.?.!׳.^ 8 (-ס;!".^
15160$ ־ 31 ? 1$ י 01 נן 5 ס 3 ־!ז 16 ) 00016 ). העברת סחורות אל פ׳־דבה
וממנה מהווה קרוב ל 30% מתנועת הסחורות בכל המדינה, בין
ברכבת בין במשאיות. רשת הכבישים בם׳ בנויה שדרות הקפיות,
דמויות־טבעות, התופסות את מקום הסוללות שהקיפו את ם׳. רחובות
ארוכים ורחבים, הנטועים עצים בשוליהם והיוצאים בקו ישר מכיכרות
רחבות-ידיים, הוקמו ב 1860 ע״י הברון הוסמן (ע״ע) ומאפיינים את
השכונות ההקפיות. נמל־הנהד של ם׳ הוא הנמל הפנימי החשוב
ביותר בצרפת! עוברים בו 40 מיליון טונות בשנה. אל הים מוליך
עמק הסן, ואל אזורי־התעשיה שבצפון ובמזרח דרכי-שיט טבעיות
או מתועלות.

ד. ב.־ג.

תכנון. הריכוזיות היתרה של סמכויות פ׳-רבה בתחומי המינהל,
הכספים, התעסוקה, מוקדי התחבורה, התרבות וכד׳ גרמה לצמיחה
פרועה של חעיר ולחוסר איזון בינה לבין שאר המרכזים העירוניים
בצרפת. למניעת גידול-יתר של העיר ופרווריה הוכנה ב 1960 תכנית-
אב לס׳־רבה (ססס^?), שתכליתה מדיניות ביזור. התכנית כללה
קביעת גבולות פיסיים לפ׳-רבה (תס 1 ז 3 -ו 16 מ 8£10 \ 1 ) — שמהם לא
תחרוג העיד — והקמת מרכזי-מגורים, מינהל, תעסוקה ותרבות
בתחום הפרוורים שאליהם יעברו תושבי מרכז־העיר ומוסדותיו.
בין המרכזים החדשים: $6 ת 6£6 נ 1 £3 שממערב למרכז פ׳(ר׳תמ׳) —
המרכז המסחרי־מינהלי-פינאנסי החדש של ם׳ — ו 80081$ שבדרום,
לשם הועבר השוק הסיטונאי ( £331165 £6$ ) ששכן במרכז העיר
(ר׳ מפה).

ב 1965 הוכנה תכנית־אב חדשה למרחב פ׳( 1516006 ־ 31 ? 868100 ),
מכיוון שהיה ברור שההתפשטות העיר לא תשאר בתחום שהוגדר בס׳-
רבה. לפי תכנית זו הוחלט להקים 8 ערים חדשות (מחוץ לתחום ם׳
רבה) לאורך שני צירים משני צדי הנהר סן < 5 מהן נמצאות בתהליכי

צמיחה ( ¥31166 , 0010156 ?'ץ£־ 061 , 65 קק 3 ־ £1 ,׳<־ 1 ־\£ , 1 ־ 56031 , 461110 ^
06 ־! 8£3 13 16 !) — בכל אחת 30,000 — 50x100 תוש׳. הן תהווינה

235

פרים

236

סרנו שאריס ומחוזות ר.איז 1 ר חטטר 1 פוליטני (ס׳שסאל 5 םטח)

1 . קתדרלה נוטר־דאם; 2 . ארטח הטשפט: 3 . מוזיאון קליני: 4 . ארטוו ליכסנבור; 5 . וזם 1 ו־ 3 וז; 6 • ^! 1 ס 0
13006 ? 86 ; 7 . פנתיאוז; 8 . כיכר הבסטיליה; 9 . כיח הקיריה: 10 . כיכר הרפובליקה: 11 . הסשריוז הלאומית;
12 . ״הארטון הטלכותי״ ; 13 . בית הבורסה; 14 . סוזיאוז הלובר; 15 . כיכר קונקורד: 16 . בית האופרה;
17 . כנסיית מאילו; 18 . הארמון הקטז ; 19 . הארמון הגדול; 20 . שער הנווחוו; 21 . מנדל איפל;
22 . טשכז־האינוואלידים: 23 . הפניסיה הענאית

נקשות־מוצא להפיכת החד־מרכזיות הנוכחית לרב־מרכזיות, שבגללך!
יתקרב הבית למקום העבודה, תפחתנה הנדידות היומיומיות ותשתפר
איכות־החיים בפרוורי העיר.

לביצוע תכנית הביזור השלט על בניית כבישים חדשים
באורך 860 ק״מ וקווי מטרו באורך 250 ק״מ לכל חלקי הפרוורים
שמרחב הפאריסאי. עד 1975 כבר בוצע חלק מעבודות הארכת
מס״ב למערב ולדרום (ר׳ מפה).

מוסדות חינוך ו ה שכל ה¬

עשרות רבות של בת״ס גבשים, אוניברסיטאות, מכוני מחקר
ששכלה נמצאים בם׳. רבים מהמוסדות הללו קנו לעצמם במשך מאות
שנים שם ני״ל כמוקדי מדע ומחקר. מיקומם בעיר הבירה תרם רבות
להקנות לם' את שמה כמרכז עולמי של המדע, אם כי התערער מעמד
זה בדורות האחרונים לרגל עליית מרכזים מדעיים מהוץ לפ ׳ ולצרפת.

החשובים שמסורסמים שביו מוסדות המדע הם: 16 ! 1115111111
6 :>״ 13 ? (״מכוץ צרפת״) הכולל חמש אקדמיות:- 311 ־ 1 ?
3156 ? (״האקדמיה הצרפתית״), נוסדה ב 1635 * 165 ! ש 11 דס 10311 /
1-611165 861165 61 1005 :ז<ן 105611 (״ האקדמש לכתובות ולספרות יפה"),
נוסדה ב 1663 * 361611665 165 ! 6311611116 ^ ("האקדמיה למדעי הטבע"),
נוסדה ב 1666 ! 115 ^.->ע> 863 165 > 16 ס 1£1 > 03 ^ ("האקדמיה לאמנויות
יפות״), נוסדה ב 1795 * - 011 ק ! 6 0013165 ! 361611665 165 > 16 ת 1£1 > 63 ^
65 ! 1 ן> 0 (״אקדמיה למדעי החברה״), נוסדה ב 1795 . וע״ע צרפת,

חינוך והשכלה. בם׳ נמצא ה ^ 86 ^ 0011
* 1306 ? שנוסד ע״י פרגסוא 1 ב 1530 וכך
קיים בעיר מרכז המחקר החשוב ביותר
בצרפת - 8661161 13 16 > 7300031 ? 0611116
116 נ> £1 סס 8610 6116 (" 85 ז? 0 " — "המרכז
הלאומי למחקר המדעי") שמכוץ, מממן
ומדריך מחקרים בכל תחומי מדעי הרש
שטבע. אליו מסונפים מאות מרכזי מחקר
באיזור פ׳ ובכל צרפת.

לאחר הרפורמה של 1969 (ע״ע צרפת.

מוסדות חינוך ששכלה) נוצרו בפ׳ ובסבי-
בותש 13 אוניברסיטאות. אוניברסיטות פ׳

1 ־־¥] מבוססות על הגרעין הקיים של ה־

סודבון (ע״ע) שן מתמחות במדעי הרוח,

החברה שמשפטים. אוגיברסיטות פ׳

^- 1 ד\ מוקדשות למדעי הטבע, ששאר —

חדשות יחסית.

תופעה מישדת בחינוך הגבש הצרפתי:

״בתי הספר הגמלים״ ( £60165 165 > 0130 ) ,

במשמעות של בת״ם גבוהים. בת״ס אלה
יצרו במשך המאה ה 19 וחלק של המאה
ה 20 את העילית המדעית, הטכנוקרטית
שסוליטית של צרפת, ואף היש בוגרי
בת״ס אלה נהנים מיוקרה מיוחדת בעיני
הציבור.

עם בת״ם אלה נמנים: 70110316 ? £0016
116016 ^ 811 ("בי״ס גבוה סלקטיווי להכ¬
שרת מורים לחינוך תיכוך), נוסד 1794 י
3116 > 661101 >ץ 1 ם? £6016 ("בש״ם הפולי־

טכני״), נוסד ב 1794 שוא כפוף למשרד
המלחמה. ״בש״ס המרכזי״ (- 060 £6016
11316 ) שהוא בי״ס טכנולוגי* "בי״ס של
מיכרות״ ( 41065 < 105 > £6016 )! עם אלה
נמנה גם בש״ם הלאומי למינהל ( £6016
10110151:13000 >.^?> 73000316 ?), נוסד ב־

1945 , ורבים מבוגריו משמשים בתפקידים בכירים בממשל ובארגונים
בי״ל. בי״ס זה יצאו לו מוניטין באירופה כולה.

במעמד דומה נמצאים מוסדות חינוך אחרים שהמפורסמים
ביניהם: 01131165 165 > 731100316 ? £6016 ("בש״ס הלאומי לתעשות"),
נוסד ב 1821 , מחנך את בוגריו במקצועש היסטוריה, ארכאולוגיה,
פלאוגרפיה, ספרנות, חקר תעודות וביבליוגרפיה.

״ בש״ס המפורסם ״ביה״ס לשפות מזרחיות חיות״ ( 165 > £6016
1730165 ^ 0116013165 03081165 ) שנוסד בשנת 1795 ומילא תפקיד
מרכזי בהוראת הערבית, עברית ושפות של המזרח הדחוק. שמו
השלף ב 1968 ל״מכון לאומי ללשונות ותרבויש מזרחיות״ ( 1050101
3165 ) 01160 01711153000$ 61 1-3081165 165 > 73110031 ?) שוא משתלב
בחינוך הנמה לאחר הרפורמה של שנת 1969 ,

בם , קיים גם ה 311$ ? 16 > 6 בו 1 > 03111011 > 10$001 ("המכון הקתולי
של פ׳״), נוסד ב 1875 . הוא עוסק בעיקר בתאולוגש, החוק הקאנוגי
והפילוסופיה וההיסטוריה של הנצרות, אולם יש בו פקולטות לספרות,
היסטורש ולים שים קלסיים. בין בתי האולפנא לאמנויות יש לציין:
1116 > 30 מז 13 ס 71 \/.?> 73110031 ? 000561731:0110 ("הקוגסרווטוריון
הלאומי לאמנות הדרמה״), נוסד ב 1946 * 73110031 ? 0005617310116
106 > 151 > 1 \. 16 > 11601 ^ 311 ("הקונסרווטוריון הלאומי הגבש למו¬
סיקה"), נוסד ב 1795 * 100716 ״ 1 > £6016 ("ביה״ם של ד״לובר")
המסונף למוזיאון המהולל בשם ש (נוסד ב 1882 ) ומכשיר את בוגריו

237

פדים

238

במוזיאולוגיה, בתולדות האמנות ובארכאולוגיה ז ה 105 > 11 )£' 1 >: 108111111
31-18 ? 10 > 10$ ) 1 > 1 ) 11 ס? ("הסכת הפריסאי למדעי המדינה") עוסק במח¬
קרים על מדינות שונות, ובספרייתו 400,000 ספר? ־ 1300 < 60010
$)ז\׳ ג!> 803 £05 ! 0 ז 1011 ז 0 קט 8 0310 ("ביה״ם הלאומי הגבוה לאמנויות
יפות״) נוסד ב 1648 ומכשיר את בוגריו בציור, פיסול ואדריכלות
1105 ן> 111 <ן 3 זז 0£ ) 03 ז 00 ו 0 105 ) 0 ) 6 05 ) 1330 105 > ) 11 ) 1080 ("המכון ללי¬
מודים גבוהים של הקולנוע״), נוסד ב 1944 .

בם , מקום מושבו של "רקטור האקדמיה של ס׳" הממונה על כל
מערך החינון־ בתחום האקדמי.

יר. 0 . - נו.

א מ נ ו ת. ס/ "עיר האורות", היא מהיפות בערי אירופה ומצטיינת
בעושר אמנותי רב. החל במאה ה 12 היתה ם׳ למרכז האמנותי
והתרבותי החשוב ביותר באירופה.

מהתקופה הרומית נשתמרו בה שרידים מעטים של מונומנטים
גדולים. יחיד במינו בצרפת כולה הוא אולם ״המרחץ הקר״ (-! £118
11110 ) 13 >) של מרחץ רומי, העומד בשלמותו. על קמרונותיו, ליד
המוזיאון קליני(ץ 0100 30 > 01 ) 336 ). כ״כ שרדו חלקי אמפיתאטרון עם
במה ב- 8 0 סס 3 * 1300 ושרידים של אמת־מים באדקי ( 61 x 11011 ■).

ביה״ב המוקדמים נבנו כנסיות-מנזר רבות. אחדות מהן
נשתמרו בחלקן עד ימינו, אולם נעשו בהן שינויים גדולים במרוצת
הדורות. ב 1163 הוחל בבניית קתדרלת נוטר־דאם. השלב הראשון
משקף את מיטב ההשגיס של האדריכלות בתקופת המעבר מן הסגנון
הרומאני לסגנון הגותי * שלבי הבניה המאוחרים (עד 1250 ) מבטאים
את השגי הגותיקה (ע״ע) באדריכלות, בפיסול ובציור חלונות-
הצבעונין (ר׳ תם׳, כרך י׳, עם׳ 524 ).

כנסיות אחרות שיסודותיהן קדומים הן: סדדרמדדה־פרה (-.) 5
05 )?- 10$ >־ 310 !חז 0 ) — ראשיתה במנזר שהוקם ב 543 > לכנסיה
מגדל־פעמונים מרובע משנת 1,000 בקירוב, אולם־תווך וסיטראות
מאמצע המאה ה 11 ובית-מקהל מ 1253 . בתוך הכנסיה יצירות
מאוחרות יותר: פסל מרים מן המאה ה 14 וקברו של יאן 11 קזימיד,
מלך פולניה. מעשה-ידיהם של האחים מארסי (ץ״ 13 *), מסוף המאה
ה 17 . םן־מרטן-דה־שאן ( 5 ק 1 מ 105-013 >- 10 )ז 3 ]\-.) 8 ), אף היא כנסיית-
מנזר קדומה מן המאה ה 4 > בית־המקהל שלה נבנה ב 1140 בקירוב,
ואולס-התוון־ המרכזי והמבנים המקיפים אותה כחומה הוקמו במאה
ה 13 . כיום שוכן בה ה 5 ז 10 ) 3£ \ ) 0 5 )ז 6 308 > 31 ס 10 ) 3 א 0 ־ 011 ) 3 ׳ 8 ז 050 < 0 ,
שהוא מכון ללימודים טכניים ומחיאת לתעשיה. סו־דיליין־לה־פובר
( 0 זי\ 30 ?- 101100-10 -.) 8 ) וסו־פייר־דה־מונמרסר (-ז 300 א- 30 >- 0 ז־ 101 ?-.) 8
0 ־ם> 3 דס) נבנו במאות ה 12 וה 13 ומייצגות אף הן ארדיכלות רומאנית
וגותית. אחת הכנסיות היפות מהמאה ה 13 היא סנט שאפל ( 0 ) 8310
013110110 > ר׳ תם/ כרד י׳, עם׳ 529/30 , שבנה לואי "הקדוש" בחלק
מארמונו. 15 ויסראז׳ים המתארים סצנות מהמקרא ומהברית החדשה
מקשטים את החלונות. כנסיית סן־ז׳רוה־םן־פרוטה (־ 313 ז 0011 -.) 5
1-0015 ?-.> 3 ) נבנתה במאות ה 13 ׳ ה 15 וה 16 . את החזית, חלק
מאולם־התווך וחלקים אחרים בבה הארדיכל בן המאה ה 17
קלמאן מטזו( 020311 )£!*). חלונות־הצבעונין של כנסיה זו נעשו ע״פ
תרשימים של דאן קוזן. בתוך הכנסיה יצירות־אמנות של ציירים
איטלקים מתקופת הרנסנס, כפרוג׳ינו (ע״ע) וסבסטיאנו ריצ׳י. כ״כ
מצד בה עוגב מן המאה ה 16 שניגנו עליו המלחינים לבית קופרן.
כנסיית סנט-אסטאש ( 30110 ) £05 -.) 8 ) היא מבנה גותי עצום שנבנה
בהשראת הנוטר־דאם! בתוכה פסל מרים מעשה ידיו של ז׳. ב.
סיגל (ע״ע). כנסיית סנט־אטיין-די־מון ()ס 10 \־ס 3 >- 10000 )£-) 8310 )
נוסדה במאה ה 13 ונבנתה מחדש בשנים 1491 — 1622 > לה יציע
מעניין מראשית המאה ה 17 . כנסיית ואל-ךד.-גראס ( 300 ) 10-0 ^ ¥31 )
הוקמה בשנים 1645 — 1665 בפיקוח הארדיכלים מנסר ולמרסיה (ע׳
ערכיהם). יסודותיה של כנסיית סן־סילפיס ( 00 !ק 1 ס 8 ־.) 8 ) הם מן
המאה ה 13 . המבנה הנוכחי גדול במידותיו והוקם למן 1646 ע״פ

תכניותיו של הארדיכל
כריםט 1 ף גאמאר! החזית
מאוחרת. פנים הכנסיה
מעוטר יצירות-אמנות:
פיסול משל אדם בושאר־
דלן ופיגאל, ועיטורי-קיר
בקפלת-המלאכים מעשי-
ידיו של דלק רואה(ע״ע).
כנסיית סדרוק (-.) 8
0011 ?) מייצגת טיפוס
של כנסיה ישועית. ב¬
בנייתה הוחל ב 1653 ,
ע״פ תכניות של האר־
דיכל למר 0 יה> בתוכה
ציורים ופסלים מתקופת
הבארוק. צורת היכל יווני

מציי־בת א " נננס^י־ח צ־זי לה הוזפתוזית העיר פאריס

מאדלן (או כנסיית מאדלן), 1764 — 1842 .

במאה ה 19 נבנו כנסיות בסגנון נא 1 *גותי: בשנים 1860 —
1871 בנה ויקטור באלטאר את כנסיית סנט־אוגיסטן, בשיטת התומ¬
כות מברזל-יצוק (קשתות ועמודים) > לה כיפה גבוהה בסגנון ביזנטי,
באסיליקת הסאקו־ה־קר () 0-0000 ) 830 ) נבנתה בסגנון הנאו־רומאני-
ביזנטי בראש גבעת המונמרטר, בשנים 1876 — 1910 . אחת הדוגמות
הראשונות לשימוש בבטון יצוק היא כנסיית סן־ז׳אן־דה־מונמרטר
( 0 ז)> 3 ת>) 400 ז 30 >- 030 !-.) 8 ) , שנבנתה ב 1904 .

מרכז ההדר והפאר האזרחי של העיר במאה ה 17 היה רובע
מארה ( 33015 *), בו הוקמו, למן המאה ה 16 , ארמונות לרוב, עבור
בני־האצולה ואנשי־החצר. הארמונות — בעלי מבנה קלאסי מאופק —
קושטו בידי טובי האמנים של התקופה. המהפכה שמה קץ להתפתחות
הרובע והוא התחיל לההרם, אולם חלק ממבגיו ההיסטוריים וסביבתם
נשמרים בקפדנות: אדמת (מוזיאון) קאדנאוואלה (־ 03 ) 03 01 ) £36
) 310 ע), ארמת סוביז ( 801115180 10 > 01 ) 336 ), א רמת בובה ( 10 ) 01 ) 336
80311501$ ) וארמון טילי (׳ 811115 10 > 01 ) 336 ). ארמון־המשפט ( 31315 ?
100 ) 115 ! 30 >) הוא ריבוע בניינים גדול מתקופות שונות, ובו גם
כנסיית סנט-שאפל. חדריו התת־קרקעיים בנויים על קשתות צולבות.
בחזית הפונה צפונה 3 מגדלים עגולים ובראשם גגות מחודדים!
במגדל הפינתי שעון מקושט מ 1585 ואגפים מהמאה ה 18 . הבניין
הנוכחי של הל ובר (ע״ע! וע״ע מחאון) הוא תלת־צלעי וסוגר
על חצר מרובעת ( 60 ז> 03 ) 0011 ). הוא ניצב במקום שבו בנה פיליפ-
אוגיסט את מבצרו. בבניית ארמון ליבסנבור ( 10 ) 31315 ?
^) 015011 ) £0x0 , מקום מושב הסנאט) — עבור מריה דה מדיצ׳י —
החל הארדיכל סלומון דה ברום ב 1615 ! היה זה חיקוי לארמון פיטי
בפירנצה. זהו מבנה מרובע, ששני אגפים הניצבים לו סוגדים על
חצר. הפנים שונה במאה ה 19 בידי ד. ם. שאלגרן ( 10 ) 011318 ).
בבניית משכן־האינוואלידים ( 105 > 311 עס 1 105 > 01 ) 336 ) החל ליבראל
בריאן ב 1671 , וב 1680 המשיד ז׳, מנסר (ע״ע)! כנסיית־ביפה שלו
( 105 > 311 ׳\ס 1051 > 06010 ) נבנתה כמבנה מרכזי ב 1679 . מתחת לכיפה
הגדולה הוצב ( 1840 ) קברו של נפילית, מעשה ידי א. ק. ויסקונטי
(בצד קברים של מצביאים אחרים). הפנתיאון( 1764 — 1780 ! הושלם
1812 ) נבנה בידי ז/-ד. סוכלו ע״ם דגם נאו-קלאסי. בתת־ המבנה
ציורים היסטוריים, בחלקם משל פידם דה שוו (ע״ע), המתארים
את חיי דנבייב ״הקדושה״ וסצנות מתולדות העיר. ב 31 ץ £0 3131$ ?
("הארמון המלכותי") שרידי ארמון שנבנה בידי למרסיה. עבור
רישליה, ב 1633 ! המבנה נבנה מחדש במאה ה 18 ומקיף חצר סגורה.
את ה א ו ם ר ה בנה ( 1861 — 1874 ) ש. גרניה (ע״ע, וחנד שם) בסגנון
נארבארוקי אקלקטי של האימפריה השניה. החזית מקושטת בפסלים.

חומות בתקופת פיייפ אוגיסט. 1160
- חומות בתקופת עוארל ¥,ז 6 נ 1
. בזנוו־ים מימי אנרי |], שארי\|. ואורי 111 .|
□מאה ה 16

כצוריס מימי יואי 111 ^ בראשית
חמאה הזו

* חומות בימי המהפכה הצרפתית

• בצורי אמצו! חמאת ה* 1
| השטח חוובחי עיי פאריס

239

סרים

240

ביניהם ״הריקוד״, מעשה ידיו של ז׳אן בטיסט קרם 1 (>״> 63 ק> 03 ).
מגדל אי פ ל נבנה בידי גיסטו איפל ב 1889 . ה 16$ > 6 ז) 1163 ־ 1
6605 ץ £1 ־ 8 ג!מ 31 \) 0 נבנה ב 1911/3 בידי האחים פרה ( 61 ז> 6 ?) ע״ם
תכניות של ארדיכלים אחרים. יש בו תבליטים של א. א. בורדל
(ע״ע) וציורים של מ. דני (ע״ע). בן המאה ה 20 הוא ביתו של
טריסטאן צארה ( 3 > 23 ?), שנבנה ב 1926 בידי א. לוס (ע״ע). ב 1929
בנה לה קורביזיה (ע״ע) את אכסניית צבא־הישע. בניין אונסקו
( 1958 ) מייצג מפעל משותף של מיטב הארדיכליס של המאה ה 20
(מ. ל. ברויר, פ. ל. נרוי, ב. זרפיס [ 55 ב £1 דנ 2011 ]). יש בו יצירות של
הציירים ח. מירו ופיקאסו, ושל הפסלים ה. מור, ז׳. ארפ, ועוד.

מוזיאונים. ם׳ עשירה במחיאונים. הגדולים והמפורסמים
שבהם הם: הלובר (ע״ע), נוסד ב 1793 ! סתז״ג? ? 6114 ( 16 > 0316116 ,
מוזיאון המיוחד לציור אימפרסיוניסטי, נוסד ב 1867 < ^ £11$66 \
ססחס? 60 011-6 ) 1$ ו 1 ' 1 ("המוזיאון להיסטוריה של צרפת"), נוסד ב־
1867 ז 0 מ 1 מוס 11 ' 1 16 > 411566 *("המוזיאון האדם" לאנתרופולוגיה ופרה־
היסטוריה), נוסד ב 1878 ! ץח 1 > 01 6 ^ 14115 (״מוזיאון קליני״) —
מוקדש ליה״ב, נוסד ב 1844 ! > 6 רת 11 > 0 $66 ב 41 ן ("מוזיאון גימה"),
נוסד ב 1889 . ומוקדש לאמנויות המזרח הרחוק; 166 ת־ו^' 1 ־ 1 > 16 > 1$ > 4 ן
(״מוזיאון הצבא״) — שוכן ב 165 > 311 ׳״> 1 8 * 1 > 1 * 1161 ועניינו ההיס¬
טוריה ד,צבאית של צרפת׳ יסדו לואי /'^ x ב 1670 ! 1411566

31-18 ? 16 > ¥1116 13 16 > 6 ו 1 ז 16 > 40 ז ("ד,מוזיאון לאמנות מודרנית של
העיר פ׳״), נוסד ב 1750 ! 311861-16 > 0 ' 1 16 > 411566 ? — מוזיאון לציורי־
קיר של קל 1 ד מונה (ה 63$ ג 1 ק 1 ז 1 ץ״\ 1 ); צ 1£ ז 3 זס 0 שכ 1 5 ז>\> 16$ > 111566 ^
(״המתיאון לאמנרות קישוטיות״), נוסד ב 1883 !-■ 1161 ־ 1 16$ > 40566 ?
ץ 011111 16 > ££61161 13 16 > ) 6 11168 — מוזיאון לחפצי אמנות, שריונים
קיר של קלוד מונה (ה 1163$ נן 1 מץ 1 <); 5 :} 1 >גז 0660 165 > 6 ^ 4118 ^

(״המוזיאון הלאומי למדעי הטבע״), נוסד ב 1635 , 0410 ? 411$66 ן,
נוסד ב 1916 ז ססס^)! , 165 > 61 $311165 > ¥6 16 > 31 ת 10 ז 1£3 1566 > 4 ל —
לציור, פיסול וריהוט (נוסד ב 1637 ) 1 6 ]ז 6 ׳\ 6011 ^ם 13 16 > 31315 ? —
מוזיאון למדע וטכנולוגיה, נוסד ב 1937 ( 16$ > 131 ז 10 ז 813 ז 411566 (
3114:31$ >? 5 ) 400110160 [(״המוזיאון הלאומי למונומנטים צרפתיים") —
בו מרוכזים העתקים ארכיטקטוניים ופיסוליים של מיטב היצירה
הצרפתית, נוסד ב 1882 .

י. שם.

מ ו ס י ק ה. פ׳ היתד, מאז כינונה מרכז מוסיקלי ראשון במעלה,
ותקופות רבות — המרכז המוסיקלי החשוב ביותר בעולם המערבי.
רק מעטות מההתפתחויות החשובות במוסיקה הצרפתית התרחשו
מחוץ לפ׳. רוב המוסיקאים — צרפתים ואחרים — שתרמו להת¬
פתחות המוסיקה הצרפתית, אף הם חיו ופעלו בס , ונסקור אפוא רק
הבטים אחדים בחייה המוסיקליים של פ׳.— ע״ע צרפתית, תרבות:
מוסיקה.

את ההתפתחות המהירה והדינמית של המוסיקה בם , במאות
ה 12 — 15 אפשר לייחס, במידה רבה, לפעילות הענפה בכנסיית
נוטד־דאם, בה פעלו במאות ה 12/13 לאונינוס ( £6001005 ) ופרוטינוס
( 05 ת 1 ) 0 > 6 ?), ובאוניברסיטה. מרכז מוסיקלי חשוב אחר בם׳ היה
הקונסרווטוריון, שנוסד ב 1784 , ופרט למוסדות בודדים באיטליה,
זהו ביה״ם האירופי למוסיקה הקדום ביותר הפועל גם כיום. מאז
1803 מחלק הקונסרווטוריון מדי שנד, את "פרס רומא", שבמרוצת
השנים זכו בו רבים מגדולי המלחינים הצרפתים.

בם׳ צמחו גם אגודות מוסיקליות שונות שמטרת פעילותן היתה
טיפוח המוסיקה הצרפתית הלאומית. כך נוסדה ב 1894 אגודת 56013
030101-11111 , במגמה לעורר עניין במוסיקה הצרפתית הקדומה והח־
דישה, וכך נוסדה בעת הכיבוש הגרמני ( 1943 ) אגודת 1613616 ? £3 ,
שמטרתה היתה לעודד את רוח הצרפתים ע״י השמעה פומבית של
יצירות מלחינים צרפתים.

פ׳ היתד, מאז המאה ד, 16 מרכז ראשון־במעלה להדפסת תווים,

ורבים מן החידושים בשטח זה יסודם במדפיסים בני העיר. פיר
אטיניאן ()ס 31803 ))\> 6 >> 16 ?), גדול מדפיסי התווים אחרי פטרוצ׳י
האיטלקי, הו״ל מאות יצירות, רובן להרכבים גדולים, בהוצאות
מדויקות ומפוארות. במאות ה 17/18 נוסדו בם׳ עשרות בתי הוצאה־
לאור של תווים.

הבט נוסף המאפיין את תולדות המוסיקה בם׳ הוא הזמרה
הקלה. ראשיתה בימי הז׳ונגלרים (ע״ע), שאגודתם התקיימה בעיר
עד למאה ה 18 . שירי-אהבה, שירי־יין ושירים בעלי נימה פוליטית היו
מקובלים מאד ברחובות ובמסבאות. אחרי מלה״ע 1 הפכו הקאבארטים
ובתי־הקפה למוקדי הזמרה הקלה, השירים וה״שאנסונים", שהצמיחו
את מיטב הכשרונות (מיסטינגט, מורים שוואליה, ז׳וזפין ביקר!
אחרי מלה״ע 11 — איוון ז׳ורז׳, דמיה, מרי דיבה. אדית פיאף
ואחרים). בזכות דק פרוור, מיריי ושארל טרנה היד, ה״שאנסון"
לענף מכובד של השירה ושל המוסיקה, ופריחתו קשורה בפעילותם
של ז׳ילייט גרקו, קאתרין סובאד. ז׳ק דואיי, ז׳ורז׳ ברטאנס, דק ברל

ואן סילווסטר, דילבר בקו ושארל אזנאבור. וע״ע פזמון.

▼ ׳י

א. ח 1 .

היסטוריה. אתרה של.פ׳ היה מיושב, כנראה, כבר בתקופת־
האבן הקדומה. בערך במאה ד, 3 לפסה״ג, התיישב במקום שבט
הפריסיים ( 1$11 > 3 ?) הקלטי, שהקים יישוב על אי(כיום 011:6 16 13 > 116 ),
דרכו חצה גתיב־תחבורה חשוב, ממרכז צרפת לצפוגה, את הנהר סן.
היישוב נקרא לוקוטקיד, ( 6613 ) 01160 — מושב־מים). ב 52 לפסה״ג
הרס צבאו של קיסר את המקום, אד הוא נבנה מחדש — רובו על
הגדה השמאלית (הדרומית) של הנהר — במתכונת עיר רומית,
שנקראת לוטטיד, של הפריסיים (מס>- 3115101 ס 13 ) 6 ) £11 ); נבנו בה
מקדשים. פורום, אמפיתיאטרון- בתי־מרחץ ומוביל־מים, ששרידים
מהם נשארו. בימי "השלום הרומי" הממושך הפכה העיר מוקד
למסחר ונמל־נהר חשוב (אניד, מופיעה עדיין בשלט ההראלדי של
העיר). במאה ד, 3 הפיץ בה די 1 ניסיוס הקדוש ( 06615 .) 5 ) את הנצרות
ושם גם הוצא להורג. התקפות שבטים גרמנים במאה זו הביאו לביצור
האי שבלב הנהר, והעיר הרומית שעל גדתו נוטשה בהדרגה. כמרכז
אסטרטגי שימשה מטה לקיסרים יולינום "הכופר"(שהומלך בה) וולד
טינינום 1 (מנצח הגרמנים) בשנים 356 — 366 . בתקופה זו כבר נקראה
פריסיה. בימי פלישת ד,ד,ונים(המאה ה 5 ) פעלה בה דנבייב,הקדושה׳
(ע״ע גנובפה), שנהייתה הפטרונית של פ׳. ב 486 כבשה כלובים,
וב 508 הפכה לבירת המרובינגים. בימי הקרולינגים (שמרכזם היה
בגרמניה) ירדה פ׳ מגדולתה, והיתד, לעיר־ספר בגבול הנורמנים.
ב 885/6 עמדה, בהנהגת הרוזן אוד (אד, 11165 >£), במצור קטלני של
הפולשים הצפוניים. בסוף המאה ה 10 היתד, מושבו של איג קפה.
מייסד השושלת החדשה של הקפטינגים. ומשהתעצם ביתו, נעשתה
בהדרגה לעיר הראשית בצרפת. מרכז השררה היה במיטה: במזרח —
מושב ר,כנסיה, ובמערב — מושב השלטון החילוני. בגדה השמאלית
נתרבו מנזרים ואחוזותיהם. במאה ה 11 התרחבה העיר מאד. בגדר,
הימנית (הצפונית) קמה הוויל ( ¥1116 ): רובע המסחר, הנמל ובתי־
המלאכה (שעובדיהם היו אבות ייצור המותרות), שבזכותו מפורסמת
העיר גם היום. ב 1163 הושלמה בגדה השמאלית כנסיית סן־ז׳רמן־
דה־פרה, והוחל בבניית ״גוטר־דאם״ (ר׳ לעיל) — באתריהם של
מקדש רומי ובסיליקה מרובינגית במזרח הסיטה. מחשובי המלכים
הקפטינגים, שהתגוררו בפ ׳ והוסיפו להתפתחותה, היד, פיליפ 11
אוגיסט (מת 1223 ). בימיו הגיע מספר תושבי העיר (לפי אומדן)
לב 100,000 . הוא הקיף את שלושת חלקיה: האי במרכז, הוויל בצפון,
ומה שנודע אח״כ כרובע הלאטיני ( 10 ) £3 • 161 ) 2031 >) על מוסדות
הדת והחינוך שבו, בחומה בצורה, שבקצה המערבי מבצר הלובר
(שהפך לארמון, וכיום הוא מוזיאון). מאמצע המאה ה 13 פעל בפ׳
הפארלמאן () 611 בח 16 > 3 ?), הערכאה המשפטית העליונה כמדמה, יב־
1302 כונסה בה לראשונה אסיפת המעמדות. ככל שירד כוח המלוכה

241

סרים

242

במשך מלחמת 100 השנים, כן גדל בעיר משקל הגילדות, הבורגנים,
ואפילו האספסוף, ונוצר עימות בינם לבין השלטון (שהיה חייב
כספים לם׳, למימון המלחמה). מאז מרד א, מרסל (ע״ע! 1358 ) ויותר
מ 60 שנה אח״כ, פרצו בם׳ כמה מהומות־דמים, הראשונות מני רבות
שעתידות היו לזעזע את מרקם העיר במשך יותר מ 500 שנה, ייתכן
שלפחות חלקן פרצו מפני שתושבי העיר הגדלה לא זכו (כאזרחי
לונדון), עד למאה ה 19 , לשלטון ייצוגי משלהם, ובד״כ היו נתונים
לממשל כפוי מלמעלה.

סמוך ל 1367 הקים שרל 7 לעיר חומות נרחבות יותר, ובנה את
הבסטיליה ( 83811116 ׳ מבצר) להגנה מפני התושבים המתפרעים וגם
מפני האנגלים. פרוורים (פובורגים, £5 - 0111 < £3111 ), המשיכו לצמוח
מחוץ לחומות, אז וגם לאחר־מכן. בשנים 1420 — 1436 כבשו האנגלים
את פ׳, בהסכמת הגילדות, והגרי ¥1 הוכתר בגוטר־דאם כמלך צרפת
(ע״ע מלחמת מאה־השנים, עט׳ 713 ). גם לאתר שחזרה לשלטון
הקפטינגים התרחקו מלכי צרפת מהעיר המרדנית, בה חי אז המשורר
ויוץ. רק פרנסוא 1 חזר והתיישב בה ופיארה, לאחר שתושביה תרמו
כספים לשחרורו משבי הקיסרות. עתה היתד, פ ׳ , ללא־עוררין, מרכז
צרפת, ו 200,000 תושביה עשאוה אולי לגדולה בערי אירופה. בימי
הרפורמציה נודעה העיר בקנאותה הקתולית, שמצאה לבסוף ביטוי
בליל ברתלמי (ע״ע; 1572 ). העיר לא פתחה שעריה בפני אנרי ^ 1 ,
עד שזנח את הפרוטסטנטיזם ( 1593 ), באמדו ש״פ׳ שווה מיסה"(תפילה
קתולית). הוא ייפה את העיר ובנה את "הגשר החדש" (;)מס?
}! 61 א), העתיק בגשרי ם׳. ב 1622 נעשתה ם׳ למושב ארכיהגמץ.
עד אז היתה רק מושב הגמון וכפופה לארכיהגמונות סו ( 5608 ).
ב 1635 הקים בה רישליה את "האקדמיה הצרפתית", וזו, בצירוף
"האקדמיה לכתובות ולספרות יפה" ו״האקדמיה למדעים" (הוקמו
ע״י קו׳לבר ב 1663 וב 1666 ), הקנתה לעיר מעמד בכורה בעולם התר¬
בות. ב 1648 פרץ בם׳ מרד הפרונד ( 6 ג>ת 10 ?), שהביא לבריחת
לואי ¥^ x הצעיר ולמצור על העיר. כשחזר המלך, החליט על הקמת
ארמון ורסי, כדי להשתחרר מהלחצים שהיו עשויים להיות מופעלים
עליו בעיר, ומ 1682 נעשתה ורסי השכנה מושב המלך, אע״פ שם׳
נשארה הבירה. התפתחות זו הביאה לניכור הרה־אסון בין חצר-המלך
לתושבי הבירה, והדבר נתן אותותיו בתקופת המהפכה הצרפתית. עם
זאת התפתחה פ' בימי לואי ¥^ X לעיר עצומה בת כ 400,000 תושבים.
פעלו בה הארדיכלים ומתכנני־הגנים לה וו ( ¥30 £6 ), לה נוטר
(שזז 6 א £6 ) ובני מנסר (: 1308361 ^ 1 ) — שמבניהם, לרבות "כיפת
האינוולידים״ ( 16$ > 311 ׳\ת 1 165 > 6 ות 00 ), הכיכרות והגנים שתכננו,
מפארים את פ'. העיר זכתה במשטרה, בתאורת רחובות ובתחבורה
ציבורית — ראשונה בין אחיותיה באירופה. נוצרה גם תעשיה
כלשהי (גובלנים, זכוכית, אריגי־מותדות וכר). חומות העיר, שהור¬
חבו בידי לואי 111 ^ נהרסו בידי בנו, ובמקומן נסללו "הבולווארים
הגדולים" ( 15 >ז 3 ׳\ 16 נ 801 15 > 1 ! 3 ז 0 ) מסביב לגרעין העיר.

במאה ה 18 היתה ם׳ האיסטניסית מוקד ההגות בעולם, אך הצטבר
בה חומו״נפץ מדיני וחברתי רב — אולי בשל הניגוד בין תפישות-
העולם המתקדמות שהופצו בה וממנה לבין השמרנות של המשטר
האבסולוטי שפ׳ היתד, מרכזו. ב 1763 נחתם בה חוזה ששם קץ ל״מל־
חמת 7 השנים״, וב 1783 — החוזה שסיים את מלחמת העצמאות של
אה״ב. ב 1785 , שעה שהממשל נאבק בקשייו הכספיים, הוקמה "חגורת
[חומת] חוכרי-המסים הכלליים״ (- 86110 8 ז 16 מ 1 ־ו £6 168 > 16 תו 6 :>ת£
>״ 31 ז), שנועדה לאפשר גביית מסים מנכנסים ויוצאים, וגרמה להת¬
מרמרות רבה. בפרוץ המהפכה הצרפתית ( 1789 ) מנתה אוכלוסיית
פ׳ כ 600,000 . יום כיבוש הבסטיליה ( 14.7 ) הפך לחג הלאומי של
צרפת. מרחץ־הדמים של שנות המהפכה עשה את שם העיר למשל
ולשנינה בעולם. עם זאת, הושלם בה בשנים אלה ה״פנתיא(ן" (ר׳
לעיל). שלא בלואי ¥^ x תושב ורסי, ריכז נפוליון את שלטונו
האבסולוטי על קיסרותו בפ ׳ , הוא יזם הקמת בניינים מפוארים,

כגון שער הנצחון (*!קמנס״ד 16 > ס־״י׳,! נבנה בשנים 1806 — 1836 )
וכנסיית מדלן. ב 1814/5 תפסו את פ׳ בעלות־הברית שלחמו בנפוליון.
במהפכת יולי 1830 הועלה בה לואי-םיליפ למלכות, ובמהפכת פברואר
1848 סולק. בתקופתו נסללה מסה״ב הראשונה לפ׳. נפוליון 111 געשה
קיסר לאחר שהשתלט על פ׳. ב 1836 הובא לם׳, מלוקסור שבמצרים,
האובליסק שהקים רעמסם 11 ׳ והוצב ב 16 >ז 60 מ 00 13 16 > 1306 ? (גבהו
22.8 מ׳ ומשקלו כ 230 טון). התערוכות העולמיות של 1855 ו 1867
הגדילו את המוניטין של העיר. ב 1856 סיים חהה-פ׳ את מלחמת
קרים. מקום מיוחד בתולדות העיר תפס הוסמן (ע״ע), הפרפקט
(מושל) של מחוז סן, שבהעדר שלטון עירוני תכליתי היה גם ראש-
העיר. בתקופת כהונתו ( 1853 — 1870 ) הקנה לם׳ את מראה הנוכחי:
הוא הרם אלפי בניינים, ובכך חיסל את העיר ההיסטורית. הוא הקים
או שיפר, את הכיכרות המפוארות, את הבולווארים (שדרות) הרח¬
בים (ביניהם שדרות אליזה [ 5665 ץ £1 8 קת 131 ! 0 168 > 6,106 ^]), פאר¬
קים יפים ומערכת-ביוב יעילה. כוונתו היתה לספק עבודה לנצרכים
הרבים וליפות את העיר, ודרך אגב רצה גם לחסל את מבוך הסיבד
טאות ששימשו בעבר קנים למורדים. בזמנו מנתה העיר קרוב ל 2
מיליונים תושבים, כמחציתם עניים מרודים, ששימשו רקע לסיפורי
איגו׳ ( 80 ע £1 ), בלזק ( £31230 ) וסי ( 5116 ). בתנאי העוני פשטו
השכרות, הזנות והפשע.

בם׳ הוכרזה ב 1870 הרפובליקה השלישית. העיר נפלה לידי
הגרמנים ב 28.1.1871 , לאחר מצור קטלני שנמשך יותר מ 4 חדשים.
איומות מהמצור היו זוועות ״הקומונה הפריסאית״ ב 1871 : נהרגו
כ 20,000 איש, ונשרפו ביח־העיריה (שנבגד, מחדש אח״ב) וכמעט כל
ארמון הטילרי(שעל הריסותיו הוקם גן). אך העיר התאוששה במהרה
ונשארה ראשה ולבה של צרפת. ב 1874 הושלם בניין האופרה
המפורסם. התערוכות הבי״ל ב 1879 , 1889 , 1900 ו 1937 היו הזדמ¬
נויות להקמת מבנים מונומנטליים נוספים ולשיפוץ הישנים. ב 1898
נחתם בם׳ החחה שסיים את מלחמת אה״ב—ספרד. ב 1914 ניצלה
העיר בנם מכיבוש גרמני, והממשלה ברחה ממנה זמנית. את״כ
סבלה מהתקפות אוויריות ומהפגזות תותחים ממרחק של כ 100 ק״מ.
בם׳ נחתמו, בתום מלה״ע 1 (ע״ע פרים, ועידת השלום של), חחי
השלום בין ארצות-ההסכמה ליריבותיהן. בשנים 1940 — 1944 היתה
פ׳ כבושה בידי הנאצים. היא שוחררה ( 24.8.1944 ) בידי גיסות אה־׳ב,
בסיוע כוחות קולוניאליים צרפתים ובתמיכת אנשי המחתרת. וע״ע
צרפת, היסטוריה.

י >מו 3 זז 53 . 11 ; 56 — 1948 י ^ 1 ,* 12616 * * 16 * 170067 3 \ 1 , 311£015 ז£^ 1 .?
- €10111 2 ) 1 46 10176 * 111 ' 1 * 1/1 ) 4 7016 071 * 61 * 0147 ( 05 * 7 > * 071%1/16 465 ,.ע
, 011731 ך 1960 46 10176 * 01 נ חג 1 )£׳ 15 ^ 1 .? ; 1951 , 10/1 * 3 *

' 03 . 0 — 00111115 .^ 1 ; 1961 , 12616 * 6 {* 11167 414 * 071 % 1 / 1 € * 46 , 3/1114146 , 8
. 0.4 ;(עבר׳: האם ם׳ בוערתן, 1966 ) 1965 , 7 / 11 / 12 * 8 .</ * 1 ,£*״*<!

11 / 314 . 8 י 1£ ־מנן 11 ס 0 .ק ; 1968 , 771 * 011111 * 42 / 0 €%$/ 1£ ? 1 מ; . 8 , 113111110
,* 147 סן * 210 3 / 01607 ^ 3 ' 21 46 . 8 ,^ן €111 ת 1£ ק 1 ת 013 . 8 ; 1968 ,* 61/1$ * 414
; 1970 ״. 3 / , 1 >ח 3 ז 0 )\ . 8 ; 1970 ,* 31116 * ¥67 3/14 . 8 י ־ 8€111161 .ז 011 ; 1969
. 1971 , 0771/7111/16 ^ 67 * 8311 016 , 13 ) $77060

א. בו. - ם. ם.

יהודים נזכרים בתעודה מ 582 . באותה עת היתה שם קהילה
יהודית וביכ״נ. ידוע יועצו היהודי של כילפדיך בשם פריסקום,
שהתווכח בענייני אמונה עם הארכיהגמון גרגוריוס מטור ונרצח בידי
מומר. כלותר 11 אסר על יהודים — ברוח החלטת הקוגציל של פ׳
( 614/5 ) — להחזיק׳ במשרות ציבוריות. ועידת־פ׳ ב 846/7 חידשה
מספר החלטות נגד יהודי צפון צרפת, ולפי זה ניתן לשער שיהודים
ישבו אז בם׳. במאות ה 10/11 התגוררו יהודים ברחוב הנקרא היום
6 קז 13 ? £3 וברחוב שנודע אח״כ בשם "רחוב הרובע היהודי הישן"
(מו 11 ז 1360 >! 11 ¥1611$ 1613 > £116 ). ב 1119 לכל המאוחר, נמצא במרכז
העיר ( 0116 1613 > 116 ) רובע יהודי. לפי 1 >ז £1$0 , מחבר הביוגרפיה
של פילים 11 אוגיסט, היו בבעלות יהודי פ׳ כמחצית מאדמות פ׳
וסביבתה, וכן עבדים נוצרים. עלילת-הדם בבלוא (ע״ע) ב 1171

243

פריס

244

התפשטה והגיעה גם לס׳. בגירוש 1182 (ע״ע צרפת) הוחרמו בתיהם
ואדמותיהם, ובתהכ״נ הפכו לכנסיות.

מן המאה ה 12 היתה פ׳ גם מרכז רוחני. ב 1125 לערך נשאלו
חכמי ם׳ בענייני הלכה מחכמי רומא. ב 1145 השתתפו רבני פ׳ באסי¬
פת הרבנים שנקראה ע״י הרשב״ם ורבנו תם. עם חכמי פ׳ לפני
1182 נמנו: ר׳ מתתיהו ראש-ישיבה בם׳ ובנו יחיאל, ר׳ יום־טוב
ור׳ חיים בני חננאל הכהן (ע׳ ערכיהם), שניהם מבעלי התוספות,
ד אליהו ב״ר יהודה (ע״ע) ויעקב ב״ר שמעון.

ב 1198 חזרו היהודים לצרפת ולפ׳. ר׳ יהודה (ע״ע) בן יצחק
שירליאון חידש את ביהמ״ד, ואת מקומו ירש ר׳ יחיאל מם׳. ב 1240
נערך בם׳ ויכוח על התלמוד (ע״ע יחיאל ב״ר יוסף מם׳), שבסיומו
הוחרם התלמוד והועלו באש 24 עגלות מלאות ספרי-קודש. ב 1257
החרים לואי )ס נכסי־דלא־ניידי של יהודים; רבים היגרו, ובהם ר׳
יחיאל ותלמידיו. רשימות מסים מ 1292 ו 1296 משקפות את מעמדם
הכלכלי והחברתי של היהודים. רבים מהם ילידי הפרובינציות
שמחוץ לפ׳. וכמה מהם מאנגליה — למרות האיסור על מגורשי
אנגליה ( 1290 ) להתיישב בצרפת. רוב היהודים עסקו בהלוואה־
בריבית ובמסחר, ובולט מספרם של הרופאים. ברור כי בין 1292
ל 1296 נחרוששו היהודים. באותה תקופה השתנה מאד הרכב הקהי¬
לה, שהיו בה תחילה כ 100 ראשי משפחות 1 רבים היגרו. והיא הצטמ¬
צמה במידה ניכרת. ב 1290 הועלה היהודי יונתן על המוקד, לאחר
שהואשם בחילול ״לחם הקודש״ (ע״ע חלול הקרבן, עמ׳ 448 ) > במקום
הוקמה כנסיה קטנה.

ב 1306 גורשו היהודים מצרפת. אחר שובם, ב 1315 , גדלה קהילת
פ׳ במקצת. יהודי פ׳ ניצלו מ״גזירת הרועים" ומעלילת הרעלת הבא¬
רות. ב 1359 קמה בם׳ קהילה חדשה — עם שוב גולי 1322 — ומרבני
התקופה יצוינו ר׳ מתתיהו הפרובינציאלי (ע״ע טרום) ובנו ר׳ יוחנן,
שהיה מעורב בסכסוו מר עם ר׳ ישעיהו ב״ר אבא מארי על רבנות פ׳
וראשות ישיבתה (וע״ע מאיר בן ברוך).

בהתקוממות האוכלוסיה נגד המסים, ב 1380 ו 1382 , נערכו פרעות
קשות ביהודים. שארל ¥1 שחרר את היהודים מאחריותם למשכונות
שנשדדו מהם והעניק להם זכדות כספיות, אך הקהילה שוב לא
התאוששה עד לגירוש הסופי מצרפת ב 1394 .

מראשית המאה ה 18 ביקשו יהודי מץ (ע״ע) להיכנס לפ׳ לצרכי
עסקיהם, ובהדרגה התארכה שהותם שם. נודעו כמה רופאים יהודים
ששירתו את האצולה. באותה עת הגיעו לס׳ יהודים גם מבורדו(ע״ע,
כרך מילואים) ומאויניון (ע״ע). בשנים 1721 — 1772 מונה על היהו¬
דים מפקח משטרה, שבד״כ סחט מהם כספים. מ 1777 נתמנו לתפקיד
זה 3 יהודים: אחד — אחראי על יהודי ספרד ופורטוגל, אחד — על
יהודי אשכנז, ואחד — על יהודים מאוויניון. רבים התפרנסו בדוחק
מתכלות וסחר סמרטוטים, אחרים עסקו בהלוואה בריבית ובסחר
אבנים יקרות, ויש שעבדו כספקי הצבא. ב 1780 נרכש קרקע לבית
קברות; ביהכ״נ הראשון הוקם ב 1788 .

לפני המהפכה היו בם׳ כ 500 יהודים. ב 1789 תבעו מהאסיפה
הלאומית זכויות-אזרח, ומועצת עיריית ם׳ צידדה בתביעה זו. לאחד
כמה דחיות הוענקו להם הזכויות — כליתר יהודי צרפת(ע״ע). משזכו
באמנציפציה (ע״ע) נהרו יהודים לם׳< ב 1809 הגיע מספרם לכ 3,000 .
על יהודי ם׳ לא חלה ״הפקודה המחפירה״ מ 1808 . ב 1819 היו בפ׳
6,000 — 7,000 יהודים, ואז הוקם ביהכ״נ הגדול הראשון. ב 1859
הועבר הסמינר לרבנים ממץ לפ ׳ . ב 1819 וב 1846 יסדה הקונסיס־
טוריה של ם׳ שני בת״ם יסודיים, ו 3 אחרים בשנים 1864 — 1867 .
כן התרבו חברות סעד. פ׳ היתד, מושב הקונםיםט 1 ריה המרכזית
הצרפתית, ומ 1860 — של מרכז כי״ח (ע״ע). יצאו בה שני כ״ע
יהודיים 361116 ז 1$ *•! 6 ׳\ומס/ 1 ו €5 :ז 3€11 ז 1$ ב 1869 ישבו בם'

30,000 יהודים ( 40% מכלל יהודי צרפת), רובם ממץ, מאלזס ולורן
ומגרמניה, וכמה מאות מפולניה, רובם בני המעמד הבינוני. ליד

הרוכלים, הסוחרים והמתווכים גדל מספר בעלי־המלאכה והמקצועות
החפשיים.

עם אבדן אלזס ולורן( 1871 ) הגיעה האוכלוסיה היהודית בצרפת
ל 60,000 איש; % מהם ישבו בם׳. לאחר 1881 הגיע זרם פליטים
ממזרח אירופה, גדל אחוז בעלי-המלאכה, ויחסית הלכה וגדלה חשי¬
בות היהודים בתחומי הכלכלה׳ ובמיוחד הבנקאות. באותה עת התגברה
האנטישמיות, בעיקר עם יסוד העתון 13 ב 1883 , הסתותיו של
דרימון(״!סמ״״ם..^.£) ועלילת דריפום (ע״ע) ב 1894 . עם הפרדת
הדת מהמדינה ב 1905 , איבדו הקונסיסטוריות היהודיות את מעמדן
הרשמי והיו לאגודות דתיות פרטיות. המהגרים היהודים שהגיעו
לפ ׳ סלדו מידה הקשה של הקונסיסטוריה, שהיתה ברובה הגדול
בידי בני המיעוט מאלזם ולורן, ולכן הקימו בתכ״ג נפרדים, לאגדם-
מנשפטים וארגוני־סעד משלהם. המהגרים היו הרוב הגדול מ 13,000
היהודים ה״זרים״ שהתגייסו לצבא במלה״ע 1 . לאחר 1918 הגיעו
יהודים מצפון־אפריקה, תורכיה, הבלקנים ומזרח־אירופה. ב 1939
ישבו בם׳ כ 150,000 יהודים (כ 50% מכלל יהודי צרפת), רובם
מהגרים חדשים דוברי יידית, שהתרכזו עפ״ר בצפון העיר ובמזרחה.
קמו תנועות בעלות מגמה ציונית, וכן סניפי ה״בונד", ארגוני־סעד
וב 150 לאנדסמנשפטים, וגדלה חשיבות העתוגות היהודית-צרפתית
והיידית. באותה עת היו רשומים בקונסיסטוריה 6,000 יהודים בלבד.

היהודים נטלו חלק פעיל בחיים האינטלקטואליים והציבוריים של
פ׳, ובייחוד התפרסמו בחחש האמנות (פיסרו, סוטין, מודיליאני,
שאגאל, שרה ברנאר ורשל). גדול היה חלקם של יהודים בעתונות,
ולעתים הואשמו בהשתלטות עליה.

בנובמבר 1940 הטילו הגרמנים מם על יהודים ועסקיהם. רבים
ברחו לשטח הצרפתי החפשי בדרום צרפת (ע״ע, היסטוריה), ואחרים
לאנגליה ולאה״ב. החוקים הנאציים שהוטלו על יהודי צרפת פגעו
בראש וראשונה ביהודי ם/ הם היו פעילים בתנועות המחתרת. ב 1941
נשלחו כ 5,000 יהודים בעלי נתינות זרה למחנות ההשמדה, ואח״כ
כ 8,000 נוספים. ב 1942 נתפסו כ 13,000 יהודים, 3 /ן מהם ילדים.
למעלה ממחצית 85,000 יהודי צרפת שנשלחו למחנות ההשמדה היו
מם׳. לאחר המלחמה הגיעו לם׳ פליטים יהודים מן המחנות, ומשנות
ה 50 החלה הגירה מצפון־אפריקה, הנמשכת גם היום. "ארגון הסעד
החברתי המאוחד" דואג לקליטתם. יהודי צפון־אפריקה שינו את
המבנה הכלכלי והחברתי של יהודי פ׳ וצרפת בכלל. רובם נקלטו
כפועלים בבתי-מלאכה ומפעלי-תעשיה ובפקידות הנמוכה (שוטרים,

מוכסים, סוהרים,

פקידי דואר) — מק¬
צועות בהם עסקו
גם בארצות מוצאם;

מכאן שגשוגם של
בתה״ם המקצועיים
של "אורט". הפרול¬
טריון היהודי בם׳

נעדר תודעה פולי¬
טית.

חלק גדול מהמס¬
חר הסיטוני והקמעוני
נמצא כיום בידי יהו¬
דים, ועדיין רב חלקם
בסחר חפצי-אמנות,

ריהוט וחשמל, וענפי
הבניה וחפירת הבג¬
דים ; לעומת זאת נע¬
למו הפרוונות, ה חיי¬
טות והתכלות. בני

סצבת וכדון לקדוש היהודי האלטוני.
(י:. 111 [ ו 131101 השרחו 1 :> 00 ש 8 ) 1 ) 011 )

ז

245

פרים — סרים, הוגו דח

246

הדור השני פונים גם למקצועות חפשיים, ומהם התופסים משרות
ממשלתיות בכירות. ב 1950 היו כ 2 / 3 מהיהודים, רובם פליטים ממזרח־
אירופה, מרוכזים באזורים המסחריים העניים שבמזרח העיר. קידומו
החברתי והכלכלי של הדור השני, ההגירה מצפודאפריקה וביצוע
הדרגתי של תכנית השיקום העירונית שינו את מפת האזורים היהו¬
דיים. באזורים העניים התיישבו בשנים 1954 — 1968 מהגרים מרודים
מצפון־אפריקד.. ב 1966 ישבו כ 20% מיהודי ם׳ — רובם מצפין־
אפריקה — בפרוורים, אבל אין בם׳ ״גטאות״ יהודיים. בשנים 1957 —
1966 גדל מספר הקהילות בם׳ ם 44 ל 148 . יהודי צפון־אפריקד,
ממשיכים ברובם להיות חברי הקונסיסטוריה, שראשותה בם׳ נתונה,
ע״ם המסורת, לאחד מבני רוטשילד, ומסונפים לה כ 20 בתכ״נ.
מלבדם מצויים בם׳ עוד כ 30 בתכ״נ, מהם אורתודוכסיים ומהם
רפורמיים. בפ׳ ובפרווריד, מצויים 3 בת״ס של ״אורט״, 6 בת״ם
תיכונים ו 2 יסודיים, בהם לומדים מאות תלמידים! הבעיה היא
מחסור בבניינים. קרנם של בתה״ס האלה עלתה, בעיקר לאחר מרד
הסטודנטים ב 1968 , בו בלטו סטודנטים יהודים שמאלניים. בם׳ מצוי
גם בי״ם עברי, שרוב מוריו מישראל ותכנית הלימודים שלו היא
של משרד החינוך הישראלי. מרכז קהילתי גדול ע״ש רש״י משמש
מוקד לפעילות תרבותית. למרות ההשתלבות וההתבוללות (שכן לגבי
יהודי צפון־אפריקה לא קיים מחסום השפה) מכירים רוב היהודים
ביהדותם ואוהדים את ישראל. פ׳ היא מרכז הפעילות היהודית
והציונית של יהודי צרפת ובה מרוכזים משרדי ארגוני התרבות
והסעד למיניהם, כמו: - 0011611011161 ; 11111101110 ! 500131 £6

?סייס!! 165 ) £111 '!> 5113116 (. 011.5.1 ). כן יר׳ל יומונים ביידית וכ״ע
בצרפתית. ב 1973 היו בם׳ כ 300,000 יהודים ( 60% מיהודי צרפת),
אך רק 3 /< מהם מקיים קשר עם מוסדות הקהילה.
ע״ע צרפת, יהודים.

ז. שייקאווסקי, יידן אין פראנקרייך, 3 11942 ג קסן, קהילת ם׳(מחניים,
קי״ג), תשכ״ז! י. קארנהענדלער. ייה איו 6 ׳, תשל״א! - 1311 .?

.( ; 1913 , 1 / 11 }? 4114 .י/ 0 * 1411 [ ) 1 ־ 1144 1111 ). 0041441 ,זש^ח 11 ת 40

, 0111111 ) 1 .א ;* 1952 ,. 11 361 , 1 ,.¥ ^ 1 ? 1 ־ 1 1114 4014 ( 1311131101, £4/4x0
; 1962 ,(.)). 5 : 0 [) 111 ) 0 ) 14304 (- 0 ) 014 ?¥ ,' 5 ) 51 ',',' 50 [ 22 5 . 2 ; 1952 ,.¥ 0 ( 4 14111 (

, 055 ־ 01 . 13 ; 1964 ,.¥ 4 ! ) 413011111 ( ) 3 ) 01413 , 131 )ו 031 -)זז 6 ת 1 ז 155 .ע
14 ) 1 ( 141 ( 1 ) 3 ) 1 / 14 ( 0 ־ 1 ^ 140 ( 81 , 12 ז 2 ז> 1 ו £1 [-ת 3111 . 6 ;' 1969 , 0 ־ 443014 ( 110 ( 00

. 1974 ,(חו 31 א ״ 1 :.ע . 5 ) )) ¥1011

ב. בל. - ד. בג.

פריס (ח־־יס), אח־ין דה - 05 ״¥ 16 > ״ 36 ״ג>* - ( 1545
או 1560 , האג — 1626 , פראג). פסל הולנדי. ם׳ היה
תלמידו של הפסל הפלמי-איטלקי ג׳מבולוניה (ע״ע) בפירנצה! הוא
פעל באיטליה, בגרמניה ובדנמרק. — אחת מיצירותיו הראשונות
הוא פסל־הברונזה "מרקוריוס הפורח ופסיכי" (לובר, פאריס), שנע¬
שה ב 1593 , לפי מודל של מורו ג׳מבולוניה. מזרקותיו הנודעות של
פ׳ מהוות את החלק המונומנטלי שביצירתו! באוגספורג יצר שתי
מזרקות: האחת, בדמות מרקוריום( 1599 ), והאחרת, בדמות הרקולס
( 1602 )! את מזרקת-נפטון, המצויה כיום ליד סטוקהולם, הקים ם׳
במבצר פךדריקספורג בקופנהגן׳ ב 1616 — 1623 . עם יצירותיו הח¬
שובות האחרות נמנים דמויות־הברונזה והתבליטים במאוסולאום
של הרוזן ארנסט פון שאומבורג-ליפה בשטאטהאגן ( 1617 — 1620 )!
פסלי־הברונזה "פסיכי ושלושת הקופידונים", שבוצעו ע״ם הזמנתו
של ואלנשטיין בשביל גני ארמון ואלדשטיין בפראג ( 1622 — 1627 !
כיום במוזיאון הלאומי, סטוקהולם).— רוב פסליו של ם׳ עשדים
ברונזה ומבוססים על דגמים וטכניקה של מורו, ברוח המניריזם
(ע״ע) המאוחר האיטלקי. דמויותיו ארוכות ומהודרות, ותנועתן מפו¬
תלת בנוסח המסורת שבה התחיל מיכלאנג׳לו.

. 1967 . 34 ,וו 5$0 ז 1.2 . 0 .״ 1

פךיס, אסכולת־, כינדד. של קבוצת אמנים יהודים ממזרת
אירופה שהשתקעו בפאריס בראשית המאה ה 20 ופעלו בה
עד פרח מלה״ע 11 , ושל המגמה האכספרסיוניסטית המיוחדת

שפותחה על־יתג הראשון שבהם היה לאו־פילד גוטליב (ע״ע),
ואחריו קבעו מושבם בפאריס פסקן, שגל, סוטין, קיסלינג(ע׳ ערכיהם)
ורבים אחרים. לרובם משותף הלך־רוח מיוחד במינו, לירי ולעתים
טראגי, ששיאו ביצירתו של סוטין. בתחומי האסכולה כוללים גם את
הפסל ז׳ק ליפשיץ (ע״ע) וציירים כמודיליאני(ע״ע), אם־כי תפיסתם
וסגנונם שונים. לכאן משייכים גם את הפסל א. צדקין (ע״ע).

הגוון האכספךסיוניסטי של האסכולה, השונה מן האכספרסיוניזם
הגרמני, מקורו בציור אקדמי ורומנטי גם יחד, שפותה בשלהי המאה
ה 19 במזרח אירופה, ושאחת הדוגמות האפייניות לו היא יצירת
ל. פסטרנק (ע״ע). יסוד זה פותח בפאריס ושאב את עצמתו מן
המגעים ההדדיים שנתקיימו בין האמנים. למרות שהקבוצה פעלה
בפאריס בתקופה שבה פיתחו פיקסו(ע״ע), גרים (ע״ע) ואחרים את
הקוביזם, וקבוצות־אמנים שונות פעלו בכיווני הפשטה אחרים, לא
נוצרו השפעות הדדיות והקבוצה היהודית שמרה על אופי ייחודי
משלה.

השפעת האסכולה ניכרת בבירור בציוריהם של ציירים ארץ־
ישראלים (פרנקל, קסטל, מוקדי, הולצמן, אתר, סטימצקי ואחרים),
שהרבו לבקר בפאריס, ושל ציירים יהודים שפעלו באה״ב, כמכס ובר
(ע״ע).

האנססרסיוניזם הארצישראלי בשנות השלושים וקשריו עם אסבולח

פאריס, מוזיאון ישראל, קטלוג מס׳ 85 , תשל״ב! ו. ג׳ורג׳, אסכולת

פאריס (בתוך: ב. ס. רות [עורך], האפנות היהודית), ־ 1974 !

, 1900 )) 1414 ¥0141 / 0 ) 0414101 111114 ־ 4 ( 4 0143 1 ־ 7 ) ¥441141 ) 11 ' 7 . 3 )מ 300 א •א

. 1960

פריס, גסטון — ?״ 3 ? 00 ) 038 — ( 1839 — 1903 ), בלשן וחוקר
של ספרות יה״ב, צרפתי. פ׳ היה בנו של חוקר הלשון
והספרות של יה״ב, פול ן ( 30110 ?) ם׳ ( 1800 — 1881 ). אחר פרסום
יצירתו החשובה הראשונה, 16013800 ־ 01131 10 > סט 1 > 1 ) 0 סק 0 ־ 011 ) £115
(״היסטוריה פיוטית של קארל הגדול״), 1865 , הורה, ב 1868 — 1872 ,
3 165 ) 11 )£ 65 ) ££311 165 > £0016 והחל ב 1872 — ב 13006 ? 16 > 0011686 •
הוא היה ממייסדי כה״ע 1116 ) 01111 16 !׳\ 6 ? ( 1866 ) ו 0013013 ? ( 1872 ).
ב 1895 נבחר לאקדמיה הצרפתית. — פעילותו המדעית של ם׳ היתה
חקר יה״ב באמצעות טכסטים ספרותיים; £6 \, ס 6 ץ 10 > 1 10 > 06516 ? £3
(״שירת יה״ב״), שני כרכים, 1885 — 1895 ! 3156 ? 30 ־ £1 6 * 111 ) 3 * 61 ))(£ £3
^ 60 ^ 30 (״הספרות הצרפתית ביה״ב״), 1888 ! ! 11 > 105 >ס £686
^ ה 0 ־׳ל 10 \ (״אגדות יה״ב״), 1903 ! ועוד. גישה חדשה בפרסום
טכסטים רומאניים ניכרת בהוצאה הביקורתית 15 צ 16 \>-) 5310 16 > ¥10
(״חיי אלכסיוס הקדוש״), 1872 , שעובדה בשיתוף עם ל. סאניה
(■ 300161 ?). — מחקריו של פ׳ מצטיינים בדיוק וביסודיות מדעיים,
מצד אחד, ובסגנון של אמן עשיר-דמיון, מצד שני, תרומתם החשובה
היתה בקידום ההוראה המדעית של הבלשנות.

. 1904 . 6 *־*/ 4 ./ 1216 . 4 ג — .(

פךיס, הוגו דה (למעשה: וריס) — 05 ״¥ 10 > ££080 — ( 1848 —
1935 )', בוטנאי וחוקר תורשה הולנדי. למד בליידן, היידלברג
ווירצבורג. 3 1878 התמנה פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת אמס¬
טרדם. התעניינותו בתורשה צמחים התעוררה כשהבחין בשינויי
צורה ניכרים בין זן־הבר של נר־הלילה (ע״ע) לבין הזנים התרבו¬
תיים שלו. התגלית הביאה אותו לחקירת אופן ההורשה של שינויים
אלה, תוך כדי פיתוח שיטות נסיוניות ומעקב מדויק. הוא הגיע
למסקנה, שהתפתחות המינים היא תוצאת שינויים גדולים וספינטא־
ניים, שכיבה "מוטאציות". מסקנתו זו עמדה בניגוד להשערת השינויים
הקטנים והרציפים שביסוד תורת־ההתפתחות של דרףן (ע״ע! וע״ע
התפתחות עמ׳ 726,720 ). בחיפושיו אחר מחקרים קודמים בנושא זה
גילה ב 1900 את כתביו של מנדל (ע״ע), שנשכחו לחלוטין. תורת
המוטאציות של פ׳ ושיטות המחקר שלו פתחו תקופה חדשה בתולדות
מחקר התורשה (ע״ע גנטיקה, עמ׳ 78 ). ם׳ חקר גם את דרכי ההעברה

247

פרים, הוגו דה — פרים, ועידת חשלום של

248

של חמרי-מזון בצמח ע״י פעפוע, וב 1877 גילה את הקשר ביו הלחץ
האוסמוטי לבין המשקל המולקולרי של חמרים המצויים בתא הצמחי
(ע״ע אוסמוזה, פעפוע).

פךים, ועידת ה#לום #ל ( 1919 ), הוועידה בה נוסחו ונחתמו
חוד השלום בתום'מלחמת העולם הראשונה (ע״ע) והוקם
חבר הלאמים (ע״ע, עמ׳ 66 ). החוזים נחתמו בין מדינות "ההסכמה"
(או "בעלות הברית") המנצחות והנלוות אליהן ובראשן בריטניה,
צרפת, אה״ב ואיטליה, לבין כל אחת ממדינות ״המרכז״ המנוצחות:
גרמניה, אוסטריה, בולגריה, הונגריה ותורכיה. הוועידה נמשכה רש¬
מית מ 18.1.1919 עד 10.8.1920 , אך עיקר הדיונים התנהלו עד חתימת
החוזה עם גרמניה ( 28.6.1919 ).

הבעיות. דיוני הוועידה התמקדו סביב 4 בעיות.

(א) אפיו המדיני והצבאי של ההסדר. במהלך המל¬
חמה האשים כל צד את משנהו בגרימתה ודרש להסיק מכך את המס¬
קנות הצבאיות והמדיניות לאחריה. בהסדרי השלום ביקשו המנצחות
לקבוע את אחריות מדינות "המרכז" למלחמה ולערער את כוחן
באופן שלא יוכלו לסכן שנית את השלום וישאו בהוצאות המלחמה.
הדרך להשגת מטרה זו פורשה בצורה שונה ע״י כל אחת מהמנצחות,
לכאורה נבעו הפירושים מההנחות המוסריות והמשפטיות שביסוד
״ 14 הנקודות" של ו. וילסון(ע״ע), שהיו מקובלות על כולם, והתבט¬
אויות אחרות של ״כוחות התנועה״ (ע״ע מלה״ע ז, ענד 654 , 668 ).
למעשה, שימשו הנחות אלו כסות לתביעות שבוססו על הנחות שונות
לגמרי בדבר גורמי המלחמה ודרכי שמירת השלום. המנצחות
ביקשו לבצע את כל ההסכמים הסודיים מתקופת המלחמה. רק לגבי
אה״ב נשאר קטן הפער בין ההנחות המוסריות לתביעות הממשיות.
הניגוד בין העקרונות המוסריים לתביעות בגין אינטרסים לאומיים
נשאר ללא פתיח.

(ב) הבעיה הכלכלית. עד אז היה מקובל שהמנוצח
משלם פיצויים למנצח, לכיסוי הוצאותיו במלחמה. במלה״ע 1 ציפה
כל צד לפיצוי המקובל לכשינצח. אבל אפיה הטוטאלי של המלחמה
הפך ציפיה זו לבלתי ממשית. שני הצדדים הלוחמים קיבלו להלכה,
אך לא למעשה, את העקרון שיש לוותר על פיצויים. הגרמנים השיגו
בחוזה ברסט־ליטובסק (ע״ע, עט׳ 904/6 ) ולאחריו פיצויים מרוסיה
ורומניה, וגם בלגיה, צרפת, בריטניה והדומיניונים הבריטיים לא
רצו לוותר על פיצויים גבוהים. הסיסמה "לסחוט את הלימון הגרמני"
היתד. מהמקובלות במערכת הבחירות בבריטניה ערב הוועידה. קשי¬
רת הדרישה לפיצויים באשמת המלחמה והעמדת הפיצויים במוקד
הדיון הכלכלי טשטשו את הבעיה הכלכלית האמיתית, שהיתה כיצד
לשקם את כלכלת אירופה; מה גם שלא היתד. דעה אחידה על
דרכי השיקום.

(ג) המאבק על דמות העולם. אחת הסיסמות החשובות
של מדינות "ההסכמה" היתד, "לעשות את העולם בטוח לדמוקרטיה".
נפילת המשטרים במדינות המרכז, או לפחות, החלפת ראשיהן היו
תנאי בל-יעבור להסדר, שאמור היד. להחליף את המיליטריזם והאו-
טוקרטיה בדמוקרטיה ליברלית. השגת מטרה זו הפכה לבעייתית
עם התגברות המודעות למשמעות המהפכה ברוסיה, ו״הסכנה האדו¬
מה" יצרה ניגודים בין המדינות המנצחות בנוגע למהות ההסדר.

(ד) מתחביןהציפיות שנתעוררו עם סיום המלחמה לבין
המציאות המדינית, הכלכלית והחברתית. התאמת המציאות לצי¬
פיות היתה אבן הבוחן לאמינות המנהיגים וניתן לראות את כל
שאר בעיות הסדר השלום ככפופות לה. סיסמות כגון "מלחמה שתשים
קץ למלחמות" אומצו בזמן המלחמה בידי המדינאים בכל הארצות
הלוחמות כמכשיר להשגת פופולריות, לשמירת המוראל ולטשטוש
חילוקי דעות. היתה הנחה שמטרות מלחמה וסיסמות מלחמה הן בסיס
להסדרי שלום, אך עד מהרד. התגלה עד כמה כסוף כל הסדר בי״ל

לשיקולי מדיניות פנים ועד כמה משפיעה דעת הקהל על המדינאים,
עקרון ה״הגדרה העצמית", למשל, עורר סכסוכים דווקא עקב המאמץ
להקים מדינות לאומיות. גם ההנחה שהתפשטות טריטוריאלית היא
תוצאה של הסכמים סודיים ולא פרי רצון עממי התגלתה כמוטעית.
הפער שנוצר בין הציפיות לבין פירוש הסיסמות ומימושן יצר מתח
ותסכול שהכבידו על מהלך הוועידה.

מהלך הוועידה. מחתימת הסכם שביתת הנשק עם גרמניה
( 11.11.18 ) עד הפתיחה הרשמית של הוועידה ( 18.1.19 ) עמד
בתקפו המצור הימי על המדינות המנוצחות. בזמן זה התארגנו המש¬
לחות והוכן החומר התיעודי. 32 משלחות השתתפו בוועידה: "ארבע
הגדולות״ (אה״ב, בריטניה, צרפת, איטליה), 3 מדינות חדשות
(פולניה, צ׳כוסלובקיה, חג׳אז), 5 משלחות מהקיסרות הבריטית
(אפריקה הדרומית, אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, הודו), 4 מדינות
אירופיות קטנות שהשתתפו במלחמה (בלגיה, יוון, רומניה, ממלכת
סרבו-קרואטיה-סלובניה) ו 16 מדינות שמעורבותן במלחמה היתה
מועטת (יפן׳ סין, בוליוויה׳ ברזיל, קובה, אקואדור, גואטמלה, האיטי,
הונדוךס. ליבריה, ני_קרגואה, פנמה, פרו, פורטוגל, סיאם [כיום:
תאילנד] ואורוגואי). משלחות רבות שלא זכו למעמד רשמי בוועידה
פעלו מאחורי הקלעים׳ ביניהן משלחות של ארמנים, כורדים, קוראנים,
מצרים ומשלחת ציונית (ע״ע ועד המשלחות היהודיות).

בניגוד לתכנית לא השתתפו המדינות המנוצחות בוועידה. כן
נעדרו ממנה רוסיה, המדינות הבלטיות, אוקראינה ופינלנד.

המוסד הרשמי המרכזי של הוועידה היתד. המליאה, שבד. היו לכל
משלחת, בהתאם לחשיבותה, 1 — 5 נציגים. רק לאחר הבחירות באנ¬
גליה ( 14.12.18 ) והצבעת אמון לממשלה בצרפת ( 29.12.18 ) ניתן
היה לפתוח את הוועידה. ב 1x1.19 נפגשו ראשי משלחות "ארבע
הגדולות״ ושרי החוץ שלהן — וילסון ולנסינג מאה״ב, לויד־ג׳ורג׳
ובלפור מבריטניה, קלמנסו ופישון מצרפת, ואורלנדו וסונינו מאי¬
טליה — והחליטו ש״מועצת העשרה״, שתכלול נוסף להם גם 2
נציגים מיפן, תהיה הגוף המכריע המרכזי. כך הפכה המליאה שהת¬
כנסה לעתים נדירות לכלי שרת של המעצמות. הוקמו 5 ועדות
שעניינן: חבר הלאומים, אחריות לפית המלחמה, פיצויים, חקיקת
עבודה בין־לאומית, פיקוח בי״ל על נמלים ונתיבי מים, ו 2 ועדות
נוספות מטעם "מועצת העשרה": ועדת הכלכלה וועדת הסיננסיס
העליונה. כן הוקמו ועדות משנה לענייני שטחים. עד לסוף הוועידה
פעלו בס״ה 58 ועדות וועדזת-משגה.

עקב לחצו של וילסון זכתה אמנת חבר הלאומים לדרגת דחיפות
עליונה והיתד. המסמך הראשון שאושר ע״י המליאה ( 14.2.19 ). אח״כ
נעשתה האמנה לחלק בלתי נפרד מכל אחד מחוזי השלום שנחתמו
בפאריס והמנוצחות חויבו לחתום עליה בלא הזכות להיות חברות בו.
נדזמת לויד־ג׳ורג׳ נעשה צעד ארגוני חשוב עם הקמת "מועצת
הארבעה״ ( 24.3.19 ) שכללה את וילסון, קלמנסו, לויד־ג׳ורג׳ ואור־
לנדר. למעשה היתד. סמכות ההחלטה בידי 3 מחבריה: לעמדת ר״מ
איטליה היתד. חשיבות רק בבעיות שנגעו לארצו. במשך חודש וחצי
קיימה מועצה זו 142 ישיבות שבד. הוכרעו במהירות יחסית כל ענייני
החוזה עם גרמניה שנידונו לפני־כן ב 1,646 ישיבות ועדות המשנה.

בריטניה, ובעיקר צרפת, ניצלו את חשיבות רעיון חבר הלאומים
בעיני וילסון כדי לסחוט ממנו הסכמה בעניינים טריטוריאליים בניגוד
לעקרון ההגדרה העצמית, שאמור היד. להיות אחד מעמודי התווך
בהסדר. כן נתגלע ויכוח חריף סביב שאלת עתיד גרמניה: וילסון
ראה את קיום עקרונותיו כערובה לבטחון השלום והדמוקרטיה
בעולם, ואילו קלמנסו סבר שעצמת גרמניה היא המאיימת על בטחון
צרפת ושלום אירופה. בריטניה נטתה מתחילה יותר לצרפת, אך
הסתפקה בחיסול הכוח הימי של גרמניה ובנטילת מושבותיה וראתה
בגרמניה גורם יציב נגד בלקניזציה (פיצול יתר של אירופה למדינות
קטנות) והקומוניזם.

249

פרים, ועידת השלום של

250

גופי-המחלוקות וההסדרים שנתקבלו:

1 ) גבול ה בטחון של צרפת. הצעת צרפת לנתק את
הגדה המערבית של הריינום מגרמניה ולספחה לצרפת או להפכה
למדינודחסות צרפתית נדחתה ע״י בריטניה ואה״ב בגלל עקרון
ההגדרה העצמית. ומשום שעליונות צרפתית ברורה נגדה את עקרון
מאזן הכוחות. במארס הושגה פשרה: הגדה השמאלית של הריינוס
ו 50 ק״מ בגדה הימנית יישארו בידי גרמניה אך יפורזו. אה״ב וברי¬
טניה יערבו לקיום מצב זה וכן יחזיק צבא של בעלות־הברית בגדה
השמאלית של הריינום ובשלושה ראשי גשר למשך 15 שנה, עם
אפשרות הארכה. פתרון זה התרוקן אח״כ מתוכן משום שאה״ב לא
אישררה את חוזה ורסאי, ובריטניה סירבה לערוב לבדה להסדר.
אלזאס ולויתן הוחזרו לצרפת.

הדאגה לבטחון צרפת בוטאה ג״כ באיסור על קיום צבא גרמני
המבוסס על חובת גיוס כללית והגבלתו לצבא קבע מקצועי בן
100,000 איש. נאסר על גרמניה להחזיק טנקים, מטוסי קרב וארטי¬
לריה כבדה, והצי המלחמתי צומצם ביותר.

2 ) הגבול המזרחי של גרמניה. דרישותיה הקיצוניות
של פולניה, שביקשה לקרוע את פרוסיה המזרחית מגרמניה, נתמכו
ע״י צרפת שרצתה בבעל־ברית במזרח נגד גרמניה ובמחסחם לבול-
שוויזם. בריטניה, לעומת זאת, לא סמכה על פולניה והעדיפה גרמניה
שאינה חלשה מדי. היא היתה מודעת לעובדה שללא שותפות רוסית
לא יהיה ממש בהסדר. אך נסיונות לזמן נציגות רוסית לוועידה
נכשלו, ולבסוף׳ בשל אי־בהירות המצב ברוסיה והמהפכה הקומוניס¬
טית של בלה קוו בהונגריה ( 22.3.19 ), הוסכם על יצירת פולניה
חזקה בשטחים רוסיים, אוסטריים וגרמניים לשעבר, כשפרוזדור
החוצה את גרמניה מקשר אותה לים. ההסכם נחתם בצלו של החשש
מפני המהפכה הרוסית ומפני אפשרות של מהפכה קומוניסטית בגר¬
מניה.

3 ) ב ע י ת ה פ י צ ו י י ם. למרות שלילת רעיון הפיצויים, דיבר
דלסון על שיקום השטחים שנכבשו במלחמה. צרפת ובריטניה
דרשו פיצויים ונזיקין, כולל נזיקין אזרחיים, ווילסון נכנע ללחץ
הצרפתי־בריטי בשאלה זו. צרפת תבעה לעצמה גם את חבל הסר
(ע״ע) העשיר במכרות פחם׳ כפיצוי על הפגיעות במכרותיה. כדי
להימנע מפגיעה בעקרון ההגדרה העצמית נמסר החבל לריבונות
חבה״ל ל 15 שנה, ואילו המכרות שבו נמסרו לניצול צרפתי.

כדי לעקוף את סיסמת ה״שלום ללא פיצויי עונשין" נקשרו
הפיצויים באשמת המלחמה. גובה הסכום נקבע רק ב 1.5.21 ע״י
ועדה המיועדת לכך, והועמד על 132 מיליארדי מרק.

4 ) הגבולות החדשים של אוסטריה, הונגריה
ושכנותיהן. ריבוי הלאומים והמיעוטים האתניים במרכז אירופה
ובמזרחה והדרישות הסותרות של המדינות השונות, נוסף לבעיות
הכלכליות הקשורות בתיחום גבולות, הקשו מאד על מציאת פתרונות.
אף לא היה פירוש מוסכם למושג ההגדרה העצמית. נוסף לצ׳כום־
לובקיה שהוקמה על שטחי אוסטריד,־הונגריה לשעבר, נאלצו אוס¬
טריה והונגריה לוותר על גליציה לפולניה, על טרבסילוואניה ובוק ו¬
בינה לרומניה, על בוסניה, הרצגובינה, דלמטיה, קרואטיה וסלובניה
ליוגוסלוויה, ועל איסטריח ודרום טירול לאיטליה. בניגוד לעקרון
ההגדרה העצמית נאסר על אוסטריה להתאחד עם גרמניה, חבל הסו-
ז־טים ניתן לצ׳כוסלובקיה, וכ 3 מיליונים הונגרים נעשו נתיני מדינות
זרות. על מרבית הפתרונות שנמצאו היו עוררין עקרוניים ונתגלעו
סכסוכים בין המדינות. סעיפי המיעוטים שנכללו בחוזי השלום
(מלבד עם גרמניה) והסכמי מיעוטים עם המדינות החדשות לא היה
בהם כדי לפתור את הבעיה (ע״ע מעוט, עמ ׳ 30/1 ). צבאות אוסטריה,
הונגריה ובולגריה צומצמו ביותר.

5 ) ההסדר הקולוניאלי החדש. וילסון הציע לשקול
מחדש עניין זה "בהגינות ואובייקטיביות". הוויכוח אודות מושבות

גרמניה ושטחי הקיסרות העות׳מאנית העסיק רבות את הוועידה.
מחד גיסא, עמדו בריטניה, צרפת ואיטליה על קיום החוזים הסודיים
מזמן המלחמה, שלפיהם היו שטחי האימפריה העות׳מאנית אמורים
להתחלק בין צרפת, בריטניה, איטליה ויוון/ ומושבות גרמניה בין
בריטניה, אפריקה הדרומית ואוסטרליה! ומאידך גיסא, עמד וילסון
על ביטול חוזים אלו. הפתרון שנמצא העביר את המושבות לשעבר
של המנוצחות לידי חבר הלאומים שמסרן כמנדט (ע״ע מנדט ונאמ¬
נות) למדינות הנ״ל. כך בוצעו ההסכמים הסודיים למעשה בלי לפגוע
בהלכה הווילסונית.

טיוטת החוזה עם גרמניה הוגשה ב 7.5.19 למשלחת גרמניה
בראשות שר החוץ בדוקדורף־רגצאו (ע״ע). המשלחת הגרמנית
תקפה את הטלת אשמת המלחמה על גרמניה ואימצה להגנתה את
עקרונות וילסון הנוחים לה ואת החשש מ״הסכנה הבולשוויקית",
וטענותיה זכו להד ניכר, אבל סעיפי החוזה שונו אך מעט. ערב
חתימת החוזה היתד, בגרמניה התנגדות כמעט כללית לחתימה, עקב
הטלת אשמת המלחמה עליה. הסטיה מעקרונות וילסון, עומס הפי¬
צויים׳ ההשפלה וההתמרמרות על ענישת העם הגרמני למרות שסילק
את הנהגתו הישנה. ממשלת שיידמן התפטרה ( 20.6 ) מתוך סירוב
לחתום על החוזה. בלחץ אולטימטום ואיום בפלישה חתמה הממשלה

החדשה (באואר־מילר) ב 28.6 על חוזה ורסאי.

א■ /• /י

ה ה ם כ מ י ם. לפי סדר חתימתם היו החוזים, שנקראו ע״ש הארמון
או האיזור בפאריס שבו נחתמו, כדלקמן: א. חוזה ורסאי עם גרמניה,
נחתם ב 28.6.19 (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עמ ׳ 466 ). ב. חוזה
סן ז׳רמן עם אוסטריה, נחתם ב 10.9.19 (ע״ע אוסטריה, עמ׳ 966 ).
ג. חוזה ניי (ץ 11 וטשא) עם בולגריה, נחתם ב 27.11.19 . ד. חוזה
טריאנון עם הונגריה, נחתם ב 4.6.20 (ע״ע הונגריה, היסטוריה, עמ׳
860 ). ה. חוזה סוור ( 68 -!׳\ 56 ) עם תורכיה, נחתם ב 10.8.20 (ע״ע
תורכיה, היסטוריה).

שני החוזים הראשונים נחתמו אך לא אושררו ע״י אה״ב. חוזה
סוור הופר מייד ושלוש שנים עברו עד חתימת חוזה חדש בלוזאן.
חוזה ורסאי הופר ע״י גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון.

תוצאות הוועידה. תנאי חחי השלום היו מתונים בהשוואה
לדרישות הקיצוניות של המנצחות או לתנאי השלום שחתמה גרמניה
כמנצחת במזרח. מה שהפך את הסדרי השלום לבעייתיים במיוחד
היתח העובדה שתחושת חוסר הצדק היתה לא רק נחלת המנו¬
צחים אלא גם נחלת מדינאים וחלקי ציבור במדינות המנצחות, וזאת
בגלל הפער שבין הציפיות של העמים וההבטחות שניתנו להם
במשך המלחמה לבין המציאות שיצרה הוועידה. אף אתת מבעיות
היסוד של חחי השלום לא באה על פתרונה: 1 ) לא היה אופי ברור
להסדר המדיני והצבאי עם מדינות ברית "המרכז". גרמניה הוחלשה,
ועם זאת הושארה חזקה למדי, ובסופו של דבר נעדרו מההסדר שני
כוחות מרכזיים — אה״ב ובדיה״מ. 2 ) ההסדר לא סייע לפתיח הבעיות
הכלכליות, הלאומיות והעולמיות. המדינות המנצחות ציפו ע״ם הנחה
מוטעית שהפיצויים יפתרו את בעיותיהן הכלכליות. קשירת הפיצויים
עם השאלה המוסרית של גרימת המלחמה פגעה מלכתחילה באווירה
נאותה לביצוע החוזה. ביקורת חריפה עליו הושמעה גם במדינות
המנצחות, כמו, למשל, ע״י הכלכלן הבריטי קיגז (ע״ע), שטען,
שגרמניה לא תוכל לעמוד בתשלום הפיצויים, והדבר עלול להיות
גורם למלחמה נוספת. הגבולות החדשים לא פתרו את בעיית הלאו¬
מיות באירופה ויצרו בעיות מיעוטים חדשות. 3 ) לא הוכשרה הקרקע
לדמוקרטיה. בכמה מדינות נכפתה הדמוקרטיה הליברלית אע״פ שלא
היתה השעה כשרה לכך׳ וסופן שחזרו לרודנות מסוכנת מזו שנגדה
יצאו בעלות־הברית למלחמה• 4 ) התברר שאת ההבטחות שמזמן
המלחמה א״א או אין רוצים למלא. מושגי יסוד כמו הגדרה עצמית,
יחסים בין־לאומיים דמוקרטיים, צמצום החימוש וחופש בימים התגלו
כחסרי ממשות, או לפחות כבלתי מושלמים. הבעיה הלאומית החריפה

251

פרים, ועידת השלום של — פריסטלי, ג׳ץ בוינטון

252

ולא נפתרה גם בגבולות החדשים. כדי להתגבר על התסכול שנבע
מהפער שבין הציפיות והמציאות זקוק היה העולם. ראשית. לשותפות
כל המעצמות בשמירת ההסדר, ושנית, לתקופת רגיעה מעין זו
שלאחר קונגרס וינה או ברלין, ומכיוון שלא קוימו שני תנאים אלו
הפכו הסדרי השלום הקדמה למלחמת העולם הבאה. וע״ע אירופה

.170—169 ור׳ מפות שם), עמ׳ 167 ׳ )

1 מתץסא . 81 • 1 ; 1920 ,.€ .£ ) 1/1 / 0 / 5107 )/ 117111 ) 7/1 , 1 ) 01110 .( -י ,
7/1( £(01107111( € 0!!!( <! 07 !!< 7! 0/ 1/1( £(12((, 1920; 1 עשןזסקתזשז. 1 ־
(£<1.), 2) £1)2101■? 0) 1/1( £. 0. 0( £0-12, 1-371, 1920-1924; .4. נמג 1 ״ג 1 ׳ ,

£22 £<211 , 1921; £. 84. 140115£ — 011. 50> 11 )/ק 2 >// / 2111 ))£ 17/121 , 1 ט 110 ד ((/

121 £12111, 1921; 0. 01 (11(:: 101 ) 121 ) 1111 '() !)' 1 ) 0112 1 ) 2 ) 11 ) 01111111 , נ 11 ,־.))ח !'(,
1930; 14. 1410015011, £(0((7>20{1'11% 1919, 1933; 0. .4. 84 ץשת)זגשג ,

1111(1 £1.1(2 1271(1 )1(7 5!!(((22(1(11 7)1( 77(01/ 0/ 7(11271071 12/111 712 0 0712 ס -
1771122 2 ) 172 ) ) 11 <) 22/11 ) 0 ) 02 , 2 ) 20111 ))£ ,־ 810 ^ 2 .ע\ ; 1937 , 2 )) 1 /) 11 ן -
£112(111(71 £77(11(712, 1938; £. 1^311 (011 0 )£ 717071 ) 071/10£ ס ) 7/1 ,ז ((,
1952; 001x1 44 1919 . 0 .£ £0712 ) 01 1/7 00111701 ) 71 !)) £11/1 ) 7/1 ,׳(ש! 1 חב ,
1963; 97. 0 ) 11011 ) 5 0011 111 ) 12 1 77 2 ) 720711 )£ 0077 7270% ) 7 7 ) 0 ,)!.שט^ג
<1(7 £771711, 1962; 11. ). 11 ) 24111 127711 22/1 ) 877 ; 7 ) £010 0011 0071/1 ,ס 1$0 שא
£011(■/ 01 / 1101 , 10 ־ 1 ) 111-03 ששז 416 . .א ; 1963 , 72 ) £707717 2 / 7771071 ) 0 מס
1/7( £0772 £. 0., 1966; .4. 0 )£ { 0 /) 1 ) 01/710171 07711 2 ) £01111 .ן ((-
77101(10%, 1968; 8. 11(1011 )־ X1(1, £0 '17011( (1( ¥(720711(2, 1969.

. ס. צי

-1773 - ? פריס, יקוב פך י ךךיןד — 5 ־ ״ז 0111 ״!>£״

1843 ), פילוסוף גרמני, חסיד האסכולה הקאנטיאנית. ם׳

למד באוניברסיטות לייפציג וינה מתמטיקה, פיסיקה ומדעי הטבע.
ב 1803 התפרסם בשל הביקורת החריפה שמתח על הפילוסופיה
?51111101(1, ?101115 0 הרומנטית הגרמנית. בחיבורו הפולמוסי 1 >ח
$011511102 , 1803 , הטעים את הצדדים האנליטיים, התאוריים והמתודו־
לוגיים של הפילוסופיה הביקרתית כנגד האידאליזם הספקולטיווי
של הפילוסופים בני דורו. ביצירתו 15 ל:א 01081 ק 1111-0 ״ 3 ) 0015 5116 א
ז£מנ 1 ת:! ¥5 ״ 1 > ;! 101 ־ 1 ? ("ביקורת חדשה או אנתרופולוגית של הת¬
בונה"), 3 כר׳, 1807 , ביקש לאשש מחדש את ביקורת התבונה
הטהורה והמעשית של קאנט ולבססה על ניתוח עצמי פסיכולוגי או
אנתרופולוגי. פ׳ שימש כפרופסור לפילוסופיה ומתמטיקה באוניבר¬
סיטאות שונות. ב 1816 חזר ליינה, התבלט כליברל, דגל באחדות
גרמניה ובשלטון תחוקתי וייצוגי והשתתף בתסיסה הלאומית של
אגודת הסטודנטים הליברליים (ז) 3 ו 01 ;>ח 5 ו 501 ז״?); בגלל פעילותו
הושעה מכהונתו לכמה שנים. פ׳ נודע בעמדתו האנטישמית הקיצו¬
נית שהתבטאה בפרסומים רבים, פ׳ התנגד בחריפות להענקת
אמנציפציה ליהודים והמליץ לאמץ, ביחס אליהם, את מדיניות הפר¬
עונים הקדמונים. ע״פ גתה, הוא "האויב האכזרי ביותר של היהודים"
בדורו. אחרי השעייתו התרחק פ׳ מחוגי המחשבה של דורו ועסק
בכתיבה ובמחקר. בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה והפסיכולוגיה היתד,
תרומתו מקורית. הוא סבר שהפילוסופיה של המתמטיקה והפיסיקה
היא דיסציפלינה עצמאית והקדים בכך את הבחנה המודרנית
בין תאוריה ועל־תאוריה. פ׳ שלל את הגישה הסלאולוגית של
קאנט לגבי הטבע והעלז; תאוריה של מכניזם מקיף שיכלול גם
את המדעים הביולוגיים, בפסיכולוגיה התרכז בחקר ובניתוח התו¬
פעות הפתולוגיות וטען כי למחלות הרוח סיבות פיסיולוגיות,
בין ספריו החשובים: 111£ נ 501 ס[ 1 ן 1 קז 43£11 < 1155115 גות 31116 ת 1 £!ס
״פילוסופיית הטבע המתמטית״), 1822 ; ! 511 ץו 1 ק 191513 ז 15 ) 1 ז 51£1 ץ$ )
?1311<11 ״שיטת המטאפיסיקה״), 11824 1 ז 5 ו{ש 15 ! 01 ץ 5 ק 151 ! 11 :> 11 נ )
!1820 ,0215 ! 0 ק 0 ז! 1 ! (״ספר עזר לאנתרופולוגיה נפשית״), 2 כר׳
15 ג 1 ק 50 ס 1 ״ 1 ? : 151 > 055011151115 016 (״תולדות הפילוסופיה״), 2 כר׳,

.1840—1837

£. £. 11 ז? 1 ?/ 0 ' 1 ?ן 155 { 1 ? 1 זה?) 4 ־ £1 0175 י ז€־ 5511 ג 0 .£ ; 1867 .? ./ .״ד

7 ,לס , 11 ! , €11 . 7 1 ז?ז? 14 ?ה ־ת/ן $1 > 41 ? 775 ? 55 ו 1¥ 4774 * ? 1 * 71 ) 0 * 41110 ? ז? 4 מ* ,
!923 2 ; 0. 5011 ; 1927 , ?%*>ז 714 ? 144 { 114 * 1 111 ) 15€41 ז? 41 -> 5 ' 8141 י זסג 1 סל .
01:0, 741? ?4111050(741? 0/ ??11£10 ; 1931 ? 2114 > 1111 ■>£ 011 4 ? 835 1 ז
. 1968 , 111 ,? 111 * 4111111 * 1 ) ח 1 >' 1 ? 4 ?■ 011 ) 4445 ,זיסלגלס? .£

צ. בר.

פריס, ריצ׳ךד — 55 ״? 1 ״ 10113 מ — ( 1723 טינטן — 1791
לונדון), פילוסוף וכוהן דת פורש (ע״ע די?נטרים), ולשי.

ב 1776 עורר פולמוס חריף, כשצידד בזכויות המושבות באמריקה
וחזה את נצחונן במלחמת העצמאות. ב 1784 התערב בדיונים על אפיה
של חוקת אה״ב והציע לאמריקנים להקים שלטון פדךלי חזק. פ׳
תמך בהתלהבות במהפכה הצרפתית. תרומתו העיקרית היתד, בתורת
המידות. בספרו 15 בז 10 \ 21155110115111 ) 21 <ן 1 :> 1 ז״? 5 ?) 0£ ׳*! 15 י\ 5 ? 4 .
(״סקירת השאלות העיקריות במוסר״), 1758 , טען שהישר ( 512111 )
והבלתי-ישר ( 2 ת 0 ■!׳") הם תכונות פשוטות של מעשים, הנתפסות
באמצעות השכל. לכן, מקור משפטינו המוסריים אינו הרגש (ע״ע
ד. יום, עמ׳ 388 ). בהיותם תכונות פשוטות, טען פ׳— ובכך הקדים
את ג׳. א. מור (ע״ע) — אין הישר והבלתי-ישר בגי הגדרה, שכן
משפטים כגון: "הישר הוא כך וכך", קובעים אילו מעשים הם ישרים
ולא את משמעות המונח "ישד". כן טען פ׳ לקיומן של חובות
לכאורה המתגלות באינטואיציה. המעשה הישר בהחלט הוא הנעשה
לאחר שקילת החובות לכאורה אלו כנגד אלו.

מס .£ .£ (ס )) 71 ) 177/171 ) 7/7 ; 710771 )) £7 / 0 7 ) 07 ) 1/1 /) 7 ס 7 , 0005 . 6 . 0

07111 0200 )£ , 15011 ) 4411 .( 1 . 97 ; 1952 , £00%111 ־ 7 / 771117 )€ 711/1 ))! £1%/7

. 1970 ,!!/%!£

פריסטלי/ג׳וזף —ץ 55£15 ״?ו 1 ק 1055 —( 1733 , פילדהד [יורקשיר]
יי — 1804 , נורתמברלנד [פנסילווייניה, אה״ב)), מדען ופי¬
לוסוף אנגלי. בנו של חייט; קיבל חינוך קאלוויניססי, אך געשה
אוביטארי (ע״ע אוניטרים). הורה שפות והיה כוהן־דת. פ׳ הושפע
במיוחד מד. הרטלי ובין ידידיו היו ב. פרנקלין ור• פריס (ע׳
ערכיהם). הוא השתתף במאבק לביטול החוקים המפלים את שאינם
אנגליקגים ויצא נגד סתר העבדים. פ׳ נחשב לאוהד המהפכה הצרפ¬
תית, ובשל כך הותקף ונהרס ביתו ום׳ נאלץ להימלט לווטטר
( 1791 ). ב 1792 קיבל אזרחות־כבוד מהאסיפה הלאומית הצרפתית,
ואף נבחר לקונוונציה (ע״ע מהפכה צרפתית, עם׳ 353 ). משרבו
אויביו במולדתו, היגר ב 1794 לאיזור כפרי באה״ב, אולם גם שם
לא זכה לאהדה. אמנם בסוף ימיו התייעץ בו הנשיא ת. ג׳פרסון
(ע״ע) בענייני חינוך.

את עיסוקו במדע החל בכתיבה על תולדות המדע. גילה שהפחם
מוליך חשמל והמציא את המשקה המכונה "מי סודה". חקירותיו
החשובות היו בתחום הכימיה של הגזים. הוא הבחין ב 9 מיני גזים,
שרק 3 מהם היו ידועים קודם. ב 1774 הפיק מתחמוצת הכספית את
מה שכונה אח״כ "חמצן", ובאופן זה הראה שהאוויר הוא תערובת
גזים. הוא מצא שהחמצן טוב לנשימה פי 4 או 5 מהאומר הרגיל,
ושצמחים ירוקים פולטים חמצן באור. ם׳ הצטיין בכשרו ליצור
מכשירי ניסוי פשוטים ויעילים.

בחיבוריו הפילוסופיים טען למאטריאליזם ולדטרמיניזם. לדבריו,
האדם עשוי חומר בלבד, והפעילות המנטאלית אינה אלא פעולת
החומר, האדם מטבעו אינו בן־אלמוות ותחיית המתים תהיה תחיית
הגוף. לדטרמיניזם כתורה מטאפיסית אין, לדעתו, שש השתמעויות
לגבי המוסר וחיי היומיום, בהם אנו מבחינים בין רצון לכפיה.
בפילוסופיה מדינית הבחין בין חירות אזרחית שראוי לתיתד, לכל
אחד, ובין חירות מדינית, דהיינו, ההשתתפות בשלטון, שיש להע¬
ניקה לאלו המסוגלים להשיג את מירב האושר לכלל האזרחים.

; 1962 , 301 — 237 , 111 ,/ 7711217 ) 01 ) 0 / £112107 1 ) ,ח 0 ז 8 ת 1 >ז 3 ? . 2 .(,

071 ! ¥ 711771 % \ 2 -.£ ,(. 4 ש) שז 10 זז 355 ? . 4 .[ ; 1965 ,.£ ./ , 011165 . 97 .£
. 1966 ,.£ ./ /ס /:/ק 0 ! 812110% 4 > , 006 ) 0 .£ . 8 ; 1965 ,/ 11020£/1 !/£

אל, וי.

פריסטלי, ג׳ון בוינטון — ץ 55116 "? ת 0 זתץ 80 01111 ( — (נר
1894 ), סופר אנגלי. פ׳ כתב כ 30 רומנים, יותר מ 20 מחזות,
ביוגרפיות רבות׳ ספרי ביקורת ומסות. מבין יצירותיו, שזכו לפופו¬
לריות רבה׳ הרומנים: 1005 ב 31 נ} 1 תכ 0 1 ) 000 115 ? (״החברים הטו¬
בים״), 1929 , ! 21501511 ? 251 !! 4 (״רחוב המלאכים״), 1930 ) המחזות:

253

פדיסמלי, ג׳ון בוינמון — סריקלם

254

001061 0208610113 (״פינה מסוכנת״), 1932 ׳ 6 ׳\ 10 !) £21111101110
(״חורשת לבורנום״), 1933 . פ׳ דוחה במחזותיו את רציפות־הזמנים
המקובלת ומחפש טכניקות חדשות. לשיא הצלחתו הגיע בשנות
מלה״ע 11 , בשיחותיו ברדיו, שהצטיינו בחוש־הומור׳ בבטחון, בפשטות
אמנותית ובמבטא עממי. לעברית תורגם: "אור יום בשבת", תש״ד.
. 1970 ,. 8 , 8 ./ ,־מק 0 ס 0 . 5 ; 1964 . 8 ./ ,צחג/י£ ״״ 1 . 0

פךיסלנד, ע״ע פרידם.

פריסלנד(וריסלנד), רקטור עמנואל ון — - £1113 ז 0 ):> ¥1
'( 6513111 ״¥ 311 ׳! 161 !״ — (נו׳ 1892 ), סופר, מבקר ועתונאי
הולנדי, יהודי. פרסם רומן 1116 ! 10 (! 6161 ,*! 1416 ז 3 י\ 1 ) 1 ש 3£5611 161 ־ 1
13860 ! (״פרידה מהעולם בשלושה ימים״), 1926 (מהדורה מקוצרת:
1936 ). עיקר יצירתו בשירה שקובצה ב נ ! 66 ׳״! 6 ׳' 118 ) 011 ^ 0116
(״התנגדות משולשת״), 1949 !* 7686021 (״סם נגדי״), 1959 . חיבר
גם סיפורים, מחזות ומחקר על תולדות השירה ההולנדית ( 1939 ).

במסתו 1 |[ 0 ׳\ 56116 ( 001 ( 1161 30 '.י 1 ! 110651311 ! 000 011111116616 06

(״מצב החירום התרבותי של העם היהודי״), 1915 , אימץ השקפה
ציונית קיצונית שלפיה אין עתיד לתרבות היהודית באירופה. קובץ
מסות שלו י״ל ב 1958 . ב 1969 י״ל זכרונותיו 611011011118611 ( 7

. 1957 ,.׳ז . 0 ,£ .׳ 1 , 31 1 ) 8131141

פריסמה אן־פטית, ע״ע מנסרה; נפיצה; ספקטרום

ן ♦ : 1 : * • :זז 1 1 • ד ׳ : •.׳ : 1

וספקטרוסקופיה.

פךיסקופ (מיוד: ג&״ססת״קמ! — להשקיף מסביב), מכשיר
אופטי המאפשר לראות מעבר למחסום. עד המאה ה 19 שימש
השם למשקפיים שנועדו לחדד את דמותם של עצמים שאינם בקו
הראיה. פ׳ פרימיטיווי מורכב מצינור ובתוכו שתי מראות—הפוכות
זו לזו, בד״כ בזווית ״ 45 לציר הצינור ולציר הראיה — ושני פתחים,
לכניסת האור ולעין, ניצבים לציר הצינור (ר׳ ציור). הם׳ מסיט
את אלומת־האור הנכנסת אליו, לרוב במקביל. את המראות מחליפות
לעתים מנסרות משולשות. התמונה נראית ישרה וקרובה, כבמשקפת.

עיקר פיתוח הפ׳ חל במלה״ע 1 , בה שימש ל 3 מטרות: לאפשר
לצופה להיות חבוי בחפירה בזמן התצפית! לאפשר לנהג הטנק
ולתותחן לצפות החוצה בלי לפתוח פתח תצפית! לאפשר ניווט
צוללות וירי טורפדות מהן (ע״ע צוללת). בימינו הונהגו שימושים
נוספים: לאפשר תצפית לתוך החללים הפנימיים של גוף האדם
(ציטוסקופ) ולתוך מקומות מסוכנים. כגון פנים כור אטומי. הס׳
הארוך ביותר ב 1970 שימש בכור בארקו (אה״ב) — 27.5 מ׳.
בשימושים חדישים מתחרים בפ ׳ צינורות האור (סיבים אופטיים).

ם" רבים מכילים מערכות עד¬
שות ומשמשים כמשקפות, או
בטלסקופים (ע״ע טלסקופ, עמ׳

762 : טלםק 1 פ בעל מוקד־מרפק,

ושם תמ׳>. ם" לצוללות ניתנים
לסיבוב ב ״ 360 , להעלאה ולהוי
רדה. הם אטומים למים ומיוב¬
שים מאדים, למניעת התעבות
על משטחי הזכוכית. ם׳ לצוללת
כולל גם כוונת ושנתות להע¬
רכת טווח. פ" אחרים ניתנים
לחיבור חיצוני למשקפות.

אחד השיקולים החשובים ב¬
יותר בתכנון ם׳ הוא גודל האוב-
ייקטיוו והאוקולר (עדשות הע¬
צם והעין)• ביבל׳ — ר׳ צוללת.

פךיסקילינוס, פריסקילמיזם - - 1.56111120 ? , 156111131.115 !?

1801 . פריסקיליאנוס ( 346 [ז]— 385 ) היה איש דת נוצרי, מייסד
תנועה אסקטית — פריסקיליאניזם—הנושאת את שמו. פ׳ נודע כנציג
חוגים בדלניים בכנסיה המקומית וכחסיד הסגפנות החמורה (ע״ע
סגוף׳ סגפנות), שהטיף בהצלחה לפרישות ולהיגזרות מהנאות החיים
כדרך לשלמות ולישועה. חסידיו הרבים וביניהם גם חבורות הנשים
פרשו מטקסי הכנסיה וקיימו כנסים משלהם, שללו את מוסד הנישואין
ואת המזקקות ליין ולבשר, נהנו לצום בימי א׳ ונעדרו מן מכנסיה
בתקופת הצום שלפני הפסחא. יריבי ס׳ מקרב הכנסיה הרשמית
ובראשם איתאקיוס, בישוף קורדובה, שראו בתנועתו מינות וכפירה,
גינו את תורות פ׳ ונאמניו בוועידת כנסיה בסרגוסה ( 380 ). כשנתמנה
פ׳ ב 380 לבישוף אווילה למרות הגינוי, פנו אל הקיסר גרטינוס
(ע״ע), האשימוהו במניכאיזם (ע״ע מניכאים) והשיגו את הגלייתו
( 381 ). פ׳ הגולה לא זכה לאוזן קשבת אצל האפיפיור דמסום 1
(ע״ע), אך השיג את ביטול גזירת הגירוש, חזר לספרד ונהגה מאהדה
עממית נרחבת. ב 384 השפיעו יריביו על הקיסר החדש, מאכסימוס,
ובמצוותו שפט סינוד בורדו ( 384 ) את ס׳ ותומכו, הבישוף אינם-
טנטיוס, באשמת פינות. כשערער ם׳ בפני הקיסר נאסר ונידון למוות
עם 6 מנאמניו בעוון מניכאיזם ומעשי כשפים. זדה זה מקדה ראשון
של הוצאה להורג בעיה כפירה בתולדות מכנסיה והוא גונה ע״י רבי-
כנסיה חשובים. המינות הפריסקיליאנית הטרידה את הכנסיה בספרד
ובגאליה עוד שנים רבות אחרי מותו. למרות הנסיוגות לבודדה
ולדכאה החזיקה התנועה מעמד עד אמצע המאה ה 6 . רק אחרי
גינויה בוועידת הכנסיה הראשונה של בראגד. ( 563 ) פחת כוחה,
ונעלמה בהדרגה. המחקר המודרני הוכיח כי אשמות המניכאיזם
והגנוסטיציזם (ע״ע גנוסיס) שטפלו על פ׳ אין להן שחר ויש להבחין
היטב בין הכתבים המיוחסים לפ ׳ עצמו, בין הכתבים הפריסקיליאניים
המאוחרים ובין המובאות והציטוטים בדברי הפולמוס של יריבי פ/

; 1889 , 111 ־ 1 , 160£ וזג 11 .א

; 1936 11/ 6 מ// ס) £ ׳ד> . 8 , 165 ^'!> ,א

. 1965 ,. 8 ןממ 2 ,חחבתז 011 ^\ . 8

י. לר.

פך־צול, אברה□ ( 1451 , אחיניון — אחרי 1525 , פרארה), פרשן
מקרא, חוקר וגאוגרף. בן למשפחה פרובנסאלית עתיקה.

עד 1473 היה במנטובה, ואז עבר לפרארה. פעל כחזן, סופר, מורה
ורופא. ייצג את היהודים בוויכוחים שנערכו בחצר דוכס פרארה,
אירקולי ד׳אסטה. פ׳ נתפרסם בחיבוריו, שרובם נדפסו רק לאחרונה:
א. פירוש על איוב (בתוך "מקראות גדולות! ויניציה, רע״ז)! ב. פי¬
רוש לקהלת (ירושלים, תרצ״ז)! ג. "ויכוח הדת", כנגד הנצרות,
ו״מגן אברהם". כנגד האסלאם, נשתמר בשתי נוסחאות ונדפסו ממנו
ליקוטים בלבד (ר׳ ביבל׳)! חידושו — בתגובה לתנועת הרפורמציה,
שנתחדשה אז, ולמשמעותה כלפי היהדות! ד. פירוש לפרקי אבות
(ירושלים, תשכ״ד), ברוח השקפת הרמב״ם כלפי הפילוסופיה, תכניה
וערכה! ה. ״אגרת ארחות עולם״ (ויניציה, שמ״ז < לאטינית: אוכם-
פורד, 1691 ), הספר הגאוגרפי העברי הראשון. חלקו הראשון דן
בחלוקת הארץ לאזורים ולאקלימים ובענייני מדידה וגאומטריה!
פרק שלם יוחד לעשרת השבטים (ע״ע) בעקבות העניין הרב בנושא
שעוררה הופעת דוד הראובני (ע״ע) באיטליה. החלק השני דן
בתגליות התקופה — גילוי אמריקה ודרך הים להודו — לראשונה
בספרות העברית. ו. פירוש קצר למקרא׳ "פרחי שושנים" (בכ״י).

1 , גרץ - ש. ם. רבינוביץ, ד״י ישראל, ד, 445-443 , תרג״ח! ש. לאווינגר,
לקוטים מספר "מגן אברהם" של א. פ׳ (הצפה לחכטוז ישראל, י״בא
וזרפ״ח 1 הנ״ל, ליקוטים חדשים ( 0¥ ,(££), 1940 ! מ. פשר. מבואו
לפירוש ם׳ לפרקי אבות. תשכ״ד! ח. ה. בךיששון, היהודים מול הרפור¬
מאציה (דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ד, 5 ), חש״ל.

פריקלס — ?ן 1 ,ג 6 ! 1 ק 6 ת — ( 495 [ 1 ]— 429 לפסה״ג), מדינאי אתונאי.

י בנם של כסנתיפוס, ממצביאי היוונים במלחמה הפרטית
השניה, ואגאריסטי ממשפחת האלקמיאונידים (ע״ע). לשניים ממו-

סכסה של שויסקום

255

פריקלס — פריש, מכם

256

ריו, הפילוסוף אנ 5 סג 1 רם (ע״ע) והמוסיקאי וההוגה המדיני דמו׳ן,
היתד. השפעה עמוקה עליו והם נהיו מקורביו ויועציו. צעדו המדיני
הראשון של פ׳ היה הצטרפותו למאשימיו של קימון(ע״ע) בשחיתות
( 463 ). ב 461 נעשה לעוזרו של אפיאלטם, מנהיג הדמוקרטים שיצא
בהתקפות על ראשי האריסטוקרטים ועל האראופגוס (ע״ע), מבצר
וסמל המסורת השמרנית באתונה. קימון, ראש האריסטוקרטים
הוגלה, וסמכויותיו ומעמדו של האראופגום קוצצו. אבל אפיאלטס
נרצח, ופ ׳ נעשה למנהיג הדמוקראטים.

באותה עת פרצה המלחמה הפלופונסית הראשונה ( 461 — 446 ).
חלקו של פ׳ בניהולה אינו ברור. לפי המקורות יזם את הקמתן של
"החומות הארוכות", שחיברו את אתונה עם גמל פיראוס (ע״ע),
והבטיחו את הקשר שלה לים ( 458 — 456 )! בתפקידו כאסטרטג הוביל
מסע ימי סביב הפלופ 1 נםום וחדר למפרץ הקורינתי( 454/3 )! כן החזיר
את דלפוי לפוקים ( 448 ). ב 446 נשלח לדכא את המרידה של אובז׳יה
(ע״ע), אך פרישתה של מגארה פתחה לספרטנים את הדרך לאתונה
ום , חזר בחפזון כדי להגן עליה; אולם מלך ספרטה ויתר על
ההתקפה וחזר לביתו. סיפרו כי פ׳ שיחד אותו. פ׳ שב לאובייה
ודיכא את המרידה. בחורף 446/5 נכרת ״השלום של 30 השנה"
שכלל הכרה הדדית של אתונה וספרטה בבריתות שלהן והתחייבות
שלא להתערב בתחום ההשפעה של זולתן.

כבר בשנות המלחמה המשיך פ' במדיניות־פנים דמוקראטית.
חידושו הגדול היה הנהגת תשלום מקופת המדינה לאזרחים משרתי
הציבור ( 1 > 1 נ;ס< 9 ס 0 ס 1 ו 4 — בתחילה לשופטים ואח״כ לחברי המועצה
ולשאר נושאי המשרות. הוא פתח את משרת הארכ(ן למעמד הזאו־
גיטים (ע״ע ם 1 לון) וכך ביטל את השריד האחרון של הפליה בחיים
המדיניים ( 457 )! כן ייסד קרן שאפשרה לנזקקים להיכנס להצגות
תאטרון. ב 451 — 450 העביר פ׳ תיקון לחוק האזרחות שהגביל אותה
לאלה ששני הוריהם אזרחים.

לאחר שהושג הסדר עם פרס ( 447 ) ושלום עם ספרטה פעל פ׳
לביצור מעמד אתונה כמנהיגת יוון וקרא לכינוס נציגי ערי יוון כדי
לדון בשיקום המקדשים, בבטחון בימים ובקיום השלום. אך חמה זו
נתקלה בהתנגדות ספרטה וירדה מעל הפרק ( 445 בערך). למרות
השלום המשיך פ׳ לדרוש מחברות הברית האטיה—דליה מסים
לקופה המשותפת, שהיתה בשליטת פקידים אתונאים ושהועברה
מדלוס לאתונה ב 454 . בכספים אלו מימן פ׳ מפעלי בניה באתונה
כשאחת ממטרותיו היתה לספק עבודה להמוני העם. חוגי האריסטו¬
קרטיה התנגדו לפעולות אלו וראו בהן ניצול בעלי־הברית והשחתת
העם. ברם לאחר שהוגלה תוקידידס בן מלסיאס, מנהיג האריסטו¬
קרטים ( 443 ), לא היו לם׳ יריבים והוא נבחר שגה־שנה לאסטרטג,
פ׳ המשיך במדיניות חיזוק האימפריה: דיכא ללא דחם את מרידת
סאמום ( 440 — 439 ), הרחיב את מפעל הקלירוכיות (מושבות של
אתונאים על אדמות בעלי הברית) והקים מושבות בשולי האימפריה;
הנהיג מידות, משקלות ומטבעות אחידים בברית ותמך במשטר
דמוקרטי בעריה.

מאמצע שנות השלושים של המאה ה 5 ראה פ׳ את המלחמה
בספרטה כבלתי נמנעת והתנגד לכל ויתור לדרישותיה; הוא הכין
את אתונה למלחמה ע״י הבטחת בעלי־ברית חדשים (קורקירה)
והגדלת הצי וערך תכנית אסטרטגית שהתבססה על העליונות
הימית ועל קיום הקשר בין העיר לים, תוך ויתור על אטיקה.
כשפרצה המלחמה הפלופונסית (ע״ע פלופונסית, מלחמה) ב 431
הצליח פ׳ לשמור על מעמדו ולהמשיך במדיניותו, למרות ההתמר¬
מרות שפשטה בעם בעקבות השחתת הארץ בידי הספרטנים. רק
מגפת הדבר שפרצה ב 430 הביאה לערעור מעמדו• פ/ שנפגע בעצמו
במחלה, פוטר מתפקידו, הועמד לדין על מעילה ונקנס; הוא שב
ונבחר לאסטרטג ב 429 ונפטר באותה שנה.

פ׳ משל ברציפות במשך יותר מ 15 שנה כמנהיג הדמוקרטים.

הוא ניהל מדיניות עקבית של חיזוק האימפריה האתונאית מול
הברית הפלופונסית (ע״ע יון, היסטוריה, עט׳ 440 ), של הבטחת
מנהיגותה של אתונה על בעלי-בריתה ושל קידום המשטר הדמו¬
קרטי באתונה ובערי האימפריה. הוא הצליח להגשים אח תכניותיו
במסגרת החוקה הדמוקרטית בזכות נקיון כפיו וכשרונו כנואם.
תמיכתו בפילוסופים, אמנים, מהנדסים וארדיכלים הביאה לפריחת
האמנות והתאטרון. בימיו נעשתה אתונה (ע״ע, עמ׳ 459 ) למרכז חיי
הרות והאמנות של יוון, ומאז היא סמל ומקור השראה לעולם כולו.

המקורות החשובים על חיי פ׳ הם: ספרי תוקידידס ("תולדות
מלחמת פלופ 1 נ 0 ום") ופלוטרכוס ("חיי פ >" ).

מ. עמית, ם׳ ואתונה בגדולתה (בקובץ: האישיות ודורה, 57 — 69 ),
תשכ״ד! ר. פלאסלייר, חיי יום יום ביוון בתקופת פ׳, 1967 ! א. ר. ברן,

פ׳ ואתונה, תשכ״ז! א. פוקס, אתונה בימי גדולתה, תש״ל 4 ; . 11

14 ז 2 י §ז 60 ן £ 1 זו[£ . 7 י ; 954 [ ,סתזס!־! .£ ; 1936 ..י/ י ו? 10 ז

; 1970 2 *?> ^ 51 ^ , 0100116 <! ; 1969 ,.</ ,ז^חו^סג^.£ ; 1954

1111111 * 41/1 * 7/1 . 8 ; 1971 , 11$ * 4111 , 3 ־ 1 ^ 80 .!׳א . 0

. 1972 ,*? 1 ק £112

מ. ע.

פף־קלס (: 1356 :> 1 ־ 1 :* 1 ). מינרל שהרכבו הכימי 180 \ (תחמוצת
המגנזיום). מתגבש במערכה הקובית. קשיותו 51 , צפיפותו
3.58 , והוא מחוסר צבע ולעתים אפור בהיר ובעל ברק זגוגי. ד,פ׳
נוצר במטמורפוזה של סלעים קרבונטיים עשירים במגנזיום (שיש-
פ׳). בארץ מופיע פ׳ באיזור המגוון של חתרורים.

הם׳ הוא חומר גלם חשוב לייצור לבני מגנזיה חסינות־אש
ומשמש גם כחומר שחיזה. מרבצי פ׳ כלכליים נדירים מאוד בטבע
ורוב הפ ׳ התעשייתי מוכן בדרך סינתטית. תעשיית פ׳ שהוקמה בערד
מייצרת את החומר ממלחי המגנזיום של מי ים־המלח, תוך הפקת
חומצת מלח כתוצרת לוואי.

פ 1 "" י רך!, אנט 1 נ י ו — 161110 ח\׳, — ( 1528 — 1569 ), משו"

רר' ומחזאי פו׳רטוגלי. פ׳ למד משפטים באוניברסיטת
קואימברה. במקביל ללימודיו התמסר לחקר הספרות היוונית. בגיל
28 נתמנה שופט עליון. הוא חיבר מספר קו׳מדיות-אופי בראשית
התהוותו של התיאטרון האיברי בכללו; אך כמחזאי נודע שמו עם
פרסום הטרגדיה הקלאסית 03511-0 16 > £5 ת 1 (לפני 1567 ), שמצאה
מחקים רבים. כל שיריו — שנכתבו בצורות אלגילת, א(ד(ת, מכתמים,
סו׳נטות — פורסמו, אחר מותו, בקובץ 351.05113005 הז!> 0 ? ("שירים
לוזיטניים״), 1598 . בשל סגנון כתיבתו הפיוטית כונה פ' "ה 1 ךטיוס
הפורטוגלי". פ׳, שכתב את יצירותיו בלשון הפורטוגלית ולא בספ¬
רדית או בלאטינית, נמנה — יחד עם ז , . ויסנטה ול. ו. דה קמואנש
(ע׳ ערכיהם) — עם הדור הראשון של מעצבי הספרות הפורטוגלית.

פריריות, ע״ע אמו־יקןה הצפונית, עם׳ 236/7 ; עו־בה,
עמ׳ 151/2 .

פך־יש, מכס — 5011 ״? — (נר 1911 ), סופר שוויצי

הכותב גרמנית. פ׳ למד גרמניסטיקה ואח״ב ארדיכלות
בציריך. הוענקו לו פרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרם ירושלים
( 1965 ). — פ׳ חיבר רומנים, מחזות, יומנים ותסכיתים. סיפוריו
הראשונים, בעלי הנטיה לניחוח פסיכולוגי, דנים בנושא שנעשה
מרכזי ביצירתו כולה, הזמן: אין קיום עצמי לזמן והוא מהווה משען
וסיוע לדמיון האדם שבתפיסתו הוא משמש בהמשכים עוקבים, שעה
שלאמיתו של דבר הכל מתרחש בו־זמנית. במחזהו הראשון, 531113
12 !ז 0 ( 1947 ), מפגיש פ׳ את ה״אני" עם אפשרויות קיומו שלא
נתגשמו; אותו נושא, בגלגול בימתי שונה, שב במחזהו : 3£16 -! 8108
ת £1 (״ביוגרפיה: משחק״), 1967 . בעיות חברה ופ 1 ליטיקה,
בהשפעת ברכט (ע״ע), ובמידה מסוימת במקביל לדירנמט (ע״ע,
כר׳ מיל , ), שאלת אחריותם של שליטים ואנשי־רוח, עמדת האדם

257

םדיש, מכס — פדישמן, דוד

258

בפני מצפונו, פשעי ה¬
נאצים והמורא בפני הרס
אטומי, היו לנושאים מר¬
כזיים במחזות: ""זי!

$16 חס 110 ! 5 ("הנה,

שוב הם שרים״), 11946
1431101 < 0111105156110 10 ס
(״החומה הסינית״), 1947 !
ובמיוחד 11 ת 3 ו 11 ־ 01 ! 8100

־ 61 ) 1£ ) 15 )ת 3 ז 8 116 ) 1 ) 110

("בידרמן והמבעירים"),
1958 ^ 110113 ״^ ( 1961 ).
הנושא של חיפוש הז¬
הות העצמית עוצב ב¬
שלושת הרומנים: - $111

הענקת פרם ירושלים לס. פריש
!עירית ירוש 5 ים, הארכיון ההיסטורי)

101 ( 1954 ) ! 3801 ? 110 ־ 1401 (עבר׳, 1963 ), 11957 501 10 מ 3 א ״ 401 <
״ 0301011801 (״יהא שמי גאנסנבייך), 1964 . כמו דמויות ביצירתו
של פירנדלו (ע״ע), גם גיבורו של ם׳ נכשל בנטילת ישות לא-לו.

פ׳ (עם דירגמט), נמנה עם נציגיה הבולסים ביותר של הספרות
השוויצית בת־זמננו. כתביו תורגמו לשפות רבות ומחזותיו העיקריים
הוצגו על בימות העולם ובישראל ("בידרמך, "אנדורה").

,ז 6 § 21 ט 84 .מ ; 1966 ,.?. 4 ^ ,חש 5 זש €1 ? . 0 ; 1957 . 1 \ , 1€ ר 1 ט $14 .£
'■!€)!^ 8 . 11 ־ 1 ׳ ; 967 [ . 14 ,ח 1551€1 ש¥\ ./ 1 ;* 1966 , 1£111 זז 1 *€ז?* 01 4 ה 11 \ 1

. 1971 ,.■׳/ . 1 \ ^ 0 י(.[מ) 41111 תז
ג. אב. י מ. ל.

פריש, ?[(״ל פון — ! 80501 ״סיר 1 ־ £31 — (נר 1886 ׳ וינה),
זואולוג גרמני. פ׳ למד זואולוגיה ואנטומיה משווה באוני¬
ברסיטות וינה ומינכן וקיבל תואר ד״ר ב 1910 . ב 1921 מונה מנהל
המכון הזואולוגי באוניברסיטת רוסטוק בגרמניה ואח״כ בברסלאו
(ביום ור 1 צלב). בשנים 1931 — 1932 הקים את המכון הזואולוגי של
מינכן בסיוע קרן ר 1 קפלר ולאחר שהבניין נהרס, בזמן מלה״ע 11 ,
עבר לגראץ באוסטריה. מ 1950 היה פרופסור במינכן ופרש ב 1958 .

מחקריו הראשונים.של ם׳ עסקו בקביעת יכלתם החושית של
דגים. בתחילת המאה חשבו המדענים כי דגים ובע״ח חסרי חוליות
הם עיוורי צבעים מוחלטים. פ׳ הוכיח כי לדגים יש יכולת אבחנה
בין צבעים, ואח״כ הראה כי יש להם כושר שמיעה ואבחנה בין
קולות העולה על זה של האדם. אח״כ חקר את הראיה של הדבו¬
רים. גם כאן הוכיח בתהילה כי לדבורים ראיית צבעים מפותחת
וכי אי־יכלתן לראות אור בתחום האדום של הספקטרום מפוצה ע״י
ראיית התחום האולטרדדסגול. עיסוקו בחקר הדבורים הביאו לפתרון
בעיית התקשורת באוכלוסייתן. הוא פיענח את "שפת" הדבורים
(ע״ע, עמ׳ 834 — 836 ). פ׳ גילה גם שדבורים יכולות לכוון את דרכן
לפי כיוון השמש גם כשהיא מכוסה עננים וזאת ע״י אבחנת כיוון אור
השמש המקוטב העובר דרך העננים. כן חקר את חושי הטעם והריח
שלהן. על השגיו המדעיים הוענק לפ׳ ב 1973 פרס נובל לפיסיולוגיה
ורפואה.

מספריו: 81010800 01005 ״ £110001111180 ("זכרונות ביולוג"),
1957 1 810000 ־ 161 ) 11118 ־ 16111161 ־ 01 1 ) 110 13680 ק 25 ״ £3 ("שפת המחול
וההתמצאות אצל דבורים״), 1965 ! 81010010 ("ביולוגיה"), 3 1967 .

פריש, רגנר אנטון קיטיל — £115011 £11111 מסזס.^ ־ 8.38031 —
(נו׳ 1895 , אוסלו), כלכלן נורווגי, למד באוניברסיטה של
אוסלו והיה בה פרופסור לכלכלה ולסטטיסטיקה עד פרישתו לגינד
לאות ( 1965 ). ב 1969 קיבל, יחד עם יאן טינברגן מהולנד (נו׳
1903 ), פרם נובל הראשון לכלכלה על הביטוי המתמטי של התאוריה
הכלכלית.

ם׳ הוא מאבות האקונומטריקה (ע״ע כלכלה, עמ׳ 883 ), מקים

החברה האקונומטרית ועורך בטאונה עד 1955 . הוא שימש יועץ
כלכלי לממשלות שונות והיה מראשי המכון לכלכלודחברתית.

תרומתו העיקרית של פ׳ למדע הכלכלה היא פיתוח מודלים מת- ׳
מטיים שמתארים תנאים כלכליים ספציפיים שבהם ניתן, ע״י שינוי
אחד המשתנים במשוואות, להגיע לניתוח האלטרנטיבות למדיניות
כלכלית. מאחר שלא ניתן להגיע לתאוריה דינמית ע״י הוספת ממד
הזמן לתאוריה סטאטית, פיתח פ׳ מערכת הגדרות ומודלים שמאפ¬
שרים בדיקה ופתרון לבעיות הקשורות בדינמיקה הכלכלית.

פ׳ עסק גם במדידה סטטיסטית של תועלת ההכנסה השולית
ופיתח עקומות כדאיות שולית ותיאר את מידת האוטונומיות שלהן.
עקרון האוטונומיה של פונקציה או של משוואה, שפיתח פ׳, מגדיר
את ־מידת תלותם ההדדית של גורמים שונים באותה מערכת. ככל
שהגורם עומד בפני עצמו ואינו נופל בהעדר הגורמים האחרים,
הוא אוטונומי יותר. עקומות הכדאיות השולית, למשל, הן אוטונומיות
יותר כשמדובר במוצרים, ואוטונומיות פחות כשמדובר בשירותים
או בכסף, בהיותן אז תלדות יותר במערכות־ייצור ובהרגלי תשלומים
המשתנים בתהליך הכלכלי.

מ 0 פריו 1 ^) 1111 ( 8 011131 ־ 431 < 40351111118 < ) 0 15 ) 110 ) 40 ) 1 ׳\! 0 א
(״שיטות חדשות במדידת תועלת שולית״), 1932 ! 11 ס 30311 קסז?
£60110111105 10 תז 113 ץ 0 11 ! 011101115 ־ 1 ? 11156 נןרת 1 31111 011101115 ־ 1 ? ("בע¬

יות התרחבות ובעיות דחף בכלכלה דינמית״), 1933 ! 01 43x11113 <
41011113 <, 1960 ! 100 ) 100 ) 10 ? 0£ ׳ל 8601 יד (״תאוריית הייצור״), 1965 .

פךישוין, מיכאיל מיכאילוביץ׳ - 1(1X311/. >111X311X0 <

ממשסעמקד! — ( 1873 — 1954 ) ,סופר רוסי סובייטי. פ׳ שהיה
בן למשפחת סוחרים, למד חקלאות, אך עסק רק מעט במקצועו! תחת
זאת הרבה לסייר במרחבי רוסיה, שמו כסופר נודע ב 1908 , עם
פרסום ספרו טמזח ^!!!ג־זץזוס!! 3.10 ק>! 8 ("בארץ הציפורים
הלא-נפחדות"). בעה״ח ועולם הצומח, שבאמצעותם ביקש להבין
את נפש האדם, משמשים נושא עיקרי ליצירותיו. ספרו 0011351 .^
(״טפטוף ביער״), 1940 , בנוי כמעין אוםף-מיניאטורות —

שיטת כתיבה שהיחד! אהובה עליו. פ׳ כתב גם סיפורי אגדה לילדים.
כמו-בן חיבר רומן אוטוביוגרפי,, 146111 £31116033 ("שרשרת [המ¬
כשף] קאשצ׳י״), 1923 — 1930 , מעין אגדת-חיים המשופעת בסמלים
פולקלוריסטיים. — סגנונו של פ׳ עשיר ותמציתי! לשונו מבוססת
על חקר הלשון העממית החיה. הוא היה אחד הסופרים הסובייטים
המעטים שלא בחרו במהפכה ובמלחמת־האזרחים כנושאים ליצירתם.

מספריו י״ל בעברית: דן שן! שורש החיים, 1942 , חברבור —

חית היער (שנים עשר סיפורים), 1943 ! ספורי ציד, תשכ״א.

. 1967 , 1 .? ./׳). 1 * 0 , 1 ק 11 !ג? . 11

פרישות, ע״ע נדר, נזירות; צופיות.

פךישמן, דוד ( 1859 [?], זגש׳ [פולניה] — 1922 , ברלין). סופר,
מבקר ומתרגם עברי. בן למשפחת סוחרים אמידה. קיבל
בבית הוריו, בלודז׳, חינוך מסרתי וכללי. הושפע מהמקרא, מהספרות
האירופית הקלאסית והרומנטית (ביירון, היינה ועוד) ומשירת מיכ״ל
ויל״ג. ב 1878 הופיעו ב״השחר״ יצירותיו הראשונות, וב 1881 כתב
את סיפורו הגדול "יום הכיפורים", שקבע את המתכונת הלירית-
סנטימנטלית של סיפוריו. במאמרו "ממסתרי ספרותנו" (תרמ״א),
שהיה מכוון נגד פ. סמולנסקין (ע״ע), ובחוברתו "תוהו ובוהו"
(ורשה, תרמ״ג), שתקפה את "המליץ" של צדרבאום (ע״ע) וחבר
סופריו, החל פ׳ את מאבקו בבטלנות ובחוסר הגישה האסתטית
ששררו בספרות העברית, ולא נרתע מלפגוע גם בחשובי זמנו.
במאמרו "מליץ אחד מני אלף" ("האסיף", תרמ״ו), הגן על י. ל.
גורדון (ע״ע) מפני ביקרתו של לילינבלום (ע״ע), ותבע את שחדור
השירה והאמנות מכל עול אידאולוגי. בשנים 1881/3 התגורר

259

פרישמן, דוד — פרבסימלם

260

בגרמניה, ואז תרגם לעברית
את "ידיעות הטבע" של א. ברנ¬
שטין (ע״ע). ב 1886/7 השתתף
בריכת "היום" בפטרבורג, בו

זד זי

המשיך את מאבקיו אלו והחל
מראה את כוחו בפיתוח הפלי־

טון העברי("אותיות פורחות").

פ׳ שלל את תנועת "חיבת ציון"

והציונות ומתח ביקורת חריפה
על מנהיגיה, אך שינה את דעתו
לאחר ביקוריו בא״י ב 1911/12 .

לנוכח עבודת־הכפיים של המת¬
יישבים היהודים נשתכנע כי
א־׳י תקלוט במרוצת השנים כמה
מאות אלפי פליטים, שיקימו בה
מרכז לאומי אוטונומי("בארץ",

1913 ).

זמן מה כתב פ׳ במאספים
היידיים של שלום־עליכם ושל
מ. ספקטור, והפואמה שלו "או¬
פיר" ( 1888 ) מציינת שלב ב¬
התפתחות השירה היידית. בשנים 1890 — 1894 השלים את השכלתו
באוניברסיטות ברסלאו, ולצד כתיבתו המקורית עסק גם בתרגום
ספרי מופת ומדע אירופיים, ביניהם: "דניאל דירונדה" לג׳. אליוט
(תרנ״ג) < אגדות וסיפורים לה. אנדרסן (תרנ״ו)! "משירי פושקיך
(תרנ״ט) ו״קיך לביירון (תר״ם).

ב 1901 וב 1904 ערך ם׳ את השבועון "הדור", שנועד לפתח
בקהל הקוראים העברי טעם ספרותי מעולה. שם פרסם את ה״מכתבים
על דבר הספרות׳/ שיצאו לאור לאחר מותו בספר (תרפ״ג). אף
שהשתתפו עמו מיטב הסופרים, וביניהם מנדלי מו״ם, פרץ, ביאליק
וטשרניחובסקי, נפסק "הדור" מחוסר חותמים. פ׳ המשיך את פעולתו
כעורך השבועון "הזמן" והרבעון שצורף אליו, ואח״כ ערך את ?!בצי
"ספרות" (ב , —ר', תרס״ט—תר״ע) ו״רשפים" (תרס״ט—תרע״א).
ב״רשפים" הופיע תרגומו של "כה אמר זרתוסטרא" ,לם. ניצשה.
ב 1911 ערך בוורשה עתון יומי, "הבוקר", ואח״כ הצטרף למערכת
"הצפירה" המחודשת. לפרנסתו הרבה לכתוב בעתונות היידית ב¬
וורשה, בעיקר — תרגום כתביו העבריים. סגנונו היידי, שהושפע מה¬
גרמנית, לא הצטיין! אעפ״ב נחשבים 7 כרכי היידית שלו ( 1909 —
1927 ) בין ספרי היסוד של ספרות זו. בתר״ע הוציאה הוצאת "מרכז"
בוורשה את ״כל כתבי ד. פ׳ ומבחר תרגומיר׳ ב 16 כר׳ וכרך נוסף
של הערכות וביוגרפיה.

ב 1915 עבר ס׳ לאח־סה, ובה תרגם בשביל הוצאת "מוריה" את
״שיחות האחים גרים״ (תרע״ט) והשתתף במאסף ״כנסת״ ( 1917 ).
לאחר פרוץ המהפכה הזמינו א. י. שטיבל לשמש עורך ראשי של
הוצאתו במוסקווה. פ׳ ערך תכנית נרחבת, שעיקרה תרגום שיטתי
של מיטב הספרות העולמית, כדי שלא יזדקק הקורא העברי ללשונות
זרות. במרכז הפעולה עמד כה״ע ״התקופה״, שם׳ ערך את 15 כרכיו
הראשונים והתווה את דמותם של הכרכים הבאים. ב 1919 יצא ם׳
לוורשה, ומשם, ב 1920 , לברלין. בשנים ההן כתב את סיפוריו המק¬
ראיים, סיפורי "במדבר", שבהם הגיעה יצירתו המקורית לשיאה.
כן המשיך בעבודת התרגום (שירי רבינדרגת טגורה! "ממעמקים"
לא. ויילד! ״תאיס״ לא. פרנס! "קוריולנום" לשיקספיר! ועוד),
וערך תרגומים של סופרים אחרים. לאחד מותו י״ל בין השאר:
"במדבר" (תרפ״ג)! תרגום ה״אגדות" למ. נורדאו (ע״ע) וקובץ
איגרות פ׳ בעריכת א. ר. מלאכי (תרפ״ז). בשנים 1929 — 1935 הו״ל
אלמנתו מחדש 9 כר׳ מיצירותיו.

פ׳ היה מבוניה ומחדשיה הגדולים של הספרות העברית. בסגנונו
המיוחד הוכיח ם׳ את חיוניותה של העברית המקראית, שבאוצר
מלותיה הביע רגשות ומחשבות בעוז ובדיוק מפתיע. עיקר יצירתו
הן הנובלות שבמרכזן עומד, לרוב, היחיד המתנגש עם החברה
ומוסכמותיה. הסיפורים ספוגים סנטימנטליות לירית והסופר מבין
לגיבוריו בתלאותיהם. בשירתו ניצל באמנות רבה מוטיווים עממיים
ואגדיים ("הנדבה", "המשיח", "בשביל המשיח", "אגדות"). כן
הצטיין בשירתו הסאטירית ("אלילים", "חלום הכליף ופתרוניו").
המעבר להברה הספרדית גרם לאיבוד קסמם של שירים אלה.

ביקרתו לא נתבססה על כללים אסתטיים או רעיוניים מוצקים,
אלא על הערכת היצירה מבחינת הטעם הטוב האישי. היא הדריכה
את הסופרים לחתור לרמת הספרות המערבית.

בתרגומיו, שאין בהם דייקנות מלאה, שאף פ׳ להביע את רעיונות
המחברים ברוחה המקורית של השפה העברית. ל תרגומיו ערך קיים
גם היום. לאחרונה י״ל כל כתביו ותרגומיו כמפעל ציבורי בחסות
הנשיא המנוח ש. ז. שזר (ירושלים, תשכ״ה). וע״ע עברית, ספרות,
עם' 687 .

ז. פישמן, ביוגרפיה וביכל׳ (עין הקורא, א׳), תרפ״ג! מ. קליינסאן,
ימיותו של יסת (בתוך: ומדות וקומות, 173 — 188 ), 1928 ! י. סיכמו,

ד. ם׳ (מאזנים, 4 ) תרצ״ב! נ. סוקולוב, אישים, ב/ 20 — 35 , חרצ״ה ;

פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ג׳, 78 — 123 , תש״ז 6 <

ג. אלקושי, "הדור" בעריכת ד. ם׳ (גליונות, כ״ו), תשי״א/י״ב!

ש. קרמר, ספוריו הראשונים של ד. ם׳ (גליונות, כ״ח), תשי״ג! הנ״ל,
שירח פ , (כרמלית, א׳), תשי״ד 1 ש. צמח, על הראשונים ועל האח¬
רונים (בחינות, ר), תשי״ד: א, קדיב, עסרה ליושנה, 118 — 236 ,
תשי״ז! א. שאנן, הספרות העברית החדשה לזרמיה, ב׳, 225 — 249 ,
1962 ! מ, אוגגרפלד, בין מ. י. ברדיצ׳בסקי לבין ד. ם׳(מאסף לדברי
ספרות, בקורת והגות, ה'—ר), תשכ״ה/ו! מ. גלבוע, בין ריאליזם
לרומנטיקה! על דרכו של ם׳ בביקורת, תשל״ה 1 ש, קרמר, דמות
המבקר (בתוך: ד. ס׳, ילקוט מסות, 7 — 43 ), תשל״ה.

י. ס.

פךכסיטלס — — (פעל 370 — 330 בקירוב לפסה״נ),

פסל יווני, יליד אתונה. פ׳ היה, ככל הנראה, בנו של
הפסל קפיסודוטוס. הוא פיסל בעיקר בשיש, שאת עיבודו הדגיש
בצביעה קלה. יצירתו "הרמם עם דיוניסוס התינוק״ (תמ׳: בר׳ ט״ו,
עט׳ 326 ) נתגלתה באולימפיה, ב 1877 , בצורתה המקורית. לאחרונה
קמו עוררים על מקוריותו של הפסל, אם כי סגנונו של פ׳ ניכר בו
היטב. פרוטומה מקורית מהמאה ה 4 לפסה״נ, שנמצאה באלופים,
מזוהה ע״י חוקרים רבים כ״אובולוס״, מעשה-ידיו של ם׳. כ 50
העתקים וחיקויים נשתמרו מפסל־השיש הנודע שלו, "אפרודיטי
מקנידוס״ (תבר: כר׳ י״ט, עמ׳ 584 ), שבו תיאר פ׳ את האלה,
לראשונה, במלוא עירומה, בהדגשת הקווים המלאים של הגוף,
כשהיא שרדה בשלווה ובריכוז, מניחה בגדה על אגרטל לקראת
רחצה טקסית. הפסל היה לאבטיפוס לנוסחות הלניסטיות של פסלי
אפרודיסי. "אפולון סאוח׳קטונום" ("הורג הלטאה"! תפד: שם),
הידוע מהעתקיו, פוסל בארד, ומתאר את האל בדמות עלם ענוג
ומהורהר. פסל-שיש "ארטפים בראורוניה", שהוצב באקרופוליס
ב 346/5 לפסה״ג, מזוהה עם ההעתק הרומי, "ארטמים מגאביאי"
(לובר, פאריס). העתקים רבים נשתמרו גם מן הפסל "סאטיר מוזג
יין", שם׳ חשבו למעולה בפסליו. עוד פיסל פ׳ נימפות, פוזות ואלו-
הויות שונות.

פ׳ הוא הנודע בפסלי תקופתו. יצירתו היא מעין תגובה לעידון
המופרז של האסכולה האטית מסוף המאה ה 5 לססה״נ, והיא מבטאה
את רוח המאה ה 4 (וע״ע יונית, אמנות, עט׳ 584/5 ). לעומת השגב
הקלאסי, שורה על אליו. האנושיים והרומאנטיים, ״חן פראכסיטלי":
נאטוראליזם רך בפיסול הגוף, הטיה עזה וחיננית הצדה, פרופורצ¬
יות מוארכות וראש קטן ורכון. עיצוב רב־דקדות וחלק מאד של
השיש מעניק גוני אור וצל, רוך וחושניות לעירום, שם׳ נהג להנגיד
לו בגד במיגוון קפלים מתוחכם. ם׳ השכיל להעניק לפסליו מבט לח
וחולמני. באמצעות העין הצרה, העפעף העליון הדק וצביעה מעודנת.

ד. פרי׳&ס!

261 פרגסיטלס ■

השפעתו של פ׳ היתד. רבה ומספר תלמידיו גדול. מסרתו, באשר
לטכניקה ולבחירת הנושאים, נשתמרה ופרחה בפיסול ההלניסטי.
הרומאים הרבו להציב העתקים של פסליו במקומות פומביים
ופרטיים, וכך שרדו העתקים רבים מיצירותיו.

; 1932 .£ . 0 ; 1932 , 190636 .? ; 1905 ,.< 1 ,ז־סזז־? .ס

. . 1 >ז 163 ? . 011 ; 1948 ,.ץ ״#ס . 6 נמ׳ 6 // , 8100361 . 0

1 ): 70 ) 11 ) 111 071 15 </ 77 ) 1 , 0717 7100 ,ז 16 ( €1 ון־ 1 ג 0 ■א ; 1958 , 111 , 6 ״/ 377 ׳£
. 1954 ,( 1,5/111 ,* 211 ) ,ץ 71 )י 1 ס 7 )<ז 00

ב. ב.

פרכת, ע״ע ספר תורה, עם׳ 448/9 .

5 ו*ל, !' 1 ^ — 3161 ־ 1 0111113311116 — ( 1489 — 1565 ), מטיף ומתקד
דת פרוטסטנטי צרפתי. פ , למד בפאריס והיה מתלמידיו
של ההומניסט ד. לפור ד׳אטפל (ע״ע). בהשפעת מורו אימץ את
רעיונות הרפורמציה. ב 1523 נאלץ לעזוב את צרפת והחל בפעולתו
הרפורמטורית בבאזל. קנאותו והפולמוס החריף שלו עם ארסמום
(ע״ע) גרמו לגירושו מן העיר. בשנים שלאחר מכן פעל והטיף
במקומות שדנים, בסטרזבור ובמונבליאד ( 1 >: 31 ו 61 *נ! 10 \). שם כתב
את חיבורו העיקרי 3116 ת 1 ומ 50 (״סיכום״), 1525 , שהוא ד,"אני מא¬
מין" הדתי של פ׳. פעולתו למען הרפורמציה קיבלה דחיפה נמרצת
במיוחד ב 1530 , אחרי שברן ונשאטל ( 114161 :>! 61 א) עברו לפרוטם-
טנטיזם (ע״ע). ב 1532 פעל בז׳נווה, אך רק ב 1535 עלה בידו
להשפיע על מועצת הקנטון לאמץ את האמונה החדשה והוא השאיר
את מלאכת הארגון בידי ידידו ד. קלוין(ע״ע). פ׳ היה מלומד גדול,
שלם בעברית וכשרונו הרטורי תרם הרבה להצלחת פעולתו הדתית.

. 1931 .ס , 196131116 . 5

פר ל, ג׳ימז תומס — 311611 ? 3$ חז 10 !ז 31x16$ ( — (נר 1904 ),
סופר אמריקני. ם׳ עסק בעבודות שונות, ובגיל מאוחר למד
כתיבה באוניברסיטת שיקאגו, עיר־מולדתו. העיר ופועליה האיריים-
קתוליים שימשה רקע לרבים מספריו. הבולטים בסיפוריו הרבים הם
4 סדרות־רומנים, מהן הטרילוגיה ח 3 ^״ 0 < 1 31011$ ( 1935 ), המתארת
את ההרס המתחולל בגופו ובנפשו של נער בגלל מוצאו החברתי
ובהשפעת חבורות־רחוב; ו 6111 אי 0 ׳<תח 03 , ב 5 חלקים ( 1936 ;
1938 ; 1940 ! 1943 ! 1953 ), סיפורו של נער המצליח להימלט מחוגו
החברתי הצר. כ״כ כתב פ' ספר על ישראל, 3$$ ? ס! 6 ות 00 11143$
(״ויהי), 1958 , המכיל רשמי מסע בארץ. כן חיבר סיפורים קצרים,
שירים׳ מאמרי־ביקורת על ספרות ומסות אוטוביוגרפיות. — פ׳ נחשב
סופר נטורליסטי מסוגו של דריזר (ע״ע), אולם בניגוד לדמויותיו
של דריזר נהנות דמויותיו של ס׳ מבחירה חפשית. ההשפעות הלא־
נטורליסטיות שבסיפוריו מקורן ביצירותיהם של מ. פרוסט וג', ג׳וים
(ע׳ ערכיהם). שיטת החזרה על פרטים מציינת את כתיבתו. בעברית
הופיעו: שדות החטא, א—ב, תשי״ב! לילות אהבה, תשכ״ג.

. 1971 ,. 7 . 11 'ד ./ , 1 ) 81306 .£

פו*ל, יוסף ( 1773 , טרנופול — 1839 , שם), דמות מרכזית
בתנועת ההשכלה (ע״ע) בגליציה, מגדולי הסאטירה-
הסיפורית העברית בזמנו. בנעוריו נמשך לחסידות והכיר מקרוב
את ההווי והספרות שלה. לרגל מסעו בערי גליציה הושפע מרעיונות
ההשכלה והיה אחד מראשי לוחמיה. היה נתון להשפעתו של מורו,
המשורר ד. גינזבורג מברודי, ום. מ. לפין(ע״ע), המקשר בין השכלת
ברלין וגליציה. פ׳, שרכש לו עמדה כלכלית איתנה, פעל רבות בשדה
החינוך ובחיי הציבור, ובעזר בשלטון הרוסי (עד 1815 ) והאוסטרי.
ב 1813 ייסד בטרנופול בי״ם ברוח ההשכלה המתונה וכל ימיו ניהלו
ודאג לביסוסו. פעילותו הציבורית הצטיינה במאבק בחסידות, שהת¬
פשטה בזמנו בכל וולין, פודוליה וגליציה.

פעולתו הספרותית החלה במקביל לפרסום "סיפורי מעשיות" של
ר׳ נחמן מברצלב (ע״ע) ושל ספר ״שבחי הבעש״ט״( 1815 ). ב 1814 —

• פדל, יוסף 262

1816 פרסם לוחות־שנה אינפורמאטיוויים, שכללו גם פרקים מחז״ל
ומדע פופולרי ברות המשכילית־דידקטית. לא כל כתביו נתפרסמו
בדפוס, אף לא לאחר מותו, בגלל עיכובים מצד הצנזורה האוסט¬
רית — שנמנעה מלהרגיז את קהל החסידים באוכלוסייתה היהודית —
וגם ם׳ עצמו גנז כמה מיצירותיו, שלא פיימן. חלקן הולך ומתפרסם
בימינו וחלקן אבד, בנראה, בשואה, עם ספרייתו בטרנוסול; שרידים
חשובים שמורים כיום בירושלים. חלק מיצירותיו נודע לבני־דורו
בב״י (כגון חיבורו הגרמני נגד החסידות) וחלקן נתפרסם באיחור
רב: ספרו ״בוחן צדיק״ נכתב ב 1825 ועוכב בידי הצנזורה עד שנדפס
ב 1838 . אף זהותו כמחבר לא היתד. ברורה תמיד לקהל הקוראים,
משום שחתם בשמות בדויים. פ׳ היה ידוע לחוקרים, בעיקר, כסופר
עברי, אולם כיום חזר ונתגלה, כי חיבר פולמוס אנטי־חסידי בגרמנית.
שכבר נודע בזמנו (ר׳ להלן), וכי באמת היה סופר תלת־לשוני —
עברי, יידי וגרמני. יצירתו המרכזית — ״מגלה טמיריך (וינה, 1819 ),
ניתרגמה על ידו, במקביל, ליידית(וילנה׳ 1937 ), וכה״י של הסיפורים
בנוסה ר׳ נחמן מברצלב, נכתב אף הוא דו־לשונית (ירושלים, 1969 ).
מיצירתו היידית ידועים עוד עיבודו של רומן היסטורי בשם "אנטי-
גוגוס", ותרגום ליידית (כנראה מגרמנית), של "תום ג׳ונז" לסילדינג
(ע״ע); כה״י של "תום ג׳ונד׳ נתגלה ברובו בשנים האחרונות. למרות
תרומתו החשובה לפרוזה היידית, לא היד. פ׳ מאוהדי שסה זו והוא
נזקק לה, בעיקר, ככלי יעיל להפצת רעיונות ההשכלה בקרב ההמון.
אולם כתביו ביידית נשארו גנוזים בימי חייו וע״כ לא מילאו תעו¬
דתם זו.

פ׳ השתדל לעודד את השלטון האוסטרי להילחם בחסידים, באמ¬
צעות תזכירים עדנים שהגיש, ללא-הרף (נתגלו ונדפסו רק בדורנו),
ובעצמו לחם בהם בדרכים ספרותיות־תעמולתיות — בדרך הפארודיה,
הסאטירה והתיעוד העדן. בחיבורו הגרמני בכ״י ( 13$ > 01161
1816 ,מ 111 > 3$$1 ! 01 16 > 561 ! 16 > מ ¥6$6 \), האשים את החסידות בסיכון
שלום המדינה ובהולכת-שולל המוני מאמינים תמימים. הוא הוציא
בו את דיבת החסידות גם לקורא הלא־יהודי, באמצעות אנתולוגיה
עוינת. מעוותת לפרקים, מהמקורות החסידיים. כן נזקק לאחיזת-
עיניים ספרותית, משביים את הבדיה של המשך לסיפורי ר׳ נחמן
מברצלב, שנתגלו, כביכול, אחרי מותו. הוא כתב השלמה, כביכול,
ל״מעשה מאבידת בת מלך״ — שלא הושלם בידי ר׳ נחמן עצמו —
וחיבר, בנוסח בדוי זה, סיפור נוסף (,׳מעשה מאבידת בן מלח),
בעברית וביידית. סיפורים אלה מטיפים בדרך מוסווית למאבק בחסי¬
דות, לא רק באמצעות עיון בספרי מוסר וחכמה, אלא בסיוע המלך,
המבער את החסידות בכוח הזרוע.

בספרו העיקרי, "מגלה טמירין", ניכרת, בין השאר, השפעת הסי¬
פור הסאטירי בצורת מכתבים, כפי שנתגבש אז בצרפת ובגרמניה,
בעיקר מייסודם של ש. ל. מונטסקיה (ע״ע! "מכתבים פרסיים")
ודלנד (ע״ע). למסורת אפיססולארית זו מבחוץ נצטרפה זיקתו של
ם׳ לנוסח המכתב החסידי׳ ששימש לו בסים לאחיזת־העיניים הספרד
תית. ספר זה בולל הקדמה, אפילוג ו 151 מכתבים, ונטען בו ש״הובא
לדפוס" בידי "עובדיה בן פתחיה" המציג עצמו כחסיד נלהב, בעל
סגולות של רואה ואינו נראה וקפיצת הדרך, שהשיג את האיגרות
באורחפלא. המסלול העלילתי המרכזי הוא החיפוש אחר "םפר״(״בוך")
גרמני(כה״י הגרמני של פ׳) המסכן כביכול את קיומה של החסידות,
בגלותו את סודותיה הכמוסים בפני נכרים. מעשה החיפוש מתנהל
במתכונת של קומדיה של טעויות. עלילות המשנה נועדו אף הן להציג
את הפגום בהוד החסידים, תככיהם ומזימותיהם, במאבקם ליתרונות
חמריים, מאבק רצוף תחבולות־שוחד, מרמה, סחטנות והפחדות —
באספלקריה הסאטירית המעוותת. העלילה הסבוכה מגלה עם זאת
גם צדדים אותנטיים של ההווי החסידי, שלמרות כל מאמצי ם׳ נשמטו
מפיקוחו הסאטירי, הום משכנעים גם כיום בחיוניותם, טבעיותם וההו¬
מור שבהם. העברית של המכתבים, רודית היידישיזסים בניביה

263

פדל, ייוסף

פרלוג, ולדמיר

264

ובתחבירה׳ מעניקה לשפת החסידים גמישות וכושר הבעה ראלי׳ אף
שפ׳ עצמו ראה בה לשון נלעגת׳ הפוגעת באידאל הלשון המשכילי
"הצח".

המשך לספר זה הוא ״בוחן צדיק״ (פראג׳ 1838 )׳ המורכב מחטיבה
דיאלוגית שעניינה תגובות קוראים על "מגלה טמיריך וחליפת
מכתבים. לגיבור, עובדיה בן פתחיה, הוענק פנקם־פלא הרושם בסתר
את שיחת הבריות. למחוק את הנרשם מעל דפי הפנקס יכול רק
איש ישר בתכלית והחיפושים אחריו הם עילה לחישוף סאטירי נוקב
של כל שכבות הציבור היהודי: אדמו״רים, רבנים׳ סוחרים, בעלי־
מלאכה ומשכילים, הפגומים כולם בעיניו. האיש הישר בתכלית מתגלה
לעומת זאת בדמות איכר יהודי בכפר נידח בדרום־רוסיה, בתוך משטר
אוטופי כמעט של ציבור חקלאים יהודים.

ם׳ פרסם גם מכתבים בודדים בקבצים "כרם חמד" שי״ל בווינה.
בעיקר יצוינו מכתביו נגד קופת רבי מאיר בעל הנס (ע״ע) ומכתב —
שנשאר גנח בימי חייו — של "חסיד" המתלוצץ על חולשותיהם
של המשכילים׳ הרודפים אחר הכבוד ואחר המליצה הריקה מתוכן.
כתבי פ׳ זכו כיום להתעניינות מחודשת, בעיקר הודות לסגולותיהם
הספרותיות ולאותנטיות ההיסטורית שבהם׳ מעבר לכוונותיו המגמ¬
תיות של מחברם.

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב׳, 280 — 320 .
תשי״ב 2 ! י, וויינלעז (בתוך: י. פערל-ס, יידישע כתבים), 1937 !

ח. שמרוק, דברים כהוויתם ודברים שבדמיון ב״מגלה סמירין" של
י. ם׳(ציון, ב״א), תשס״ז! ר. מאהלר, החסידות וההשכלה׳ 155 — 208 ,
1961 ! ש. ורסס, עיונים במבנה של "מגלה טמיריך ו״בוחן צדיק"
(תרביץ, ל״א), תשכ״ב; הנ״ל, חיבור סאטירי לא־נודע של ם׳,
(הספרות, א׳), תשכ״חז הנ״ל, גנזי י. ם׳ בירושלים (האוניברסיטה,
י״ט), תשל״ד: א. רובינשטיין, כתב היד "על מהות כת החסידים"
(ק״ס, ל״ח), תשכ״ג! הנ״ל, מדרש השמות של י. פ׳ (תרביץ, מ״ג),
תשל״ד; ח. שמרוק-ש. ורסס (מהדירים), י. ס/ מעשיות ואגרות,
מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו, תש״ל 1 ,תס 135 ׳\ 1 ; 0 , 1

1x1 , 61—73, 1907.

ש. ור.

פלל, ל ) ךל ]־י, ברון — 61 ־ 1 ? 311 זז 61116 ש£ 1 ז £3 — ( 1839 — 1899 ),
פילוסוף גרמני, מנהיגה הרוחני של התנועה הספיריטיסטית
בימיו. ם׳ חקר את התופעות הפאראפסיכולוגיות באובייקטיוויות
מדעית בשעה שהפילוסופיה והפסיכולוגיה האקדמית־רשמית דחו
אותן בבח.

בספרו ש 5111 ץ 1 \ ■ 361 1116 קס 110$ ! 1 ? 016 ("הפילוסופיה של המיס¬
טיקה"), 1884 , הראה ס׳ שהאדם הוא יצור כפול באישיותו ובתודעתו
והוא עובר את גבולות התודעה העצמית. שני המצבים בחיי האדם,
העירות והשינה, מוכיחים׳ כי לסובייקט תודעה חושנית רגילה ותר
דעה על־חושית, טרנסצנדנטלית. שתיהן מתייחסות זו אל זו ככפות
המאזניים; כשההודעה הערה יורדת ושוקעת, מתגברת התודעה
העל-חושית. האדם חי בבת אחת בתוך שני עולמות אלה, אולם
חד־זמניות זו אינה מודעת לו ומצטיירת לו כתמורה זמנית, בחינת
זה-אחר-זה. בכך מסביר פ׳ גם את השכחה. הדימוי ש״נשכח"
עבר מן הצד האחד של הסובייקט אל הצד השני, אבל לא הוא נעשה
בלתי-מודע, אלא אחת משתי הפונקציות של התודעה המכוונת
אליו — האני הנסיוני, הער. לצד מהותו הרגילה הידועה לנו מן
התודעה הערה נמצאת באדם מהות אחרת המתגלית במצבים של
מובי־ירח ובייחוד בפעולות הטלפתיות של ראיה למרחקים ופעולה
למרחקים המלווה את המצבים האלו. "האני הטרנסצנדנטלי" אינו
מותנה בגוף ואין פעולותיו מתבצעות באמצעות מערכת העצבים
ולכן אין המוות הגופני יכול להרוס אותן. הצד הנסתר הזה של
מהותנו יכול להתגלות אפוא אחרי המוות בתופעות הנראות לאנשים
החיים! זהו יסוד הנסיונות הספיריטיסטיים. אולם, עוד בהיותנו בחיים
אנו משתייכים ל״עולם הבא" באמצעות החלק השני הזה של מהותנו.
העולם הבא נמצא לעת עתה מעבר או מתחת לסף התחושה שלנו;
אך הוא אינו עולם "אחר", לשם מעביר אותנו המוות כדי שנמשיך
לחיות בתנאי-קיום חדשים לגמרי. העולם הזה והעולם הבא אינם

נפרדים במקום אלא במצב תודעתנו. כבר בעולם הזה יש לאדם,
לצד גופו החושני, גוף עדין יותר, "גוף אסטרלי", המשתייך לסובייקט
הטרנסצנדנטלי (ס׳ הסתמך בעניין זה על הנפש הגופנית והרוחנית
של אריסטו), היכול לעזוב את הגוף הרגיל.

ם׳ התנגד בחריפות לניצול התופעות הפאראפסיכולוגיות למטרות
המנוגדות למדע והמחזקות את האמונות התפלות. פ׳ טען שתורת
הנסתר בצורתה החדישה אסור לה להוביל לאמונה חדשה והיא
מחויבת להכין גישה מדעית חדשה, שתסלול דרך גם למטאפיסיקה
חדשה׳ המבוססת, דוגמת מדעי הטבע, על עובדות נסיוניות ועל
הניסוי המדעי. וע״ע ספיריטיזם! פרפסיכולוגיה.

מספריו העיקריים של פ׳: 115 מ 11151 ש 1 נן 5 • 061 ("הספיריטיזם"),
1893 1 ־ 1$$611 ׳\\ ח־ 0621611 316 3111011 $6616 ז 36 £01366141111£ 016
ו 61 ] $0113£ (״גילוי הנפש באמצעות מדעי־הנסתר״), 11-1 , 1893/4 ;
) $0113£ ו 15$61 ׳*ז 11 :! 2 זי 1 31$ 43216 ^ 016 ("המאגיה כמדע ממדעי
הטבע״), 11-1 ׳ 3899 ש. ה. ב.

פו־ל הךב 1 ר (• 01 נ 1 ! 03 621-1 ?, נמל הפנינים), מפרץ רחב באי
א 1 אהו(ע״ע) שבקבוצת איי הויי (ע״ע). משמש בסיס ימי
הנחשב כיום, יחד עם שדות־התעופה והמחנות הצבאיים שלידו,
לאבן־פינה של מערך כוחות אה״ב באוקיאנוס השקט.

מעגן פ״ה הנרחב והעמוק מוגן כולו באמצעות היבשת וקשור
עם הים במיצר שהוכשר למעבר אניות גדולות. כבר ב 1887
חכרה אה״ב את המפרץ ממלך הוויי, אולם רק לאחר סיפוח האיים
ב 1898 הוחל בהקמת הבסיס, שהושלם ב 1911 . בראשית מלה״ע 11
נחשב פ״ה ל״גיברלטר של אה״ב באוקיאנוס השקט". בבוקר ה-
7.12.1941 פתחו היפנים בהתקפת־פתע אווירית על פ״ה והדבר
גרם לכניסת אה״ב למלה״ע 11 (ע״ע, עמ׳ 700 ; ר׳ תמ׳, כרד ד.
עמ ׳ 198 ). מסיבות השנויות עדיין במחלוקת היה כמעט כל צי אה״ב
באוקיאנוס השקט מרוכז בפ״ה והותקף, בלי שהיה מוכן לכך, בידי
כות־משימה של 6 נושאות־מטוסים יפניות בפיקוד האדמירל נאגומו.
רק 2 נושאות־מטוסים אמריקניות ששייטו בים, ניצלו. בהתקפה
טובעו, או ניזוקו קשות, 19 אניות אמריקניות, בהן כל שמונה אניות-
הקרב שעגנו בבסיס. על הקרקע הושמדו 177 מטוסים ומספר ההרו¬
גים הגיע לכ 3,350 . ההתקפה על פ״ה השאירה את אה״ב חסרת-
אונים בשלביה הראשונים של מלה״ע 11 באוקיאנוס השקט וגרמה
לאבדן כל דרום-מזרת אסיה.

% 31111x1 ,.// .? ,ת 6 ]] 6 ] 5 [ר 01 /י<י . 8 ; 1957 ,׳(!״*׳/״/ /ס

. 1969 ,. 27 .? .; 1711101 . 13 ; 1962 , 1x1(1 0/1( 1110x1 >

פךלוג, ולךימ י ר — 6103 •!? ■ ¥13310111 — (נר 1906 , סרייבו
[יוגוסלוויה]), כימאי שווייצי׳ חתן פרם־נובל לכימיה( 1975 ).

למד באוניברסיטות מילאנו ופראג. ב 1941 התמנה לפרופסור לכימיה
אורגנית, וב 1957 למנהל המחלקה לכימיה אורגנית, ב״מכללה הטכ¬
נית" בציריך! בתפקיד זד. היה יורשו של ל. רוזיצ׳קה (ע״ע), אף הוא
בעל פרם נובל. עבד בשטחים רבים של הכימיה האורגנית ובמיוחד
בניסויים להבנת המבנה של תרכובות טבעיות ולסינתוזן. הצליח
לשפר בהרבה את הסינחזות של תרכובות בעלות טבעות בגודל
בינוני ( 8 — 12 פחמנים בטבעת), וחקר את התגובות המיוחדות של
תרכובות אלה. התעניין במיוחד במבנה התלת־ממדי של מולקולות
המופיעות בטבע ותרם רבות להבנת התהליכים המביאים ליצירת
תרכובות בעלות מבנה אסימטרי המסובבות את מישור האור המקוטב
(ע״ע אופטית, פעילות) לצד ימין או שמאל, בעוד שבשיטות מעבד¬
תיות מתקבלים שני האיזומרים בכמויות שוות. פ׳ פיתח, יחד עם
סר כ. אינגולד ( 013 :^ 011.10 ■! 51 ) ועם ר. ם. כהן ( 03110 . 5 .?), את
שיטת המינוח הבי״ל לתרכובות בעלות אסימטריות אופטית. בפרס-
בלבל זכה יחד עם ג׳. ו. קורנפורת (ע״ע).

וע״ע כימיה אורגנית, עמ׳ 756/7 ; סטראוכימיה; קטוב.

265

פרלמנט, משטר פרלמנטרי, פרלמנטריזם

266

פךלמנט, משטר פרלמנטרי, פךלמנטריזם (, 3011301601 ?

1 ס 6 דתת 60 ׳\ס§ ץ 30 ] 060 ז 30113 ?) .הפרלמנט (ם ,, ) דווא מיסד

מדיני הפועל בשמות שונים, ברוב ארצות העולם שהן ריבוניות או
בעלות שלטון פנימי. תפקיד ד.פ׳ במשטרים דמוקרטיים לחוקק חוקים
המחייבים את הזרועות המבצעות והשיפוטיות של הממשל. במש¬
טרים אותוריטריים ממלא הפ ׳ , לכל היותר, תפקידי יעוץ בלתי-
מחייבים.

משטר פרלמנטרי, היינו פרלמנטריזם (פ״מ), הוא משטר מדיני —
מלוכני או רפובליקני — בו ממוקד השלטון בם/ דהיינו בבית־
מחוקקים נבחר וייצוגי. פ״מ אינו מצוי במשטרים אותוריטריים,
אפילו פועל במסגרתם פ',

המונח ״פ׳״ (מצרם׳ 30160 ?, לדבר), רווח במאות ה 12/13 במובן
של "שיחה" או "מו״פד, או "כינוס" לצורך שיחה או מו״מ. ראשית הפ׳
במובנו הנוכחי, ביה״ב. בעולם העתיק לא היו מוסדות דומים לו.
הם׳ הופיע, בשמות שונים, במאות ה 12/14 בארצות רבות באירופה,
שבהן שררו תנאים חברתיים דומים: שכבות שונות התגבשו ל״מעמ־
דות״ או ״שדרות״ (ע״ע פאודליזם, עמ׳ 291 ). המשותף לכל הם"
ביה״ב היה הכינוס לפי מעמדות, שבחלקם היו מיוצגים בם׳ ע״י
נציגים. ר.ק(רטם (כפי שכונה הם׳ בספרד) של לא 1 ן היה הראשון,
ככל הידוע, שאליו זומנו ב 1188 נציגים של הערים. הפ׳ הגיע לכלל
התפתחות רבד־ בייחוד בממלכות ספרד השונות ובאנגליה, אך בעוד
שבספרד ובארצות אחרות שקע, היתה התפתחות הפר האנגלי רצופה.

אנגליה. במחצית הראשונה של המאה ה 13 שימש המונח "פ'"
לציון כינוסים שונים, ובייחוד כינוסי מועצת־המלך הגדולה (- 1132 !
00001111101 מ""!)! ניתן לומר שבתקופה זו היה הפ ׳ מאורע ולא
מוסד. במועצת־המלך הגדולה השתתפו להלכה כל הוואסאלים
(ע״ע פאודליזם) הישירים של המלך ( 16£ ו 01 -ס 5-1 :ז 1 ז 3 ת 16 ׳), אך למעשה
רק רבי-האצולה, שכונו "ברונים" או "מאגנאטים", ובהם גם ראשי
הכמורה, בישופים ואבות מנזרים. בכינוסים אלה מילאו רבי־האצולה
את חובותיהם לפי המתכונת הפאודלית: יעוץ, שיפוט ומתן עזרה
כספית ( 311x111010,3101 ). הנוהג היה שהסיוע הכספי ניתן לפי יכולת
הוואסאל, וב״מגנה פרטה" (ע״ע) נקבע שהמלך לא ידרוש סיוע
מעבר למקובל, אלא בהסכמת המועצה הגדולה. מאמצע המאה ה 12
פיתחה המלוכה מנגנון שלטוני מרכזי ומחוזי מסועף, שלהפעלתו
נזקקה להכנסות רבות, ולפיכך נעשה הסיוע הפאודלי למיסוי לאומי —
מכל הנתינים ועל כל נכסי דגיידי שלהם. המלוכה היתד־ מעוניינת
במו״מ משותף על גובה המיסוי, והאצולה הגבוהה סברה שמו״מ
משותף כדאי לה. במחצית הראשונה של המאה ה 13 התגבשה הא¬
צולה הגבוהה לכלל גוף מלוכד והחל רווח מושג חדש: קהילת
הממלכה ( 06201 51135 ז 0 ׳\ 1 תג 1 ,!ח^סז ,!גס״ס״זוחסס): הברונים ראו
עצמם פועלים בשם כל הממלכה.

מקדמודדנא נערך השיפוט במאה ( 1100011-601 ) ובמחוז (, 51111-6
0010113105 ) בעזרת נציגים שהופיעו כעדים בשם הקהילה המקומית.
מימי הגרי 11 (ע״ע< מלך 1154 — 1189 ) חייבים היו ה״שריפים" להציג
בפני השופטים המלכותיים 2 או 4 אבירים מטעם המחוז. במאה ה 13
השתמשו בנציגים כאלה גם לצרכי מיסוי. הנוהג והמענון לבחירת
אבירים כנציגי המחוז התקיימו אפוא לפני שהם זומנו לפ ׳ . ב 1213
זומנו לראשונה לכינוס הם׳ 4 אבירים מכל מחוז, כדי שידברו בשם
אנשי המחוז. לא ידוע אם אכן התבצע הדבר ב 1213 , אך אח״כ
השתתפו האבירים כמה פעמים בכינוסי הס׳ בימי הנרי 111 (ע״ע;
מלך 1216 — 1272 ).

במאה ה 13 נעשו יותר ויותר ערים לקורפורציות בעלות ממשל
פנימי עצמאי (צ^ססזסאל), ואף לגביהן התקיים הנוהג לזמן נציגים
לפני אנשי המלך ושופטיו. ממשלת הברונים המורדים, ובראשם
סימון דה מונפור (ע״ע [ 2 ]). זימנה לפ׳ של 1265 גם נציגים של
הערים. בימי אדוורד 1 (ע״ע! מלך 1272 — 1307 ) התגבש ד.פ׳ לכלל

מוסד. קהילת הממלכה זוהתה לא רק עם האצולה הגבוהה אלא גם עם
יושבי המחוזות, שיוצגו בפ׳ ע״י שבי אבירים מכל מחוז. ועם העירו¬
נים׳ שיוצגו ע״י שני נציגים מכל עיר בעלת ממשל עצמאי. לא חיו
הליכי בחירה אחידים בערים. בם׳ של 1295 , הידוע כ״פ׳ לדוגמה"
(".?- 161 > 10 \ " ), השתתפו, מלבד האצולה הגבוהה ונציגי האבירים
והעירונים, גם נציגי הכמורה הנמוכה! אך במאה ה 14 שוב לא
שותפו בם׳. אדה׳רד 1 זימן את הפ" שלו בעיקר לקבלת הסכמה
למיסוי ולצרכי תעמולה, אף שבזימוניו נזכרה הסיסמה "מה שנוגע
לכל יוסכם ע״י הכל״, ומדובר על "סמכות מלאה״ ( 01651:38 ? 1003 ? !
ביטד שנלקח ממקורות כנסייתיים) של הנציגים להחליט .בכל
עניין (כך ששוב לא היו באי־כוח לעניין מוגדר). במרכז כל פ׳
היתד. מועצת־המלך המצומצמת, שכללה את יועצי-המלך ושופטיו,
וכך היה לפ׳ תפקיד שיפוטי מובהק. המועצה המצומצמת הוצאה
מהם׳ במאה ה 16 .

ב 1311 נקבע שהם׳ יתכנס לפתות אחת בשנה ויכלול תמיד את
נציגי הערים. תחילה היה כל מעמד מתכנס לחוד. באמצע המאה ה 14
התלכדו האבירים, נציגי המחוזות, עם נציגי הערים ל״בית תחתון"
( 5 ס 0 תזס!ס 0 }ס 1101156 ) אחד, ונוצר הנוהג שדובר־הבית (-! 63106 ?$)
מביא את החלטותיו בפני המלך. אח״כ נעשה הדובר ליו״ר־הבית.
האצולה הגבוהה, דהיינו הברונים (או, כפי שנקראו עוד: " 6605 ?*'}
והכמורה הגבוהה, היוו ביחד את "בית הלורדים". הם זומנו אישית.
בימי אדוורד 1 הוטל המיסוי הישיר רק באישור הם׳, ומאמצע המאה
ה 14 גם המיסוי העקיף. מ 1327 השתרש הנוהג, שה״קומוגז" מגישים
עצומות ( 61111005 ?) משותפות בשם הממלכה (ולא בשם מחוז או
עיר בודדים). ההיענות לעצומות קיבלה תוקף של חוק, והתקבלה
התפיסה שמאשרים את המיסוי תמורת ההיענות. ב״פ׳ הטוב" של
1376 הוחל בנוהג של משפט־ההדתה ( 1 ס 6 ךח 63011 ?תז 1 ) של יועצי-
המלך, לפיו תובעים ה״קומונז" אח היועץ למשפט בפני הלורדים
ואלה שופטים אותו. המורדים בריצ׳רד 11 (ע״ע! 1399 ) השתמשו
בם׳ כדי להדיח את המלך. כן נעשה בית־הלורדים לבימ״ש עליון.

ספרד. כאמור, זומנו לפ ׳ של לאון ב 1188 נציגי הערים, אך
ד,פ״ (ה״קורטס״; בקטלוניה — 2006031 :•!סס) בשאר מדינות ספרד
התפתחו בייחוד מסוף המאה ה 13 . בפ " של קטלוניה, קסטיליה ווא-
לנסיה היו 3 מעמדות: 1 ) הכמורה: בישופים, אבות־כנסיה ונציגי
הכמורה של הקתדרלות! 2 ) האצולה: רבי־האצולה והאבירים!
3 ) נציגי הערים התפשיות. באראגון היו 4 מעמדות: האצולה התפצלה
לגבוהה ונמוכה. בספרד לא התפצלו המעמדות לבתים נפרדים.
בקטלוניה נקבע ( 1283 ) שחוק לא יתקבל בלא הסכמת העירונים
ושד,פ׳ יתכנס כל שנד- דגש הושם בכך שלנציגים תהא סמכות מלאה.
הסמכויות החשובות של ד.פ׳ הקטלוגי היו: פיקוח על החקיקה, הזכות
לאשר מיסוי, סמכות מיוחדת בימי משבר וקטינות יורש־העצר,
ולעתים הסכמה לצעדים מדיניים. בקסטיליה היו לנציגי הערים
הוראות כתובות מבוחריהם, והם כונו ״באי־כוח״ ( 3010065 ־ 10001 ?),
מאחר שהמלוכה פיתחה מקורות־הכגסה משלה נעשתה בלתי תלויה
בם״. לפיכך איבדו ד,פ״ את חשיבותם, אף שהתקיימו עד המאה ה 18 ,
בד־בבד עם התחזקות כוחה המוחלט של המלוכה.

צרפת. המונח "פ׳" יוחד לבתהמ״ש הגבוהים. בימי לואי
(ע״ע! מלך 1226 — 1270 ) נהפך הם׳ של פאריס לביהמ״ש המלכותי
העליון. המוסד המקביל לם׳ האנגלי היה אסיפת-המעמדות ( £1305
0 ע 8 606031 ). מאחר שהערים השתחררו במאה ה 13 מאדוניהן הפאו¬
דליים, דרשה המלוכה מכל עיר ועיר סיוע כספי. במאבקו עם האפיפ¬
יור בוניפציוס 1 ז ¥1 , נזקק פילים ז\ 1 (ע״ע! מלך 1285 — 1314 )
לתמיכה ולסיוע כספי מירבי מצד האוכלוסיה, וב 1302 זומנה אסיפת-
המעמדות הראשונה, שאליה הוזמנו הוואסאלים הישירים של המלך,
ואסאלים לא-ישירים (^ 3001606-1,33531 ) ונציגי הערים העצמאיות.
ב 1303 היו מספר כינוסים — לצפון ולדרום. כינוסים חשובים גוססים

267

פרלמנט, משטר פרלמנטרי, פרלמנטריזם

268

היו ב 1413 , 1 484 ו 1614 . מאז ועד 1789 לא כונסה האסיפה. היתד.
לה אפוא חשיבות בעתוודהירום נדירות, והמלוכה יכלה לגבות מסים
גם בלא לכנסה. רבי האצולה והכמורה זומנו אישית. ב 1303 זומנו
נציגי הכמורה הנמוכה ונציגי הערים! בערים נבחרו גם אצילים.
ב 1484 היו הבחירות לפי מחוזות (;> 111132 גנ 1 ) וכל מעמד בחר בנציגו.
המעמדות היו: כמורה, אצולה והמעמד השלישי (העירונים), וכולם
היוו בית אחד.

גרמניה. ה £38 !! 01011 מ (כפי שנקרא הם׳) של הקיסרות הרומית
הקדושה כלל את הנסיכים הבוחרים, נסיכים שאינם בוחרים, ומימי
וילהלם מהולנד (מלך הגרמנים, 1247 — 1256 ) גם נציגי הערים, אך
למעשה לא היתה לו חשיבות, משום שהשלטון בפועל היה בידי
מושלי הנסיכוייות. במאות ה 14/15 קמו פ" בנסיכויות השונות
שכונו 1138 >ב 1 גע. הכמורה היתד. המעמד הראשון, אך היו פ" שבהם
לא יוצגה כלל (סאכסוניה), או כאלה שנתבטל ייצוג הכמורה בהם
לאחר הרפורמציה. גם ייצוג האצולה בטל בחלק מד,פ", לאחר שהפכו
בניה לאבירים דופשיים של הקיסרות. היו אפוא פ" (למשל בווירטם-
ברג) שבהם היו עירונים בלבד. תפקידם העיקרי היה לאשר מיסוי. —
פ" היו גם בארצות סקנדינוויה, בפולניה (ע״ע), בארצות־השפלה
ובאזורים שונים באיטליה.

התפתחות הפ׳ בעת החדשה.

אנגליה. מלכי בית־טיודור הכירו בחשיבות הפ ׳ , ואף שיכלו
לחוקק בלא אישורו פנו אליו שייתן תוקף לצעדיהם החשובים. הגרי
¥111 (ע״ע! מלך 1509 — 1547 ) הנהיג שהם" ייבחרו אחת לכמה שנים,
אך כ״א יקיים כמה מושבים. המאבק החוקתי בין הם׳ למלך הגיע
לשיאו במחצית הראשונה של המאה ה 17 , והתמקד בשאלת המיסוי,
חסינות חברי הפ׳ וחופש-הדיבור שלהם, וחידוש נוהג משפטי-
ההדחה של שרי־המלך. מלחמת האזרחים ( 1642 — 1649 ) היתה בין
המלך לם׳. בעקבות ״המהפכה המהוללת״ נתקבל חוק הזכויות ( 8111
1689 ,"ב!*!* 0£ ), לפיו חויב המלך לשלוט בעזרת הם׳, אושר חופש־
הדיבור בם׳ ונאסרו כל מיסוי והחזקת צבא בלא אישור הפ ׳ .

במחצית השניה של המאה ה 17 התפצל הם׳ לשתי מפלגות —
ה״ויגים״ ו״טורים״ — אך הן קיבלו מבנה מגובש רק במאה ה 19 .
רו׳ברט וללפו־ל (ע״ע) היה (ב 1724 ) רה״מ הראשון, וממשלתו נשענה
על רוב ב״קומונז״. מ 1832 נהג המלך למנות לר״מ את מי שיכול
לגייס רוב ב״קומונז".

במאה ה 18 עדיין שלמו בס׳ בעלי-הקרקעות העשירים! שיטות
הבחירות לא השתנו מאז יה״ב ואפשר היה לרכוש את הקולות
במחוז ובעיר. מחוזות הבחירה לא שיקפו שינויים דמוגרפיים ומע־
מדיים. ב 1831 היתה ל 44% מהאוכלוסיה הבוגרת זכות־בחירה.
לאחר מאבק עז נתקבל ב 1832 תיקון, ששינה את מפת מחוזות-
הבחירה והרחיב את זכות־הבחירה. במאה ה 19 הורחבה בהדרגה
זכות־הבחירה! ב 1918 ניתנה גם לנשים ונעשתה לנחלת הכל. בהדרגה
ירד כוח בית־הלורדים, וב 1911 בוטלה זכותו לא לאשר הצעות-חוק
שנתקבלו ב״קומונז".

הפ׳במדינותאחרות. בגרמניה, צרפת ואיטליה הביא האב¬
סולוטיזם במאות ה 16 — 18 להתנוונות המוסדות הייצוגיים ששרדו
מיה״ב. במאה ה 18 זכו תורת מונטסקיה (ע״ע) בדבר הפרדת רשויות
וחבלימה ההדדית של סמכויות, ומשנת רוסו(ע״ע), להשפעה ניכרת.
ב 1788 הועלו בצרפת דרישות לכינוס אסיפת-המעמדות! זו כונסה
ב 1789 והפכה עצמה לאסיפה הלאומית. לה וליורשותיה, "האסיפה
המחוקקת" ו״הקונוונציה הלאומית", היתד. חשיבות רבה במהלך
המהפכה הצרפתית (ע״ע). כיבושי צרפת המהפכנית ונפוליון יצרו
דחף להיווצרות מוסדות ייצוגיים בארצות נוספות באירופה.

המהפכה העלתה את עקרון הריבונות העממית, 1 המאבק לשחרור
לאומי השתלב בשאיפה למשטרים ייצוגיים. כך נוסדו ם" בשוודיה
( 1809 ) ובהולנד ( 1815 ). אחרי 1815 אמנם שוקמו המשטרים האבסו¬

לוטיים באירופה, ובכל זאת נוסדו במדינות שונות משטרים יצוגיים.
לחץ הבורגנות, שעלתה זזדמקרוב, על החוגים הרכושניים הביא לחי¬
זוקו של רעיון החוקתיות. בצרפת הוקם ב 1815 פ׳ דו-ביתי, שדמה
במתכונתו לס׳ הבריטי. גם בלגיה, שזכתה בעצמאות ב 1830 , הקימה
פ׳ כזה. עקב גלי המהפכה ב 1848 נאלצו המלכים להעניק לעמיהם
חוקות שכללו הקמת ם׳. בצרפת ניתנה ב 1848 זבות-בחירד, כללית,
וב 1875 הפך הביודהעליון לסנאט, שגם ציריו נבחרים, אם־כי לא
ישירות. בפרוסיה הוקם פ׳ לאחר 1848 . בקיסרות הגרמנית הוקם
ב 1871 "רייכסטאג" (הפ׳ הגרמני), שלהלכה היה גוף דמוקרטי, אך
למעשה נשללו רוב סמכויותיו. גם באוסטריה־הוגגריה לא היה לס׳
כוח ממשי. באיטליה, שאוחדה ב 1870 , התפתח שלטון פרלמנטרי
יעיל יחסית, אף שסבל ממשברים תכופים. בסוף המאה ה 19 נתרחב
קהל הבוחרים והדבר הביא לצמיחת מפלגות סוציאליסטיות. ב 1905
נאלץ הצאר ניקולאי 11 להסכים לכינוס ה״דוימה" (ע״ע), אך בשל
קשיחותו נכשל הנסיון. בעקבות מלה״ע 1 נוסדו ברחבי אירופה ם"
חדשים רבים. לפי "חוקת ויימאר" הוקם בגרמניה ס׳ שנחשב להת¬
גלמות המשטר הליברלי. אולם המשברים המדיניים והכלכליים
בשנות ה 20 וזז 30 הביאו לצמיחת משטרים רודניים שרוקנו את ד,פ"
מתכנם — באיטליה ( 1922 ), בגרמניה ( 1933 ) ובספרד ( 1939 ). בעקבות
מלה״ע 11 הוקמו משטרים קומוניסטיים במזרח-אירופה, והם" שם
הפכו חסרי-משמעות. בצרפת הוחזר המשטר הפרלמנטרי עם ייסודה
של הרפובליקה הרביעית ( 1946 ), אך הקמת המשטר הנשיאותי
( 1958 ) החליש את הס׳. בגרמניה המערבית הוחזר המשטר הפרלמנ¬
טרי ( 1949 ), וכן גם באיטליה.

הפ ׳ ב אה" ב, המכונה "קונגרס", הוא הזרוע המחוקקת לפי עקרון
הפרדת־הרשויות הגלום בחוקת 1787 . משקלו של הקונגרס במרקם
המדיני עולה ויורד ביחס הפוך לחולשתו או לתקיפותו של הנשיא.
ד.פ" במדינות אמריקודהלטינית בנויים בד״כ לפי המתכונת של
אה״ב.

מסגרת הם" נשמרת כיום להלכה גם במשטרים רודניים, אך
סמכויותיהם מופעלות, למעשה, בידי הרשות המבצעת או בידי צמרת
המפלגה השלטת.

מבנה הם" ותפקודם. רוב הם" כיום מורכבים משני
בתים. גם בבריה״מ נשמרת מסגרת זו: ה״סובייט העליון" מורכב
מ״סובייט־הברית" ומ״סובייט-הלאומים". בנורווגיה נבחר ד.פ׳
(״סטורטינג״) בתור גוף אחד, בן 150 חבר, אך עם היבחרו הוא
מתפצל לשני חלקים: ה״את־לסטינג" ( 112 חבר) וה״לאגטינג״ ( 38
חבר). לרובן המכריע של המדינות הפדרליות פ" המורכבים משני
בתים. עם זאת אין הכרח בכך שם׳ של פדרציה יהיה מורכב משני
בתים, ומבחינה היסטורית אף קדמה שיטת שני הבתים לממשל הפד¬
רלי. ביוגוסלוויה הפדרלית ד.פ׳ הוא בית יחיד המורכב מ 5 מועצות
נפרדות. בפקיסטן ובקמרון הפדרליות מסתייע הממשל בבית יחיד.
בפ׳ פדרטיווי, שהוא כאילו "דו-קומתי", כלומר מורכב משני בתים,
מייצג בית אחד בד״כ את האוכלוסיה כולה, בעוד שהאחר מבטיח
ייצוג לחטיבות הטריטוריאליות המרכיבות את הפדרציה. באה״ב,
'באוסטרליה ובשוויץ ניתן ייצוג שווה לכל אחת מיחידות אלו, ואילו
בבריה״מ, בגרמניה המערבית ובקנדה נקבע הייצוג לפי גודל האוכ¬
לוסיות בחטיבות אלו. בכמה מדינות, באיטליה, בלגיה, הולנד,
צרפת ושוודיה, מייצג "הבית העליון" את רשויות השלטון־המקומי,
וכך ניתנת עדיפות לאינטרסים החקלאיים. לפי התפתחותו ההיס¬
טורית משקף ״הבית העליון״ גם את ענייניו של המעמד העליון -
בעלי-הרכוש והחוגים השמרניים. בבית-הלורדים האנגלי, למשל,
עובדת זכות החברות בירושה, להוציא את הלורדים שהחלו ממנים
לאחר מלה״ע 11 לתקופת חייהם בלבד. במדינות אחרות, לעומת זאת,
מתמנים חברי "הבית העליון" (בד״כ אישים בעלי נסיון מדיני)
לכל ימי חייהם או לתקופת-כהונה קצובה. מינוים נעשה בידי הרשות

פרלמנט, משטר פרלמנטרי, #רלמנטריזס

269

המבצעת, או שהם נבחרים בדרך עקיפה ע״י גוף כלשהו, אך לא
ישירות ע״י ציבור־הבוחרים. באה״ב, למשל, נבחרו חברי הסנאט
עד 1913 ע״י בתי-המחוקקים של המדינות השונות. יש הרואים את
עצם קיומו של "בית עליון" כפגם בדמוקרטיה, ויש נטיה להנהיג
פ׳ ובו בית אחד בלבד! פינלנד, ניו־זילנד, דנמרק ושוודיה (האחרונה
מ 1971 ) ביטלו את ״הבית העליון״ שלהן. באה״ב — מדינת נברסקה
היא היחידה שביטלה את הבית ה״שני".

לא בכל המדינות משתמשים במונחים בית "ראשון" ובית "שני"
במשמעות אחת. יש שמכנים "ראשון" את הבית שנבחר ע״י כלל-
האוכלוסיה, דש שנוהגים להפך. יש המחלקים אח בתי הם׳ ל״בית
תחתוך ול״בית עליון״. יש ש״הבית העליון״ נקרא סנאט — נוהג
הנפוץ במיוחד ביבשת אמריקה. באנגליה נחשב בית־הלורדים ל־
"עליון".

חלוקת הסמכויות בין שני הבתים שונה במדינות השונות. במבנה
פדרלי מקפידים בד״כ על שוויון סמכדות לשני הבתים, אך באה״ב
עולה הסנאט בחשיבותו בהרבה על בית-הנבחרים. במדינות
רבות, ביניהן איטליה, בלגיה והולנד, טעונה כל הצעת-חוק אישור
שני בתי הפ ׳ . עם זאת, הנטיה היא כיום לצמצם את סמכויות
"הבית העליון". כנזכר לעיל, נתרוקן בית־הלורדים באנגליה במידה
רבה מסמכויותיו בתחום התחיקה, אף שעדיין יש השפעת־מה לדעו¬
תיו. בשבתו כבימ״ש שבו יושבים לורדים-משפטבים בלבד, הוא
עדיין ביה״ד הגבוה ביותר במדינה. ברפובליקה הרביעית של צרפת
היתד, "מועצת הרפובליקה" (גלגולו של הסנאט רב-הכוח של
הרפובליקה השלישית) חסרת השפעה לגמרי. הסנאט ברפובליקה
החמישית, הנוכחית, נתחזק במקצת, אך ההכרעה הסופית בענייני
תחיקה עדיין שמורה ל״בית התחתון". בד״כ משמש "בית עליון"
גורם ממתן ומבקר של תהליכי התחיקה המתגבשים בביה״נ.

חשיבותו של ביה״נ במדינות דמוקרטיות גדלה ככל שגדל
מספר בעלי זכוח־הבחירה, שכן בכך מתחזק מעמדו הייצוגי, וגדל
כשרו לתת ביטד להשקפות הרווחות בציבור. לבית זה נודע עתה,
הרבה יותר מבעבר, תפקיד ראשוני, ולעתים בלבדי, בתהליכי הח¬
קיקה ואישור התקציב, בהשפעה על מדיניות הממשלה, בפיקוח
עליה ובביקורת המנגנון הממשלתי.

זכות־הבחירה הפעילה שוגה במדינות השונות! היא מוענקת
בד״כ לשני המינים החל בגילים 18 — 21 . זכות-הבחירה הסבילה
(כלומר, הזכות להיבחר) נחונה לבני שני המינים התל בגילים
21 — 40 . שיטוח הבחירות במדינות שונות מגוונות: אזוריות, יחסיות,
או — כגון בגרמניה המערבית — שילוב השתיים. גם משך הכהונה
של פ״ נע בין שנתיים (ביה״ג של אה״ב) ל 5 שנים (ביה״ג הבריטי)!
הממוצע המקובל הוא 4 שנים. יש מדינות שבהן שמורה למלך,
לנשיא או לרה״מ הזכות לפזר את הם׳ לפני תום תקופת-כהונתו —
כדי ליישב סכסוך בין הרשויות, או כדי להכריע בין הממשלה
לאופוזיציה. יש מדינות (למשל אה״ב) שבהן אין אפשרות כזו.

גם מבחינת גדלם שונים הם״. מספר חברי ביה״נ הבריטי —

640 ! באסיפה-הלאומית הצרפתית — 580 ! ב״בונדסטאג״ הגרמני —
496 ! בביה״נ האמריקני — 435 . לסנאט האמריקני, שהוא החשוב
בין ״הבתים העליונים״ של הם״ בעולם׳ 100 חברים: 2 לכל אחת
מ 50 מדינות אה״ב, בלא יחם לגודל אוכלוסייתן. הסובייט העליון של
בריה״מ מחולק לשני בתים: ״מועצת הלאומים״ ובה 750 ציר
ו״מועצת הברית״ שבה 767 ציר.

בירדן ״בית תחתון״ בן 60 נציגים נבחרים, וסנאט ובו 30 חברים
שאותם ממנה המלך. בלבנון קיים בית־מחוקקים אחד בן 99 חברים.
בסוריה קיימת מועצת־העם, שאת 173 חבריה ממנה הנשיא. במצרים
מספר חברי ״מועצת העם״ 350 לפחות.

סדר ישיבת הנציגים בפ׳ שונה אף היא במדינות השונות. באנגליה
בנוי אולם־הישיבות בצורה מלבנית: ספסלי הממשלה ערוכים מימינו

של ה״ספיקר", ואילו ספ¬
סלי האופוזיציה — מש¬
מאלו. לעומת זאת בנוי
אולם־הישיבוח בצרפת ו¬
ברוב מדינות אירופה ב¬
צורת חצי־גורן עגולה.
בצרפת ישובים הנציגים
משמאל לימין — בהת¬
אם להשקפותיהם המדי¬
ניות, מאז ימי "האסיפה
הלאומית״ של 1789 , ש¬
בה ישבו האצילים לימין
נשיא־האסיפה ונציגי "ה¬
מעמד השלישי" לשמאלו,
נהוגים המונחים "שמאל"
ו״ימיך בעולם המדיני.
בשני הבתים של אה״ב
יושבים הדמוקרטים, ע״פ
הנוהג, מימינו של יו״ר
הבית, והרפובליקנים לשמאלו. בסקנדינוויה יש שהצירים יושבים
לפי סדר הא״ב של אזורי־הבחירה שלהם. באנגליה נואם הציר
ממקום־מושבו, ואילו במדינות אחרות קיים למטרה זו דוכן מיוחד.

הנטיה כיום היא לראות בציר הנבחר נציג של כל העם, ולא
שליח שעליו לעמוד בהתחייבויות ספציפיות שנתן לקהל־בוחריו.
תפיסה זו ביחס ל״מנדט" (הרשאה) של ציר ד,פ׳ הובעה לראשונה
ב 1774 ע״י א. ברק (ע״ע). בחוק-היסוד של גרמניה הפדרלית נקבע,
כי על הציר לציית לצו מצפונו בלבד. עם זאת מגבילה "המשמעת
הסיעתית", כלומר, הכפיפות למפלגה (ע״ע) אליה הוא שייך ומטעמה
נבחר, במידה רבה את חופש־הפעולה של הנציג, וכן קיימת למעשה
גם כפיפותו לקבוצות־לחץ הפועלות במסגרת המשטר הדמוקרטי.
במדינות אחרות (ביניהן בריה״מ) זכאי ציבור-הבוחרים לשלול
מגציגו את חברותו בם׳, אם מעל בתפקידו.

נהלי הם". עיקר תפקידו של הם׳ בחקיקה, וכל ם׳ קובע
לעצמו תקנות לתהליכי עבודתו. הצעת־חוק טעונה בד״כ 3 ק ר י¬
א ו ת. שבהן נדונה ההצעה הן מבחינה עקרונית והן לפרטיה. הואיל
וזמנה של מליאת הם׳ מצומצם, רבה חשיבות הדיון בוועדות.
מספר הוועדות בם״ שונה — מהן ועדות קבועות ומהן המוקמות
לשעתן. מספר חברי הוועדות שונה (מ 10 ועד 40 ומעלה), וביה״נ
הבריטי יושב לפעמים כולו בתורת ועדה. הרכב הוועדות משקף
בד״כ את יחסי-הכוחות של הסיעות המפלגתיות בפ ׳ . ברוב בתי הפ ׳
נקבעים יושבי-ראש הוועדות ע״פ הסדר בין הסיעות — יושבי-ראש
הוועדות החשובות מתמנים בד״כ מסיעת הרוב, אך יש בתי פ׳ (כמו
הקונגרס של אה״ב) בהם נקבעת משרת ד״יו״ר לפי ותק החברות
(ץ!"""!:*)! נוהג זה מעלה לעתים אנשים שאינם בשיא-כשרם.
ברוב הפ" נטלו הממשלות, בדורות האחרונים, את יזמת החקיקה
בידן, ויזמותיהם של חברי ביה״נ מצטמצמות והולכות. המצב
שונה באה״ב, שבה נתונה יזמת החקיקה במידה רבה בידי חברי
הקונגרס עצמם, אם-כי לנשיא ולשרים יש חלק ניכר בהכוונת
התחיקה. לצורך סדירות עבודתו שומר הפ׳ בקפידה על זכויותיו
ועל חסינות חבריו.

אחד האמצעים הבדוקים לביקורת השלטון הן השאילתות
(בע״ם ובכתב), נוהג שמקורו בבריטניה. פעמים גוררת השאילתה
אחריה ויכוח זוטא. אמצעי דומה, אך נוקב יותר, שמקורו בצרפת
והוא מקובל במדינות אירופה, הוא ה א י נ ט ר פ ל צ י ה, המעוררת
לעתים ויכוח כללי, העשוי להסתיים בהצבעת אי־אימון לממשלה.

לפ" רבים גם הסמכות להקים ועדות־חקירה משפטיות

271

פרלמנט, משטר פרלמנטרי, •לרמנטריזס — פרם

272

אולם הטליאר, יעל הכנסת כעת ההצנעה ?בחירת ג ׳ 6 י א הטדעוז ( 10.41978 )
(לשכת העתונות הממשלתית)

או פרלמנטריות. שיטת ביקורת זו מקובלת במיוחד באה״ב ומופעלת
ביעילות רבה. הוועדה המשפטית שחקרה מטעם הקונגרס את "שערו¬
ריית ו 1 טרגייט"( 31678316 ^ 0 הביאה להתפטרות הנשיא ניכסון ב 1974 .

בשנים האחרונות הובעה הדעה, כי בתי־המחוקקים במשטרים
הדמוקרטיים עומדים בסימן של שקיעה, זאת בשל התעצמות הזרוע
המבצעת (דהיינו הממשלה), מתוך שהיא מוסמכת להוציא תקנות
וצווים בעלי אופי תחיקתי; יש בכך משש הפקעת סמכותו של הם׳.
יש הטוענים, כי מחמת קיומן של "קבוצות-לחץ" נהפך הם׳ בפועל
ל״חותמת גומי". עוד יש המתנים, כי בשל ריבוי החומר והמידע
המקצועי ברובו, המוגשים לעיון חברי ד.פ׳, שוב אין הם מוכשרים
לשקול דברים כדבעי, ובשל כן הם נהפכים לעדר המובל בידי טכנד
קרשים, בלי יכולת הכרעה משלהם. ייתכן שיש מידה של אמת
בטענות אלו, אך לעת־עתה אי-אפשר להסיק מסקנות לגביהן, ומ״מ,
אין הטענות שרירות לגבי כושר-פעולתו של הקונגרס באה״ב, שהוא
החשוב בבתי־המחוקקים בעולם.

ד,פ׳ בישראל הוא הכנסת (ע״ע א״י, עם׳ 625/7 ושם ביבל׳!
כרך מילואים עמ׳ 449 , ותמ׳ שם). נהגיו של גוף זה, ההולכים
ומתגבשים עדיין, מבוססים במידה רבה על ההליכים הפרלמנטריים
באנגליה, בצירוף תקדימים וסדרי־עבודה שמקורם בקונגרסים הציד
ניים ובמוסדות היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי.

ע״ע בחירות! אה״ב, עמ׳ 90/1 ; ממלכה מאחדת, משטר, עמי
830 — 834 .
תוידות הם׳.

,ץזסזג!!? 31 ׳)* 11 מ 4 \ :> 1£ > 1 ז 6 מזב 0 : 10 ) !) 01 !!£ 1/01 ) 41 ) 51 < 0 נ 3 ז)ז 11 ) 84 .א . 0
/ 0 8 ) 0 ) 1011018311 ) 2011111111 > , ¥111110500 ! . 8 ; 1932 ,( 715 — 664 , ¥11
1 סח 10 ^ 11 !!וזס 0 ), 71 ,ז 6 >א ״ 1 .( 1 ; 1952 — 1948 , 1-11 , 1399 — 1216 , 1004
,ז* 6 ׳*י 83 .א-ז< 0 . 8 ; 1953 5 , 1951 — 1485 , 11010 ) 8 111 ) 5104 /ס 1 () 0 )! 811
״ 1 , 8 ; 1958 , 11 , ) 0 % 11 ) 1 ( 1110 * 01 1 ) 011 ) 311 ו־ז/ 111111111110111 1 ) 4 )■ 11111011
101 ) 41 ) 51 , 00510 ) 843 . 81 ; 1959 , 1 ( 011 { 111 ) 0 111 84 0114 1 ) 7/11:1 , 00 ) 5 ־ 031
הם׳ בימינו, . 1968 , 84

מנהל ההסברה, שעורים באזרחות, תשכ״ד 2 ! א. צידון, בית הנבחרים,
הי 7 ל"א'׳ 1 ■) 84 0 1 ) )) 011 ) 8 11 ) )■ 111011 ) 111 ) 101/1 ) 7101/011 )/ , 101 ) 005 . 8
■ 110 .ק 11 , 071 ) 537 . 0 ; 1962 ,. 8 11 / 1 ) 811 ) 7/1 , ¥0005 . 8 ; 1955 ,)) 1 ) 011 )
-) 11/11 ) 8 , 1 * £01 ) 1/1 00 ) 0111 ) 71 1 ' 1 ( 140 ) 111 ) 11 )£ ,ע 843 .£ . 7 ; 1963 , 110110
,. 84 ,(.(מ) 7 * 11 * 401 , . 84 ; 1964 ,. 8 / 0 1 ) 1/108 0114 , 1 /) 1 ! 41 ))) 0 ) 8 , 1 ))!

סו 11 )) 0 ) 8 )/>! £11101 )£ ) 7/1 , 500 ־ 31161 ? . 0 . 411 - 5 ׳))*( .£ . 84 ;' 1966
, 4 ־ 31 * 1 )¥! . 0 ■א ; 1967 ,) 11 ) 111 ) 101/1 . 8 )£ ; 1966 , 1 ) 01 ) 8 4 ) 01111 ) 1/1
1969 , 1011 ) 011 <)!) 0 , 10118 ) 81 ) 8 ,. 8 , 0611112 . 14 ; 8 3 196 ,!)) 81110111 )£

.(דיסרסציה)

י. נד. - אל. וי.

פךלס, שמם של שני רבנים וחוקרים׳ אב ובנו.

( 1 ) י(ס ף ם׳ ( 1835 , באיה [הונגריה] — 1894 , מינכן),

תלמיד ביהמ״ד לרבנים בברסלאי והאוניברסיטה שם. כיהן כמטיף
ב״קהילת אחים״ ( 16 ) 6111 מ 861 ז 16 )גג 87 ) בפוזנאן ( 1862 — 1871 ) ואח״כ
כרב במינכן. סירב לקבל את הרבנות בברלין אחרי א. גיגר (ע״ע)
וכן משרת מרצה, שהוצעה לו בביהמ״ד לרבנים שנוסד אז בבודפשט.

התעניין בתחומים רבים בחקר היהדות. עבודת הגמר שלו מוקדשת
לפשיטתא (ע״ע מקרא׳ עמ׳ 303 ). הו״ל את ספרו של חותנו (ש. ב.
שפטל) "באורי אונקלום" (תרמ״ח). תרומתו העיקרית של ם׳ היא
בתחום הלפסיקוגרפיה והסילולוגיה העבריתוהארמית. אשתו רוזאלי
היתה סופרת ועתונאית בשירות כמה עתונים וכ״ע יהודיים־גרמביים.

( 2 ) פ ל י ב ם פ׳ ( 1874 , מינכן — 1933 , קניגסברג [קאליניג-
גרד]). בנו של ( 1 ). מ 1899 רב בקניגסברג, פרוסיה. בדומה לאביו
התעניין גם הוא במגוון נושאים: ביקורת המקרא, לכסיקוגרפיה
עברית וארמית, ספרות חיצונית. השירה העברית ביה״ב, תפילות
ונדסחותיהן ועוד. ספריו החשובים ביותר הם: ביקורת ספרו של
ו. בוסה (ע״ע) "דת היהדות בתקופת הברית החדשה" ואסופת
מאמריו 22611 ״!$ 11.50116 ) 16 (״סקיצות יהודיות״), 1920 2 ,1912 .

כולל רשימה כמעט מלאה של) 1894/5 ,( ¥11 , 108 ) .? ./ ,• 1 * 83011 .¥!

.(כולל ביבל׳) 1937 ,( 7x0 ,ן¥! 840 ) . 8 . 8 ,ט 1 ז*? . 14 !(כתביו

<פךלר (■ 31161 ?), שמה של משפחת ארדיכלים ופסלים גרמנית,
שפעלה בדרום־גרמניה ובבוהמיה. מבניה:

1 ) היגדיו פ׳ — .? 11 :> 71 מ 961 — (אמצע המאה ה 14 ),
שפנה, ב 1351 בקירוב, את כנסיית הצלב הקדוש בגמינד (ג>״ון 1 מ 0 )
שבשוואפיה; זו הפכה במרוצת המאות ה 14 — 15 אבטיפוס של
כנסיות־אולם ( 671 ו 1 :> 7 ״ 1 ! 931167 ) בדרום־גרמניה ואפיינה את הגן-
תיקה המאוחרת שם. בשער הצפוני של הכנסיה מוצבים פסלי
הנביאים ו״העלמות החכמות והכסילות״ (ע״פ מתי,'׳\ xx ), שנעשו,
קרוב לוודאי, בידי פ׳.

2 ) פטר ם׳ — .? (- 671 ?) 6167 ? — ( 1330 — 1399 ), בנו של
( 1 ), הוזמן ב 1353 ע״י הקיסר קארל 7 \ 1 לפרג (ע״ע, ענד 46 ), כדי
להשלים את בניית הקתדרלה ע״ש ויטוס ה״קדוש". קשת־המניפה
שבבית־המקהלד., המתנשאת ללא הפרעה מהאומגה, נעשתה ליסוד
אפייני באדריכלות של דרום־פוהמיה. סדנת הפיסול שהקים ס׳ בפראג
יצרה סגנון חדש, ךאליסטי ואכספךסיווי ומנוגד לאידאליזם המעודן
של הפיסול מן המחצית הראשונה של המאה ה 14 . המעולות ביצי¬
רותיו של פ׳ מצויות באוסף 21 הדיוקנים המוצבים מעל פתח
הטריפוריש של הקתדרלה, ובתוכם דיוקן עצמו.

מן ^ 0011 ,(. 3 >ש) 13 > 0 ( ¥01 \ 5 ; 1952 ,תח 3 וז 111 ^ 8 .£

. 1969 , 1 ז? 1 זז 1 ( 80

פךם ( 816 ^־ 9 ), בירת מחוז (אופלסט) פ׳ במערב הרפובליקה
הפדרטיווית הרוסית, בריה״מ, 901,000 תוש׳ ( 1973 ).

פ׳ שוכנת למרגלותיהם המערביים של הרי אורל (ע״ע), על גדות
נהר קמה, יובל הוולגה.

פ׳ יושבת על צומת תחבורה חשוב של מס״ב וכבישים לאורל,
מרכז רוסיה וסיביר. גמל־הנהר שלד, קשור עם מערכת השיט של
הוולגה. בקרבת העיר שדות נפט שהם חלק מאגן הנפט וילגה—אורל,
העשיר באזורי הנפט של בריה״ם. במחוז פ׳ מרבצים גדולים של
מלחים מינרליים (אשלג, פוספטים, מלח בישול ואחרים) ופחם.
פ׳ היא ממרכזי התעשיה הראשיים בחבל אורל. ענפי התעשיה העיק¬
ריים הם ייצור מכונות וכימיקלים וזיקוק נפט. תעשיית המכונות,
המבוססת על חומר גלם מאורל וממחוז ס׳, מספקת מכונות וציוד
להסקת נפט, למכרות פחם, למפעלי עיבוד עץ, לתעשיה הכימית,
לספנות, למפעלי מזון וקשת רחבה של מוצרים אחרים. כמקור
אנרגיה לתעשיה משמשת תחנת כוח הידרדחשמלית ( 4 מיליון
קילווט) על נהר קמה.

ם׳ היא מרכז תרבותי חשוב. האוניברסיטה ע״ש גורקי היא
הוותיקה באורל (נוסדה 1916 ). לומדים בה 12,000 תלמידים( 1973/4 ).
מלבדה עוד תשעה מוסדות להשכלה גבוהה (בהם מכונים לטכנולו¬
גיה, רפואה וחקלאות). בעיר גם תיאטרונים, אופרה, גלריה לאמנות
ומוזיאון לטבע.

273

פרם — פרמה

274

פרם ( 60111311 ?), תקופה גאולוגית ומערכת שכבות־סלעים של
אותה תקופה שהיא האחרונה לתקופות הפלאוזואיקון(ע״ע).

זמנה: 230 — 280 מיליון שנה. שמה נגזר מהעיר פרם (ע״ע) שלמר¬
גלות הרי אורל, בה נחקרו לראשונה השכבות הימיות מתקופה זו.
שכבות הם׳ באיזור זה נחלקות (מלמטה למעלה) ל 5 חלקים עיקריים:
חלקים ( 1 ) ו( 2 ) הם שכבות סלעים קלאסטיים המופיעים בלוח
(!ז״ 131£0 ק) הרוסי בפרצוף של אבן גיס ( 3 ) שכבות אנהידריט,
גבם ומלח! ( 4 ) שכבות אבן חול אדומה חדשה המופיעות בלוח
הרוסי בפרצוף של אבן גיס ( 5 ) שכבות אבן חול אדומה חדשה.
שכבות עבות של סלעי הם׳ מפוזרות באמריקה הצפונית (במערב
טכסס; במערב אה״ב נתגלו שכבות מתקופת ד,פ׳ בעובי רב),
אמריקה הדרומית, אפריקה הדרומית, אוסטרליה, הודו, סין ויפן.
במשך ד,פ׳ נכחד בהדרגה עולם החי הימי הקדמון. בתחילת התקופה
שכיחים עדיין רבים מבעה״ח הטיפוסיים לדויד ולקרבון(ע' ערכיהם)
וביניהם החשובים הם זרוערגליים (ע״ע), אלמוגים וחד־תאיים
(ע״ע) מקבוצת הפוזולנידים. בסוף התקופה נעלמו רוב בעה״ח
הימיים פרט לאלה שהיו עמידים בשינויי מליחות קיצוניים, כגון
הצדפות והשבלולים. מאידך לא הורגשה השפעה הרסנית במשך
תקופה זו על בע״ח וצמחים יבשתיים שהמשיכו להתקיים ללא
הפרעה. סלעי המשקע בתחומי הים והיבשה והמאובנים של תחילת
הם׳ דמו לאלו שהיו בקרבון העליון. במערב אירופה, בה היו אגני
פחם בקרבון העליון, הם נמשכו גם בם׳ התחתון, אם כי כמות הפחם
הלכה ודלה, ומספר האגנים הצטמצם! ברוסיה, בה שדרו תנאים
ימיים והתקיימו שכבות גיריות במשך כל הקרבון, נמשכו תנאים
אלה גם לפ׳ התחתון! ביבשות הגונדונה (ע״ע) נשארו הקרחונים
שהיו נפוצים בקרביז גם בם׳ הקדום.

במשך הם׳ הגיעה לשיאה הפעילות הא 1 רוגנית ההרצינית (ע״ע
אורוגגזה) ששינתה בצורה קיצונית את פני כדה״א ואת תחומי
הימים והיבשות. בשלב האחרון של תנועות אורוגניות אלו הפך
איזור האורל מים עמוק ליבשה תוך חיבור אסיה לאירופה, וכן
נוצרה רוב יבשת אירופה המערבית שמצפון לאלפים ומדרום
לסקנדינוויה.

בעקבות פעילות זו נוצרו בפ׳ המאוחר ימים גדולים, סגורים
למחצה (הידועים ביניהם: ים צכשטיין בגרמניה, הלאגונה הקונ־
גורית ברוסיה ואגן דלאור באה״ב), ובשל האקלים המדברי הקיצוני
ששרר נוצרו תנאי אידוי (אוואפורציה). בימים־לאגונות אלה הצטב¬
רה במות עצומה של מלחי התאדות (אוואפוריטים) כגון דולומיט,
גבס ומלחי נתרן ואשלגן. תנאים אלה נמשכו באותם אזורים, אם כי
בהבדלים מסוימים, גם במשך הטריאס (ע״ע). תהליכי אידוי אלה
היו הגדולים ביותר שידע כדה״א מעודו. הם היו כה כבירים מבחינה
כמותית, שהגפרית הנכללת בגבם הסיטה את מאזן הגפרית בעולם

▼ ד

באורח ניכר מחלוקתו השקולה בין סולפט לסולפיד לטובת הראשון.
עובדה זו מתבטאת בבירור בהרכב האיזוטופי של הגפרית בגבם.
ייתכן שתנאי מליחות קיצוניים אלה היו הגורמים להכחדת עולם החי
הקדמון בימים.

עפ״נ היבשות הצפוניות והדרומיות הורבדו באותה עת אבני
חול אדומות באמצעות רוחות חזקות. האקלים היה דומה לתנאי
מדבר, אלא, שלא כחוליות (הדיונות) הקיימות היום במדבריות, היה
אז צבען אדום.

בא״י נמצאות שכבות מתקופת הפ׳ רק בקידוחים עמוקים בנגב
הצפוני והמרכזי. הן חשופות בזרקא-מעין, במזרח ים־המלח, מול
עידפשח׳ה.

,זמ)ו 1 > 81731 .^ 1 ; 1950 4 0 € 010 £%€ ,\גו 01£00 . 14

, 1611 ) 83 .י! ..מ - 011 ? . 11 ; 1962 , 11 * 06010 1 / 0

. 1971 £6 * / 0 מ 0 'ן/*ן/ 0 ׳*£

ר. פר.

פךמאב י ל י 1 ת (אנג' ץ 1111 ל 163 ז 1 ז 6 ק, מלאט' 1115 כ 631 בם־ 61 נ 1 — ניתן
למעבר), גודל פיסיקלי המתאר את תכונתם המגנטית
העיקרית של חמרים שונים, ומוגדר בקשר 9 !! = 8 , כאשר 2 הוא
וקטור האינדוקציה המגנטית, 9 הוא עצמת השדה המגנטי ו 4 ! הוא
ד.פ׳ (ע״ע מגנטיות). בחמרים איזוטרופיים ובגבישים בעלי סימטריה
קובית (ע״ע גביש! קריסטלוגרפיה) 9 ו 8 מקבילים והם׳ סקלרית!
במקרה הכללי הם׳ היא טנסו׳ר (ע״ע טנסורים).

סיווג התמרים המגנטיים יכול להיעשות בהתאם לערך הס׳ —
בחמרים דיאמגנטיים הם׳ קטנה במקצת מ 1 , בחמרים פאראמגגטיים
היא גדולה במקצת מ 1 ובחמרים פרומגנטיס הפ׳ מגיעה לערכים
גבוהים מאד (ע״ע מגנטיות, עבד 162 וטבלה, עבד 167 ). בחמרים
דיאמגנטיים ופאראמגנטיים אין הם׳ תלויה בעצמת השדה המגנטי
ולפיכך היא קבוע אפייני לחומר! לעומת זאת בתמרים פרומגנטיים,
תלויה ד!פ׳ בעצמת השדה המגנטי, הנוכחי והקודם. על תלות הם׳
בטמפרטורה והבחנה מיקרוסקופית בין התמרים מסוגים מגנטיים
שונים. ע״ע מגנטיות.

מזמרים דיאמגגטיים ופאראמגנטיים מודדים את ערך ד!פ׳ מתון■
מדידת הכוח הפועל על הדגם הנבדק בשדה מגנטי לא־הומוגני. כוח
זה מתכונתי הן לערך הפ' והן לשינוי המרחבי של ־ 9 . בנוזלים
מודדים את ד.פ׳ מתוך השינוי בגובה פני הנוזל כשמפעילים עליו
שדה מגנטי.

בחמרים פרומגנטיים קלה יותר מדידת הם׳ בגלל הערך הגבוה
של הפ׳. לדוגמה: מזרימים זרם בסליל המלופף על טבעת העשויה
מהחומר הנבדק! השטף המגנטי מתכונתי לם׳, את השטף משגים,
למשל, באמצעות הפסקת הזרם בטבעת. כתוצאה מכך מושרה כוח
אלקטרומגיע (ע״ע אלקטרומגגטיות) בסליל משני המלופף על אותה
טבעת! כוח אלקטרומניע זה מתכונתי לשינוי השטף המגנטי ולכן
לם׳.

־ 1 ז^<[ 11. 9 (1^6(11011$ 0£ £x :> ,(.!מ) 1 ות 3 \ת־ 1 ש: £51 . 1

1 ) 1 ז$ ,ח 1££1 < 1 .ן ; 1959 <( 1 , 516$ ־׳ 113 ? 1 ג) 1 ) 6 מ 1

. 1968 , 14 . 011

יצ. ש.

פרמה (גוז״ג?), עיר בצפון איטליה, בחבל אמיליה־רומניה!

177,470 תוש׳ ( 1971 ). פ׳ שוכנת ע״נ פ׳, יובל הפו,

למרגלות הרי האפנינים הצפוניים. פ׳ היא צומת תחבורה חשוב על
הכביש ומסה״ב מילאנו—בולוניה העוקפים את דה אמיליה הקדומה
ועל הכביש ומסה״ב הטראנם־אפניניים המסתיימים בנמל לה ספציה
שלחוף הים הליגורי. פ׳ נמצאת באיזור חקלאי. כלכלת העיר מבוססת
על ייצור מזון, במיוחד גבינות, שמהן נודעת גבינת פרמג׳אנו.

במרכז פ׳ קדתרלה בסגנון רומנסקי ( 1058 — 1074 ) שכיפתה
צוירה ע״י ק 1 ךג׳ו (ע״ע). בסמוך לקתדרלה בית טבילה מפואר
(מאות 12 — 13 ), וכנסיית סן ג׳ובאני אוואנג׳ליסטה ( 1494 — 1510 ),
שבה ציורי קיר של קורג׳ו. על גדות הנהר נמצא ארמון בית פרנזה
(ע״ע). בם׳ אוניברסיטה (גום׳ 1065 ) ובה 14,920 תלמידים ( 1972/3 ).

היסטוריה. ב 183 לפסה״נ נוסדה פ׳ כקולוניה רומית להגנת
דרך הצפון, דה אמיליה, במקום שבו היה לפני בן יישוב אטרוסקי
ואח״ב יישוב קלטי. ב 43 תרבה בפקודת מרקום אנטוניוס, משום
שבד. נולד קסיום, רוצח קיסר, אך אוגוסטוס בנאה מחדש. אחרי
נפילת הקיסרות במערב שלטו בה האוסטרוגותים, הביזנטים וד.לנ־
גוברדים, ואלה הקימו בה דוכסות. מהמאה ה 11 שלטו בה הגמונים,
וב 1106 נהיתה ל״קומונה" עצמאית. פ׳ השתתפה במלחמות ברית
ערי לומברדיה נגד קיסרי גרמניה. מאבק האצולה עם הבורגנים
גרם להתערבות זרה וב 1346 באה בשלטון בית ויסקונטי (ע״ע).
בני ספורצה (ע״ע) פיארו את העיר והיו פטרונים נדיבים לאמנים.
ב 1512 סופחה למדינת האפיפיור.

ב 1545 מסר פאולום 111 את דוכסות פ' ופיצ׳נצה (ע״ע) לקרובו

275

ערמה — פרממסטרםגסים

276

פיר-לואיג׳י פרנזה (ע״ע), וצאצאיו שלטו עד 1731 ובשלטונם
שגשגה פ/ ב 1731 מת הדוכס אגטוניו בלי להשאיר יורש, והדוכסות
עברה לדון קרלוס, בנם של איסבל פרנזה ופליפה ז\ מספרד. ב 1748
נמסרה הדוכסות לאחיו הצעיר של קרלוס, פליפה, אבי שושלת
בורבון־פ׳ (ע״ע בורבונים). בגלל אשתו, בת לואי ^ גברה בם׳
השפעת צרפת וחצר פ' היה ממרכזי ה״השכלה". ב 1765 ירשו בנו,
פרגנזל, והשפעת אוסטריה והכנסיה הקתולית גברו. הצרפתים שלטו
בדוכסות מ 1802 וסיפחוה ב 1808 . בקונגרס וינה נמסרה הדוכסות
לאשת נפוליון, מרי לואיז (ע״ע). שלטונה היה ליברלי, אולם
ב 1831 גירשוה מתקוממים ובשובה, בעזרת צבא אוסטריה, שלטה
ביד קשה. במותה ( 1847 ) שבה הדוכסות לשושלת בורבון־ם׳. בהת¬
קוממות ב 1848 גורש קרלו 11 והתפטר לטובת בנו. ב 1859 גורשו
הבורבונים סופית, ובעקבות משאל עם הצטרפה הדוכסות לאיטליה.
במלה״ע 11 נפגעה העיר מאד.

יהודים נזכרים בפ׳ באמצע המאה ה 14 , בימי ה״מוות השחור"
(ע״ע דבר; 1348 ): הם הואשמו בהרעלת הבארות וכמה מהם
הומתו. במאה ה 15 העניקו נסיכי ויסקונטי וספורצה הגנה ליהודים.
יהודי פ׳ עסקו בעיקר בכספים, אף היו ביניהם גם רופאים מפורסמים.
בשל פתיחת הבנק הנוצרי ע״י ברנרדינו(ע״ע) דה פלטרה ב 1488 ,
עברו בנקאים יהודים רבים לפירנצה.

ב 1555 נאסר על היהודים אזתגורר בם׳. ב 1562 נתן פיוס יען
זכיון ליהודים לשוב לפתוח בנקים ב 16 מרכזים קטנים בנסיכות פ׳
ופירנצה! הזכיון חודש מדי 12 שגה והאחרון ניתן ב 1669 . עם הכי¬
בוש הצרפתי הוענק שורון זכויות ליהודי הדוכסות, וניתן רשיון
ליהודים להתיישב בם׳ עצמה. ב 1845 — 1848 י״ל בם׳ הבטאון היהודי
5136111103 ] 1513 * 111 . משנכללה ם׳ במלכות איטליה, ניתנה ליהודים
אמנציפציה מלאה. ב 1866 התארגנה הקהילה. ב 1840 מנתה הקהילה
היהודית 510 איש, ב 1881 — 684 וב 1931 — 232 . בתקופת השואה
הועברו כ 12 יהודים למחנות ההשמדה. לאחר המלחמה ישבו בפ׳ 86
יהודים רב 1969 — 60 . בספריית פאלאטינה שבפ׳ מצד אחד מאספי
כה״י והאינקונבולות (ע״ע אינקונבולה) העבריים העשירים בעולם.

ק. י.-ם.

3 רמד>, 73 " 7 * 1 ! — 610131 ? 16 > 16116 ? — ( 1601 — 1665 ), מתמתי־
קאי "חובב" צרפתי. שימש יועץ משפטי לפרלמנט של
טולוז. בתור מתמטיקאי השאיר את רישומו על התפתחות המתמטי¬
קה עד ימינו. היה חלוץ בפיתוח ענפים רבים במתמטיקה: הגאומט־
ריה האנליטית, החשבון האינפינימסימלי וההסתברות. אך בעיקר
תרם לתורת המספרים.

אמנם דקרט (ע״ע) נחשב כממציא הגאומטריה האנליטית (ע״ע)
אך נראה שפ׳ הקדימו, אלא שהשגיו התפרסמו רק לאחר דקרס. כבר
ב 1629 הכיר את משוואת הישר, המעגל והאליפסה(רק ברביע הראשון)
ואת מושג המקום הגא 1 מטרי כקבוצת הנקודות המקיימות משוואה
0 = (ץ ,צ)/. אף הוכיח ם׳ משפטים בדרך הגאומטריד. האנליטית.

פ׳ נחשב גם בין ממציאי החשבון האינפיגיטסימלי(ע״ע) ובדרכו
הגאומטרית הגיע למושג המשיק של קו. שיטתו בחשבון הדיפרנצי¬
אלי היתד" בנדה על גדלים אינפיניטסימליים ללא מושג ברור של
הגבול. הקירוב שלו למשיק געשה ע״י חישוב המנח ־ *^־: ~ ^ י + —
והצבה 0 = £ דבר שעורר ביקורת חריפה מצד דקרט. פ׳ הכיר את
הנגזרת הראשונה ובעזרתה גילה את הכלל על מציאות המכסימום
והמינימום של פונקציה בנקודות המשיק מקביל לציר ה א-ים!
כלר, בנקודות התאפסות הנגזרת. בין כתביו נמצאים הרעיונות
הראשונים של חישוב השטח כגבול סכום שטחי מלבנים, כלו׳
האינטגרל המסוים (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי). ם׳ היה בין מבשרי
שיטות הווריאציה בפיסיקה וגילה את עקרון הזמן המינימלי של
מסלול קרן אור (ע״ע אופטיקה, עמ׳ 57 ),

השגיו, השערותיו והבעיות שהעלה בתורת המספרים (ע״ע),
הביאו להתפתחות העצומה של תורה זו בדורות שלאחריו. פ׳
המציא את שיטת ההוכחה בעזרת "ירידה אין סופית" שהיא למעשה
אינדוקציה הפוכה. בדרך זו הוכיח למשל שכל מספר ראשוני שצורתו
1 +ת 4 ניתן להצגה כסכום שני ריבועים. הנודע במשפטיו הוא "המשפט
הגדול של פ׳״ הטוען שלמשוואה ״ 2 = "׳(+"ג אין פתרונות
במספרים שלמים עבור כל מספר טבעי ״ הגדול מ 2 . פ׳ כתב בשולי
ספת של דיופנטום (ע״ע) כי בידיו הוכחה נפלאה שמחוסר מקום
אינו כותבה, ועד היום טרם נמצאה הוכחה (לתולדות הבעיה, ע״ע
מספרים, תורת ה-, עם׳ 1133 ). לא כל השערותיו של פ׳ הוכחו
כנכונות. ההשערה שכל המספרים שצורתם 1 + יי 2 2 (מספת פ׳) הוא
ראשוני אינה נכונה כפי שהוכיח אדלר (ע״ע) מאה שנה לאחר
מכן, כי עבור 5 = 0 מספר פ׳ אינו ראשוני. לעומת זאת "המשפט
הקטן של פ , ״ הטוען שעבור כל מספר ראשוני ק המספר מ - "ם מת¬
חלק ב ת הוכח ע״י לייבניץ ואדלר. משפט זה כמשפטים אחרים של פ׳
חשיבותם רבה גם כיש בתורת המספרים. פ׳, הנחשב "כנסיך
החובבנים" במתמטיקה, הגיע להשגים העולים על אלה של המקצו¬
ענים בגי דורו, אך פרסם מעט מאד וחלק נכבד מהשגיו פורסם
מתוך התכתבדות שהיו לו עם מתמטיקאים אחרים.

א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, א׳, 34 — 43 חשי״ד 1 ,ת 311 ת>} 10 ־ 1 .£ .ן

,) 16111331 ( 131 א ־ד> 1 , 1 (?<3x15 ד>״> 0 מ ^ 6 ■מומס!? מ'מ> — \ 1 .?

.? /ס ■ 0 שיע־ש ':־״י €!/' 7 ,ץ 16 ו 43110 ^ . 5 .א ; 1965 ,( 11 ע

. 1973 ,! 166 — 1601

ש. א. ע.

פך״מו 001 רט 01 י ם ( 1116 ך\\ ; 1016611:1065 ? ; 731:0051305 ) 1603005 ?

030005 ; שמם הרשמי: רתנ $11 ת 316 ש $1 ת 0 מז 36 ש? 10 ) 01 או
1360100511316051001 ? 6801311001 ? 03000101 ), מסדר (ע״ע) קא-

תולי שנשד כ 1120 ע״י נורברט 0 ז 6 נ)־ 1 סא) בפרמונטרה(; 1601001x6 ?
111 ס 31 ־ 50 ס 0 ת 361 זק ״ 73101 <! — אחו שצדן מראש בחזון) בקרבת לון
( 1300 ) בצרפת, ונועד ע״י מייסדו למזג חיי מיתת, הגות ופעילות
דתית. מסדר הם׳ הוקם בעת ההתעורתת הדתית הכללית באירופה
במאה ה 12 שביקשה להעמיד נזירות מחמירה כנגד שחיתות הכמורה,
בכת להילחם בתנועות הכפירה והמינות. חלק גדול מהמייסדים היו
כמרים משמכים, שאימצו, כתגמת אגודות כמרים אחתת, את
התקנון של בנדיקטוס (ע״ע, וע״ע מנזר, עט׳ 1019 ) ולבשו גלימות
לבנות; אולם הם קיבלו על עצמם חשרות נוספות, כהימנעות מאכילת
בשר. ב 1126 הכיר בם׳ הונוריוס 11 (ע״ע) ואח״כ התפשט במהירות
ברחבי אירשה כשמנזתהם משמשים מרכזי חינוך והוראה לכוהני
הסביבה הכפרית. בימי יורשו של נורברם שכלל המסדר את ארגונו
ונעשה ריכוד יותר בהשפעת הציסטרצינים (ע״ע). בראש המסדר
הועמדה מועצה כללית; מנזר פרמונטרה שימש כמרכז המסדר ואב
המנזר היה למפקד הכללי. מסדר הס׳ מחולק ל: 1 ) מסדר הכמרים
והנזירים; 2 ) הנזירות המקיימות את תקנון נורברט; 3 ) התאגדות
של התוטות חילוניים. הפעילות הדתית מחוץ למגזרים הביאה להר¬
פיית המשמעת החמורה, להתעשרות מנזרי ד!פ׳, להידרדרות ולצינון
הלהט הדתי. במיוחד סבל המסדר בימי ה״סכיסמה (ע״ע) הגדולה",
ומאוחר יותר בימי הךפורמאציה ומלחמות הדת. לפני הרפורמאציה
מגה המסדר כ 3,000 מגזרים ו 500 בתי נזירות, מרביתם בגרמניה,
ארצות השפלה, צרפת, אנגליה וצפון־אירופה, אבל מלחמות הדת
הפחיתו את מספרם לכדי מחצית. בימי הקונטרה־רפורמאציה זכו גם
הפ׳ לתחיה דתית עם הנהגת הרפורמות במסדר; ברם, בעת המהפכה
הצרפתית ואחריה רחפה על הם׳ סכנת כליה. ב 1820 לא נותרו מכל
מנזרי הפ׳ באירופה אלא מעטים בלבד בספרד ובאוסטריה. התאו¬
ששות מסדמת חלה במחצית הראשונה של המאה ה 19 בעקבות
שחרור בלגיה (ע״ע, עם׳ 769 ), שם שיפצו ר״פ׳ את מנזריהם והקימו
מרכז פעיל בטונז׳רלו ( 7011861100 ) .

277

םרמונםטרטנסים — פרמיג׳נינו

278

בא״י התבססו הם , עוד במאה ה 12 , עם מסדרים ואגודות נזירים
אחרות. בממלכת הצלבנים היו לס׳ מנזרים בטריפולי, ליד לוד, ובנבי
סמויל (ע״ע) הקימו הם׳ מנזר במענק מיוחד מאת המלך בלדוין 11
(ע״ע).

0271071 / ס *%¥ ..!>! ; 1947 ,.* 1 5 ?£ 72

מן 7/1? 02x0712 נ 111 ׳\ 1 ס 0 . 14 ; 1961 ,?^ 77-^7710x1 /ס ■ 127 * £1 ?}!

. 1951 , 1 ) $1271 £ 71 ־

צ. בר,

פרמי, אנףיקו — 1111 ־!€£ 100 ־ £01 — ( 1901 , רומא — 1954 ,
י שיקאגו), פיסיקאי איטלקי-אמריקני. פ׳ למד באוניברסיטת
פיזד" שם הוענק לו תואר דוקטור ( 1922 ). אחרי שעבד במחיצתם
של מכם בורן ופול אהרנפסט הרצה באוניברסיטת

פירנצה ( 1924/26 ) וכיהן כפרופסור לפיסיקה עיונית ברומא
( 1927/38 ). מ 1930 נהג לבקר באה״ב ובהיותו מתנגד לפאשיזם
היגר לשם ( 1939 ) וקיבל אזרחות אמריקנית ( 1944 ). עבד באוני¬
ברסיטות קולאמביד, ושיקאגו ובשנות מלה״ע 11 השתתף בפיתוח
הפצצה האטומית (ע״ע) בלום אלאמוס.

עבודתו החשובה הראשונה ( 1926 ) היתד, פיתוח המכניקה הסט¬
טיסטית (ע״ע תרמודינמיקה) של חלקיקים בעלי ספין לא שלם

(ע״ע קונטים, תורת ה־! אטום,

עמ׳ 488 ). על חלקיקים אלה חל
כלל האיסור של פאולי(ע״ע). על
שמו מכונים כיום החלקיקים(סרפד
יונים) והתפלגותם לפי האנרגיה
(התפלגות פ׳־דיראק, ע״ש פ. א. מ.

דירק [ע״ע] שפיתח תורה זאת ב¬
אופן בלתי תלוי). וע״ע חלקיקים
אלמנטריים. ב 1933 סתר ם , את
בעיית שימור־ד,אנרגיה בקרינת 8
(ע״ע רדיואקטיוויות).

בעקבות ההצלחה ביצירת איזו¬
טופים (ע״ע) רדיואקטיוויים של
א פרט ' (מכ" פרמ י׳ ׳*ייי״״ז אטומים קלים באמצעות הפצצה ב¬
חלקיקי ס (א. ח־׳רפורד [ע״ע] 1919 > קירי [ע״ע], 1934 ), ניסה פ׳
ליצור איזוטופים רדיואקטיוויים של אטומים כבדים. בגלל הדזזיה
האלקטרוסטטית החזקה בין גרעיני אטומים אלה לבין חלקיקי ג>,
החליט פ , לנצל את הניטרון, שאינו טעון חשמל, אותו גילה ג׳. צ׳דויק
(ע״ע) ב 1932 . הוא הפציץ 63 יסודות; ב 37 מהם גילה רדיואקטיוויות
מלאכותיות. חלק מיסודות אלו פלטו קרינת 8 ומשקלם האטומי
עלה אפוא בסופו של תהליך (לכידת ניטרון ופליטת אלקטרון).
לפיכך הפציץ אורניום בנסיון להפיק טרנסאוךגים (ע״ע).

ביוני 1934 פרסם את תוצאות ניסוייו, שהיו מסובכות ביותר
מאחר שנוסף על הסקת יסוד טרנסאורני גרם פ׳ לביקוע המלאכותי
הראשון של גרעין אטומי (ע״ע אטומי, גרעין). תהליך הביקוע
אובחן רק ב 1939 בידי א. הן (ע״ע). בהמשך המחקר גילו פ׳
ועמיתיו שהאטת הניטרונים בחומר עשיר במימן (לדוגמה — מים)
מעלה את יעילות התהליך פי כ 100 . על שתי תגליותיו אלה הוענק
לם׳ פרם נופל בפיסיקה ( 1938 ).

אחרי שהוכיח האן את ביקוע האטום, הבחין פ׳ באפשרות לנצל
את הניטרונים המשתחררים באותו ביקוע להמשכת התהליך —
"תגובת שרשרת". כשהגיע לאה״ב, התחיל פ׳ לתכנן פור גרעיני
(ע״ע אטומית, אנרגיה! גם כרך מילואים), שאותו בנה, לבסוף,
בשיקאגו והפעילו לראשונה ב 2.12.42 . תאריך זה מציין את תחילת
העידן האטומי. על פיתוח הכור זכה בפרס, שנקרא כיום על שמו.
אחרי מותו הוסב שמו של המכון ללימודי הגרעין באוניברסיטת
שיקאגו ל״מכון א. פ׳ ללימודי הגרעיך. גם האטום טרנסאורני,

שמספרו האטומי 100 ונתגלה ב 1955 , כונה על שמו — פרמיום
(ע״ע טרנסאורנים).

מפרסומיו: ;!:> 1 ת 31 נ 1 זנ 1 > 0 מ 1 -ו 6 <ך 1 ' (״תרמודינמיקה״), 1937 ! -טא
5 :>! 11 ? ־ €1631 (״פיסיקה גרעינית״), 1950 2 1 1€8 :> 3131 ? ץז £1€01€013
(״חלקיקים אלמנטריים״), 1951 ! 001130103 ^ 20301010 ) סס
(״רשימות על מכניקת הקוואנטים״), נאספו ב 1961 .

; 954 [ ,.£ .£ 311111 11 ( 13 : 1 ( £ 31/111 : 1/11 111 21 < 01 ! 1 / , £11111 ? ״ 1

. 1970 , 111 ) 11 ( 11 ' 1 ,.£ .£ ,£־ 8££1 .£

יא. ש.

פו־מיג׳נינו — 0 ס 1 ס 3 ן 8 ״ 1 ״ 3 ?! כינויו של פרנצ׳סקו מצולה
( 1322013 * סס־־ססס״?) — ( 1503 , פארמה — 1540 , קאזא-
למאג׳ורה), צייר ורשם איטלקי. פ׳ עבד בצעירותו בסדנת־הציור
של אביו בפארמה. החל ב 1524 ישב ופעל ברומא, בבולוניה ובפא־
רמה. בסוף ימיו עסק בחקר האלכימיה.

בתקופת יצירתו הראשונה, בפארמה, הושפע פ׳ מסגנונו של
קורג׳ו(ע״ע). רב־הלוח ״נישואי קאתרינה הקדושה״( 1521 ! כנסיית
סנטה מריה. כארדי) מייצג השפעה זו! אך כבר בו מופיעים הסמ¬
מנים הסגנוניים המאפיינים את יצירתו של פ׳ כולה: קומפוזיציה
מוארכת, פרופורציות ארבניות של הדמויות, תנוחתן המפותלת,
התנועה העוברת בהן והמקשרת ביניהן וצבעים חזקים ובוהקים.
ביצירתו המרכזית מהתקופה המוקדמת, העיטורים שבקפלת הארמון
סאנוויטאלה בפונטאנלאטו שליד פארמה ( 1523 ), פיתח ם׳ את המגמה
האילוזיוניסטית של קורג׳ו וצירף אליה תנועה קלה של הדמויות
ואווירת חושניות מעודנת ואינטימית.

ברומא, שבה נתוודע ליצירת מיכלאנג׳לו ורפאל, התגבש סגנונו

המאנייריסטי (ע״ע מניריזם). בתמונת־המזבח הגדולה, "חזון היארו־
נימוס הקדוש״ ( 1526/7 ! הגאלריה הלאומית, לונדון), מיזג פ׳ את
תפיסת הצורה המונומנטלית והתנועה של מיכלאנג׳לו ואת הקומפו¬
זיציה של רפאל עם רגישות לטכסטורה ולאפקטים של אור האפייניים
לקורג׳ו.

בשנות שהותו בבולוניה חזרה ונתבלטה השפעתו של קורג׳ו, תוך
כדי פיתוח נועז יותר של גורם התנועה, כמו בתמונת־המזבח "רוש
הקדוש״ ( 1528 בקירוב * מוזיאון לתולדות האמנות, וינה): ותוך כדי
שימוש בצבעים נועזים יותר, דיסונאנטיים לעתים, ושפיכת אור

צבעוני המכסה בדוק על
המבנה הריתמי הכללי
("המדונה של השושנה",
1528 — 1530 ! הגאלריה
לציור, דרזךן). יצירתו
"המדונה עם התינוק,
יוחנן הילד, מרים המג-
דלית וזכריה הקדוש"
( 1530 בקירוב! אופיצי,
פירנצה) היא מזיגה של
איכויות ציוריות וקוויות.

החיפוש אחר ביטוי
חושני מעודן הגיע לשי¬
או ב״מדונה בעלת ה¬
צוואר הארוך״ ( 1535
בקירוב! אופיצי, פירנ¬
צה) ! בה הביא פ׳ לקי¬
צוניות, באמצעות קו
ארוך ומפותל, את נטייתו
לשנות אח הפרופורציות

המקובלות־ בעיצוב דמית פרסינ׳גיגו: הסרוגה נפ 5 ון הצוואר הארור,
האדם כדי ליצור אפקטים 535 ! בקירוב (איפיצי, פירנצה)

279

©רמינג׳נינו — פרמנמים

280

של תנועה וחושניות. בשובו לפאדמה צייר פ׳ ציורי־פרסקו בכנסיית
סנטה מריה דלה סטקאטה ( 1531 — 1539 ), ובהם "העלמות החכמות".
המיוצגות ברוח הקלאסית של תקופת הרנסאנס בשיאו. מרישומיו
המאופיינים בקלילות קאליגרפית, נשארו רישומי־הכנה לאחדים
מציוריו ולפיתוחי־ד,נחושת. ברומא היה פ׳ הראשון שעבד בטכניקה זו.

ס', שהיה מיוצרי הסגנון המאנייריסטי, שמר ביצירותיו על צורות
והלד־רוח קלאסיים, אולם יצר קומפוזיציות חדשות ע״י פישוט הצו¬
רות, מיזוג מיוחד של קד וצבע, אפקטים חדשים של אור צבעוני חזק
ואמצאות של מקבצי־ תנועה מנוגדים.

י 1 [ 0 ס ; 1950 , 11$ \¥0?1{5 171 ¥<1X711171% ־ 1 .ן .$

. 0 ■■^ ; 1970 , 14€€€7110 \) €171 7161 €7771€1157710 ' 11 ¥., 1471 5<5%%10 5X411 י 00 ־)\/
י 1 זזבב 31 } 0 ? .£ . ^ ; 1970 ,.¥ 1 ? 1 > 4117€5€/11 1^2110, 011 :415x7771 .זת 1 ט 0

. 1971 / 0 1%5 ז 4 < 114 > 07 6 ^ 7

י. שנו.

?ךמ י ום ׳ ע״ע טתסאותים; פןמי, אגו־יקו.
??ךמיוץ, ע״ע פך□ (תקופה גאולוגית).

פרמיסל, ארטל!ר, ע״ע פעומיסל.

פרמישלן, ר , מאיר, ע״ע ר׳ מאיר מפרמישלן׳

פךמגטים (שם נרדף — אנזימים [א"]), קטליזטורים (ע״ע
קטליזה) ביולוגיים. מצויים בכל התאים וגם בהפרשותיהם.

כמו הקטליזטורים האנאורגניים, גם הא" מזרזים ראקציות כימיות.
בנוכחותם מגיעה הראקציה הכימית לשיווי־משקל בזמן קצר יותר.
כל הא" הידועים הם פרוטאינים (ע״ע). כמה א" דורשים לפעילותם
גם חמרים אורגניים שאינם חלבונים — הקו-א". כן קיימים א"
שפעולתם דורשת נוכחותם של יונים אי־אורגניים שונים.

ספציפיותומיון. מהתאים והפרש ותיהם ניתן לבודד פרוט¬
אינים בעלי פעילות קטליטית לגבי ראקציה מסוימת. פרוטאינים
אלה מזרזים רק סוג מסוים של ראקציות עם מספר חמרים מוגבל.
לספציפיות מובהקת זו של הא" לסוגי הראקציות המופעלות ולסוגי
החמרים (הסובסטראטים) בהם חלה הראקציה יש להוסיף ספציפיות
כללית לגבי וזמרים בעלי פחמנים אסימטריים (פעילים במובן
אופטי — ע״ע סטראוכימיה). למעשה כל הא" פועלים על אנאנטיומר
אחד בלבד. ידועים כמה אלפי סוגי א".

ניתן לסווג את הא", לפי מהות פעולתם הכימית ולפי החמרים
עליהם הם פועלים, לסוגים הבאים:

1 . א וכסי דוד דוק ט א זו ת (ע״ע אזפסידורדוקציה) — א"
המעבירים אלקטרונים (או מימנים) מחומר אחד למשנהו — לסי
הראקציה הכללית ^ -י- 81-12 מ + 92 ^ ( 1 ).

בראקציה זו הוא הד 1 נור (מוסר המימנים) בעוד 8 הוא
ה^קצפטור (המקבל מימנים). הד 1 נור מתחמצן בעוד האקצפטור
מתחזר. רוב האופסידוךדוקטאזות פועלות רק על דונור ואקצפטור
מסדמים. לפיכך קיימות אוכסידורדוקטאזות רבות, והן מכונות לרוב
ע״פ הדונור — בתוספת המלה דהידרוגנאז (מוציאמימנים).לדוגמה:
א׳ המעביר מימנים מחומצה לאקטית (ע״ע חלב, חמצת-) יכונה
לאקטיק-דהידרוגנאז.

2 . ט ר א נ ם פ ר א ז ו ת — א" המעבירים קבוצות מתרכובת אחת
לשניה . 4 + 2) ^£+8 ?± 8x ). זאת קבוצת א" רבגונית, שכל
אחד מהם ספציפי להעברת קבוצה מסוימת. x יכול להיות קבוצה
בת פחמן אהד, כגון מתיל, הידרוכסימתיל, פורמיל, או קרבוכסיל.
כן קיימות טראנססראזות ספציפיות להעברת קבוצות אלז־הידיות,
?!מוניות, אציל, גליקוזיל, אמינים, חומצות זרחניות ועוד.

פורמלית ניתן לראות אויפסידורדוקטאזות כטראנספראזות המעבי¬
רות מימנים. הן יוחדו כקבוצה מיוחדת מפני מספרן הגדול (ידועות
כ 220 ) וחשיבותן הביולוגית.

3 . ה י ד ר ו ל א ז ו ת 8.09 +^ ** 0 ־ ¥8+9 (ע״ע הידרולי-
זה) — א" המפרקים תרכובות ע״י ראקציה עם מים. הם ספציפיים
הן לפי סוג הקשר המתפרק והן לפי הקבוצות ^ ו 8 היוצרות את
הקשר. מהבחינה הראשונה מבחינים בין הא" אסטראזות, גליקוזי-
דאזות, פפטידאזות, דאמינאזות ועוד.

4 . ליאזוח — א" המספחים (באופן הפיך) תרכובות כגון
מים, אמוניה או אלדהיד לתרכובת בעלת קשר כפול

^=:8 + X¥ ^-8¥.

5 . א י ז ו מ ר א ז ו ת — א" המפעילים ראקציות בהן השינויים
חלים בתוך מולקולה אחת, ולפיכך הופכים איזומרים זה לזה. ניתן
לנסח את הראקציה המופעלת כ 8

6 . ליגאזות — א" המזרזים סינתזה של מולקולה משני
מרכיבים. מאחר שדוב הראקציוח מסוג זה הן אנדרגוניות (מלוות
בעליה באנרגיה החפשית) הן מתקיימות רק בצמוד לראקציה
נוספת — בה מתפרק חומר (ראקציה אכסרגונית) — המספקת את
האנרגיה החפשית לסינתזה הנ״ל. ברוב הראקציות הביולוגיות
מקור האנרגיה הזאת הוא פירוק 478 (אדנוזין [ע״ע] טרי־פוספאט).
התגובה מתקיימת באחת משתי הצורות:

;??+? 1 \. 4 + ¥ X + ¥+2\7? X
?+? 0 ^ 4 ¥ X ?י 1 ^ + ¥ + X

כמות הא" בתמיסה, בתא או ברקמה אינה ניתנת בד״כ
למדידה ביחידות-משקל, מחמת מיעוטה, ולכן היא מוגדרת ונמדדת
לפי הפעילות הקאטליטית. מקובלות היחידות הבאות:
מיקרומול תוצר

1 יחידת א׳ --(להגדרת מול ע״ע מולקולה,

דקה

עמ׳ 452 ). או, מאחר שהא׳ הוא חלבון, נוהגים לבטא את ריכוז

הא׳ בתמיסה במונחים של פעילות ספציפ ל ת המוגדרת ^ _ יחיד ות א׳

מ״ג חלבון.

בשעת ניקויו של א/ כלומר, הפרדתו מיתר חלבוני הרקמה, עולה
הפעילות הספציפית עד הגיעה למכסימום, והא' הוא החלבון היחיד
בתמיסה (כלומר כשהוא נקי). בא" רבים הגיעו לדרגת נקיון כזאת.
שהתמיסה מכילה חלבון אחיד אחד, הוא חלבון הא׳. במקרה זה ניתן
גם לקבוע את המשקל המולקולרי של הא׳ (ע״ע פרוטאינים) ולבטא
את פעילותו במונחים מוחלטים,
מיקרומול תוצר

—- — שמכונה גם מספר ההפיכות (ז 1107€ ז< 1 !

מיקרומול א׳ x דקה

ש^ומטמ) המבטא את מספר מולקולות הסובסטראט המתחברות
למולקולה של א׳ כל דקה וההופכות למולקולות תוצר. מספר ההפיכות
בא״ שונים הוא 10 2 — 10 5 .

מהגורמים המשפיעים על פעילות הא" החשובים
ביותר הם: הטמפרטורה, ריכוז יוני מימן ( 9 ק), ריכוז החומר
המגיב (הסובסטראט) וחמרי-לוואי שונים.

הטמפרטורה. מהירות הראקציה המזורזת ע״י א׳ עולה
בערך פי 2 עם כל עליה של ס ס 10 — עד גבול מסוים (הטמפרטורה
האופטימלית; בד״כ עד כ ־ 40 ). מעל לטמפרטורה זו יורדת הפעילות,
עקב טבעו הפרוטאיני של הא׳, העובר שינויים בלתי הפיכים
(דנאטורציה) בטמפרטורות גבוהות יותר.

ריכוז יוני מימן. שינויים ב 9 ק (ע״ע חמצות) משנים
את מצב חדיסוציאציה של מרכיבי הפרוטאין האנזימטי ועלולים
לשנות גם את זה של הסובסטראט. לכן יש לכל א׳ אופטימום 9 ק
מסוים, שברוב המקרים הוא בין ערכי 9 ת 5 — 9 .

ריכוז הסובסטראט. כשמוסיפים כמויות עולות של סובס־

281

סרמנטים

282

טראט למערכת, עולה מהירות הראקציה האנזימטית עד למכסימום
מסוים.

הסבר לתופעה הוצע ע״י מיכאליס (ע״ע) ומנטן, שהגיחו כי
פעולת הא׳ כרוכה ביצירת קומפלכס £5 בינו לביו הסובסטראט ( 5 )
וכי הראקציה מתרחשת בקומפלכס זה, המתפרק לא׳ ולתוצר (י 1 ) לפי

3 ־>נ

? +£ ►- £8 8 + £

2 *

האידאליות לגבי סוג התחרות, אבל התנהגותם מתקרבת לאחת מהן.
מעכבים מתחרים הם כאלה המתקשרים לא׳ במקום זהר.
למקום קישור הסובסטראט! לכן הם מתחרים על אותו המקום.
עיכוב זה ניתן לניסוח:

ינד׳

1 0 0 מז 1 נב>

נזענב) ק+£

£8

£

לגבי המעכב ( 1 ) קיים מצב שיווי־המשקל
ומשוואת מיכאלים־מנטן תקבל את הצורה

£111113 =

ך £1 ] 1

_ [ 5 ] ־

( 1 + 1 )^+נ 8 ]

¥ =

מהירות כל ראקציה חלקית מבוטאת ע״י הקבועים, 2 .א ״.£.
בתחילת הראקציה (כאשר ק קטן מאד) ניתן להזניח את הראקציה
החוזרת בין £ ו?. במשך זמן ניכר יתקיים בראקציה כזו מצב יציב
( 51310 ץ 1 > 51£3 ) שבו תישאר כמות ה £8 קבועה, כלומר, מהירות
יצירת הקומפלכם תשתווה למהירות פירוקו

[ £ 8 ] 3 ^ + [ £ 8 ] ג £ = [ 8 ] [£]!£ ( 1 )

כאשר הנתונים בסוגריים מבטאים ריכוזים.
או ״>![$£] = [$][£] ( 2 )

כאשר הוא

^2 + *3
*1

מאחר שחלק מהכמות הכללית של הא׳ במערכת (,£) מצד בצורת
א׳ חפשי(£) וחלק בקומפלכס ( £8 ) יהיה [£] + [ £8 ] = [,£].
אם נציב במשוואה ( 2 ) במקום 1 £ 1 את הביטוי ([$£] ־־ £0 ])

נקבל

נ 5 ] • נ,£]
8 +.**

־[ £ 8 ]

(3)

המהירות המירבית של הראקציה ״,״¥ תהיה [!£] ־ 3 ■^
(כשכל הא׳ נמצא כקומפלכם). המהירות של הראקציה (¥> בריכוז
5 נתון יהיה [ £8 ]^> 1 = ¥ נוכל להכפיל משוואה ( 3 ) ב ולקבל

^•5
^ + 8

(4)

זאת משוואת מיכאליס־מנטן המתארת את תלות מהירותה של
פעולת הא׳ בריכוז הסובסטראט, כפי שנמצאה בעקומה הניסויית
שתיארנו (ציור 1 ). מהמשוואה נובע כי ריווי הא׳ ע״י הסובסטראט
(כאשר 8 גדול ביחס ל,*.>!) יהיה א * א ¥־¥. במצב זה תהיה
מהירות הראקציה בלתי־תלויה בריכוז ה 5 , כלומר תהיה ראקציה
מסדר 0 (ע״ע כימיה, עמ׳ 764 ). כאשר 8 קטן ביחס ל *ן) 1 יהיה ¥
פרופורציונלי לריכוז הסובסטראט והראקציה תהיה מסדר ראשון.
כן ניתן לראות מהמשוואה, שהערך הוא ריכוז הסובסטראט ( 8 )
בי הערך אפייני לכל א׳ וידיעתו מאפשרת לכוון

את תערובת הראקציה כך שהיא תהיה בלתי־תלויה בריכוז הסובס-
טראט (*£ < 8 ). ערכי בא״ שונים הם מ 0.1 מ(ל עד פחות
מ 6 ־ 10 מ 1 ל.

המרי לוואי יכולים לזרז את פעולת הא׳ או לעכבה. בין
המעכבים נוהגים להבחין בין מעכב מתחרה ומעכב בלתי-מתחרה
(ר׳ להלן). מעכבים רבים אינם ממלאים בדיוק את הדרישות

במקרה ש 8 גדול מאד יתקבל **״¥ = ׳־י, כלומר, מהירות
הראקציה המירבית עם המעכב תהיה שווה למהירותה בהעדרו.

מעכבים מתחרים הם לרוב חמרים בעלי מבנה כימי דומה לסוב-
סטראט, וכתוצאה מכך הם בעלי אפיניות (נטיית קרבה) למרכז הפעיל
(ר׳ להלן), של הא׳. לדוגמה: החומצה המלונית 1 ־ 12-00,1 ־ 0-01 , ס £1 ,
תתחרה עם החומצה הסוקסינית 00+1 ־ 2 (+ 01 )- 2 0 ס £3 בדהידרו-
גנאזה של האחרונה. תרופות סולפה מעכבות את הסינתזה של
החומצה הסולית(ע״ע) כתוצאה מעיכוב תחרותי עם החומצה האמינו-
בנזואית שהיא אחד מאבני־הבניין שלה.

מעכבים בלתי־מתחרים
פועלים בד״כ על הא׳ שלא במקום
קישור הסובסטראט. הם עשויים
לפעול גם על הקומפלכס £8 . כתו¬
צאה מכך נגרם עיכוב שאינו מת¬
בטל ע״י ריכוז גבוה של סובסט־
ראט כפי שהדבר מתבטא במשוואת
המהירות הבאה:

[ 5 ] ־

(** + [ 8 ]) ( 1 + 1 )

המהירות המירבית תהיה ־ 7

סוג מיוחד של מעכבים בלתי-מתחרים, שלהם חשיבות רבה
בודסות התהליכים המטאבוליים (ע״ע חלוף המרים) בתא הם
גורמים א ל(ס טריים. פעולתם מוגבלת לשורה של א" (א"
אלוסטריים), שלהם אתר ספציפי שאינו זהה עם איזור הפעילות,
והמסוגל לקשור דומרים מסוימים! כתוצאה מקישור זה משתנה
קצב הפעולה הקטליטית. חמרים אלה כונו בשם אפקטורים או
$ז 011£16 ס 1 \ ( 1 ^). קיימים אפקטורים חיוביים (מגדילים פעילות)
ושליליים (מעכבים). אף שמנגנון הפעולה של חמרים אלה אינו
ברור לגמרי, ידועות כמה תכונות קינטיות משותפות לרוב הא"
האלוסטריים. עקומת מהירות הראקציה לפי ריכוז הסובסטראט שונה
מהצורה ההיפרגולית שתוארה לעיל. בא" אלה העקומה היא סיג־
מואידית, הוספה של אפקטור חיובי(+) מזיזה את העקומה שמאלזן
והוספת אפקטור שלילי (־) — ימינה. כלומר, בנוכחות אסקטור
חיובי תתקבל מהירות ראקציה גבוהה בריכוזי סובסשראט נמוכים

£ £18
1

283

סרמנטים

284

ת 5 ות מהירות הראקציה כריכו• זזשובסטראט
אנזימים אכוסטריים

יותר, ובנוכחות אפקטור שלילי תהיה המהירות נמוכה אף בריכוזי
סובסטראט גבוהים.

העקומה הסיגמואידית מסתברת ע״י ההנחה, שיותר ממולקולה
העקומה הסיגמואידית מסתברת באמצעות ההנחה, שיותר ממולקולה
אחת של סובסטראט צריכה להתקשר למולקולת א׳. הא׳ מכיל
מספר אתרי קישור, וקישור של הסובסטראט לאתר אחד מגביר את
האפיניות של יתר האתרים וביניהם גם של האתר הפעיל. מכאן
שגם הסובסטראט עשוי להיות אפקטור חיובי. ידועים מקרים בהם
הסובסטראט הוא אפקטור שלילי, כלומר שריכוזי סובסטראט גבוהים
מעכבים את הראקציה.

לתופעת האלוסטריה חשיבות גדולה בוויסות המטאבוליזם, למשל,
בשרשרת ראקציות שבהן נבנה חומר ס מ נמצא

לעתים קרובות שם משמש אפקטור שלילי לגבי הא׳ המזרז את
מעבר £■*—\׳.. כתוצאה מכך חדל התא לבצע את כל הראקציות הג״ל
אחרי שצבר כמות מספקת של התוצר ם. ל ם אין בד״כ כל דמיון
ל והעיכוב מתאפשר ע״י מציאות אתר־קישור מיוחד ל ם בא׳
הפועל על \ז.

האתר הפעיל. מאחר שהא׳ הוא חלבון, כלומר חומר שהמול־
קולה שלו גדולה מאד ביחס לרוב הסובסטראטים. יש לצפות כי רק
חלק קטן מאד של מולקולת הא׳ ישתתף בפעולה הישירה על הסוב־
סטראט. חלק זה מכונה האתר הפעיל. אתר זה בז׳״כ אינו רצף של
חומצות אמיגיות במבנה הראשוני של הא׳ (ע״ע פרוטאינים), אלא
קבוצת חומצות המצויות בסמיכות כתוצאה
מהמבנה התלת־ממדי של המולקולה. שינוי
במבנה זה של הא׳, שאינו כרוך בכל שינוי
ברצף החומצות האמיניות (המבנה הראשוני)

יכול לשנות וגס לבטל את פעילות הא׳

(כמו, למשל, בשעת חימום־יתר).

עדיין ידוע מעט על המבנה המדויק והספציפי של האתרים הפעי¬
לים. לעומת זה חלה התקדמות ניכרת בגילוי השיירים הפעילים
בקטליזה. לשם כך נעזרו, בין היתר, בשינוי מבנה של סובסטראטים
.המתקשרים ומעכבים עם האתר הפעיל. התלות ב 1-1 י! אפשרה
את הגדרתן של קבוצות פעילות בכמה מקרים, וזאת מתוך ההנחה,
כי השינויים בפעילות הא׳ עם שינוי ה הם תוצאה של הפיכת
שייר חומצה אמינית, באתר הפעיל, לבעלת מטען חיובי או שלילי.
מאחר שה:> 1 נ! של כל החומצות ידוע, אפשר היה להסיק על טיב
השייר באתר הפעיל. לגבי כמה א" אפשר היה אף לבודד תרכובת־
ביניים קו־ולנטית בין הא׳ והסובסטראט. כך בודד אציל-א׳ בשעת
פעולת אסטראזות וא" מפרקי־חלבון או פוספטאט־א" בכמה פ(ספטא־
זות וטרנספראזות. כתוצאה מכך אפשר היה לנסח את מנגנון פעולת
הזןסטראזות בשני שלבים:

ס ס

מ £ 2 0 + 0 2 א£±* 2 א£ + 11,0 . 1

\ \

! 11 011 2

הגו דיס □< 1 *ריח

ס ס

11,0 + 2 א£ 4 ? 11,0 + 0 • 2 זי £1 . 2

\ \

] 08 , 11

בהם נוצר כתוצר־ביניים א׳ עם הסובסטראט הקשור לאתר הפעיל.

במקרה זה וברבים אחרים נמצא, שהקבוצה האצילית (או פוס־
פורית) קשורה לשייר החומצה האמינית סרין במולקולת הא׳. מתלות
הפעילות במק וכן מאנלוגיות של קטליזה אורגנית, אפשר היה
להוכיח כי מלבד הסרין משתתף באתר הפעיל גם ההיסטידין. שתי
חומצות אמיניות אלה רחוקות זו מזו במבנה הראשוני של חלבון הא׳.
השתתפותן באתר פעיל אחד מסתברת ע״י קיפול במולקולה וקרבה
של השיירים הנ״ל הודות למבנה ספציפי בחלל.

מכשיר חשוב להגדרת שיירים הדרושים לפעילות ניתן ע״י
ראגנטים ספציפיים לשיירים מסוימים: תרכובות כספית חוסמות
קבוצות מ 5 ־ בציסטאין; יוד נספח לטבעות ארומטיות! מתיונין
ניתן לחמצון בעזרת אור! די־ניטרו־פלואורובנזן מתחבר לקבוצות
אמיניות חפשיות, וכדומה. כמה ראגנטים אף פועלים בצורה ספציפית
ביותר, בשמשם כעין סובסטראט לא' (יכולים להתחבר לא/ אבל
אינם משחררים את התוצרים ואת הא׳ לפעולה נוספת). דוגמה לכך
הוא הדי־איזופרופיל־פלואורו־פוספט (??ם)

ס ס-מס

?

^ 7 ס-מס

\ ג ״בז

/ 083
\ 3 **נ>

/ 3 מ 0

הק?ס הוא מעכב של כמה א" הידרוליטיים ופעולתו היא קישור
הקבוצה הדי־איזו פרופיל־פוספט (?ם) לא׳.

£+ 08 • 2 א£ ?£ס + 2 זי £7

?ס נקשר לסרין הקטליטי(לא לסרינים אחרים שבמולקולה). הראק־
ציה היא סטכאומטרית (לא קטליטית), כי הא׳ אינו משתחרר
לראקציה נוספת, כך שמולקולה אחת של 0£8 קושרת ומבטלת
את פעולתה של מולקולה אחת של א׳. ידועים מספר ראגנטים דומים
המתקשרים לשיירי חומצות אמיניות באתר הפעיל.

אמצעי מבטיח ביותר לפענוח המבנה המרחבי של א׳ הוא פיזור
קרני רנטגן. בעזרתו ובעזרת קומפלכסים עם מעכבים נתאפשר,
לעח־עתה במקרים בודדים, למקם את האחרים הפעילים של א/

לתולדות מחקר הא" ע״ע ביוכימיה.

מנגנון הפעולה של הא׳. הידע על המאורעות האטו־
מריים־אלקטרוניים החלים בין האתר הפעיל של הא׳ לסובסטראט
והמביאים לזרוז הראקציה עדיין מוגבל. סיפוח הסובסטראטים לאתר
הפעיל עשוי לקרב את המגיבים זה לזה ואף לכוון את הסובסטראטים
בצורה המאפשרת את תגובתם. עוד הגיחו כי מולקולות הסובסטראט
משנות את צורתן המרחבית כך שקשרים מסוימים מתרופפים וניתנים
לפירוק ביתר קלות. תופעות אלה מתבטאות גם בירידה באנרגיית
ההפעלה של הראקציה בנוכחות הא׳ (ע״ע כימיה, עמ׳ 770 ).

במקרים רבים אפשר לראות בקטליזה האנזימטית קטליזה חומ־
צית־בסיסית. הא׳ עשוי לספק במקרה זה אתרים הקולטים ומוסרים
פרוטונים ועי״כ לשמש כקטליזטור חומצי־בסיסי.

אולם המיוחד לפעולת הא׳ היא הספציפיות הרבה והיעילות
העולה על רוב הקטליזטורים האנאורגניים. מנגנוני הפעולה של א"
שנחקרו בפירוט יתר הן אלה שבהם נוצרת תרכובת־ביניים בין הא׳
לשייר של אחד הסובסטראטיס׳כבפרוטאינאזות ובאסטראזות שנדונו
מקודם. ברוב הא" הללו נמצא כי הסרין האנזים טי קשר אליו שייר

285

פרמנטים — פרמקולוניה

286

חומצה בקבוצתו ההידרוכסילית. ידוע כי הקבוצה ההידרוכסילית
של הסדין אינה מצטיינת בקלות תגובתה עם קבוצות חומציות.
ההיסטידין המצוי באתר הפעיל מפעיל את ההידרוכסיל הסריני
ע״י קליטת פרוטון, ומעלה עי״כ את פעילות הטריו ומאפשר את
יצירת חומר־הביניים אציל־א/

הבנה מפורטת על המנגנון הקטליטי של הא׳ דורשת ידע של
מבנה הא' בחלל, וידע זה נמצא בידינו במקרים מעטים בלבד.
על השימושים התעשייתיים: ע״ע תסיסה.

ם, קאריסון, ביוכימיה׳ 1969 ! ; 1950 , 5 ? 15 )!!#*ס 5 ?£ . 1

5011€1 ז 01 ..> 1 ״ ת 110 ז 1 ח\נ ; 1958 , 71€5 ?ץ 1% ז£ . 0 .£ — 01x011

? 7/1 , 5 ק 111 נו 1 ק . 0 . 0 ; 1959 2 ,? 1117 ( 01 ) 7 ע ,? 7 { 10 תז 110 ,? 11 ז? 1 חו?¥ ,(.$!)€)
<י ־ 1£1 זז\׳ . 51:1 ) ?/ 1 ???] 10 \ 1710 ^: ¥772 071 / 0 ?ז 1€171 ד $17 31 ( 51011 ח? 01171 ■??•!!/ 7
!{?) 017 ; 1968 , 5 ? 7 תץ* 7 ז¥ ,עג>}* . 7 \ .ס ; 1966 ,( 5 , 00X7
.?-׳< £111 . 0 ; 1968 ,( 8 , 17 י .־ 0111 { . 501 ) 5 ? 1 ז 7 ץ 2 ת£ / 0

; 1969 ,( 4 , 7 י . 1 >ננ 11 ) $■ 171010% /?? 7 70 ?!¥ 4 ׳ 5 ? 11 וע 7% ו¥ , 11 נ׳\תס 011

£1 << 151 . 0 .? ; 1969 ,? 0/1 { 0 ? 7/1 — $? 1 ת ¥112$ , 001:0 ^ 1 י !\ .<!

. 1 .) 0 ת 10 \ .( ;^ 1970 , 01 ־ €07111 1 ) £171 ? 711 )? 7 ד 1 ) 3 ־./ , 5 ? 117 2$ £17 ? 7/1 ,(.^ 0 )
י א 41£ זוו 0 . 1 ־ 1 .£-ז 11£ ! 13 \ . 11 . 1 ־ 1 ; 1970 ,? 5571 ??? 17 10 1 ? 1 ) ¥13501 ? 7

.* 1971 , $ , 111511 ?? 1 /€ 01 ? £1010%1
ב. שם.

פרמנידס — 9 מ 18 ׳\ 16 ^ן 1 ) 1 ז — (נר 515 לפסה״נ לערך, אלאה
'[ £163 ], דרום איטליה), פילוסוף יווני. הדמות המרכזית
באסכולה האלאטית. על חייו ידוע רק מעט. אפשר שהיה תלמידו של
כסנופנס (ע״ע) אחרי שנטש את התורה הפיתגוראית. ע״פ כמה
מקורות חוקק חוקים לעיר מולדתו.

את הפילוסופיה שלו ריכז פ , בשירו "על הטבע", הכתוב בהכסא־
מטרים, שנשתמר בחלקו ( 150 שורות) ומחולק לשלושה. ה״פתיחה"
היא אלגוריה המתארת את מסעו של פ׳ במרכבה אל "השערים של
נתיבי הלילה והיום". שם הוא מתקבל בידי אלה ודבריה מהווים את
עיקר השיר. ע״פ פ׳, רק שתי דרכי חקר עומדות לפני המחשבה: האחת,
"שהווה ושאי־אפשר לא להיות"; האחרת, "שאיננו ושחייב לא
להיות". דרך שניה זו אינה ניתנת להכרה או לביטוי, שהרי פירושה
שלילת כל תוכן מן המחשבה, ואילו הראשונה היא אישור מוחלט
של תוכן המחשבה. מכיוון שנקודת מוצאו של פ׳ בהבדל המוחלט
שבין חיוב לשלילה, הרי אין במסגרת זו אפשרות של קביעות
פרטיות, כי כל קביעה פרטית היא מניה וביה שלילת קביעות פרטיות
אחרות. זו כביכול דרך שלישית. דרכם של בני־התמותה, "להם היות
ולא היות היינו־הך ייחשבו — ולא היינו־הך". דרך זו מטשטשת,
בגלל "הרגל בן־רוב־הנסיון", את ההבדל המוחלט בין "היות" ל״לא
היות". אולם ההכרעה התבונית מתעלמת לחלוטין מן החושים המט¬
עים וקובעת כי מה־שהווה הינו בלתי-נוצר ובלתי נפסד, שלם, יחיד,
בלתי־זע, רצוף, ״בדומה לגרמו של כדור מעוגל־היסב, / שקול בכל
ממרכזו". לפיכך, התהוות וכליון, שינוי מקום ושינוי איכות אינם
אלא שמות מוסכמים על בני־האדם ואין בהם אמת.

בחלק השני של השיר, שנשתמרו ממנו שורות מעטות, מתאר ם׳

את הנראה לבני תמותה. טעותם היסודית היא בהנחת הדואליות.
אולם, משהונחה, אפשר לערוך "סדר עולם", שעם כל היותו עקבי
איננו אמיתי.

השפעתו של פ׳ על הפילוסופיה היוונית (ע״ע יונית, לשון ותר¬
בות: פילוסופיה, עמ ׳ 596/7 ), בכלל זה על אפלטון ואריסטו, היתה
מכרעת. הוא היה הראשון שנתן דעתו על המתודה הפילוסופית, והסב
את הניתוח על מושג ההוויה, על היחס בינה לבין אי־הוויה ובינה
לבין המחשבה. כן עסק בהבחנה בין ידיעה, היראות ומושאיהן> בכך
העלה את שאלות היסוד של האונטולוגיה ותורת ההכרה.

קטעי כתביו הו״ל בידי דילס־קראנץ: , 2 תבז£ .^■־ 1615 ( 1 . 11
ז 311££ ש 50£ זס(\ •!?ן> •; 1 ( 1 ("קטעי הפילוסופים הקדם-

סוקרטיים"), 1966 12 .

י. אגסי. המיוחד באידיאליזם של ם׳ (בתוך: ש. פרלמן.-ב. שימרון
[עורכים]. דורון). תשכ״ז; ש. ריבייר, עיונים בסילוסוסיד. היוונית
(מ&תח בערכו)׳ תשל״ה ? ?!!/ס/!/?*??) ? 17 > 1 ) 5117 . 7 ,] 1 >־ 1 בו 1 ת 8£1

%ה 14 זס 1/7 ז? 0$ ? 07 ז 1 > 135£101 \ ; 1916 , ? 171050$/11 /¥ 11 ? 1 /? 115 /??*ז$ ?? 11

, 1$ /ק 111050 /¥ \?? 01 / 0 01$ ) ¥115 ^ י שנ 11 ! 1 נ 01 . 0 . 77 ; 1964 ,. 7 5 ? 1 )

? ¥0115 ? 7/1 , 05 ) 3 [ 011£€ )\ . 0 .? ; 1965 ׳♦^ י( . 1 * 6 ) 11, 1965; 0. 7^X1

$? 1€ {$ס 11105 /¥ 1011€ ? 50 ? ¥1 ? 7/1 י מ 0 ׳\ג£ ,£ .[ - > 1 ־ 11 .ר! . 5 . 0 ; 1970 /ס

. 1971 ׳(טכסט, תרגום׳ סידוש)

ש. שק.

000513111 — ( 1886 — 1952 ),

צייר ופסל בלגי. למד באקדמיות לאמנות בגריז׳ ובמס.

ב 1909 הצטרף לקבוצת-ציירים שכונתה "אסכולת ליסם־סן-מארטך
( 1 ז 11 ז 19 \ . 51 1 מ 1£ {ז £3£ , בפלמית 1 וז £31£ - 1£05 ז 13 \- 1 מ 51 ) ע״ש הכפר
הבלגי הקטן שבו פעלה. היו אלה ציירי-נוף שמרת באימפרסיוניזם
(ע״ע) וחידשו את הקשר עם הראליזם הבלגי של המאה ה 19 . פ׳ היה
לדמות מרכזית בקבוצה ובבלגיה < מראות־הנוף החרפיים שלו, תיאורי
העירום, עובדי־האדמה במלאכתם, צוירו ברוח האכספרסיוניזם (ע״ע)
הגרמני, אך לעומת צבעיה החריפים של תנועה זו התבססה אמונתו
של פ׳ על גונים כהים, עצורים, על גושים סכמאטיים ומונומנטליים,
חסרי-עידון אך רבי־עצמה בפשטותם. חותם ראליסטי-אכספרסיוניסטי
דומה טבוע בפסלים שיצר למן 1936 . במגמה האפספרסיוניסטית
האירופית של ראשית המאה ה 20 מייצגת יצירת ם׳ את הזרם המכונה
"אכספרסיוניזם בלגי־פלמי".

סדנתו שליד בריד (ב £^נ 0351 משמשת מוזיאון של יצירותיו.
וע״ע בלגיה, אמנות, עמ׳ 762 .

. 1958 . 8 ; 1953 . 0 ,״ 81.111 6 !) . 1 ׳

פרמקולוגיה (ץ 31:0108 תזז 13 (נ) : מיוו׳ ׳\ 0 א 0 נ 1 <) 6 ק) — תרופה 1
*> 67 ג — תורה), חקר התרופות והשפעתן, להבדיל מרוקחות
( 1€$ ) 1 ן£:> 3 תז- 1131 נ 1 ) העוסקת בתורת הכנת התרופות.

פ , נחלקת לפרמק 1 דינמיקה, החוקרת את מנגנון הפעולה
של תרופות על מערכות ביוכימיות ופיסיולוגיות נורמליות או פתולו¬
גיות, ו פ ר מ ק 1 ת ר פ י ה, העוסקת בשימוש בתרופות לריפוי מחלות
או למניעתן.

מאחר שכל תאי הגוף מנצלים תהליכים ביוכימיים משותפים,
עלולה כל תרופה לפגוע גם בתאים או באיברים בריאים ולגרום
לתופעות־לוואי. רוב התרופות הן רעלים וההבדל בין פעילותן
המבריאה ובין רעילותן תלוי במנה. שימושיות תרופות נמדדת ע״פ
המדד התרפוטי (^נ>״ 1 11£ ט£י] 3 ז€\{ 1 ) — היחס בין המנה
המרפאה למנה הרעילה. הטוכסיקוילוגיה (תורת הרעלים) היא חלק
בלתי־נפרד של הפ׳. אחידות התהליכים הביוכימיים בתאי בע״ח
שונים מאפשרת את חקירתה של פעולת תרופות שונות על חיות-
ניסוי (פ׳ נסיונית) והסקת מסקנות ביחס להשפעתן על האדם.

יעילות התרופות מותנית בכך שיגיעו לאתר פעולתן. חדירה
קלה דרך ממברנות ביולוגיות, למשל ספיגה יעילה מן המעי, מאפשרת
מתן תרופה דרך הפה. כשכושר החדירה מוגבל, מוזרקת התרופה
לתוך הרקמה או לווריד. מצד שני ניתן להאריך את תקופת הפעילות
של תומר ע״י יצירת מאגר, ממנו משתחררת התרופה בהדרגה.

כדי להתגבר על קשיים בחדירת תרופה למקום הייעוד שלה,
משתמשים לעתים בתרכובת כימית "קודמת" (•!סמטססזס), דהיינו,
במבנה החודר בקלות והנהפך ע״י חילוף התמרים לצורה הפעילה.
מצד שני עוברות תרופות רבות בגוף תהליכי חמצון או ראקציות
ביוכימיות אחרות, המבטלות את השפעתן או המתישות את הפרשתן.
בי(-טךנספורמציות כאלו מתחוללות בעיקר בכבד (ע״ע), בעוד
שהפרשת התרופות מתבצעת בעיקר בכליה (ע״ע).

רוב התרופות פועלות ע״י התקשרות למבנה מסוים, "הךצפטו׳ר",

על פני התא (בממברנה) או בתוכו. תרופות הפועלות על פני התא
עשויות להגדיל או להקטין את חדירות הממברנה ובכך להשפיע
על הובלת וזמרים אחרים דרכה. מ־טובוקורארין(€״ 1 ז 3 זו 0£:1 נ 1:111 ־ס),
החומר הפעיל בארס־התצים, פועל על רצפטור חיצוני בממברנה

287

פרמקולוגיה — פרנח

288

העצבית ומונע את הפעלתו הפיסיולוגית ע״י אצטיל-כוליו (ע״ע).
לעומת זאת המרים אסטרוגניים חודרים לפנים התא, מתקשרים שם
עם חלבון מסוים וממריצים תהליכים סינתטיים בגרעין.

לעתים קרובות משמשים אנזימים (ע״ע פרמנטים) מטרה לתרו¬
פות. בשל תפקידם של האנזימים כקטליזטורים של תהליכים ביוכי¬
מיים, אפשר לגרום לשינויים מטאב 1 ליים בולטים ע״י במות קטנה
של תרופות המעכבות מערכת אנזימטית. המרים מסוג האנטיכולין־
אסטראזות מונעים את פעולת האנזים כולין־אסטראזה וגורמים אף
במנות זעומות להצטברות הסובסטראט שלה, אצטיל-כולין, המפעיל
את המערכת הפולינרגית.

התרופות נחלקות לפי פעולתן העיקרית: 1 ) תרופות הפו¬
עלות על מערכת העצבים המרכזית. מערכת זו מווסתת
לעתים קרובות ע״י מנגנונים אנטאגוניסטיים: לכן קיימות גם קבו¬
צות של תרופות אנטאגוניסטיות. למשל, המרים אנאסתטיים. מרדימים
ומרגיעים; תרופות משככות כאב, תרופות פסיכולפטיות מצד אחד
והמרים מעוררים ואנטי-דפרסיוויים מצד שני (ע״ע פסיכופרמקו-
לוגיה).

2 ) תרופות הפועלות על מערכת העצבים ה הק¬
פ י ח. לקבוצה זו שייכים חוסמי החיבור עצב־שריר, חוסמי המעבר
בגנגליונים ותרופות הפוגעות במערכת העצבים האוטונומית (הבלתי-
רצונית). מערכת זו מורכבת משני חלקים — המערכת הסימפתית
והסארא-סימפתית (ע״ע עצבים). סידור זה הוא הבסיס להשפעת
תרופות אנטאגו׳ניסטיות, המאפשרות אפיון הרצפטורים בכל מערכת
ומיונם. לדוגמה: הרצפטורים במערכת הסימפתית המופעלים ע״י נור-
אדרנלין נחלקים לפחות לשני סוגי רצפטורים אדרנרגיים מטיפוס
אלפא או ביתא.

הרצפטורים במערכת הפארא־סימפתית מופעלים ע״י אצטיל־
כולין; סוג אחד (הרצפטור המוסקריני) נחסם ע״י אטרופין (ע״ע) 1
סוג שני (הרצפטור הניקוטיני), ע״י הכסא-מתוניום.

3 ) תרופוחהמשםיעותעלהלבועלמחזורהדם,הן
ע״י פעולה ישירה על קצב הלב או על עצמת התכווצות שריר הלב
(כגון הגלוקו׳זידים של דיגיטליס [ע״ע]), הן ע״י השפעתן על הפרשת
גוזלים דרך הכליה (תרופות דיורטיות; המרים המגבירים או מפחי¬
תים הפרשת נתרן או איבוד נוזלים), והן ע״י פעולה על הטונוס
של השריר החלק בכלי הדם (תרופות המעלות את לחץ הדם או
מורידות אותו).

4 ) תרופות המשפיעות על חילוף המרים. לדוגמה:
במחלת הסכרת (ע״ע) מטפלים באינסולין (ע״ע) ובמספר תרופות
אנטי-היפרגליקמיות הניתנות דרך הפה.

ההורמונים של קליפת יתרת הכליה (ע״ע, עט׳ 513 ) מדכאים
תהליכים דלקתיים ומשמשים בעיקר לטיפול במחלות ראומטיות
(קודטיזול ותולדות סינתטיות שלו). פעילות יתרת-הכליה מווסתת
ע״י 9 ־ 1 ־ 0 ^, הורמון אדרנו־קורטיקו־טרופי המופרש מההיפופיזה
(ע״ע, עם׳ 338 ) והמשמש לטיפול באותן המחלות במו קורטיזול.

רמת חילוף החמרים בגוף חלויה בהורמונים המופרשים מבלוטת
המגן, תירוכסין( 6 תו!נ 0 זי<ו) 1 ) וטרי-יודו-תירוינין( 6 ו 1 ו 1 ] 0 ז'< 11110110-111 ).
חורמונים אלו מגבירים את חילוף החמרים, לעומת זאת משמשות
תרופות אנטי־תירואידיות לבלימת עליה מופרזת בחילוף התמרים.

5 ) הורמוני מין. חיצירח המחזורית של תאי מיז מווסתת
ע״י הורמונים מיתרת המוח (היסוסיזח). על-יד* שימוש בהורמונים
אלו, טבעיים וסינחטיים, אפשר להפר בשיטות מיוחדות אח המחזור
הסדיר של הבשלת הביצה בשחלח ולמנוע ע״י נד הריון. פ״כ ניחן
להפריע לשתילת הביצה המופרית לחון■ דופן הרחם, הסריס אלו
מיועדים לביקורת הילדה (ע״ע),

6 ) תרופות אגטי״סרטניוח ([!מרים דיטוטונסיים).
ןומרים אלה מונעים גדילה, החרבות או דיפרנציאציה של תאים,

הם פוגעים לא רק בתאים סרטניים אלא גם בתאים נורמליים המת¬
רבים במהירות, כגון תאי דם לבנים. לקבוצה זאת שייכים המרי
אלקילציה כגון חרדלים חנקניים, אתילנאמינים, ואלקלי סולפינטים,
אנטימטבוליטים כגון אנלוגים של חומצה פולית, אנלוגים פירימידי-
ניים ופוריניים ועוד. וע״ע סרטן, עט׳ 538 .

7 ) חפרים כימותרפיים (ע״ע כימותרפיה).

היסטוריה. השימוש בתרופות ממקורות הטבע הוא עתיק-
יומין ובד״ב היה קשור לפולחן דתי או מאגי. האדם הקדמון בבר גילה
את היעילות של צמחים מיוחדים (צמחי רפואה) לריפוי מחלות. עם
התפתחות מדעייהטבע התחילו לבודד את החמרים הפעילים בתמציות
של צמחים או של איברי חיות ולקבוע את המבנה הכימי המדויק
שלהם. מחקרים אלו גילו את הקשר בין המבנה הכימי ובין הפעילות
הפרמקולוגית והובילו לסינתזה של המרים חדשים שפעילותם עולה
בדרך כלל על זו של תרופות "טבעיות". וע״ע רפואה. היסטוריה.

.{ .£ ; 1964 % ח 11111111011 5 1 >ה 0 .' 10$11€0 \ 01 \{? <תוז\^ 1 .״ 1

11 ת 0 תג 111 ש{ל ,£ ; 1964 . 1-11 ,.</ *ח 1€ *> 4

. 5 ״ 1 ; 1970 , 5 ^ 0 111 € 111 $ 111 $ 110111 1 ) 0.11 $$! 011 ,(. 115 ^)

-סס!{ , ! / 9 > 80 $ 1 $ %€01 ^ 11011110€010 י 1 י>ז/" 7 ,(. 15 >€) ת 3 וח 011 .נ/~ ח 3 תז 0000

. 1970 4 ,$€!'!)

סל. ב.

פר*]*, זץ בטיסט — ת!זז€? 1510 :^ 83 1 ז 63 ! — ( 1870 , ליל —
1942 , ניו יורק), פיסיקאי צרפתי. בשנים 1898 — 1940 כיהן
כפרופסור באוניברסיטת פאריס. ב 1923 נבחר כחבר האקדמיה הצר¬
פתית למדעים וב 1938 נבחר לנשיאה. עיקר מחקריו עסקו בקולואי-
דים (ע״ע), במדידת משקלים מולקולריים (ע״ע מולקולה, עמ ׳ 452 )
מוחלטים ובתנועת-בראון (ע״ע). על מחקריו בשטח האחרון הוענק
לו פרם נ( 3 ל לפיסיקה ב 1926 . ב 1895 הוכיח ם׳ ש״קרני־קתודה"
מורכבות מחלקיקים טעונים מטען שלילי (ע״ע אלקטרון. עמ׳ 805 ).
ספרו £5 ת 101 .^ (״האטומים״), 1913 , מסכם את מחקריו בתורה
הקינטית של תנועת-בדאון.

פרנה ( 3 ח 3 ז 3 ?, בגואראני =־ "אבי המים"), נהר באמריקה הדרו¬
מית, ארכו כ 2,950 ק״מ ושטח אגן־ניקוזו יותר מ 3
מיליון קמ״ר.

נהרות המקור של הם׳ הם הפרנאיבה, שראשיתו מדרום לברזיליה,
והריו גראנדה, שתחילתו בסרה דה מנטיקרה בדרום מדינת מינס
ז׳ראיס. ממקום התחברות הפרנאיבה והריו גראנדה חותר הם׳ העליון
ברמה הברזילאית לכיוון דרום-מערב. סמוך לגבול ברזיל—סרגואי
עוצר רכס דה מרקז׳ו בעד הזרימה, והנהר מתפצל לשת* ימות צרות
וארוכות. הס׳ חוצה את הרכס בקניון צר, שעמקו כסס! מ׳, ויורד
ממנו במפלי סלטו דס סטי קדם. מכאן דרומה משמש הנהר גבול
בין ברזיל ופרגואי. ד.פ' העליון מקבל יובלים רבים, שמקורותיהם
ברמה הברזילאית ובדכסיס שלחוף האוקיאנוס האטלנטי, ובאפיקיחם
מפלים רבים , הנודעים בחם תם מפלי איגואסו(ע״ע, ושם חס׳! וד׳
תמ׳ פר׳ ט׳, עמ' 586 ) המרהיבים ביפים — על גבול ברזיל—
ארגנטינה. בשל המסלע תבזלחי מגיע כאן רוחב אסיק־הנהד ל 4
ק״מ. וחזית המפלים מתמשכת לרוחב של כ 2.5 ק״מ! גבהם נ 80 מ׳.
נהר איגואסו נשפך לס׳ ממזרח למפלים, במפגש גבולות ברזיל,
ארגנטינה ופרגואי. מהמפלים ועי למקום חיבור הס׳ עם בחר פרנואי,
משמש חם׳ גבול בין ארגנטינה ופרגואי. גהר פרגואי (ע״ע) חוא
גדול יובלי הס/ ומספק כרבע מססיקת הס׳ התחתון. בתחום ארגנטינה
זורם חס׳ דרומה, ביצרו פשט־הצסח נרחב שמשני עבריו משתרעים
מישורים אלוניאליים גדולים. באסיק הנהר יש איים רבים, רוחב
האפיק ליד קורינמס כ 4 ק״מ׳ אך בדרום הוא מצטמצם לכדי 1.9 ק״מ
ברו$די 1 , שבח הוא סונה לדרום״מזרח. ספיקת הנהר ברוסריו 14,700
מ״ק בשניה בממועע שנת*. ליד דיאמנטח מתפצל הנהי לזרועות,
ביצרו דלתא שרחבה בדרום 65 ק״ם, הדלתא לחוף די( דה לח סלןןה
(ע״ע׳ ושם מסה) מתקדמת בשיעור 70 מ׳ בשנה. גאייו־ח הס׳ חחהחון

289

סרנה — פרנוייה

290

חלות במאי־יוני עקב גאות הפרגואי, ובספסמבר־מארם עם גאות הם׳
העליון.

נהר ם׳ היה נתיב־התחבורה העיקרי דרכו חדרו הספרדים לפנים
היבשת. כיום הוא נתיב־המים הראשי בארגנטינה ובפרגואי! האחרר
נה מייצאת דרכו כ 90% מיצואה. סנטה פה — אליה מגיעות אניות־
ים — העיר ם׳ וקורינטם שבמעלה הנהר, הם הנמלים הראשיים.

ר. בנ.

פתה ( 31-3113 ?), מדינה בדרום ברזיל. שטחה 199,554 קמ״ר
ובה 6,741,520 תוש׳ ( 1970 ).

במזרח פ׳ לחוף האוקיאנוס האטלנטי משתרע מישור־חוף צר
המסתיים במתלול החופי הגדול. לאורך החוף חוליות וביצות מנגרו־
בים וממערב מתנשאת רמה קריסטלינית, שנופה גבעות והרים
נמוכים, המסתיימת בשורת רבדות במרכז פ׳. במערב משתרעת רמת
ם׳ המשתפלת לעבר נהר ס' (ע״ע). הרמה מכוסה שפכי לבה המתכ¬
לים לקרקע פודיה ביותר. הנהרות פרנפנמה בגבולה הצפוני של פ׳.
וכן איואי ואיגואסו (ע״ע) הנודע במפליו המרהיבים, מנקזים את
רוב שטח המדינה, המכוסה יער טרופי או סובטרופי.

פ׳, מהמדינות העשירות בברזיל, נמצאת בעיצומו של פיתוח
כלכלי מואץ. הבסיס הכלכלי חקלאי בעיקרו: בצפון — מטעי קפה,
במערב — עצי יער ומטה. כן מגדלים כותנה, אגוזי אדמה, תירם,
אורז, מאניוק, קנה־סוכר, ירקות ופירות. משק החי המפותח כולל 8
מיליונים חזירים, 4 מיליונים ראשי בקר וכן צאן. התעשיה מעבדת
את התוצרת החקלאית.

אוכלוסיית פ׳ כוללת מהגרים ממזרח אירופה, מגרמניה, מאיטליה
ומארצות ערב. הערבים החלו להתיישב בם׳ בסוף המאה ה 19 . הערים
החשובות הן: קוריטיבה (ע״ע), הבירה, 483,040 תוש׳ ( 1970 ),
לונדריגה 156,670 תוש׳ ופונטה גרוסה — 92,340 תוש׳.

פרעה ( 3 ס 3 ז 3 ?), בירת הפרובינציה אנטו־ה ריום (ע״ע) במזרח
ארגנטינה. 127,836 תוש׳ ( 1970 ). שוכנת בגובה 66 מ׳

מעפה״י במרחק 3 ק״מ מהגדה המזרחית של הנהר פרנה (ע״ע),
מול סנטה פה (ע״ע). פ׳ נוסדה ב 1730 והיתה בירת ארגנטינה
בשנים 1853 — 1862 . לפ׳ נמל־נהר חשוב (מריה גרנדה) המשרת את
ערפה החקלאי, שבו מגדלים בקר, כבשים, תירס ופשתה, וכן המפ¬
עלים התעשיתיים בעיר. ב 1969 הושלמה בניית מנהרה מתחת לנהר
בין פ׳ לסנטה פה באורו 2.4 ק״מ.

פרנהיט, דניאל גבךיאל — ) 31116111161 ? 1-161 ( 031 0211161 —
( 1686 , דנציג — 1736 , האג), פיסיקאי־מטאורולוג גרמני-
הולנדי. פ׳ היגר בצעירותו להולנד כדי ללמוד ניהול עסקים
והתפרנס ממכירת מכשירי מדידה מטאורולוגיים. עיקר פרסומו בא
לו מהנהגת סולם טמפרטורות המבוסם על טמפרטורת הקפאון
הנמוכה ביותר של מים ומלח אליה הגיע (?״ 0 הם 32 0 מעלות
צלסיוס מתחת לנקודת הקפאון של מים), ועל נקודת הרתיחה של
מים ( 0 ס 100 =?״ 212 ). בחירת הערך ״ 212 נעשתה במגמה לחלק
את סולם הטמפרטורות שבין נקודות הקפאון והרתיחה של המים
ל 180 חלקים. בחירה זו של 180 תאמה את דיוק המדידה הגבוה
(ביחס לתקופתו) של מד־החום אותו פיתח, שהתבסס לראשונה על
שינוי הנפח של הכספית. השימוש היומיומי בסולם טמפרטורות
זה — סולם־ם־ — עדיין נוהג במדינות רבות (אה״ב, אנגליה, קנדה,
אפריקה הדרומית, אוסטרליה, ניו-זילנד ועוד), אע״פ שבפרסומים
מדעיים כבר נפוץ השימוש בסולם העשרוני של צלסיוס (ע״ע)
בעולם כולו.

פ׳ נודע גם בפיתוח היגרומטר (ע״ע; מד־לחות) משופר שתואר
ב צ 11 ס 1 ) 311530 ' 1 ' 1 ' €31 !ו{< 11110501 ? ב 1724 .

. 1936 . 0 . 0 .ז

פרנרה ( 013 ״ 3 ז 3 ת; מיוד ״!סעסקסזז — טירוף, עיוות־הגיון), הפ¬
רעה או מחלת רוח (ע״ע מחלות רוח), הפוגעת בעיקר
בחשיבה ובהגיון. היא מאופיינת ע״י רעיונוח-שווא של רדיפה
וגדלות. הסובל מם׳ הינו בעל התמצאות תקינה בתחומים שאינם
נוגעים להפרעות והתנהגותו הכללית תואמת את המציאות.

ד.פ׳ אינה יחידה קלינית מוגדרת אלא תסמונת (אוסף סימנים
המופיעים במחלות ובהפרעות נפשיות שונות). קרפליו(מ< 1 :>ת 36 ז^ 1 *
ר׳ ביבל׳), שהגדיר את הם׳ כ״התפתחות איטית ומתקדמת של
מערכת מחשבות־שווא שאינן ניתנות לביקורת, אך ללא הזיות
ומלווה יכולת חשיבה תקינה מחוץ לתחום מעדכת־השווא", הבדיל
בין ם׳, פארא־פ׳ לצורה פרנואית של שסעת (ע״ע), הבחנה שכוחה
יפה גם היום. פרויד (ע״ע) ניתח באופן אנליטי את החשיבה הפר-
נואית והצביע על מנגנוני הכחשה והשלכה כאמצעי הגנה נגד
משאלות הומוסכסואליות. במערכת הפרנואית ראה פרויד מאמץ
של ריפוי עצמי, סימני החלמה והתארגנות מחודשת של
הנפש.

רעיונות הרדיפה הכרוכים בם׳ שונים: החולה טוען שרודפים
אוחו, או שנרקם קשר נגדו בכוונה להכשילו, או שאנשים עוקבים
אחריו. ברוב המקרים רואים החולים עצמם קרבן נתקף ולעתים
הופכים את ההתגוננות להתקפת מנע. יש שהמחשבות תלושות
לגמרי מהמציאות, כגון: החולה טוען שהוא נמצא בהסתכלות של
מערכות אלקטרוניות שמרכזן במאדים או בירח. הוא חי בהדגשה
שכל המתרחש בעולם מכוון אליו ושהוא הפך לשיחה בפי כל.
הוא מחפש סימנים, ראיות וסימוכין לשם כך. במקרים של רעיונות-
שווא של גדלות, חושב החולה את עצמו למחונן בכוחות על־סבעיים,
שהוא אלוהים או שליחו ועושה דברו, שהוטלו עליו משימות כלל
אנושיות וכר. מחשבות אלה מביאות לבניית מכשירים או מכונות
פלא, עיסוק בכשפים, נסיונות אלכימיים ועוד. במקרים אלה שקועים
החולים לגמרי בעולמם ושום דבר אינו מרתיעם מהלך מחשבתם
ומביצוע מלאכתם.

לעומת זאת קיימים מקרי פ׳ שבהם האבחנה קשה משום שמח¬
שבות ורגשות בעלי אופי פרנואי עשויים להיות בעלי רקע אמיתי
של קיפוח ואפליה. האבחנה במקרים כאלה נקבעת על ידי התנהגותו
הכללית של החולה.

הפ׳ מתקדמת באופן איטי וסמוי. היא יכולה להתלקח ולהסתמן
באופן קליני עקב גורמים חיצוניים או פנימיים.

תסמונת פרנואית עלולה להופיע במקרים של הפרעות נפשיות
בגיל המעבר והזקנה כשהיא מלווה ירידה רוחנית ושכלית. פגיעות
אורגניות במערכת העצבים כתוצאה ממחלות או סמים עלולות גם
הן לגרום לם׳.

האישיות הפרנואית מאופיינת ברגישות יתר, חשדנות, הסתייגות
מיחסים אישיים הדוקים וחוסר אמון בזולת. אישיות זו נוטה להגזמה,
לוקה בהערכה עצמית יתירה וחסרה כל גמישות בהסתגלות למצבים
חדשים. תכונות אלה מלוות הרגשת קיפוח, אי צדק ועיוות הדין תוך
הדגשה יתרה של המצפון וערכי המוסר, והתייחסות לעולם החיצון
כאל עולם עוין. גורמים מסייעים להתפרצות התסמונת הפרנואית:
דחק ( $16655 ) ממושך, הדחקת משאלות הומוסכסואליות גלויות או
סמויות ונקיפת מצפון על ביצוע עבירות, חטאים או דברים בלתי
מוסריים ובלתי מקובלים על החברה. ע״י השלכה ( 6011011 ( 60 ?) מש¬
ליך החולה מעולמו הפנימי לעולם החיצון משאלות ובעיות המנוגדות
למוסר ולמצפון וכך מנסה לפתור את הקונפליקט המטריד אותו.
תהליך השלכה זה גורם להיפוך יחסים עם הסביבה.

הטיפול בם׳ מסובך והשפעת התרופות מועטה ומוגבלת בעיקר
להורדת המתח והחרדה, ולהבאת החולה למצב גוח לטיפול נפשי
וחברתי. בד בבד עם הטיפול בחולה יש לטפל גם בסביבתו החברתית
של החולה כדי למנוע התנגשות בינה לבינו.

291

פרנויה — פרבמגוקו

292

£. £. (€<!.), 7156 €0116016(1 ?0$6 ; 1951 , 11 , 66 ? 146 [ 101 ) 4 [ 0 5 ז

€11 1 ך 0 65 ״ 07 )) 76 , 1111 :* ז £ .£ x1 €21 ?5?*1110*6 תסעמגגס . 4 ־ 1 ; 1968 3 ץ ,
?5 ?(11011( תגתת 3 ! 6£ ז£ . 1 \ .\^ :תו) 110715 ) 1 )€? 1 ) 17101 >■#>? : 11 5 ז 6 ^ 506 !ס -
11967 י 0 (־ 1 *גונ 1:1 ץ 3 ? ) 0 0010 ג 1 ]\ 0 ״ו €11$1¥€ נ €1 ־ 1 קו 1 וס 0 י [. 15 מ] ת 13 קג£ . 1 . 1 ־ ;
1). 81 .! - £־] 0 מו 801 .[ .?-ת 50 ה 3 ׳%$ .^י x11111, 71*6 ?(#0 1970 , 1 ) 01 ח .

!י.-,. *:■>- ־ |*••'

>: * 1 * 11 * 4 * 3 *^•■• 1 י י• יי

.. 1 - : • ,..*:***.?*£.

1 :-ג ;•:־־.<י-;-*.'* :׳י 14 /זזנ*.",

) }

;*ע$^<; •י *•"י. י׳ץ- •׳־•*ג#

־ 2 ו^י 11 * 1

פרבזה ( 31-116x6 ?), משפחת אצולה איטלקית, שבניה היו אנשי-
צבא, אישי־כנסיה, מדינאים ושוחרי־תרבות. מוצאה במאות
ה 12 — 13 מטוסקגה, ומרכזה בטירת פרנטי ליד אורוויטו. עלתה
לגדולה בימי רנוצ׳ו׳ ( 11311116610 ) ״הזקן״ (מת 1460 ), שהיה מצביא
של מדינת־הכנסיה, קודם בידי האפיפיורים, וחיתו את ילדיו עם
משפחות רומיות חשובות. במאה ה 16 השתייכה, בצד משפחות

אורסיני, אסטה, דלה
רודרה וקולז׳נה, לעי¬
לית של רומא. הע¬
מידה שליטים רבים.

ע״ש המשפחה ארמון
פ׳ ברומא (הוקם
1514 — 1604 , ע״י 0 נ־

גלו, מיכלאנג׳לו ואח¬
רים? עתה הוא בית

ארמון פארנזוז, רומא. ווארדינל: א. דה סננ 5 ו שגרירות צרפת), גן

<ע״ע) הזעיר; הושלם ע״י מיכלאנג׳לו ואחרים פ׳, בגבעת הפלטינו

( 1514 — 1604 )

ואוסף פ׳, המצד כיום

בנפולי, והמכיל שכיות־אמנות עתיקה, ביניהם פסלי הרקולס, פלורה,
ו״השור הפרנזי״. אחרון בני פ׳ מת ב 1731 . מבני פ׳ המפורסמים:
1 ) א ל ס נ ד ר ו( 1468 — 1549 ), ע״ע פאולוס 111 ; 2 ) פ י ר־ ל ו א י ג׳ י
( 1503 — 1547 ), בנו של 1 ). נולד טרם היות אביו לאפיפיור. ב 1545
מונה ע״י אביו לדוכס פרמה ופיצ׳נצה, שהופרדו ממדינת הבנסיה.

י אכזר ושטוף-זימה ? נרצח בעת קשר אצילים • 3 ) א 1 ט ב י 1 ( 1524 —
1586 ), בנו של 2 ). דוכס פרמה. נשא את מרגרטה, בתו של הקיסר
קרל ¥ (ע״ע)? 4 ) א לס נדר ו ( 1545 — 1592 ), בנו של 3 ), ודוכם
פרמה מ 1586 . נתחנך בחצר המלוכה הספרדי. הצטיין בקרב לפנטו
(ע״ע? 1571 ), בפיקוד דודו. דון חואן מאוסטריה. ב 1578 חש לעזרת
דודו, שהיה מושל ארצות־השפלה, וניצח את המורדים ההולנדים
בקרב דאנבלו 0 ״ 101 נ 1 ר״ 06 ). אותה שנה, אחר מות דודו, מונה
במקומו ע״י פליפה 11 (ע״ע) למושל ארצות־השפלה הספרדיות.
ם׳ היה נוח וגמיש מטבעו, הצטיין, שלא כספרדים, בדיפלומט מוכן
לפשרות, והיה יריב מסוכן של וילם 1 מאוראניה (ע״ע) שעמד בראש
"איחוד אוטרכט" המורדת. לבסוף הצליח לנתק את המחוזות הדרו¬
מיים, הקתוליים, מיתר המחתות הפרוטסטנטיים המורדים, וכרת עם
הקתולים שאם. בכך הניח את היסוד לקיום בלגיה הקתולית דהיום.
פ׳ היה מצביא מוכשר ביותר? בשנים אחרי 1582 כבש והחזיר
בשיטתיות לשלטון ספרד כתריסר ערים, ביניהן את אנטוורפן,
שנכנעה לו אחר מצור מפורסם של 13 חודש ( 1585 ). ב 1590 שבר
את המצור על פאריס שהטיל אנרי 1¥ (ע״ע). את דוכסותו, פרמה,
לא ביקר כשליט שכן מת בניכר? 5 ) אליזבטה (איסבל) פ׳
( 1692 — 1766 ). מלכת ספרד, ואשתו של פליפה ¥ (ע״ע). היתד. בעלת
השפעה רבה? אמו של קרלוס 111 מלך ספרד. צאצאיה היו מלכי
סיציליה ודוכסי פרמה (ע״ע).

1 ) 4 00701 >£ ׳,>!'>״ ,׳, ),(,,־£ , 10 * 8071 - 4 . , £55611 ת 3 ׳י .ע

1 ?וז 071£1 1 * 1 71 .?.. 4 ,. 8 ! ; 37 — 1933 ,¥- 1 ,( 1592 — 1545 ) 1 ס 1-8 ץ 80
,. 8 / , 1 ־ ¥3161 ;* 1943 ,( 1592 — 1545 ) 7 ( 71104771 6 אן> ו!ן 871 10 41
,. 8 ! 10101 ) 1 0 , 80017 , 431-01105 ? ש 8 .£ ; 1954 ,. 8 1 ,מז< 1 .ס ; 1935

.״ 1954 ,. 8 1 * 1 71

פתל, אוגיסטן ז׳ן — 6681161 ? ת 63 | 10 ז £11$ ט\ 1 — ( 1788 ,
בדולי — 1827 , ויל ד׳אורה), פיסיקאי צרפתי, מחלוצי
האופטיקה (ע״ע). עד 1814 עבד כמהנדס מחוזי, אולם עם שוב
נפוליון מאלבה ב 1814 איבד את משרתו והחל לעסוק באופטיקה.
התעניין בעיקר בהתאבכות ועקיפה (ע׳ ערכיהן) ובהסברתו תרם
לקבלת תורת האור־הגלי של ח. ינג (ע״ע). יחד עם פ. ארגו חקר

את התאבכותו של
אור מקוטב (ע״ע
קטוב) ופיתח ( 1820 )

עדשות (במקום מר¬
אות) למגדלורים.

עדשות אלה (עד־

חחד-רוחב ש? ערשווז-פרנל ש ו ת - פ ׳) מורכבות

מטבעות קונצנטריות, כ״א מהן חלק של עדשה קמורה-שטוחה,
כשהצד השטוח משותף. משקל העדשה קטן בהרבה ממשקל עדשה
רגילה, והאפשרות להרכיבה מחלקיה הבודדים מקלה על הייצור.
כיום משמשות עדשות פ׳ בזרקורים, בפנסי מכוניות, קטרים ועוד.
במצלמות ובמקרנות הן משפרות את תאורת שולי התמונה. ההערכה
לפעלו באה רק אחר מותו. על שמו מכונים כיום דו־מגסרת פ , ,
מקדם פ׳ (לעצמת ההחזרה של אור מחומר דיאלקטרי), אזורי ם׳
(בהתאבכות) או שולי פ׳ (בעקיפה! חשובים, למשל, במיקרוסקופ
אלקטרוני), מעוין פ׳(מעין מנסרה להפיכת קיטוב-אור קווי למעגלי),
עקרון הויגנס־פ/ שהוא תיקון לעקרון הויגנס (ע״ע).
כתביו: ( 1616 5 ק 1 ח 60 65 זעט 0£ ) י״ל ב 3 כר/ 1866/70 .

פתל, צ׳ךלז סטידאךט— 310611 ? ״ 3 ^ 816 01131165 —( 1846 —
1891 ), מדינאי אירי. בן למשפחה עתירת-גכסים פרוטס¬
טנטית. גודש מאוניברסיטת אוכספורד בגלל פגיעה במשמעת. ם׳
תמך בתביעת הרוב הקתולי במולדתו ל״שלטון בית״( 016 ? *מס*!?
ע״ע אירלנד, עמ ׳ 227 ? ממלכה מאחדת, היסטוריה, עט׳ 899 — 900 ).
ב 1875 נבחר לפרלמנט ונעשה במהירות למנהיג אירלנד, פ׳ נתגלה
כתכסיסן מעולה שניצל כל הזדמנות לתמרן בין מפלגתו(הליברלית)
והמפלגה השמרנית, ונקט צעדי הכשלה מבריקים כדי לקדם את
ענייני אירלנד. ב 1877 נבחר ראש תנועת ״שלטון הבית״, וב 1879
נעשה מנהיג אגודת האדמה ( 063806 03011 ) האירית. ב 1880 יזם
פעולות חרם נגד בעלי־האחוזות האנגלים באירלנד (ע״ע בויקוט),
ובאותה שנה ביקר באה״ב כדי לגייס את תמיכת האירים שם.

פ׳ דגל בפעילות פרלמנטרית, דחה אלימות וידע לשלהב את
ההמונים בנאומיו התוקפניים. ב 1881 נאסר ובזכות אחד מעוזריו.
קפטן וילים או׳שי( 51163 י 0 ), התפשר עם הממשלה, וכתוצאה מ״הםכם
קילמינהס" (׳<ז 63 <ד ת 1131 ת 131 ת 11 .צ? ע״ש בית־הסדהד בו נכלא)
שוחרר, וקרנו עלתה עוד. ב 1885 הצביע עם חבריו מד ממשלת
גלדסטון (ע״ע) הליברלית וזו התפטרה. ב 1886 הפיל בהצבעתו את
השמרנים ושוב העלה את גלדסטון, שהיה עתה נדון לחסדיו. לשיא
תהילתו הגיע ב 1889 משהוכח כי מכתב שפורסם בעתת "טייבה",
בו צידד כביכול פ׳ ברצח מדיני, היה זיוף. ברם, אותה שנה תבע
או׳שי גט מאשתו קיטי, שהיתה פילגשו של פ׳ מ 1880 . פ׳ הוקע
כנואף, ומפלגתו נטשה אותו, משנשא את קיטי הגרושה ( 1891 ),
קומם נגדו גם את ד,כנסיה האירית הקתולית.

,. 7.5 .8 ) . 5110 ' 0 .א : 1898 . 111 /ס 11/6 7746 ,גמ״ 8 ־ 0 . 8 .א

,$מ 0 ץ£ ., 1 . 5 ״£ ; 1931 , 1 ) 6 ) 1160 ) 1110 .? ,חסגתזג!! , 11 ; 1914 , 1-11
,ת€״ 8 י 0 . 0 0 ; 1963 ,.? ,.!״ ; 1960 , 91 — 1890 ,.? [ס 011 ? 7116
1 ) 16 7116 ,¥\ 10 ־ 131 \ .! ; 1964 4 , 90 — 1800 ,? 1 * 0 ? 1115 1 ) 071 .?

. 1975 , 1 ) 166100 / 0 14660 (£

פרנמבוקו ( 030351160 ־ 61 ?), מדינה בצפון־מזרח בתיל, לחוף

האוקיאנוס האטלנטי. שטחה 98,281 קמ״ר ובה 5,166,550
תוש׳ ( 1970 ).

רוב שטחה של פ׳ נכלל בתחומי הרמה הפנימית של בחיל

293

פרנמבוקו — פרנבדד

294

(סרטאו) הבנויה סלעים קריסטליניים. פני השטח סחופים ומעל
המישורים מתנשאים הרי־בדד. נחלי אכזב מנקזים אה הרמה דרומה
לנהר סאו פרנסיסקו. האיזור שחון למחצה ( 400 — 700 מ״מ גשם
בשנה) וחלקו המערבי טובל מבצרות תכופות הגורמות להגירת
התושבים. איזור־מעבר של מדרגות, מדרונות וגבעות מפריד בין
הסרטאו לבין מישור החוף. מישור החוף צר ולאדכו חוליות —
ביבשה ושוניות אלמוגים — בים. אקלימו חם ולח וכמות המשקעים
גבוהה — 1,000 — 1.500 מ״מ בשנה! עיקרם בחדשי מארס־יוני.

כלכלת המדינה מושתתת על חקלאות. הגידול העיקרי הוא
קנה־הסוכר שהוציא מוניטין לם׳. הוא גדל בעיקר בפישור
החוף שבו מגדלים גם דקל־קוקום, הדרים. פירות, בטטות, מגיוק
ואורז. באיזור-המעבר מגדלים כותנה, קפה, טבק, אגווה ועוד. בסרטאו
הענף העיקרי הוא מרעה בקר וכבשים. הרשות לפיתוח צפידמזרח
ברזיל בנתה סכרים באיזור המאפשרים גידולי שלחין, בעיקר כותנה.
התעשיה בפ׳ מתבססת על עיבוד התוצרת החקלאית! זיקוק סוכר
ורום, ייצור מזון, טכסטיל וסיגריות ומעט פלדה ומתכות.

בקרב אוב לוס י פ׳ בולטים כושים שהובאו כעבדים למסעי
הסוכר החל במאה ה 16 ומולאטים. רוב האוכלוסיה מרוכזת במישור
החוף ובאיזור־המעבר. הערים הגדולות הן: הבירה רסיפה (ע״ע).
1,046,450 תוש׳ ( 1970 ) שנמלה הוא מהחשובים בברזיל ובה שוכנים
המשרדים הראשיים של הרשות לפיתוח צפון־המזרח. העיר תשמש
ם 10 ף ראשי לכביש הטרנם־אמזוני הנסלל לרוחב צפון ברזיל. אולינ־
דה — 187,550 תוש׳, שוכנת מצפון לרסיפה. היא הבירה הקודמת
הבנויה בסגנון קולוניאלי ומושכת תיירים רבים.

אב. כ.

היסטוריה. ב 1535 נוסד יישוב־הקבע הראשון ( 011063 ).
במאה ה 16 התחיל שגשוג בעקבות הגברת ייצור הסוכר. ב 1548
נוסדה רסיפה (ע״ע) כנמל לאולינדה, שהיתה הבירה בתקופת השלטון
ההולנדי( 1630 — 1654 ). בעקבות מהומות, שהתחוללו ב 1817 וב 1824 .
הוקמו בם׳ ובמחוזות סמוכים רפובליקות שלא האריכו ימים.

, 77 < ■; 7 ־ 1 . 3 > ; 1963 , 1 ) 0 ?ו/ 011 א 11£ :ק 10 ) 1 )( 1 )'! 0<:11 | 810x1 ג! 0 א . 13 . 8
. 1964 ,)?׳ 5101 ■ 1/11 1 > 011 !■ס!) 40 { ?ו/ד

יהודים, ע״ע רסיפה.

פרגנדו ( £01-03060 ), שמם של כמה ממלכי קסטיליה, לאין וספרד.

1 ) ם׳ 1 ׳ ״הגדול״ ( 0 ״ 38 !\ £1 ! 1016 או 1018 — 1065 ),

בנו של סנצ׳ו 111 ׳ ״הגדול״, מנאווארה, רוזן ( 1029 ), ואח״כ ( 1035 ),
מלן קסטיליה המחולקת ומלך לאוו ( 1037 ). לאחר נפילת גיסו,
ברמודו 111 ( 801 - 01060 ), בקרב טאמארה, השתלט ס' על לאזן, דיכא
את האצולה וארגן את המלוכה מחדש. לאחר נפילת גרסיה 111
( 031x13 ) מנאווארה, בקרב אטאפוארקה, סיפח לעצמו את שטחי
קסטיליה שהיו ברשות נאווארה, והחל קורא לעצמו קיסר ( 1054 ).
את״כ הפנה את עצמתו נגד האסלאם והמשיך במלאכת ה״רק 1 נ־
קיסטה" שהחלו בה קודמיו. ם׳ תקף בהצלחה את ממלכת טולדו
המוסלמית ( 1062 ), והפך אותה, וכן את ממלכות סרגוסה וסוויליה,
לכפופות לו. כן כבש את צפרו־פורטוגל, ועי״כ השליט את ממלכת
לאון על כמחצית שטחה של ספרד. כן השליט את מרותו על
הכנסיה. וע״ע ספרד, עם׳ 352 , 356 .

. 1945 , 111 , 1 ) 1111 * €0 4€ €0114040 1 ? 4 עימס/^// , 1 * 1 ־ 111 116 62 ח 6 ג 1 .[

2 ) פ׳ 11 (בערך 1137 — 1188 ), בנו של אלפונסו 711 \! מלך על
ממלכת לאון (בלי קסטיליה) מ 1157 . רוב ימיו נאבק עם האצולה
התקיפה בארצו, ועם שכניו בקסטיליה ובפורטוגל. לחם בהצלחה,
אמנם לא מכרעת, נגד שליטי האל־מוחדון (ע״ע) המוסלמים. עשה
רבות ליישובו־מחדש של חבל אסטרמאדורה ע״י נוצרים, שבאו
במקום המוסלמים שגורשו. תמך בהקמת המסדרים הלוחמים של
קאלאטראווה (מ 1158 ) וסנטיאגו ( 1175 ). וע״ע ספרד, ענד 356 .

3 ) פ׳ 111 , ״הקדוש״ (״ 5301 £1 ! 1201 [ז]-- 1252 ), בנו של
אלפונסו )ס מלאון. היה מלך קסטיליה מ 1217 , ומלך לאון מ 1230 .
ירש את דודו, אנריקה 1 מקסטיליה, ו 13 שנד, נאלץ להתגונן מפני
צבא אביו שניסך, להשתלט על קסטיליה. משמת אביו. ב 1230 , איחד
את שתי הממלכות, ששוב לא נפרדו והיוו את גרעין ספרד המאוחדת.
כקודמיו נאלץ ם׳ לעמוד נגד האצולה. הוא הקים כמדי הגמוניות
חדשות, ואת אוניברסיטת סלמנקה (בערך 1239 ). כן ניסח חוק אזרחי
חדש ( 1635 ״ 3 ק 51010 135 ״ 6 0611180 ). עיקר חשיבותו בכך שידע
לנצל את התפוררות שלטון האל־מוחדון, שאת מסעותיו נגדם החל
ב 1224 . ב 1233 הביס את המוסלמים בקרב זז׳רס ( 101-02 ) ע״נ גווא־
דאלטה. ב 1236 כבש את קורדובה. ב 1242/3 את מורסיה, לורקה
וקרטדרנה (בכך הגיע לחופי הימה״ת), ב 1245/6 את סביבות גרנדה
ואת ח׳אן(״ 36 [), וב 1248 את סוויליה. בכך היה למשחרר אנדלוסיה
מעול האסלאם, והוכר כגדול מלכי הרקונקיסטה. במותו נשארה רק
גרנדה מוסלמית, וזו העלתה לו מם. פ׳ העסיק יהודים כיועצי־החצר,
והעניק להם פדיווילגיות וקרקעות באזורים שכבש כדי שיעזרו
ביישובם־מחדש. על זכויותיו בהרחבת שטחי הנצרות הוכרז ל״קדוש"
קתולי ( 1677 ). וע״ע ספרד, עם׳ 354 , 356 .

-ח^חז*! .״ 1 .? ; 1941 , 111 ^ 00/1 ץ 2 ־ 1 0 ?ח 0 * ^ 4 €0 ?ה 06 י 62 ח 6 וח 1 [ . 11
. 1941 14 * ׳ 3 ! 11 ה $0 , £613113 16 > 162 >

4 ) ם׳ ׳\ 1 ( 1285 — 1312 ), בנו של סנצ׳ו ז\ 1 ! מלך קסטיליה ולאון
מ 1295 . בימיו פג האיום המוסלמי ברוב חלקי ספרד, והדבר המריץ
את האצולה — בד״כ בראשות משפחת לרה ( £31-3 ) — להתקומם
( 1295 , 1296 , 1298 ) נגד המלך הצעיר שמלך באפוטרופסותה של
אמו, מריה דה מולינה. המורדים לא בחלו גם בעזרת צרפת ופורטוגל,
ואפילו נסתייעו בעזרת גרנדה, הממלכה המוסלמית היחידה ששרדה
בספרד. רק׳ ברית עם ממלכת ארגון אפשרה למלך הצעיר להחזיק
מעמד. משנתבסס פתח במסע חסר-תוצאות עד גרנדה, אך מת, או
נרצח, בגיל צעיר. ם׳ העסיק יהודים כדיפלומטים, אמרכלים, חוכרי־
מסים ובנקאים. וע״ע ספרד, עמ׳ 355/6 .

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 1965 ! ,(. 1 מ) §ז 60 ס 81 .ס

03703 .( ;* 1968/9 , 1-11 ,!)<< 0 </)£ 11 6 10 ) 10 ) 111 ) 1,1 0 דו 111 ! 0 ו 1 )( 0

. 1973 , 1101011 ) 710 ) 000 <// 10 1 , 23 ^ 0071 16 >

יצ. אב.

5 ) ם׳ ¥ מקסטיליה (פ 1474 ). או ם׳ ח מארגון(מ 1479 ) המכונה
ם׳ ״הקתולי״ (״ 0316110 £1 ! 1452 — 1516 ), בנו של חואן 11 (ע״ע)
מלך ארגון. מחשובי המלכים בספרד והאחראי לגירוש היהודים.
היה מלך סיציליה (פראנטה 11 ) מ 1468 , ומלך נאפולי (ע״ע פרדי־
ננדו 111 ). יהיר, חריף, בעל תושיה ובוגדני, עורר פ׳ את התפעלותו
של מקיולי (ע״ע). היה משרת נאמן של ד,כנסיה, ככל שהדבר היה
לטובתו.

ב 1469 נשא ם׳ את איזבל (ע״ע) יורשת ממלכת קסטיליה. מש¬
נעשתה מלכה היה פ׳ למלך לצדה ( 1474 ), ועשה רבות כדי להשתלט
על האצולה המתמרדת. ב 1476 הקים הזוג את ה״אחווה הקדושה"
( 961-1030636 53013 ), ארגון משטרתי־משפטי, ששיתף את ערי־
הממלכה בפעילות נגד האצולה. במות אביו ב 1479 נהיה מלך ארגון,
ובכך נעשו ם׳ ואשתו למעשה שליטי ספרד מאוחדת, עם זאת נשארו
שתי הממלכות נפרדות מבחינה מינהלית וחוקתית ורק המלך והמלכה
שימשו סמל לאיחודן. ב 1480 הוקמה האינקויזיציה (ע״ע) בקסטיליה
ואחר גם בארגון. לם׳ היה גם נסיה כמצביא, שצבר במלחמות הפני¬
מיות בארצו ובמסעות נגד פורטוגל ( 1475/6 ). 10 שנים ( 1482 —
1492 ) ניהל מלחמה עיקשת נגד ממלכת גרנדה, שנסתיימה בכיבוש
העיר והממלכה, ובחיסול המאחז המוסלמי האחרון על אדמת ספרד.
ב 1492 גילה קולומבוס (ע״ע), בשליחות הזוג המלכותי, אח אמריקה,
ובכך הניח יסוד לזכויות ספרד בעולם החדש. אותה שנה נם גורשו
היהודים מספרד (ע״ע ספרד, יהודים, עט׳ 393 ) ! גורל דומה ציפה

295

פדננדו — פרנס, אנפזול

296

כעבור כמה שנים גם לשרידי המוסלמים המנוצחים. על דבקותם
בדת העניקה הכנסיה לס׳ ולאיזבל ב 1494 אח התואר "הקתולים",
ואותה שנה קבעה הכנסיה, בהתאם לחוזה טוחדסיליאם( 11135 צ 16 ! 701 ),
את תחומי ספרד ופורטוגל ביבשת אמריקה. עד 1496 נכבשו האיים
הקנדיים, ום 1500 פעל באיטליה בשמו של פ׳ "אל גרן קפיטן"
("המפקד הדגול"), גונסאלו פרננדס דה קורדובה; המסע נסתיים
בהבסת הצרפתים ובכיבוש נאפולי. גיסות ם׳ פעלו גם בחוף צפון*
אפריקה, נגד המוסלמים; ב 1509 כבשו את אורן, אך נכשלו באי
ג׳רבה ( 1510 ). בשנים 1512 — 1515 כבש פ׳ את ממלכת נורה (ע״ע)
שמדרום לפירנאים, ובכך איחד תחת שלטונו האישי (איזבל מתה
ב 1504 ) את כל תצי־האי האיברי, פרט לפורטוגל.

כדי לבצר את שלטונו בחצי־האי ובדרום־איטליה, וכדי להצר
את צעדיה של צרפת, אויבתה של ספרד, נעזר פ ׳ בילדיו, שבאמ¬
צעותם קיווה לאסוף תומכים־שליטים. את בתו איסאבל השיא בפור¬
טוגל׳ את בנו ח׳ואן באוסטריה (שניהם מתו בגיל צעיר), ואת בתו
קתרינה באנגליה להנרי ¥111 שנתגרש ממנה. את בתו ח׳ואנה השיא
לפילים הבורגונדי. לבסוף נשארה יורשתו ח׳ואנה,.המטורפת" (ע״ע),
ופ׳ נאלץ לשלוט בשמה בקסטיליה עד למותו. אולם היא ילדה את
הקיסריס-לעתיד סרדיננד 1 וקרל (קרלום) 7 .

פ' היה אולי גדול המלכים בספרד, שהפך את ארצותיו למעצמה-
רבתי באירופה והניח אח היסוד לקיסרות הספרדית האדירה. וע״ע
ספרד, עמ׳ 356/8 ,

; 1881 3 , 111 ־ 1 , 701/1110 13 * 7.0 / 0 £112 11 ? 1 ) 1 }ס ץ? 510 )# .}:;> 0 ,י 0 ת ע 1.1 !

116 ץ 35 ז 6 ז 1 תס 0 1-116 ; 5 ) 193 , 11. £.1*113 1501x110

, 7. 6/ 00*61x0 ,־ 50161 €2 ח£וח 1 ז) .\׳. : 1939 , 10 ס? 1 311 705 0?1%€ 1x5

, 1-1)00581 70 ?0111x0 1*110*10110*101 3€ £>11 €0161x0 ין .[ ; 1941

צח 06 ו׳\ .ן ; 1961 , 0 / 7. 0*1111101x110 ח 01 ? 5 1€ ) 7 י | 0 ן 16 ז 514 . 1 ־ 1 .[ ; 1944

.ה 080 * 4 / ? 1 > 11 . 7 ? 4 10110 * 0 ? ע• 1/1110 10 31 # 1110)10 011 x 0

101 31 0 ( 07 ?!£ 70 י ס 142 זז 03 .[ - 1162 ת^חז 6 ? 51772 * 511 .- 1 ; 1961

71^1$ €0161x01 (1474 —7516), 1969.

מ,

6 ) פ׳ 71 ( 1713 — 1759 ), מלך ספרד מ 1746 . בנו ה 4 של פליפה /י
(ע״ע). נשא לאשה את בארבארה מבראגאנסה, בת מלך פורטוגל
( 1729 ). היה חשוך־בנים,

פ׳ השכיל לבחור בשרים מוכשרים, ובעזרתם שמר על איזון בין
השפעות צרפת ואנגליה ועל ניטרליות במלחמת שבע־השנים (ע״ע).
לפיכך שרר שלום בתקופת מלכותו. הוא הצליח במאמציו להבטיח
לאחיו־החורג, פליפה, את השלטון בטוסקאנה, הגיע להסכם עם
פורטוגל על הגבולות באמריקה ( 1750 ) וחתם על קונקורדאט עם
האפיפיור ( 1753 ). פ׳ טיפח את הכלכלה, תמך באמנות והקים את
האקדמיה ע״ש סאן פרננדו. השגיו בתחומי הכלכלה והתרבות הם
חוליה חשובה בשרשרת השגי הבורבונים הספרדים במאה ה 18 .

בסוף ימיו איבד ם׳ בהדרגה את צלילות דעתו ונאלץ להתרחק
מהשלטון.

, 1 , 7111 \ 7 51210 11 €0 1010 ) 0 ?$€ 112 , 1^1 $ 01 x 11011 ־ 01 צש £ 0 ח 11 ו 1 ס ( 1

. 1958 ,ח 01 ? 8 מין 01x1*10x1 ׳ € 1 .£ ^ 7(16 £ 12/1 *€€))/(1 € 101 X 0 ,ז 1161 . 13 ; 1955

7 ) ם׳ 711 ( 1784 — 1833 ), בנם ה 9 של קארלוס 17 ומאריה
לואיסה מפארמה ומלך ספרד ב 1808 ובשנים 1814 — 1833 . בהיותו
נסיו כבר עורר בליבות הספרדים תקוות, שהתגברו בעקבות החינוך
שקיבל מאצילים נאורים כסאן קארלוס, המארקיז מסאנטה קרום
והכומר אטקואיקים. השחיתות בחצר אביו, השלטת ללא־מצרים של
השר גודוי (? 00130 ), והכניעות לנפוליון — כל אלה הביאו למרידה
עממית שמרכזה היה באו־נח׳ואס ( 2 ?ג 1 [ת 3 ז^: 1808 ). פ , , שכונה
"הרצוי", ( 0 [ 636 ז.< 1 £1 ), הוכתר, אבל הוזמן מייד עם אביו לבאיון
שבדרום־צרפח, ושניהם הוכרחו לוותר על המלוכה לטובת אחיו
הבכור של נפוליון, דוזף (ע״ע בונפרטה, ב׳); פ׳ ואביו הושמו
במעצר בצרפת.

במאי 1814 חזר ם׳ לספרד. הוא ביטל את חוקת 1812 של הקוירטס

הליבראלי של קאדים ואף הקים מחדש את האינקוויזיציה. שלטונו
היה אבסולוטי, עד שב 1820 , עם פרוץ המהפכה הליבראלית, נאלץ
לאשר מחדש את חוקת קאדים וכונן ממשל ליבראלי. אח״ב קרא
לעזרת ״הברית הקדושה״, וב 1823 פלש צבא צרפת לספרד והחזיר
לם׳ אח שלטונו המוחלט.

פ׳ ביקש להוריש את מלכותו לבתו היחידה, איסאבל, שנולדה
ב 1830 . עקב כך העיבו על שנות חייו האחרונות סכסוכים בין תומכיה
לביו אחיו דון קארלוס. לאחר מות פ׳ הפכו הסכסוכים למלחמת
אזרחים, הלא היא המלחמה הקרליסטית הראשונה. וע״ע ספרד, עם׳
367/8 .

1€510 ז 0£ ז 8 70 ,ב 101 ז.\/ . 4 ^ ; 1966 , 1939 — 1808 :ח) 0 ? 5 ,־ 0411 . 13

?€1/0(1!<. 10x10)1(1 (1808 — 1874), 1973.

י צ. אב.

פרנס ( 103550 □?; ע״ש ההר פרנסוס, משכן המוזות ביוץ), אסכולת־
משוררים בספרות הצרפתית, במחצית השניה של המאה
ה 19 , שהיתה, ביסודה■ תגובה נגד השירה הרומאנטית. אםכולת־הפ׳
הצטיינה, עם כל השוני שבין משורריה, בקו-מנחה משותף לכולם:
פולחן הצורה המלוטשת והשלמות הצורנית, הדגשת המקצב המדוד
ופלאסטיות הדימוי, השימוש בלמדנות (היסטוריה, ארכאולוגיה,
מדעי־הטבע), דקדקנות יתרה בבחירת המלה, אובייקטיוויות, שאיפה
לשחרור השיר מכל גוון אישי, אינטימי ורגשני. עם מבשרי התגב¬
שותה של אסכולת־הפ׳ נמנו ת. גוטיה וש. בודלר (ע׳ ערכיהם).
חברי-האסכולה פרסמו את שיריהם בקובץ הספרותי 3103556 ? €6
תו 3 ז 0 תו״ 10 ת 00 (ומכאן שמה של האסכולה), אנתולוגיה שהופיעה
ב 1866 , 1871 ו 1376 ; היו אלה, בין השאר, לקונט דה ליל, גדול
משוררי הם/ ז׳. מ. דה ארךיה, טילי פרידום, ת. דה בנויל, ק. מנדט,
כמו־כן משוררים שפרשו אח״כ, כגון ורלן ומלרמה (ע׳ ערכיהם).

; 1929 ,. 7 7€ ,^ 7 ו'ו^ו 1411, #1$10(?€ 311 /*., 1929; ^; X1 ־ 5001 . 4 ג

• 105 *? 0 ? / 0 €5 ? 1 * 0€ 7$€ ,. 111 ; 1929 , 1€ ה 0 ? 7 1 * 1 5 ) 51 * 110 ( 0 * 1 ,־ 501341161

, 1958 16 , 11€ * £0115 **ץ$ $€ .י/ י 0 ח 11 זו; 1 ׳ו 1 .? ; 1944 ,*(?* 701 510x1

פרנס, אנטול _ 3066 !? 031016 \/! שמו הספרותי של אנטול
תיבו (ז 3111 נ 71111 3101€ ״\>) — ( 1844 , פאריס — 1924 ,

לה בשלרי ( 6 ג! 6116 ! 8661 ב€], על-יד טור), סופר צרפתי. ם/ שהיה
בנו של סוחר־ססרים, עבד בתום לימודיו אצל מוכר הספרים והמו״ל
אלפונס למר ( €6016116 ) ובמסגרת עבודתו זו השתתף בהוצאת הקובץ
[ 01311 תחז 6 ; 1 ס 0 :> 3103556 ? €6 (ע״ע פרנס) ב 1871 . ב 1873 פרסם קובץ-
שירים, 1016$ > 5 * 0611 ? ("שירים זהובים"), שהוקדשו למשורר-הפרנם
לקונט דה ליל (ע״ע), וב 1876 את הדרמה הפיוטית הפסודו׳־יוונית
10111160065 ־ 001 10065 ^ 1 5 * 1 ("הכלולות הק(רינתיות"). עם מינויו
כספרן בספריית הסנאט ב 1876 , התרחק פ , מחוגי־הפרנס ופנה לכתי¬
בה בפרוזה. במשך יותר מ 20 שנה, למן 1833 , היה הדמות המרכזית
בטרקליני! של ידידתו, הגברת ארמן דה קאיאוה ( €31113161 ! בת
למשפחת בנקאים יהודית־אוטטרית, בשם ליפעזן). פ׳ נבחר לאקדמיה
הצרפתית ב 1896 . פרם נלננל לספרות הוענק לו ב 1921 .

בחיבוריו הראשונים נתגלה ם׳ כאמן מעודן אך מנותק ממציאות
זמנו. הצלחתו הגדולה הראשונה היה הרומן 6 ז 651 ׳\ 1 ץ 5 116 *ח 1 ־ €1 €0
11 ־ 800031 (״פשעו של סילוססר בונאר"), 11881 לאחר זמן פרסם
זכרונות-ילדות, 031 □ סס!״ 16 ! 1:6 ־ €11 €6 (עבר , : "ספר הזכרונות
לידידי״, תרפ״ט). 1885 ! ואת הסיפור, שנושאו העימות בין העולם
האלילי ובין העולם הנוצרי, 1131$ ־ 1 (עבר׳: ״תאים״, תרפ״ב), 1890 .
בשנים 1886 — 1893 פרסם אחת לשבוע מסות־ביקורת שעוררו תשו-
מת-לב רבה במדור הספרותי 6 ־ 1 ! 1613 ) 11 716 €3 של העתון * 1
צי 1 ית 16 . נימה של חושניות וחדוות-חיים, בנוסח דבלה (ע״ע),
מציינת את הרןמן 1116 ) 61130 ? 16106 □ 1 16 ! 8611556116 □€ (עבר , :
״ביח-המצלה״ של המלכה פדוק״, תשכ״א). 1893 , בו מוצגת דמותו
של דרום קואניאר, החוזרת בקובץ*המאמרים 06 10100$ <ן 0 $* 1

297

פרגם, אגמול — פרנפוא דה פל

298

¥1. !606406 (101x00041 (״השקפותיו של מר דרום קואניאר"), 1893 .
ואילו הליריות שולטת ברומן האהבה והקנאה, 011£0 ז
(עבר׳: ״החבצלת האדומה״, תרפ״ט), 1894 .

פרשת־דריפום, בה השתתף השתתפות פעילה נגד המעלילים,
הביאה למפנה בכתביו של ם׳. מכאן ואילך כמעט כל יצירה מעידה
על מעורבותו בשאלות מדיניות וחברתיות. התקפותיו על החברה
הצרפתית, ובראש וראשונה הכנסיה והצבא, מצאו ביטוי עז באר¬
בעת חלקיה של היצירה הגדולה סמנגזסקותסומסס 106 ס 1$4 !? ("היס¬
טוריה בת־זמננו״), 1897 — 1901 ; ההתייחסות לפרשת־דריפום בולטת
במיוחד בשני הספרים האחרונים, ¥$16 \ 641 ס 4130 ! 00634 ^/ 1 ("טבעת־
האחלמה״), 1899 , ו 301$ ? 6 ¥100516410 840x6064 ("מר ברז׳רה בפא¬
ריס"), 1901 , וכמו-כן הרומן הסאטירי $מ 10£0411 ת 416$ 17116 (עבר׳:
"אי־הפינגווינים", תשל״ה"), 1908 .

מבין יצירותיו האחרות: 1116 נ 61 נ 10414 ר.ס (עבר׳: "קרנקביל",
1947 ), 1903 ; 1300116 <! 16006 (! 13 5410 (״על האבן הלבנה״), 1903 ;
00 \ 0 ? 4 06 630 ! 416 ¥16 (״חיי דאן ד׳ארק״), 1908 ; 001 ^ 0101 6$ ״!
5011 (עבר׳: ״האלים צמאים״, תרפ״ז), 1912 (על רקע מהפכת 1789 );
0116 4165 301x6$ ׳״? 3 ״ 1 (״מרד המלאכים״), 1914 . מדי פעם בפעם
שבו ועלו זכרונות נעוריו; בהמשך ל״ספר הזכרוגות לידידי" כתב
את 151021666 16006 ? ( 1899 ), 161-06 ? 6111 ? 86 (עבר׳: "פייר הקטך,
1951 ), 16110,1918 ) 60 ¥16 3 ? (״החיים בפרחים״). 1922 .

למרות שדחה פ׳ את המהפכנות הקיצונית, רחש, בעיקר בסוף
ימיו, אהדה גוברת לתנועות השמאל, ואף למהפכה הסובייטית. מאב¬
קיו לחופש המחשבה וסגנונו הסאטירי העז והבהיר הושוו תכופות
לדרכו של וולטר (ע״ע). מיצירותיו תורגמו עוד לעברית: "ילדים
וילדות", תרצ״ה! "הנציב ביהודה", תש״ד.

,*ז* 11 ז! 0 ע 1 ? .£ , 011 * 1 ^ 5 .( ; 1954 ,? 11 ? ? 1111-11 2 ? 2 > ק .׳/ , 01 ? 811£ .!

- £110114 '! ז $14 11 >$$£ 111 > ** 41 ו!ח^ 4 / ^ת 1113 גע 13£ .[ ; 1961

441$ 1 >ה 0 חס 14 ! ?* 77 :.£.!/ ״ 1 .{ ; 1965 ,.£.{/'!> 1 ז 110

\< 13 > 10 ץז 141510 ) 111 ) 111 ? 011 * 1 0 03 .£ 4 / .[ ; 1970

XX7), 1975.

א. ב. - ש.

פרנסוא ( 01$ ;> 030 ?), שמם של שניים ממלכי צרפת. ( 1 ) פ׳ 1
( 1494 — 1547 , מלך מ 1515 ). בנם של שארל מאורלאן
ולואיז מסאוויה. הוא נשא לאשה את קלוד, בתו של לואי ^^ X (ע״ע),
דודנו חשוך־הבנים, ועם מות לואי הוכתר למלך. פ׳ היה מלך אפייני
לרנסאנס: מפואר בחיצוניותו, תומך נלהב באמנים ובמלומדים,
בזבזן, קל-דעת, שקוע בחובות; היה אהוד על עמו וכינוהו "המלך
האביר״ ( 31160 ׳ 1164 ס־ 01 ? 6 ?).

פ׳ נחשב למבסם האבסולוטיזם בצרפת. הוא לא נרתע מלהם-
תכסך עם גדולי האצולה. כך תבע את הקונטאבל מבית בורבון
למשפט, ואח״כ החרים את רכושו, והקונטאבל הצטרף לשורות
קרל ¥ (ע״ע), יריבו הגדול של פ׳ (ר׳ להלן). פ׳ השכיל לחזק
את שלטונו ע״י מתן סמכויות נרחבות לנציגי הכתר בפרובינציות,
ובה בשעה הפך כמה מגדולי האצולה לחצרניו. השפעתו על הכנסיה
של צרפת גדלה משחתם עם האפיפיור לאו x (ע״ע) על קונקורדאט
( 1516 ), בו הובטחה למלך הזכות למנות את הגמוני ארצו. יחסיו עם
נתיניו הפרוטסטנטיים היו רצופים תהפוכות. בהשפעת אחותו. הסו¬
פרת מרגריט (ע״ע) מאנגולס, ובגלל בריתו עם הנסיכים הפרוטס¬
טנטיים של גרמניה (ר׳ להלן), גילה תחילה אהדה כלפיהם ולא רדף
אותם. רק לאחר שב 1534 הודבקו כרוזים פרוטסטנטייס בכל פאריס
וגם על דלתו ( 30415 136 ? 4165 3106 ))\,) גילה יד חזקה נגדם. גם נגד
הקלוויניסטים של הקנטון השוויצי וו ( ¥31141 ) פעל בתקיפות ( 1545 ).

בתחום מדיניות החוץ המשיך פ׳, מייד בעלותו לשלטון, במל¬
חמות באיטליה. בעקבות נצחונו המוחץ במאריניאנו ( 1515 ) על
השווייצים ודוכס מילאנו, נכנע לו הדוכס ואילו השווייצים חתמו עם
פ׳ על חוזה שלום ״נצחי״. פ׳ היה אחד המועמדים בבחירות 1520

לכס הקיסרות הרומית הקדושה ומבחירת קארל ¥ לקיסר החלה
האיבה הארוכה בין מלכי צרפת לבית הבסבורג. נסיונות קארל
להחזיר לעצמו את הירושה הבורגונדית הניעו את פ׳ לבקש ברית
עם הנרי ¥111 (ע״ע) מאנגליה בפגישתם ב״שדה אריג הזהב"
( 1520 ), אולם משאלתו לא התגשמה. באיטליה היתה יד קארל על
העליונה והוא כבש בחזרה את מילאנו ( 1524 ) ובקרב פאוויה ( 1525 )
נפל פ׳ בשבי ונלקח לספרד. הוא אולץ לחתום על חוזה מאדריד, בו
ויתר על מילאנו ובורגונדיה. המלחמה התחדשה ב 1527 , לאחר שפ׳
כרת ברית עם האפיפיור קלמנם ¥11 , אך בחוזה קאמברי ( 1530 ),
ויתר על כל תביעותיו באיטליה תמורת הכרה בריבונותו בבורגונדיה.
למרות שפ׳ נשא לאשה את אחות קארל, כפי שהוסכם בחוזה, נשארו
היחסים בין פ׳ לקארל מתוחים, ופ׳ אף תמך בנסיכים הפרוטסטנטיים
מליגת שמאלקאלדן ובתורכים, כדי להחליש את הלחץ של קארל על
צרפת.

למרות מלחמותיו הרבות, נחשב שלטון פ׳ לתקופת זוהר. רוח
הרנסאנס האיטלקי חדרה לצרפת, והדבר התבטא בהזמנת לאונרדו
דה וינצ׳י ובנונוטו צ׳ליני (ע׳ ערכיהם) ובבניית ארמון פונטנבלו
(ע״ע) בשיתוף אמנים איטלקיים. פ׳ סייע למלומדים שהיו מרוכזים
בעיר מו ( 4 ״ ¥1631 ) בחוגם של ההגמון בריסונה (; 00061 ^ 601 . 0 )
וההומניסט לפור (ע״ע) ד׳אטפל. פ׳ מינה "מרצים מלכותיים"
(^ 31 ץס 0 160161105 ) ובכך הניח את היסוד לקולז׳ דה פראנס.

( 2 ) פ׳ 11 ( 1544 — 1560 , מלך מ 1559 ), בנם של אנרי 11 (ע״ע)

ושל קתרין דה מדיצ׳י. ניהול הממלכה היה בידי הדוכס גיז (ע״ע)
והקרדינל לורן הקתולים, דודי אשתו מרי סטיוארט (ע״ע) מלכת
סקוטלנד.

וע״ע צרפת, היסטוריה.

)<!! .¥ , 11.141446 .? ; 1908 — 1887 , 1 ) 1 ) 1 > !) 101 / סס׳ס )! €0121081

. 1943-1970 , 1-111 ,) 1 <£)< ) 11 ) /ס?! , 760 ■? , 16063556 . 0 ; 1935 , 00 <׳/

מ. יר.

?תסוא דה סל — 8316$ 416 01$ ן 030 ? — ( 1567 — 1622 ), איש־
כנסיה צרפתי. ם׳, שהיה צאצא למשפחת אצולה, גדל
באווירה של חסידות פרנציסקאנית. התחנך בקולז׳ ישועי בפאריס
והשלים את לימודיו בפאדובה בתאולוגיה ובמשפטים. ב 1591 קיבל
תואר דוקטור למשפטים. במקביל ללימודיו התמסר להגות דתית,
וביקש דרכים שונות לשלמות רוחנית-דתית. ב 1593 הוסמך לכמורה.
בשנים 1594 — 1597 התנדב לפעילות מיסיונרית קאתולית בשאבלה
( 1315 נ 31 ! 1 כ)) הקלוויניסטית, ואחרי מאמץ מיסיונרי עקבי עלה בידיו
להחזיר את אנשי שאבלה לחיק הכנסיה הקאתולית. ב 1599 נבחר
לעוזרו של דה גרניה, בישוף ז׳נווה, וב 1602 , עם מות הבישוף,
נתמנה ליורשו. את כהונתו מאפיינים פעילות נמרצת, ביקורים
תכופים, מאמצי רפורמה ומלחמה בקלוויניזם. ב 1610 יסד באנסי
(׳ 0060 .\ 7 ), יחד עם ז׳ן פרנסואז דה שאנטל, את מסדר "הביקור"
של הנזירות הסלזיאניות ( ¥1514341001$ 00410 ), שזכה להכרה רשמית
( 1618 ) ולהתרחבות מהירה. כמחבר, מטיף ומדריך־רוחני היתה לפ׳
השפעה רבה. הוא הורה, שהשלמות הרוחנית קלה וניתנת להשגה
ע״י כולם. חיבוריו הרבים (י״ל ב 27 כר׳? 1892 — 1964 ) כוללים,
בין־היתר: כתבי־פולמום נגד הקלוויניזם — 60565 ^ 000400 ("מחלו¬
קות"), 1672 ; ^ 000 531046 13 416 6460413041 '! 416 56 ס 06£6 ("הגנת
דגל הצלב״), 1600 ; חיבורים בנושא השלמות הרוחנית — ■-( 10104
46 סז\ 410 16 ע 16 3 41004100 (״מבוא לחיי מסירות״), 1608 ; 103146
! 0164 416 0 0 3000 ? 416 (״מסכת על אהבת האלוהים״), 1616 , הנח¬
שבות ליצירות־מופת בתחום זה; דרשות ואיגרות-הדרכה רבות.
פ׳ היה דמות נערצת עוד בחייו; ב 1665 הוכרז ל״קדוש״ בכנסיה —
חגו חל ב 29 בינואר. אגודות דתיות שונות שחיקו את דוגמתו
נוסדו בחסות שמו, כגון, המיסיונרים ע״ש פ׳. הסלדנים (ע״ע)
ואחיות ״יוסף הקדוש״. ב 1923 הוכרז פ׳ לפטרון השמיימי של כל

299

פרנסוא דה סל — פרנץ/ ג׳ון דנטון

300

הסופריס והמחברים. על פעילות הסלזינים בישראל ע״ע סלזינים.

ביבליוגרפיה מרוכזת על ם׳ בשנים 1923 — 1955 מובאת אצל

; 1956 , 686 *** 41 * 6$1710 * 110£ < 811 ,. 31 €1 £3011 ־ 01 .£ — ־ 1 * 315 ־ 81

,שז€ץ 10 > 86 13 ; 1952 ,. 5 .}>.£ / 0 * 11 !ק 5 ** 71 , 03111118 .? .!

; 1962 ,* 1681 ** 01 *£ * 11 * 1 ) 1 * 6 , 5 . 1 > .¥ . $1 , 10610111311 . 8 19601 ,. 1.5 }.£
. 1966 , 1-11 ,. 5 . 1 * .¥ . 51 , 611016 ( £3 .[ .£

צ. בר.

פרנסיש, משפחה יהודית־איטלקית שמוצאה, כנראה, מפורטוגל.

מתוכה נתפרסמו בעיקר שני אחים משוררים:

1 ) יעקב (מגטובה, 1615 — פירנצה, 1667 ). מוצאו הפורטוגלי
ניכר בכמה משיריו הכתובים בשפה זו. מלבד בעברית ובארמית שלט
היסב גם בלאטינית ובאיטלקית. את שיריו שלח לעמנואל אחיו
(ר׳ להלן) והם הוחזרו אליו, לעתים קרובות בצירוף השלמות ותוס¬
פות. המעתיקים צירפו תוספות אלו והבליעון בתוך השירים ללא ציון.
דבר זה וגם דמיון שיריו לאלו של עמנואל בסגנון ובצורה — עובדה
שגרמה למעתיקים לבלבל את ייחוסי השירים — מקשים על זיהוי
שירי האחים; מ״מ, זוהו בוודאות 54 משירי יעקב. שיריו מחורזים
ולשונם נאה ובהירה. נושאיו אפייגיים לשירת זמנו, ועיקרם: ידידות,
ויכוח, מוסר, אהבה ושירי חתונה > ברוח הזמן, נמצא בשיריו גם גון
קלות וניבול־פה. כן תקף בחריפות בשירי פולמוס את השבתאות
והמקובלים הקרובים לה, שבהם ראה סכנת חורבן ליהדות. הוא
הסתכסו עם בני קהילתו והדבר מצא לו ביטוי בשיריו. רק מעטים
משיריו נתפרסמו בחייו. מהדורה שלמה יצאה בידי פ. נוה (ר׳ ביבל׳).

2 ) עמנואל (ליח׳רנו׳, 1618 — פירנצה, אחרי 1710 ). גורל
קשה ליווהו כל ימיו. בצעירותו נדד, לפרנסתו, מעיר לעיר. ב 1654
נספתה כל משפחתו (אשתו ושני ילדיו) וב 1667 , שגת מות אחיו
הבכור, יעקב, מתה עליו אשתו השניה ובנם.

בסמוך לפרק זמן זה נתמנה לרב בקהילת פירנצה, ובה יצר את
עיקר מפעלו הספרותי. יצירתו נחלקת ל 3 תקופות: בראשונה,
1643 — 1660 , הושפע מהמשוררים האיטלקים טסו וגוריני (ע׳ ערכי¬
הם). לתקופה זו שייכים שירי האהבה והוויכוח על הנשים ("ויכוח
איתיאל ואוכל") ועל הרבנים ("ויכוח רכב ובענה") ומכתמים סאטי¬
ריים. הצורה הדרמתית בה השתמש הלמה היטב את הסוג הספרותי
בו בחר למלחמתו בשחיתות בחברה היהודית דאז. התקופה השניה,
1664 — 1667 , עומדת בסימן מלחמתו בשבתאות. בתקופה זאת כתב,
עם אחיו( 1 ), ספר שירים סאטיריים, "צבי מודח"(תרמ״ה), שהוא מן
החשובים שביצירתו. בתקופה השלישית, 1670 — 1685 , כתב בעיקר
פיוטים ותפילות, שאפים דרמתי-ךציטטיווי ובחלקם הותאמו לתפילות
בביהכ״ג. בשירתו השתמש במשקל הספרדי־ערבי, אך הכניס לשירתו
את הטרצה־רימה (ברת 1 ז- 23 ־[ 6 :) והאוטאווה רימה ( 13 ז 11 ז- 3 ׳\ 0113 )
האיטלקיים. ב 1667 ישב זמן־מה באלג׳יר ושם כתב את ספרו "מתק
שפתיים" (תרנ״ב), על דרכי השיר והמליצה.

ש. ברנשטיין (עודד). דיוואן לד׳ ע. בן דוד פ , . תרצ״ב 1 ג. שלום,

שבתי צבי ב׳, 425 -- 428 . תשי״ז: א. מ. הברמן, יעקב ם׳ (מאזניים,

כ״ם), תשכ״ט > הנ״ל, תולדות הסיוט והשירה, ב׳. 105/7 , 1972 ! פ. נוה

(מהדירה), שידי י. ם/ תשכ״ט! ע. פליישר, בקורת על נוה (ק״ם,

מ״ה), תשב״ם 1 5111x11 <!<£ ,ח 1 ז 3 תוזז 143

0 ''() 1 ו 1 ז 0 11/111 .׳/ . 1 11 x 1 x 1 ( 11x5 ! ן" , *?)

. 1894 ,■ 7 )) 1 דז/!!י\

א. ם. ה.-יו. ד.

פו־נסן, ?ותס מיכאל — 302611 ־ 1 ? 1116361 ^ 5 ״ 3 ש£ — ( 1772 —
1847 )^ משורר פיני שכתב בלשון השוודית. פ׳ נולד בפינלנד
למשפחת סוחרים עשירה ממוצא שוודי. ב 1798 נתמנה פרופסור
לפילוסופיה באוניברסיטת טורקו. בשנים 1824 — 1834 היה מזכיר
האקדמיה השוודית. מ 1831 ועד מותו כיהן כבישוף של הרנסנד
( 1 > 1 ! 653 ״ש 03 ) בשוודיה. — ס׳ הושפע סן הרעיונות הלאומניים
הפיניים ובסיוריו בא במגע עם ניצני הזרמים הרומנטיים בספרות
ובאמנות של ארצות אירופה. בשיריו בא לידי ביטוי, בראש ורא¬
שונה, במישור הצורני והתכני כאחד, העימות בין המגמות הרומנ¬

טיות החדשות ובין הנאו־קלאסיות הישנות יותר. הוא השפיע השפעה
רבה על השירה הלאומית של יוהן לודויג רונברי. — כל שיריו
( 61116161 330113616 ) י״ל ב 7 כר/ 1867 — 1869 .

. 1947 , 6 * 14 * 16 * 118 ) 1 ** 1 ) 1417 10117£ }) 11 ) 11 ) 0 120 .'•/./׳ג. 7 / , 6111 ־ 1511 >תט£ . 0

פך־נץ ( 302 !?), שמם של שני קיסרים גרמנים.

1 ) פ׳ 1 ( 1708 — 1765 ), בן דוכס לורן. מ 1723 גדל בווינה
בחצרו של קרל 0 \ — קרובו — ושם הכיר את מריה תרזיה (ע״ע).
ב 1736 נשאה לאשה ונולדו להם 16 צאצאים. משירשה מריה תרזיה
את כתר אוסטריה ( 1740 ) היה פ׳ שליט לצדה וב 1745 נבחר לקיסר
גרמניה. ברם, פ , ידע את מגבלותיו, הכיר במעלות אשתו ושימש
לה עוזר נאמן במלחמת הירושה האוסטרית וב״מלחמת שבע־השנים".

** 1 > 48£ ד 7 ק**ס ** 1 > 1 ) 148 1148 ק* 51 . 1 .¥ ** 61$ ) 1 ,ץן 01€£21 > 111 \ .£ . 14
. 1961 , 86£€85 *** 80 ** 811 * ¥6 * 1 ** 1 €* 8£1 \ז* 1011 '*{€* £1 ז 11 < 1 *< 61 *(

2 ) פ׳ 11 ( 1768 — 1835 ), בנו של לאופולד (ע״ע) 11 קיסר
הקיסרות הרומית הקדושה ( 1792 — 1806 ). קיטר ראשון של אוסטריה
מ 1804 (כפ ׳ 1 ז ע״ע אוסטריה־הונגריה, עט׳ 987/8 ). השתתף בשלוש
קואליציות נגד צרפת המהפכנית ונפוליון, הובס בכל הקרבות
והפסיד את מרבית שטחיו. כדי לא ליפול במעמדו מנסוליון שכבש
חלקים נרחבים של הקיסרות הרומית, הכריז שאוסטריה היא קיסרות
והכתיר עצמו כשליטה ( 1804 ). את קיסרות רומי, שממילא אבדה את
משמעותה אחר 1,000 שנות קיום, ביטל( 1806 ). עתה ארגן ם׳ מחדש
את נחלותיו וחיזק את צבאו. ב 1809 , כשהטתבך נפוליון בספרד,
הכריז עליו לבדו מלחמה ושוב הובס. בעקבות המפלה העלה את
מטרניך (ע״ע), שפייט את נפוליון והשיא לו את בתו של פ׳ (מרי־
לואיז) לאשה.

ב 1813 הצטרף פ , אחרון למלחמה בנפוליון, אך בזאת הכריע את
גורלו של הלה. בקונגרס וינה ( 1815 ) הושבו לפ׳ כמעט כל נחלותיו,
מלבד אלה במערב־אירופה, עליהן ויתר מתוך רצון לא לפצל את
ממלכתו. פ׳ נתן גיבד מלא למדיניות־החוץ של מטרגיך, שהבטיחה
לאוסטריה בכורה בגרמניה ואף באירופה, תוך דיכוי תנועות ליבר¬
ליות ולאומיות. בממלכתו נהג פ׳ בשמרנות מופלגת ונשען על
בירוקרטיה, משטרה וצנזורה. פ׳ נשא ארבע נשים. למרות מגבלו¬
תיו היה עממי מאד. הוא התעלם כליל מבקשות היהודים לתיקון
זכויותיהם, אך הרבה להיעזר באנשי ממון יהודיים והעניק להם
תארי אצולה. באיטליה השלים עם האמנציפציה של היהודים.

16 6 * 1 ) 14 { ז*, 3 *?* 1 *** 1 *** 0 * 211 8 **} 41 1 ) 6 * 1 8 * 484 *})* 11 , 3111 ־ 161 ־ 1 ? .£ ..א
*{* 61 ** 11 * 4 { ,*״*״ד . 1 ^ ; 1938 ,.¥ * 6 * 61 ) 1 , 1 * 8 ; 1918 , 141 , 6 * 1 /£

. 1954 , 16 * 01 ** 4 .¥ ׳ דח £30£33 . 0 ; 1952 ,* 1 ** $4084 16 ** 1 ) 6 * 1

ה. ום.

פתץ/ ג׳רן דנטון פינקסטון, רחן איפר - ״ 10 ״ 06 ״ 7011

65 זק¥ )ס £311 ,!(שתסש? 1111631:0116 ? — ( 1852 — 1925 ),

איש-צבא בריטי. לחם בסודאן! שירת בהודו. במלחמת הבורים
(ע״ע אפריקה הדרומית, ברית, עמ׳ 396/99 ), כגנרל מפקד פרשים
(מ 1899 ), היה מעוזריו של לורד פ. ס. רוברטם (ע״ע). נתפרסם
מאד במולדתו לאחר שפרץ את המצור על קימברלי. ב 1912 נתמנה
רמטכ״ל קיסרי וב 1913 — פילד-מרשל. מאוגוסט 1914 היה מפקד
צבא־המשלוח הבריטי בצרפת, והיה עליו לבלום את מלוא עצמת
התקפת המחץ הגרמנית הראשונה בצפון־צרפת.

צבא המתנדבים המקצועני הבריטי הקטן בפיקוד פ׳ כמעט שנש¬
חק ב 1914/15 , אך החזיק מעמד בגבורה עילאית עד שתוגבר
מאנגליה (ע״ע מלה״ע 1 , עט׳ 657 ). בראשית הלחימה איבד פ׳ את
השליטה על כוחותיו ואת הקשר אתם, ורק התערבותו של ה. ה.
קיצ׳נר (ע״ע) מנעה את נסיגתו לבריטניה גופא. משגתייצב המצב
נסתבר כי פ׳ לא יכול להסתגל לתנאי מלחמה מודרניים. בדצמבר
1915 התפטר לטובת ד. היג (ע״ע) וקיבל תואר לורד. אח״כ היד.
מפקד עליון בבריטניה (עד 1918 ). ם׳ היה תוצר טיפוסי של הצבא

301

פרנץ/ ג׳ון דנטון — פרנץ פרדיננד

302

הבריטי מלפני מלה״ע 1 , דוגל בשגרה, חסר-מעוף ומוגבל. לכן היה
אחראי במידה רבה לקטילת הנוער הבריטי בצרפת בראשית מלה״ע 1 .
כתב: 1919 2 ,1914 ! 0£ !י\־ 1 ש 5 )ס ¥£31-5 48 0£ 5 -ו 101 ז 1 ש 1 \ ("זכרונות
48 שנות שירות״), 1925 . חלק מיומניו י״ל ב 1937 .

, 11/8 11/1 11/111 ? 11 ( 6 •<£ , 1 </ 10 ! 1 ///<} 0 /{ 1111101 * ,(.(מ) , 111100115 >•! ..׳ז .[

./ / 51 1/11 < 111/1 * 1/1/1 ? /ס /{ 11 / 7/1 , 1 )>ח 0 ז? . 0 .£ ; 28 — 1922 ,זו 1-1

. 1931

פך*בצ 1 ז, ?ןר*ל א 10 י ל — 1-30208 ? £0111 1 ז £3 —( 1848 ,צ׳ורט־
ק 1 ב'[גאליציה] — 1904 , ברלין), סופר ועתונאי אוסטרי,

יהודי. פ׳ גדל בסביבה חסידית, למד בגימנסיה בצ׳רנוביץ ואח״כ
משפטים באוניברסיטות וינה וגראץ. בעודו סטודנט היה כתב העתון
הווינאי ש £55 ז? 1616 ? שסשא. בשנים 1884/6 ערך אח העתון ז £ ח ¥1£ \־
0£ גת 1 :> 2 ££ז ־ 1 ז 1111151 , ובשנים 1886 — 1904 אח הדו-שבועון לענייני
השירה הגרמנית, ? 0106111111 6 ו 061115£:1 . התפרסם כשי״ל סיפוריו
הראליסטיים על חיי היהודים במזרח־אירופה, שקובצו בספרו 115 ^
ת 510 \ 14316-2 ("מחצי-אסיה" [כינויו לאותן מארצות מזרודאירופה —
גאליציה, בוקובינה, דרום־רוסיה ורומניה — שהושפעו אך מעט
מהמערב]), 1 ־ 1876,11 . בסיפוריו ׳ 00% ־ 631 ״ 0 ^ 10 ס ("יהודי

בארנוב" [מקום דמיוני שם׳ הנציח בו הווי עיירת מולדתו]), 1877 ,
קרא לקידום ההשכלה ולהסתגלות לחרבות המערב, אך גם גילה הבנה
למנהגים ולאמונות התפלות שרווחו בקרב יהודי העיירות בגאליציה.
סיפורו הטוב ביותר על ההווי היהודי הוא 32 ( 0 ? ז< 1 ("המוקיון"),
1905 . פ׳ הושפע מל. קומפרט ומא. ברנשטין, והיה מקורב אל י. י. דויד.

לעברית תורגמו: "שני ספורים מחיי בני ישראל", ורשה, תרמ״ה;
״הדסה היא אסתר! ספור אהבים מתעלולי בגי הדור החדש"(עיבוד),
אודסה, תרנ״ה.

ש. ל. גורדון, ס׳: תולדות עם תמונתו, תרס״ז! ,״ 0018 .£
. 1910 , 304 —־ 250 ,מ?/!/;/ 416 1X714 ׳/^'(^ 4611776116 016

פרב^ • 1 ^ף 1 — 1 6 ס 6 * 0 ן 1-302 ? — ( 1830 — 1916 ), קיסר

אוסטריה מ 1848 ומלך הונגריה מ 1867 , מבית הבסבורג
(ע״ע). פ״י הוכתר לאחר שנאלץ דודו, פרדיננד 1 (ע״ע), להתפטר
עקב המאורעות המהפכניים בווינה. השתדלות אמו, סופי מבאוואריה,
סייעה להמלכתו. לאשר, נמרצת זו, שהתעניינה מאד בניהול הממלכה,
היתה השפעה ניכרת על פ״י עד מותה ( 1872 ).

מלכות פ״י החלה במשבר פנימי עמוק בקיסרות והסתיימה ברא¬
שית התפוררותה הכללית, בשלהי מלה״ע 1 . ב 1848/9 הצליח פ״י,
בעזרת צבא הצאר ניקולי 1 (ע״ע), לדכא באכזריות את המהפכה
ההונגרית (ע״ע הונגריה, היסטוריה, עם׳ 857 ), ב 4,3,1849 נתן פ״י
תוקף לחוקה שבה נוסחו עיקרי שיטת "הנאו־אבסולוטיזם" ושהיתד,
בתוקף מ 1849 עד 1867 .הממלכה נוהלה בצורה ריכוזית ואבסולוטית
ודוכאו תנועות לאומיות. יועצי פ״י הראשיים בתקופה זו היו רה״מ
פליכס שווארצנברג ואלכסנדר בך (ע״ע), שדגל בשליטה באמצעות
דיכוי. התבוסה באיטליה ליד סולפרינו ( 24.6.1859 ) מידי צבא 0 ימ*
מ 1 נטה ונפוליון 111 , שבעקבותיה איבדה אוסטריה את לומבארדיה,
אילצה את פ״י ויועציו לנהוג בריסון במדיניות החוץ ולרכך מעט
אח האבסולוטיזם מבית. באוקטובר 1860 ניתנה חוקה חדשה, שהע¬
ניקה לאזורים אחדים נציגות בפרלמנט המרכזי שבווינה ואוטונומיה
מסוימת לשטחים אחדים, ובתוכם להונגריה.

פ״י טרח הרבה לחזק את ההגמוניה של אוסטריה בגרמניה (ע״ע,
היסטוריה, עמ׳ 452 ) ובאוגוסט 1863 יזם ועמד בראש כינוס "אסיפת
הנסיכים" (^]":*ו״ס?) בפרנקפורט, שבה השתתפו ראשי מדינות
גרמניה, למעט מלך פרוסיה. המאבק על ההגמוניה בגרמניה הסתיים
בנצחון פרוסיה במלחמת 1866 . אוסטריה, שנחלה תבוסה מכרעת,
נאלצה לעזוב את הברית הגרמנית.

התבוסה גרמה למשבר פנימי ולשינוי מרחיק לכת ביחסים עם
הונגריה. לסי פשרת 1867 , שהיתה בתוקף עד 1918 , היה פ״י לקיסר

אוסטריה ולמלך הונגריה כאחד, ולממשלות בווינה ובבודפשט גיתן
מעמד שווה. פ״י נעשה פופולארי באזורים שונים, ואפילו בהונגריה,
שבה שנאוהו בגלל הדיכוי האכזרי של מהפכת 1848 . בפמלייתו היו
גם אצילים הונגרים. פ״י לחם בכל מגמות העצמאות של הלאומים
הסלוויים בממלכתו. לעתים גטה לליברליזציה מסוימת, עפ״ר בניגוד
לדעת יועציו. ב 1906 העניק זבות בחירה כללית בחלק האוסטרי
של הממלכה.

פ״י ניסה להגדיל את השפעת ממלכתו בבלקן, וב 1868 נכבשו
בוסניה והרצגובינה. יועצו העיקרי בתקופה זו היה הרוזן ההונגרי
דיולה אנדרשי (ע״ע), שהיה שר־החוץ מ 1871 . בקונגרס ברלין
( 1878 ) השיג אנדרשי אישור למגמת ההתפשטות בבלקן. בוסניה
והרצגובינה סופחו ב 1908 . עם קיסר גרמניה והצאר הרוסי כרת פ״י
ב 1873 את ״ברית 3 הקיסרים" ( 1 >ת 611 זש 0110315 ז 0 ), אך ההתפשטות
בבלקן שיבשה אח היחסים עם רוסיה. ב 1882 כרת פ״י ברית משו¬
לשת עם גרמניה ואיטליה. מדיניות זו נהפכה לגורם חשוב בהת¬
פתחויות שהביאו לפרוץ מלה״ע 1 .

חייו האישיים־משפחחיים של פ״י היו מלאי טרגדיות. אשתו אלי־

זבת אמליה אויגגיה (ע״ע) נרצחה ב 1898 בידי מתנקש אנארכיסטי.
בנו היחיד רודולף התאבד ב 1889 . אחיו הצעיר, מבסימיליאן (ע״ע),
נהיה לקיסר מכסיקו והוצא שם להורג ב 1867 . רצח בן אחיו, יורש-
העצר פרנץ פרדיגנד, ואשתו ב 1914 בסאראיבו גרם באופן ישיר
לפרוץ מלה״ע 1 .

ס״י הזקן, הקפדן בהליכותיו והשמרן בהשקפותיו, שתפס את
תפקידו כשליחות אלוהית, זכה להערכת הכל למרות חסרונותיו
הרבים. הוא נפטר מאוכזב ומבודד בקיסרות מתפוררת.

,־ו 0 ]ץ 3 ־ 1 ׳ .? .{ ; 1928 , 677616 / 1 ) 07 01% ( 1 .[ .£ 01767 .^ .[

-■! 611 *, 4117 0 x 16 ־ 51 . 1 ? ; 1948 , 1918 — 1809 ,ץ 6/1 '( 10713 \ 117% <( 5 </ 110 7/16
( £17 7616/15 67^011^611/1611, 1949; 11. 2\. £1118, 7/16 1x111113X101131

,ץ*/ 1071476 \ 11117£ * 111 ) 11 1116 111 £6/07171 1401101131 3718 711 * 14311071011

/ס 31*563*, 7/16 £311 0 / 1/16 !40x176 ז 0 .£ ; 1950 , 1-11 . 1918 — 1848
. 1965 2 ,./ .£ 14.01767 , 01 * 801 . £1 '־' 1 זזס 0 . 0 .£ ; 1963 , 147£ ג/ 7 < 01 /£

פ״ י והיהודים. בשלהי המאה ה 19 היו כ 2 מיליון נתינים
יהודים בממלכתו של פ״י, ובמרוצת הזמן הפכה אהדת רובם אליו
להערכה ולהערצה. נהגו להוסיף לשמו, בעברית וביידית, את
ראשי התיבות של המלים ״הקיסר ירום הודו״ = הקיר״ח. שירים
חוברו לכבודו ותפילות לשלומו והם נדפסו במחזורים ובסידורים,
סיפורי אגדה נוצרו על יחסו הטוב לקהילות, ודמותו נצטיירה כמלך־
חסד. ביקוריו בערי הממלכה כללו תמיד קבלת משלחת מטעם הקהילה
המקומית.

תקופת שלטונו הארוכה מסמנת אח עלייתם של יהודים רבים
בסולם הכלכלה, החברה וההשכלה באירופה המרכזית, ובמקצת גם
באירופה המזרחית. למספר יהודים העניק תארי אצולה. שוויון דתי
ואזרחי הוענק ליהודים באופן הדרגתי, והזכויות הכרוכות בכך הוענקו
להם בשמו. מספר פעמים התבטא בגנות האנטישמיות. ב 1895 וב 1896
סירב לאשר את בחירתו של האנטישמי ק. לואגר (ע״ע) לראש
עיריית וינה. בפרשת מורטרה (ע״ע) היה גם הוא בין המוחים נגד
המעשה, ודרש את החזרת הילד היהודי החטוף. בעת ביקורו בירו¬
שלים ( 1869 ) תרם בעין יפה למוסדות יהודיים והביע את אהדתו
ליהודי העיר. כן אישר קרן לקידום החינוך היהודי בהונגריה, ומי
כספיה הוקם גם ביהמ״ד לרבנים בבודפשט ( 1877 ), שנקרא על שמו
(ע״ע בתי-מדרש לרבנים, עכד 988 ).

. 1916 , 114611 [ 1671 ) 761716111 1/67 110.1171X77 (7X1 מ/ ■ 1 $€7 •/ £ , 111 ) 07 . 0

יה. מ.

פךנץ פרךי 1 נד — 103011 ( 1 ־!ש? 2 ת 3 ז? — ( 1863 — 1914 ),

י'ארכידוכס, יורש־העצר של הקיסרות האוסטריח־הונגריח.

בן אחיו של הקיסר פרגץ יוזף (ע״ע). לאחר מות יורש־העצר
רודולף ( 1889 ) ומות אביו ( 1896 ), נעשה יורש דודו. יחסיו עם

303

פרנץ פדדיגנד — פרנציסקנים, מסדר ח־

304

הקיסר היו מתוחים בד״כ והורעו עוד יותר לאחר שנשא לאשה
ב 1900 את הרוזנת זוס י חוטק 0 !מ 0 ! 0 ), שדרגת־האצולה שלה היתה
נחותה מזו של בית־המלוכה ההבסבורגי. הוא ניהל חצר נפרדת
בווינה ונטיותיו המדיניות היו נוקשות מאלה של דודו. הוא רצה
לשבור את השפעת החוגים השליטים ההונגריים על ענייני הקיסרות.
והשפעתו על הצבא היתד. ניכרת. במקום המבנה הדואליסטי
(אוסטריה בצירוף הונגריה), עליו התבססה המדינה משנת 1867 ,
תכנן מבנה ט ר י א ל י ס ט י, שבו רצה להעניק לתושבים הסלווים-
הדרומיים מעמד מקביל למעמד ההונגרים. ם' קירב את המפלגה
הנוצרית-סוציאלית האוסטרית שדגלה באנטישמיות! לכן, בניגוד
לפךנץ יחף, לא היה אהוד על היהודים. במדיניות־החוץ שלו צידד
במיליטריזם תוקפני ושנא את איטליה. נרצח יחד עם אשתו בביקור
בסרייבו ב 28 ביוני 1914 , בידי ג. פרינציפ, סטודנט סרבי לאומני,
שפעל בשם ארגון מחתרתי! הרצח היה המניע הישיר למלה״ע 1 .

, 11601314 .[ ; 1953 ,) 1-711 <) 1 )))) 611 וז 0 י 1 . 7 . 7 §ס 02 </ 2 -ן£ , 11£ | 21 ג 1 א •א

, 30261 !£ .£ ; 1959 ,' 1 ) 4 ) 1110 21 ) 701111 3 / 0 ׳ 5100 ) 7/1 ; 1/0 ) 21 ) 52
. 1964 , 11011111011 ). 7 11 )/ו 211 /ו)) 1 ה 0 } 1 )) 12 ) 117114 )£ ;) £11 ' 4 . 7 . 7

פרנציום ( 1 דוע״ו 31 !£), יסוד בימי רדיואקטיווי, האחרון בשירת
המתכות האלקליות (ע״ע אלקליות, מתכות). סימנו ז?,

מספרו הסידורי 87 , והאיזיטיפ היציב ביותר (זמן מחצית־חיים של
21 דקות) הוא בעל מספר מסה 223 . הוכנו עוד עשרים איזוטופים
של ד.פ׳, בעלי מספרי מסה בין 203 ל 224 , כולם קצרי־חיים ביותר.
ד.פ׳ ניתך ב ״ 27 ורותח ב ״ 667 .

רמז ראשון לקיום ד,פ׳ ניתן ב 1914 כשנתגלה כי האקטיניום
(ע״ע), הדועך בד״ב תוך פליטת חלקיקי 3 פולט לעתים חלקיקי ! 0 .
ותולדת ההתפרקות הזאת הוא יסוד שמספר המסה שלו 223 , ואשר
בונה אז 0£ \!. היסוד בודד וזוהה ב 1939 במעבדת קירי בפאריס
ע״י מרגריט פירי (< 0 ז 0 ?) שכינתה אותו ם׳ לכבוד צרפת.

מחמת משך־חייו הקצר של הפ , , אין כל אפשרות להסיקו
ולבודדו בכמויות הנראות לעין והניתנות לשקילה, וע״ב ניתן
לחקור את תבונותיו הכימיות רק בשיטת אנליזת־עקבות. התנהגות
הם׳ היא זו הצפויה ממתכת שמקומה אחרי הצסיום (ע״ע) במערכת
המחזורית של היסודות (ע״ע) הכימיים. ההידרוכסידים, הקרבי־
נטים, הסולפידים והפלואירידים של הפ׳ מסיסים במים, ואילו
הכליךטים והכלורי־פלטינטים מעוטי-מסיסות.

פתציסקוס כסוריוס, ע״ע כסרר.

פר 1 צ י 0 ל| 01 מאס , ! , * — 455151 .'£> 3000500 !? ; 455151 , 0£ 311015 !? —

( 1181/2 — 1226 ), מייסד מסדר הפרנציסקנים (ע״ע). בן
למשפחת סוחרי־בדים עשירה! עד גיל 20 סייע לאביו בעסקיו וניהל
אורח־חיים בהתאם למעמדו. ב 1202 היה שבר במה חדשים בשל
מלחמת־גבולות בין פרוג׳ה ואסיזי. אחרי שובו לבית אביו חלה,
ובתקופה זו החלה רוח של נזירות וחסידות סגפנית לפעמו. הוא
נתפס לרעיון העוני כערך דתי מרכזי, ובמסע צליינות לרומא החליף
בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרום ה״קדוש" רום שלם קיבץ
נדבות. אחרי שטעם טעם עוני — הן מרירותו, הן השמחה הרוחנית
של התערטלות מכל רכוש ושחרור מכל הכבלים הכובלים אדם
לעולם־הזה — הבין את דברי ישו (מתי % 7 — 19 ), בדבר ההכרח
לנטוש הכל וללכת אחריו, כקריאה אישית המופנית אליו. אח״כ
יצא פ׳ לעשות נפשות ועד מהרה נתקבצו אליו חברים־תלמידים
שביקשו ללפת בדרכו. עבורם חיבר 193 :ו 1 ם! 1 !ק 13 ג! 0£ ? ("תקנון
קדזם״! כנראה אבד), שזכה לאישור האפיפיור אינו־צנטיום 111
כשהגיע פ׳ לרומא ( 1209/10 ). מסדר הפרנציסקנים, שנתכנה בכינוי
של ענווה $:> ז 0 ת!חז 65 !! 3 !£ ("אחים קטנים"), התפתח מהר ומשך
רבים, וביניהם גם נשים. קלארה ה״קדושה״ ( 1194 — 1253 ) הצטרפה
לם׳ ב 1212 וייסדה את "מסדר הקלאריסות", הוא ענף־הנשים של

הפרנציסקנים, המצטיין
בחומרת נדרי־העוני ו¬
פשטות החיים. בעוד
שהנזירות חיו חיים
סגורים ומסוגרים בתוך
מנזדיהן, נדדו הנזירים
ממקום למקום, כשהם
מטיפים לתשובה ומת¬
פרנסים מנדבות. מכאן
הכינוי "נזירים קבצ¬

נים" ( 65 זו £1021 )ח 0 חז),

שבו כונו הפרנציסקנים
והדומיניקנים(ע״ע דו-
מיניקוס). צורת־חיים זו
של נדידה אפשרה
פעילות מיסיונרית נר¬
חבת, ום׳ עצמו עבר
מאיטליה, דרך דרום
צרפת, עד לדרום ספרד ( 1214/15 ), כדי לעשות נפשות בין המוס¬
למים. ב 1219 הצטרף פ׳ למסע-הצלב ה 5 והיה עד למצור על דמיאט
שבמצרים, כאן הטיף בפני סולטאן מצרים וגיסה לשכנעו'לקבל
את הנצרות.

ניהול המסדר נשמט מהר מידיו של ם׳, אך אישיותו המיוחדת
שקרנה פשטות, ענוותנות, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות
עממית ושמחה כנה (כפי שבאה לידי ביטד גם בתפילותיו ובשיריו,
ובמיוחד ב 50115 !זועס״״צס ["הלל הברואים"]) השאירה רושם
עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר זר של אגדות אודות הליכותיו בקודש.
נפוץ במיוחד אוסף האגדות הקדום 3000500 ־ 1 ? 530 11 !
(״הפרחים הקטנים של פרנציסקוס״). ב 1224 , בעת חוויה חזונית,
הוטבעו בגופו סימני עינוייו של ישו, ה 5118111313 (הפצעים בידיו
וברגליו) — דבר שנחשב בחסידות הקאתולית כסימן מובהק של
קדושה ושל קרבה לישו. על אף נדודיו נשארה אסיזי, ובמיוחד
כנסיית פורסיוגקולה ( 13 ט 0 ג 1 ט 11 זס?) הסמוכה, מושבו העיקרי של פ׳,
והיתה גם מרכז הפעילות של המסדר.

שבחיים לאחר מותו בכנסיית פורטיונקולה הוכרז רשמית ( 1228 )
כ״קדוש" ע״י גרגוריום (ע״ע), שעמד אתו בקשרי ידידות שנים
רבות לפני שנבחר לאפיפיור. דמותו המופלאה של ם׳ קסמה גם
ללא-קאתולים, והספרות העשירה שנכתבה אודותיו כוללת מחקרים
היסטוריים וחיבורים מאת פרוטסטנטים ואחרים. בהם מואר פ׳
על דרך האיךאליזציה הרומאנטית. היו שראו בס׳ מבשר של תחושת-
חיים חדשה ושל תחושת קרבה לטבע ולכל הברואים.

; 1904 .. 4 . 11 . 7 ./ 1 .( !) 1 > )!!/) 11711 ) 0 • 2111 11 ) 11 ) 1:1 ] 016 , 2 ןשס 0 .

) 711 ,־״ 1 ) 61 ? . 14 ; 1912 ,. 4 / 0 . 7 . 51 / 0 £3/6 ,]!*!!(!״ס . 44 .א .. 1

./י 1-1 ,. 5.7 11 1412 7101111 ,ות 11 ! 0 ? . 71 ; 1925 ,. 4 / 0 . 7 .) 5 /ס 1111 ) 111

,!! £086186 . 0 ; 1963 ,. 5.7 ) 4 מ 0 ! 6/7 י!מ £0 112 ,! 866 16 > .? ; 1959

. 1965 ,. 4 ! {ס . 7 . 51
צ. ו.

פרנצ י ס?ןנ י ם, מסרר ה — ( 30150301 !? ; שמם הרשמי 10 !ז 0
'ת 111 ! 0 ח?\'תז 11 ! 31 !? ("מסדר האחים הקטנים"]), מסדר
נזירים שנוסד ב 1209 ע״י פרנציסקום (ע״ע) מאסיזי. הפ׳ הקפידו
בחומרה על קיום אידאל העתי, עברו ממקום למקום כשהם מטי¬
פים לתשובה דתית והתפרנסו מנדבות — מכאן כינויים "נזירים
קבצנים"( 105 ת 1103 !ח 0 מו). רעיון "העניות הקדושה" לא היה חדש והוא
נפח בעיקר מאז המאה ה 11 . תנועות דתיות רבות הטיפו, לעתים
במחאה נגד שחיתות הכמורה ועושר המסדרים והמנזרים, לחיי עובי
מוחלטים דוגמת חיי ישו ותלמידיו, השליחים הראשונים, ולכן קראו
לאידאל זה בשם 1103 ס! 5 סק 3 13 ״י. אלא שתנועות אלו בדחקו ע״י

ה״סטינסאסה" ש? פרנציטקוס, איור
5 13066560 ? ת $3 31 <מ 6 ! 0 ו£, ט' 5 אנו, 1310

305

פרנציסקנים, מסדר ה־ — פרנצ׳סקו

306

הכנסיד. וממילא נדחפו למצב של עימות, נפסלו ואף נרדפו כ״מינות".
גם פרנציסקום הושפע ממניעים דומים, אך אינוצנטיוס ח 1
(ע״ע) הבין לרוח הזמן ובמקום לדכא את תנועת פרנציסקום מיסד
אותה ועי״ב שילב אותה במסגרת הכנסייתית. ב 1209 אושר התקנון
הבסיסי (בזוס״״״גן 013 § 6 ש); ב 221 : עובד ואושר תקנון חדש
( 3 רח!-ו< 1 6 8 1113 ז) וב 1223 אישר האפיפיור הונוריוס 111 (ע״ע) את
הנוסח הסופי של התקנון ( 11313 ג 1 ל 13 ^־ 1 ). החידוש של מסדר הם׳
והדגש המיוחד של התקנון התמקדו בעניות הקולקטיווית: אסור
שיהיה למסדר רכוש כלשהו ואסור לו לקבל מתנות כסף, אדמות
וכיו״ב. עקרון זה של עניות מוחלטת יצר בעיות רבות, שכן התפש¬
טותו המהירה של המסדר, הקמתם של מנזר׳־ם קבועים, גידול המנגנון
והצורך בארגון חייו ופעולותיו של המסדר הפכו עקרון זה לבלתי
מעשי. במסדר הם׳ התגבשו אפוא שני זרמים: מצד אחד הרוב המתון
( 11131£5 ת:>׳\מס 0 ) בהנהגת אליה מקורטונה ( 1003 ־ 101 ) 113 £113 )
ומצד שני הקבוצה הקיצונית יותר. שנקראו ״הרוחניים״( 1111310$ ^ 8 ),
שביקשו לשמור על האידאלים הקיצוניים שהתווה פרנציסקוס המ¬
ייסד. אחרי מותו גברה המתיחות והגיעה כמעט עד לפילוג, כשהפלג
הקנאי של "הרוחניים" התבלט בהתנגדותו לפשרגות הרוב המתון
ואימץ לעצמו דעות קיצוניות שמקורן בהשקפות יואכים (ע״ע) דה
פלורה ושריח של מינות נדף מהן. על חריפות המאבק שסיכן את
אחדות המסדר מעידים התערבויות וצווים אפיפיוריים חוזרים ונשנים
שבהם הודו למסדר באילו דרכים ובאילו פיקציות משפטיות ניתן
לעקוף את כללי העניות הקולקטיווית. רק בשנות כהונתו של ב 1 נונ־
טורה (ע״ע) כראש המסדר הושגה מעין פשרה או הפוגה. ויכוח
מרכזי זה התלקח מחדש ו״הרוחניים", שהצביעו על ניוון המסדר,
נעשו יותר תוקפניים. ב 1317/8 פורסמו שתי "בולות" המתירות
למסדר להחזיק ברכוש קולקטיווי, ובתגובה פרשו "הרוחניים" מה¬
מסדר ונודעו אח״כ בשם 31100111 ??. הם הואשמו במינות, והאפיפיור
יוהנס ^^ xx (ע״ע) אף ציווה על שריפת 4 מהם באשמה זו( 1318 ).
אע״ם ש״הרוחניים" דוכאו במשך הזמן, ניכרה השפעתם במאמצים
המתמידים של קבוצות פ׳ שביקשו להביא לרפורמה במסדר. על
הירידה המוסרית ועל ניוונל של המסדר במאה ה 14 מעידים גם
תיאוריהם הסאטיריים של סופרים קתולים כמו בוקצ׳ו, לנגלנד וצ׳וסר
(ע׳ ערכיהם). בראשית המאה ה 15 התארגנו קבוצות המחמירים בשם
1:05 ת 3 ׳\־ 1 *!< 1 ס, כלומר, שומרי מסורת הם/ וזכו לעצמאות יחסית.
ב 1517 הופרדו מן ה 5 ס 31 ט; 1 חש׳\״ס 0 והוכרו כמסדר נפרד — מסדר
פרנציסקוס האמיתי, במאה ה 16 נוסד ענף רפורמי אחד, הקפוצ׳ינים
( 1 ת 11001 ק<ן €3 ), ע״ש צורת הגלימה שלהם, כספיח של ה 05 ז 311 '\ש 50 <! 0 .
בתחילה עוררו התנגדות רבה, אך בפעילותם המסורה למאבק
הקונטרה-רפורמציה קנו לעצמם שם טוב גם בעיני האפיפיורות.
במאות ה 17 וה 18 נחלש המסדר מאד (ויכוחים בענייני רפורמה
ובעקבותם פילוגים! מאורעות פוליטיים בארצות קתוליות רבות), אולם
לקראת המאה ה 19 הסתמנה התאוששות רבה וב 1897 שוב אוחדו
שני הפלגים העיקריים של המסדר ע״י האפיפיור לאו ^^^ X
(ע״ע).

מסדר "שלישי" ("שצ״זשז) נוסד כבר בתיי פרנציסקוס (המסדר
השני הוא מסדר "הקלאריסוח העניות", ענף הנשים של ד,פ׳ שנוסד
ב 1212 ) ! אין זה מסדר של נזירים, אלא התאגדות של הדיוטות
המבקשים לטפח ערכי דת וחסידות ברוח האידאלים של הם׳.

בשקדם על הטפה עממית המכוונת להמונים במרכזים העירוניים
הגדולים, הביאו הם׳ לחיזוק דתיות עממית ולחידושם ולהפצתם של
מנוצי פולחן וחסידות רבים, והעמידו מחוכם מספר גדול של "קדו¬
שים" ובעלי נסים (למשל אנטוגיוס מפזלבה! ע״ע). עם "קדושים"
אלה נמנים גס מטיפים עממיים שגרמו, במישרין או בעקיפין,
לרדיפות קשות ואף לשחיטת יהודים (כגון קפיסטרנו! ע״ע).

מלכתחילה העדיפו הס׳ שחברי המסדר יהיו אחים נזירים ולא

כהנים בעלי סמיכת כהונה פורמאלית, ובהתאם לרוח המייסד לא
עודדו למדנות לשמה. אולם המסדר סטה מהר מדרך זו, ועם התפת¬
חות האוניברסיטאות העמיד אף הוא מלומדים תאולוגים, ביניהם
מגדולי הסכולסטיקה (ע״ע) הנוצרית (דונם סקוטוס! וילים מאוקס!
בונונטורה [ע׳ ערכיהם]). מקום חשוב בהתפתחות זו תפסו גם
התחרות והקנאה בין הפ ׳ לדומיניקנים (ע״ע).

הפ׳ וא״י. האגדה שפרנציסקום ביקר בארץ הקודש אין
לה יסוד היסטורי, אם כי שהה במצרים והיה עד למצור הצלבנים
על דמיאט ולנפילת העיר ( 1219 ). שעתם של ד.פ׳ הגיעה במיוחד
אחרי החזרת השלטון המוסלמי לא״י, כשהם התיישבו ליד המקומות
הקדושים כדי לשמור עליהם לא רק לתועלת צליינים נוצריים, אלא
בעיקר לשם שמירת האינטרסים הקתוליים־לאטיגיים נגד הכנסיה
היוונית. מרכז ד,פ׳ בירושלים במאות ה 14 — 15 היה בהר-ציון. משם
גורשו בראשית המאה ה 16 אחרי קטטה עם יהודי ירושלים והתיישבו
במקום שבו הם כיום, בקרבת ״קאזה נובה״. ב 1342 נתמנו רשמית
ע״י קלמנם 1 /י ל״שומרי ארץ הקודש״ (:) 53001:3 3€ ז־ 161 ־ 113 ) 00510 ).
המקומות הקדושים השייכים לכנסיה הלאטינית (כגון כנסיית הקבר
בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם) חלק*ם מהם או הזכרות
בהם, נמסרו לידיהם. כ״כ רכשו ד>פ׳ מקומות קדושים אחרים, והקימו
כנסיות (כגון "כנסיית הבשורה" בנצרת), מנזרים, בת״ס (כגון
"מרה סאנטה" בירושלים) ומרכז מחקר (כגון המכון המקראי ב״ויא
דולורוסה״ בעיר העתיקה בירושלים). ה 005105 של ארץ הקודש,
דהיינו, ראש הס׳ בא״י ובסביבותיה(לרבות סוריה, ארמניה, קפריסין
ומצרים) שימש גם כראש הכנסיה הלאטינית בא״י עד 1847 ! אז
חודשה משרתו של האפטריארך הלאטיני בירושלים. לפי מסורת
מקובלת ה 0115105 הוא פרנציסקני איטלקי, כשלידו מ״מ צרפתי,
פרוקורטור ספרדי וחמישה יועצים (אנגלי, צרפתי, גרמני, ספרדי
ואיטלקי),

(וע״ע מנזר, עם׳ 1020 ! מסדר, עמ׳ 1086 ! נזיר, נזירות, עמ ׳ 29 !
נצרות, עמ׳ 344 — 347 ).

י. סדאוור, "מנזר הפראנציסקאנים ב,הר ציון׳ ויהודי ירושלים במאה
הט״ו״(ידיעות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, י״ד, 15 — 24 ),
תש״ת-ט! ע, שייר, הרוחניים או מדד ד,פ׳, תש״ל! ■)■! 8. 1-111101
461 116 ( 116 ( 6 ) 36 > י 5 תשדו 1 דתש, 1 ״ 1 ; 1928 , 12616 ) *^^ 465 17676( )41716117( 00 X
; 1928 16 ( 1 י זז 6 < 1 ו 1 ןט 0 ; 1929 , 1 ז 16 ז 10 )) 711 ז 07167 ^) 21 ה 1 > ¥7

, 6111 ) 1 ) 1 ) ¥1 16 () / 0 €76 }-{ 16 ( 1 / 0 60 ^ 1 16 () 1114 ) 1£, 1)16 (111X7€ ט 00 . 0

י 4 ל . 11 ; 1934 , 0714 ^ 1 16 (* ס 1 126 ) 1 ) 46 ! .¥ 16 ( 1 ..א ; 1932

. 14 ; 1944 , 07467 .¥ 16 ( 1 / 0 ץ 07 )) 141 64 ) 0001771671 4 ! ,־ €1 כן 1411
- 00116771 ,¥ ׳(/% ,^ 001 ־ 81 . 8 . 11 ; 1948 , 07467 . 1 16 ( 1 / 0 7 ( 107 ) 1 }¥ 16 ( 1
/ 0 ץ 07 )) ¥11 14 , 01311 ־ 1001 ^ .. 8 .] ; 1959 , 76 * 1 )ה 1/6 *) 8071 0 ) )*) ¥11 :) 171671
,־! £58€ . 0 ; 1968 , 517 ! 17 ) 6 צ 16 ( 1 10 )( 071%17 ) 11 170171 07467 .¥ 16 ()

. 1970 , 07467 .¥ 16 () / 0 ) 171 £ 071

צ. ר.

פך 1 צ׳סקו ( 0 ש 65 ש״ 3 ש?), שמם של שני מלכי,ממלכת שתי הסיצי-
'ליות״ (ע״ע נפולי, ממלכת*, עמ׳ 252 ):

1 ) פ׳ 1 ( 1777 — 1830 ), בנו של המלך פרדיננדו 1 (שהיה גם
פרדיננדו ׳\ 1 [ע״ע] מנפולי). בלחץ שגריר בריטניה נתמנה עוצר
(ס!ז 103 ׳י) סיציליה ( 1812 ) ונתן לאי חוקה ליברלית, אך התואר
והחוקה בוטלו ע״י אביו לאחר ששב לשלטון ( 1816 ). במות אביו
( 1825 ) הומלד ם׳ ושקע בחיי תענוגות. הוא זנח את נטיותיו הליב¬
רליות ונעשה עריץ.

2 ) ם׳ 11 ( 1836 — 1894 ), בנו של פרדיננדו 11 (ע״ע); חלש־
אופי, מוגבל וחסר־נםיון. עלה לשלטון בשנה גורלית לאיטליה
( 1859 ). סירב לח תש על הסכם לחלוקת מדינת האפיפיור עם
מלך סרדיניה ולא הנהיג תיקונים וחוקה במועד. איבד את סיציליה,
שנפלה בידי גריבלדי (ע״ע), וניהל נגדו מערבה כושלת בדתם
איטליה. לנובח תמיכה כללית באיחוד איטליה יצא לגלות ( 1861 ).
מת בצרפת. היה אחרון השליטים משושלת בירבון בדרום-
איטליה.

307

סרצ׳סקו די ג׳ורג׳ו מרטיני — פרנק, אנה

308

סתצ׳סקר די ג׳ררג׳ר מךטיני — £10 ־ 01 ! 0 £11 £$£0 :>מ 3 ־ 1 ?

י *מ״זג^ן— ( 1439 ,סיינה— 1502 ,שם),צייר,פסל,ארדיכל
ומהנדס איטלקי. בתחילה פעל פ׳ בעיר מולדתו, בשנים 1477 —
1497 שהה עפ״ר באורבינו והועסק שם ע״י הדוכס מאורביבו. ציוריו
הם בעיקר ציורי־מזבח; בביצועם השתמש פ׳ בעקרונות הפרספק־
טיווה החדשים של תקופתו ליצירת ארדיכלות דמיונית. הציורים
המיוחסים לו בוודאות, מהם ״הכתרת הבתולה״ ( 1472 ), "הלידה"
( 1475 ; שניהם בפינאקותקה, סיינה), משקפים את השילוב שעשה
פ , בין סגנה אסכולת סיינה לבין זה של פירנצה. שילוב זה של
קורות מלוטשת ודקו׳רטיווית, האפיינית לסיינה, וסגנון התבליט
השטוח של דונטלו (ע״ע) מצוי גם ברקע הארכיטקטוני שבתבליט
"ההלקאה" (פינאקותקה, פרוג׳ה). פסלים אחרים של פ׳ הם שני
מלאכים עשויים ברונזה נושאי נרות ( 1497 ), בקתדרלה של סיינה.

מעמד ם׳ כאחד הארדיכלים החשובים של תקופת הרנסאנס-
בשיאו נבע מהעובדה — השנויה כיום במחלוקת — שחרי (ע״ע)
ייחם לו את תכנון ארמון הדוכסים באורבינו והכנסיה הסמוכה לו.
המבנה היחיד שתוכנן בוודאות בידי ם/ ב 1485 , הוא כנסיית
מאדונה דל קאלצ׳יגאיו ( 0 >ו; 1 ז 1 :> 1 ! 0 301 סס״ס^ן) ליד קודטונה.
כנסיה זו, מהיפות שנבנו בשיא הרנסאנס, בגויה בצורת צלב ומעל
מרכזו מתנשאת כיפה מצולעת. הכיפה נבנתה ע״ם המסורת של
ברונלסקי (ע״ע) והבניין בכללו ע״ם התאוריות הגאומטריות של
פירו דלה פרנצ׳סקה (ע״ע).

תכניות פ׳ לשחזור בניינים עתיקים ( 316 ש 8 . 1 * 8 , טורינו),
ספר רישומיו ממסעותיו (אופיצי, פירנצה) וחיבורו של הארדיכלות
האזרחית והצבאית ( 11113££ תז ^ 110 ׳\ 01 3 ־ 11 !: 1:1 :>]! ! 311310 111 31x1 ז^<
1482 בקירוב) שופכים אור על תפיסתו הארכיטקטונית. ס' הת¬
עניין גם בשאלת הפרופורציה של גוף האדם ביחס לארדיכלות,
ומתוויו בנושא זה היו מקור השראה למחקרי לאונרדו דה דנצ׳י
ודיךר.

ם׳ ייצג אח הדמות המובהקת של אמן־הרנסאנם, שתחומי הת¬
עניינותו ופעילותו היו רבגוניים להפליא.

,״! £ 1 ׳\\ . 8 .\ 1 ; 35 — 1934 , 1-11 , 110 ) $1 ( 0 ■ $1 . 0 1 11 .' 7 , 011 ) 111 ־ 81 . 5
. 1946 , 1-11 , 110 ) 1111 ) 01 11 > . 7 , 1101 ) 83 . 11 : 1943 ,. 0 11 > . 7

י. שם.

פתק, אדדלף (מ 1 קב) - > 1£1 ז 3 ת> 1 £י 1 ק 14301 — ( 1809 -
1893 ), פילוסוף ועסקן יהודי־צרפתי. למד רפואה ופילו¬
סופיה, והורה פילוסופיה בסורבון. ב 1844 נבחר לאקדמיה הצרפתית
ובשנים 1849 — 1852 , 1854 — 1886 היה פרופסור בקולז׳ דה פראנס.
היה חברו הקרוב של ז׳וזף גובינו (ע״ע).

פ׳ שימש סגן־נשיא הקונסיסטוריה ונשיא חברת כל ישראל חב¬
רים (ע״ע). השתתף בפעולות החברה הצרפתית לתרגום התנ״ך
והחברה ללימודי היהדות (.>: 1 ׳\ 1 ע[ ,::>[״!)£ 165 ) £ז*:> $0 ); ב 1888
נבחר לנשיאה. ב 1870 השתדל אצל המלך קרול בבוקרשט לטובת
יהודי רומניה. והגן על היהדות בהזדמנויות שונות. ביהדות ראה פ׳
ביטוי נאצל של המונותאיזם, וכל ימיו התנגד בחריפות לאתאיזם,
למטריאליזם ולקומוניזם. הוא גם יסד וערך את הבטאון של הליגה
האנטי-אתאיסטית 500310 ^ 3 ? 3 ״ 1 ("השלום החברתי").

מחיבוריו בצרפתית בפילוסופיה כללית: "קווים להיסטוריה של
הלוגיקה״, 1838 ; ״הפילוסופיה של דיני העונשין״, 1864 ז "הפילו¬
סופיה המיסטית בצרפת בסוף המאה ה 18 ״. 1866 , ומילון למדעי
הפילוסופיה. חיבורו העיקרי בלימודי היהדות, שזכה לפרסום רב
ולביקורת, הוא $£(> 5£ ט£! €118 ז 111£ ק 0 * 11110 ק טס 31£ ל( £31 ^ 1
אט 6 ז ("הקבלה, או הפילוסופיה הדתית של היהודים", תרס״ם),
1843 , 1892 3 . היה זה נסיון ראשון בתיאור ראשיתה של הקבלה
(ע״ע זהר, עם' 647 ) ותכניה ברמה מדעית פופולרית, לאור תורות
סל וסופיות ודתיות שונות (אפלטוניות, פילת, נצרות, הדת הפרסית

וכד׳). לחיבור מצורף דיה על החסידות והפרנקיסטים. על הנחותיו
בדבר קדמות הקבלה נמתחה ביקורת כבר ע״י שטיינשניידר, יוסט,
ילינק, יואל (ע׳ ערכיהם), ואחרים.

חיבורים אחרים, אף הם בצרפתית, הם: על הכתות היהודיות
שלפני הנצרות, הדח והמדע ביהדות, ועוד.

, 213 , 11 , 1 ז€* 6% ז¥ }\( 1115€ \ 0£ ז 15 11€ זז\{ ¥011 , 11111 <! 14

, 1923 </<£ ,!*ס] . 9 .? ; 1901

פרנק, אילי ז ה מיכאילוביץ , - 08114 ^ 111x3 !!

' אמגקס — (נר 1908 , פטרבורג [לניערד]), פיסיקאי רוסי.

עבד כאסיסטנט של ואודלוב ב 1928/30 . אח״כ עבר למכון האופטי
בלנינגרד. ב 1934/40 עבד במכון לבדב לפיסיקה ועבר לכהן כפרו¬
פסור לפיסיקה באוניברסיטת מוסקווה. חבר נספח באקדמיה למ¬
דעים בבריה״מ מ 1946 , ומ 1968 — חבר מן המניין. מחשובי הפיסי¬
קאים בבריה״מ. זכה בפרסים ועיטורים רבים: פרם סטלין מהדרגה
הראשונה, 1946 ; פעמיים אות מסדר לנין! דגל־העבודה האדום
וכר. עיקר פרסומו — מעבודתו המשותפת (מ 1937 ואילך) עם
א. י. טם ום.א. צ׳רנקוב (ע׳ ערכיהם) בהסבר העיוני של "אפקט
צ׳רנקוב". בזכות עבודה זאת הוענק להם פרם נובל לפיסיקה
( 1958 ). מאוחר יותר חקר את הקוואנטים של קרני־ ץ ובעיות
במדידת שטף ניטרונים.

פרנק, אנה — לתב•!? £״מ 4 • — ( 1929 — 1945 ), נערה-סופרת,
יהודיה. נתפרסמה ביומנה המשקף את שואת יהודי אירופה.

ב 1933 נמלטו הוריה מגרמניה לאמסטרדם. כשהחלו משלוחי היהודים
מהולנד למחנות־ההשמדה ( 1942 ), הסתתרה משפחת פ׳ (האב, האם
ושתי בנות) עם עוד 4 יהודים, בסיועם של הולנדים, במחבוא.
ב 1944 גילו אותם הנאצים עקב הלשנה, והם נשלחו לוסטרבורק
ואח״ב לאושוויץ. בסוף 1944 נשלחו א״ם ואחותה מרגוס לברגן-
בלזן (ע״ע), ושם מתו.

כבר בילדותה כתבה א״פ סיפורים קצרים׳ אך נתפרסמה במיוחד
בזכות יומנה שנכתב (הולנדית) במחבואה באמסטרדם, ונמצא ע״י
ידידים לאחר שהמשפחה נאסרה. לפרסום היומן היה הד רב בעולם
היהודי והלא-יהודי כאחד. ביומן תיאור חותך, מבוסם על הסתכלות
חדה ואוביקטיווית, של חיי 8 אנשים בעלי גורל משותף. הוא מעיד
על ניצני כושר-יצירה ניכר, אולם הסיבות להתפרסמותו חרגו אל
מעבר לשיקולים ספרותיים. לגבי הקורא היהודי היה היומן תיאור
עובדתי, חסר-פתטיות, ולעתים אפילו מתיבל בהומור כלשהו, של
תקופה קשה ביותר בתולדות ישראל. לקורא הלא־יהודי המחיש
היומן חיי בני־אדם, שנגזר עליהם לרדת למחתרת, על לא-עדול
בכפם■ ולעמוד בודדים מול השמדה פיזית. הפסיכולוגים מצאו
ביומן חומר מאלף באשר לכושר־הסתגלותם ההדדית של אנשים
ממוצעים, ולחיים כפויים בצל פחד-מוות תמידי. ליומן היתד. השפעה
בלתי חזויה מראש על קוראים צעירים, בייחוד באה״ב, שלגביהם
היתד. תקופת היטלר בגדר היסטוריה בלתי־משמעותית. אלה נמשכו
אחרי הספר לא רק בשל סיפור־האהבה הדק המובלע בו, אלא בעיקר

בגלל תיאור מא¬
בקה של מחברת
היומן לביטוי עצמי,

נגד נסיונות המבו¬
גרים להכתיב לה
את השקפותיהם.

היומן י״ל לרא¬
שונה ב 1947 , בשם
15 ט 11 ז £111£ .\ 7 !ס!?

("הבית האחורי"),

ומאז הופיע במספר

' 50£ ז * 1 ** י , )***■

) 131 ן 41 ■ .

, 44 * ךי ״•*

€* 0,51 ״׳(*.€*

אגו, פרנג, ת*? 01 . כת" י !חתיסד

309

פרנק אנה — פרנק, יזן?כ והפרנרןיזם

310

רב של מהדורות ותורגם לשפות רבות (עבר׳: "יומנה של נערה",
תשי״ג). כיום משמש הבית שבו הסתתרה משפחת ם׳ מחיאון ומקום
מפגש לנוער. היומן הומחז, בצירוף עלילת־אהבה, ע״י גודו־יץ׳ והקט
( 1955 ), והוסרט בנימה יהודית־ציונית ע״י מאיר למן. מכתביה:
? 0 2 ת * 66 ׳\\ ("הזוכר אתה עוד?"! עבר׳: "סיפורים", תשכ״ב),

1949 ן 11111$ ־ 11161 :) 3 ] 116 10:11 ) 011 ־ 1 1131611 ־]־.) ("סיפורים מסביב לבית
האחורי״, אנתולוגיה), 1960 .

,■ 110 <) 1 ז) 6 א .¥\ .]א . 8 ; 1961 .}/ /ס 4 ק? £00111 )<!]' , 13661 ) 1 ) $6 .£

. 1968 ,.?/ />;,,ז ;/!!/,.־/

י. סב.

פרנק, ברמו — 11 ת 3 ז' 1 81-11110 — ( 1887 , שטוטגארט — 1945 ,
בוורלי הילז [קליפורניה!), משורר, מספר ומחזאי יהודי
גרמני. פ׳ למד פילוסופיה ומשפט במספר אוניברסיטות בגרמניה.
עד 1933 חי במינכן: ב 1939 התיישב בקליפורניה שבאה״ב, שם היה
שכנו וידידו של תומס מן. פרסומיו הראשונים היו בתחום השירה
הלירית. במחזותיו הועלו שאלות פסיכולוגיות והיסטוריות (-) 61 ׳* 2
נ>״ 131150 [״שנים־עשר אלף״], 1927 ). סגנונו המלוטש ודמיונו העשיר
באו לידי ביטוי בייחוד ברומנים, בהם בולטות דמויות מן העבר:
$£נ 1 ז 6 .> 1 065 134,6 (״ ימיו של המלן*״ — הוא פרידרין* הגדול),
1924 1 1:3016$ ־ 061 (עבר , : ״סרונטס״, 1935 ), 1934 . 355 < 861561 ז 06
(עבר׳: ״תעודת מסע״, תש״ג), 1937 , הוא סיפורו של נסיך גרמני
שגלה מארצו מפגי הנאצים ונקשר בקשר־אהבה אל פליטה יהודיה.

. 1945/6 ,( 56 , 11311 :> 1$ >מווא 016 ) .? 8.1 מ/ ,תתג 1 \ . 11 יד

פרגק, 1 /י מ? — 05 ךחבן — ( 1882 ׳ המבורג — 1964 ׳

גטינגן), פיסיקאי גרמני־אמריקני, יהודי. פ , למד כימיה
באוניברסיטת היידלברג ופיסיקה באוניברסיטת ברלין(דוקטוראט¬
^). במלה״ע 1 שירת בצבא הגרמני וזכה בצלב הכסף. מ 1920
החל לעבוד כפיסיקאי באוניברסיטת גטינגן בשיתוף עם ג. הרץ
(ע״ע). יחדיו חקרו את תכונות העירור של אטומים ע״י אלקטרונים
בעלי אנרגיות שונות ואישרו בממצאיהם את תורת הקוואנטים
שהוצעה ע״י סלגק (ע״ע) ואת מבנהו הפנימי של האטום (ע״ע)
כפי שתואר ע״י בור (ע״ע).

ב 1933 התפטר מעבודתו כמחאה על המשטר הנאצי ומ 1935
החל לעבוד באוניברסיטת ג׳ונז הופקינז בבולטימור ובאוניברסיטת
שיקאגו, באה״ב. במלה״ע 11 השתתף בפיתוח הפצצה האטומית, אולם
היה מראשי המתנגדים להפעלתה כנשק. בשנים האחרונות לחייו
חזר לבקר מדי שנה בגטינגן. ב 1926 הוענק לם׳ ולהרץ פרם נובל
לפיסיקה.

פך־נק, :עקב והפךנקיזם ( 1726 , קורולובקה [פודוליהן -
1791 , בריין [ברנו, צ׳כוסלובקיה]), מייסד כת יהודית שהיא
השלב האחרון בהתפתחות השבתאות (ע״ע).

אביו, יהודה ליב׳ היה חוכר מכובד, ואף שאיו יסוד לטענת פ׳
שאביו היה רב, יש סימוכין ששימש כחזן בצ׳רנוביץ, לשם עבר
בתחילת שנות ה 30 , יתכן שכבר אביו נתקשר עם השבתאים שהש¬
תרשו אז בפודוליה. פ׳ נתחנך בצ׳רנוביץ וסניאטין וכמה שנים חי
בבוקרשט. פ׳ לא הגה בתלמוד. רגיל היה להתפאר בבורותו בתלמוד
ובסגולותיו כ״פרוסטאק" (אדם פשוט), ולהרבות בזכרונות־ילדות
של מעשי קונדס ואלימות. בבוקרשט התפרנס כסוחר וב 1745 — 1755
נדד בבלקו והגיע עד איזמיר. איו ספק שקשריו עם השבתאים
התחילו בנעוריו, ומלמדו בצ׳רנוביץ היה כנראה אחד מהם. ם׳ הגה
בזוהר, ונודע בחוגי השבתאים כבעל התעוררות וכוחות מיוחדים.
ב 1752 נשא לאשה, בניקופול שבבולגריה, את חנה, בת סוחר אשכ¬
נזי, ובחתונתו נכחו שגי שליחים של השבתאים בפודוליה. למדנים
אשכנזים שבתאיים — בוודאי שליחי האגף הקיצוני בכת חסידי
ברוכיה רוסו (מת 1720 ), מגדולי הדוגמה (ע״ע) בסלוניקי —

נצטרפו אל?ו אח״כ, במסעותיו, והכניסוהו בסוד "האמונה". עמם בא
לסלוניקי ב 1753 והתקשר עם הדונמה שם. פ׳ פסק ממסחרו והחל
לפעול כ״נביא" שבתאי. תחילה נסע לקבר נתן העזתי (ע״ע)
ולאדריאנוסול ואיזמיר, ושוב בילה זמן ממושך בסלוניקי ב 1755 .
מלוויו הפיצו בפורוליה באיגרותיהם את שמועת המנהיג החדש
ושכנעוהו לחזור בעצמו לשם. ם׳ היה בעל יצר שלטון ואמביציה,
ומשמצא את כת ברוכיה בסלוניקי בימיו "בית ריק", ראה לעצמו
עתיד גדול בפולניה. מקורביו קראוהו "חכם יעקב", וחשבוהו לגלגול
נשמת ש״צ וברוכיה, שנקראו בפיו "הראשון" ו״השני". בחוגי הדונמה
סיפרו כי ם׳ נסע לפולניה בשליחותה המפורשת של כת ברוכיה,
ובאמת נהג בתחילה לפי תורת כת זו ומנהגיה.

בסוף 1755 שהה פ' זמן־מה עם קרוביו בקורולובקה, ואח״כ עבר,
במעמד חגיגי, בקהילות שהכילו קן שבתאי בפודוליה. לאחר כ 25
שנה בתורכיה התנהג פ׳ כספרדי, דיבר בציבור בלאדינו, וסיגל
לעצמו את השם פ/ השמועה נפוצה על הופעת "פרענק" (ספרדי
לפי העגה דאז) חשוד, ושערוריה גדולה נגרמה בלאנסקרון בסוף
ינואר 1756 , כשערך שם פ , טקס שבתאי ומשתתפיו נתפסו באורגיה
דתית-מינית, כמנהג בני כת ברוכיה בפודוליה. פ׳ טען, כעבור
שנים, שהוא עצמו פתח את החלונות כדי להכריח את מאמיניו
שלא להסתיר עוד את מעשיהם. האנשים נאסרו בידי השלטון אך
פ׳, שהיה נתין תורכי, שוחרר. חקירה ערך גם ביה״ד בסאטאנוב.
פ׳ עבר לתורכיה, אך שב אל חסידיו, נאסר שנית במארס 1756
בקופיצ׳ינצה, שוחרר ומאז נשאר כ 3 שנים בתורכיה, בעיקר בגיור-
גיבו שליד הדנובה■ שם התאסלם בתחילת 1757 וזכה לכבוד רב
מצד השלטונות. באמצע 1757 נמצא, בחשאי, ברוהטין שבפודוליה.
פעמים אחדות נסע לסלוניקי ופעם לקושטא.

בפולניה ריכז ם׳ את רוב השבתאים, בעיקר מגליציה, אוקראינה
והונגריה, ונראה שגם אלה שבמוראוויה סרו למרותו. חקירת ביה״ד
בסאטאגוב — שחלקה נתפרסם בספרי ר׳ יעקב עמדן (ע״ע) —
חשפה את רשת השבתאים שנתקיימה במחתרת בפודוליה ונתברר
אפייה האנטינומיסטי — לרבות איסורי עריות — מתוך כוונה
מפורשת לקיים צורה "עליונה" של התורה, שנקראה בפיהם "תורה
דאצילות", לעומת ההלכה, שהיתה להם בבחינת "תורה דבריאה".
תוצאות החקירה אושרו ע״י ועד ארבע הארצות בספטמבר 1756
בקונסטנטינוב, ובבח׳די הוחרמו, ברוב-עם כל אנשי הכת, והופקרו
לרדיפות. שחזקו בפרט בפודוליה. ר״י עמדן יעץ לרבני פולניה
להסתייע בכנסיה, בטענה שהשבתאות היא דת חדשה, הממוזגת
מיסודות כל הדתות האחרות, ואסורה ע״פ המשפט הקאנוני. חסידי
פ׳ נקטו תכסיס זה עצמו כדי לחסות בצל ההגמון דמבובסקי
בקאמניץ־פודולסקי, שבמחוזו נתרכזו רבים מהם. הם החליטו,
כנראה בעצת ם׳, להגזים את המשותף להם ולעיקרי הנצרות — אף
שבאמת לא היו אלא שבתאים נסתרים — ובהצהירם על התנגדותם
לתלמוד תבעו את הגנת הכנסיה מפגי רודפיהם שהונעו, לדבריהם,
דווקא ע״י אהדת חסידי ס׳ לנצרות. תמרון זה הצליח, שכן הכנסיה
ראתה בהם פוטנציאל להתנצרות המונית, אך בתוך כך נדחפו אנשי
הכת לשירות התעמולה האנטי-יהודית ולניסוח הצהרות הרות־אסון
ליהודי פולניה. בכל אלו הקפיד פ׳ שלא להתבלט, והוא הופיע רק
כמדריך רוחני בדרך אל הנצרות. בעיני המון היהודים לא היה כל
הבדל בין חסידי פ׳ לבין השבתאים הקודמים, וחסידי ם׳ גם הם כינו
עצמם בתואר הרגיל "מאמינים"* השם "פראנקיסטים" (פ") הונהג
רק במאה ה 19 .

מכאן ואילך קשה להבדיל בדיוק בין הצעדים שיזמו חסידי פ׳
לאלה שיזמה הכנסיה, אף שבלי ספק רובם ממנה. אחרי חרם בר(די
דרשו הם" מדמבובסקי חקירה חוזרת על מעשה לאנסקרון, וויכוח
פומבי עם הרבנים. ב 2.8.1756 הגישו 9 עיקרי אמונה שנוסחו בדד-
פרצופיות מובהקת, ואלו הם: 1 . אמונה בתורת משה * 2 . את התורה

311

פרנק, יעקב והפרנקיזם

312

והנביאים יש לפרש בסיוע חסד ה׳ מלמעלה ולא רק לפי ההגיון 1
3 . הפירושים התלמודיים מכילים דברי שקר והבאי המתנגדים
לתורת ה׳ו 4 . אמונה בייחוד ה׳ ובבריאת כל העולמות על ידיו;

5 . אמונה בשילוש פרצופים שווים בתוך האל האחד בלי פירוד;

6 . האל התגלה בגוף גשמי, אך בלי עוון: 7 . ירושלים לא תיבנה עוד,
עד עת הקץ; 8 . שווא הציפיה למשיח; 9 . במקש זה יתלבש האל
עצמו בגוף האדם ויכפר על כל החטאים.

עיקרים אלה נוסחו כרומזים על ישו, בעודם מתייחסים באמת
לש״צ ולבדוכיה, אך הכמרים לא עמדו על הטעיה זו. בלחץ
עצום של ההגמון על הרבנים נתקיים הוויכוח בקאמניץ, בימים
20 — 23 ביוני 1757 , בהשתתפות 19 פ" וקומץ רבנים. גם בין דוברי
השבתאים היו למדנים, מהם רבנים שנטו בסתר אחרי השבתאות.
הטענות הוגשו בכתב ונתפרסמו אח״כ, בלאטינית, בלבוב. 1758 .
ב 17.10.1757 פסק דמבובסקי לטובת הס" וענש את הרבנים. הוא גזר
על התלמוד וציווה לשרפו בשוק העיר, לאחר שיאותרו עתקיו שבכל
מושבי היהודים. עגלות רבות עמוסות גמרות נשרפו בקאסניץ, לבוב,
בדודי, זולקיב ועוד, בנובמבר 1757 , ונגזרה תענית לזכר המעשה.
מסנה נגרם ע״י מותו הפתאומי של ההגמון ב 9 בנובמבר, בעצם
ימי השריפה, והיהודים ראו בכך אצבע אלוהים, רדיפות הכת
נתחדשו ביתר עוז ורבים נמלטו לתורכיה, מהם שהתאסלמו שם
ואחרים נצטרפו לדונמה בסלוניקי. הנותרים בפולניה פנו לשלטונות
בדרישה לבצע אח כתב החירות שהבטיח להם דמבובסקי ושהרשה
להם לנהוג לפי אמונתם, וכן תבעו החזרת נכסיהם ואת שיבת
פליטיהם. ב 16.6,1758 פרסם המלך אוגוסט 111 כתב חסות להגנתם,
כאנשים "הקרובים להכרת האלוהים". רוב הנמלטים חזרו בסוף
ספטמבר לפודוליה והתרכזו בעיירה איבאניה (ליד הוסיטין [ע״ע]),
ובראשית 1759 שב לשם גם פ , .

בחדשי ישיבתם באיבאניה — שנחקקה בזכרונם כמעמד מעין-
התגלותי — התגבשו ד.פ" ככת בעלת פרצוף מיוחד. כאן גילה פ׳
את עצמו כ״התלבשות" חיה של כוח האל, הבא לסיים את שליחות
ש״צ וברוכיה, והשווה עצמו כ״יעקב האמיתי" שהשלים את מעשי
האבות אברהם ויצחק. כאן פיתח את תורתו, בצורת אמרות קצרות
ומשלים, והנהיג סדרים קבועים לכת. כאן גם הכין אח הכת להת¬
נצרות כלפי חוץ כדי לשמור על אמונתם האמיתית בסתר, כפי
שנהגו הדונמה ביחס לאסלאם. הוא גילה שכל הדתות הינן כתחנות
מעבר וכלבושים שונים שעל המאמינים להחליף לפני האמונה
האמיתית הנסתרת. עיקר חידושו היה בביטול התאולוגיה השבתאית
שע״פ כתבי נתן העזתי והקיצוניים בנוסח ברוכיה, ובהצעת מיתו¬
לוגיה חסשיח מסממני הקבלה ומונחיה, אף שלמעשה היתד. גלגול
עממי ואגדי שלה. במקום השילוש השבתאי המסרתי של עחיקא
קדישא, מלכא קדישא והשכינה, המאוחדים באלוהות, הפליג פ׳ לדבר
על האל הטוב שהוא נעלם ומנותק מהבריאה, ובסרט מהבריאה
הגרועה הזאת. אל זה מסתתר מאחורי ״מלך המלכים״ — הנקרא בפי
פ׳ גם ״האח הגדול״ או ״העומד לפני האלוהים״ — ולאמונה בו יש
להגיע. עם האח הגדול קשורה השכינה, שנהפכה בפי פ׳ ל״עלמה"
או "בחולה", בכוונה להתקרב למושג הנוצרי. ם׳ רמז על עצמו כעל
שליח "האח הגדול". כל גדולי הדת, למן האבות ועד ש״צ וברוכיה,
חתרו — ללא הצלחה — אל האל הזה. אך כדי שהאל והבתולה
יתגלו יש לפתוח דרך חדשה, הקרויה בפיו "הדרך אל עשו", שם
המסמל בשבילו שטף חיים בלתי־מרוסן ע״י חוקים. עתה הגיעה
העת להגשים דרך זז של אנרכיזם דתי עקבי: "המקום שאליו אנחנו
הולכים אינו סובל כל חוק, כי כל זה מצד המות, ואנחנו הולכים
אל החיים". ביטול החוקים חייב להעשות בהסתר חיצוני ע״י לבישת
בגדי אדום "הגשמי", שהיא הנצרות. המאמינים כבר עברו אח דת
ישראל והאסלאם ועתה עליהם לעבור את הנצרות ולכסות באמ¬
צעותה את אמונתם בפ ׳ כמשיח האמיתי, בהכרה שישו לא היה אלא

קליפה הקודמת לפרי, שהוא ם׳ עצמו. אסור לגלות דבר מזה לעומדים
בחוץ, ואף שיש להקפיד כלפי חוץ על ציוויי הנצרות, אסור להתחתן
בם, כי בתכלית העניין חזון פ׳ הוא לעתיד יהודי. ברוח האוונגליון
הנהיג ם׳ קופה משותפת, ומינה 12 שליחים, או "אחים", לנושאי
דברו הראשיים, אלא שמינה גם 12 אחיות, ששימשו לו פילגשים.
אמנם דרישתו לבער את כל ספרי הקבלה לא נתקבלה על לב חסידיו,
ורבים מהם המשיכו להשתמש במושגי הקבלה השבתאית.

המעמד באיבאניה נמשך עד אביב 1759 . בתקופה זו נכבשו מא¬
מיניו לאישיותו החזקה של פ/ שיצר שלמון ללא גבול וטבע של
נוכל ערמומי נתמזגו בה עם כוח הבעה פשוטה ומידה ניכרת של
דמיון סיוטי.

ההתפתחות הבאה של המאורעות מגלה שתי מגמות. לס" נתחוור
שדרך־ביניים לא תיתכן ואין נסיגה מדרך הטבילה — והם אכן
היו מוכנים לכך — אך לחוגים חשובים של הכנסיה בפולניה היו
אינטרסים אחרים, בלא קשר לענייני הס". בשנים אלו אירעו בפו¬
לניה כמה עלילות דם בחמת הגמונים נכבדים, וועד ארבע הארצות
ניסה לפעול אצל שלטונות הכנסיה ברומא, והאשים אח האחראים
לכך בשקר ובזדון. דבריהם עשו רושם ברומא, ונראה שהכמורה
בהגמוניות של קאמניץ ולבוב שאפה לחזק את עמדתה ע״י העמדת
יהודים, המייצגים קבוצה שלימה, שיאשרו את הקטרוג הזדוני.
בסוף פברואר 1759 כבר שלחו הס" בקשה לארכיהגמון לובינסקי
מלבוב לקבלם לנצרות, וטענו כי הם מדברים בשם "בני ישראל
בפולניה, הונגריה, תורכיה, מולדאוויה, איטליה ועוד". הם דרשו
ויכוח פומבי חוזר, שבסופו הבטיחו טבילה המונית, וכן הבטיחו
לאמת את עלילת הדם, מסמך זה סוגנן, בלי ספק, בידי האציל
הפולני קוסאקובסקי. ששימש יועץ לפ׳ בעניין זה. לובינסקי לא
הספיק לטפל בדבר כי נתמנה לפרימט הכנסיה בפולניה, וע״כ
העבירו למנהל ענייניו בלבוב, הכומר מיקולסקי. הפ" הודיעו כי
יוטבלו 5,000 מהם, אך תבעו קיום נפרד כנוצרים בעלי זהות יהודית:
שמירת פיאות זקנם, מלבוש יהודי מסרתי, שמירה על שמות יהודיים
ליד השמות הנוצריים החדשים, שלא להתגעל בבשר חזיר, שמירת
שבת לצד יום ראשון, רשיון להתחתן רק בינם לבין עצמם, ושיש־
אירו להם את ספרי הקבלה; כן דרשו תחום מושב מיוחד בגליציה
המזרחית, והבטיחו להקים בו חיי חברה מתוקנים משלהם ולהגשים
"פח׳דוקטיוויזציה". במחיר זה הציעו את שירוחם לשאר תביעות
הכנסיה. מכתבי בקשה אחדים, שנדפסו ע״י הכמרים בלבוב ב 1759 ,
זכו לתפוצה עצומה וגם תורגמו לצרפתית, ספרדית וכר ונדפסו גם
בספרד ובמכסיקו. ברור שד>פ" ביקשו להבטיח לעצמם קיום מוכר,
כעין הדוינמה בסלוניקי, בחסות הכנסיה והמדינה, ולא נתכוונו לוותר
על זהותם היהודית הלאומית. יש לציין כי האיסור להתחתן עם
לא־יהודים חוזר גם בדברי פ׳ עצמו שנאמרו באיבאניה, אך בשאר
הפרטים נראה שהיה לו ויכוח עם חסידיו.

תביעות הכת לא נענו, והכנסיה דרשה טבילה ללא תנאי. אעפ״כ
עדיין נתפתו הכמרים ולא שעו לאזהרת היהודים שהעמידום על
אמונתם השבתאית הנסתרת של הס". הסרסש הרב שניחן למאורעות
עורר גם חוגים פרוטסטנטיים לפעולה מיסיונרית בפודוליה. בין
המוני היהודים נתפשטה הסברה שפ ׳ אינו אלא מכשף גדול, וכמה
אגדות ברוח זו זכו להד רב.

הם״ השתדלו לדחות את הוויכוח עד לינואר 1760 , לעת האסף
היריד הגדול בלבוב. השלטונות נטו, מטעמיהם. לשלול את עצם
רעיון הוויכוח, וגם חששו ממהומות בעקבות סעיף עלילת הדם,
בהתנגשות האינטרסים שבין השלטונות העליונים, שדרשו התנצרות
מוחלטת ללא ויכוח, לבין הקבוצות שהיו מעוניינות באישור עלילת
הדם, פעל מיקולסקי על דעת עצמו, הקדים אח הוויכוח ל 16,7.1759
וחייב את רבני המחוז שלו להתייצב. הודכוח נערך, לסירוגין, בין
ה 17 ביולי ל 10 בספטמבר, בנוכחות המוני פולנים. הטענות הוגשו

313

פרנק, יעקב והסרנקיזם

314

בכתב, ואגב קריאתן נתקיימו ויכוחים סועדים. בוויכוח נטלו חלק
כ 30 רבנים — ובראשם הרב חיים כהן ראפופורט, רבה של לבוב —
וב 15 פ״. למסורת שהופצה כ 10 שנים אח״כ, כאילו השתתף בוויכוח
גם ר׳ ישראל בעל שם טוב (ע״ע), אין יסוד היסטורי. פ׳ עצמו
השתתף רק בישיבה האחרונה, שנסבה על עלילת הדם. ד. ב. בירקנ-
טל (ע״ע) מבולחוב, ששלט בפולנית, סייע לרבנים לנסח את תשובו¬
תיהם, וזכרונותיו, בס׳ "דברי בינה", משלימים אח הפרוטוקול הרשמי
בפולנית (נדפס בלבוב, 1760 ). טענות הם" נוסחו קרוב ככל האפשר
לעיקרי הנצרות, אך הם נמנעו שוב מלקרוא בשם ישו, בהתאמה
לאמונתם הסודית.

7 טענות עמדו לוויכוח: 1 . כל הנבואות המקראיות לביאת
המשיח כבר נתמלאו ! 2 . המשיח הוא האל האמיתי שנתלבש כאדם
כדי שיסבול עבור גאולתנו; 3 . מאז ביאתו נתבטלו הקרבנות והמצ¬
וות שבתורה! 4 . חובה לציית לדתו, כי בו תשועת הנפש! 5 . הצלב
הוא חותם המשיח! 6 . הדרך לאמונת המשיח מותנית בטבילה!
7 . התלמוד מחייב שימוש בדם נוצרים. הרבנים ענו רק על טענות
1 ו 2 , וברור היה מראש שעיקר הדיון יסב על הטענה השביעית.
טענה זו עמדה לדיון ב 27 באוגוסט. סמור לתאריך זה נסע פ׳ עם״נ
גליציה לעודד את מאמיניו, ואח״כ המתין בבוסק הסמוכה ללבוב עם
אשתו וילדיו. טיעוני הם" הועתקו מספרי מומרים פולנים והרבו
להג על מאמרים תלמודיים שנזכר בהם דם או צבע אדום. הרבנים
הכחישו את הכל תוך חילופי דברים סוערים, ומחוץ לאולם הוויכוח
החל מיקולסקי עצמו להסס לגבי צעדיו. לבסוף החליט לדרוש
מהרבנים תשובה מפורטת, בכתב ובפולנית, אלא שזמנה נדחה עד
לאחר גמר הוויכוח.

ממהומת עלילת הדם לא יצא דבר, אך לעומת זה הוגשמה
התנצרותם של פ" רבים, פ׳ עצמו נתקבל בלבוב בכבוד רב והוא
שלח את צאן מרעיתו לטבילה, לאחר שהתנצר ( 17.9.1759 ). בלבוב
עצמה הוטבלו עד סוף 1760 יותר מ 500 פ", כולל נשים וילדים,
כמעט כולם מפודוליה. מספרים מדויקים על מקומות אחרים לא
נודעו. מספר ניכר הוטבלו בוורשה, וגם ם׳ ואשתו הוטבלי שם שוב,
בטקס מלכותי, בחסות מלך פולניה. לפי מסורת ד,פ" הגיע מספר
המומרים לאלפים, אולם ניכר שרוב הם". אפילו בפודוליה, נשארו
ביהדותם אף שהוסיפו לקבל בחשאי את מרות ם׳.

ההרכב החברתי של הם" אינו ברור. מקורות יהודיים רבים
מעידים שרבים מהם היו יודעי ספר וגם רבנים בקהילות קטנות,
ואין ספק שהמקורבים לפ/ מבין המומרים, היו כאלה. היו בהם —
בייחוד במוראוויה ובוהמיה — עשירים, בעלי מלאכה ובני פרנסים
ונגידים לצד שורפי יי״ש ודלת העם. כן נזכרו סופרי סת״ם ושוחטים.

השמד עורר הדים שונים. עמדת הרבנים היתה שהפרדתם מקהל
ישראל רצויה למען הכלל — מתוך תקווה שכל אנשי הכת המירו
את דתם — אך לא כך היה. דעתו של הבעש״ט היתר. ש״השכינה
מייללת על כת המשומדים, שהרי כל זמן שהאיבר מחובר לגוף יש
תקוה לרפואה, וכשחותכין האיבר, אין לו תקנה עולמית, כי כל
אחד מישראל הוא איבר מהשכינה". נין הבעש״ט, ר׳ נחמן מברצלב,
אמר שסבו נפטר בגלל צער זה. בקהילות רבות בפולניה נתקיימו
מסורות על קיומן של משפחות יהודיות פראנקיסטיות, ונזהרו שלא
להשתדך עמהן בגלל חשד הממזרות שרבץ עליהן.

גם אחרי השמד נשארו הם׳ תחת השגחת הכמרים, ויש עדויות
שנודעה אמונתם האמיתית. בעיקר השיג מיקולסקי בדצמבר 1759
הודאות מפורטות מפי 6 "אחים" בלבוב, לפיהן עבודתם העיקרית
היא לם׳ כהתגשמות חיה של האל. בעקבות זאת נאסר פ׳ בוורשה
ב 6.2.1760 ונחקר במשך 3 שבועות. בחקירתו כלל פ׳ סיפורי כזבים
והודאות וביהמ״ש ציווה להגלותו לזמן בלתי מוגבל למבצר צ׳נסטו-

ץ

כובה, שהיה במינהל עליון של הכנסיה, כדי לעצור בעד השפעתו.
חסידיו שוחררו בתנאי שיעזבו את האמונה במנהיגם, אך הם לא

קיימו את התנאי. "בגידתם" של חסידיו, שהודו באמונתם האמיתית,
השאירה בלב פ׳ מרירות רבה, עד מותו. ם׳ נשאר כלוא במעצר
״מכובד״ כ 13 שגה, ומצא דרכים לחדש את המגע עם ה״מחנה" שלו.
רוב המומרים התיישבו לבסוף בוורשה ומיעוטם בקרקוב וקראסני-
סטאב, והתארגנו בחשאי כשהם מקפידים כלפי חוץ על כל דקדוקי
הקתוליות. כמה משפחות חשובות תבעו, וזכו, במעמד של אצילים,
לפי פריווילגיות ישנות למומרים יהודים. מסוף 1760 התחילו שלוחיו
להעביר אח הוראותיו, ולפיהן התערבו ב 1761 במשפט עלילת דם
בעיירה ואסילאביץ, שבעקבותיו נהרגו יהודים רבים. תנאי מעצרו
של פ׳ הוקלו בהדרגה, ומ 1762 הצטרפה אליו אשתו. קבוצה מראשי
חסידיו הורשתה להתיישב סמוך למבצר ולקיים את טקסיה הדתיים-
אורגיאסטיים במבצר. בתקופה זו הקנה ם׳ לדרשותיו על הבתולה,
שהיא השכינה, אופי נוצרי מסוים, בהשפעת פולחן הבתולה שמרכזו
בפולניה היה בצ׳נסטוכובה (ע״ע). ב 1765 יזם פ׳ קשרים אל הכנסיה
היוונית ואל השלטון הרוסי, באמצעות ציר רוסיה בפולניה, הנסיך
רפנין, ומשלחת יצאה לסמולנסק ולמוסקווה והבטיחה פעולה פרו־
רוסית בין היהודים שפרטיה אינם ידועים. ב 1767 שלחו יהודי ורשה
משלחת נגדית לפטרבורג כדי להעמיד על אפים האמיתי של הפ".
תעמולה פראנקיסטית נתחדשה בקהילות ישראל בגליציה- הונגריה,
מוראוויה ובוהמיה, ונקשרו קשרים עם שבתאים נסתרים בגרמניה.
ב 1768/9 הורשו שני שליחים כאלה, בפראג ובפרוסניץ, לדרוש
בבהכ״ג. בתחילת 1770 מתה אשת פ׳ ופולחן "הגבירה" הועבר אל
בתו אוה (לשעבר רחל) שהיתה עמו כל העת.

כשנכבשה צ׳נסטוכובה בידי הרוסים, באוגוסט 1772 , שוחרר פ׳
ונסע לוורשה עם בתו. משם נסע עם 18 ממקורביו לברין, במארס
1773 , אל בת־דודו שינדל דיברושקה, שבעלה היה עשיר ובעל
השפעה. כאן ישב עד 1786 בחסות השלטונות. פ׳ הקים משטר צבאי
למחצה בפמליה שלו, שלבשה מדים ועברה אימונים קבועים. חצרו
משכה רבים מצאצאי השבתאים במוראוויה, שמשפחותיהם שמרו
במשך דורות את חרבותיהם. במארס 1775 נסע ם׳ לווינה ונתקבל
לראיון אצל הקיסרית ובנה הקיסר יחף 11 . אפשר שהבטיח לקיסר
סיוע בכיבוש תורכיה! משלחות פ" פעלו בתורכיה כאנשי קשר עם
הדונמה וכמרגלים אוסטריים. ם׳ הרבה אז לדבר על מהפכה עולמית
שתפיל ממלכות, ובפרט את הכנסיה הקתולית. ועל כיבוש טריטוריה
לשלטון ד,פ" במלחמות הקץ — שהאימונים הצבאיים נועדו להכשיר
לקראתו. מקורותיו הכספיים של ם׳ עוררו תמיד תמיהות. אין ספק
שבני הכת שילמו מס קבוע, וסיפורים התהלכו על חביות זהב
שהגיעו — מחסידיו, ויש אומרים מ״גותני עבודה״ פוליטיים —
מחו״ל. בברין נמצאו מאות פ" הולכי בטל שם׳ הנהיגם במשמעת
ברזל. בברין גם נרשמו מרבית דברי תורתו, זכדוגותיו וסיפוריו,
ע״י מקורביו. ב 1786/7 קבע פ׳ את מושבו באופנבך (ע״ע).

באופנבאך ובברין הפגינו פ׳ ושלושת ילדיו דביקות קתולית, לצדם
של מנהגים אכסוטיים, מזרחיים כביכול. כדי להגביר את הרגשת
הזרות. שם הפיץ פ׳ כי בתו אוה היא בת בלתי-חוקית של הקיסרית
יקתרינה לבית רומאגוב וכי הוא ממונה על שמירתה. גם בכרוזים
נדפסים שהודבקו באופנבאך הסתמכו בני ם׳ על קשריהם האמיצים
עם בית המלוכה ברוסיה. הס" נמנעו מכל מגע עם יהודים, ומכריהם
סרבו להאמין לטענות היהודים בדבר היות הכת יהודית בסתר.

עד למות פ׳ התבצרו המומרים מבחינה כלכלית, ובפרט בוורשה.
רבים מהם היו פעילים בארגוני הבונים החפשים. קבוצה של כ 50
משפחות, בהנהגתו של אגטון צ׳רגיבסקי, מראשי תלמידי ם׳, הח־
ישבה בבוקובינד״■ ויחוד צאצאיה נתקיים כ 125 שנה. כמה מהמש¬
פחות במוראוויה ובוהמיה שנשארו ביהדותן, עלו במעמדן החברתי,
גחקרבו לתנועת ההשכלה והתחילו לזווג רעיונות מיסטיים, קבליים
ומהפכניים עם רעיונות ההשכלה הרציונליסטית. אלה שהמירו את
דתם בארצות אלו נקלטו בפקידות הגבוהה ובאצילות האוסטרית,

315

פרנק, יעקב והפרנקיזם — פרכרן, פזר (אוגיסט)

316

אך שמרו על גהגיה□. כך נוצרה שכבת־ביניים שהתחומים בין
יהדות ונצרות ניטשטשו בה, כגון משפחות הניג ודוברושקה
באוסטריה. האחרונים התנצרו ברובם, ומהם שימשו בקציני צבא,
משה, בנה של שינדל בת דודו של פ׳, נודע בדור האחרון של הפ ׳ ׳
בגלגולי שמותיו: פראנץ פון שינפלד (כסופר גרמני ומארגן מסדר
סודי בעל אופי קבלי יהודי-נוצרי) ויוניוס פראי (כמהפכן יעקוביני
בצרפת). לאחר מות פ׳ קיבלה אוה עם שני אתיר, הצעירים, יוזף
ורוכוס, את הנהגת החצר, ורבים עלו אליהם לאופנבאך, אך בהיותם
חסרים שיעור קומה ירדה קרנם מהרה. ההתעוררות העצמאית
היחידה אז היא משלוח "האיגרות האדומות" למאות קהילות באי¬
רופה ( 1799 ) ! הן קראו להתנצר לקראת התחלת המאה ה 19 . ב 1803
נתרוקנה אופנבאך ממאמיניה. מאות חזרו לפולניה, ונשבר מטה
לחמם של בני ם׳. הבנים מתו ( 1807 , 1813 ) ללא יורשים, ואוה מתה
ב 1816 . ב 15 שנותיה האחרונות התנהגה כבת מלכים מבית רומאנוב
והיו שהאמינו לכך.

הפעולה הספרותית החלה לראשונה, באופנבאך, בחיי פ׳, בידי
3 "זקנים" מוותיקי חסידיו. האחים וולובסקי (ממשפחת שור) ואג-
דריאם דמבובסקי (ירוחם ליפמן מצ׳רנוביץ) חיבת בסוף המאה
ה 18 את אוסף דבת ם׳, כ 2,300 מימרות, ב״ספר דברי האדון"
שנשלח למאמינים. הספר נכתב בעברית, ולצרכי המתנצרים בפו¬
לניה תורגם, כנראה באופגבאך עצמה, לפולנית רצוצה, שתוקנה
בהדרגה. כ״י שלמים אחדים הגיעו לידי ההיסטוריונים קראוזהאר
ובלבן (ר׳ ביבל׳), אך הם נעלמו בשואה וכעת ידועים רק שני כ״י
בלתי שלמים. מלבד זה נתחברה באופנבאך "קרו־ניקה" מפורטת על
חיי פ׳ שהכילה גם תיאור מפורט של טקסי הכת. כ״י זה היה ביד
קראוזהאר אך עקבותיו אבדו. ב 1800 לערך חיבר פראגקיסט עלום-
שם עיבוד פולני של ״נבואת ישעיהו״ — עדות נאמנה לתקוות
המהפכניות. גם כ״י זה, שחלקים ממנו פרסם קראוזהאר, אבד בשואה.
החזיונות של פ׳ ובתו נרשמו באופנבאך, ושני צעירים מפראג שנש¬
לחו לחצר ב 1798 ונתאכזבו, לקחו אתם את הספר ומסרוהו לביה״ד
בפירט, וכנראה הושמד שם. מרכז ספרותי ער התפתח בפראג שם
נתגבשה קבוצה פראנקיסטית חשובה. הקבוצה עמדה בקשרים
אמיצים עם ה״מאמינים" בבוהמיה ומוראוויה, ומנהיגה הרוחני, יונה
ולה ( 1752 — 1823 ), רשם את דובי תורתה. קבוצה זו נהגה זהירות
יתירה, בפרט בחייו של הרב יחזקאל לנדאו (ע״ע), אך אחרי מותו
התבלטה יותר, וב 1799 דרש נגדם ר׳ אלעזר פלקלס (ע״ע) בחריפות.
נגרמו שערוריות בביהכ״נ בפראג, ונתפרסמו בפני השלטונות כתבי
קטרוג וכן סנגוריה. התיק שהיה בארכיון הקהילה הורחק משם בסוף
המאה ה 19 , מפני כבודן של המשפחות. מניין פראנקיסטי נפרד
נתקיים בפראג כמה שנים, ומשתתפיו היו אח״כ בין מייסדי הטמפל
הרפורמי הראשון בפראג. מחוג זה נשתמרו כמה כ״י, בלשון גרמנית
מעורבת ביידית ובעברית, מאת ליב הניגסברג, חתנו של ולה (תחילת
המאה ה 19 ). כתבים אחרים בגרמנית היו בידי ילינק ונעלמו. אחרי
מות אוה פ׳ נתפוררה הכת, ושליחים אספו את הכתבים וגנזום. רוב
צאצאי הכת סירבו לעודד חקירה בעניינם, והיחיד שהשאיר זכרונות
מנעוריו בחיק המאמינים היה משה פורגם פון פורטהיים, שכתב
בשיבתו. קבוצת משפחות היגרה בשנות ה 40 לאה״ב, וצוואת גוט-
ליב ולה, מניו יורק ( 1867 ), אחיינו של יונה ולה, מביעה הזדהות עם
אבותיו, שולה ראה בהם לוחמים ראשונים לקדמה בתוך הגטו.

גם בפולניה נתקיים קשר בין המשפחות שהתנצרו ועלו למעמד
חברתי ניכר במשך המאה ה 19 . 3 דורות אחרי השמד התחתנו רובן
בינן לבין עצמן, ושמרו על אפיו היהודי בכמה קווים. בשנות
ה 30 היוו צאצאיהן את הרוב המכריע של עורכי הדין בוורשה, ור¬
בים פעלו כאנשי כלכלה, כסופרים וכמוסיקאים! רק באמצע המאה
ה 10 נתרבו בהם נישואי התערובת, ורובם עברו מן האגף הליברלי
בציבור הפולני אל האגף השמרני הלאומני. זמן רב נתקיים מגע

נסתר בינם לבין הדוגמה בסלוניקי. קיים מכוח בדבר שייכותו של
אדם מיצקיויץ׳ (ע״ע), גדול משוררי פולניה, למחנה זה, כעדות
המשורר עצמו, שבפולניה הוציאוה מפשוטה. העתקות של "ספר
דברי האדון״ נעשו עוד בשנות ה 20 של המאה ה 19 .

גיבוש הכת הוא מסימני־ההכר הבולטים של המשבר שעבר על
החברה היהודית באמצע המאה ה 18 . פ׳ מגלה קווים ברורים של
הרפתקן ונוכל ערמומי, המודרך ע״י מזיגה של מניעים דתיים ויצר-
שלטון ללא גבול, אך מאמיניו היו בדרך כלל בעלי אמונה עמוקה.
בכל שרידי ספרותם המקורית אין זכר לאותן הנקודות, כגון עלילת
הדם, שעוררו את שנאת הציבור היהודי נגדם. הם הוקסמו מחזון
הדרך המיוחדת בין היהדות והנצרות, אך צירפו לכך תקוות צנועות
יותר, שהפכום לנושאי אידאלים ליברליים־בורגניים. אמונתם השב¬
תאית שימשה מעבר לעולם חדש שמעבר לגטו. מעשי הזימה שלהם
נשכחו מהר מלבם ושמם יצא לפניהם, בעיני מסתכלים מבחוץ,
כבעלי התנהגות מוסרית למופת.

נ. מ. געלבעו. די זכרונות פון מאזעס פארגעם (היסטארישע שרים־

טען, 1 ), תרפ״ט! הנ״ל, שלש תעודות לתולדות התנועה הפדבקית
בפולין (ציון, ב'), תרצ״ז! מ. בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית,

א׳י—ב/ תדצ״ד/ה; ג. שלום. מצוד, הבאה בעבירה (כנסת, א , ).
תדצ״ז; מאמר זה ואחרים על הנושא כונסו בספרו: מחקרים ומקורות
לתולדות השבתאות וגלגוליה, תשל״ד; א. יערי. מלחמתם של חכמי
פולין בתנועת ס' (סיני, ל״ה). תשי״ד; הנ״ל, שריפת התלמוד בקאמי־

ניץ פודולסק (סיני, מ״ב>, תשי״ח; א, י, ברור, גליציה ויהודיה,

197 ־ 275 , תשכ״ה : 11:1071 . ,. 18 ; 1868 , 1071 ! 1 .> 1711 > 7 ? ?! 11 . 74 . 7 ז , 2 ) 0630 . 11
; 1873 ,( ,(^ 0109 ) 71 ) 01 ? 177 47115151071 14 . 1 ! . 1011 ) 0 • 1:117

: 07114101 ( 01 171 1071 ! 1 )( 171 ) 7 ? 1107 . 1 ( 10 ) 0 2117 ס} 110 ) 10715 ( 71 , 03014 . 5

; 1895 , 1-11 ,? 0110 <! 11501 ( 7071 ? 1 .£ ,) 0.6305033 .!/; 1877 ,(ף\ XX ג !ע\ 810 )

-) 101117711 1071 ) 71 ! 047110 . 17771110 ? 1105 . 1 ( 0050 2110 1 £ 0 ) 801/7 7.14701 , 230014 .ש
.<! 1 )[ 1,3 ס 51 ס 0 סס£ ) 00 10 100 ) 111 100 ) . 005011 .., 311101141 [) : 7 177 ' 1 - 0171 011071

01100 80 [! 11011•(, 1X1, 1938; 0, $01101001, 140 )40111707710711 50 ) 7 ) 711/1111570
071 ?0100710 (00(,. (10 ]'11151(,:,( (105 661101005, 0X1.111-(7] 11.19'),

■ 11 ) 40 ( 010 .. 1 )נ ; 1970 . 1 1111415711 171 1 00.1 1.1005147110 1110 ,. 1 ) 1 ; 1935/5

165071 ^ 7011 171 17107 > 1 ) 01 <({ 11 > 5 407 15 ) 1.1055147115771 11470115011071 ! 40 10750 (ק- 17 ) 771
60 2001 10 ,,ס. 1 )!/ . . 1 ; 200001550 ) 111714071 ( 0117 [ 18 1771 01111115771115 .

, 1 (ס 1 )(! 71 ס§ 0 1 ( 10 ) 71 04011071 ? ¥071 , 0 ,־ 9105110 . . 0 ; 1963 ,( 30 ), 1 ) 001,11
ץ,:. 110,5 ר:נ: 11 ) 75 110 ־ 1 : 10 ) 7710 ? 171 .? .[ , 102 ׳ 03610015 . 0 ; 1965
40 115:001415 ( ,(■ 1 ) 0 ) . 31 ) 0 £15006300 . 4 ; 1967 ,( 108 00 ) 0£ 06 ) 170111

. 1969 , 1 \ , 01 ^ 0210701017110 80/77114 0210/6117

מ.

פתק, לאונהרד — 0 !ת 3 ז? 3 ־ 1.60111131 — ( 1882 — 1961 ), סופר
י גרמני. פ׳ היה בן פועלים. ב 1904 — 1910 למד ציור וגר¬
פיקה במינכן. בשנות מלה״ע 1 עבר לשוויץ כפאציפיסם. ב 1933
ברח מגרמניה ושב לשם רק ב 1950 . — הרומן הראשון, ואולי החשוב
ביותר של ם/ הוא 6 [: 311 י 661 < 1301 ז 016 (״חבורת השודדים״), 1914 ,
על מרד של קבוצת־נערים ההופך לקריאת־תיגר נגד צביעותה ואב־
זריותה של החברה. הרומן ב״״!/ !,״ס £311 (״קארל ואנה״), 1926 ,
מתאר את אכזבתו של חייל החוזר מן המלחמה לחיי־דותק עלובים.
גורל הגיבורה ב 6116 ,! 0 א 0611:56116 (״נובלה גרמנית״), 1954 , מסמל
את גורל העם הגרמני תחת עול הדיכוי הנאצי. — פ׳ כתב גם
מחזות. — עיוות דמות האדם בידי החברה, שהוא הנושא המרכזי

של ם׳, מתואר ביצירתו תיאור דאליסטי, סנטימנטלי במקצת, ובסגנון

1 '

דחום.

, 1962 . 1 .) 1005 . 11 -) 1301 ? . 30 )

פתק, סזר(אוגיסט) - :! 1-63116 ( 40205:6 ) 01536 - ( 1822 ,

ליז׳ [בלגיה] — 1890 , פאריס), מלחין צרפתי ונגן-עוגב,

מיוצריה החשובים של המוסיקה הרומנטית בצרפת במאה ה 19 .
פ׳ היה נצר למשפחת אמנים, שראשיתה במאה ה 16 , ובנו של
בנקאי אמיד. לאחד שסיים לימודי-מוסיקה בעיר מולדתו נסע לפאריס,
וט 1837 היה תלמיד הקונסרווטוריון שם. פ׳ הצטיין בכל שטחי
הלימוד, ובפרט באלתור אגב שילוב נושאים שונים. במצוות אביו
החל בקריירה של פסנתרן, אולם אחרי 1840 הקדיש את רוב זמנו

317

פרנק, פזר (אוגיסט) — פינקו דה כאמונדה, פדנסיסקו

318

לכלי האהוב עליו — העוגב. ב 1848 נשא לאשה שחקנית צרפתיה
ועסק בהוראה, בהלחנה, בניצוח ובנגינת-עוגב, תחילה בכנסיית
סן ז׳אן סן פראנסואה, ומ 1858 בכנסיית סנט קלוטילד. בחייו היה
פ׳ מוכר'ונערץ בזכות אלתוריו על העוגב. שיעוריו בנגינה בעוגב
היו למעשה שיעורים במלאכת ההלחנה ובסגנון וכמותם לא נודעו
עד אז. תורתו המוסיקלית שילבה עומק רגשי רדע טכני בחן צרפתי.
פ׳ העמיד דור של תלמידים שהפיצו את תורתו. מתלמידיו ד׳אנדי
(ר׳ ביבל׳), שוסון ( 01205800 .£) ודיפארק (ס-וגקסט . 1 \), ובין
המושפעים מדרך הלחנתו — דביסי (ע״ע) ומ. רול (ע״ע).

סגנונו הבשיל בגיל מאוחר, ויצירותיו החשובות הן מ 1876
ואילך; אלו רובן יצירות־מופת בעלות יופי רב ואיכות טכנית מעולה.
מהן מוכרות ביותר האוראטוריה ״המאושרים לפני אלוהים״ ( 5 ^ 1
105 ) 11 ) 80311 — בעקבות ״דרשת ההר״ [מחי ¥, 3 — 10 ]), 1880 , "חמי¬
שיית הפסנתר״ ( 1879 ), "ואריאציות סימפוניות" לפסנתר ולתזמורת
( 1885 ), ״סונאטה לפסנתר ולכינור״ ( 1886 ), ה״סימפוניה ברה מינור"
( 1889 ), ״הרביעיה לכלי־קשת״ ( 1889 ) ושלושת הכוראלים לעוגב
( 1890 ), יצירתו האחרונה.

. 6 . 7 > , 161 ומג 1 .א ; 1951 .€ , ¥31135 .. 1 ; 1910 ס .ז\

. 1970 , 16 ^* 0 1 ) 1 * ¥0 .€ , 5 ש 1 ׳\ 3 < 1 .,״ 1 ; 1958 , 4 * 1 * 111€071

פרנק, עזריאל נתן ( 1863 , ווג׳יסלב — 1924 , ורשה), עתונאי,
סופר והיסטוריון. בן למשפחת חסידים. נמשך להשכלה בגיל
צעיר, מצא את דרכו לוורשה וב 1884 התחיל לפרסם בעתוגות העב¬
רית והיידית והתמיד בכך כל חייו. מלבד מאמרים בבעיות השעה
פרסם סיפורים חסידיים ומחקרים בתולדות יהדות פולניה. כמה
מהם נתפרסמו אח״כ בספרים: "יהודי פולין בימי מלחמת נפוליון"
(ורשה, 1912 ); ״העירונים והיהודים בפולין״ (ורשה, 1921 ) ו״משו־
מדים אין פוילך, א׳—ב׳ (ורשה 1923/4 ). פ׳ עסק גם בתרגום ובין
השאר תרגם את "באש ובחרב" של ה. סינקוויץ׳.

מ. באלאבאן, יידין אין פוילן, 314 — 319 , 1930 ! נ. מ. גלבר, ע. מ. פ׳

(בתוך: אישים ודמויות בחכמת ישראל באירופה המזרחית); תשי״ט.

פרנק, צבי פסח ( 1873 , קובנה— 1960 , ירושלים),מגדולי רבני
'א״י. ב 1887 החל ללמוד אצל ר׳ אליעזר גורדון (ע״ע)

בישיבת טלז (ע״ע), והמשיך אצל ר׳ יצחק רבינוביץ בסלובודקה
(ע״ע). הוכר כת״ח מובהק. עלה לא״י ב 1893 , ונתקשר לישיבת "תורת
חיים" בירושלים. ר׳ שמואל סלנט (ע״ע), שנחשב רב העדה האש¬
כנזית בירושלים, קירבו ושיתפו בפתרון בעיות הלכה. ב 1895 נשא
לאשר, את נכדתו של ר׳ חיים יעקב שפירא, אב״ד קהל־פרושים
בירושלים. ב 1902 ירד ליפו, ללמוד בה בפרישות, ושם התיידד עם
ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק (ע״ע). ב 1908 נתמנה לדיין בביה״ד
של הפרושים ב״חורבה״ (ע״ע ירושלים, עם׳ 305 ; 322/3 ;
328 ).

במלה״ע 1 נתערער מעמד היישוב־הישן ומוסדותיו; בתה״ד של
העדה האשכנזית לא יכלו לפעול, והדייגים סבלו חרפת־רעב. על
רקע זה יש להבין את שיתוף־הפעולה של הרב פ׳ — לאחר הכיבוש
הבריטי — עם המנהיגות הציונית, ואת עמדתו כמנהיג הפלג המתון
ביישוב־הישן האשכנזי. הרב פ׳ היה האישיות הרבנית העיקרית
מאחורי הקמת ״משרד הרבנות״ ( 1919 ) — שעמד תחת חסות "ועד
העיר ליהודי ירושלים". כן התנגד נמרצות לבחירת הרב יצחק ירוחם
דיסקין (ע״ע) הקיצוני לרבה של ירושלים ע״י "הוועד הכללי" ומוס¬
דותיו. בכך היה לדמות שנויה־במחלוקת בקרב עדתו.

הרב פ׳ המליץ לפני "הוועד הכללי" לבחור ברב קוק כרבה של
ירושלים, מילא תפקיד מרכזי בהקמת הרבנות הראשית לא״י( 1921 )
ונמנה עם מועצתה. עם זאת נשאר על כנו בביה״ד ב״חורבה״. ב 1927
התנגד ל״חוקת הקהילות", שביקשה להסדיר את האוטונומיה של
היישוב היהודי בארץ, בעיקר משום שלא הכירה בהלכה כנורמה מח¬

.ג*

'ן י)

ייבת. על רקע זה פרש עם חברו הרב
פ. ברנשטיין מ״כנסת ישראל" ויסד
את "עדת ישראל החרדית", קצרת-
הימים, אך המשיך בכהונתו ברבנות
הראשית. בעימות החמור שנגרם
עקב כד עם ראשי הוועד הלאומי
הגן עליו הרב קוק ומנע נקיטת צע¬
דים נגדו. משנפטר הרב קוק ( 1935 )
בחרו ראשי מוסדות תורה וחסד
בירושלים בפ׳ כרב העיר ( 1936 ), אך
הוועד הלאומי וקהילת ירושלים לא
הכירו בבחירה זו. בבחירות למועצת
הרבנות הראשית ב 1937 נבחר שוב,
לאחר ששב רשמית ל״כנסת ישראל". סמוך לקום המדינה התקרב
לאגדת ישראל (ע״ע), ובשנותיו האחרונות הביע דעות ברוח הש¬
קפותיה (בעניין גיום־נשים ועוד).

הרב פ׳ התרכז בנושאי המצוות התלויות בארץ (ע״ע חקלאות,

עט׳ 978/9 ), ועמד בראש "מדרש בגי ציוך שעסק בכך. כן הרבה
לטפל בשאלות עגונה (ע״ע), נתפרסם כפוסק מובהק והשיב לאלפי
שאלות, מן הארץ ומחו״ל. פרסם מאמרים הלכתיים רבים ברבעון
״כרם ציוך. חידושים ושו״ת שלו נדפסו לאחד מותו — ע״י מכון
שהוקם למטרה זו — בספרים ״הר־צבי״ ו״מקדש מלך״ (תשי״ז—
תשכ״ד).

מ. פר.

צ. פ. פראנה

פר* 1 קד!, מיסטר (=האמן) — 0 ^ 3110 •!? 4015101 \ — (המחצית

ה 1 של המאה ה 15 ), צייר גרמני. פ׳, שהיה כנראה, יליד
ארצות־השפלה, פעל בעיקר בהמבורג. תמונת-רב-לוח שצוירה בת¬
קופת נעוריו( 1415 בקירוב), מתארת את "יסורי בארבארה הקדושה"
(מוזיאון קאנסאליס, הלסינקי); סגנונה הראליסטי שונה מסגנונו
המאוחר של פ/ המונומנטלי יותר. יצירתו החשובה והבשלה ביותר
היא תמונת־המזבח שבכנסיית יוהאן בהמבורג, "הספנים שהפליגו
לאנגליה״, הידועה גם בשם ״מזבח ת 1 מאם בקט״ ( 1424 ! הקטעים
שנשתמרו ממנה מצויים בקונסטהאלה, המבורג). השפעת סגנון
כה״י המצוירים הבורגונדיים ניכרת בשימוש החפשי והעשיר בצבעים
זוהרים ובדמויות האלגנטיות. שחי תמונות־לוח אחרות הן "הערצת
המלכים״ ו״ישו ביסוריו״ (קונסטהאלה, המבורג). - פ' היה נציג
חשוב של הסגנון הגותי הבי״ל בגרמניה.

. 1929 , 5 חש 1 ־ 1 ג 1 ^ . 8

פתקו דה באמונה, פרנסיסקו — ^ 31100 ז? 15€0 :) 311 ־ 1 ?

8311311100010 ' — ( 1892 , אלי פרול — 1975 , מדריד), איש־

צבא ומדינאי ספרדי; רודן ספרד מ 1939 . משפחת פי, מצאצאי
האנוסים, נמנתה עם מעמד־הביניים הזעיר. השירות בצי היד. מסורת
משפחתית ואביו של פ׳ היה שלם בצי. בהיותו בן 15 נפרדו הוריו,
ום׳ נשלח לאקדמיה לקציני חי״ר, לאחר שביה״ם לקציני-ים, שאליו
רצה להתקבל, נסגר. פ׳ עלה מהר בדרג הצבאי. הוא השתתף בקרבות
נגד המורדים במארוקו הספרדית ( 1912 ) ושירת זמן־מה בחיל המא-
רוקני הנאמן לספרד. כשהוקם ב 1920 לגיון־הזרים הספרדי היה פ׳
לסגן המפקד, וב 1923 מונה למפקדו. הוא פקד על הנחיתה במפרץ
אלוסמאס ( 1110000138 ^) שהביאה להתמוטטות המרי במארוקו הספ¬
רדית ( 1925 ). ב 1926 הועלה לדרגת בריגאדיר-גנראל ומונה מפקד
חטיבה, והוא בן 34 בלבד. בשנים 1927 — 1931 עמד בראש האקדמיה
הצבאית בסאראגוסה. בהיותו חשוד בעיני השלטון, בייחוד לאחר
הפיכת־הנפל של הגנראל המלוכני סאגח׳ורח׳ו( 1932 ), מונה פ׳ מפקד
האיים הבלאריים ( 1933 ). ממשלת לרו הימנית העלתה את פ׳ לדרגת
מאיור־גנראל והוטל עליו לדכא את מרי כורי אסטוריאם (סוף 1934 ).

319

פרנקו דה באמונדה, פרנפיסקו — פרנקים

320

לאחר הצלחתו מונה מפקד ה¬
צבא במארוקו, ובמאי 1935 מי¬
נהו שר המלחמה הימני רופלם
לרמטכ״ל. פ׳ היה למרכז הקש¬
רים המלוכניים והימניים למיני¬
הם נגד הרפובליקה.

ם׳ הורחק מתפקידו ע״י ממשלח
חזית־העם, שקמה לאחר בחירות
1936 , ומונה מפקד האיים הקא-
נאריים. ב 1936 .ז. 18 הכריז פ׳ ב¬
שידור רדיו על מרידה צבאית, ולמחרת יצא למארוקו לעמוד בראש
הצבא שמרד ברפובליקה. פ׳ פקד על הגייסות הלאומניים בדרום ספרד.
שיקולים מדיניים מנעוהו מלתקוף את מאדריד, והוא פנה לטולד(
ושחרר את נצורי האלקסר (מצודת העיר). לנצחון זה היתר, השפעה
על מינויו לראש הצבאות הלאומניים (סת״ 5 ^ 311 ־ £1 ״ 00 ) ו״לראש
המדינה״ ( 1.10.1936 ). באפריל 1937 הצליח פ׳ לאחד את הקבוצות
הלאומניות היריבות — בהן ה״פלנח׳ה" ו״הוועדות להתקפה לאומנית
סינדיקאליסטית״ — מזה והתנועה הקרליסטית מזה לתנועה אחת,
שכונתה "פלנח׳ה ספרדית מסרתית" או "התנועה" ושנשאה אופי
פאשיסטי. כמצביא במלחמת ה י אזרחים היה פ׳ זהיר ושיטתי. המלחמה
נסתיימה ב 1.4.1939 בנצחונו המוחלט, שהושג גם בשל הסיוע שידע
להשיג מגרמניה ואיטליה. ם׳ היה לשליט-יחיד של המדינה, ו״הת־
נועה", שם׳ היה "המנהיג" (ס 1111 >ט 03 ) הכל-יכול שלה, היתד,
המפלגה היחידה שהותרה בה.

בשלטון פ׳ הכירו גם רוב מדינות המערב שלא אהדו את אופי
המשטר. בפגישתו עם היטלר ב 1940 , באנד־אי ( 6 ץ 13 >מ 6 נ 1 ) שבדרום
צרפת, סירב ם׳ להעניק לגרמנים — על אף עזרתם במלחמת האז¬
רחים — את זכות המעבר לגיבראלטאר ולמארוקו הספרדית. ב 1941
שלח אמנם מתנדבים ("הדיוויזיה הכחולה") לחזית רוסיה, אבל
במקביל התקרב לאה״ב, בייחוד לאחר פלישתה לצפון אפריקה
( 1942 ). לאחר מלה״ע 11 הוחרם ם׳ בזירה הבי״ל, אך עם תחילת
"המלחמה הקרה" הכירו בו מדינות מערב רבות כאחד הלוחמים
בקומוניזם.

ם׳ עמד בפני כל הנסיונות לערער את מעמדו. כלפי המנוצחים
במלחמת האזרחים נהג בנוקשות, דיכא באכזריות את שרידיהם וקיים
זמן רב בתי-דין צבאיים לשיפוט מהיר של מתנגדיו. הוא ידע לבחור
את עוזריו שלא מקרב הצבא, ועודד את הקמת הארגון הקאתולי 5 טי 01
!שם ( 1939 ), שבו התרכזו המשכילים נאמני השלטון. יחד עם זאת
נשען גם על אנשי ,.התנועה", ביהוד על הפלג הפלנח׳יסטי, שהפך
לעמוד-השדרה של מנגנון המדינה.

ם׳ חיזק את שלטונו בחקיקת ״החוק האורגאני״ ( 1966 ), שקבע
מחדש את תפקידיו: ראש המדינה, ראש הצבא, ראש "התנועה"
ומנהיג בחסד-אל. עם זאת קבע החוק, שפ׳ ערב למשטר שהוא
מלוכני ביסודו. פ׳ בחר בנסיך ח׳ואן קארלום דה בורבון־פארמה

(נו׳ 1938 ) ליורשו, ש-
יומלך לאחר מותו, ובכך
פיצל את המלוכנים ש¬
רובם שמרו אמונים ל¬
טוען לכתר, דון ח׳ואן
רוזן ברצלונה, בנו ה 3
של המלך אלפונסו ^^^ x
(ע״ע) ואביו של ח׳ואן־

קארלוס. כן השיא פ׳ את
נכדתו לנסיך אחר מבית
בורבון (ע״ע ספרד, עמ ׳

פ. פראנקו (באסצע). משמא 5 ו יורשו.

ת׳ואן קאר 5 וס 364 )•

אפיו הבלתי־מתפשר ונוקשותו כלפי מנוצחים ואויבים הם, כנר¬
אה, גם תוצאת שהותו הממושכת בקרב מארוקאנים, עליהם פיקד
ובהם נלחם. רצונו להיות מנהיג יחיד והתפיסה שהוא וספרד זהים
הם קווי-אופי המזכירים את לואי מלך צרפת. כמוהו עמד פ׳
בראש מבנה חסר יציבות והמשך, שהאידאולוגיה שלו התרוקנה
מכל תוכן. מחלתו ב 1974 הגבירה את התסיסה. פ׳ נקבר ב״עמק
הנופלים״ (ע״ע ספרד, עמ׳ 378 ), וח׳ואן קארלום הוכרז למלך. וע״ע
ספרד, חוקה ומשטר, עמ׳ 331/2 ! על מלחמת האזרחים ע״ע
ספרד. היסטוריה, עט׳ 374 — 380 . על יחסו לי ה ו ד י ם, ע״ע ספרד- עמ ׳
396/7 .

ה. אבני. ספרד והיהודים (מפתח בערכו), תשל״ה ! £1 .!

,מזנותגגא ״ 1 ; 1955 ,״', 0 ק 5 / 0 .£ , 105 ,־€ . 4 . 7 . 5 ; ז 1939 ,.£

/£ , 17111311 * 1 . 0 . ז \\ .[ ; 1970 , 1110 * 14111 ! 1716 1411 30 4 ד 01 )! 1 ^ ,.*/
? 117130 4111 ק 5 , 03110 .^ 1 ; 1970 / 0 €41 01111 * 1 3 : €41131110

. 1974 , 1-11 , £4714 !£ 30 1%10 ! 1111 -׳/ ,גזי׳דאס 13 €!.> ,.מ ; 1973 ,. 7 ו

פ. מב.

פרנקוגיה (ג 00111 מ 3 ז?: גרמ׳ מ^תגז?), חבל-ארץ היסטורי ב¬
גרמניה, שהשתרע בין הנהרות פולדה בצפון ונקאר בדרום,

ונהר מאין במרכזו. במערב גבל ברינום התיכון! במזרח לא היו
גבולותיו מוגדרים. האיזור נכבש בידי הפרנקים (ע״ע) במאה ה 7 ,
צורף לנחלה המלכותית ( 720 ) והיה למרכזם בגרמניה! מכאן הרחיבו
את שלטונם עפ״נ גרמניה כולה. ההגמונויות של מינץ, וורמם,
שפייר ווירצבורג היו בסיס להפצת הנצרות בגרמניה במאה ה 8 .
עם חלוקת הקיסרות הקרולינגית היתד, פ׳ אחת הדוכסויות, שהיוו
את ממלכת הפרנקים־המזרחיים (הגרמנית). על השלטון בם׳ נאבקו
( 840 — 906 ) הבבנברגים (ע״ע), שנחלותיהם נמצאו בעמק המאין,
והרוזנים ה״קונראדיים", ששלטו על וורמם ושטחים בעמק הרינוס.
הקונרדיים ניצחו, אולם שלטונם היה רופף, עקב השפעת מלכי
גרמניה השונים, ששהו רוב הזמן באיזור. קונרד 1 , דוכס פ׳, היה
מלך גרמניה ( 911 — 918 ). אחיו, הדוכס אברהארד, מרד ב 939 באוטו 1
(ע״ע), אך נהרג במאבק. אוטו סיפח את פ׳ לנחלתו, ופיצל אותה,
בהעניקו נחלאות רבות להגמוניות ולמנזרים, שאדמותיהם היוו את
מרבית שטח הדוכסות. ב 1027 נבחר קונרד 11 , "הסאלי", דוכס פ׳,
לקיסר. בעקבות עליית שושלתו לכם הקיסרות, חדלה הדוכסות
מלהתקיים למעשה, אף־כי מדי פעם ניתן התואר דוכס ם׳ למקורבי
הקיסר. מ 1168 ועד 1803 היה הגמון העיר וירצבורג בעל תואר זה.
בתקופת ה״אינטררגנום״ (ע״ע גרמניה, עמ׳ 426/7 ). התפצלה פ׳
למספר רב של נסיכויות חילוניות וכנסייתיות, וערים רבות בה
קיבלו מעמד של "עיר קיסרית". הערים התחזקו במיוחד במערבה,
בה קמה ״ברית ערי־הרינוס״ ב 1254 ושוב ב 1381 . לאחר תקופת
מהומות, הוקמה בם׳ ״ברית לשמירת השלום״( 1 ) 411 ! 1,2 ),
בה התארגנו רוב שליטי האיזור, ב 1340 . פיצולה המדיני של פ׳
נשאר בעינו עד למלחמות נפוליון. אח״כ חולק החבל בין המדינות
הגרמניות השכנות. מ 1837 קיימים בתחום בוריה (ע״ע, עט׳ 27 )
המחוזות פ׳ העילית, התיכונה, והתחתית.

; 1930 ,? 6 ) 1/170141 ^ 2 מ/ 11 > #01 0/70 ! 00441 ! 34 11113 .¥ , £1111£ תז 5011 . 15
- > !וו<! 5 . 800 11711 \ 1 , 81151 ; 64 — 1955 , 11 -! ,\ 1 י (, 1 > 0 ) 1 ש 5 . 0

.* 1969 , 1% ז 1 ע 0 ?< 1 ! 1£6711£ 101% { 1$0 \ 471 ? 1 ? 0146 0 ! ? 114141141

אר. גר.

פרנקים ( 5 ש״ 3 ז ק, מ 6 > 1 ם 3 ז?), קבוצת שבטים גרמניים, שבמאה
ה 5 כבשו את גליה (ע״ע, עמ׳ 858 ) ושמם נקרא עליה
(ססתב!?). יש חוקרים הסבורים שמוצאם מפומרניה ויש הסבורים
שמוצאם מהאי בורנהו׳לם בים הבלטי. הם' נזכרים לראשונה במאה
ה 3 כיושבים מצפון־מזרח לרינוס. הם נחלקו ל 2 קבוצות, פ׳ סאלים
ופ׳ ריפוארים, אך גם בתוך קבוצות אלו לא היו מאוחדים וכל שבט
פעל בנפרד. בראשית המאה ה 4 עברו הסאלים את הרינום והמז

321

פרנקים — סרנקל, דוד

322

אמנות פראנקית־מרוביגנית: או 5 ם הקבורה במנזר ז׳ואר 0 >־ 1 זגסס 0 , מרכז צרפת,
ובו סארקופאנים מהמאות 7 — 13

(ע׳ ערכיהם) בהשתמשם תחילה בכוח! אולם, לאחר שהביסם הקיסר
יולינוס (ע״ע) היו לבעלי ברית של רומא והותר להם להתיישב
באזורי פלנדריה וברבנט שלעתיד ( 358 ). שם כוננו כמה ממלכות-
שבמים, והחשובה שבהן היתד, ממלכת מורני > כמה מהם שירתו
בצבא רומא ובראשית המאה ה 5 הגיעו בו לעמדות בכירות. לעומתם
התיישבו הריפוארים בסביבת קלו ומשם יישבו את המישור שבין
הרינום למוזל (ע״ע). שרידי היישוב הגלי־רומי נמלטו מפניהם או
נטמעו בהם לחלוטין! אולם הם לא כוננו ארגון ממלכתי בר־קיימא.
ב 451 השתתפו הסאלים, כבעלי ברית של רומא, בקרב שאלון־על־
המארז נגד ההונים (ע״ע, עם׳ 885 ). אותה עת חדרו לגליה עד לסום.
מלכיהם המר 1 בינגים (ע״ע) ניצלו את התפוררות הקיסרות הרומית
כדי להגדיל את ממלכתם. כלובים (ע״ע) הביס את סיאגריוס, אחרון
השליטים הרומיים בגליה ( 486 ! ע״ע, עם׳ 858 )! וכבש את השטח
שבין הסום ללואר. הוא איחד את כל שבטי הפ ׳ , הביס את האלמאנים
ואח״כ את הויזיגותים ( 507 ! ע״ע, עכד 68/9 ) וכונן ממלכה שהש¬
תרעה על רוב גליה ועל חלק מגרמניה. בין 496 ל 506 התנצרו הס/
בקבלם את הנצרות הקתולית — ולא, כרוב שבטי הגרמנים, את
הנצרות האריאנית — מאורע רב חשיבות בתולדות הפ ׳ ואירופה
המערבית כולה. ד,פ׳ זכו בתמיכת הכנסיה ובסיוע התושבים הגלו-
רומיים, וכך נפתח פתח להתמזגות הכובשים והנכבשים, שמהם צמח
העם הצרפתי. במות כלובים חילקו בניו את הממלכה וכבשו את
ממלכת בורגונדיה (ע״ע, עמ ׳ 964 ). חלוקות ממלכת הם׳ בין בני
המרובינגים חזרו ונשנו, גרמו למלחמות פנימיות והחלישו את כוח
המלכים, ואלה נאלצו לרכוש את תמיכת הלוחמים בהענקת קרקעות.
ובכך דיללו את קניין המלכות. במרוצת הזמן התגבשו ארבעה גו¬
שים: אוסטרזיה (ע״ע! צפון־מזרח), נויסטריה (צפון־מערב), אקוי-
טניה (ע״ע! דרום־מערב) ובורגונדיה (דרום־מזרח). מהמאה ה 7 עלה
כוח האצולה הפרובינציאלית והשלטון הממשי עבר לשרים "אשר על
הבית" ( 1115 מ 10 )ז 0 ו 13 ת). בשלהי המאה ה 7 כוננה משפחת המיורדומוס
של מלכות אוסטרזיה מחדש את אחדות והממלכה וב 751 הומלך ראשה,
פפן 111 (ע״ע [ 3 ]) למלך הפ ׳ . צאצאיו הקרולינגים (ע״ע) הרחיבו
את ממלכת הם׳ עם״נ כל אירופה המערבית! בנו, קרל הגדול, הוכתר
ב 800 לקיסר. אולם הקיסרות לא החזיקה מעמד וב 843 חולקה בין
נכדיו. בחלוקה זו השתקפה היעלמות האחדות האתנית של הם׳:
הם׳ המערביים היו לצרפתים, וד,פ׳ המזרחיים, יחד עם שבטים
גרמניים אחרים, הניחו את היסוד לצמיחת העם הגרמני. וע״ע צרפת,
היסטוריה! גרמניה, עט׳ 417 — 420 ! פרנקוניה. על החברה, המשטר
והחוק אצל הפ׳ — ע״ע טוטונים, עט׳ 369 — 372 .

ע

; 1948 , 17 ^) 7714/12 171 ) $7 . 14 167 ! 1721$€ ^ 711 £14$ י ו 1$01 ־,\^_ 1 .¥\

,$^ 1411147 ?€$ 5 * 1 ? £167171 171 ' 771€701 111$4#1071 < €11 1 ^ 1 ,ח 11 ג 5 .£

^ 7 , 11 ״ 1 )ג 1 *-** 11 ג 7 ג . 1 * ; 59 — 1949 ,ע 1-1

; 1965 ,. 7 $€$) *ח 071£1 ' 1 3147 1£70/1€$ /^ ( 1 ) 311 ־ 01 .* 1 ; 1962
.* 1970 < 271€7 > ¥7 1 ) 1 01$$071€€ ^

אר. גר.

פתקל, אברה□ הלוי ( 1891 , מינכן — 1965 , ירושלים), מתמ¬
טיקאי ישראלי. מ 1922 כיהן כמרצה למתמטיקה באוני¬
ברסיטת מרבורג וט 1928 באוניברסיטת קיל. מ 1929 לימד באו¬
ניברסיטה העברית בירושלים. ם׳ היה הדיקן הראשון של הפקולטה
למתמטיקה ולמדעי הטבע ורקטור האוניברסיטה בשנים 1938 — 1940 .
היה מיוזמי "המרכז להשכלת העם" ויו״ר האגודה לקידום המדע.
נמנה עם ראשוני חבריה של האקדמיה הישראלית למדעים.
ם׳ נודע כמורה מעולה ותרם רבות לפיתוח המכון למתמטיקה
באוניברסיטה העברית. היה עורך מדור המתמטיקה באנציקלופדיה
העברית.

בתחילת דרכו המדעית עסק באלגברה. הוא היה הראשון שחקר
את תורת החוגים המופשטים (ע״ע חוג). אולם, תרומתו העיקרית
היתה לתורת הקבוצות בה הוא תיקן את מערכת האכסיומות של
צרמלו (ע״ע), וניסח מחדש את אחת האכסיומות. ניסוח זה ידוע
כאכסיומות פרנקל־צרמלו לתורת הקבוצות ומשמש בסיס לתורת
הקבוצות האכסיומתית. כמו כן הוכיח במסגרת מסוימת אח אי-תלותה
של אכסיומת הבחירה (ע״ע קבוצות, תורת ד,-) באכסיומות האחרות
של תורת הקבוצות. ם׳ הרבה לכתוב על נושא זה! מספריו החשובים
׳ 5 ־ 111601 ׳ 561 !ס(״יסודות חורת הקבוצות״), 1973 2 ,1953 ,
שכתב עם י.בר־הלל וע.לוי, ו 1116017 ׳ 561 361 ז 51 ין\! ("תודת הקבר
צות המופשטת״) 1953 , 1966 3 . ספרו "מבוא למתמטיקה", א—ב,
תשי״ד—תשי״ז, הוא הספר העברי הראשון המקיף על יסודות המת¬
מטיקה המודרנית. הרבה לעסוק בלוח (ע״ע) העברי. ב 1967 י״ל
האוטוביוגרפיה שלו: 61$6 -״ 1 <:ת 6 ! 1 ^ 1 ("מעגלי החיים").

ב. מזר -א. י. י. פוזננסקי-ס. דבין, על פרום׳ א. ה. פ׳ ז״ל, תשנ״ו.

פרנקל, דוד ( 1707 , ברלין — 1762 , שם), רב ופרשן התלמוד
הירושלמי. בן למשפחה המיוחסת מירלס מורנה. אביו
היה דיין בברלין, ומורו היה ר׳ יעקב הכהן, מחבר "שב יעקב"
(םםד״מ, תק״א/ב). זמן קצר חי בהמבורג, ושם הצליח מאד במסחר
תכשיטים. ב 1737 נקרא לרבנות העיר דסאו, ושם למד אצלו, בין
רבים אחרים, משה מנדלסזון (ע״ע). ב 1743 עבר לכהן כרבה של
עיר-מולדתו, ברלין(ואזורי ברנז־נבורג ופומרניה), ומנדלסזון, שהע¬
ריצו מאד, הלך אחריו כדי להמשיך וללמוד אצלו. בהיות רבים
ממשפחתו הענפה תושבי ברלין, התנה פ׳ כי לא תהא לו כל סמכות
שיפוטית עליהם, עד לדרגות־קרבה רחוקות, ובהיותו איש עשיר
רתר על מחצית משכורתו מהקהילה. כל ימיו התרחק מן המחלוקת,
וע״כ סירב להביע דעה במחלוקת איבשיץ־עמדן (ע׳ ערכיהם) שהס¬
עירה אז את מרכז־אירופה. לכבוד נצחונו של פרידריך הגדול בשלזיה
כתב ם׳ שירי-הלל, ואלה הושרו בביהכ״ג הגדול של ברלין בנוכחות
המלכה אליזבט ונציגי השלטון. שירים אלה, וכן דרשותיו לכבוד
המאורע, תורגמו לגרמנית ע״י א. גומפרץ (ע״ע) ונדפסו על־ידיו
(ברלין, 1746 ).

פרסומו הרב קשור בפירושו הנרחב ל 3 סדרים מהתלמוד הירוש¬
למי, לו הקדיש את 20 שנותיו האחרונות: סדר מועד (דסאו, תק״ג),
נשים (ברלין, תקי״ז) ונזיקין (לא נשלם! שם, תק״כ—תקכ״ג).
הפירוש מחולק לשתי חטיבות: ״קרבן העדה״ — פרשנות שוטפת
לסוגיות הירושלמי, בסגנון פירושי רש״י לתלמוד הבבלי, ו״שיורי
קרבך — בסגנון ה״תוספוח", ובו הרחבות רבות. שתי החטיבות לא
נתחברו במקביל, ולפעמים משתקפות תפיסות שונות ביחס לאותה
סוגיה בין שני חלקי הפירוש. הפירוש כולו הפך למקובל בלימוד

323

פרנקל, דוד — פרנקל, לודויג אוטם*

324

ה״ירושלמי" ואף תרם לעידוד הלימוד בו, ומאז נדפס בכל מהדורות
ה״ירושלמי".

א. ל. לנדסהוט, תולדות אנשי השם ופעולתם בעדת בערלין, 35 — 60 ,

תרמ״ד! ל. גינצבורג, פירושים וחדושים בירושלמי, א/ תש״או

י. מייזל (עורל), פנקס קהילת ברליו (מפתח בערכו), תשכ״ב.

ם.

פרנקל/ זכךיה ( 1801 , פראג — 1875 , ברסלאו), רב וחוקר תל־
מוד,'מראשי חכמת ישראל (ע״ע) בדור השני. בפראג למד
אצל ר׳ בצלאל רגנטבורג ואח״כ למד מדעי הטבע, פילולוגיה

ע ■יי

ופילוסופיה בבודפשט. ב 1831 ישב בטפליץ כרב העיר וכרב־המחוז

מטעם השלטונות בליטמריץ שבבו¬
המיה, הרב הראשון בעל חינוך
אקדמי שם. מהראשונים שנשאו
דרשות בגרמנית, ב 1936 עבר להיות
רב בדרזךן. ב 1843 קראה לו הממ¬
שלה הפרוסית לשמש רב בברלין,

אך מש נדחו תנאיו — הכרה חוקית
בדת היהודית, הפסקת התמיכה בפ¬
עילות מסיונרית בין היהודים ועוד
— דחה את ההזמנה, ב 1854 עבר
לברסלאו לנהל בה את ביהמ״ד לר¬
בנים (ר׳ כר׳ ט׳, עמ׳ 987 ) שנוסד
אז ביזמתו, ושם נפטר. הסטנדרדים ההתנהגותיים והאקדמייס שהציב
ם׳ בבימ״ד זה אומצו ע״י כל בחהמ״ד לרבנים שהוקמו אחריו.

פ׳ שאף תמיד לסינתזה בין מגמות השמרנות בהלכה והדרישות
לתיקון. הוא קבע שמבחינה היסטורית יש מקום רק לתיקונים הדר¬
גתיים שיצמחו באופן אורגני מתוך ההלכה, ואפים יהיה אוולוציוני —
בדרך התפתחותה של ההלכה (ע״ע, עמ׳ 512 — 529 ) — ולא דוללו־
ציוני. לדעתו אין לתקן בסידור התפילה דברים שיתנגדו לרוח
היהדות ההיסטורית וע״כ התנגד לתיקונים בעניין הזכרת האמונה
בביאת המשיח שבה ראה יסוד לקיומה ולהתפתחותה של היהדות.
לתפיסה היסטודית-פוזיטיוויסטית זו היתה אח״כ השפעה רבה על
התנועה הקונסרווטיווית באה״ב (ע״ע, עט׳ 214/5 ). בוועידת הרבנים
הרפורמיים השניה ( 1845 ) בפרנקפורט תבע עקרת מנחה לקראת
רפורמות קלות נוספות, אך לדרישתו התנגדו בתוקף א. גיגד וש.
הולדהים (ע׳ ערכיהם), וע״כ — וגם במחאה על הכוונה לבטל
בהדרגה את העברית כשפת התפילה — עזב פ׳ את האספה. שיטתו
עוררה התנגדות גם בחוגי האורתודוכסיה שהתנגדה לעקרון "הת¬
פתחות" ההלכה, ועם פתיחת הסמינר בברסלאו קרא לו ר׳ ש. ר.
הירש (ע״ע) להבהיר את העקרונות הדתיים שינחו את ההוראה
בסמינר. הופעת ספרו "דרכי המשנה" (תרי״ט) הגבירה את מאבק
האורתודוכסיה נגדו — בעיקר בשאלת "הלכה למשה מסיני" (ע״ע
הלכה, עט׳ 501/2 ) — וכמה ספרים נכתבו נגדו. המאבק נגד פ׳ נוהל
בידי הירש ונתמך בידי הרבנים צ. ה. אויערבך ("הצופה על דרכי
המשנה", תרכ״א), ש. קליין ("מפני קשט", תרכ״א), ש. פרוינד
ומחברו האנונימי של הספר "מאור עינים" (תרכ״א), בין השאר
תמך בס׳ שי״ר (״דברי שלום ואמת״, 1861 ). פ׳ עצמו הגן על דרכו
בכה״ע שלו — ד להלן— וטען כי מעולם לא ערער על אמיתות
המסורת וקדמותה, אלא ששאלת "הלכה למשה מסיני" אינה מוכרעת
ממקורותיה.

עיקר פעולתו הספרותית־מדעית של ם׳ היה בתחום משפט
המקרא והתלמוד והתפתחותם ההיסטורית של ההלכה ופרשנות
התלמוד. פ׳ כתב בעברית ובגרמנית. יצירתו בגרמנית: ספרו הרא¬
שון, על ״השבועה היהודית״ ( 1840 ), שכתב בהקשר אקוטאלי
ומהווה נסיון חלוצי לניתוח מדעי של בעיה הלכתית תוך שימוש
בעקרונות המשפט המשווה; ספר מקיף יותר על ה״ראיה המשפטית

במשפט התלמודי״( 1846 )־ שורת מאמרים בכ״ע בנושאים משפטיים
תלמודיים שונים, בעיקר ב. 11 06501110111€ ! £11 :ז£״ו 1 :> 3185 מ 40 א
1001:611105 ) !!ן . 3 :ו $063£ ו! ¥1$5£ \ (.!./*\. 4.0 ^) , שאותו ערך בשנים
1851 — 1868 ! בתולדות תושבע״ם — מחקרו על תרגום השבעים
( 1841 ), בו ניסה למצוא את עקבות ההלכה האי״יית הקדומה. על כך
ביסס את ספרו על "השפעת הפרשנות הא״יית על דרכי הדרשה
האלכסנדרונית״ ( 1851 ). בספרות ההלכה הבתר־תלמודית עסק בספ¬
רו ״מבוא לתולדות ספרות השו״ת הבתר־תלמודית״ ( 1865 ). ספריו
בעברית: "דרכי המשנה"(ר׳ לעיל), שהשפיע באופן מכריע על חקר
המשנה והתלמוד וערכו קיים עד היום: "מבוא הירושלמי" (תר״ל)!
״אהבת ציון״ ( 1874/5 ), פירושים לירושלמי ברב׳, פאה ודמאי.

ש. ם. ראביבאוויץ, י' ז. ם׳, תרג״ח! י. ברזילי, שי״ר ובבי דורו

(מפתח בערכו), תשכ״ט ו - 010 } 1 /ו-ו/#ו/ 1 !!ן 375 } 1 ו 11 וו €1 ! 01 , 1 ־ 30 ־ 8 . 1 * 1

003 ;' 51-1101111 , 1 ) 51113071 , 2 ־ 00205 ) ״ 1 ; 1904 , 50771171071 £ 110/1771

, 113015771 [ / 0 101 ) 0710 1030771 ^ 1 , 81311 ״ 1 ■| ; 1928 , 216 - 195 , 5317111

. 1966 , 95 — 91

מ.

פרנקל, לאו — 1 * £1301£ 1896—1844) — 1x0 ), מפעילי תנועת-
הפועלים הבין־לאומית, יהודי. יליד הונגריה, צורף במקצועו.

לאחר תקופת נדודים השתקע בפאריס ב 1867 . בעת ביקור בלונדון
נתוודע אל ק. מרכס (ע״ע), וגעשה מפיץ תורתו וידידו. נאסר בצרפת
בשל פעילותו. היה אחראי לבעיות עבודה בקומונה הפריסאית
( 1871 ). אחרי כשלון הקומונה ברח ללונדון, והיה חבר מועצת
האינטרנציונל. כשבא לאוסטריה ( 1875 ), הוסגר להונגריה בה
נכלא שנתיים. אח״כ חזר לפאריס, ונעשה עוזרו של אגגלס (ע״ע).
פ׳ פגש את הרצל בפאריס והתעניין בהשקפותיו. עצמותיו הועברו
להונגריה ( 1968 ), שם הונפק גם בול לזכרו( 1951 ).

ת. הרצל, היומן, א׳, 144 - 145 , תש״ך ! . 1952 ,. 1 ,! 055 ץ 30 ז^ . 4 ?

פרנקל, לו 7 *ו י נ א — 1 ) 3111 •!? —

( 1810 , חראסט [בוהמיה] — 1894 - וינה), משורר יהודי
אוסטרי, מייסד ביה״ס למל בירושלים. פ׳ קיבל חינוך עברי אצל
קרובו זכריה פרנקל (ע״ע). למד רפואה בווינה ובפדובה, אך הקדיש
עצמו בעיקר לספרות. קובץ־שיריו הראשון 1 >* 811 ז! 6436561 035
(״שיר בית־האבסבורג״), 1832 , שנכתב ברוח פטריוטית, זיכהו בפרס
מטעם הקיסר פראנץ 1 . הקובץ הבא 40 )ח 13 ת 8€ !ס 4 א מ!}!) 305 ת:> 538
(״אגדות מארץ הקדם״), 1834 מוקדש לנושאים יהודיים. בזכות שירו
0010:1160 0 ־ 151:01:01 ־ 11 ) 0 ( 1836 ) נעשה ם׳ לאזרח־כבוד של ג׳נובה,
עיר-הולדח קולומבוס. ב 1838 מונה מזכיר וארכיוואד של קהילת
יהודי וינה והחל מפרסם מחקרים, בעיקר בחולדות יהודי העיר. למן
1842 ערך את השבועון הספרותי 1 * 61311 * 5000138 ("דפי יום ראשון")
עד להחרמתו בידי הממשלה בשל תמיכתו במהפכה.

ם׳ התקרב לאנשי הספרות ולימים פרסם מחקרים על גרילפרצר
ולנאו (ע׳ ערכיהם). במהפכת 1848 שירת פ׳ כקצין בלגיון הסטודג־
סים ונתפרסם בזכות שיר המהפכה 1:51131 * 170111 *;ס. זה היה החיבור
הראשון באוסטריה שפורסם בלא צנזורה, נפוץ בחצי מיליון עתקים
ונתחברו לו כ 30 לחנים. ם׳ ערך גם את חיבורי הסופר המהפכן
אנסטזיוס גרץ (ע״ע), ואת התבתבותם הו״ל בנו של פ׳.

ב 1856 נשלח ס׳ לירושלים ע״י אליזה הרץ לשם יסוד בי״ם לנערי
ישראל ללימוד מקצועות חילוניים, נוסף על לימודי קודש, ע״ש
אביה — ש. למל (ע״ע, וע״ע ירושלים, עט׳ 332 : א״י, עט׳ 507/8 ,
984 ). הקנאים האשכנזים בעיר ניסו בלא הצלחה למנוע את הקמת
ביה״ס, החרימו את פ׳ והוציאו עדו כתבי-פלסתר. את רשמי ביקורו
בא״י ובארצות הסמוכות העלה בספריו 01 * 11531 ־ 1 * 1 306 א (עבו":
״ירושלימה״, 1860 , תשל״ג 2 ), 1858/60 ו״״קי< £8 £05 (עבר׳: "ממצ¬
רים", תרנ״ב), 1860 , המשמשים מקור חשוב להכרח קהילות ישראל,
בעיקר בירושלים. ספרים אחרים שכתב: 0 * 81 * £1 ("אלגיות" [ע״ע

ז. פרגיןל (אוסו־ שבדרח)

325

פרנקל, לודויג אוגוסט — פרנקלין בנג׳מין

לטייס, עמ׳ 664 ]), 1842 , 11301161 ( 1842 ), 1.113311011 ( 1855 ). ב 1876
ייסד בווינה בי״ס לילדים עיוורים יהודים. בזכות פעילותו הפיל-
אנתרופית הוענק לו תואר אצולה ( 1876 ). זכרונותיו י״ל ב 1910 . בנו,
לו׳תאר ( 1862 — 1914 ), היה פרופסור לנורולוגיה באוניברסיטת וינה.

אוצר הספרות, ה׳, 124 — 142 . תרב״ו! י. פרם, אלה תולדות ביה״ס
להאציל לבית לפל בירושלים, תרצ״ו! י. קניאל, מבעיות החינוך
בירושלים במאה ה 19 (בתוד: זכור לאברהם), תשל״ב; י. יערי־
פולסקיך. חולמים ומגשימים, 48 — 56 , 1967 ! 101 > ,.־•/ . 4 ! ״ 0,1 < 11 ס/י\ .£

11011 111101101 ^ $0711110 , 001131 . 5 ; 1910 , 1:1111 01141101

. 1932 . 14 ״ 7

מ.

פרגלןל "תאומים, ברוך ( 1760 , א 1 סטר 1 בצה [פולניה] — 1828 ,
לייפניק [מ(דאוויה]), מגדולי הרבנים וראשי־הישיבות
בזמנו. צאצא למשפחת רבנים. מ 1778 היה רב בווישניצה בגליציה
ום 1808 — בלייפניק. היה רבו וחותנו של ר׳ ש. ז. ח. הלברשטם
(ע״ע), תחילה התנגד לחסידות, אך ברבות הימים פגה התנגדותו.
ישיבתו בלייפניק נתפרסמה מאד! לימודו היה בעמקות, בחריפות
ובפלפול המיוסד על סברות ישרות. חיבוריו בהלכה נפוצו ביותר בין
הלומדים והם נדפסו בתוך המהדורות הגדולות של הש״ס והשו״ע.
מהם: "אמרי־ברוך"—הגהות לד׳ חלקי שו״ע או״ח! "ברוך טעם"—
חידושים לתלמוד (תר״א — ועוד הרבה , על שם הספר נקרא פ׳:
בעל ה״ברוך טעם ״), ״משנת רב״ — על המשנה (נדפס במהדורות
הגדולות של המשנה)! ״אפרי־ברוך״ — הגהות לתלמוד הבבלי
והירושלמי (נכללו בהוצאות הירושלמי משנת תרפ״ג ואילך);
״עטרת חכמים״ שו״ת וחידושים (תרכ״ו)! ״מרגגיתא דרב״ —
על התורה (תרמ״ג; ועם השלמות, בשם "מרגגיתא דרב השלם",
תשי״ז) * ״ברוך שאמר״ — חידושים לתלמוד (תרס״ה) ו״דרושי
ברוך טעם" (תשכ״ג). חיבורים אחרים עודם בכת״י.

פרגקלץ, פנג׳מין — 813011110 301113 ( 8611 — ( 1706 — 1790 ),
מדינאי, חוקר־ממציא, סופר ומו״ל אמריקני. נולד בבוסטון
למהגר אנגלי, יצרן נרות וסבון! הילד העשירי מבין 17 שנולדו
לאביו. לא קיבל חינוך מסודר, ונהיה שוליית־מדפיסים אצל אחיו,
מו״ל של עתון. בנערותו כתב שירים. בגיל 17 עבר לפילדלפיה
כמדפים. ב 1724 — 1726 שהה בלונדון, בה חי חיי בו׳המה.

המו״ל והסופר ( 1726 — 1748 ). ב 1726 חזר פ׳ לפילדלפיה
והקים בית־הוצאה משלו, ובאמצעות שותפויות עודד פתיחת בתי-
דפוס באזורים סמוכים. אח״כ בעשה מדפיס רשמי של שטרות כסף
ומסמכים של פנסילווייניה ומדינות שכנות. ב 1729 רכש עתון יומי
( 0326116 3013 ע 1 ץ 05 מ 6 ק), ופרסם בו קטעי הומור וסאטירה. ברם,
עיקר פרסומו כסופר בא לו מסדרת אלמנחים ([ע״ע] שנתונים), זסס?
101303010 5 י 1 >ז 13 (:> 81 , שי״ל מ 1732 עד 1757 במהדורות גדולות.

ההקדמה למהדורת 1757 . ח ¥0311 \ 0 * 1 י< ¥3 \ 1116 ("הדרך לעושר")
נחשבת כאחת מיצירותיו הספרותיות המעולות. האלמנחים כללו
אמרות ומכתמים מקוריים משלו וגם אירופיים־מסרתיים שפ׳ הת¬
אימם להווי האמריקני. בצד כל אלה הבטיח פ , , איש־המעשה, את
עתידו הכלכלי בהשקעות נבונות. ב 1748 פרש מניהול ישיר של
עסקיו והתמסר לפעילות מדעית, ציבורית ומדינית.

הממציא והחוקר ( 1748 — 1752 ). פ׳ התעניין בתחומי מדע
רבים, ובעיקר בתחום החשמל, שרק אז החל משמש נושא למחקר.
התעניינותו בפיסיקה הביאה להמצאת מתקו חימום ("תנור פ׳").
ניסוייו המפורסמים בחשמל נעשו בעזרת חברים, וממצאיהם הועברו
במכתבים לידיד בלונדון וב 1751 הם קובצו.בספר ( 1 ) 30 8 :) 60 ב 10 ז 36 !צ 8
ץ 11 :> 1 יז:ז:> £10 סס 311005 ע- $61 כ 1 ס ["ניסויים ותצפיות בחשמל"]), שפר¬
סם את פ׳ באירופה ובעולם כולו. הספר הופיע בכמה מהדורות,
תורגם לצרפתית, איטלקית וגרמנית והביא לו תארי כבוד רבים.
תרומת פ׳ למחקר בחשמל התבטאה בעיקר בתחום המישוג וההצגה.

הוא קבע את המונחים חשמל
"חיובי" ו" שלילי" ו״בטריה",
והציג את עקרונות זרימת
החשמל בצורה פשוטה וב¬
הירה• מפורסמים השגיו ב¬
הברת האופי החשמלי של
הברק (ע״ע, עט׳ 930 )
והמצאת כליא־הברק —
עמוד־מתכת מחודד בראש
הגג — המוליך את החשמל
שבברק לאדמה.

איש־הציבור וה¬
דיפלומט ( 1727 — 1785 ).
פ׳ התעניין בבעיות ציבו¬
ריות וחברתיות כבר בצעי¬
רותו. ב 1727 הקים בעיר
מושבו, פילדלפיה, מועדון
( 110 ״ 1 [) לאנשי־עסקים ו־
אנשי־ציבור, שם דנו בש¬
אלות מדיניות, מוסר ועס¬
קים. מועדון זה נחשב לאבי
המועדונים דוגמת ה״רוטרי"
בן־ימיגו. פ׳ גם חידש בתחום השירותים הציבוריים, והצעותיו להקים
טפריה ציבורית ( 1731 ), משטרה בשכר דחידת מכבי־אש, התקבלו
רובן והתגשמו. ב 1744 ייסד את "האגודה הפילוסופית האמריקנית"
ושימש כנשיאה עד סוף ימיו. ב 1751 הקים את "האקדמיה של
פילדלפיה", מפנה עתידה היתד. להתפתח אוניברסיטת פנטילוייניה,
פעילותו הפוליטית החלה ב 1736 עם מינויו לפקיד אסיפת־הנבחרים
של פנסילוייניה! ב 1751 הוא נבחר לאסיפת במקביל כיהן מ 1737
עד 1753 כמנהל הדואר בפנסילוייניה ופרש מתפקיד זה כדי לשמש
מנהל שירותי הדואר לכל המושבות בצפון־מזרח אה״ב.

ם׳ פעל לאיחוד המושבות האנגליות באמריקה ותרם רבות ליישוב
הניגודים ביניהן. תכניתו לאיחודן על בסיס פדרלי נתקבלה ע״י
קונגרס שהתכנס באולבני ( 1754 ), אך נדחתה ע״י המושבות עצמן
מחשש לאבדן עצמאותן. מ 1757 עד 1773 הקדיש ם׳ זמן ניכר לייצוג
פגסילדיניד, ומושבות אחרות בלונדון, בה הכיר את ד. יום׳ א. סמית
וא. ברק (ע׳ ערכיהם) וכתב מאמרים בעתונות הבריטית. פ׳ השתדל
למנוע קרע סופי בין אנגליה למושבות, אך לבסוף הגיע למסקנה
שהעימות הוא בלתי-נמנע. הוא חזר לפילדלפיה ( 1775 ) דום לאחר
בואו נתמנה ציר ל״קונגרם הקונטיננטלי השני" (ע״ע ארצות־הברית,
עט׳ 161 ). בקונגרס זה נבחר פ׳ ליו״ר ועדה להשגת תמיכה במושבות
האמריקניות בחו״ל. הוא תרם גם לניסוח הצהרת־העצמאות האמרי¬
קנית וחתם עליה. בספטמבר 1776 שלח אותו הקונגרס לפאריס לשם
השגת חוזה לשיתוף־פעולה בתחום המדיני, הצבאי והכלכלי בין
אה״ב לצרפת. תכונותיו הדיפלומטיות, וכן תבוסת האנגלים בשני
קרבות םךט 1 גה ( 1777 ), עזרו לו להשיג את העזרה המבוקשת. בצרפת
נבחר לחבר ה״אקדמיה״. פ׳ חזר מצרפת ב 1785 כשהוא בן 79 , אך
המשיך בפעולתו הציבורית — השתתף בוועדה להכנת החוקה האמ¬
ריקנית ועמד בראש האגודה למען ביטול העבדות.

פ׳, הפודיטני המתון, פיתח רעיונות מהפכניים בתחומים רבים
ושונים, ומספר מסותיו על נושאים ציבוריים, דתיים, כלכליים, מדי¬
ניים ופילוסופיים היה רב מאד. פ׳ גילם צירוף נדיר של תאוריה
ופרגמטיזם. במותו היה פ׳, בצד ג׳. וושינגטון, האמריקני הידוע ב¬
עולם• ב 1771/88 הופיעה אוטוביוגרפיה שלו (עד 1757 ). המהדורה
האחרונה י״ל ב 1944 .

כתביו ([, 31 01 00 ז 3 לנ^ 1 .¥\״ 1 :. 1 ) 0 ] . 8.8 01 $) 0 <ן 3 ? 116 ־ 1 ׳) י״ל

326

£121

־ 007 *£

1£ :> 2 ו 1£11 ז 11 .\).

80 * (116X631 01 01(111

1 7 3 3 >

**!)*׳#*מ "מ

4 * 41 ?

***ן 041 *€.! 11 * 6 *£ * 111 1 * 1 ** 90 >* •*ן♦ ־ 1 ( 15

6911 *׳ 1 1 <י* ס * 411 * 1 * 0 *ע

.'#ו״'*! 44 * 1 ןחיה־£ 4 * 1 %

ן 0£ ( 0 * 10 < 0 **"*א 4 \|

•*• 311,1 *!.■< , 11 •<*

11

:!,[!,״!־!״.ז , 3 * £11101 ,•.׳";*!א".! ־ירד

,*סס**! *".!ץ ,..ורו !""•ג •< 1 ו

£**/! .אי * 40061 ? 11 ( 20411 [*"*""י

.,* 14 ^. 1 * 414 ) )ס *•י , !־

*)ץ©? 4116 0010 ) 11 ?

,!**•£ **/ 4 *)״ 7/4110 ) 03 *• 41 * 144 * 114 •

4 ל) 1 ( 44 י*^ 1 •יוזג) 10 ^*)י 10 ״**וו 114 ל

0 * ■י׳י׳סי 3 ,/*** 81 *״ 4/4 (

^ _ - - _ ר

**א ♦*'* ע י^ו 014 ) 3 ■• 4.4 ״?

שער ,רא^מנדו ש? ריצ׳רר הססכו"

327

פרנקלין, בנג׳מץ — פרנקפורט על נהר אודר

328

( 1959 — 1972 ) ב 17 כר/ ומספרם עתיד להגיע ל 40 . בעבר׳ י״ל
אוטוביוגרפיה, מבחר מסית ומכתבים, תשי״ד,

0. 001 6 ת 3 ־] 0 ,¥\ .ע ; 1946 ,.* 3 . 015 ־ 842111 .// ; 1938 ,.*/ . 8 ,(] 6 ־ ,

8. /•'. 0/111 0 81$/1010/1 ) 81 0/11 . 8 ,( 001161 . 8 . 1 ; 1954 .) 11 ) 0 ) 8 £ה ,
1956; 8.1. 011964 ,$■ 1 ) 11 * 1 / 0 ;,״/ג מג 1 ) 1 /) 11 /^ 111 ! ,. 8.8 ,־נ 1£6 ] 3 ־ ;

0. 510111 ת 1 ת־ז 11 ־ 1 ;* 1969 ,ץ׳!: 8 111 1 £/ 1 )/ 80 ?ז 1 !/!!/ 1 !/ 01 11/18 . 8 . 8 , 211 ־ £,
111/ '1111/1 10/10 [1,11/11 10^11/1/1$; 11 81(10 8001( 01 8. 8., 1971;

0. 01 1 /! 01 // 1/1£ ! 0 ] 0$ )\ /[/ " 7 , 8015,011 ) 6 ) 1111 ־ X1011 1/1 /!/)](/[! 1974 ,ס ;

8. 060£ . 31 א) ] 11 )/ 01.1 }ס /) 1 /ק 10$0 ! 1 /׳! ,. 8 . 8 , 1100 ־ 831 . 8 - 14311 .ן .,

0X1^11), 1975.

א. גל.

פרנקלץ, סר ג׳ון — 130141111 ? 101111 ־ 811 — ( 1786 — 1847 ),
ימאי וחוקר אנגלי. הצטרף לצי הבריטי בהיותו בן 14
ונטל חלק בקרבות טרפלגר ונידאורלינז. ב 1818 השתתף במשלחת
לארקטים (ע״ע) שניסתה להגיע לקוטב הצפוני. בשנים 1819/22
ו 1825/27 עמד בראש שני מסעי־מחקר יבשתיים גדולים לאורך החוף
הארקטי של אמריקה הצפונית (שם, עם׳ 305/6 ). ב 1829 הוענק לו
תואר אצולה וב 1836 — 1843 היה מושל טסמניה (ע״ע). בתקופה זו
ביקש הצי הבריטי למצוא את המעבר הצפוני־מערבי — נתיב ימי
שחשבו שהוא קיים בין מפרץ בפיו במזרח לים בלפורט במערב.
מעבר זה עשוי היה לקצר את הדרך בין האוקיאנוס השקט לאוקיאנוס
האטלנטי. במאי 1845 יצא פ׳ למצוא את המעבר ואתו שתי אניות:
״טרור״ ו״ארבוס" ובהן 129 איש. האניות הפליגו ממפרץ בסין
מערבה ונעלמו. ב 1847 החלו לצאת בעקבותיהן משלחות־הצלה
!מספרן הגיע לבסוף ל 40 ), אך רק ב 1859 נתגלו שלדים ויומנים
ונאספו עדויות אסקימואים. נתברר כי האניות הפליגו מים בפין
מערבה, הצפינו בתעלת ולינגטון וחרפו באי ביצ׳י. לאחר החורף
הפליגו דרומה דרך מצרי פיל ום׳ ובספטמבר 1846 נלכדו כקרחונים
ליד האי קינג דלים. פ׳ ו 24 אנשים גוועו בקור ביוני 1847 . יתר
חברי המשלחת נטשו את האניות שנמחצו כקרחונים באפריל 1848
וצעדו דרומה, אך כולם נספו. רק ב 1904/6 הצליח ר. אמונדסן(ע״ע),
לראשונה, לעבור לאורך המעבר הצפון־מערבי.

ם׳ תיאר את שני מסעותיו היבשתיים בפרסומים שהופיעו ב 1823
וב 1828 .

,< 1 ת־ 31 ״ 1 . 0 ; 1939 ס&ז}/ 151 ^ 1 8.5 ./ ׳מ$ ,?ב 1 זץ 0 1 [ .מ

. 1956 ,^ 0 ^ 0 ^

פר 1 קפוךט, — 1 ת 14£0 ת 3 ז? 1 ־ 11 ) £16 — ( 1897 — 1954 ),

ארכאולוגי ומזרחן יהודי, יליד אמסטרדם. למד היסטוריה,

מצרית עתיקה וארכאולוגיה, בלונדון ובלידן. ניהל חפירות במצרים
(אבידוס, תל־אל־עמרנה וארמנט) ב 1924 — 1927 , ואח״כ בעראק
(תל־אסמר, ח׳פג׳ה וח׳ורסאבאד) ב 1929 — 1937 . הורה באמסטרדם
( 1932 — 1938 ) ובשיקאגו (מ 1932 ), והיה מנהל המכון המזרחני
באוניברסיטת שיקאגו(עד 1948 ). מ 1949 עמד בראש "מכון ורבורג"
של אוניברסיטת לונדון והיה פרופסור לארכאולוגיה ולתולדות
התרבות הקדם־קלאסית.

מתיאור פריטי חפירותיו בשני המוקדים של העולם הקדום,
מסופוטמיה ומצרים, ומיישום לקחי ממצאיו לבעיות סתומות בתולדות
שני האזורים האלה, עבר לתיאור המזרח הקדום בכללו. ס׳ פיתח
גישות הומניסטיות־פילוסופיות־אסתטיות מובהקות שחרגו מעיסוקו
כארכאולוג, תכה לתהילה רבה על תאורו את תרבות המזרח הקדום
כרצף רוחני־תרבותי אחד, וכסינתזה של שתי תרבויות — המסופו¬
טמית והמצרית — נפרדות אמנם, אך משפיעות אהדדי.

מספריו: 251 ? ז 63 "< 1:116 0£ ץ־ו 0116 , - 171 ־ 31 ? ״ 1 1165 ) 810 ("מחקרים
בקרמיקה הקדומה של המזרח הקרוב״), 1 ־ 11 , 1924/27 ; ( 8:51111 ״;.?

״ 611210 ? ״־ 61 ) 35 ? ־ 1631 < )מ 16 ;)״\ 1 0£ 17 ) 510 \ג ; 15 ) 10 > 1116 {)״ 3
1166 ) 53 < 161 ־ 3.1 ץ) 50016 0£ 1011 ) 3 ־ 11681 ־ 11 6 ?) 35 ("המלכות והאלים;
חקר הדת של המזרח הקדום כשילוב החברה והטבע״), 1955 2 ,1948 ;

״ 611210 ? ״ 13 )^ 2 ? 1 ״ 616 ״ 4 (״הדת המצרית הקדומה״), 1948 ;

״ 1713 )״ 616 ״.^ 0£ 6 ־ 111 ) 1 ־ 1761 )\/ 1131 ) 61166 )״] 116 ) ,ץ 11 (| 50 ס 11 ?? 6 ז 56£0

(עבר׳: ״לפני היות הפילוסופיה, תשכ״ח), 1949 ; 0£ 11 )ז 81 116 ־ 1
) 35 ? ■ 1631 < 6 ?) ״; ״ 10 ) 1123 ; 7 ;ס (עבר׳: "לידתה של הציביליזאציה
במזרח הקרוב", תשכ״ז), 1954 3 ועוד.

, 811111108 תז 510 ג£ ־!גסא )ס 11,11 ז 011 ן) . 8 ./£ ,תשצ&ססהן .ץ׳ - 12 * 0010118 .ח
. 8 . 81 /ס , 00118 ^ 111 ^ ,[ ; 1955 ז (^\^ X

פרנקפורט על נהר ארך ר (־! 0616 ־! 16 ) ״ 2 )־ו״£) 1 ״ 3 ־!?), בירת

'מחוז פ׳ במזרח הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, 63,500
תוש׳ ( 1971 ). פ׳ שוכנת על מדרגה חולית בגדה המערבית של נהר
אודר (ע״ע), במקום שבו קיים המעבר היחיד על הנהר בתחום נרחב
של ביצות. מם׳ יוצאים מס״ב והכביש הראשי לברלין ולגרמניה
המערבית. כ 10 ק״מ מדרום לעיר נמצא נמל־נהר במקום התחברות
נהר אודר עם תעלת אורר-שפרי. פ׳ משמשת כנקודת המעבר הרא¬
שית לארצות אירופה המזרחית. בעיר תעשיית מכונות, רהיטים,
מזונות, נעלים וטכסטילים. פ׳ ניזוקה קשות בהפצצות במלה״ע 11
ושוקמה את״כ בסגנון מודרני. הפרבר דאם־פורשטאט, בגדה המזרחית

של האודר. היה ב 1945 לעיר־ספר פולנית בשם סלוביצה.

▼ ׳.׳

היסטוריה. פ׳ נוסדה במאה ה 13 ע״י סוחרים מפרגקוניה(ע״ע)
במקום מעבר ס!"?) ע״נ אודר. מכאן חשיבות העיר כצומת דרכים,
מרכז מסחרי ומעוז של תרבות הגרמנים במזרח. ב 1253 ניתן לס׳
מעמד של עיר. ב 1368 נצטרפה להנזה (ע״ע). ב 1506 נוסדה בה
ע״י שליט ברנדנבורג אוניברסיטה (שהועברה ב 1811 לבו־טלאו).
במלחמת שלושים־השנה נכבשה העיר חליפות ע״י הצדדים השונים,
אך התאוששה הודות למסחרה המסועף עם פולניה ולירידיה המפור¬
סמים. במאה ה 18 וה 19 שמרה ם׳ על חשיבותה הודות למיקומה ע״נ
אורד ועל הדרכים (ואח״ב— על מסה״ב) שקישרוה עם המזרח ועם
ברלין, אולם ירידי ליפציג וברסלאו האפילו על ירידיה.

יהודים. מ 1294 ידוע הסכם בין 10 שוחטים יהודים לבין קצבי
העיר. היהודים הורשו לדור רק בשכירות, במרכז העיר, והם עסקו
בהלוואה בריבית ובמסחר זעיר. ב 1399 רכשו שטח לבית קברות גדול.
ב 1506 נהרס ביהכ״ב, ועל מקומו הוקמה האוניברסיטה. ב 1510 וב-
1573 גורשו היהודים מכל ברנדנבורג (ע״ע), ובכלל זה מם׳. אט־אט
הותר ליהודים לשבת בם/ תחילה באופן ארעי, בתקופת היריד,
ואח״כ בקביעות. ב 1678 נרשמו 2 יהודים ללימודי רפואה באוניבר¬
סיטה. מספר התלמידים היהודים באוניברסיטה גדל בקביעות, ובין
1739 ל 1810 למדו בה 130 יהודים, רובם מפולניה. עם התפשטות
הרפורמה הקים המיעוט האורתודוכסי קהילה לעצמו, שהתקיימה עד
1934 , ואז שבה ונתאחדה עם כלל הקהל. ש. הולדהים (ע״ע) הרפורמי
היה רב העיר בין השנים 1836 — 1840 . ב 1861 ייסד ח. צ. לוריא
(ע״ע) אגודה ליישוב א״י. בין 1928 — 1936 היה איגנץ מיבאום רב
העיר. הקהילה מנתה 60 משפחות ב 1806/7 , גדלה עד 891 איש
ב 1880 וירדה ל 586 ב 1933 ול 168 ב 1939 . במלה״ע 11 נשלחו רוב
היהודים למחנות. ב 1958 היו בם׳ כ 200 איש, אך הקהילה הלכה
ונעלמה לאיטה.

דפוס עברי פעל בפ׳ החל מ 1677 , בבעלות י. כ. בקמן, שהיה נוצרי
ופרופסור באוניברסיטת פ׳, בשנים 1697/9 נדפסה בם׳ מהדורה חשו¬
בה של התלמוד, בהשקעתו הכספית של ב• להמן (ע״ע), ומהדורות
אחרות נדפסו שם בשנים 1715 — 1722 ו 1736 — 1739 . סמוך ל 1740 עבר
הדפוס לבעלות פרום׳ גרילו־, ובתקופתו היה זה הדפוס העברי המרכזי
לגרמניה ולמזרח-אירופה. ב 1813 עבר הדפוס לבעלות יהודית.

עם התמנות ר׳ יחיאל ריכל חסיד לרב הראשון של ברלין (ע״ע,

עמ׳ 772 ), ב 1714 , נקבע כי לאחר מות גיסו, ר׳ אהרן, שהיה אז רבה
של פ/ יירש את משרתו, אך ינהל את רבנותו הכפולה מברלין.
מצב זה נמשך עד 1762 , שנת מותו של ר׳ דוד פרנקל (ע״ע) בברלין.
אז נבחר הרב גרשון לנדסברגר לרב בפ ׳ , ואחריו פעלו ברבנות

329

פרנקפורט על נהר אודר — פרנקפורט על נהר מין

330

העיר, בין השאר: ר׳ שמואל הירש לוין (ע״ע! 1772 — 1780 ), הרב
יוסף תאומים (ע״ע) בעל ״פרי מגדים״ ( 1781 — 1792 ) והרב יהודה
ליב מרגליות (ע״ע! 1805 — 1811 ).

^ 11471 ! ' 554 ס[ 11 ? 1711111 > ■ 1 ) 151/1 1 > 14 ן . 14 ) 511114/11 ) 5£ 01 11 05 ׳, 11 011 , 1 ־ 1 :,,ו> 1 . 0

. 14 11411£ > 011111 ,^וזו 111 ז 8 . 8 ; 1934 ,( 8, X מ 1 ו $011 ז £0 מ 111€ ותג? 0815011£ [)

,( 1 {■.<4.4.0. (£80'^'], ^,XXX ך 4 1 ) 1 )}( . 1417 ) 4 ( . 4 (/) £1 ) 11 ' 21 )?

. 4 . 4 . 0 >.} ח ! 1 ) 1 )} 1 ) 4 ! 1 /> 1 /) 11 ? . 1 </) 1 / 1 ) 1 > ? 11 ! ■. 1111 ) 5 ) 0 7.141 ,. 18 ; 1936

; 1955/6 — 1953/4 ,( 1-11 , 6 ־ 80011101 1 >ח 1 ; < 1 )קגזי) 0 ו 1 ג 811 תו 5108165 )

,( 3011 , 18601 ) . 0 ) 1/1 011 .? 111 )) 14/411411 ? 14/14/1 ) 1 4 > / 0 15 ) 11 ) 0 ,. 18

. 1966/8
י. קר. - ה. 01 .

פו־גקפוךט על גהר מין ( £431.1 י״ג 1 ז £11 ! 1 ת 3 ז?), הגדולה
בערי מדינת הסן (ע״ע) בגרמניה המערבית, 670,000
תוש׳ ( 1972 ). נוסף להם עוד כ 90,000 זרים (בעיקר יוגוסלווים,
איטלקים, תורכים, ספרדים ויוונים).

פ׳ שוכנת ע״נ הין(ע״ע), בצומת דרכים ראשי בגרמניה הדרומית.

ליד העיר חוצה הנהר מין את הבקע של הרינום (ע״ע), שאליו
הוא מתחבר ליד הינץ (ע״ע), במרחק 30 ק״מ מדרום־מערב לם׳.
הנהר ועמקו משמשים ציר ראשי לתנועה ממזרח למערב, ובקע
הרינוס יוצר את ציר התנועה של כל אירופה הצפונית-פערבית
מצפון לדרום. ליד פ׳ מתפצל הציר לשני סעיפים: אחד נמשך לאורך
הנהר רינום צפונה־מערבה אל ארצות השפלה, והשני — לאורך
הבקע — צפובה־מזרחה, לעבר האנובר, הים הצפוני והים הבלטי.
בם׳ 2 נמלי־נהר: הנמל המערבי (נפתח 1886 ) והנמל המזרחי
(נפתח 1912 ). ב 1972 הגיעה כמות המטענים בנמלים ל 7.4 מיליון
טון. כן נמצאים בפ׳ תחנת הרכבת הגדולה ביותר באירופה ( 850
רכבות ליום), הצומת הגדול ביותר של כבישים מהירים באירופה
("צלב פ׳"), ונמל התעופה הגדול בגרמניה, שהוא השני בגדלו
באירופה בכמות המטענים ושלישי בתנועת הנוסעים.

מעמדה של ם׳ עשאה למרכז ירידים כבד ביה״ב, ומהמאה ה 16
ליריד המרכזי בתחום הדפוס. "יריד הספרים" השנתי המתקיים
בה הוא הגדול בעולם, ונוסף לו מתקיימים ירידים מקצועיים רבים
ב״מרכז הירידים״. עם הקמת הבורסה ב 1585 היתה פ׳ למרכז
המסחר והכספים של גרמניה. פ׳ היא מושב הבנק הפדרלי של
גרמניה, הנהלת מסה״ב הארצית, הספריה הלאומית ומספר רב של
מוסדות מדינת הסן. ענפי התעשיה הראשיים הם: ייצור כימיקלים,
מכוניות, מכשירי אלקטרוניקה, מכונות ודפוס.

הגרעין הפנימי של העיר (שהיה מוקף חומה מהמאה ה 16 )
שוקם אחרי מלה״ע 11 כמרכז עסקים בסגגץ מודרני. בם׳ שרדו
בניינים היסטוריים וכמה מהם שוקמו (הקתדרלה, המגדל הרומי).
בתחום המרכז הוקמו גם מוסדות תרבות: אופרה, שני תיאטרונים,
תיאטרונים פרטיים רבים, ספריות ומוזיאונים. בם׳ נולד גתה ועל
שמו נקראת אוניברסיטת פ׳ ( 17,960 תלמידים ב 1972 ).

בשנות ה 60 בוצעו מפעלים גדולים לחידוש פני העיר גם מחוץ
למרכז. החשובים שבהם: בניית הרכבת התחתית והקמת "העיר
הצפונית־מערבית״, עיר מגורים מתוכננת שבה כ 30,000 תוש׳.

י ־ 1£1 חגז£־ 1 ; 1964 467 הסה^ה* 7 ! 1 ) 11 * 1 ,' €1 < $161 . 0

^.-1^x1^017, 1970*.

י. קר.

אמנות. פ׳ עשירה במבנים, ובמיוחד בכנסיות, מתקופות שובות,
שרובם ניזוקו במלה״ע 11 . הקתדרלה ע״ש ברתולומאום הקדוש
( 1239 ) נבנתה על שרידי מבנה מן המאה ה 9 : המבנה, כפי שהוא כיום,
הוקם במאות ה 14 —ה 15 ובסוף המאה ה 19 . כנסיית לאונהארד הקדוש
( 1219 ) נבנתה מחדש בשנים 1430 — 1536 . כנסיית ניקולאי הקדוש
שבכיכר רמרברג (״הר־הרומאים״) היא מן המאות ה 13 —ה 15 .
באותה כיכר נמצא גם בית־העיריה, מן המאה ה 14 , ולצדו מבנים

רבי-קומות שהוקמו א¬
חרי מלה״ע 11 . בקרבת
הכיכר נמצאת כנסיית
פאול בעלת החשיבות
ההיסטורית (ר׳ להלן),
שנבנתה ב 1833 בסגנון
קלאסיציסטי. מהחומה
שבה הוקפה העיר הע¬
תיקה במאה ה 14 נותרו
3 מגדלים, שהיפה ב¬
כולם הוא מגדל אש נ-
היימר העגול ( 1426 —
1428 ). ממוזיאוני פ׳:
מוזיאון שטדל לאמנות,
מוזיאון זנקנברג למדעי-
הטבע ובית הולדתו של
גתה (שוחזר אחר ה¬
מלחמה), שלידו מוזיאון־
גתה וספריה.

היסטוריה. בשטח פ׳ נמצאו שרידי יישוב רומי. הפרנקים
חצו את המין במעבר (גרמ׳ — זזט?) שבמקום, ושמם נקרא עליו
( 4 ז! 1 ) 0 ח.״״ 3 ז- 1 ). קרל הגדול בנה טירה בפ׳ ויורשיו חרבו לשבת
בה! היא היתה למעשה לבירת פרנקוניה (ע״ע) המזרחית (גרמניה),
ואולם רק במאה ה 12 התפתח היישוב סביב המצודה. ב 1152 נבחר
בם׳ פרידריך 1 (ע״ע) לשליט גרמניה, וב 1356 נקבע ב״בולת הזהב"
(ע״ע גרמניה, עמ ׳ 430 ) ששליטי "הקיסרות הרומית הקדושה"
ייבחרו תמיד בס׳! מ 1562 נערך בפ׳ גם טקס הכתרתם.

עד תחילת המאה ה 13 משל בעיר שר הטירה, ואח״כ נציב הקיסר.

ב 1311 הוחלף הנציב בראשי-עיריה נבחרים. פ׳ קיבלה זכויות מכמה
קיסרים, וב 1375 היתה לעיר קיסרית חפשית. ב 1533 הונהגה בפ ׳
הרפורמציה, ואח״ב נתנה מקלם לפרוטסטנטים נרדפים מארצות־
השפלה ומאנגליה. במאה ה 16 התפתחו בה הדפוס והבנקאות ונוסדה
בה בורסה. בשנים 1611 — 1616 התנהל בה מאבק בין המון העם.
בהנהגת ו. פטמילך ( 811011 !״£?), לבין הפמריצים ששלטו בעיר, עד
שבהתערבות הקיסר ניצחו הפטריצים: ור׳ להלן, יהודים.

ם׳ נכבשה בידי צבאות צרפת המהפכנית, ב 1806 נמסרה לדלברג
!ע״ע) וב 1810 נהיתה לבירת "דוכסות פ׳". אחרי מפלת נפוליון חזרה
והיתה לעיר חפשית ובה נקבע מושב מוסדות "הברית הגרמנית".
במהפכת 1848 התכנסה בפ ׳ , ב״כנסיית פאול", האספה הלאומית ש¬
ביקשה לאחד את גרמניה (ע״ע, עט׳ 449 — 451 ). ב 1866 התייצבה
לימין אוסטריה במלחמתה בפרוסיה, ובעקבות המפלה סיפחוה הפרו¬
סים. כלכלת העיר התפתחה מאד עם תיעול המין ובניית נמל, מס״ב
וכבישים. במלה״ע 11 נפגעה פ׳ בהפצצות, אך שוקמה אחרי המלחמה,
ב 1945 נהיתה למרכז שלטון־הכיבוש האמריקני וב 1948 למרכז השל¬
טת האמריקני־בריטי בגרמניה, עד שגרמניה המערבית היתד. למעשה
למדינה ריבונית לכל דבר ( 1955 ).

; 1919 — 1910 , 1-111 ז* 4 . 1 /^ 0 .מ

. 1966 ,. 4 !.*>.£ 141 * 31 ? 46 . 50/1 ^ 0 ,ש 80111 .?

מ.

יהודים "הבאים ליריד של גוים בוורנקבורט" נזכרים לראשונה
בתחילת המאה ה 12 , בדברי ר׳ אליעזר בן נתן (ע״ע). נכדו, ר׳
אליעזר בר׳ יואל הלוי מבונה (ע״ע), בא לפ׳ כדי לשחרר יהודים
״תפוסים״. רשימת מם קיסרית מ 1241 מעידה על קיום קהילה בס׳.
ב 1241 נרצחו בפ׳ קרוב ל 200 יהודים על שניסו למנוע אדם מהתנצר,
והקהילה נתבטלה. ב 1251 שבו יהודים לפ׳ וב 1288 נזכרת קהילה
ולה ביכ״נ ומקווה. בתי היהודים נמצאו בקרבת הגשר ובמרכז העיר,
ופרנסתם היחד. על הריבית. מ 1311 כללה העיריה את היהודים בספר-

פרנקפורט ע״נ סייז: סבס אל ניכר רסרפרג:
מימיו — "כנסיית פאול" (צילם פ. נונטר;
ארכיון עיריית פרנקפורט)

331

פרנקפורט על נהר מין — סרנקפדרמר, דוד

332

האזרחים, והקיסר הכיר במנהג זה ובחובה להגן על היהודים ( 1331 ) ;
כך ניצלו יהודי פ׳ ב 1337 מחבורות ארמלדר (ע״ע). ביוני 1349
מסר הקיסר קרל /י! את היהודים ורכושם לעיריה תמורת 20,000
מארק; כעבור חודש נרצחו כולם בידי הפלאגלאבטים (חבורות של
מלקים את עצמם כדרך לחזרה בתשובה), והעיריה החרימה את
רכושם. ב 1360 הותר ליהודים לשוב, אך זכות הישיבה חודשה
מדי שנה והוגדרה ע״פ תקנון חמור. ב 1462 נקבע גטו (ע״ע), מוקף
חומה, ע״ם דרישת הקיסר פרידריך 111 . מספר תושבי הגטו גדל
מ 110 ב 1463 ל 900 ב 1569 ול 3,000 ב 1600 . בתי חגטו נצטופפו
וגבהו והמקום נודע באפלוליתו ובעיפושו.

למרוח התנאים הפנימיים, מלחמות האיכרים ומלחמות הדת
שגשגו חיי הרות בקהילה, וישיבתה היתה מרכז תורני. בם׳ נערכו
כינוסים רבניים חשובים וביה״ד שלה היה מהחשובים בגרמניה. בפ׳
התפתח מנהג מקומי, שבגלל חשיבות הקהילה נתפרסם בכל אשכנז
כמנהג בעל ערך עצמי> — וע״ע הן, יוסף (יוזפא) בן פנחס זליגמן.
רבני פ׳ נתפרסמו באשכנז ומחוצה לה, ביניהם: ר׳ ישעיהו הורוביץ,
בעל ה״של״ה", ר׳ יהושע פלק, בעל "פני יהושע", ר׳ פנחס הורוביץ
ור׳ נתן אדלר (ע׳ ערכיהם).

ההתבססות הכלכלית של היהודים, בחסות האצילים והעיריה,
היתה לצנינים בעיני העם והגילדות, ובעת הכתרת הקיסר מתיאס
( 1612 ) הגיש פטמילך עצומה שדרשה לצמצם את מספר היהודים
ולהגביל את עסקיהם. התסיסה גברה והמון פרץ לגטו ובזזו כליל
( 1614 )! פטמילך התיר ליהודים לצאת מם׳ בשלום. כעבור שנתיים
הוצא להורג והיהודים שבו בתהלוכה מפוארת בחסות קיסרית. לזכר
המאורעות חיבר אלחנן (ע״ע) בן אברהם הלן את "מגילת וינץ"
ומדי שנה חגגו בפ׳ את ״פורים וינץ״ (וע״ע יידית, עמ׳ 799 ).

תקנון 1616 הגביל את מספר בתי היהודים ל 500 ואת מספר הזו¬
גות הנישאים ל 12 בשנה; הדבר הביא להגירת צעירים מם׳ לישיבות
פולניה. ב 1694 נרשמו בם׳ 68 סוחרי בדים ובגדים, 37 שולחנים,
30 סוחרי מזון, 10 מודים, 5 חזנים, 4 שומרי לילה וכן סופרים
ודיינים. רוב היהודים עסקו במסחר למרוח הפרעת הגילדות. ב 1711
נשרף הגטו, ור׳ נפתלי הכהן כ״ץ (ע״ע) הואשם שתוך עיסוקו בקבלה
מעשית גרם לתבערה. בראש הקהילה עמדו משפחות מעטות, עשירות
ומיוחסות, בעוד מרבית היהודים היו עניים מרודים. המאבקים על
השלטון היו גועשים, והמועצה ואף הקיסר התערבו בהם. במלחמת
1726 נהרס הלק מהגטו והפליטים נקלטו בכל חלקי העיר. תחת
שלטון צרפת בוטלו ההגבלות על היציאה מהגטו( 1798 ). ב 1811 העניק
דלברג (ע״ע) ליהודים שוויון מלא. תמורת סכום מסוים, ומשרות
עירוניות נפתחו בפניהם! וע״ע ל. ברנה. לאחר מפלת נפוליון בוטל

השוויון. בפרעות הפ 1
ר,פ! (ע״ע) שימש בית
רוטשילד (ע״ע), שסי¬
מל את כוח הממון
היהודי העולה, מטרה
מיוחדת לפורעים. ב-
1864 זכו היהודים ל¬
שוויון.

ב 1804 נוסד בם׳ בי״ס
יהודי מודרני, פילאג־

תרופין (- 1111301111:0 ?

10 ק), שהיה מוקד ל¬
שוחרי ההשכלה והר¬
פורמה, ובראשם י. מ.

יוסט (ע״ע), מיכאל
קריצנאך, מיכאל הס

פרנקפורט זן"; מיין: חנוכת ביהכ״נ הראשי,

1800 (הועלה כאש ב ואחרים. יד הרפורמים

גברה בהתמדה במוסדות הקהילה. ב 1848 התארגנה קהילת החרדים
"עדת ישורון", אשר הזמינה את ש. ר. הירש (ע״ע) לכהן כרבה
( 1851 ). מעשה זה היה צעד ראשון לקראת פילוג רשמי, שקיבל
גושפנקא חוקית רק ב 1876 (ע״ע גרמניה, יהודים, עט׳ 500 ). כדי
לנטרל את השפעת הירש הוזמן רב אורתודוכסי, מ. הורוביץ (ע״ע. 7 ),
לכהן כרב הקהילה הראשית.

הקהילה הנפרדת, שנתמכה בכסף ע״י בית רוטשילד, שימשה
אב-טיפוס לקהילות דומות בערים אחרות בגרמניה, ובתוכה נוצר
הדגם ה״נאו־אורתודוכסי" שהיה נפח בקהילות גרמניה עד השואה.
הפולמוס על ה״פרישה", שהתנהל בעיקר בין הירש לי. ד. במברגר
(ע״ע), הסעיר את היהדות הדתית בגרמניה ומחוצה לה. אחרי פטירת
הירש שימש ש. ז. ברויאר (ע״ע) כרבה של "עדת ישורון", ואחר
פטירתו, ב 1926 , התנהל ויכוח חריף על בעיית הירושה, שבו התנגד
י. רוזנהים (ע״ע), למועמדותו של אחד מבני משפחת ברויאר. לבסוף
נבחר הרב יוסף הורוויץ, שהיה רבה האחרון של "עדת ישורון".
הרב האורתודוכסי האחרון של הקהילה הגדולה, אחרי הרב ד״ר
נחמיה גובל, היה ד״ר יעקב הופמן, ששימש אחרי עלייתו של היטלר
כבא־כוח היהדות הדתית בהנהלת "הנציגות הממלכתית היהודית
בגרמניה".

יהודי פ , נטלו חלק חשוב בפיתוח הכלכלי של פ׳ במאות ה 19
וה 20 , במיוחד בבנקאות, בבורסה, במסחר ובתעשיה הקלה. הם היו
גם פטרונים לחיי האמנות והתרבות בעיר. עד 1901 היה בפ' משכן
בנק רוטשילד. והשפעתו היתה רבה מאד. העתון המפורסם - 13011 ?
2601108 161 ״!£ נוסד ב 1878 ע״י ליאופולד זונמן, והשפעתו ניכרה
בכל גרמניה. האוניברסיטה בם׳ הוקמה ב 1912 , בעיקר בעזרת
פטרונים יהודים. הורו בה יהודים נודעים כפ. אהרליך, פ. אופנהימר
ומ. בובר (ע׳ ערכיהם). מוסד מיוחד במינו היווה ה 6111-113115 ^ 1
בו לימדו מ. בובר (ר׳ כר' מיל/ עט׳ 620 ), פ. רוזנצויג (ע״ע) ואח¬
רים, ובעלי חשיבות רבה היו גם מוסדות החינוך האחרים, של
הקהילה הגדולה (ה״פילאנתר 1 פיך) ושל "עדת ישורון". הקהילה
שאוכלוסייתה הגיעה ל 3,300 נפש ב 1817 ( 10% מהעיר), גדלה ל 7,600
ב 1867 , ל 19,500 ב 1895 וליותר מ 30,000 ב 1930 (כ 5.5% ).

באפריל 1933 פוטרו עובדי מדינה ועיריה ממוצא יהודי, ואז
הרחיבה הקהילה את פעילותה בתחום הדת, החברה, החינוך
והתרבות, והקימה שירותי תעסוקה, הכשרה מקצועית והגירה. באוק¬
טובר 1938 גורשו בעלי נתינות פולנית. ב״ליל הבדולח" נשרפו
בתכ״ג, בת״ס ומוסדות הקהילה, והגברים נשלחו לדכאו ולבוכנוואלד.
ב 17.5.1939 היו בפ ׳ 14,460 יהודים. כ 10,000 נפש נשלחו למחנות
השמדה ב 10 משלוחים, עד 30.9.1942 .

אחרי המלחמה נתארגנה קהילה חדשה מפליטי השואה ויורדים
מישראל. הקהילה מנתה כ 2,560 איש ב 1959 וכ 4,350 ב 1970 . ב 1965
נפתח בי״ס יסודי, הראשון של יהודי גרמניה אחרי השואה, וב־
1968 — בית אבות גדול. יש לציין את המחלקה העברית של הספריה
העירונית של פ/ המחזיקה באוסף עברי־יהודי מהגדולים באירופה,
ושבה פעל א. פרימן (ע״ע).

מ. ה. הורוויץ, רבני פ׳, תשל״ב ן 114071 ( 407 $0/110/110 0 ס ,־] €211€ גז 1,1£

, 111106 >.£! 117107 [}[ח £74 066 ,ן 1 :><!ז 11 ^ 0 ; 27 — 1925 , 1-11 ,. 14 .£ 171

-ז 6 ז$ ,£ — זו 101 *הז 1£ )מ\ 2 .ס ; 68 — 1963 11 ־ 1 , 1 ) 1140110 ( 1 > 11 ז 1 > 71 זז 00 ; 1930

, 114071 ( 117107 (}/ 171 > £7 466 110/110 ( 0 ^ 06 %117 1477101710 } 001 ג (.צ 1 ) 6 ) £ת 11

- 01111107 ! £, 1/170 >[ 72/111714071 ) £101 .? ; 1963 , 1945 —? 193

. 1974 ,. 1 . 14 ).£ " 1$7061 171 £0111011140

א.ש.~או.

פו־נקפורטר, דוד (נר 1909 , דארוואר [קרואטיה!), יהודי
שהתנקש במנהיג נאצי. בנו של רב, למד רפואה בגרמניה
והיה בה עד לעליית הנאצים לשלטון ולתחילת רדיפות היהודים. את
לימודיו המשיך בשוויץ. ב 4.2.1936 ירה בו. גוסטלוף ( 11116101 ^
10££ .> 0113 ), ראש הסניף השוויצי של המפלגה הנאצית, והרגו.

333

פרנקפורטר, דוד — פרס: צומח; חי

334

ביהמ״ש המקומי דן את פ׳ למאסר של 18 שבים והיה כלוא כמעט
9 שנים. אחרי תבוסת גרמניה ניחן, אך גורש משוויץ "עולמית , /
עלה לא״י ופרסם ספר על חוויותיו ושמו ״נקם״, תש״ח. ב 1969 בוטל
צו הגירוש ום , ביקר בשוויץ. בישראל הועסק במשרד הבטחון.
וע״ע ה. גרינשפן (כרך מילואים).

. 1937 ,))/ן-ו 1 ו/\ * 041/0 ) 7/1 , 12 ^ 1,118 .£

פתקפוךטר, פיליכס — ^ 1 ;>? — ( 1882 , וינה —

1965 , וושינגטון), משפטן אמריקני יהודי ומנהיג ציוני.

היגר לאה״ב בגיל 12 עם הוריו. ב 1906 סיים את לימודי המשפט
באוניברסיטת הארוורד בהצטיינות רבה. ב 1906 — 1911 שימש עחר
ראשי להנרי סטימסון, התובע למחוז הדרום של ניו־יורק. ב 1911 ,
משנתמנה סטימסון לשד ההגנה, נעשה פ׳ ליועצו המיוחד. ב 1914 —
1939 לימד ם , בפקולטה למשפטים בהארוורד. בעבודתו האקדמית
קבה לעצמו שם של חדשן בעל דעות מתקדמות. הוא התרכז בהבטים
השונים של סדרי הדין, נהלי
אכיפת המשפט הפלילי, סמכות
שיפוטם של בתהמ״ש הפדר¬
ליים ודרכי פעולת הטריבונלים
המינהליים, ובמיוחד קבע הלכה
לגבי השימוש הבלתי־נאות של
בתמ״ש ב״צו מניעה" (ע״ע
סדרי־דין) בסכסוכי עבודה• ב-
1917 נתמנה פ , יועץ ,,ועדת
התיווך" בסכסוכי עבודה ואח״כ
יו״ר ה״ועד למדיניות עבודה
בתקופת המלחמה",
בוועידת השלום בפאריס
( 1919 ), בה שימש יועץ משפטי
לנשיא וילסון, השתתף פ׳ גם
בפעילות הנציגות הציונית; הוא היה הנמען למכתבו המפורסם של
האמיר פיצל (ע״ע, וע״ע א״י. עט׳ 533 ).

פ׳ היה ממייסדי הליגה להגנת זכויות האזרח ויועץ האגודה
להגנת הכושים. ב 1927 לחם בלא הצלחה לזיכוי סקו וונצטי (ע״ע).
מ 1939 שירת ם׳ בביה״מ העלית של אה״ב עד לפרישתו ב 1962 .

בהשפעת ידידו לואי ברנדים (ע״ע) נעשה פ׳ לציוני ונמנה עם
קבוצת ברנדים־מק בוועידת קליוולגד ( 1921 ) ; אך היה מיודד עם
וייצמן כל השנים. ב 1934 ביקר בא״י. בהיותו מקורב לנשיא רוזולט
(ע״ע) השפיע עליו לתמוך בציונות ולראות בא״י פתרון לבעיה
היהודית, ובייחוד לשאלת הפליטים בימי השלטון הנאצי. ב 1942
שימש ם׳ איש־קשר בין רוזוולט לווייצמן ובן־גוריון.

. 8 .מ ; 1960 €%{* הס ' 0101 ^ 51 ,.£ .£ י 5 בת 01 ו 1 'ד .$ . 11

ץי 1 ^ז 013 נ 1 נ 1 ג) .£ 4 ה 0 11 ?/ 1 ?* £00 ; 1962 ,^ 1150 ז 1 הז £6 .£ .£ ,(.[)€)

הס .£ ,¥ , 1 ) 1311 ־ £111 . 8 .? ; 1969 .£ ,־ 1 ^ 83 ״ 1 ; 1967

. 1970 , 1 ז €011 €ה €1 ז $11$ 1€ { 1

מ*

פתע, קונטה, ע״ע בותונדיה, עט׳ 965 .

פרס (בפרסית ממלכה בחלק הצפוני־מזרחי של המזרח

התיכון. שטחה 1,621,866 קמ״ר, מס׳ תושביה 30,329,000
(אומדן 1972 ).

גאוגרפיזז. גאולוגיה, אקלים: ע״ע אירן! צומח, עמ ׳ 333 ! חי. עם׳

334 ; אוכלוסיה, דת, דמוגרפיה, עמ' 335 ; חינוד, עס׳ 336 : כלכלה.

עם׳ 337 ; חוקה ומשטר, עם , 342 ! משפט עמ ׳ 343 ; כוחות מזוינים.

עם׳ 343 ! לשון, עט , 344 ; ספרות, עם׳ 346 ; אמנות. עמ׳ 349 ;
פרהיסטוריה וארכאולוגיה, עמ ׳ 354 ; היסטוריה, עמ ׳ 356 ; יהודים,

עט׳ 379 ; פרסית־יחודית, לשון וספרות: ע״ע.

צומח. צמחיית פ׳ היא עשירת מינים (כ 7,000 מינים, מהם
למעלה מ 2,000 הם אנדמיים או כמעט אנדמיים). לא רק לגבי

מינים אלא גם לגבי סוגים מצטיינת פ׳ בעושר של אנדמיזם צפוף
של קבוצות אוולוציוניות שלמות ורצופות, כגון כ 200 מינים אנדמיים
של הסוג קוסיניה ( 011$1:113 כ>; ממשפחת המורכבים), כ 400 מינים
של הסוג קדד וכר. ם/ בשכנותיה במזרח ובמערב, ידועה כמרכז
חשוב ביותר של התהוות הצמחיה האיו־נרטורנית.

מבחינה ביוגאוגרפית ניתן לחלק את פ׳ ל 3 חבלים שאינם שווים
בגדלם: ( 1 ) התבל ההירקאני הכולל את רצועת החוף לאורך
הים הכספי וכן המדרונות של הרי האלבורז הצופים אליו. חבל זה
הוא קטע של האיזור האירו־סיבירי. תנאיו הגאוגרפיים (ע״ע אירן)
משווים לו אופי אטלנטי ומכאן השפע של מיני הצמחים אוהבי חום
ולחות המצויים בו. הצומח כולל 2 טיפוסים: (א) הטיפוס ההיגרו־
פילי הוא השולט והוא המאפיין את המקומות הטובעניים וגדות
הנחלים של רצועת התוף. לטיפוס זה משתייך גם הג׳ונגל (הסבכה)
של החוף שהוא במקומות מסוימים בלתי חדיר כמעט ומכיל בין
השאר שיחים של תאנה, רימון, פטל, קיסום, זלזלת וכן עצי
אלביציה ואחרים> (ב) הצומח השולט במדרונותיו הצפוניים של הר
האלבורז והחשוב שבהם הוא יער האלון הערמוני(-:>חגז$ג:>
0113 ) 3£ ) והאשור ( 3:1€3 ׳ 1% ץ$ 115 ^ 3 ?) שאליו מתלווים גם ה 5 נ 11 ז 1 ל 1 ־ 1 ג 0 ,
ה 31-1-0113 ? ומינים אחדים של ורדניים נשירים. הללו מגיעים בהר
עד לגובה של 1,800 מ׳. למרות הפגיעות הקשות שהאדם הסב ליער
זה במשך אלפי שנים עדיין נותרו שטחי יער במקומות רבים
המספקים את צרכי העץ של פ׳. תחום הגובה של יער זה עובר
ב 2,400 מ , מעפה״י. בחבל זה מרוכזת החקלאות האינטנסיווית של פ/

( II ) החבל האירנו־טורני כולל % משטחה של ם׳. הוא משתרע
מהמדרונות הדרומיים של האלבורז ועד לרכסי הרי מאקראן שבדרום
ולמן הרי הזאגחים במערב ועד לגבול אפגניסטן ובלוצ׳יסטן במזרח.
פרט להרי הזאגרוס ומספר רמות ופסגות הוא החבל הצחיח ביותר
בפ ׳ . חלקים רבים ממנו נטולי כל צומח מחמת יובש או מחמת
מליחות גבוהה של הקרקע (כגון מדבריות החמאדה והחול והקוירים
[מדבריות מלת]). יתר התבל תפוס ביערות־ערבה. בהרי הזאגרוס
טיפוסיים ליער זה: האלון הפרסי ("זמבזאל גסס״טס) ואלון התולע
(!•!ש״״סכן . 011 ), ובהרים האחרים — האלה האטלנטית או אלה
פרסית (: 111 ( 1011:1 15:3013 ?) או מיני שקד; במדבריות החול
שבחבל זה הצמחים הטיפוסיים הם: המלענן המנוצה ( 3£105:15 נן 1 :$
611113:3 <}), מיני פרקרק (ובייחוד הפרקרק הפרסי), מיני שבטוט
ועוד. אזורי ההקף של פ׳ הם ערבתיים ומצויות בהם חברות צומח
שונות ביותר — העיקרית היא זו המאופיינת ע״י הלענה המדברית.

( III ) התבל הסודאנו־סינדי הוא טרופי-מדברי או מדברי למחצה.

הוא משתרע על פני רצועה רחבה של פ׳ הדרומית: בהרים הנמוכים
ובשפלה הגובלת במפרץ הפרסי ובמפרץ עמאן. קרבת הים וכמות
הגשמים, הגבוהה קמעה מזו של המדבר הפנימי, אפשרו כאן את
קיומן של חורשות עצים ושיחים טרופיים, בעיקר מהצומח האפייני
לערב הדרומית ולמדבריות הטרופיים של הודו הצפון־מערבית
(מדבר סינד).

תופעה בולטת בנוף הצמחי ההררי של פ׳ הוא הצומח הטרגקנתי.

זהו צומח של שיחים קוצניים (כגון מיני קדד, חד־עד [' 110 > 11 ב 0 .\ 7
111:1011 ] ואחרים) כדוריים למחצה החשופים לרוחות ולקרה שבראשי־
ההרים. הם מהווים עפ״ר כסות צפופה של צומח "כרים".

11€ ז 01 . 8111 ) ה 0 ? 1 /ס *? 111111 ׳ 5/1 11 )^ 2 ז 010 ?!ס? 0 ^/ ה 0 , 2011317 . 4 ?

1 ו 1 :> 1 ה* 01 ?! 000 ,. 1 ) 1 ; 1963 ,(. 1 קקט$ 110 ,^ 3 ־ 151 01 11 סתטס 0 €31x11 *?>£

/?/ה 10 ? 1 * 1 , €11 כ! $3 . 1 ־ 1 ; 1973 , 11 ־ 1 , 1 * £0 /ס *ה 40/10 הה £0

; 6 * £47 4 ה 0 ) 1966; 111., 017(1 15x0(10 7x00 ,הס? 11 16 >

. 1972 — 1969 , 100 ח 0 ־ 11 £101-0 ; 1966 ,הסז] / 0

ס. ז.

ח י. הפאונה של ם׳ מיוחסת בד״כ לחבל האירמ׳־טורני של הממ¬
לכה הפאלארקטית, אך למעשה היא מגוונת הרבה בחלקי הארץ
השונים. ביערות הצפון ההרריים מיוצגות במספר ניכר צורות אידו-

ם. םרנקפורטר

335

פרס: חי; אוכלוסיה; דמוגרפיה; חינוך

336

פיות וכלל-פאלארקטיות, כגון תת־מין של האייל האציל ( 115 ׳\ז 00
31 ז 3 ״ת 613011115 ), אייל הכרמל, חזיר הבר, דוב חום, זאב, שועל,
שובר, חמום, ו־לק, גירית ולוטרה. בהרים המערביים מתגבר היסוד
המזרח־תיכוגי, שמייצגים אותו עז הבר, דרבן, בר־אוגר וסנאי זהו׳ב
( 8 ג 311 תז 0 ת 3 115 שג 501 ; היה קיים גם בא״י). בהרי צפון־מזרח (קופט־
דאג) מתגבר היסוד האסייתי התיכוני והמזרחי המיוצג ע״י כבש
ארקאר (ז 3 ? 1 ז 3 16111.3115 ־ 01 5 !ןי 0 ), פיקה כתומה ( 3101113 2 ת 11010 :>ס),
ק 1 רא אפור־גרון( 15 ז 1113 ?* 860 ״ 8 *)!":*!סחזוח^) ופסיון מצוי. עם זאת
מתאפיין האיזור ההררי של פ׳ גם בנוכחות יסודות טרופיים דרומיים,
כגון נמר, צבוע מפוספס, קוברת משקפיים ועד לפני זמן קצר —
טיגריס, וכן בייצוג ניכר למדי של יסודות שרידיים אנדמיים כגון
שכוי ( 63501115 76:1-308311135 ). ברמות הפנימיות השחונות של פ׳
אפייני בעיקר היסוד האירנדטורני והערבתי-מדברי: בחלקו הוא
בעל תפוצה פאלארקטית נרחבת, כגון, צבי פרסי ( 0326113
083 * 111 :ח 811 נ 5111 ), א 1 נגר, קרקל, סמור, גרבילים- מריונים, ירבועיים,
קיפ(ד החולות, חברה, קט 1 ת וכוח אפור, ובחלקו האחר מיוצג יסוד
זה ע״י בע״ח בעלי תפוצה מוגבלת יותר לאסיה התיכונה והמרכזית,
כגון חתול המנול ( 1 ע״ 13 " 0115 ?), שועל קורסק ( 530 *! €0 11065 !¥),
סוסליק צהוב ( 11111/115 011611115 ), אלקטגית חצית ( 5 ג 1111 ^ 13€ ^
תס! 11 :ות 303 ), עורבני המדבר ( 0311116$ 0005 ^ 0 ?), חרד 1 ן מתחפר
( 300115 :$ץת 1 €€01131115 ס 11 ץזו 1 ?), תלום־מצח מקווקו (ת 3 (£ס 61 ת 01 * 1 ו}נן 3 ז

וז 111 נ 60131 ת 11 ) וכר. בחלק הדרומי והדרום־מזרחי של ם׳ מצטרפים
לסאונה נציגים נוספים של החי האסייתי הטרופי, כגון: עטלפי־פירות
( 00115 * £61 ?) , נמיה, סנאי דקלים ( 11111$ כ 1 ת 31 ״ו 1 ק), נשר בנגאלי, עי?ב
הודי ( €11€115 !! 1 8111351:111 ), כוח בנגאלי ( 5 ו 5 תש 1£31 ושל ¥31311115 ).

מבין הדגים יש להזכיר אח החדקן (■ 1 :> 5 ת 106 :>\/) שממנו מפיקים
את הקאוויאר, שהוא אחד ממוצרי היצוא החשובים של פ׳.

עמ. ב.

אוכלוסיית פ׳ מגוונת מבחינה אתנית, אף כי רובה מחזיק
באסלאם השיעי (ר , להלן, היסטוריה) שהוא דת המדינה,
ודובר פרסית (פארסי), המשמשת כשפה הרשמית, או לשונות הדו־
אירניות (ע״ע) אחרות.

חלוקת האוכלוסיה מבחינה לשונית ( 1971 ): (א) 45% דוברי
פרסית ו 23% דוברי לשונות אירניות אחרות. עם הקבוצה
השניה נמנים כ 2 מיליונים כורדים (ע״ע) המרוכזים רובם בכורדי-
סטן שבצפון־מערב המדינה ו 1.5 מיליון לורים ובח׳תיארים (ע״ע)
הקרובים במוצאם לכורדים. חלק משבטים אלה הם נוודים או נוודים-
למחצה ומרוכזים בלוריסטן (ע״ע) ובדרום־מזרח המדינה. יותר

מחצי מיליון בלוצ׳ים —

רובם בבלוצ׳יסטן (ע״ע)

שבדרום המזרח. שבטים
קטנים יותר מצויים ב-
ח׳וראסאן שבצפון־המז־

רח, במאזנדראן ובטאלש
שמדרום לחוף הים ה¬
כספי; (ב) בין דוברי
לשונות תורכיות
השבטים הגדולים ביותר
הם: חצי מיליון תורכמ־

נים, החיים בין החוף
המזרחי של הים הכספי
ונהר אטו־ק, והקשקאיים
שמספרם מגיע לכ 200,000
נפש והנודדים בפאו־ס
שבדרום מרכז המדינה;

כן דוברים תורכית 5

פרס : סוחרים בכ?י*נחו*סח :סאידאן יבאה, אספהא! (צי 5 ום, או״ם)

מיליונים תושבי אזרבאיג׳אן; (ג) כחצי מיליון דוברי ערבית, חלקם
שבטים היושבים במחוז ח׳וזיסטאן (ע״ע) בפארס ובמקומות נוספים
לאורך המפרץ הפרסי; (ד) כ 20,000 צוענים (ע״ע) הנקראים בשמות
שונים ודוברים ניבים שונים, מפוזרים במחנות־אוהלים ליד הערים
הגדולות.

המיעוטים הדתיים: מוסלמים סונים שמספרם פחות מחצי
מיליון, רובם כורדים ומיעוטם תורכמנים ובאלוצ׳ים; כ 190,000
ארמנים, רובם בערים הגדולות; כ 80,000 יהודים; 60,000 נוצרים
קתולים ופרוטסטנטים; 60,000 בהאים (ע״ע) שאינם מוכרים כמיעוט
דתי ונחשבים מוסלמים! 40,000 זרתושטים (ע״ע זרתושטרה) שמו•
שבם בערים טהראן, יזד וכרמאן; ו 20,000 אשורים (ע״ע), רובם
באזרביגץ ומסביב לימת אורמיה (ריזיה [ע״ע]).

דמוגרפיה. ב 1974 נאמדה האוכלוסיה ב 32,496,000 נפש.
צפיפות האוכלוסיה היא 15 נפש לקמ״ר בממוצע ( 1966 ), אולם,
תפרושת האוכלוסיה אינה אחידה, ומושפעת מהתנאים הטופוגרפיים
והאקלימיים (ע״ע אירן, ושם מפה). הצפיפות הגבוהה ביותר היא
במחוז ״המרכז״ הנמצא בצפון המדינה (מסביב לבירה טהראן) —
82 נפש לקמ״ר, והנמוכה ביותר במחוז בלוצ׳יסטן בדרום־מזרח
המדינה — 3 נפשות לקמ״ר. מספר הנוודים 3 — 4 מיליונים, רובם
נוודים־למחצה: בחורף הם נמצאים במישורים ובקיץ הם עולים עם
עדריהם למרעה בהרים. שיעור גידול האוכלוסיה — 3.2% לשנה —
הוא מן הגבוהים בעולם; שיעור התמותה הוא 16 ל 1,000 ושיעור
הילודה 48 ל 1,000 .

משנות ה 30 של המאה הנוכחית מתרחש העיור במדינה בקצב
מהיר. 43% מהאוכלוסיה יושבים בערים. הערים הגדולות הן: הבירה
טהראן — 3,295,000 תוש׳ (אומדן 1973 ), אספהן — 605,000 תוש׳,
משהד 592,000 תוש׳ (ע , ערכיהן), טבריז — 510,000 תוש/ שי־
ראז— 373,000 חוש׳ ואבאדאן (ע״ע. כרך מילואים) — 312,000
תוש׳. עוד 11 ערים הן בנות יותר מ 100,000 תוש׳.

116 ? י נח 1 ! 13.111 , 4 - ;{- 95 [ , 410 '()? ״׳ ץ 1 ) 5011 ס/ז״;>/// . 1.5 י 1 .\,

01 ) 01111 ? ; 1 ( 1x4*1 1921 — 1941, 1961; 1x1 {ס 1 ( 10 ) 2 )^ 21 ( ס 1 > 10 \

1 ) 1 * 144 ) 7/1 . 1 ; 1962 ,ץ 1 ) 1 ) 50 22% !%(( €110 11 011 (( 1 ק 10 )י)? 0

. 94 ' .? ; 1965 , 11(21), 1962; 1*. ^10(1011 1x412 /ס ) 1 קס)? 1 ) 101
. 1966 , € 1 !)) 11/2(1 ]/{110%( 1)1 1x1/1

החינוך מרוכז בידי המיניסטריון לחינוך, ורוב מוסדות
החינוך הם ממלכתיים. החינוך בבתה״ס היסודיים ובאוניבר¬
סיטאות ניתן חינם. חינוך חובה ברמת ביה״ס היסודי הונהג

ב 1943 .

"המהפכה הלבנה" (ר׳ להלן. היסטוריה) הביאה תמורות חשובות
גם במערכות החינוך. עם יסוד "חיל החינוך" חלה עליה גדולה באחוז
יודעי קרוא וכתוב. ב 73/4 יצאו כעשרים אלף בנים ובנות במסגרת

337

פרס: חינוך; כלבלה

338

בתי־ספר ותלמידים לשנת 1973/74

מספר התלמידים

מספר בתה״ס

סוג בחה״ס

3,137,000

18.692

יסודי

747,000

2,214

תיכון

34,298

114

בימ״ד למורים

69,682

339

מקצועי

11,563

37

מקצועי גבוה

קרוא וכתוב ואזרחות טובה. יסוד ״חיל ד,דת״( 1972 ) בועד לשפר את
החינוך הדתי של התלמידים שעד כה שמעו תורה רק מפי המולאים
(= חכמי הדת).

האנאלפביתיות (באחוזים)

1972

1966

1956

47.3

67.2

80.2

גברים

69,1

87.8

94.5

נשים

בערים הגדולות ירד אחוז האנאלפביתיות עד למטה מ 30% .

ב 1966 למדו 28,000 תלמידים ב 8 אוניבר 0 יטותוב 28 מוס¬
דות לתינוך גבוה. ב 73/4 הגיע מספרם ל 123,114 . אוניברסיטת טהראן
הגדולה בס׳, וכן קיימות אוניברסיטות בשיראז, טבריז, חאיה,
איספהן, משהד, אהואז, וגם מוסדות ללימודים טכנולוגיים. ה״אוני-
ברסיטה הלאומית" בטהראן. היא פרטית ותלמידיה משלמים שכר-
לימוד. על המספרים הנ״ל יש להוסיף כ 20,000 תלמידים הלומדים
באוניברסיטות באה״ב, גרמניה המערבית, אנגליה, אוסטריה, צרפת
ותורכיה.

ב 1973/74 י״ל 2,316 ספרים, מלבד ספרי לימוד. כעשרה עתונים
יומיים יוצאים בטהראן — והחשובים ביותר הם אטלאעאת וכיהאן.
מספר השבועונים והירחונים הוא גדול יותר. לצדה של הרפורמה
האגררית (ר׳ להלן: כלכלה) החינוך הוא גורם חשוב לשינוי פני
החברה הפרסית.

;* 1969 , 17071 מין 501-101 0714 £400017071 . 8

. 1965 , 17-00 51047771 , 17 שי\\/

אמ. ב.

כלכלה. מאז 1963 , עת הכריז השאה על תכנית "המהפכה
הלבנה" (ר׳ להלן, היסטוריה), קיימה ם׳ שיעור גבוה וגדל של
צמיחה כלכלית. התל״ג גדל ב 8.5% בממוצע לשנה בתקופה 1962 —
1967 ! ב 11.4% לשנה ב 1969 — 1971 ! ב 14.2% לשנה ב 1972 ובכ־
16% ב 1973 . ההכנסה הלאומית לנפש גדלה בהתאמה (מב 200 דולר
ב 1963 לב 500 דולר ב 1973 ), אולם היא עדיין מהממוצעות באסיה.

ה נפט (ר׳ להלן) הוא הגורם הדינמי ביותר במשק, אע״פ שעד
להעלאות המחירים בשלהי 1973 היה חלקו בתל״ג רק כ 20% (לעומת
43% — שירותים! 16.5% — חקלאות ו 16% — תעשיה).

פיתוח המשק הפרסי מאז תום מלה״ע 11 נעשה ע״פ תכניות:
בשתי תכניות 7 שנים ראשונות ( 1949 — 1955 ! 1955 — 1962 ) הושקעו
כ 100 מיליארד ריאל ( 1.4 מיליארד דולר), והן נועדו להתאים את
התשתית הכלכלית לקצב גידול האוכלוסיה.

התכנית השלישית ( 1962 — 1968 ) בה הושקעו כ 204 מיליארד
ריאל (כ 3 מיליארד דולר) נועדה להגדיל את ההכנסה הלאומית
ב 6% לשנה והיא שהכינה את פ׳ להתרחבות של שנות ה 70 . הש¬
קעות המגזר הציבורי של התכנית הרביעית ( 1968 — 1973 ) כוונו
בעיקר לתכניות השקיה, לפיתוח מערכת החשמל ולפיתוח החקלאות,
והשקעות המגזר הפרטי כוונו בעיקר לענפי התעשיה השונים. לפי
תכנית זו הושקעו 577 מיליארד ריאל (כ 8.5 מיליארד דולר)
והתל״ג גדל ב 15.6% בממוצע לשנה, בעיקר בענפי הנפט והתעשיה!
החקלאות שמרה על רמת גידול שנתית של 3% (מקביל לשיעור
גידול האוכלוסיה). לפי התכנית החמישית ( 1974 — 1978 ) מתכוונים
להשקיע את כל התקבולים מגפט, המוערכים בכ 10,000 מיליארד

ריאל (כ 120 מיליארד דולר), בעיקר להרחבת מערכת התחבורה,
להכפלת תפוקת החשמל, לתיעוש ולעיור. הדגש בתיעוש נשאר
כשהיה! ההשקעות מופנות בעיקר לענפי הפטרוכימיה, הברזל,
המכונות ותעשיית הבניין. בחקלאות מתכננים גידול שנתי של 8% .
בתכנית זו בוטל מנגנון "ארגון התבנית" שריכז עד כה את התכניות,
והאחריות הועברה למשרדי הממשלה השונים.

כוח העבודה. בם׳ היו ( 1971/2 ) כ 8.13 מיליון עובדים
(כ 26% מהאוכלוסיה). 43% מהם עסקו בחקלאות, יעור ודיג! 17%
בתעשיה׳ מחצבים ומכרות! 10% בשירותים! 19% במסחר, בינוי,
שירותי חשמל, גז, מים ותובלה! כ 10% מובטלים.

החקלאות מעסיקה, כאמור, כ 43% מכוח העבודה, אולם
תרומתה לתל״ג כ 16.5% בלבד. השטחים המעובדים משתרעים על
כ 19 מילית הקטר ( 11.5% מכלל הקרקעות בם׳). הרזרווה הקרקעית
גדולה: כ 19% מהשטח ( 31 מיליון הקטר) ניתנים לעיבוד ואינם
מנוצלים. אדמות הבעל בצפון־מערב פ׳; 5.3 מיליון הקטר — שלחין,
ברובם באיזור מרכז ם/ מושקים בעיקר בעזרת ״קאנאט״ —
מערכת תעלות תת־קרקעיות עתיקות. השקיה מודרנית כמעט שאינה
בנמצא. למערכות השקיה חשיבות רבה מימי קדם, אולם רק תכניות
הפיתוח האחרונות הקדישו משאבים ניכרים לפיתוחן. עד 1974
הוקמו סכרי אגירה ואגמים מלאכותיים בקיבולת של 9.5 מילית מ״ק
והיו בבניה סכרים נוספים בקיבולת של 4.9 מילית מ״ק. על משק
המים ע״ע אירן, עמ׳ 244 — 246 .

עתיד החקלאות הפרסית תלוי במידה רבה בהצלחת הרפורמה
האגררית. ם 1963 רכשה הממשלה אדמות של 16,000 כפרים,
בהשקעה של כ 10 מיליארד ריאל (כ 147 מיליון דולר) ומסרה אותן
לצמיתות ל 787,000 משפחות (כ 4 מיליון נפש). וכן הונהגו שינויים
מרחיקי-לכת בתנאי החכרה ואריסות ובתנאי עיבוד ההקדשים הד¬
תיים הנוגעים למעמדן של 2.5 מיליון משפחות (כ 12.4 מיליון נפש).
הרפורמה נערכה בכ 10,000 חוות שיתופיות שהקיפו כ 1.8 מיליון
נפש. הוקמו גם "חברות חקלאיות" להפיכת כפרים מסרתיים ליחידות
ארגוניות הדומות למושב בישראל.

הגידולים המסרתיים מגוונים בגלל הבדלי האקלים. מגדלים
גרעיני מאכל, חיטה, שעורה ואורז, ירקות ופירות, כותנה, סלק-סוכר,
תה וטבק. היבולים נמוכים יחסית, אך משתפרים עם הרחבת המיכון
ושיטות העיבוד. משק בע״ח מסרתי ומבוסם על גידול כבשים
ובקר. שטחי המרעה הקבועים משתרעים עם״נ כ 10 מיליון הקטר.
הדיג אינו מפותח ומלבד דיג חדקן בים הכספי המשמש לתעשיית
הקאוזיאר המולאמת ( 200 טח לשנה) — נידוגות במפרץ הפרסי
כמדות דגים קטנות בלבד. יערות ם׳ (כ 11% משטח פ׳) הולאמו
ב 1963 . מדי שנה נכרתים כ 10 מיליון מ״ק עץ. היעור המחודש
נעשה בקנה מידה גדול.

מוצרי חקלאות ומשק בע״ח

1972

1966

'1961/65

טונות

אל פי-

1,009

1,080

792

שעורה

1,200

1,050

831

אורז

4,500

4,381

2,873

חיטה

350

212

193

תפוחי אדמה

207

115

121

כותנה

(*)20

18

12.1

תה

24

19.5

18.7

טבק

ראשים

אלפי

5,516

( 2 )5.500

5,459

בקר

36,000

( 2 )33,000

30,320

כבשים

380

( 2 )420

449

סוסים

2.023

( 2 )2.150

2.041

חמורים

( 1 ) ממוצע שנחי! ( 2 ) 1968 ! ( 3 ) 1969/70 .

339

פרס: כלכלה

340

לפיתוח ה ת ע ש י ה
הופנו בתכניות הפי¬
תוח ולפני הנהגתן
משאבים ניכרים. על
רקע ההשקעות הגדו¬
לות מגלות תעש¬
יות הבית המסר־

ד

תיות, ובעיקר תע¬
שיית השטיחים,

יכולת קיום מרשי¬
מה. בם׳ מייצרים כ־

1.75 מיליון מ״ר שטי¬
חים בשנה המכניסים
( 1971/72 ) כ 75 מיל¬
יון דולר (כ 22% מ¬
היצוא, להוציא נפט).

מיוצרים גם עבודות
רקמה, בדי משי ומו¬
צרי נוי מעץ ומתכת.

משנות ה 30 , עת
החל תהליך עיור נר¬
חב, עודד רזא שאה את התעשיה. הרחבת התעשיה ביזמה ובכספים
ממלכתיים היתה מעיקרי המדיניות הממשלתית — הוקמו מפעלי
טכסטיל ומפעלים לעיבוד מזון, לייצור סוכר ולמלט ומאז שנות
הששים גם מפעלי דשנים, תעשיות פטרוכימיות ובתי־זיקוק לנפט.
המגזר הפרטי התרכז בייצור מוצרי צריכה קלים, בעיקר בסביבות
טהראן. עיקר הקשרים בהקמת התעשיה היו עם ארצות המערב:
התעשיה הפטרוכימיה הוקמה בסיוע קונסורציום הנפט (ר׳ להלן) ז
מפעל אלומיניום (כושר ייצור 50,000 טון בשנה) בשותפות בין פ׳,
אה״ב ופקיסטן! מפעלי פלדה בהשקעה גרמנית ובריטית; מפעלי

מכוניות ותעשיה קלה בהשקעות אמריקניות ואחרות. הפשרת היחסים
עם בריה״מ וארצות מזרח־אירופה עודדו הסכמי־ידע והקמת מפעלים
גם עם מדינות אלה. תמורת אספקת גז הקימה בריה״מ מפעל פלדה
באיספהן שבמרכז פ׳(כושר ייצור: 600,000 טון בשנה שעתיד לגדול
לכדי 1.9 מיליון טון בסוף שנות ה 70 ); מפעל למכונות כבדות
באראק, מדרום לטהראן (כושר ייצור של 25,000 טון בשנה) ומפעל
להרכבת טרקטורים בידע רומני. בשותפות עם צ׳כוסלובקיה הוקמו
מפעלים למכונות ולאופנועים.

נפט. בתקופה 1954 — 1973 הופעלו שדות הנפט העיקריים של
פ׳ ע״י "החברה האירנית לחיפושי נפט ולגיצולר׳ עבור "קונסורציום
הנפט האיראני" (שבאה במקום חברת הנפט האנגלו—איראנית שפ¬
עלה עד ההלאמה. 1951 ! ע״ע מצדק, מחמד). בקונסורציום חברות
בריטיות ( 40% ), אמריקניות ( 40% ), הולנדיות ( 14% ) וצרפתיות
( 6% ). מ 1951 עד 1970 חולקו רווחי הפקת הנפט בין חברת הנפט
הלאומית ובין הקונסורציום ביחס 50% — 50% , ומנובמבר 1970 ביחס
55% לחברת הנפט הלאומית ו 45% לקונסורציום. מ 20.3.1973 מופ¬
על הייצור בכל איזור הקונסורציום ע״י חברת הנפט הלאומית.
והקונסורציום יפעל במשך 5 שנים כקבלן־משנה בהפקה ואח״ב
יעסוק בשיווק בלבד; בכך תושלם הלאמת תעשיית הנפט. על שדות
הנפט העיקריים, בתי־הזיקוק, התפוקה ונמלי נפט בפ׳ ע״ע נפט.
עט׳ 282/3 ור׳ מפה שם. פ׳ היא יצרנית הנפט השניה בחשיבות
במזה״ת (אחרי ערב הסעודית) והיא מפיקה כ 28% מתפוקת הנפט
במזה״ת. רזרבות הנפט הידועות של פ׳ נאמדות ב 8.5 מיליארד טון
(השלישית במזה״ת אחרי ערב הסעודית ובוית).

תפוקת הנפט היומית במחצית הראשונה של 1974 גדלה ב 5.4%
בלבד לעומת התפוקה ב 1973 ובכ 22% לעומת 1972 . הגידול האטי
בהפקת נפט וביצואו נובע ממאמציה של פ׳ להעלות את מחירי הנפט,
למרות בעיות של עדפי הצע שנסתמנו בראשית 1975 . הכנסות פ׳
מיצוא נפט היו 1.1 מיליארד דולר ב 1969 ! 1.3 מיליארד ב 1970 !
2.1 מיליארד ב 1971 ; 2.5 מיליארד ב 1972 ; 3.1 מיליארד ב 1973 .

אומדן ההכנסות ב 1974 (לאחר הכפלת
מחירי הנפט פי 4 ויותר) הוא 15 — 20
מיליארד דולר.

רזרבות הגז ה ט ב ע י של פ׳ נאמדות
בב 5,700 מיליארד מ״ק — שניה בעולם
אחרי בריה״מ ולפני אה״ב. מפעל ניזול הגז
הראשון יופעל ב 1977 באיזור שדות־הגז
ליד חוף בוישהר (ז 811€11 ! 81 ).

מחצבים ואנרגיה. מאז שנות
ה 60 התפתח ענף המחצבים במהירות
רבה, בעיקר בזכות הסקר הגאולוגי מ־

1962 . מוצרי המכרות המסרתיים כוללים
פחם, עפרות ברזל, מנגאן, כרום, אנטימון,

ב 1 ראכס ובו׳ראטים (תרכובות היסוד בור).

בשנים האחרונות מרבים לחפש ברזל
ופחם עבור מפעלי הפלדה של איספהן
שהחלו לפעול ב 1971 . חיפושי נחושת זכו
לעידוד ניכר בעקבות גילוי מרבצים גדו¬
לים באיזור סארצ׳אזמה — שיפותחו ב¬
שיתוף אמריקנים. ייצור החשמל מבו¬
סם על מפעלים תרמדחשמליים (כ 65%

מהתפוקה). היתרה היא ממפעלים הידרו-
חשמליים שהוקמו על סכרי האגירה. כ-
72% מתפוקת החשמל הופקו ע״י רשויות
ממלכתיות והיתר ע״י מפעלים פר¬
טיים.

פרם: תע׳עיה וסחצביס

341

פרם: כלכלה; חוקה ומשטר

342

פדס: תחבזרד.

פיתוח התחבורה התעכב והיא עדיין
מפגרת הרבה אחרי צרכי המשק. בם׳ כ־
45,000 ק״מ דרכים וכ 12,500 ק״מ כבישים
עליהם נעים כ 400,000 מכוניות וב 205,000
אופנועים. עיקר נטל התחבורה על
מסה״ ב שארכן כ 4,600 ק״מ. קווי
מסה״ב העיקריים הם טהראן—טבריז, טה¬
ראן—משהד וכ 1,400 ק״מ של המסילה
הטראנם־אידאגית(צפון־דרום) בנדר־שאה־
פור—טהראן—בנךר-שאה. מסילה בכיוון
מערב-מזדח הגיעה לסביבות יזד ועתידה
להיות חלק מהמסילה הטראנם־אסייתית
תורכיה—הודו.

הנמלים העיקריים של פ׳ הם בח׳ר
דאמשהר בשט אל־ערב (דרכו עוברים
כמחצית המטענים, למעט נפט), בנדר-
שאהפור בנדר-עבאס, בושהר במפרץ ה¬
פרסי, 3 נדר-פהלווי ובנדד-שאה בים ה¬
כספי (שני האחרונים מעבירים את עיקר
המטענים לבריה״מ ולמדינות הגוש המז¬
רחי ומהן). נמל הנפט העיקרי נמצא
באי ח׳ארק. לפ׳ צי מסחרי קטן (כ 20
ספינות). מספנות בנדר-עבאס בדרום ם׳
אמורות להתחיל בבניית ספינות בסוף
1975 .

קשרי האוויר הבי״ל של פ׳ מתנהלים דרך נמלי האוויר
העיקריים בטהראן ובאבאדן. יש עוד 21 שדות תעופה לתעופה
פנימית. לם׳ חברת תעופה לאומית ״אירן איר״, ובתחילת 1975 רכשה
חלק ניכר מהשליטה בחברת התעופה האמריקנית "פאן אמריקך.

סחר החוץ של ם׳ (להוציא נפט) מאופיין בעודף גדול של
יבוא סחורות. התעשיות המקומיות מוגנות באמצעות הגבלות יבוא
מתונות ורב העידוד ליבוא מוצרי השקעה, לעומת גידול שנתי
ממוצע של 16.7% ביבוא גדל היצוא (למעט נפט וגז) בשיעור שנתי
של 20% , אף כי ערכו מהווה חלק קטן בלבד מכלל היבוא. מוצרי
היבוא העיקריים: מכונות ומכוניות ( 28% מערך היבוא, 1973 ),
חמרי גלם ומוצרים מעובדים למחצה ( 60% ) ומוצרי צריכה ומזון
( 12% )! מקורם בגרמניה המערבית ( 16% . 1971 ), ביפן ( 11% ),

תפוקת התעשיה, המכרות והנפט

1972

1969

(*;1963/68

היחידה

המוצר

248,498

168,488

111,280

אלפי טונות

נפט

23.226

21,003

( 2 ) 18,931

׳ 4 //

מוצרי נפט

17,185

2.781

1.369

מיליוני מ״ק

גז טבעי

1,000

490

286

אלפי טוגות

פחס

294

2

1

" //

עפרת ברזל

, . ,

( 3 )100

60

מונות

אנטיפת

86

57

47

אלפי טונות

כרום

33

22

11

״ ( 1

עופרת

60

53

. י .

// //

אבץ

400

352

239

// //

מלח

3.600

2,342

787

מלט

3.800

3,600

694

קמח(חיטה)

598

557

185

" "

סוכר

42.0

34.0

16.3

" "

אריגי כותנה

29.2

24.3

5.8

" ע

אריגי צמר

(*)90

90

85

" מ״ק

עץ מנוסר

(*)1,300

1,150

54

" יחידות

צמיגים

9.100

5,862

2.446

_

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

( 1 ) ממוצע שנתי < ( 2 ) 1965 ! ( 3 ) 1966 ! ( 4 ) 1971 .

באה״ב ( 11% ), בממלכה המאוחדת ( 9% ) ובבריה״מ ( 8% ). מוצרי
היצוא העיקריים: נפט ( 87% מערך היצוא, 1972 ), שטיחים ( 5% ),
כותנה, פירות וירקות, מחצבים, עורות ושלחים, והם מיועדים בעיקר
ליפן ( 38% ), לגרמניה המערבית ( 9% ), לממלכה המאוחדת ( 7% ),
להולנד ( 6% ), לאה״ב ולצ׳כוסלובקיה. קשרי הסחר עם בריה״מ
הם למעשה הסכמי חליפין.

סחר החוץ של פ׳ (מיליון דולאר)

1972/3

1968/9

2,570.4

1,389.2

יבוא

2,986.8

1,1754

יצוא

450.8

216.9

מזה : יצוא מוצרים

2,536.0

958.5

יצוא נפט

יתרות הזהב ומט״ח הסתכמו ב 6.2 מיליארד דולר בשלהי 1974
( 31 מיליון דולר ב 1969 ). מאז סוף 1973 מנסה פ׳ לשמור על ערכן
של הרזרבות שלה ע״י השקעות גדולות בנכסי דלא ניידי בעיקר
באה״ב ובמערב אירופה — אולם חלקן של אלה בכלל הרזרבות
עדיין קטן.

המטבע: בר י א ל 100 דינרים. עד סוף 1974 היה שער החלי¬
פין: 68.2 ריאל = 1 דולר של אה״ב. בתחילת 1975 נקבע השער
במונחי ״זכויות משיכה מיוחדות״ — 83.15 ריאל ל״זכות משיכה
מיוחדת" אחת.

נ. בן זאבי, אידן(פרם), סקר כלכלי מדיני, תשכ״א! א. יודפת, איראן:
מעצמה כלכלית וצבאית בפזה״ת (מולד. ו', 33 ־ 34 ), תשל״ה; ב. שבדרן,

נפס המזה״ת, 23 — 100 , תשל״ו; "*ז/ (ס ! 01111111 ־ 774 , 4 ) 1 !ע\ .£ . 14

1 >ה 10 !״״״־׳/ , £311111100 . 14.5 .* ; 1968 .( 4 , 1•., 00X1/111 ־ 111 * . 11 ־ 501 )

01 !מ־מזי/ 0 /־־־ 7 / ־; 1 מ 0 מס־£ , 1 ־ 1 ־ 131131 ,[ ; 1969 , 1966 — 1962 , 1 {! זס/־?/
. 1972 ,־־// 0 ־ע־$ 11 ( 1 ה 1 מעז/ , 1 ־ 81131 .£.¥ ; 1971 , 1950 — 1900 ,מעז/

ד. גג.

חוקה ומשטר. חוקת פ׳ התקבלה באסיפה מכוננת שהתכנסה
ב 1906 , ומאז הוכנסו בה מספר תיקונים. השאה הוא ראש המדינה,
המפקד העליון של הכוחות המזרנים וראש הרשות המבצעת. הוא

343

פרס: חוקה ומשמר; כוחות מזוינים; לשון

344

ממנה את רה״ם ורשאי לפזר את הפרלמנט, אם לדעתו יש צורך
בכך, אך יש לקבוע מיד אח״כ מועד לבחירות חדשות.

הרשות המחוקקת היא פרלמנט הנבחר ל 4 שנים, והמורכב
מסנאט ומאסיפה לאומית (מג׳לם). בסנאט 60 חברים, מחציתם
נבחרים ומחציתם ממונים מטעם השאה! הסנטורים חייבים להיות
מוסלמים. מספר חברי האסיפה הלאומית גדל עם גידול האוכלוסיה !
ב 1971 נבחרו 268 צירים. מינוי רה״מ טעון אישור המג׳לס. השאה
רשאי להחזיר את חוק התקציב למג׳לס לעיון נוסף! כל חוק אחר
שמחוקק המג׳לס חייב השאה לאשרו ולפרסמו. למעשה גדול כוחו
של השאה הרבה יותר מהסמכויות שמעניקה לו החוקה, וכוח הרשות
המחוקקת קטן יותר.

מבחינה מנהלית מחולקת פ׳ ל 14 "אוסטאנים"(מחוזות מינהליים)

ו 6 ממשלים־כלליים. אלה מחולקים ליחידות־משנה. ראשי־העיריות
נבחרים, ואולם בחירתם טעונה אישור משרד הפנים.

משפט. המקור העיקרי למשפט הפרסי הוא החוק הכתוב*
בכוחו של זה לשנות משפט מנהגי הנדחה מפגי החוק הכתוב.
החלטות בתהמ״ש אינן מהוות מקור פורמלי של המשפט, אולם
לקביעותיו של ביהמ״ש העליון יש מעמד מוסרי ומשכנע.

החוקים החקוקים החשובים בם׳ הם ה 01711 16 .> 70 ) מ 1835 , שחלקו
הראשון, ובו 955 סעיפים, דן ברכוש ובדרכי רכישתו, חלקו השני,
ובו 301 סעיפים, דן בענייני המעמד האישי והחלק השלישי —
בדיני הראיות.

המשפט האזרחי מבוסם על המשפט המוסלמי, אולם הוא הותאם
לדרישות הזמן ומכיל מושגים חדישים הלקוחים מהמשפט המערבי
ובמיוחד מהמשפט הצרפתי, שממנו מושפעים מערכת בתהמ״ש,
ארגונה, תפקידיה ודרכי פעולתה. מערכת בתהמ״ש מורכבת מבתמ״ש
של ערכאה ראשונה ומעליהם בתמ״ש לערעורים. בראש כל המערכת
מצוי ביהמ״ש העליון.

בחוקת פ׳ נזכר בימ״ש מיוחד לענייני מינהל (}□ז£' 1 > 00115611 ),
אולם למעשה אחד מאגפיו של ביהמ״ש העליון עוסק בתלונות
המועלות נגד פקידי הרשויות המנהליות השונות.

בראשית שנות הששים הוקמה מערכת בו׳ררות מטעם המדינה
לשם צמצום בהתדיינות בפני הערכאות המשפטיות וכדי לספק
לצדדים מסוכסכים מכשיר מהיר וזול יותר. פגיה למערכת הבוררות
הממשלתית נעשית ללא תשלום אגרה וללא טיעונים פורמליים!
פסקי־הבוררות ניתנים לערעור בפני ביהמ״ש.

מ.

כוחות מ ז ו י נ י ם• כל שלוש הזרועות הלוחמות של פ׳ זכו
מסוף שנות ה 60 לטיפוח רב של השלטון, שכוונתו להפוך את פ'
למעצמה הצבאית החזקה ביותר במזה״ת. אי־לכך הוקצבו לכוחות
המזוינים בשנים האחרונות בשיטתיות משאבים כספיים רבים, והוזמן
ציוד חדיש ואחיד בכמויות גדולות מאד. קליטתו תאפשר לפ , שליטה־
של־ממש בכל המפרץ הפרסי, ובעצמת־המחץ שלה תעלה על בל
שכנותיה, להוציא את בריה״מ. תקציב הבטחון ל 1975/6 הסתכם
ב 10.405 מיליארד דולר. ס״ה הכוחות המזוינים ב 1975 הגיע לב־
250,000 איש, שרובם מגויסי־חובה, המשרתים שנתיים. יש כ 300,000
איש בעתודות. הכוחות הצבאיים למחצה כוללים כ 70,000 איש המ¬
שרתים בז׳נדרמריה חמושה היטב (בשריוניות, מטוסים ומסוקים)
ובמשמר־חופים שלרשותו 40 יחידות שטות.

בכוחות היבשה 175,000 איש, המאורגנים ב 3 דיוויזיות־
שריון, 4 דיוויזיות-חי״ר ו 2 חטיבות עצמאיות ( 1 מוטסת ו 1 מיוחדת).
כוחות אלה מצוידים בשפע בנשק חדיש: 860 טנקים מ. 48 ומ. 60
(תוצרת אה״ב), 300 טנקים "צ׳יפטך תוצרת בריטניה (מדגם זה
הוזמנו עוד 1,680 ), כ 2,000 נגמ״שים (תוצרת אה״ב) ותותחים רבים
תוצרת אה״ב ובריה״מ. מאה״ב הוזמנה כמות ניכרת של תותחים
מתנייעים 155 מ״מ, 175 מ״מ ו 203 מ״מ. כן מצויים טילים נ״ט

אמריקניים מדגם /י\ 0 ־ 1 ', וכ״ב טילי ״היק״ נ״מ. בשירות הצבא כ 30
מטוסי־קשר וכ 110 מסוקים.

כוחות האוויר כוללים 384 מטוסים מבצעיים, המופעלים
בידי כ 60,000 איש• ממטוסים אלה: 96 מטוסי קרב־הפצצה "פנטום"
(שיתוגברו ב 80 מטוסי פ. 14 }! 125 מטוסי קרב־הפצצה פ. 5 (להם
יתוספו עוד כ 180 )! 15 מטוסי סיור וצילום! כ 35 מטוסי תובלה
״הרקולס״ (להם יתוספו 56 מטוסים דומים, ו 6 מכליות־אוויריות
קי. סי. 135 )! 18 מטוסי תובלה קלים ו 95 מסוקים. הוזמנו מאה״ב
עוד 22 מסוקים לתקיפות־קרקע.

בכוחות הים כ 15,000 איש, המאיישים 3 משחתות חדישות,

8 אניות־ליווי, וכ 25 יחידות־משמר, שולות מוקשים ונחתות. הכוחות
המושטים ( 3 גדודי נחתים) מסתייעים ב 35 מסוקים ו 6 מטוסי־סיור.
מיוחדות לצי הפרסי 12 רחפות מהירות, תוצרת בריטניה, הכשירות
לפעול הן על הים והן על אזורי יבשה שטוחים. הוזמנו עוד 2 רחפות,
וכן 3 צוללות, 6 משחתות ו 12 סטי״לים. פ • 0

הלשון הפרסית, הלשון העיקרית של פ׳ שייכת לקבוצת
הלשונות האירניזת (ע״ע הדו־אירניות או אריות, לשונות, עט׳
580/1 ). דוברים בה כ 23 מיליון איש. הלשונות המתועדות בתחום
פרס מסווגות לשלוש קבוצות כרונולוגיות: עתיקות, אמצעיות
וחדשות. מבחינה גאוגרפית הן מחולקות למזרחיות ולמערביות.

בלשונות העתיקות מבחינים בין שלוש: לשון האוסטה
(ע״ע זנד-אוסטה), פרסית עתיקה ומדית. הראשונה היא לשון
אירנית מזרחית, ושתי האחרות מערביות. פרסית עתיקה היא לשונן
של כתובות הסלע הגדולות של המלכים מן השושלת האודמנית.
מדית — לשונה של מלכות מדי(ע״ע) — לא נשתמרה בצורה ישירה.

מבין הלשונות האמצעיות כוללת האירנית המערבית פרסית
אמצעית (פהלוי — לשון דרום־מערבית) ופרתית (לשון צפון־
מערבית)! האירנית המזרחית כוללת את הלשון הסיגדית הח׳ואךזמית,
הח׳וטאנית והבקטרית.

פרסית עתיקה, לשונם של האח׳מנים (ר׳ להלן, היסטוריה) היתר.
מדוברת עד המאה ה 3 לםה״נ בקירוב. שרדו ממנה כתובות רבות
בכתב היתדות (ע״ע). החשובה בהן נמצאת על מצבת דריוש 1
בבהיסטון (ע״ע, ושם תמ ׳ ).

פרסית אמצעית נשתמרה בכתבי המאמינים בדת זרתושטרה
(ע״ע) בכתב הידוע בשם פהלוי (וע״כ נקראת גם הלשון פהלוי),
בחותמות מהתקופה הססנית, בחיבורי המניכאים (ע״ע) בכתב שמ¬
קורו כתב סורי אםטרנגל(י)א (ע״ע סורית, לשון וספרות, עמ׳ 623 )
וכן בפפירוסים ובאוסטרקאות. לשון זו היתד. מדוברת במאות 3 — 9
והיתה לשון הססנים (ר׳ להלן, היסטוריה, עמ׳ 362 ). יש מספר רב
של מלים ארמיות בכל חלקי הדיבר. אולם, מלים אלו (למעשה,
אידאוגרמות), אף שנכתבו בכתב ארמי, נהגו בפרסית: למשל,
"לחמא" (לחם) בוטאה "נאך, "מך (כמשמעותה בעברית) בוטאה
אז. באלפבית הפהלוי 14 אותיות — צמצום המקשה על פענוחה.

הלשון הפרסית עלתה ממעמד של לשון מקומית, שהיתה מדוברת
בתקופה העתיקה בדרום מערב אירן בלבד, למעמד הלשון הלאומית
של מלכות אירן החל בתקופה הססנית, וע״י כך נעשתה ללשון
האירנית הנפוצה ביותר. תוך כדי תהליך זה של התפשטות ספגה
הפרסית לתוכה יסודות לשוניים של ניבים אירניים אחרים, שנדחקו
מפניה, כגון פרתית, סוגדית וח׳וארזמית. עליית הפרסית למעמד
לשון לאומית כללית הושלמה עם הפיכת אירן לארץ מוסלמית בשל¬
טון ערבי, ובשעת תהליך זה קלטה הפרסית מלים רבות השאולות
מערבית, ואף סיגלה לעצמה את הכתב הערבי. חשיבות מיוחדת
בתולדות הלשון הפרסית נודעת לכתבים בפרסית־יהודית (ע״ע
פרסית־יהודית, לשון וספרות).

פונולוגיה. לפרסית המודרנית 6 תנועות. מהן שלוש
בחיתוך קדמי ואמצעי ( 6 , 1 , 3 ) ושלוש אחוריות ( 1 ! ,ס , 3 [ :ג )]•

345

פרס; לשון; ספרות

346

מבחינת האורך — 3 הן קצרות ( 3 , 6 ,ס) ו 3 ארוכות ( 1 ,ט , 3 ).

קיימים 23 עיצורים. הכתב הערבי, שסוגל לצרכי כתיבת הפרסית,
מכיל סימנים עודפים, שאין להם משקל פונולוגי במערכת ההגאים
של הפרסית, ומאידך חסרים בו סימנים כדי לייצג כמה פונימות
פרסיות. האותיות הערביות ל, 3

נמצאות בשימוש בפרסית בעיקר במלים ממוצא ערבי, או לפעמים
כוואריאנט של כתיב במלים פרסיות מסוימות, אך יש מלים פרסיות
שבהן נשתרש השימוש באחת האותיות הללו. שלא כבערבית שוות
במבטאן האותיות הבאות: (שתיהן א)! ס, "נ (ת); ־(ה);

^ (ם); ל, 3 , ± (ז)! 3 (^). ארבע אותיות נוספו

לאלפבית הערבי כדי לייצג את אוצר ההגאים הפרסי ^ (= פ), ^
(=צ׳), 3 (=ד), ? (=ג). את התנועות מציינים בפרסית כמו
בכתב הערבי, באופן ששלוש התנועות הקצרות מיוצגות ע״י סימני
התנועות הערביות -, י(אף על פי שהגייתן בפרסית חדשה אינה
זהה להגייתן בערבית), ואילו שלוש התנועות הארוכות מסומנות ע״י
תוספת אם־קריאה מתאימה: 1 , ^(א, ו,י). תנועת ש סופית (גם 0

סופית מקורית נתמזגה בתנועה זאת) מסומלת ע״י י׳ (הא ערבית).

מורפולוגיה. נטיית השמות פשוטה יחסית, שכן נעלמו
ההבחנות של מין וסימני היחסות שאפיינו את הפרסית העתיקה.
כדי לציין את הריבוי בשמות עצם מצרפים לשם בסופו אחת משתי
הסיומות ת 5 - או 113 - (הראשון משמש בעיקר לבע״ח). מלים שונות,
בעיקר מלים שמוצאן ערבי, מקבלות סיומות ריבוי ערביות או צורת
הריבוי השבור כמו בערבית. בתצורת שמות־עצם ושמות־תואר נפוצה
מאד התופעה של הרכבת שתי מלים עצמאיות או הוספת תחיליות
וסיומות למלים: המלים הנוצרות כך הן, בד״כ, בעלות משמעות
מוגדרת וקבועה. ההבחנות הפורמאליות שבין שם לתואר מטושטשות.

נטיית הפועל מבוססת על שני גזעים: אחד מהם משמש כדי
ליצור נטיה של הפועל בהווה, וכן כדי להביע, באמצעות אותה
נטיה ובתוספת תחיליות שונות, גוני משמעות כגון דוראטיוויות
או סוביונקטיב: השני משמש, באמצעות סיומות של גוף וע״י פעלי
עזר, להבעת הזמנים השונים של העבר: עבר פשוט, עבר קרוב,
עבר רחוק וכר. בד״כ, לעומת הלשון העתיקה, הוחלפה השיטה
של נטיה המביעה את הזמנים השוגים בנטיות מורכבות עם פעלי
עזר, ונשאר בשימוש מספר קטן בלבד של נטיות בסיסיות.

גם נטיית היחסות הוחלפה במילות יחס, הבאות בד״כ לפני
השם, אך במקרים מסוימים אחריו. כן מצויות קונסטרוקציות —
בעיקר בלשון הקלאסית הקדומה — שבהן מלת יחם אחת באה לפני
השם, ומלת יחם אחרת משלימה אותה ובאה אחרי השם.

ההשפעה החזקה של הערבית על הפרסית בולטת במיוחד בתחום
אוצר המלים. כמות המלים הערביות בלשון הספרותית עשויה להש¬
תנות לפי התקופה וסוג הכתיבה: בספרות הדתית של שלהי יה״ב
כמות עצומה של מלים, ביטויים ואף משפטים שלמים בערבית, ואילו
בספרות האפית הלאומית, בעיקר ב ש א ה נ א מ ה של פרדוסי(ע״ע)
מציאותן של מלים ממוצא ערבי נדירה ביותר. מלבד הערבית תרמו גם
היוונית, הארמית, הלאטינית, התורכית, ובתקופה החדשה גם לשונות
אירופיות מודרניות, מלים לא מעטות לאוצר הלשון הפרסי. מאידך,
מלים שאולות מפרסית מצויות בשפע רב, למשל, בלשון הארמית
הבבלית, כפי שהיא משתקפת בתלמוד הבבלי, או בלשון המנדעית
(ע״ע מנדעים) וכן בלשון הארמנית, ומצויות מלים שאולות מפרסית
גם בספרי המקרא המאוחרים ובלשון העברית של סוף תקופת בית
שני ולאחריה. כמה דוגמאות בולטות למלים עבריות שמקורן פרסי
ושחדרו ללשון בתקופות שונות (בחלקן באמצעות הארמית): אבזר.
בוסתן, גוון, גושפנקא, גזבר, דרגש, דת, הרפתקה, ורד. זין, טנדו,
נחשיד (ציד), פרבר, פרגוד, פרדס, פתגם, פתשגן, רז.

ח. רביו, מלים בעברית המקראית מלשון האינדו־ארים שבמזרח הקרוב

(בתוך : ססר שמואל ייבין, 462 — 497 ), חש״ל : א. נצר, דקדוק לסרסית

מודרנית, 1971 ; ז? 1 ) ,(. € 115 ) 111111 .>! ,£ - .¥\

,/י 1 ־מ/ 4 ; 1901 — 1895 , 1 1 ז£{$€

. 1958 , 111 ) 011£1115 : 1 ^: 55011011 ^

ש. ש.

הספרות הפרסית נחלקת לתקופות לפי החלוקה הלשונית.
מהספרות הפרסית העתיקה הגיעו אלינו שתי חטיבות: הא-
וסטה (ע״ע זנד-אוסטה) והכתובות בפרסית עתיקה.

נוסף על האווסטה נשתמרו מן הכתבים בפרסית עתיקה רק
כתובות סלע של מלכים אח׳מניים שעיקרן, בד״כ, תיאור עלילות
ומעשים* הן כתובות בכתב היתדות, ולפעמים, בנוסחות מקבילות
בפרסית עתיקה, אכדית ועילמית. בשתי כתובות סלע אח׳מניות
יש עניין מיוחד: האחת של דריוש הגדול בבהיסטון(ע״ע, ושם תמ ׳ )
— כתובת בת 414 שורות, בה מפרט המלך את מלחמותיו ונצחונותיו.
האחרת, בת 60 שורות, היא של אחשורוש (ע״ע) בםר 0 םו׳ליס (ע״ע),
שבה מכריז המלך לא רק על גדולתו בהכנעת עמים שוגים, אלא גם
על נאמנותו לדת ומלחמתו בעבודת האלילים, הדאוה (וע״ע גרוט-
פנד, עמ׳ 261 , ושם תמ׳ * יתדות, כתב ה־).

מהתקופה האיראנית האמצעית נשתמרה ספרות מגוונת,
עדות לספרות רחבה הרבה יותר, שברובה הגדול אבדה. מקצת
מספרות אבודה זו נשתמרה בתרגומים, בעיקר בערבית. הספרות
בפרסית אמצעית נחלקת לשתי קבוצות לשוניות וענייניות: הספרות
הזורואסטדית, הכתובה פהלווי, והספרות המאניכיאית, בכתב המא־
ניכיאי. הספרות הזורואסטרית מחולקת לדתית וחילונית. הספרות
הדתית כוללת תרגומים ופירושים לכתבי הקודש הזורואסטריים,
תולדות זרתושטרה (ע״ע), תיאורי הבריאה ואחרית הימים, תיאור
מבנה העולם, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, דיונים תאולוגיים ואפולו¬
גטיקה, תפילות ומזמורים למועדים ולזמנים שונים, חומר לימוד
וחינוך לצעירים, לרבות מימרות חכמה, ועוד. במיוחד יש להזכיר
את החיבור הענקי די ג ק א רט, "מעשה הדת", הכולל בתוכו הרבה
מאד מסוגי החומר שנמנו לעיל, וחיבור מרוכז יותר, ב ונדה יש ן,
"הבריאה הראשונה", העוסק בעיקר בקוסמוגוניה, אסכאטולוגיה
ומבנה העולם. שניהם חיבורים שנערכו במאה ה 9 לסה״ג.

הספרות החילונית רחבה וענפה וכוללת את כל סוגי ספרות
החכמה, חיבורים שנועדו להקנות ידע בחכמת השלטון וכן הוראות
להתנהגות נאותה בחצר המלכות. ספרים מסוג זה מצויים בתקופה
הססנית בשמות שונים: ח׳ודאי נאמג ("ספר המלכים"), תאג׳
נאמג ("ספר הכתר"), איין נאמג ("ספר הנימוס"). היו חיבורים
שעסקו במלך מסוים, ולפעמים הכילו עצות ודברים שיוחסו למלך
עצמו כמחברם, ואילו חיבורים אחרים יוחדו לנושא מוגדר, כגון
ענייני קליעה, ציד וכדומה. יש מספר לא קטן של צוואות או
נאומי הדרכה וחינוך שמחברם אמור היה להיות אחד המלכים
הססניים, כגון ארדשיר, שאסור או ח׳וסרו, וחיבורים אחדים כאלה
הגיעו לידינו בתרגום ערבי.

חיבורים אלה מכילים לפעמים גם אנקדוטות היסטוריות או
בדויות, ולפעמים משלי חיות (ע״ע משל), כדי להמחיש נקודה ספ¬
ציפית. ספרות זאת הושפעה מספרות המזרח הקדמון, שהיתה עשירה
בתחום זה, וגם מן הספרות ההודית. חיבור מסוג זה שזכה לתפוצה
עולמית הוא החיבור כלילה ודמנה (ע״ע). חיבור אחר, בעל
אופי שוגה, אע״ם שגם הוא ביסודו אוסף סיפורים מבדרים ומאלפים,
הוא בילוהר ובודאסף, שנשתמר בתרגום ערבי ויווני, ונודע באירופה
בשם ברלעם (ע״ע), ולאסף. ביסודו זה חיבור בודהיסטי נפוץ
שעניינו גלגוליו השונים של בודהא (ע״ע) לפני לידתו האחרונה.

לסוג אחר של ספרות חילונית שייכים עיבודים ספרותיים של
עלילות גבורה ומאורעות היסטוריים מכריעים בתולדות ם/
ההיסטוריה הקדומה, כפי שתוארה בחיבורים אלה, נשאה אופי קרוב
למיתולוגי, ואילו ההיסטוריה המאוחרת יותר היו בה סממנים של

347

פרס: ספרות

348

אפוס. לפעמים היה הדגש העיקרי במעשה אהבה בין גיבור לאהובתו.
בפרסית אמצעית זורואסטרית נשתמר מעט מאד מסוג זה, שהיה
בעיקרו פרתי בלשונו וברקעו התרבותי. הרבה מהסיפורים הללו
צוטטו בספרי ההיסטוריה בערבית, תלק מהחומר הספרותי הזה
זכה במאה ה 10 לעיבוד ספרותי מפואר באפוס הפרסי הגדול שאה־
נאמה של פרדוסי (ע״ע). — מהשירה נשתמרו רק קטעים. לא
היה בה משקל של הברות; גודל השורות נקבע, כנראה, ע״פ מספר
ההטעמות ותוך התאמה לאורך הממוצע חריזה היתר, נדירה. רק
חריזה של סיומות דקדוקיות זהות נמצאה עד כה בחלק מהשירים
בפהלווי, ואלה הם אולי שירים מאוחרים במיוחד. — נשתמרו גם
קטעי ספרות משפטית, שיש בהם עניין מבחינה היסטורית וחב¬
רתית, וגם מבחינת קשריהם לרקע המשפטי של התלמוד הבבלי.
החשוב ביותר הוא מאדיגאן-אי הזאר דאדיסחאן (הספר של אלף
המשפטים).

מן הספרות המאניכיאית בפרסית אמצעית, בפרתית וב־
סיגדית (ע״ע סוגדיאנה) נשתמרו קטעים חשובים בטורפאן (בתור-
כסתאן הסינית), שהיו טמונים במנזרים עזובים ומכוסים חול. ספרות
זאת כוללת קטעים מחיבוריו של מייסד הדת, מאני, שהיו ערוכים
בשבעה ספרים מקודשים ולשונם המקורית היתה ארמית (וע״ע
מניכאים).

בפרתית לא־מאניכיאית הגיעו לידינו רק כתובות־סלע מן התקופה
הססנית ורישומים מינהליים מתקופת הארשקיים (ע״ע). ב 0 (גדית
נשתמר מספר גדול של כתבים וקטעים של ספרות נוצרית (מתורגמת
מסורית) ושל ספרות בודהיסטית (מתורגמת עפ״ר מסינית). אך
נתגלו גם מבתבים ותעודות מינהליות, משפטיות וכלכליות.

הספרות הפרסית הקלאסית והחדשה. ייחודה החיצוני
הבולט של הספרות הפרסית מראשית תקופת האסלאם ועד ימינו
הוא השימוש בכתב הערבי, שבא במקום הכתבים הקודמים ממקור
ארמי (ע״ע כתב, עמ ׳ 1099 — 1100 ). המעבר הזה היה מלווה ספיגה
ניכרת של השפעות ערביות על הספרות הפרסית. מבנה השירה
הפרסית הותאם לנורמות הנהוגות בערבית, מבחר הנושאים הפך
להיות בחלקו הגדול מוסלמי, גם בשירה וגם בפרוזה, וסוגי ספרות
הפרוזה הערבית הועתקו וסוגלו גם לפרוזה הפרסית. אעפ״כ לא
נתבטל ייחודה של הספרות הפרסית, ונוצרו בה צורות ותכנים שהיה
בהם משום המשך למסורת הספרותית הפרסית וביטוי ההתמודדות
עם ההשפעה הערבית החזקה. בתחום השירה חידשו הפרסים את
החריזה הזוגית — מת׳נוי — חריזה של שני חלקי הבית (דלת
וסוגר) זה בזה (ע״ע ערבית, ספרות. עמ׳ 180 ). חיבורים אסיים
ורומאנטיים המתארים עלילות גבורה ואהבה בעלי הקף רחב אפיי־
ניים לספרות הפרסית. ביו החידושים הפרסיים של צורות שיריות—
המרובע, שיר בעל ארבעה חצאי שורות חורזים זה בזה ובעל אופי
שנון ואפיגרמתי (ע״ע מכתם). השירה הפרסית חידשה ופיתחה
את הע׳זל, שירה לידית שאיננה כבולה למסגרת של הקצידה (ע״ע
ערבית, ספרות, שם), שמקורה בשירה הערבית. גם השירה הצופית,
בעלת האופי המיסטי, העושה שימוש רב בדימויים רב־משמעיים,
פותחה בשירה הפרסית ונעשתה לאחד ממאפייניה.

גדולתה של הספרות הפרסית, ובעיקר של השירה, באה לידי ביטוי
בריבוי יוצרים בעלי שיעור קומה, בעושר צורות ובאמנות מפותחת
להפליא של דימויים ועיטורים לשוניים מסוגים שונים. הספרות הפר¬
סית הופיעה בכל גדולתה בצפון־מזרח פ׳ באזורי טרנסאוכסניה
וזדראסאן, במאה ה 10 לםה״נ, לאחר תקופה של כשלוש מאות שנה,
שבה עיקר הפעילות הספרותית של מחברים פרסים היתר. בערבית.
גם לאחד מכן כתבו סופרים פרסים לא מעטים חיבורים בתחום
ספרות המחשבה וההלכה הדתית האסלאמית בערבית. החל במאה
ה 2 לאסלאם היתה השפעה ניכרת של הספרות הפרסית הקדומה
על התפתחות הספרות הערבית באמצעות שורת תרגומים שנעשו

פדס: םאי;רי ״׳עאה־כאמד,״ של 2 יררזסי (זךע>. עייר א 05 ונ< מהמאה ד, 15

מפהלווי. השם הבולט בפעולת תרגום זאת הוא אבן אל-מקפע (מת
757 ), שהיה פרסי במוצאו והעשיר את הספרות הערבית במורשת
הפרסית, שאח״ב הוחזרה בחלקה לפרסית על ידי תרגום מערבית.
במיוחד התפרסם תרגומו הערבי של כלילה ודמנה (ר , לעיל).
אחת מיצירותיו של המשורר הגדול הראשון בפרסית, אבו עבדאללה
ג׳עפר רודכי (מת 941 ), היתד, חיבור מת׳נוי המבוסס על סיפור
כלילה ודמנה. באותה מאה חי גם המשורר אבו עלי מחמד ךקיקי,
שהתחיל לכתוב סיפור שירי על תולדות פרם הקדומה: שאה־
נאמה — "ספר המלכים", אך לא השלים אותו. יצירה שירית
באותו שם ועל אותו נושא כתב והשלים אבו-אל-קאסם פירדוסי
(ע״ע; וד׳ להלן: אמנות). ההתעסקות בתולדות פרס העתיקה והמעבר
לכתיבה בפרסית היו מסימני ההתעוררות הלאומית הפרסית במאה
ה 10 . בעקבות ספר זה נכתבו חיבורים רבים אחרים בעלי אופי אפי.

בספרות המאה ה 11 חשובים במיוחד נאצר ח׳ו׳סר( (מת אחדי
1072 ) סופר ומשורר, יליד בלח׳, שנמנה עם כת האסמאעיליה
(ע״ע) ועמר ח׳יאם. ח׳וסרו פרסם רשמי מסעו בעולם המוסלמי
בספרו ספד־נאמה ("ספר המסעות"), ובו גם תיאור ירושלים ומקו¬
מות אחרים בא״י, עמד (ע״ע) ח׳יאם זכה לפרסום רב בשל המרו¬
בעים שכתב. יוחסו לו גם שירים רבים מסוג זה שלא הוא חיברם,
ולא קל לברר מה הם המרובעים האותנטיים.

במאה ה 12 בולטים שמותיהם של ח׳אקאני משירואן (מת 1199 ),
משודר שכתב שירה בעלת עצמה והשפעה, ונזאמי גנג׳וי(מת 1209 )
שחיבר שירה נאראטיווית בעלת אופי רומנטי במחזור של חמישה
ספרים, הקרויים ורמסה ("החמישה"), ביניהם הסיפורים על זוגות
האוהבים לילה ומג׳נון ו ח׳(ס ד ו ושירין.

לשיאיה הגבוהים ביותר הג-עה השירה הפרסית בחיבוריהם של
כמה משוררים צופים. פריד (ע״ע) א(ל)־דין עטאר (מת ב 1230
לערך) חיבר, מלבד ספרי שירה שזכו לתפוצה ולהשפעה, גם ספר

349

פרס: ספרות; אמכות

350

בפרוזה, ת ד'כירה א ל-א ולי א ("זכרון הצדיקים"), הכולל
קורות חייהם של חסידים וצופים. מולאנא ג׳לאל (ע״ע) א(ל)־דין
רומי (מת 1273 ) היה נערץ כמורה וכקדוש צופי. הוא חיבר אסופת
שירים המוקדשים למורו ואהוב־לבו שמם תבריז, אך ספרו החשוב,
שנעשה לספר יסוד בפרסית, הוא מ ת׳ נ וי מענוי ("השיר החורז
הזוגי העוסק במובנים הפנימיים"), שירת הגות תוך כדי סיפור
מעשיות מאלפות.

סעדי (מת 1292 ), ידוע כאמן הע׳זל (ר׳ לעיל) וכמשורר שהעלה
את הצורה הזאת לדרגתה הגבוהה בשירה הפרסית. חיבוריו המפור¬
סמים הם בום תאן (פרדס) וגול ם תא ן (גן ורדים) שעניינם
הוא סיפורים בעלי מוסר־השכל צופי. חאפז (ע״ע; מת 1320 ) נחשב
לגדול משוררי הע׳זל. שיריו עוסקים ביין ובאהבה, אך מגמתם,
לפי הפירוש המסרתי, היתה מיסטית. מולאנא נור א(ל)־דין עבד
א(ל)־רחמאן ג׳אמי(ע״ע; מת 1491 ), הוא הדמות הבולטת האחרונה
של התקופה הקלאסית בספרות הפרסית. מבין חיבוריו השיריים
מפורסמת הסדרה הפת אור נ ג ("שבעת כסאות המלכות").

במאות ה 19-16 המשיכו סופרים ומשוררים ליצור בכל סוגי
הספרות הפרסית וענפיה השונים, אך לא העמידו דמויות בשיעור
קומתם של גדולי הספרות במאות השנים הקודמות. סיגגון הכתיבה
בשירה ובפרוזה נעשה כבד ומצועצע, ורבות בו המלים הנדירות
והחזרות האורנאמנטליות.

בזמן החדש היתד! התעוררות ניכרת בספרות הפרסית, גם
בשל חדירת השפעות אירופיות ואמריקניות, וגם בשל השינויים
הגדולים במבנה החברה ובתפיסת העולם. מראשוני התנועה של
ההתחדשות וההתעוררות החברתית היה המשורר מירזא מחמד תקי
( 1880 — 1951 ), שכינדו המקובל הוא מלך א(ל)־שערא בהאר. כן
ראד לציין אבו אל־קאסם לאהותי ( 1887 — 1957 ), משורר קומוניסטי
שנאלץ לעזוב את ארצו בשל פעילותו הפוליטית והשתקע בבריה״ם
בשנת 1922 . משורר מחדש בצורות ובסיגנון, ובעל השפעה רבה
הוא נימאיושיג' ( 1900 — 1959 ).

בפרוזה בולטים בזמן החדש שמותיהם של מחמד עלי ג׳מאל
זאדה, שכתב פרוזה סאטירית וראליסטית, ובמיוחד, צאדק הראית
( 1903 — 1951 ), סופר בעל שיעור קומה ואמן הפרוזה הפרסית
החדשה. על סיפוריו, שרבים מהם משקפים את חיי היום בם', אך
מכילים יסודות דמיוניים והזייתיים, מתוח דוק של פסימיזם. שפת
הרחוב ואלמנטים של פולקלור מופיעים בסיפורים. הראית גילה גם
עניין רב בעבר הרחוק, הטרום־אסלאמי, של ם׳. שמות של כותבי
פרוזה אחרים שראוי להזכירם הם בזרג עלוי, בעל דעות קומוניס¬
טיות, שגלה לגרמניה המזרחית; עלי דשתי וג׳לאל אל אחמד.

ם. בהרווי (מתרגם), מפרי עטם של המשוררים תאפו, סעדי, מוא־וי,

פרדוסי, טבויזו, מושיוי יעוד. 1975 ;

.( ; 1967 ,ץ?ס 01 / 0 5/2 , 1 ) 2111 ; 1968 , 2 , 7 \ 1

. 1968 מ 7 >/מ 2 ־*/ / 0 ׳)(־׳ 5/01 ///

ש. ש.

אמנות. אחד המרכזים בהם אפשר להצביע כבר באלף ה 5
לפסה״נ על גילויים של תרבות, הוא ט פ ה ס י א ל ק, מדרום לטהראן
של היום, ברמה האיראנית; הבניה במקום נעשתה בלבני־טין שעליהן
מצויים סימנים לציפוי הקירות הפנימיים בצבע אדום. הכלים היו
בעיקרם כלי-אבן, אולם בחפצים המגולפים בעצם ובכלי־הקראמיקה
יש עדויות לקישוטים אמנותיים. תרבות זו לוותה כבר מנהגי־קבורה,
ואף חותמות מעוטרים בדגמים הנדסיים מצויים בה.

לעידן של פריחה אמנותית גדולה שייכת בלא ספק תרבות שושן
של האלף ה 4 , אם־כי בשושן ובסביבתה היו מצדים כבר למן האלף
ה 6 פריטים עשויים אבן וכן קראמיקה, המעידים על יצירה אמנותית.
כ״כ נתגלה, למן האלף ה 6 , קשר תרבותי בין שושן לסבז טפה שבדרום,
ואף לם׳ בכלל; הממצאים השונים של תרבות זו מתקשרים גם לזרם
רחב יותר, שהגיע עד פנג׳ב. אולם העשיר והבולט בדרגת העידון

והתחכום היה האלף ה 4 ה־
מפורסם בקראמיקה הנפלאה
הידועה כסוסה (שושן) 1 ,
בעלת דפנות דקיקות, גון
בהיר צהבהב, וקישוטי־חיות
בצבע חום־כהה המסוגננים
לעתים עד־כדי יצירת דגמים
גאומטריים.

אמנותם של הכלים ש¬
נתגלו בסאיסטאן, מסוף ה-
ז(לף ה 4 ומהאלף ה 3 , מת¬
קשרת לעדדות על תרבות
רחבה יותר, שהיתה, כפי
הנראה, גם תרבותה של מו-
הנג׳ו דאר( (ע״ע הדו, עמ׳ 503 ). מתחילת האלף ה 3 כבר מזוהה
תקופה זו בם׳ עם התרבות הפלאו-עילמית, וגם בה נועד
מקום חשוב ביותר לקראמיקה המצוירת של שושן. כלי-קראמיקה
אלה היו שונים מקודמיהם: היו אלה לרוב כלי-מאגר, בעלי עיטור
מצויר ברצועוודרוחב, בדגמים גאומטריים, ובשילוב ציפורים או
דגים מסוגננים. קראמיקה שונה בצורותיה, מוארכת ונטולת-ציור,
אך ממורקת ומעוטרת בחריטה, נתגלתה בספה היסאר שליד דמגאן
— אתר עשיר בקראמיקה מן האלף ד. 3 ; כלי-ברונזה ותכשיטי-זהב
השלימו את מגוון הממצא.

התקופה 2800 — 2400 לפסה״נ כונתה שומרו־עילמית, בשל
הקירבה הרבה לעולם השומרי; הדמיון רב במיוחד בפסלונים, שכ¬
דוגמתם נמצאו באור (ע״ע) ובעמק הדיאלה, וכן בעבודות בהט
וברונזה. מסוף האלף ה 3 זוהו כבר כמה יצירות מתחום הפיסול
המונומנטלי, כגון בפוזור אין־שושינק. בתקופה זו, וגם בראשית
האלף ה 2 , עוטרו יצירות־הקראמיקה, אולם העיטור פחות מעודן
משל סוסה 1 . כלי-סטאטית וצלמיות הם חלק מן הממצאים הרבים
האחרים של תקופה זו. באלף ה 2 , ואולי כבר בסוף האלף ה 3 , נוצר
חלק גדול מחפצי-המתכת המזוהים לעתים כברונזה של לו ר י ס¬
ט א ן, חפצי-קבורה לרוב: כלי-נשק, בהם חרבות רחבות וקצרות,
ומספר רב של פסלונים מסוגננים, בעלי ראש גדול על גוף קטן.
תור־הזהב של תרבות עילם היא התקופה 1300 — 1100 לפסה״נ.
הבולטת שביצירותיה היא הזיקורת (מגדל-המעלות) של צ׳וגה-זנביל,
היחידה שנמצאה באיראן, והנושאת את שמו של אור־אונטש; הוא
מוקף עיר־קבורה וארמון־קברים ובו פסיפס-שנהבים המיוחם למאה
ה 13 (ר׳ להלן, פרהיסטוריה וארכאולוגיה). מתקופה זו שרדו גם
מספר גדול של תבליטי-קיר, נמוכים בד״כ —־המתארים דמויות
רבות תוך הקפדה במידותיהן על ההירארכיה — חותמות, יצירות-
שנהב, עדויות רבות לתעשיית-זכוכית רבגונית, ועבודות צורפות
בכסף ובזהב, הכוללות פסלונים — אפילו תלת־ממדיים _ של
דמויות.

מסוף תקופת הברונזה לערך נמצאו בסיאלק, בשטח קברים
הידוע כנקרופוליס שרידי תרבות ובהם כלי-קראמיקד, בגון אפור-
שחור. בסיאלק הובחנה גם תקופה חדשה באיזור־קברים הידוע
כנקתפוליס 8 , שזוהתה כתקופת התיישבותם של האיראנים הרא¬
שונים, ב 1000 לפסה״ג בקירוב, באזורי הרמה האיראנית המערבית.
קראמיקה חדשנית בצורתה ובעיטודיה מאפיינת את האמנות:
הכלים מצטיינים בחדק מוארך מאד! העיטור, שהוא לרוב בגון
אדום־חום ע״ג חמר בהיר, מתחלק באופן אסימטרי — קומפוזיציה
מרכזית דמוית אדם או סוס, לעומת ריבוע, מעוין או עיגול, צורות
גאומטריות המורכבות אף הן מצירופי דגמים הנדסיים, באותו פרק-
זמן פרתה תרבות מיוחדת על חופי אגם אורמיה: בקברים באתר
חסנלו נתגלתה כמות גדולה של תכשיטים מפוארים, כלי-זהב

פרם, אפנות: קערת קרמיקה ססוסר,
(שושן). בערד 3200 5 פםה״נ (סוייאח
5 ובר, פאריס)

351

פרם: אמנות

352

(גביעים), כלי־מתכת ופס-

לוני־מתכת מרוקעים (יש

שראו בהם השפעות של

אפנות הסקי ודם! ע״ע).

קבוצת־קברים שנתגלתה

בחלקו הדרומי־מערבי של

חוף הים־הכספי מצטרפת ל¬

תמונה העשירה של האמ¬

נות הפרוטו־איראנית בת¬

חילת האלף ה 1 לפסה״נ—

אמנות א מ ל א ש. פלאס¬

טיות כלי־הקראמיקה הזו-

פרס, אמנות: צמיר מאוצר זיתיה; הסאה אומורפיים של אמנות זו

ה 7 <םםה״נ < 0 יזי א וז ""■"ויל•". נ "־ מדהימה בתפיסתה המופש־

יורק)

טת; זו קדאמיקה ממורקת,

מעוטרת בחריטה, לעתים שחורה, אך גם אדומה או בהירה. גם באבן
ובמתכת ניתן לגלות את העקביות של אותו הסגנון. נופך משלהם
מוסיפים חפצי־הזהב הרבים שנמצאו. — במאות ה 9 — 7 לפסה״ג
פרחה בם׳ גם האמנות הפרוטו-מדית, שבלטד בה עבודות-
הברונזה המאוחרת של לוריסטאן. אלפי חפצי־הכרונזה המיוחסים
לתרבות זו שאבו את השראתם, במידה מכרעת, מעולם הפרשים;
המיתולוגיה המיוחדת לתרבות זו משתקפת באיקונוגראפיה של
דמויות דמיוניות, היברידיות מורכבות. האמנות ה מ ד י ת, שתחילתה
במאה הד, משתקפת, אפשר באופן חלקי, באוצר חפצי־הזהב —
אוצר האופסוס — שנתגלה בבקטריה, ובממצא בקאלאר דאשט שב¬
עמק אלבורז. הקבלה סגנונית מעניינת קיימת בין ממצאים אחרונים
אלה ובין אמנות לוריסטאן וסיאלק. אוצר ז י ו ו י ה, המבוסם אף הוא
על נושאים מעולם־החי, מצטרף לשרשרת המקורות העשירים בחפצי-
זהב. אוצר זה כולל גם לוחיות־שנהב מעוטרות, רבידים ותכשיטים
מזהב, ודוגמה מעניינת של קערת-כסף מעוטרת שיבוצי־זהב. התבליט,
פרטי העיטור וכמה מן הנושאים מעידים על השפעות סגנוניות
של אמנות מסופוטמיה האשורית ועל קשרי תרבות עמה• עיטור
הזיגוג הרבגוני בקראמיקה הופיע לראשונה בזו של זיוויה.

איחודה של האמנות האיראנית חל בימי כורש (ע״ע), שאפשר
את תנופת האמנות ה א ח׳ מ נ י ת (ע״ע אח׳מנידים). אולמות־קבלה
נרחבים (אפדנה), בעלי קירוי נתמך ע״י עמודים רבים וגבוהים,
שהסתיימו לרוב בכותרות עשויות שתי פרוטומות של חיות, מאפיי¬
נים את ארמנות שושן ופרספוליס (ע׳ ערכיהן ור׳ תמ ׳ להלן:
היסטוריה) בין שני ראשים של שור, סוס, איל, נשר או גריפת,
הונחה הקורה שתמכה בתקרה. מן הפיסול האח׳מני התלת־ממדי
שרדו דוגמות מעטות בלבד. תבליטים כיסו מאות מטרים של גרמי-
מדרגות ודפנות רחבות, וכן של משקופי קברי־המלכים שנחצבו
בסלע. נושאיהם היו לרוב: המלך הנישא על כסא־מלכותו בידי
נציגי הממלכות הנכנעות (ו״ להלן, היסטוריה: קבר דריוש 1 ).
תהלוכות של נושאי מנחות, ואנשי־המשמר, "בני־אלמוות", פרסים
ומדים. עיטורי המבנים בשושן היו לעתים קרובות לבנים מזוגגות
בשלל־צבעים. באמנות האח׳מנית בלטו הזרמים השונים של מסורות
רבות שהתמזגו לסגנון אימפריאלי, החל בעיטורי המשקופים שב-
פרספוליס, המעידים על השפעה של אמנות מצרים, וכלה בסגנון
עיבוד קפלי־הבגדים בתבליטים, או סגנון דמות־החיות הקרוב
לאמנות יוון הקלאסית. על אלה יש להוסיף, כמובן, את מורשת
התקופות הטרם־אח׳מניות באיראן עצמה. גם באומנויות למיניהן —
חפצים, כלים ותכשיטים מהודרים — הרבו להשתמש בחמרים יקרים
ככסף, זהב ואבדהחן הכחולה לפיס לזולי. גם בהט, שיש וברונזה
שימשו את תעשיית הכלים, שהקו המצולע אפיין אותם לרוב! ידיות
דמויות־חיות שימשו ברבים מן הבקבוקים והאגנים.

התקופה הסלוקית לא היתה תקופת יצירה נרחבת. התאוששות
חלה עם התבססות השלטון הפרתי, שמאבקיו הפוליטיים השתקפו
נאמנה באמנות: רוב היצירות מתקופה זו ביטאו את החדירה
המערבית־ההלניסטית ואת החייאת המורשת הפרסית. גבנו ערים
גדולות, לעתים בתכנית עגולה (תח׳ת־אי סולימאן, דרבגירד), וארמו¬
נות שקמרונותיהם תפסו את מקום התקרה השטוחה של האח׳מנים.
בארמנות אשור וחתרה בלט השימוש בפתחי־קמרון גדולים, שפותח
מאוחר יותר בידי הססנים לצורת האיוואן. תבליטי־האבן לא
הצטיינו בעידון, אך לעומתם נשתמרו מכלולים מצוירים עשירים
בצבעוניות ובנושאים: דתיים, כאלה של דורה־אורופום (ע״ע), או
ממלכתיים, כאלה של קוה אי-קוג׳ה. בתדמור נשתמרה קבוצת דמויות
מגוונת, מפוסלת בתבליט גבוה במיוחד ע״ג קירות קברים, ובה בולט
בעיקר הזרם המערבי יותר — למרות סגנונם המזרחי של התכשיטים
העשירים. גם הדמויות הרבות המגולפות בפיסול תלת־ממדי, כבפסל
הגדול שנתגלה בשאמי, מעידות על השפעות האמנות הקלאסית (ר׳
להלן: היסטוריה).

העזה דומה לזו של האמנות האח׳מנית ציינה את תקופת הסס¬
ני ם (ע״ע), ביצירות המונומנטליות, בשימוש הרעיוני בגדלות המלך,
ובעושר ובפאר, הן בחומר (כסף, זהב ובדולח) והן בהאדרת הדמויות.
לחמרים היקרים נחוסף המשי, שייצורו היה לאחת מתעשיות-המנד
לכה העיקריות• את הארדיכלות ציינה הבניה האדירה של קמרונות
וכיפות, כאשר תפקיד מרכזי מיוחד לאולם־הפאר, האיוואן (דוגמת
קטסיפון, פירוזאבד). הקשת שימשה יסוד עיטורי שיטתי, והסטוקו
(טיח מכויר) — אמצעי לדקוראציה ארדיכלית• ברוב האתרים נמצאו
דוגמות רבות לשימוש זה (בישאפור, דאמגאן); נמצאו גם תמשיחי-
קיר ואף פסיפסי־רצפה לא מעטים. משטחים נרחבים של תבליטי-
אבן, שבהם התפקיד הראשי שמור לרוב למלך, השלימו את תמונת
האמנות המונומנטלית של הססנים. הנושאים הם בעיקר היסטוריים,
כנצחונות שאפור על הקיסר ולרינוס(ע״ע), או דתיים, כהכתרות המלך
בידי האל (ארדשיר מומלך בנקש־אי־רסתם). רמת־ביצוע גבוהה
מציינת את התבליטים לרוב, וקיימת תחושה' לתנועה. יצירה חשובה,
המשתרעת על כל הקירות של מערת תאק אי-בוסתאן, מגולפת בסלע
ודמוית איוואן, מתארת שלבים שונים בציד-ביצות (תמונת כוסרו 11
ר׳ להלן, היסטוריה). מבין החיות בולטים האילים והסוסים, וכן חיה
מיתולוגית מכונפת, הסימורב — יצירה היכרידית, לרוב של ראש־
כלב, כפות־אריה וזנב־טוס.

ד

כלי־המתכת המיוחסים לתקופה הססנית מצטיינים בעושר התמרים;
נעשה שימוש נרחב בכסף ובזהב, ולעתים אף שילוב של שתי
המתכות היקרות ע״ג אותו הבלי. מגוונים גם הנושאים המעטרים

אותם, בעיקר סצינות מחיי־החצר
או מעולם־החי; מקום נכבד שמור
לדמויות נשים, המזוהות ברק¬
דניות או כדימוי האלה אנאהיטה.
בשנים האחרונות מתחולל פול¬
מוס נוקב באשר לעצם שיוכם
של הכלים הללו, שהם רבים ב¬
מספר, לתקופה הססנית, שכן חלק
גדול מהם מיוחם כבר לתקופה
המוסלמית (הבתר-ססנית).

אמנות הטכסטיל פרחה בתקופה
הססנית, במיוחד לאחר שהצליחו
לפתח בפ׳ את תעשיית המשי
שיובאה מסין. הבדים, המעוטרים
לרוב בדמויות בע״ח הנתונים ב־
מדליונים עשרים חרוזים (פני¬
נים), היו גורם מכריע בהעברת

אמנות ססנית: בלןכוק בסו* מה¬
מאות ה 6 — 6 (הסוזיאוז הארכאולוגי־,
טהראן)

353

סרס: אמנות; #רהיספזוריה וארכאולוגיה

354

האמנות הססנית מערבה ומזרחה. ישנן דוגמות בולטות להשפעת
בדי־המשי הססניים על תעשיית הטכסטילים הביזנטית והקופטית
במערב, וכן על תעשיית הבדים בסין וביפן.

האמנות בם׳ בתקופה המוסלמית פרחה בעיקר אחרי המאה
ה 8 , בריכוזי האמניס שבחצרות הנסיכים* בלטה בהם אמנות הקרא¬
מיקה המזוגגת הרבגונית, אמנות הזכוכית ואמנות כלי־המתכת.
הקראמיקה המוסלמית בפ ׳ נשארה בכל התקופות חדשנית ומגוונת
בצבעוניותה העשירה ובאמצעי־העיטור שלה, ששילבו יותר מטכניקה
אחת. ארדיכלות המסגדים (ע״ע) היתה קרובה בתקופה המוקדמת
לנוסחות שרווחו במסופוטמיה; אך עם גיבושן של הנוסחות האירא¬
ני ות בלט בהן הא י וו א ן מן המורשת האמנותית הקדומה.

הבניה המשיכה להתבסם על השימוש בלבנים. בשלב די מוקדם,
יחסית, אולי כבר פן המאה ה 9 , ניתן להצביע על גיבושה של נוסחת

קשת ההופכת לקשת
הפרסית האפייגית —

קשת מחודדת ששתי
זרועותיה נמשכות ב¬
קווים מקבילים בחל¬
קם התחתון. החל ב¬
סוף המאה ה 10 מו¬
פיע טיפוס מיוחד,

פרסי מובהק, של מ־

בני־דת המתפתח קו-
דם־בל באיזורי־צפון־

המזרח ובסמוך להם
במרכז איראן— אלה
הם מגדלי־הקבר, ה־

"גו׳מ בד". המסגדים
מפתחים ביה״ב המ¬
אוחרים נוסתה מיוח¬
דת. מאפיינים אותה
4 איוואנים, הקבועים
באמצעיתה של כל
אחת מצלעות המבנה
המקיף חצר מרכזית.

את פסגת האמנות בתחום האדריכלות יש לראות בוודאי בתכנון
האורבאני המקורי והנועז של בירת הצפווים (ר׳ להלן, היסטוריה)
במאה ה 17 באספהן(ע״ע, וע״ע ארדיכלות באסלאם, עם׳ 748 ); ארגון
מערכת המבנים הציבורייס-ממלכתיים סביב הכיכר העצומה, ה״פידאן".

אמצעי־העיטור המועדפים מבוססים לא מעט על הקראמיקה המ¬
זוגגת, וכוללים דגמים צמחיים, דגמים מופשטים ודגמי-כתב שונים;
הם מגיעים (דוגמת המסגד הגדול באיספהן מן המאה ה 17 ), לציפוי
כל משטחי הקירות, הקמרונות, הכיפות והמגדלים.

מבין האומנויות המצטרפות בתקופה המוסלמית העשירה לתרומה
החדשנית, לעומת התקופות הקודמות, יש לציין במיוחד את אומנות-
השטיחים (ע״ע שטיח) ואת אומנות כה״י; זו האחרונה מייצגת מספר
אומנויות, מהן אומנות־הכריכה, אומנות הקאליגרפיה ואומנות־האיור.

כה״י הפרסיים המאוירים הקרומים ביותר ששרדו הם משלהי
המאה ה 13 , אך נראים עדיין קרובים בסגנונם לב״י ערביים ממסופו¬
טמיה! במאה ה 14 כבר ניתן לדבר על סגנון פרסי נבדל. הנושא
המועדף לאיור כה״י בשלב זה היה ה״שאה-נאמוד׳ (האפוס הלאומי
הפרסי), שעתקים שונים ממנו המשיכו האמנים לאייר כמשך מאות
שנים אח״ב (ר׳ לעיל ספרות). למרות כמה חדירות של סממנים
מיובאים מן המזרח הרחוק, מסתמנת כבר אז העדפה לצבעוניות,
הבולטת במיניאטורות הפרסיות. לעומת רצועות צרות בלבד בעמוד־
הספר, המיוחדות לציור במאה ה 14 , או חלק מן העמוד, משתלטת

המיניאטורה על ע¬
מודים שלמים במאה
ה 15 , ואפשר אף ל¬
הצביע על מספר מק¬
רים בהם המיניאטורה
מתוכננת כ״דיפטיך׳
(שני עמודים המש¬
לימים זה את זה).
גדול הציירים בסוף
המאה ה 15 היה בה-
זאד, שרבים רואים
בו את גדול ציירי פ׳.
מעבר למאה ה 16
מסתמנת נטיה לבי¬
דוד הדמות האנושית
— לעומת המיניא¬
טורות המאוכלסות
קודם לכן — ופורחת

אפנת אלבומים אמנות פרסית; סיניאטורר, ׳ 56 בהזאר המתארת

~ בניית מבצר, 1-191 (המוזיאון הכריסי, 5 ונרוז)

דמויות בודדות או

זוגות. קו המתאר מודגש לעומת הצבעים, שנעשים שקופים יותר.
וע״ע מיניאטורה, ענד 307/8 ! אסלאמית, אמנות* אדריכלות ב-
אסלאם. ור׳ להלן: פרהיסטוריה וארכאולוגיה. איורים נוספים ר׳:
היסטוריה.

.? .£ ; 1938/9 ,ד\- 1 , 471 7711071 ? ( 51110 4 ,(. 1 מ) 6 ק 0 ? . 17
1 1 :) 01 - 111 ? , 1700 , 1 ז 3 תזו $1 ז 1 ו 1 ,') .א ; 1953/7 , 11 ־ 1 ,: 011 ? 07 : 0 ? , 11 ) 81:111111
/ 0 471 7/10 , 12 ) 3 ־ 01 ? .£ ; 1962 , 411-17071 ,. 1 ) 1 ; 1962 , 1 ) 501:07114
,״״■ת 71 .? ;(עבר׳ : איראן הקדומה, תשכ״ד) 1965 ,״ס! 711 ) 406
. 1972 , 117111071 ? / 0 87071211 ,/(שת 0 ס 1 א ■א ; 1970 , 1070 ?

מר. ר. - א.

פ ר ה י ם ט ו ר י ה וארכאולוגיה. על התקופה הפרהיסטורית
של ם׳ נחשבת, במקומות מסוימים (למשל, באיזור קרמנשאה),
התקופה שמלפני כ 100,000 שנה ועד לראשית החקלאות לפני
האלף ה 3 לפסה״נ (ר׳ להלן, היסטוריה). השנים 5,000 — 4,200
לפסה״נ הן שנות תרבות ם י א ל ק המוקדמת. בתקופת הכלקוליתית
( 4,200 — 3,400 לפסה״נ) בולטות תרבויות סיאלק, ה ים א ר,
גיאן, מוסיאן וסוסה (ע״ע שושן). מן התקופה הכלקוליתית
המאוחרת ( 3,400 — 2.900 ) — במקביל לתרבויות ג׳מדת נצר וארך
במסופוטמיה — מצויות תרבויות סיאלק, סוסה ואיזור גורגאן כפ׳.
תקופת ברונזה הקדומה ( 2,900 — 2,000 ) מזוהה עם היסאר 111 , גיאן
ז\ 1 וסוסה 11 * תקופת הברונזה התיכונה ( 2,000 — 1,600 ) — בייחוד
עם גיאן 111 ; תקופת הברונזה המאוחרת ( 1,600 — 1,200 ) — עם
גיאן 11 . תקופח הברזל ( 1,200 -
800 ) מיוצגת בלוריסטאן, הפג־
לו, קלר דאשט וסיאלק /!-]/י.
וכן באוצר זיויה (ור׳ לעיל:
אמנות).

בתקופה הפאלאוליתית גרו
ציידים במערות באיזור קר-
מנשאד,; נתגלו גם סימנים של
מגורים בבורות, שנהגו לכ¬
סותם. בשימושם של בני־אדם
אלה, שדמו לטיפוס הנאנדר־
תאלי, היו בלי־תיתוך פשוטים.

שרידי תרבות מסוליתיןן אמנות פרוטדאיראנית; צ 5 טית־ברונזה

, ש 5 צ:י מאסל׳צז (הטיזיאח הארבאו 15 ני,

צאו לחופי הים־הכספי; כבר טהראן)

אמנות פרסית: אריג נושי, הסאה ה 10

355

סרס: סרהיסטוריה וארכאולוגיה; היסטוריה

356

השתמשו בכלבי־ציד וב¬
קשת וחץ. בתקופה ד,נ-
אוליתית הופיעו רועי־

צאן, אך לכלל יצירת
כלי־חרם לא הגיעו. בא¬
לף ה 5 לפסה" נ מצוי ה¬
שימוש בכלי-חרס, וה¬
כלים אף מעוטרים ב-
מוטיווים גאומטריים ב¬
מגוון צבעים וצורות.

נתגלו שרידי בתים ש¬
נבנו מחומר והיו בעלי
רצפות־גבם. תגליות בסיאלק מעידות על עיבוד נחושת ב 3,000
לפסה״נ. על כלי-חרס מאותה תקופה מופיעים ציורי בע״ח ועצים
(באתרים מדרום להרי־אלבורז, ממזרח להרי-זאגרוס ובכל איזור
פארם). מסוף תקופה זו חלה התפתחות מתמדת בתרבות האיזוד:
הקראמיקה עדינה ומתוחכמת יותר, ונתגלו לוחות כתובים בכתבים
שמלפני תקופת עילם (ע״ע), וכן חותמות, כלי־נשק. פסלי-אבן
ומכשירים הדומים לאלה שנמצאו בשומר (ע״ע).

בסוף האלף ה 2 לפסה״נ התחילו לעבד ברזל. נמצאו גם פסלי-
ברונזה מרהיבים — שני ראשים ופסל-ברונזה ללא־ראש של המלכה
נפיר אסו מהעיר סוסה ( 1,300 לפסה״נ בערך). בתקופה זו היו
למטאלורגיה הפרסית השגים מרשימים- כעדותם של אוצרות כלי-
הזהב היפים שנתגלו ברוד באר ואמלאש וכלי־הברונזה שנמצאו
בלוריסטן (ע״ע). — מראשית התקופה האודמגית (ע״ע אחמנידים)
תואמות התקופות הארכאולוגיות את הנתונים ההיסטוריים שבידינו.

הפעילות הארכאולוגית בפ׳ החלה כבר באמצע המאה הקודמת.
החפירות באתרים כבבל, אשור, ח׳ךסאבאד ואור (זר ערכיהם)
שבעדאק זירזו את קצב העבודה הארכאולוגית בם/ שכך בשלבים
מוקדמים נתגלו עדויות לקשרים תרבותיים ולזיקה בין אזורים
שבתחומי פ׳ ובין חלק מהתרבויות העתיקות במסופוטמיה. נקודת-
המוצא לארכאולוגיה הפרסית היחה בסוסה(שושן, באיזור ח׳וזיסטאן),
שם פועלת משלחת צרפתית מאז 1897 . שנים רבות היו הצרפתים
היחידים שפעלו בם׳ בתחום זה, לאחר שקיבלו זכיון בלבדי מהשאה,
אולם בסוף שנות ה 20 הצטרפו לעבודה גם משלחות אחרות. הרצפלד
(ר׳ ביבל׳) חפר בפסרגדה (הבירה האח׳מנית) ופרספוליס (ע״ע).
מאז שנות ה 30 חפרו מספר משלחות אמריקניות ברי, פרספוליס
וספה היסאר (במזנדראן), וכן באיזור נישפור.

סוסה היא האתר החשוב ביותר בפ׳: שטחה כ 4 קמ״ר, והשרי¬
דים בה הם מתקופה המשתרעת מן האלף ה 6 לפסה״נ ועד ליה״ב,
הממצא הארכאולוגי עשיר בהקפו, וכולל גם שפע של תעודות קדומות
(רבבות כתובות בכתב־היתדות). כ״כ נתגלו שם אוצרות שדודים
שהובאו בימי-קדם ממרכזים אחרים, כגון: האסטלה של נרם סין
(תמ׳ז כרך ז/ עמ׳ 558 ) מן האלף ה 3 לפסה״ג, שהובאה מסיפאר,
האסטלה של חמורבי(ע״ע, ושם תמ ׳ ) מהאלף ה 2 לפסה״נ, הפירמידה
של מנהיסטו, ועוד רבים אתרים. אחרי מלה״ע 11 החל גירשמן
(ר׳ ביבל׳) בחפירת ה״זיקוראת" (מגדל-מעלות) העילמית (השר
תט׳: כרך ז/ עמ׳ 531 ) מן האלף ה 2 לפסה״נ, בצ׳וגה זבביל, לא
הרחק ממוסה, שבה חפר קודם לכן. עד לשנים האחרונות המשיך
לחפור גם באתר הפרתי ברדה־נישאנדה, וכן במסג׳ד אי־סלימאן.
בשנות ה 60 חפרה משלחת צרפתית את טוראן טפה, ובו שכבות
יישוב מהאלף ה 6 עד האלף ה 4 לפסה״ג. משלחת גרמנית התרכזה
בעיקר בחשיפת התקופה האח׳מנית והסאסאנית בסביבות ביזסוטון
(בהיסמון [ע״ע]) באיזור הגבול בין כורדיסטאן ולוריסטאן: בתח׳ת
אי-סלימאן חפרו שכבות יישוב מן האלף ה 2 לפסה״ג ועד לתקופות
מוסלמיות מאוחרות. משלחות בריטיות פועלות בבאפא יאן ספה

(בלוריסטאן), אתר מן האלף ה 1 לפסה״נ, במפור (בבלוצ״סטאן),
שהוא אתר פרהיסטורי, בפסרגדה ובעיר העתיקה סיראף, על חוף
המפרץ הפרסי. חפירה אחרונה זו מלמדת בעיקר על קשרי-הסחר
הימיים עם המזרח הרחוק בתקופה הסאסאנית ולאחר מכן במאות
הראשונות לאסלאם. משלחת איטלקית חופרת באתר הסאסאני דהאן
אי-ג׳ולמאן ובקוה אי-קוג׳ה, אתר עשיר במקדשים קדומים מתקופות
רבות. עד לתקופה הפרתית. הבלגים חופרים את ספה קלולי וטפה
קבור; בשניהם נתגלו מערות-קבורה מתקופת הברזל. ואן דן ברנה
(ר׳ ביבל׳) ערך סקרים נרחבים ואיתר מספר גדול של מקדשי־אש
("צ׳האר טאק") סאסאניים.

בגודין טסה גילתה משלחת קנדית מצודה אדירה, שחלשה על
עיר גדולה שתולדותיה משתרעות מ 5,500 לפסה״נ ועד לתקופה
המוסלמית; ניתן להבחין שם ב 7 תקופות בולטות. הפרסים בעצמם
התחילו דק בשנים האחרונות ליזום חפירות. הבולטות ביניהן הן
האפט־טסה שבח׳״יסטאן, מן התקופה העילמית, ומדליק בצפון,
ליד אגם ואן. וע״ע אסיה, עמ׳ 920 , 923/4 ! 927 ־ פרהיסטוריה, עט׳
86 , ושם מסות.

ד. סטרונג. התפתחויות הדשות בארכיאולוגיה האיראנית (קדמוניות,

ב/ 3 ), תשכ״ט * ה. י. קאנסור - פ. ס. דלוגאז, התגליות בצ׳וגה מיש
שבאיראן — עיר בת חמשת אלפים שנה (שם, ח/ 2 — 3 ), תשל״ה ן
.£ . 0 ; 1935 ,מגת/ /ס 01 ^ 010 ^ 110 :) 47 ^ , 101 !) 2£ ״ 101 ־ 1 .£ .£

.£ ; 1942 , 1111 * 1 ץ 1 ז £42 /ס /( 51701*^x01711

י וזב 08388 א .£ ; 1959 ,* 7 ^ 071 11071 ' 1 ? 1 > ^ 116010 €* 4 / , 116 ^־ 801 חש 1 > תב^
י חגמ 81 5 ־ 811 3 ) . 11 ; 1964 ,ה 0 * 01 < 11 ) 111( 11x1 הס 071 *!^ ץ 07 הו 1$179 *' 1 * 1 ?/
. 1970 — 1966 י /ו 1-1 , 11 ( 1 * 7.0,7 0 ^ €110 '!

מד. ר.-א.

היסטוריה. המדינה הראשונה בתחומי פ׳ שעל קיומה ידוע
ממקורות היסטוריים היתה עילם (ע״ע), במערב פ/ שהתקיימה
מהאלף ה 3 עד למאה ה 7 לפסה״ג. המדים, שדיברו בשפה הודו-
אירנית, נזכרים במאה ה 9 לפסה״ג, ובתחילת המאה ה 7 לפסה״ב קמה
ממלכת מדי (ע״ע).

ממלכת האח׳מנים, עמי 356 ; התקופה ההלניסטית יממלבת הפרתים,

עס׳ 359 ; ממלכת הסטנים. עט׳ 362 ; משלטון הערבים עד לצפוים,

עמ׳ 366 ! 6 ׳ במאות ה 6 נ— 18 , עס׳ 372 ! העת החדשה. עם׳ 374 .

ממלכת ה א ח׳ מנים ( 559 [?]— 330 לפסה״נ). מאחד פ׳ ומ¬
קים האימפריה שלה היה כורש (ע״ע), מלך אבשן שמצפין־מערב לס/
שהיה מבית (ה)אח׳מניש (ע״ע אחמנידים). סמוך ל 550 מרד כורש
בשלטון־העליון של מלך מדי, אסטיאגם (ע״ע), ניצחו וכבש את מדי.
כורש בטל לעצמו את תארי מלך מדי, שיתף אח המדים בשלטון
ויצר בסים רחב יותר לממלכה העתידה — ממלכת "פ׳ ומדי".

ב 547 ביצה כורש
את קרויסוס מלך לוד
(ע״ע), כבש את אר¬
צו, ומצביאיו סיפחו
את ערי יוניה, את
כריה ואת ליקיר, (ע׳

ערכיהן). אח״כ כבש
את כל הארצות ב¬
אירן עד סמוך להודו.

ב 539 כבש את בבל,

השתלט על הארצות
הכפופות לה, ובכללן
סוריה וא״י, והוכרז
למלך בבל.

בגו כנבוזי (ע״ע)!

פרם; קברו החצוב בסלע של דריוש 1 ?יד פרם־ כבש את מצרים

פוליס ביז־ ?' ט "־ 1 מע י 5 כניפה ניאה יר ' י ' ש הני ־ ( 525 ,

שא בידי נציגי הממלכות הנכנעות. התבליטים י י'

שמתחת לכניסה הם סהחעופה הפאסאניח את תארי מלך מצרים

אמנות שרוטו־מדיח:
כלי־פולחז סברונוה
(לוריסטאז, האלו־ ה 1 לפסה״נ)

357

פרס: היסמוריה, ממלכת האזז׳מנים

358

ונתכבה בה "פרעה". בהעדרו פרץ בם׳ מרד.
ואת המלוכה תפס אמגושי(ע״ע מגיס) ששמו
גומתא, שהתיימר להיות ברדיד. אחי כנבוזי.
בדרכו לדכא את המרד מת פנבוזי. גומתא
מלך מספר חדשים בלבד; 7 מאצילי פ ׳
ובראשם דריוש, מבית (ה)אח׳מגיש, מרדו
בו והרגוהו׳ והמלוכה עברה לדריוש 1 (ע״ע;
522 — 486 ). ואולם ברחבי הממלכה פרצו
התקוממויות, והחשובה בהן פרצה בבבל.
עד 519 דיכא דריוש את המרידות.

תוך שנים מעטות קמה האימפריה הגדולה
ביותר במזרח הקדמון, והיא האריכה ימים
יותר מכל אימפריה אחרת ע׳־ לאימפריה
הרומית. את העקרונות המדיניים שהבטיחו
את קיומה קבע כורש, ואת עקרונות הארגון
והמינהל קבע דריוש. כורש הנהיג את הקו
של סובלנות כלפי הנכבשים, בתחומי הדת,
הלשון והתרבות, ושיתפם בשלטון. במדיניות
זו השתלבו שיבת ציון והכרזת כורש (ע״ע,
עם' 706/7 ; א״י, עמ ׳ 304/5 ) ; שיקש מקדשי האלים בבבל; הדגשת
הרעיון, שהאלים במקומות השונים הם שמסרו לו את השלטת(בהכרזת
כורש, עזרא א, ב: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים")
והם שציווהו לדאוג למקדשיהם; וכן השימוש הרשמי במנהל בלשו¬
נות העמים הנכבשים (עילמית, אכדית, ובייחוד ארמית). נראה שגם
כנבוזי דאג למקדשי מצרים, והוא גם נמה חסד למושבת החיילים
היהודים ביב (ע״ע).

דריוש וכמעט כל יורשיו המשיכו במדיניות הסובלנות, אף
שייתכן כי דריוש, שלא כקודמיו, דבק בדת זרתושטרה (ע״ע).
לעקרונות מדיניים אלה הוסיף דריוש עקרונות בתחום המנהל
והארגון: הוא חילק את האימפריה ל 24 פחוות ובראש כל אחת
עמדו הפחה (אחשדרפן), מפקד הצבא וגובה המסים. "עיני המלך
ואזני המלך" פיקחו' עליהם והיו כפופים לשלטון המרכזי. במקום
השומה השרירותית של המם על סמך הערכת היבולים הצפויים
הנהיג דריוש מס שנתי קבוע, שישולם במתכת יקרה ולא בתוצרת,
ע״פ ממוצע היבולים בכל פחווה. הפיקוח של המרכז על הפחוות
הסתייע בדרכים שנסללו — כגון "דרך המלך" משושן לסחוס,
לאורך 2,700 ק״מ, שהיו בה 111 תחנות־ביניים להחלפת סוסים,
לאכסניות ולנקודות משמר. בדרך זו עברו הרצים ב 8 ימים (במקום
ב 3 חדשים!), והדבר אפשר הנהגת דאר (ע״ע, עמ ׳ 789 ). דריוש
דאג גם לספנות, כרה תעלה מהנילוס לים־סוף (ע״ע סואץ, עמ׳ 460 ),
ושלח את סקילכס מקרינדה למסע סביב אפריקה. הוא הנהיג מטבע
אחיד בממלכה — אדרכון הזהב, שטביעתו היתה מונופולין של
המלך — ובנד סייע לפעילות הבנקאית. האחשדרפנים היו רשאים
לטבוע מטבעות כסף ונחושת.

בימי דריוש הגיעה ממלכת פ׳ לשיא התפשטותה! במזרח סופחו
גנדהרה ומערב הודו עד שפך האינדוס, באפריקה — לוב וקירני,
ובאירופה — חראקיה וכמה איים בים האגאי, ומוקדון הבירה אף
היא בשלטון פ׳. אולם מסע דריוש נגד הסקיתים (ע״ע) נכשל.
מרד היונים דוכא ( 494 ), אך מסע־עונשין נגד אתונה, שעזרה
למורדים, נסתיים במפלה במרתון ( 490 ; ע״ע יון, עמ ׳ 441 ). בנו
של דריוש, ח׳ש^ארשא (יה׳: כסרכסס; עבר": אחשורוש, ע״ע;
486 — 465 ) נכשל בנסיונו לכבוש את הון ואיבד את איי הים האגאי
וערי יוניה (ע״ע מלחמות יון־פרס; מרתון, קרב־).

מאז החלה שקיעת הממלכה. כבד אחשורוש שקע בתענוגות,
ותכני החצר גרמו תכופות לרציחות בבית-המלוכה. הפיקוח על
האחשדרפנים התרופף, ואלה החלו נוהגים בעצמאות. מרידות

תכופות פרצו בממלכה רבת־הלאומים, ואלו קיבלו עידוד ממפלות ם׳
במלחמתה ביוונים ותכופות אף נסתייעו בהם (ע״ע מצרים, עט׳

181/2 ).

אחשורוש נרצח בידי אחד משריו. בנו, ארחחששתא 1 (ע״ע:
465 — 424 ) דיכא בקושי מרידה במצרים וב 448 חתם על שלום עם
אתונה. במותו פרצה מלחמת אזרחים, אחשורוש : 1 נרצח אחרי
שמלך שבועות מספר, ודריוש 11 (ע״ע: 424 — 404 ) עמד מול התקו¬
ממויות וסכסוכי־חצר. אחשדדפניו, ביחוד טיספרנם (ע״ע), ניצלו
את מלחמת הפלופונסוס כדי להגדיל את השפעת פ׳, תמכו בספרטה
ובתמורה חזרו ערי יוניה לשלטון הפרסים. במות דריוש 11 פרצה
מלחמה בין בניו, ארתתששתא 11 (ע״ע: 404 — 359 ) וכורש "הצעיר".
כורש נעזר בשכירים יוונים, אך נפל במלחמתו באחיו ( 401 ). "מסע
הרבבה" של השכירים היוונים ■בדרכם חזרה למולדתם, דרך ארצות
שבשלטון פ׳, חשף את חולשת הממלכה (ע״ע כסנופון), ומלך ספרטה,
אגסילאוס (ע״ע), יצא לעזרת יוניה ונלחם בפרסים. ב 394 ניצח צי
ם׳ את צי הספרטנים בקנידוס; צוותי אניות פ׳ היו יוונים ברובם,
ומפקדן — קונון האתונאי. נצחון זה וסכסוכים בין מדינות יוון
אפשרו לפ׳ לזכות בעמדה של בורר עליון בענייני יייז ("שלש
המלך״, 386 ), ויוניה וקפריסין חזרו לשלטון פ׳. כנגד זה לא הצליח
אדתחששתא 11 לדכא את המרידה במצרים, ומרידות של אחשדרפנים
פרצו בכמה מקומות באסיה הקטנה, בארמניה ובאירן. גם מדיניות

אמנות אח׳מנית: תבליט נגרם־הסררנות, אולם הקבלה הסרנזי נפרספוליס

359

פרס: היסטוריה, ממלכת האח׳מנים, התקופה ההלניסטית וממלכת הפחתים

360

הסובלנות הדתית לא נשתמרה תמיד, ובגוהי (ע״ע) פגע בביהמ״ק
ובכמה מקרים נרדפו יהודים על דתם. ארתחששתא 11 עבד את
מיתרה (ע״ע) ואת אנהיט, אך אין פירוש הדבר כאילו נטש את דת
זרתושטרה! דת זו קלטה אמונות ואלים מהפנתאון האירני
הקדום.

ארתחששתא 111 (ע״ע ז 359/8 — 338/7 ) היה אחרון המלכים הת¬
קיפים מבית (ה)אח׳מנים. הוא עלה למלוכה אחרי שנפטר משלושת
אחיו הגדולים, ובעלותו לשלטון רצח את כל קרוביו כדי להימנע
מחיכוכים ותככי־חצר. ארתחששתא דיכא את האחשדרפנים המתקו¬
ממים, הכניע את ערי פניקיה המורדות והרם את צידון, וכן הכניע את
קפריסין ומצרים. נראה שבין המורדים היו גם היהודים, וארתחששתא
הרם את יריחו והגלה יהודים לבבל ולהירקניה שלחוף הים הכספי.

התאוששות הממלכה היתה קצרת ימים. ארתחששתא הורעל
ביזמת אחד מסדיסיו ובנו ויורשו ארשם (ארסס: 338/7 — 336/5 )
נרצח גם הוא כעבור זמן קצר. אחרון המלכים מבית (ה)אח׳מניש
היה דריוש 111 (ע״ע! 336/5 — 330 ). הוא דיכא עוד מרד במצרים,
אך הסכנה האמיתית נשקפה מצד מוקדון: ב 334 פלש אלכסנדר
מוקדון לממלכת פ׳ ותוך שנים מספר כבשה, ובא הקץ למלכות בית
(ה)אח׳מניש. כיבוש אירן עצמה ארך 3 שנים ( 330 — 328 ). וע״ע
אלכסנדר מוקדון, עם׳ 640 — 649 .

התקופה ההלניסטית וממלכת הפרתים ( 330
לפסה״נ — 224 לסה״ג). אלכסנדר ראה עצמו יורש האח׳מנים, את
ממלכתו ביקש להשתית על הפרסים והיוונים כאחד, ורצה למזג שני
יסודות אלה לעם אחד שישלוט במדינה. לפיכך נשא נשים פרסיות
וציווה גם על מפקדי צבאו לעשות כן. את הצבא שינה והכנים
לתוכו גדודי פרסים.

מדיניות זו עוררה מורת רוח בקרב המוקדונים, ובמות אלכסנדר
( 323 ) בא הקץ למעמדם המיוחס של הפרסים וגדודיהם פוזרו. במאבק
בין יורשי אלכסנדר עברה פ׳ מיד ליד, עד שסמוך ל 311 השתלט
עליה םלוק 1 ם 1 (ע״ע). הוא ויורשיו עודדו התיישבות יוונים באירן.
התיישבותם היתה צפופה במיוחד במדי ובבקטריה והתפשטה גם
לטראנסאוכסניה. במחוז פ׳ גופו(פ׳ארס) היתה התיישבות זו דלילה.
בין הערים ההלניסטיות היו דגי( 1 ^ 6 ?׳< כיום — ריי), סוסה (שושן),
אנטיוכיה (כיום — בושהר), אלכסנדריה ארי 1 ן (כיום — הראת),
אנטיוכיה מרגיאגה (כיום — מרו) ואלכסנדריה־של־ארכוסיה (כיום
— קאנדאהאר).

בערים ההלניסטיות ישבו גם בני המקום, במיוחד אנשי מעמדות
הביניים, והתבוללותם ביוונים — ליתר דיוק, ההתמזגות של היוונים
והמוקדונים עם המקומיים — היתה מהירה* היתה גם התיישבות
חקלאית של היוונים, בייחוד של חיילים משוחררים, והם הביאו
עמהם שיטות עיבוד משופרות. התרחבות משק הכספים במאה
הראשונה של התקופה ההלניסטית היתה המהירה ביותר עד למאה
ה 16 , ובאירן לוותה התרחבות זו בשינויים מעמיקים בכלכלה וב¬
חברה : הכלכלה התגוונה ועמה ההתמחות בענפיה השונים, הייצור
גדל מאד, ומעמדות־הביניים העירוניים התרחבו מאד. האחוזות
הגדולות הצטמקו ואת מקומן תפסו משקים קטנים-ביחס של איכרים
עצמאיים. נראה ששיעור האיכרים החפשים היה גבוה יותר מבכל
תקופה שאח״כ עד למאה ה 20 .

באמצע המאה ה 3 התחזקו במחוזות שונים מגמות לפריקת עול
השלטון המרכזי, אך לא היה להן אופי של מאבק לאומי נגד שלטון
זד: סמוך ל 250 לפסה״ג מרד המושל היווני של בקטריה, והקים
בה ממלכה עצמאית בשלטון היוונים (ע״ע בקטריה). אותה עת מרד
גם המושל היווני של פרתיה, אך כעבור 2 — 3 שנים נהרג בידי
ארשק, משבט הפארני? שבט זה השתייך לדאהי, קבוצת שבטי
סקיתים נודדים בערבות שביו הים הכספי לימת ארל. כך קמה
ממלכת הפרתים בשלטון הארשקיים (ע״ע? 247 (ן] לפסה״ג).

ב 100 השנים הראשונות לקיומה נאבקה ממלכת הפרחים עם
בקטריה ועם ממלכת הסלוקים. מפלת אנטיוכוס 111 במלחמתו ברו¬
מיים ( 189 ) החלישה את מעמד הסלוקים באירן, וכמה מחוזות נהיו
לעצמאיים• אנטיוכוס 1 ¥ (ע״ע) אפיפןס, שיצא למסע כדי להחזיר
את שלטון הסלוקים ולבלום את הפרתים, מת במסעו( 163 ) ; בעקבות
כך כבש מתרדת 1 מלך פרתיה ( 171 — 138 ) את מדי, וזמן מה שלט
גם על בבל. דמטריוס 11 ואחיו אנטיוכוס ¥11 (ע׳ ערכיהם) עשו את
הנסיעות האחרונים להשתלט מחדש על המזרח, ובמאבקם עם הפר־
תים תמכו בהם כמה מעמי אירן. בצבאו הגדול של אנטיוכום ¥11
היו גם חילות־עזר מיהודה ששלח יוחנן הורקנום. מות אנטיוכוס ¥11
ומפלת צבאו ( 129 ) היו המהלומה הכבדה ביותר לממלכת הסלוקים ?
היא איבדה סופית את בבל וארם־נהריים, וגם יהודה השתחררה
לגמרי (ע״ע א״י, עמ׳ 348 ).

הפרתים השתלטו על כל ארץ פ׳ והרחיבו את שלטונם גם על
חשבון ממלכת בקטריה, שהתפוררה באותה עת. בימי מתדדת
( 123 ( 11 — 88/7 ) הגיעה פרתיה לשיא עצמתה, ושלטה מהאופסוס
עד למדבר ערב ומהראת ומרו עד לפרת העילי. מתרדת קשר
קשרים עם סין, וקיבל משלחת ששיגר הקיסר וו-די (ע״ע סין, עם׳
858/9 ). גם עם רומא נקשרו קשרים, ופומפיוס חתם ברית-ידידות עם
פרודה. ואולם משנוצר גבול משותף בין שתי המדינות הורעו
היחסים, ופומפיוס כבש את גודדינה, מדינת-חסות של פרחיה מדרום
לארמניה, והתלה האיבה הממושכת בין שתי המעצמות.

ב 53 לפסה״ג יצא קרסוס (ע״ע) למסע נגד פרודה, אך נוצח
ונהרג בחרן, ו 10,000 רומאים נשבו. ב 41 — 40 פלשו הפרתים לסוריה,
א״י ואסיה הקטנה, בהנהגת פקורוס וקוינטום לביאנוס (ע״ע), רומאי
שעבר לשירות פרחיה. ביהודה הומלך אנטיגונום 11 מתתיהו(ע״ע).
אולם כעבור כמה שנים נוצחו הפרתים ופקורוס ולביאנום נהרגו.
ב 36 וב 34 נכשלו שני מסעות של אנטוניוס (ע״ע). אוגוסטוס סייע
תחילה לטירידת, הטוען לכתר, שלחם במלך פראטם 1¥ , אך אח״כ
כרת ברית עם פראטס ( 20 לפסה״ב): הפרת הוכר כגבול בין שתי
המעצמות ורומא הסתלקה משאיפות הכיבוש שלה במזרח ? השבויים
הרומיים ונסי־הלגיונות שנפלו בידי הפרתים בקרב חרן הוחזרו.
כך חלה הפוגה במאבק הפרתים עם הרומאים, ונפתח "נתיב המשי"
מסין לקיסרות הרומית דרך פרתיה (ע״ע סחר, עמ׳ 636 ! סין,
859/60 ). רק בארמניה נאבקו שתי המעצמות על רכישת השפעה
מכרעת.

במלחמות בין פרתיה לרומא היתה פרתיה לרוב הצד המתגונן.

יש אומרים שהדבר נבע, בין השאר, ממבנה הממלכה: פרתיה לא
היתה מדינה אחידה אלא הי תה מורכבת ממדינות רבות, שהכירו
בריבונות-העליוגה של הארשקים. כמה ממדינות אלו היו ממלכות־
חסות ולהן אוטונומיה רחבה, כגון הממלכה שבמחוז פ׳, עילם, מישן
או 6 מ*> 3 ־ 0131 ), חדיב ואורחי. גם מדינות אחרות נקראות
לפעמים "ממלכות", אף שייתכן שהיו בחזקת פחוות. בירת הקיץ
היתד. באחמתא שבמדי ובירת החורף באקטסיפון (ע״ע) שבבבל.
בדומה לפ׳ של האח׳מנים — ואולי כחיקוי לה — היו בפרתיה 7
בתי־אב משבט הפארני השליט, שמהם יצאו נושאי־המשרות העליונות
במלכות.

התפוררות הממלכות ההלניסטיות לוותה במשבר חמור בכלכלה
ובהצטמקות משק הכספים. במקביל לירידה בסהר עלו שוב האחוזות
הגדולות, על חשבון משקי האיכרים העצמאיים, ורבים מהם נהיו
לצמיתים אף שייתכן שלצמיתות לא היה תוקף משפטי. פרתיה היתה
מדינה מעין־פאודלית. האריסטוקרטיה הפארנית עסקה בעיקר בציד
ובגידול סוסים. סוסי נסיאה ( 3 שב 05 ל א) של פרודה היו המשובחים
והגדולים ביותר, וסין ייבאה "סוסי שמים" אלה. נראה שבפרתיה
הונהג לראשונה פרזול הסוסים. הפרחים היו פרשים מעולים, ובצבאם
היו יחידות ״פרשים־משוריינים״ (קטפרקטים) ופרשים־קלים ? הפר־

361

פרס: היסטוריה, ממלכת הפרתים, ממלכת הספנים

362

ממ?כת וזפרתים נ 51 5 פםד״נ

שים־הקלים היו קשתים, שלחמו רכובים.
חיה״ר לא הצטיין במיוחד. לא היה צבא־
קבע גדול, וכמקובל במשטרים פאודליים
ומעיו־פאודליים היו רבי־האצילים חייבים
להעמיד גייסות משלהם בעת חירום. כפעם
בפעם נעזרו מלכי פרתיה בפרשים המעו¬
לים של שבטי הנודדים בערבה שבצפון-
מזרח, קרוביהם לדם. עם זאת הוקדש
חלק מהמאמץ הצבאי לבלימת הנודדים
מהערבה.

השלטון המרכזי לא היה חזק, ופרתיה
סבלה גם מסיכסוכי־ירושה תכופים, כי
המלוכה לא היתד. תורשתית אלא נבחרת:
רבי־האצילים בחרו במלך ממשפחת האר־
שקים. אעפ״כ האריכה הממלכה ימים,
ובין השאר תרמה לכך סובלנותם הדתית
והתרבותית של הפרתים. מבחינה זו עלו
הפרחים אף על קודמיהם האח׳מנים; את
יחם האח׳מנים לדתות ותרבויות אחרות
ניתן לתאר כסובלנות, ואת יחם הפר־
תים — כאדישות: הפרתים נטו למזדאיזם
(ע״ע) בצורתו העממית, חאת מטעמים מדיניים, אך לא נהגו ע״ם
תורת זרתושטרה, ויורשיהם הססנים לא ראו בהם מאמינים. על
פעילות הפרתים בתחומי התרבות יש ידיעות מעטות, אך ידיעות
רבות יותר על פעילות נתיניהם: הארמית פשטה בממלכה כשפת
המינהל, וכן נפוצו מושגי מינהל ותרבות יווניים. מלכתחילה התייחסו
הפרתים בסובלנות להלניזם, ומימי מתרדת 1 ראו עצמם "פילהלנים"
(ששרי תרבות יוון): אחרי הנצחון על קרסוס בקרב תרן יצא ד,מלך,
אורודס 11 , לחזות בהצגת "הבקכיות" מאת אוריפידם בתאטרון של
אקטסיפון. מלמכת הפרתים מתוארת לפעמים כחלק מהעולם ההלניסטי.
ור׳ לעיל, אמנות.

"הפילהלניזם" של פרתיה הגיע לשיאו בימי השלום עם רומא.
פראטס 1¥ שלח לרומא את בניו ונכדיו. ב 12 לסדדג הדיחו אצילי
פרתיה את וונונם 11 , בנו של פראטם 1¥ שחי זמן רב ברומא וניסה
להחדיר את מנהגיה לפרתיה. הדחת וונונם 11 היתד. יותר ממהפכת
חצר, וציינה את קץ "הפילהלניות" ואת ההתנגדות הגוברת להשפעות
תרבות מבחוץ. אולם לא חל שינוי בגישת הסובלנות כלפי תרבויות
שתות של המזרח, ובכלל זה היהדות.

גם בכתב פד,לווי (ע׳ לעיל: לשון) בצד הכתב היווני. היחסים בין
הפרתים לבין הערים ההלניסטיות, ובעיקר סלוקיה (ע״ע), הורעו
מאד מאז הדחת וונונם 11 . בימי ארטבן מרדה סלוקיה, ורק כעבור 7
שנים הוכנעה.

יורשיו של וולרגסם לא יכלו לעמש מול כוחם הגדל של רבי־
האצילים. ב 114 פלש הקיסר טרינום (ע״ע), כבש את ארמניה, ארם-
נהרים ובבל — ובכלל זד. חדיב, אורהי ואף אקטסיפון הבירה. נוכח
הסכנה מחוץ התלכדו הפרתים והדפו את התקפתו על מבצר התרה,
ומרידות היהודים בקירנאיקה, מצרים וקפריסין, וכן מרידה בארם־
נהרים שבד. מילאו היהשים תפקיד פעיל, אילצו את טרינוס לסגת.
הקיסר אדריאנוס (ע״ע), חזר למדיניות אוגוסטוס ועשה שלום עם
פרתיה בותרו על כל כיבושי קשמו.

ב 162 התחדשה המלחמה, ווולוגסם 111 (ע״ע! 148 — 192 ) פלש
לסוריה והתושבים קידמשו בברכה. הרומאים היכו את הפרתים
בדורה־אורופום (ע״ע) וכבשו שוב את ארמניה, ארם־נהרים ובבל,
ובכלל זד. את אקטסיפו׳ן. סלוקיה נהרסה — דבר שמציין את קץ
ההשפעה ההלניסטית בבבל. אולם מגיפה פרצה בצבא הרומי והוא

ארסבן 111 ( 12 — 38 לםה״נ) שהומלך במקום ולנרבס היה ארשקי
מצד אמו בלבד. מלכותו היתד, רצופה מרידות עקב מאמציו לחזק
את השלטון המרכזי. בימיו הקימו האחים חנילאי וחסינאי ממלכה

יהשית שבירתה בנהרדעא (ע״ע), וארטבן הכיר בה ונעזר בה

במאבקו עם רבי הפאשלים; כש¬
נאלץ לברוח מפני מתנגדיו מצא
מקלט בחדיב (ע״ע), שבאותה עת
התייהדו שליטיה, ובעזרתו של
המלך איזטם 11 (ע״ע) חזר למ¬
לוכה. השלום עם רומא בא אל קצו
בגלל המאבק על ארמניה. סכסוך־
תמש זה יושב בימי וולו׳גסס 1
(ע״ע; 51 — 77/8 ) : כתר ארמניה
נמסר לטירשת, אחי וולוגסס —
אולם הוא קיבלו מידי הקיסר,
ובכך נשמרה ריבונות סמלית של

זה של נם 'יי טהטאה י׳ 1 ?םה ״ נ - רומא על ארמניה. וולוגסם היה

יפאסי, ח׳חיסטא; (המוזיאון ה•

ארכאוילוני, טהראח הראשון שבמטבעות שטבע השתמש

פינה את השטחים שכבש ( 165 ). ספטימיוס סורוס (ע״ע) ניצל את
מלחמת־האחים בין וולוגסם ¥ לאחיו ארטבן ¥ (ע׳ ערכיהם) וב 197
כבש את אקטסיפון, אך מבצר התרה החזיק מעמד ושוב נסוגו
הרומאים. המלחמה האחרונה עם רומא פרצה ב 216 . הקיסר קרקלה
(ע״ע) פלש לארם־נהרים ומדי, אך רציחתו ( 217 ) הטתה את הכף
לטובת הפרתים; ארטבן ניצח את הרומאים והקיסר מקריאנוס שילם
לו כסף רב כדי שיעשה עמו שלום, ונהר פרת חזר והיה הגבול בין
שתי המעצמות.

ממלכת הסם נים (ע״ע! 224/6 — 651 ). במחוז פ׳ארס שלט
ארדשיר, נכדו של ססן שהיה קשור בפולחן־האש באסתח׳ר שליד
פרספולים (ע״ע ססנים). ארדשיר מרד בארטבן, ניצחו ושם קץ
למלכות הפרתים ( 226 ) אף שו 1 לוגסם ¥ החזיק מעמד בסלוקיה עש
2 — 3 שנים. ארדשיר השתלט גם על מזרח אירן ובכלל זה מרו
וח׳וארזם (ע׳ ערכיהם) ונהיה ל״מלך מלכי אירך (שאהאנשאה).

ממלכת הססנים שאפה במודע לחזור לימי האח׳מנים וראתה
עצמה כממשיכת דרכם. מוסדות שלמון וחברה רבים מימי הפרתים
התקיימו גם בימי הססנים, ובכלל זה נשתמר גם המבנה המעין־פאו-
דלי של החברה. ואולם הססנים חיזקו את השלטון המרכזי על

363

סרס: היסטוריה, ממלכת הספנים

364

חשבון רבי־האצולה, והקימו צבא-קבע מאורגן היטב ומנגנון מינהל
יעיל, והממלכות הכפופות חדלו להיות בשלטון שושלות משלהן ודמו
יותר למחוזות בעלי ממשל עצמי נרחב. חיזוק השלטון המרכזי הושג
בעזרת מעמד חדש שהסטנים טיפחוהו. מעמד זה היה "אצולת
המשר 1 ת", והוא בלם את כוח האצולה־הרמה התורשתית ובראשה
"שבע המשפחות היושבות ראשונה במלכות" (מורשה מימי האח , -
מנים והפרתים! ר׳ לעיל). ב 150 השנים הראשונות לקיום ממלכת
הטסנים נשמרה עליונות הכתר מול האצולה הרמה.

בנו של ארדשיר, שפור 1 (ע״ע; 241 — 272 ) המשיך בכיבושים
במזרח, הביס את ממלכת הכושאנים בבקטריה (ע״ע גנדהרה) וכבש
את עמק האינדוס, עבר את האוכסוס וכבש את טשקנט וממרק נד
של היום. במערב ירשה פ׳ מהפרחים את המלחמה ברומא. שפור
פלש פעמיים לסוריה! בפעם הראשונה נסוג משם אחרי שהקיסר
פיליפוס (ע״ע) הערבי שילם לו כסף רב וויתר על ארמניה וארם־
נהרים ( 244 )! בפלישתו השניה כבש ערים רבות בסוריה, ובהן אנטיו-
כיה, וב 260 נחל נצחון מזהיר בקרב ליד אדסה ושבה את הקיסר
ולרינוס (ע״ע) ו 70,000 חיילים רומיים. בין השבדים היו ארדיכלים
ומהנדסים רבים, ושפור העסיקם בבניית גשרים, סכרים ודרכים
בח׳וזיסטן (כמה מהם עודם בשימוש). שליט תדמור, עדנת (אוז־נ־
טוס), בעלה של זנ 1 ביה (ע״ע), ניצח את שפור וגירשו מסוריה.
בימי והרם 11 ( 276 — 293 ) פלש הקיסר קארום לארם־נהרים וכבשה,
אך מת פתאום והרומאים נסוגו. גרסה (נרסם! 293 — 302 ), שעלה
למלוכה אחרי שהדיח את אחיו והרם 111 , נחל מפלה קשה במלחמתו
ברומאים ונאלץ לוותר על ארמניה ואיבריה (הקאווקאז הדרומי),
והחידקל העילי נהיה לגבול בין שתי המעצמות ( 298 ). השלום עם
רומא ארך כ 40 שנה. חולשת פ׳ באותה עת אפשרה את חידוש
ממלכת הכושאנים במזרח.

בממלכת הססנים גדל כוח האמגושים (ע״ע מגים) ולא תמיד
נשמרה הסובלנות הדתית כבימי האח׳מנים והפרתים. שפור 1 הפסיק
את רדיפות היהודים, שהחלו בימי ארדשיר אביו, הגן על מני,
מייסד דת המניכאים (ע״ע) ויש סוברים שהיה בדעתו לעשות את
המניכאיות לדת הממלכה, אחרי מות שפור 1 הוצא מני להורג,
חסידיו נרדפו וחלקם ברח לסוריה, מצרים ואסיה המרכזית. רדיפות
אלו באו ביזמת כוהני המזדאיזם (ע״ע), ומנהיגם, קרטיר, שמילא
תפקיד חשוב בממלכה בימי והרם 1 ווהרם 11 . רדף גם את הנוצרים,
שהיו מרובים בעיקר בבבל ובארם־נהרים (ע״ע עראק, עט׳ 120 ),
את הבודהאים ואת היהודים. הרדיפות נפסקו בימי נרסח.

כשנהיתה הנצרות לדת השלטת בקיסרות הרומית הזדהתה עם

אויבתה הגדולה של פ׳! נראה
שבתגובה ניתן עידוד רב למזד־

איזם, דת זרתושטרה, והתהדקו
קשריה עם המדינה. היא התאר¬
גנה במעין כנסיה, עם מדרג
ובראשו ה״מובדן מובד" ("כוהן
הכוהנים", הכוהן הגדול) שהיתה
לו השפעה רבה בענייני מדינה,

במיוחד בבחירת יורש־העצר.

נראה שבאותה עת קובצו מסו¬
רות הדח ב״אוסטה״ — כתבי־

הקודש של דת זרתושטרה. בת¬
מיכת השלטון הצליחו כוהני
המזדאיזם לבלום את התפשטות
הבודהאיות והנצרות! מעוז ה¬
נוצרים היה בארם־נהרים ובבל,

והם תמכו ברומא הנוצרית מול
פ׳ הזרתושטדית, שרדפה אותם.

המצב השתנה עקב הפילוגים בכנסיה ורדיפת כיתות מינים בקיסרות
הרומית: ב 431 הוקיעה ועידת הכנסיה באפסו׳ס את תורת נסטוריוס
(ע״ע) וחסידיו מצאו מקלט בפ׳ ובמיוחד בארם־נהרים, וב 451
הוקיעה הוועידה בכלקדיז את המונופיסיטים (ע״ע), ואף הם נמלטו
לארם־נהרים. ממלכת הססנים רדפה את הנוצרים האורתודוכסים
בלבד, עקב תמיכתם ברומא, ונראה שמספרם פחת ובסוף ימי
הססנים היו רוב תושבי ארם־נהרים ובבל נוצרים מהכיתות הפורשות,
שהעדיפו את פ׳ הזרתושטרית על ביזנטיון האורתודוכסית.

בימי קטינותו של שפור 11 (ע״ע! 309 — 379 ) התרחבה ממלכת
הכושאנים על חשבון פ׳. כשבגר ניצח שפור את הכושאנים, חיסל
סופית את ממלכתם וסיפחה לארצו. הדא לחם גם ב״כושאנים הק¬
טנים" ובאפתליטים (ע״ע הונים, עמ׳ 885 ), שפלשו למזרח ממלכתו,
ולבסוף יישבם בארץ הכושאנים כבעלי־ברית שהתחייבו להשתתף
בצבאו במלחמתו ברומא. ב 337 חידש שפור את המלחמה ברומא,
וזו נמשכה. בהפסקות קצרות, 50 שנה. ב 359 כבש שפוד את אמידה
(כיום דיארבבר). הקיסר יולינום (ע״ע) פלש לממלכת פ׳ והגיע
עד לאקטסיפון, אך נהרג בקרב ( 363 ) ! הרומאים נסוגו ועשו שלום
ובו ויתרו על ארמניה. שפור ניסה להחדיר לארמניה את דת
זרתושטרה, ודחף את ארשק 111 מלך ארמניה להתאבדות. רבי-
המלוכה בארמניה התנגדו לשלטון פ/ התקשרו עם רומא, וב 371
התחדשה המלחמה. ב 387 נחתם שלום ובו חולקה ארמניה בין פ׳
לבין רומא.

יורשיו של שפור ז 1 , ארדשיר 11 , שפור 111 ווהרם 1¥ , היו רפי-
ידים, והאצולה הדמה חיזקה מאוד את כוחה על חשבון הכתר, הפכה
משרות־מפתח לחורשתיות והמלוכה גהיתה לנבחרת (אם כי רק בני
משפחת ססן יכלו להיבחר למלכים), יזדגרד 1 (ע״ע! 399 — 420 )
היה מלך תקיף, אך עורר עליו את חמת הכהונה בגלל יחסו הטוב
לנוצרים, ובמותו סירבו אצילי פ , להמליך אחד מבניו למלך. ואולם
בעזרת אלמנךר מלך חירה (ע״ע) עלה למלוכה בנו של יזדגרד,
והרם ¥ ( 420 — 438 ). מלך זה הוא המפורסם במלכי בית ססן,
וסיפורים, אגדות ויצירות אמנות לרוב מנציחים את עלילות הציד
והאהבים שלו. והרם נמנע מסכסוכים עם האצולה בהשלימו עם
תביעותיה לזכויות יתרות. הוא ניצח את האפתליטים ובלמם, אך
לא הצליח במלחמתו בביזנטיון ( 421/2 ), שפרצה מחמת חידוש
רדיפות הנוצרים. המלחמה הסתיימה במתן חופש דתי להם.
בימי יזדגרד 11 (ע״ע! 438 — 457 ) התחדשו הרדיפות (גם יהודים
נרדפו) והדבר גרם למרד בארמניה. המרד דוכא וראשי ארמניה
הוגלו לפ ׳ . יזדגרד הדף התקפה מחודשת של האפתליטים, ואולם

365

פרס: היסטוריה, חססגיפ, שלטון הןןרבים

366

אחרי מותו נמשכו התקפותיהם, ויורשו פירוז ( 457 — 484 ) נפל
במלחמה עמהם. אחיו ולאש ( 484 — 488 ), שלא הצליח לבלום את
פשיטות האפתליטים, הודח מהמלוכה, ותחתיו מלו בנו של פיר 1 ז,
כואד 1 (ע״ע; 488 — 531 ).

בימי הסם נים התפתחו מאוד המסחר והתעשיה בם׳. יהודים
מילאו תפקיד נכבד בבנקאות ובשכלול מערכת הכספים. באותה
עת הופיעו שטרות־נייר, וכמה מונחים בבנקאות מקורם בפהלווי
(כגון צ׳ק [המחאה], ואוואל [שטרי ערבות]). השלטון דאג לסלילת
דרכים, לבניית אכסניות ולאספקת מים לאורך נתיבי הסחר וכן לב-
טחון בהם. ייצור התעשיה גדל והשתכלל, במיוחד הזכוכית והמשי,
וכן חלו שיפורים בחקלאות והונהג גידול־תותים לתולעי־המשי. אולם
השכלולים בחקלאות הונהגו באדמות הממשלה ולא באחוזות הפר¬
טיות. אחוזות אלו היו מחוץ למעגל משק הכספים, והיו אוטארקיות
במידה רבה. גביית המסים בם׳ הוטלה על בעלי האחוזות, ודבר זה
חיזק מאוד את מעמדם. מנגנון גביה ענף עמד לרשותו של בעל־
האחוזה־הגובה, ועול המסים היה כבד מאוד, לפי שצריך היה לספק
הן את צרכי השלטון והן את בעלי־האחוזות רבי־האצולה. איכרים
חפשים נעלמו כליל, והצמיחים, שהיו כמעט-עבדים, היו חייבים
בשרותים לאדוניהם ובאנגריה למדינה. בעלי־האחוזות בנו טירות
והקימו צבאות פרטיים להגנתם, והחברה, שמאפייניה הפאודליים
התרבו, הצטיינה בהעדר כמעט מוחלט של ניידות חברתית.

בתנאים אלה הטו המוני העם אוזן קשבת לתורתו של מזדק
(ע״ע), שהטיף גם לשיתוף ברכוש ובנשים. יש חוקרים המשווים
תנועה זו למהפכה קומוניסטית. פואד 1 תמך במזרקים מול האצולה,
ולפיכך הודח ואחיו ג׳אמאספ הומלך תחתיו ( 496 )! ואולם כואד
נעזר באפתליטים וחזר למלוכה ( 499 ), והמהפכה המזדקית נמשכה
(אף שתמיכת כואד בה נחלשה), ואחוזות האצולה הוחרמו. אפילו
בקרב האצילים נמצאו תומכים במזדקיוח. נראה שהאיום על חיי
המשפחה עקב השיתוף בנשים הוא שגרם למרד יהודי בבל בהנהגת
מר זטרא (ע״ע). המזדקים התנגדו לכוסרו, יורש־העצר, והוא הטה
את לב אביו נגדם ובסוף ימיו הרג פואד את מנהיגי המזדקים ושרף
את ספריהם.

כוסרו* 1 (ע״ע! 531 — 579 ) ביטל את התיקונים בחברה מימי אביו,
החזיר את הרכוש שהופקע לבעליו ותיקן את סדרי הנישואין ומעמד
הילדים שנולדו בימי המזדקים, כשלא היו נישואין סדירים. מהמאבק
בחברה יצאה המלוכה נשכרת, והאצולה והכהונה הכירו בעליונות
הכתר הרבה יותר מבעבר. עליונות הכתר הובטחה במידה רבה עקב
תיקונים בצבא, משגוייסו גם איכרים ונקבע תשלום כספי ומתן ציוד
לתיל־הפרשים, דבר שהבטיח את נאמנותם למלך. המלך גייס גם את
בני השבטים שהכניע ובספר יישב לוחמים שהתחייבו להגן על
הגבול. מערכת הגביה תוקנה, ובמקום גביה טיבולים הונהגה שומה
קבועה של האדמות וסוגי היבולים, כוסין דאג למנוע עושק נתיניו
בידי פקידיו, הגן על היהודים ונתן חופש פולחן לנוצרים > אותה עת
היו כמעט כל הנוצרים בממלכת פ׳ נסטורעים.

מלכותו של כוסרו היתה רצופה מלחמה בביזנטיון, וזירות הקרב
— לאזיקה (הקאווקאז המערבי), ארמניה וסוריה — עברו מיד אל
יד. במזרח הופיע עם חדש, התורכים, ובעזרתם הכניע סופרו* את
האפתליטים. ואולם בסוף ימיו עשו התורכים יד אחת עם ביזנטיון
נגד פ׳. בדרום כבש כוסרו את תימן מידי החבשים.

הורמיזד ^\ 1 ( 579 — 590 ) נתקל בהתנגדות גוברת מצד האצולה
והכהונה למאמציו לשמור על עליונות הכתר. מצביאו והרם צ׳ובין
זכה בנצחונות רבים על ההונים בצפון והתורכים במזרח, אך לא
הצליח במלחמתו בביזנטיון. משהדיחו הורמיזד מרד צ׳ובין, והאצולה
ניצלה את שעת הכושר והדיחה את ה 1 רמיזד, ובמקומו הומלך בנו,
כוסרו* 11 (ע״ע; 590 — 628 ); צ׳ובין כבש את אקטסיפון והכריז עצמו
למלך. ואולם בעזרת מוריקיוס (ע״ע), קיסר ביזנטיון, ובעזרת

ניסרו 11 על סוסו בשיריו! מ 5 א קטע טני 5 \םי־הס 5 ע נתאק אי־נוסתאז. המאה ד, 6

הארמנים ניצח כוסרו את צ׳ובין ( 591 ). בתמורה נתן כוסרו לביזנ-
טיון כמעט את כל ארמניה.

המלחמה האחרונה והגדולה ביותר בין פ׳ לביזנטיון פרצה כש¬
נרצח מוריקיוס, איש־חסדו של כומרו. הפרסים כבשו את ארמניה
וסוריה, וב 614 כבשו. בעזרת היהודים, את א״י (ע״ע, עמ׳ 434 );
מצרים נפלה בידיהם ( 619 ), ובאסיה הקטגה הגיעו עד לבוספרוס,
מול קושטא. בכך חזרה פ׳ להקפה בימי האח׳מנים, ואולם תוך שנים
מספר אבדו כל כיבושיה במלחמה שניהל נגדה הקיסר הרקליוס
(ע״ע, עמ׳ 419 ). ב 628 הגיעו הביזנטים לאקטסיפון, כוסת ברח ובנו
כואד 11 (ע״ע) הומלך תחתיו. בהסכם השלום עם ביזנטיון ויתרה פ׳
התשושה על כל כיבושיה.

פואד מת מספר חדשים אחרי עלותו למלוכה ואנרכיה השתררה
בם׳. שרי-צבא ומנהיגי סיעות יריבות הכתירו מלכים ורצחום, ותכו¬
פות נעזרו בביזנטיון בנסיונותיהם ליטול את הכתר לעצמם. מבית
ססן נשאר רק ילד קטן, וב 632 הוציאוהו ממחבואו והכתירוהו למלך
יזדגרד 111 (ע״ע! 632 - 651/2 ). ואולם הארץ היתה בתהליך של
התפוררות, ומצביאי־הצבא נהגו כשליטים עצמאיים במחוזותיהם,
בדומה למצב בימי האח׳מגים האחרונים. בשנה הראשונה למלכות
יזדגרד כבשו הערבים (ע״ע, עמ׳ 165 ) את דרום בבל. ב 637 הביסו
הערבים את הפרסים, בפיקודו של העוצר רוסתהם, בקרב קאדסיה,
ואקטסיפון וכל בבל נפלו בידיהם. ב 642 ניצחו הערבים את הפרסים
בנהאונד! שליטים מקומיים המשיכו בהתנגדותם לערבים, ויזדגרד
עצמו נמלט למזרח, וב 651 או 652 נרצח במרו.

משלטון הערבים עד לצפווים ( 651 — 1501 ). כיבושפ'
בידי הערבים היה המפנה הגדול ביותר בתולדותיה, שינה את דתה
והשפיע על לשונה ותרבותה. אולם השינויים המיידיים לא היו גדו¬
לים : מנגנון השלטון הקודם נשאר ברובו על כנו ועד סוף המאה ה 7
התנהל בפרסית. בתקופה הראשונה לא כפו הכובשים את ההת¬
אסלמות, ובד״ב היה יחם למחזיקים בדת זרתושטרה, בדיעבד, כאל
מאמינים באחת מ״דתות הספר" (אהל אל-כתאב), ,הנחשבים ל״בני
חסות" (דמי) של הכובשים. ערבים התיישבו בערים, אך מספרם
לא היה רב. בימי הח׳ליף מעאויה (ע״ע! 661 — 680 ) הועברו כ 50,000
ערבים משבטי הימן מפופה לח׳ראסאן (ע״ע); במהרה התמזגו
המתיישבים הערבים בפרסים וקיבלו את לשונם.

שלא כארצות האחרות שכבשו הערבים בסהרון הפורה ובצפון-
אפריקה הביא כיבוש פ׳ לאבדן העצמאות, ולא להחלפת שלטון זר
במשנהו. שוני זה שבין פ׳ לבין הארצות האחרות בסהרון הפורה
ובצפון־אפריקה השתקף בתחום הלשון: פ׳ היתד, הארץ היחידה
שלא הסחערבה, כלו׳, הערבית לא היתד, לשפתה, אף שהשפיעה על
הפרסית (ר׳ לעיל, לשון), והכתב הערבי נהיה לימים לכתב המקובל
בפרסית. הגבול הלשוני חצה את ממלכת פ׳ של ימי הססנים: בבל
וארם־נהרים, שבהן דיברו ארמית, הסתעדבו, ואילו האזורים שבהם
דיברו פרסית לא הסתערבו.

367

פרם: היסטוריה, הערכיים

368

הפרסים שמרו על ייחודם הלשוני למרות שהתאסלמו, יההתאסל־
מות בפ׳ היתה מלאה יותר מבארצות שהסתערבו, ושבהן נשארו
איים גדולים של נוצרים. במאה ה 11 נותרו בם , זרתושטים מעטים
בלבד, וביום נשארו מהם רק כמה אלפים, בעיקר ביזד ובברמאן.
בסוף המאה ה 8 עברו זרתושטים להודו, ומהם יצאה עדת הפארסים
(,!**!זב?) הקיימת עד היום ומרכזה בבומבי.

ההתאסלמות בפ׳ נבעה ממניעים דומים להתאסלמות בעראק
(ע״ע, עמ׳ 121/2 ): הכובשים הערבים השאירו על כנם את המסים
הקודמים, במתכונתם ובשיעורים הקודמים. מסים אלה היו הח׳ראג ,
(מס קרקע ע״פ יחידות קרקע וסוגי גידולים) והג׳יזיה (מם גולגולת).
ואולם בימי הספנים היו רק בני המעמדות הנמוכים חייבים במס
גולגולת, והאצילים, החיילים, הכוהנים ופקידי־הממשלה היו פטורים
מלשלמו. מס זה היה איפוא אות־קלון חברתי; משהטילו אותו
הכובשים הערבים על שאינם־מוסלמים קיבל אופי דתי, והנפגעים
ממנו היו בני אותם מעמדות גבוהים שעד אז היו פטורים ממנו.
רבים מבני מעמדות אלה העדיפו להתאסלם ובלבד שלא יתבזו בתש¬
לום המס. התאסלמותם של בני עילית החברה ומנהיגותה הוקלה
כיוון שהערבים היו זקוקים לשירותיהם במנהל ובצבא, ולפיכך עודד
השלטון את השתלבותם בממסד החדש. ההתאסלמות בכפרים נבעה
במידה רבה מרצון שלא להיות צמית לקרקע, לעבור לעיר כמוסלמים
בני־חורין ולהפטר מהח׳ראג׳. בחברה בעלת הריבוד המעמדי הנוקשה
של פ׳ הושפעו בני המעמדות הנמוכים מדוגמת התאסלמותה של
המנהיגות, ומצד שני נמשך לבם אל השוויוניות הבסיסית שאפיינה
את האסלאם. המתאסלמים בם׳ שמרו על רבות מהאמונות והדעות
הקודמות שלהם ואף המשיכו לקיים מנהגים קדם־אסלאמיים והה-
דירום לדתם החדשה, והאסלאם בנוסחו הפרסי קיבל בסופו של דבר
מעין צביון לאומי.

הציפיות לשוויוניות שהביא האסלאם עתידות היו להיות עוד
זמן רב גורם מתסיס. המתיחות המיידית, במאה הראשונה אחרי
כיבוש ם , , היתה כבשאר ארצות הח׳ליפות בין הערבים לבין המת¬
אסלמים, שההבדלים ביניהם לא נעלמו. המתאסלמים היו בחזקת
מואלי ([יחיד: מולא] בני-חסוח של שבטים ערבים, שאליהם יוחסו
בהתייחשות פיקטיווית). המואלי התמרמרו על אפליות נגדם במיסוי
ובקידום חברתי, וכמתאסלמים־מקרוב היו קנאים יותר לדתם החדשה
ונוחים לקליטת ביקורת על החולין שבמשטר האמיים, שהקימו
ממלכה (מלס) במקום מדינת־אלוהים (ח׳לאפה). ההתנגדות לאמיים
היתה חזקה במיוחד בח׳ראסאן, שאליה הועברו מתנגדי השלטון
משבטי הדרום (כלב, ימן). "סיעת עלי" ("השיעה"! ע״ע) מצאה,
איפוא, קרקע נוחה לקליטתה, ודבריו של תועמלן העבאסים (ע״ע),
אבו מסלם, שהיה מולא פרסי, מצאו אזנים קשובות. ב 747 מרדו
תומכי העבאסים בהנהגת אבו מסלם, וב 750 ניצחו׳ את האמיים
והעבאסים עלו לשלטון.

ה ע ב א ס י ם העבירו את מרכז השלטון מסוריה, בעלת המסורת
הביזנטית, לעראק, בעלת המסורת הפרסית—הססנית. המואלי זכו
בשוויון בהזדמנויות בתחומי הכלכלה והחברה, ופרסים הגיעו לעמ¬
דות מפתח בשלטון, כגון משפחת הברמכים (ע״ע), שהעמידה כמה
וזירים. מושגי שלטון ותרבות וכן אפנות של פ׳ נהיו למקובלים
בח׳ליפות. פרסים התבלטו לא רק בפעילותם בתחומי תרבות כלליים
ובתאולוגיה של האסלאם, אלא אפילו בחקר הלשון הערבית ודק¬
דוקה. נוצרה מתיחות בין ערבים לפרסים. הפרסים מילאו תפקיד
מרבד בתנועת השעוביה, שהתנגדה לעליונות הערבים, תבעה
שידון זכויות לכל המוסלמים, התפארה בהשגי העמים הלא־ערביים
ולעגה לערבים.

ואולם חרף קידומם של הפרסים ו״האירניזציה" של הח׳ליפות
שררה בפ׳ מתיחות רבה. מייד בעלותם לשלטון אכזבו העבאסים
רבים מתומכיהם, פנו עורף ל״שיעה" והוציאו להורג את אבו מסלם

ורבים מאנשיו. מצב האיכרים הוטב, בעיקר בגלל מיסוי צודק יותר
שהנהיגו העבאסים (המם נקבע כאחוז של היבול, במקום מכסה
קבועה כבימי האמיים), ואולם האיכרים נפגעו מניצולם בידי בעלי
האחוזות ומהתפתשטות העבדות בהן, עם גידול סחר העבדים מאפ¬
ריקה. המהפכה העבאסית היתה בעלת אופי מעין־משיחי, ומשלא
נתגשמו הציפיות שתלו בה, פרצו בם׳ מרידות רבות. ב 755 — 780
בלבד דוכאו 5 מרידות גדולות, ברובן מרידות איכרים, שבקרבם
התפשטו תורות "סוטות" מהאורתודוכסיה. נוסף על השפעות שיעיות
הושפעו תורות אלה מהמזדאיזם, מהמזדקיות ומהמניכאיות. המרד
המסוכן ביותר היה של אל־מקנע, שפרץ ב 776 ודוכא רק ב 789 ,
ושהקיף את כל ח׳ראסאן. הדחת הברמפיים עוררה אף היא מרידה
בח׳ראסאן, והח׳ליף הארון (ע״ע) א(ל)־ךשיד מת בדרכו לדכאה.
המאבק בין שני בניו של הארון, אל־אמין ואל־מאמון (ע״ע מאמון,
אל-) היה מאבק בין היסוד הערבי לבין היסוד הפרסי בח׳ליפות,
ונצחונו של אל-מאמון, בנה של אשה פרסיה שקיבל חינוך פרסי
ושצבאו היה ח׳ראסאני, סימל את נצחון היסוד הפרסי והשתלטותו
על הצבא והמנהל במדינה ( 813 ). ואולם גם בימיו של ח׳ליף זה
לא פסקה המתיחות בפ ׳ , וזמן רב ( 810 — 837 ) נמשכה המרידה של
באבך, מנהיג צבאי ומדיני דגול שהטיף לחלוקת האחוזות.

בשנות ה 20 של המאה ה 9 חזרו שושלות פרסיות לשלוט בפ׳

או בחלקים ממנה. התפתחות זו נבעה מהתסיסה הלאומית בקרב
הפרסים, והח׳ליפים החישוה במנותם פרסים מקרב האצולה המקומית
למושלים במחוזות פ׳. הח׳ליפים קיוו, שמושלים אלה ימצאו דרך
ללב התושבים, ואולם תכופות הפכו מושלים אלה לשליטים עצמאיים.
הפרסי הראשון שהקים שושלת עצמאית־למעשה היה טאהר, שר
צבאו. של אל־מאמון שהביס את אל־אמין במלחמת האחים. ב 820
מינהו אל־מאמון למושל ח׳ראסאן, ובמהרה נהיה לעצמאי למעשה.
הוא וצאצאיו שלטו מכירתם שבנישפור עד 873 . וע״ע טאהרים.

את שושלת הטאהרים ירשו ה צ ס א ר י ם. מייסד שושלת זו היה
יעקוב בן לית/ בן איכרים שהיה שוליית חרש־נחושת, עמד בראש
קבוצת לוחמים וב 861 השתלט על מחוז סיסטאן שבדרום־מזרח.
שלא כטאהר היה לתנועתו של יעקוב אופי עממי, ובעלי־האחוזות
והעשירים חששו מפניו וייחסו לו קירבה לח׳ארג׳ים (ע״ע). ב 873
כבש יעקוב את נישפור, ונראה שמשטרו איבד במידת-מה את אפיו
העממי.

ב 874 נהיו ה ם א מ א נ י ם (ע״ע), משפחת אצילים פרסית מבלך
שהתאסלמה, למושלי טרנסאו׳פסניה, ובוכארה היתה בירתם. בהדרגה
הרחיבו את שלטונם כמעט על כל אירן, וב 899 חיסלו את מדינת
הצפארים, הסאמאנים נשענו על האצולה ומעמדות הביניים, ובשל¬
טונם פרחה הארץ ונהנתה משגשוג כלכלי רב. הסאמאנים מילאו
תפקיד ראשון במעלה בתולדות תרבותה של פ׳, ובחסותם ובטיפוחם
חלה תחיית הספרות הפרסית, בכתב ערבי. בימיהם פעלו רודפי (ר׳
לעיל, ספרות, עמ׳ 348 ), ראשון המשוררים בפרסית חדשה, ופיר-
דוסי (ע״ע).

באמצע המאה ה 10 שקע כוח הסאמאנים ועלה כרד 1 ן של שושלות
הבדהיים והגזנוים (ע׳ ערכיהם): הבויהיים היו מפקדי גדודים
שיעים מארץ דילם שמדרום לים־הכספי. ב 934 כבשו את שיראז
ואח״כ את מדי ודרום־מערב פ׳. ב 945 כבשו את בגדאד ונהיו לשלי-
טים־למעשה בחליפות, אף שחרף היותם שיעים שמרו על מוסד
הח׳ליפות הסוני (ע״ע עראק, עם׳ 125 ).

בסוף המאה ה 10 החלו שושלות תורכיות לשלוט בם/ הראשונה
בהן היתה שושלת ה גז נ ווי ם שב 962 פרקו את עול אדוניהם
הסאמאנים והקימו מדינה עצמאית ובירתה בעיר גזני (ע״ע! מכאן
שמם). גדול שליטיהם, מחמוד מגזני (ע״ע; 998 — 1030 ), הרחיב את
שלטונו על חשבון הסאמאנים, ובעלי־בריתו, ה^קרא-ח׳אנים שבטרנס־
אוכסניה, שמו קץ למדינת הסאמאנים ( 999 ). מחמוד כבש את צפון־

369

פרס: היסטוריה, הסלג׳וקים, המונגולים

370

מערב הודו, ובנד הונח היסוד לעדה המוסלמית שם, מדינת הגזנווים
נשענה על אצולה פרסית, מבנה ומנהלה היו פרסיים והיא טיפחה
את תרבות פ׳.

ב 1040 נוצחו הגזנווים בידי התורכים הפלג׳ וקי ם (ע״ע),
שכבשו ב 1055 גם את בגדאד ושמו קץ לשלטון הבדהיים, ום׳ כולה
היתה בשלטונם. הסלג׳וקים הקימו אימפריה אדירה, מסמרקנד וקשגר
ועד לחצי-האי סיני, חג׳אז והים האגאי, גם לממלכה זו היה אופי פרסי:
הבירה היתה איספהן, מבנה השלטון והמנהל היו במתכונת פרסית
ופרסים מילאו כמעט את כל תפקידי המנהל. מארגן הממלכה ומעצבה
היה הווזיר הפרסי הגדול נזאם אל־מלך (ע״ע). לשון המנהל היתד.
פרסית, ומאות שנים השתמשו בה אפילו בממלכות התורכים שקמו
באסיה הקטנה בעקבות התפוררותה של ממלכת הסלג׳וקים.

נזאם השתית את מדינת הסלג׳וקים על ברית עם העלמא, התאו-
לוגים האורתודוכסים (סונים) ושאל מהבויהיים את הנוהג לשלם
ללוחמים בהכנסות מאהוזה במקום כסף. לשני דברים אלה היו תוצ¬
אות מפליגות. התשלום בקרקע במקום כסף יצר משטר פאודלי,
שבו היו הלוחמים בעלי אחוזות. ואולם שלא כפאודליזם באירופה
הונהג בפאודליזם המוסלמי עקרון החילופין המתמידים של האחוזה
הניתנת לאביר, במטרה למנוע את היאחזותו במחוז מסוים והפיכתו
לשליט מקומי; למעשה גרמו החילופין שלבעל האחוזה לא היה
עניין בטיפוח אחוזתו ובשכלולה, וכל עניינו היה לנצל את האיכרים
ככל שיוכל. דבר זה הסב נזק חמור ביותר לחקלאות ולמשק כולו
והחמיר מאד את מצב האיכרים.

הברית בין השלטון לבין התאולוגים היתה כרוכה במלחמה נמ¬
רצת בשיעים, ואלה הפכו לאויבים בנפש לסלג׳וקים. בראש המאבק
עם הסלג׳וקים עמדה כת האסמאעיליה (ע״ע). בסוף המאה ה 11 יצא
מכת זו פלג החשישיים (ע״ע). מנהיגם, חסן אבן צבאה, כבש את
המבצר ההררי אלאמות שמדרום לים הכספי ( 1090 ) ועשאו למעוזו.
משם יצאו שליחיו ללחש בסלג׳וקים ובעוזריהם ע״י רצח.

ב 1092 רצחו החשישיים את השלטאן מלפשאה. בימי בניו החלה
הממלכה להתפורר, וה״סלג׳וקים הגדולים" שבאיספהן לא שלפו על
מערב הממלכה. השלטאן סנג׳אר ( 1118 — 1157 ) העביר את בירתו
לנישפור ואח״ב למרו. שבסי תורכים לחצו על סנג׳אר, וב 1141
הביסוהו הקארא־ח׳יטאים, שהיו בודהאים. סנג׳אר התאושש מהמפלה,
אך ב 1153 פלשו לח׳ראסאן האוגוזים (ע״ע) וסנג׳אר היה שבוי
בידיהם 3 שנים, ובהעדרו התפוררה הממלכה. האתאבפים (מפקדי־
הצבא), שכבר לפני כן היו השליטים בפועל בכמה מהמחוזות במערב
ובדרום, נהיו לעצמאיים והקימו שושלות מקומיות. כמה מהן הת¬
קיימו יותר מ 100 שנה, והיו פטרוני אמנים, משוררים וסופרים
שהסתופפו בחצרותיהם,

הגורים (ע״ע) כבשו את מזרח ח׳ראסאן, גרמו הרם רב והחריבו
את גזני. רוב ח׳ראסאן נכבש בידי' הח׳וארזמשאה, שלימי ח׳וארזם
(ע״ע). הח׳וארזמשאה הרחיבו בהדרגה את שלטונם, ובתחילת ה¬
מאה ה 13 היתד, כמעט כל פ׳ בידיהם ושליטים מקומיים הכירו
בשלטונם העליון. ואולם הח׳וארזמשאה הסתכסכו עם הודליף א(ל)-
נאצר ( 1180 — 1225 ), שביקש להחזיר לח׳ליפות את כוחה החילוני
כבימי העבאסים הראשונים, וסכסוך זה גרם ליחסים מתוחים בין
הודוארזמשאה לבין חוגי הדת.

מדינת הודוארזמשאה התמוטטה בגל הראשון של פלישת המונ¬
גולים ( 1219 — 1223 ). העילה לפלישתם היתר, רציחת סוחרים מונגו¬
לים, ששלח ג׳ינגיז ח׳אן (ע״ע), וסירוב שלים ח׳וארזם, מחמד שאה,
לפצות את ג׳ינגיז על מעשה זה. פלישתם הראשונה של המונגולים
היתה מלווה השמדה המונית של האוכלוסיה בצפון־מזרח ובח׳רא־
סאן: בוכארה, סמרקנד, בלך, מרו, נישפור והראת חרבו כליל, וכל
תושביהן נטבחו. ב 1223 פינו המונגולים את פ׳.

ג׳לאל א(ל)־רין, בנו של מחמד שאד, שנמלט להודו, חזר לם׳, אך

פרס ב׳ 6 להי המאה ה 13

מאמציו להשתלט עליה ולאחדה נכשלו, והארץ, ההרוסה בחלקה,
נשארה מפוצלת כשהיתה, ב 1256 נפתח הגל השני של פלישת
המונגולים, בהנהגתו של הולגו (ע״ע), ופלישה זו הביאה לידי
כיבוש של קבע. אחד ממעשיו הראשונים של הולגו היה כיבוש מרכז
החשישיים באלאמות, שלקראת הסוף היתד, לבירת נסיכות ככל
הנסיכויות המקומיות האחרות. נסיכויות אחרות בהדי הזגרוס, ב־
פ׳ארס ובפרמאן, נכנעו לפולשים; המונגולים לא נגעו בהן לרעה.
השאירו את שליטיהן על כנם, חייבון בתשלום מם בלבד ושיגרו
אליהן סובן-תושב. המונגולים המשיכו מערבה, כבשו את בגדאד
והרסוה ושמו קץ לח׳ליפות העבאסים, פלשו לסוריה ולא״י עד
שנבלמו בעידג׳אלות (ליד עין־חרוד), בידי הממלופים בהנהגת
ביברס (ע״ע) ונסוגו אל מעבר לפרת. עד תחילת המאה ה 14 ניסו
המונגולים לפרוץ מערבה, ובסשו של דבר הוכר הפרת כגבול בינם
ובין הממלוכים. להלכה הכיר הולגו בשלטון העליון של "הח׳אן
העליון״ — תחילה מנג?ןה, ואחרי מותו של זה ( 1259 ) קובלי ח׳אן
(ע״ע). שניהם היו אחיו של הולגו. למעשה היה הולגו שליט עצמאי,
ותחום שלטונו הקיף את פ׳ (בלי טרנסאופסניה), את עראק, הקאוו־
קאז ומזרח אנטוליה. הוא נטל לעצמו את התואר איל־ח׳אן (משנה-
למלך) ועד 1335 שלטו בם׳ צאצאיו האיל־ח׳אנים מכירתם בסבריז.
במות קובלאי 1 דאן ( 1294 ) נהיו לעצמאים גם להלכה. אויבי האיל־
ה׳אנים היו קרוביהם בצפון, המונגולים של "אורד ת הזהב" ("מחנה
הזהב״, ע״ע מונגולים. עמ׳ 463/5 ), שמרכזם היה סמוך לאסטרחץ,
וששלסו ברוסיה ובמרכז אסיה. כבר בו־פה ( 1257 — 1266 ), מנהיג
"האורדה", התאסלם ולא ראה בעין יפה את מלחמת בן־דודו הולגו
בח׳ליפות; מאבק זה נמשך בימי יורשיהם של ברכה והולגו, ו״האור*
דה" נהיתה לבעלת־בריתם של הממלוכים נגד האיל־ח׳אנים.

אשת הולגו היתה נוצריה. בנו אבקה ( 1265 — 1282 ) ונכדו ארגון
( 1284 — 1291 ) היו בודהאים, ונהגו בסובלנות כלפי יהודים, נוצרים
ושיעים. רופאו של ארגון, היהודי סעד א(ל)־דולה, מוגה לראש
מנהל הכספים בעראק ואח״כ לווזיר הראשי של ממלכת האיל־
ח׳אנים. אבקה וארגון קשרו קשרים עם האפיפיורים ועם צרפת ואנ¬
גליה, כדי לתאם את המלחמה בממלופים, אויבם המשותף. לשיעים
התייחסו האיל־ודאנים בסובלנות כאל אויבי הדת האורתודוכסית.

371

פרס: היסטוריה, המונגולים, המאות 16 — 18

372

מאז רדיפת השיעים בימי הסלג׳וקים גברה אחיזתם בשכבות החברה
הנמוכות, וחיסול הח׳ליפות — סמל האסלאם האורתודוכסי — כאילו
שחרר את השיעה. התהפוכות המדיניות ומשבר הכלכלה הגבירו את
כמיהתם של המוני העם לדת המבטיחה גאולה משיחית, והשיעה
סיפקה כמיהה זו. אולם בשכבות הגבוהות היתה אחיזתה של הסונה
איתנה; בסופו של דבר אי אפשר היה לשאינם־מוסלמים לשלוט
לאורך ימים בפ ׳ . האיליח׳אן מחמוד ע׳אזאן ( 1295 — 1304 ) התאסלם
והיה לסוני, אך ביקש לפייס את השיעים ולפשר בין שני הזרמים
הגדולים של האסלאם. בעקבות ההתאסלמות שופרו היחסים בין
ממלכת האיל־ח־אנים לבין "אורדת הזהב", והורע מעמד הנוצרים
והיהודים. ראש הווזירים בימי מחמוד ע׳אזאן היד, רופאו, רשיד
א(ל)־דולה (או רשיד א[ל]-דין), יהודי שהתאסלם ושכתב גם את
תולדות פ/

מימי הסלג׳וקים שקעה כלכלת פ׳ והלכה. להזנחה שנבעה מה־
חילופין המתמידים בניהול האחוזות הניתנות ללוחמים (ראה לעיל,
עמ׳ 369 ) נוספו במחצית השניה של המאה ה 12 שיבושי מסחר,
עקב חדירת שבטי נוודים מהערבה, וגם החקלאות נפגעה מחשוד
ואי־הבטחון הגובר. פלישת המונגולים לא זו בלבד שהמיטה שואה
על האזורים העשירים בצפון־מזרח ובח׳ראסאן, אלא אף פגעה
באזורים אחרים, לפי ששבטי תורכמנים באו לם׳ עם עדריהם, הש¬
חיתו שטחי חקלאות, פגעו גם בערים ויצרו מתיחות מתמדת בין
הנודדים־למחצה לבין היושבים ביישובי קבע. בראשית שלטון המונ¬
גולים ישבו הכובשים במחנות אוהלים, בנפרד מהתושבים המקומיים.
לראשי השלטון היו עדרים גדולים, ולהם, וכן לעדרי הצבא, הוקצו
אדמות מרעה ששימשו לפגי־כן לחקלאות. ראשי השלטון עסקו
בעצמם במסחר, ובין המסים החדשים שהטילו המונגולים היה מס
על המסחר ועל המלאכה, שהכובשים עצמם היו פטורים ממנו.
כלכלת הערים והמסחר נפגעו מאוד כשהנהיג האיל-ח׳אן גיח׳אטו
( 1291 — 1295 ) כסף־נייר, שכבר היה מקובל בסין אלא שבפ׳ עדיין
לא הבינו את הערך שהוא מייצג. האנדרלמוסיה במסחר גרמה
לביטול שטרי הכסף. התאסלמותו של ע׳אזאן היתד, כרוכה בביטול
חלק מהחידושים שהנהיגו המונגולים במיסוי ובשלטון, ובהיקלטות
חלק מהם במסורת הפרסית־האסלאמית.

במות ע׳אזאן ( 1304 ) הידרדרה ממלכת האיל-ח׳אנים, ומחוזות
רבים נהיו לעצמאייס-למעשה. במות אבו־סעיד ( 1335 ) הגיעה שו¬
שלת האיל־ח׳אנים אל קיצה, אף שעוד שנים מספר בתרו באיל־
ח׳אנים. את הפיצול בם׳ ניצל שליטה המונגולי של סמרקנד, תימור
לנג (ע״ע). ב 1380/1 פלש תימור לם׳, כבש את ח׳ראסאן, סיסטאן
ומאזנדראן, ובפלישה שניה ב 1384/5 , כבש את אזרבאיג׳אן, עראק,
גאורגיה ומערב פ׳. בשיאה השתרעה ממלכתו מאנטוליה וסוריה עד
להודו ולגבולות סין. הוא חילק את ממלכתו בין בניו, ובמותו( 1405 )
קיבל בנו מיראן שאה את מערב פ׳ ומרכזיה טבריז, איספהן ובגדאד,
ובן אחר, שאהרוח׳, את ח׳ראסאן וטרנסאוכסניה. ממלכת מיראן
שאד, לא האריכה ימים, והסכסוכים בינו לבין בניו הקלו על פדרציית
שבטי קןרא-קויונלו ("הכבש השחור") התורכמנים לכבוש את אזר-
באיג׳אן וטבריז ( 1408 ) ואת בגדאד ( 1411 ). הקרא־קויונלו היו
שיעים, בעוד ששאהרוח׳ ( 1405 — 1447 ) עשה את ממלכתו למעוז
סוגי. בירתו הראת היתה מרכז לתרבות פרסית־אסלאמית ובחצרו
ובחצר יורשיו הסתופפו אמנים, משוררים, היסטוריונים וציירי
מיניאטורות. בין אלה היה כמאל א(ל)־דין בהזאד, המפורסם שב¬
ציירי המיניאטורות בם׳(ע״ע מיניאטורה, ענד 307/8 ) . צאצאי שאה־
רוח׳ שלטו במזרח עד תחילת המאה ה 16 .

הקרא-קויונלו השיעים נאבקו עם אויביהם הסונים, פדרציית
האק-קו׳יונלו (״הכבש הלבן״), שמרכזם היה בדיארבכר. ב 1467
ניצחו האק-קויונלו וכבשו את עראק ואת מערב פ׳. אך צאצאי
שאהרוח׳ סיכלו את נסיונם להשתלט על ח׳ראסאן ( 1470 ), וב 1473

נחלו מפלה מידי אויביהם החזקים במזרח, התורכים העת׳מאנים.

ואולם הסכנה החמורה ביותר לאק־קו׳יונלו נשקפה מצד ה צ פ ו י ם.
הצפוים היו צאצאי השיח׳ הצופי צפי א(ל)־דיו ( 1252 — 1334 )
שהתייחש לחסין בן עלי וישב בארדבי־ל (ע״ע) שבאזרבאיג׳אן. צא¬
צאיו היו למנהיגי השיעים באזרבאיג׳אן ובהדרגה גם לשליטים
חילוניים. הם אירגנו את הקיזילבאשים — ברית דתית־מדינית של
שבטים תורכמנים, האק־קויונלו השניאו עצמם על התושבים מחמת
המסים הכבדים שהטילו, והזדהו יותר ויותר עם הממסד הסוני
הקנאי שפופולריותו היתה בירידה, בעוד שהצפוים נשענו על
השיעים, שד,שכבות המדוכאות בחברה הזדהו עמהם יותר ויותר.
למאבק הצפוים היה אופי מהפכני, חברתי דתי ולאומי-פרסי. ב 1501
השתלט אסמאעיל הצפוי על אזרבאיג׳אן, כבש את טבריז והכתיר
עצמו לשאה.

אם. נ. - אה. א.

פ׳ במאות ה 16 — 18 . עליית הצפוים לשלטון מציינת את
חידוש עצמאותה של פ/ לראשונה מאז כיבושה בירי הערבים. דת
לאומית — השיעיות ״התריסרית״ (את׳נא עשריה; ע״ע שיעה) —
סייעה לצמיחתה של הרגשת ייחוד לאומי ולהתפתחותה של מדינה
לאומית במובן המודרני. השיעה הונהגה כדת המדינה מייד בעלות
השאה אסמאעיל לשלטון, נכפתה על התושבים — אף שלא נתקלה
בהתנגדות רצינית — ושאינם־שיעים נרדפו. השאה היה גם "מדריך
רוחני" (מדשד) של מסדר דתי, וראוהו כהתגלמות האל.

תוך שנים מספר כבש אסמאעיל את כל פ׳ של היום וכן את
עראק ומזרח אנטוליה. ההתפשטות מערבה נתקלה בהתנגדות מצד
המעצמה הסונית האדירה של העת׳מאנים, והמאבק בין שתי המעצ¬
מות נמשך, בהפסקות, מאות שנים. זירות המאבק היו עראק והקאוו־
קאז. ב 1514 הביס סלים 1 (ע״ע) את אסמאעיל בקרב צ׳לדיראן
וכבש את טבריז הבירה; הוא פינה אותה כעבור זמן קצר, אך
דיארבכר, מוצול, הג׳זירה ואזורי הכורדים שממזרח לחידקל אבדו
לפ׳. בנו של אסמאעיל, שאד, טהמאסם ( 1524 — 1576 ) העביר את
הבירה לקזוין׳ כיוון שטבריז היתד, קרובה מדי לממלכת העת׳מאנים,
שכבשו את עראק ( 1534 ) ופשטו 4 פעמים על אזרבאיג׳אן. שלום
אמסיה ( 1555 ) נתן לפ' הפוגה של 30 שנה. טהמאספ נאבק גם עם
האוזבקיס (ע״ע) שפשטו לח׳ראסאן.

התפיסה התאוקרטית של המשטר לא השתלבה במסגרות הביו¬

רוקרטיות של המדי¬
נה, ובכל המאה ה 16
לא היתד, הבחנה ב¬
רורה בין תפקידים
ומעמד בתחום הדת
לבין אלה שבתחום
המדינה. מנהיגי ד,קי-
זילבאשים נהיו לא¬
ריסטוקרטיה צבאית,

שעליה נשען השל¬
טון, והחלו פורקים
עול ונלחמים אלה
באלה. שאה טהמאספ
הכנים לשירותו גם
צ׳רקסים וגרוזינים,

ובימי אסמאעיל 11
( 1576/7 ) ומחמד שאה
( 1578 — 1588 ) נאבקו
הצ׳רקסים וד,גרוזינים
עם הקיזילבאשים על

אשודחצר פרסית בתקופה ענאס, — *יזרו של

ריוא עבאסי (מה 1030 ) מאסכולת אספה; עמדות כוח והשפעה.

373

סרס: היסטוריה, המאות 16 — 18 , העת החדשה

374

העת׳מאנים ביצלו את חולשת פ׳ וב 1585 כבשו את מצודת טבריז,
והאוזבקים כבשו את חרא ת ( 1589 ).

ב 1588 הדיחו הקיזילבאשים את מחמד שאה. בנו, עבאם 1 "הג¬
דול" (ע״ע; 1588 — 1629 ), סילק את הקיזילבאשים בהקימו צבא
חדש, מורכב משבויים צ׳רקסים וגרוזינים שהתאסלמו. צבא זה,
שדמה ליניצ׳ריס (ע״ע) בתורכיה, קיבל את שכרו במישרין מאוצר־
המלוכה והיה נאמן לכתר ולא למנהיגים שבטיים. בארגון הצבא, בחי־
מושו ובאימונובתותחים ובמוסקטים(ע״ע נשק,עם׳ 391 )סייע ר. שרלי
(ץ 1£ ש 1 ו 31 ), הרפתקן אנגלי. עבאס הביס את האוזבקים בהראת( 1597 ),
וב 1605/7 הביס את העת׳מאנים, כבש את אזרבאיג׳אן וגאורגיה,
וב 1623/4 כבש את בגדאד ודיארבכר. ב 1622 גירש אח הפורטוגלים
מהאי ה 1 רמוז, שהיה בידיהם מאז 1514 . הוא התייחס בסובלנות
לשאינם־מוסלמים, ייעל את המינהל וריכזו ופיאר את אספהן (ע״ע,
וע״ע ארדיכלות באסלאם, עם׳ 748/9 ), שאליה העביר את הבירה.

בימי עבאס הגיעה פ׳ של הצפוים לשיא פריחתה, ואולם מדיניותו
התישה את שקיעת כלכלתה. מאז גילוי הדרך להודו ולמזרח סביב
כף התקווה הטובה ירד סחרה של פ/ וחסימת הדרך לאירופה בידי
העת׳מאנים ושליטת הפורטוגלים בהורמוז ובחוף עמאן לא אפשרו
קשר ישיר עם אירופה עד ימי עבאס. עבאם הדיח את שליטי המ¬
חוזות הקיזילבאשים, שנטלו לעצמם חלק מהמסים, ומינה תחתם
פקידים וגובי־מס שהיו אחראים במישרין לאוצר המלוכה, ואלה לא
דאגו לכלכלת המחוזות ולשגשוגם אלא למסים המיידיים בלבד.
אוצר המדינה היה מלא, אך לטווח ארוך נפגעה הכלכלה, ואחר
מות עבאם נפגע כתוצאה מכך גם האוצר.

כבר במות עבאס ( 1629 ) החלה שקיעת פ׳, והעת׳מאנים ניצלו
זאת וכבשו את עראק ( 1638 ). אחרוני הצפוים לא הוכשרו לשלטון,
כי עבאס החל בנוהג שלפיו מרחיק השאה את כל קרוביו מעסקי
המדינה כדי למנוע סכסוכים ותככים.

ב 1709 — 1715/6 פרקו האפגאנים, שבקרבם חלה התעוררות
לאומית, את עול פ׳. ב 1722 כבש אחד ממנהיגיהם, מחמוד, את
איספהן, ושנה אח״כ הרג את חסין שאה. האפגאנים שלטו בפ׳ מספר
שנים, ושלטונם המיט שואה על פ׳: הרוסים כבשו את רצועת התוף
של הים הכספי, והעת׳מאנים את מערב הארץ.

מושיעה של פ׳ היה נאדר שאה (ע״ע), אחרון הכובשים הפרסים
הגדולים. הוא היה מנהיג שודדים בח׳ראסאן משבט אפשר התורכמני,
והתייצב לימין השליט־להלכה השאה טהמאספ 11 . נאדר גירש את
האפגאנים מאיספהן והחזיר את המלוכה לטהמאסם ( 1729 ), אף
שהשלטון למעשה היה בידיו, גירש את התורכים ואח הרוסים מפ ׳ ,

פלש לעראק וכבש
אח ארמניה וגאורגיה.

הוא בנה צבא גדול
ואף צי חדיש, מ¬
אניות שרכש מהב¬
ריטים. ב 1732 הדיח
את שהמאספ והמליך
תחתיו את בנו הקטן
עבאם 111 , ובמות
עבאם הכתיר נאדר
אח עצמו לש אה
( 1736 ). הוא פלש ל־

אפגאגיסטאן וכבשה,

וב 1739 כבש את
דלהי, בירת ממלכת
המיגולים בהודו• ה¬
שלל העצום שהביא
עמו איפשר לו לוותר

על גביית מסים במשך 3 שנים. ב¬
שובו מהודו כבש את בוכארה ותור-
כסטאן. הוא העביר את הבירה למש¬
הד, הסמוכה יותר לשטחים שסיפח
במזרח. בשנותיו האחרונות הגיעה
תאוות הבצע והשלטון שלו לדרגת
טירוף, והוא חזר והטיל מסים כבדים
על הארץ כדי לממן מסעות מלחמה
חדשים. התנגדות רבה עורר בסיונו,
כסוני, להפוך את השיעה לאסכולה
מוכרת במסגרת הסונה (מד׳הב).
ב 1747 רצחוהו קציניו.

במותו אבדו כיבושיו במזרח וה¬
ממלכה התפוררה. נכדו הסומא, שא־
הרוח׳, שלט בח׳ראסאן בלבד. בדרום
ובמערב הקים כרים ח׳אן ( 1750 —
1779 ), משבט הזנד, מדינה פחות או
יותר מסודרת. ב 1794 נרצח אחרון
הזנדים, אטף עלי ח׳אן, בידי אקא
מחמד, סריס מהשבט התורכמני קאג׳אר. אקא מחמד הכתיר עצמו
לשאה ( 1795 ), איחד את כל פ׳ של היום בספחו את ח׳ראסאן, כבש
את גאורגיה מידי הרוסים וקבע את בירתו בטהראן.

העת החדשה. בימי פתח עלי שאה ( 1797 — 1834 ), אחיינו
ויורשו של אקא מחמד, באה פ׳ בהשפעת המערב. ב 1800 כבשו
הרוסים את גאורגיה, ואותה שנה חתמה פ׳ ברית עם בריטניה. צרפת
שיגרה אף היא משלחת לם׳ וקצינים צרפתים נשלחו שמה לאמן את
צבאה למלחמה ברוסים, אך אחרי הסכם טילזיט בין רוסיה לצרפת
( 1807 ) לא היה לנפוליון עניין בפ ׳ . הרוסים ניצחו את הפרסים,
ובשלום גוליסטאן הכירה פ׳ בסיפוח גאורגיה ורוב טראנסקאווקאז
לרוסיה. במלחמת 1825 — 1828 שוב ניצחו הרוסים והגנרל פסקיויץ׳
(ע״ע) כבש את אריואן וטבריז; בשלום תורכמנג׳אי ( 1828 ) נקבע
הגבול הנוכחי בין שתי המדינות בקאווקאז והרוסים קיבלו זכויות
סחר וקפיסולציות. בעקבותיהם קיבלו גם מעצמות אחרות זכויות
אכסטרטריטוריאליות לאזרחיהן.

בריטניה חששה מפני השפעת רוסיה בפ ׳ , והמאבק בין שתי
המעצמות אפשר לפ׳ לתמרן ביניהן כדי לשמור על עצמאותה וש-
לימותה. בימי מחמד שאה ( 1834 — 1848 ) ובנו נאצר א(ל)־דין
( 1848 — 1896 ) ניסו הפרסים, בהשפעת רוסיה, לכבוש את אפגאני־
סטאן, אך הבריטים, שחששו מהתקרבות הרוסים להודו, הכשילו
נסיונות אלה ( 1837/8 ; 1856/7 ). ב 1849 החלה חדירת רוסיה למרכז
אסיה, ועם כיבוש מרו ( 1884 ) הושלם סיפוח כל אסיה המרכזית
לרוסיה, מבלי שתמחה על כך פ׳.

נאצר א(ל)־דין והווזיר שלו, מירזא תקי ח׳אן׳ הניחו את היסוד
למודרניזציה של פ׳; נוסדו טכניון, בתי־דפום, עיתונים ומב־
רקה. השלטון העניק זכיונות לזרים, לפיתוח הארץ ולהגדלת ההכ¬
נסות, אך רווחה הדעה שהזרים ניצלו את פ׳ יותר משפיתחוה. מבנה
המשטר לא שונה, המנהל היה מושחת ונכשלו הנסיונות לשפרו,
והשאח וחצרו בזבזו כסף רב. תנועת הבאב (ע״ע בהאים) היתד.
ביטוי דתי־מדיני ראשון לתסיסה בפ׳; השלטונות דיכאוה והוציאו
להורג את הכאב ( 1850 ), ואולם גם מנהיגי הדת הרשמיים נתנו
ביטוי לאי־שביעות רצון בעם. ב 1872 קיבל אזרח בריטי, הבארון
דה רויטר, זכיון לסלול מס״ב, לכרות תעלות, לבנות מפעלי תעשיה
ולנצל את כל מחצבי פ׳: בלחצם של רוסיה ומשקיעים אחרים בוטל
הזכירן. ב 1890 נתן השאה לחברה בריטית מונופולין לשיווק טבק;
ראשי הדת החרימו את הטבק של אותה חברה וארגנו הפגנות
המונים, והשאה נאלץ לבטל את הזכיון. ב 1896 נרצח השאה.

אדריכלות פרסית: אולם התפילה ב..מסנד המל¬
כים׳ , כשיראו (המאה הא!)

פרם: פתח עלי שאה. ציורו של
ע׳ולאם מיהר עלי ( 1805 )
אוסו* אמרי, למדון

375

פרס: היסטוריה, העת החדשה

376

בנו,מזפרא(ל)־דין
( 1896 — 1907 ), היה
בזבזן; מסעותיו ב¬
אירופה רוקנו את
האוצר, ולכיסוי חו¬
בותיו קיבל מלווה מ¬
רוסיה בריבית גבוהה
ומשכן בידיה את
גביית המכסים. מפלת
רוסיה בידי יפן, מדי¬
נה אסיינית שהנהיגה
תיקונים, והמהפכה
הראשונה ברוסיה
( 1905 ), הגבירו את
התסיסה בם , ופרצה מעין־מהפכה, בהנהגת סוחרים ואנשי־דת
( 1905/6 ). שביתה כללית בטהראן אילצה את השאה לפטר את
הווזיר המושחת והשנוא שלו; באוקטובר 1906 התכנס מג׳לם
(פרלמנט) ראשון, שהכין חוקה דוגמת בלגיה, ופ׳ היתה למלוכה
חוקתית ( 30.12.1906 ).

כעבור מספר ימים מת מזפר א(ל)-דין, ובנו, מחמד עלי ( 1907 —
1909 ) התעלם מהחוקה והמג׳לס וחתר תחתם. מנהיגי הדת, שעד אז
תמכו בדורשי החוקה, נבהלו מהרדיקליזם הגובר, רוגז רב עורר
ההסכם בין בריטניה לרוסיה בדבר חלוקת פ׳ לאזורי השפעה, בריטי
בדרום, רוסי בצפון ונייטרלי באמצע ( 1907 ). ביוני 1908 חולל השאה
מהפכת־נגד, בעזרת "חטיבת־הקוזאקים", שקציניה היו רוסים, ובת¬
מיכת רוסיה: חייליו הפגיזו את המג׳לס, הרגו צירים רבים, המג׳לם
נסגר והוטל משטר צבאי בטהראן. כוחות "הלאומיים", בעיקר
מאיספהן ומרשט, עלו על טהראן והדיחו את השאה (יולי 1909 ).
מג׳לם שני, שהתכנס בסוף אותה שנה, הכתיר את בנו אחמד, בן
ה 11 , לשאה. מנהיגי התנועה למען החוקה לא הצליחו להשתלט על
המחוזות, ובנסיונם לפתור את בעיות הכספים קראו למומחה אמרי¬
קני, מירגן שוסטר! בלחץ הרוסים פוטר שוסטר, חרף התנגדות
המג׳לס, והשפעת רוסיה בם׳ נהיתה למכרעת. בעיות הכספים של פ׳
עתידות היו למצוא את פתרונן ממקום אחר: ב 1901 קיבל האוסטרלי
וילים נוכס ד׳ארסי(■< 0 ז^.ים) זכיון לחפש נפט בפ/ ב 1908 נתגלתה
באר הנפט הראשונה ליד אבאדאן, ב 1909 נוסדה "חברת הנפט
האנגלו־פרסית״ וב 1914 קנתה ממשלת בריטניה את רוב מניותיה.
וע״ע נפט, עמ׳ 282/3 .

בפרוץ מלה״ע 1 הכריזה פ׳ על ניטרליותה, אף שמשנאת רוסיה
ובריטניה אהדה אח גרמניה. ניטרליותה לא כובדה; התורכים וה¬
רוסים פלשו לצפון מערבה והבריטים לדרומה, וסוכנים גרמנים
עוררו מהומות. אחרי המהפכה ברוסיה ומפלת תורכיה לא היה כוח
שיעמוד מול הבריטים. הממשלה בטהראן לא יכלה להטיל את
מרותה על שבטים מתמרדים. ב 1919 ניסתה בריטניה להחתים את פ׳
על הסכם שיעמידה בחסותה, במעמד של מעין מנדט. השאה היה
מוכן לחתום על ההסכם, אך התנגדות עממית סיכלה זאת. בריה״מ,
שתמכה בנסיון לכונן ממשלה סובייטית בגילאן ( 1921 ), חתמה אותה
שנה על חוזה ידידות עם ם׳ ובו ויתרה על זכויותיה ועל חובות פ׳
לה, אך שמרה לעצמה את הזכות לשגר צבא לפ׳ אם זו תיהפך
לבסיס צבאי נגדה.

נוכח חולשת השאה ושחיתות משטרו ביקשו הלאומיים לשים
קץ לשושלת קאג׳אר. בפברואר 1921 נכנם לטהרן ר ז א ח׳ א ן, מפקד
חטיבת הקוזאקים שקציניה הרוסים פרשו ממנה בעקבות המהפכה
הבולשוויקית, פיזר את הממשלה והקים ממשלה בראשות המדינאי
התומך בתיקונים זיא א(ל)-דין טבאטבאי. במהרה הסתכסך טבאט-
באי עם תא ח׳אן, שהיה שר הבטחון, התפטר וגלה לא״י. רזא החל

בתיקונים בשלטון, והשאה אחמד יצא את הארץ. התעוררה תנועה
למען רפובליקה, אך ראשי הדת התנגדו לה, מחשש שהיא פועלת
בהשראת הבולשוויקים ותורכיה הכמאליסטית־החילונית; בסוף אוק¬
טובר 1925 הדיח, איפוא, המג׳לס את השאה אחמד וב 13 בדצמבר
נבחר רזא ח׳אן לשאה וקרא לשושלתו פהלוי.

השאה רזא (ע״ע; 1925 — 1941 ) רצה לשלוט ממש ולא רק
למלוך, ושלטונו היה אבסולוטי. המפלגות פוזרו, כוח השבטים קוצץ,
ומרידות ותנועות פרישה דוכאו באכזריות (בח׳ראסאן, באזרבאיג׳אן,
באזורי הכורדים והבח׳טיארים, בגילאן ובח׳וזיסטאן, שבה ניסה שיח׳
ח׳זעל להקים מדינה בשלטון ערבים). מטרתו של רזא היתה להבטיח
מודרניזציה של פ׳ ולשחררה מהשפעת המעצמות. בכך דמה למצטפא
כמאל בתורכיה, אף שרזא לא הרחיק לכת ככמאל בהחלשת כוחם
של מנהיגי הדת: הוקמו בתמ״ש אזרחיים, ששפטו ע״פ חוקים
דוגמת הקודכס בצרפת; הונהג רישום אזרחי של נישואין וגירושין;
בוטלה לבישת הצעיף לנשים, ונשים נתקבלו להוראה ולפקידות;
נאסר על גברים ללבוש לבוש מזרחי מסרתי; החינוך נהיה לחילוני
והקיף גם בנות; הוקמה אוניברסיטה בטהראן ( 1935 ) וצעירים נש¬
לחו להשתלם במערב! נבנו מגרשי ספורט, קמה תנועת צופים,
המדריכים והמורים נצטוו להחדיר רוח לאומית של פ׳ (שב 1935
הוסב שמה לאירן), וניתנה הוראה לטהר את הפרסית מהשפעת
הערבית. חכמי הדת הגיבו על תיקונים אלה בעוררם מהומות.

בעזרת מומחה אמריקני אורגן משק הכספים, גדלו הכנסות
המדינה וחברת הנפט הסכימה להגדיל את תמלוגיד, ואת מספר
הפרסים המועסקים בשירותה. הגידול בהכנסות אפשר למדינה
לממן מפעלי פיתוח. הוקם בנק לאומי ( 1928 ) והוחל בתיעוש הארץ,
בעיקר בעזרת הגרמנים. נסללו כבישים חדישים ונסללה מסה״ב
הטראנס־אירנית מהים־הכספי למפרץ הפרסי דרך טהראן — מבצע
שמומן, בלי מלוות־משעבדים מחו״ל, מהבלו על תה וסוכר שהיו
מונופולין ממשלתי. הקפיטולציות בוטלו ( 1928 ), נאסר על זרים
לרכוש אדמות בם׳ ונסגרו כל בתה״ס היסודיים של הזרים ומוסדות
החינוך של המיסיונרים.

במדיניות החוץ חתר רזא ליחסים טובים עם מדינות המזה״ת!

הוא הידק את הקשרים עם אפגאניסטאן ותורכיה, וב 1937 נחתם חוזה
סעדאבאד, בהשתתפות מדינות אלו ועראק. סכסוכים תכופים היו
בינו לבין הבריטים בדבר זכיונות הנפט, ביטול הקפיטולציות, תביעת
פ׳ לריבונות על בחרין וקשרי בריטניה עם ראשי השבטים שבדרום.
היו קשיים גם ביחסים עם בריה״מ, שבהסתמכה על החוזה מ 1921
מנעה מם׳ להעניק לאחרים זכיונות נפט בצפון, ניצלה את תלותה
המסחרית של פ׳ בה כדי להכתיב לה תנאים, הטילה חרם כלכלי
עליה ( 1926 ) וסחטה ממנה הסכם דיג חדש בים הכספי. השתחררותה
של פ׳ מהשפעת בריטניה ובריה״ם היתה מלווה הידוק הקשרים עם
גרמניה. ב 1939 היה המסחר עם גרמניה % מכלל סחר־החוץ של פ׳.

בפרוץ מלה״ע 11 הודיעה פ׳ על ניטרליותה, אך אהדתה היתד,
נתונה לגרמניה. באוגוסט 1941 דחתה פ׳ אולטימטום של בריה״מ
ובריטניה לגרש את הגרמנים הנמצאים בתחומיה ולהתיר מעבר
ציוד לבריה״מ דרכה; בתגובה כבשו צבאות בריה״מ את צפון פ׳
והבריטים את שאר הארץ ( 25 — 29 באוגוסט 1941 ). רזא שאה הודח
והוגלה לדרום־אפריקה, ובנו, מחמד (ע״ע) ר ז א נהיה לשאה.
ב- 1942 נחתם הסכם משולש, ובו נאמר שאין פ׳ כבושה ו 6 חדשים
אחרי המלחמה יפנוה הבריטים והסובייטים, והובטחו שלימות הארץ
ועצמאותה. בסוף 1942 נכנסו לפ׳ 30 אלף חיילים אמריקנים ופיתחו
את דרכי התחבורה כדי לסייע בהעברת אספקה לבריה״מ. בספטמבר
1943 הכריזה פ׳ מלחמה על גרמניה, אך לא השתתפה בה בפועל.

בימי המלחמה סבלה פ׳ מאינפלציה וממשברים בחברה ובמדינה.
אנשי הדת ניצלו את ההזדמנות להחזיר לעצמם את כוחם, כמה
שבטים התארגנו מחדש והתעלמו מהשלטון המרכזי, העיתונות

377

פרס: היסטוריה, העה החדשה

378

והאינטליגנציה דרשו דמוקרטיזציה של המשטר, ומפלגת "טודה"
הקומוניסטית, שדוכאה בימי רזא ח׳אן, חידשה את פעילותה בהקף
גדול. לממשלת טהראן לא היתה שליטה על מחוזות הצפון שבידי
בריה״מ.

בתום המלחמה פינו אה״ב ובריטניה, כמוסכם, את פ/ אך בריה״ם
סירבה לעשות זאת, דרשה זכיון נפט בצפון, עודדה תנועות בדלניות
באזרבאיג׳אן ובכורדיסטאן, ובחסותה קמו ממשלות פורשות קומו*
ניסטיות־למתצה בטבריז, בירת "הרפובליקה הדמוקרטית אזרבאי*
ג׳אך, ובמהאבאד, בירת "הרפובליקה הדמוקרטית הכורדית". פ׳
התלוננה על בריה״מ בפני מועצתיהבטחון של האו״ם — התלונה
הראשונה שבה דנה המועצה ( 1946 ), והתייצבות אה״ב ובריטניה
בדיון לימין פ , בישרה את בואה של ״המלחמה הקרה״. במאי 1946
פינו הסובייטים את פ׳ אחרי שאילצוה להסכים לתת להם זכיוו נסט
בצפון, לשמור על האינטרסים שלהם באזרבאיג׳אן, להסיר את
התלונה למועצת הבטתון ולשתף את "טורה" בממשלה. אולם אחרי
יציאת הצבא האדום לא אישר המג׳לס את זכיון הנפט, שרי ה״טודה"
סולקו מהממשלה, ובדצמבר 1946 כבש צבא ם׳ אח אזר־איג׳אן
וכורדיסטאן ום׳ החלה נשענת יותר ויותר על אה״ב.

ב 1949 הבטיחה אה״ב להגן על עצמאות ני׳ ושלמותה, אך לא
נטתה לסייע לה מבלי שיונהגו רפורמות פנימיות. השאה החל
ברפורמות אלו במסרו את אדמותיו למוסד שיחלקן לאיכרים בתנאים
טובים, ובמנותו את הגנראל עלי רזמארא לרה״ם במטרה להנהיג
רפורמה אגררית. דברים אלה הביעו אח אה״ב להציע סיוע לפ ׳ , אך
הצעתה היתד, מאכזבת בממדיה, ובריה״מ ניצלה אכזבה זו להציע
סיוע לפ׳, להחזיר את חובותיה ממלה״ע 11 וליישב את סיכסוך
הגבול, ובתמורה שחרר השאה את מנהיגי "מזדה" שהיו במאסר.
האוצר היה ריק, ותומכי מצדק (ע״ע) וחברי הקבוצה הדתית הקנ¬
אית "פידאיאן אסלאם" קראו להלאים את תעשיית הנפט. רזמא-
רא, שאמר כי פ׳ עדיין אינה מסוגלת לנהל את תעשיית הנפט,
ברצח בידי איש הפידאיאן ( 7.3.1951 ), וכעבור זמן קצר הלאים
המג׳לס את תעשיית הנפט ( 20 במארס) ומצדק נהיה לרה״מ ( 30
באפריל). פ׳ נשטפה בשנאת זרים וה״טודה" התחזק מאוד. פועלי
הנפט שיתקו את העבודה באבאדאן, הצוות הבריטי יצא משם.
נכשלו כל הנסיונות למצוא פתרון לסכסוך הלאמת הנפט ע״י פשרה
מוסכמת או בוררות ושיפוט בי״ל, ובאוקטובר 1952 בותקו היחסים
עם בריטניה. הפסקת יצוא הנפט עקב אבדן הקונים שהיו קשורים
בחברה האנגלו־אירנית והטלת חרם עולמי ביזמת החברה גרמה
למשבר חמור. בעמדתו הבלתי־מתפשרת הסתכסך מצדק עם השאה,
עם שר הפנים הגנרל זאהדי ועם רבים מחבריי המג׳לם, שראו
בדרישותיו לסמכויות רחבות צעד המנוגד לחוק. נסיון השאה להדיח
את מצדק נכשל. והשאר, ברח לרומא ( 15.8.1953 )* כעבור 4 ימים
השתלט הצבא, בעזרת המונים מפגינים, על מצדק ואנשיו, השאה
חזר והתקבל בהתלהבות, וזאהדי נהיה לרה״מ. אה״ב נתנה מענק
לפ/ וזאהדי חידש את הקשרים עם בריטניה, וב 1954 הוסכם שבמקום
חברת הנפט האנגלו־אירנית יבוא קונס 1 רציום של כמה חברות נפט,
בהן חברות אמריקניות, שינהל את תעשיית הנפט משעם פ׳ בלי
לבטל את ההלאמה. פ׳ הצטרפה ל״ברית בגדאד״, שהוקמה ב 1955
בעידוד אה״ב ובהשתתפות תורכיה, עראק, פקיסטאן ובריטניה,
וב 1959 , אחרי פרישת עראק מהברית, חתמה פ׳ על חוזה הגנה עם
אה״ב.

עד 1957 היה ממשל צבאי בם׳. ב 1957 ביטלו רה״מ, מנושהר
אקבאל, והתיר חופש עיתונות וחופש התארגנות למפלגות (פרט
לטודה). בראשית שנות ה 60 החל השאה בתיקונים מקיפים בחברה
ובפיתוח נרחב בכלכלה, ומשאל־עם בינואר 1963 אישר את תכניתו
ל״מהפכה לבנה": בעקבות כך הופקעו אחוזות גדולות ואדמותיהן
תולקו לאיכרים* הולאמו היערות, אדמות המרעה ומקורות המים;

הוקם "חיל חינוך" למלחמה
בבערות; פועלים שותפו ב¬
רווחי המפעלים, חכות בחי¬
רה והבחרות ניתנה לנשים.
מנהיגי" הדת ובעלי האחוזות
התנגדו לתיקונים, וב 1963
ו 1965 היו התנגשויות דמים
במקומות רבים בפ׳. ב 1965
נרצח רד,"מ חסן עלי מנצור
וניסו לרצוח את השאה.

בשנות ה 60 החלה פ׳ נה¬
גית מגאות בכלכלתה ומפי־
תוח בקצב ללא תקדים. ה¬
שפע נבע מהגידול בהכנסות
מנפש, תחילה — מהגדלת
התפוקה ושיעור התמלוגים,
ואח״כ — מעליית המחירים
(ע׳ לעיל, כלכלה).

במדיניות החוץ שיפרה
קשרי הכלכלה עמה, ובריה״ם הקימה מפעלים שונים בם׳* היחסים
עם אה״ב נשארו הדוקים במיוחד, אך פ' שיוותה למדיניותה מעין
תדמית של נייטרליזם. היא הקצתה חלק גדול ממשאביה להתעצמות
צבאית (ר׳ לעיל, כוחות מזוינים), והחלה לשאוף בצורה מופגנת
למעמד של מעצמה.

יחסים מתוחים היו בין פ׳ לבין כמה ממדינות ערב: פ׳ האשימה
את מצרים בעידוד חתרנות נגד משטרה. ב 1960 ניתקה מצרים אח
יחסיה עם פ׳, בעקבות הכרזת השאה שארצו מכירה בישראל. מצרים
החלה לתמוך בדרישה לקרוע מם׳ את ח׳חיסטאן (ערביסטאן).
המתיחות בין פ׳ לעראק התלקחה כפעם בפעם להתנגשויות דמים.
מקורה של מתיחות זו היה בבעיית הכורדים, במעמד השיעים והפר¬
סים בעראק ובסכסוך הגבול בשט אל־ערב! בייחוד אחרי שב 1969
ביטלה פ׳ את הסכמתה מ 1937 שלפיה הנהר כולו הוא חלק מעראק,
ותבעה שהגבול ייקבע באמצע הנהר. סכסוך אחר נבע מתביעתה
של פ׳ לשליטה על בחרין שבמפרץ הפרסי. פ׳ חיזקה מאד את
מעמדה במפרץ זה, במיוחד אחרי שיצאו ממנו הבריטים (ע״ע פרסי,
המפרץ ה־), צבאה מסייע במלחמה במורדים בעמאן(ע״ע, עמ ׳ 871 ),
ובנובמבר 1971 כבשו הפרסים את האיים טומב הגדול והקטן ואבו-
מוסא.

אחרי הקמת ארגון המדינות המפיקות נפט (א(פ״ק; ע״ע נפט,

עם׳ 277 ) השתפרו יחסי פ׳ עם מדינות ערב. ב 1970 חודשו היחסים
בין פ , למצרים. ובהדרגה התהדקו לכדי ידידות. אותה שנה הוסרה
תביעת פ׳ לבעלות על פחרין, בעקבות משאל שנערך בה, ושלפיו
רצו תושבי בחרין בעצמאות. נשאר הסכסוך עם עראק בלבד, והוא
הוחמר כשעודדה פ׳ את הכורדים למרוד בעראקים ונתנה סיוע למור¬
דים ( 1974 ). אולם בראשית 1975 הושג הסכם גם עם עראק: הערא־
קים נענו לדרישת פ׳ לקבוע את הגבול ביניהן באמצע השט אל־ערב,
ובתמורה הפסיקה פ׳ את סיועה לכורדים; כתוצאה מכך התמוטט
המרד, ומאות אלפי פליטים כורדים ברחו מעראק לפ ׳ . — למרות
השיפור ביחסים עם מדינות ערב לא השתתפה פ׳ בחרם הנפט
שהטילו הערבים במלחמת יום הכיפורים ( 6.10.73 — 24.10.73 ).

ב 1947 התנגדה פ׳ להקמת מדינה יהודית בא״י הן כחברה
בוועדת האו״ם לא״י (ע״ע, עמ׳ 566 ) והן בהצבעה על החלוקה
בעצרת הכללית. ב 1950 הכירה פ׳ דדרפקטו בישראל, אך מצדק
ניתק את היחסים עמה. בסוף שנות ה 50 התפתחו יחסים הדוקים
מאד בין ישראל לפ׳, אך אין ביניהן יחסים מדיניים. ב 1960 נותקו,
כאמור, יחסי מצרים עם פ׳ עקב סירוב השאה לבטל את ההכרה

פרם: מחסד רוא יפאר, יד,ס 5 כד, פארה
(היפטוז/בר־דוד)

פ׳ את יחסיה עם בריה״ם, הידקה את

379

פרס: היסטוריה ן פרה, •יהודים

380

בישראל. היחסים בין ישראל לפ׳ התבטאו בהשתתפות ישראלים
במפעלי פיתוח בפ ׳ , ובמתן סיוע טכני לה. מאז 1957 , משהוסר ההסגר
על אילת בעקבות מלחמת סיני, קנתה ישראל מם׳ חלק גדול מהנפט
שהיא צורכת, וכן מועבר נפט מם׳ בצינור הנפט מאילת
לאשקלון.

אס. נ.

— 1963 , 17, 1926; 161(1., £350. XX1, 35X111 .זג 1 ״ו 03

/ 0 $'' 1/15101 , 011 ־ 330101 > . 0 . 0 ; 1931 ,* 51891 ?€? ? 7/1 £05% .<£ .£ ; 64
, 8911110 ? / 0 1/15109$ 01171001 ? // ,: 01$€ ז\ 006£ . 0 . 4 ? ; 1936 , 111 ) 19 £091$

.ז ;* 1944 , 105 ) 30550711 165 50145 171901% י .ת 11$0 מ 15 •ן 011 .\ 2 ; 1938
, 510 ז\\ 020 י £01 . 0 ; 1948 ,)?!? £771 €951071 ? * 1/1 / 0 1/15109$ , 1 ) 1 !£)£ 01111
י מ 13 תו 51 ז 0111 .* 1 ; 1949 , 1948 — 1918 , 19071 11 } 51 )/ 7 1/1€ 1 ) 074 145510 ?
971 ) 11403 ./י\ .? ; 1962 , €9510741 ? 7 , 1 ת 11$8 ג£ ; 1951 , 1719071

7/15109$ $1 .? ; 1968 , 19017 / 0 , 7/155 . 0079179 711€ ; 1965 , 19071

.? £77 ) 711 ; 1970 , 1 , 1510177 / 0 . 1/155 ,? 0017117 ) 7/1 ;* 1969 , 141 ,.? 1 ס
. 1974 , 19011 , 0173 1 ) 1590 . 6 . 11 ; 1973 2 , 62 — 61 . 350 ? , 1510777 / 0

יהודים. פ/ כמוה כמדי (ע״ע>, אינה נזכרת ב מ ק ר א בין בבי
נח (ברא׳ י׳). לראשונה נזכרים פרסים ("פרס") אצל יחזקאל (כז, י),
כאנשי מלחמה (כנראה שכירים) של צור, והמדובר בוודאי בתקופה
שלפני כורש ( 559 לפסה״ג), כששלטה מדי על פ׳. גם בנבואה על
גוג (שם לח, ה) פ׳ הוא ציון לאנשי מלחמה גרידא.

ממלכת פ׳ נזכרת לראשונה בקשר להכרזת כורש (ע״ע) —
שהנביא מכנהו משיח ה׳. לפי תפיסת המקרא נובע הצו על בניית
הבית בירושלים מעצם נתינת כל ממלכות הארץ, מאת ה׳ אלהי
השמים, בידי כורש (עזרא א, א־ד). יחס זה לא נשתנה גם כשיהודי.
סבלה מיד פקידי פ׳. מלכי פ׳ לא התנכלו ליהודה: דריוש 1 ציווה
לחדש את בניית המקדש, ואפילו קודמו, כנבוזי, שהחריב מקדשים
במצרים, לא נגע במקדש יב (ע״ע). היחס לפ׳ בספרי עזרא־נחמיה
הוא אוהד, חרף הקשיים מצד הפחות ועול המסים. שונים הדברים
אצל חגי וזכריה; כבר בראשית שיבת ציון מתנבא חגי "והפכתי
כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגוים" (ב, כא־כב), ואפשר
שהושפע מהמרידות שפקדו את פ׳ בראשית ימי דריוש 1 . נבואת
זכריה (א, ז־טו; ב, א-ט) סתומה יותר, ורומזת אולי לשקט שנשתרר
בממלכת פ׳ לאחר דיכוי המרידות "בשנת שתים לדריוש" (שם א, א),
ואולי גם לאבדן התקווה כי יהודה תיבנה מירידת כוח פ׳ (שם, שם,
יב־טו). אצל דניאל (ב, לא־מט) מרומזת גם פ׳ בין 4 הממלכות
שיקומו לאחר בבל ויישמרו לבסוף, והיא משולה לאיל בעל קרניים
(שם ח; והשר ז, ב־יב), שלפנים היה חזק, אך שוב אינו יכול לעמוד
בפני צפיר העזים.

מגילת אסתר(ע״ע אסתר, מגלת־) משקפת מעט מהוד פ׳ ומתולדו־
תיה: תקפו של המלך, חשיבות הפקידות, גבולותיה הנרחבים של
הממלכה ושילוב הממלכות הכפופות בממלכה המרכזית. היחס הוא
שלילי, והמדובר גם במנגנון וגם בעם, דומה שגישה זו היא פרי
נסיון, לאור ירידת ממלכת פ׳ במאות ה 4/5 לפסה״ג. על שלטון ם׳
בא״י ע״ע, ענד 304 — 330 .

שמ. א.

תו״י בם׳ עד התקופה המוסלמית שזורות בעיקרן בתולדות
היהודים בבבל, ועל עיקרי הדברים ע״ע בבל, עמ׳ 567 — 583 . על
הקהילות הפנימיות של פ׳ מועטות ידיעותינו מאד. מסורות קושרות
את ראשיתן עם גלויות ישראל בימי תגלת פלאסר 111 , סרגון 11 ,
סנחריב ונבוכדנאצר (ע״ע א״י, עם׳ 289 — 318 ). לאחר הכרזת כורש
היוו הנשארים בבבל את הגרעין לישובים היהודיים, שהתפשטו בהד¬
רגה למחחות ולערים הפנימיות של פ׳, כמו המדן(ע״ע) ושושן(ע״ע).
לפי מגילת אסתר נפוצו היהודים בכל קצוד האימפריה הפרסית;
אישים כזרובבל, מרדכי, עזרא ונחמיה (ע׳ ערכיהם) מילאו תפקידים
חשובים בחצר המלכות, מתקופת הפרתים נזכרות קהילות ישראל
מעבר לפרת ולחידק׳ל — בעיקר במדי (ע״ע) — בספרים החיצונים
ובספרות הכרונדגראפית, ואגו שומעים על נדלן, השפעתן (ע״ע

ארטבן ז\ 1 ) וארגונן. המשנה (נזיר ה׳, ד׳! ב״ב ה׳, ב׳) מזכירה את
ר׳ נחום המדי, ורבן גמליאל הזקן (ע״ע) שיגר אגרות לגולי בבל
ומדי בעניין עיבור השנה (סב' י״א, ע״ב).

עליית הסטנים לשלטון ( 224/6 ) והשתלטות כהני זרתושטרה
איימה — בעיקר בתקופת מייסד השושלת, ארדשיר — על האוטונומיה
היהודית (ע״ע בבל, עט׳ 581 — 583 ). בנו, שפור ( 241 — 272 ), הפסיק
את הרדיפות, אולם בימי המלכים הורמיזד ( 272 — 273 ) ווהרם 1 — 111
( 273 — 293 ) שוב נרדפו היהודים. בתקופה הססנית התפשטו היישובים
היהודיים בכל רחבי הממלכה. עדות לכך נמצאת בכתובת הכוללת
הכרזה נגד היהודים. בימי מלחמותיו בארמניה העביר שפור 11
אלפי משפחות יהודיות מארמניה לאספהן (ע״ע) ולשושן. מקור
זרתושטרי קדום מספר על בת ה״ריש גלותא", אשתו היהודיה של
יזדרגרד 1 , שבנתה את רובע "גאי" באיספהן והושיבה בו יהודים
רבים (וע״ע הסדן). פירוז, שבימיו הידרדר המצב הכלכלי והחברתי
ברחבי פ׳, ציווה ב 472 , להרוג את מחצית יהודי איספהן ולמכור את
ילדיהם לעבדות.

הכובש המוסלמי שינה את המבנה הדתי והתרבותי של הארץ,
והשפיע מאד על היישובים היהודיים שם ועל מעמדם הפוליטי וה¬
משפטי כבני חסות. התסיסה הדתית והחברתית שפקדה את פ׳ בעקבות
הכיבוש המוסלמי הביאה לצמיחת תנועות משיחיות (ע״ע, עמ׳ 622 !
וע״ע אבו עיסא; יח־גאן [יהודה] אל-ראעי) ותנועות כופרים (ע״ע
חיף הבלכי). גם כמה ממנהיגי הקראים (ע״ע) מוצאם מס׳ כמו בנימין
בן משה נהונדי, דניאל בן משה אלקמסי וקרקסני (ע׳ ערכיהם),
המתאר את התפשטות הקהילות הקראיות בפרס. התפשטות
זו נעצרה, בעיקר בשל פעולת רב סעדיה גאון (ע״ע), אך קהילות
קראיות התקיימו בעדים רבות בם׳ עוד במאה ה 16 .

ראש הגולה והגאונים (ע״ע גאון, גאונים) במרכז שבבבל היוו
את הסמכות העליונה גם ליהודי פ׳. יהודי פ׳ העלו תרומות שבתיות
לישיבות בבל, ואלה מינו ליהודי פ׳ דיינים ורבנים ופיקחו על החינוך.
נמסר על מחלוקת בין הגאון כהן צדק ועוקבא ריש־גלותא בנוגע
לסמכות המשפטית על יהודי ח׳ראסאן. לדברי הגאון עלי בן שמואל
(המאה ה 11/2 ) נעשו מאמצים גדולים להחדיר את לימוד התלמוד
בקהילות פ׳ ואז נוסדה הישיבה בהמדן, שיחד עם קודמתה באיספהן
שימשו מרכז תרבותי ליהודי פ׳.

מעמדם "כבני חסות" העניק ליהודים חרות כלכלית, והמקורות
המוסלמיים והעבריים, אף שהם דלים, מעידים על פעילות במסחר
ובמלאכה. מסי הקרקע הגבוהים מיעטו את חלקם בחקלאות. עם
קביעת בגדאד לבירת הזז׳ליפות( 762 ) התגבר העיור במזרח המוסלמי
והתפתח המסחר הבי״ל, ואז צמח מעמד של סוחרים יהודים עשירים
במרכזים הראשיים כמו בגדאד, אהווז, איספהן ושיראז. מן המאה
ה 10 ואילך נודעו יהודים כ״בנקאי החצר" ( 113 נ> 1 ג 1131 ב(). על יחסי
השלטון והיהודים — ע״ע עראק, עט׳ 132/3 .

ב 600 השנים הראשונות לשלטון המוסלמי נפוצו היהודים עפ״נ
כל הפרובינציות הפרסיות, ומעבר להן — ועד לסין (ע״ע, עם׳
898/9 ). קהילות יהודיות נזכרות בנישפור, בלח׳, גזני(ע״ע), קאבול,
סאיסטאן, מרו, סמרקנד, ח׳יוה, בוכאדה ואזורים אחרים.

אין לנו ידיעות ברורות על מספר היהודים בם׳ באותה תקופה,
ובנימין מטודלה (ע״ע) ור׳ פתחיה מרגנסבורג, בגי המאה ה 12 ,
מוסרים לרוב מספרים מופרזים, ומפי השמועה, התפוצה היהודית בפ׳
היתד. נתונה לסמכות ראשי הגולה והגאונים, ובנימין מטודלה מדגיש
את סמכותם השיפוטית על שגער, מדי, עילם, ח׳ראסאן, פארם, שבא
(דרום ערב), ארמניה, הרי אררט, קאווקאז וגאורגיד, — ועד גבולות
טיבט והודו. היהודים הפרסים שמדו על לשונם הפרסית־יהודית
(ע״ע), ולא עברו לדבר בערבית — כאחיהם שבבגדאד וביתר ערי
עראק — ותפוצתם הגאוגרפית הנרחבת הביאה לכך שהניב היהודי־
פרסי הפך להיות בעל חשיבות רבה עד היום הזה׳ בקרב היהודים

381

פרס: ייהודים

382

בחבלים נרחבים ביותר באסיה, כולל אפגניסטן, דאגסטאן, בוכארה
ועוד. על רקע התפשטותה וכוחה של התפוצה היהודית בפ ׳ יש
להבין את איומו של השולטן הסלג׳וקי סנג׳אר (ע״פ בנימין מסודלה)
להכחיד את כל יהודי פ׳ אם לא יושם קץ לתנועה המשיחית של
דוד אלרואי (ע״ע). — על תקופת המונגולים, ע״ע עראק, עם׳
133 .

שלטון הצם ווים ( 1502 — 1736 ). בימי שושלת זו ישבו
יהודים, לפי עדות נוסעים מאותה תקופה, כמעט בכל עדי פ׳,
ומספרם נאמד ב 30 אלף. השיעה נקבעה כדת המדינה ולאנשי הכהונה
היתה השפעה גדולה על השלטון. "טומאת הבלתי מאמינים" היוותה
אבן יסוד ליחסם לבני דתות אחרות, והיהודים חיו תחת רדיפות קשות
ביותר. שינוי חל בימי עבאס 1 , שפעל נגד הכהונה השיעית וביקש
לפרוץ את הבדידות הפוליטית והכלכלית. הוא עודד הגירת סוחרים
ואומנים מהסביבה הקרובה וגם מאירופה, בהבטיחו חופש דת וזכרות
אחרות. בסוף ימיו היו גזירות קשות נגד יהודי פ/ ואלה נמשכו גם
במחצית הראשונה של המאה ה 17 . המחצית ה 2 של המאה ה 17 בפ ׳
דמתה לתקופת האינקורזיציה בספרד, ובמיוחד רבו מעשי שמד בימי
עבאס 11 ( 1642 — 1666 ), ורבים נהרגו על קידוש ה׳. קהילות פ׳ היו
על סף חורבן. מקורות אירופיים (כגון שארדן [ר׳ להלן]) ויהודיים
פרסיים מתקופות שונות, כמו הכרוניקות הראשונות על יהודי
פ/ "כתאב אנוסי" של באבאי אבן לטף ו״מגילת מאורעות כאשאך
(בשנים 1722 — 1732 ), של באבאי בן פרהד, מתארים בפירוט את
הגזירות. תקופה ארוכה חיו האנוסים, שכונו ג׳דיד אל־אסלאם
(המוסלמים החדשים), חיים כפולים, אך רובם חזרו ליהדות. גם בימי
שאה סלימאן (מת 1694 ) ושאה חסין (הופל 1722 ! נהרג 1729 )
נמשכו הרדיפות, ורק עם עלייתו של נאךר שאה ( 1736 — 1747 ),
שלא היה שיעי, ניצלו יהודי ם׳ מהשמדה מוחלטת.

״כתאב אנוסי״ (מהמאה ה 17 [ע״ע פרסית־יהודית, לשון וספרות])
ומקורות אחרים (מהמאות ה 18 וה 19 ) נוסכים אור על התפוצה
היהודית בם/ כולל עיירות וכפרים במחוזות אזרבאיג׳אן, גילאן,
מזנדראן, פארס, ח׳וזיסטאן, כורדיסטן ואיי המפרץ הפרסי וחופיו.
היהודים עסקו בטוויית משי, תעשיית כהל, ליטוש אבני חן, מסחר
זעיר, הלוואה בריבית ובידור. ממקורות אלה נודע גם על הגירה
גדולה של יהודים מגאורגיה לפ 7 , ב 1613 , בעידוד עבאס 1 , שהקים
למענם עיר חדשה — פרחאבאד במחוז מזנדראן. ייסודה של פ׳ כמדי¬
נה לאומית תחת השושלת הצפווית, ניתק את הקהילות היהודיות
מהמרכז בעראק, והעמידן על בסיס ארצי בלבד. יהודי איספהן —
בירת הצפווים — נטלו את המנהיגות והיו לנציגי יהדות פ׳. בראש
הקהילה עמד הנשיא, והוא היה אחראי למס בפני השלטונות. הצפווים
קיימו מועצה מיוחדת לניהול העניינים הפינאנסיים של הלא־מוסלמים,
שבדקה בקשות, מחאות ותלונות נגד פקידי הרשות, וראש המועצה
נסתייע לפעמים במומר שפעל כיועץ או מרגל. אזכור תכוף של
"תבע יהודי" מצביע על הפרדה גאוגרפית מהאוכלוסיה הנוצרית
והמוסלמית. בימי הצפווים היו באיספהן לפחות 3 בתכ״נ, ובכאשאן —
10 . יהודי ם׳ המשיכו לשמור על מסורת רבנית קפדנית, אך היו גם
קהילות קראיות, שתחילתן, כנראה, קודם התקופה הצפווית. יהודי
ם׳, בכל התקופות, נהגו לעלות לרגל לקברות קדושים, כמו קברי
אסתר ומרדכי בהמדן, קבר דניאל בשושן, והמקום שבו נתגלתה להם
סרח בת אשר בפיר בכראן שבמחוז איספהן. למתת התנאים הקשים
שמרו יהודי פ׳ על קשרים עם א״י ועם התפוצה. שלוחי א״י הגיעו
לפ׳, חיזקו את האהבה לציון ואספו כספים. מראשוני השליחים היה
ר׳ משה בן חיים אלשיך (ע״ע! 1593 ).

הופעת שבתי צבי(ע״ע) נודעה בפ ׳ והולידה שם ציפיות ואכזבות.

על כך מעיד הנוסע הצרפתי שארדן (ר׳ ביבל׳) ששהה שם ב 1666 .
כ״י מאותה התקופה, "חובות יהודה" ליהודה בן אלעזר, מציין שב-
1665 שהה שליח שבתאי באיספהן, ויהודי פ׳ נענשו קשה מיד השל¬

טונות. יתע גם על יהודים מם׳ ש־
עלרלרגל אל שבתי צבי בקושטא.

בימי שושלת קאג׳אר גברה
התפיסה השיעית ביחס לטומאת
הזרים, שהתגלמה בהגבלות חו¬
קיות רבות מאד, רדיפות, מעשי
שמד של קהילות שלמות (ע״ע
משהד) ורצח המוני (טבריז), ש¬
הגיעו לשיאם במחצית הראשונה
של המאה ה 19 . מיסיונרים ונוס¬
עים אירופיים מתארים את גורלם
הטרגי של יהודי פ׳ בימי הקאג׳א־
דים. במחצית השניה של המאה
ה 19 , עם גבור מעורבות המעצ¬
מות בענייני פ׳ גברה גם, בהש¬
תדלות כי״ח, מונטפיורי (ע״ע)
ו״ועד שליחי הקהילות" באנגליה,
התערבותם של הקונסולים למען יהודי פ/ כאשר ביקר השאה
נאצר א(ל)־דין בבירות אירופה ( 1873 , 1889 ), הופיעו לפניו נכבדי
היהודים וביקשוהו להוציא "פירמאן" המעניק חסות ליהודים. השאה
התרשם מכוח יהדות אירופה והבטיח הגנה וסיוע להקמת בת״ס
יהודיים. כדי לעודד את יהודי פ׳ תורגמו הבקשות והבטחות השאה
לעברית, והו״ל כקונטרס "משלוח מנות" (פאריס, תרל״ד), שהופץ
בין יהודי פ׳. ב 1898 נפתח בי״ס יהודי ראשון של כי״ח בטהראן,
ותוך תריסר שנים נוסדו בת״ם של כי״ח גם בערים אחרות, ואלה
שימשו הגנה מפני המיסיון הנוצרי והבהאי שאיימו על הקיום
הרוחני היהודי.

בימי מזפר א(ל)־דין היו היהודים פעילים בתנועה לשינוי החוקה,
אולם בפרלמנט הראשון יוצגו היהודים ע״י מוסלמי. השניות בחוקה,
בין החוק הדתי והאזרחי, וההגבלות המשפילות נגד היהודים בוטלו
בימי שלטון השאה מחמד עלי ( 1907 — 1909 ), ואעפ״ב אירעו עדיין
מעשי רצח, גזל והשפלה נגדם והיה שוב צורך בהתערבות נציגים
זרים, בעיקר של אה״ב. לפי דו״ח של נציג אה״ב בטהראן (מאי
1918 ) חיו כרבע מכלל 30 — 40 אלף היהודים בם׳ בתנאי רעב,
והג׳וינט (ע״ע) סייע במזח ובכסף ליהודים הגוועים! סיוע זה נמשך
גם היום.

מפנה יסודי חל עם עליית רזא שאה לשלטון ( 1925 ). היהודים
השתחררו כליל מן הג׳זיה (מם גולגולת) וזכויותיהם המשפטיות
הושוו לאלו של הרוב המוסלמי. כבר במושב הראשון של המג׳לם
( 1907 ) השתתף נציג יהודי לתקופה קצרה! אח״כ התפטר, ובמקומו
ייצג מוסלמי את היהודים. במושב השני ( 1909 ) כבר היה ליהודים
נציג קבוע, ד״ר לוקמאן בן איוב.

עם הכרזת בלפור החלה התארגנות ללימוד השפה העברית, נוסד
בית-דפוס עברי והחלה לפעול התנועה הציונית. מ 1944 פועלות בם׳
תנועות־נוער ציוניות, אך בקרב המבוגרים הפעילות הציונית היא
תלשה. לראשונה ניתן ייצוג ליהודי פ׳ בקונגרס הציוני הי״ב ( 1921 ).
מהאישים הבולטים היה חיים מורה ( 1872 — 1945 ). מחיבוריו: "גדולת
מרדכי״, 1924 , "דרך חיים" ו״יד אליהו". כמה עתונים בפרסית־יהודית
(ע״ע) הופיעו בפ׳ בשנות ה 20 , ובשנות ה 40 הופיעו העתונים
בפרסית. אחרי מלה״ע 11 נוסדו בת״ם של אורט (ע״ע) ושל "אוצר
התורה״ (התל ב 1944 ) ללימודים תורניים. 4,400 ילדים למדו במוס¬
דות כי״ח ב 1965 , בהם מעט לא־יהודים. ב 1965 למדו כ 3,900 במוסדות
״אוצר התורה״ וב 2,000 תלמידים ב״אורט״! 4,600 למדו בבת״ס
כלליים ו 1,500 בבת״ס נוצריים. ב 1968 למדו 700 יהודים באוניברסי¬
טות בפ׳, ואילו ב 1973/4 — 2,500 .

במאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 עלו כ 20,000 מיהודי פ׳ לא״י.

פרס, יהודים: קמיע כסוי; הטכסה
סונר על מראה. המאה ה 19 (טוויאוז
היכל שלטה. צילם: ד. הרים)

383

פרס: יהודים — סרסכימריניזם

384

כתופזז. מוזרא!, 1009 . (סחיאה הינל ? 1 ?מה>

אחרי מלה״ע 11 התארגנו קבוצות החלת בערי ם/ וחלקן עלה לא״י.
בשנים 1948 — 1974 עלו לישראל 62,220 יהודים מם׳. ב 1974 ישבו
בס׳, לפי אומדן, כ 70,000 יהודים; מהם 50,000 בטהראן, 8,000
בשיראז ו 3,000 באיספהן. השאר פזורים ב 7 קהילות קטנות יותר
וכ 2 x 100 נמצאים עדיין בכפרים. כל אלה קהילות שוקעות, להוציא
את אבאדאן ( 1,000 ), שתעשיית הנפט שלה מושכת אליה משפחות
יהודיות. כ 20% מיהודי פ׳ הם חנוונים, וכ 30% — פקידים ובעלי-
מלאכה. כ 25% מוגדרים כעניים( 5% מקרי־סעד), ורובם יושבים בערי
השדה. לאחר מלה״ע 11 השתפר מאד מצבם הכלכלי, ואעפ״כ אין הם
פעילים בחיים החברתיים. רוב המוסדות המקומיים מנוהלים ע״י
הארגונים היהודיים העולמיים, ויהודי פ׳ הם עדיין מבחינה מסוימת
עדת־חסות הנתמכת ע״י ארגוני סעד יהודיים.

ה״אנג׳ימן כלימיאן טהראן" (ועד הקהילה היהודית בטהראן)
מוכר ע״י השלטונות כגוף המטפל בענייני כלל יהודי פ/ אך היהודים
בערי ם׳ מאורגנים בוועדים משלהם. כ 3,000 יהודי עראק מקיימים
ארגונים נפרדים בתול טהראן. ב 1957 נעשה נסיץ ליצור ארגון־גג
לקהילות פ׳, אך הדבר לא עלה יפה. המוסד הגדול ביותר הוא ביה״ח
היהודי, הכולל מושב זקנים וגן ילדים. לביה״ד הרבני סמכות מוחלטת
להכריע בענייני ירושות, ולכן הוא גורם חשוב בשמירת קשרי
היהודים במסגרת הקהילתית, וע״ע פרסית־יהודית, לשון וספרות.

י. בנימין, ספר מסעי ישראל, תרי״ט! ו, י. פישל, יהודיה. לראשית
הישוב היהודי בם' (תרביץ, ר), תרצ״ה! הנ״ל. קהלת האנוסים בם׳
(ציון, א׳), תרצ״ו, הנ׳־ל, יישובי היהודים באזור המפרץ הפרסי(הכנוס
העולמי למדעי היהדות, א׳), תשי״ב! א. י. ברוור, אבק דרכים, ב׳, תש״ו!

ש. קרדם, ם' ורומי בתלמוד ובמדרשים, תש״ח; א. ז. אשכולי. התנו¬
עות המשיחיות בישראל, תשט״ז! ח. מזרחי, יהודי ם׳, תשי״ט! ח. לוי.
חאדיח׳ יהודי איראן, 1960 (פרסית)> י. בן־צבי, נדחי ישראל, תשכ״ו!
הנ״ל, מחקרים ומקורות, תשכ״ו! י. מ. גרינץ, פרקים בתולדות בית
שני, 49 — 77 , חשכ״ט; י. שפייזהנדלר, יהדות איראן, קיומה ובעיו¬
תיה. תש״ל! א. נצר, הסאסאנים בתלמוד הבבלי (שבט ועם, ב׳, ד).
תשל״ג 1 ע. לד, רופאים יהודים ורפואה עממית בם׳ (קורות. ר).
תשל״ג! יהודי ס׳ בזמן הזה (תפוצות ישראל, י״ג. א׳), תשל״ה:

;* 1811 , 810, 111-1 7/1(1/3110 01313111 01 8 ., 1—X זג 01 . 1

; 1908 — 1902 , 11 — 1 , 500 — 200 11 ) 1 ו 101 י(< 831 וזו 101 ) 11 [ ) 01 , £11015 . 8

11011 ^ | 1 |¥ 801? 1111 X\ , 1^ ^ 0 311 X ז 1 > 11111 [ ! €7 ,ז 6 ו(:>ג! 1 ./י\

,ח 1111 [ס 1 ( 1111101 31 ) 0010#1 ( 1701 / , 618 ) £5612 .£ .£ ; 1906 ,( 1.11 — 1.1
־ז 111 " ,[. 68 ] ת 61 * 1561$ ת £1 .£ : 10 ) 17311 !ז! 1 ) 1113 , 161 {:> 15 ? .[ ; 1935

[ס ■)[ 13 801111031 1 ) 311 071077110 1110 171 031 [ ,. 18 ;* 1960 ,( ¥5 !?(

10 001 [ ) 1/1 / 0 /( 111107 [ 3 ,־ 1015061 ? ,( ;* 1969 , 11013 [ 31 ' 71171 ) 11 ,
11011 ( 83/1 7 ) 1 ) 0 ): 117371 ,£ .£ ; 1970 — 1966 ,¥— 1 , 10313 ץ< 831

73111/1 [ 1/101 3 ( 31 ה 13711113 /! 11 !) 3113 . 8 , £0610500 •א ; 1970 ,, 8 1 ) 1:1 )

.(בסטנסיל) 1973 , 1 ) €013111110111

אס. נ.

פרס, ישעיהו ( 1874 , ירושלים — 1955 , שם), מחנך וחוקר א״י.

י אביו, חיים, היה מראשוני משכילי ירושלים, מורה לדקדוק
יעויד ״שערי ציון״ (ע״ע א״י, עם׳ 1060 ). פ׳ למד ב״חדר" ואח״כ
בבה״ם ״למל״. מ 1891 למד בביהמ״ד למורים בהנ 1 בר. ב 1894 חזר
לירושלים והורה במוסדות חברת ״עזרה״ (ע״ע). ב 1909 נתמנה
למנהל ביה״ם ״למל״ (ע״ע א״י, ענד 507/8 , 1011 ; ירושלים, עמ׳
332 ). פ׳ עסק בגאוגרפיה היסטורית של א״י. החשובה בעבודותיו
היא "ארץ־ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית היסטורית" (א׳—ד׳,
תש״ו — 1955 ), המסכמת את המחקר בסדר א״ב של האתרים
ועוסקת בזיהוי האתרים המקראיים ע״ם שיטתו. בגלל הקפה הרחב
והתייחסותה לאתרים קטנים (בעלי הקידומת: ח׳רבת ..., ביר ....
עין...) — מהם מופיעה רשימה כמעט מלאה — רבה חשיבותה
עד היום. כן הוציא מדריך מסע "א״י וסוריה הדרומית" (תרפ״א)
וספר-לימוד "גאוגרפיה של א״י" (תרפ״ו). לאחר מותו נתפרסמו
זכרונותיו ״מאה שגה בירושלים״( 1964 ) וקובץ מחקריו("ספר פרם",
תשכ״א). היה מעורכי הרבעון "ירושלים", וקבצים נוספים בתחומי
מחקר א״י. נמנה עם מייסדי החברה לחקירת א״י וספריית "מדרשת
אברבנאל״ (ע״ע ירושלים, עט׳ 335 ).
י. ס/ תולדות היי (גנזים. א׳), תשכ״א.

פךס, סךז׳ון, ע״ע ?!ן־ז׳ון פף 0 .

פרס, שמעין (מקודם: פרסקי; נו׳ 1923 ,וישנווה [בילורוסיה]),
מדינאי ישראלי. עלה לארץ ב 1934 , פ׳ היה חניך כפר
הנוער בן־שמן ובשנים 1941 — 1944 היה מזכיר "הנוער העובד".
במלחמת השחרור היה ראש שי¬
רותי חיל-הים. מ 1949 שירת בתפ¬
קידים שונים במשרד הבטחון ומ-
1953 שימש כמנכ״ל. ב 1959 נבחר
לכנסת מטעם מפא״י ובאותה שגה
נתמנה סגן שר הבטחון. נמנה
עם מקורבי ד. בן־גוריון (ע״ע)
ואתו פרש ממפא״י ב 1965 והיה
מזכיר רשימת פועלי ישראל (ע״ע
[רם״י|). פעילותו במשרד הבטחון
הביאה לפיתוח התעשיה הצבאית
והאוויריח. פ׳ היה בין מטפחי
הקשרים המיוחדים עם צרפת והש¬
תתף בהכנת מבצע ״קדש״ ( 1956 ),
ב 1967 יזם את השיחות שהביאו
לשיבת רפ״י אל מפלגת העבודה.
ב 1969 הצטרף לממשלת גולדה מאיר (ע״ע) בתפקיד שר בלי תיק
והוטל עליו לפתח את כלכלת ״השטחים המוחזקים״. ב 1970 נתמנה
שר התחבורה והתקשורת. לאחר הבחירות לכנסת ב 1974 נתמנה שוב
לאותו תפקיד. בממשלת יצחק רבין(ע״ע), מ 1974 , הוא משמש כשר
ד,בטחון. דעותיו בענייני מדיניות, חברה ובטחון כונסו בספריו
״השלב הבא״ ( 1965 ) ו״קלע דוד״ ( 1970 ).

פרסביטר (פרסטר), יוהנס, ע״ע יוהנס הפרסביטר.

פר 0 ב י סר^ב י ןס (אנג , 01 018 12 ז 16 ץג £81 ז?, מיון״ ;>ס<)£ז 06 ג>£נ) 1 ן —
זקן), אחת הצורות העיקריות של הארגון הכנסייתי,

אפייני ת לכנסיות הפרוטסטנטיות או "המתוקנות"( 1 >ס 01 ז £10 ז), לפיה
מנוהלת הפנסיה במידה שווה בידי זקני עדה חילוניים, כמרים ודי־
אקזינים. צורת הנהגה דתית זו מנוגדת הן לשיטה ההיירארכית
האפיסקופליח והן לשוויוניות הקו׳נגךגאציונלית (ע״ע נצרות, עט׳
332/3 : 351 ). במובן רחב מציין הם׳ את התאולוגיה, הפולחן והמש¬
מעת של קבוצת הכנסיות שהתארגנו בימי הרפורמציה והצמיחו

ש. סרס

(צילום: הסוכנות היהודית)

385

פרסכיטריניזם — פרסה

386

כנסיות דומות בארצות אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. להצדקת
צורת הארגון הסתמכו אבות הם׳ על המופת המקראי ועל הדוגמה
האפוסטולית שבברית החדשה. אולם, כיום יש סרסביטריאנים הסבו¬
רים שבכנסיה הקדומה נמצאו גם גורמים אפיסקופליים וקונגרגא־
ציונליים לצד יסודות פרסביטריאניים וכי ד>פ׳ אינו הצורה הבלבדית
לארגון חיי הכנסיה.

לארגון הפרסביטריאני אפייני מבנה היירארכי של מועצות,
דהיינו גופים ייצוגיים הנבחרים ע״י הקהילה או העדה. ניהול הכנסיה
הפרסביטריאנית המקומית על כל ענייניה הדתיים והרוחניים מצוי
בידי הוועד ( 1-0 [ 0 > 5 ו 0005 ;׳<ז 0 ז 000$1$ ;חס 1-1150551 ו.> 1 ). ה״פרסביטריה"
(ץזס 1 ץנ 51 ש 0 ק 010 ( 001101 — בצרפת ז 013551$ — בהולנד) היא מועצה
המורכבת מכמרים ונציגי הזקנים מאיזור מסוים. נציגי פרסביטריוית
אחדות ממחוז גדול יותר מהוות "סינוד" (ע״ע; 01 ס״ץ 5 ), ואילו
ה״אסיפה הכללית״ (ץ 1 < £550011 0000031 ) או ה״סינוד הלאומי"
הוא הגוף המינהלי והתחיקתי העליון וכן ביה״ד הגבוה לערעורים!
מוסד זה מורכב מכמרים וזקנים במספר שווה המייצגים את הפרס-
ביטריות.

העצמאות הדתית והרוחנית ואי־התערבות המדינה בחיי הדת
הן עקיון יסוד בפ׳. הדוקטרינה הפרסביטריאנית היא קלוויניסטית
בעיקרה. במרכזה עומדים כתבי הקודש שהם הסמכות הדתית הבל¬
בדית והם המשקפים את ההתגלות האלוהית. על בסים כתבי הקודש
ביקש הם׳ לבנות את התאולוגיה, תורת המידות, צורת הפולחן
וארגון החיים הדתיים והכנסייתיים. הפולחן הוא פשוט ! אין ליטורגיה
רשמית ודגש מיוחד מושם על הטפה ודבקות במסורת השליחים.
הם׳ דוחה את הסקרמנטים (ע״ע), פרט לטבילה ול״סעודה הקדושה".
מוצא הם׳ מן הקלוויניזם בקהילת ז׳נווה, שם היד. קלוין(ע״ע) ההוגה
העיקרי של ר.פ׳ בתקופת הרפורמציה, ובהשפעתו התפשט ד.פ׳
לארצות אחרות. אולם האידאל הקלוויניסטי של כנסיה מתוקנת,
שביקש להימנע הן מהרודנות הבישופית והן מהאנרכיה הקהילתית
הקונגרגאציונלית, עבר שינויים והתאמות תוך יישומו לארגון הכנ¬
סיות בצרפת, ארצות השפלה, אנגליה וסקוטלנד.

בצרפת מצא הפ׳ קרקע פוריה בקרב ההוגנוטים (ע״ע, עמ ׳ 565 ).

ב 1555 נוסדו הקהילות המתוקנות הראשונות שנוהלו בידי במרים
תקנים ונסתייעו הרבה בקלווין ובפליטים הצרפתים שהתחנכו בז׳-
נווה. ב 1559 נתכנס הסינוד הלאומי שקבע את תקנות ( 0 ח 11 ק 501 !ם)
"הכנסיה הצרפתית המתוקנת" וניסח את "הצהרת האמונה" (-ת 00
831110300 055100 )). לם׳ בצרפת נתלוותה, בשל תמיכת האצולה ההו־
גנוטית, נימה פוליטית שהחריפה את הניגודים הדתיים והביאה
במישרין ל״מלחמות הדת״ ולפרסום ״פקודת נאנט״ ( 1598 ; ע״ע
צרפת, היסטוריה). לארצות השפלה הגיע הם׳ מאוחר יותר
( 1545 ) משאר הפלגים הפרוטסטנטיים, אבל עד מהרה צבר כוח ניכר.
ב 1566 אימץ הסינוד של אנטוורפן את "הצהרת האמונה הבלגית"
( 18103 * 1 05510 ) 000 ) ופרסם בהולנדית את "הלכות היידלברג"
( 03100111501 08 * 3013011 )) להוראת עיקרי האמונה. בעת הדיכוי
הספרדי בארצות השפלה נתארגנה "הכנסיה ההולנדית המתוקנת"
ע״פ קווי הכנסיה המתוקנת של ההוגנוטים בצרפת. שעמם עמדו
בקשרים הדוקים (ע״ע ארצות השפלה, עם׳ 283 — 286 ).

סקוטלנד הי תה המעוז העיקרי של הם׳ באיים הבריטיים. נופם
(ע״ע) הקים ב 1560 את הכנסיה הפרסביטריאנית של סקוטלנד (ע״ע
סקוטלנד, דת) שהשפעתה היתד. רבה על הכנסיות הפרסביטריאניות
בצפון אירלנד, באנגליה ובאה״ב. לאנגליה חדר הם , בימי אדוורד ¥1
(ע״ע). את הכנסיה הפרסביטריאנית יסד ב 1569 תומם קרטרייט
1-18110 ^ 030 ). מאמיניה היוו את האגף המתון של הפוריטנים (ע״ע)
האנטי-מלוכניים, שנטלו חלק במלחמת האזרחים במאה ה 17 (ע״ע
ממלכה מאחדת, היסטוריה, ענד 883 ואילך). אחרי מות קרומול
נרדפו הפרסביטריאנים באנגליה באכזריות ורבים היגרו לאה״ב,

שם יסדו משנות ה 40 של המאה ה 18 כנסיות פרסביטריאניות

משלהם.

הם׳ על פלגיו וכנסיותיו המרובות השלים ב 1875 שלב ראשון
וחשוב באקומניזם הפרוטסטנטי העולמי והקים את ברית הכנסיות
£.1113000 0( 1(10 80£0 המתוקנות ברחבי העולם הפרסביטריאני( 03 ו 1 ״
01111001105 ת 13 ז 10 ץנ 051 ז? 1110 3013108 ) 1 > 1 ז ¥0 \ 1110 ז 011 ו 01181 ז 11 ״ד
ס! 0 ] 5 ץ 5 ). הברית, המייצגת כ 90 כנסיות ו 50 מיליון מאמינים, קיימה

.1954—1877 כ 17 ישיבות בשנים

1 01111 .י/ 7/16 , 16 ׳\ 11 § 0 .א x1165 0151116 (ס x610111, 1925'; (. ¥.0001,

7/1 510156 616 111 56)061516 1((151((1156 , 1-11, 1926—34; ). \(016 7/16 , 11 נ /'
01111-61166, 1928; 0. 20005, /'. ,׳<זנ 1 ז 0 . 14 . 2 > ; 1937 , 4151651666 מיו

0/1 1 ןת 5 ו 8500465 7/16 , 1.001501101 .\• ״ 1 ; 1952 , 1 ) 7011050511 .ץ x56/1, 5/
8108) 165 1601 ^ 7/16010 / ס X65 111 1/16 7. 0/11(66/1 611166 1869, 1954;

141., 4 8516 / 1115105 )/ 0 / 1116 7., 1958 2 ; 14. 9,'. ^1 - 8 ססזז 015 ז ,.
1.4)0(501101 (0415.), 7/16 7 . £ 0166 ( 15156 ; 80115666 0 } 46116516(151 7 .

1 / 11105 ) 1 , 19 56; . 1960 ,ס/ע /ס . 7 7/16 ,ץג 143014 .ן

צ. בר.

— ?1544) — 01005 ?033 * 0 7 * 1 ! א י טד 1 , ד 1 /י 01 — 1113 ) 410 02 ז
1619 ?), סופר ספרדי. פ׳ חיבר כרוניקות היסטוריות, משו¬
בצות רומאנסות מסרתיות, שהצטיינו בתיאור מסוגנן של מאורעות
ואישים. השפעתו היתה רבה על התפתחות ההיסטוריוגרפיה הספר¬
דית בימיו ועל עיצוב הסיפורת ההיסטורית. מבין ספריו יצוינו:

03 ־ £01 10 > 1 > 13 >ג 1 ! 0 13 10 > 1323035 ) ץ 130160 ( 01 <] 13 30 סזל!"! ("ספר

על תושבי העיר לורקה ומעלליהם"), ובמיוחד ספרו על המאירים,
13 > 3 ו!!;-ו 1 ) 16 > 019110$ 5 ביניע^ 8 135 10 > 315101-13 ) ("תולדות מלחמות-
האזרחים של גראנאדה״), 1 ׳ 1595 , 11 , 1604 , המתאר את חייהם

ומקונן על גירושם מספרד.

1*, ? טן> 1 מ 3 ק 11$ ? 1 ־ 11 ) 611110 ) 111/7€ *> , 07111€ * €1 ק 53 ,.// . 7 . 0 ,€׳ו 5111£1£ ש €,

X ^4 . 7 . 0 ץ 10 * 84110 , 3111 ^ . 0 ; 1944 י (ד \.״ ? //.

<16 ?11010*14 £^36013. XXX), 1946.

פרם דה א:לה,ךמון- 313 ץ£ 10 > 02 ז 0 ? 130160 ) — ( 1881 —
1962 ), משודר ומספר ספרדי. ם׳ היה חניך בי״ם ישועי;

אח״כ למד משפטים באוניברסיטת אוביידו. בימי מלה״ע 1 היה כתב
צבאי של העתון 01153 •!? £3 בבואנום־איירס. ב 1928 נבחר לאקדמיה
הספרדית. בשנים 1931/36 היה שגריר הרפובליקה בלונדון. בכתיבתו
הפיוטית הלך פ׳ בדרכו של אונמונו (ע״ע), כלומר, שירה הגותית
בעלת מבנה ארכיטקטוני וסגנון מלוטש. מבין קבצי-שיריו: £3
1000 ) 500 101 > 32 ק (״ שלוות השביל״), 11903 : 30013116 0 > 10 > 1 ז $0 £1
(״השביל הנייד״), 1921 . ם׳ חיבר סיפורים קצרים ורומנים רבים
על רקע חיי בני אוביידו ואסמוריאס; כתיבתו בפרוזה מצטיינת
בראליזם הומוריסטי ובתיאורי אופי ונוף מדוקדקים: 135 ( 10101 ־ 1
05 תנ!יח״ 0 135 סס (״עלטה בפסגות״), 1907 , והמשכו 10 > 3 > 3 ק £3
053 ק 1-3 13 (״רגלי השועל״), 1911 * ובמיוחד 030 ( 0 > 118 ("הנמר
חואך), 1926 , והמשכו 11001-3 50 10 > סזס^ס^סס £1 ("הדואג לכבו¬
דו"), 1926 . כמו־כן כתב מסות על דרמה, אמנות וחברה.

- € 7 ? 0 10 * 7 * 76 .^ 9 .£ ; 1927 ,.!/ .? 7 , 1 ) 11511 .?

1 * 2.1 ;. 84 . 7 . 7 ,^ 51 ז ג 1 >ה ץ €ל 1 . 11 ; 1966 ,. 04 16 ) . 7 . 7 \ 0 1 * 1 * 1

. 1970 ,€ת 7710 0 \{ €1710 * 011 ?* 1£€ ** 7 * %1 1 ) 71 * 1 ^ 1011 * 1 ^ 7

פךסה, ע״ע צפךנלם ופו־סות.

פך 0 ה (מן הלאט׳ £31-011-0 — למלא, לפטם! דרך הצרם׳ £31:00 —
מילוי של בשר או ירק קצוץ בקרבו של עוף, דג, וכיו״ב),

בכנסיה הצרפתית במאה ה 7 מונח לציון קטעים זרים בתוך טכסט
מסרתי, או קטע כתוב בשפה המונית בתוך טכסט לאטיני■ לאחר
מכן ציין המונח ס׳ תמונה קומית-חילוגית בתוך מחזה דתי, והחל
במאה ה 15 — מערכון קומי שמטרתו העיקרית היתד. להצחיק את
קהל-הצופים בבל האמצעים הלשוניים והבימתיים האפשריים, מבלי

387

סרסה — #רסונליזם

388

להעמיק באפיון הדמויות. הם׳ אינה
מתיימרת להיות קומדיה של אופי
או של מידות׳ אך למן התקופה הע¬
תיקה ועד לעת החדשה, מצויים בקו¬
מדיות לרוב יסודות של פ/ המצבים
הדרמאתיים הפשוטים, השימוש הרב
בתנועות מימיקה ותחבולות קרקסיות,

הלשון ההמונית והצביון הקאריקא-
טורלי הופכים את ד,פ׳ לסוג תאטרוני
פופולארי ביותר.

ד!פ׳ התחילה מתפתחת כסוג דרא-
מתי עצמאי בצרפת בשלהי המאה
*'יי ? ״ םיסה םם י פאם 5 ז " ה 13 (ה.פ׳ הקדומה ביותר הידועה

(י״ 5 ב 1489 בקירוב)

היא 816 ״ 6 * 3 ' 1 61 " 0 ;>ז 03 £6

[״הנער והעיוור״], 1270 בקירוב). והגיעה לשיא פריחתה בשנים
1440 — 1560 ! מתקופה זו נשתמרו כ 150 פ" צרפתיות וכסה עשרות
פ" אנגליות, ספרדיות, איטלקיות וגרמניות. הם׳ הנודעת ביותר,
שבישרה גם אפשרות של התחדשות הקומדיה באירופה, היא הם׳
״ 3111611 ? 66 ) 31 !\. מסוף המאה ה 15 . השפעת הס׳ היתד. מכרעת על
ראשית דרכה של הקומדיה האיטלקית במאה ה 16 ושל הקומדיה
הצרפתית במאה ה 17 ; היא היתד. חלק חשוב ביותר בהצגות הקו¬
מדיה דל ארטה (ע״ע) באיטליה, ומכאן, בבואה לצרפת, סייעה
לעצב את אומנותו של מוליד (ע״ע). באנגליה השפיעה הם׳, במאה
ה 16 , על מחזותיו של ג׳• היחיד (ע״ע), ובספרד — על לופה (ע״ע)
דה רואדה.

במאות ה 18 — 19 התפתחו פן הם׳ סוגים שונים של מערכונים
קומיים־עממיים, כגת הוודויל, הבורלסקה (ע׳ ערכיהם), ועוד. אצל
מחזאים צרפתים כא. לביש (ע״ע), ז׳ורז׳ פדו ( 16311 >׳<€?), ז׳ורז׳
קורטלין ופול ברגר (ע״ע, כר׳ מיל׳), נשתמרה היטב מסורת הם׳
הצרפתית במרכיביה העיקריים! כמו-כן מצויים אלה במחזותיו
הגרוטסקיים של א. דרי(ע״ע) ובתאטרון החדש בכלל. וע״ע קומדיה.

, 11 ־$(* 13 א . 1 ; 1943 , 31 / 131771 ? 13773 ? 51311173 <(. 1 >־) 0016 ־ו< 1011 ־ 1 .ז •א

71 ) 1173 ) 73 ( ־ 7 £6 , 11611 ( 0 . 0 ; 1946 , 111 / 004 ( 13 ? 01171 / 1 ) 371 .? ,( 73773 ?

,.? 7 / 1 ) £ 77£1 / 0 ?• €7771717 4 , 2665 ^ 14 _ 1 ;* 1948 , 4£7 1371 ( 40 ! 077 )) 771 ) 7 ?

13 ־ 37 ) 733 } ./ 13 43 3113771771131 7731 ^ 1 ) 0373717771 €71 ,תר>¥\ס 0 . 0 . 8 ; 1956
. 1964 , 1620 - 1550 31777331 131 13711 ) 17177777737773 17 ) 13 31

ם. ל.

פךטונז, טלקוט — $״ 36$0 ?: 31000 ־ 1 — (נר 1902 ), סוציולוג
אמריקני. מגדולי התאורטיקנים בסוציולוגיה. מפתח השיטה
הסטרוקסודלית־פונקציונלית. למד באה״ב ובאירופה. בשנים 1934 —
1973 שימש פרופסור באוניברסיטת הארוורד.

ב 1937 ניסח — בהסתמך על התאוריות של אלפרד מחסל בבל¬
בלה, ופרטו, דירקם וובר (ע׳ ערכיהם) בסוציולוגיה — את "תורת
הפעולה״ (״ 30110 ) 0 1116017 ) הרואה אח הפעולה החברתית כרצונית,
אך כ״כ כמכוונת באמצעות נורמות חברתיות. בכך התגבר על
המגבלות של האוסיליטריזם שהתעלם מהיסודות הנורמטיוויים של
הפעולה האנושית, מחד גיסא. ושל האידאליזם, שהתעלם מתנאיה
האמ&יירים של הפעולה, מאידך גיסא.

בתחילת שנות ה 50 פיתחו ס׳ וא. א. שילז ( 51111 $ .^.£ ! ר׳ להלן)
מסגרת לניתוח הפעולה בה הוגדרה הפעולה האנושית כבחירה בין
אפשרויות ביחסו של הפועל לאוביקט. האפשרויות ("משתני הדפו¬
סים" — 165 ( 131 ־ 31 ■$ " 3066 ק) הן פארטיקולריזם-אוניוורסליזם; ספצי-
םיות-דיפוזיות (יחס כוללני)! שיידהשג < אסקטיוויות או גיטךליות
אסקטיווית ואינדיווידואליזם או קולקטיוויזם.

פ׳ הראה שתפקידים, ארגונים ומוסדות חברתיים בנויים לסי
מתכונות שונות של הדפוסים האלה: למשל, יחסי המשפחה הם
פרסיקולריסטיים, שיוכיים ודיפוזיים׳ לעומת המערכת הכלכלית שבה

היחסים אוניברסאליסטיים. השגיים וספציפיים. גם חברות שלמות
נבדלות ביניהן בהתאם למרכזיות של מוסדות חברתיים המאופיינים
ע״י הרכבים שונים של הדפוסים האלה.

בעבודות מאוחרות יותר ניסה פ׳ לפתח גישה חדשה ל״אמצעים
מוכללים" ( 3 ! 1 > 6 ד" 1 > 6631126 ״ 86 ), היינו, כוח, השפעה וידע. פ׳
רואה בהם גורמים המקיימים את יחסי הגומלין בין חלקיה השוגים
של החברה ומבטיחים — יחד עם ההכוונה הנורמטיווית הניתנת
באמצעות מערכת הערכים — את האינטגרציה החברתית. את גישתו
ניסה ס׳ ליישם גם לניתוח האישיות והתרבות ולניחוח בעיות ההת¬
פתחות החברתית. בעבודותיו האמפיריות עסק ם׳ בנושאים רבים,
כגון המשפחה, יחסי גיל, ארגונים חברתיים וחינוך גבוה. כן עסק
באינטרפרטציה של תהליכים חברתיים באה״ב, גרמניה ויפן.

עבודת ם׳ משמשת מוקד לדיונים בסוציולוגיה בכלל ובתאוריה
הסוציולוגית בפרס. מבקריה טוענים שהיא מדגישה את האינטגרציה
וממעיטה בחשיבות גורמי הכוח והקונפליקט בחברה! כן טוענים
שתורתו מופשטת מדי ועוסקת יותר במיון מאשר בניתוח. חוגים
שמאליים מייחסים לתאוריה שלו משמעות אידאולוגית קונסרווטי-
ווית. אך השגות אלה הן סימן למרכזיות תורתו של פ׳ ליצור תאוריה
סוציולוגית אחידה ולמרכזיות תורתו בהתפתחותה של התאוריה
הסוציולוגית, על כל הקשיים שבכך. השגו הגדול בכך שיצר מסגרת
תאורטית ומערכת מושגים (תפקיד, מיסוד, אמצעי חליפין) אחידה
לניתוח תופעות מאקרו ומיקרו־חברתיות. תלמידיו, מרסון(״ 0 ) 11166 ),
דייויס, לד, סמלסר ( 50161566 ) ובלה ( 8611311 ) פיתחו את גישתו
ושינו חלקים ממנה.

מחיבוריו החשובים: ״ס 1 ) 0 >/ 506131 0£ 1166 ) 6116 ) 5 7116 ("המבנה
של פעולה חברתית״). 1937 ! 1 ״ 6 ) 5 ץ 8 500131 116 ־ 1 ("המערכה החב¬
רתית"), 11951 100 ) 6 ^ 01 ץ 711606 0606631 3 15 >ז 3 ׳ 4 ו 70 ("לתאוריה
כללית על פעולה״, ערך עם א. א. שילז), 1951 !- 5061010 ״ 1 $ץ £$$3
1 > 116 קק\^ 1 >״ 3 66 ״? :< 606 ודד 81631 ("מסות על תאוריה סוציולוגית,
טהורה דישומית״), 1954 ! 16$ ) 50616 ״ 166 > $10 ן }ס ו״ 6 ) 5 ץ 5 116 ־ 1 ־
(״מערכת החברות בנות־זמננו״), 1971 .

, 11 ־ 06 ) 41 ( . 0 .״ו ; 1961 ,.?.? ) 0 7307,31 ( 7 503731 1/13 ,(.ס־) 813611 . 14

; 1967 / 0 $€%ז 111€0 ' 6 ^ 1 1714 > 1 * 5 ץ 4 )^ 80010102

01 ז €114 * 1 ז 51 € ע 111 > 0 >? €001 זס[ $\ז 0 < 1 * 8171€ ז$ , 305011 ׳*! 5 .£ . 0

, [. 1 >ש] ׳ 1 * 311 ^ . 1 : 111 ) 0/ £€1x071 ץז 1160 ? . 014 > ץ 010$ <} 0 -ו 1 {} 1 ז^
. 1971 ,( 202 — 141 " ץ 1010£ :> $0 5 () 0 ^ווו 11¥€ ב־ 1 בקמ 1 ס 0

ש. ג א,

פךסונלץם (ת 31151 ״ 6650 ק ; מלשון 3 ״ 66$0 ק, בלאט , מסכה,
תפקיד במחזה, ומאוחר יותר — אישיות), השקפה פילד
סופית, לפיה רק לאישים ($״ 66$0 ק) יש ממשות מלאה. אישים
מוגדרים בד״כ כישויות בעלות תודעה, רצון חפשי. מטרות וערכים
וזהות עצמית לאורך זמן המבוססת על זכרון. יסודות של פ׳ מצדים
בתורות ליבניץ, ברקלי, קנט והגל (ע׳ ערכיהם), אבל השם ם׳
כשם חורה ואסכולה הונהג רק בתחילת המאה ה 20 • לם׳ גירסות
שונות: (א) ם׳ ךאליסטי. תורת ע. מוניה (ע״ע). לפיה יש
בטבע גם ישויות שאינן רוחניות, נחשבת כם׳! (ב) בם׳ ה איך א¬
לים ס י — זרמים שונים הנבדלים בהגדרת היחס. בין האישים
הסופיים לבין האישיות העליונה המזוהית עם אלוהים. לפי ההשקפה
הנפוצה ביותר העולם הוא מערכת אישים בה אלוהים הוא האישיות
העליונה הבוראת את כל שאר האישים, ומאחר שהאל פרסונלי,
הוא גם מוגבל. בתורה זו דגלו האמריקנים ב. פ. באון ( 6 ״״ 80 ;
1847 — 1910 ) וא. ם. בו־יטמו (״ 3 תז) 861811 ; 1884 — 1953 ), שהקימו
מרכז לפ׳ באוניברסיטת בוסטון. לפי גירסה אחרת האישיות העליונה
מכילה את כל שאר האישים. בגרמניה החזיקו בפ׳ ה. לוצה, ו. ל. שטרן
ומ. שלר (ע׳ ערכיהם).

פ׳ ב פ ס י כ ו ל ו ג י ה. שטרן, דובר הזרם הפרסונליססי בפסיכו¬
לוגיה, הדגיש את עקרון השלמות, שראה אותה באור סובייקטיווי.

שלה. ד,פ׳ של שטרן השפיע גם באה״ב — על ג. אולפורט וק. לוין
(ע״ע).

לדעת רבים מתומכי הם/ קיימת היירארכיה של אישיות החל
באלוהים דרך האנושות, העם, המשפחה וכר, והתכונות המשותפות
לכולן הן אחדות, ייחוד ופעילות תכליתית. וע״ע אישיות.

עם התפשטות הפנו׳מנולוגיה והאכסיסטנציליזם (ע׳ ערכיהם)
הסתייע הם' במתודות שלהם.

בממונו * 411$ ..!>! ; 1918 , 11 ?^ 7507111€ ?? ? 01 י ח־ 1 ש $1

. 0 ;* 1950 , 1141 * 1 ? 0 ?? 11 ? 50110115115 ??£ ? 1 ^ 11010 ^ 5 ?

1114 > €75011 ? , 111111221 ^ 1 ־ 81 . 5 .£ ; 1927 ,.? / 0 ץ 1 ( 050£ \ 1 ' 1 (? ־^ 77 , 5011

-! 010$ ה ? 0171 * 1101 £ 14114 7 ? < 1111 > 1 * 1 }! ?£$ ,קת 1 ב^ 935 .( . 11 ; 1958

. 1966 ז?*{? 5

אל. וי. - ח. א.

פך סוס (*ו"*־"?, ?"£מ) 11£ ), דמות במיתולוגיה היוונית-רומית.

לאקריסיוס מלך ארגוס נודע מפי האורקולום (ע״ע) שייהרג
בידי נכדו. ע״כ כלא את בתו דנאי במגדל־נחושת. זום (ע״ע, עמ׳
721 ) בא אל דנאי בצורת מסר של זהב (ע״ע, עט׳ 620 ), ומזיווגם
נולד פ׳. אקריסיום ציווה לשים את דנאי ובנה בתיבה סגורה
ולהשליכם לים. התיבה נגרפה אל האי סריפוס, כשגדל פ׳, החליט
פולידקטס מלך סריפוס להיפטר ממנו ולשאת את דנאי לאשה. הוא
שלח את פ׳ להביא את ראש המדוסה (ע״ע גורגו) המקפיאה את כל
המביט בה. פ׳ הרג אותה ואת ראשה תלה על מגינו. בשובו הציל
את אנדרומדה (ע״ע, ושם תנד! וע״ע הלניזם, עט׳ 643 ) ממפלצת-
הים בחוף יפו ואנדרומדה נישאה לו. פ׳ שב אל אמו, הראה לפולי־
דקטס ואנשי חצרו את ראש המדוסה והם "דמו כאבן". כך עשה גם
לאטלס (ע״ע. עט׳ 560 ). פ׳ שב עם אמו לארגום, מצא את אקריסיוס
בתסאליה ושם הרגו, במקרה, בדיסקוס שהטיל בתחרות. פ׳ גחשב
למייסד מיקני (ע״ע).

נראה שמעשי פ׳ בחוף יפו (ע״ע, ענד 63 ), שם אמי (מצאצאי
דנאום), וכן השמות דנאום והדנאידות (ע״ע), קשורים בפלישות

כפי שהועלה לראשונה ע״י הקטיאוס (ע״ע) מאבדרה.

הסיודוס, מעשים וימים, תיאוגיגיה, מגן הירקלים. 165/6 , תשט״ז!

ם. אובידיום זום, מטמורפוזות, א/ 171 — 192 , וזשכ״ד,: י. ידין, "ודן
למה יגור אניות" (בתוך: מערבו של גליל וחוף הגליל), תשכ״ה!

,( 1 , 111 , 5 ג] 1 נ 1 ן> 1 זת\■. ) 71117717 ) 111 ) 1 ) 11 71 ת 1 }£$ י(?!' ווו .? ,§ת 11 ג 1 ח 8011211£ .א

. 1960

פרסום — ;> 66 ז><ן 116 — ( 212 — 165 לפסה״נ), אחרון מלכי
מקדוניה (ע״ע, ענד 249 ) לפני הכיבוש הרומי. בן פילי־

פוס 7 (ע״ע). עלה לשלטון אחרי המתת אחיו דמסריוס, ידיד
הרומאים. מלך בשנים 179 — 168 לפסה״ג, ונחשב למייצג חירות מק¬
דוניה. פ׳ חידש את הברית עם רומא, אך ניסה גם לבצר את מעמדו
העצמאי. התקשר עם סוריה וביתיניה בנישואים דינסטיים והכריז
על חנינה כללית, על החזרת גולים ושמיטת חובות לאוצר. פ׳
התערב גם במאבקים סוציאליים ביוון ורכש אהדה בשכבות העמ¬
מיות שהיו עוינות לרומא בשל תמיכתה בבעלי־הרכוש. אומנם 11
(ע״ע), מלך פרגמ^ן, שחשש מפגי פ׳, שיכנע את הסנאט הרומי
להכריז מלחמה על מקדוניה (המלחמה המקדמית השלישית [ 171 —
168 ]). ם' הובס בקרב פידנה ומקדוניה שועבדה ובותרה. הוא הובל
במסע הנצחון של מנצחו לוקיוס אימיליוס פאולום ומת בשבי. —
דיוקנו במטבעות: ע״ע הלניזם, עט׳ 690/1 , 694 . וע״ע יון, היסטוריה
עתיקה, ענד 453 .

. 1953 , ? 4071 ? ? 1710 1 ) 41 ?? 0 * 71101 11 3 ? 4 €§ $11 4 ) 1 € 0 ? 15 ?? , 01001 ^ 1

פךסי, המפךץ ה״ (המה״ם; אנג׳ 01111 ״ 12 ,!״?, ובפי הערבים
המפרץ הערבי), שלוחה צפונית־מערבית של האוקיאנוס
ההודי; מפרץ רדוד המפריד בין חצי־האי ערב ודרום-מזרח איראן.
המה״ס מחובר בדרומו לאוקיאנוס ההודי באמצעות מיצר הלרמרז
ומפרץ עמאן. שטחו 240,000 קמ״ר, ארכו — כ 990 ק״מ. רחבו המירבי
כ 340 ק״מ, ובמיצר הורמוז — המקום הצר ביותר — 56 ק״מ. עמקו
המירבי — בקרבת החוף האיראני שבדרומו — 100 מ׳. באזורים
נרחבים בקרבת החוף הערבי עמקו כ 35 מ׳ בלבד.

חופיו של המה״ם שונים באפים. הרי
הרמה האיראנית מגיעים כמעט עד למפרץ,

ומשאירים מישור-חוף צר וצוקי. במספר
מקומות יוצרות הדלתאות מישורים אלובי־

אליים רחבים וביצות. החוף המערבי מאופיין
במישורי־חוף נרחבים, אזורי חוליות ובי¬
צות — פרט לג׳בל אח׳דר וחצי־האי מסנדם
הסלעי. שוניות קוראלים ואיים קטנים מפו¬
זרים לאורך החוף ויוצרים לגונות קטנות.

התוף הצפוני הוא הדלתאות של הנהרות
פרת, חידקל וקארון, המגיעים לשיא זרימתם
באביב ובתחילת הקיץ — עם הפשרת השל¬
גים — ומזרימים סחף רב לעבר פינתו
הצפונית של המפרץ.

המה״פ הוא שקע רחב-ידיים, המהווה
המשך ישיר לשקע הנהרות חידקל ופרת
ויוצר איזור-חיץ בין הטבלה של חצי־האי
ערב והרי־הקימוט של דרום איראן(זגר 1 ם).

איזור השקע עבר קימוטים קלים שאין להם
השפעה על מבגד. המפרץ, פרט לחצי-האי
מסנדם וחופו הדרומי של מפרץ עמאן, שם
חלה הקמטה בקדטיקון; זו יצרה את ג׳בל
את׳דר וגרמה לתזוזת פני־השטח כלפי צפון
— בניגוד למערכת הקימוט הפליאוקנית של

פרסיגה, שלל־לואי דה סולם;לה - ^ 1118 * 013110-1

:זסתוסץש•!? 83111065 — ( 1828 — 1923 ), מדינאי צרפתי.

מהנדס במקצועו. ב 1870/1 הושיט פ׳ סיוע רב־ערך לגמבטה (ע״ע)
בניהול המלחמה בגרמניה. מ 1876 עד 1920 היה חבר בסנאט. בהיותו
שר לעבודות ציבוריות ( 1877/9 ) תכנן ופיתח את רשת מסה״ב
ותעלות המים. היה רה״מ בשנים 1879/80 , 1882 , 1886 , 1890 — 1892 ,
וכן שר־החוץ. ב 1886 מינה את הגנרל בולנז׳ה (ע״ע) לשר המלחמה

ד י* ף■ ד■ *י י י י *ד* י* *•י*יי 1 **י*׳!י*י■* **ו-י ח* 1 **ו->

כתובות ותעודות עתיקות בפ״י הן, בעיקר: א) 3
מצבות בטאנג־אי־אזאו שבאפגאניסטאן המזרחית, מ 752/3 לסה״נ;
ב) חלק ממכתב מסחרי שנמצא בדאנדאן אדליק שבתורבסתאן
הסינית, כנראה מאמצע המאה ה 8 ; ג) טבלת נחושת ובה 4 חתימות,
בעניין הקשור לכנסיה הנוצרית על חוף מאלאבאר (דרום הודו),
כנראה מהמאה ה 9 ; ד) מעשה בי״ד קראי מ 951 , מגניזת קהיר!
ה) מעשה בי״ד מודח־משהר (ח׳וזיסטאן) מ 1020/21 ; ו) תעודה

4 וד 11/1 י< * יי * •יי יי■ י> \_:ו־ס/ . */ .־< __

ע״ו״ע 1 \ ע\ געו ן * 1 \*/ן, ^- 1 עו 1 ו ו!ש/ן/ג שא

סדימנטריים. סלעים מתקופות המיוקן. הפליאוקן והרביעון מפחדים
לאורך רוב חופי־המפרץ וכוללים אבן־חול, סלעי־גיר, גבם ומלח.
במספר מקומות מופיעות אבני־גיר מתקופות הקרטיקון העליון והא־
אוקן עפ״נ השטח, ואלו בונות את איי בתריו וחצי־האי קטר. האיים
הקטנים לאורך החוף המזרחי הם מחדרים של מלח. המשקעים העבים
של האיזור, כולל אופוריטים ושרידים אורגניים, הפכו את האיזור
למאגר נפט ענקי (ע״ע נפט, גאולוגיה, עט׳ 284 ). בדרום־מערב

*גלריעז■ !■*רות ו■ יד זד יח^ז .*ימר־יממ <י 1 <וי<<<< *■י^*!*.■**

395

פרסית־ידודית, ספרות — גרסל, הנר'

396

אינה ידועות ספרות
דתית. ה״תפסירים",

פעמים בפרפרזה, ב¬
ליווי פרשנות, תל¬
מוד, הלכה ואגדה,

מדרשים, ספרים חי¬
צונים וספרי תפילה,

מהווים חלק חשוב
ביותר באוצר הספ¬
רות הפ״י, ונמצאים
הרבה בכ״י. בספרי
ההלכה מצוטטים ב¬
הרחבה "משנה תו¬
רה" לרמב״ם ו״שולחן
ערוך" לר׳ יוסף קא-
רו. קיימת גם ספרות
ליטורגית ענפה. ת¬
צוין היצירה המקו¬
רית של רבי יהודה
בן אלעזר (המאה ה 17 ; בכ״י), כנראה מאספהאן, ובה גישה חסי-
דית־פילוסופית ופולמוס נגד שבתאי צבי. היוצרים, רובם אנונימיים,
גילו למדנות רבה, ונעזרו בתרגום אונקלוס, בתלמוד, במדרשים
ובדברי חכמים, כרס״ג ורב האי גאון, רש״י, רד״ק, אבן-עזרא
ואחרים, והדבר מלמד על זיקה תרבותית לשאר תפוצות ישראל.

היכולת הספרותית התבטאה בעיקר בשירה, שהיא ענפה ומ¬
קיפה : סיפורי המקרא, מזמורים ופיוטים לאירועים חגיגיים, שירי-יין
וגם שירי שבח לחיי גזירות. מרבית השירים הם בנושאי דת והווי
יהודיים. הראשון והגדול בין המשוררים היהודים בפרס הוא שאהין.
במפעלו המשיך עמראני (נר 1454 ), משורר בעל שיעור-קומה שחי
באספהאן ובקאשאן. ראשית יצירתו ב 1474 — פרפרזה שירית של
סיפורי המקרא, ממות משה עד מות שלמה, ושמה "פתח־נאמה"
(ספר הנצחון). חיבור אחר שלו הוא "גנג׳־נאמה" (ספר האוצר) —
פרפרזה שירית של מסכת אבות, הנחשב גם למוצלח ביצירותיו.
היצירה, שנתחברה ב 1536 , כנראה בסוף ימיו, מושפעת מהספרות
הצופית הפרסית. לאחרונה נתגלו עוד 9 חיבורים אחרים של עמראגי
שלא נודעו עד כה.

מבין המשוררים האחרים במאות ה 17/18 , יצוינו: שמואל פיר,
אחמד מקאשאן, אהרן בן משיח צפאהאני, תושב חד, בנימין בן
מישאל (המכונה אמינא), סימנטוב מלמד (המכונה טוביה ממשהד!
אמצע המאה ה 18 ), שחיבר את "חיאת-א(ל)-רוח" בהשפעת "חובות
הלבבות" לד׳ בחיי אבן פקודה (ע״ע), ועוד רבים. יצוין ששירי
רס״ג, רשב״ג, ריה״ל, ישראל נג׳ארה ופרדו נפוצים בכתה״י של
יהודי פרם, ובחלקם אף תורגמו לפ״י. משוררים כאמינא, סימנטוב,
נהוראי, רפואה כהן ואחרים חיברו גם פיוטים ומזמורים בעברית.

הספרות החילונית כוללת: א) דיוואנים בפ״י של משוררים
פרסיים כפרדוסי, עמר ח׳יאם, ואחרים; ב) מעשיות: אלדד הדני,
אלכסנדר הגדול, הרמב״ם וכר; ג) חידות, פירושי חלומות, אסטרו¬
לוגיה, מזלות וכר; ד) ספרי רפואה, השאולים ממקורות פרסיים!
ה) מילונים, שהחשובים בהם הם: ״פירוש המילות״ ( 1183 ?), "ספר
המליצה״(אורגנג/ 1339 ), ״אגרון״ (שירואן, 1459 ) ; ו) מעט חיבורים
ורישומים היסטוריוגרפיים: "כתאב אנוסי" הינו מסמך היסטורי
חשוב על יהודי פרם וצרותיהם בשנים 1613 — 1660 (ע״ע פרס,
יהודים); נוסף עליו נספח מפרי עטו של באבאי בן פרהאד מקאשאן,

יי־י תי״יי* ילר^דרליילדו מלי 1 יהוד־י חרח רסזויח 1777 — 1747 .

הוציאו לאוד חלק מכה״י (ר׳ ביבל׳). ב. ז. בכר ושמעון חכם (ע׳
ערכיהם) עשו הרבה למחקר הספרות הפ״י ולפרסומה.

א. יערי, ספרי יהודי בוכארה (ק״ס, י״ח/ט), תש״א/ג; ח. מזרחי.
תולדות יהודי פרס ומשורריהם, 1966 ; ח. פייפער (עורך),
התורה בפרסית יהודית, תשל״ב! א. נצר, מבוא למבחר השירה
הפרסית־יהודית, טהראן, 1973 (פרסית) , ;*,״?>/ .? ■ל> 74 , 44161 , . 74 "ק
.' 111 ) 1161, 7. 111 1x1111 :*!£ .[ .׳ 34 ; 1898 , 7 '11(11■ 8001 !! 31111 811x31
ח 1 1 ) 3 ) 11 ,. 14 ; 1933 , ( ^ 1 \ 131(1111X1' 11(( )11( £11171 7(11 ^.XX
) 81/11 ) 1 ( 1 ,. 14 ; 1949 ,( 1 1116 ' ,[. 64 ] £111£61$16111 ״ 1 : 111 ) 371 ) 1

-ג 4 , .? .[ ; 1952 ,(/י£% ,,׳ 861 . 111601 214 ״זב £1 ) 31111311011 ) 7 . 8 111
, 0-8 )/ 111 / , 12314 :.! . 0 ; 1973 ,)) 313 )) 131 . 0-8 ) 1, 5111111(1 111 1x11 ז $56 ( 1 וי|

. 1974 ־ (ע 1 , 1.43111 0£ . 6 ״£)

אם. ג.

פו־סל, אחזךד מילז - 11 :> 0 ז 11 ? 7911115 ג״ 3 ׳ 1% >£ - (נר 1912 ,
טיילו׳רוויל), פיסיקאי אמריקני. למד באוניברסיטות פרדיו,
קארלסרוה והרוורד; מ 1949 , סרט לתקופה קצרה, משמש פ , כפרופ׳
בהרוורד. בימי מלה״ע 11 היה ראש הקבוצה שפיתחה את המכ״ם
(ע״ע) באה״ב. מתרומותיו החשובות: גילוי התהודה המגנטית הגר¬
עינית במוצקים, עליו קיבל, יחד עם פ• בלוד (ע״ע), את פרם נובל
לפיסיקה ( 1952 ) ; גילוי הקו הספקטרלי של מימן אטומי ניטרלי
(אורך גל = 21 0 ״מ) החשוב באסטרונומיה. פ׳ חבר באקדמיה
הלאומית למדעים באה״ב ובמועצה המדעית המייעצת לנשיא. וע״ע
ספקטרום וספקטדוסקופיה; רדיו־אסטרונומיה! תהודה.

פך־סל, הנך י — 11 :>:>ז!!? — ( 1659 [?], לונדון- 1695 , שם),

'מלחין אנגלי, מחשובי המוסיקאים האנגלים בכל התקופות.

מעט המידע על חייו מבוסם על מסמכי הכנסיה, חצר־המלכות ומועצת
העיר. פ׳ גילה כשרונות בולטים כבר בילדותו, והיה הצעיר במקהלת־
הנערים של הכנסיה המלכותית ( 1 :>נ 1 גד 1 כ> 31 ץ 110 ) שבה התחנך. לאחר
שהתחלף קולו ( 1673 ) שימש עוזר (ללא תשלום) לאחראי לכלי-
הנגינה בחצר־המלכות. ב 1677 נתמנה מלחין תזמורת כלי־הקשת
המלכותית, וב 1679 ירש את ג׳ון בלו 0 * 3101 ) כנגן־העוגב של כנסיית
וסטמינססר. ב 1680 החל בחיבור סדרת אודות טקסיות ושירי חצר
($£מ 50 11£ זס £610 \\) למקהלה ותזמורת לציון מאורעות רשמיים
(הכתרה, שובו של המלך ממסע ועוד) בחצר המלוכה; ה״אודה"
היתד, צורה מוסיקלית שהרבה לעסוק בה מלבד הימנוני הכנסיה.
ב 1689 הלחין את המוכרת בין יצירותיו, האופרה "דידו ואנאס"
( 635 ״^ 191110 [ע״ע ורגיליוס, ענד 481 ]), עבור פנימיית בנות

בצ׳לסי. אופרה זו נחשבת גם היום לאחת משכיות־החמדה של הספ¬
רות המוסיקלית, והיא האופרה היחידה של פ , . למחזות אחרים
("המלכה ההודית", "הסערה", "מלכת הפיות" ועוד) צירף מוסיקת־
לווי ושירים בלבד. ב 1694 הלחין את יצירתו החשובה 0411111 :דד
£:ז 13 ;כ 11 !ן ליום צציליה הקדושה. יצירה זו זכתה להערכה מיידית;
ב 1697 י״ל ע״י אלמנתו, ומאז ועד 1743 הושמעה מדי שנה. הימנון,
קאנצונה ושתי אלגיות שהלחין פ׳ לטקס קבורתה של המלכה מרי
ב 1694 הושמעו בטקס הלוויתו חדשים אחדים אח״כ.

את יצירות פ׳ מאפיינת הערכה עמוקה למורשת העבר תוך הכרת
הזרמים החדשים, בייחוד הסגנון האיטלקי, במוסיקה האירופית. סגנונו
של פ׳ נועז למרות היותו שמרני. פ׳ לא היסס להשתמש בהרמוניות
ובאפני תזמור בלתי-שגרתיים מבלי לשבור מתכ 1 נ 1 ת מקובלות. יצי¬
רותיו המקהלתיות המאוחרות מדהימות בעצמתן, והן שסללו את
הדרך לעבודתו של הגדל (ע״ע), שלמד רבות מס׳ ואף חיקה אותו.

פ׳ זכה להערכה, בעיקר אחרי מותו, בזכות יצירותיו הכנסייתיות
ושיריו הרבים, שחלקם הפכו לנחלת הכלל. בחייו הודפסו מעטות
מיצירותיו בלבד. רק ב 1876 הוקמה "אגודת פ׳" ששמה לה למטרה
לאסוף את היצירות ששרדו, וב 1965 הושלמה ההוצאה הכוללת
הראשונה של יצירותיו, ב 32 כר׳.

* €81010914 11001 \ 4.7181 1 ז 4 / : 1695 — 1659 ״. , / ,ח 12 ת־ 71£1 ות 1 נ 2 . 8

397

פרסמת ותעמולה

398

פרסמת (פ׳ - ותעמולה (ת׳ — 3 (> £311 3 נ) 0 ז<ן),

מסר (ש 5$2£ שמז) הנשלח באמצעי התקשורת ההמונית לקי¬
דום מכירת מוצר, שירות או רעיון (פ׳), או להכוונת דרכי חשיבה,
שינוי במערכות ערכים, עמדות, מושגים והרגלים בהתאם לרצון
המפרסם-ד,תעמלן (ת׳).

מבחינים בין פ׳ למוצר, שנועדה לקידום המכירות של מוצר
(או שירות) תוך פירוט תכונותיו, יתרונותיו על המוצרים המתחרים,
מתירו, צורתו וכיו״ב והיא מכוונת לטווח הקצר, לבין ם׳ מוסדית,
שנועדה להעביר מידע שאינו מתייחס למוצר מסוים (מעבר לייצור
סידרת מוצרים חדשה, תנאי מכירה מיוחדים וכיו״ב, או שכוונתה
"מכירת" רעיון וגיבוש מערכת דעות או מושגים כלליים והיא מכוונת
בד״כ לטווח הארוך,

מסר הם/ שבעזרתו מודיע המוכר על המוצרים המוצעים למכירה,
הוא תחילתו של תהליך המכירה. בתהליך המכירות השלבים
הבאים: ( 1 ) יצירת מגע בין היצרן לצרכן; ( 2 ) יצירת עניין אצל
הצרכן הפוטנציאלי לגבי המוצרים אותם מפרסמים; ( 3 ) יצירת יחם
של העדפה אצל הצרכן למוצר אותו מפרסמים מבין קבוצה של
מוצרים מתחרים; ( 4 ) סגירת העסקה, דהיינו, ביצוע הקניה ע״י
הצרכן; ( 5 ) המשך המכירות והרחבתן. לפ ׳ תפקיד חשוב ביותר
בשלושת השלבים הראשונים (במדידות־שדה נסיוניות הוכח ש 65%
מתהליך המכירה מתרכזים ביצירת מגע, עניין והעדפה), ולכן העדר
ם׳ למוצר שמתחריו מנהלים פ׳ הוא גורם מעכב מכירות במידה רבה.

כדי להגדיל את הסיכויים ששלושת שלבי המכירה הראשונים אכן
יפעלו ביעילות המירבית, מוציאות פירמות מסחריות רבות על פ׳
סכומים שעולים בהרבה על הרווח (נטו) שלהן. הדבר נכון במיוחד
בפירמות חדשות ששואפות לכבוש נתח מהשוק הקיים, או בפירמות
קיימות שמחדירות לשוק מוצר חדש. חבתת המייצרות מוצרי-צריכה
מתכלים (מזון, תרופות, תמרוקים וסבונים, חמרי ניקד, טבק וכד׳)
מוציאות לס׳ יחסית יותר מחברות שמייצרות מוצרי־דלק, מוצרי-
צריכה בני־קיימא ומוצרי-השקעה.

הוצאה לם׳ ביחס לרווחים: חברות נבחרות באה״ב ( 1965 )

חוג׳ לם׳
רווח נטו

רווח נטו
(אלפי $)

הוצ׳ לגד
(אלפי*)

ענף עיסוק
עיקרי

החברה

0.16

892,821

141,500

רכב

ג׳גרל מוטורז קורפוריישן

1.46

71,244

105,000

סזון

ג׳נרל פודז קורסוריישן

0.22

409,679

90,000

רכב

פורר מוטור קמפני

11.59

4,919

57,000

תמרוקים

קולגייט־פלמאוליוו קספני

0.03

1,325,587

37,714

תקשורת וסיכון

אמריקן טלפון אנד טלגרף

5.02

5,480

27.500

תמרוקים

מעבדות מילז המאוחדות

16.50

881

14,500

תמרוקים

אלברטו קלווד קמסבי

4.65

2,000

9,300

תמרוקים

מנן קמפני.

0.03

758,083

26,491

דלקים

סטנדרד אויל (של ניו ב׳רזי)

קליטת המידע שנושא מסר ד,פ' היא תחילת תהליך המכירה
ותהליך הם׳ כאחד. אך אפילו קלט הצרכן את המידע שהועבר במסר,
אין פירוש הדבר שהתנהגותו תשתנה מייד עם קליטת המידע.
כדי להבטיח שהשפעת המסר תהיה עמוקה ותכליתית חייב המפרסם
להעביר מסר שמדגיש את נקודת ראותו של קולט המסר ולא את
נקודת ראותו של המפרסם — בדרך זו ניתן להבטיח שהאוכלוסיה
אליה פונים אכן תקלוט הן את המידע שבמסר והן את מגמתו לשינוי
עמדות, דעות והעדפות. גם אם הועבר מסר ד,פ׳ באמצעי התקשורת
המתאים (ר׳ להלן), ריתק את תשומת־לבו של הצרכן וגרם לשינויים
בהעדפותיו, ע״י חיזוק זיקתו למוצר או ע״י שינוי־תדמית מתאים של
המוצר, עדיין אין כל בטחון שהמכירות יגדלו, בעיקר משום שהמעבר
מקליטת מסר, ואפילו שינויי עמדה עקב המסר, עד לשינוי המבוקש
בהתנהגות (קניה, למשל) לא ברור דין. מסר הס׳ אינו יחיד בשוק;
לצדו פועלים גורמי שיווק אחרים שגם הם מבקשים להשפיע על
התנהגות הצרכן: סוכני־מכירות, מסרי־פ' ופעילויות אחרות של

פוצר ה״טובר" את עצטו. השיכיש בצ' 5 ום
(צבעוני) מעולח רווח מאז שזפרו אמצעי
הצי?ום והדפום (מועצת חפירות: פרסום צח)

המתחרים; תכונות ספצי¬
פיות של המוצר (גודל,
צורה, מחיר); כל אלה
מקשים על ההבחנה אם
אכן השיג מסר ד,פ׳ את
יעודו.

תכנת מסר פ׳: ( 1 )
בודקים עד כמה חשוף
הצרכן, אליו מתכוונים
לפנות, לאמצעי התקשר
רת. ידיעה כזו תקל לב¬
חור באמצעי היעיל ב¬
יותר לגביו. ( 2 ) נבדקת
מידת רגישותו של הצר¬
כן למסרים שונים המופ¬
נים אליו; ידיעה זו
נדרשת לתכנון מסרים
שיתאימו לרגישות הצר¬
כן ולא יתנגשו באינ¬
טרסים של הפירמה.( 3 ) נדרשת ידיעת עמדתו הכוללת של הצרכן למו¬
צרי הפירמה ומתחריה, כדי לפעול לשינוי דעותיו, אם אין הוא אוהד או
מעדיף את מוצרי הפירמה.( 4 ) ידיעת עמדתו של הצרכן כלפי מוצר
מסוים תעזור לתכנן מסר שיפנה את העדפתו למוצר אחר — שאותו
מפרסמים. ( 5 ) ידיעת הרגלי הקניה והצריכה של הצרכן חיונית
לתכנון ם׳, שתעודד או תשנה הרגלים אלה בכיוון הרצוי למפרסם.

אמצעי התקשורת העיקריים המשמשים בם׳ הם אמצעי
התקשורת ההמונית: רדיו, טלוויזיה, עיתונות יומית ועיתונות תקופ¬
תית ומקצועית; אמצעי תקשורת אחרים הם: לוחות מודעות, שלטים,
שילוט על כלי תחבורה, ם׳ בעזרת הדואר, חלונות ראווה, פרסום
ע״ג מוצרים אחרים, דוגמאות מסחריות, מתנות וכיו״ב.

קיימת ם׳ חד־פעמית, שמיועדת למכירת מוצר מסוים, או מ ם ע-ם׳,
שהוא תהליך מתמשך וכל מסר בו הוא חוליה במערכת. מתכננים
מסעי-ם׳ מקומיים (עירוניים או אף שכונתיים) או כוללים (ארציים
ואף בין־לאומיים), לתקופת זמן מוגבלת (שבוע, חודש וכיו״ב) או
לתקופת זמן ממושכת (שנה ויותר). מסעי-ם׳ ארוכים, הנהוגים בעיקר
מטעם חברות ותיקות ומבוססות, נועדים להבטיח התחדשות מתמדת
של קונים כדי שלא תרד רמת המכירות.

מסרי ד,פ׳ בכל אמצעי התקשורת (סרט לרדיו) נעזרים באמצעים
ויזואליים, כדי למשוך את תשומת־לבו של הצרכן. ככל שהמסר
משכנע ומושך יותר מבחינה ויזואלית, כך רב הסיכוי שירתק את
הצרכן וישפיע על עמדתו כלפי המוצר המתפרסם. הגידול בכמות
מסרי הם׳ ובאמצעי התקשורת עודד את התפתחות הגרפיקה (ע״ע,
עט׳ 664/5 ) השימושית והמסחרית. שכלול אמצעי הדפוס, הצילום,
ההסרטה וכיו״ב הגבירו את הקשר בין היוצרים בתחומים אלה לבין
המפרסמים. הגרפיקה המשרתת את הם' היא אפנתית במידה רבה,
הן באשר לטכניקות (צילום לעומת ציור) והן באשר לתכנים (שימוש
רב בעירום לסוגיו). ואולם בנושא זה היה אף תהליך הפוך — השפעת
הגרפיקה הפרסומית על אמנות הפופ (ע״ע), החוזרת ומשפיעה על
הגרפיקה הפרסומית.

בכל אחת מדרכי ד.פ׳ הוכח שיעילות מסר ד.פ׳ (או מםע-הפ׳)
גדלה ככל שהרבים לחזור על המסר. על כן האי נ ט נסי-
ו וי ו ת היא מהעקרונות המרכזיים של ד,פ׳. משום הצורך החיוני
למפרסם להתחרות על כושר הקליטה של הצרכן, יש חשיבות רבה
לכושר ריתוקו הגרפי של המסר, לתחכום בהגשת המידע (צמצום;
שימוש במלות־מפחח — המפורסמות והיעילות שבהן: חינם,
חדש), לקליטות, ליכולת להפעיל גירויים מבוקרים והתניות שנבדקו

399

פרסמת ותעמולה

400

״ריבו, ריבו!, ריבונה". פרסומת למשקה אלכה 1 ל< ״ריבונה" — מאת א. מורו!
("קאסאנרר"). התפרסמה לראשונה ב 1034

ולבחירת אמצעי התקשורת המתאים לכ״א מבני המשפחה (למשל:
לאב — עיתון יומי; לאם — עיתון תקופתי לנשים; לילדים —
עיתונות לילדים), בזמן המתאים (פ׳ המיועדת לילד תכוון לשעות
שאחרי הלימודים) ובתדירות הנאותה.

כדי לתכנן ולהציג מסר־פ׳ ברמה נאותה, נתון ביצוע ד,פ׳ בד״כ
לא בידי היצרנים עצמם אלא בידי ס ו כ נ ו י ו ת ־ ם׳. אלה הן חברות
שעסקו תחילה במכירת מקום־פ׳ בעיתונים, עד שבמרוצת הזמן
השתלטו על כל תהליכי־הם , — גרפיקה, צילום, קולנוע, מחלקות
למחקר־שווקים ולחקר מניעים וכד , . לחברות הם׳ הגדולות באה״ב
תקציבי ענק שהועמדו לרשותן ע״י החברות היצרניות המפרסמות.
בניגוד לתהליו המשקי הרגיל אין מגע ישיר בין היצרן־המפרסם
לבין בעל אמצעי־התקשורת המעביר את המסר, אלא באמצעות
סוכנויות־הם׳ המשלמות ישירות לבעל אמצעי־התקשורת עבור שטח
או זמן הפ ׳ , ונהנות מאחוז קבוע של המחזור.

בד״ב צמודות לסוכנויות הס׳ מחלקות מיוחדות ל י ח ס י ־ צ ב ו ר
(ע״ע). מושג המסמל יותר מכל את ריכוז סוכנויות הם , הוא שדרות
מדיסון (וע״ע ניו יורק, עמ ׳ 114 ).

כדי למנוע שימוש כוזב בעובדות שבמסר־הס׳ או בשיטות שאינן
בשליטת קולט המסר, נקבעו כללי אמת והגינות בס/ לדוגמה:
הקרנת מודעות בקולנוע ובטלוויזיה במהירות תת־ספית (= הקרנת
תמונה בודדת במהירות של חלקיקי שניה — אין אפשרות לראות
את התמונה אלא רק לקלוט אותה בתת־ההכרה), בלא ידיעה ובלא
יכולת להפעיל ביקורת כלפיהן — הוצאה אל מחוץ לחוק במדינות
רבות. מסר-ם׳ שאינו עומד במבחן האמת וההגינות גורם נזק לצרכן,
למפרסם, לאמצעי־התקשורת שבו הועבר ולמהימגות הפ ׳ כולה.
חוקים להבטחת פ׳־אמת נחקקו במדינות רבות. במקביל, עומדים על
המשמר גם איגודי צרכנים וקונים שמתריעים על שימוש לא נאות
בפ , ופועלים נגדו.

ההקף העצום של תעשיית הם׳( 23 מיליארד דולר באה״ב ב 1973 )
מעורר ויכוח מתמיד על מידת יעילותה ותרומתה לכלכלה ועל
השפעתה על חיי היום־יום של הצרכן.

החוקרים המצדדים בם׳ טוענים שבמשק הקפיטליסטי המודרני
המבוסם על צריכה גואה יהיה ההפסד היחסי לפירמה מהעדר פ׳ גדול
מההוצאות לפ ׳ , במיוחד בתנאי שוק-של-קונים. ריבוי פ׳ מבטיח
התחרות חפשית של יצרנים רבים ומוצרים רבים. מצד ניתוח הוצאות
הייצור יורדים מחירי המוצרים, לטענת המחייבים. עם הגידול בהקף
הייצור גם אם ״מגלגלים״ על הצרכן את ההוצאות לס , . — לעומתם
טוענים המתנגדים לם , ששימוש רב בפ , מעלה את ההוצאות הקבועות
לייצור ולכן בהכרח עולה מחיר המוצר המוגמר. לטענתם, עסק
גדול שמשקיע הרבה בפ , יוצר מעין מונופול למוצריו, ובכך נפגעת
התחרות החפשית המיוחלת. הטענה העיקרית נגד הפ ׳ מדגישה את
הבזבוז הרב של משאבים שהם׳ מעודדת בהמריצה קניית מוצרים
חדשים, כשהישנים עדיין טובים ויע-לים, או בשכנוע לרכוש מוצרים
שבעצם אינם דרושים. המיו־וץ הזה להחלפת ישן בחדש (כשהחידוש
מסתכם בד״כ בעיצוב שונה), בעיקר במוצרי־צריכה בני־קיימא, גורם
לבזבוז חמרי־גלם ומפקיע אמצעי־ייצור עצומים מהחעשיה.

המצדדים טוענים, כי מההבט הסוציולוגי מביאה הם , בפני הציבור
תכנים חיוניים שבלעדיה לא היה הציבור ער להם. העברת מידע
אמיתי, מהימן וברמה נאותה תרמו להעלאת רמת התרבות והמעור¬
בות הציבורית של הצרכנים. מלמדי־הזכות מוסיפים, כי העברת מידע
רב ככל האפשר לציבור, מאפשרת את בחירת המוצרים והתאמתם
לצרכים המדויקים של הצרכן. בלעדי זה עלול הצרכן לחרוג
מאפשרויותיו. כך נמנעים המאבק הנפשי הסמוי והקנאה בשכבות
העשירות יותר. המתנגדים לס׳ טוענים שהיא מעלה ומעוותת את
רמת הציפיות והמאוויים של האוכלוסיה ובהכרח יוצרת תסכול אצל
אלה שאינם יכולים להשיג מוצרים שונים עתירי־ם/ העדר ביקורת

הוצאה לפ ׳ לפי אמצעי התקשורת העיקריים

ישראל ( 1974 )

הממלכה המאוחדת
( 1972 )

אה״ב ( 1972 )

%

מיליוני

ל״י

%

מיליוני

ליש״ט

%

מיליוני

דולר

64.9

176.0

44.9

317.9

30.2

6,960

עיתונות יומית
עיתונות מקצועית

3.3

9.0

17.1

121.1

7.8

2,279

שבועונים וקטלוגים

—

—

0)24.9

0)176.3

17.9

4.110

טלוויזיה

6.8

18.5

—

—

6.6

1,530

רדיו

4.8

13.0

8.1

57.3

1.3

290

ס׳ חוצות

20.2

54.7

5.0

35.4

36.2

7.891

קולנוע ואחרים( 2 )

100.0

271.2

100.0

708.0

100.0

23.060

סה״כ

( 1 ) כולל רדו; ( 2 ) כולל דואר ופ , פנים־אל־פנים.

על השימוש הנאות בסמלים ובמושגים שוגים עלול לקלקל את הטעם
הטוב, לסלף ערכים ולפגוע באינטרסים תינוכיים־לאומיים. לאחרונה
שבו ותקפו את הם׳ המעודדת בזבוז בתחומים מסוימים (דלק), על
רקע השחתת הסביבה והתנאים האקולוגיים והצטמצמות המשאבים,
וכסמל לתרבות השפע הצרכנית־בזבזניח המאבדת את ערכיה
האנושיים.

הוצאה לפ ׳ באה״ב, לפי ענף עיסוק עיקרי ( 1965
(של 63 הברות מתוך 125 המפרסמים הגדולים)

הוצאה לם׳(מיליוני $)

מם׳ החברות

ע נ ף

15,120

—

םה״כ הוצאה לס׳ באה״ב

691

22

מזון

631

23

תרופות ותמרוקים

466

5

סבון והמרי ניקוי

409

5

מכוניות

313

8

מוצרי טבק

תחילת הס׳, כנראה, בשחר ההיסטוריה; שהרי כבר באלף
השלישי לפסה״ג פרסמו המצרים את שמות המלכים, תפארתם
ורכושם ע״ג מבנים ומצבות. אולם הפ , המסחרית, זו שבתשלום,

נפוצה רק עם המצאת הד¬
פום. ב 1477 פורסמה מוד־

עת־הקיר המודפסת הרא¬
שונה באנגליה ובה נמסרה
הודעה על הופעת ספר
תפילות מודפס. מודעת־הפ׳

הראשונה בעתונות (ע״ע,

עמ ׳ 268 ) הופיעה ב 1625 ,

בעיתונו של ת. ארצ׳ר,

11$ ^ 841131111 1118 ז 011 ז 6 ]\,

ופרסמה מכירת תמונות
ופסלונים. התרחבות העי¬
תונות, פיתוח הרדיו(חחי-
. " לת המאה ה 20 ), הראינוע-

פרסומת להגרלה, מהפרסומות ר,מאוירות

הראשונות (אנגליה, 13 ״ 1 ! קולנוע והטלוויזיה (בעיקר

401

פרסמת ותעמולה

402

משנות ד. 30 של המאה) ושאר אמצעי-התקשורת שאפשרו פיתוח
טכניקות־פ׳ חדשות מצד אחד, והתרחבות הייצור התעשייתי, שנזקק
והשתמש באמצעי־הם׳ מצד שני — הם שיצרו את תעשיית-הפ׳.
תעשיה זו נועדה לשרת אחרים והיום היא נושאת את עצמה.

על תחומים הקשורים בחקר הס/ השפעותיה על הפרט, החברה
והכלכלה, ע״ע: דעת־קהל; סוציולוגיה, עמ ׳ 559 : שוק; תקשרת.

המרכז הישראלי לבהול, בעיות הפרסום מנקודת מבסה של ההנהלה
(קובץ הרצאות), תשכ״אז ד. ריבס, מציאות בפרסום, תשכ״ז! י. שורץ,

הס׳ בימינו, תש ל ״ב! 14 * 0 ע^ס/ס 12 ^ 7 .*/ י 111 ז 8 .מ . 5 ־ 0.1,001$ .ס
; 1952 ,£/ { 0 22 * 1 } 512001 *)/ 77 ,־ €1 ן 1 ז 1 \ד . 5 .£ ; 1950 , 01x17 ?£')#

0714 012011 ? 21 ז 224 ד 12 זז 00 ,ץ 110 ש£ . £1 . 1 ־ 1 — 3015 ( . 1 . 1 — 1 ) 01/130 }£ . 1 . 0
*. 1 ) 1 ; 1957 ,$׳ $11040 ??? 1-114701 ? 712 י נ>זב> 1 :> 3 ? ./ו ; 1953 < #€7 5210x107%

.( 1 ; 1963 ,.{/ 201 *! 177471$ ,־ו€ת €5$ }^ .מ .£ ; 1959 , 5 $) 57021 ? 12 ' 7

,.!/ מיו 146410 , £31100 .£ ; 1963 , 14012 . 4 ^ 077 / 0 €07216552071$ ,ץ׳\ 11 ^ 0
- 13£6 )ת 53 . 0 ; 1966 3 ,.!/ ,־!סתזבי&י . 5 .( 1 - ) 11 ^ 1 ־ 1 ^ . 5 .[ ; 1964

100 ־ £111 .^\ .£ ; 1967 7 , 062166 '(# 1 ) 2 * 0 ^ 71260$ .!/ י ־ 61 ^* 1 ע< 1 (־ו£

. 1970 , 1611201$ * 721224 01 . 4 ,ז 4111£ \

י. מא.

ה ת/ בהיותה תהליך מתוכנן ועקבי, איננה תופעה חד־פעמית או
מקרית, אלא תהליך מביפולטיווי מתמשך שמטרותיו, שיטותיו,
הדגשיו, עצמתו ומידת האינטנסיוויות שלו נקבעים בידי מנגנונים
מיוחדים העוסקים בכך דרך קבע. בצד הת' קיימים מספר תהליכים
שמנסים לעצב את דרכי חשיבתו של האדם, כשהקרוב מכולם —
ד,חנוך (ע״ע). אולם, קיימים הבדלים בין ת' וחינוך: ( 1 ) בעוד
שהחינוך נועד בראש וראשונה להקנות לאדם כלים למחשבה עצמית
והסקת מסקנות, שואפת הת׳ לכוון את חשיבת האדם אל אפיקים
סובייקטיוויים הנקבעים ע״י האינטרסים של הצד הפעיל בתהליך.
( 2 ) המידע המועבר אל האדם במסגרת חינוכו הוא בד״כ רב-צדדי
ואובייקטיווי, ואילו הת׳ מתרכזת רק באותן עובדות או "עובדות
לכאורה" העשויות, לדעת אלה המפעילים אותה, לעצב את ההתנהגות
והמחשבות הרצויות. ( 3 ) לעומת מטרות החינוך שהן בד״כ ארוכות-
טווח, שואפת הוד, עפ״ר, לתוצאות מיידיות, הקשורות קשר אמיץ
במטרות פוליטיות, כלכליות או חברתיות של הצד הפעיל.

בעולם הקומוניסטי מקובלת הגדרה שונה של המונח ת , —
תהליך ההשפעה על חשיבתם של האנשים מחולק שם לשני תהליכים
מקבילים: פרופאגאנדה ואגיטאציה. ג. פלכנוב (ע״ע)
הגדיר לראשונה את ההבדל ביניהן: "התעמלן מציג רעיונות רבים
בפני אדם אחד או בפני קבוצה קטנה, ואילו האגיטאטור מביא רעיון
פשוט אחד בפני קהל גדול". לנין (ע״ע) אימץ הגדרה זו בהוסיפו
שאגיטאציה שמציגה רעיון פשוט חייבת להניע את ההמונים לפעולה
מסוימת בהתאם לרצון האגיטאטוד.

השוני בין העולם הקומוניסטי לבין המערב בכל הנוגע לוד נעוץ
לא רק בהגדרה השונה, אלא גם בתפיסת התהליך כולו, בעוד שב¬
מערב דבקה במונח גימד, שלילית, רואה בריה״מ בת׳ אמצעי חיובי
שנוקט המשטר לעיצוב אופי אזרחיו.

מקור המונח פ ר ו פ א ג א ב ד ה בשמה של מועצת הקרדינלים —
"כינוס להפצת האמונה" (ש[,!■־! 2110 § 6 ־ £1 נ 01 נ)),

שנוסדה ע״י הכנסיה הרומית־קתולית ( 1622 ) ועסקה בפעילות מיסיו¬
נרית. כבמקרים רבים אחרים, קדמה התופעה למונח; כבר במאה ה 6
לפסה״נ ניתן להבחין בת׳ בערי־המדינה היווניות. הרטוריקה
(ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ , 553/4 ; 556 ), אותה מערכת טיעונים
מתוחכמת בה השתמשו אנשי המשפט והמדיניות, לא היתה אלא
נסיון מודע לעצב או לשנות את חשיבתם והתנהגותם של האנשים —
ובכך לא נבדלה בהרבה מן הת׳ בת זמננו.

התפתחות אמצעי התקשורת ההמונית (בעיקר רדיו וטלוויזיה)
איפשרו לתעמלן להגדיל את מספר האנשים החשופים לוד. עד אז
הוגבל מספרם למגע פנים־אל-פנים, לכנסים, אסיפות ועצרות. העלית
'במספר יודעי קרוא-וכתוב, והופעתן של אידאולוגיות פוליטיות
המבוססות על שכנוע ההמונים לתמיכה בהן הפכו את הת׳ לתופעה

״מכירת" רעיה — תעמולה (האג,ידה הייעראליח ?מניעת עיישיז:
לשכת הפרסום הממשלתית)

מרכזית בחיים הפוליטיים, ובמקביל חשפו לת׳ חלק עצום מאוכלו¬
סייתה של כל מדינה. במלה״ע 1 ו 11 נדרשה האוכלוסיה לשתף פעולה
במאמץ המלחמתי והתעורר הצורך בשכנוע והסברה המוניים —
באלה שימשה הת׳ מכשיר יעיל ביותר. יתר על כן. לראשונה התבלט
הנסיון להשפיע על חשיבתם והתנהגותם של אזרחים במדינות
אחרות בעזרת ת׳ בין־לאומית. הצורך בת׳ מאז מלה״ע 1 הביא
להקמת מנגנונים ממוסדים לת׳ — סוכנויות ממשלתיות ומיניסטריו-
נים. במקביל פותחו מנגנונים ואמצעים למלחמה בת׳ עוינת — (סינון
חדשות, צנזורה, הפרעות לשידורים זרים וכיו״ב). התהליך התעמולתי
זכה לשכלול גם במישור הפוליטי הפנימי. המפלגות והתנועות הפו¬
ליטיות פיתחו מנגנוני ת׳, הסברה ומידע; הוקמו מכונים לחקר
דעת־קהל (ע״ע), הוקדשה תשומת־לב לבדיקת תהליכי עיצוב דעת־
הקהל, הסיבות לשינויים בה וכד׳. — הצורך בשכלול דרכי הוד כדי
להפכה לנשק יעיל גרמו להתפתחות חקר הוד, וממנו סיווג סוגי
הת׳ השוגים בהתאם למטרות ולאמצעים.

בתהליך הוד משמשים מספר גורמים, שהעיקריים שבהם הם:

( 1 ) מטרות הת׳: ספציפיות־מיידיות (מרד, אקט הפגנתי
מסוים) או מופשטות וארוכות־טווח (פיתוח ועידוד תנועות פוליטיות,
שינוי דעות וערכים). ( 2 ) המערכת החברתית של קולטי
ה ת ׳: מאפיינים של הקהל הקולט, כגון רמת השכלה, עיסוק מקצועי,
ומעמד חברתי וכלכלי גורמים לבחירה שוגה של אמצעי־תקשורת
ורמה שונה של מסרי-וד. יחס הקהל לת׳ קובע את מידת העצמה
והתדירות של הת׳ ואת בחירת הכלים המתאימים. ( 3 ) תעמלנים
וסוכני ת׳: השימוש להפצת הת׳ באישים מקובלים וידועי־
שם, שאינם מזויהים עם הגורם המפעיל, ושלכאורה הת׳ אינה נוגעת
להם ישירות, היא טכניקה נפוצה שמגבירה את מהימנות הת׳
וקבילותה על הציבור, הסולד מת׳ לשמה. ( 4 ) צינורות ד. ת ׳:
בחירה נכונה של אמצעי התקשורת (המונית או פניס־אל־פנים)
חיונית כדי להגיע לאותו חלק באוכלוסיה שאליו נועדה הוד. ( 5 )
ניהול ת׳ נגדית ניתן לבצע באמצעים מינהליים (צנזורה,
איסור יבואם ומכירתם של עתונים זרים. איסור יבוא סרטים זרים
וכד׳) או באמצעים של תעמולת נגד — תוך נסיון לשכנע באי-
נכונות הוד הזרה — ובמקביל פעולה על הקהל של מבצע הת׳
הראשון.( 6 ) ב ד י ק ת י ע י ל ו ת ה ת ׳ קשה וכמעט בלתי אפשרית,
ואעפ״כ מושקעים מאמצים רבים בבדיקה זו שמטרתה לברור את
היעדים והאמצעים להמשך תהליך הת׳. ב ח

הטכניקה של הת׳ כוללת יסודות אלה: ה ש מ ט ה — אין מפר¬
סמים ידיעה או מעכבים את פרסומה עד שפג טעמה ועברה תועלתה;
ם י ל ו ף — מדגישים את הטפל וממעטים (או מפריזים) בדמותו של

403

פרסמת ותעמולה — ירמקמיוח

404

העיקר* השימוש בשמות — קושרים את שמם של אנשים
מפורסמים ומהימנים לידיעה או לקביעה מסוימת וכך מקנים לה
מהימנות* אינסטינקט העדר — שימוש ברצון למצוא חן
בעיני הזולת, ״כל אחד חושב כד — לא ייתכן שהרוב אינו צודק״ *
הסחת הדעת — מבליטים מקדים רחוקים ומסיתים את דעת
הקורא או הצופה מעניינים קרובים אך מסוכנים, כגון שביתות,
רעב, אבטלה, תבוסות צבאיות וכר* פונים לשכל הישר ומצביעים
על כל האנשים הפשוטים — ״עמך״ — שמאמינים באותו דבר:
״אם שכנך חושב כך למה לא תחשוב כך גם אתה! הלא אינך נופל
ממנו ז״ * השימוש במלים או בביטויים בעלי אסוציאציותרג*
שיות — מכנים בכינויים ובסמלים ומשתמשים בהשאלות, כגון
"התמנון הציוני", "האציל הערבי", "תריס בפני האימפריאליזם",
״העלוקה הקפיטליסטית״ וכיו״ב* הכללה — מגנים או משבחים
את הכלל בשל היחיד. מלבד האמצעים הנ״ל חוזרים ומזכירים את
הרגש המשפחתי, הדתי, מסורת אבות, הרגש הלאומי, הדגל, הדור
הצעיר וכד׳. שקר־סתם (עדיף שקר גס) וחצאי־בדותות אף הם
אמצעים יעילים בת׳. כך, למשל, "מייחדים" תכונות רעות ומאפיינים
אותן כיהודיות (או "כושיות" או "הוטנטוטיות") טיפוסיות.

ש. נ. אייזנשסדם (עורך), ררכי הת׳ בחברה המודרנית, וזשכ״א*

, 0008 ., 1 ; 1927 1 * 1 * 0 '? 1 26 ( 1 271 66^711(1x46 ? י? . 611 ** 1 * 1

* 716 * 50 171 0£1711071 1417110 ? , 101x16$ .\נ ; 1948 0714 £1711071 0 110 <} 11 ?

; 5 51 { 47201 ,? , £6 ז 060 ; 1950 , 1011 * 675140 ? !* $40 172 { 44 * 81 1 / ; 10 ** 814

4 $1X1(1} 0/ 171^6767106 14046 ?70771 7^0X1 ?. 171 1? 0714 4'07 11, 1959;

675 ? / 0 76012111111465 , 0 ^ 0 ־ 81 . 0 .\נ X4051011, 1963; £11111, ?.; ?116

?07171011072 0/ !4071*5 4111114465, 1966.

פרספוליס (;> 1 .ג 1610 אן 18 ז; בפרסית עתיקה: פארסה), אחת הבי¬
רות העתיקות של המלכים האחמנידיס (ע״ע) הפרסים
והנודעת שבהן. פ׳ נבנתה בשנים 518 — 460 לפסה״נ בידי דריוש 1
(ע״ע, עם׳ 135 ), אחשורוש 1 וארתחששתא 1 (ע׳ ערכיהם). אלכסנדר
(ע״ע, עמ׳ 645 ) מוקדון שרף אותה ( 331 ). חורבותיה נחשפו במחוז
פארם שבדרום־מערב פרם.

מרכז ם׳ תוכנן ע״פ צרכי הסקס של חג השנה החדשה שחגגו
שם ברוב פאר, שני טורים כפולים של מדרגות התרוממו מהמישור
אל עבר שער הענק שנבנה ע״י אחשוורוש — "שער כל העמים".
שער זה, שקושט בשני פרים מכונפים בעלי ראש־אדם, הוביל אל
האפד־ו (ע״ע אמנות, עם׳ 31/2 ), אולם קבלת־הפנים שנבנה ע״י
דדיווש. ם 72 עמודיו שרדו 13 . לאפדן עלו בטורי מדרגות שעוטרו
בתבליטים נהדרים, ובהם תוארו תהלוכות חג השנה החדשה, חיילי
הצבא הפרסי ואריה מכונף טורף פד, סמל נצחון הטוב על הרע
(תמ״. כרד ב׳, עם׳ 469/70 ). בפ׳ היו גם הארמונות של דריווש
ואחשוורוש, וכן "אולם מאת־העמודים" (ע״ע היפוסטילוס, ושם
תמונת שחזור) הנודע בימיו. וע״ע פרם, אמנות. •

עבר׳:) 411-11-1111 ,ג 0 בזסק .£ ; 1 ) 197 — 1953 , 1-111 ,) 10 מ! 1 !:>$ .ק.£

^ס/ססס!/^ 0 !/ 1 :.? ,״ 116 ^ .א.ס ; 1962 (איראן חקדופד" תשב״ד
. 1969 , 1 ^ 10 ) 1 10 ) 0111 ? 1/10 / 0 8001 111111 ? /ס

פרספוני, ע״ע דמטר? הדס.

פךספקטיוה 0 :׳יי 1 ז:> 6 ק$ז 6 ק: מלאט׳ €ז 06 נק 5 ז 6 ין — להביט בעד),

.מונח כולל לשיטות המשמשות באמנויות החזותיות לתיאור

גופים תלת-ממדיים בתמונה מישורית. השיטות מתחלקות למוסכמות
גרפיות ולאפני תיאור אשלייתי: א) מוסכמות גרפיות (ע״ע שר¬
טוט) לפיהן התמונה המישורית חסרת תיאור מרחבי. דוגמה לכך
מהווה הפ׳ המקבילית (איזומטריה) הנזקקת לכללים הדומים לאלה
של הגאומטריה התאורית (ע״ע, עם׳ 128 — 130 )* ב) פ׳ אשלייתית
מיועדת לחקות בתמונה את הנראה בעין. האמצעים האמנותיים
ליצירת האשליה הם: חיקוי התופעות החזותיות של האור והצל
ע״י הוספת צללים בגוונים שונים, ד.פ׳ הקווית והם׳ הצבעונית.

מישור האופק, העובר ררר העיז, טיוביל למישור ר,חיסר; וויר הפרססק־
מיווה ( 1 ) מקביל לקו האופק ( 11 ) לוח הפרספסטיווה — חיץ מישורי אנכי.
ת״ 6 — הטוגה פרספקטיווית

ם׳ ק ו וי ת — הטלה (ע״ע) גאומטרית של גוף מרחבי על
מישור, דרך נקודה (הטלה מרכזית). מטרת הם' הקווית היא תיאור
הגופים התלת־ממדיים בציור מישורי הדומה ככל האפשר לצורה
הנקלטת בעין. הציור שומר על הגודל היחסי של חלקים שונים,
שבקבע ע״ם גדלם חאמיתי ומרחקם ממרכז ההטלה (העין). וע״ע
גאומטריה פררקטיוית (הטלית) ואפינית! אופטיקה* גאוממריד.
תאורית* קרטוגרפיה.

כשהתמונות הפרספקטיוויות (התה״פ) גדולות מאד, מחלקים את
הציור לאזורים סמוכים כשמקש ה״עיך ו״קו האופק" משתנים
מאיזור לאיזור.

תכונות הם׳ הקו וי ת ("המיפנית"): א) התה״ם של ישרים
מקבילים לקו-האופק גם הן ישרים מקבילים לקו-האופק ב) התה״ם
של ישרים מקבילים ואם ק יי ם אחרים הן ישרים, שמתכנסים
בנקודה אחת — נקודת מ ג ו ז או כינוס — הנמצאת על
קו־האופק. ג) התה״ם של ישרים ניצבים למישור התומך הן ישרים
הניצבים לקו האופק, כשהלוח מאונך למישור התומך, ומתכנסים
בנקודה אחת שאינה על קו־האופק, כשהלוח משופע כלפי המישור
התומך. ד) התה״ם של ישרים מקבילים אחרים הן ישרים המתכנסים
בנקודה אחת שאינה על קו־האדפק. ה) הגובה של נקודה מסוימת
בציור נקבע מתוך גבהה ומרדוקה מן הלוה, ע״ס דמיון משולשים,

מצבו של גוף הנדסי כלפי מישור התמונה קובע את מספרן
ומקומן של נקודות המגוז במערכת הפרספקטיווית; מספרן יכול
להגיע עד שלוש. בחירה נאותה של מקום ה״עיך ונטיית הלוח
חשובה למראה האסתטי של הציור.

תצלום (ע״ע צלום) הוא ת״פ קווית (שבה העין נמצאת במוקד
העדשה והלוח חופף את השטח הרגיש של הפילם), ולכן כשמזהים
בתצלום מספר מצומצם של נקודות ידועות מראש, אפשר להכין
מפות טופוגרפיות של הגוף בשלמותו(ע״ע קרטוגרפיה).

לם׳ מדעית ניתן להוסיף פ׳ צירית ום׳ קשתית:

פ׳ ציד י ת היא פ׳ שבה מתכנסים הקווים המאונכים למישור
התמונה לציר מרכזי. התוצאה דומה במקצת לזאת הנוצרת בם׳
קווית (עם לוח מאונך, מקביל לחזית התמונה), אך כאן א״א למדוד
מרחקים. פ׳ קשתית אמורה ליצור בתמונה מישורית תיאור
נאמן יותר של כל שדה הראיה. קווים ישרים מתוארים בקשתות,
והדימוי המתקבל דומה במקצת לבבואה במראה קמורה. ם ׳ צבעו¬
נית (אווירית) משמשת בעיקר בציורי-נוף ומחקה את טשטוש

405

סרססקטיוה — פרסקו

406

הצורות ואת התמורה בצבעי הגופים המרוחקים כתוצאה מאובך
ונד/ התמורות מתבטאות בעיקר בשינוי הגוונים ה״חמים" (אדום
עד צהוב) ל״קרירים" יותר וניתנות לחיקוי באמצעות ערבוב צבעו
המקורי של הגוף בגוון לבן־כחלחל! בציורים חד-צבעיים משמש
לכך דילול הצבע. ל בן

באמנויות החזותיות שיטות התיאור הפרספקטיווי הן
גורם סגנוני והבעתי חשוב ביצירות של תקופות שונות. דוגמות
קרובות במקצת לתפיסה האשלייתית מצויות בין ציורי־הסלע הפר־
היסטוריים ובאמנות מכסיקו העתיקה. בציור הסיני והיפני
מתוארים העצמים ההנדסיים לרוב בם׳ המקבילית הנזקקת לכללים
הדומים לאלה של הגאומטריה התאורית (ע״ע, עמ ׳ 128 — 130 ), בעוד
שהמרחב מתואר באמצעות הם׳ הצבעונית. באמנות המצרית
העתיקה ובזו של ארם־נהריים, לעומת זאת, חסר תיאור
המרחב והגופים מתוארים באמצעות מוסכמות גרפיות. שיטות
תיאור דומות לאלה נראות, בצורה ספונטאנית, בציורי ילדים, ולע¬
תים, בצורה מודעת, ביצירות אמנים בני־זמנגו, המבליטים את

11

ו

11

1

□וני הפרספלטמוה. סלטעלה למטה: לוח הפרספקטיזוה טאונר 5 טישור
התומר אר טשופע לנכי הדפנוח האנכיים של הבניין. לוח הפרספלטיוור,
טאונר לטישור החוטר וטקביל לקיר הפשתות של הבניין. לוח חפרספק־
טיווה טשושע לנבי המישור התוטר ונם לנכי הדפנות האנכיים של
הבניין.ו)—קו האופק; 1 —ציר הפרספקטיווה: 11 —נובה העין: £—
נקודת המנוי (נקודת הבינום)

גשמיותו של מישור
התמונה כדי לתת
ביטוי להתנגדותם ל¬
אשליה הציורית. שי¬
טת התיאור האשל־
ייתי היתר. ידועה ב¬
יוון העתיקה
למן המאה ה 5 לפי
םה״נ ונועדה שם
בתחילה, כפי הנראה,
לעיצוב התפאורות
בתאטרון ("סקינו , ־
גראפיה"). כדים יוד

ניים מעידים ע , 1 שי . פרספקטיווה קשתית

מוש בשיטת "הקצרה" לתיאור אשלייתי, בין התמשיחים ההלניס¬
טיים והרומיים (בפומפיי ובהרקולנאום) נתגלו ציורי־נוף הנע¬
זרים באשליה הצבעונית ומראות ארדיבליים המתוארים, ככל הנראה,
באמצעות הפ׳ הצירית. השיטה הצירית מוסברת, אם־כי במעורפל,
בספרו של ויטרוביום (ע״ע) ״על האדריכלות״ ( 25 לפסה״נ).

ב יה" ב הופרד העיסוק באופטיקה משיטות התיאור האמנותי,
ובציור הוחלפה ד,פ׳ האשלייתית במוסכמות גרפיות; מהן מעניינת
במיוחד זו הקרויה "פ׳ הפוכה", האפיינית לאמנות הביזנטית. עניינם
של אמנים בגאומטריה ובתורת הראיה חודש בתקופת הרנסאנס
כביטוי לשאיפה לבסס את הראליזם באמנות על יסודות מדעיים.
השיטה החדשה, שיטת התיאור הקווי(ר׳ לעיל) ע״פ כללים קבועים,
נקראה 5 ן 131 :> £1 ״ז 3 .ק (ם׳ אמנותית), כדי להבדילה מן האופטיקה
שהיתר. מכונה 111-3115 ) 03 -י! (פ׳ טבעית). היצירות האשלייתיית
החלוציות, שעוצבו בידי הארדיכל ברונלסקי (ע״ע), הרשימו את
בני-דורו; מלבד ציירים כמזצ׳ו ואדטשלו(ע׳ ערכיהם), נזקקו לשיטה
הפרספקטיווית גם פסלים כגיברטי ודונטל( (ע׳ ערכיהם). התורה
העיונית של הס׳ הקווית גובשה ונוסחה בידי ל. ב. אלברטי (ע״ע),
בספרו ״על הציור״ ( 1435 ). ספר זה שימש מקור השראה לחיבורים
רבים, מהם של הצייר פןרו דלה פרנצ׳סקד. (ע״ע! 1490 בקירוב),
ושל דירר (ע״ע; 1525 ). בעיות הציור האשלייתי נדונו גם בכתביו
של לאוגרדו דה וינצ׳י(ע״ע) שניסח את הכללים של ד.פ׳ הצבעונית,
מלבד מחקריו בפיסללוגיה של העין שהביאוהו לקביעת העיוותים
הצורניים הנוצרים בתיאורים לפי שיטת הפ ׳ הקווית.

־ 616110 ־ 101 > 35€ ז 1 ז 70 : 10 ) ¥07-772 ? 772¥0115011 ^ 5 415 .¥ ,ץ^ 0 ח 3 ? .,ז

. 5 ; 1940 , 4 ' 1 ה??ק 705 ? ¥4 , 60103 .? ; 1924/5 ,(§ז 1 - 611 ב ; \ץ 60 £ ז

,.¥ / 0 ,$??ה 1172 ' 0 '! ¥0 ? 711 1 > 111 > £ 7172 ! ¥417 4 >' 1 ? 414 ? 1 \ 171 ? 40 ^ 5 י רח 1 ח 80
, 1 ^ 056 ( 0 .(£ ; 1954 , 11077 ??>??¥ ¥75441 4724 3477 , 01101111 ־ 1 ^ . 6 ; 1940
; 1962 2 , 1111151071 1714 } 1 ז 1 / , 1011 ־ 000361 . 9 .£ ; 1957 , 014175 ^ 71 ( 4 / .¥

, 5 ? 15 [> 1711 ?€€? 1$ ?? 7 ] 45 5 ? 5 €1 ?' ¥151017 $072 ,-*) ¥4 , 3100 * 1 . 11 — £10000
, ^? 111570 , 751415 ?' 01 ( €0717 , 711415 ? 1711 > 714 * ¥1 1 .¥ , 0055011310 (£ 700 .£ ; 1963

; 1967 2 ,?? 4 ק 5 ¥10707141 / 0 ¥17111 ?¥ 4724 811111 ?¥* 7 , 0 ! ¥111 \ .( ; 1964
172 .¥ ,* 6106101 . 1 \.\ 2 ; 1967 ,? £77 €1171/111 .¥ ¥4 , £10000 .^ — 0 ־ 1 ־ 631
4 ה> 1 .¥ ? 1 * ¥7 ?} 1 ? 771£ * 1 ? 07 ,ו 01 ־ 101£1 \/ ; 1970 , 1 ' 41 ¥0772472 4774 }{? €7€

. 1971 , 111/0 ^ ? 5£ '(? 1 ) 1 (? ¥740¥5 ?> ¥11 41€

א. סו.

פרסקו (איט׳ €500 ־!£, טרי ! צורה מקוצרת מ 0 :> €5 ־!£ 21 2 ז 11 :ז 11 <ן
[ 0 :> 5 שז 3££ ]), טכניקה של ציור על קירות ותקרות מטויחים,

שהגיעה לשיאה במאה ה 14 באיטליה, אך היתר. ידועה גם מחוצה לה.

בטכניקת ד.פ׳ מציירים על הטיח בעודו לח, כשהפיגמנטים
מתאחדים עמו פיסית וכימית, נספגים לתוכו, מתייבשים יחד אתו,
ואינם מהווים קליפה נפרדת העלולה לנשור מן הקיר. ציור-הם׳
נעשה בדרכים שונות, ורבות הנוסחות להכנת הטיח והצבעים. הדרך
המקובלת היא משיחת שכבה של טיח גם ( 1310 :):> 1-1 -ו 3 ) על הקיר —
לכסות את אבניו. עם התייבשותה משרטטים עליה את קוויה העיק¬
ריים של הק 1 מפחיציה, בפחם או, עפ״ר, בדיות חומה, ה״סינופיה"!

407

פרסקו — פרסקי, דניאל

408

מכאן שמו של רישום־הכנד
זה. למרות שהסינופידו סופה
להיעלם תחת שכבת־הטיח
האחרונה, נהגו ציירים לפ¬
תח רישום-הכנה זה עד כדי
מלאכת־אמנות מעולה בז¬
כות עצמה. לעתים המינוס-
יות הן הרישומים ששרדו
מיצירותיהם של אמנים ר¬
בים בני המאות ה 14 וה 15 .

תפקידה העיקרי של הסינו־

פיה לשמש מכשיר־תכנון ל¬
עבודה המשותפת של הטייח
והצייר. על שכבת טיח טרי
( 300 ת 10 ת 1 ) מאיכות מעולה
(התערובת כוללת מיד כבוי.

חול נקי, ולפעמים גם אבק-
שיש), בעובי של כ 10 מ״מ,

מצייר האמן תחילה מרשם
בצבע ניטראלי, ואת״כ את ציורו, בצבעים המומסים במים. מלאכת
הציור חייבת להתבצע במהירות וללא מחיקות והוספות; על־כן
מכינים מראש את רישומי-ההכנה לפרטי הציור וגם את הצבעים
שנבדקו מראש לגבי האפקט הסופי שיתקבל אחר התייבשותם על
הקיר. בתום יום־העבודה מסלק הטייח את הטיח הבלתי־מצויר,
ומכין למחרת משטח-טיח חדש שעליו יצויר פרט נוסף של הקומפו¬
זיציה. בבדיקה מקרוב ניכרים ה״תפרים" בין משטחי־הטיח השונים,
ולפיהם ניתן לשחזר אח הספקו היומי של האמן ואת שיטות עבודתו.

ציור-הפ ׳ הוא אחת התרומות החשובות של האמנות האיטלקית
במאות ה 14 — 18 . משפע ציורי-הפ׳ הגדולים של אסכולות הציור
האיטלקי מזדקרים שמותיהם של ג׳וטו. האחים לורנצטי, ם. מרטיני,
אלטיקירו, ב מ א ה ה 14 ; מזצ׳ו, מזולינו, פיזנלו, פרה אנג׳ליקו, פירו
דלה פרנצ׳סקה, פיליפו ופיליפינו ליפי, גירלנדיו. א. מנטניה,
בוטיצ׳לי, פרוג׳ינו. פינטוריקיו, סיניורלי, במאה ה 15 וברא¬
שית המאה ה 16 ; מיכלאנג׳לו, ירפאל, אנדראה דל סרטו,
פונטורמו, ג׳וליו רומנו, קורג׳ו, ג׳. וזרי. ם. ורונזה. במאה ה 16 :
גוירו רני, ג , . לנפרנקו, אורצו ג׳נטילסקי, גורצ׳ינו, פיטרו דה
קורטונה, ל. ג׳ורז־נו, במאה ה 17 ; ג׳.ב. טיפולו. במאה ה 18
(וע׳ ערכיהם).

תולדות ציור-הפ׳ אינן מהוות חתך היסטורי של תולדות הציור
האיטלקי, אלא הן חטיבה בפגי עצמה. ציורי־פ׳ רבים נעשו בת¬
פיסה של עיטור־פנים, תוך כדי זיקה למבנה ולחלל הארכיטקטוני,
והם שונים באפים מציורי־הכן האינטימיים והרגישים יותר בעיבוד
פרטיהם.

ציורי־הקיר בארצות־אירופה האחרות הושפעו מהטכ¬
ניקה והסגנון של ציורי־הם׳ האיטלקיים. בצרפת פרחה, בייחוד
במאה ה 17 , אסכולה גדולה של ציירי-קיר, שפעלו, בחלקם, בטכניקת־
הם/ בגרמניה פרח ציור־הפ׳ בהשפעתם של אמנים איטלקים בטיפולו,
שהשפיע בספרד גם על גרה הצעיר. טכניקת ציור־הם׳ זכתה לתתיה
ביצירתם של ציירי אסכולת הנצרנים (ע״ע) הגרמנים. במאה ה 20
צוירו ציורי־פ׳ במכסיקו ובראזיל, אך גם שם תפסו, עד מהרה,
הצבעים הפלאסטיים את מקום הטכניקה הזאת.

; 1920 , 180714771010701 ,ז 11 חגז< 1111111-1 , 11 ; 1909 , 8017117718 . 8 .(

071110/11 ! 81 ?!> 01101 * 1 0 ^ 1 ,ססנססז׳! . 17 ; 0 5 5 19 ,./ 811071 , 110 :> 8111 , 0

, 007050/11 0 5711000 ,. 14 ; 1958 , 70 ( 705101 0 111510000 107-0 11 0 07050/11 ס

1961; !).0. 10601(1, 8114410 0714 1.0107 8^0011710 8/011 807711)718

? 7101/7045 (171 ־וסיוג? ;,) 0:11 1 ז 10 ז 3 < 11 זוו .(, XX . 1968 ,( 139 — 61 ,זז

א. רו.

פרסקובלךי, ג׳ירולמו — 1011 בב 1 ס:>$סז? 0 רת 013 ז 01 — ( 1583 —
1643 ), מלחין ונגן עוגב איטלקי. פ , נולד בעיר פרארה
ולמד נגינה אצל המלחין לוזאסקי. ב 1604 השתקע ברומא! ב 1608
נתמנה נגן עוגב בכנסיית פטרום הקדוש, ופעל גם בשירות החשמן
אלדובראנדיני. בני דורו תיארו בהתלהבות רבה את נגינתו הווירטו־
אוזית. פ׳, בן דורו של מוגטורדי (ע״ע), פעל בתקופת המעבר רבת
החידושים שבין הרנסאנס לבארוק. פ׳ לא נמנה עם החדשנים הקי¬
צוניים של דורו, ואפשר להשוותו לי. ם. בך (ע״ע) כמסכם גדול של
טכניקות חיבור של תקופות קודמות. פ׳ פעל בכל תחומי המוסיקה
של תקופתו — קולית וכליית — פרט לאופרה; אולם חשיבותו
העיקרית ביצירותיו לעוגב ולצ׳מבלו, הכוללות טוקטות, סדרות של
וריאציות וסוויטות. מקום נכבד ביצירתו תופס הקובץ הגדול
0111510311 (״פרחים מוסיקליים״), 1635 , פרקי נגינה לעוגב המיועדים
להשמעה במסגרת המיסה (ע״ע).

. 1952 . 8 . 0

פו־סקוט, וילים ה;קלינג — : 8 ח 101£11 ^ 1 ת 11113 ^\\ —

( 1796 , סילם' [מסצ׳וטטס] — 1859 , בוסטון), היסטוריון
אמריקני. פ׳ נולד לאחת המשפחות הוותיקות והעשירות בניו-
אינגלנד, למד באוניברסיטת הרוורד ובעת לימודיו שם נפגע בתאונה
וכמעט התעוור; מאז נזקק תמיד לקריינים, שיקראו לפניו את
הספרים והתעודות הדרושים למחקריו, ולמסגרת-כתיבה מיוחדת
לעוורים ( 11 ק 3 ז 02 ] 0€ מ).

תחילה פרסם ם׳ מסות וביוגרפיות. ב 1824 פנה לתולדות ספרד
במאה ה 16 . ספרו הראשון בתחום זה היה £01211 1116 0£ ץז 0 ) 115 ?
031110110 1110 153110113 [>ת 3 1 >ח 3 ח 1 ! 0 זסי£ 0£ ("תולדות מלכותם של
פרננדו ואיסבל הקתולים״), 1838 ■ אח״כ כתב את 1110 0£ ׳(• 915101
0£ ?)£0x100 ו 51105 >סס 0 (״תולדות כיבוש מכסיקו״), 111-1 , 1843 ;
! 011 ? 0£ ] 05 ו 1 ן> 1 ז 00 110 ] 0£ ^ 915101 (״תולדות כיבוש פרו״), 1 * 11 ,
1847 . מספרו האחרון 116 ] ק 11111 ? 0£ £0180 110 ] 0£ ץז 0 ] 915 \
חו 3 ק 5 0£ £01118 , 8000001 ( ״תולדות מלכותו של פיליפה 11 מלך
ספרד״), 1855 — 1858 , השלים 3 כר׳ בלבד.

פ׳ נחשב להיסטוריון האמריקני המדעי הראשון. בהערכה זו
זכה הודות לשימוש הנרחב בתעודות, שנשלחו אליו מארכיונים
בספרד, ולגישתו הביקורתית, וכן הודות לאוביקטיוויות שבשיפוטיו
הערכיים; נאמר עליו, שקורא קתולי לא יחוש כלל שהמחבר ך,וא
אוניטרי. פ׳ עצמו הדגיש שאין לדון אדם שלא ע״פ קנה־המידה של
תקופתו וערכיה. שלא כרבים מההיסטוריונים בני־דורו נמנע מהער¬
כות פילוסופיות ומכתיבה שתעמולה פוליטית או דתית משתמעת
ממנה. ולא היה נגוע בהערצת גיבורים, הוא ניחן בכשרון תיאורי
וסיפורי גדול. ספריו י״ל במהדורות רבות וחיבוריו על כיבוש מכסיקו
ופרו פופולריים עד היום, אע״פ שהמחקר הארכאולוגי והאנתרופולוגי
שינה אה ראיית תרבויות האצטקים והאינקה (ע׳ ערכיהם). כל
כתביו י״ל ב 1904 ב 22 כר/

. 4.8 ! .' 11 ,״״!!!!!ס . 0.1-1 ; 1953 ,. 18 . 11.8 , £13115 . 4 )- 31 ־\ע! 01 .עץ

. 1969 ,׳<^ז/ג 2 * 810$ 4

אה. א.

פרסקי, דניאל ( 1887 , מינסק — 1962 , ניו־יורק [נטמן בתל-
אביב]). סופר ועתונאי עברי. מ 1906 באה״ב (פרט לשנים
1927/30 בהן שהה באירופה, ו 1930/33 בהן ישב בתל-אביב). פ׳
התמסר כליל להוראת העברית בבתה״ם ולהחדרתה לתרבות הציבור
היהודי בסיסמה — שמקורה בי. ל. גורדו! (ע״ע) — "עבד לעברית
אנכי עד נצח". ם׳ היה מראשי המדברים בעתונים ובכתה״ע העבריים
באה״ב ומחוצה לה, והשתתף בעריכת קבצים עבריים רבים. הוא
כתב בעיקר פליטונים וקטעי הומור, וכן מחקרים וספרי לימוד
לעברית בדוח הומוריסטית: "המדבר עברית" (ניו יורק, תרפ״א),
"עברי אנכי" (שם. חש״ח), "דברו עברית" (שם, תשי״א), "לשון

הסע ׳ 50 #רסקו הרום ססנוסום, 1600 —
1500 ,לפסוז״ג (המוזיאון הארכאולוגי,
איראקליח, כרתים)

למעלה — צבעוני לבן־״המוזה" שחץ 05 וך €1 םרח 5 ס 3551 תזג? צבעוני צהוב 1 ץ 15 ז^ 13 ז 51 ס 0 ת 113 \; צבעוני מצוי 301113£3 רה 1 נ} 11 סגן 1301 ז! 1110 < 3£ י 1
למטה — דנאית תפוחי־סדום צבעוני שקוף הספריה "רדומה" ההפריה "מנומרת"

115 ( 51111 ^־ 0111 03113115 115 ^־ 1161131 115 ת 111 נאן 3 1611011 3016011 115 :) 11 שרתץ 111 1115 ־ 561-101 51113113

11161113161 ) 11 111011 01 13 ־ 1 \ 1 (ממזרח אסיה)

רפרף גולגולת המת 05 קס- 1 :ו 3 113 חס־! 6 ו 01 ^. (צפת אפריקה, דרום אירופה) שבתאי המנגו האפריקני 651113 נ 1 תז 23 6113 ז״ 3 :ז! 1 א

פרפרים. למעלה — מפרפרי ארץ ישראל,• באמצע — פרפרים אקסוטים < למטה — רפרפים אקסוטיים

האנציקלופדיה העברית (כרך כח)

(צילם — ד״ר דוד דרום)

409

פוסקי, דניאל — פרעושים

410

נקיה״ (שם, 1962 ), "המלון שלי" (שם, תשי״ז). את רשימותיו כינס
בכמה ספרים; מטעמים לחג" (שם, תרצ״ט), "זמנים טובים" (שם,
תש״ד); "לכבוד הרגל" (שם, תש״ז); "צחוק מא״י" (שם, תשי״א);
"נחת מא״י" (שם, תשכ״ב), ועוד. כן כתב וערך עתונות עברית
לילדים. כתב לעתים גם בעתונות יידית. ההומור של פ׳ לבבי, סלחני
חסר ארם, וחדור חכמת־חים ורגישות אנושית.
אוטוביוגרפיה וביבל׳ (גנזים, ב׳), תשכ״ה.

פךסתנים ( 801313 ת 11 ), קבוצת סדרות של בע״ח ממחלקת היונקים
(ע״ע). במובן מצומצם כלולים בם״ 2 סדרות: מכפילי־

פרסה (ע״ע) ומפריטי־פרסה (ע״ע). הסימנים המשותפים להם הם:
גוף ארוך, עמוד שדרה מוצק, זנב קטן שאיננו משתתף בתנועה,
רגליים גבוהות ודקות ומספר אצבעות מצומצם עטופות-פרסה(יוצאים
מכלל אחרון זה הבהמות והקרגפים). השיניים רחבות ומותאמות
למזון מן הצומח. הנקבה ממליטה ולד אחד (לבד מהחדרים) מפותח;
עיניו פקוחות והוא עומד על רגליו מייד לאחר ההמלטה. הם" שוכגי
קרקע מובהקים שאינם מסוגלים לטפס על עצים או לחפור.

כיום כוללים בשם פ" סדרות נוספות: שפניים (ע״ע); פיל-
אים ותחשאים (ע׳ ערכיהם). הם קרובים לכר שנזכרו לעיל. מזונם
מן הצומח^ובהתאם לכך שיניהם התרחבו והן מגובששות ולא חדות.
הגפיים לא השתכללו. הטפרים התנוונו והפכו לציפורניים או פרסות
או נעלמו לגמרי (כגון אצל תחש). יש המצרפים לפ" גם את סדרת
השגבוביים, כי במוצאם קרובים לפ " יותר מאשר לטורפים (ע״ע).

פרעה, תואר-כבוד של כ״א ממלכי מצרים, החל באמצע האלף השני
לפסה״ג. שימש כינוי כולל למלכי מצרים במקרא ובכתובות
מלכי אשור (״'־!!ק) וכן משמש בשפות רבות עד היום ( 11313011 ?).

המונח ם׳ מורכב משתי המלים המצריות "פר־עא", שפירושן
"הבית הגדול", ולראשונה ציינו את ארמון המלך ולא את המלך
עצמו. המונח הפך לתואר זהה עם המושג "מלך מצרים" רק החל
בימי תהותמס 111 (ע״ע) בן השושלת ה 18 (ע״ע מצרים, היסטוריה,
עמ׳ 172 — 173 ). מהשושלת ה 22 ואילך נוסף התואר פ׳ על שמן
האישי של המלך. עם זאת, לא נמנה עם חמשת התארים הרשמיים
של מלכי מצרים שנהגו במסמכים רשמיים.

במקורות לא־מצריים, ובייחוד במקרא, משמעות "פ׳" היא
תמיד מלך מצרים. למונח פ׳ שלוש צורות־שימוש בספרות המק¬
ראית, המקבילות במידת־מה לשלבי התפתחות התואר בנוהג המצרי:
1 ) ״פ׳״ ככינוי עצמאי למלך מצרים ללא תואר נספח — שכיח
בעיקר בתורה; 2 ) הצירוף ״ם׳ מלך מצרים״, — מופיע בנביאים
ראשונים ובנבואה, ושכיח פחות בתורה > 3 ) התואר "פ"/ בצירוף
שמו הפרטי של המלך — שימוש המקביל לשלב הסופי של התפתחות
התואר במצרים — מופיע רק בנביאים ראשונים (מל״ב בג. כט,
לג—לד) ובנבואה (ירפד, מד, ל׳; שם, מו, ב).

שתי הצורות הראשונות הנ״ל של שימוש סתמי בתואר פ׳
ביחס למלך מצרים מונעות את זיהוי המלך שבו מדובר. אמנם נעשו
נסיונות לזהות את פ׳ של ימי יוסף, את ם׳ של תקופת השעבוד
ויציאת־מצרים, וכן את פ׳ חותן המלך שלמה (מל״א, ג, א; שם, ט,
טז), אך בלא שהגיעו לתמימות דעים. עכ״פ במידה שהתואר שב¬
מקרא מתייחס למלך הקודם לשושלת ה 18 , הרי הוא אנאכרוניסטי.

המונח פ׳ מופיע פעם במקרא כמרכיב בנוסח שבועה, "חי פרעה"
(ברא/ מב, טו—טז) ונראה, כי השימוש אנאכרוניסטי, שכן, שבועה
בנוסח זה ידועה רק מתקופת השושלת ה 22 ( 935 — 730 לפסה״ב).

א. מלמט, פרקים במדיניות החח של דוד ושלמה (בתוך: בימי בית
ראשון), תשנ״ב; י. קוטשר, (חי) פרעה (בחוד: ס׳ שמואל ייבין,

460 — 461 ), תש״ל ; , 76 — 71 ,■עוימממדיס מ י' ״ ?׳(£ , £ ,־ו:>ת 81 ז 03 . 1 ־ 1 . 4 .

, 1 קץ £8 01 וזז) £1 ,! 1401116 .? ; 1961 ) 1/1 / 0 *?׳(££ ,. 18 ; 1957 3

. 1964 , 63 — 32

נ. ש צ'.

פרעושים ( 3 ז 10 ס 3 מסו{ק $1 ), סדרת בע״ח חסרי-חוליות ממחלקת
החרקים (ע״ע). הפ ׳ הם פחוסי צדדים, חסרי כל סימן של
כנפיים ובעלי סקלרוטיזציה שלמה. הבוגרים הם טפילים המוצצים
דם מחוליתנים חמי דם. מרביתם טפילי יונקים ומיעוטם טפילי
עופות. גוף הפ׳ זעיר ואורך המינים המצויים הוא 1 — 3 מ״מ. המין
הגדול בארץ הוא 3 ! 3 ו 1 נ 601 ק 11 ז 13 ת 0 ק 0 ת 6 ז 5 , טפיל מכרסמים ממש¬
פחת הגרביליים; ארכו מגיע ל 5 מ״מ.

מבנה כללי של הגוף. גפי הפה של הבוגר הם עוקצים-
מוצצים, ושל הרימה הבלתי טפילית הם לועסים.
• צורתו הפחוסה של הם׳ מסייעת לו בתנועתו בין שערות הפונ¬
דקאי, וזיפים הפונים לאחור, או מסרקים העשויים זיפים אשונים,
מונעים את התחלקותו. מספר המסרקים ומיקומם הם אמצעי עזר
חשוב בהגדרה. זוג הרגלים האחוריות עשויות לקפיצה. פיסות
הרגליים מסתיימות בטפרים כפופים וחזקים. כושר הקפיצה של פ׳
האדם ( 113115 ־ 11-1 ^ 1 !?), פ׳ הכלב (*!תסס 1€5 > 11311 < 61 :> 0£€110 ) או פ ,
החתול ( 115 :>£ . 0 ) מגיע למרחק של כ 50 0 ״מ ולגובה של כ 30 ס״מ.
כושר קפיצה זה מתאים לגובה רגליהם של הפונדקאים. פרעושי
מכרסמים או סנוניות קופצים למרחק של כ 7 — 15 ס״מ ואילו פר¬
עוש , עטלפים זקוקים לגירוי חזק ביותר כדי שיקפצו 1 — 2 ס״מ.
כושר הקפיצה נבדק בם׳ החולדה הטרופי ונתברר כי אנרגיית
הקפיצה נאגרת ע״י דחיסת כרית רזילין ( 1651110 ) בבסיס הרגל.
הרזילין הוא חלבון בעל אלסטיות גבוהה. שחרור הדחיסה בבת אחת
גורמת לתאוצה גבוהה ביותר של הם׳ הקופץ, המגיעה' לכדי 1,350
מ׳ לשניד, 2 (תאוצה השווה בערך ל 1400 ). הם" הם בעלי גלגול
מלא. הביצים הלבנות הן גדולות יחסית (כ 0.5 מ״מ). נקבה מטילה
בהטלה כתריסר ביצים. לפני כל הטלה היא זקוקה לארוחת דם.
פ׳ האדם יכול להטיל כ 450 ביצים במשך חייו. משך הדגירה של
הביצה תלוי בטמפרטורה ונמשך בהתאם למין: 2 — 14 ימים. הרימה
בעלת זיפים ארוכים. היא בזונה מפירורי חומר אורגני, תפטירי
עובש ושאריות ארוחות דם של הבוגרים. יש 3 דרגות רימה, היכר
לות להמשך משבועיים בתנאים אופטימליים ועד ל 200 יום בתנאים
גרועים. הרימה הבוגרת טווה פקעת דקה ומתגלמת בתוכה.

בפרעושי היונקים הגדולים יכול הגולם להישאר במצב מנוחה
ימים רבים. רעידת קרקע של צעדי הפונדקאי מעוררת אותו לפעי¬
לות. זאת הסיבה להתקפה רבתי של פ" כאשר עוברים ליד מלונת
כלב עזובה, כפר נטוש וכר. אורך החיים הרגיל הוא כ 3 — 4 חדשים 1
בתנאי לחות וטמפרטורה מתאימים הוא יכול להיות גבוה יותר.

סכנתם הגדולה ביותר של ד,פ׳ היא בהעברת מחלות. המחלה
החשובה ביותר היא הדבר (ע״ע), המועברת באמצעותם ממכרסמים
נגועים אל האדם. פ" הם גם המעבירים של טיפוס בהרות אנדמית
הנגרמת ע״י חידק

111 005611 011611513 (וע״ע

טיפוס הבהרות, ענד
655/6 ). פרעושי הכלב
והחתול משמשים גם
פונדקאי־מעבר לשרשור
הגדול (•• 03 דת 1111 .>נ 1 ץק 01
1111111111 ) של הכלב. ד,פ׳
נדבק כאשר רימתו בו¬
לעת את ביצי השרשור.

בא״י כ 40 מינים. על
ציפרי בר נמצא מין אחד

בלבד: 11115 ץו 1 רן 310 !ס

£110811136 — טפיל של
הבארות, ואילו מין שני,

- 8311103 11383 (} 100 )[ 011 .£

מחזור־חיים של פרעושים; 1 . פרעוש האדם
הטרופי ( 15 ק 1160 ס ג 11 ׳ 53 ק 6110 צ) 2 ■ ביצה;

( 111112115 *:)!בויז) בוגר; 2 ,— 4 . פרעוש החולדה
3 . ריטה בוגרת; 4 . גולם ובצדו עור הנשל

411

•רעושים — •דיור

412

^ ידוע כטפיל של תרנגולות. שאר המינים הם טפילי יונקים,
בפרט של מכרסמים. מידת הספציפיות נקבעת בעיקרה ע״י התנאים
האקולוגיים השוררים בקני הפונדקאים בהם מתפתחות הרימות.
פ׳ האדם, למשל, מצוי בארץ בעיקר על יונקים גדולים: גירית,
תן, צבוע ודרבן. יש להניח כי מיו זה מלווה את האדם מתקופת
המערות, תקופה בה עבר מן היונקים הגדולים אל האדם. ספציפיות
גבוהה מאוד מצויה ב 15 ״״)?^ הטפיל על 2 מיני קוצן

( 5 ץתז 0 :>^! מכרסם). הקוצן המצוי נסח במרבית חלקי הארץ ואילו
תפוצת הם׳ מוגבלת לקוצנים השוכנים באזורים השחונים והחמים.
בדרך זאת משמשת תפוצת הם" אינדיקציה לתנאים מיקרואקלימיים.
וע״ע אפידמיולוגיה! זהום.

11 ( 1 / 0 110£111 > 11 >€ />? 21 ) 71117 ((/ 471 ! , [> 1 ונ{ם 11$ ) 0 א . 1 ^ 15 ז 1 ^<ן 110 .• 0.11.1

, £115 ? .? ; 1953 ,(ג' 10 קג 11011 נ[ 51 ) 01 ) 1 ? /ס 11011071 ( 00 01/111/11111 )}
17111011 }ס 111111071 ( 1417111 1111 ■ 107 }/סס} 171 11 >!} 4 ,זזגת 51 .ן ; 1958 , ¥10/11
, 1171111111 ) 11110 , 3 ) 005 . 84 - ז 10 > 0 זנל 1 . 0 ;* 1965 , 1071117111 ) 1771 411111111 ! / 0

. 1967

מ. קום.

פ רעיי ם משפחת צמחים דו־פסיגיים, מפורדי

עלי־הכותרת מסדרת הפרעניים ( 011111613165 ), הכוללת
כ 8 סוגים וב 350 מינים של שיחים או עצים, ולעתים נדירות יותר —
עשבים. הם" גדלים באזורים טרופיים וסובטרופיים (מלבד הסוג
פרע [ומס^ז^קץ^] הגדל גם באזורים ממוזגים). עלי הם" הם ללא
עלי לוואי פשוטים, נגדיים או ערוכים בדודים• עלי הס" נושאים בלו¬
טות שקופות או כהות. בשיפה, ולפעמים גם בקליפה ובליבה, של ציר
הצמח מופיעים ביבי הפרשה. הפרחים בודדים או בתפרחת, אנדרד
גיניים, נכונים, בעלי גביע וכותרת של 4 — 5 עלים, ולעתים יש
קשקש צופני בבסיסם! האבקנים מרובים לרוב ומאוחים בזיריהם
ל 2 — 5 קבוצות. השחלה עילית, בעלת 3 — 5 עלי שחלה! לרוב
השליות זוויתיות בתוך 3 — 5 מגורות או שהן מצויות על מחיצות
בלתי שלמות! עמודי העלי לרוב חפשיים, ולעתים מאוחים. הפרי
הלקט, ענבה או בית גלעין! הזרעים חסרי אנדוספרם. משפחת הם"
נחשבת ע״י חוקרים רבים כבת משפחה של משפחת שךפיים (-!"!!ס
36 *>£), הכוללת כ 50 סוגים וב 900 מינים. בארץ מצויים 7 מינים
מהסוג פרע. כמה ממיניו רעילים.

. 1966 ,/ , 0 ז ¥10 ,?׳ 201131 . 1 א

פרפור ( 6 :> 11 ש 1 נזנ 11 גת), תנועת זורמים שבה המהירות משתנה
ממקום למקום בצורה לא סדירה. הפ ׳ הובחן לראשונה
( 1883 ) ע״י א. רנולדז, שהזרים נוזלים בצינורות זכוכית דקים
והכנים חומר צבע למרכז מצינור. במהירות זרימה נמוכה נשאר
הצבע במרכז הצינור ולא התפשט בתוך הנוזל כולו; אולם בזרימה
מהירה התרסק עמוד הצבע ובמהיתת רבד, התפשט בכל הנוזל.
רנולדז קרא לזרימה מהסוג הראשון זרימה למינרית (שכבתית)
ולסוג השני טורבולנסית. כן הראה שהמעבר מזרימה למינרית לטור-
בולנטית נקבע לפי ערכו של ״מספר רנולדז״ ^ = ־ . 8 כאשר 1 !

היא מהירות הנוזל, ע — הצמיגות (ע״ע) הקינמטית שלו, ו! —
רדיוס הצינור. וע״ע הידרודינמיקה, עמ׳ 86/8 ! הידרוליקה, עמ׳
117/9 .

בזרימה שכבתית מתפשטות תכונות הזורם (טמפרטורה, חלקי¬
קים זרים וכר) בעיקר בכיוון הזרימה, כי בכיוון הניצב לזרימה

נובעת השתוות הת-

.ט

ציור 1 : רישום אפייני של מהירות הרוח נגונה
שלכ 13 ם' מעל רמות, בטשד יממה נמזנ-אויר בהיר

כונות מהתנועה ה¬
מקרית של פרודות
הזורם בלבד. בזרימת
ם׳ נפרדות מערבלות
זורם מהזרימה העי¬
קרית ונעות בתוכו

לכיוונים מקריים, כך
שחלקי זורם שונים
מתערבבים זה בזה.
גם חתך הזרימה שו¬
בה בשני המקרים
(ע״ע הידרודינמיקה,
ציור 2 ). כל הבדל
מקומי בתכונות הזו¬
רם נוטה אפוא להש¬
תוות במהירות רבה
בזרימת ם׳. זרימת ם׳
יוצרת "חיכוך" רב
יותר מזרימה שכב¬
תית ומתלווה לה
הפיכה מתמדת של
אנרגיה קינטית לחום.

יהיו 11 ,/י ,׳*\ רכי¬
בי המהירות בכיוונים
%, ץ, . 7 בהתאמה.
תנועת ם׳ מאופיינת
במהירות הממוצעת
של הזרימה שרכי-
ביה 0 , ק, ׳*■ לרוב
אינם תלויים בזמן!
והסטיות הרגעיות
ממהירות זאת,

גיור 2 : פיווו המזהמים מארובה נטפלי טטפרטורר.
שונים. הרוח הטטוצעת נושבת משמאל לימיו. היוו
הטדיסם טתאר מפל טמפרטורה של חו> 10 0 0/1 .
תנאים טובים לםי!ור פיימים כאשר יש אינוורסיה
סטוך לקרקן (טתתת לארובה הפולטת) וירידה
מהירה של הטמפרטורה מעל הארובה (טצב די).
כשספל הטטפוסורה חלש על יד הקרפע ויש אינ*
זורסיד, ברום <םצב טיפוסי לחרשי הפיץ בישראל),
נלכדים הטוהטים בי 1 נסים האינוורסיה לפרהע
(טצב ו')

׳!! ׳צ, '״ו. '״ו + ״% = ׳% ,'׳\ + 0 = ^,׳! 1 + ! 1 = !!. הממוצעים

של ׳ 11 , /י, ׳״! מתאפסים, בגלל מקריות התנועה, והגדלים המאפיי¬
נים את הפ ׳ הם ממוצעי הסטיות הריבועיות (ע״ע סטטיסטיקה).
בדומה לזרימה שכבתית, מוגדר גם מקדם צמיגות קיבמטית פרפורית

ע ? = . 8 , כאשר ? הוא המהירות הממוצעת וע נקרא אורך
הערבול, והוא המרחק הממוצע שנעה מערבולת עד להיעלמותה
בגלל ערבוב הזורם.

פ , באטמוספירה (ע״ע). תנועת האודר סמוך לפני כדה״א
תמיד טורבולנטית. כשמורדים את מהירות הרוח (ע״ע) קרוב לקרקע
במד־רוח מהיר־תגובה, מבחינים בשינויים רגעיים גדולים בכיוון
הרוח ובמהירותה (ציור 1 ). במכשיר בעל זמן תגובה ארוך נמדדת
המהירות הממוצעת עפ״נ פרק זמן, שתלוי בזמן התגובה.

כדי לקבוע אח הגורמים שבהם תלדה מידת הס׳ באטמוספירה
מגדירים מערכת צירים כך שציר x מתלכד עם כיוון הרוח הממו¬

צעת׳ שאז נ>=׳*=/י!¥=ט קצב שינד האנרגיה הקינטית הממוצעת
של הס׳ (ליחידת מסה של אוויר) תלד בשטף החום המוחשי האנכי
מהקרקע ( 11 )! בקצב הפיכת האנרגיה הקינטית של הם׳ לחום ובמפל
המהירות הממוצעת (במישור האופק) עם הגובה. קיימות נוסחות
אמפיריות שונות המתארות מפל זה, שמתאימות לתנאים מטאו¬
רולוגיים שונים.

11 תורם להגדלת הם׳ כששטף החום הוא מהקרקע אל האודר,

כפי שקיים בד״ב בשעות היום, כשהקרקע בולעת את קרינת השמש
ומתחממת, וההפך בלילה (ציור 1 ). גם המפל האנכי של הטמפר¬
טורה באודד משפיע על 9 . כמו-כן, ככל שמפל הטמפרטורה גדול
יותר, שטף החום גדול יותר וד,פ׳ חזק יותר. אולם אם הטמפרטורה
עולה עם הגובה (אינוורסיה) — הפ׳ קטן.

לפ׳ חשיבות רבה בפיזור מזהמים באוויר. ככל שהם׳ חזק יותר,
פיזור המזהמים יעיל יותר (ציור 2 ). פ׳ קיים גם בעננים (ע״ע),
בעיקר בענני סערות! אפילו במזג אוויר נאה, בגבהים של 5 — 10 ק״מ,
קיים ם׳(ט 0 תש 1 ג 1 < 1 ז 111 ז! 3 ! 0163 ) שגרם להתרסקות מטוסים. ח. שט.

413

יריטואום סוגילה — •ריפיפ 1 לוניח

414

פן־פטואום מובילה, ע״ע מכ 1 נה, עם׳ 423/4 , תרמוךינמיל!ה,

פרפינים ( 5 ם 3££1 ז 3 ק), או אלקנים ( 5 שמ 3 אל! 3 ), תרכובות אורגניות
אליפטיות רמיות המורכבות מאטומי פחמן ומימן בלבד.

אטומי הפחמן בם׳ קשורים ישירות זה בזה ויוצרים שרשרות ישרות
או מסועפות. הם׳ הם תרכובות יציבות מאוד, ומכאן שמם (ת! 3££ ז 3 ק
15 ״ 3££1 תזג״גק = "מגיב מעט", "מתקשר בקושי"). הם׳ הפשוטים
ביותר הם המתן * 09 (ע״ע}! אתן פרו׳פן

ובוטן ג 09 ג 0£1 2 0£1 ג 011 . הנוסחה הכללית של הם׳ היא ־״* 11 ־ 0 .
החל מן הבוטן מופיעים איזומריה (ע״ע). הם׳ הנמוכים (אלה המכי¬
לים עד לחמישה פחמנים) הם גזים בטמפרטורה רגילה! ם׳ המכילים
5 — 16 אטומי פחמן הם נוזלים, ואלה המכילים יותר פחמנים הם
מוצקים. כל הם׳ מחוסרי צבע, קלים ממים, בלתי מסיסים במים, אד
מסיסים בממיסים אורגניים מקובלים. הם׳ הנוזליים הם בעלי ריח
אפייני (ריח בנזין, ריח נפט).

ם׳ גזיים, ובמיוחד מתן, מופיעים ב״גז טבעי" ומשמשים כדלק
גזי וגם כחומר מוצא חשוב ביותר לחעשיה הכימית-אורגנית. הם ,
הגוזלים והמוצקים מופיעים בעיקר בנפט (ע״ע), ממנו הם מתקבלים
ע״י זיקוק. הס׳ השונים משמשים, בהתאם לנקודת־ רתיחתם, לצרכי
חימום, הנעת מנועים, שמני סיכה, כבסים למשחות, לתחליף דונג
ולמטרות רבות ומגוונות בתעשיה הכימית.

בתנאים רגילים מראים ד,פ׳ פעילות כימית מעטה ביותר, אך
בתנאים מיוחדים נכנסים הם׳ לתגובות כימיות רבות, מהן בעלות
חשיבות תעשייתית, שבהן מתקבלות תרכובות הלוגניות. תרכובות
ניטרו ותרכובות בלתי־רוויות (אולסינים ואצטילנים).

הפרפין המסחרי הוא חומר מוצק, רך, חסר צבע, טעם וריח,
אחת מתוצרות הזיקוק של נפט פרפיני. הוא משמש חומר מוצא
בתעשיית נרות, תרופות ותמרוקים וכחומר מבודד במכשירים חש¬
מליים כבדים. משתמשים בו גם להכנת נייר בלתי חדיר למים.
הוא מורכב מם׳ בעלי שרשרת ישרה הכוללת 30-20 פחמנים. וע״ע
אוקטן! איזומריה! בנזין; וזלין: פחמימנים.

, 398 — 357 ,׳ 1 ,ו^ו< 1 ו 0 <} 1 <זס 0 ח 0 < 1 -ו 03 / 0 ץיז^ומיס^ס ,(. 03 ) 13 ) 110 . 11 .£

* 1964

ש. 00 .

פרפידן (" 3 ״ 18 קז 6 ?), בירת דפארטמן הפירנאים המזרחיים
שבדרום-מזרח צרפת, 113,400 תוש׳ (אומדן, 1971 ).

ם׳ שוכנת במרכז מישור תסיון ( 110115511100 ) הפורה, על הגדה
הדרומית של נהר טט ( 131 ), הנשפך למפרץ ליון (הימה״ת)
במרחק 13 ק״ם מזרחה מהעיר. לאורך עמק הנהר נמשכת דרך
החוצה את הפירנאים דרומה לספרד. 2 נתיבי תחבורה נוספים
יוצאים מם׳ דרומה ובאחד מהם, הסמוך בקטעים לחוף הים, עוברת
מס״ב. ם׳ משמשת מרכז מסחרי ותעשייתי ליינות, פירות וירקות
הגדלים במישור רוסיון. התיירות היא ענף כלכלי חשוב. האתרים
ההיסטוריים העיקריים הם מהמאות ה 14 — 15 : המצודה ( 035111131 ),
שהגנה על השער הראשי בחומות העיר, ומשמשת כמוזיאץ! בית
הטריבונל הימי, כנסיית סן ז׳אן וארמון מלכי מיורקה שהוקף (במאות
17 — 18 ) בחומות־מגן. האוכלוסיה בחלקה דוברת קאטאלאנית.

היסטוריה. ם׳ נוסדה במאה ה 10 ליד העיר הרומית 1153100 ) 1 ,
שנהרסה ב 828 . אח״כ היתה בירת נסיכי רוסיון; ב 1172 עברה לידי
שליטי ארגון (ע״ע! וע״ע ספרד, עט׳ 344/7 )! בשנים 1276 — 1343
היתה בירת מיורקה (ע״ע מיודקה, ממלכת-). פדרו ־׳\ 1 החזירה
שוב לארגון ( 1344 ) והקים בה אוניברסיטה שהתקיימה עד המהפכה
הצרפתית. במאה ה 15 התעשרה פ׳ בזכות סחר־בדים והסחר הימי
בימה״ת. העיר היתה בידי צרפת 1463 — 1473 ו 1475 — 1493 ואז חזרה
לארגון. ב 1659 סופחה לצרפת, בחוזה הפירנאים.

•ממסלס 2 * 1 ,)£/יג 1 ג 1 ! 0 ; 1897 66 * 1/111 2 ) 1 * 4 *ץ* 10 **# , 131 ) ¥1 .?

. 1959 * 4

יהודים בס׳ נזכרים ב 1185 כבעלי קרקעות. באמצע המאה
ה 13 העניק חימה 1 (ע״ע) ליהודי ם׳ קרקע להתיישבות ופריווי־
לגיות שונות (ע״ע ספרד, עט׳ 386 ), וביניהן את הזכות לגבות
הוצאות ממלשין אם לא ייאמנו דבריו. ב 1275 שהה בם׳ ר׳ טודרום
בן יוסף הלוי אבולעפיה (ע״ע). מחכמי הקהילה אז: ר׳ מנחם
המאירי — מגדולי חכמי פרובאנס, ור׳ אברהם בדרשי(ע׳ ערכיהם).
היהודים עסקו במסחר (גם ימי), בריבית ובמלאכות. בראש הקהילה
עמדו כ 25 איש, שנבחרו לכל חייהם׳ ולהם סמכויות חקיקה וכפיה.
עם קום ממלכת מיורקה, החלו רדיפות, כספיות וחברתיות, במגמה
לבודד את היהודים. בגזירת הרועים ( 1320 ) גשרף התלמוד
בעיר.

בראשית המאה ה 14 פרחה הפילוסופיה היהודית בם׳ — ובעקבו¬
תיה באה מחלוקת (ע״ע אבא מרי בן משה בן יוסף! משה בן
מימון, עט׳ 559 ). פדרו 7 \ 1 העביר, ב 1347 , לרופאו היהודי את
תפקיד נאמן הקהילה, להבטחת הנהלת המסים, ואז הוקל מצבם.
בימי הדבר (ע״ע! 1348/9 ) הוכרחו כמה נכבדים להמיר דתם.
ביוני 1370 פרצו פרעות ביהודי ם׳.

בשנים 1360 — 1370 נודעה העיר כמרכז לאסטרונומים, וב 1361
תורגמו בה הטבלאות של יעקב בן דוד יום טוב לקאטאלאנית.
בין רבני התקופה נודע ר׳ שמואל קרקושה. ב 1383 הטיל פדרו
על קהילת ם׳ — יחד עם ברצלונה וגירונה — את תרגום משגה
תורה לרמב״ם לקאטאלאנית.

בראשית המאה ה 14 ישבו בם׳ 200 — 250 משפחות יהודיות,
והיא היתה הגדולה בקהילות פרובאנס! רוב חבריה היו עניים.
ב 1412 נתבעה הקהילה לשלוח שני נציגים לוויכוח בטורטוסה
(ע״ע). האינקוויזיציה האפיסיורית פעלה בם׳ מסוף המאה ה 14 ,
וב 1485 פעלה האינקוויזיציה הלאומית. כיבוש ם׳ ע״י צרפת ב 1463
היה מכה קשה ליהודי ם׳. ב 1493 גורשו היהודים מן העיד.
שרידי הקהילה, 39 משפחות, עברו לקושטא. בראשית המאה ה 20
ישבו בם׳ כמה משפחות יהודיות. לאחרונה נתחדשה הקהילה עם
בואם של יהודים מאפריקה הצפונית.

י, בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ספתח בערכו), חשט״ו 1

. 711 % 1959 * 1/1 מ"! מו * 1 ( 7 ,׳<!>תז£ . ז \\ . 11

ם.*־ח. ב.

פךפסיכולודה (יור 004 * - מעבד! ן־ו^י — נפש! ? 0 ז 6 ג —
תורה)! חקירת כשרים ותהליכים, בבני אדם ובבע״ח, שעד
כה לא ניתן להסבירם באמצעות כללים פסיכולוגיים, פיסיולוגיים
ופיסיקליים ממרים, ושלא נמצאה הוכחה חותכת לקיומם. תהליכים
אלה מתגלים בצורות שונות. המוכרות שבהן הן:טלפאתיה —
העברת מידע בין בני־אדם (או בע״ח) ללא השתתפות האיברים
הממרים של החושים!ראיית נסתרות (סנוס&ץסע■!!^)! רא¬
יית העתיד ופסיכוקינזיס (או טלקינזיס) — השפעה
פיסיקלית על עצמים ללא שימוש באמצעים או בכוחות פיסיקליים
מוכרים. ג׳. ב. ריין כלל את הטלפאתיה, ואת ראיית הנסתרות ואת
ראיית העתיד במונח ״תסיסה חוץ־חושית״ ( 8017 מ 53 ב״צ 3 = ? £5
תס; 1 ק 3 :״ 03 ). כן נוהגים לציין באות היוונית ״פסי״ (׳!>) את מכלול
תופעות הם׳. חקירת הס׳ נעשית בכלים שאולים מתחומי הפסיכו¬
לוגיה, הפיסיולוגיה והפיסיקה.

היסטוריה. מאז ומתמיד האמין האדם בקיומם של אנשים
בעלי כישורים מיוחדים, שבכוחם לקרוא מחשבות, לדעת על
אירועים המתרחשים במרחק רב, להגיע עצמים בלי לגעת בהם,
להתרומם מן האדמה (לוויטציה), לשוחח עם רוחות ולקבל מהם
מידע מן העולם שמעבר לחושים באופן ישיר או בנקישות שולחן
וכר (ע״ע ספיריטיזם). כשרים אלה הוסברו כפעילות כוחות עליונים,
כגון שדים ורוחות, או בפעילותם של קוסמים או מכשפות.

לאחר תקופת הרנסאנס ניסו פילוסופים ורופאים (כגון סודנבורג,

415 י

פרספיכולוגיה

416

פיכטה, שלעג) לברר באיזו מידה מתבססים דיווחים על תופעות
כאלה על עובדות, וכשהשתכבעו באמינותם, השתדלו ליישר את
ההדורים בין תופעות אלה ובין תמונת עולמם (הנתפסת בחושים).
שופנהאואר(ע״ע),למשל, טען, שמי שכופר בתופעות כקריאת מחשבות
או ראיית אירועים מרוחקים אינו ספקן אלא בור. ב 1882 נוסדה
באנגליה ע״י קבוצה של פיסיקאים, פיסיולוגים, רופאים, פילוסופים
ומדינאים ״אגודה למחקר פסיכי״( 011 ־ 31 ^^ 311 ש 1 ו 1 ש ע 5 ? ז £0 ע: ש 50£1 ),
שמטרתה היתד, לבדוק באופן מדעי ובהתאם לכללי מדעי הטבע את
הדיווחים השכיחים על אישים בעלי כשרים יוצאי דופן או על־טבעיים
(מדיום). במשך כ 90 שנות קיומה השתייכו לאגודה הרבה מדענים
והוגי־דעות חשובים באירופה ובאה״ב. במסגרת האגודה נחקרו
תופעות מסתוריות שונות, בכללן גם דיווחים על הופעות שדים
ורוחות וכן דברי אישים שטענו כי לפני חייהם הנוכחיים חיו בזמן
אחר ובארץ אחרת וכהוכחה אף דיברו בשפות עתיקות בהיותם
במצב חרגון (טראנס) — מצב של תודעה מצומצמת מן הרגיל —
וכר, תכופות התברר בעקבות החקירה כי הדיווחים מקורם בטעות
או בהונאה < אולם לפרקים לא ניתן לגלות כל הסבר התואם את חוקי
הטבע המוכרים, והיה הכרח להניח כהשערה שהתופעה היא תוצאת
פעילותם של כוחות לא־מוהרים.

מחוץ לבריטניה עסקו יחידים וקבוצות בבדיקת תופעות פאראפסי-
כולוגיות, לעתים אף במסגרת אוניברסיטאית. בדיקות אלה התמקדו
כמעט רק בחקירת השגי מדיום כלשהו והן הופסקו משהתגלה שה¬
מדיום הוא רמאי או כשהמדיום טען שהכוחות העל-טבעיים שלו פסקו
לפעול. עם ייסוד המעבדה הפאראפסיכולוגית באוניברסיטת דיוק
( 01115.6 ), בצפון־קרולינה שבאה״ב ( 1935 ), בהנהלת ג׳. ב. ריין, נעשו
תופעות הם׳ נושא למחקרי מעבדה שיטתיים, שנערכו בתנאים מבו¬
קרים ותוד שימוש בשיטות סטאסיסטיות.

בתחילה השתמש דיין בעיקר בסדרה של 25 קלפים שעל כל אחד
מהם מצוירת צורה גאומטרית (עיגול, ריבוע, כוכב, סימן וכד׳).
ניחוש הקלף הנמצא בידי הנסיין אפשר בדיקת טלפאתיה ן ראיית
העתיד נבדקה ע״י ניחוש מראש איזה קלף ייבחר; וראיית הנס¬
תרות — ע״י בדיקת זהות הקלף ההפוך. המחקר בפסיבוקינזיס
התנהל בעזרת קוביות שהטיל הנסיין או מכונה מיוחדת לכך. כיום
מתבצעים ניסויים אלה בעזרת מחשב, ללא התערבות נסיין בשעת
הניסוי. היתרון העיקרי שבניסוי כזה הוא בכך, שהוא מאפשר חזרות
רבות וסיכום סטאטיסטי מדויק של התוצאות. בניסויים רבים הראו
התוצאות סטיות מן ההסתברות המחושבת עד כדי 1:1,000,000 בלבד
או אף פחות מכך. בשנים האחרונות נחקרים במעבדת ריין בעיקר
הכשרים הפאראפסיכולוגיים של בע״ח.

בעקבות ניסויי המעבדה של ריין באה״ב ושל תאולס (״. 71101116 )
באנגליה החלו חוקרים רבים, בעיקר פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להת¬
מסר למחקר ניסויי של תופעות ר,פ׳. אולמן וקריפנר (ר׳ ביבל׳)
חקרו השפעה טלפאתית על חלומות אנשים ישנים. ארנוואלד חקר
את שכיחות התופעות הפאראפסיכולוגיות במסגרת הטיפול הפסיכו¬
אנליטי. סטנפורד ואחרים הוכיחו בעזרת רישום גלי מוח, שקליטת
מידע פאראפסיכולוגי נוטה להיות טובה יותר ברמת הכרה רפויה
ומונמכת. ואסילייב (ר׳ ביבל׳) מאוניברסיטת לנינגרד חקר תופעות
טלפאתיות, כשהקולט מבודד מקרינה אלקטרומגנטית ע״י תא פארא-
דיי. שמידלר (ר׳ ביבל׳) מצאה בניסוייה שאנשים בעלי גישה חיובית
לפ׳ מגיעים בבדיקות טלפאתיות לתוצאות טובות יותר מאשר אנשים
השוללים אותה. קרייטלר וקרייטלר (ר׳ ביבל׳) מאוניברסיטת ת״א
מצאו, שקיימת השפעה טלפאתית במסגרת ניסויים פסיכולוגיים רגי¬
לים. אף במקרה שגם "משדר" המידע וגם הקולט אותו לא ידעו שהם
משתתפים בניסויי פ/ כתוצאה מהתפתחות המחקר בפ , התחילו אוני¬
ברסיטאות רבות לכלול הרצאות על פ׳ במסגרת תכנית הלימודים
הסדירה שלהן. ב 1969 הוכרה האגודה האמריקנית לפ ׳ כחברה נספחת

בחברה האמריקנית לקידום המדע ( 1116 ז £0 תגשנזש״ח.^

5016006 0£ 1 ת 16 ז 6€1 חב׳\ 1 ש\/).

ה 0 ב ר י ם ר צ י ו נ ל י י ם. עד היש טרם פותחה תאוריה מקיפה,
המסוגלת להסביר כיצד מתרחשות תופעות פאראפסיכולוגיוה, להציע
כללים המשותפים לתופעות אלה ולהתיר את הסתירה הקיימת, לפחות
לכאורה, בין תופעות אלה לבין החוקים המוכרים של מדעי הטבע.
לכן מטילים מדענים רבים ספק במהימנות המחקרים הפאראפסיכולו-
גיים ומנסים לתרץ את ספקותיהם בנימוקים שונים:

( 1 ) הונאה והונאה עצמית. טענה זו מתבססת על כך,
שרבים מבין המתווכים ("מדיום") המפורסמים נתגלו ברמאים. כן
ייתכן, כי נבדקים ירמו במסגרת מחקרי מעבדה, שאינם מבוקרים
די הצורך, או שהנסיינים ייכשלו בהונאה עצמית, משום אמונתם
ב״תופעות על טבעיות". הואיל ותופעות רבות יכולים קוסמים מקצו¬
עיים לביים כחלק מהצגה, כמעט אי-אפשר לערוך ניסוי בתנאי
מעבדה מבוקרים בקרה אובייקטיווית שלמה.

( 2 ) כשלון הניסויים החוזרים. הסבר זה מתמקד
בעובדה, כי ניסויים פאראפסיכולוגיים רבים לא הביאו אותן תוצאות
חיוביות שהושגו בניסויים קדדמים, ותופעה זו עוררה ספקות במהימ¬
נותם המדעית של ניסויים אלד- על כך משיבים המחייבים, שבניסו-
ייםרבים נבדקו אנשים בעלי כשרים פאראפסיכולוגיים מיוחדים, ועצ¬
מת כשרים אלה נוטה, כנראה, לרדת ככל שסדרת הניסויים מתמשכת.

( 3 ) סטאטיסטיקהמוטעית. הנימוקים המשכנעים המו¬
כיחים את אמינותה של ר>פ' מתבססים על התוצאות הסוטות מרמת
ההסתברות האובייקטיווית. מכאן, שהנטיה להעדיף או לדחות ספרה
או צורה מסדמת עשויה לגרום, בסדרות ניסויים ממושכות, סטיות
מן הצפוי על סמך ההסתברות האובייקטיווית בלי שתהיה הצדקה
כלשהי להנחת פעולה של כוחות פאדאפסיכולוגיים.

בהסברים אלה מרבים לבקר תוצאות ניסויי פ׳ רבים. לעומת זאת
טוענים המחייבים, שאין להעלות אף אחת מן ההשערות הבירןרתיות
הנ״ל נגד הניסויים שנערכו בשנים האחרונות בעזרת מכשירים
אוטומטיים, או בתנאי מעבדה מבוקרים בחומרה מירבית,

נסיונות הסבר אחרים. תאוריות דתיות, פילוסופיות
ומיסטיות רבות מנסות להסביר תופעות פאראפסיכולוגיות, אולם הן
אינן שייכות למסגרת מדעית. בתחום המדע נוסחו תאוריות אחדות
להסבר תופעות אלו. לדעת פרויד (ע״ע) היוותה הטלפאתיה אמצעי
תקשורת אצל בע״ח פרימיטיוויים וחרקים, אך נחלשה והורחקה
בהדרגה עם התפתחות איברי החושים. יונג ופאולי (ע׳ ערכיהם)
סוברים, שמלבד התהליכים הסיבתיים מתקיימים גם תהליכים שאינם
סיבתיים, כגון, בו־זמניות (סינכרוניזציה) בין אירועים או תופעות
זהים ברמות או בתחומי קיום שונים. הפיסיולוג אקלס (ע״ע, כדך
מילואים) תומך בהשערת ריין, שהחלטות נפשיות מפעילות ומכוונות
תהליכים במוח באמצעות פסיכוקינזים. קריימלר וקרייטלר טוענים,
ש״פסי״ יוצר קשרים בין אלמנטים שיש ביניהם קרבה במשמעות;
מכאן ש״פסי" ממלא תפקיד חשוב בהיזכרות ובחשיבה יצירתית, בעוד
שהתופעות הפאראפסיכולוגיות הן רק מוצר לוואי שלו. קסטלר
מעלה השערות פיסיקליות כגון תקשורת והשפעה למרחקים באמצ¬
עות זרם ניוטרינלאיס החודר מבעד לכל עצם וחומר. אולם בסופו
של דבר אין אף אחת מן ההשערות הנ״ל מבוססת במידה מספקת
על הוכחות מדעיות של ממש.

ח, כרבם, פ׳, 3 1970 ; א. קסטלר, האומנם צירוף סקרים י, תשל״ה!
,זזג־ז? . 0 .[י 811100 . 8 ; 1947 , 41714 \ ?*{ 1 / 0 1€ !ד ,€ח 8111 . 6 1

,) 35511101 ^ .- 1 .- 1 ; 1957 , 4 ( 7 ( 4 <! ? 111 {ס ?) 71 ?(€$ ??( 1 ( 07 ?¥ ,ץ$ס 101 (€ץ!<} 1 )- 8 >ץ
£ :.*/ 101 ( 1 ? 1771 ??$^ , 830 . 8 .. 8 ; 1963 ,? 1 ( 415147 * 51107 ?§£! $1 ^ 1

**// 7111 1 ?ו? 5 4 : £5 ¥ , £130501 . 4 < .£ . 0 ; 1966 , 011 ( 11 > 1 ? #7 ?? 1 * 7 ! 4 הס ט 1 ?(< 1
.? / 0 ? 11 ף 0741 10 [ 7111 ? $€1 י ב £1 ב 31 < 1 וס 11 ת 0 . 0 ,[ ; 1966

,(. 1 ) 0 ) *נש 11 * 6 חז 11 נ> 8 . 0 ; 1966 ,( 11 ,ץ;ם 13 ג 01 ץ 5 קסזט 1€ < 0£ .זטס[ . 0 מזת 1 )

,־ 7 ??סס 11714 ^ 1 ,. 811100 .£ .£ ; 1969 , (ז 10 ]< 1 ?€??¥ ץז 130 ז? 0$ ' ¥%11

86 ! 0£ .זטס!) / 14 ? 1 י 1 ?.¥ 4 > 01 15771 ) 07411 , 830500 . 0 ; 1970

; 1971 ,( 308 — 289 , 11 :>־ 031 מ 8 081031 ^ 1 £01 . 500 י ז 0 מו\נ

1

417

פרפסיכולוגיה — פרפרים

418

9. 1< 1 [ 5$ !}?ן!!/ 1 < 0 ו 1 ק))- 50 ץז 0 ! 1 ז) 01 ז}^ 1 ) 00 ,־ 61 [ £11 ז£ . 5 - ז* 5111 ז ■
(11010^1(011 £x{!?1 וז x^/1^1? (] ,. 1 ) 1 ; 1972 ,( 15 — 1 ,ד\) 00 י ,.? }ס .־!טס

1 ף\^ 0 י, , . 1 ) 1111 ) 1 ( 110 ק)) 0 ? 1111 ( 111 ( 511111 111 ( 4 1 ( 10 )()) 0 ז)? (■( 110110 >זזזג£ ,
163—188), 1973; 81. 1111 1 ( 111 )<! ,ת 13 [;}ס 3 ז\ - מתנןק 1 ז.^ . 8 - ת 13 ח
71973 , ( 40/1 ק 0 !) ־ .

כד,״ע העיקריים בתחום הם:

( 111 ץ 1 ) 5011 1 ( 1 ) 10111 ( 7 !/ ) 1/1 /ס 1 ^ 1 ( 0011 ) 5000 ; 1937 / 0 111 (((!!ס!

0/110111 ( 51 ־?פ/ /( 1 ) 1 ) 511 ) 1/1 / 1 > 1 ^ 1 ( 111 ) 50000 ;- 1907 ,(/. 1 ( 0 ) 1 ) 5 01 0/1 10 ( 51

5(1(01x11 (1.03(100), 1882 —.

ה. קר.־ ש. קר.

פרפרים ( 2 ז€;!ק 30 > 1 ק^ 1 , מיוד 7.61115 — קשקש), ע 6 ק 1£ !< = כנף).

קבוצת בע״ח חסרי־חוליות מסדרת הפרפראים שבמחלקת
החרקים (ע״ע), הכוללת את העשים (ע״ע), פרפרי־יום ופרפרי-
לילה. עמה נמנים למעלה מ 100,000 מינים, והיא השניה בגדלה
אחרי החפושיות (ע״ע). הם" הם העשירים בצבעים מכל החרקים.
הם מגלים רב־גוניות בגודל גופם ובקצב התפתחותם. במינים הקטנים
מגיעה מוטת הכנפיים השטוחות ל 4 מ״מ, ובגדולים עד ל 30 ס״מ.

הם" נמנים עם החרקים שהתפתחותם היא דרך גלגול (ע״ע)
מלא: זחל, גולם, חנוט ובוגר (ר׳ להלן). במינים מסוימים נשלם
מחזור החיים ב 3 שבועות, ואילו במינים אחרים הוא עשד להמשך
1 — 2 ואף 3 שנים.

ד.פ" נפוצים בכל העולם פרט לאנטארקטיקה. הם חרקים יבש¬
תיים. הפ " ניזונים מצוף או מאבקת פרחים. הזחלים ניזונים עפ״ר
מחלקי צמחים ובכך הם מזיקים (ר׳ להלן).

סימנים משותפים לכל הם". הכנפיים והגוף מכוסים
קשקשים כיטיניים שהם גלגול של שערות (ע״ע), מסודרים זה ע״ג
זה כרעפים. כל קשקש הוא לוחית שבבסיסה ניצב השקוע בתוך
גממית. הסתכלות מיקרוסקופית מגלה, שלקשקשים מבנה משוכלל
של צלעות ובליטות שתפקידן רב בשבירת קרני־האור. קשקשים
מסוימים מצוידים בשלפוחיות־ריח למשיכה מינית.

מבנה הגוף. בראש זוג עיני תשבץ ועינית בודדת מכל
צד; לפעמים מצדה גם עינית במצח; זוג מחושים ארוכים: חוטיים,
מסרקיים, נוצתיים או דמויי־אלה (בפרפרי־יום)! 3 זוגות גפי־פה
מוצצות (ע״ע חרקים, עמ ׳ 82/3 , ושם ציור) — הלסתות האמ¬
צעיות התפתחו לאוניות ארוכות כשני מרזבים, היוצרים בהתחברם
חדק למציצה; במנוחה מגולל החדק כקפיץ, ובפעולה הוא מתיישר.
ארכו במינים מסוימים (רפרפים) כ 15 0 ״מ. בחניני-החדק קצרים או
מנוונים. הלסתות העליונות לרוב מנוונות, ומפותחות רק בידודים.
לשפה התחתונה צורת לשית משולשת, ולה זוג בחנינים בעלי 3
פרקים כל אחד. לחזה 3 טבעות: הקדמית והאחורית קטנות ש-
אמצעית גדולה• לצדיה קשקשים דמויי־רעפים ( 1136 ^ 168 ) המכסים
על בסים הכנפיים. לכל הם" הבוגרים, פרט למינים מסוימים של עשים,
2 זוגות כנפיים קרומיות, המכוסות בקשקשי-כיטין ונתמכות ע״י
עורקים (טראכאות). בתעופה הקדמיות והאחוריות מחוברות
בדרכים שונות: ע״י הצמדת הכנפיים; ע״י בליטה דמוית-אצבע
— בעשים ירשים) < ע״י שערות זיפיות (מ 111111 ת€־!£)

ציור 1 . קשקשי־כנפייס של לבניו הכרוב ; 1 . ?טע מהננף העוטה ק׳טקשים ?צרים
לבנים ושחורים ו?שקשים ארוכים ; 2 . ?ש?ש יחיד ז|ם שלפוחית שם: ריחני
בבסיסו; 3 . קשקש יחיד; א. ניצב תקוע בגסטית שבסדום הכנה: 4 . מבנה
קשקש : א. צלעות אורר; ב. עטודוו ; נ, לוחית תחתונה ; ד, נקב
(ברשות י איזנשטח!

ציור 2 . ביצי־פרפרים: לטעלה (סיטיז לשפאל) ; טוואייהארכוניח; נססית■
היערה : לטטר : לבניו הכרוב־הנרול ; ממשפחת הכחלילים (צילם: י. איונשטיז*

המצויות בכנפיים האחוריות ונאחזות בשערות ( 1 מ 011111 ״טז) קצרות
של הכנפיים הקדמיות. הדרך האחרונה, המכונה 11313 :>•!£, אפיינית
לרוב ד״פ״. בחזה 3 זוגות רגליים — לפעמים הקדמיות או האחוריות
מנוונות. הבטן עשרה 10 פרקים. במינים רבים מצוי בטבעת
הקדמית קרום־תוף — איבר־שמע. הטבעות האחרונות משמשות
כאיברי־השודגות: אצל הנקבה קצה הבטן צינורי ומשמש להטלה;
אצל הזכר זוג צבתות להזדווגות. לנקבה פתח מין אחד (ם׳
101101:17513 ( 1 ) או שני פתחים ( $13 ץ- 111 נ 1 ) המצרים בטבעות 8 ו 9 .
הפתח האחרון משמש להטלת ביצים והטבעת שלו מתלכדת עם
הטבעת ה 10 , בה מצוי פי־הטבעת. הפתח האחר בטבעת 8 משמש
להזדווגות ומעבר לבית קיבול של הזרע. בם" שכיחה התופעה של
דו־פרצופיות מינית. הביצה סגלגלה, כדורית, או דמויית־חרוט;
לה צלעות ובליטות וצבעה אינו קבוע. תדיר מדביקים הפ" את
הביצים — בשדות או בקבוצות — על עצמים שונים, בעזרת חומר
דביק. מהביצה בוקע זחל, לרובגלילי, בעלקופסת-ראשקשה. מכל
צד 6 עיניות מוג מחושים קצרים; לזחל 3 זוגות רגליים אמיתיות
בחזה, ו 5 — 6 זוגות רגליים מדומות בבטן. לכל טבעת של הבטן זוג
פתחי-נשימה. למודדים ולתנשמיות מסוימות 2 — 3 זוגות רגלי-בטן
והליכתם דומה למשד (ר׳ להלן). גוף הזחל מכוסה שערות. סידורן
משמש סימן במיון. במינים מסוימים הפכו השערות לזיפים, קוצים
או צורות סרפדיות המשמשות להגנה; זחל התנשמית של נוטשונ־
טידים ( 13 ט 1 ! 1 ע 3 זג 11 ו 1-3 ם 01 ), למשל, מפריש חומצת־נמלים צשבת
על התוקף. הזחל עובר 5 — 6 התנשלדות עד להפיכתו לגולם.
ברוב המשפחות נובר הזחל ברקמות הצמחים (עלים, שרשים וקני־
שורש תת־אדמתיים). במינים מסוימים הוא מעוות את צורת העלים.
יש זחלים הניזונים מנמלים וטרמיטים. בהרבה מינים חיים הזחלים
ביחידות. ידועים מקרים של זחלי־ם" החיים במים. בפ" ירודים הגולם
הוא בעל איברים חפשיים הניכרים בחוץ. לרוב הוא חנוט ואיבריו
אינם חפשיים. בפרפרי-יום הגולם עירום; הוא משבק בחלקו האחורי
לענף או קשור אליו בחגשת־חוט סביב גופו. במינים רבים מכין הזחל
בנשל האחרון פקעת משי או קוקון. על מכאניזם הגלגול בהשפעת
הורמונים, ע״ע גלגול, עמ ׳ 746/7 , ור׳ שם ציור. י

הס" מצטיינים בעושר רב של גוני-צ ב ע. למינים רבים צבעי מגן,
ובמינים לא מעטים קיימת תופעת המימיקריה. על מוצא הצבעים,
ע״ע חרקים, עמ׳ 85 ; פיגמנטים; על צבעי־מגן — ע״ע הסואה.

מלאניזם תעשייתי. במאה האחרונה הופיעו באזורי־
תעשיה באנגליה, גרמניה ושושיה — כתוצאה מזיהום־האוויר ושקיעת
פיח על עצים, שגרמו להכחדתם של חזזיות ולהעלמם של גוני־הירוק
של הענפים — צורות חדשות של פ" בעלי גון מלאניני שחור המת-

419

•ר*ריפ

420

ציור 8 . החסחחות של סרפד: (א) יח 5 : 1 . רא׳ע : 2 . עינית: 3 . םחד 8 ;

4 . לפת עליונח; 6 . חזח: 6 . רגליים אטיחיות; 7 . רגליים טרופות; 8 . פתח
טראכאח ; (ב) גולם : 1 . עיז: 2 . מחושים ; 3 . חדק. ״ 3 . קצה החדק ; 4 . מף ;

5 . רגליים קדסיות; 8 . רגליים אמצעיות ואחוריות; 7 . פתח טראבאח; 8 . פי־המבעת

איםלרקעהסביבה,כגוןהמודדהשחור (ב 1 ז 3 ת 0 ! 1 עם 815100 ) —
לעומת המודד הבהיר ( 1013113 * 1 . 8 ) המצוי באזורים לא
מתועשים, ועוד,

הקשר ה ח ב ר ת י בין הפרסים בם" נוצר, כבשאר החרקים, באמ¬
צעות חושי הראיה, השמיעה והריח. לכמה מינים יש איברים להשמעת
קול, ולרבים איבר-שמע, אולם אמצעי־התקשורת העיקריים מבוססים
על ראיית צבעים ועל ריחות המופרשים מקבוצת חמרים המכונים
סרומונים(ע״ע חרקים, עם׳ 99 ). זכרים של פרפרי-יום״מסרמים מפרי¬
שים פרומון משפר אפרודיסיאק (כמו המאית — :מותפז:*) 030315 ),
בהרעיפם מן הריח בכיוון מחושי הנקבה, כהכנה להזדווגות. הפרומה
מאלץ את הנקבה לנחות, והזכר מזדהג ללא הפרעות מצדה.
על נ ד י ד ת ם״, ע״ע חרקים, עט׳ 96 .
מיון. הסימן הסיסטמתי החשוב ביותר הוא העורקיות של
הכנפיים. בקבוצות הפרימיטיוויות ביותר הנטיה היא לריבה עורקים
והסתעפהות בכל כנף! ככל שהקבוצות מתקדמות יותר, הנטיה היא
למיעוט עורקים והסתעפהות. לפי סידור עורקי הכנפיים מחלקים את
הם״ לשתי בנות־סדרה: (א) 3 ז ס 6 ס ס 1 מ 10 * — בה עורקי הכנפיים
האחוריות והקדמיות שוהם. היא מונה משפחות מעוטות־מינים:
1 . 811136 ץ־ 161 ? 0 ־ו 16 )<, שלסתותיהם המפותחות מותאמות לאכילת
אבקת-פרחים. 2 . 136 > [ 30 ־ 1 נ> 0 ״£ — בעלי חדק למציצה! הבוגרים
ניזונים מצוף־פרחים. 3 . 1311113£ < 1161 — מזיקי־עצים דומים לשבתאים
(ר׳ להלן). בא״י לא מצהים מינים משתי המשפחות האחרונות.
(ב) 2 ־ 11616100601 — העורקיות של הכנפיים האחוריות פחותה
בהרבה, ועקב כך שונה מהכנפיים הקדמיות. נוסף על זה קטן מספר
ההסתעפהות הרחביות מזה שבבת־סדרה (א). היא פונה 11 על-
משפחות, נוסף על אלו של העשים (ע״ע), ובהן המשפחות הבאות:
1 ) הסמים (=םםי-העץ, 005511136 ) — הכנפיים לרוב מנומרות•

ציור 4 . זחלי־פרפריט: לטעלה, טיטח לשסאל: שבהאי השקר ; סודר המרדנים
הישראלי; לטטה, סיטיו לשטא?: טמא' הארנובית; רנאית תפוח סדום
(צילם: י. איזנשטין)

הזחל, בעל גבשושיות נובר בעצי-פרי וקודח בעצה של עצי-יערות.
בעולם 650 פינים ובא״י 2.15 ) ה ס ם י ם ה מ ב ר י ק י ם(=אדמוניים,
836011136 * 2 )—מצטיינים עפ״ר בצבעים מבריקים! בעולם 800 מינים
ובא״י 3.8 ) — מצרים באזורים טרופיים. ביניהם המינים

של היפים בפרפרי העולם. אינם בא״י. 4 ) ש ב ת א י ם( 136 > 1 ם- 11 !ז 83 )—
רובם מינים גדולים. לכנפיים כתם "עיר גדול. המחושים מסרקיים.
הזחל צבעוני ולו גבשושיות בגופו. בעולם 1,200 פינים, ובא״י 2 :
שבתאי הקיקיון (״!ס״ 81105311113 ?)—הובא ארצה (מהודר
סין דרך אירופה) לתעשיית משי (ע״ע)! שבתאי השקד
("ץ? 831111:013 ) — אורן גופו 40 — 45 מ״מ. מוסת הכנפיים 120 —
150 מ״מ. הוא הגדול בין פרפרי הארץ. בעולם מצרים פ" ענקיים,
שמוטת הכנפיים הפרושות שלהם מגיעה ל 250 מ״מ (כגון מיני
ה 1136115 \נ). בעולם ידועים מינים רבים (כגון מינים שונים של
הסוגים 363 ז 4116 ח 1 /, 10163 ׳> ששימשו(ביפן, בסין ובאמריקה הצפונית)
לתעשיית משי. 5 ) טוואיס ( 136 > 01 ׳ננ 11 תס 8 ), משפחה קטנה. נפוצים
בעיקר באיזור האתיופי והאוריגטאלי. מין אחד, טוואי המשי
(״סרח *(< 1 בת 80 ), שהובא מסין (ב 552 ) לאירופה לתעשיית משי
(ע״ע, עם׳ 610 ), מצר בא״י. 6 ) 130 ! 1 ? £35100301 — בעלי מחושים
נוצתיים. רובם באזורים טרופיים, בעולם 1,200 פינים, ובא״י 23 ,
מהם ט ו ו א י המשי היווני(טוואי הברוש [ 0105 353 סץ 11 :> 3 ?]).
צבע הבוגר חום־אסור. הזחל שעיר וצבעו חום־אפור. מצר על ברוש,
אורן, איקליפטום. אלת ועוד.

מפקעות הגולם הכינו היוונים משי שקוף. ט ו ואי האלון —
( 51 ? 111111 ? ־ £110835161 ) חיים במושבות. הזחלים טורם קינים על
אלוןיהתבור. 7 ) ד רבניות ( 126 ! 301 ? 6 זס), משפחה קטנה ( 370
מינים). נפוצים בעיקר באיזור ההודי ובמלאיה. בא״י שני מינים.
8 ) מודדים ( 13£ > 1 ז 6£ ר״ 060 ) — שני זוגות הכנפיים כמעט שתת
בגדלן. הן עדינות ודקות ושטוחות בשעת מנוחה. מחושי הנקבה
דפרי זיפים משוננים. מחושי הזכר עפ״ר מנוצים. אחל 2 — 3 זוגות
רגלי-בטן והליכתו כמודד. בעולם 12,000 מינים, ובא״י 200 ! מהם
מודד ה וו רד נ י י ם הישראלי ( 3136511060515 ? 165 >ס 0111 ץא) —
הזחל ניזון על עצי גלעיגיים ומתגלם בקרקע. 9 ) רפו־פים(־־ 11108 ק 5
11136 ) — בעלי צבעים בולטים. הגוף גלילי ומכוסה שערות צפופות.
הכנפיים הקדמיות ארוכות וצתת, והאחוריות קטנות. החדק ארון־
מאד. הזחל צבעוני, קרח, ולו קרן בקצה הגוף. הבוגרים ניזונים
מצוף־פדחים. שמם ניתן להם ע״ש תנועות הרפרוף של כנפיהם
בשעת מציצת הצוף. בעולם 1,000 מינים.ובארץ 10.10 ) ת נ ש מ י 1 ת
( 10641111136 <), בעלות איבר-שפע עשר קרום־תוף בתזה. הזחל קרח.
בעולם 20,000 מינים ובא״י כ 300 . תבם מזיקים של צמחים, כגון
הפר 1 דניה, זיפית־ד,כותנה ( 10501303 135 ־ £31 ), הפוגעת
בהלקטי'הכתנה (ע״ע). 11 ) בוטו׳דונטים ( 36 !> 1 ז 01:011011 א).הזחל
חסר לרוב רגלי-בטן אחוריות. ניזונים בעיקר מעלים וענפים. בעולם
כ 1.000 מינים ובא״י 5 . 12 ) דובונים ( 1111136 :״^). לזחל שערות
אתכות. בעולם כ 5,000 מיגים ובא״י 20 , כגון דובון הקורים
( 1 * 1061 03 * 00008 ) — הזחל חי במושבות המכוסות קורים. מצר
באביב בשדות. הנקבה אינה מתעופפת. 13 ) טוואים שעירים
( 01300111136 *£) , לזכר מחושים נוצתיים. הזחל שעיר. בטבעות 6
ו 7 של הבטן ישנן בלוטות הפרשה — ״מזלג״ ( 11101 ־ 05016161 ) —
המשמשות להגנה. בעולם כ 1,800 מינים ובא״י 15 ! ביניהם ט וו א י
הארכובית ( 011363 ( 111.1113 ! 13 ץ 8 ש 0 ) — הנקבה חסרת כנפיים,
וע״כ אינה יוצאת מפקעת הגולם. הזכר חודר אליה ומזדווג. לאחר
שהטילה את ביציה היא מתה, והזחלים שבקעו מהביצים ניזונים
מגוויתה ומתפזרים. 14 ) ט ו ו א י - ה ת ה ל ו כ ה ( 0611136 ק 0 ז 106 נ 1131 ־ 1 ׳)
— המשפחה מונה כמה עשרות מינים בעולם, ובא״י 4 , מהם טוואי
התהלוכה ( 1111105001 * 1 63 סק 16£0 מס 3 ל 1 '). הזחל מצרד בגבשו*
שיות ועליהן שערות צורבות הפוגעות קשה באדם. הוא טווה

421

פרפרים — •רירניים

422

קינים על עצי אורן וחי במושבות הזחלים
נעים בשורה ערפית כמו בתהלוכה. באי¬

רופה מצד 3 ת 65513 :> 0 זק ג 06 ק 0 :?ת 11 וגי 1 ' 1 ׳

וזחליו נעים בראש־חץ כמו אחרי מנהיג.
15 ) 3£ נ> 1 ק 0 זץק 1 ק£. בעולם כ 40 מינים והם
טפילים על ציקדות (ע״ע). בא״י מצד מין
אחד.

המשפחות הבאות כוללות את פ ר פ ר י ־
היום: — השייכים לעל-

משפחת הם פ" בעלי ראש

רחב, לפחות כרוחב החזה. המחושים, דמויי-

ציור 5 . מימין ?שמא?— זנב-הםנונית המצוי ( 130113011 ״ 1110 <ן 2 ?); זח? ?קראת חתניסות: נ ולס: בקיעת הנונר

אלה, מסתיימים בוו עקום, ובבסיסם ציצית שערות. בארץ כ 18
מינים! — בעל-משפחת 3 ^ 10 ת 1110 ק 2 ? הראש צר מהחזה, ואין וו
במחושים. היא כוללת את המשפחות הבאות: א) הנימפיות
(:> 13 > 11311 קמ 1 ץא) — ם" בעלי רגליים קדמיות קצרות וחסרות
תפקוד. המינים מצטיינים בשלל צבעים. הזחלים צבעוניים, ולהם
קוצים או שערות וגבשושיות עפ״נ הגוף. בעולם כ 5,000 מינים ובא״י
20 . זו הגדולה במשפחות הם״. ב) משפחת הצבעונים (= זנבי-
הסנוניות, :> 13 >נ״ 1110 ק 3 ?) — פיסות הרגליים הקדמיות של הזכר
מפותחות. עמה נמנים המינים היפים בעולם. לרובם צבע צהוב,
שחור וכסף. בעולם כ 800 מינים ובא״י 5 , כגון זנב הסנונית
( 5 ו 1 זץו!ק 5 חסבלנזבדת 1110 ק 2 ?). לזחל הצבעוני ״מזלג״ ( 1 ו 1111 ־ו 1616 מ 05 )
בערפו, המפריש נוזל להגנתו. קיימים בעולם מינים ענקיים כמו
" כנף הצפרים״ ( 3 ז 6 ;ונ} 0 ו 111 תז 0 ) בהודו, ו סלקזס!*? 031180 בדרום־
אמריקה. ג) הל בנינים (פ 13 )ו-מו?) — רובם מצטיינים בדו-
פרצופיות מינית. בא״י כ 25 מינים. ד) ה כ ח ל י ל י ם
מצטיינים גם הם ברובם בדו-פרצופיות מינית. צבעיהם: גת כחול,
סגול וחום, עם קישוט לבן או אדום. רובם ניזונים מצמחים, אבל
ידועים ביניהם גם מינים טורפים. בעולם כ 300 מינים ובא״י 30 ,
כגון כחליל־הרימון ( 35 מ! 3€3 1115 ־ו 13 {< 1 \ 0 , הפוגע קשה בפרי
הרימון. לנקבה שני זנבונים בקצה הכנף האחורי, ולזכר אחד.
לכחליל־האלון( 131013 ) 0311 ם 0 מ 1 ץ־נ 51 ) כתם לבן בקצה הזנבון.
לרוב המינים חסרים זנבוגים.

הם׳ והאדם. בספרות ובאמנות משמש הם׳ סמל ליופי,
עדינות וארעיות, גם באמנדות השימושיות מופיע הם , כקישוט
בבדים, כדגם באבני-חן ועוד.

הם" מביאים תועלת לאדם, אולם נזקם גדול מאד לחקלאות
ולתעשיה. מפקעות מיני טוואים הכינו משי (ע״ע), והאבקתם של
פרחים שונים מתאפשרת הודות למינים שונים של רפרפים (וע״ע
האבקה, עט׳ 281/2 ). הטפילים מבין הם" תורמים בהדברה ביולוגית:
הזחל של תנשמית הכניסות ( 501013 10011383 ) 01 * 0 ), למשל, ניזון
מכנימות-מגן. מינים ממשפחת האסיפירופידים חיים על ציקדות
ועשים (ע״ע) מסוימים ניזונים מעפצים (ע״ע) ומרימות של צרעות
(ע״ע). במקומות שונים (קונגו, מכסיקו) משמשים זחלים ממינים
שוגים כמזון. הם" חשובים למחקר הביולוגי; כך, למשל, תרמו
הגיסדים שנעשו בטוואים שונים להבנת הפיקוח ההורמונלי בהתפת¬
חותם של חרקים (ע״ע). — על נזקם של ד.פ״, ע״ע: מזיקים! עשים.
ר׳ לוח צבעוני בכרן זה. על פ ״ ב א ״ י, ר׳ כרך ר, עם , 211/3 .

ש. בודנהיסר-א. קצ׳לסקי, בני שמש, תרצ״ו; י. ריבבאי, על נדידת
חרקים (מדע, ד), תשכ״ג; הג״ל, נדידה ופנולוגיה של 6 ״ בארץ
(כתבים, ט״ו), תשב״ו; י. איזנשטין, פרפרי א״י. 1974 ; , 112 * 8
,)*ו 1 (**)) 4 ו 8 , £018 . 8 .£ ; 1933 , 111 * 0 ( 8 *)() / 0 1 >** 1 ? 140 ^* 01 ז* 40 ( **/"ך
; 1960 — 1958 ,)) 40 >?¥ * 1 > )**¥)? 40 <?* 1 )* 1 > ) 10 ) 41 , 11 * 0 .? ;* 1957

,) 11 * 1111 , 64 ; 1960 ,? 1 ^ **)) 80 1 ( 0 * 01741 * 6 ? , 11311 ו 1 !>ז 17 . 4 .?

- 1110 * 1 * 1 ,* 1 > 14 ק 0 *ץק 1 ק£ ] (ץ!)■*)*) < 11 ** €0 .(\! ** 4 **/ 0 )>)(* 5 * 1 ( 0 ^) 1 ) 0 **)* 11
; 1968 , 1 *) 1 }**ס 80 , 61000113 .( ; 1966 ,(ז\ 7£ ,. 2001 .( 1 * 1513 ) [ס**)?
1 ו>' 01 )/ 0 ></* 8 ,ץ*ז 8110 . 13 .מ ; 1971 , 1 * 0 * 0 *€ 0 **)? 10 > 4 ?*£ , 1 ) 1101111150 .א
. 1973 ,( 18 . £111 •א . 41111 ) )* 000 ) 0 ***(? )**!ח 1 0 ) )*) 1 ו 0 ?)* 8

מ. שטר.

פרפרביים ( 3£ ;* 20 מ 0 ! 11 ק 3 ? או 30030 ^ 3 ?), משפחת צמחים
דו־פסיגיים מפורדי עלי־כותרת. רבים מתייחסים אל הס"

כאל בת־משפחה 30 שג> 1 ס 1301 או 63€ !) 01 ל 3 ?) של משפחת הקטני-
תיים (ע״ע) יחד עם בת-משפחת המימוסיים (ע״ע) ובת-משפחת
ה?ןםלפיניים ( 163€ > 101 ו 1 ק $31 :א 0 ). בם* כ 500 סוגים ו 00 ( 124 מינים
המצויים בכל כדה״א; העשבים והשיחים נפוצים בעיקר באזורים
הממוזגים (במיוחד באיזור הימה״ת), והעצים והמטפסים באזורים
הטרופיים ובחצי הכדור הדרומי. עלי ד,פ" מסורגים, לרוב מורכבים
פעם אחת, תלתגיים או מאוצבעים; לעתים מופיעה קנוקנת במקום
עלעל או במקש חלקו הקיצוני של עלה. פרחי הם" ערוכים לרוב
בתפרחות! הפרח בלתי נכון באופן בולט; עלי גביע (לעתים 4 ) —
פחות או יותר מאוחים. צורת הכותרת מזכירה פרפר ( 0301110 ) ומכאן
שם המשפחה. 5 עלי הכותרת שונים בצורתם ובעמדתם, הפרח
ערוץ — בשינויים מסוימים — לפי התכנית הבאה: עלה כותרת
קיצוני גדול (מפרש או דגל); 2 עלים צדדיים יותר קטנים (משוטים
או כנפיים) ו 2 עלים קדמיים, המאוחדים במידה זו או אחרת, והכול-
אים בתוכם את האבקנים והעלי (סירה). האבקנים, ככלל — 10 ,
עשויים להיות חסשיים, מאוחים בזיריהם; או 9 מאוחים, ואחד
חפשי. השחלה עילית, בת עלה־שחלה אחד, לרוב מרובת ביציות.
הפרי ביסודו תרמיל מוארך רב־זרעי, הנפתח לאורך תפר הבטן
לשתי קשוות; אולם קיימות צורות רבות הנגזרות מצורה זאת,
כמו תרמיל בלתי נפתח, מפרקת, אגוזית וכר. בפרחי הם" מנגנונים
שונים המאפשרים האבקת חרקים יעילה. רוב החוקרים מחלקים את
הם״ ל 11 שבטים, אם כי איו לראות חלוקה זאת כטבעית ובלבדית.
סימני ההבדלה בין השבטים הם בעיקר לפי מידת איחד האבקנים,
וצורת העלים והסירות. הם" קרובים יותר לקסאלפיניים ולמימוסיים
אך משפחת הם" מפותחת יותר מהם מבחינה פילוגנטית. אפשר
לראות קו התפתחותי מן הורדיים (ע״ע) דרך המימוסיים, הקסאל-
סיניים עד לס". הם׳ הם אחת ממשפחות הצמחים שנחקרו באופן
מעמיק, במידה רבה בזכות ערכם הכלכלי של מינים רבים. חשיבותם
הגדולה של הם" בכך שמינים רבים משמשים בפונדקאים לדי-
זוביום (מ״ 11 ל £11120 ), חיידקים קובעי החנקן האווירי (וע״ע
סימביוזה). חדירת החיידק לשרשים של צמחי הם" מעוררת
יצירת סקעיות, שמורכבות מתאים מכילי המוגלובין (ע״ע) ההכרחי
לפעילותם. בחקלאות מנו¬
צל קיבוע החנקן בשרשי
הם" במחזור הזרעים(ע״ע
זרעים, מחזור-) באמצעות
גידול צמחי פ" למיניהם
כאחד המרכיבים ההכר¬
חיים, למאכל אדם משמ¬
שים בעיקר זרעיהם הע¬
שירים בחלבונים של מיני

שעועית ( 1115 מ> 135 יק) פרח בקי בוחרת פרפרנית: טיטיז - הפרח

סשטא? — חיקי הפרח; 1 . ספר׳*;

עדשה תרבותית, אפונה 2 . סשימים; 3 . סירה: 4 . אנקניט וק?י

423

פרפרניים — פרץ, ייצחל, לי 1

424

תרבותית ואגוז האדמה (ע׳ ערכיהם). למספוא מגדלים אספסת(ע״ע)
תרבותית, מיני תלתן, בקיה (ע״ע) תרבותית ואחרים. מבין צמחי
השמנים מן הפ״ ידועים ביותר: אגוז־האדמה, גרגרנית (ע״ע) יוונית
וסויה (ע״ע). כצמחי נד מגדלים מינים שונים, בגון: טפח (ע״ע)
ריחני, מיגי אלמוגן (ג 10 ״ 11 ץ £1 ), סופורה יפנית, ריביניה בת־שיטה
ורבים אחרים! צבעים מופקים מ 13 ־ 1100101 13 * 0601 ומגיל (ע״ע)
הצבעים ושרף מ 301100 * £31 ת 10 י<^ 1 ץז׳\., וכן נודע תפקיד מסוים
למיני הם" כצמחי רפואה וכמקור לעץ.

הפ ״ הם אחת ממשפחות צמחי הזרע הגדולות בישראל. מעל ל 40
סוגים וקרוב ל 300 מינים מצויים בארץ. הסוגים עשירי המינים הם:
קדד ובו 50 מינים, תלתן ובו 46 מינים, ביקיה ואספסת (למעלה מ 20
מינים).

:ם 1 ) ■ £1713110 5 34 — 1£ > 21710$ ת 76$11 ? 7/1 י 1 .><ן 0 /י\ץ€ו־ 1

־ 61 x 10 ( 11 x 0110 ו 01 , 15.1 ) 6 ] ז 6 ת־ 1 עד . 13 . 8 — ־ €1 ) 1 ט 0 מ .כ 1 — , 116 ז 0 < 1 זג 1 ־ 1 . 15 .[

, 11 , 2130511123 ) 7 ^ 710 ,ץזגו 201 ; 1971 , ( 6 ג 0$ ת 11 ת 11 § 136 116 ) 0£ ץ 1 וז

. 1 972

ק. ח.

פרץ בן אליהו מקורביל, (גס׳ 1295 לערך), מבעלי
התוספות הנודעים'בצרפת במאה ה 13 . חברו של ר' מאיר
מרוסנבורג (ע״ע), אוחו הכיר בעת ביקורו באשכנז, ונראה בי גם
למדו יחדיו. נשא בתואר רשמי, כנראה, "ראש ישיבות צרפת".
מצד אמו התייחס אל משפחת קמחי(ע״ע) הפרו־באנסלית. היה תלמי¬
דם של שמואל בן שניאור מאיוורא, ר׳ יחיאל מפרים ור׳ יצחק
מקורביל (ע׳ ערכיהם). הערותיו והגהותיו, בע״פ ובכתב, למנהגי
מהר״ם, תרמו לתפוצתם בצרפת ובפרובאנס. חלק מהערותיו נאסף
ע״י תלמידו, ר , שמשון בן צדוק, וקצתן נדפסו כ׳,הגהות" לספר
"התשבץ" (קרימונה, שט״ז, ועוד). ר״ם כתב הערות גם ל״ספר
מצוות קטף של ר״י מקורביל, ואלה נדפסו בכל מהדורות הסמ״ק
(נוסחאות מלאות יותר — בכ״י). ר״ם היה מראשוני העורכים של
התוספות (ע״ע), מלבד התוספות שחיבר בעצמו. אלה נכתבו ברובם
ע״י תלמידיו, שלדברי ר׳ מנחם המאירי (ע״ע), הם ה״מאיריס
ומחזיקים בתלמוד בצרפת". תוספותיו היו שגורות בספרד ובאיטליה
בבר באמצע המאה ה 14 , אך רובן נשארו בכ״י, ונדפסו רק תוספותיו
למסכתות ב״ק (ליוורגו, תקס״ט, תקע״ט), ב״מ (ירושלים, תשכ״ה,
תש״ל), לפסחים (ירושלים, תש״ל), לברכות (ירושלים, תש״ל)
ולביצה (ירושלים, תשל״א). מתלמידיו ידוע, בעיקר, ר׳ מרדכי בן
הלל (ע״ע). ציטוטים מרובים מדבריו מצויים גם בספר "ארחות
חיים" וב״כלבו" התלוי בו, בספר "הנייר" האנונימי, ובספר "צרור
החיים" לתלמידו חיים בן שמואל אבן דוד.

א. א. אורכך, בעלי התוספות (מפתח בערכו), תשי״ז 2 ! ש. חגי־ירושלמי,
מבואו ל״צרור החיים", תשכ״ו; י. תא־שמע׳ על ם׳ "איסור והיתד"

של רבינו ירוחם ועל ר' יצחק מדורא (סיני, ס״ד), תשנ״ם.

פךץ, גאוך־ג הץף י ך — . 12 ־ 61 ? 1011 ־ 136101 8 ־ 0601 — ( 1795 —
1876 ), היסטוריון גרמני. מ 1816 היה ארכיבר בהנובר,

אח״כ עורר עתון שם, ומ 1842 ספרן ראשי בברלין. ב 1823 נתמנה
מנהל מפעל 163 ז 0 !* 331 0130136 ־ 061 4001101601:3 ? ("התעודות
ההיסטוריות של גרמניה"), אוסף מקורות לתולדות גרמניה ביה״ב
(ע״ע היסטוריוגרפיה, ענד 303 ). פ׳ התווה את דרכי הפעולה והמחקר
של המפעל, שבראשו עמד 50 שנה. פ' כתב גם ביוגרפיה של ק. פו־ן
שטין ושל גניזנאו ופרסם את כתבי ליבנ-יץ (ע׳ ערכיהם). לימים
ירדה קרגו בשל פגמים מדעיים שנתגלו בפרסומיו.

. 1921 231113€ ת 0€1 0711171101213 ^ ׳ 101 ) €050/110/11£ ,טג 0551 ז 8 . 1 ־ 1

פרץ, יצחק לי 3 ( 1852 , זמושץ׳ — 1915 , ורשה), מגדולי סופרי
י יידית (ע״ע, עמ ׳ 803/4 ) ועברית. ם׳ קיבל חינוך תורני-
מסרתי בעירו, ובעיר שצ׳בז׳שין. הוא למד דקדוק עברי, גרמנית
ורוסית והתעמק מצעירותו בספרי מחשבה יהודיים וכלליים והתלבט

בענייני אמונות ודעות. בגיל צעיר התחיל לכתוב, אך יצירות נעורים
אלה לא נדפסו, ומהן שאבדו. את צעדיו הראשונים בספרות, עד
1878 , עשה בעברית ובפולנית, בנעוריו הושפע מתנועת ההשכלה
(ע״ע) וכתב ברוחה. ב 1870 נשא לאשה את בתו של המשכיל ג. י.
ליכטנפלד (ע״ע), ומ 1873 נדד הרבה לפרנסתו. קובץ־שירים שלו
בפולנית (בכ״י) משנות 1873/4 אבד במלה״ע 1 . ב 1875 בא לוורשה
אך ב 1876 התגרש מאשתו ושב לזמושץ/ ב 1875/6 פרסם בכ״ע
שירים וסיפורים עבריים, מהם שנתקבלו בחיבה. ב 1877 הופיעו
״סיפורים בשיר עם שירים שונים״ — חיבור "משותף" לם׳ ולליכ־
טנפלד, אך רובו מאת פ/ אותה שנה החל ם׳ לשמש כעו״ד. ב 1878
בשא לאשר, את הלנה רינגלהיים, ומאותו זמן התמסר פ׳ לעבודתו
במשפטים והפסיק את עבודתו הספרותית לב 10 שנים.

ב 1886 ביקר שוב בוורשה. שם נפגש עם הסופרים היהודים
וחידש את התעניינותו בכתיבה. ב 1888 פרסם לראשונה יצירה
ביידית — שיר סיפורי, "מאניש", בסגנון סנטימנטלי-אירוני, והוא
מהווה ציודדרך בספרות יידית. בסוף שנוח ה 80 נשלל רשיונו
כעו״ד, על שום שנחשד — ולא לשווא — שהוא סוציאליסט. מצבו
נתערער וב 1890 עקר סופית לוורשה. זמן־מה עבד בצוות למחקר
סטטיסטי על מצב היהודים, וביקר בעיירות ובכפרים רבים במחוז
טומשוב! ביקורים אלה סיפקו לו חומר לספרו "בילדער פון א
פראווינץ־רייזע״ (״תמונות מנסיעה בעדי השדה״), תדנ״ב. מ 1891
ועד מותו עבד פ׳ כפקיד בקהילה היהודית בוורשה. ב 1891 הופיע
גם קובץ מסיפוריו היידים, "באקאנטע בילדער" ("תמונות מוכרות"),
ובאותה שנה החל לערוך כ״ע ספרותי יידי "די יידישע ביבליאטעק"
(״הספריה היהודית״), א׳—ד׳, 1891 — 1904 . פעילותו הספרותית
האינטנסיווית ביידית ציינה מפנה בחייו של ם׳. בשנות הסד ראה
פ' ביידית, כבעברית, אמצעי זמני בלבד להשכלת ההמונים, עד
שילמדו את שפח המדינה. לאחר הפוגרומים של ראשית שנות ה 80
גברה זיקתו לחיי־העם היהודיים, לרוחו וללשון היידית. פ׳ טען
במאמרו שבפתח ה״יידישע ביבליאטעק״ ששפה חיה בפי 3 מיליונים
יהודים צריכה ספרות, אך ודאי הדבר שיחסו ליידית היה עמוק יותר,
כאל שפת העם ושפת החסידות, שהיה קשור אליה. בשנים 1894/6
ערך כ״ע ספרותיים לימי חג ומועד "יום־טוב בלעטלעך" ("דפי־יום-
טוב"), בנימה סוציאליסטית חזקה, ואת "לישעראטור און לעבך
(״ספרות וחיים״), 1894 . אהבתו ומשיכתו לשכבות החלשות בעם,
לאורח חייהן, מסרתן ושפתן, וכן רצונו לפעול למען הטבת מצבן
החמרי והרוחני, כל אלה משתקפים היטב במפעלו בספרות יידית.
תרומתו רבה בהעלאת שפת ההמון לשפה של ספרות יפה ברמה
גבוהה, ובהתקשרותו המיוחדת אל עולמה של החסידות העממית
והפיכתה למוטיו ספרותי ראשון במעלה. קשריו הנפשיים עם השכבות
העממיות מצאו ביטוי גם בפעולתו הסוציאליסטית, בשדה הספרות
ובחיי המעשה, וכתרומתו המכריעה לבניינה של התנועה הסוציאליס¬
טית היהודית.

ב 1894 הגביר ם׳ את פעולתו הספרותית בעברית. תחילה פרסם
קובץ שירי-אהבה בשם ״העוגב״ וכ״ע — בדומה ל״בלעטלעך״ _
בשם "החץ". כן השתתף בכ״ע עבריים אחרים, ותרגם מיצירותיו
לעברית. באותה תקופה הושפע פ׳ מהנאורו׳מגטיציזם והסימפוליזס
המערב-אירופי, והדבר ניכר ביותר בקבצי-סיפוריו "חסידות" ו״מפי
העם", הנמנים עם מבחר הספרות היידית והעברית החדשה (נכתבו
יידית ותורגמו לעברית, בחלקם ע״י פ׳ עצמו), ואשר פתחו אפקים
חדשים לסיפור הקצר בשתי הלשונות. פ׳ מצא בעולם החסידי
והיהודי-העממי בכלל — אשר לו נתן הבעה אסתטית חדשה —
סמלים והדים לרוח הסוציאלית שפיעמה בו ולמסתורין שמשך את
לבו, וביצירתו גילה את השגב המוסרי־אמוני שבחסידות בעממיות
היהודית. מן המעולים הוא הסיפור "אם לא למעלה מזה", על ה״רבי"
הנעלם בשעת ה״סליחות", מתחפש לגוי חוטב־עצים ומביא לאשה

426

425

*רץ, יצחק ליג — 9 רצלסוס

•״,' * 4 ׳ ן״| ^ •מיו׳ס ז׳׳^ך ן ■ו־ל! <*ייי־' ׳ ־ן *׳' ^

4 ^ 1 ,ו^ ^יי ׳ *י 1 ^ •יי^,

־*,יי .״■/ ••/ס .

י / •

׳^יי 4 **•*/י +? 0 ־** ;

•י ,✓** * ,*יו* י *״> ,י־ •׳י ■**-

1 *>־**/'

וי•

־#.ה* ו״יי^

י,<^ ,יי/ ) ^י״י״ז •יי 1 •ץיךו^ ) ״יי י 1 י׳# י "ז "יי ־
ייי*>״ 4 ־*׳*. #*;.ן ן 1 *) ■ו + *$',** יי • 1 \ ען ^ *•)•״ •' *־יי* יי 1 ^* ^

י<- •* 4 *?} , £י* ״■< •יין * 4 * **יי- ^*•| י ( 41 ו'ו 1 *ץ *} * 1 **י: ^> 0 י -ו•••!/ <!* .**>י

^ *^י* ! **׳- ;*?> ; ן

1 *!^י ^■י-י 1 -י<^ •יו ^י* #1 ד •'א^/י

♦י* *׳)•ו

״-* ׳*׳ן ג* ז״י׳ ס* ס"!*,"

״• *״ ״־*׳ יח י■׳־'/ ־־׳־׳ " י י/

-י 0 * 0 דיי״ '*?־'׳ י־*׳ ־**,׳> ׳"ף '*'יירעוי *>, יי '/ ע ,ןף

<>ו ^ 6 •£ . ייי 3 ^ ״ג ,, ■- • ! \'

<ןםע סתסיפוד תיירי "איו הויז" ("בבית") לי, ל. פרץ, נכתב ירו (אום 1 זשבדרוז)

גלמודה עצים לחימום! וה״מתנגד", שעקב
אחר מעשיו — הפך לחסיד דבק. נתפרסם
ביותר גם הסיפור "שלוש מתנות", על דבר
הנשמה שנידונה לרחף באוויר העולם, עד
שיחון אותה היוצר; והובטח לה, שאם
תביא מהעולם התחתון שלוש מתנות יפות
לצדיקים בגן־עדן — ייפתחו שעריו לפניה.
לאחר חיפושים רבים היא מוצאת את שלוש
המתנות הראויות: שרידים מוחשיים מש¬
לושה מעשים של מסירות־ נפש יהודית. סג¬
נונו הוא בדרך־שיחה של יהודי עממי, המ¬
ספר סיפורו לחבריו, והרוח העממית מת¬
בטאת גם בהערות-אגב שבו וביחס של
המספר לדברים, והקורא יכול להעלות בדמיונו אפילו את העוויות
הפנים וצלילי הקול.

השפעת הנאורומנטיזם והסימבוליזם ניכרת גם בדרמות של פ/
הדרמה, שנכתבה תחילה עברית, בשם "חורבן בית צדיק", עובדה
אח״כ עם תרגומה ע״י מחברה ליידית, בשם "די גאלדענע קייט"
("שלשלת הזהב"). גיבורה, ה״רבי", מסרב להבדיל במוצאי-שבת
ותובע כי תמיד תהא שבת בעולם וכי כל היהודים יהיו תמיד "שבת*
יום־טוב־דיקע אידן" (יהודים של שבת ויום־טוב).

ם׳ דאג לפיתוח התיאטרון היידי, חיבר כמה מחזות קטנים, ביידית
ובעברית, ושתי דרמות גדולות ביידית: "ביי נאכט אויפן אלטען
מארק״ (״בלילה בשוק הישן״) — דרמה סימבולית, בגבול המצי¬
אות והדמיון, לתולדות יהדות פולין ושלל טיפוסיה — ו״אין פאליש
אויף דער קייט" ("כבול בשלשלאות במסדרון ביהכ״ג"). הדרמה
הראשונה נחשבת כמיטב יצירתו, ופרשנים ומבקרים הירבו לטפל
בה. הדרמה השניה הוצגה במוסקווה ב 1925 בשלמותה, וקטעים
ממנה הוצגו בוורשה ובניו-יורק. אעפ״ב, עיקר השפעתו של פ׳ על
התיאטרון היידי אינה קשורה במחזותיו המקוריים אלא בסיפוריו
הקצרים שהומחזו והועלו על במות רבות. ערך מיוחד לספר זכרונו-
תיו, ״מיינע זיכרונות״ (״זכרונותי״) 1913/4 , על לבטיו בתקופת
ילדותו ונעוריו.

אף שהיה פ׳ מראשי היידישיסטים, פיתח זיקה גם ללשון העברית
ולא״י, והטיף לתחיה לאומית — אך לתנועה הציונית לא הצטרף.
את עתיד היהדות ראה בתפוצות, והשפה היידית בפיה, אך בוועידת
צ׳רנוביץ, 1908 (ע״ע יידית, עם׳ 803/4 ), שם׳ ישב בראשה, התנגד
פ , בתוקף לקבלת החלטה כי היידית היא לשון לאומית של העם היהודי.

בשנותיו האחרונות היה פ' פעיל יותר גם בבחינות המעשיות
של חיי התרבות בקרב יהודי פולניה, ביתו בוורשה היה מרכז
לסופרים היידיים והעבריים, ובמיוחד לצעירים שבהם, והוא סייע
רבות למוכשרים שבהם. בראשית מלה״ע ז סייע להקלת סבלותיהם
של הנפגעים. בכתביו בולטת רגישותו הנפשית הרבה ולבטיו עם
עצמו, אך בעיקרו היה פ׳ אמן גדול, מחדש תכנים וצורות בספרות
היידית והעברית, והוא נחשב עם יוצריה הראשיים של הספרות
היידית המודרנית, לצד מנדלי מו״ס ושלום עליכם (ע׳ ערכיהם).

כתביו המכונסים של פ , הופיעו בכמה מהדורות בנות כ 10 כרכים
בל אחת. הטובות ביותר הן, בעברית: כל כתבי י. ל. פ׳, א'—י/
תש״ח—תש״ך, וביידית: ״אלע ווערק פון י. ל. ם׳, א׳—י״א, 1947/8 .
כל המהדורות אינן שלימות. סיפורים בודדים ובן "ילקוטים" מיצי¬
רותיו׳ הופיעו בצורות שונות ובמהדורות מרובות. ביבליוגרפיה
ראשונה של כתבי פ׳ חוברה ע״י ד. ב. בורוכוב (ע״ע) בשנת 1915
(כונסה בקובץ מאמריו המדעיים של בורוכוב, בעריכת נ. מייזל,
תשכ״ו, עמ׳ 226 — 231 ). כתביו תורגמו גם לאנגלית, וביבל' מצויה
בספר 11511 * ¥141 !ס 1 * 14:1 •! 116 ־ 1 ־ ,(. 661 ) 11 :> 61 ־ ¥01111 \ . 0 . עמ' 292/9 , 1954 .

אידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט, פ׳-בוך, ת״ש! נ. מייזל,

י. ל. ם׳! זיין לעבן און שאפו. 1945 ! הנ״ל, י. ל. פ׳ און זיין דור
שרייבעד, 1951 ; מ. ראוויטש. וועגן פארשידענע אויסגאבעס פון י. ל.

ם ׳ ס ״געזאמלטע״ און ״געקליבענע״ ווערק (יווא בלעטער, 1
1952 : ש. ניגר. י. ל. ם׳! חייו ויצירתו, תשכ״א! ש. מלצר (עורך),

על י. ל. ס/ תשכ״א! ח. שמרוק, פ׳ הדראמאטיקן (מולד, כ״ג),
תשכ״ה/ו! הנ״ל, הנודד ומבנה המחזה "בלילה בשוק הישן" לי. ל. פ׳
(הספרות, א׳), תשכ״ט: ש. ורסס, על אמנות הסיפור של י. ל. פ׳
(מולד, כ״ג), תשב״ה/ו; י. א. קלויזנר, מתי נולד י. ל. פ׳ (תרביץ,
ל״ו), תשכ״ז! הנ״ל. סיפורים בשיר עם שירים שונים של י. ל. פ׳

וג. י. ליכמנפלד, הספר ובעיותיו (דברי הקונגרס העולמי הרביעי
למדפי היהדות, ב׳), תשנ״ט! ד. קאופמן, י. ל. פ׳ בעיני הביקורת
הסובייטית ובחינות, 5 ). תשל״ד! י. פרידלנדר, בין הוויה להוויה,
תשל״ד 1 ; 1935 ,) 11111 ) 110 * 1 / 0 1 ) 1 !ן 010 </^ 1 ? .,£ ./ , 8053414 . 1 .

111/1 ) 1 )!ץ , 431115011 * .\־. . 0 ; 1948 , 110 ) 0/1 ) 1/1 / 0 )) 0 ד 1 ? , $31111151 , 14

. 1968 , 133 — 99 ,)■ 11111 ) 1 ) 11 * 1
י. א. ק.- צ. ק.

פרצול (פרסול), פו־ציול (פךסיול! פךסיפל),ע״ע אךתרר;
גו־ל; ו 1 לפךם פון אשנבך; כרטין דה טרואזז.

פו־צלסום פיליפוס אוךאולום הא 91 רקןטום בומבסטוס

0 ^ ^{?!!!יים — 111601115 .^ 11111011115 ? 3130615118 ?

40116111161111 ! מסע 3$1115 נ 1 בת 80 81115 ב־ו 11 ק 1160 ' 1 * — ( 1493 , אייבזידלו
[שוויץ] — 1541 , זלצבורג), רופא, כימאי, רוקח, תאולוג ופילוסוף
שוויצי; מייסד היטרוכימיה (ע״ע). השם פ׳ היה כיבויו שנתן לעצמו
כדי להדגיש, כי הוא עולה על א. ק. קלסוס (ע״ע) רופא מפורסם
במאה 1 לסה״ב.

אביו, וילהלם באומבאסט פון הוהנהים, היה רופא שוואבי שפעל
באזורי מכרות בקארינתיה. פ׳ ראה את עצמו תמיד כגרמני ואת
הגרמנית כשם תו. אביו לימדו רפואה, מינרלוגיה וכימיה. הוא נדד
ברחבי אירופה והמזה״ת (מצרים, א״י, תורכיה) ולמד באוניברסיטות
רבות. פ׳ ביקר במכרות, למד את דרכי הכריה וטיב המינרלים ואת
מחלות הכורים. לטענתו קיבל תואר רופא באוניברסיטת פרארה
באיטליה, אך לא זכה בהכרת הרופאים בבי זמנו, ופעל שבים רבות
ככירורג צבאי — דרגה נמוכה מרופא. הוא היה איש ריב ומדון שלא
שמר בוויכוחיו על הנימוס המקובל. סכסוכיו נבעו מידיעותיו ולמ¬
דנותו הרבה ומחוסר הכרה מצד החוגים האקדמיים הרשמיים. ב 1526
הגיע לבאזל שבה קיבל משרת רופא עירוני ומרצה באוניברסיטה.
את הרצאותיו ניהל בשפה הגרמנית ולא בלאטינית כמקובל! הוא
ביטל את תורת גלנום ואבן-סינא (ע׳ ערכיהם) והכריז שהרפואה
צריכה להתבסם על הכימיה.

פ׳ ראה בחוליו נושא לניסויים, ולא תמיד נזהר בתרופותיו,
שכללו גם רעלים; לכן הוכרח לעזוב את באזל. במשך 12 השנים
שלאחר מכן נדד ממדינה למדינה ובכל מקום היה גורלו דומה:
הצלחה ראשונה, התפארות וריב עם הרופאים והרוקחים ולבסוף
בריחה. פ׳ מת מיתה חטופה בבית מרזח.

מחשבתו המדעית של ם׳ אפיינית למעבר מיד,"ב למדע המודרני.

הוא האמין באלכימיה, אך העדיף לעסוק באמצאת תרופות על חיפוש
אחר אבן־הפילוסופים. פ׳ היה מיסטיקאי ואף הושפע מהקבלה היהו-

427

פרצלסוס — סרקי־מכונות

428

פרצלסום טדזזיק בידו תדב;
קל הניצב ספל אלכיסי.
תחריט ? 1 ? נ. יניניז, 1550
(הטוזיאון לאסנות. פילאדלפיה)

דית למרות שנאתו ליהו¬
דים. כן האמין במאגיה
ובכישופים, וראה את ה¬
מחלה כיצירה טבעית,
חלק הכרחי בחיי האדם■
ועובש על חטאיו. ם׳ טען
שאת הנוצרים אפשר ל־
רפא גם ע״י השפעה רו¬
חנית, אך את היהודים
ובני דתות אחרות ניתן
לרפא רק בעזרת תרו¬
פות. פ׳ ביסס את תורת
הרפואה על הפילוסופיה,
האסטרונומיה והאלכי¬
מיה (ע״ע, עמ׳ 605 ) ועל
מעין תערובת של אתיקה
רפואית ותאולוגיה. לפי
ם , האדם הוא מיקרוקוס¬

מוס המקיים מגע דינמי עם הגופים השמימיים, ומכאן שהוא נושא

בקרבו יסודות כוכביים.

לכוח העיכול קרא ם׳ בשם ארכיאוס< מעין כוח חיים
$1 נ 1 מ]ק 15 /י]) ! לכל איבר בגוף יש ארכיאוס שלו. גוף האדם פועל
כמגנט. פ׳ קיבל מן האלכימאים את שבעת הארקאבים!
התרופות הסודיות): ברזל, קנקנתום (ויטריול), חומצה גפרחית
ומלחיה, סודה, מלחת ושתי "אבקות השמש" המורכבות מאבטימון
וכספית. עליהם הוסיף אדקאגים חדשים — מינרליים וצמחיים. הוא
הנהיג את השימוש באשלגן־אנסימוניל טרטראתי. כן חיפש פאנאציה
( £2 :>במ 3 ?; תרופת־כול) ואליכסיר (■! £ 11 x 1 ) להארכת החיים וחשב על
יצירת אדם באופן מלאכותי (ע״ע גלם).

על 4 היסודות של הקדמונים (ע״ע יסודות כימיים. עם׳ 959 ) —
מים, עפר. אוויר ואש — הוסיף ם׳ עוד 3 הכוללים בתוכם את
הראשונים — גפרית, כספית ומלח, כסמלים עקרוניים ולא כגופים
ממשיים. הגפרית היא עקרון הדליקות, הכספית — נוזליות והתבדפות,
המלח — עפרורית, קביעות ויציבות. פ׳ גילה כמה תרכובות כימיות
וידע להפיק אתר מכוהל בעזרת חומצה גפרתית.

ספרו החשוב היחיד שהופיע בחייו הוא 1101 זו 301 ז 3 ? ( 1530 ).
בספר זה הגן על השקפותיו וביקר בחריפות את הפקולטות הרפואיות.
רוב חיבוריו נשארו בכ״י ונדפסו ע״י תלמידיו. רשימתם כוללת
364 חיבורים, מהם 122 על נושאים כימיים. ב 1932 — 1955 י״ל במינכן
אוסף חיבוריו כ 16 כר׳. החברה 3130:15103 ? 5 ב 01€1 ס 8 בבאזל החלה
ב 1944 לפרסם כתבים המטפלים בצדדים השונים של פעולת פ׳
כרופא, אלכימאי ופילוסוף.

א. שסואלי, פ׳ — פפאגיה לפדע־סבע (בתול: אנשי הרנסנס, ב׳),
1968 < א. דד,־פריס, ס׳(קשת, פיח, 99 — 112 ), 1975 ! , $61111110 .א .!

,"זלס!? . 13 .א ; 1927 , 01103011 .? ; 1920 4 * €011 .א ״?י* . 4. 8 ־ 7

- * 1 > 1 טז 11 )עו . 6 ; 1958 , £01 !? .ע\ ; 1951 , 5 0107100 11110 10 ? 0 }\

. 1966 ,,*) 10 * 1111 ( 010 '' 1 , 0111 * 11 ( 111 * 1 ,* 10111111 ('! , 10 ) £50 .$

י. קל.

פרצפציה, ע״ע אפרצפציה; תפיסה.

•״•ן : :ז ־ ן ז ׳ : 4 ז

פרקוי בן באמי (מסבה המאה ה 9 ), חכם בבלי. תלמיד ״ראבא״—
קיצור מן רב אבא — שהיה תלמיד רבי יהודאי (ע״ע)

גאון. מציאותו נתגלתה מתיר קטעי גניזה (ע״ע), שנתפרסמו ע״י
חוקרים, ונצטרפו אס-אם לאיגרת. כותבה דרש בשבח תושבע״ם
ו״שתי הישיבות" שבבבל, תבע שלא לסטות ממנהגיהן(בענייני נוסח
התפילה, סרכות הריאה ועוד) וביקר את אלה המושפעים ממנהגי
א״י, שמקורם, לדעתו, בבורות שנבעה מגזרות השמד. נראה שדבריו

היו מכוונים נגד הקראים (ע״ע) והוא התפלמס בחריפות למען עקרון
פקוח-נפש (ע״ע), שהיה רופף אצל הקראים.

חלוקות הדעות על מוצאו של פ׳ ובשאלת המקום שאליו בשלחה
איגרתו, אם לא״י ואם לארץ אחרת שאנשיה, או חלקים מהם, עמדו
תחת השפעתה. איגרתו היא מן הקדומות שביצירות הספרותיות
בתקופת הגאונים (ע״ע), והיא הראשונה הידועה לנו בספרות
התעמולה למען הפצת התלמוד הבבלי. היא גם מהתעודות הראשונות
המעידות על חילופי המנהגים בין בבל וא״י.

ש. שפיגל, לפרשת הפולמוס של ם׳ בן ב׳(ספר היובל לר׳ צ. וולפסון).
תשכ״ה (כולל ביבל׳ מקיפה).

פרקוסיה, ע״ע האזנה והקשה.

״.־ ג 1 ,* ד ־:־׳די־ ג־זיז

פרקי אב 1 ת, ע״ע אבות, עמ ׳ 124/5 .

פרקי דרבי אליעזר, ספר אגדה מהמאה ה 8 . מכובה גם
״ברייתא (או: ״הגדה״) דר״א״, על שום ראשיתו: "מעשה
בר׳ אליעזר בן הורקנוס" (ע״ע). לפנינו (וגם בכ״י) נחלק הספר
ל 54 פרקים, אולם אין הוא שלם. הספר פותח באגדה על ראשיתו
של ר״א בן הורקנוס ועובר לדבר, בסדר כרונולוגי, על המאורעות
מבריאת־העולם ועד לעיצומם של הנדודים במדבר. במחציתו השניה,
מאברהם ואילך, קשור סיפור המעשים בברכות תפילת העמידה,
אולם הספר מסתיים בברכה השמינית. לשונו עברית-מלאכותית
במקצת, המזכירה את תקופת הגאונים (ע״ע), ויש בו גם מלים
יווניות. הספר משתמש בספרות התנאים, בשבי התלמודים, במדרשי*
האגדה של האמוראים ובתרגומים ארמיים למקרא ממוצא א״י.
המקורות מעובדים ומורכבים בחירות גמורה, ההרצאה אחידה ושו¬
טפת, ולספר חותם אישי. ניכרת השפעה, תכנית וצורנית, מהספרים
החיצונים (ע״ע), בעיקר מ״חוג חנוך" (ע״ע), ושיטתו המיוחדת
בקישור הלכה באגדה, מושפעת מספר היובלים (ע״ע). כמעט שאין
בו שמות אמוראים, ולכמה תנאים הוא מייחם דברים שלא אמרום,
והוא אפוא חיבור פסודואפיגרפי מובהק. גם בכך, כבאווירה המיסטית
ובתיאורי המלאכים, ניכרת השפעת הספרות האפוקליפטית מימי בית
שני. הספר מכיר את הלכות הלוח (ע״ע), שנקבעו עד ראשית תקופת
האסלאם, והוא רווי מנהגי הלכה של א״י בראשית תקופת הגאונים.
יש בו אגדות ערביות ותיאורי השלטון האסלאמי מבית אמיה,
והמחבר מצפה לקץ עם ירידת ח׳ליפוח זו. פדר״א כבר מצוטט במסכת
סופרים ואצל פרקוי בן באבוי (ע״ע).

פדר״א נשתמר בהרבה כ״י ונדפס לראשונה בקושטא רע״ד.ועל
פיו חזר ונדפס פעמים אחדות. בוורשה, תרי״ב נוסף בצדו פירושו
החשוב של ר׳ דוד לוריא (ע״ע). קטעים מ 3 כ״י פרסם ר׳ מ. היגר
("חורב׳, ח׳—י׳, תש״ד—תש״ח) ואחד תורגם לאנגלית (ר׳ ביבל׳).
בתשל״ב נדפסה מהדורת-צילום פאקסימילית של מהדורת ר׳ ח. מ.
הורוויץ.

י. ל. ג ונץ — ח. אלבק, הדרשווו בישראל, 134 — 140 , ־ 11954
. 1916 ,.£ . 8 * 4 . 7 ,(. 01 ) ״ 011108 ״? . 0

מ.

פךקי־מכת 1 ת, חלקים תקניים שמהם מורכבות מכונות (ע״ע
מכונה), שכלולן ופיתוחן של המכונות, וקביעת תקנים בשביל
מידות־הפרקים, תכונותיהם, החומר שממנו ייוצרו וכיו״ב, מבוססים
על הנסיון המצטבר של בוני־המכונות.

את פה״מ מסווגים למחברים, המשמשים לחיבור ם״מ זה
לזה, ולמםסרים, המשמשים להעברת תנועה מחלק אחד לאחר.

1 . מחברים. (א) מחברים הניתנים לסירוק: היתד (ץ 100 )
נמצא בשימוש בעיקר במכונות פשוטות; לדוגמה — לקביעת גלגל
או ידית כך, שלא יזוזו ממקומם. מעלתו הגדולה — קלות הרכבתו
ופירוקו, ללא צורך במכשירים מיוחדים (ציור 1 ). ה שגם(■ £0311101 )
הוא יתד המשמשת בעיקר לחיבור גלים לחלקים אחרים (גלגלים)!

. *־ ־*

429

םדהןי*מכרנות

430

יתרות וסנפיס: >ו. יתר מל חתך רבוד (סבס סלסניס וסוודר)

פ יחד ססוסד (כנ״ל) 1 . יתד וודרזוף
ר. יתד יגול(*ו •ץ הרוסי. מותר) ח. גל־נונב

־ 3 ^ .כ} י 3 = 0 ־

מסמרות שונות: וו. כדת ראש ב. שמוח ת רא׳ז

ב משוקעת׳ שסוחת ראש ד. משוקעת׳ בדת ראש

1*

—1 11 *

דיור 2 . זג חבריגיס חיקגיים: 1 תבדיג וייסוורת

11 תנריג גטנוחד

ב׳\ 1

גג ססשר סיסות לווגסוות *וסיס 1 *ים נשול ) 1 מן ססודל (סנם סלסילת וסמדד)
11 ) דיססית סתחקת בבורג נוסף ז\ 1 תדסדת שני *וסיס בתיל

דיור *■ מסבים שונים:
*. מסב כדוריות
מ ססב גלילים חרוסי
ג. ססב סיכות (גלילים יקים)

ר. ססב המלקה ביל קסוות

דיור *. נדסרק ק*רד*ן

דיור פדמריס שונים: *. סדסויס קנויים 1 מדסד תותב (סמוזק בשגסיס) 11 סדסד דיסקיות 111 סדסד גמיש (ים תותבי גוסי)

ב. סדסדי־חינור 1 סדסד לחיים 11 סדסד הרוסי 111 סדמד דיסקאות ז\ 1 מד סד דנםרי*וב*לי ¥ סדפד חד־סיסרי ג. בלם סנדלים (לורים)

סיססיות ודבור: *. דדועה ב. רדויה סודלבת
נ. גלגלי "יכיר נ־דבים ד. סתקז לסינוי רדיף
של סחייות־הסיבוב. ביורת גלגלי חינוד הרוסיים

• 1 *

דיור 8 . גלגלי שיניים שונים: *. גלגלים רגילים בשילוב
מ גלגלים בילי שיניים נסויות. בשילוב חידוני
נ. גלגלים בילי שיניים גסויות. בשילוב שניסי

ד. גלגלים בדלי שיניים גסויות, שדידיהם *ינם מקבילים

ה. גלגלים בדלי שינ״ם נסויות בשני כיוונים לסנידח נוח דירי

ו. גלגלי שיניים חדוסיים ו. גלגלים הרוסיים בדלי שיניים גסויות

9 . סבנה השיניים והשתלבותו: *. סננה שן *בולוונסית

ב השתלבות שיניים *נולוונסיות

י

פ

י

*

4 ^■!יו

!§ 1 ןן

1

^־ן

ו־??*.׳ *) ■ 118

%

1

■

:31118

3 1(

**מ■"־־

,731;

וי■ י י

דיור 11 . סנגנון להדברת תנודה סיבובית פקוסדח
(נמד* במיז רז קולגוד)

*. שגי הגלים מסתובבים

ב. זעל הטונד לבוד, הגל הסניד מסתובב

דיור * 1 . הגד הלזוגי

0

דית• 12 סדרנת נל־ארנובה-סלסל

דיורים 1 — 13 . פרקי־םכונות

הוא ניתן לחיבור בצורה משיקית, בתוך חריצים מתאימים, או
במפולש. במקום שגם משיקי, יש שמשתמשים בגל-כוכב. הסין
ההר וסי (מג? ת 0 ק 13 ) נבדל מהיתד בחתכו שהוא עגול, בעוד
שחתד היתד — מלבני. משתמשים בו בעיקר כדי לקבוע את
המצב היחסי של שני שטחים מישוריים הנמצאים במגע וניתנים
לפירוק ולהרכבה, כשקיימת דרישה שאחרי הרכבתם־מחדש יימצאו
השסחים בדיוק באותו מצב. הבורג משמש בעיקר להידוק חלקים
זה לזה. התבריג ( 1 ) 111163 ) הוא חריץ לולייני עפ״נ גליל או חרוט.
כשהתבריג חיצוני — נקרא החלק בורג, וכשהוא פנימי — אום.
הרוחק בין שתי כריכות סמוכות נקרא פסיעה. והזווית כין ציר־
הפריכה לציר־התבריג נקראת זווית־המעלה. כדי שבורג מסרם
יתברג באום דרוש ש?!סרם, פסיעתם, זווית־המעלה וצורת חתך־
התבריג שלהם יהיו זהים. על־כן קיימים תקנים לתבריגים (ציור 2 ).
הראשון שהציע תקן לתבריגים ( 1841 ) היה האנגלי רטוורת (-ז 11 !ז%
((!־וס׳״י); ב 1864 הציע סלרז תבריג, שנתקבל באה״ב? בשנת 1898

נתקבל בקונגרס בציריך תקן בין־לאומי מטרי (בשנת 1969 שוגה
תקן זה במקצת). בשנת 1948 הסכימו אה״ב ואנגליה לאחד את
שיטות התבריגים הנתונים באינצ׳ים לתקן אחד — התקן ה״מאוחד",
שנכלל גם בתקן הישראלי לתבריגים. לפי התקן הזה קיימים שלושה
סוגים עיקריים של תבריגים: 1 . תבריג גס, המקובל בעיקר במתכות
רכוח־יחסית, משום שהוא עומד סוב יותר במאמצים. 2 . תבריג
עדין, המתאים למתכות בעלות חוזק גבוה. מאחר שזוויח־המעלה
ומסיעה קטנות יותר, אין האום בוטה להיפתח בקלות, וכן קל יותר
להדק את החלקים המחוברים. 3 . תבריג עדין ביותר, המשמש לאותן
המטרות כתבריג העדין, אך במיוחד לחיבור לוחות דקים, כבמטוסים.
כן קיימים עוד תבריגים מיוחדים, למשל לצינורות ולנורות חשמליות.
במקרים רבים חשוב להבטיח את האום מפני פתיחה מעצמו, בעיקר
כשהבורג נתון לתנודות. ההבטחה נעשית באמצעות אום נגדי, דיס־
קית, פין מפוצל, ועוד (ציור 2 ). ייצור הברגים נעשה בעיבוד שבבי
(במחרטה [ע*ע סכונות־כלים]) או בעיבוד בכבישה ורפורמציה

431

(ע״ע מתכות, עבדן"). בתהליך השני אין סיבי־החומר נחתכים ועל־כן
מתקבל תבריג חזק יותר.

(ב) מחברים שאינם ניתנים לפירוק. צורות־החיבור החשובות הן
רתוך (ע״ע) וסמרור. המסמרת ס**") היא פין גלילי בעל ראש;
מבחינים בין סוגי־מסמרות לפי צורת־הראש השונה (ציור 3 ). את
הסמרור מבצעים ע״י הכנסת קנה־המסמרת לתוך הקדח המשותף
לחלקים העומדים להתחבר. על קצה־הקנה הבולט בצד השני מבים
או לוחצים במכבש מתאים, עד שגם שם נוצר ראש. הלחץ גורם גם
להרחבת הקנה ולהתאמת קטרו לקוטר־הקדח. מסמרות משמשות,
לדוגמה, בבניין מטוסים או ספינות.

יש עוד מחברים לצרכים מיוחדים, כגון חיבורי לחיצה וכיווץ,
קפיץ (ע״ע) ועוד.

11 . ממסרים. (א) ממסרים לתנועה סיבובית: גל, או סרן,

הוא פרק שעליו מורכבים פ״מ מסתובבים. הגל ( £1 ג 511 ) מסתובב יחד
עם החלקים המורכבים עליו ומעביר את מומנט־הסיבוב; לדוגמה:
ציר מדחף־המטוס. הסרן ( 16 \ג) נשאר קבוע ואינו מעביר מומנט-
סיבוב? לדוגמה: ציר־הגלגל באופניים. לגל בד״כ צורה גלילית,
פועלים עליו מאמצי־פיתול עקב מומנט־הסיבוב, ומאמצי־כפיפה
הנובעים מכוחות הניצבים לצירו. כיוון כוחות אלה ביחס לגל משתנה
עם הסיבוב, דבר שעלול לגרום להתעייפות המתכת (ע״ע חזק־
חמרים, עמ׳ 252 , 255 ).

חלקי הגל או הסרן הנמצאים במגע עם המסבים (ר׳ להלן)
נקראים ידות. הידות מעובדות בקפדנות מחומר בעל קשיות
גבוהה, כדי שתהיינה חלקות ביותר וצורתן תהיה גלילית ומקבילה
לציר הסיבוב.

מ י ס ב ( 31108 *}) הוא החלק שתומך בגל או בסרן ומאפשר להם
להסתובב תוך מניעת תנועה בכיוון הניצב לצירם. קיימים מסבים
שתפקידם למנוע גם תנועה בכיוון הציר, כאשר פועל כוח צירי,
למשל, במקרה שהגל מאונך. רוב המסבים גליליים, אך יש גם
חרוטיים וכדוריים, למשל, כאשר זרוע צריכה לנוע לכיוונים
שונים.

1 . מסבי-החלקה (ציור 4 ) — בהם פגי יד־הגל ופני המיסב
מחליקים זה על זה בזמן הסיבוב. המרווח בין המיסב לגל (הנחוץ
למטרות סיכה [ע״ע]) צריך להיות בערך אלפית־הקוטר. חלק־
המיסב, הנמצא במגע עם פני הגל או הסרן, מיוצר מחומר מיוחד כדי
להפחית את מקדם־החיכוך ביניהם וכדי למנוע שחיקת הגל. לרוב
נושא המיטב בחלקו הפנימי תותב או קסוות (= תותב הבנוי משני
חלקים). התותבים עשויים פלדה או ברונזה, ומרופדים מבפנים
בחומר רך, כגון נתכי נחושת או עץ (לדוגמה: במסבי־הציר של
מדחף האניה). מיסב בעל קסוות מאפשר את הרכבת הגל אחרי
חיזוקו של המיסב לבסיסו. כשאין אפשרות להכניס חומר־סיכה בזמן
הפעולה, משתמשים בתותבים נקבוביים, המיוצרים בסנטור (ע״ע
מתכות, עבוד־), או בתותבים מחומר פלסטי (כגון טפלון [ע״ע
פלסטיים, חמרים]), שמסוגלים לעבור בלי סיכה. וע״ע אפיצה.

2 . מסבי־גלגול (ציור 4 ) — מורכבים משתי טבעות מפלדה
קשה, שהאחת מהן סובבת והאחרת נייחת. בין שתי הטבעות נמצאים
כדוריות, גלילים, או חרוטים, כך שהטבעת המסתובבת מתגלגלת על־
פניהם, למשל גלגלי המחליקיים. יתרונות מסבי־הגלגול הם: ה 0 י 3 ה
פשוטה ומועטת, העומס המותר גבוה. הפסדי־החיכוך קטבים, והם
בוטים פחות להתחמם? לעומתם, מסבי־ההחלקה — מחירם זול,
מבנם פשוט וקל לתיקון, עבים קטן ופעולתם שקטה.

המצמד משמש להעברת מומנט־סיבוב מגל אחד לשני כאשר
צירי־הגלים נמצאים בקירוב טוב בהמשך אחד לשני (ציור 5 ).
מצמד קבוע — הפשוט בין המצמדים. שני הגלים צריכים להסתובב
סביב אותו ציר בדיוק, מצמד־תותב הוא מעין שרוול המולבש על
קצות שני גלים שווי־קוטר ומחוזק אליהם ביתדות. הוא זול, אך

432

פירוקו מסובך. במצמד־ק ם ו 1 ת — שתי' קסו 1 ת המתהדקות זו אל
זו בעזרת ברגים ולוחצות את קצות־הגלים ביניהן. לעתים מחזקים
את מצמד־הקסוות לגל באמצעות שגם. במצמד־ ד ס ק ו ת יש בקצה
כל גל דסקה, המורכבת על הגל או שהיא חלק ממנו. שתי הדסקות
מהודקות זו לזו בברגים. מצמד גמיש מאפשר לחבר גלים גם
כשציריהם אינם זהים אלא מוזזים במקביל,■ או יוצרים זווית קטנה
ביניהם, או שהגלים יכולים להיות מרוחקים קמעה זה מזה. במצמד־
שיניים מורכב בקצהו של גל אחד גוף בעל שיניים, ובקצהו
של הגל השני — גוף בעל חורים מתאימים. הזזה קטנה של אחד
הגלים לאורך צירו אינה מנתקת את החיבור. אחד הגופים יכול
להיות ניחן להזזה לאורך הגל, כדי לאפשר שימוט וצימוד־מחדש.
במצמד־אולדהאם הגופים זהים: בכל אחד שיניים וחריץ. והם
מורכבים בניצב זה לזה. החריץ מאפשר תנודה זוויתית קלה ותנודה
ארכית. במצמד־פ א ם ט מורכב בקצה כל גל גלגל־שיניים בעל שיניים
מעוגלות. הגלגלים משתלבים במעטפת בעלת שני גלגלי־שיניים
פנימיים. השיניים המעוגלות מאפשרות תנודות זוויתיות ורדיאליות
והמבנה מאפשר גם תזוזה ארכית. במצמדים עם תותבי־גומי, או עם
דסקות־גוכי, מאפשרת גמישות הגומי תזוזות ארכיות וזוויתי 1 ת. את
הגמישות הרצויה מקבלים גם בעזרת קפיצים או צמידי־גומי. מצמד־
חיכוך מאפשר ניתוק וצימוד־מחדש תוך כדי סיבוב הגלים. על הגל
המניע מורכבים לחיים, תוף חרוטי או דסקה, הנלחצים אל ת 1 ף גלילי,
תוף חרוטי או דפקה (בהתאמה) המורכבים על הגל המונע. מצמד־
ד ס ק ו ת, הנמצא בכלי־רכב, פועל בצורה הפוכה: במצב רגיל הוא
מוצמד באמצעות קפיצים, ולחיצה על דוושת־המצמד גורמת להרחקת
הדסקות ולניתוק המגע. במצמד־ר צ ו ע ה יש רצועה פנימית הנלחצת
אל תוף חיצוני. יתרון השיטה הוא באפשרות להרכיב על הצד החיצוני
של התוף בלם־רצועה. מצמד זה נפוץ במכונות לחפירה ולהרמה.

מצמד מחליק מבטיח מפני עומס־יתר. כל מצמד־חיכוך, שבו
נלחצים גופי־החיכוך בעזרת קפיצים מאפשר החלקה — אם העומס
עולה על המותר.

מצמד צנטריפוגאלי נצמד רק במהירות־סיבוב רצויה. לגל
המניע מחוברות משקלות, הנמשכות אליו ע״י קפיצים, אך נדחות
ממנו ע״י הכוח הצנטריפוגאלי. במהירות הנדרשת נלחצות המשקלות
אל תוף המחובר לגל המונע. נמצא בשימוש במספר סוגי מכוניות.

מצמד הידר ודינמי מבטיח שמומנט־הסיבוב המועבר לא
יעלה על המותר. על הגל המניע מחובר גלגל בעל כפות טורבינה
(ע״ע), המשמש כמאיץ־שמן, וכנגדו מורכב גלגל־כפות המואץ ע״י
השמן. אין מגע בין הגל המניע לגל המונע (ע״ע הידרוליות, מכונות,
ציור 6 ). מצמד זה בולם זעזועים ותנודות. כשהבדל מהירויות־הסיבוב
בין הגלים גדול, מועבר מומנט גדול המאיץ את סיבוב הגל המונע.
אם המומנט המועבר גדול למדי, נוצרות בשמן מערבולות והמצמד
מחליק. מצמד זה שימושי במנועים חשמליים, משום שהוא צורך
זרם־התנעה נמוך, ובתיבות־הילוכים אוטומטיות.

מצמד חד־סטרי מעביר תנועה רק בכיוון אחד. ההעברה
אפשרית בדרכים טכניות שונות. מצמד כזה נמצא בגלגל האחורי
של אופניים ובמסוקים. הבלם. המשמש לעצירת סיבוב־הגל, הוא
מצמד־חיכוך שאחד מחלקיו קבוע. במכוניות נהוגים בלמי־סנדלים
(לחיים [ציור 5 ]) ובלמי־דסקה, במכונות־הרמה נהוגים בלמים
חרוטים ובלמי סרט (רצועה) חיצוני. המפו־ק משמש להעברת
מומנט סיבוב מגל אחד לגל שני גם כשאינם מקבילים. מפרק־קארדאן
(ציור 6 ) מאפשר תנודה זוויתית עד ״ 37 . בקצה כל גל ישנו מלגז,
והם מתחברים בעזרת קוביה פנימית בעלת צירים או בעזרת סוגר־
טבעת. במכונית נמצא מפרק־קארדאן בחיבורים בין המנוע לסרן
האחורי, והמלגזים נעים בתוך הסוגר על־פני מסבים. סידור קארדאני
הוא מערכת של שני מפרקי־קארדאן זה בתוך זה, המאפשרים לחלק
הפנימי להסתובב בכל כיוון ביחס לחלק החיצוני. לדוגמה: במצפן

פרקי־מבונות

433

סררך־מכונות — פרקין, סר דלים הנרי

434

ימי (ע״ע נוטות} מונע סידור זה את טלטול המצפן יחד עם האניה
(ע״ע גירוסקום, ציוד 2 ).

ממסרות מעבירות תנועה מחלק אחד של המכונה לשני.
התנועה יכולה להיות סיבובית או קווית (הלוך־ושוב). יש שני סוגי-
ממסרות יסודיים: 1 . הפועלים ע״י חיכוך בין החלקים במגע ישיר
או באמצעות רצועות. 2 . הפועלים ע״י השתלבות של חלק אחד
בשני.

ממסרת־החיכוך (ציור 7 ) שימושית בהספקים קטנים וכשרוצים
לשגות את יחס־המהירויות בין הגלגל המניע לבין הגלגל המונע
בעת העבודה בלא להפסיק את תנועתם. ממסרת זו פשוטה, זולה
ושקטה. ממסרת־התיכוד הפשוטה ביותר מורכבת משני גלגלים
המתחככים זה בזה. הגלגלים יכולים להיות פשוטים, טריזיים (להג¬
דלת החיכוד ביניהם בלי לשנות את מחוגיהם) או חרוטיים (לשינוי
כיוון־הסיבוב או יחם־המהירויות).

כאשר המרחק בין הגלים גדול, מחברים אח הגלגלים באמצעות
מתקנים "אין־סופיים" (סגורים) כגון רצועות או כבלים. התנועה
מועברת ע״י חיכוך בין הרצועה לגלגלים. רצועות טריזיות החודרות
לתוך חריצים מתאימים בגלגלים מגדילות את החיכוך. הרצועות
משככות תנודות וריטוסים, אך, בגלל החלקה, קיימים אי־דיוקים
במהידות־הסיבוב המועברת.

גלגל־שיניים — גלגל שהקפו משונן (ציור 8 ). שני גלגלי-
שיניים משתלבים ביניהם כאשר שן של גלגל אחד נכנסת בין שתי
שיניים של הגלגל השני. בתנאים אלה מסובב הגלגל האחד את
השני ללא החלקה. על השיניים להיות תואמות ועל־כן מספר
השיניים בכל גלגל מתכונתי למחוגו. מהירותו הזוויתית של כל גלגל
מתכונתית־הפוכה למחוגו (ולמספר שיניו) ויחס־המהירויות נקרא
תמסורת.

שיני שני הגלגלים בנויות כך, שבזמן־השתלבותן הן נוגעות
זו בזו בכל רגע בקו אחד, שהטלו הוא — נקודת־התשלובת (ציור 9 ).
המעגל העובר דרך נקודת התשלובת כשזו נמצאת על קו־המרכזים
של גלגלי־השיניים נקרא מעגל־החלוקה. מעגלי־החלוקה של שני
הגלגלים משיקים. המשיק המשותף להם נקרא קו־החלוקה. גלגלי־
חיכוך בעלי קטרים שווים לאלה של מעגלי־החלוקה יעבירו אותה
התמסורת כגלגלי־השיניים. הפסיעה היא הקשת המתקבלת מחלוקת
הקפו של מעגל־החלוקה למספר השיניים. הפסיעות של שני גלגלי-
שיניים המשתלבים ביניהם צריכות להיות שוות. יהי קטרו של

710

מעגל־החלוקה ם ומספר השיניים 2 , אורך־הפסיעה יהיה

הגודל —= 1 א הוא המודול וגדלו במ״מ נקבע לפי תקן. פסי עת
ט ' 2

הקוטר ( 11 :> 11 <ן 31 ־ 1 ז 6 ומ 313 ), היא כאשר הקוטר מבוטא באינצ׳ים.

קו־התשלובת הוא המקום הגאומטרי של כל נקודות התשלובת
הרגעיות. לפרופיל־השן בד״כ צורה של אבולונטה (שאז קו-התשלובת
ישר [ע״ע גלגול, קוי־; ור׳ ציור 9 ]). בשעונים (שהם מכונות
רק במובן הרחב) ובמנגנונים מדויקים אחרים משתמשים בשיניים
ציקלואידיות.

גובה השן, השווה בד״כ למודול, מבטיח מגע בלתי־פוסק בין
גלגלי־השיניים (בחלק מהזמן אף נמצאים שני זוגות־שיניים במגע).

כאשר מספר השיניים קטן, עיקר השן (החלק שמפגים למעגל־
החלוקה) עלול להישבר בגלל דקותו. כדי לתקן זאת, מזיזים את
הפרופיל החוצה, כך שעובי־השן גדל.

שיניים נטויות אינן מקבילות לציר־הסיבוב, אלא הקו-
היוצר שלהן מוטה בזווית כלפי הציר. דבר זה מבטיח השתלבות
הדרגתית של השן, פעולה שקטה יותר, ניצול יעיל יותר של כל
רוחב השן ואורך חיים ארוך יותר (ציור 9 ). כדי להימנע מכוח
צירי, בונים לפעמים את גלגלי־השיניים משני חצאים סימטריים.
אם הזוויות בין הקווים־היוצרים של השיניים לצירי שני גלגלים הן

! 02,0 , הרי, מאחר שהשיניים חייבות להקביל בזמן השתלבותן,
צריכה להיות זווית 02 + , 0 = 8 בין צירי הגלגלים! למשל, כדי
שהגלגלים יקבילו, חייב להתקיים ! 0 - = 02 . הצירים של גלגלי
שיניים נטויות עשויים להיות גם לא־מקבילים. מספר השיניים תלוי
בזווית־הנטיה.

גלגלי-שיניים חרוטיים משתלבים כך, שבין ציריהם נוצרת
זווית. אם זוויות-הקדקוד בחרוטים הן! 82 , 8 , תהיה הזווית בין צירי-
הגלגלים 82 +, 8 = 8 . בד״כ הזווית 8 ישרה, למשל בדיפרנציאל
המכונית. השיניים בנויות כך, שכל קו־יוצר עובר דרך קודקוד־
החרוט. קיימים גם גלגלים חרוטיים פנימיים. השיניים יכולות להיות
ישירות או נטויות, ואז יכולים צירי־הגלגלים לא להיחתך("היפואיד").

הנע חלזוני מעביר מומנט־סיבוב בין גלים שציריהם מצ¬
טלבים. על גל אחד מורכב גלגל שיניים בורגיות ועל השני —
חילזון (ציור 10 ). כאשר הגלגלים מרוחקים זה מזה, מחברים אותם
בשרשרות, למשל באופניים. השרשרות אינן מחליקות (בניגוד
לרצועות), אך פעולתן רועשת-יותר.

במכונות שונות, כגון מקרן־הקולנוע, רוצים שהגל המונע יסתובב
בתנועה מקוטעת, כלר ייעצר מדי השלימו זווית מסוימת. דבר זה
מתבצע ע״י הרכבת זיז או זיזים על הגל המניע, הסובב ברציפות,
ודסקה בעלת חריצים מתאימים על הגל המונע. בכל סיבוב משתלב
הזיז לתוך החריץ המתאים ומסובב את הדסקה בזווית הרצויה. הדם-
קד, נעצרת ברגע שהזיז יוצא מתוך החריץ (ציור 11 ).

(ב) ממסרים להחלפת תנועה סיבובית לתנועה קווית ולהפך.
בורג ואום. קובעים אחד מחלקים אלד, כך שלא יסתובב, ומסובבים
את האתר, הקבוע כך שלא ינוע לאורך הציר. הסיבוב מניע את
החלק הנייד לאורך הציר, לדוגמה: מגבה־המכוניות הנפוץ. הנע
חלזוני הופך תנועה סיבובית לקווית, אם במקום גלגל־שיניים מוצמד
אליו פס־שיניים או בורג.

מערכות של ג ל־ארכו בה — טלטל (ציור 12 ) משמשות
להעברת תנועה קווית־מחזורית (של בוכנות) לתנועה סיבובית של
גל-ד,ארכובה ולהפך. גל־ארכובה מורכב מקטעי-גלים שצירי אחדים
מהם, הארכובות, אינם זהים עם ציר־הסיבוב. לכל קטע כזה מחובר
הטלטל, שהוא זרוע המחוברת בקצה השני לבוכגה, למשל, במנוע-
המכונית. הבוכנה מוחזקת בתוך גליל, ולכן נעה בתנועה קווית בלבד.
בזמן סיבוב־הגל במהירות קבועה תבצע הבוכנה תנועה קווית
הרמונית בקירוב. כאשר אורך מהלך־הבוכנד, קטן, אפשר להשתמש
באכסצנטר (ע״ע) במקום בארכובה. לעתים משתמשים בגל־פיקות
(ציור 13 ), בו ד,פיקות מרימות זרוע, שבניגוד לטלטל מחליקה על
הגל ואינה מחוברת אליו במיסב! לדוגמה, במערכת־השסתומים
שבמנוע־המכונית. למכונות הידרוליות (ע״ע) פרקים מיוחדים,
כגון צנור (ע״ע), אטמים ועוד.

מערכותמורכבות ממספר פרקים מאפשרות לבצע תנועות
מסובכות, למשל, מערכת הזרועות המטפלות בחומר הרדיואקטיווי
בתוך כור גרעיני.

ס. ליליי (חרג׳ מאנג׳), אדם, מכונה והיסטוריה, תשי״ז! ש. אטינגן

(עורך), מדריך לאיגרנר, ג , : מכונאות, א׳-ב/ תש״ךי—תשכ״ב! מ. גולו־

מב, פרקי מכונות׳ 1969 ן /© 5 ,דח 13 {§תנ> 01 ט 8 .£

,* 1 * 10 } 71 ?ע 171 /ס ׳ 00 /<ו// 4 ,ת€ו 1181 .ק ; 1949

; 58 — 1954 71 / 0 ׳ל"*!/־*/ ^ ,(. €11 ) ז 1££ וו 5 . 0 ; 1954

; 1959 18 ,}{ 00 ? 141 ז 140 ץז 16 ז 11 ? 140€ ,(. €€18 ) 1£$ ! 10 ,<£ .£ - £־ 1101 ת 0 .£!

- $10 , 100 * 081 . 11 ; 1965 ,^מ 1 ז^מ^מ£ , 5 ומגקבו 01

. 1969

י. בו.

פדקי[, ?ר דלים הנךי — ״״ן•!:־? דת ¥11113 \ ״ 5 —

( 1838 — 1907 ),'כימאי אנגלי, ממניחי היסוד לתעשיית הצ¬
בעים ד,סינתטיים. כבר בגיל 15 נכנם לקולג׳ המלכותי בלונדון ושם
למד מפי א. ו. הופמן(ע״ע), ולאחר זמן נעשה לעוזרו. בהיותו בן 18
גילה תוך כדי נסיונות לסגתז כינין, את הצבע הסינתטי הראשון,

435

פרקיו, סר וילים הנרי — סדר, ויסנטה

436

תנובת פריויז

ארגמן צורי(ע״ע, וע״ע צבע) או מובאין (מ״ענובמ!), וב 1857 הקים
ביודר להפקת צבע זה. במקביל להרחבת ביהח״ר לצבעים המשיך
לחקור את הכימיה של צבעים והמרים אורגניים אחרים. בשנת 1858
הכין פ׳ גליצין והיתה זו הסינתזה הראשונה של חומצה אמינית (ע״ע
אמיניות, המצות). ב 1871 גילה את התגובה של אלמימה אצמית
עם אלדהידים ארומטיים ליצירת חומצות בלתי-רחייות; תגובת דחי¬
סה חשובה הנושאת את שמו. בתגובה זו הפיק ם׳ קומרין ואת
החומצה הצינאמית מבנזאלדהיד (ע״ע אלדהידים). ם׳ שכלל את
סינתזת האליזרין (ע״ע) וייצר אותו בביהח״ר שלו. ב 1873 מכר
את בתהח״ר, והתמסר למחקר טהור, בעיקר בנושא סיבוב מישור
האור המקוטב בשדה מגנטי (ע״ע אופטית, פעילות).

ב 1866 נבחר ם , כחבר לחברה המלכותית, וב 1883 לנשיא האגד
דה הכימית.

י. קלוגאי, 100 שנים לתגלית הסינתזה של צבעים אורגגיים והשפעתה

על התעשיה הכימית (קורות), 1956 .

פךקינס 1 נץם(מחלת פרקינסון [םח״פ]), מחלת עצבים הנגרמת ע״י
פגיעה במערכת העצבים האכסטךפירמידית (ע״ע׳ עמ׳ 283 )

ע״ש רופא העצבים האנגלי ג׳ימז .פרקינסון ( 1755 — 1824 ),
שתיארה לראשונה ב 1817 ; פינויה המדעי 32113115 515 ץ 31 ז 3 נ! (שיתוק
מרעיד).

התסמונת האפייגית למחלה: החלשה והאטד. ניכרות בתנועות
רצוניות ובאלו המבטאות מצבים ריגושיים, צפירות שרירים, בעיקר
בגפיים, ורעד(רטט) בלחי רצוני( 3 — 7 רעידות בשניה). רטט זה אינו
ניתן להפסקה מרצון׳ אך חדל או פוחת במידה ניכרת בזמן השינה.
הבעת פני החולה (בעיקר בשלבים מתקדמים של המחלה) קפואה
ודומה למסכה. בד״כ לא נלווים לסימנים הללו ליקויים והפרעות
בתחושה לבד מכאבים (לעתים עזים) בגפיים. הפגיעה בתפקודי
מערכת העצבים האוטונומית גורמת לסומק בעור הפנים, לתחושות
חום והזעה ולזליפת-רוק מזוויות הפה. כלל הפגיעות האלה מביא
להפרעות בהתנהגות החולה הניכרות בעמידה ובהליכה, בדיבור,
בכתיבה ובצורת האכילה• לעומת זאת לא נפגעים התפקודים השכ¬
ליים והנפשיים (פרט לסימני אי-שקט המופיעים בשלבים המתקדמים
ביותר), דבר המגדיל את טבל החולה, בהיותו מודע להגבלות בתנו¬
עותיו וביכולת-ביצועו.

גורמי המתלה ידועים רק בחלקם. ביניהם: 1 ) דלקת-המוח (ע״ע
אנצפליטים, עם׳ 651 ); 2 ) טרשת ( 5010,0815 ) של כלי־הדם המוחיים;
3 ) מח״ם עצמית (אידיופאתית) שגורמיה בלתי ידועים אד סימניה
לרוב זהים. צורה זו מופיעה בגיל מעל ל 40 ושכיחה יותר בגברים
מבנשים (ע״ע עצבים, מערכת זד, עם׳ 81/2 ).

בצורות 1 ) ו 3 ) הולכת המחלה ומחריפה באטיות במשך שנים
רבות, ואילו בצורה 2 ) תלויה המחלה במצב מחלת כלי הדם המעור¬
בים בה.

הטיפול: תרופות, תרגילים שמטרתם להקל על צפידות
השרירים, ועידוד המשכת אורח־חיים פעיל, תוך התאמה לפעילות
המוגבלת. התרופות מכוונות בעיקר להקלת הסימנים ואין בהן כדי
לרפא את המחלה. ביניהן מקובלים המרים אגטי-כוליגרגיים (ע״ע
אצטיל כולין) ממקור טבעי, כגץ היאוסציאמין המופק משכרון
חמבלדונה (ע״ע) ומוצרים סינתטיים כגון בנזהכסול ואורפנאדרין.
בשנות השישים חלה מהפכה בטיפול במח״ם; נמצא, כי ברקמות
המוח של האזורים הפגועים נמוכה רמת החומר דופאמיו (- 3 ק 0 כ!

6 מ 1 מ 1 ) מרמת תומר זה באותם האזורים של המוח האנושי הבריא.
ממצא זה הביא לנסיון להוסיף לחולי מח״ם את החומר החסר.
מאחר שהדופאמין אינו עובר אח המחסום בין זרם־הדם למוח, נתנו
לחולי מח״ם את החומר ס׳דופא ( 0003 ^ 1 ) אשד ממנו יוצרים
תאי המוח את הדופאמין. לטיפול זה היתה השפעה דרמתית על
החולים. אנשים שהיו רתוקים במשך שנים למיטתם החלו לנוע
ולתפקד כראוי, אך למרות ההצלחה היו סימני לוואי שליליים רבים.
בתחילת שנות השבעים הוכנס שכלול בטיפול ב 3 ת 0 ס^ 1 . נמצא כי
חלק גדול מהחומר מתפרק ע״י אנזים המצד ברקמות הגוף השונות
ואיננו מגיע למות. ע״י מתן מעכב של האנזים ניתן היה להוריד
במידה ניכרת את מגת ה גק 0 נ 19 וכד להקטין את סימני הלוואי.

;' 1969 : ה 1 ) 11 ץ 5 0-1/001 ^ ) 111 /ס 1 ) 011101 ,ת 0 ז 21 /י\ . 14 8,310 . 11 .#י

1 ( 801 01 ) 010£1 ) 1 ו 1 זז-< 10 /? ) 1 ( 7 .,(. 085 ) 0111,130 .. 6 - 000401311 . 5 ״ 1
-ס־׳מס/'/ / 1103 ״?£ , 4300311 ? .. 1 .£ .( . 8 ;* 1970 , 1 ) 1 ! 1 /ס

.' 1971 ,׳ 3 *־>/

י. שט.

םךרןסטורו, ג׳ירולמ 1 — 0 ־ 3,35101 ,? 0131110 ־ 011 — ( 1478 ,
פדובה — 1553 , ורונה). רופא, תוכן, חוקר טבע ומשורר
איטלקי. פ׳ למד רפואה בפדובה יחד עם קופרניקוס, שהשפעתו על
פ׳ ניכרת בספרו על הכוכבים ( 1535 ), בו הוא חולק על תורתו
של תלמי. את רוב ימיו בילה בחווילה שלו ליד ורונה, שם עסק
במדע ובאמנות נוסף על עיסוקו הרפואי.

ם׳ נתפרסם בעיקר בספרו על העגבת: "!ל־וסגזת ס׳\ 81 , 111115 קץ 3
23111005 (״העגבת או המחלה הצרפתית״) שי״ל ב 1530 בצורת
ספר שירה: אגדה על רועה בשם סיפיליס שנענש ע״י אפולו, אל
השמש, והוכה במחלת העגבת; בתוך האגדה שילב תיאור רפואי
של המחלה ודרכי הטיפול בה. ספר שירה זה יצא במאה מהדורות,
כולל תרגומים. השם המקובל לעגבת מקורו בספר זה. וע״ע עגבת,
עם׳ 721 .

ספרו השני 18 נ 1 ז 0 מז 61001113210818 60013210,16 06 ("על הדבקה
ומחלות מידבקות״), 1546 , כולל תיאורי מחלות שונות, ביניהן אחד
התיאורים הראשונים של טיפוס־הבהרות (ע״ע), בצירוף תאוריה
בדבר העברת המחלה באמצעות בע״ח קטנטנים.

. 1954 , 379 — 377 /ס 4 ,־ז 0 (ג 1 \ . 1 ־ 1 . 11

פרק ר(רוטשילד), דור 1 ת י ־ ץ 11 ן 0 ־! 0 נ 1 —

( 1893 — 1967 ), סופרת אמריקנית, בת לאב יהודי ולאם
סקוטית. ם׳ פרסמה את מאמרי־הביקורת העוקצניים הראשונים שלה
בכ״ע פופולריים. שני ספרי־שיריה הראשונים הופיעו ב 1927 וב-
1928 ; שירים אלה ואחרים כלולים בקובץ ¥611 י 3 35 תש־ם 80 401 ?
(״לא עמוק כבאר״), 1936 . פ׳ נתפרסמה גם כמחברת סיפורים
קצרים (קובצו בקובץ 61365 ־ 961 [״כאן טמון״], 1939 ). כן חיברה
תסריטים ומספר מחזות (בשיתוף עם אחרים), שמהם זכה להצלחה
המחזה ־ 101 ) 1 ־ 1 ־ 001 1116 )ס 1311165 (״גבירות המסדרון״), 1953 ,המתאר
את חייהן הריקים־מתוכן של נשים מזדקנות. יצירתה של פ/ בשירה
ובפרוזה, מצטיינת בראיית הטרגי והק 1 מי שבחיים; היא שופעת
הומור, סאטירה וציניות קלילה.

בעברית י״ל: ״רק לגבירות״, תש״ז; כתבי צ. פ׳, 1955 ; "השעות
הקטנות״, 1971 .

. 1944 , 101$ ( 4.111 11 ^ 10 ^^ 417 ,** 11116 ^ . 8 . 8

פרקךט, ע״ע סנסקרט.

פרר, ויסנטה — ־ 6,161 ? ¥1,6111:6 — ( 1350 , ואלנסיה— 1419 , ונס
[צרפת]), נזיר דומיניקני ומטיף, ספרדי. מגיל צעיר נתחנך
במסדר הדומיניקנים על תורת תומם מאקוינו (ע״ע), ואח״כ הורה
תאולוגיה תומיסטית בוואלנסיה. בשירות החשמן פדרו דה לונה
( 1390 — 1394 ) הפעיל ם׳ כשרון הטפה ושכנוע כדי לגייס תומכים

437

פדר, זיפנט?ז — סדרה

438

באנטי־אפיפיור קלמנס 1 ד\ מאוויניון. בשלבים הראשונים של הם־
כיסמה (ע״ע) הגדולה בכנסיה. משנבחר פדרו דה לתה לאנטי-
אפיפיור בנדיקטום 111 \ (ע״ע! 1394 ). נקרא ם׳ לאווינידן לשמש
כומר-מוודד, ותאולוג־החצר. ם׳ דחה את תארי-הכבוד ואפילו את
כהונת החשמן. והשקיע מאמצים רבים להביא לסיום הפילוג הכג*
סייתי. ב 1399 , משנתאכזב מסירובו של בגדיקסוס ^^^ x להתפטר
מכהונתו כדי להביא לאיהד הקרע בכנסיה, יצא פ׳ למסע הטפות
שארך כ 20 שנה. בליוויית פמליה של כמרים. עבר בבורגונדיה,
דרום־צרפת, שוויץ, צסון־איטליה וספרד, והטיף לחיי תשובה. בין
מטרותיו היו ניצור יהודים והחזרת כופרים לחיק הנצרות. ם׳ דגל
בהמרת הדת מתוך שכנוע, ולא אחת הדגיש שישו ואמו היו יהודים
במוצאם. עם זאת עוררו הופעותיו, במיוחד בעשור הראשון של
המאה ה 15 , תנועת תשובה המונית, שלוותה בהתפרצויות אנטי־
יהודיות (בטמריטה דה ליטרה [ 00413 14 ) 31031114 ־ 1 ־], אינסה
[ 053 ץ.ו 2 ], סרגוסה). לאחר פרעות 1391 , משנוצרה בעיית האנוסים —
אע״פ שלא גרם לכך במישרין, הרי עצם ההתעוררות בעניין ההמרה
מחזקת את ההנחה, שידו היתה במה שעבר על קהילות ספרד —
היה ס׳ היוזם והמוציא־לפועל של המדיניות להמרת דתם של היהו¬
דים, שננקטה בידי בנדיקסוס ^^^ x ושלטונות אראגץ וקסטיליה
וכללה, בין־היתר, הגבלות חברתיות, כלכליות ומשפטיות. ב 1412
סייע ם׳ בקביעת חוקי ולידוליד (ע״ע) ובגירוש היהודים משכו-
נותיהם, לבל ישפיעו לרעה על "הנוצרים החדשים", כלומר המומרים,
שנשארו בשכונותיהם. המלך פרנאנדו 1 מאראגון(שם׳ תמך בו ופעל
למען בחירתו) אילץ את היהודים והמאורים להאזין לדרשותיו של פ׳,
ועל המשתמטים הוטלו קנסות כבדים. בעצם ימי הוויכוח בסורטוסה
(ע״ע) נמצא פ׳ באיים הבלאריים. בתקוות נצחונו הועיד לו בנדיק-
טוס את התפקיד להביא לניצורם של היהודים, ולשם כך אף הועמדה
לרשותו ספינה מיוחדת בנמל ואלנסיה. להשפעתו הישירה של ם׳ יש
לייחס את התנצרותו של שלמה הלוי, רבה של בורגום (ע״ע).

ם׳ השאיר מסות תאולוגיות שונות, אך עיקר פעלו היו דרשותיו
הרבות (כ 6,000 ), שזכו לחיקויים רבים. הדרשות נישאו בקאטאלנית,
אך נרשמו אח״כ בראשי־פרקים בלאטינית, ונתפרסמו בחלקן בקובץ
3111111111 ז 4 ק 1011$ ) 53 14 ) 014 ק 1 ס 14 14 > 541010045 ("דרשות לפי לוח־
הקדושים השנתי״), 1525 , ולאחר מכן בקבצים רבים. אחת מפעולותיו
הראשונות של האפיפיור קליכסטום 111 היתה להכריזו ל״קדוש"
( 1455 ). וע״ע ספרד, יהודים, עמ׳ 388 .

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (מפתח בערכו), תשי״ם 2 ;

,(.זו . 5 1 ־ 11 ) 1-11 . 4711:71 <£$ 71 ) 11 ) 11741111 ) זמין 71 ) 114 ) : 01 , 8310 .ז! .[

71 : .?.׳ 5.1 , 5 ' ־ זו 0400 .ע ; 1939 ,.?. 11 . 51 ,״ 01160 . 11 ; 36 — 1929

, 711 ) 1771 ) 1111 [ ) 111 / 0 1 ) 471% . 0 ; 1943 , 10 ) 771 ) 1 } 111 ) 11 11 ) 01111 ? 10

ץ ז>/(״־ין 8/0 •/ג - 3 )מ 3 ^ז 03 34 .( ; 1954 ,.? .׳ 1 ) 0 )} 14 0

. 7 ז 5071 ) 4 */))׳ 1 , 813300 ) 111 ) 031 .\ ; 1956 . 11 5071 ) 4 1101 ) 11 )

. 1961

ח. ג

פדר, יקלוד - 311414 ? 14 ) 01311 ; פסודונים של פחדריק שרל
ברגון ( 3318004 01131145 14114114 ?) — ( 1876 — 1957 ),

מספר צרפתי. פ׳ שירת כקצין בחיל־הים הצרפתי ורישומי שירותו
היו מקור־השראה עיקרי לסיפוריו. בתיאורים האכסוטיים ובסיפורי-
ההרפתקות שלו דמיון ליצירתו של פ. ל 1 טי (ע״ע)! אך כתיבתו של
פ׳ מצטיינת, לעומת זו של לוטי, ביתר עליצות. מקוריותו ודמיונו
בולטים במיוחד ביצירתו המושלמת ביותר. קובץ־הסיפורים 110144 ?
11101 ת 0 ?> (״עשן־אופיום״), 1904 . 011011545 04$ ("בני-תרבות"),
1906 , רומן שרקעו הודו־סין זיכה את פ׳ בסרס־גונקור. מבין יצירותיו
האחרות: רומן־ההרפחקות, על רקע העיר קושטא, 111 !> 90111014 ־ 0
355355103 (״האיש שרצח״), 1907 , שהוא המעולה בסיפוריו מסוג זה!
8301114 1-3 (״הקרב״), 1909 ; 1104131145 50111x11115 ("זכרונות
ספרותיים״), 1953 . — פ׳ נבחר לאקדמיה הצרפתית ב 1935 .

. 1924 ,.? . 0 ,מס״א . 4 !

פרר־אוךבן, איבר ז׳וזף ולמר — 14 ^ 3118 ^ 8 ק 4 * 0 ( 9118411
״ 4-0183 ^ 1 ? — *( 1812 ,' לח׳ — 1896 , בריסל), מדינאי
בלגי. ב 1847 נבחר לביה״ג כנציג ליד; היה לאחד ממנהיגי המפלגה
הליברלית והיה פעמים רבות חבר בממשלה. ב 1870 , לאחר ירידת
כוח מפלגתו, התפטר והפך לדובר האופוזיציה. ב 1878 — 1884 היה
רה״מ ושה״ח. ב 1879 הנהיג חינוך יסודי חילוני; הסערה שקמה
בשל הפרדת החינוך ממכנסיה הביאה למשברים ופילגה את דעת
הקהל וגרמה לקרע עם הווטיקן ( 1880 ).

בשל חששו מצרפת נמנע ס׳ ב 1867 מלהשתלט על דוכסות
לוכסמבורג, ולכן התבגד להקמת מערכת הביצורים ע״ג מז( 141154 * 1 ).

. 10 — 1906 , 1-11 ,. 0 -.? ,ג״גמדגזז .?

פו־ךה ( 411313 ?), עיר בצפון איטליה, בהבל אמיליה (ע״ע)
רומניה * 155.400 תוש׳( 1973 ). שוכנת מדרום לנהר פו, בלב
איזור חקלאי פורה, שביצותיו הנרחבות נוקזו מאמצע המאה ה 19
ואילך. מדרום לס׳ עוברת תעלה המסתעפת מנהר פו. ם , היא צומת
תחבורה בין בולוניה לפדובה והיא מחוברת בכביש ומס״ב לחוף
הים האדרייתי. בעיר מפעלים לייצור כימיקלים ולזיקוק סוכר. פ׳
תוכננה בתקופת הרנסאנס ע״י רוסטי. רחובותיה רחבים והיא מוקפת
חומה. יש בה ארמונות רבים. במרכז העיר ניצב מבצר משפחת
אסטה. מדרום לו כיכר השוק הגדולה ולידה הקתדרלה. בדרום ם׳
נמצאות האוניברסיטה וספרייתד. הגדולה; היא נוסדה ב 1391 ולומ¬
דים בה 5,200 תלמידים ( 1972/3 ).

אמנות. מיה״ב שרדו בס׳ מבנים מעטים בלבד. הקתדרלה,
שבנייתה התחילה ב 1135 בקירוב, מייצגת סממני בניה לומברדיים
טיפוסיים בגאלריות החיצוניות הנתמכות בשורות־עמודים וקשתות.
הטימפאבום, המעיד על השפעה של פיסול צרפתי, והחזית נוספו
במאות ה 13 וה 14 . בקתדרלה מצויות יצירות ציירים מהמאה ה 16 .
מבצר משפחת אסטה (נבנה מ 1385 עד 1570 ) הוא מבנה מרובע,
מוקף חפיר ובפינותיו מגדלים; באולמיו מצויות יצירות ציירי ס׳
מן המאה ה 15 . בם׳ מצויים ארמונות מפוארים רבים; מהם: 313220 ?
30013 ) 5081 (נבנה מ 1385 ואילך), המעוטר ציורי־פרסקו (של
פראנצ׳סקו׳ דל קוטר" ועוד); ה 013013011 141 > 313220 ? (בנייתו הת¬
חילה ב 1492 ) וה 81010 11 0 :>וע 10 >ט- 11 1 > 313220 ?, ובו כיום מוזיאון
ארכאולוגי. ביאג׳ו ר(םטי (מת 1516 ), ארדיכל של ס/ בנה, בין
השאר, מספר כנסיות בעיר, מהן: כנסיית סן כריסטופורו (החל
ב 1498 ) וכנסיית סנטה מריה אין ואדו ( 1495 — 1518 ).

ה י ס ט ו ר י ה. ם׳ קמה כנראה במקום העיר הרומית פורום אלייגי
( 11401 ^ 01001 ?), אך שמה הוזכר לראשונה ב 753 , משנכבשה בידי
הלומברדים מהביזנסים שליטי רוונה. ב 774 עברה לידי האפיפיורות,

פרארה: מבצר מישפחת אסטה

439

סררה — 9 רשוב

440

והחלו מתפתחים בה מוסדות שלטון עצמי. לאחר תקופת עצמאות
(במאה ה 10 ) נכבשה העיר בידי שליטי ק נוסה ( 998 ) ומתילדה
מטוס^נה ( 1101 ). במאה ה 12 היתה עצמאית במסגרת הליגה הלומי
ברדית, אף שנכבשה זמנית בידי פרידריך ברברוסה ( 1158 ). אז
היתה העיר החשובה ביותר בעמק נהר פו. במאה זו ניטש בס ,
מאבק בין משפחת סלינגורה ( 3 זז ־ ! 1 8 1 ז 5311 ) שנטתה לגיבלינים ומש¬
פחת אדלרדי ( 41 ־ 131 ^) שנטתה לגולפים (ע״ע גולפים וגיבלינים).
ב 1184 נישאה יורשת בית אדלרדי לאצו ¥, רוזן לבית אסטה
(ע״ע [ 2 ]). מאז הגביר בית אסטה את השפעתו בם׳. ב 1240 השתלט
אצו ¥11 סופית, בעזרת האפיפיורות על העיר, שנשארה בשליטת
משפחתו כ 350 שנה. ב 1471 הפכו שליטי פ׳ לדוכסים.

בתקופת בית אסטה, ששלט בכל שנות קיומו בכפיפות לאפיפיו¬
רים, הפכה ם׳ למוקד מדיני, אמנותי וספרותי מפורסם בצפוףאיטליה,
וממרכזי ההומניזם. וב 1438/39 נתקיימה בה ועידת הכנסיה לאיחוי
הקרע בין הקתוליות לנצרות המזרחית. העיר, ששליטיה סיפחו
לתחומם גם את מותה, פרמה, ורג׳ו-אמיליה, יופתה מאוד! רחובותיה
המרכזיים הורחבו, ונבנו בה בניינים מרשימים, משכיות־החמדה
של הרנסאנס. בם׳ פעלו אריוסטו וטסו (ע׳ ערכיהם).

במות אחרון שליטי אסטה, חזרה פ׳ לידי האפיפיורות ( 1598 ),
וחשיבותה בטלה. ב 1797 נעשתה חלק מהרפובליקה הציסאלפינית
(שבחסות צרפת), וב 1805 , חלק מממלכת איטליה. מ 1814 עד 1859
היתה שוב בידי אפיפיורים עד שצורפה לממלכת סרדיניה־איטליה.
אחרי מלה״ע 11 הפכה פ׳ לעיר-תעשיה חשובה ביותר.

; 1950 ,( 1950 — 1391 ) .£ 41 4 * 11 * 117111/6 '* 1611 ) 101-14 * £0 * 15001111 ^"

-ז 03 . 0 .£ ; 1958 , 0%£1 44 1 ' 1%171 * 0 ? 4011 41 510770 , 1:01 נוחתב!

6 * 71 ,זשסנשן 5 ־ 11£1 תז 0£ .£ ; 1972 ,.£ 971 1 * ¥06 0714 61 ) 0141 ,־/ 6 ח 01

. 1972 , 11771 * 61$0 (£ 8671011107166 1 ) 01 16 ץ* 5

ז?. וס.

יהודים. תעודה ם 1275 חייבה את העירונים לקיים בקפדנות
את ״הזכויות״ שניתנו ליהודים. ב 1287 נאסר על היהודים לצאת
מבתיהם בימי שישי ושבת שלפני הפסחא. מאותה תקופה ידוע בפ ׳
ר׳ משה בן מאיר, שהעתיק ״תוספות״. ב 1290 לערך שהה בעיר
הלל בן שמואל (ע״ע) מורונה (ע״ע). ב 1310 ישבו בפ׳ 80 יהודים,
ורובם עסקו בבנקאות ובהלוואה בריבית. הם נשבעו, יחד עם כל
התושבים, אמונים לאפיפיור קלמנס ¥, אות למעמדם האזרחי השווה,
למעט הזכויות שנשללו מהם בתוקף תקנות מיוחדות, אותה שנה
מינה האפיפיור אינקוויזיטור לפ ׳ , שהציק ליהודיה. ב 1435 התיישב
אליהו מפררה (ע״ע) בירושלים.

בראשית המאה ה 15 התקיים רובע יהודי בחלק הישן של העיר.
בזכות יחסם האוהד של נסיכי אסטה פרחה הקהילה במאות ה 15 —
16 , ניתן מקלט ליהודים נרדפים — במיוחד לאלה שהוכחה תועלתם —
והנסיך ארקולה 1 הגן על היהודים, בעיקר מלווים בריבית, חרף
התנגדות האפיפיור; באישורו נרכש ב 1481 בית לביכ״נ (המשמש
גם כיום). כן העניק זכויות מיוחדות למגורשי ספרד• באותה עת
גרו בס׳ הגאוגרף והמחבר אברהם פריצול (ע״ע) ואברהם צרפתי,
שהורה עברית באוניברסיטת פ/ בחסות נסיכי אסטה נפתח בפ ׳
דפוס עברי, מהראשונים בסוגו, וב 1477 נדפס בו פירוש הרלב״ג
לאיוב. ב 1532 באו לפ׳ יהודים מבוהמיה ומאירופה המרכזית. ב 1553
הותר לאנוסים לחזור ליהדות; ב 1540/1 הוזמנו לפ׳ מגורשי מילאנו
ונפולי, וב 1569 התיישבו בה רבים מיהודי בולוניה. אעפ״ב אישרו
הדוכסים את שריפת התלמוד( 1553 ). ב 1554 נאספו בם׳ נציגי קהילות
איטליה לדון בצנזורה פנימית על ספרים עבריים. מחכמי פ׳ אז:
שמואל אברבגאל, אברהם ושמואל אושקי, שניהלו גם דפוס עברי
פורה במקום, עזריה מן האדמים (ע , ערכיהם) והמשורר יעקב
פנו.

עם החזרת פ׳ לשלטון האפיפיור נגזר על היהודים אות הקלון
ונאסר עליהם להחזיק בנכסי דלא ניידי, ומספר בתהכ״ג צומצם ל 3 .

ב 1626 הוחלט על הקמת גטו. ב 1683 נסגרו הבנקים היהודים ונאסר
על יהודים לרפא נוצרים. במאות ה 17 — 18 נערכו פרעות בגטו( 1648 ,
1651 , 1754,1747,1705 ), ועלילת הדם ב 1721 החמירה עוד את מצב
היהודים,

במאה ה 19 מנתה האוכלוסיה היהודית כ 2,000 איש! מאישיה
הנודעים אז — ר׳ יצחק חזקיה למפרונטי (ע״ע). הכיבוש הצרפתי
העניק ליהודים שוויון זכויות וב 1797 בוטל הגטו, אך חילופי השלטון
התדירים (ר׳ לעיל) השפיעו ישירות על חיי היהודים: ב 1826 הוקם
שוב הגטו, וממנו שוחררו סופית רק ב 1858 — 1860 . ב 80 השנים
שלאחר מכן נטלה פ׳ חלק חשוב בענייני כלל קהילות איטליה, אולם
הגירה בלתי פוסקת דלדלה את הקהילה. ב 1931 היו בקהילה 822
נפש. ב 1943 נשלחו 200 איש למחנות ההשמדה. בתום המלחמה היו
בס׳ 200 יהודים, ב 1970 — 150 ,

ההווי היהודי בם׳ בין שתי מלה״ע הונצח בכתבי ג/ בסנו (ע״ע,
כרך מילואים). הרומן שלו "גן פינצי־קונטיני", עובד לסרט והפך
לאחת התעודות המרגשות של שואת יהודי אירופה.

ו. קולורני, היהודים ב 6 ׳ בסאות הי״ג והי״ד (בתור: הגות עברית

באירוסז?), תשכ״ט % 144 * 6076199 191114 10616116 ! 710746 ז 16 \ ,ס׳ובמק

; 1880 , 77167710116 0116 £$$6114166 ,. 111 ; 1878 , 656 * 0 ** 6 ! 164 * 1164619

- 11 * €071 ,תמגת ££1 טג£ .ס ; 1930 2 , 67111 * £1 £11 6 £11661 611 , £311611

,־ 11161 ־ 61 ^ ; 1890 ,( 1771*1071 0 1'1115*01*6 461 ]111)1 671 1*0116 (££], XX

. 3 197 , 0 * 66671 ** 56 7161 46 61 *££ 019

אס. מ,

פרו* , / גאוךנצ י ו — 1 ז 3 ז־!€? 210 מ 46 ג 031 —( 1475 [ז]— 1546 ),
צייר איטלקי. פ׳ פעל בלומברדיה, בפימונטה ומ 1539
במילאנו. ב 1513 צייר ציורי-פרסקו בכנסיית מדונה דלה גראציה
בוואראלו*; מחזור־ציורים זה על חיי ישו הוא יצירתו החשובה
הראשונה, אפיינית לסגנון של בורגוניתה (ע״ע), ומצטיינת בשימוש
בצבעים חמים, בתנועה דרמתית ובדמויות מונומנטליות נוסח ברמג
טיגו (ע״ע). בציורי-הפרטקו, שצוירו בסאקרו מונטה שבוואראלו
ב 1523 , בולט פיתוח בועז של אשליית נפחים ועומק באמצעות
שילוב דמויות טראקוטה צבועות במישור הקדמי של היצירה. האילו־
זיוניזם, הנטיה לתנועה מופרזת וחופש הדמיון בעיצוב הקומפוזיציה
הגיעו לשיאם בציורים שבכיפה של כנסיית סנטה מריה דאי מירא
קולי בסארונו שליד מילאנו ( 1535/6 ). יצירותיו אלה בישרו את
הבארוק. — ציורי-הפרסקו של פ׳ בסנטה מריה דלה פאצ׳ה במילאנו
( 1545 ) מעידים על עידון סגנונו בהשפעת לאונרדו דה וינצ׳י.
שהתבטאה בשימוש ביסוד האור-וצל ובמיתון הצבעים החזקים.

פ׳ היה אמן אקלקטי שספג השפעות שונות, מהו חוץ־איטלקיות
כגץ זו של דיו־ר (ע״ע), אולם תוך כדי מיזוגן יצר סגנון אישי
עשיר-דמיון.

99714 .£ . 0 י ז€< 61 ^\ . 5 ; 1909 , 0110 * 0 * 1 41 6 * 071 0 * 506 , 0311001 ״<!

. 1927 , 56£1116 161716

פרשו ב (׳\ 0 ^ז?, בהונג׳ 05 (■!^£), עיירה עתיקה במזרח סלובקיה,
צ׳כוסלובקיה. 45,000 תוש׳ (אומדן 1975 ). עד סוף מלה״ע 1
היתד, בשלטון הונגריה. יהודים בודדים ישבו במחוז במאה ה 12 ,
ובמאות מאוחרות יותר ריכזו את סחר היין, הצמר והטבק שם, אך
התושבים מנעו את התיישבותם בעיר עצמה. ב 1720 הוקמה קהילה
בכפר סמור• ב 1765 נערך בפ׳ משפט עלילת־דם; יהודי אחד מת
בעינויי החקירה, אך הנאשמים זוכו. ב 1790 הקימו קהילות הסביבה
קהילה מחוזית בם׳, ובראשה פרנס. מוסדות הקהילה אורגנו באמצע
המאה ד, 19 . מדמויותיה הבולטות: מרכוס הולנדר ובנו לאו והרב
ש. שילר-סינשי. הרב מאיר אוסטרליץ כיהן בם׳ בשנים 1860 —
1913 . בין שתי מלה״ע היתד, בעיר גם קהילה אורתודוכסית
וישיבה, שבה למדו ב 1927 כ 100 תלמידים. ב 1928 הוקם בעיר
מוזיאון יהודי, שסופח לאחר השואה למוזיאון היהודי בפראג. ב 1930
היו בם׳ כ 4000 יהודים (כ 40% מהאוכלוסיה). ב 1942 גורשו יהודי

441

פרשוב _ פרשוץ, פרנצד!

442

פ׳ למחנות השמדה בפולניה. לאחר המלחמה חזרו מן המחנות כ 1,000
יהודים והתארגנה קהילה, אך עקב ההגירה והעליה פסקה בשנות
ה 70 כל פעילות ציבורית יהודית מאורגנת.

,() .י/ 1 ! 0 ס € ז€. 3 . $1 )$€?) .}א

, 1967 י (^ 1 , 160 >^ . 1 > . 011 ל 0€

פרשינג, ( 7 רן !''!ס ף — 11118 !$־!€? 11 ק 1050 תו 101 — ( 1860 —

1948 ), איש-צבא אמריקני. בוגר האקדמיה הצבאית של
וסט פוינט ( 1886 ), ב 1916 פיקד בהצלחה על מסע־עונשין נגד
המהפכן פאנצ׳ו ויה ( 13 ( ¥1 ) במכסיקו.

באביב 1917 מונה פ׳ ע״י הנשיא וילסון למפקד צבא המשלוח
של אה״ב באירופה. כאן עמד בעקשנות בלחץ הצרפתים שרצו

לשלב את הכוחות —.

האמריקנים כמילואים
בצבאם־הם. בכושר
ארגוני רב הקים ב¬
צרפת עד 1918 צבא
אמריקני עצמאי בן
מיליון איש, תרגלו
והפעילו, ראשית ב¬
פעולות מוגבלות ו־
אח״כ בקרב מז־ארגון
(ספטמבר 1918 ), ש¬
שבר את החזית ה¬
גרמנית. ב 1919 נת¬
מנה לגנרל־ארמיות.
דרגה זהה עם דרגת
פילדמרשל, שנוצרה

בשבילו. ב 1921/24
היה רמטכ״ל צבא ;נר? 3 רשיננ, מפקד !גנא ד,ס׳צ!?וח האמריקני
י 11 ׳ 1 י*" ב 50 ר"ע 1 (מימיו), עם ננר? פו׳ע מצרפת

אה״ב. בשל קשיחות(

לא היה אהוד על פקודיו, שקראו לו "ג׳ק השחור". כמפקד זכה
לאימון רב (וע״ע מלה״ע 1 , עמ׳ 659 ). כתב: 116 ! "! ׳ל 1 \

!ב׳\\ 1 > 1 ז 0 ־\\ (״נסיונותי במלה״ע״), 11-1 , 1931 .

; 1961 ,. 8 )/:*/ ^ 81 ,•ו 116 חס 0 ' 0 . 8 ; 1948 ./ ./ ,־ 1111161 ? .?

. 1966 ס / /׳.י/ י ^ 1 > 1 >ב־ #1 . 14

פךש 1 ות ( 01311011 ■!(!• 111101 ), מונח במשפט המציין את חקירת ה¬
משמעות הנכונה של הוראות ומונחים סתומים בחוק הכתוב,

והחלת משמעות זו על השאלה שבדיון.

מקור כללי ה פ , ( 01311011 ־ 1 כ!־! 0 ! 00010100111 £ם 111110$ ) בחוקים
הקובעים עקרונות פ׳ והגדרת מונחים (כגון: פקודת הפ ׳ [נוסח
חדש], בישראל; 01 ^ ת 0 () 3 ז 0 זס־ 101 ״ 1 , 1889 , באנגליה), בפסיקת
בתי־המשפט (זה המקור העיקרי בישראל, באנגליה ובארצות האנ¬
גלו¬סכסיות), ובפ׳ חכמי המשפט (בעיקר בשיטות המשפט הקונטי-
ננטליות).

באנגליה, בשל קיום החזקה שהפרלמנט לא נתכוון לפגוע
בכללי המשפט המקבל (ע״ע; !״ £3 תס״זומסס), נוהגת פ׳ מצמצמת
בחוקים. חוק מתפרש "פ׳ מילולית״ ( 61311011 ־ 1 <£־ 31111101 ־ 11101 ): את
החוק יש להבין כפשוטו, בחינת "דיבר החוק כלשון בני־אדם". אם
משמעות זו בלתי-סבירה, יסטה ממנה בית־המשפט כדי לסלק את
אי-הסבירות (" 1116 ? 60 [>( 00 "). למונח אחד המופיע כמה פעמים
באותו חוק ניתנת משמעות שווה, ולמונחים שונים — משמעות
שדנה, והכל תלוי בהקשר (בחינת "דבר הלמד מעניינו"). אם לשון
החוק סותרת את הגיונו, יעדיף בית־המשפט את "הם׳ ההגיו¬
נית" ( 6131100 ־ 1 ( 1 ־ 10161 ( 1311003 ), שתגשים את רוח החוק וערכיו.

הפ׳ המילולית מבטיחה עקביות ויציבות בדין, אך פוגעת בגמי¬
שותו ; ואילו הם׳ ההגיונית מסייעת להתפתחות המשפט ולהתאמתו

לנסיבות ולחילופי־העתים, אך הפלגה יתרה בה עלולה להרחיק את
המשמעות מגוף החוק וליצור דינים חדשים שלא להם התכוון
המחוקק.

חוק שלשונו צרה מכוונתו, בית־המשפט מפרשו פירוש רחב
( 613110 0x10051113 ־ 1 נן־! 101£ ), שיקדם את מטרתו; ואילו חוק שלשונו
רחבה מכוונתו, יפרשו בית-המשפט פירוש צר ( 013110 ־ 1 קז 1016
1013 ז 0$1 ז). חוקים המטילים חובות על האזרח (כגון חוקים פיסקא-
ליים, חוקים השוללים זכויות או המצרים אותם, חוקי עונשין), בית־
המשפט מגביל את תחומם למשמעותם המילולית הצרה.

בארצות יבשת אירופה, שבהן הדין מצוי בלבדית ב¬
חוקים חרותים, נוהגת פ׳ גמישה יותר. כאשר סוגיה אינה מוסדרת
בדין ( 130003 ), מותר לשופט ליצור הלכה חדשה שתפתור אותה
בדרך הקש ( 30310813 ) מהעניין המפורש בחוק על העניין הדומה
הטעון הסדר. ההקש המרחיב את החוק הרחבה הגיונית וטבעית
אינו מוכר בשיטות־המשפט האנגלו־סכסיות(וכך גם בישראל). בפירוש
החוק אף נזקק בית־משפט באירופה ביד נדיבה לעבודות הכנה
שקדמו לחקיקתו (הצעות חוק, דברי הסבר, הדיון בבית־המחוקקים
ובוועדותיו) ולתולדות תחיקתו. ואילו בשיטות האנגלו־סכסיות
(ובישראל), חוק מתפרש מתוך ד׳ אמותיו בלבד, ואין נזקקים למקו־
רות־חוץ לפירושו.

ישראל ינקה מהחקיקה המנדטורית את כללי הפ ׳ האנגליים
ונהגה לפיהם אף בחוקים ישראליים טהורים שנחקקו בעברית, מכיוון
שבתי-המשפט הניחו שהמחוקק הישראלי שואב את מושגיו מה¬
משפט האנגלי. אך מאז שנות ה 60 נתרבו החוקים הישראליים,
המקוריים והעצמאיים, הנחקקים במתכונת קודיפיקטורית מקיפה,
שאינה מיוסדת עוד על המשפט האנגלי. ב 1972 אף ביטלה הכנסת
את שארית הוראות-החוק שחייבו היזקקות לכללי הפ׳ האנגלית.

כללי הפ ׳ מיוסדים על ההגיון הבריא והשכל הישר, ובעיקר על
חזקות ( 5 סס 11 קרת 1 ! 05 זק), שמקורן אינו בחוק אלא בהנחות של בתי-
המשפט. כך, למשל, חזקה על המחוקק הישראלי שלא התכוון בחוק
לפגוע בעקרונות־היסוד של מוסר, צדק ודמוקרטיה, בכללי הצדק
הטבעי ובזכויות המהותיות שנקנו כדין; וחזקה עליו שלא התכוון
שיהיו לחוקיו תוצאות בלתי-צודקות או בלתי-סבירות. ולכן, לגבי
חוק המתפרש לכאן ולכאן, יעדיף בית־המשפט את הפירוש שיקיים
ערכים אלה על פירוש שיפר אותם.

על הפ׳ בהלכה, ע״ע תורה שבעל־פה; וע׳ גם מדות שהתורה
נדרשת בהן.

צ. ע. בקר-ד. בקר. ניסוח וס/ א׳—ב׳, 1963 — 1969 ; א. ברק, לקראת
קודיפיקציה של המשפט האזרחי (עיוני משפט ג׳), תשל״ג 1 ם. אלת,
המשפט העברי, ב/ תשל״ג! -״■״/״•ן״/ ״ס , 531010011 .ן

, 8611110 .) 6 - ןז ; : רחי \ ׳ . 1-1 .{- 6 ! ש 611 קקנ 0 . 64 ;** 1966

? 1/1 מס //? 71 , 1967 ; ?. 8 . 0x111 ,€€.׳< 5 110111111 ? 7/1

? 51111111 מס ,)׳! 11 .'׳ס .? ך * 1969 ,?? 51111111 / 0 11111011 ??ק?? 11 ז 1

. ז 1971 , 111111
י, ש. צ.

פרשרן, פךשצד! — 60 ־ 6561 ־ 1 ? 3006 !? — ( 1800 — 1849 ), משורר
סלובני. פ׳ למד פילוסופיה ומשפטים בווינה. אחר תקופה
קצרה של אדיקות חולפת, היה למשורר בעל מזג קוסמופוליטי,
חילוני וחפשי. יצירותיו כוללות באלאדות רבות, שירי־אהבד. מלו-
טשי-צורה ועמוקי הגות ורגש ( 0066 ׳$ 5006101 ["זר סונטות"],
1834 ), ושירה אפית היסטורית: 161 ׳\ 53 1 ־״£ 51 ז£ ("הטבילה על שפת
הסאויצה״), 1836 — סיפור אחרית המאבק בין הנצרות הפאודלית
ובין סוגדי-האלים וחיי-החירות בחיקיהטבע הסלובני. פ׳, משורר
הרומנטיקה האותנטית ואבי השירה הסלובנית החדשה, סלד מן
הרומנטיקה בביטויה האפנתי, ואף התנגד לתנועה האילירית (הפאן־
יוגוסלווית) ולכל גילויי ההתבוללות, תוך דבקות בלשון ובמסורות
הסלובניות השרשיות. וע״ע סלובניה, ספרות.

. 211/1 1964 סעס!?■??*?(* 1 ,^□[ 81040

443

פרת

444

פו*ת (בלשונות אירופה 3105 ז 11 נן £11 ; בערבית 11 < 1 ס [אל־פראת] )
בתורכית ! 3 ״£), הנהר הגדול במערב אסיה ואחד משני
הנהרות הגדולים של עראק — (ארץ נהריים) ; ארכו בקו ישר 2,760
ק״מ (עם פיתוליו כ 3,500 ק״מ) ואגן היקוותו כ 765,000 קמ״ר.
מקורותיו בצפון־מזרח ומזרח תורכיה בגובה של 2,500 — 3,000 מ׳
והוא זורם דרך דרום־מזרח תורכיה. צפון סוריה ומרבית ארכה של
עראק עד שפכו במפרץ הפרסי. אפשר להבחין בס׳ 4 חלקים שונים
זה מזה באפים: א) האיזור ההררי — מהמקורות עד כ 20 ק״מ
מדרום לעיירה צ׳ינגיז ( £11112112 ) בתורכיה. הם׳ נוצר משני יובלי
מקורות גדולים: ( 1 ) קארה־סו ( 811 31-3 .>!) היוצא מהרי קרגפזרי
( 1 ש 323 ק 83 ־ 31 .>!) מצפון לעיר ארזורום < ( 2 ) מוראט ( 31 -ע 11 ג) שרא¬
שיתו במעיינות רבים בהרי אלה ( 13-1038 .^) מצפון מזרת לימת ון
(ת 73 \). הקארה־סו והמוראט מתחברים סמוך לעיירה קבאן (בגובה
של כ 1,000 מ׳) וזורמים דרומה, תחילה בגיא צר ועמוק ואח״כ
בשורה של אגנים וגאיות דרך מערכת האנטי־טאורום. באיזור זה
שיפוע האפיק גדול, נגר הנהר חזק והוא בעל אופי של נהר אלפיני.
ליד קבאן הקימה תורכיה סכר גדול שיצר אגם (עתיד לאגור כ 30
מיליארד מ״ק) — בעיקר לשם ייצור כוח. עצירת המים ואגירתם
בתורכיה עוררה מחלוקת עם סוריה ועראק וטרם הושג הסכם על
חלוקת המים.

ב) איזור גבעות הדום־ההר ורמת קאראג׳אלי ( 3€311 ! £3 ) —
מדרום לצ׳ינגיז ( 740 מ , ) ועד לבירג׳יק (*[״ 8116 ) שבדרום תורכיה
עובר הם׳ בתוך רמה מבותרת המכוסה בחלקה שפכי לבה. הנהר
התחתר בעמק מפותל העמוק בכמה עשרות מטרים מסביבתו, אפיקו
מתרחב ומהירות הזרם נחלשת. באיזור זה מקבל הפ׳ כמה
יובלים.

ג) איזור הג׳זירה — (ע״ע סוריה, עמ ׳ 596 * עראק, עמ ׳ 111 )
מבירג׳יק ( 430 מ׳) ועד הית ( 52 מ׳) שבעראק. מדרום לבירג׳יק
נכנם ד,פ׳ לתחומי סוריה ובקרבת אבו־כמאל הוא עובר לעראק.
בתחום הג׳זירה זורם הנהר ברמה נמוכה בעלת אופי מישורי שרובה
ערבות. הנהר מתפתל בעמק רחב החתור בעומק של 20 — 100 מ׳
מתחת לפני הרמה, מול חלב פונה מזרחה ומכאן ואילך הוא זורם
בכיוון דרום־מזרת. עמק הנהר נעשה צר ועמוק יותר בקטע שבין
העיירות קסובי ותבני: שם הוא עובר דרך רכס הרים המתנשא
מעל פני הג׳זירה. באיזור זה מקבל הנהר יובלים איתנים מעטים.
החשובים שבהם פליח׳ וח׳אבור שרוב מימיהם מנוצלים לצרכי חקל¬
אות• אדמות שלחין תופסות את מרבית שטחו של עמק הנהר באיזור
הג׳זירה ואף שטחים שכנים ע״פ הרמה עצמה אליהם נשאבים מים
מהם/ בקרבת טבקה (מדרום־מזרח לחלב, בסוריה) הוקם סכר לצרכי
השקיה והפקת חשמל. סכר גדול חדש הולך ומוקם באותו איזור!
האגם הנוצר יאגור עם השלמתו כ 20 מיליארד מ״ק מים, מהם יושקו
4.2 מיליון דונם וייוצר חשמל (כ 600,000 קילוואט). בשל חששותיה
של עראק כי בניית סכר טבקה תצמצם את כמות מי הפ ׳ הזורמים
לתחומיה, נתעוררה, מאז שנות הששים, מחלוקת שהגיעה, באביב
1975 , לידי מתיחות רבה. סוריה הסכימה עקרונית כי עראק זכאית
לקבל את רוב המים ועשתה מחוות של רצון טוב־ אולם טרם הושג —
על אף נסיונות תיווך אחדים — הסכם על חלוקת המים.

ד) מישור עראק (או הדלתא): מהית ועד להתחברותו עם החי¬
דקל זורם הם׳ במישור אלוביאלי הבנוי סחף שהובא ע״י הם׳ והחידקל
(זוהי הדלתא הקדומה של נהרות אלו). לנהר אפיק מפותל ושיפועו
קטן מאד ? בכמה קטעים אינו עולה על 5 — 10 ס״מ לק״מ. בתחום
המישור מצויים שטחי ביצות נרחבים וקטעי אפיק ופיתולים נטושים.
הוא נפגע משטפונות, במיוחד באביב, באיזור זה משקה הנהר שטחי
שלחין רחבים, בעיקר באמצעות תעלת חלה (שנחפרה באפיק נטוש
עתיק העובר על פני חורבות בבל) וכמה תעלות אחרות. בתעלות-
ההשקיה, בפיתוליו ובביצות הנרחבות מאבד הנהר את מרבית מימיו.

באיזור זה הוקמו עד כה על הם׳ שני סכרים: סכר הנדיה ( 1913 ),
המפנה את מרבית מי הנהר לתעלת חלה לצרכי השקיה! סכר
רמאדי ( 1958 ), המשמש בעיקר למניעת שטפונות. הסכר השני מטה
כמויות־מים גדולות לימת חבאניה ממנה הם מוזרמים בחדשי הקיץ
לתעלות-השקיה.

ה) שפך הם׳ הוא משותף עם החדקל (ע״ע) והקארון הבא
מאיראן; שפך משותף זה, באורך כ 190 ק״מ, נקרא שט אל-ערב
ומהלכו התחתון מהווה את גבול עראק—איראן; לידו שוכנות ערי
הנמל בצרה ופאו׳ בצד העראקי, וח׳וךמשהר ואבאדאן בצד האיראני.
תיחום הגבול בשט אל־ערב ועל חופיו והפיקוח על הספנות בו עוררו
מחלוקת רבה בין עראק לאיראן. ב 1969 ביטלה איראן הסכמים
מ 1847 , 1914 ו 1937 , שהתוו כברת גבול ארוכה ליד החוף המזרחי,
האיראני. הסכסוך נסתיים בראשית 1975 משהסכימה עראק (בתמורה
להפסקת תמיכתה של איראן במרד הכורדים) להתוות את הגבול
באמצע שט אל-ערב, ולא לאורך גדתו המזרחית.

משטר הזרימה: ספיקת המים בנהר מושפעת מגשמי החורף
ומהפשרת השלגים (באביב) באיזור מקורותיו. בחדשי יולי—נובמבר
מימיו מועטים. הספיקה השנתית הממוצעת באיזור השיא (ליד דיר
א(ל)־ז 1 ר, בסוריה) היא 32 מיליארד מ״ק. בחודש השיא הזרימה
הממוצעת היא קרוב ל 7 מיליארד מ״ק ואילו בחדשי המינימום רק
מעט מעל מיליארד. סוריה מנצלת כ 3.5 מיליארד מ״ק ( 1972 ).
לתחומי עראק מגיעים בממוצע 28 מיליארד מ״ק מים, מהם מנוצלים
רק 10% — 12% . לשט אל־ערב מגיעים רק כ 5 מיליארד מ״ק מים.

הספנות בם , היתה בעלת חשיבות מקומית בעראק; מ 1861 פעלה

(לפי זכיון מ 1834 ) חברה בריטית; החברה חדלה לפעול ב 1946

ונתחסלה ב 1951 . ״_

מ. בר.

היסטוריה. באכדית נקרא הם׳ 31111 ז 11 ק, ביוונית ;>וזש 6 י]<!> £6
ובמקרא — "הנהר" (ברא׳ לא, כא, ועוד) או "הנהר הגדול" (ר׳
להלן). בעמקיו הפוריים ועל גדותיו שכנו הערים החשובות פרפמיש,
מארי, ספר, בבל, נפור, ארך, לרסה (ע׳ ערכיהן). עוד במאה ה 1
לםה״נ נשפך הפ׳ למפרץ הפרסי בלי להתחבר עם החדקל (ע״ע);
חלק ממרוצו התחתון היה מזרחה יותר מאשר בימינו.

הס׳ היה מקור השקיה, בעיקר במרוצו התחתון. תעלות — שכונו
באכדית ובארמית ״נהרות״ — חיברוהו עם החידקל והשקו את
המישור שביניהן. מפעלי ההשקיה הופעלו באמצעים ממלכתיים, בידי
שליטי הערים ששכנו לאורך ד.פ/ ולאחר מכן בידי מלכי בבל. אחזקה
תקינה של התעלות היתה הכרחית לכלכלת היישובים על גדות הפ׳,
וכל הזנתה הביאה בעקבותיה הרס.

ד,פ׳ שימש עורק־תחבורה אזרחי וצבאי וחצץ בין מסופוטמיה
(ע״ע) לארצות שממערבה. הארצות ממערב לם׳ כונו באכדית
״ 3 ת זול?, היינו, ״עבר־הנהר״; כינוי זה ציין ברבות הזמן לא רק
תחום גאוגרפי אלא גם חטיבה מינהלית (עז , ח, לו). יחד עם זאת
שימש המונח "עבר־הנהר" בימי המקרא גם לציון מזרחו של הפ׳
(השר יה׳ כד, ב—ג; וכמסתבר — שמ״ב י, טז).

בתורה מציין "הנהר" (למשל, שמות כג, לא) או "הנהר הגדול
נהר פ׳" (ברא׳ טו, ית, ועוד) את גבולות ארץ הייעוד. תחום שלטונם
של דוד ושלמה הגיע עד הם׳ (שמ״ב ח, ג, לפי הקרי; דה״א יח, ג;
וכן יוצא מהקבלת מל״א ה, א לדה״ב ט, כו). בתקופה הפרסית ואף
בתקופה הסלוקית עוד היה הם׳ גבול בין מזרח למערב (חשמ״א ג,
לב; ת, ת).

ש/// /ס * £ 1772 *£ י>^ 7 י 101€5 חס 1 . 0 . 1 ״? ; 1927 ,.£ * 1441 ^ 1 ,[ 81 ע}\ .\ 1

,) £10/1417001 072 ?! 77 %0 ץ/ ן 74 )' 11 ,^. 7 ט 50 ; 1937 0774 .£ 5 ־ 1 )ס 1 ) 1

>;/ 7 .? ,* 1 ; ע 1947 , 77 >׳<;£ 1 * 7 101 י 1 .>( 0 !״ 1 .$ ; 1944 ,.£ ? 1/1 '

,!' 1 * 01 ^ ' 12 * 7 11 /?) 072 /! 120 0211 1€ ! 1 1 ) 012 { 07 ־ 17 \ 0 5 (*' £11 * 111 /ס € 0111/01

4 * 71 )^ 11 ( 1 111 *'() 11121 )/ 1 ^ 4 / 0 ע 1 /?? 0 ( 0£ * 0 , 121 . ־ 1331 ־ 1 ^. ; 1951

-־</)׳< 4% , 111 ו!¥\ ; 63 — 1961 , 11 ־ 1 ,ץ* ¥011 .£ * £11441 * 1/1 01 01 * 42

. 1962 1 * 4 ** 2 /ק 0 ? 0£ *£

מ.

445

פרת — פשיזם

446

פרת (ו 11 ז 6 ?), בירת אוסטרליה המערבית, 97,546 תוש׳ ( 1971 )
ומרכז לאגד ערים ( 725,000 תוש/ 1972 ) שבו מרוכזים
כ 60% מאוכלוסי המדינה. פ׳ שוכנת בעמקו של נהר סוון ( 311 * 8 ).
כ 19 ק״מ משפכו לים. בקרבתה מתרחב הנהר לאסטואר רחב שב¬
קצהו נבנה נמל פרימנטל (צ> 11131141 :> 1 ?) המשרת את העיר. פ׳ נוסדה
ב 1829 והפכה לעיר ב 1856 . התפתחותה המהירה החלה עם גילוי
שדות הזהב בקרבתה ( 1890 ), פתיחת נמל פרימנטל ( 1901 ) וחיבורה
ע״י מס״ב למזרח אוסטרליה ( 1917 ).

פ׳ היא מרכז לתעשיה ובה בתי־זיקוק לנפט. מפעלים לייצור
קראמיקה, פלדה ומכונות. התעשיה מרוכזת בפרוורי פ׳ בקויננה
( 1113113 *.£) ופרימנטל. למרכז העיר מראה מודרני, שדרות רחבות
ושטחי ירק רבים. יש בה 2 קתדרלות, אנגליקנית וקתולית. אוניבר¬
סיטת מערב אוסטרליה נמצאת בנדלנד, פרוור פ׳.

יהודים בודדים התיישבו בם׳ עם ייסודה. קהילה נוסדה ב 1892 ,
וביהכ״נ. ב 1897 . הקהילה בפרימנטל הוקמה עוד לפני־כן. רוב היהו¬
דים הגיעו לפ׳ ממזרח אירופה לפני מלה״ע 1 ולאחריה. קהילה
רפורמית נוסדה ב 1952 . בס׳ ישנו בי״ם יומי עברי. הקהילה מנתה
ב 1972 3.000 נפש והיא השלישית בגדלה באוסטרליה.

פרתיה, פרתים, ע״ע פרס.

־: ■ ־ 7 - : • ־ד -

פךתגועזה, ע״ע ך־ביה.

פש, מוףיץ — 35011 ? 112 ־ 1401 — ( 1843 — 1929 ), מתמטיקאי
ופילוסוף גרמני, יהודי. למד באוניברסיטת גיסן וכיהן שם
כפרופסור למתמטיקה בשנים 1873 — 1911 . בחיבורו ת:>£תע 5 ש 1 ־ 01 /ו
16 ז 61 תז 060 סזסססת ז:*!(! (״הרצאות על גאומטריה חדישה״), 1882 ,
1926 2 , פיתח פ׳ שיטה להצגת הגאומטריה הפרויקטיבית (ע״ע, עמ׳
108 ), כמבנה ז־דוקטיווי מדוקדק.

פ׳ היה החלוץ של הגישה האכסלמתית הטהורה. פ׳ ניסח במפורש
את הרעיון שמערכת אכסיומתית קובעת יחסים בין עצמים מתמטיים
ואינה עוסקת במהות העצמים עצמם; תורה מתמטית אינה צריכה
להיות תלויה במובן שאנו נותנים לעצמים וליחסים, ומערכת אכסיו-
מתית צריכה להיות חסרת סתירה ורצוי שתהיה בלתי תלויה. בעזרת
רעיונות אלו בוססו תורות מתמטיות רבות (ע״ע פאנו; הילברט;
מתמטיקה, עמ׳ 762 ). אכסיומת פ' בגאומטריה היא אכסיומת סדר
(ע״ע גאומטריה, עמ׳ 120 ) הטוענת שישר החותך צלע של משולש
ואינו עובר דרך הקדקוד חותך צלע נוספת יחידה של המשולש.
א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה. ב׳(מפתח בערכו), תשי״די—תשי״ח.

פשור (־! 3 * 3 ! 651 ? ), עיר בגבול הצפוני־מערבי של פקיסטן, ע״נ
ברה, יובל נהר קבול, כ 15 ק״מ מפתחו של מעבר ודיבר
(ע״ע). כ 275,000 תוש׳ (אומדן 1973 ). מיושבת בעיקר פתנים.
קשורה עם מרכז פקיסטן בכבישים, במס״ב ובקווי־תעופה. מוקד
לסחר עם אפגניסטן, ובירה כלכלית של כל איזור הגבול הצפוני־
מערבי.

פ׳ היא מרכז לאיזור חקלאי נרחב המושקה ע״י נהר קבול,
ובסביבתה מרבצי ברזל, גבם, באריטים, כרומיטים, שיש וחולות־
זכוכית. בעיר תעשיה מפותחת וענפה (טכסטילים, מוצרי עור,
שטיחים, מוצרי מתכת ומוצרי מזון, לרבות שימורים). חתעשיה,
מלבד הביתית, מבוססת על אספקת־חשמל מתחנת הכוח של סכר
ורסק. בכד אוניברסיטה (מ 1950 ) ובי״ס חקלאי. בעיר גופא ובסביבתה
כמה שרידים עתיקים ומסגד מ 1630 .

איזור פ׳ הפורה, ובעל החשיבות האסטרטגית העליונה, בפתחה
של הודו, כבר היה ידוע לסופרים היווניים הקלאסיים. בימי קדם
נקראה פאראשאוורה או פורושאפורה. שמה הנוכחי ניתן במאה ה 16 .
פ׳ שימשה ב״רת מלכות מדהרה (ע״ע), וממלכת קושן. היא היתד.

מרכז בודהיסטי חשוב! ב 998 נכבשה בידי המוסלמים. אח״כ שלטו
האפגנים בחסות שושלת המו׳גולים. ב 1834 נכבשה בידי הסיקהים.
מ 1849 היתד, בשלטון הבריטים, ונעשתה בסיסם הצבאי החשוב ביותר
במלחמותיהם התדירות בשבטי־הספר.

פשוש, ע״ע סבכייים.

■ך * : ■ •

פשטו (פושטו, פושתו), לשוך, ע ״ ע הדו־אירניות,
אי אריות, לשומת; פתנים.

פשיבישבסקי, סטניסלו — 41 [$* $2€ ץ< 1 ץ 2 ז? * 813111513 —

( 1868 — 1927 ),'סופר, משורר, מחזאי והוגה־דעות פולני.

נולד בפולניה המערבית בתקופה שזו השתייכה לגרמניה. למד בברלין
ב 1889 — 1898 ; את יצירותיו הראשונות כתב בגרמנית ואחר תרגמן
לפולנית. מ 1898 חי בקרקוב, ואת״ב בוורשה, כתב פולנית, ועסק
בעתונאות.

בשהותו בגרמניה הושפע מאד מניצ׳שה (ע״ע) והשתייך לחוגם
של סופרים גרמנים וסקנדינווים "מודרניים" (דמל, סטרינדבדג [ע׳
ערכיהם] ואחרים). פ׳ דגל באינדיווידואליזם קיצוני ובאמנות לשמה
כביטוי "הנפש העירומה". הוא הכחיש כי לאמנות תפקיד כלשהו,
מוסרי, חברתי או מדיני. מחזותיו היו מרתקים בשל הצגתן הבהירה
של בעיות ועיצובן החד של הדמויות. חיבורו ־ 1£0£01 ז,>ב> ("אני
מתוודה״), מ 1899 , בו דרש שחרור האמנות מכבלי המוסר והחברה,
הפך למניססט של תנועת ״פולניה הצעירה״ ( 015143 ? 41043 ?). אחרי
מלה״ע 1 צידד בהתקרבות בין גרמנים לפולנים.

יצירותיו העיקריות, כתבים כלליים: 01101081£ ע 5 ? זט 2
15 ז 1 נ 1 נ 441 \ 141 ! 1 105 ! (״לעניין הפסיכולוגיה של הפרט״), 1891 ! 1401
1 ת 161020$ }$* (״בני תקופתי״), 11-1 , 1926 — 1930 .

דרמות: (״השלג״), 1903 ; 1 ־ 4501014 ? (״הנוקם״), 1927 .

רומנים: 5 ח 1€ ק $3 0 ת 1 ס 1 ־ 1 (״ האדם הנבון״), 1 ־ 111 , 1895/98 !
: £111401 531311$ (״בני השטן״), 1897 ; 52313113 3£0£3 חץ$ ("בית־
הכנסת של השטן״), 1902 ; 4014 * 0210 ץ 1 ! 0 ס 4 ? (״האדם החזק״), 1 ־ 111 ,
1912/13 ; 14 ץ 2 ז£ (״הזעקה״), 1917 .

פרוזה לירית: ש^ת״סזסד (״מיסת המתים״), 11893
1415 ו 0£11 ־ 1 ס 00 (״ממעמקים״), 1895 .

מבחר כתבי פ׳ הופיע בפולניה ב 1966 . בעבר׳ י״ל: בגיא הדמעות,
תרפ״ט! בשל האשד, תרפ״ט.

; 1939 , 1900 4 1863 ? 1 ) .י/. 5 : £01011415 5414111510 מ/£ , €1111410 ^ . 1 \

. 1972 ,.י/ , 141 < 15 ו־< 21 ל 1€1 ־ 1 . 5
ם. ג

פשיזם (איט׳ 350151310 ?), אידאולוגיה וצורת משטר באיטליה
ב 1922 — 1945 ; בהרחבה — כינוי לאידאולוגיות ולמשטרים
דומים בארצות אחרות.

השם פ׳ נגזר מהמלה הלאטינית £3500$ — צרורות מאוגדים
של זמורות וגרזן — שנשאו ליקטורים לפגי בעלי המשרות הרמות
ברומי העתיקה, כסמל שררה. במאה ה 19 נקראו כמה תנועות רדי¬
קליות באיטליה בכינוי £35010 , וב 1919 ניתן השם - 0111 כ> 41 35010 ?
מססחז״סגין ("אגודת המאבק") לתנועה שיסד ב. מוסוליני (ע״ע).

רק לאתר שהתבסס בשלטון (מ 1926 ואילך) פיתח הס׳ האיטלקי
אידאולוגיה פחות או יותר ברורה. בראשיתו היה ד,פ׳ מושתת יותר
על הלכי־רוח ועמדות בתחומי החברה והמדינה. אבותיו הרוחניים
היו ו. פרטו וג. ד׳אנונציו (ע׳ ערכיהם) שהושפעו מהוגי דעות
צרפתים (ר , להלן). בדיעבד התגלם הם׳ בדמות מוסוליני ובמעשיו,
משתפם את השלטון באיטליה ( 1922 ), ועשאה למדינה פשיסטית,
עד לחיסול הס׳ עם מפלת מוסוליני במלה״ע 11 .

אנריקו קורדיני ( 341111 ־״ 0 ס) לפני מלה״ע 1 וד׳אנונציו מייד
לאחריה פיתחו השקפה לאומנית קיצונית וששה אלי קרב, ושילבוה

447

פשיזם

448

עם עקרונות קו׳רפורטיוויים, שמטרתם לחסל מתיחויות וניגודים פני¬
מיים כדי לרכז את המאמץ הלאומי בהקמת קיסרות רומית־איטלקית
חדשה. ד׳אנונציו ביקש להשתית את החברה על "יצר הקיום
המפואר״ במקום על ״השכלתנות העקרה״ של המאה ה 18 . ב 16
חדשי שלטונו בפיומה ( 1919/20 ) הדגים ד׳אנונציו את הגשמת
חלומותיו ותרגם את רעיונותיו לשפת מצעדים, סמלים חיצוניים
(חולצות שחורות) ואקטיוויזם בלתי־פוסק של המון מוסת. גם הם ,
של מוסוליני היה בראשיתו( 1922 ) בליל דומה של רעיונות לאומניים
ואקטיוויזם פוליטי, ללא דוקטרינה ברורה! שכן בתחילה היה הפ׳
טכניקה של תפיסת שלטון במדינה דמוקרטית־למחצה ופאודלית־
למחצה, תוך שימוש באלימות ובאיומי אלימות. הם , המוקדם הת¬
אפיין ב״פעולה ישירה" של כנופיות פאשיסטים בלי מעצורים
ומגבלות מוסר. לתכונות יסוד אלה הכפיף הפ׳ את כל שיקוליו
האידיאולוגיים והצטיין אפוא בגמישות רעיונית רבה: פעמים הופיע
כאויב הסדר הפאודלי־הבורגני הקיים בשם מהפכה סוציאלית, ופע¬
מים — כאויב המהפכה הסוציאלית, שהוכתמה כקשר בי״ל מרכסיסטי,
לטובת הסדר והקניין. תפיסת השלטון בידי מוסוליני ושמירתו היו
המטרה הראשונה בחשיבותה, ולפיכך שיקף המשטר את תהפוכות
רוחו של הרודן ואת מהלכיו הסותרים.

לאחד שהתבסס בשלטון פיתח ד.פ/ כאמור, דוקטרינה ברורה
יותר, אך אקלקטית ורבת סתירות, ואלו תוארו כ״השלמות הדדיות"
(סינתזות)! עיקרי דוקטרינה זו היו אלה: יצר הקיום של גברים
ו״אומות גבריות" מתבטא באקטיוויזם פוליטי ומבטא את ה״לוגיקה
של הטבע", שהוא הכוח המניע של תקופתנו, לעומת ה״תבוניות
המכניסטית״ השלטת מאז המאה ה 18 ; מכאן שהחזק, שהוא הטוב,
ידביר בצדק את החלש והרע, והתקיף יגבר על ההססן במאבק
ובמלחמה, שהם צורות הקיום האמיתיות היחידות, בניגוד לשלום
ולהרמוניה, שהם סילוף המציאות וסירוסה.

הלאום הוא ערך יסוד שנתקדש בהיסטוריה ומכוחה קיים הפרט.
הפרטים אינם שווים מכוח "זכויות טבע" שכלתניות, אלא שונים,
מכוח חוקי הטבע הבלתי שוויוניים והאנטי־דמוקרטיים. בשורת הם׳
אינה אפוא אוניוורסליסטית־הומניסטית, אלא לאומית ואנטי־שוויו־
נית, והיא מושתתת על הנחות פסימיות על יצר לב האדם והצורך
לרסנו ולהפעילו בכיוון ה״רצוי" מלמעלה למטה.

כבר במחצית השניה של המאה ה 19 רווחו הנחות פסימיות אלו
בקרב חלק מהימין והמרכז באירופה, ובשליש הראשון של המאה
ה 20 נשתלבו בפחד של מעמדות הביניים מפני שקיעה והתנוונות.
הם׳ הופיע כעין בסיון אחרון למנוע את השקיעה ולהציל את העם
ואת המדינה ע״י מיצוי הערך הסגולי של הפרטים המרכיבים את
הלאום והדרכתם בכיוון היחיד הרצוי — החייאת תפארת העבר
בכלים הממלכתיים הטכנולוגיים של העתיד במסגרת מדינה לאומית-
אחדותית ובראשה "מנהיג" (^!ס— תארו של מוסוליני). משטר
מדינה זו והדוצ׳ה ומפלגתו בראשה הם אפוא ביטוי מוחשי למורשת
העם ולשליחותו בעתיד. מכאן שהדוצ׳ה הוא גם הסמל והביטוי של
ההיסטוריה וגם של החוק הקונקרטי, ומפלגתו — הכלי להעברת
צווי החוק! הפרט הוא נתין, במסגרת מדינית מדרגית, בלתי
שוויונית ביודעין. והמדינה מגבילה את חירותו. השלטון אינו
אחראי כלפי הפרט, אלא. להפך, הפרט אחראי כלפי השלטון;
מטרתה העיקרית של המדינה האיטלקית־פאשיסטית, מלבד המשך
קיומה, היא קימום קיסרות רומית מודרנית בימה״ת, באפריקה
ובדרום־מרכז אירופה, בשיתוף פעולה עם כוחות דומים באירופה
ומחוצה לה.

בראשית דרכו הפעיל הם׳ טרור רחוב נגד יריבים: הסוציאלי
דמוקרטים, הקומוניסטים והאיגודים המקצועיים. אח״כ חוסלו המפ¬
לגות והאיגודים הלא־פאשיסטיים, והונהגו שינויים בחברה ובכלכלה:
בוטל הפלורליזם במדינה ובכלכלה והוקמו ארגונים אוטוריטאריים

בתעשיה, בחקלאות, במסחר, בבנק¬
אות ובתחבורה• ארגונים ממלכתיים
של מעבידים ועובדים, שהיו זרוע
הממשל, איחדו את ההון ואת העבו¬
דה ב״קונפדרציות", ובכך כאילו
בטלה מלחמת המעמדות. ובעלי מק¬
צועות חפשיים אורגנו אף הם ב״קונ-
פדרציה"! עובדי המדינה הוכפפו
במישרין למזכירות המפלגה. המשטר
התאפיין בארגון החברה באמצעות
המפלגה, בשליטתו האישית והישירה
של ה״דוצ׳ה" לביצוע מטרותיו בעז¬
רת מנגנון עיליתי היירארכי שחדר
לכל פינות החיים. השלטון נשען על
יסודות מסרתיים־ימניים — מזה ור-

7

דיקליים־עממיים — מזה: יסודות
הימין והמסורת שמדו על מעמדם
גם במדינה החדשה, אך שולבו בשל¬
טון יסודות שהיו בשעתם מהפכניים.

שימוש במשטרה החשאית תוך הת¬
עלמות מאמות־המידה המקובלות ב¬
משפט (הפיכת המשטרה לעוקב אחרי
אויבי המשטר, לתובע, לשופט, ול-
מוציא לפועל גם יחד) סייע לחיזוק
המשטר, שנהנה בתקופה זו מתמיכה עממית רחבה.

בראשית שנות הסב הוקמה רשת אנכית של "סינדיקטים":
ארגונים נפרדים של מעבידים ועובדים (בתנאי שיהיו 10% בענף
מסוים), שהופעלו מטעם המשטר בסוכנויות ושלוחות מבצעיות שלו,
למטרות מדיניות, כלכלה וחברה כפי שנקבעו מלמעלה. הן תואמו
באמצעות רשת אפקית של "קורפורציות" (איט׳: גילדות) שנועדו
לשלב את האינטרסים של הסינדיקטים של העובדים עם האינטרסים
של הסינדיקטים של המעבידים. למעשה מינה מוסוליני את ראשי
הקורפורציות ומנהליהן. הקורפורציות שירתו את המשטר, והיו
אפוא היפוכן הגמור של הגילדות ביה״ב, שאת שמן שאלו, וששירתו
את חבריהן.

בימי זהרו של מוסוליני נמשכו לפ׳ שכבות הביניים ושכבות
נמוכות, בין השאר משום שקסמו להם אפיו התיאטרלי־האישי והפגנת
הכוח שבו. אולם תכונות אלו שבם׳ החישו אח״כ את ההתפכחות
ממנו, משנחשפה כבר בתחילת מלה״ע 11 חולשת המשטר והדרמה
נהפכה לטרגדיה.

האופורטוניזם הטיפוסי של מוסוליני השתקף, בין השאר, בהסכם
שחתם ב 1929 עם האפיפיור ושלפיו ניתנה לאפיפיור ריבונות בוטיקן
(ע״ע, עט׳ 30/31 ), ובכך הוסדר הסכסוך בן 60 השנה בין המדינה
האיטלקית לאפיפיורות. אופורטוניזם זה הוא שגרם גם לחקיקת
חוקים אנטישמיים ב 1938 , בעקבות התקשרות מוסוליני עם היטלר,
למרות שבמהותו לא היה הפ׳ האיטלקי גזעני או אנטישמי ויהודים
החזיקו במשרות במשטרו.

וע״ע איטליה, עט׳ 755 — 759 ; ב. מוסוליני; טוטליטריות; דיקט¬
טורה. עט׳ 561 — 563 ! מדינה, עמ׳ 273/4 .

מחוץלאיטליה נמצאו תנועות בעלות אידאולוגיה דומה לפ ׳
שנטלו לעצמן אותו שם (כגון "איגוד הפאשיסטים הבריטים" מיסודו
של א. מוזלי [ע״ע]) או שהכירו בקרבה הרעיונית לפ ׳ . בפי מתנגדיו
הורחב השם פ׳ לתיאור כל תנועה טוטליטרית שאיננה שמאלית.
בקרב השמאל רווח הנוהג להשמיץ כל יריב כ״פאשיסט" ("סוציאל-
פאשיסטים״ — כינוים של הסוציאלדמוקרטים בגרמניה בפי הקו¬
מוניסטים) ; מצד שגי תוארו הנציונלסוציאליסטים כ״פאשיסטים",

סנדל־פרסוטדז פא״זימטי (כמרכז :
תבזונת טוסוליני) שהוקם בסי•
יליליח ?רגל וזלוקת אדטוח של
אחוזות גרולות ני; איכיים
(אוקטובר ( 1931 !

449

פשיזם — פשיטת רגל

450

אע״פ שהם עצמם טרחו להדגיש את ההבדלים ביניהם לבין הפ ׳ ׳
שלא היה קיצוני דיו לטעמם.

כאמור" מילאו צרפתים תפקיד נכבד בפיתוח האידאולוגיה של
ד,פ׳! בין אלה יש להזכיר את פ. דרולד, ז׳. סרך־ל וש. מורם (ע׳
ערכיהם). דרולד הפך את הלאומנות הקיצונית לתנועת המון, ושיווה
לה אופי מיסטי־למחצה, משיחי ותוקפני, בעוד שעד אז נישאה
הלאומנות על כתפי הימין והמרכז, ואילו השמאל נחשב לאינטר־
נציו׳נליסטי. פורל העלה על נם את "תפקידה היוצר של האלימות
בהיסטוריה" וקרא ל״פעולה ישירה" ותקיפה כדי לבטל את המעמדות
בחברה, וליצירת עילית פרולטרית חדשה, שתבנה תרבות חדשה
על חורבות הפלוטוקרטיה. מוראם תבע עדיפות עליונה לאינטרס
המדינה על הפרט, ולגלג על האינדיווידואליזם והשוויוניות כעל
הפקרות ואנוכיות. אוהדי הפ ׳ בצרפת, שהיו אנטישמים במידה רבה,
היו מאורגנים בשנות ה 20 וה 30 בכמה תנועות. עם תבוסת צרפת
ב 1940 הגיעה שעתם, והמשטר שהוקם בחלק הלא-כבוש, בראשות
המרשל פטן (ע״ע), היה מושתת על הרבה מעקרונות הם/ וע״ע
צרפת, היסטוריה.

משטרים דומים במידה זו או אחרת למשטר ד.פ׳ באיטליה, או
שהושפעו ממנו או שדגלו בכמה מעקרונותיו, קמו, בין שתי מלה״ע,
באוסטריה (ע״ע, עמ׳ 967/8 ! א. דולפום), בהונגריה (ע״ע, עמ׳
860/1 ! מ. הורתי), בפולניה (ע״ע, עמ׳ 424/5 ! י. פילסודסקי).
ביוון (ע״ע, עמ׳ 486/7 ! י. מטכסם), בספרד (ע״ע, ענד 331/2 !
372/3 ! 378 — 380 ! פרימו דה ריורה! פ. פרנקו)! בפורטוגל (ע״ע,
ענד 523/4 ! א. סלזר), בליטא (ע״ע, ענד 761/2 ) ובלטדה (ע״ע, עמ׳
618 ! ק. אולמנים).

בעקבות נצחונות היטלר קמו משטרים כאלה גם בארצות אחרות
שבתחום ההגמוניה של גרמניה — ברומניה (ע״ע אנטונסקו), בסלו¬
בקיה (ע״ע, ענד 67 ) ובקרואטיה (ע״ע), וכן ממשלוח־בובה פאשיס־
טיות בכמה מהמדינות הכבושות (המפורסמת בהן היתד, בנורווגיה,
בראשות ו. קויסלינג [ע״ע]).

מלה״ע 11 היתה במידה רבה מאבק בין משטרים אלה עם מתנג¬
דיהם — אף שפינלנד הסוציאלדמוקרטית היתה במחנה "הציר" ויוון
ופולניה במחנה בעלות-הברית. בעקבות מפלח "הציר" התמוטטו
כל המשטרים הללו, פרט לספרד ולפורטוגל שהיו ניטרליות. ב 1974
התמוטט משטר זה בפורטוגל, וכן ביוון, שב 1967 הוקם בה שוב
משטר דמוי־פ׳, וספרד נשארה המדינה היחידה באירופה שבה הוסיף
משטר כזה להתקיים. מחוץ לאירופה היו כמה ממאפייני הפ ׳ במספר
מדינות באמריקה הלאטינית, במיוחד בארגנטינה (ע״ע, ענד 687/8 !
ח. פרון), וכן במדינות חדשות שקמו אחרי מלה״ע 11 באסיה ובאפ¬
ריקה. בין המשטרים הרודניים במזה״ת מרובים מאפייני-הם/ במיוחד
במשטר הבעת׳ בסוריה (ע״ע, עמ ׳ 616/7 ),

א. סרני. מקורות הם׳ האיטלקי, תשי״א! א. ויקסמו. הם׳ באיטליה,
1971 ? 013 ^ 0 ;תג) 111(1 461 ¥(15(15x10 ״! 0011 י 1 ח 011 *> 111 \ . 8

; 1962 — 1951 ,¥ 0*1* 10 , ^-XXX *-״ 0/7 ,.! 1 נ ; 1935 ,( 03 * 11311

* 1 ־ 5/07 ,גזו 1 \ . 0 — £111 ־ 3£01 ע $31 ״ 1 ; 1956 %€1 ) , 1 * 1131 ^ .?

,./ 5141 801111 י 1 ת 1 תז^/ו 531 . 0 ; 1957 2 10 >ס!-!?<$ 1 )* *) 211 ) 111 >

, 1963 — 1923 , 215 )$* 2 >?¥ .¥ 1 ^ 1 , 3 זז 6 ו 1,35 . 11 — , 0 תש׳<רתג 11 י 1 .{ ; 1961
111€ מ 2 * 0114110 )€.¥ (ס €5 * 111 ) 00 .¥ / 0 165 !? 7 /* ׳ 1 4 .{ .£ ; 1963

,. 1 ^ 1 ; 1965 2 , 1€ !) £$0 ■ £7 * 5€1 מן .¥ 0€1 ,ש> 01 א .£ ; 1964 ,ץז 114 ** 0 20111

, *€£! ££147 / 8€11 €71 !) ) 115115 ) ) 25 )^ 31£ ) ?)* 14 15 * 51£ /( 5 €71 11 ) £1 ?) 11 ¥£115£ 01£

) 7/1 ,־ ££01 ־ו 0 .( . 4 ; 1969 ,.¥ וז 1 )€ק 0 ? 1 *£ ,(. 1 ) 6 ) 0011 ^ .[ , 5 ; 1968
4 , :ץ 2 > 1 ) 70 .״ 1 , 103 . ־\<> 01 •^ 1 — 3 ־ 801 1 ;ז 0 \ ; 1969 /ס 2€010£$ > 1
. 1971 ,.¥ * 2 ) 211 ) 11 01 5£ /¥ £\( 7 , 80551 ; 1969 ,ץ€י 111 ז 8 1 ) 611 ׳׳ 8

של, אה.

פשיטת רגל (אנג׳ ץסזקגת^תבל), מסכת פעולות שיפוטיות, או
כעין־שיפוטיות, שתכליתן העיקרית החלוקה השווה, בין
הנושים, של נכסי חייב חסרייכולת לפרוע את חובותיו, והפסקת
פעולות ההוצאה לפועל נגד החייב.

בחברה הקדומה היה מקובל, שאם נכסי החייב לא הספיקו לפרעון
חובותיו, הוא היה אחראי בגופו לתשלום החוב. בחוקי חמורבי (ע״ע)

היתה לנושה הזכות לרדת לנכסי החייב שלא פרע את חובו, וגם
לשעבד את בני ביתו של החייב בגין החוב ולהעבידם עד שהגיע
ערך עבודתם כדי תשלום החוב. כן יכול החייב לשעבד את בני־ביתו
לאחרים, כדי שתשמש תמורת עבודתם לפרעון החוב.

הוראות התורה המסדירות את יחסי הלווה והמלווה מבטיחות,
שהמלווה לא יפגע בצרכי הקיום היסודיים של הלווה, בכבודו
האישי ובחירות גופו ורשותו. בשלבים מאוחרים יותר, עקב השינויים
בתנאי החיים. הונהגו אמצעי כפיה לשם גביית החוב והתפתחו דיני
ה״בורח". ההוראות נסבו סביב שלוש סוגיות עקריות: הכניסה
לביתו של הלווה לשם גביית החוב! כפיית החייב לעשיית מלאכה
לשם תשלום החוב! מאסר החייב על אי־תשלום החוב.

ביוון ה ע ח י ק ה היה מקובל שעבוד הגוף (העבדות) כבטחון
לפרעון החוב, וחלק גדול של האוכלוסיה היה משועבד לנושים
והיה קיים חשש מפני התקוממות. כדי למנוע החרפת המצב ביטל
סולון (ע״ע) במאה השישית לפסה״נ את כל שעבודי הגוף ופסל
את כל ההסכמים ששעבדו את חרויותיו של הפרט בגין חוב.

ברומא, בניגוד לקו שננקט ע״י ם(ל 1 ן, הכביד החוק את ידו
על החייב. הנושה היה זכאי לשעבד את החייב, לקחתו לביתו ולרתקו
בשרשראות לתקופה של 60 יום. כעבור תקופה זאת, אם לא נמצא
אדם שיפדה את החייב, ואם הלה לא הצליח להסדיר את חובו, היתד,
הזכות בידי הנושה למכרו לעבדות מחוץ לרומא, ואף להמיתו. אם
היו לחייב מספר נושים, הם היו רשאים לחלק ביניהם את גופו
לאחר המתתו. מצב זה שונה בסוף תקופת הרפובליקה! אז הונהגה
שימת ההוצאה לפועל המכוונת בגד רכוש החייב, ואף הונהג נוהל
של הוצאה לפועל נגד נכסי החייב ע״י כלל נושיו. במשך הזמן
ניתנה אפשרות לחייב להעמיד את כל רכושו לרשות נושיו ועי״ב
להתחמק מנקיטת אמצעים נגד גופו. אולם, זכות זו הוגבלה מאוחר
יותר לחייבים שמצוקתם הכלכלית נגרמה ע״י כוח עליון. ה 5 ! 1 ק- 01 כ>
5 ״״( (ע״ע יוסטינעום, עמ ׳ 650 ) כמעט שאינו מזכיר עוד את
האפשרות של מאסר על חוב.

כשהתפתחו בשלהי יה" ב המסחר, ואתו שיטת האשראי,
בערים האיטלקיות, התעורר הצורך לפתור את בעיית הסוחר חסר־
היכולת לפרוע את חובותיו. אז התהוו כללי פה״ר (המונח ץסזסטתאלחפג}
גזור מאיט׳ ב״סזגסחבל, "בנק שבור"). בצרפת ובאירופה כולה
שימש המשפט הרומאי בגלגוליו האחרונים בסים לחוקי המסחר
שהסדירו את היחסים שבין החייב לנושיו.

לפי המשפט המ?ןבל (ע״ע) באנגליה נגרמו לנושים קשיים
מרובים בעיקול נכסי החייב. במקרה של ריבוי נושים החל מרוץ
ביניהם, וכל מי שהקדים להטיל עיקול — זכה. החוק הראשון
באנגליה שהסדיר את חלוקת נכסי החייב בין נושיו נתקבל ב 1542 :
נכסי החייב חולקו יחסית לגודל החוב המגיע לכל נושה. חוק זה
דאג גם להענשתו של חייב שניסה להתחמק מתשלום חובותיו
במרמה. בשנת 1571 הוגבלה תחולתו של החוק על סוחרים בלבד!
חייבים אחרים נאסרו עד פרעון חובותיהם.

ב 1705 הוחק באנגליה חוק שאפשר לשחרר סוחר חסר-יכולת
מפריעת חובותיו (■סח^סלת!) אם הוכח שלא נוצרו במרמה. עם
זאת נקבעה מערכת מסועפת של בטחונות נגד סוחר־חייב, שלא
מילא אתר דרישות החוק. ב 1861 הורחבה תחולת החוק גם על
חייבים שאינם סוחרים ופותחה גם שיטת פיקוח על החייב פושט-
הרגל שעיקרה תערובת של פיקוח מצד הנושים וגופים ממלכתיים
שהוקמו לצורך זה.

בישראל תקפה פקודת פה״ר המנדטורית, 1936 , הזהה, כמעט
לחלוטין, ל ץש 1 תו 1 -ו! 1 ״ 83 האנגלי מ 1914 , אדם מוכרז פושט רגל
ע״פ בקשתו או בקשת אחד מנושיו. זכותו של נושה לבקש את
הכרזתו של חייב כפושט רגל קמה לו כאשר החייב עושה מעשה
פ״ר, דהיינו, פעולה המוכיחה שאינו מסוגל לשלם את חובותיו,

451

פשיטוג רגל — פשיסחה

452

בשלב הראשון של הליכי פ״ר מכנסים את נכסי החייב, לרבות
חפציו האישיים, פרט לנכסים חיוניים וכלי עבודה מסוימים. בשלב
זה נפסקות, בד״כ, פעולות ההוצאה לפועל נגד החייב. החייב נחקר
ע״י כונס הנכסים הרשמי וע״י נושיו בחקירה פומבית בביהמ״ש.
לאחר שלב זה מחליט ביהמ״ש אם להכריז את החייב כפושט רגל.
נכסיו של פושט הרגל מוקנים לנאמן המתמנה ע״י הנושים או
ע״י ביהמ״ש.

תפקידיו העיקריים של הנאמן הם: להשלים את כינוס הנכסים,
לקבוע מי הם נושיו של החייב ומהו סכום החוב המגיע לכל אחד
ואחד מהם, לפקח על התנהגותו של פושט הדגל, להבטיח שלא
יבריח את נכסיו, לבקש את ביטולן של עסקאות שונות שנעשו ע״י
החייב בטרם הוכרז כפושט רגל, לממש את הנכסים ולשלם, מתוך
הכספים שמומשו, את החובות. — לאחר שמשלמים את הוצאות
פה״ר פורעים חובות הנושים לפי הסדר: — 1 ) נושים מובטחים,
דהיינו נושים שיש להם שעבודים על נכסי פושט הרגל. 2 ) נושים
בזכות קדימה, שהם נושים שהחוק העדיפם על פני נושים רגילים
מטעמים שונים (תשלומי חובה שונים, שכר עבודה, מזונות). 3 )
נושים רגילים. בכפוף לסדר עדיפות זה, משתלמים החובות המגיעים
לנושים מתוך כספי פה״ר באופן יחסי לסכום החוב שהוכח לנאמן.
קיים איסור להעדיף נושה אחד על פני נושה אחר שבתוך אותה
קבוצה.

פושט רגל פסול מלעסוק במקצועות מסוימים ומוגבל בפעולות
מסחר שונות. פושט רגל שאינו מציית להוראות החוק ולצווים של
ביהמ״ש הוא בר־עונשין! נוסף על האפשרות להענישו מוסמך
ביהמ״ש לבטל את פה״ר, ואם עשה כן, יכולים הנושים להמשיך
בהליכי הוצאה לפועל.

פקודת פשיטת הדגל, 1936 ! מ. אלון, חירות הפרט כדרכי גביית חוב

במשםט העברי, תשכ״ד ז /ס ץ* 10 ** 11 4 1 ) 901 . 8

1 ז 218 זס 1 <(< 801 ^* 7 ,(. 15 *>) 05 (ן}\ . 0 .ן-־ס׳רוזס .>! . 0 ; 1925 י 111 /י

גמס־// < 11 ^ 1 ה 1 ) 71 ו 8.0 / 0 4 ; 1952

.* 1963 , 623 — 618 ,מ 11511X11 7 [ ס / 1151145 ^ 11 ^

ע. בל.

פשיסחה (פולנית — ג 1 (:> 1 *!ץ 2 ת?), עיירה במרכז פולניה על
כביש ךדוים־פיוטרקוב. היתה עד 1795 בתחום הממלכה
הפולנית, ועם חלוקת פולניה סופחה לאוסטריה. לאחר קונגרס וינה
נכללה בנסיכות ורשה. ב 1921 נמנו בם׳ 3,230 תושבים, בהם 2,153
יהודים.

פ׳ נתפרסמה כמרכז לזרם חסידי שנתחדש בה, ושבראשו עמדו
ר׳ יעקב יצחק ואחריו ר׳ שמחה בונים (ר׳ להלן). זרם זה עתיד
היה לשנות — באמצעות ה״חצרות״ של קוצק, גור ואיזביצה — את
כל צורת החסידות בפולניה, ולהעמידה על בסים של לימוד תורה
ולמדנות ב״נגלה״ז זאת בניגוד למה שהיה מקובל עד אז, מר׳
אלימלך מליזענסק ועד ל״חוזה" מלובלין, להעמיד את הכל על
תורת ״הצדיק״ (ע״ע חסידות, עמ׳ 779 — 783 ), שעיקרה עמדתו
המתווכת של הצדיק בין החסיד לבין הקב״ה, שמכוחה יכול הצדיק
לפעול לטובתו — הגשמית והרוחנית — של החסיד. המהפכה שנוסדה
בס׳ פעלה בכיוון של מיעוט ה״מופתים" וריבוי לימוד־תורה ולמדנות
עמקנית בקרב המונים רבים.

1 ) רב יעקב יצחק ״היהודי״ מפ׳ ( 1766 , פשדבורז׳ —
1814 , פ , ), נצר למשפחת רבנים. היה בעל כוח גופני רב, אך סגפנותו
ותפילותיו התישוהו. נתפרסם כגדול בתורה וכצדיק; לפרנסתו היה
"מלמד" בכפרים, בזוויחוסט ובס׳• למד אצל ר׳ אריה ליב חריף,
רבה של פשדבורז׳, ואצל רבי דוד טעבלי־שיף (ע״ע) בליסה.
לחסידות הגיע ע״י ר׳ משה ליב (ע״ע) מססוב, אך בעיקר הושפע
מר׳ דוד (ע״ע) בן שלמה צבי מללוב. רבו המובהק היה ר׳ י״י הורו¬
ביץ (ע״ע) ה״חוזה" מלובלין, מגדולי צדיקי פולניה• מכיוון ששמו
היה כשם רבו, קראוהו החסידים "היהודי" (או: "היהודי הקדוש").

ה״חוזה" ראה בו את ממלא מקומו לעתיד, ועוד בחייו נעשה מעין
"משנה" לו, בעיקר בהדרכה רוחנית לאברכים למדנים. לתלמידיו
הטיף לעקירת הגאווה ולהכרה עצמית. לדעתו 3 מדרגות בצדיק:
צדיק אמת, הסבור שעדיין לא הגיע לשלמות, מי שאיננו צדיק כל כך
ומכיר בזה, והיודע שהוא צדיק — והוא הגרוע. דגל בשאיפה
תמידית לעליה במדרגת האדם, ודרש קיום מצוות בלי פניות של
כבוד או טובת־הנאה גשמית.

חסידות ם׳ שהוא חולל אותה, יסודה כפול: א) העלאת ערך
לימוד התורה ומעלת הלמדנים. ב) מלחמה בשטחיות ובחמוניות
שנוצרו בחסידות. רי״י התנגד למופתים ולעיסוק הצדיק בעניינים
הגשמיים של עדתו (ע״ע חסידות, עמ' 779 — 783 ), וטען: "כל בעל
מדרגה יכול להפוך שמים וארץ. אבל קשה להיות יהודי". הוא
הטיף ללימוד תורה ולכנות פנימית: "הטוב די ליי אפילו כחוט
השערה, ובלבד שיהיה באמת ובשלמות", משום כך לא הקפידו
חסידי פ׳ על תפילה בזמנה, ובלבד שתהא מתוך הכנה וכוונה.
בכך היתה דרכם מזיגה בין למדנות שכלתנית וחסידות של רגש.

חידושו זה, ובייחוד איחור זמן התפילה, עורר התנגדות אצל
תלמידי "החוזה", ונוצר פילוג בינם ובין תלמידי ה״יהודי". תלמידי
ה״חוזה" ראו בו מתחרה לרבם, והציקו לו ולתלמידיו, ואף ה״חוזה"
עצמו הקפיד עליו. הוא הורחק מלובלין, ומשהתחיל להנהיג עדה
לעצמו רבתה המחלוקת, ואף נסיעתו לר׳ מנחם מנדל (ע״ע) מרימי
נוב, לבקשו להשקיט את המחלוקת, נכשלה. הלחמות נפוליון נראו
ל״חוזה" מלובלין ולר׳ מנדל מרימנוב כמלחמות "גוג ומגוג" וכהזדמ¬
נות לזרז את ביאת המשיח באמצעים מיסטיים, אך רי״י התנגד
לקחת חלק במפעל משיחי זה, והניגוד בין הצדדים החריף.

רי״י לא כתב ספרים: תורותיו נלקטו בספרים "נפלאות היהודי"
(פיוטרקוב, תרס״ח) ו״תפארת היהודי" (שם, תרע״ב). חידושי תורתו
בנגלה לוקטו בספר "תורת היהודי" (בילגוריי, תרע״א). אחרי מותו
מילא את מקומו בנו, ירחמיאל, אבל רוב חסידיו נסעו לתלמידו
המובהק ר׳ שמחה בונם מפשיסחה (ר׳ להלן). מתלמידיו האחרים:
ר׳ מנחם מנדל מקוצק (ע״ע קוצק; ור׳ להלן), ר׳ יצחק מורקה (ע״ע
ורקה), ר׳ דוב בר מראדושיץ, ועוד.

2 ) ר׳ שמחה בונם מס׳ ( 1765 , ודיסלב, — 1827 , פ׳). אביו,
צבי, היה "מגיד" נודד, מחבר ספרי הדרוש "עשרה למאה" (ברלין,
תקס״א) ו״ארץ הצבי" (פראג, תקמ״ו). למד בישיבת מטרסדוירף
(ע״ע בורגנלנד, עמ׳ 977 ) ואצל רבי מרדכי בנט (ע״ע) בניקולסבורג.
בחזרתו לפולניה התקרב לחסידות ע״י רבי ישראל (ע״ע) המגיד
מקוז׳ניץ ורבי משה ליב (ע״ע) מססוב. בהשתדלות המגיד מקוז׳ניץ
נתמנה על עסקי היערות של העשיר ד. ברגסון (ע״ע) ואשתו המר
מוורשה, שהיו מפטרוני החסידות בפולניה וממנהיגי קהילת ורשה.
בתוקף תפקידו זה למד להכיר את יהודי מרכז אירופה, למד פולנית,
גרמנית ולאטינית, לבש בגדים מערביים ואף ביקר לעתים בתיאטרון.
אח״כ למד רוקחות בדנציג ופתח בית־מרקחת בפ ׳ , ממנו התפרנס
ברווח. בתוך כל זה המשיך לעסוק בחסידות אצל ר׳ דוד מללוב
ובהשפעתו נסע ל״חוזה", שם נתקרב ביותר אל ה״יהודי" מם׳ (ר׳
לעיל), שריכז סביבו את הצעירים הלמדנים. לאחר פטירת ה״יהודי"
נעשה רש״ב יורשו.

רש״ב העמיד את חסידות פ' על יסוד הדעת. נתלקטו אליו
אברכים למדנים חריפי־מות, שעזבו את בתיהם לחדשים מספר כדי
לעסוק בחסידות, והיו מרבים לעסוק בגמרא ובספרי המחקר של
יה״ב: רמב״ם, כוזרי ובייחוד ספרי המהר״ל מפראג (ע״ע ר׳ יהודה
לירא בן בצלאל). את המעשה העריכו לפי ערכו הפנימי — שייעשה
בלב שלם ובלי פניות, והמשיכו בדרכו של "היהודי" גם לאחר את
זמן התפילה עד אשר יהיו מוכנים לה בכוונה. לעגם לחסידי פולניה
על שהם דבקים בטקסים חיצוניים, בלא עומק הלב, קומם נגדם את
תלמידי "החוזה", וביניהם ר׳ נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ,

453

פשיסחה — פשמישל

454

שטענו לקיום המצוות כפשוטן וכפרטיהן, גם ללא כוונה. בחתונה
חסידית בעיירה אוסטילא שבגליציה, בה נאספו הרבה מצדיקי
פולניה וגליציה — ור׳ אברהם יהושע השל (ע״ע) מאפטא. המחותן.
והזקן שבכולם. בראשם — תוכנן להחרים את חסידי פ/ אך רש״ב
שלח לשם משלחת, ובראשה תלמידו רבי יצחק מאיר אלתר מגור
(ע״ע קוצק), וזו הגנה על פ׳ והחרם לא הוכרז.

דש״ב נסל חלק גם בחיים החברתיים־המדיניים של יהודי פולניה.
בוועדה לענייני היהודים, שהוקמה ע״י השלטון הפולני־רוסי, נבחר
כבא כוח היהודים ממחוז צויזמר. כן הגן על החסידות מפני הלשנות
המתנגדים.

ייחוד חסידות פ׳ בהנהגת רש״ב היה בלמדנות ובעמקות שציינו
את חסידיה. אחד מתלמידיו, יצחק מיזם, ממשכילי גליציה, כתב עליו:
"רבי מתפלסף וחוקר, יודע לשונות, שלקח את כל חיל צבאו רק
מבני עליה תורניים מופלגים". הקבלה לא תפסה מקום מרכזי, את
מקומה תפסו ספרי ההלכה והפילוסופיה. מבחינת מה דומה חסידות
פ׳ לחסידות חב״ד, בדרישתה להתבוננות ולהתעמקות, אלא שבם׳
שאפו להגיע באמצעות ההתבוננות לענווה, לאמת ולהכרה עצמית,
ואילו בחב״ד — להתבוננות באלהות.

בשנותיו האחרונות נתעוור. אחרי פטירתו מילא את מקומו בנו
ר׳ אברהם משה, אבל הרוב קיבל את מרות ר׳ מנחם מנדל מקוצק
(ע״ע). בין תלמידיו: ר׳ יצחק מאיר מגור, ר׳ מרדכי יוסף מאיזביצא,
ר׳ חנוך (ע״ע) מאלכסנדר ועוד. תורתו כונסה ע״י תלמידיו בספר
"קול שמחה" (ורשא, תרס״ג).

צ. מ. רבינוביץ. רש״ב מם׳, תש״ה! הנ״ל, ר״י מם׳, תש״ך 2 ; א. ז.
אשכולי. החסידות בפולין (בחוד: בית ישראל בפולין. ב׳). תשי״ד;

א. מרקוס, החסידות (מפתח בערכו). תשי״ד; ר. מאהלר, החסידות
וההשכלה. 311 — 321 . 1961 ! מ. בובר. אור הגנוז. 336 — 343 . 416 —
446 , תשכ״ה 3 .

פשיעה ודקטימולורה, ע״ע קרימעולורה.

פשיץ/ ניקולא — 3516 ? 114012 א — ( 1845 — 1926 ), מדינאי
סרבי־יוגוסלווי. בהיותו סטודנט בציריך התקרב אל החוג
האנרכיסטי של בקונין ע״ע) ואח״כ נטה למרכסיזם ולבסוף למלוכנות
קיצונית. פ׳ היה ממייסדי המפלגה הרדיקלית ( 1881 ) ומראשי האו¬
פוזיציה לנסיך מילוש (מלך מ 1882 < ע״ע אופרנוביץ׳, עמ׳ 635/6 ).
כאחד מראשי המרד בחבל טימ(ק ( 1883 ) גלה פ׳ לאחר דיכויו וחזר
לסרביה רק עם התפטרות מילוש ( 1889 ). היה ר״מ ב 1891 — 1892
וב 1901 נבחר ליו״ר מפלגת הרוב הרדיקלית. תמך בהפיכה שבה
נרצח המלך ( 1903 ). מ 1904 היה האישיות המרכזית במדינה ויד
ימינו של המלך פטאר 1 . ב 1909,1905 — 1911 ו 1912 — 1918 היה ר״מ.
פ׳ היה מיוזמי המדיניות הפרו־רוסית והנהיג את ארצו במלחמות
הבלקן (ע״ע בלקן, מלחמות ה-). דחיית 2 סעיפים באולטימאטום
האוסטרדהונגרי ע״י פ׳ ( 24.7.1914 ) היתד. חוליה בשרשרת המאו¬
רעות שהביאו למלה״ע 1 (ע״ע, עמ׳ 654/7 ). ב 1915 נסוג עם הצבא
מארצו הכבושה דרך אלבניה לקורפו וליוון. למרות שהתנגד להקמת
יוגוסלוויה רב־לאומית, חתם על ״הצהרת קורפו״ ( 20.7.1917 ) שהיתה
הבסיס להקמתה.

ב 1921 — 1926 היה פ/ בהפסקות קצרות, ראש ממשלת יוגוסלודה.
ביזמתו נתקבלה החוקה הריכוזית ( 1921 ). ב 1925 אסר את מנהיגי
מפלגת האיכרים הקרואטית, אך אח״כ כרת עמם ברית. כן העלה
רעיץ בדבר ניתוק קרואטיה מיוגוסלוויה (וע״ע סרביה, היסטוריה,
ענד 508 ; יוגוסלוויה, היסטוריה, עמ , 308 — 310 ).

, 2 . 1 ^ 56 . 0 ; 1924 , 1922 — 1892 ,*■ 01 ?¥ ץזז 11 ', 71 7211-014221 י [)€^ 5

7. ?1 714x1071 42?* ¥01420*101;?*, 1938 ; 5 . 7., 1962 .

פשמיסל ( 51 ץ 1 ! 1 ^?), שושלת נסיכים ומלכים ששלטה בבוהמיה
ב 895 — 1306 ובמודוויה ב 1029 — 1306 . לפי מסורת קדומה
נוסדה השושלת ע״י איכר ושמו פ׳, שנשא לאשה את הנסיכה ליבושה

(:> 115 נ 131 ). עם השושלת נמנית לודמילה (ע״ע) הקדושה, מראשוני
המתנצרים, בשלהי המאה ה 9 . נסיכי השושלת החשובים במאה ה 10
היו וצלב ״הקדוש״ (ע״ע; שלט ב 921 — 929 ), בולסלב 11 (שלט
ב 967 — 999 ) ; המלכים החשובים במאות ה 12 וה 13 היו ולדיסלב 11
(שלט ב 1140 — 1173 , מלך מ 1158 ), וצלב 1 (ע״ע; מלך ב 1230 —
1253 ) ווצלב 11 (ע״ע; מלך ב 1278 — 1305 ). על בוהמיה ומורוויה
בתקופת שלטון בית פ׳ עליהן — ע״ע צ׳כוסלובקיה, היסטוריה.
המלך החשוב ביותר מבית פ׳ היה אוטקר (אוטוקר) 11 — • 0131431
(• 01101431 ) — ( 1230 [?] — 1278 ), מלך בוהמיה מ 1253 , בנו של
וצלב 1 . מ 1247 היה דוכס מורוזיה. לאחר שמת אחרון הבבנברגים
(ע״ע), השתלט אוסקר על אוסטריה ( 1251 ) ונשא אשד. מבית השלי¬
טים לשעבר. אח״כ הוזמן ע״י אצילי שטאירמארק לעזרה נגד ההונ¬
גרים, ומשניצח במלחמה השתלט גם עליה. כשמת דוכס קרנטן וקרין,
כבש אוטקר גם אותן וכן את פריאולי וקאווילאה• תחום שלטונו
השתרע אפוא מהרי הסודטים ועד הים האדרייתי. הוא סייע לאבירי
המסדר הטוטוני (ע״ע) בשני מסעי־צלב בפרוסיה וב 1255 יסד את
קניגסברג, שנקראה על שמו — "הר המלך".

אוטקר היה שליט תקיף. הוא שבר את כוח האצילים, הנהיג תיקו¬
נים במערכת השיפוט, יסד ערים חדשות. וכדי לפתח את המלאכה
ואת המכרות יישב גרמנים בארצו. אוטקר אישר את הזכויות שהו¬
ענקו ליהודים בידי קודמיו ואף הוסיף עליהן חדשות.

אע״פ שהיה אוטקד האדיר בשליטי האימפריה הגרמנית, נבחר
רודולף לבית הבסכורג (ע״ע), ולא הוא, למלך ( 1273 ), וכשניסה
לערער על הבחירה ולא נשבע לרודולף אמונים, החרים זה את
נחלותיו, מלבד בוהמיה ( 1276 ). אוטקר ניסה לשוב ולהשתלט על
אדמותיו, אבל הובס ונפל בקרב מארכפלד.

. 1866 , 2611 € ה 1 ?* 11 11 X 42 ? ןן 80217 011 ס 11 * 0 ^ 102 ) 0 י £ 112 ־ 1 <^ 1 . 0

ב. ד. ג.

פשמישל ( 51 ץמ 1201 ?), עיר בדרום-מזרח פולניה, סמוך לגבול
בריה״מ (אוקראינה), 53,200 תוש׳ ( 1970 ). פ׳ שוכנת
על גדות נהר סאן, יובל הוויסלה, בצומת מס״ב וכבישים. יש בה
מפעלים לייצור מוצרי מתכת, עץ וטפסטיל.

פ׳ נוסדה ב 1340 . מ 1772 היתה בשלטון אוסטרי. במלה״ע 1
החזיקה מעד 5 חדשים במצור, והרוסים כבשו אותה לזמן קצר
( 1915 ). ב 1918 חזרה פ׳ לשלטון פולני. במלה״ע 11 כבשו אותה
הגרמנים ( 14,9.1939 ) ומסרו, כעבור ימים אחדים, את החלק המזרחי
של העיר לידי בריה״מ; ב 1941/4 היתה כל העיר כבושה בידי
הגרמנים.

יש ידיעה על קיום קהילה יהודית בפ ; מ 1367 . ב 1542 ישבו׳

שם 18 משפחות יהודיות. זיגמונט 11 (ע״ע; 1559 ) וסטפן בטורי
(ע״ע; 1576 ) העניקו זכויות-מסחר לבני הקהילה. ב 1630 הומת יהודי
באשמת חלול־הקרבן (ע״ע). ב 1638 ייצגה פ׳ את קהילות המחוז
בתשלום מסיהן, ומ 1670 היתה הקהילה הראשית לאיזור "רוסיה הא¬
דומה" במסגרת ועדי־הארצות (ע״ע). המצב הכלכלי נתערער במאה
ה 18 והקהילה שקעה בחובות. עם הכיבוש האוסטרי צומצמה האוטו¬
נומיה של הקהילה והוחלו חוקי האימפריה (ע״ע אוסטריה, עמ׳
978 ) הנוגעים ליהודים. ב 1775 היו בפ ׳ כ 1,600 יהודים. ב 1870 מנתה
הקהילה כ 5,700 איש, ב 1921 — 18,360
( 38% מכלל האוכלוסיה) וב 1931 —
17,300 ( 34% ). עשירי הקהילה עסקו
בסחר חיטה ועצים, בבנקאות ובת־
עשיה, שימשו ספקים לצבא, אך חלק
גדול מיהודי פ׳ היו עניים. במאה ה 19
נודעו בם׳ הרבנים שמואל הלר ויצחק

יה י יה "*ל? 0 • 18423 נבנה ","ם" ביה"" היד־,די נסש-

יהודי בם׳, ב 1875 נוסד ארגון ״ישוב סיש 5 (אטצע הטאה ח 9 !)

455 פשמישל

ניהכ״נ חטתקדס בפשסיעל נה״טמפל"). נבנה 1880 — 1800 : הבישה
הועברה לאחר ׳טניס מנוחל הט:רח לאטצע ניהנ״ג

א״י", ומ 1897 הצטרפו רבים לתנועה הציונית. גם ד,ב ונד, הפולקס־
פרטי ואגדת ישראל (ע׳ ערכיהם) היו פעילים בם/ ויש לציין את
פעולת ה. ליברמן (ע״ע) שם. ב 1915 ברחו רבים מפני הרוסים,
ואחרים גורשו על ידם. בבחירות לעיריה ב 1928 זכו היהודים,
בקואליציה עם "הגוש העל־מפלגתי לשיתוף פעולה עם הממשלה"
(ע״ע פולניה, היסטוריה, עמ׳ 425 ), ב 18 מושבים מתוך 40 . ב 1939
ישבו כ 20,000 יהודים בם׳ ובפרוץ המלחמה נוספו רבים מיהודי האי־
זור, מיד לאתר הכיבוש רצחו הנאצים 500 יהודים. משחולקה העיר
בין הגרמנים והרוסים, גורשו היהודים הנותרים במערבה של העיר
לחלק הסובייטי. שם נפסקה כל פעילות קהילתית, ו 7-000 יהודים
הוגלו לסיביר, רובם פליטים ממערב פולניה. ב 1941 נפלה פ׳ לידי
הגרמנים. ב 1942 נרצחו 45 יהודים, 4,000 הוגלו למחנה ינובסקה
שבלבוב, ו 16,500 יהודים הועברו למחנה ההשמדה בבלז׳ץ (ע״ע
מחנות רכוז, עם , 34 ). ב 1943 נשלחו 3.500 יהודים לאושוויץ.
2,000 הנותרים נרצחו בעיר. גם אלה שהצטרפו לפרטיזנים נתפסו
ונרצחו. ב 1944 , עם שחרור העיר ע״י הסובייטים, התקבצו בה כ 250
ניצולים יהודים, וב 1947 הוקמה מועצה, שהורשתה לטפל רק
בעניינים דתיים. אין ידיעות על המצב בפ׳ כיום.

א. מנצ׳ר (עורך), ספר ם׳, חשכ׳־ד! ס!) !!.? ,זזס 5011 . 4 <

. 1903

מ.-ש. קי.

פישפשים ( 3 ש 16 ק 0 ש 6 ז 96 ), בע״ח חסרי־חוליות מתת־סדרת הפש¬
פש ניים (ע״ע), הכוללת חרקי-יבשה וחרקי־מים. הפ ׳

ניכרים ע״ם מבנה גפי הפה הדוקרות־מוצצות, שצורת חדק להן,

וע״פ כנפי־החפיה ה־

גלדניות למחצה (- 96
3 ש 1 ׳ל 0161 ). כמעט בכל
המינים שטוחות הכ¬
נפיים על הגב בעת
מנוחה, וקצותיהן חו¬
פפים. סימן הכר אפ¬
ייני לרוב הפ , הם 2
"משולשים" הנראים
מצד הגב: הקדמי,

״התריסוך ( 5011161
1 ד״ 11 ), נמצא בין ב¬
סיסי הכנפיים וקדקדו
מופנה לאחור, וה¬
אחורי שקדקדו מופי

פשפשים 456

נה קדימה (נוצר מהשטחים הקרומיים של כנפי־החפיה בעת מנוחתן).

מבנה כללי: הראש חפשי ותנועתו מוגבלת. החדק של פ׳
צמחוניים מוארך, גלילי וישר, ואילו של טורפים או מוצצי דם הוא
קצר, מעוקם ומחודד. החדק מורכב מ 3 — 4 פרקים. לרוב הפ׳ עיני
תשבץ מפותחות! לחלקם גם 2 עיניות. המחושים לרוב בעלי 4 — 5
פרקים. פרק החזה הקדמי גדול ונבדל מיתר פרקי החזה. ללוחית
העיקרית בגב הפרק התיכוני של החזה צורת משולש (תריסון).
הכנפיים הקדמיות מחולקות ברוב המינים ל 3 חלקים עיקריים:
1 ) הקצה הקרומי השקוף (לרוב) — 3 מ 3 שנ) 1 ח 6 נז 1 —ו 2 חלקים גלדניים
המופרדים בתפר ארבי! 2 ) הצ 11 ׳\ 13 :>, הפנימי והקטן יותר ו 3 ) 11101 ־ 001 ,
החיצוני. הכנפיים הקדמיות מפותחות בשלמות ( 5 ג 01 ש 6 :נן 0 ש 130 ז 1 ), מקו¬
צרות ( 5 טסש 6 זקעו 301 ש 5 ) או מנוונות במעט לחלוטין. הכנפיים האחו¬
ריות קרומיות. בזמן מנוחה הן מכוסות לגמרי בכנפי החפיה. הרגליים
משמשות לרוב להליכה ולניקוי המחושים והחדק ובמספר מינים —
לקפיצה, לשחיה או לתפיסת טרף. בפיסת הרגל לרוב 2 — 3 פרקים
(לעתים רחוקות פרק אחד) וזוג טפרים. לפ׳ ריח אפייני הנפרש
מבלוטות הנפתחות בבוגר בין בסיסי הרגליים התיכוניות והאחוריות.
א י ב ר י - ה מ י ן: הפרקים האחרונים של הבטן מהווים את איברי
המין החיצוניים — בזכר הפרק ה 9 ובנקבה לעתים גם ה 8 . בזכר
איברים אלה הם בעלי צורות רב־גוניות ומשמשים כסימן חשוב

להגדרת המין. בנ¬
קבה הם מורכבים
מצינור הטלה או מ 3
לוחות גניטליים! פר¬
קי הבטן האחרונים
של הנקבה מחולקים
לרוב בשנץ ארכי ה¬
חסר בזכר. ביצי הפ׳

שונות בצורתן. הן
מוטלות בהתאם למין
ביחידות או בקבוצות,

על פני חלקי צמח
או בתוך רקמותיו,

על פני הקרקע או בתוכה, במים או אף על גבו של הזכר. בעת
הבקיעה נסדקת קליפת הביצה או נפתחת בצורת כיפה. הזחלים
מראים את רוב התכונות המורפולוגיות של הבוגרים. הזחלים
מתנשלים ועוברים 5 דרגות זחל הניכרות לפי התפתחות הכנפיים.
בבטן מצויות לרוב 1 — 3 זוגות פתחי בלוטות ריח. צורתן משמשת
כסימן הכר טכסונומי. הזחלים חסרי עיניות.

ביולוגיה: מינים רבים של פ׳ משמיעים קולות ע״י שפשוף
החדק בצד הגחוני של החזה, שוק הרגל או הכנף בבטן, או הרגל
בשפה העליונה. אולם אין הוכחות ברורות שהם׳ מסוגלים לשמוע.
יוצאים מן הכלל הם הם׳ החותרים ( 0011x16136 ) המצוידים באיבר-
שמע. רוב הם׳ מצטיינים בכושר תעופה (פ׳ נלכדו בגובה של 900 מ׳)
וכמה מינים נודדים למרחקים גדולים. עם אויביהם הקשים ביותר
של ר,פ׳ נמנים צרעות טפילי־ביצים, נמלים, פ׳ טורפים וחרקים
טורפים אחרים. רבים נטרפים ע״י ציפרים ומעטים ע״י זוחלים
דונקים.

הפ׳ והאדם: במקומות שונים בעולם נאכלים פ׳ ע״י בני-
אדם. אלו הם מינים גדולים החסרים בלוטות ריח והניתנים לאיסוף
בכמויות גדולות. כמזיקים: יש פ׳ מוצצי־דם הנטפלים אל ציפרים,
עטלפים, בהמות ואדם! גורמים לטרדה (כגון פשפש־המיטה) וכמה
מהם מעבירים מתלות קשות, כמו מחלת הצ׳אגאס (וע״ע טריפנוסו־
מות, עמ ׳ 1007 ). פ׳ צמחוניים גורמים נזק לצמחי תרבות ע״י מציצת
לשד הצמחים המביאה להתייבשותם והחדרת המרים רעילים לצמח
בעת ההזנה. אלה גורמים לעיוותי צמיחה או לתמותת הצמחים!

ציוד 1 . פיעפש (ציור סכטחי! א מראה מצד הגב.
ב. טראה מצר הנהון 1 . ראש; 2 מחוש; ג עי;;
4 . עינית: 5 . חרק: 0 . חזה; 7 . פרק החוה הקדמי;
8 . "תרייסוז"; 0 ינף־חפיה חצויה; 10 קוריום;
' 10 . קראנום ( 10 — 10 בסים־הכגח דנלדניו; 11 .
קצר,־הכנף הקרוטי; 12 . כנף אהוריח; 13 פתחי•
בלוטות ריח; 14 . בטז; 13 . פרקי־הכטו: 10 . פתחי־
נעימה; 17 . אינרי־סיז חיצוניים

ציור 2 . רב־צורתיות׳ 52 כנפיים כ 5 (ז 1 .?טשו")!■ 11 ־ 061
(פ , סתליק-מים); 1 . טיפוס נער כנפיים מפותחות;
2 — 3 . טיפוסים בערי כנפיים מקוצרות; 4 . טיפוס
בעל כנפיים מנוונות

457

פשפשים — פשפשגיים

458

פרשם י מלכלך את חלקי הצמח הפונדקאי; חלקם מותירים ריח־
פשפשי אפייני ומבחיל על הצמחים וכמה מינים מעבירים מחלות
של נגיפים. בארץ התפרצו מדי פעם אוכלוסיות מינים שונים שהט¬
רידו בני-אדם והסבו נזקים קשים לגידולים חקלאיים. התפרצויות
אלה, שנמשכו זמן קצר (כחודש) והצטיינו בפתאומיות ובעצמה
גדולה, הן תכונה אפיינית לאוכלוסיות פ/

מיון: בעולם ידועים כ 30,000 מיני פ׳ המשתייכים לכ 50
משפחות. בארץ מצויות 36 משפחות וכ 700 מינים. מקובל לחלק את
הם׳ ל 2 קבוצות: 1 ) פשפשי־המים ( 313 ח 06 סזתץ־ו 0 ); 2 ) פשפשי-
היבשה ( 313 ז 0€6 חבווץ 0 ).

פשפשי-המים (פה״מ), בכל שלבי התפתחותם, חיים מתחת
לפני המים. הם ניכרים לפי מחושיהם הקצרים מארכו של הראש
והחבויים תחתיו. כולם נושמים אוויר חפשי; ע״כ נאלצים הם
לעלות מדי פעם אל פני המים לחידוש מלאי האוויר, אותו הם
נושאים עמם כבועה הדחוסה בין מעטה השערות הלבדי לבין גופם, או
מתחת לכנפיהם. הם' ממשפחת ע ק ר ב י - ה מ י ם מצוידים

בצינור נשימה בקצה בטנם, אותו הם יכולים להוציא מעל פני המים
ולנשום אוויר, בעוד גופם מושקע במים. רוב פה״מ חיים על טרף,
פרט למשפחת הפ׳ ה ח ו ת ר י ם ( 130 ) 0011x1 ) שרובם ניזונים מאצות.
מינים ממשפחה זו משמשים מזון לאדם במצרים ובמכסיקו. לם' ממש¬
פחת הם׳ ה ע נ ק י י ם (שמ^״פ״זסזגסן^) יש בקצה בטנם זוג בליטות
אותן הם מוציאים אל מחוץ למים ודרכן הם נושמים אוויר שנאגר
מתחת לכנפיים; ביניהם מינים שנקבותיהם מטילות את הביצים
על גבו של הזכר. חלק מהם מעופפים ונמשכים בלילות אל האור.
השטגביים (סב^זססחסזסא) שוחים על גבם בעזרת רגליהם
האחוריות. בני המשפחות האחרונות, הטורפים חרקים ודגים קטנים,
עלולים להסב נזק למדגה. מפה״מ מצויים בארץ 8 משפחות וכ 30
מינים.

בקבוצת פשפשי־היבשה (פה״י) נכללים פ״י מובהקים
וכן פ׳ החיים על פני המים, כגון משפחת מ ו ד ד י ־ ה מ י ם (- 1-0 ( ¥1 1-1
^!";סודו), שגופם צר וארוך כמקל. הם רצים על פני המים מבלי
להירטב בזכות כסות השערות המכסיפות המכסה את גופם. לקבוצה
זו שייכים גם פ׳ ממשפחת מ ח ל י ק י - ה מ י ם ( 130 ) 00111 ), הנישאים
כתוצאה של מתח-פנים (ע״ע) של המים. כמה מהם חיים על פני
האוקיאנוס במרחק מאות ק״מ מהיבשה. מבין פה״י המובהקים:
משפחת פשפשי־המגן (שב^תזסזגןחש?) — למחושם 5 פרקים
ולחדק 4 ; התריסון גדול ומגיע עד לחלק השקוף של הכנפיים, הרג¬
ליים חסרות־קוצים. רובם צמחוניים. בארץ 150 מינים. ה פ ׳ ג ל¬
ד נ י י ם ( 130 ) 00101 ) — למחוש 4 פרקים וגם הם מצוידים בעיניות.
רובם ניזונים מצמחים, זרעים, או מסירות; בארץ 30 מינים — ה פ ׳
האדמוניים (ש 3 נ 11 ז 0 ש 0 ו 1 זחעק) בולטים בצבעים חזקים (אדום
ושחור). למחושים 4 פרקים. עיניות חסרות, ניזונים מצמחים וזרעים,
בארץ 3 מינים. הפ׳ המוארכים ( £3011130 י<.״ 1 ) — פ׳ קטנים
וצבעוניים; למחוש ולחדק 4 פרקים. רבים ניזונים מזרעים. מזיקים
חשובים: הפשפשון האפור ( 105 ) 0111901 $111$ ץא) של עצי-פרי ופשפש־
הכותנה ( 11$ ז 1 ז 0 ק 11 ז 311 ץ 11 $ג 0310111 עצ 0 ). בארץ כ 150 מינים. פשפ¬
ש י ו ת ( 130 ) 711181 ) — פ׳ קטנים. גב החזה הקדמי וכנפי החפיה
מקושטים בציורי רשת כעין התחרה! חסרי עיניות! לפיסת הרגל 2
פרקים לכל היותר. הביצים מוטלות לתוך רקמת הצמח. פ ש פ ש י ת
ה ו ו ר ד נ י י ם ( 1 זץנ 1 1$ ז 1 ת 113 קש: 5 ) — מזיק של עצי התפוח והאגם;
בארץ כ 30 מינים. פ׳ טורפים ( 130 ) 11 י״ 11 ) 0 > 1 ) — אחת המשפחות
העשירות ביותר במינים: כולם טורפים: חלקם מוצצי דם ומעבירים
מחלות; הרגליים הקדמיות מעובות, החדק קצר ומעוקל ובו 3
פרקים. הטורף הביתי ( 05 ז 3 ״ $0 זשח 113$ ־ 1131 ) 10 ]) חודר לפעמים לבתים
הרקירותיו מכאיבות. בארץ כ 70 מינים פשפשי המיטה (-!ח״ס
:׳ 01113 ). מוצצי-דם, טפילי עופות, יונקים ואדם. גופם שטוח והכנפיים

•צמר 3 . פשפשים. 1 — 2 פשפשי־מים: 1 . 11613 ! נקסא (עקרני־טים); 2 . 0011x3
1113 ; 1101 ק (פי חוו!רים 1 ; 3 — 1 > פשפשי־יבשח; 3 . 1$ י 1 ג 1 ט 8 ח 1 פ 5 טפ 101 ) 5 ע 0 (פ" אד־
מוגייסו; 4 . פשפשית המרדניים ( 11 ־<ין ;>:) 1 תו! 1 !ק 0 זי 5 , פשפשיווז); 5 . טורוי־הביח
( 115 ]גת״ 1$ פק 111$ ' 31111 >א נם" טורפים]); ן) פשפש ירוק ( 1 .] 111 ) 1 ! 1 ׳\ ב! 023 א),
בוגר; ' 0 . זחל; ״ 0 . ־צרעה (ג 111 ר.ו 1 י 1 ש 830 סמ 1 ,: 11 !> 1 תנ 111 י 1 <>!פ 0 \), טפיל־ני־צים על
פשפש ירוק

מנוונות. הם חסרי עיניות. פשפש המיטה ( 1115 ז 13 עזשש 1 צ 0 ! 010 )
פעיל בלילה; ביום הוא מסתתר בסדקים; כנראה אינו מעביר
מחלות; בארץ 2 מינים• פ׳ רכים ([ 130 .> $1 י] 03 ] ש 13 ) 1 ז 41 צז) —
משפחה עשירה מאד במינים: למחוש ולהדק 4 פרקים, לפיסת הרגל 3 ;
הם חסרי עיניות. מיעוטם טורפים; רובם צמחוניים. בארץ כ 160 מינים.

צ. אבידב, ההופעה ההמונית של פ׳ בשנת 1949 ("השדה", ל), תש״י;

,ז 0 וז 1011 ]ו 01 !> 0 { 1 . 5 .'״ 1 ; 1930 , 0 ??? 1 <ן 1 וזז?} 8 י , ?^ ? 8101081 , 1 ;>< 3 >ע\ . 11
1 ( 810108 ? 711 , 111101 ^ .£ . 0 .א ; 1937 ,? 11100 ? 801 ? 8011011 1 > 1 ה 01 ?/> 0 ? 8
1 ) 10111 .ח״)לש_ 1 .( 1 - () 00 ׳)\ $01116 . 8 .א . 7 ; 1956 , 0 ?? 11 ) 0 -!? 1 ?/ 8 ? 1/1 ! 0
- 10 ) 111111 ) 111 ,ח 0 י 61 < 0 .א .א ; 1959 1 1 ? 11 { 811111/1 ? 1/1 / 0 ? 8118 ?? 1801 01111
( 0 0 ??וקו 10 ?// , 1 ! 110 י\בת 1 ׳ 1.1 .א ; 1968 , 1 , 10 ? 1 ק 0 <? 1 ?/- 1 10 01/1 ?? 7 7 ״>

/ס 8011011 1 ו 01 ?? 1 ק 1111 ?// ? 1/1 סס 1 ? 81111/1 ״ 111 ; 1961/3 , 1-111 ,!?ס?!{
. 973 ] ,( 111 ז \ .. £0100101 .ן 151001 .) 51001 / 001 1 ? 0 ?! 1

מג. ב.

או בעלי חדק ( 3 ! 10 (]גךרנ 10 ? [ 11011013 ץ 01 !)),

סדרת בע״ח ממחלקת חרקים (ע״ע) עשירה במינים

( 100 , 000 ).

הפ ׳ בעלי גלגול למחצה (ע״ע גלגול, עמ ׳ 744 : חרקים, עמ׳ 93 ),

נפוצים בכל כדה״א. מין אחד חי באיזור הארקטי; רבים באיזור

הממוזג אך רוב המינים מצויים באזורים הטרופי והסובטרופי.

בסדרה זו מבנה הכנפיים אינו אחיד והסימן

המשותף הוא גפי-פה עוקצים־מוצצים בצורת

חדק. הלסתות העליונות והאמצעיות הפכו

ל 2 זוגות דוקרנים ארוכים ועדינים המסודרים

בתוך מרזב שבלסת התחתונה. בהיצמד זוג

הדוקרנים הפנימיים נוצרים 2 צינורות: ה¬

קדמי — צינור יניקה — המשמש לשאיבת

המזון; והאחורי — צינור הרוק — דרכו

מופרש הרוק בעת ההזנה. השפה העליונה

מוארכת ומכסה את בסים החדק מלמעלה.

הבחנינים מנוונים (ע״ע חרקים, עמ ׳ 82/3 ).

ד.פ״ כוללים 2 תת־סדרות: 1 . אחידי-כנף

(הזסיחסתזסא) ובה 2 קבוצות גדולות: ציק-

דות (ע״ע) וכנימות (ע״ע); 2 . שוני־כנף

( 3 ז 10 ין״ז 0 ז 90 ) הכוללת את הפשפשים (ע״ע), •ציור 1 סננה הראש
, ונפי-הפה: 1 עי:יחש•

תכונות אחדות מבדילות בין 2 תת־הסדרות: ביו; 2 . ושט; 3 בית•
אצל א ח י ד י - כ נ ף הכנפיים הקדמיות קדו־ הבליעה; 4 חיק. 5 .

שפה עליונה; 0 לכה

מיות ואחידות במבנן; במנוחה סדורות ד,כנ־ תחתונה• ז יוקרנים

459

פשפשניים — פשתה, פשתן

460

ציור 2 . סחזור חיים ׳ 8 ? *טזס^סשנמ! 05 * 8115 ( 8 ' סוארכים); 1 . ביצים; 2 — 0 דר¬
גות וח 5 ׳שונות; 7 . בוגר

פיים על הגב בצורת גג־רעפים; בסיסו של החדק מחובר אל תחתית
הראש ונראה כאילו יוצא מחלקו האחורי או בין ירכי הרגליים
הקדמיות; בלוטות שעווה מצויות ברוב המינים. כל המינים צמחו¬
ניים. — אצל ש וני-כ ב ף הכנפיים הקדמיות גלדניות ומוקשות
בבסיסן, קרומיות ושקופות בקצותיהן. במנוחה שטוחות הכנפיים
על הגב וקצותיהן חופפים; החדק נראה כהמשכו של הראש והוא
חפשי לנוע קדימה ואחורה; בליטות ריח דוחה המשמש כהגנה —
מצויות ברוב המינים.

מקור מזונם של הפ׳ מגוון מאד. הרוב ניזונים ממוהל צמחים
(צמחוניים); מיעוטם מוצצים את נוזלי הגוף של בע״ח קטנים
ובעיקר של חרקים אחרים (טורפים); כמה מהם ניזונים מהדם של
האדם ושל חולייתנים שונים (מוצצי־דם). מבין הם׳ הצמחוניים
נמנים רבים עם מזיקי החקלאות הקשים ביותר. הנזק נגרם בדרכים
שונות (ע״ע כנימות, ענד 906 ; חרקים, עמ׳ 106 — 110 ; פשפשים,
עמ׳ 457 ).

המאובנים הקדומים ביותר של אחידי־כנף נמצאו בסלעי הפרם
התחתון, ואילו של שוני־הכנף, בשכבות הטריאס העליון.

מג. ב.

פישרה, מושג במשפט העברי: פסק־דין בענייני ממון, הניתן ע״פ
שיקול־דעת של בי״ד (לא לפי חומר הדין), בהסכמת הצד¬
דים. פ , (מלשון ,פשר׳ = פתרון [קוד ח, א], מונח מקביל, כנראה,
הוא ,ביצוע׳, מלשון,חלוקה׳ [עמוס ט, א] או הוצאה־לפועל [זב׳ ד׳
ט]) ובוררות (ע״ע) קרובות במהותן, ואף במקומן בשו״ע (חו״מ,
י״ב—י״ג). הבעיה היסודית היא היות הפ ׳ , בעיקרה, "חצי-אמת",
שאינה משקפת את המציאות העובדתית שבפי שני הצדדים, וע״כ
על הדיין, לכאורה, להסתייג ממנה.

נחלקו תנאים ביחסם אל הס׳: לדעת ר׳ יהושע בן קרחה "מצוד!
לבצוע, שנאמר: ,אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם׳(זב׳ ת, טו)"?
לדעת ר׳ אליעזר "אסור לבצוע... אלא יקוב הדין את ההר", ולדעת
ד׳ שמעון בן מנסיא הדבר רשות. להלכה, מצוד, להציע פ׳ לבעלי־
דינים, ולעשותה אם הם רוצים בכך (סג׳ ר, ע״א/ב). רק כאשר אין
בי״ד יכול להכריע מכח ראיות — ומאחר שאסור לו להכריע מבלי
ראיה מוחלטת בעיניו — רשאי הוא לעשות פ' כפויה (שו״ת הרא״ש
ק״ז, ר). זמן הפ ׳ — לאחר שמיעת הצדדים ולפני גמר־הדין; לאחר
גמר־דין אין לעשות פ׳. בתקופת הגאונים נקבע, שמחוץ לבי״ד
רשאי אדם אחד לעשות ם׳ גם לאחר גמר־הדין, וכן רשאי גם בי״ד
עצמו לעשות כן כדי למנוע שבועה. מאחר שכמעט בכל בירור

נכרכה שבועת הסת (ע״ע שבועה), השתדלו מאד להגיע לפ ׳ . מותר
לבי״ד לעשות פ׳ אף תוך ויתור על זכויות היתומים, "כדי להשקיטם
ממריבות". הם׳ אינה סתמית, אלא מחייבת "הכרע הדעת", כדין
גמור (ירו׳ סנ ׳ א׳, א׳), ודקדוק אחראי ומפורט. ד,פ׳ נעשית בבי״ד
של 3 , אך הרשות בידי הצדדים להסתפק במפשר אחד. יש דעה,
שר,פ׳ צריכה להתקבל פדדאחד. כל זמן שלא נעשתה "קבלת קנין"
או התחייבות בכתב, מצד בעלי-הדין, למלא אחר הס׳, יכולים הם
לחזור בהם, אבל רק לפני התחלת ביצוע הס׳.

א. גולאק, יסודי המשפט העברי. ד, 177 — 179 . חרפ״ג; הנ״ל, ביצוע
בדיני התלמוד(יבנה, ג , ). תש״ב; י. בזק, ישוב סכסוכים בדרך של ם׳
במשפט העברי (סיני, ע״א), תשל״ב;!׳״>/!, -״ 77 ,ן״ן״ו־ 1 . 1
* ? 1967 , 35 — 33 , 11 ,/ 4 ) 4 * 1 €14/1511 [ 1 ס 10115

מ.

פשתה, פשתן ( 1 חג 1 רח $11311551 נ 1 רת 111 ו 1 ע), צמח תרבותי ממנו
מפיקים סיבים (ע״ע) ושמן. שייך לסוג פ׳ (תז 11 מ 1 ,_ 1 )

ממשפחת הפשתיים (ע״ע). בסוג כלולים למעלה מ 200 מינים,
הנפוצים בכל חלקי העולם ובעיקר באגן היה״ת ובדרום מערבה של
אמריקה הצפונית.

הם׳ ה ת ר ב ו ת י ת היא צמח עשבוני חד־שנתי: בא״י גידולה
חרפי. ואילו בצפון אה״ב ובאירופה — קיצי. הגבעול דק וזקוף.
גבעולי ד,פ׳ לשמן מסתעפים. הפ׳ לסיבים נזרעת בצפיפות ומצג,
גבעול יחיד בלתי מסתעף! גבהה 40 — 120 0 ״מ. לפרח 5 עלי־כותרת,
מאוחים במקצת בבסיסם. הפרחים עפ״ר בעלי הפריה עצמית. צבעם
לבן, כחול או ורוד. הפריחה מתחילה בד״כ 2 — 3 חדשים לאחר
ההנצה ונמשכת 2 — 3 שבועות. הפרי הלקט בן 5 מגורות, ובכל אחת
מהן כ 10 זרעים. הזרעים לרוב חומים, שטוחים ומבריקים. משקלם
3 — 5 מ״ג, אך לעתים הוא מגיע עד 15 מ״ג. הזרעים מכילים 30% —
40% שמן, וב 35% חמרים חלבוניים, וכן חמרים ריריים המרוכזים
בקליפת הזרע.

סיביפשתת־הסיבים מרוכזים ברקמת השיפה, בין השכבה
העצית המרכזית לבין שכבת האפידרמיס החיצונית, בצרורות —
שמספרם עשוי להגיע עד 35 — לאורך כל הגבעול. כל צרור מכיל
15 — 40 תאי-סיב, המסודרים במקביל ודבוקים יחד בעזרת חמרים
פקטיניים, במבנה הנקרא מטריבם או הלמלה האמצעית. לחתך־הרוחב
של הסיבים הבודדים צורת מצולע, ובמרכזו חלל ריק — הלומן.
אורך הסיב הבודד כ 3 ס״מ בממוצע, ועביו כ 30 מיקרון. לאורך הסיב
נראים כעין קשרים ( 001165 ) טבעתיים אפיינייס. שיעור הסיבים
בגבעול כ 10% — 12% ממשקלו. הסיב מכיל כ 76% תאית ותאית-
למחצה (המיצלולוזה), כ 10.5% ליגנין (ע״ע) ופקטינים (בעיקר
פקסינט), ו 1% שמנים. הסידן בלתי מסים במים, אך ניתן לפירוק
בפעולה בקטריאלית.

בתלישת הפ׳ מתחילים משהפך צבעם של נ/ 1 -־!/ , ההלקטים לחום

או צהוב. מכונות מיו¬
חדות תולשות את
הגבעולים מהאדמה.

מניחים לגבעולים ל¬
התייבש בשדה, ולא¬
חר הייבוש מסירים
את ההלקטיס ושורים
את הגבעולים. ביש¬
ראל מניב דונם פש-
תת־סיבים בממוצע 40
ק״ג גרגרים ו 400 ק״ג
קש לעיבוד תעשייתי,

מהם ניתן להפיק כ 50

פשחה חרבותיו! (רת״י"'׳'**' 1 • 1 "' 1 י ח״ י"־^ 1 י י 5151 ק״ג סיבים ארוכים

נוישא פרחים; 2 . ענו* נושא פירזת; 3 עלי; 4 —<!: י , ' "י

פרי־הלקט ( 4 חתד־רוחב; <!. חתד־אורר) ו 20 ק״ג נעורת.

461

\

פשתה, פשתן — פתגם

462

ההשריה ( 7611108 ) היא התהליך החשוב ביותר בהפקת הסיב.
המיקרופארה (פטריות ובקטריות), המתפתחת על הגבעול המושרה,
מפרקת את החלקים העציים, אך איבה פוגעת בסיבים. ההשריה מרככת
ומפרידה את הגבעול, תוך מיצוי התמרים המסיסים: פחמימות, גלוקו־
זידים, טנינים וחמרים חנקניים שונים. אסור שההשריה תארך מדי —
אחרת יתפרקו צרורות הסיבים. יש שתי שיטות השריה עיקריות:
השריית־טל והשריית-מים. משך ההשריה לפי שיטת הטל (בד״כ
2 — 7 שבועות) תלד במזג־האוויר, ובנוכחות מיני הבקטריות או
הפטריות (בעיקר מן הסוג תזט 1 זסק 105 )ג 01 ) הדרושות להתחלת
הפעולה. ההשריה במים נחשבת כעדיפה, והיא נעשית בנהרות או
במכלי־מים. ההשריה בנהרות אורכת כ 2 — 3 שבועות. ההשריה במכ¬
לים נעשית לעתים בטמפרטורה של ־ 27 — 32 0 . משך ההשריה (בד״כ
4 — 5 ימים) תלוי בטמפרטורה ובטיב ד.פ׳. הפירוק מתרחש בנוכחות
בקטריות מן הסוג 171411110 * 010 . קנדדהמידה להתקדמות התהליך
הוא ה 11 ק של הנחל והשתנותו: הוא יורד בהדרגה ל 4.5 — 5 ואז
נשאר קבוע למשך 6 — 8 שעות. עליית ה 1-1 יז מסמנת את סיום
הפירוק. — בתום ההשריה מייבשים את הגבעולים.

הפקת הסיבים נערכת בשלבים: א. ניפוץ (§ח״ 7631 נ 1 ) — שבירת
החלק העצי של הגבעול לשבבים קטנים. פעולה זו געשית במכונה
מיוחדת: ב. ניעור ( 1118 נ 1 :> 111 :>*) — ניקוי הסיבים מהשבבים ( €5 ׳\ 1 ד 51 ):
סריקה — אחריה מוכנים הסיבים לטוויה ולאריגה. הסיבים הארוכים
הם ה״אניצים", ואילו פסולת הסיבים היא ה״נעורת" (זייסז).

לסיב הם׳ צבע צהבהב־בד. הוא חלש במידת־מה מסיב הרמי
(ע״ע סיבים, עבר 755 ). אך חזק יותר מכותנה ומצמר. מדרגים אותו
ע״ם התכונות: עדינות, רכות, אורך, חוזק וכד. משתמשים בסיבי פ׳
היותר משובחים לייצור תוטי־תפירה, לתעשיית הטכסטיל והעור
ובדי־כיסוי שונים: כלי־מיטה, מפות־שולחן, בדי־דמשק, שרוכים
וחוטים. בפ׳ הגם יותר משתמשים לייצור שקים, ברזנטים, חבלים וכד.

גידול פ ש ת ת - ה ש מ ן נפוץ הרבה יותר מגידול פשתת־הסיבים.
אוספים אותה בקומביין. שמן־הפ׳ מצטיין בכשרו להתייבש מהר
(בגלל השיעור הגבוה של חומצות בלתי רודות שבו), ומשום כך
מרבים להשתמש בו בתעשיית הצבעים, הלכה, הלינולאום ודיד
ההדפסה. הוא אינו יפה למאכל. כוספת־הזרעים מכילה כ 35%
חלבונים ומשמשת מזון לבהמות. בעבר גידלו את פ׳־השמן בא״י,
אך מסיבות כלכליות הופסק גידולה.

מוצא הם׳ ותרבותה. מוצא הפ' התרבותית מד.פ' צרת-
העלים ( 01 ס 1£011 .ז 8115 ת 3 - 1 ) הגדלה בר בא״י. נראה שמוקד הגידול הק¬
דום ביותר — באזורים ההרריים בהודו ובסין. מניחים שמכאן פשטה
לאסיה הדרומית־מערבית והמזרחית. עכ״פ כבר לפני כ 5,000 שנה
גידלו פשתת-סיבים בבבל, אשור ומצרים, בא״י פסק גידולה לאחר
הכיבוש הערבי. באירופה נפוץ גידול הם׳ מיה״ב, אך מאז המאה
ה 19 הלכו שטחי הגידול והצטמצמו, בלחץ ההתחרות של סיבי
הכתבה (ע״ע) והסיבים הסינתטיים. עם בוא האירופים לאמריקה
הובאה לשם גם הפ ׳ — להפקת סיבים. רוסיה הבה היצרן הגדול
ביותר של פשתי הסיבים. זה מאות שנים ידועה בלגיה בייצור
ובעיבוד ד,פ׳ המשובחת ביותר. אה״ב מייבאת את כל הפ׳ שלה
מבלגיה וממדינות אחרות בצפון אירופה. בשנות ה 50 המאוחרות
נכשל בארץ נסיון לגדל ולעבד פ/

י. ארנון, גידולי שדה. ב/ 591 — 597 , תשכ״ב: -ס-׳;"/, 1467107 . 1 י! .ן

״ 1 ; 1936 , 813 — 793 , 11 ,*ן 00 111 * ¥1 / 0 ׳{״ 50/2 * 111 70 !זס! 11111-1

, 1111 ) 0801 ;*■< 14 < . 4 א .־ 1 ; 1947 ,!■ 7 * ¥1/7 !> 1 </!> 7 *%*' 1 1.071% ,£ת 111 > 1 ז 1 *>','\

; 1950 , 504 — 499 ,סמטנסקסס \וו וו 1110 < 3070 רן 6 !<ו 11 ק< 7 < 1 נ;<>!

** 777 ^ ¥01 / 0 ס 11 *<]ס 01 ץ ¥71€ ; 1963 ,!** ¥1/7 *! 0¥ ז*%*¥ י ץכ 1 זנ 13 . 13 . 13
. 1967 , 1 '.י , ץ 7010% * 7 <**¥" 1 * 7777 ** 71 * 501

יו. בב.

בא״י היתד. ד.פ׳ (במקרא, עפ״ר, בל״ר: "פשתים": צורת היחיד
״פשת״, ידועה מפונית בתעתיק יווני 0107 <>>) נדירה בימי המקרא;
כגידול מקומי היא נזכרת רק פעם אחת במקרא (יה׳ ב, ו), כן נזכרת

הפ ׳ בלוח גזר (ע״ע). הפ׳

יוצאה ממצרים כחומר־גלם או
כמוצר מוגמר (ר׳ ישע׳ יט, ט).

את גבעולי הפ׳ תלשו באביב
(שמ׳ ט, לא: יהר ב, ו), ואח״ב
צירפו אותם לאניצים וסרקו
אותם להפריד את הראשים.

התהליך מתואר בציורי-קבר
מצריים. אחר השריית הם'

נול הפמוז! שנסצא בלבי■־ של ח ' :מחטם ׳ במים וייבושה, נופצו הגב־

בבני־חסז שבמצרים. 1900 לפסהיינ, ביזירוב ,

עולים ופודקו הסיבים. הסיבים
נסרקו שוב להרחקת הנעורת (ר׳ ישע׳ א, לא: ממנה עשו פתילות),
ובכך הושלמה הכנת הם׳ (שם יט, ט) לטוויה ולאריגה. אריג פ׳ סתם
הוא "בד" (ויק׳ טז, ב), ולאריגי פ׳ שונים כינויים מיוחדים: שש
(משזר), בוץ, ואולי גם חור(י). מין עדין של פ׳ — האטון — שימש
לעשיית מרבדים (משלי ז, טז). התורה אוסרת על לבישת "בגד
כלאים שעטנז״ (ויק׳ יט, יט), ״צמר ופשתים יחדו״ (דב׳ כב. יא);
יצאו מכלל זה בגדי כהונה.

בתקופת האמוראים נפוץ גידול ד.פ׳ (בלשון חז״ל: "פשתן").
בגלל פגיעותה היו מתפללים עליה (ירד תע׳ ס״ג ה״ו). אך משעלו
ר׳ חייא ובניו לא״י נעלמה המחלה (ירו׳ מעשר שני, פ״ה ה״ח). מאחר
שהם׳ ״מרוששת״ את הקרקע נהגו לזרעה במקום אחד רק אחת ל 3
(או 7 ) שנים (ירד ב״מ פ״ט ה״ט; תוסס׳ שם פ״ט ל״א). עיקר גידול
ד.פ׳ היה לסיבים, אך גידלוה גם לזרעים, ששימשו למאכל ולרפואה
(ב״ב צ״ג ע״א/ב). העוסק במלאכת ד,פ׳ נקרא "פשתני".

בגדי פ׳ היו חזקים, ונחשבו לזולים ולא מכובדים כבגדי-צמר
(ר , ירר סנ , פ״ב ה״ח). היו גם בגדי פ׳ עדינים ויקרים ביותר, כאותו
בגד של כהן־גדול עשיר שמחירו היה 20,000 זוז (ירר יו׳ פ״ג ה״ו).
אריגי הפ׳ היקרים יובאו לא״י (ב״מ כ״ט, ע״ב), אולם גם בבית־שאן
ייצרו ״כלי פ , דקים״ (בר״ר כ׳, כ״ט): לעומתם ייצרו מין זול יותר
בארבל (שם י״ט, א׳).

י. פליקס. עולם הצומח המקראי, 279 — 284 . 1968 2 : ש. מלמון, לוח
גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה (בית מקרא, כט), תשכ״ז (ושם

םםיות) ■ יע. או.

פשתיים ( 1.1030636 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים מפורדי עלי-
הכותרת מסדרת הגרניים (ע״ע), כוללת כ 25 סוגים ו 500
מינים. ד.פ׳ הם עשבים חד־ או רב־שנתיים, שיחים, מטפסים או עצים.
הם נפוצים בחצי כדה״א הצפוני והדרומי — מהאזורים הטרופיים
ועד לממוזגים. לם׳ עלים פשוטים, הערוכים לסירוגין, או, לעתים,
נגדיים. העלים תמימים עפ״ר ובעלי עלי-לוואי. הפרחים אנדרוגיניים,
נכונים, ערוכים בתפרחות שונות, לעתים בודדים; מספר עלי גביע
וכותרת 4 — 5 , לעלי כותרת עפ״ר ציפורן: האבקנים מאוחים בבסיסי
זיריהם. מספרם כמספד עלי הכותרת או מרובים יותר וחלקם בלתי
פוריים. השחלה עילית, לרוב בת 5 עלי שחלה ו 5 מגורות, לעתים
עם מחיצות חלקיות נוספות; השליות זוויתיות. הפרי הלקט, לעתים
ביודגלעין או אגוזית. לרוב הזרעים אפידרמיס היוצר שכבה רירית
בהרטבה. הטרוסטיליה נפוצה בפ׳ (ע״ע האבקה, עמ׳ 280 ). ד.פ׳ בעלי
חשיבות כלכלית גדולה, בעיקר בגלל הסוג פשתה (ע״ע), שעמו
נמנים צמחי־תרבות עתיקים ביותר.

. 1972 , 11 ,ן>מ//^/ 12 י/ 10711 ? , 2011317

פתגם, משמעותו המקראית — צו, פקודה ("ונשמע פתגם המלך
אשר־יעשה בכל־מלכות(", אסתר א, כ). בספרות הקלאסית
הבחינו בין שני סוגים עיקריים של פ": גנומי (יוו׳ ה 1 !< 96 ׳ו;
לאט׳ 3 ; 1601 ת 56 ), מאמר מפי חכמים; פאראוימיה (יוו׳ ס״ 4 סגן 10 ל;
לאט׳ ת 1 נ 1 מ 70%671 ת), מאמר־חכמה שרווח בפי העם. הגנומות הצטיינו
בקיצורן ובעמקותן, כגון:!׳״>/■!]־ ("הכל במידה!", פינדארוס,

463

פתגם — פתולוגיה

464

קטע 216 ) ; הרבה להשתמש בהן הסיודוס. בדורות מאוחרים יותר,
הפ' הוא מימרה קצרה של חכמה, המקובלת בציבור, והמבטאה רעיון
עיוני, מוסרי או פיוטי. יש פ" הנמסרים מפה לפה, ויש שנרשמו
ונמסרים ביצירותיהם של הדורות הקדומים, אך שומרים עפ״ר על
טעמם המקורי העממי. המושגים אפוריזם, מכתב, משל;ע׳ ערכיהם) ופ׳
קרובים זה לזה בתכנם ואין הבחנה ברורה ביניהם. בין סוגים ספרו¬
תיים אלה ניתן להבחין בס׳ ע״פ קריטריונים של אורך, סגנון וצורה.
לעומת הסיפור המקיף והמסוגנן של המשל מוסר הפ , רק את המסקנה
הנבונה, ספיגת הרוח העממית, המקובלת על הכל. הס׳ מבוסם על
חכמת־חיים ונסיון בלתי-אמצעיים; סגנונו פשוט, עפ״ר ציורי, והוא
בעל מקצב מקובל על האיש הפשוט. הציור שגרתי, עממי, תמציתי
ובעל כוונות ברורות למדי. לעתים מחורז הם' העממי באסוננס
(ע״ע): פעמים הוא בנוי על חזרות, ויש שהוא מקושט באליטרציה
(ע״ע), בקונסוגאנסים או בלשון נופל על לשון.

הם׳ עוסק בכל נושאי החיים: תכונות האדם — נדיבות וקמצנות,
חריצות ועצלות, ענווה וגאווה, עוני ועושר, שנאה ואהבה. יש פ"
שופעי-אמונה וישנם חדורי־פסימיות. יצירה עממית זו משמשת ביטוי
לתפיסת עולמם ולנסיונם של בני־אדם שונים באפים ובמצבם, וע״כ
מביע ד,פ׳ לעתים אף דבר והיפוכו. בגלותו יחם חיובי או שלילי אל
תופעות החיים, מבטא ד,פ׳ את תפיסת עולמה של התרבות הלאומית,
כוחו החינוכי הוא בצורתו ההחלטית, בקיצורו ובסגולותיו הריתמיות.

י. כהן, ״זה לעומת זה״ — אוצר פ״ מקבילים, תשי״ד: ג. אלקושי,
אוצר ם״ וניבים לטיניים, 1959 ; פ. סאיסל, פ״: שימוש חברתי
במטאפורה (הספרות, 20 )׳ 1975 ! .£ .£ ; 1500 , 1 ) 181 * 44 י י?ו 1 חז 35 ־ז.?

60114x2 ס 1 *ת 06 ז 3 ק 45 ז<)ז 00 ,(. 15 )£) ת 1 ׳\\£^ 01 ת 5011 . 7 ).£- תס׳ן

,(. £115 ) 11£115 ק $1£ .* 1 ' - ; 51 — 1839 , 1-11

,^ 6 ־ 000 ( 8 10 8 * 11 ? 8.610 { 0 ^ 6 1 $ >? 816110 £ 1 ) ;€ ■ £ 1110 •( 1 € ב 1

465 ז 16 ו 0 ע 11 ? 1 € ז$$ ,־ ££1 ח 51 . 5 ; 1931 , 616 ט 10 ? 7 116 י ז 10 ץ 13 ' ; 1930

■ 816110 — ? 6 ז 01 < 141 {) $$11 , 4011 ^ . 7 .() : 47 — 1944 , 1-111
^ 01 0(15.), 0x101-4 ) תסל!!^ .?.?- 11111 ״$ ; 1958

- 1 ז 0 ט 11 { 6 יז$$ ׳ 461 017 ) 1(:}], 1*6x11 ־ £6111 .? ;* 1970 , 65 ?€ ׳ 8601 }ס ?{? 11011/1
;נ 1 זע 1 נ 1 ז£ע 0 ־ 1 ? ׳ כ״ע ביךלאומי׳י״ל למן 1965 : 8646 1973 1 ז 11611€
. 1973 ,לר״ו״זסקךמ^״סס 505 £1 111110 *\ 11110 ?׳ 01102 ןזגן 0 )׳\ 7 , 1 ־ 1114111 . 1

ד. לב.

פתול (אנג׳ 51011 ־ 01 :>), המאמץ הנוצר ע״י צמד כוחות (ע״ע מכניקה,
עט׳ 439 ) או מומנט סיבוב, והעיוות שנגרם מכך לגוף מוצק.

מאמץ פ׳ טהור יוצר מאמצי גזירה (ע״ע חיזק־חמרים, עם׳ 256,253 ).
הכוחות המחזירים פועלים לפי חוק הוק (ע״ע), ולכן הגוף מתנהג
כקפיץ (ע״ע) בתנועה סיבובית. קפיצי פ׳ נהוגים, למשל, בכלי-רכב
(ע״ע) כי הם קשיחים־יחסית בכיוון ארכם. כ״כ משמשת הקפיציות
במאזני־פ , , שהם מדויקים מאד (ע״ע מאזנים, עמ׳ 45 , ושם ציור)
ובקפיצים לולייניים (לדוגמה בשעון [ע״ע]), בהם הם׳ הוא האפקט
העיקרי. ניתן להעביר במוצקים גלי פ׳ (ע״ע גלים).

מאזני הפ׳, שהומצאו ע״י ר. פון אטוש (ע״ע) ב 1902 ,
מודדים את הפ׳ הנוצר כתוצאה מהבדלי כוח הכבידה בגבהים שונים,
ומתוך כך מחושבת הגרויטציה(ע״ע,עמ׳ 268 ), בפיתוח לשיטת קוונדיש.

פתולוגיה (ץ 108 סו 311 נ!: מיוו' ? 1630 ! = מחלה; ;>סץ 0 .ג — תורה),
ענף ברפואה העוסק בחקר סיבות המחלות ודרכי התפת¬
חותן. הם׳ כוללת: אטיולוגיה (ע״ע)— חקר גורמי המחלות,
כזיהום, קרינה, חוסר תזונה: פ ת וגג זה: חקירת אופן התפתחות
התהליכים החולניים.

תרומת הפ ׳ למחקר הרפואי מתבטאת בצורות שונות: א) מחן
ביסוס מורפולוגי למחלות או לתסמונות ולתוצאות של טיפול ע״י
צירוף הממצאים הקליניים וד,מעבדתיים לחקירת השינויים בצורת
האיברים שנפגעו ובמבנם: ב) חקירת שינויי מבנה בעזרת הסתכלות
מקרוסקופית ומיקרוסקופית ובאמצעות המיקרוסקופיה האלקטרונית
וההיסטוכימיה, שינויים כאלה הם, למשל, פגיעות הנגרמות ע״י
מחלות כליות ומחלות שרירים ומחלות נגיפיות ואחרות שמהותו

הוגדרה רק בעשור האחרון. כן נחקרים נזקים ושינויים הנגרמים
ע״י זיהום אוויר ומים, או ע״י הטיפול הרפואי החדיש הכולל תרופות
חדשות וניתוחים שלא היו מקובלים בעבר: ג) אבחנת מחלות
ותגובות הגוף הקשורות לטיפול הרפואי: ד) הצגת תמונה פתולוגית
בבע״ח שדומה לזאת שבבני אדם. במודלים ניסויים כאלה בודקת
הפ׳ הניסויית השפעת תרופות ודרכים אחרות לשינוי מהלך
המחלה.

כל שירותי המעבדה בבת״ח קטנים יחסית נמנים ביחידה לפ' או
לס׳ קלינית. ביחידות כאלה מספר מדורים פחות או יותר עצמאיים
להמטלוגיה, לכימיה קלינית, לבקטריולוגיה, לווירולוגיה וכר, בנוסף
ליחידה לאנטומיה פתולוגית.

עיקר עבודת הפתולוג היא בדיקת הרקמות החולות. ברוב המקרים
הרקמות והאיברים הנשלחים לפתולוג הם של אנשים חיים (בין־
פסלת). כל איבר שנכרת וכל גוש או רקמה שהוצאו מגופו של חולה
חייבים להגיע לידי הפתולוג לשם הסתכלות לקביעת השינויים שחלו
באיבר בהשוואה לתקין: בחינות כמותיות (מדידה, שקילה וכר)
ובדיקות מיוחדות (כימיות, מיקרוביולוגיות ואחרות) ובדיקה מיק¬
רוסקופית (ע״ע היסטולוגיה, עמ׳ 256 ). בדרך זו מגיע הפתולוג
לאבחנת התהליך החולני ומשמעותו.

במקרים מיוחדים מופעלות שיטות היסטוכימיות — לזיהוי
המרים שונים בחתכי הרקמה ושיטות היסטופיסיות, כגון השימוש
באור מקוטב, ספקטרום בליעה של קרני רנטגן או אור אולטרה־
סגול, קביעת נקודת היתוך — לזיהוי המרים ומרכיבים מאותרים
והגדרת סידורם.

לעתים משתמשים בשיטות אימונואגיות לזיהוי המרים או תגו¬
בות חיסוניות (ע״ע סרולוגיה): באוטו־רדיוגרפיה. — לזיהוי חמרים
המסומנים בחמרים רדיו-אקטיוויים: במיקרוסקופיה אלקטרונית —
לבדיקת השינויים החלים באברונים שבתוך התאים. בתרבית רקמה
חיים התאים תקופה ארוכה מחוץ לגוף, כך אפשר לזהות תאים
שאיבדו כמה מהתכונות המאפיינות אותם בד״כ.

אך הבדיקה העיקרית היא בעזרת מיקר 1 סקופ־אור רגיל. כאשר
נדרשת אבחנה תוך כדי ניתוח, מוקפא גוש הרקמה. נחתך ונצבע
במהירות, ותוצאות הבדיקה עתרות לתכנון המשך הניתוח.

תפקיד חשוב אחר של הפתולוג הוא ביצוע נתיחות לאחר
המוות, אוטופסיות, המתבצעות בבת״ח לשם שיפור רמת הטיפול
הרפואי. רופאים קליניים שומרים על כשרם האבחנתי והטיפולי רק
ע״י השוואת אבחנותיהם לממצאים האובייקטיוויים. לכן נקבעת
רמתו של מוסד רפואי, במידה רבה, ע״י אחוז הנפטרים העובר
בדיקה לאחר המוות.

נתיחות לאחר המוות מתבצעות בנפטרים שלא קיבלו טיפול
בבי״ח במקרים הבאים: א) במקרה מוות אלים (רצח, תאונות)
ובמקרים שקיים בהם חשד אלימות, דורשת המשטרה או מערכת
השיפוט את ביצוע הנתיחה כדי לקבוע את סיבת המוות ולעתים
כדי לעזור בגילוי האשם. סיבת המוות חשובה גם להצדקת פיצויים,
ב) במקרי מוות של אנשים שנמצאו במוסדות סגורים, כגון בתי־
סוהר, מוסדות לאנשים חשוכי מרפא, בת״ח לחולי-נפש, מוסדות
לנערים מפגרים, מקובל לקיים נתיחה "משפטית" כדי לפקח על
המוסדות ועל אופן טיפולם; ג) במקרי פטירה של אנשים שלא
נבדקו ע״י רופא בסמוך לפטירתם — הן כדי לגלות מקרי אלימות
והן כדי למנוע מגיפות: ד) במקרי פטירה בסמוך לניתוח, ללידה,
לטיפול בתרופות מסוימות, ובמקרים בהם חוששים למגפות.

לפ׳ תפקיד מרכזי בהוראת הרפואה, בהיותה מגשרת בין ידע
בסיסי בביולוגיה של האדם ובין לימוד המחלות. שני ענפים של הפ׳
משמשים בתפקיד זה: ד,פ׳ הקלאסית המכונה גם אנטומיה פתולוגית,
העוסקת בעיקר בשינויי הצורה: והם׳ הכימית (או כימיה פתולוגית)
העוסקת בעיקר בשינויים הכימיים בתהליכי מחלה שונים.

465

פתולוגיה

466

באוניברסיטאות לומדים פ׳ כללית׳ העוסקת בתהליכים התאיים
ובתהליכים הרקמתיים באופן כללי, ום׳ ספציאלית, הדנה בשינויים
החולניים החלים בכל מערכת ובכל איבר, כגון בלב׳ בעורקים׳
בריאות.

בארצות רבות מבדילים גם בין פ׳ של מתלות פנימיות ופי של
מחלות כירורגיות.

בא״י לא עסקו בם׳ עד אמצע שנות ה 20 . הראשון שניסה
לתת שירות פתולוגי היה שאול אדלר (ע״ע). הם׳, כמקצוע
עצמאי ומתקדם, התפתחה בארץ הודות לפעולתה של פרום׳ סופיה
גצובה שהתחילה בשירות של ביופסיות ונתיחות בירושלים ובעדים
אחרות, יחד עם עוזרה ד״ר אלחנן רבינוביץ. כיום קיימים בארץ יותר
מ 15 מכוני פ׳, ומספר הרופאים שהם׳ היא מקצועם הראשי עולה על 50 .

מאחר שהעיסוק בפ ׳ כרוך בבעיות כבוד המת דרוש הסדר חוקי
לפיקוח על הם׳ (ע״ע אנטומיה, עמ׳ 386 ). בשל יחס ההלכה היהודית
(ר׳ להלן) לם ׳ , יזמו הנהלת "הדסה" והרבנות הראשית הסכם בעניין
זה (ר׳ להלן) שהיה, אח״כ, בסיס לחוק האנטומיה והפ׳ (תשי״ג).

ביצוע החוק, והנתיחות לאחר המוות בכלל, נתקלו בהתנגדות
חריפה מצד חוגים דתיים, שאף התארגנו באגודות "לשמירת כבוד
המת". ההתנגדות אף גלשה לתגובות אלימות נגד רופאים ופתולוגים.

ה י ם ט ו ר י ה. הם׳ החלה מן השלב התיאורי בו רשמו בקפדנות
את הממצאים שלאחר המוות ואת השינויים בגוף במצבי מחלה
שונים. לא ברור אם הרפואה ההיפוקרטית (ע״ע היפוקרטס) הסתמכה
על בדיקת גופות אדם או על הנחות בלתי מדויקות.

באלכסנדריה של התלמיים נעשו בדיקות וחקירות אנטומיות
בבני אדם, וגם גלנום (ע״ע) ציין כי ניתן ללמוד אנטומיה אנושית
אך ורק באלכסנדריה, אך כנראה לא היה המשך סדיר לנוהג זה.
קלסוס (ע״ע) האמין כי "פתיחת גוויות היא הכרחית ללומדי הר¬
פואה". נתיחת מתים בוצעה בזמנים קדומים, מחשש של הרעלה.

במאה ה 13 רווח הנוהג לפרק בהרחחה את גופותיהם של צלבנים
שפתו ולהביא את העצמות לקבורה באירופה. האפיפיור אסר על
מנהג זה, אולם לא אסר ביצוע נתיחות למטרות הוראה ולבירור סיבת
המוות. ואמנם, בזמן מגיפת הדבר בסינה ב 1348 הורה האפיפיור על
בדיקת גופות הנפטרים.

מכיוון שהתעוררו מחאות רבות על פגיעה בכבוד המת ע״י
נתיחות הביא קארל ¥ את הבעיה לבירור בפקולטה התאולוגית
של האוניברסיטה בסלמנקה, שקבעה ב 1556 : "בדיקה לאחד המוות
של גופות נפטרים משרתת מטרה מועילה ולכן היא מותרת לנוצרים
השייכים לכנסיה הקתולית".

ידע מקיף על התאמה בין ממצאים בנתיחה שלאחר המוות ובין
סימנים ותופעות קליניות נאסף במאות ה 16 וה 17 . בין השאר נת¬
בררו אז סיבות בצקת וקור הגפיים, סיבות ההפרעה במעבר תוכן
המעיים בשל שאתות־המעיים ובקע כלוא, משמעות הכחלון וקוצר
הנשימה במחלות לב, המשמעות הקלינית של דמם תוך-מוחי והאפ¬
שרות של מוות פתאומי במקרי סתימת עורקי הלב. בתקופה זאת
תלו רופאים וחוקרים רבים בם׳ תקוות בלתי מוגבלות והאמינו
כדברי פ. ביקון (ע״ע) כי "בשינויים שבאיברים הפנימיים אפשר
למצוא לעתים קרובות את הסיבות המיידיות למחלות רבות" (ע״ע
אנטומיה, עמ׳ 389 ואילך),

הידיעות הרבות שעלו מממצאי הנתיחות סודרו בשיטה מדעית
ע״י ג.ב. מורגניי (ע״ע), הנחשב לאבי הפ׳. מורגניי תיאר בקפדנות
את הסימנים הקליניים ואת ממצאי הנתיחות במאות מקרים וניסה
לתאם את ממצאיו עם הממצאים המתוארים בספרות. הוא גם קבע
את שיטת הבדיקה הקפדנית המקובלת בפ׳< שם לב לאפשרות
ששינויים שלאחר המוות יכולים להוליך את הבודקים שולל וציין
בבירור שישבן מחלות שביטוייהן נסתרים מעיני הבודק.

הפ׳ המודרנית היא תוצאת פעלם של ר. וירכו (ע״ע) וק. פון

רוקיטנסקי, שפיתחו אח
הס׳ כהשלמה לרפואה
הקלינית, לשם איסוף
עובדות המקבלות מש¬
מעות כשהן מ תואמות עם
תולדות המחלה והתפת¬
חותה. הפ׳ התפתחה כ¬
תוצאה מהתפתחות ענפי
מחקר נוספים. הכימיה,
הפיסיקה והמיקרוביולו-
גיה (ע״ע) העמידו לר¬
שות הפתולוגים כלים
נוספים לאבחנה ולבדי¬
קה• פיתוח המיקרוסקופ
הביא למהפכה בשיטות
הפ׳• וירכו יישם את תו¬
רת התא שנתקבלה בביולוגיה ובכך ייסד אח הם׳ התאית, שתלתה
את מחלת הגוף בשינויים החלים בתאים באותם המקרים שבהם
תאי הגוף מגיבים כציבור תאים בלתי מאורגן. רעיון הם׳ התאית
קיבל משמעות מיוחדת במחצית השניה של המאה ה 20 עם התפתחות
המיקרוסקופיה האלקטרונית והידע הביוכימי על הפרעות אנזימיות
ברמה תת-תאית. פ׳ מולקולרית מתייחסת למחלות התורשתיות שבהן
הפרעה גנטית גורמת לחוסר אגזים מסוים בתאי הגוף ולמחלה
כללית (ע״ע ביולוגיה מולקולרית, כרך מילואים); אולם אין ר,פ׳
התאית מתארת את המקרים בהם הרקמות מגיבות כיחידות מאור¬
גנות כמו למשל בתגובות הדלקתיות וע״ע דלקת; גדול; מות; מחלה;
סרטן.

■ ¥115 3 ,ז 15 זש§ 81 .£ . 13 ;* 947 * 1 , 13 £ 31 € 171 £ /ס /(■ ¥115107 4 , 110111 ^ 03511

01 <( 1 ז 14101 ז 1 / ^ 25/10102 >¥ ,זשזסקומ 10 ^ .? ; 1951-61 , 1-11 / 0

,¥^ XX י 10$£11£31 ל 511131 . 141 .() 0 1 { €€711 ז!{ ¥1% ? 111 /ס . ¥713

711 ^ 0 ^ 307 ? ■ 167 {^ 61713 /( 771 410 ה 4 ^ 13 ( 71/ 071 ,.[>! ; 1957 ,( 589-603

,*מ 0 ״ 1 . 8 .£ ; 1961 ,( 741-760 ,^ף\ 14*1. XXX .\>^ .¥.ז* . 81111 )

. 1965 2 ,{( 41110102 * 1 /ס ץז ¥11510 )/

מש, ר.

ניתוחי מתים בהלכה• מהכתוב בספר דב׳ כא, כב—כג,
לומדים חז״ל דין כיבוד המת, לפיו אסור לגרום לבזיון הגופה
("ניוול המת"), ודבר זה הוא עיקר הבעיר, בניתוחי מתים (מלבד
הבטים משניים, כאיסור הנאה מהמת ועוד). לדעת רוב הפוסקים,
שיקול טובת הרפואה, כשלעצמו, אינו מכריע כנגד איסור ניוול המת,
אלא א״כ ניתן לשייכו להגדרה של פקוח נפש (ע״ע).

הבעיה התעוררה לראשונה בסוף המאה ה 18 . ר׳ יחזקאל לגדא
(ע״ע) נשאל, אם מותר לנתח מת בכדי לברר את מחלתו ובכך להציל
חיי אחר הסובל מאותה מחלה. השואל מזכיר, בין השאר, את החניטה
(ע״ע) של יעקב שהצריכה ניתוח, והותרה משום שהיתה לכבודו.
בתשובתו נתן ר״י לנדא התר מוגבל מאד, לפיו רק אם החולה האחר,
הסובל מאותה המחלה, נמצא באותו רגע ובאותו מקום ממש, מותר
לנתח את המת(שו״ת "נודע ביהודה", מהדו״ת, סי׳ ר״י). הרב הראשי
לא״י, דא״י הכהן קדק (ע״ע), אסר על כל שימוש בגופות יהודים
("דעת כהן", סי׳ קצ״ט), אך עמיתו, הרב ב״צ עזיאל (ע״ע), נתן
התר מרחיק-לכת ביותר, שאינו מסתמך אף על התרו של ר״י לנדא,
ולדעתו אין "שום טעם מספיק לאיסור" מעיקר הדין. הוא הפוסק
היחיד הסבור כך עד היום (״משפטי עוזיאל״, א׳, כ״ח—כ״ט; ב׳, ק״י).
יש לציין, כי על אף שלכאורה חל האיסור של ניוול המת על כל אדם,
אפילו אם ציווה את גופתו בחייו, יש הסכמה מקובלת להתיר ניתוח
במקרה זה.

ב 1944 הושג הסכם בין הרבנים י. א. הרצוג, צ. פ. פתק (ע״ע)
וד״ר ח. יסקי, מנהל ״הדסה״, על התר ניתוחי מתים ב 4 מקרים:
א) ניתוחי גופות לפי דרישת החוק; ב) כשאין הרופא יכול לקבוע

מיניאטורה צרפתית מ 1410 המתארת את
נירון קיסר מתבונז בנתיחת גופת אמו אגרי־
פינה. במאה ה 15 בבר נהגו נתיחות מסי¬
כות סשפטיות

467

פתולוגיה — פתח תקוה

468

סיבת המוות בלי ניתוח — בצירוף תעודה המעידה על כך וד,חתומה
ע״י רופא המחלקה, מנהל ביה״ח ומנהל המכון לאנטומיה! ג) ניתוח
גופות מטעמי פיקוח נפש, כשהניתוח עשוי להועיל לחולה אחר
הנמצא בזמן הניתוח בביה״ח או מחוצה לו; ובתנאי שתצורף תעודה
על כך: ד) במקרים של מחלה תורשתית. הסכם זה היווה את הבסיס
לחוק האנטומיה והפ ׳ שנתקבל בכנסת בתשי״ג.

לאחר הקמת ביה״ס לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים
( 1949 ), שחוקריה ביקשו לנתח גופות גם לתועלת לימודי האנטומיה,
קיבלה הבעיה מימד נוסף.

בגין הפרות של פרטי ההסכם נתעוררה סערה ציבורית בקרב
החוגים הדתיים בשנות ה 60 — 70 . והעניין נידון מחדש. נתגלו שתי
דעות ?;טביות בפירוש ההתר המקורי של בעל ה״נודע ביהודה".
הרב ע. יעקובוביץ, רבה הראשי של יהדות בריטניה, סבור כי
בתקופתנו כל החולים הם בבחינת "לפנינו", משום יעילותם של
אמצעי הקשר ומהירות הפצת המידע, והוא מדגיש כי מאחר שההתר
מבוסם על פיקוח נפש, אין הוא עניין של התר בלבד, אלא של חוב.
דעה מקילה אחרת הביע הרב א. י. אונטרמן (ע״ע, כרך מילואים),
בהתירו העברת קרום העין של מת לעיוור, כדי שיתפקח, משום
שלדעתו החזרת ראיה לעיוור נחשבת ג״כ לפיקוח נפש.

לעומתם עומדים המחמירים, שידם על העליונה. ב 1966 הוציאה
הרבנות הראשית (שאז כהנו בה הרבנים אונטרמן ונסים [ע״ע])
"דעת תורה", לפיה "ניתוח מתים בכל דרך שהיא אסור לפי דין
תורה ואין מקום להתר אלא באופן של פיקוח נפש מיידי. וזאת רק
בהסכמה לכל מקרה ומקרה, של רב מובהק ומוסמך לכך".

מ. גרייבר, בחוח המתים לצוכי־למוד וחקירה, תש״ג: ע. יעקיבוביץ,
הרפואה והיהדות, תשכ״ו; י. רפאל. בעיית נתוחי־מתים (גוילין, כ״ה),
תשכ״ז; ק. כהגא, נתוחי מתים בהלכה, סקירה ביבליוגרפית, ("המעין׳/

ד) ׳ תשכ ״ ז ־ ל. י. ר.

פתולמיוס, ע״ע תלמי.

פת״ח וארגוני חבלה אחרים, ע״ע ערביי ארץ־לשראל׳

עט׳ 158 — 160 .

פתחיה ב״ר יעקב הלבן מרעסבורג, נוסע אשכנזי מפורסם
בן המאה ה 12 . אחיו של ר״י "הלבן" מבעלי התוספות,

תלמידו של ר״ת. ב 1175 לערך יצא למסע בארצות המזרח, שנמשך
כ 15 שנה. תחילה היה בקרים, לשם הגיע דרך פולניה ורוסיה,
ומשם המשיך לסטריה, פזריה, ארמניה, כורדיסטן, בבל, סוריה וא״י.
ספר מסעותיו כתוב בגוף שלישי ונכתב כנראה ע״י שומע או ע״פ
רשימות. הספר מקוצר ובחירת הנושאים משקפת את התעניינות
השומעים; עיקרו מוקדש לבבל, סוריה וא״י. בגלל האריכות היחסית
בסיפור על בבל שיערו כי היא היתד. מטרת נסיעתו, אך נראה
שכוונתו היתה לעלות לרגל לא״י ולהשתטח על קברי צדיקים;
במכתב המלצה שקיבל מהגאון שמואל בן עלי (ע״ע) נכתב ש״בכל
מקום שיגיע שיתיירו אותו ויראו לו מקום קבורת ת״ח והצדיקים".
אין ספק, שלימוד התורה בבבל והנהגתם המלכותית של מנהיגי
היהדות שם השאירו רושם עמוק על פ/ בא״י מצא יישוב יהודי דל.
נזכר יישוב יהודי בטבריה ובעכו, ובירושלים מצא יהודי אחד. ר׳
אברהם הצבע, עליו מספר גם ר׳ בנימיו מטודילה. הספר יצא
לראשונה בשם "סבוב" (פראג. שנ״ה) ובמהדורה מדעית ע״י
א. גרינהוט (ירושלים, תרס״ה).

א. יערי, מסעות א״י (כולל ביבל׳), תש״ו.

פתח תקרה, עיר במישור החוף המרכזי של ישראל, כ 12 ק״מ
י ממזרח לתל-אביב. 105.000 תוש׳ ( 1975 ). מוקפת ישובים
חקלאיים מלבד במערב, שם היא גובלת בישובים עירוניים המהווים
יחד אתה חלק מאגד הערים של תל־אביב (ע״ע).

ראשיתה של פ״ת, "אם המושבות", ב״חברת עבודת האדמה
וגאולת הארץ״, שנוסדה ב 1875 ע״י בני הישוב החרדי בירושלים.

תחילה התכוונו להתיי¬
שב בעמק עכ 1 ר שבסבי¬
בות יריחו ובחרו בשם
פ" ת ע״פ הפסוק "ואת
עמק עס׳ר לפתח תקוה"

(הושע ב, יז). אך השל¬
טון העות׳מאני מנע זאת
בעדם וב 1878 התיישבו
בשטח שרכשו( 3,400 דו־

פתח תר!,יה. 1864 (לשכת העתונות הטמשלתית)

נאם) באדמות הכפר ה¬
ערבי אמלבס בשרון. בין המתיישבים היו יואל משה סלומון, יהושע
שטמפפר, זרח ברנט (ע׳ ערכיהם), דוד גוטמן, אליעזר ראב ובנו
יהודה. מחלת הקדחת שפשטה באיזור בקיץ, מי הירקון שעלו
ושטפו בחורף, חוסר הידע בעבודת האדמה והאיבה מצד השכנים
הערבים גרמו לנטישת המקום ב 1881 . לאחר שנה שבו משפחות
המייסדים והקימו את מושבתם על אדמת יהודיה מדרום, המרוחקת
מהביצות הנגועות במלריה. לקבוצה הצטרפו מתיישבים מאנשי
חבת־ציון (ע״ע) מביאליסטוק. כעבור שנים אחדות. עם התאוששות
המתיישבים, שבו לפ״ת. מ 1888 תמך הברון בנימין (אדמון) דה
רוטשילד (ע״ע) באיכרים ועזר בייבוש הביצות. פקידיו פיתחו בפ״ת
את הכרם כענף חקלאי יחיד והקימו בה יקב. ב 1898 הועברה פ״ת,
כיתר המושבות, לטיפול יק״א (ע״ע), ובתחילת המאה ה 20 פותחו
מטעי שקדים והדרים שתפסו את מקום הכרם. כ״כ התפתחו הבנ¬
קאות, המסחר והמלאכה.

פ״ת היתה מרכז לפועלים בני העליה השניה. חילוקי־דיעות
קשים פרצו בין הפועלים לבין האיכרים בעניין עבודה עברית, אותה
תבעו הפועלים. נוסף על כך, אורח חיי הפועלים נראה חפשי מדי
בעיני האיכרים. ב 1906 הכריז ועד המושבה חרם על הפועלים. הפר
עלים יסדו בפ״ת את ״הפועל הצעיר״ ( 1905 ) ואת "אחדות העבודה"
(ע׳ ערכיהם; 1919 ). ב 1908 יסדו ממזרח לפ״ת, על קרקע שנרכשה
מהכפר הערבי פג׳ה, את מושב־הפועלים עין־גנים. באותם ימים בלטו
איכרי פ״ת כראשונים שעודדו העסקת שומרים יהודים שהנודע
בהם אברהם שפירא (ע״ע). ב 1913 מנתה פ״ת כ 3,000 נפש והיא
היתד. המושבה הגדולה ביותר בארץ.

במלה״ע 1 נפגע קשות משק ההדרים במכת ארבה והמושבה היתה
נתונה לנגישות השלטון העת׳מאני. תחילה נקלטו בה מגורשי תל-
אביב־יפו, ואח״כ משהיתה בקו החזית, פונתה מיושביה. לאחר המל¬
חמה הוחל בשיקום המושבה. ב 1921 הדפו המתיישבים בהנהגת
אברהם שפירא התקפה גדולה של מתפרעים ערביים. בשנות ה 20 ,
כשהוקמו בסביבות פ״ת ישובים חדשים, גדלה אוכלוסיתה במהירות
( 5,760 נפש ב 1927 , 3,768 ב 1930 ) וענף הפרדסים החל לשגשג
מחדש. ב 1928 נסלל הכביש לתל-אביב. בד בבד החל בפ״ת תהליך
של עיור, שהתבטא בנטישת החקלאות כעיסוק כלכלי עיקרי
ופיתוח תעשיה שהוקצה לה איזור מיוחד בקרית-אריה במערב

( 1934 ). גידול האוכלו־

סיה הביא לבניית בתי
קומות למגורים, דבר
ששיווה למושבה אופי
עירוני. ב 1937 הוענק
לפ״ת מעמד של עיר,

וב 1945 הגיעה אוכלו¬
סייתה ל 22,000 נפש.

במלה״ע 11 נפגעו ה¬
פרדסים ומאז הלכו ו¬
הצטמצמו ובמקומם הו־

פחח תקוה. שיכונים חדשים (לשכה העחונות

הטסשלתית) קמו מבנים למגורים ול־

469

פתח תקודו — פתניים

470

תעשיה. לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית פ״ת בקצב מהיר
כתוצאה מקליטת עולים רבים ותיעוש מוגבר, ולאחרונה, היוותה
יעד למגורים עבור אוכלוסיה צעירה היוצאת מתל־אביב.

תהליך התפתחות השטח הבנוי בפ״ת אפייני להתפתחות שהלה
במושבות רבות בארץ שהפכו לערים. גרעין המושבה הוקף טבעות
של שכונות פועלים ולאחר קום המדינה הוקמו בשולי פ״ת שיכוני
עולים, כתוצאה מכך המערך העירוני מפוזר: אזורי מגורים, תעשיה
וחקלאות משולבים זה בזה. מאז שנות הששים הולכים ונהרסים
המבנים הישנים והנמוכים המאפיינים את מרכז העיר וחחתם נבנים
בתים רבי־קומות.

פ״ת היא מרכז תעשייתי בתחום אגד הערים של תל־אביב. ענפי
התעשיה העיקריים בעיר הם: טכסטיל, מתכת, מזוז ועץ, המעסיקים
למעלה מ 50% מהמועסקים בתעשיה בפ״ת. רוב המפעלים נמצאים
במערב העיר. ב 1971 מתוך 0 ה״כ מקומות העבודה 42% היו
מאוישים ע״י יוממים שאינם גרים בפ״ת. מתוך םה״כ המועסקים
תושבי העיר — 46% היו מועסקים באזורים שמחוצה לה. בתחום
פ״ת מספר בת״ח, וביניהם שני בת״ח כלליים, "בילינסוך ו״השרוך,
המשרתים את האוכלוסיה המתגוררת במרחב תל־אביב.

ספר היובל למלאת המשים שנד, ליסוד פ״ת, תרפ״ט: א. טרופה

(עורך), ראשית; למלאת שבעים שנה לפ״ת, 1948 ! ג. קרמל (עורך),

אם המושבות פ״ת, תשי״ג; י. ראב, התלם הראשון, תשט״ז.

אי. ג,

פר 1 י חה (צרפ' — שתגגזתס׳וטס, אנג' — גרם' — , 161 ^ 01 ^

£־! 111 ־ £1 ׳\ט 0 , איט׳ — 51111:01113 ), חיבור תזמרתי קצר המנוגן
כמבוא לאופרה, אוראטוריה, מחזה תאטרוני וכר או כיצירה תזמר־
תית נפרדת ועצמאית. בראשית המאה ה 17 היתה ד,פ׳ קטע קצרצר,
עפ״ר לכלי-נשיפה ממתכת, שהכריז על פתיחת האופרה ונועד לעורר
את קשב הקהל (כגון הפתיחה ל״אורפיאו" למונטורדי [ע״ע]).
מקובל להבחין בשני סוגי פ׳: א) ה פ׳ ה צ ר פ ת י ת, שגיבש לולי
(ע״ע), בעלת מבוא איטי הדור בקצב מנוקד ופרק מהיר בסגנון
חיקויי הנושא אופי פוגאלי! הפרק השני מסתיים לעתים בקטע
איטי. ב) הם , האיטלקית, הקרויה סימפוניה שלפני האופרה

( 3 ז£ק 0 ' 1 3531111 1£01113 ז 51 ), הונהגה ע״י א. סקרלטי (ע״ע), ולה
שלוש חטיבות: מהירה, אטית, מהירה; צורה מוקדמת המרמזת על
שלושה חלקי הסונאטה. צורת ד!פ׳ האיטלקית משתקפת בקונצרטים
ובסובאטות לעוגב של באך, בעוד שהפ׳ ׳ הצרפתית מופיעה ב״סויטות
הצרפתיות״ של באך וביצירות ה. פרסל (ע״ע) והנדל (ע״ע; "המ¬
שיח", "שמשוך, "יפתח"). הפ׳ האיטלקית היתה הצורה ממנה הת¬
פתחה הסימפוניה (ע״ע) והגיעה בראשית המאה ה 18 לפסגת הת¬
פתחותה כיצירה תזמרתית עשירה. עד לתקופה זו לא היה קשר
מוסיקלי או דרמתי בין האופרה לם/ ולעתים קרובות היתה אותה פ׳
משמשת לאופרות שונות (דוגמה מאוחרת לנוהג זה היא הפ׳ ל״ספר
מסביליה" של רוסיני, ששימשה קודם לכן כפ׳ לשתי אופרות אחרות
של המלחין). בהדרגה התגבש קשר מוסיקלי הדוק יותר בין הס׳
לביו האופרה. כך נהג כבר גלוק (ע״ע) שמיזג את הם׳ עם המערכה
הראשונה לאופרה "איפיגניה בטאוריס", אולם הפ " של מוצרט (ע״ע)
היו בין הראשונות שבישרו מראש ותמצתו את הנושאים העיקריים
של האופרות. המבוא האיטי לפ ׳ ל״דון ג׳ובאגי" של מוצרט מבוסס
על תמונת הסיום של המערכה השניה.

בראשית המאה ה 19 הופיעה הפ ׳ הקונצרטית התבניתית שהיא
פרק סימפוני עצמאי שאין לו כל קשר עם אופרה כלשהי. עם סוג
זה של פ׳ נמנות הפ " "מערת פינגאל" למנדלסזון ו״רומא( ויוליה"
לצ׳יקובסקי (ע״ע), והם׳ "קארנוואל" לדבורז׳ק (ע״ע). ד,פ׳ התב¬
ניתית כשלעצמה היתר. שלב חשוב בהיווצרות "הפואמה הסימפונית".
במאה ה 19 הופיעו גם ם" רבות שאינן אלא פרקים סימפוניים בהלך

רוח מסוים, ללא השראה תכניתית חוץ־מוסיקלית, כגון "פתיחה
טראגית" לברמס (ע״ע).

. 1913 ,. 0 ז ? 1 > 11 £ { 06 $ 0111 € <־ 16€1 :ו$) 80 . 14

י. היד.

פתביים (:> £3 > 1 ק £13 ), משפחת בע״ח חשובה ומגוונת בתת־הסדרה
נחשים (ע״ע). ד.פ׳ הם נחשים (להלן נ") ארסיים, ומהם
המסוכנים מאד לחיי האדם; ארכם מ 40 0 ״מ ועד למעלה מ 5 מ׳.
בהופעתם החיצונית אין ר.פ׳ נבדלים בד״כ הרבה מנ" בלתי־ארסיים
ממשפחת הזעמגיים. לאלה ולאלה גוף ארוך ודק וראש שאינו רחב
הרבה מהגו והמכוסה לוחיות קרניות גדולות הערוכות בסדר סימטרי.
סימן האבחנה המובהק של הפ׳: הלסתות העליונות קצרות ונושאות
בחלקן הקדמי שיני ארם שהן, במקורן, חרוקות בדמות מרזב.
לרוב צמודים שולי המרזב זל״ז ויוצרים שן חלולה כמחט של מזרק.
מלבד שיני הארס, נושאות
מאחוריהן הלסתות ברוב סוגי
הס/ הנחשבים לקמאים, עוד
מספר מצומצם של שיניים
קטנות, בין חרוקות ובין רגי¬
לות. תמימות. הלסתות מחוב¬
רות לשאר עצמות הגולגולת
בחיבור יציב, ללא תנועה, או
שהן בנות תנועה מוגבלת בל¬
בד, כבסוג הממבות (-נת 04 סי 1
15 ק 35 ). לא כל הפ׳ מסוכנים
לאדם. אחדים מהמינים הזעי-

רים א י נס מסוגלים פח; שחור (ג 11 ק-< £8 ג 0510 ״״״־ 11 נ/ע)

עור פיהם כדי נשיכה, ועל אחרים נמסר שאין הכשתם חמורה
מעקיצת דבורה. לעומתם מינים אחדים גדולים ואף מסוכנים מאד:
כגון הרב־פתן (הקוברה !ע״ע]) המלכותי, הממבה האפריקנית
והטיפו האוסטרלי. מרובים מיני הפ׳ המצטיינים בשלל צבעים
ססגוני: דגם של טבעות שחורות, צהובות ואדומות הערוכות
לסרוגין לאורך גופם, וע״כ הם קרויים נחשי־מחרוזת או נחשי־נוי
( 1115 ^ 031110 ). ססגוניות זו אינה תואמת לכאורה את אורח-חייהם,
שהוא חבוי, תת־קרקעי ונסתר מעין הרואה. עיקר פעילותם בד״כ
בשעות הדמדומים והחשכה. אורח-החיים של הפ׳ מגוון: רוב
המינים הקטנים שוכני קרקע ומחילות. מינים אחרים מיטיבים לטפס
על עצים ובסבך צמחיה ונחשבים לזריזים ולמהירים שבין ד.נ"
בכלל, דוגמת הממבות האפריקניות. בני סוג אפריקני אחר —
ב״ 8€1-1 ת 801116 — צמודים לחיים במקווי־מים מתוקים, באיזור האג¬
מים הגדולים שבמרכז היבשת, וניזונים מדגים. אחד המינים האוס¬
טרליים הנחשב כמסוכן במיוחד, פתן־המוות ( 1115 ר] 110 ז״ 03 ^), דומה
מאד במראהו לצפעוני (ע״ע צפעוניים).

משפחת ד.פ׳ מונה כ 40 סוגים וב 180 מינים. תפוצתם כלל־עולמית,
פרט לאירופה. מרובים הם במיוחד ביבשת אוסטרליה, שם הם מהווים
את מרבית הג". כ״כ נפוצים ואף שכיחים הפ׳ באזורים הטרופיים
והסובטרופיים של אסיה ואפריקה. באמריקה מצויים 3 סוגים של
נחשי מחרוזת ססגוניים ( 5031165 00131 ) הקרובים זל״ז, שחרף גדלם
הצנוע מוחזקים בד״כ כמסוכנים מאד. באזורי תפוצתם מצויים בצדם,
ולעתים ממש בכפיפה אחת אתם, נ" בלתי ארסיים, בעלי דגם צבעים
דומה ואפילו זהה כמעט,

בא״י מצוי מין אחד בלבד: הפתן השחור ( 6513 ח.ת 31161-1 ^\
113 קץ 3£8 ). הוא שכיח למדי באיזור הנגב- בכיכר ים־המלח ובבקעת
הירדן התחתונה. צבעו שחור או חום כהה. ארכו עד 1.20 מ׳. אורח-
חייו לילי. מזונו בע״ח קטנים מכל המזדמן, ומכאן שאוכלוסייתו
צפופה דווקא בסמוך ליישובים. תפוצתו באזורי מדבר ממצרים ועד
פרם (ר׳ תמ , בע׳ נחשים. עמ׳ 47 ).

471

פתניים — פתנים

472

במקרא נזכר הפתן בלשון יחיד או רבים ותמיד בארסי (דב׳

לב, לג ועוד! בישע׳ יא, ח, יהד עם הצפעוני).
ור׳ ביבל׳ בערך נחשים.

י. ח. ה,

פתנים (גם פח׳טונים, פשטונים), קבוצה אתנית־לשונית באפגניסטן
ובגבול הצפוני־מערבי של תת־יבשת הודו(כיום: פקיסטן).

לשונם, בה שני ניבים, פשטו ופח׳טו, שייכת לענף הפרסי של הלשו¬
נות ההודו־אירופיות. מספר הפ" כ 10 — 12 מיליון, רובם באפגניסטן
(שם הם כמחצית האוכלוסיה) ויתרם ב״מחוז־הגבול הצפוני־מערבי"
של פקיסטן (כמחציתם — ב״איזור שבטי" מיוחד שמחת למיבהל
האזרחי). הם" הם מוסלמים ומקיימים ארגון שבטי, בצד החקלאות
וגידול בקר עסקו, עד למאה ה 20 , בפשיטות או בכפיית שליטתם על
עורקי־התתבורה ההרריים באזוריהם, ובמיוחד על מעבר ת׳יבר
(ע״ע). ישנם כ 60 שבטים עיקריים, ביניהם דודני, וזיר, מוהמנד
ואפרידי. מריבות שבטיות נפוצות, וגם נקמת־דם.

ד,פ" נחשבים לאנשי־מלחמה אמיצים, ורבים שירתו בצבא
הבריטי (אף שבמקביל לחמו בו עשרות שנים) ואח״כ בצבא
פקיסטן. הגנרל מוחמד איוב ח׳אן, נשיא פקיסטן ( 1958 — 1969 ),
היה פתני.

נתמזגו בתולדות המדינה! גם השושלת שמלכה שם עד 1973
נמנתה עמם.

הם" מילאו במשך דורות רבים תפקיד רב בפשיטות ובמלחמות
שבאו על הודו מצפון-מערב. לרוב דרך איזור הפ״> אך מעולם לא
נתגבשה מדינה פתנית עצמאית. במאה ה 19 תבעה אפגניסטן את
כל איזור הם" כחלק משטחה, אך גבולה עם הודו ("קו דיורנד"
[ 1 )״ב-!נ 1 ם]), מ 1893 , השאיר את מחצית הם" ושטחיהם בשלטון
בריטי. משתוכגנה חלוקת הודו ב 1946/7 , תבעו הפ " בצפון־מערב
המדינה עצמאות ל״פתניסטך או "פח׳טוניסטן", אולם במשאל־עם
(קיץ 1947 ) ניתנה לתושבי האיזור רק הברירה בין הודו לפקיסטן,
דרבים החרימו את המשאל. משצורסו הנד לפקיסטן, המשיכה להת¬
קיים תנועת־מחתרת למען פתניסטן. אפגניסטן תמכה תמיד בתנועה
זו מבחינה עקרונית, ואליבא דפקיסטן, גם מבחינה ארגוניודצבאית.
לעתים תבעה אפגניסטן בגלוי לספח אליה את שטחי הם" בפקיסטן.
מרידות של הם" ב״מחוז־הגבול הצפוני-מערבי" הכריחו את פקיסטן
להקפיא לעתים את השלטון העצמי של איזור זה. אם־כי אין סיכויים
של ממש לתנועת עצמאות של הם", נשאר אזורם רגיש ותוסס ועתים
מורד-למחצה. ע״ע פקיסטן! אפגניסטן, וביבל׳ שם.

,ח 1 נו! 5 .[ ; 1958 , 1957 . 0 . 4 .-.€ . 8 , 550 , 11 ( 01110 ? ) 7/1 ,* 041-0 .ס

. 1963 ח 41/10 * 1 ?(/ 7

י. שט.

473

474

(צך) האות, מסמנת באלסביתים השמיים הגד" הנבדל
מהשורקים האחרים ב״נחציות"(ע״ע פונטיקה ופונוללגיה, עמ ׳

469 ), כלר בתכונה האנלוגית לזו המבדילה ט מ ת ו ק מ כ. קשה
לשחזר היום את ההבדל ההגאי שבין צ לבין ש, ס, ז לגבי כל
תקופה ותקופה של הלשונות השמיות, ואף ייתכן, שמבחינת ההגיה
לא היה זהה בכל אחת מהלשונות ההיסטוריות. במסורת המבטאים
העבריים, במידה שלא ביטלו את ההבדל שבין ה צ ובין ה ם, סיגלה
לעצמה ה צ מימוש הנבדל מזה של הם באורח אנלוגי להבדלת
ההגה הקרוב ביותר ל/ 5 / מה /$/ שבמערכת ההגאית של לשון
הסביבה (כגון מימוש צ כדרך — בעדות שלשון סביבתן ערבית,
כדרך 2 [ 15 ] גרמנית — במבטאים שצמחו בסביבה דוברת גרמנית,
או כדרך 0 (פרס; דאגסטאן). בפי דוברי עברית ישראלית מבוטאת
ה צ כמחוכך, כלר כהגה מורכב "סותם" ו״חוכך" (ת־ 1 ס). בהשפעתה
משתנה ת ה״התפעל" ל ט ומקומה אחרי ה צ. העדר הגה כזה בלשו¬

ייצוגים שונים של ן זח]
בכתב-אבן יווני
במאה * 6 לפסי."!

"גילח צ־ אסצע׳־ח (סושגדת)
סלזז־ויסצעיוו (לא־סזזיברז^
סוסית} נסאסירוס ארמי
מדיסזוח ח־ 4 למסד," ג

צירות קורסיוויוח
וסאסיריסיס) •רפיז־ת
סאה 5 לססה״ג

ארמית קדומה
(בתבתובן)
מד. 8 לססיד* נ

צורות כמניות
0 *ה 9 לסםזדנ

ז

/!א

1 ״ז 0

/ז

יזי

׳זי

ץ ר

נות הודו-אירופיות עתיקות הוא הסיבה לאי־השתקפות העיד הספ¬
ציפי של ה צ העברית בתעתיקים קדומים (שבהם היא מופיעה
כ זז, 5 ). ייתכן שבתקופה קדומה נעשה נסיון לשקף את הערך של צ
ע״י הצירוף דס (צרי ~ — "שרף מסוג הגומי"??). בראיה

אטימולוגית-השוואתית משקפת ה צ הכנענית 3 פונמות, הקיימות
זו־ליד-זו בכמה לשונות שמיות: ( 1 ) צ עברית = לערבית =
צ ארמית, ( 2 ) צ עברית = ע או ק ארמית קדומה = ^ ערבית,
( 3 ) צ עברית = צ ארמית קדומה, ט ארמית ממלכתית ~ ±

ערבית, וייתכן שערכים מסוג זה היו עדיין מובדלים בכנענית כש־
נודעו ליוונים שמות הערים צור וצידזן (" 0 ז 5 ו 2 ).

באלפבית הלאטיני לא ניכר עוד המשך לאות צ בתור יחידה
גראפית, וקשה לקבוע אם היה לה המשך באלפבית היווני (בתור
סימן מספרי ל 90 מצויה ביוונית ? [ע״ע ק׳ האות] ולא צ).
מאחר שה״נחציות" נשמעה ליוונים כעין גיוון שפתי, ניתן לחשוב
שהיוונים ניצלו את סימן ה צ לשם סימון הצירוף של הגה
שפתי (זז, 0 ,ק>) עם הגה שורק (!*י = [ 5 ק! < ר׳ טבלה, מם׳ 4 ),
כשם שבניצול האות 0 (ע״ע) חל ויתור על הייצוג הגראפי של היסוד
החכי שבצירוף העיצורים היווני־רומי [״![, והאות בעלת הערך
השורק לבדו יכלה לסמן את צירוף־העיצורים. ח , ר .

צאבי□ (י— 1 "*, ׳-"'■/ע■), כינוי לשתי כיתות דתיות: א) המג-
דעים (ע״ע) ז ב) תושבי הרן (במסופוטמיה, כיום האראן
בדרום תורכיה) וסביבותיה — קבוצה פאגאנית שהתקיימה עד
להשמדתה בידי המונגולים ( 1260 ). מחברים ערביים אינם מבחינים,
לפעמים. בין שתיהן ונותנים הסברים שונים לשם הכיתות. לפי דעה
אחת נגזרה המלה מהשורש הארמי צבע = טבל. המוסלמים קראו
אמנם בשם צ׳ לעובדי אל אחד. אבן א(ל) ־נדים כותב בספרו אל-
פהרסת ( 987 ), שבאיזור הביצות שבין הערים ואסט ובצרה מתגוררת
כת שחבריה קוראים לעצמם אל-מע׳תסלה ( 1 גגג< 1 ג = המתרחצים),
ונראה שהכוונה לכת המקיימת מנהגי סבילה, כלר, הצ׳. במרוצת
הזמן התחילו לכנות בני כיתות גנוסטיות (ע״ע גנוסיס) בכלל בכינוי
צ׳. מאידך השתמש אל-בירוני (מת בשנת 1048 ) בכינוי צ' ביחס
ליהודים שגלו לבבל, סירבו לחזור לירושלים וקיבלו את דת המגים
(ע״ע) הבבליים. עד היום קיימת קבוצה של כמה אלפי בני-אדם
בסביבת בצרה שבניה ממשיכים את מסורת הטבילה של הצ׳ המקו¬
ריים.

הצ׳ הפאגאניים — שיש המכנים אותם פסודו־צ׳ — נטלו לעצמם
את הכינוי, כדי לנצל את הזכויות המיוחדות שהוענקו ע״י האסלאם
לצ׳ האמיתיים (ר׳ לעיל, א) כבני דת חסות ( 1 <ו 1 ג*^). המפורסמים
שבהם הם תושבי חרן, כל ידיעותינו עליהם שאובות ממקורות
מסלמיים ונוצריים. לפי מקור ערבי, ציווה הח׳ליף אל־מאמון בשנת
830 על תושבי חרן לקבל את האסלאם או אתת הדתות הנזכרות
בקראן, ואז אימצו להם רוב תושבי האזור את השם צ׳, הואיל
והעניק להם חסות המסלמים; אך הם הוסיפו לקיים את מסרתם
הפאגאנית. מימי קדם היה קיים בחרן פולחן כוכבים, וייתכן שפולחן
זה עבר בירושה מהכשדים, ואכן הרמב״ם משתמש במלה צ׳ ככינוי
לכשדים: "אברהם אבינו ע״ה גדל באמונת הצאבה" (מורה נבוכים
ג׳, כ״ס). חוץ היתד. אז כעין מובלעת שבה הוסיפה המורשה הפאגאנית
להתקיים, ולא הנוצרים ולא המסלמים הצליחו לשרש את המסורת
הפאגאנית שלה. הצ׳ האלה הכירו בשני נביאים שהורו להם את
דרכם, אד׳ימין (אגאתודאימון) והרמס. המלומדים הצ׳ הפיצו את
מורשת יוון בעולם האסלאם הן בתרגומים והן בחיבורים עצמאיים.
מכת הצ׳ יצאו מלומדים ששמם נודע בעולם האסלאם, מביניהם יש
להזכיר את: ת׳אבת אבן קרה ( 836 — 901 בערך, מתמטיקאי, תוכן ומ¬
תרגם) ! בנו, סנאן (מת 943 , רופא ומטאורולוג)! אל־בתאני (מת
929 , והוא 5 נ 1 ת 31€8 י 11 ^ התוכן המפורסם).

, 1856 ״ 1-11 , 1 > 11 ז!> 11 ) 2 > 5 4 ! 141 ■ 0 ו<) 2 >$ <. 0 , 0160110 * 06 .ם

' 1965

ס. ק.״ם.

475

צ׳אדיב, פיוטר יקובלויץ׳ — צכא

476

צ׳אדיב, פיוטר יקובלויץ׳ - **.#***י !ימפ^פס^ קז^ 11

( 1794 , מוסקווה — 1856 , שם), הוגה דעות רוסי. צאצא
למשפחה אצילה עתירת-נכסים, השתתף כקצין בקרבות נגד נפוליון
(גם בקרב ב(ר(דינ() והיה מקורב לחוגי הדקבריסטים (ע״ע). בשנים
1823 — 1826 שהה באירופה המערבית והתקרב לחוגים קתוליים, ועם
שובו נחשד במעורבות בהפיכת הדקאבריסטים, אך שוחרר בתום
חקירה קצרה. צ׳ היה אורח קבוע בטרקלינים ספרותיים ובמפגשים
חברתיים. ב 1836 פרסם צ׳ בצרפתית את 1£5 ו^ 11 שס 105 ;ו 1 <} £8 ז 1 ]^ 1
("מכתבים פילוסופיים"), שעוררו סערה ציבורית והביאו לתגובה
חריפה מצד השלטונות: כה״ע שבו פורסמו נסגר, עורכו הוגלה, ואילו
צ׳ הוכרז למטורף והועמד תחת פיקוח רפואי ומשטרתי. חיבור(
הקנה לו מקום כבוד בתולדות המחשבה הרוסית והשפיע על המל וו-
פילים (ע״ע) ועל "המערבניים", שני הפלגים של האינטליגנציה
הרוסית שהתגצחו ביניהם על אופי החברה הרוסית ועל מקומה
המיוחד של רוסיה בתולדות תרבות המערב.

ב״מכתבים הפילוסופיים", שעניינם משמעות ההיסטוריה הרוסית,
התריע צ׳ על כך שרוסיה חיה מחת להיסטוריה, שאין היא שייכת לא
למסורת המזרחית ולא למערבית, ושמעולם לא נטלה חלק בתהליכים
שעיצבו את התרבות האנושית. האומה הרוסית חסרה לדעתו אידאה
מנחה ומאחדת, שבלעדיה אין לשום עם קיום משמעותי. הדוגמה
שעמדה לנגד עיניו היתד. הדת הקתולית ככוח מרכזי בהיסטוריה
של העולם המערבי, והוא הבליט את תפקיד הכנסיה הקתולית בארגון
החברתי, המדיני והתרבותי של החיים בדרך להגשמת רעיונות־
היסוד של הנצרות. לדעת צ׳, על רוסיה להתקרב אל המערב ואל
הכנסיה הקתולית. דווקא בשל היותה נטולת מסורת היסטורית
ותרבותית של ממש, עשויה רוסיה לשמש קרקע נוחה להתפתחות
חיובית בעתיד. כתביו (ברוסית ובצרפתית) י״ל ב 1913 .

מ. קונפינו, האינסליגנציד. הרוסית בראשיתה (מולד, כ״ג), תשכ״ה/ו!
; 1927 ,( 1 ^ 10 חס/ו 3 נ 5 ) 71165 /<} 0 ט 810 5/16 1 ) 071 . 7

- 7/7110 } 16117-65 165 61 . 7 . 011 ; 1927 ./ .? י זש 14.1 מ 1 /^

, £145516 677 14665 465 11 ^1765: €071171171511077 0 1'657446 <114 771074X76171677% /ק 50
- 3 /ק 50 ס 74 /£" 06/71 1. 005 ^615/>114 ?.}. 7.5 7706/7 56X73677 ל ; 1931
. 1971 , £7161745 735 / 0174 .%€ ,׳ 113113 ^ .*ד . 11 ; 1954 ," 677 { 16 ? 8 756/7617

ב. מ.

צ׳אושסקו, ניקוליה — ט 650 ן 06311 11£0131£ י 1 — (נר 1918 ),

י 'מדינאי רומני. צ׳ נולד למשפחת איכרים. בן 14 הצטרף
לתנועת הנוער הקומוניסטי, ובשנים 1936 — 1944 נעצר פעמים מספר
וישב בכלא בשל פעילותו במפלגה הקומוניסטית, שהיתר. אז מחת
לחוק. ב 1944 , ערב התמוטטותו של משטר אנטונסקו (ע״ע), במלם
מכלאו׳ היה מפעילי מפלגתו לתפיסת השלטון, וכאחד ממקורבי
גאורגיו־דד (ע״ע [כרך מילואים]) טיפס מהר במפלגה ובצמרת
השלטץ. במות גאורגירדד נבחר צ׳ למזכיר כללי של המפלגה( 1965 ),
ב 1967 נבחר גם ליו״ר מועצת־המדינה וב 1974 — לנשיא. שליטתו
המלאה לוותה בפולחן־אישיות מובהק•

צ׳ הקפיד על שמירת עקרונות הקומוניזם בארצו, אך במדיניות
החוץ הדגיש את אי־תלותד. של רומניה בבריה״מ, שקד על ניטרליות
בסכסוך בין סין לבריה״ם ודגל ביחסי ידידות גם עם מדינות שאינן
סוציאליסטיות, מתוך שוויון וכיבוד אי־תלותן וריבונותן• הוא נתן
ביטוי לכך בביקורת פומבית על פלישת בדיד,"מ לצ׳כוסלובקיה
( 1968 ), בהצהירו בוועידת המפלגה שאי־אפשר עוד לפקח ממרכז
אחד על המפלגות הקומוניסטיות השונות ( 1974 ), ובמדיניות החוץ
העצמאית שלו. מדיניות זו משתקפת גם ביחסו לישראל: רומניה
היא המדינה הקומוניסטית היחידה שלא ניתקה את קשריה הדיפלו¬
מטיים עמה, אף שהיא דורשת נסיגת ישראל לגבולות 1967 ומציעה
להכיר באש״ף.

מ. המלה, ב. צ׳ — האיש ומדיניותו. 1972 .

צאי 1 ה והאיבה (ע״פ שה״ש ג, יא), פרפרזה דרשנית ביידית
(ע״ע, עם' 797 ) על התורה, ההפטרות וחמש המגילות.

נכתבה בסוף המאה ה 16 ע״י ר׳ יעקב אשכנזי (ע״ע) מיאגו׳ב,
ונפוצה מאד בקרב היהדות האשכנזית למעלה מ 300 שנה, בעיקר
כספר־קריאה לנשים בשבתות.

היצירה בנויה בעיקרה על אגדות מן המדרש, סיפורים והערות־
מוסר אקטואליות. נזכרים בה פרשנים רבים (רש״י, רמב״ן, בעל-
הטורים, ורבים אחרים), אך המקור הפרשני העיקרי הוא רבנו בחיי
(ע״ע). שממנו נלקחו ישירות רבים מדברי הפרשנים האחרים.
המחבר קיצר, האריך ועיבד כרצונו, ונמנע מדברי קבלה
ופילוסופיה.

המהדורה הראשונה של הצו״ר שנשתמרה היא "באסיליאה"
(מיוחסת לבאזל, אך נדפסה בהנאו [ע״ע]). שפ״ב ( 1622 ), אך קדמו
לה לפחות 3 מהדורות, שנדפסו בלובלין ובקראקא. עד ימינו י״ל
למעלה מ 200 מהדורות, תחילה במרכז-אירופה ואח״כ במזרחה,
באה״ב ובישראל. ההבדלים הלשוניים בין המהדורות התרבו מאד
במאה ה 18 , עד שניתן לראות בספר מעין מעבדה להתפתחות השפה
היידית. במאה ה 19 נוספו גם שינויי־נוסח, הנושאים. לעתים, חותם
אידאולוגי (השכלה וחסידות).

חלקים מהספר תורגמו: פרשת בראשית תורגמה ללאטינית
ב 1660 . ספר בראשית תורגם לאנגלית ב 1855 וספר שמות ב 1965 .
ספר בראשית תורגם פעמיים לגרמנית ( 1911 — 1914 , 1930 ). מצויים
גם עיבודים רבים, מאת דוד שויצר (פירט, 1861 ), יהודה קרויס
(פאקש, 1891 ), וגה. הומברג (ע״ע; לא נדפס, וחלקים ממנו נמצאו
לאחרונה בכ״י).

מ. עריק, די געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטור, 223 — 230 ,
1928 ! ח. שמערוק, די מזרח־אייראפעישע נוסחאות פון דער "צאינה
ודאיבה" . 1964 , (ץג 1141 *־ 811 £1€111 ו 1 ש¥£$ 1115 00 11 :> €1 ־ £1£11 ^ זס? : 111 )

צאן, ע״ע כבש; עז; צמר.

צבא, כלל כוח־האדם המאורגן והמזוין, העומד לרשות מדינה.

תפקידו העיקרי לשמור על ענייני המדינה, בעצם מציאותו,

או בכוח הזרוע.

בהשפעת התפתחויות חברתיות, כלכליות וטכנולוגיות חלו במ¬
רוצת הדורות תמורות רבות בדמות צ" ובארגונם. על כך בהרחבה
ע״ע מלחמה (בפרקים: מלחמת־יבשה, מלחמת־ים, מלחמת־אוויר).
להלן יידון הנושא רק מבחינת מהות( בדורות האחרונים. (ור׳ בסוף
הפרק: הצ׳ במקרא).

ה גדר ת המד נח צ/ בכמה שפות שימש, ועדיין משמש, המונח
הכולל ״צ״ (׳לומז 3 — באנג׳; £־>ת״ 3 — בצרפ'!• 4111131 * —

בגרמנית, וכר) לא רק להגדרת כלל הכוח הלאומי המזוין, על כל
זרועותיו, אלא גם לציון צבא־היבשה בנפרד ובנבדל משאר
זרועות־הצ׳ (ים ואוויר). לפיכך יהיה זה נכון ומדויק יותר להשתמש,
במקום במלה צ׳, במונח ״כוחות מזוינים״ ( 5 ססש 0 ? —

באגג'! £5 ־זמ 1 ז 3 5 :>;>ז 0 '•! — בצרפ׳; 111 :> 3 נ 11 ־ 111 ס^\ בגרם/ וכר) לציון
כלל הכוח המאורגן והמזוין של מדינה, הנחלק לצ /׳ , או לזרועות
היבשה, האוויר והים.

סיווג הכוחות המזוינים. הכוחות המזוינים נחלקים
לשני סוגים עיקריים: (א) כוחות סדירים, לרבות מילואים: (ב)
כוחות סדירים־למחצה ובלתי־סדירים (לרבות משטרה, משמרות
גבול וחוף, וגופים מעידצבאיים למיניהם). כיום ניתן להבחין ב 3
דפוסים עיקריים של כוחות סדירים: ( 1 ) צ" שכירים של מתנדבים;
( 2 ) צ״ של שירות־חובה כללי; ( 3 ) צ" מיליציוניים.

מאז מלחמות המהפכה הצרפתית ונפוליון נתמעטו המדינות
שביססו את צבאותיהן על שכירים מתנדבים ו.עפ״ר לתקופת־
שירות ארוכה, כפי שהיה נהוג במאות הקודמות). מהבולטות היתה

477

צבא

478

בריטניה הגדולה, אשר מפאת הצורך לשמור על השקט במושבותיה׳
וגם מפאת היותה אי שקשה לתוקפו, מצאה את חיל המתנדבים
מתאים ביותר לצרכיה. אעפ״ב, משנסתבכה בשתי מלה״ע, נאלצה,
בשתיהן, לעבור לשירות־חובה כללי. גם אה״ב נמנתה עם המדינות
שקיימו עד מלה״ע 11 צ׳ שכיר בלבד; לאחרונה ( 1974 ) שוב הפכה
את כוחותיה המזוינים לגוף מתנדבים שכיר. הן באנגליה והן באה״ב
קיימים כוחות מילואים, המורכבים ממתנדבים מקרב האוכלוסיה
וממשוחררי הצ ׳ השכיר.

תנאי השירות ומשך השירות. מאז מלחמות נפוליון
נהגו רוב המדינות לקיים כוחות מזוינים על בסים של שירותי
חובה כללי לכלל אזרחי המדינה. ברובן חלה חובת השירות
על גברים בלבד, ורק במקצתן חלה חובת שירות־כלשהו גם על
נשים. כל אזרח שמצב בריאותו תקין חייב, בהגיעו לגיל מסוים
(גיל זה נע במדינות שונות בין 18 ל 20 ), לשרת פרק־זמן מוגדר
בחוק (בין 9 חדשים ל 3 שנים) שירות רצוף ב צ ׳ הסדיר. תקופה
זו נועדה הן לאימונו של החייל הצעיר והן לקיום כוח צבאי מגויס
תמידית וכשיר להפעלה מיידית בידי המדינה. ברם, בעידן הטכנו¬
לוגי המודרני תקופת השירות בד״כ אינה מספקת כדי להגיע לרמה
הגבוהה הדרושה במקצועות מסוימים (טיס, ימאות, הפעלת ציוד
אלקטרוני מתוחכם וכד׳). אי-לכך מתבססות זרועות מסוימות, או
דוגמת החיילים השכירים בעבר, לתקופת שירות ממושכת ע״פ חוזה.
כמה מיחידותיהן, על מספר ניכר של משרתי־קבע, המתחייבים,

בתום תקופת השירות הסדיר מועבר החייל, בהתאם להכשרתו
ולכושרו הגופני, ליחידתמילואים. במסגרתה ייקרא מדי־פעם
לאימוני־רענון כדי לקיים את מיומנותו הצבאית. יחידות מילואים
של בעלי כושר־גופני טוב — ועד לגיל מסוים — תמלאנה בשעת-
חירום תפקידי לחימה בצד יחידות הצ׳ הסדיר. בהגיע חייל-המילואים
לגיל מסוים (השונה במדינות שונות), או עם ירידת כושרו הגופני,
יועבר ליחידת־מילואים שמשימותיה בעיקר הגנה ושמירה. בטרם
ייפטר כליל מחובת השירות הצבאי, עשוי איש־המילואים, בכמה
מדינות, להתבע לשרת עוד זמן־מה במסגרת שירותי ההתגוננות
האזרחיים (ע״ע מלחמה, התגוננות אזרחית). יתרונה המוסרי של
שיטת שירות־החובה בכך. שהיא מטילה את חובת ההגנה על המדינה
ועל האינטרסים שלה על כלל הציבור, ולא על צבא-שכירים. יתרונה
המעשי בכך, שהיא מעמידה לרשות הצ׳ אח משאבי כוחיהאדם
הגדולים ביותר שבאפשרות המדינה לגייס. ברם, צבא-מילואים,
עכ״פ בתקופה הראשונה לאחר קריאתו לשירות. הינו בעל רמה
מקצועית נמוכה מזו של צ׳ מקצועי שכיר. לעומת זאת, חסרונו של
זה האחרון במספר חייליו המצומצם, שאינם מספיקים לניהול מלחמה-
רבתי, ובסכנה שישתחקו במהירות (כפי שאכן קרה לצ׳־השכיר
הבריטי בראשית מלה״ע 1 ).

הרעיון הבסיסי בשיטת ה צ ׳ ה מ י ל י צ י ו נ י הוא הגנתה של
מדינה ללא צ' סדיר. בסיומה של תקופת אימון־בסיסי קצרה, משובץ
האזרח ליחידת מילואים מרחבית (טריטוריאלית), ובמסגרתה יעבור
מדי־פעם אימוני-רענון. שיטה זו נהוגה היום בשוויץ בלבד, ומעולם
לא הועמדה במבחן.

החלוקה לחילות. מאז תקופות קדומות מאד נחלקו הצ "
לסוגי־חיל שונים (ע״ע מלחמה, מלחמת יבשה), כגון: חיל-רגלים
(חי״ר) כבד וקל, חיל־פרשים כבד וקל, מפעילי מרכבות־מלחמה,
מפעילי ציוד־מצור, סוללי־דרכים (כלו׳ מהנדסים) וכד/ עם התפת¬
חות הטכנולוגיה הלכה והתרחבה בדורות האחרונים ההתמחות,
והביאה להתגבשות גוברת והולכת של חילות מקצועיים במסגרת
הכללית של הכוחות המזוינים. כיום מקובל לחלק את חילות צבא־
היבשה ל 3 קבוצות, בהתאם למיקומם ותפקודם בשדה־הקרב: (א)
חילות הדרג המסתער, (ב) חילות הדרג המסייע, ו(ג) חילות הדרג
המשרת.

הדרג המסתער כולל את החי" ר לכל צוחתיו וגווניו.

עמם נמנה החי״ר במתכונתו המסרתית, הנע רגלי והנלחם בצמוד

־ 1

לקרקע. ברם, סוג זד. הולך ונעלם משדה־הקרב, ואת מקומו יורש חי״ר
ממוכן ומשוריין (חרמ״ש), הנע לעבר האויב ברכב ממונע ו/או
משוריין. יש שאנשי החרמ״ש יירדו מעל הרכב ויילחמו על הקרקע
(תוך הסתייעות בכלי־הנשק המותקנים על הרכב), ויש שיילחמו
מתוך הרכב. סוג אחר הוא החי״ר המוצנח או המונחת מן האוויר,
הצנחנים מוטסים לזירת־הלחימה במטוסי־תובלה וצונחים ב״הסתע-
רות אנכית״, או מונחתים על הקרקע ממסוקי־תובלה; בהגיעם ליעד
דומה לחימתם לזו של החי״ר המקובל. יש שמונחתים להם גם כלי־
רכב מן האוויר, ואז הם ממשיכים בפעולתם כדוגמת החי״ר הממוכן.
באורח דומה פועל גם חי״ר המונחת על חוף האויב מן הים. לאחר
שהובל באניות, בסירות או באסדות־פלישה אל יעדו בחוף, הוא
נלחם על הקרקע. לרשותו גם רחפות וכלי־לחימה אמפיביים משוריי¬
נים, המסוגלים לנוע במים בכוחות-עצמם, ואחר להמשיך לנוע
ולהילחם על היבשה. יש צ" (כגון צה״ל) בהם שייך החרמ״ש לחיל-
השריון, ויש צ" שצנחניהם שייכים לזרוע האוויר (כגון עוצבות
הצנחנים בגרמניה במלה״ע 11 ), ואילו הכוחות הנוחתים מן הים הם
חלק בלתי-נפרד מהצי (למשל בבריטניה) < ויש שהם מהווים זרוע
עצמאית של ד.צ׳ (כגון באה״ב).

עמוד־השדרה של הדרג המסתער הוא כיום ח יל־ ה שריו ן
(חש״ן), יורשו של ח יל-הפרשי ם מימים עברו. הוא מפעיל
רכב־קרבי-משוריין (רק״ם) מסוגים שונים, ומצטיין קודם־
כל בכושר-ניידות גבוה. ניידות זו אילצה את היסודות המסייעים
לעוצבות השריון לנייד את עצמם במידה רבה, כדי שיוכלו להשתלב
בצוות הקרב המשוריין, בלי לפגום בקצב פעולתו.

עם הדרג המסייע נמנה בראש-ובראשונה ח יל־ ה תות¬
ח נ י ם (חת״ם), הנותן לדרג המסתער סיוע־אש באמצעות קני-תותח,
מרגמות ורקטות (טילים). במרוצת הזמן עבר החת״ם להפעלת כלי-
נשק מתנייעים, ואף משוריינים, כדי שיוכל להתלוות אל עוצבות-
השריון בדרג המסתער ממש. ישנם צ" בהם אחראי החח״ם גם
להגנת־חופים; באחרים אחראי לכך חיל־הים. בצ " אחדים מפעיל
החת״ם גם את מערכת תותחי הג״מ (נגד-מטוסים), ואילו באחרים
מופקד על כך חיל־האוויר• בצבא הסובייטי קיימת אפילו זרוע
מיוחדת להגנה נ״מ (שם גם קיימת זרוע אסטרטגית נפרדת של
גיסות־הרקטות [טילים]).

עם הדרג המסייע נמנה גסחיל־ההנדסה (חה״נ), שתפקידיו
הם לאפשר התקדמות הכוחות הידידותיים בשדה-הקרב, מחד גיסא,
ולהקשות על התקדמות כוחות עוינים בו מאידך גיסא. התפקיד
הראשון יתבטא, בין־היתר, בסלילת דרכים, הנחת גשרים, פריצת
מעברים במכשולי האויב ובשדות־המוקשים שלו, וכד/ ואילו השני —
בהקמת מערכות מכשולים ובהנחת שדות־מוקשים, ואף בסיוע לכוחות
הידידותיים במלאכת ההתחפרות וההתבצרות. גם כאן מחייבת הניי¬
דות הגלומה בשריון התוקף למכן ולשריין חלק מיחידות חהה״נ, לשם
הכללתן בצוות הקרב המשוריין בהסתערותו. בימי רגיעה עוסק
חזזה״ג גם בתפקידי בינוי ותחזוקת מבנים במתקנים צבאיים.

התרחבותו של שדה-הקרב המודרני, הפיזור הרב בין היחידות
הלוחמות והצורר הגובר בשליטה ובתיאום, העלו את תיל־הקשר
(חי״ק) לגורם מסייע ממדרגה ראשונה לקיום פיקוד ושליטה. למטרה
זו הוא מפעיל מערכת מתוחכמת של אמצעי־קשר אלקטרוניים,
המבטיחים את רציפות הקשר בכל התנאים והנסיבות. גם חיל זה
התאים עצמו לדרישות הניידות של המלחמה המודרנית, ולרשותו
רכב־קשר (רק״ש). בחלקו משוריין. חיה״ק מופקד גם על תפעול
הדאד הצבאי.

הדרג המשרת. קיימים הבדלים ניכרים בין הצ " השונים
בחלוקת התפקידים התחזדקתיים והמינהליים בין החילות השונים

479

צבא

480

של הדרג המשרת. אולם שובי זה אינו עקרוני ומשמעותי" אלא
עפ״ר תוצאה של תהליך התפתחות הצ" ומם רתם.

עם הדרג הזה נמנה בראש ובראשונה ח י ל ־ ה ר פ ו א ה (חר״פ),
המופקד בימי רגיעה על התברואה בצ/ ואילו בשעת מלחמה הוא
נושא בגטל של פינוי הנפגעים משדה־הקרב, אשפוזם והטיפול הרפואי
בהם עד להחלמתם. גם חיל זה התאים עצמו לדרישות המלחמה
הניידת, הן בהפעלת אמצעי־פינוי משוריינים ומוטסים והן בקיום
מתקנים רפואים ניידים (תחנות־מיון ניידות ובתי־חולים־שדה).

על התחזוקה התקינה של אמצעי־הלחימה — נשק, רכב וכו׳ —
מופקד ח י ל ־ ה ח י מ ו ש (חי״ח). הוא מקיים לשם כך מערכת בסיסי-
חימוש, מחסנים וסדנאות, ונענה אף הוא לאתגר של המלחמה הניידת
ביכולתו לקיים דרגי תחזוקה ותיקח בשדה־הקרב ובשעת הלחימה
ממש.

להספקת תחמושת, דלק, מזון, מים, הלבשה, הנעלה וכר, אחראי
חיל־ ה הספקה (חה״ס), המספק גם את אמצעי־התובלה לצבא
כולו, בנוסף לכלי־הרכב המצויים בתקני היחידות. למילוי תפקידיו
הוא מקיים מערכת בסיסי־הספקה, מחסנים, בתי־מלאכד. ויחידות-
תובלה. חיל זה מופקד גם על ההספקה המוטסת והמוצנחת.

ישנם צ" שבהם חלוקת התפקידים בין חיה״ח וחהה״ס שונה,
ומהם שאף מקיימים לצורך זה יותר משני חילות משרתים, כגון
חיל־ תובל ה, ולעתים אפילו חיל הנדסת־חימוש, המטפל
בתחזוקת פריטי ציוד מכניים ואלקטרוניים מיוחדים, וכד.

חיל המשטרה הצבאית (חמ״צ) מופקד בימי רגיעה על
קיום המשמעת הצבאית וחקירת עבירות, ואילו בימי מלחמה מתוס¬
פים לכך תפקידים של תובלה, הכוונה וניווט של שיירות בשדה-
הקרב, קיום מכלאות־שבויים בשדה־הקרב, ושמירת מחנות־שבויים
בעורף. חהמה״צ מופקד גם על חדרי־המעצר ובתי־הסוהר הצבאיים.

בצ" בהם משרתות נשים (בין בהתנדבות, כמקובל עפ״ר, ובין
בשירות־חובה, כגון בישראל) נהוג לקיים חיל־גשים (ח״ן).
הממלא תפקידים מגוונים ושוגים, מהם חשובים ביותר, במסגרת
הזרועות השונות, ברם, אין נשים ממלאות תפקידים קרביים. הח־ץ
מטפל גם בבעיות המיוחדות לחיילת באשר היא אשה. הפעלת נשים
בהקף רחב, לתפקיד־עזר, החל במלה״ע 11 (.$.' 4.1 . [ץת 3 ו 11 ^\.

1 ו.!־ו 110 תז 6 ״ 1 '] ומקביליו באנגליה, ו . 4.0 .^\ [ 5 ' 1 סוזז ¥0 \

5 קזס 0 ץומז 4 ] באד,"ב).

בכמה צ" מאוגדים חיילים הממלאים תפקידים מינהליים כלליים,

ללא זיקה ישירה אל אחד החילות המוזכרים לעיל, במסגרת חיל־
(שירות־)כללי (חכ״ל).

במקביל לחלוקה החילית בצבא היבשה, שפורטה לעיל, קיימת
גם חלוקה חילית פונקציונלית בחיל־האוויר (ע״ע מלחמה. מלחמת-
אוויר) ובחיל־הים (ע״ע מלחמה, מלחמת־ים).

הפיקוד העליון. בראש הכוחות המזוינים חייב לעמוד
מפקד־עליון, אך בעניין זה נבדלות המדינות השונות. במשטרים מלו¬
כניים השליט (קיסר, מלך, דוכס, נסיך וכד׳) הוא המפקד־העליון
של צבאו. באה״ב הנשיא הוא מפקד הכוחות המזוינים. בשוויץ בוחר
הפרלמנט הפדרלי, בשעת־חירום, מפקד־עליון בדרגת גנרל, דרגה
אשר אינה קיימת בצבא שוויץ בימי שלום. בישראל המעמד של
מפקד־עליון אינו קיים, ולמעשה פועל שר־הבטחון, באישור הממ¬
שלה, כסמכות עליונה.

המטות הכלליים. בראש הממסד הצבאי עומד מטה־
כללי(מטכ״ל): יש שהוא מטכ״ל של כל הכוחות המזוינים, כמטה־גג
שמעל למטכ״לים של הזרועות (יבשה, ים ואוויר), יש שפועל מטכ״ל
אחיד ואינטגרלי של כל הזרועות (כגון בצה״ל), ויש שפועלים רק
מטכ״לים של הזרועות השונות ללא מטה־גג. בראש המטכ״ל עומד
ראש־מטה כללי (רמטכ״ל). קיימות מספר תבניות של מטכ״לים,
כמפורט לקמן.

בכמה צ" קיימת חלוקה ל 3 אגפים: (א) אגף המטה הכ¬
ל ל י(אג״ם), המכיל בד״כ את מחלקות המיבצעים, המודיעין. התכנון
וההדרכה; (ב) אגף כוח-אדם (אכ״א), הממונה על הטיפול
במכלול בעיות כוח־האדם, כגון: גיוס, תגבורות ליחידות. סיווג
מקצועי, קידום, זכויות החייל, נפגעים, סעד, חינוך והסברה. דת
וכד׳; (ג) א ג ף א פ ם נ א ו ת (אג״א), המטפל בכל בעיות האפסניה
וההספקה.

בד״כ מתאם אג״ם את חילות הדרג המסתער והמסייע באמצעות
קציני החיל הראשיים, וכן את ענייני ההתגוננות
האזרחית (הג״א). אג״א מתאם את חילות הדרג המשרת, וגם את
פונקציית הבינוי של חיל־ההנדסה. פונקציית התברואה של חיל-
הרפואה נמצאת בטיפול אכ״א, אבל מכלול בעיות הפינוי בימי־חירום
נמצא בטיפול אג״א. חיל-הנשים מתואם בד״כ ע״י אכ״א.

יש צ" בהם פועל אגף המודיעין (אמ״ן) כאגף רביעי,
ומכלול נושאי המודיעין מופרד מאג״ם (בצה״ל קיים גם חיל
מודיעין [חמ״ן] נפרד). יש צ" בהם הועלו נושאי ההדרכה
והאימון לדרגת אגף במטכ׳יל. אגף הדרכה (אה״ד) נפרד. בכמה
צ" הופרדה גם מחלקת התכנון מאגף המטכ״ל והוקמה כאגף
תכנון (אג״ת) עצמאי.

הצורות הארגוניות דלעיל הן, כמובן, ביטוי להדגשים, הניתנים
בצ ׳ זה או אחר לנושאי המטה השונים, עכ״פ. יש לאג״ם מעמד של
אגף בכיר בכל המבנים המתוארים.

יחידות הצ׳ לרמותיהן. המרכיב הבסיסי והנמוך ביותר
של כוחות היבשה הוא ה כ י ת ה. היא עשויה, אמנם — לצרכי תימרון
ואש — להתחלק לחוליות, אך לאלה אין קיום עצמאי. בראש
הכיתה עומד מפקד כיתה (מ״כ), שאינו קצין. גודל הכיתה שונה
מצ׳ לצ׳ — מ 6 עד 15 חיילים. מספר כיתות מהוות מחלקה. בראשה
מפקד מחלקה (מ״ם) — בד״כ קצין. ביחידות־הטנקים של חש״ן
המחלקה היא יחידת־התמרון הבסיסית. בחת״ם צוות ה תות ה
(או המרגמה) הוא היחידה הבסיסית. ובד״כ יצטרפו שני צוותים
לפלגה• מספר מחלקות מהוות פלוגה, בפיקוד מפקד־פלוגה
(מ״פ). ליד מפקדת הפלוגה עשויות להימצא יחידות סיוע ושירות,
כגון חוליית, או כיתת, מרגמות קלות, ובחש״ן גם חוליה טכנית,
חוליות-פינוי רפואית, ועוד. בחת״ם קיימת — במקביל לפלוגה —
הסוללה, שבה מ 4 עד 6 תותחים (או מרגמות). בגדוד —
בפיקוד מפקד־גדוד (מג״ד). שהוא בד״כ קצין בכיר — מאוגדות
מספר פלוגות לוחמות, ומצטרפת אליהן פלוגה מסייעת,
שלרשותה אמצעי־סיוע נוספים לאלה המצויים בפלוגות, כגון
מרגמות בינוניות, מקלעים בינוניים, וכד׳. כן קיימת בגדוד פלוגת
מפקדה, ובה מאורגנים בל יסודות השליטה (קשר, סיור, מודיעין.)
והשירותים (רפואה, תחבורה, אפסניה). לעזרת המג״ד עומד מטה
של ק צ י נ י - מ ט ה מקצועיים, שמספרם והרכבם מותנה בסוג
הגדוד. כך, למשל, מצויים בגדודי חש״ן קציני-חימוש (או קצינים
טכניים) — אלה אינם דרושים בגדוד חי״ר רגיל. יש צ" בהם
מאוגדים בגדוד חת״ם יותר מ 3 סוללות תותחים, ואז קיים בין הסו¬
ללה לגדוד דרג־ביניים — גונדה — בד״כ שתי סוללות.

היחידות שהוזכרו עד כה הן חד־חיליות, אך אין הדבר מונע
שבמסגרתן יימצאו בעלי תפקידים מסוימים השייכים אישית
לחיל אחר, דוגמת רופא היחידה, קציו־חימוש, וכד'. החטיבה
היא צירוף של יחידות מחילות שונים, והיא בבחינת עוצבה
(״ 2110 *״״£), שהינה רב־חילית. בחטיבה — בפיקודו של מפקד-
חטיבה (מח״ט) — מאוגדים מספר גדודים מסוג אחד: בחטיבת
חי״ר — גדודי חי״ר, בחטיבת חש״ן — גדודי־שריון (ייתכן מסוגים
שונים, כגון טנקים או חרמ״ש) ובחטיבת חודם — גדודי תותחנים.
אליהם מתוספות יחידות (גדודים, פלוגות או מחלקות) מהחילות
המסייעים והמשרתים. לעזרת המח״ט עומד מטה, הנחלק לשניים:

481

צבא

482

מטה מתאם — המקביל פחות או יותר לחלוקת האגפים של
המטכ״ל, ומטה מקצועי של קצינים, המייעצים למטח המתאם
ולמח״ט בתחום מקצועם, ישנם צ" שבהם החטיבה היא העוצבה
הבסיסית במבנה הצ ׳ , ואילו באחרים רק הדרג הבא נחשב לעוצבת־
היסוד.

מימי נפוליון הדיוויזיה היא העוצבה הבסיסית הרב־חילית.
בתוכה אוגדו באורח אורגאני חי״ר, פרשים, ארטילריה והנדסה, והדבר
הקנה לה כושר־לחימה עצמאי. בימינו השתכלל מבנה זה עוד יותר,
ומצא את ביטויו המובהק בדיוויזיות־שריון,דיוויזיות־
חי" ר (בהן כבר מצד יסוד בלתי־נפרד של שריון), דיוויזיות*
צנחנים, ד י ו ו י ז י ו ת ־ נ ח ת י ם, וכד׳. בראש הדיוויזיה מפקד־
דיוויזיה. בעוד שביחידות ועוצבוח מתחת לדרג של דיודזיה נעזר
המפקד בסגן, הרי מדרג הדיוויזיה ומעלה מתואם מטה העוצבה ע״י
ראש־מטה (רמ״ט). במרבית הצ" יש לדיוויזיה הרכב קבוע
ותקני. עד תום מלחמת ששת הימים (ע״ע) היה קיים
בצה״ל דרג דיודזיוגי בעל הרכב בלתי־קבוע, שהורכב בהתאם
למשימה הססדמת שעמדה על הפרק, וניתן היה להוסיף עליו
ולגרוע ממנו עוצבות ויחידות מבלי לפגוע בהרכבו האורגאני.
עוצבה זו נקראה בצה״ל אוגדה, ובימי רגיעה היתד. לה מפקדת־
אוגדה בלבד, ללא כל עוצבות או יחידות־משנה אורגאניות (לבד
מיחידות־שלימה). מאז מלחמת ששת־הימים (ובמיוחד ממלחמת
יום־הכיפורים) האוגדה בצה״ל היא עוצבה קבועה, ואין ספק
שתהיה בעתיד עוצבת־היסוד.

כבר בימי נפוליון אוגדו שתי דיוויזיות, או יותר, במסגרת קבועה
של קורפוס. עוצבה מסוג כזה מקובלת כיום בכל ד.צ" הגדולים
בעולם, אלא ששונה מספר הדיוויזיות המהוות קורפוס, וקיימת הבעיה
אם להחזיק את הקורפוס כמסגרת־קבע או אם להרכיבו רק בשעת־
חירום ומלחמה. בצ' הפרוסי (ואחריו — הגרמני) היה קיים מבנה
קבוע של קורפוס בן שתי דיוויזיות, הן בצ׳ הסדיר והן בצ׳־המילואים.
בצ׳ הצרפתי — עד מלחמת 1870 — הוקמו הקורפוסים רק כשהוכרז
גיוס כללי. כיום ברשות הקורפוס, בד״כ, ארטילריה כבדה למצור
ולהבקעה, שהיא מסורבלת מדי לשימוש הדיוויזיות, ויש שבידיו
גם אמצעי־הנדסה כבדים, בעיקר שדרות־גישור וכד׳. יש צ" בהם
לקורפום מתקני תחזוקה ואספקה מיוחדים משלו, ואילו באחרים
משוחרר הקורפוס מכל טיפול בבעיות מינהליות (לוגיסטיות), ומפ־
קדתו מטפלת בבעיות מבצעיות בלבד. ממלה״ע 11 ואילך נוצרו גם
קורפוסים מיוחדים של שריון ושל צנחנים, לביצוע פעולות בעומק
שטחי־האויב ובערפו.

עד מלחמת־האזרחים באמריקה ( 1861 — 1865 ) ועד מלחמות האי¬
חוד הגרמניות ( 1866.1864 ׳ 1870/71 ), ראתה כל מדינה בכל הכוחות
המזוינים שלה ארמיה אחת. היה זה הרמטכ״ל הפרוסי מולטקה
"הקשיש" (ע״ע), וכמוהו מפקדי "הצפון" ו״הדרום" באמריקה
שחילק את צבאו, במלחמת אוסטריה—פרוסיה ב 1866 , למספר
ארמיות, שלכל אחת מהן היתה משימה מבצעית מוגדרת משלה.
והיא פעלה בעצמאות רבה יחסית, אס־כי התיאום של כל הארמיות
היה בידי הפיקוד העליון(פורמלית — המלך. למעשה — הרמטכ״ל).
מאז קיבלו כל הצ" הגדולים חלוקה זו. במסגרת הארמיה מאוגדות
עוצבות (קורפוסים ודיוויזיות), במספר משתנה, בהתאם למשימות
המבצעיות, וכמו־כן לרשותה אמצעי סיוע ושירות המקנים לה כושר־
לחימה עצמאי לחלוטין. במלה״ע 11 הורכבו לראשונה ארמיות-
שריון (תחילה אצל הגרמנים ואח״כ גם אצל בעלות־הברית),
שנועדו להן בעיקר תפקידים עצמאיים, כגון חדירות לעומק שטח־
האויב.

כבר בראשית מלה״ע 1 התברר, כי גודל שדה־המערכה וריחוקן
של זירות־מלחמה מסוימות מחייבים קיום דרג־ביניים בין הארמיה
למפקדה העליונה. בהעדרו נאלצה המפקדה העליונה לטפל בו־בזמן

במספר רב של ארמיות ובתיאום מבצעי בין מספר ארמיות שכנות,
מבלי שיהיה לה, מחמת ריחוקה משדה-הקרב, מידע מספיק על
התנאים המדויקים בזירת הפעולות. בתחילת מלה״ע 1 ניסו שני
הצדדים היריבים לפתור בעיה זו ע״י הכפפת מספר ארמיות לפיקודו
של מפקד־ארמיה בכיר אחד, אולם התברר, שקשה למפקד־ארמיה
לנהוג בעת ובעונה אחת בארמיה שלו ובארמיות נוספות, מה גם
שמטבע הדברים התקשה אפילו להשתלט על מהלך העניינים בארמיה
שלו. עובדה זו תרמה לכשלון הגרמני בקרב הגורלי ע״נ מרן (ע״ע)
ב 1914 . לכן איגדו מספר ארמיות במסגרת של קבוצת־אר־
מיות בעלת מפקד ומפקדה משלה. בצבא הסובייטי נקרא דרג
זה בשם "חזית". הצבא הסובייטי הפעיל לראשונה קבוצת־
ארמיותמשוריינת במנצ׳וריה, נגד ד.צ׳ היפני, בשלב האחרון
של מלה״ע 11 .

השוואת המונחים הארגוניים הצבאיים בעברית ובאנגלית

אנגלית

עברית

קג 1 סז 0 ; 14301

חוליה

11361 ף 5 ;ת 10 ז:> 5€

כיתד,

1 ח 3 <ד ;/י\ 6 ז 0

צוות

מס 50€£1

פלגה

?1310011

מחלקה

■<ס 3 קרתס 0

פלוגה

— י<זז))ג 8 ) יןס 0 ז 1

(אה״ב

סוללה

ץ־ 1€1 זב 8

גונדה

-)ת 1£ ת £1 ^ 1 ) 211011 ) £31

(בחת״ם וחש׳ץ

גדוד

—) 1£ > £3 ת 8

(אה״ב

הסיבה

1$10£1 ׳\ 01

אוגדה

5 נ;־ 1 ג> 0

קורפוס

ץ 1 חז\נ

ארמיה

קבוצודארסיות

במקביל לנהוג בזרוע היבשתית קיים גם בזרועות הים והאוויר
סולם יחידות, התל מהדרג הנמוך ועד לדרג הרם ביותר. עם הופעת
הנשק הגרעיני, בשלהי מלה״ע 11 , סברו רבים כי אבד כלח על
הצבא הקונוונציונלי, וכי זה יפנה את מקומו לסוג צ׳ שונה לחלוטין.
ברם, מאז הטלת פצצות־האטום המבצעיות ב 1945 (ע״ע אטומית,
פצצה, ענד 528 ) התנהלו כמה מלחמות, ולא השתמשו בהן בנשק
גרעיני (אף לא בנשק גרעיני טקטי, שפותח בינתיים). אע״פ שלכל
המעצמות הגדולות, ולאחרונה גם למספר מדינות קטנות יותר, כושר
גרעיני, הן מקיימות גם צ" מקובלים, וזאת מתוך ההנחה שגם בעתיד
תתנהלנה מלחמות, בחלקו או כולן, בצורות שהיו נהוג(ת בעבר.

התהוות גושי־מדינות לניהול מלחמה־של־קואליציות כבר הבליטה
בעבר את הצורך ביצירת הכלים הארגוניים לתיאום המאמץ המשותף.
מהפתרונות הכושלים והבלתי־מספיקים של מלה״ע 1 הסיקו בעלות־
הברית במלה״ע 11 את המסקנות הדרושות, והקימו נוסף על מ ט ו ת
משולבים לתיאום בין־זרועי, גם מטה משותף לתיאום בין
בעלות־הברית. ייסוד הבריתהצפון־אטלנטית (נאט״ו; ע״ע)
ע״י "המערב" ו" ב ר י ת ־ ו ר ש ה " ע״י הגוש המזרחי הביאו לי¬
צירת דפוסי־קבע של מפקדות ומטות משולבים ומשותפים לתיאום
המאמצים הקואליציוניים, החל בשטחי התכנון, הארגון וההכנות,
וכלה בהוצאה־לפועל של המבצעים (לדוגמה: פלישת צבאות ברית־
ורשה לצ׳כוסלובקיר. ב 1968 ). ברם, בעוד שחברות ברית־ורשה
הגיעו לאחידות רבה מאד בחימוש, בציוד ובמבנה של צבאותיהן,
הרי במסגרת הברית הצפון־אטלנטית יש עדיין לכל צ׳ לאומי חימוש,
ציוד ומבנה משלו, והדבר יכביד, ללא־ספק, על ניהול מבצעים
משותפים בשעת־חירום.

צבאהגנהלישראל (צה״ל). לעיל כבר הוזכרו כמה בחינות
בהן נבדל צה״ל מצ" אחרים. להלן כמה נקודות־שוני נוספות.

כבר בהסבריו ל״חוק שירות הבטחון, תש״ט— 1949 ״ פירט שר־
הבטחון דאז, דוד בן־גוריון, כי לבד ממשרתי־קבע, משרתי שירות־
חובה והמשרתים בשירות־המילואים, יכלול צה״ל גם "יישובי־

483

צכא

484

ס פ ר׳/ שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד כחומת־מגן ראשונה למקרה
של התפרצות אויב. בכך הונח היסוד למה שכונה לאחר־מכן "הגנה
מרחבית" (הגמ״ר). כ״כ נקבע, כי לשם מיצוי מירבי של הפוטנציאל
הצבאי של המדינה יחויבו בשירות־מילואים גם כלי־הרכב של אזרחי
המדינה והציוד המכני הכבד.

כבר נאמר שאין בצה״ל זרועות עצמאיות (יבשה, ים ואוויר)
ומטכ״לים נפרדים, אלא מטכ״ל אחיד, החולש על שלוש הזרועות.
המרחב היבשתי של המדינה חולק לסיקודים מרחביים (כיום 3 ),
ובראשם אלופי הפיקודים.

מיוחד לצה״ל הוא גם חיל ה נ ח " ל ("נוער חלוצי לוחם") המ¬
שלב שירות צבאי עם עבודה בחקלאות. הנח״ל מורכב מגרעיני-
התיישבות של חנועות־הנוער החלוציות. הוא שוקד על הקמת היא¬
חזויות, כדי להוסיף יישובי-ספר מבוצרים במקומות בהם אין התייש¬
בות חקלאית רגילה. יוצאי הנח״ל הקימו עם תום שירות־החובה
שלהם כמה יישובי-קבע, ותגברו יישובים קיימים בכוח-אדם
צעיר.

עקרון מתן הכשרה טרום־צבאית לנוער איננו חדש, ויושם בבד
במקומות רבים בעולם, אולם נראה שבשום מדינה אחרת לא הוגשם
רעיון גדודי-הנוער (גדנ״ע) בעקביות ובהקף כבמדינת־
ישראל.

ויכוח פרלמנטרי וציבורי נטוש בישראל בדבר שירות הב¬
ג ו ת. ע״פ החוק פטורות משירות-חובה אשד, נשואה, אם לילה אשה
הרה ואשד, שהכרתה הדתית מונעת זאת ממנה. חוגים דתיים מסו¬
ימים התנגדו לשירות הבנות בכלל. המצדדים בו רואים בו צורך
בטחוני חיוני, המאפשר שחרור גברים לתפקידי לחימה, וערך חינוכי
נכבד המסמל את שוויון־הזכויות של האשה הישראלית.

באשר למשך השירות נקבע ב״חוק שירות הבטחון" לרא¬
שונה, כי בני 18 , ועולים עד גיל 26 , ישרתו שנתיים שירות־חובה.
לימים קוצר והוארך לסירוגין שירות־החובה לבנים ולבנות. בראשית
1975 חייב החוק את הבנים בשירות־חובה של 3 שנים, ואת הבנות
בשנתיים. בתחילה נקבע, כי גבר ישראלי ישרת במילואים עד
גיל 49 . אח״כ הוגבל הגיל ל 44 , ואילו עד גיל הפרישה המוחלטת
חויבו הגברים בשירות בהתגוננות האזרחית (הג״א). לאחרונה,
לפי נסיבות הזמן, הוארכה תקופת השירות במילואים. לשר
הבטחון הסמכות לפרסם צו להגדלת מכסת הימים שחייבים
חיילי־המילואים לשרת בשעת־חירום. לבד מהמכסה הנ״ל ניתן
לקרוא לאיש-מילואים יום אחד בחודש לצרכים מינהליים, ואף
מותר לרכז 3 ימים כאלה מדי 3 חדשים. למעמסת שירות-המילואים
במדינת-ישראל אין דומה בשום מדינה. כדי לתת לאיש־המילואים
פיצוי כספי עבור התקופה שבה הוא יוצא מפעילות רגילה במשק,
הוקמה ק ר ן - ה ש ו ו א ה, שאליה מפרישים עובדים ומעבידים אחוז
מסוים מהשכר. גם לעצמאיים ניתנת האפשרות להצטרף לקרן
הזאת.

כדי שבשעת גיוס־חירום תהיה ההפרעה לכלכלת המדינה קטנה
ככל האפשר, הוקמו ועדות מיוחדות, שמתפקידן לתכנן ולהפעיל
את המשק בשעת חירום (מ ל ״ח = משק לשעת חירום), ולדאוג
לניצול המשאבים המצויים במדינה בצורה היעילה ביותר.

עם העליה ההמונית הפך צה״ל לכור־ההיתוך ולבית־הספר של
האומה. הוא הופעל גם למשימות בלתי־צבאיות, כהוראת עברית
ולימודי־יסוד במעברות וביישובי-עולים, לטיפול במעברות, לאימוץ
יישובי-עולים, ועוד. אי-לכך זוכים ענייני הסברה וחינוך בקרב הח¬
יילים לתשומת־לב מרובה.

לבד מן הפיקודים המרחביים קיימים בצה״ל גם כמה פיקודים
ייעודים (פונקציונליים), כפיקוד הנח"ל. פיקוד פונקציונלי
אחר הוא פיקוד ההדרכה (פה״ד), המשמש מסגרת־גג ארגונית
ומינהלית לכל בתי־הספר ובסיסי-ה הדרכה (בה״ד) הצ¬

באיים. מערכת הדרכה זו כוללת בחי-ספר המיועדים בעיקר להכשרת
בעלי־מקצוע לסוגיהם, אך גם לנוער שולי. כן היא כוללת בתי־ספר
וקורסים להכשרת מפקדים בכל דרגי-הפיקוד — ממפקדי כיתות
וטנקים (מכי״ם ; מט״קים) ועד לבית-הספר לפיקוד-ומטה (פו״ם)
להכשרת קצינים בכירים. במשך 3 שנים נתקיימה גם "המכללה
לבטחון לאומי", בה למדו בצוותא קצינים בכירים עם פקידים
בכירים ממשרדי-הממשלה השונים. ניתנה גם אפשרות לקצינים
ותיקים בצבא-הקבע להשלים את השכלתם התיכונית, או לרכוש
השכלה גבוהה במוסדות אקדמיים או במסגרת לימודים אקדמיים
בפו״ם. מדי שנה בשנה שולח צה״ל חיילים מכל הדרגות לקורסים
צבאיים בצ " זרים, כדי לעמוד על התפתחות תפישות המלחמה
והציוד המלחמתי בעולם. בבתי־הספר של צה״ל, ובקורסים מיוחדים,
התאמנו חניכים מהצ" של מדינות מתפתחות רבות באפריקה ובאסיה,
ולכמה מהן שלח צה״ל גם מדריכים. לאחרונה סייע צה״ל בכמה
שטחי־התמחות גם לארצות אמריקה הלאטינית.

בהיות צה״ל בעיקרו צבא-מילואים, מושם בו דגש מיוחד על
טיפוח י ח ם י - א נ ו ש. נוהג ומשטר המקובלים בצ׳ שביר, ואפילו
בצ ׳ סדיר של שירות-חובה, אינם ניתנים להעתקה בלתי-מסויגת אל
צ , עממי מסוגו של צה״ל. הושקעה איפוא מחשבה רבה ביצירת
משטר שיתאים לצ' מסוג זה, שכן, כדברי דוד בן־גוריון בשעת הגשת
״חוק שירות הביטחון תש״ט— 1949 ״, המטרה היא "להכשיר את העם
כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם". ואכן, נראה, כי תנאיה
המיוחדים של מדינת־ישראל עדיין מחייבים את הגשמתו הקיצונית
של רעיון "העם הלוחם". עם לוחם זה יישען על גרעין קטן של בעלי-
מקצוע בשירות-קבע, שיאמנו את משרתי-החובה ויקיימו כוננות
מתמדת. גיוס העם יבוצע במסגרת שירות־מילואים בשעת־חירום.

דרגות צה״ל והדרגות המקבילות בצבאות אחרים

צבא ב ריוז״ס

צבא בריטניה/אה״ב

צ ה "ל

קראסנוארמייץ

£* 3 ׳\ 1 ז ג 1

טוראי

—

1 ב־וסקזס 56.0 ה 1,3

טוראי ראשון

(אזז״ב — 1%5101355 מג״ז?)

יפריסור

[בזסקתס 0

רב־טוראי

סרך נם

סמל

סטארשי סרז׳נם

סמל־ראשון

סטאדשיגה

■ 01 [ 13 \-] 6311 זןז* 5 ץנ 1 גקוח 00

רב־פמל

(בצ׳ אה״ב — ; £€301 ׳!€$ ן*!! 7 !)

—

ז 0 (ג; 1 \־ 63111 ?יז 5€ €11£31 ת 1££11 )

דב־סמל ראשון

(אה״ב — ' 1 ס( 13 ׳\־ 1 ח £€3 ז 50 )

מלאדשי ליטננט

(אה״ב — ז<] 1£113 נמ 1-1.1 >ח $0:0

סגן־משנה

סטארשי ליסנ״נט

— 1 תגתט 111 ^ 511 ז 1 ?) ^ת 3 תש]ו 13161

סגן (אה״ב

קפיטן

זז 131 <ן 03

סרן

מיוד

רב־סרן

פודפולקיבניק

1 ;>ווס 1 ס 0 -!ח 3 ח 6 זנ 1 :> 1.1

םגן-אלוף

פולקובניק

1 :>ת 10 ס 0

אלוף משנה

—

תת־אלוף (אה״ב

גנול־מיור

31 ז£ת 00 -־ 1 סן 43 ן

אלוף

גנרל־ליטננט

1 בז 0 מש 0 )מ 3 ח£) 1£11 ^ 1

רב-אלוף

גנרל־פולקובניק

—

גנרל ארמי

— (ץרו 1 ז^ 0£ 31 זשח 0€ ) [בו 1 צ־ 31 ת 111 [ 1£ ?

מרשל

—

—

מרשל סובייטסקובו

—

—

סויוזה

סולם־הדרגות בצ ׳ המצרי — ע״ע מצרים, עמ ׳ 156 .
בצה״ל, שלא כבצ " אחרים, זהות הדרגות בשלוש הזרועות. סי-
מני־הדרגה זהים בצ׳־היבשה ובחיל-האוויר (אם־כי הם בעלי גוון
שונה), ואילו סימני־הדרגה של חיל-הים תואמים את הנוהג הבינ¬
לאומי. וע״ע מדים — ושם תמונות מדי צה״ל ודרגותיו.
וע״ע א״י, כרך מילואים, עמ׳ 506 — 511 .

על מלחמת העצמאות ע״ע א״י, עם׳ 569 — 594 ; מלחמת סיני
(קדש) — א״י, כרך מילואים, עם׳ 536 — 539 ; מלחמת ששת הימים —
ע״ע.

485

צכא — צבועיים

486

; 1970 ," ד, קסטלו, דברי ימי ז;צ

51418 007107411 ? 7/1 / 0 *? 1 ) 014 7/10 ( #' 1 ס 1 ) 11 ^! 8011€ 00 ׳\ זז $3 ת 0 ־ו 8 .י ! ,

1905 4 ; /.14 ,£ת 1$1111 :) 8 .מ x11(4X7? $*14X718£67116711 !07 4*1107101 £>€$61100,
1950; )[. ; 1959 , 1071 * 01471 • 2147 1 \ 17 >^ 14 /? ז 4/6 מ 0 ׳׳ 1 , 1 ) 311 ־ 81 ת 0 ז\ .ןן
$411114 7116 י 1€ ^ 11 ל .ס .ן X7? 5(4X0, 1961*; \111114X7? 07£41711247-

1 1965 י ( 5 ח 1£3110 ת 00£3 0£ 13300160010 ,[.!)?] נ 01 ז 8£3 . 0 .! :ת 1 ) 10715 ־ ;

$. (\11011 $411114 ,נ £510 ־ X7? 07£4X71124111071 4X7141 506161?, 1968*;

(<*!.), 1£ (1714//>00\ 4 ) $4111 {ס X7? 117511(1410715 1971; 1*. ?11011$, 0654/1161116
465 01(70?41154/1671 1£716£51</65€715 , 11972 , 11 ־ - ץ 111 ) 11 ( 1 . 1 < ." 7 ; 73 —

;* 1972 , 01007 ? ? 81300631 ( 1 , 7/16 /}17714X7104/1 0\ 0714/ !411174X7
5^310^10 511101105' 7/10 $411114X7? 84x1 4X7746 ־ £01 0 ז 11 ז!ןלמ! 100 ) 1-00

.(שנתון) ^/סס<{ 7 ! 704 , 08 ז 8£$£3 £300 ? ־ £01 111£ )()$ח 1 מת 0801 ! 00 ;ן 5 ן(שנתרן)

יזז. ו.

במקרא. במדבר לא היה ארגון נפרד לאנשי צ׳ בישראל!
הנדידות והחניות עצמן התנהלו כמבצע צבאי, כל הכשרים
לקרב לחמו, והמשפחות והשבטים נחשבו כיחידות לוחמות. כך היה
גם לאחר כיבוש א״י. בימי השופטים היה הגיוס לפי בתי־אב,
משפחות ושבמים, ויש שכמה שבטים נתחברו יחד בזמן המלחמה.
המונחים "איש ישראל", "איש יהודה", "בני ישראל" ואפילו "כל
העם׳/ "כל ישראל", תלים במקרא על הצ ׳ , על השבטים או על
העם כולו. נזכרים קלעים מבני בנימין (שוס׳ כ, טז! דה״א יב, ב ?
דה״ב יד, ז), ונושאי צינה ורומח — אולי מיהודה (דה״א יב, כה
ודה״ב יד, ז).

מנהיגותו הצבאית המובהקת של יהושע (ע״ע) כרוכה בהתנחלות.

אך אחריו קמו שופטים (ע״ע) גיבורים ששלטונם נשען על השגיהם
הצבאיים. יש אפוא משמעות ראלית לראיית ה׳ כ״אלוהי־צבאות"
בפועל — מונח המופיע עשרות פעמים במקרא — בימי המדבר.
ביטויה של תפיסה זו בא גם בשירה הקצרה על נסיעת הארון(במד׳
י, לה), ובתפיסה כי תשועת הגיבור היא סגולת הנהגה מאת ה׳!
משום כך היו מוציאים גם את ארון־ה׳ לשדה המלחמה הכבדה
(שמ״א ד, ג! שמ״ב יא, יא).

בזמן המלוכה עדיין נתקיים ה.צ׳ השבטי, אלא שלמלך ניתנה
הזכות לקיים לו צ׳ קבוע לידו(שמ״א ח, יא—יב). דוד ארגן את הצ ׳
על בסיס כלל־שבטי. הגיוס בימי דוד היה חובה (ר׳ שמ״ב ח, יא-
יב), והצביון השבטי נשתמר גם בימי מלכות יהודה (דה״ב יד, ז;
יז, יד; כה, ה! כו, יא; לב, ו! לג, יד). הדעת נותנת ששרי הצ׳ מטעם
המלוכה סיפקו את צרכי ד.צ׳ במזון ובנשק, אע״פ שבימי שאול
עדיין דאגו למזון בתי־האב (שמ״א יז, יז—יח).

בימי אבימלך (שום׳ ט, ד—ו) ויפתח (שם יא, ג, יא) ובראשית
ימי שאול ודוד (שמ״א כב, א—ו! כה, ה ואילך) פעלו גדודי לוחמים
שאיגדו בתוכם חסרי נחלה ו״מרי נפש" נגד סדרי החברה או נגד
השליט. לשרי הגדוד היה מעמד נכבד, ויש שהגיעו למלוכה (ר׳ גם
מל״א יא, כג).

בימי המלוכה היד. צ׳־קבע ליד ד,צ׳ העממי. שאול הציב לראשונה
צ׳־קבע למלחמה בפלשתים (שמ״א יג, ב), שנקרא בימיו "בחורים"
(שמ״א כד, ב! כו, ב, ועוד; מקביל לו המושג המסופוטאמי הצבאי
(בעיקר במארי] ת 1 ו 1 זו 1 שנ 1 ). בצ׳־הקבע של דוד עמדו לצדו
״הגיבורים״ — שהיו חבריו בגדוד בזמן נדודיו במדבר יהודה
ונשארו נאמנים לו — וכן חיל שכירים (ע״ע כרתים, עם׳ 1074 ).
דוד מינה עליהם מפקדים מישראל. ראשי ד.צ׳ בימי שאול ודוד היו
מקרב משפחת המלוכה: אבנר, יואב, אבישי ועמשא.

בממלכה המפולגת גתבלטו ראשי צ׳ שעלו למלוכה. למרות
ייחוד ההנהגה הצבאית בתקופת המלוכה, לא היה הבדל נחרץ
בינה להנהגה המדינית, והמלך היה ראש הצ׳ וראש העם.

אין כמעט ידיעות על מבנה ר.צ" היהודיים בימי הבית השני.

י. ידין, צבא המילואים אשד לדוד ושלמת (מערכות. ת״א). תשט״ו!
הנ״ל, תורת המלחמה בארצות המקרא. חשכ״ג צ ! י. ליוד (עורך),
היסטוריה צבאית של א״י בימי המקרא, תשכ״ד! , 0 ^ 1011 ^ .£ . 11

,£; 11 ?)ג: 10£1 ] 11 |£', 1 ) 1011 וז 110 ) 4 " !,'/ ־,;׳״/; ^מ 1 >מ// 1 )

X£^1), 1911.

שם. א.

צבא הישע, ע״ע חיל הישועה.

/■

4

£ 1 ■ י

<*־־* ׳

צבוע מפוסםם ( €03 □{ 11 3 ת 3£ ׳< 11 )

צבועיים (ו>ג 1 ״ת 1€ .י< 9 ), משפחת חליתנים (ע״ע) הקטנה בסדרת
הטורפים (ע״ע) היבשתיים, הכוללת 3 סוגים: צבוע
( 3 ח:> 3 ׳ל 9 ), קרוקוטה ( 001:11:3 ) ופרוטל ( €105 ) 0 ־! נ 1 ).

סימני המשפחה: למעט הצבועון, לכולם ראש ופלג־גוף קדמי
גדולים, ואילו אחורי גופם נמוכים ובלתי־מפותחים. הרגליים — בעיקר
הקדמיות — ארוכות ודקות. הצ" מתהלכים על אצבעותיהם, שמספרן
4 בכל רגל (חח מהצבועון). טפרים בלתי־מתכנסים בולטים
מכל אצבע. האזניים גדולות ושטוחות; הלסתות ושיני־השסע מפו¬
תחות במיוחד. בעזרת
השרירים הגדולים ה¬
מפעילים את הלסתות
עשויים ד,צ" לפצח
עצמות גדולות שטו-
רפים גדולים מהם
אינם מסוגלים לבק־
ען. השיער גס ועבה
ומהווה רעמה לכל
אורך הגב. הזנב ש¬
עיר וארכו בינוני.
מתחת לשרשו, מעל
פי-הטבעת, נפתחות בכיוון החוצה בלוטות אנאליות גדולות, שהחומר
הריחני והשמנוני הנפרש מהן באסף במעין כיס־עור שטחי. איברי
המין החיצוניים דומים במידה רבה בזכר ובנקבה, ובצבוע המנומר
(ר׳ להלן) דמיונם כה רב עד שקשה מאד להבדיל בין המינים. כל
הצ״ — למעט הצבועון — ניזונים מפגרים. לעתים יתקפו מפריסי-
פרסה ויונקים קטנים. תפוצתם העיקרית באפריקה.

עם הסוג צבוע (צ׳) נמנים:( 1 ) ה צ' ה מ פ ו ם פ ס (ב״שבץו!. 9 ),
הנפוץ בצפון אפריקה ובמזרחה, במערב אסיה ובהודו. בא״י היה שכיח
בכל הנופים ובתי הגידול, למעט שטחי חולות נרחבים, אך כיום
נתמעט מחמת הרעלות בחקלאות ודריסה בכבישים; ממישור החוף
נעלם כמעט לחלוטין. משקלו בארץ עד 36 ק״ג. הצ' הוא טורף
לילי, אך הוא עשוי לפעול גם בימים מעוננים ודלי־אור. בשעות
היום הוא מסתתר במגוריו — מערכות מורכבות ומסועפות של מערות
טבעיות בסלעים ובקרקע, שיש להן, עפ״ר, פחחים רבים. שם הוא גם
מגדל את גוריו. מזונו העיקרי פגרים ושיירי-מזון שהותירו טורפים
פעילים. ההתפתחות הניכרת של פלג־גופו הקדמי — צווארו החזק
וראשו הגדול — מעניקה לו יבולת־הדמה ניכרת, והוא מסוגל לשאת
בבת־אחת כמות מזון גדולה ולהרחיק אותה מקרבתם של טורפים
חזקים יותר. הצ ׳ המפוספס ניזון גם מחולייתנים קטנים וחסרי־הגנה
(צבים, קיפודים ודרבנים צעירים), והוא תוקף גם חגלות וארנבות
בשנתן. הצ ׳ מגוון את מזונו גם כפירות וירקות. בתקופת הייחום
נוצרים זוגות והקשר בין הזכר לנקבה נשמר במשך ההריון ובחד¬
שים הראשונים שלאחר המלטת הגורים. הצבועים שומרים על איזור
גידול הגורים כטריטוריה מוגנת מצבועים זרים. ומסמנים אותה
בהפרישם על שיחים חומר מהבלוטות האנאליות (ר׳ לעיל). סובל¬
נותם לגבי זרים גדולה יותר בפגישה ליד מזון באזורים שמחוץ
לטריטוריה שלהם. אורך חיי הצ׳ המפוספס כ 25 שנה, אורך ההריון
כ 90 יום ומספר הגורים 1 — 3 . אין אמת באמונות העממיות הקשורות
בצ/ שמקורן כנראה במראהו הדוחה וביללתו הנשמעת כצחוק.
אין הוא מסוכן לאדם, והוא זהיר וחשדני ביותר• ( 2 ) ד.צ׳ החום
(גס״״״ול . 11 ) דומה בצורתו ובאורח חייו לצ׳ המפוספס, אך רעמתו
ארוכה ומפותחת יותר, בעיקר באיזור הצוואר; צבעו נוטה לחום
ותפוצתו בדרום יבשת אפריקה.

עם הסוג ק ר 1 ק ו ט ה נמנה ד,צ׳ המנומר ("עססזס . 0 ). תפו־

487

*בועיים — *בי

488

צ תו בכל יבשת אפריקה שמרתם למדבר־סחרה, פרט ליערות הגשו¬
מים של אגן הקונגו. הוא הגדול במשפחה ומשקלו כ 50 ק״ג ויותר.
צבעו חום בגון הלם ועליו ניקוד אפייני חום־כהה. בנבדל משני
וןסוגים האחרים, ד.צ׳ המנומר הוא טורף פעיל הנוהג לתקוף,
בחבורות גדולות, פרסתנים בינוניים וגדולים. הוא חי בחבורות
סגורות גדולות הכוללות לעתים כ 80 פרטים. לנקבות העמדה השלטת
בקבוצה והזכרים נחותים. גידול הגורים נעשה במשותף במחילות.
כל נקבה מיניקה את גוריה היא ומטפלת בהם, אך משאירה אותם
להשגחה משותפת של צבועים אחרים בקבוצה כשהיא יוצאת לציד.
הזכרים והנקבות פעילים במידה שווה בחיי החברה, בציד ובהשגת
המזון.

לסוג פ ר ו ט ל שייך ה צ ב ו ע ו ן ( 5 ג 31:1 ז 5 ״ 0 .?). הוא הקטן במיני
המשפחה. מזונו העיקרי טרמיטים. הצבועון אינו חברותי, אף כי
לעתים אפשר לראות פרטים אחדים יחד.

ג. אילני, צבועים בישראל (טבע וארץ, ס״ו), תשל״ג! ,״סגסזגא.. 1 .ם

,. 11 5901101 7/10 ,ן 11111 זא . 11 ; 1968 , 11 ,ס&ס?!/ ( 0 1x0101x11 ^ י!

. 1972

ג. אי.

צבי, סוג של יונקים מפריטי-פרסה (ע״ע פרסתנים) ומקרינים
המשתייכים לתת-משפחת 111130 ) 01110 ^ ממשפחת הפריים
(ע״ע). הסוג צ׳ ( 0320113 ), במובנו הצר של המונח, כולל כ 12
מינים; במובן רחב יותר נקראים צ״ גם 6 סוגים נוטפים הכוללים
7 מינים. הצ" למיניהם שייכים לאנטילופות (ע״ע) שבתי־גידולן
הטבעיים הם מישורים פתוחים, עפ״ר שחונים. כמה מהמינים חיים
במדבריות הצחיחים ביותר בעולם.

אורך גופו של ד,צ׳ 1.20 — 1.40 מ׳! גבהו בכתפיו 60 — 70 ס״מ. לצ "
עיניים גדולות; זנבם קצר יחסית ( 20 ם״מ) ושחור עפ״ר. מבנה גופם
עדין מאד ורגליהם דקות וחזקות. לרובם בלוטות תת־ארובתיות
בזווית הפנימית של העין ולכולם בלוטות מפשעה המפרישות חופר
ריח שמנוני המשמש כנראה ביצירת קשר בין הפרטים• בלוטות
נוספות נמצאות בין אצבעות הרגלים. על ברך הרגל הקדמית צומחת
ציצת שיער ארוך. על הפנים יש ׳פסי אורך עדינים ואפייניים לכל
המינים. לנקבות זוג פטמות אחד. קרני הזכרים זקופות או כפופות
לצדדים ולאחור וחרוקות בטבעות אלכסוניות. קרני הנקבות עדינות
וקטנות יותר או נעדרות לחלוטין.

הארגון החברתי של ד,צ" שונה מעט ממין לנדן. בד״כ חיים
מינים שוכני־שיחים וסוואנות־שיחים ביחידות עדר קטנות, שאינן
עולות על 5 — 8 פרטים, ואילו שוכני המישורים הגלויים באפריקה
ואסיה נוטים להתקבץ בעדרים גמלים של עשרות ואף מאות פרטים.
בד״כ נשארות הנקבות בעדרים קבועים המורכבים מצביות בוגרות,
בנותיהן ונכדותיהן, והן חסרות טריטוריה. הזכרים הבוגרים מקימים,
עפ״ר בעונת הייחום וכ״א לחוד, טריטוריות, עליהן הם שומרים

ד,צ׳ הישראלי וצ׳ הנגב מטילים גללים ושתן בערימות קבועות
בגבולות הטריטוריה ובמרכזה. אין קשרים קבועים בין הזכרים
לנקבות, והטפול בוולד נעשה ע״י הנקבה בלבד. וע״ע זואוסוציולוגיה,
עם׳ 673/5 . אורך החיים 10 — 12 שנים.

מינים: ד,צ׳ הישראלי ( 8320113 . 0 ) מצוי בארץ בשני תת-
מינים — צפוני ודרומי• מחוץ לישראל היה קיים גם בסוריה ובירדן,
ועדיין הוא קיים בערב הסעודית ובעומאן, אולם כתוצאה מהשמדה
נרחבת הוא הולך ונעלם גם שם (וע״ע א״י, עם׳ 229 . ושם ועד).
באיראן, בפקיסטאן ובצפון הודו חי המין 011001:1 <! . 0 , המכונה שם
צ׳ י נ ק א ר ה והדומה מאד לצ׳ הישראלי. צ׳ ק י ב י ה ( 1 ז 10 ׳\ג 0.01 )
חי בצפון אפריקה במורדות הרי האטלס: אף הוא דומה במראהו
לצ׳ הישראלי.

בדרום ישראל ובמדבריות השחונים של צפון אפריקה, סיני,
ירדן, ערב הסעודית וחופי ים סוף חי צ׳ הנגב ( 035 זס 1 >. 0 ). ארכו
1.20 מ׳ וגבהו עד 60 ס״מ. ייחודו בהסתגלותו המופלגת לקיום
במדבריות ללא תלות במקורות מים. מקור הנחלים שלו הם עלי
עצי השיטה שהם מזונו העיקרי. צ׳ ספקי. 0 ) חי בסומליה.
בשעת סכנה הוא משמיע קריאת אזהרה הנשמעת כתקיעת שופר;
חלל־האף המורחב משמש לו תיבת תהודה. בחולות הנודדים של
מדבר סחרה חי הצ׳ דק־הקרן( 0$ ז 000 !ק 0.10 ). טלפיו המורחבים
בבסיסם מאפשרים לו תנועה על משטחי החול הטובעני. צבעו בהיר
מאד ופסי הפגים שלו כמעט אינם ניכרים משום התאמתם לצבעי
החולות. צ׳ שחום* ה מצח ( 005 ש 11£1£ ז . 0 ) ו צ׳ תומסון
( 111011150111 . 0 ) הם מינים דוסים מאד החיים במישורי ה״סאוזל"
מדרום לסחרה ובסוואנות של מזרח אפריקה. לשניהם פסי צד כהים
מאד לאורך שולי הבטן ומזונם עשבוני בעיקר. צ׳ ג ר נ ט ( 11 ת 3 ז 0.8 ),
החי במישורי מזרח אפריקה, צ׳ 0 ומרינג (! 5000101108 . 0 )
במזרח אתיופיה ובסומליה וצ׳ האדרה ( 13013 > . 0 ) במישור ה־
"סאחל" הם הגדולים ביותר בסוג 0320113 ושייכים לתת-סוג מיוחד —

ש 0 §ת 3 א.

באיראן, בריה״ם, עראק וצפון חצי האי ערב (בעבר גם בירח),

חי הצ' הפרסי ( 053 שנ 1 ש 8111 <!ט 5 . 0 ). לזכרים בעונת הייחום מעין
גידול נפוח בעור גרונם. הנקבות חסרות קדנים לחלוטין. מין זה
מתקיים באזורים קדים מאד ובחרסים קרים הוא נודד בהמוניו
לאזורים דרומיים שמחת לתחום השלגים.

לצ״ (במובן הרחב) שייך גם הסוג צ׳ הסלעים (הדלגן —
13115 ק 511 ש 3 חש 101035 >), החי בעדרים לא-גדולים במישורים ממוזגים
ושחונים בדרום־אפריקה. צ׳ הסלעים הוא אחד ד.צ" המהירים ביותר.
בשנים מסוימות מתקבצים אלפי פרטים לעדרי־מסע צפופים ונודדים
לאוורי־מרעה חדשים. לאחרונה פחתה תופעת הנדידה ומספר הפרטים
המשתתפים בה הצטמצם.

מחדירת זכרים שכנים. הזכרים החזקים פחות מתקבצים ב״עדר
רווקים" חסרי־טריטודיה. עדרי הנקבות מוצאים דרכם אל הטרי¬
טוריות המוגנות ושם מחזר אחריהן הזכר ומזדווג עם המיוחמות
שביניהן. הטריטוריה מסומנת בצורות שונות. צ׳ תומסון והצ ׳ השחור
מפרישים מהבלוטה התת־ארובתית חומר ריחני על גבעולי שיחים,

הצ׳ והאדם. ד,צ" על שני מיניהם היו חיות־הציד החשובות
ביותר בא״י בתקופות פרהיסטוריות ובתקופת המקרא. פותחו שיטות
מגוונות לצודם, והמשוכללת ביניהן היתה, כנראה, בניית חומות
אבנים נמוכות וארוכות בצורת משפכים, שדרכם הוליכו את הצ" עד
לצוואר המשפך, שם יכלו לתפסם. מבנים כאלה נמצאו בנגב, בסיני

צבאיים (מיסיז מוסא?): צני תוססח ( 11100150111 0320113 ); צבי פרסי ( 113,103 ; 11,053 ) 51168111 0320113 );

צבי ר סלע ים ( 3115 ננ} 511 זבוח 10,035 ) 011 ^)

ובמדבר סוריה. כניסת נשק חם
למזה״ת ולשטחי תפוצת הצ /׳
באסיה ואפריקה גרמה להפחתה
מהירה במספרם ולהעלמם המו¬
חלט מארצות אחדות.

נעשו נסיונות, בעיקר בדרום-
אפריקה, לשלב צ" בחוות גידול
לבקר וחיות-בר. גידולם עולה
יפה, בד״כ, אך קשה לשווק את
בשרם.

489

צבי — צבים

490

במקרא מצוין ד>צ/ לצד האיל ודומיה בחיה סהורה ומותרת
באכילה (דב׳ יב, טו, כב; יד, ה—ו). מאחר שאינו עולה לקרבן
מותר גם חלבו באכילה (ע״ע מאכלות אסורים). הצ׳ הוא סמל
לקלות־רגליים (שמ״ב ב, יח; דה״א יב, ט) ולאצילות המראה
(שה״ש ב, ט, יז; ח, יד). השורש "צבי" מציין גם חמדה, תפארת
(״הצבי ישראל״ — שמ״ב א, יט; ור׳ גם ישע׳ יג, יט; יחד כ, ו;
ועוד), ומכאן בינויה של א״י ״ארץ הצבי״ (דג׳ יא, טז, מא). —
משש קלות רגליו נבחר הצ׳ כסמל דואר־ישראל.

? £32111 !:!^ .תו^> * 116 * 2 * 4 •' 3 ) /?> 611 ? 5^x411 ,־(־ 11 מ:> 0

י ח 1$0 ז:ו 133 .* 1 .ס ־״ 55 ץ 0 ז 0 . 0 ; 1964 ,( 1 ד\ , 13 .ז 5€ ,. 131$ )ס

7 זשו 3111 ^\ .י? ; 1967 .( 041261141 * 44 ח* 0 ) * 116 * 0442 16 ) 1 / 0 ץחז 0 ח 0 ^ 4 ' 7
/ס ■ 1441/10144 ) 86 1116 חס 1 ( £014144 142 ^ 3 ; 1968 .ח* 11 * 002 ־ 7 * 7 > ח 116 *} 4 )ז*^

. 1971 ,*?* #81414 [ 1
ג. אי.

צבי אלימלך מדיבוב ( 1785 — 1841 ), רב ואדמו״ר חסידי. תלמידם
של ר׳ צבי הירש מזידיצ׳וב, ר׳ יעקב יצחק הורוויץ (ע״ע)

"החוזה" מלובלין ור׳ ישראל המגיד מקוזניץ (ע״ע). היה רב בקהילות
סטריזוב, האליץ׳, דינוב ופונקאץ׳. דבק מאד בקבלה, שנא את
הפילוסופיה ורדף את ההשכלה. ספרו הנודע הוא "בני יששכר"
(זולקווא, תר״י), דרשות על התורה. בספר זה כתב רבות נגד
חיפוש טעמים למצוות, שבהן יש לדבוק, לדעתו, מתיר אהבת ה׳.
כן הירבה לדון בתורת ה״צדיק״ בחסידות (ע״ע חסידות, עם , 779 —
784 ), והבדיל בין שני טיפוסי־צדיק; השלם שבהם הוא המצרף אהבה
ליראה, שהם שני יסודות הכרחיים לעבודת ה׳. רצ״א כתב ספרים
רבים, שנתפרסמו מאד והם נפוצים עד היום הזה, מהם: ביאורים
לכמה מספריו של ר׳ אלעזר מגרמיזא (ע״ע) לזוהר, ס׳ "רגל ישרה"
(למברג, [תרי״ח]) — ביאורי שמות ע״פ קבלה, "דרך פקודיך"
(למברג, תרי״א), ״אגרא דכלה״ (למברג, 1868 ), "אגרא דפרקא"
(למברג, 1858 ) — דרשות על התורה. "כלי הרואים" (למברג,
תקס״ח), פירוש לס׳ עובדיה, וכמה ספרים על מסכתות מן התלמוד
("מגיד תעלומה" [פשמישל, תרל״ו], "ריח דודאים" [מונקאץ׳,
תרל״ט], ועוד).

ש. א. דורודצקי, החסידות והחסידים, כ׳. ר״א—רי״זז. תשי״גי! ר.
מאהלר, החסידות וההשכלה (מפתח, בערכו), 11961 נ. אורסנר, הרבי
ר ׳ צ. א. מדיבוב... סרקי חייו ומשנתו, א—ב, תשל״ב.

צבי היךש מרימגוב ( 1778 ,דו׳מברובה — 1847 ,רימנוב), מראשי
החסידות בגליציה, ומהבודדים שנתפרסמו לא בזכות למ¬
דנותם או יחוסם אלא בדרך חייהם ובפנהיגותם. רצ״ה נתייתם
בילדותו ועבד כשוליית חייטים. בהשפעת ר׳ משה מפשוו׳רסק היה
לתלמידו ומשרתו של ר' מנחם מנדל מרימנוב (ע״ע), חה הכתירו
ליורשו. הצטיין במידת ההכנעה והשתיקה, ובעבודתו הדגיש את
ההתלהבות בתפילה. לאחר מות רבו שהה 12 שנה אצל ר׳ נפתלי
מרופשיץ. ב 1827 חזר לרימנוב; הוא נודע כבעל־מופת ואלפים נהו
אחריו. בראשונה התנגדו לו צדיקי גליציה מפני שלא היה למה
ובשל מנהגו להטיל "כופר נפש" לצדקה על הפונים אליו, אבל אח״כ
נמנו גם הם עם מעריציו. רצ״ה החזיר את החסידות, במידת מה,
לשרשיה העממיים שבימי הבעש״ט. דרשותיו לוקטו בספר "בארות
המים״ ( 1894 ).

א. קמלהר, מבשר טוב, תר״ס! א. עובדיה, רצ״ה מריסנוב (סיני, ד),
תרצ״ט! ל. ה. גרוסמן, קונטרס שם ושארית, תש״ג! מ. בובר, אור
הגנוז, תשכ״ד, 3 ! ,׳( 11/1010£ *}/ )!/ 7 ,(.(!ש) . 1 ״ 1

. 1934

צבים ( 010101113 [ 165 ו 1 ^ 5111 ש־ד]), סדרת חוליתנים ממחלקת
הזוחלים (ע״ע). לצ" צורה ותדמית מיוחדות במינן,

שמעטים דוגמתן בעולם־החי. רוב הצ " הם שוכני מים מתוקים, מיעוטם
(משפחה אחת בלבד) שוכני-יבשה ומינים בודדים שוכני ימים.

ד,צ״ ניכרים בסימנים דלקמן: 1 ) הגו קצר, רחב ומגושם,
עוטה שריה גרמי קשוח ( 12 ^ז) מכל עבריו — פרט לשני פת¬

ציור 1 . שריון וש 5 ר של )לב־ניצה אירופי
( 01611:1113115 5 <תי,?). מימין: השריון הקרני,

מראה ם 05 עלה; באמצע: השריון, מראה סלמטוז;
משמאל: השריון הגרמי וטננה השלד

חים גדולים, מלפנים
ומאחור, דרכם מוצאים
הראש, הגפיים והזנב?
2 ) חגורת השכם מכו¬
נסת אל פנים בית-הח-
זה. חוליות הגו, הצל¬
עות וכמה מעצמות
חגורת־השכם מאוחים
עם לוחות המעמד, של
השריון; 3 ) הגולגולת
תמימה — ללא פרצות
באזור הרקה ( 51113 ק 3 ״ 3 ). בין חלל הפה לחלל האף חוצץ חך־משני
גרמי, המפותח היטב; 4 ) הלסתות חסרות־שיניים ומכוסות במעטה
קרני קשה, בדומה למקור העוף; 5 ) הגפיים מפותחות היטב, ומות¬
אמות בין להליכה ולחפירה ביבשה ובין לחתירה במים. רוב הצ"
מסוגלים לכנס את ראשם וגפיהם אל פנים הקופסה הגרמית; 6 ) ברוב
הצ" מכוסה השרית מבחוץ לוחיות קרניות גדולות הערוכות בסדר
סימטרי ברור, ואילו במיעוטם מכוסה השריון עור גלדי קשוח
ואחיד; 7 ) פתח־הביב עגלגל או מוארך ונמצא, פחות או יותר,
בסמוך לקצה הזנב; 8 ) איבר־ההזדווגות של הזכר הוא יחיד, ונשלף
מבעד לפחח־הביב בעת ההזדווגות בלבד; 9 ) הרביה: הנקבה
מסילה ביצים ומטמינה אותן בגומה הנחפרת ביבשה• הצעירים
בוקעים מהביצים, בעיקר בסיוע "שן־ביצה" קרנית וחדה הגדלה
באמצע הלסת העליונה. לאחר הבקיעה נושרת שן זו.

בסוגים שונים קיימים סידורים מיוחדים המאפשרים סתימת
הפרצות בשרית מלפנים ומאחור. יש סוגים ששני חצאי שרית־הגחון
שלהם נעים כלפי מעלה, בסובבם על ציר־רוחב גמיש, וסוגרים על
ד,צ׳ כבקופסה כדורית הסגורה לחלוטין (כגון בסוג ס״סקבזזש'!').
בסוג מאפריקה נע החלק האחורי של שריון־הגב כלפי

מטה, בסובבו על ציר־רוחב שבאמצע הגב. בצבי היבשה מהסוג
מכשות אמות־הגפיים הקדמיות ושוקי-הגפיים האחוריות
קשקשים קרניים גסים; בהתכנס הגפיים, הם סותמים את הפרצות.
אמצעי ההתגוננות הסביל העיקרי הוא השרית, נשף עליו יש לצ"
אמצעי התגוננות פעילים: הפרשת פרש מבאיש בעת סכנה בסוגי
צב־ביצה ( 00 חז 051€ ״;£ מאה״ב), ונשיכות עזות, שפגיעתן רעה ואף
מסשנת, בסוגים אחרים ( 3 ז 1 >ץ 1 ז! 0 , אף הם מאה״ב; ^תס"!,

המיוצג גם בא״י, ועוד).

הגודל המירבי במינים הקיימים כיש: אורך שריון — 180 ס״מ
ומשקל — טונה אחת (הצב הגלדי 5 ץ 1 :>ו 01 סמזז< 1 ). שרידים מאובנים
של מינים שנכחדו מעידים על מידות גדולות בהרבה (הסוגש
3 ןח 61013 ^ ;״ 10 ^ 0 ;^). בצ" יבשתיים ידוע על אורך־שריון מירכי
של 120 ס״מ ומשקל של כ % טונה (ר&ן 11 ב 8 !£ 10 ! 11 !צ 7€ מאיי אל-
דאברה באוקיאנוס ההודי). לעומתם קיימים מיני צבי־ביצות זעירים,
שאורך שריונם המירבי אינו עולה על 10 ס״מ. 1 נ 1 ת 13 ז 1 ״ 1 ט 1£1 0 ג>ט 1051 ,
מהקטנש שבצבי היבשה, מצוי בנגב; אורך שריונו כ 12 ס״מ.

מזת הצי בד״כ מעורב ומגוון: הן צמחי שן מן החי. בעצמת־
רבייתם של ד,צ" קיימת הפרשיות ניכרת, הנעה בין תטולה שנתית
יחידה ובה 5 — 6 ביצים בלבד בצבי-יבשה ועד ל 2 — 3 תטולות בזו־
אחר־זו, כשבכל אחת מהן כ 100 ביצים ואף יותר, בצבי-הים.

מספר צבי־הים בעולם פחת מאד במרוצת עשרות השנים האח¬
רונות, מחמת פגיעות בידי האדם ואולי גם כתוצאה מהזשום
הסביבתי וזיהש הימים שחופים בפרט. כיום הם נחשבים כבע״ח
הטעונים הגנה וטיפוח, ומנסים להרבותם ולגדלם בתנאים מבוקרים.

הצי מפורסמים בגלל אורך חייהם המופלג. ידועים מינים
המגיעים ל 120 שנה. צבי היבשה הם משל לאיטיות ("בצעדי-צב";
ור׳ הפאראדוכס המפורסם של זנון [ע״ע] מאלאה), וכהכללה עלול

491

צבים — צבירה, מצבי*

492

ציור 2 . צבים: 1 .,צב*הים הירוין( 135 )ץמוג 1 מס 1 שו 01 ); 2 הצב הנלדי; 5 ץ 1 שן 1 :> 110 זז€< 1 );
3 . צב רד (אץחס*־!'!'); 4 . צב* י במה ( 10 > 65111 ד)

הדבר להטעות. צבי הביצה זריזים בד״ב בהרבה מעמיתיהם היבש¬
תיים, ואילו בצבי־הים נמדדו מהירדות־חתירה מופלגות — עד ל 32
ק״מ בשעה — והם מהמהירים שבהוליתנים בכלל.

הצ" הם מהבודדים שבין הזוחלים שנודעת להם תועלת כלכלית.
באזורי העולם השונים משמשים הם וביציהם מאכל־מעדנים לאדם —
במיוחד צב־הים הירוק ( 12 ת 10 שנ 0 >• מצב־ים אחר ( 5 ץ £1 ו 01 סהמ;זשז£)
הופק, בייחוד לפני שהתפתחה תעשיית החמרים הפלסטיים׳ "קח
הצב", שממנה עוצבו חפצי-נוי שונים, כגון מסרקות, קופסאות־מבק.

מוצא. הצ" התפלגו מאבות־הזוחלים הקמאיים ( 13 ז 5311 ס 1 ץ;ז 00 )
בתקופה מוקדמת מאד, ואפשר שעוד בעידן הפרם (ע״ע). משסיגלו
לעצמם את סימן־ההכר המאפיין של השריון, לא חלו בהם עוד
תמורות אוולוציוניות מפליגות. נראה כי השרית הטביע בצ" זיקה
לקו אוולוציוני שמרני מובהק, שעמד ללא שינויים מהותיים במבחן
כל התמורות הסביבתיות שחלו במשך מאתיים מיליוני השנים שחלפו.
מניחים כי גם בעבר, כבזמננו (ר׳ לעיל), היו רוב מיני הצ׳ ׳ שוכני
מקווי־מים רדודים ומתוקים. מדגם בסיסי זה של צבי ביצות קמאיים
התפלגו בהמשך הזמן, בייחוד בשלהי המסוזואיקון, צבי היבשה, צבי
הים וצ" שוכני קרקעית הנחלים. כהסתגלויות או כהתאמות לתנאי־
החיים השונים חלו גם שינויים צורתיים מסוימים, כגון: התקמרות
השרית וגלגול הגפיים לרגלי־הליכה גליליות — בצבי היבשה* צמצום
השריון ויצירת פרצות בשוליה וכן הפיכת הגפיים לכעין משוטי-חתי-
רה שטוחים, תוך־כדי אבדן היכולת לכנסם אל פנים השריון— בצבי
הימים: התארכות הצוואר והשתטחות הגו — בצ " שוכני־הקרקעית.

בא״י מצויים 8 מינים של צ" המהווים כעין מדגם ייצוגי של
אורחות־החיים השונים: צב־ביצה — 1 , צבי־יבשה — 4,2 צ" שוכני־
ימים והצב הרך — 1 , שוכן קרקעית הנחלים (וע׳ כרך ו/ עם׳ 220 ).

את סדרת הצ " הקיימים כיום מחלקים לשתי תת־סדרות, הכוללות
כתריסר משפחות, בסד סוגים ולמעלה פ 200 מינים.

תת־סדרה 1 : צ" מסבי־צוואר ( 3 ז 041 ח 1611 ?). הראש מתכנס אל
מתחת לשוליים הקדמיים של השחון תוך כדי כיפוף הצוואר לצדו
במישור אפקי. בתת־סדרה זו שתי משפחות, הנחשבות לקמאיות
שבצ״< תפוצת מיניהן מוגבלת כיום ליבשות הדרומיות: אמריקה
הדרומית, אפריקה שמדרום לסחרה, מדגסקר ואוסטרליה. כולם שוכני
מים מתוקים.

תת־סדרה 11 : צ״ מסתירי־צוואר ( 3 ז 1 !) 10 ^- 0 ). הראש מתכנס
אל השריון ע״י כיפוף הצוואר בצורת האות 5 , במישור מאונך. היא
כוללת 10 משפחות שהן מרבית הצ " הקיימים כיש. תפוצתם
היא כמעט כלל-עול מי ת, לרוחב האזוחם הממוזגים והטרופיים,
למעט אוסטרליה בלבד. ב א " י מיוצגות המשפחות הבאות:( 1 ) צ ב י¬
ה ביצה ( 41436 ץת!£) — כמחצית המינים הקיימים כיש. מספר
המינים הרב ביותר מרוכז בתת־היבשת ההודית ובאמריקה הצפונית.
אצבעות הגפיים מחוברות ביניהן בקרומי-שחיה מתיחים. אורח

החיים האפייני הינו יומי ואמפיבי. הם שוכנים עפ״ר בסמוך לגדות
מקווי-מים, בהם מצוי מזונם (רכיכות, דגיגים, חרקים וצמחים).
חלק ניכר מזמנם הם שוהים ביבשה כח להתחמם באור השמש.
בנחלים, באגמים ובביצות, וכן בבריכות הדגים בא״י מצוי המין
162 < 025£ 5 ץת 1 רת 016 . ( 2 ) צבי היבשה ( 1436 מ 41 ט 7651 ) — כ 40
מינים השייכים ל 7 — 8 סוגים. הגפיים גפי-הליכה וחפירה. האצבעות
מאוחות ביניהן עד לקצותיהן, וצורת הגפיים גלילית ומגושמת. אורח
החיים יומי. המזון צמחוני בעיקרו. הסוג העיקרי 70511140 (תת-סוג)
כולל מיני צבי־ענק יבשתיים המצויים עדיין באיים מבודדים באוק¬
יאנוס השקט, באיי גאלאפגוס, וכן באוקיאנוס ההודי ובמדגסקר.
בא״י שני מינים: צב היבשה המצוי ( £13603 16511140 ) וצב חולות-
העב ( 311111 תזת £161 76511140 ), הקטן ממנו. ( 3 ) צ" גלדי י ם
( 0601100116154436 ) — כוללת מין אחד בלבד, הצב הגלדי (- 10 מז 06
00143063 5 ץ 61 ! 01 ), צב־ענק שוכן־ימים שתפוצתו כלל-עולמית, באזורים
הממוזגים והחמים. השריון הגרמי מצומצם ומפורק ללוחיות צלעו־
ניות. מבחוץ עוטה השריה עור גלדי נוקשה ואחיד. הנקבות עולות
ליבשה להטיל את ביציהן, ורק לאחרונה נתגלה אתר־הטלה של מין
זה במקש נידח בדרש סיציליה. פרטים בודדים נמצאו בא״י הן
בימה״ת והן במפרץ אילת. ( 4 ) צבי־הים ( 11436 מ 011610 ) — 4
סוגים ו 6 מיגים בלבד. לשריון כעין צורת לב שטוח, רחב בקדמתו
והולך וצר כלפי אחור. השריון עוטה מבחוץ לוחיות קרניות גדולות
הערוכות בסדר סימטרי. לגפיים צורת משוטי-חתירה שטוחים. בחופי
א״י מתגלות עדיין מדי שנה כמה תטולות של צב-הים החש ( 6113 ־ 031
0316113 ) ששריונו מגיע עד לאורך של מטר. לעתים רחוקות נלכד
צב־הים הירוק ( 435 ץ 1 ת 0116101113 ), שארכו מגיע עד 140 ם״מ.
במפרץ אילת ובמפרץ סואץ מזדמן צב-הקרן ( 5 ץ 01 ! 01 ס״ 611 ז£), שארכו
מגיע ל 90 ס״מ בלבד! ( 5 ) הצ״ הרכים ( 1 1430 ( 0 ץ 1 זס! - 71 )— 7
סוגים וב 20 מיגים. השריון שטוח מאד, עגלגל או סגלגל, ובלתי־
שלם — מפורץ ופגום בעיקר בשוליו. מבחוץ עוטה עליו עור גלדי,
נוקשה ואחיד. האצבעות מחוברות ביניהן בקרומי שחיה. רק שלוש
מהאצבעות שבכל גף נושאות טפרים. הצוואר ארוך. פתח
הפה מכוה שפתיים בשרניות. החרטום מוארך בצורת חדק בשרני,
ובקצהו הנחיריים. בני המשפחה בעיקרם שוכני-הקרקעית הבוצית
במקווי מים רדודים ודלוחים. מזונם מהחי. הגדול שבמיני המשפחה
(*״!#!!ט״! ^ 01 ״ 7 , אורך שריון עד 90 ס״מ), שעיקר תפוצתו
באפריקה הטרופית, נמצא עד לעת האחרונה גם בישראל, בנחלי־
איתן ובביצות בשפלת החוף. כיום נמצא מין זה על סף ההכחדה,
עקב זיהום מי הנחלים.

ד.צ׳ נזכר במקרא (ויק׳ יא,כט), במניץ השרצים הטמאש! ספק
רב אם הכוונה לצב שבלשון ימינו. מתדגומים ובייחוד מההקבלה
ללשון הערבית ^ מסתבר ששרץ זה הוא מין לטאה — חרדון הצב.

- 80111111 ,* 60 ) 161 ^ . 8 - 111 ט 1 ו!ז ¥6 ! . 11 ; 1952 ,. 7 ( 0 )/ 00 ( 111 <ז 1-12 , 0311

*מיו • 111 , 6 ־ 11101131 ? . 0.11 .? : 1961 , 1 ז 1111101:071001110 , 011110 ) 101 ( 1 , ח 0610 \

. 1971 , 1/1 , 600 * 61 ' 71 !')! 10 זז 21 ז 0 , 0121111010 . 8 ; 1967 , 1/10 / 0 . 7

י. ח. ה.

צביר, ע״ע כוכבים, עמ ׳ 674 — 676 .

צבירה, מצבי", מונח בפיסיקה. במובן הצר מתייחסש מה״צ
לשלוש צורות הקשר בין נפח 1 וצורתן של החומר: המוצק
שבו שתי התכונות הללו קבועות, הנוזל, שנפח( קבוע אולם
צורתו ניתנת לשינוי, והגז, שגם צורתו וגם נפחו ניתנים לשינוי.
חומר יכול להימצא בכל אחד משלושת מה״צ הללו, וע״י שינוי
התנאים החיצוניים ניתן לעבוד ממ״צ אחד למשנהו. מעבר כזה נקרא
מעבר פזות (פ"), והדיאגרמה המתארת את הקשר בין התנאים
החיצוניים ומה״צ המתקבל נקראת דיאגרמת ד,פ".

פ׳ במובנה הרחב היא חלק הומוגני של מערכת הנבדל משאר
חלקי המערכת לפתות בתכונה פיסיקלית אחת, כאשד אף אחת מן

494

493

צבירה, מצבי* — צ׳בישב, פפנוטי לודביץ'

ציור 1 : ריאנרסת הפוות של סיס; ציור 2 : השתנות החום הסנולי עם הםמפרטורה גמענו• טסדר ראשון
(ננר 1 י התחתוז) ונסענו מסדר שני (בנוח העליח): ציור 3 : מעבר פוות מגנטי

התכונות של המערכת איבה משתנה בזמן.
במובן הצר מייצגת כל פ/ כשמדובר ב¬
מרכיב כימי אחד, מ״צ אחד. אן ייתכנו
גם מספר פ" בתוך מ״צ אחד. לדוגמה:
מבנים גבישיים שונים במוצק, נוזל ועל-
נוזל, גז ניטרלי וגז מיונן (פלסמה [ע״ע])
וכר. הדוגמה היותר מפורסמת למערכת פ"
היא מה״צ של המים. בציור 1 דיאגרמה
המתארת מערכת זאת ומציינת את מה״צ
המתאימים לתנאי לחץ וטמפרטורה שונים.
הקווים בדיאגרמה מתארים את התנאים
בהם יכולים להתקיים יחד שני מה״צ
המצוינים משני עברי הקו. בהתאם לכד
גם נקבע שם הקו המתאר את תהליך המעבר מפ׳ הנמצאת מצדו
האחד של הקו לזו המצדה מצדו האחר (היתוך, אידוי, המראה
!סובלימציה]). בנקודה (, 7 ,,?), הנקודה המשולשת, שלושת מה״צ
יכולים להתקים באופן סימולנטי. להבדיל מקו ההיתוך, שנמשך,
ככל הידוע, ללא גבול, מסתיים קוהאידוי בנקודה ס"?) הנקראת
הנקודה הקריטית. משמעות הנקודה היא שעבור ד >* 7 לא ייתכן
עיבוי הגז, ואפשרי מעבר רציף בין שתי הפ " (כפי שמראה הקו
המקווקו), אך אין אפשרות להפרדה פיסית ביניהן.

במעבר ממ״צ אחד למשנהו תוך כדי חיתוך הקודם הנראים
בדיאגרמה יש להשקיע או לסלק מן המערכת חוים כמום (ע״ע חם,
עמ׳ 549 ) ,המראה על אי-רציפות בחום הסגולי. החום הכמוס הוא חום
היתוך, חום אידוי או חום המראה, וערכו ניתן בנוסחת - 0131151115

מ 0 זץ 6 <ן 013 :

ג ? 1 )

( 7 \- ¥ 2 ) 7 0 ־־ 7 ג>

? 4

כאשר ^ מתאר את שיפוע הקו בדיאגרמת הם" בטמפרטורה מוח¬

לטת 7 0 . ג הוא החום הכמוס למול, כאשר עוברים מם׳ מס׳ 1
לס׳ מם׳ 2 , כשהנפחים המולדים המתאימים ניתנים ע ״ל ג ז\ ו 2 /ג.
המעבר מתבטא אפוא בקפיצה באנרגיית החומר בשיעור ג בשי¬
נוי האנטרופיה (ע״ע) בשיעור 7 0 /ג ובשיא אינסופי בחום הסגולי
(ציור 2 ).

מעברי ד.פ" במערכות פיסיקליות אחרות הדומים למעברים שתו¬
ארו לעיל נקראים מעברים מסדר ר א ש ו ן. זאת להבדיל ממעברים
מסדר גבוה יותר שהם מעברים ללא חום כמוס, ושבהם התכונות
הפיסיקליות משתנות באופן רציף. המעבר במקרים אלה מבוטא
בשינוי כמותי בנקודת המעבר — הנקודה הקריטית (למשל: נוזל
וגאז נבדלים רק במידת האינטראקציה שבין המולקולות שלהם).
במקרים אלה החום הסגולי תלד בטמפרטורה בצורה המתוארת ב¬
ציור 2 . הטיפול הפורמלי בדרגת מעבר הפ" נעשה בעזרת פונקציית
האנרגיה החפשית של גיבז (ע״ע, וע״ע תרמודינמיקה).

מעבר טיפוסי מסדר שני הוא המעבר מן המצב המגנטי
המסודר למצב המגנטי הלא־מסודר. את המעבר הזה ניתז לתאר
בעזרת פרמטר הסדר — 5 (ע״ע קונטים, תורת ה-ז תרמודינמיקה).
במעבר מן המצב הפרומגנטי למצב המגנטי (ע״ע מגנטיות)
*?-ז?

ו?+ז?

ז? היא ההסתברות שלאטום יש מומנט מגנטי כלפי מעלה (ע״ע
אטום; וע״ע אטומי, גרעין, בכרך מילואים) ו — ההסתברות שהמו¬
מנט המגנטי כלפי מטה. כשהטמפרטורה עולה מן האפס המחלט, 5
הולך וקטן מן הערך 1 = $ עד לערך 0 = 8 . הטמפרטורה בה 0 = 5
היא הנקודה הקריטית 7 0 . עליה נוספת בטמפרטורה מעל ל ז 7
משאירה את הערך 0 = 8 בעינו. דיאגרמת ד,פ" המתאימה למעבר

ד.פ״ המגנטי מתוארת בציור 3 . השדה המגנטי 9 דומה מבחינת
תפקידו ללחץ בציוד 1 ; המעבר הרציף כאן, המתואר בקו המקווקו,
דומה במהותו למעבר הרציף המתואר בציור 1 . ואמנם המעבר
הרציף של נחל־גז אף הוא מעבר מסדר שני, ופו־מטר הסדר
מתכוגתי במקרה זדי ל (*?-ק), כאשר ק היא צפיפות החומר ו
צפיפותו בטמפרטורה הקריטית. כיוון שמבחינה תדמודינמית דומה
המעבר המגנטי למעבר נוזל—גז, למעבר סדר-אי־סדר בנתכים, למע¬
ברים רציפים של מבנים גבישיים וכיו״ב, מאפיינים את כולם ע״ם
התלות בטמפרטורה בסביבת הטמפרטורה הקריטית ־ 7 נהוג לבטא

ן יך — 7 !

גדלים אלה בצורה פרופורציונלית ל *£, כאשרף-=— =£,ו\ הוא

1 ש ■ 1 ■ 1

מעריך האופייני לכל גודל (לדוגמא $ = x עבור 8 או $ = x עבור
האנרגיה). במקרה זה רואים אפוא שאין אי־רציפות באנרגיה אלא
קיימת הסינגולריות (ע״ע פונקציות, עמ ׳ 477 ) של הפונקציה ־£
כאשר 7 = ., 7 .

לגבי מערכות רב-סוגיות (הטרוגניות [שיש בהן יותר ממרכיב
כימי אחד]) הוכיח גיבז (ע״ע), שיש קשר קבוע בין מספר הם"
האפשרי, פ, מספר המרכיבים הכימיים, 0 , ומספר דרגות החופש, ?.
קשר זה, שנוסחתו: פ — 0+2 =¥, ידוע בשם חוק הם". דרגות-
חופש הן מספד הפרמטרים הפיסיקליים (לחץ, טמפרטורה, ריכוזי
המרים יחסיים, שדות חיצוניים וכר) הביתנים לשינד מבלי לשנות
את מספר הפ״. למשל: בדיאגרמת ד!פ״ של המים (ציור 1 !או בכל
דיאגרמת פ" של מרכיב כימי אחד]), בכל נקודה שאינה על הקודם
יש שתי דרגות חופש ורק פ׳ אחת ; 2 = ? , 1 = 0 , ולכן 1 = ״).
לעומת־זאת על הקווים קיימות שתי ם", אך דרגת חופש אחת, ובנ¬
קודה המשולשת קיימות שלוש פ" ואין אף דרגת חופש אחת (כל
שינוי באחד הפרמטרים החיצוניים יגרום לשינוי מספר ד.פ"). כיוון
שלדיאגרמות הם" יהיה מימד השדה למספר דרגות החופש המירבי
( 1 + 0 ), הרי כאשר יש פ׳ אחת, אפשר לתאר מערכת פ" של מרכיב
כימי אחד בשני ממדים כמובא בציור 1 .

כשגדל מספר המרכיבים, יש צורך בדיאגרמה רב־ממדית. הדיא¬
גרמה מוצגת אז בד״כ כחתכים מישוריים של דיאגרמת הם" המלאה.
במרכיבים כימיים הכוונה היא למרכיבים כימיים בלתי־תלויים,
שהרי אם יש קשר בין ריכוזי המרכיבים הכימיים או שידועה הר-
אקציה ביניהן, יורד מספר המרכיבים הבלתי תלדים. וע״ע גז!
מוצק, מצב; נוזל, נוזלי.

.ס .* 1 ; 1951 0 115 1 ) 811 ? 11141 ? 1 ( 7 ,׳( €113 ן 1 ו ז 1 .\נ

,תבדמ 11£1$ ; 1958 , 5 ) 151 ( 9/1 81 ) ££1(1311 - £. ?4. !!£511112, 5x0x15x1 ,!

- 87151 *' 7 ? 15 ) 1 ( 9 0 ) ,ץש 1 מ $£3 .£ . 11 ; 1970 , 4 ד 1 < 111 ו 14 ן >ג 2 ? 15 ) 1 ( 9

. 1971 , 718 ) 710771 ) 9/1 81 ) 111 *€ 1 ) 871 15 * 10 ?

יג. בל.

צ׳בישב, פםנוטי לווביץ׳ - 30 י 4 מג 01 מ<!\ 7

€8 ע 11 <! 6 — (אוקטובו, 1821 — פטרבודג!לנינגרד], 1894 ),
מתמטיקאי רוסי. מייסד האסכולה הרוסית של תורת ההסתברות.

495

צ׳כישב, ספנוטי לווביץ׳ — צבע וצביעה

496

(ע״ע, עמ ׳ 910 ) < צ׳ ולובצ׳בסקי (ע״ע) נחשבים לבכירי המתמטי¬
קאים הרוסים. הוסמך ב 1846 באוניברסיטת מוסקווה, וב 1847
התמנה פרופסור־משנה באוניברסיטת פסרבורג. ב 1860 נהיה הבר־
מכותב במכון המתמטי הצרפתי, וב 1874 — חבר־חוץ. תרם לתחומים
שונים של המתמטיקה. בתורת המספרים הראשוניים פיתח שיטה
לקבוע את מספר הראשוניים הקטנים ממספר נתון, והיה הראשון
שהוכיח, כיבין" ו״ 2 קיים מספר ראשוני אחד לפחות. עסק במכניקה
עיונית ובטכניקה, בעיקר בהעברת תנועה סיבובית לתנועה ישרה.
לשם כך פיתח מנגנון מיוחד, הקרוי על שמו. עיקר פרסומו בא מאי־
שוויון צ/ בהסתברות (ע״ע, עמ׳ 909/10 ), בעזרתו הוכיח את החוק
הכללי של המספרים הגדולים. כתביו(צרפתית ורוסית) י״ל ב 1899 —
1907 , 1962 2 .

ה פ ו ל י נ ו מ י ם של צ׳: סדרת הפולינומים (ע״ע)

( 0£ x :£ז 3 ת) 005 = (\) (..., 2 , 0,1 = ת)

שהם אורתוגונליים בתחום הסגור [ 1,1 -] עם המשקל ==

. 1968 , 115 ^ 40111 11 !€ד 1£1 ז 01 א 10 01015 ז 00 ץ 01 ? . 01 ,ז€)!זג?

כזו, שצירופיהם בכמויות שונות מביא ליצירת כל צ׳ רצוי. הקולורי־
מטריה עוסקת אפוא בבחירת צבעי־יסוד אלה ובקביעת הכמויות
היחסיות לכל צ׳ וצ׳.

הבסיס המקובל ביותר הוא זה שקבעה הוועדה הבין־לאומית
להארה (מ 13110 ו 11 ח 1 ו 111 0£ 000111111166 31 ת 3110 תת 16 מ 1 ). הבסיס אינו
מורכב מצ״ אלא מפונקציות נתונות של ארכי־גל ( 2 )£ ,( 2 )׳(
ו (ג) 2 [(ג)? נבחר כך שהוא מייצג את פונקציית רגישות העין
לארכי-הגל השונים]. כדי לאפיין את ד,צ׳ של עצם נתון עושים את
הפעולות הבאות: א) מאירים את העצם במנורה המאירה בכל התחום
הנראה בעצמת הארה (ג)/ (כפונקציה של אורך־הגל) * ב) מודדים
את העצמה המוחזרת מן העצם (ג). 8 (אף זאת כנגד אודך־הגל);
ג) מחשבים את הסכומים (,ג )צ( ) ג ). 8 (!ג)/£ = ^

(^) 9 (^) 1 ! ( ־ ג)/ 1 = ¥,( ; ג)/£ ג 2

ו 1

(הסיכום הוא על התחום הנראה) ומחלקים את x ,¥ ו 2 בסכומם

2 +¥+^

2 + ¥ + ^ 2 = 2 ; 2 + ¥ + ^¥ = ׳ג; 2 +¥+ x = X/X

צבל, ע״ע סמוחים.

צבע (יור לאט׳ ז 0 10 ש ) וצביעה. צבע (צ׳), מונח

המתאר את התרשמות האדם הממוצע מהרכב אור בעל
ארכי-גל שונים. הרכב האור קובע הד־ערכית את ד.צ׳ הנצפה,
אולם אותו הצ׳ עשוי להתקבל בהרכבים שונים של ארכי־גל.
ארכי־הגל היוצרים את ד!צ" למיניהם מצויים כולם בתחום
הנראה (ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה), כלר 3,800,4 — 7,200,4 ,
וההרכבים נעים מאור מונוכח׳מטי (חד־גלי), מחד-גיסא, ועד ל א ו ר
לבן׳ הכולל את כל ארכי־הגל בעצמות קרינה שוות, מאידך־גיסא.
עצמות שונות של הקרינה בארכי־גל שונים יוצרות אפוא את ד.צ".
נפיצה (ע״ע) של אור לבן במנסרה או בסריג מפצלת את האור
למרכיביו החד־גליים, והצ" הנצפים מתקבלים מריכוז עצמת האור
בתחומי ארכי-גל קצרים. תופעת הנפיצה, כדוגמת זו המתגלית
בקשת (ע״ע) בענן, יוצרת מספר צ" מונוכרומטיים, ואינה כוללת
צ" כחש או ודוד, שמתקבלים רק מצירוף של צ" אחרים,

5 ׳ כתופעה פיסיקלית, עט׳ 495 < צבענים ( 65 ץ 4 ) וטיגמנטיס. עם׳

1497 צביעת משטחיס, עם׳ 499 < צביעת טכסטיל, עם׳ 501 ; היסטוריה,

עם׳ 502 ! צ׳ בטבע, עם׳ 505 .

הגדרת ד!צ״ מתקבלת מהרכבים י ח ס י י ם — להבדיל ממוחלטים —
הקובעים את עצמת האור. מכאן, שההגדרה הפיסיקלית של צ'
אינה כוללת את ה״צ׳" שחור או אפור, המבטאים עצמות בלבד.
התארים "כהה" או "בהיר" הנלווים לצ ׳ זה או אחר, יש שהם
מבטאים צ׳ שונה במובן הפיסיקלי, אך יש שהם קשורים לעצמה.
וע״ע פוטומטריה.

ד,צ׳ של עצמים שונים אינו נקבע חד־ערכית, אלא תלוי בתופעה
הפיסיקלית — כגון: החזרה, שבירה, בליעה, או צירופיהן —
האחראית לקרינה המגיעה מן העצמים אל עין הצופה. דוגמה נוספת
לחוסר־הקביעות של הצ׳ משמשת העובדה כי ד.צ׳ של עצמים
מרוחקים, הנצפים דרך האטמוספירה, עשוי להשתנות כתוצאה
מפעולת התווך (האוויר) — המצוי בין העצם המקרין לבין
הצופה — על הקרינה■ פעולה זו׳ המתבטאת בפיזור הקרינה ובליעתה
באורח סלקטיווי (כפונקציה של ארכי־הגל המרכיבים את הקרינה),
משנה את הרכב הקרינה וגורמת בכך לשינוי ר.צ׳. שינוי זה תלוי
במרחק העצם מן הצופה : וע״ע ראיה ־ צלום.

את השיטות שבאמצעותן נקבעים ד.צ" על בסיס עין "תקנית"
(ממוצעת) חוקרת הקו׳לורימטריה!הבסיסלקולורימטריההוא
התורה הטריברומטית הקובעת, שניתן לבחור 3 צ" בסיסיים בדרך

הערכים ^ץ, 2 מכונים ערכי-ה כ ר ו מ ט י ו ת של העצם והם קובעים
תד־ערכית את צבעו. מאחר ש 1 = . 7 +ץ+\, ניתן גם לאפיין כל עצם
באמצעות שני ערכים בלבד מתוך \,ץ, 2 . בדיאגרמה שציריה הם \,ץ
מבטאת כל נקודה צירוף מסוים (ר׳ ציור) של ערכי הכרומטיות,
ובכך מבטאת צ׳ מסוים. אם מוסיפים לכך גם את ערך-הבהירות
של הצ ׳ (עצמת ההארה), נקבע ד,צ׳ על גוניו. באמצעות הדיאגרמה
ניתן לבחון תכונות נוספות של הצ ׳ , כדלקמן: עירוב של שני צ"
ששיעוריהם (!ץ,!א) ו( 2 ץ , 3 \.) יוצר צ׳ שלישי, שערכיו ( 3 ץ, נ \) הם
בקירוב במרכז הישר המחבר את שיעורי הצ׳ ׳ הראשוניים בדיאגרמה.
צ" מ ש ל י מ י ם הם צ" המצויים במרחק שווה(בקירוב) משני עבריה
של הנקודה האכרומטית בדיאגרמה (הנקודה א). נקודה זו
מייצגת את הצ׳ הלבן (שיעוריה הם 1 / 3 = 2 =ץ=^! צירוף של שני
צ" משלימים יוצר אפוא צ׳ לבן. תכונה חשובה נוספת היא, שניתן
לבחור 3 צ" יסודיים הנמצאים על העקום, שצירופיהם ביחסים
שונים מאפשר ליצור כמעט את כל הצ " האחרים. העקום מייצג
את אוסף כל הנקודות השייכות לצ" טהורים (חד־גליים), ואילו
הנקודה האכרומטית מייצגת את הצ ׳ בעל דרגת־העירוב (של
ארכי־גל) הגבוהה ביותר.

הישר המחבר את ד!צ׳ האדום ( 6,600,4 ) והצ׳ הכחול ( 4,500,4 )
הוא אוסף כל גוני הסגול ( 16 קז 1 !ת) המתקבלים מיחסי־עירוב שונים
של שני הצ״_

העירוב של צירוף גלי־אור (=צ׳) מתקבל ע״י סיבוב מהיר
של שני ד.צ״, עד שעין הצופה אינה מבחינה בכל 1 ׳ בפני עצמו אלא
באיחודם, ע״פ הכללים שתוארו בדיאגרמה דלעיל. אפשר לקבל עירוב־
צ" שתוצאתו היא הסכום גם בהקרנת כל צ׳ בנפרד על מסך משותף.

עם זאת יש להדגיש, כי
הקולורימטריה עוסקת רק
בעירוב סוגים כאלה של צי¬
רופי גלי־אור שבהם כל
צירוף מייצג צ׳. הכללים
של עירוב־צ" הם שונים כ¬
אשר העירוב מתייחם ל ת -
ע ר ו ב ת של צבענים (, 65 ^

311115 ק — ר׳ להלן). תערו¬
בת שכזו גוררת פעולת חי¬
סור (להבדיל מחיבור —

כמקורב—כבמקרה שלגלי־

אור), מאחר שצבען מתקבל

ריאנרטה ׳ 18 ? ערבי הנרוסטיות

497

צבע וצביעה

498

ע״י בליעה סלקטיודת של אור, ותערובת שגי צבענים מגבירה את
הבליעה. כה למשל, עצמת האור של עירוב שני צירופי גלי־אור
(צ") היא בקירוב סכום עצמות המרכיבים, ואילו עצמת האוד
המתקבלת מצירוף שני צבענים נמוכה מעצמת כל מרכיב בנפרד.

אר. כה.

צבענים (צ*ם) הם המרים המסוגלים לצבוע גופים שונים.
בד״כ אין צובעים בצבען (צ־ן) עצמו, אלא בתערובת שלו עם חומר
אחר, שאינו צ־ן, המשמש לו כנושא (•ס״שבס). מספר הצ־ם הנמצאים
בשימוש גדול מאד, ונהוג לחלק אותם לשתי קבוצות עיקריות,
בהתאם למסיסותם בחומר הנושא. צ־ם שאינם מתמוססים בחומר
הנושא, אלא מפוזרים בו בצורת אבקה דקה, קרויים פיגמנטים (ע״ע),
ואילו המתמוססים קרויים צבעים (אנג׳,־ 6 ^). שתי קבוצות עיקריות
אלו נחלקות לתת־קבוצות רבות, בהתאם לאופי השימוש בצ־ן,
למבנה הכימי שלו, לגוניו וכיו״ב.

עיקר שימושם של פ י ג מ נ ט י ם (פ") בייצור צבעי-שמן( 113 ווגס)
המשמשים לציפוי משטחים (ר׳ להלן), וכן הם משמשים הרבה
בצביעת חמרים פלסטיים (ע״ע פולימרים), גומי (ע״ע קאוצ׳וק),
נייר וכיו״ב.

הם" נחלקים לפי תפקידם: א) מונעי איכול. אלה מפוזרים
בצבעי-היסוד ומונעים בפעולה כימית את תהליך החמצון: 1 ) עופרת
אדומה (מיניום) — תחמוצת עופרת שאפיה הבסיסי מנטרל חומציות
המחישה את תהליך האיפול. כ״כ מגיבה התחמוצת עם החומר השומני
המקשר, ויוצרת שכבת צבע הדוחה מים. 2 ) מלחי כרום. פעילותם
מתבטאת בחמצון הברזל ויצירת שכבה אדישה מבחינה כימית. יתרו¬
נם נעוץ בהתייבשותם המהירה וברעילותם הנמוכה, לעומת תחמוצת
העופרת. 3 ) אבקת אבץ מונעת איכול בשמשה קתודה המתחמצנת
בעצמה, ומגינה בכך על הפלדה שמתחתיה מפני איכול.

ב) מסתירים ומכסים. האפקט הדקורטיווי של צ׳ תלוי
בתכונותיו האופטיות ובייחוד בגונו ובכוח־הכיסוי שלו. כוח-הכיסוי
של פ׳ נמדד ביכלתו להסתיר את הגוון המקורי ואת פני השטח
הנצבע. ככל שמקדם־השבירה (ע״ע אופטיקה, עמ׳ 55 ) של פ׳ גבוה
מזה של השרף שבו הוא מפוזר, כן גדל כוח־ההסתרה שלו, עקב
תכונות השבירה וההחזרה שלו. נוסף לתהליכי השבירה וההחזרה
של אור גורם הם׳ לנפיצת הקרן ולפיזורה.

ג) מ מ ל א י ם — פ״ אנאורגניים בעלי כוח־כיסוי נמוך; בד״כ
לבנים או אפורים־בהירים. תפקידם להקנות לצ׳ צמיגות, למנוע
שקיעת פ" אחרים, לשפר את נזילות הצ/ לעמעם את הברק, לשפר
את קשיות הקרום ולהגביר את עמידות הצ׳ בפני חדירת מים ואדים.

ד) מ ג ו ו נ י ם — פ" שבולעים באופן סלקטיווי אור מאורך־גל
מסוים ומחזירים אור מאורך־גל אחר: פ" כחולים מחזירים אור
מארכי־הגל הכחולים ובולעים את האחרים ז פ" אדומים מחזירים אור
מארכי־הגל האדומים ובולעים את האחרים.

את הפ " מחלקים גם לפי צבעם. פ" לבנים. כל חומר שצבעו
לבן והמצד בצורת אבקה דקה. בלתי־מסיסה ויציבה, יכול לשמש
כפ׳ לבן. הנפוצים ביותר הם: פחמת הסידן (ע״ע סידן) —
תרכובת המצויה בשפע וע״כ מחירה נמוך! בתערובת עם שומנים
שונים או עם מים משמשת לצביעת קירות. תחמוצתאבץ (ע״ע
אבץ, עמ׳ 260 ) משמשת בצביעת גומי ובהכנת צ" שאינם מתכהים
ע״י המימן הגפריתי שבאודר. הקרבונאט הבסיסי של העופרת
הוא הוותיק שבם" הלבנים, אך מחמת ארסיותו מוגבל שימושו
למשטחים חיצוניים. דו-תחמוצת הטיטניום (ע״ע טיטן)
מצטיין בלבנו העז ובכוה־הכיסוי שלו. שימושיו מרובים, בין כשהוא
לעצמו ובין כתערובת עם פ" אחרים.

פ" צהובים. אלה כוללים: תחמוצות ברזל הבאות ממקור
טבעי, כמו האופרה (ע״ע) או הסינה, או המוכנות סינתטית, שצבען
עז יותר דציבותן מרובה יותר! פרום צהוב (שאינו אלא כרומאט

העופרת), המצטיין בגונו החי ובכוודהכיסוי שלו! קדמיום צהוב
(סולפיד הקדמיום)! ליתארג׳ (חד־תחמוצת העופרת) — משמשת
לצביעת פלדה. בהיותה בסיסית במקצת (ע״ע חמצות ובסיסים)
היא מונעת את איכול (קורוסיה) הפלדה. ידועות כמה תרכובות
אורגניות המשמשות כפ" צהובים, כמו צהוב־הנזה וצהוב־בנזידין
(ע״ע אזו, צבעני-).

פ״ י ר ו ק י ם — כרום תלת־חמצני נ ס 01- 2 , ש יציבותו מרובה גם
בטמפרטורות גבוהות ואינו מושפע מתנאים אטמוספיריים ותרכובות
גפרית שבאוויר. מבין תרכובות הנחושת ידוע המחצב מלפיט (ע״ע
נחשת, עמ׳ 52 ).

פ״ א ד ו מ י ם — תחמוצות שונות של ברזל ממקור טבעי, כמו
המחצב המאטיט (ע״ע ברזל, עמ׳ 603 ), הידועות בשמות אדום־הודו
ואדום־ונציה, וכאלה המיוצרות באופן סינתטי ע״י פירוק בחום של
תרכובות ברזל אחרות. כולן מצטיינות במחיר נמוך, כוח־כיסוי רב
ויציבות. הן משמשות הרבה בתכשירים קוסמטיים ובזיגוג. ארבע־
תחמוצת העופרת (,, 0 ^ 1 ?) נמצאת בשימוש נרחב ביותר בצביעת
ברזל ופלדה — למניעת איכול. צבעי־אזו׳ שונים משמשים אף הם
כפ" אדומים.

פ״ כחולים. כחול פרוסי (ע״ע ברזל, עמ׳ 637 ) ואולטרמרין
(ע״ע) משמשים הרבה בצ", בהכנת מיני דיו ובהלבנת כבסים.
הפתלוציאנינים — תרכובות אורגניות המכילות נחושת — מצטיינים
ביציבות מרובה ובצבע עז ועמוק ושימושם רב.

פ״ שחורים — ברובם צורות שונות של פחם הטחון לאבקה
דקה. תחמוצת־ברזל שחורה ( 6 3 0 4 ?) משמשת אף היא כס׳ שחור.

מספר ה צ " בשימוש מגיע לאלפים רבים. השימוש בצ" ממקור
טבעי, כמו ארגמן צורי אינדיגו (ע׳ ערכיהם), פואה וכיו״ב,
הולך ונדחה מפני הצ" הסינתטיים. ממיינים את הצ ׳ ׳ ע״פ המבנה
הכימי שלהם: צבעי אזו , , טריפנילמתן, אינדיגו, אנתדכינון, אקרידין,
אזין, אינדנתרן, אליזרין וכינ 1 לין (ע׳ ערכיהם). חשיבות מרובה
נודעת גם למשפחות הצ ׳ ׳ הבאות:

ניטרו׳ז(. נגזרות של כינונים (ע״ע), הכוללות את הכרומופויר
0 =א — למשל:

כ ס א נ ת ן — משפחת צ״ המצטיינים בפלוא 1 ר 0 צנציה עזה:

מ ת י ן — קבוצת צ״ שעיקר שימושה בצלום (ע״ע); כוללת
במבנה את הכרומופור — 0 = 0 — :

499

צבע וצביעה

500

סטילבן — מהחשובות שבמשפחות הצ״< שימושם נרחב
בתחומים רבים:

803*1 $03*•

*0 - ^ 01 = 0 * - 0 -.

פ ת ל א י ן — ע״ע אינדיקטור.

ד. וג.

צ׳ לצביעת משטחים ועצמים מורכב מתערובת של חפרים
מקשרים ( 5 ז:>£>ח 1 ל), פ" וממיסים נדיפים ( 5 ז €0 ׳\ $01 ). כשתערובת זו
מתייבשת ומתקשה, נוצרים קרומים ( £11015 )׳ המגינים על המשטח
מפני איכול ופגעים אחרים ומשפרים את מראהו החיצוני. צ" שקופים,
שאינם מכילים פ", נקראים לכות. צ" שאינם מכילים ממיסים
נחלקים לצ״-נוזלים ללא ממס ולצבעי-אבקה.

האיכול של משטחים ועצמים גורם לנזקים עצומים. איכול מתכות
הוא תהליך אלקטרו־כימי הנובע מהפרשי פוטנציאלים בין המתכת
לבין יסודות מזהמים שונים (ע״ע חלדה). נוסף לקיום חמרים זרים
תלויה ההחלדה בנוכחות חמצן ומים. צביעה בצ ׳ ׳ מונעי-איכול היא
האמצעי הנפח ביותר למניעת החלדה. צ" אלה משמשים לרוב
לשכבה הראשונית. הם מונעים בעד חמצן ומים מלהגיע למתכת,
ובכך מעכבים את תהליך החמצון. צ" אלה מכילים בד״ב פ" מונעי־
איכול, המעכבים, ע״י פעולה כימית, את התמוססות הברזל והפיכתו
ליונים — תהליך שהוא חלק מפעולת ההחלדה (ר׳ לעיל, פ").

צ״ לשיפור המראה משמשים כצ׳ עליון; תפקידם לכסות שטחים
לא נאים או לשוות גיון רצוי למשטחים הנצבעים. להשגת אפקט
הכיסוי מערבבים בצ ׳ פ" מכסים, ולגיוון מוסיפים פ" צבעוניים.

צ״ למטרות מיוחדות: צ״ לסימון דרכים ותמרורים; צ"
המכילים רעל — להגנה מפני עובש; צ״ פעכבי־אש — בבואם במגע
עם חום הם מתנפחים ומהווים חיץ מבודד; צ" למניעת צמיחת אצות
או התיישבות סרטנים על דפנות אניות; צ״ מוליכי־חשמל —
למטרות חימום.

החומר המקשר — שרף או תערובת שרפים פולימריים
(ע״ע פולימרים) אורגניים המסוגלים ליצור קרום. לאגד בתוכם
את הם" המפוזרים בהם ולהידבק למשטח הנצבע. תכונות הצ׳
וטיבו: מהירות התייבשות, קושי, עמידות נגד כימיקלים, גמישות,
וכן תכונות אחרות התלויות בסוג השרף.

הצ״ נחלקים לפי צורת התייבשותם: א) י י ב ו ש פ י ם י _ק ל י. ל¬
אחר התנדפות הממם יוצר השרף קרום שבו המבנה הכימי שלו אינו
משתנה. כאן נכללים שרפים ביטומניים, הבנויים משרשרות פחמי-
מניות ארוכות, שרפי ניטרו־צלולוזה (ע״ע תאית), שרפים אקריליים,
גומי שעבר כלורינציה, שרפים ויניליים ושרפים סיליקוניים (ע״ע
סיליקונים).

ב) ייבוש בחמצון. לאחר התנדפות הממם משנה השרף
את הרכבו עם הזמן ע״י החמצן שבאוויר (ע״ע חמצון וחזור).
החמצן מגשר בין השרשרות הפולימריות הראשוניות. תהליך זה
עשוי להימשך ימים, שבועות ואף חדשים. תגובה זו יוצרת קרום
בעל תכונות פיסיקליות וכימיות משופרות. סוגי הצ" העתיקים
ביותר, המבוססים על שמן־פשתן ושמנים מתייבשים אחרים שייכים
לקבוצה זו. ע״י חמצון עובר השמן ממצב נוזלי למצב קרומי יבש.
הכנסתם לשימוש של השרפים האלקידים המבוססים על דחיסת
כהלים דו-בסיסיים, חומצות דו־בסיסיות ושמנים מתייבשים שיפרה
את הצ " המתחמצנים. צ" מסוג זה נפוצים ביותר בתעשיית הצבעים
ומכונים צ" "סינתטיים". התייבשותם מהירה מזו של צבעי־השמן,
ז קש י ים וגמישותם משופרים, ועמידותם הכימית טובה בהרבה מזו של
צבעי־השמן.

ג) ייבוש באש פ רה ( 000108 ) כימית — בצ " המכילים

בד״כ שני מרכיבים המגיבים אהדדי ויוצרים עי״כ שרשרות ארוכות
מאד וקרום בעל תכונות כימיות ופיסיקליות מצוינות. כאשר התגובה
איטית מכיל הצ׳ את שני המרכיבים יחד, והתגובה מתחילה ומואצת
ע״י הוספת זרז לפני הצביעה. ואילו כאשר התגובה מהירה, מצויים
שני המגיבים בנפרד, ורק לפני הצביעה מערבים אותם. בגלל
תכונותיהם המצוינות גובר השימוש בצ ׳/ אלה על אף אופן השימוש
המסובך יחסית.

ממיסים ומדללים — נוזלים אורגניים הממיסים את השרף
ומקנים לצ׳ את צורתו הנוזלית. לאחר הצביעה הם מתנדפים ונותר
קרום הצ׳(ע״ע ממסים). תוספות (עד כדי 5% ) משמשות להקניית
תכונות מיוחדות לצ " , הן מיועדות לייצוב ולקביעת הצמיגות, למניעת
שקיעת הצ׳ בקופסה, היווצרות קליפה ובוע 1 ת, להאצת ו־אקציה
כימית, ועוד.

צ ב ע י - ת ח ל י ב, צ" פלסטיים. ההבדל החשוב ביותר בינם לבין
סוגי ד,צ" שהוזכרו הוא בכך, שהשרף אינו מומס בממס אלא מפוזר
במים בצורת תחליב. יתרונותיהם: נוחות העבודה (כולל דילול
במים), חוסר ריח, העדר סכנת דליקה ואפשרות ניקוי כלי־העבודה
במים. מאחר שהשרף אינו מומס, אלא נמצא בצורת כדוריות
זעירות, הוא יוצר בהתייבשו שכבת קרום בלתי־רציפה, בעלת
נקבוביות זעירות■ המאפשרות לצ ׳ "לנשום". תכונה זו מאפשרת
מעבר תפשי של אדי־מים מתוך המשטח הצבוע ולתוכו, אך מונעת
חדירת מים לתוכו. שימושם הרב ביותר של צבעי־התחליב הוא
בצביעת קירות-בטון ומשטחי-עץ בצביעה דקורטיודת ביתית. בשנים
האחרונות נעשו נסיונות לפתח צבעי-תחליב לצביעה למניעת אי¬
כול. השרפים הנפוצים ביותר בצבעי-התחליב הם: פוליוויניל
אצטט, אקרילים, וקופולימר של ויניל אצטט ואקרילי.

י י צ ו ר צ" כולל את השלבים הבאים: המסת השרף בממס, טחינת
הפ " בתוך תמיסת השרף ודילולה לצמיגות מתאימה. טחינת הם" הוא
שלב מכריע בהכנת הצ׳. טיב הטחינה קובע במידה רבה את איכות
הצ׳: את דרגת הברק, את התנהגות ד.צ׳ במיכל ואת כושר־ההגנה
בפני איכול.

שיטות צביעה: הברשה — השיטה העתיקה והנפוצה
ביותר. יתרונה בהחדרת הצ׳ למקומות שהגישה אליהם קשה.
גלילה — מורחים את הצ׳ על המשטח בעזרת גליל טבול בצ׳.
השיטה מהירה ונוחה למשטחים גדולים. התזה — הצ ׳ מתרסס
בלחץ־אוויר ויוצא מפיית מכשיר־הצביעה בצורת ערפל־צ' המתפזר
על המשטח הנצבע. התזהללא אוויר — שיטה חדישה להתזת
צ׳, שבה הצ ׳ נדחס בעזרת בוכנה ללחצים גבוהים, והמעבר מלחץ
גבוה ללחץ אטמוספירי מרסס את הצ ׳ . יתרונותיה על שיטת ההתזה
באוויר באפשרות קבלת שכבת־צ׳ עבה. התזת צ׳ ללא דילול או
בדילול מועט, וכן חסכון בצי. התזה אלקטרוסטטית —
ערפל־הצ׳ נטען במטען שלילי והמשטח הנצבע מוארק; הפרש
הפוטנציאלים גורם למשיכת ערפל־הצ׳ למשטח. צביעה אלק¬
ט ר ו פ ו ר ט י ת — העצם הנצבע נטען טעינה נגדית למטען תמיסת-
הצ׳ ומוטבל באמבט המכיל את הצ ׳ . בהשפעת המטען החשמלי נמשך
ד!צ׳ לעצם הנצבע ומצפה אותו. יתרון השיטה בחדירת הצ׳ למקומות
חסויים ואחידות עביה של שכבת הצ׳. צביעה ממוכנת —
המשטח הנצבע עובר דרך מסך צ׳ נוזלי, כעין מפל־צ/ בדרך אחרת
מעבירה מכונת־גלילים את החלק הנצבע דרך מערכת גלילים הטבו¬
לים בצ׳. צביעת אבקה — אבקת־צ' (ללא ממם) הטעונה
״שלילית״ מותזת על פניו של החלק הנצבע הטעון ״חיובית״; אח״כ
קולים את הצ׳ בתנור, ואז הוא ניתך, מתפשט ומתקשה.

שיטות לייבוש ו ל א ש פ ר ה: י י ב ו ש באוויר — נגרם
ע״י התנדפות הממם ויצירת קרום־הצ' המגיב עם החמצן, המקשה
אותו עם הזמן. זוהי שיטת-הייבוש האיטית ביותר. אשפרה
בתנור אוויר חם מזרזת את תהליך התנדפות הממס ומחישה את

501

צבע וצביעה

502

התהליך הכימי במידה שהוא קיים. א שפ רה בקרינה איני
פרא־אדומה פועלת בעיקר ע״י חימום ד,צ׳ בקרינה ישירה
הגורמת להתנדפות מהירה של הממם ומחישה את האשפרה הכימית.
אשפרה בקרינה אולטרא־סגולית גורמת — בשרפים
מסוימים — לתחילת ראקציית־הצלבה בשרף ולהקשייתו תוך שניות
מעטות. שיטה זו מתאימה לתהליכי־צביעה מהירים ביותר. בק ר י נ ה
אלקטרונית מוקרן הצ׳ הרטוב בזרם אלקטרונים המופקים
ממכונת־קרינה והגורמים לראקציה בשרף. התגובה הכימית מביאה
להקשיית הצ׳ תוך שניות אחדות.

צ' ואקולוגיה. עם התעוררות תודעת השמירה על איכות־
הסביבה הונהגו הגבלות ושיפורים בשימוש בצ " . מדינות מסוימות
אסרו את השימוש בצ ׳/ המכילים עופרת, או מתכות כבדות אחרות,
בצביעת מוצרים העלולים להגיע לפיהם של ילדים או לבוא במגע עם
מזון. כן הוגבלו במקומות מסוימים סוג הממס המתנדף באוויר
וכמותו — במטרה למנוע זיהום־אוויר. כדי לעמוד בדרישות אלו
פותחו צבעי־התחליב, המכילים מים כחומר המתנדף, צבעי־האבקה
שאינם מכילים כל ממס, והצ" הנוזלים ללא ממס, שבהם השרף עצמו
הוא נוזלי.

צ. קו,

צביעת טכסטיל — תהליך החדרתו או קשירתו של צ׳
לטכסטיל (או לעור, וכיו״ב) בצורה שיעמוד בפני השפעות חיצו¬
ניות ככביסה, שפשוף, אור או חמצון. הצ " המשמשים לצביעה
נחלקים לפי שיטות הצביעה. צ״ ב ם י ס י י ם — בד״כ הידרוכלודידים
של בסיסים אורגניים — הצובעים בעזרת צורבן (ר׳ להלן). צ"
ח ו מ צ י י ם — ברובם מלחים נתרניים של חומצות סולפוניות או
קרבובסיליות — הצובעים בעיקר פוליאמיד וסיבים חלבוניים כצמר
ומשי. צ״ ישירים — רובם מכילים קבוצות אזו ודומים במבנם
הכימי לצ״ חומציים — צובעים סיבים צלולוזיים. צ ב ע י - צ ר י ב ה
( 13111 ) 01 <״) חסרים זיקה לסיבי טכסטיל, אך בעזרת צורבן צובעים
בהם סיבים צל ולחיים או חלבוניים. כצ ורבנים משמשות תחמוצות
של מתכות. היום חשובים רק צבעי־צריבה חומציים ( 1 תבג>זס 1 ז 1-1 ) 301 )
המשמשים לצביעת צמר ופוליאמיד.

צ״ גפריתיים — תרכובות קומפלכס־אורגניות המכילות
גפרית — עמידים בפני רטיבות ומשמשים בעיקר לצביעת גוונים
כהים. מחירם זול. צבעי א ז 1 משמשים לצביעת סיבים צלולוזיים
בגוונים מבריקים ועמוקים. הצ ׳ נוצר תוך כדי תהליך הצביעה, ע״י
הרטבת הבד או הסיבים בתמיסת מרכיב־הצימוד, ואח״כ טיפול עם
בסיס דיאזו. צ ב ע י - י ו ר ה מבוססים על אינדיגו או אנתר*
כינון וצובעים סיבים צלולחיים. הם אינם נמסים במים. ע״י חיזור
הם נהפכים לתרכובות לאוקו ( 00 ע 10 ) הנמסות במים ונספחות ע״י
הסיב. קיבוע הצ׳ נעשה ע״י חמצון תרכובות הלאוקו לצורתו המקו¬
רית הבלתי־מסיסה. לצ /׳ אלה יציבות מעולה. צ" פ ע י ל י ם מתקשרים
עם צלולוזה בקשר כימי. גוניהם מבריקים ויציבותם טובה. מניחים
שתהליך הצביעה מתבצע ב 3 שלבים: 1 ) פעפוע (ע״ע) של חלקיקי
הצ' מהתמיסה אל פני שטח הסיב, וספיחתם ; 2 ) חדירת הצ׳ לתוך
הסיב; 3 ) קשירת מולקולות הצ׳ בקשרי מימן, קשרים קוולנטיים
או כוחות פיסיקליים אחרים אל מולקולות הסיב.

במוצרי הטכסטיל מטפלים לפני הצביעה — בד״כ כביסה
והלבנה (ע״ע). חמרי־ההלבנר. המקובלים הם: כלור (היפוכלוריט
הנתרן), מי־חמצן וכלוריט הנתרן — בהתאם לסיב. משתמשים גם
בחמרי־חיזור לליבון — בעיקר לסיבי צמר ופוליאמיד. כדי להגביר
את חוזק החוטים, להעניק ברק נאה ולשפר את הזיקה לצ", מטפלים
במוצרי כותנה במרצריזציה, תהליך הכולל טיפול בתמיסה מרוכזת
וקרה של נתר־מאכל ( 014 בא) ושטיפה בתנאי מתיחה מבוקרת.
בדיצמרמנופץ,מבוטשים לפעמים לפני הצביעה, כדי לכווץ
אותם לממדים המבוקשים וללבד את הסיבים. בדים מסיבי פולי-

הלבנת משי (משמאל) וצביעחו (נאסווע). סתור כ״י .מסכת על אטנות המשי'
(פירנצה. 1458 )

אמיד ופוליאסטר מיוצבים בחום לפני הצביעה כדי להעניק
לבד יציבות ממדית ולשפר את כושר קליטת ד.צ/

ניתן לצבוע מוצרי טכסטיל בכל שלב משלבי הייצור. סיבים
גלמיים גארזים בסל מחורר ומושקעים במיכל צ׳. תמיסת ד.צ׳
חודרת דרך הסיבים בכיוונים נוגדים. בתחילת הצביעה מחוממת
תמיסת הצ ׳ בהדרגה עד לרתיחה, והצביעה נמשכת בהרתחה עד
לאזילת הצ׳. במתקנים מתאימים אפשר לצבוע גם בטמפרטורה
שמעל ״ 100 . חוטים צובעים בדוללות, בסלילים או בגבינים. דוללות
משקיעים למיכל הצביעה. הצביעה בדוללות איטית ויקרה יחסית,
ולכן מעדיפים לצבוע חוטים בסלילים. החוטים נכרכים על חרוטים
מחוררים, או קפיצים עשויים פלדת אל־חלד, המשוקעים במיכל ד,צ׳.
בדים ארוגים או סרוגים נצבעים כשהם מגוללים, או ברוחב פתוה,
למניעת קימוט. הצביעה מבוצעת תוך תנועת הבד דרך תמיסת הצ ׳ ,
דחיפת התמיסה דרך הבד או שילוב שתי השיטות. המתקן הפשוט
ביותר לצביעה הוא אמבט־התדף (ו 01 ת 1 ׳י\). יריעות־בד מחוברות
לרצועות אין־סופיות, ותוף גדול מסיע את הרצועות דרך תמיסת הצ ׳ .
בשנות ה 60 פותחו אמבטים המאפשרים צביעה בטמפרטורה שמעל
ס 100 . לאחרונה גהוגה צביעת בדים גלולים במכונות הסילון ( 01 ()
החדישות. הן בנויות לצביעה בטמפרטורה שמעל ״ 100 , ומיועדות
בעיקר לבדים סינתטיים. הבד מונע ע״י סילוני תמיסת הזד.

המכונה הבסיסית לצביעת בדים ברוחב פתוח היא ה״טלטלת"
(• 18801 (). הבד מגולל ברוחב פתוח על שגי גלילים מקבילים מעל
מיכל־צ׳ שטוח, ומתגלגל מגליל לגליל דרך תמיסת הצ׳, כשכיוון
התנועה מתחלף אוטומטית בצורה מבוקרת. לצביעה בטמפרטורה
שמעל ״ 100 משתמשים במכונה סגורה, כשהבד מגולל על תוף מחורר.
את תמיסת הצ׳ שואבים דרך התוף המחורר וגליל־הבד. המכונה
הבסיסית לצביעה רצופה היא ה״פדר״ (- 01 ^ 3 ?). הבד נמשך דרך
מיכל המכיל תמיסה מרוכזת של ד,צ׳. את התמיסה משלימים באופן
רצוף בהתאם לכמות הנספגת. בצאתו ממיכל הצ׳ נסחט הבד בין
גלילים כבדים.

מוצרי הלבשה נצבעים במכונות מדגם ״משוט״ ( 3111110 <})

או תוף סובב. אחרי הצביעה מאושפרים הבדים באמצעים כימיים או
מכניים, כדי לעשותם נוחים יותר לשימוש או נאים יותר למראה.
בדים מסיבים צלולחיים מאושפרים לעתים אשפרת אל-קמט, אל־כווץ
או עוברים טיפול של גיהוץ ולחץ. ניתן להעניק לבד מגע נעים
יותר ע״י תוספת המרי מילוי או ריכוך. בדי-צמר מחליקים בגזיזה.
בדים מסיבים סינתטיים ניתנים לטיפול אנטי־סטטי — לדחיית לכלוך.
בדים למעילי־גשם מעבדים באימפרגנציה (דחיית מים).

א. פי.

היסטוריה. עדות על השימוש הקדום ביותר בצ׳ לצביעת
משטחים נמצא בציורי הציד שעל קירות מערות אלטמירה בספרד
ולאסקו בצרפת, שצייר האדם הקדמון (ע״ע פרהיסטוריה, עם׳ 82 ).
המצרים פיתחו את ציורי הקברות ובהם השתמשו בצ" בעלי
גוונים עמוקים ויפים. רוב הצ " היו מבוססים על פ" שהופקו ממי-
נרלים טבעיים, אבל כבר כ 5,000 שנד, ידוע פ׳ בשם "כחול מצרי",
שהוכן באופן מלאכותי, בין התמרים יוצרי־הקתם בהם השתמשו

503

צבע מביעה

504

הצבעים העיקריים

נעיסזש

מסחה או תיאוד

שס הצנע

מאמדז יסולף ה 1 לפסה"נ

28800^0*1)*

\ 6 ) 411 * קמומסז)• / , , ....

( ^ 33 * 1 ►" 9/5

לג 1 הזווורת

מאמצע המאה ה 19

700

(״<!!׳* ^ 01,106 ) 8116 * * 1 ) 2

לבן האב*

מאפצע המאה ה 20

10 2 ד

6 ) 81 * חוו!) 201 ) 1

לגן סיפא!

כשלהי הווקושוו( הסרהיססודיזה

ע״ע

08311(

ביר

במאות 19 — 20

ע״ע

84*3

נציץ

מראשית התקופות הסרהיססורידח

תחפודת נדזל פבזית

( 1-31 * 01 ) 36 ) 0X1 חסזן * ¥6110

אוכרת סיינה

(5161103 068*6)

מאמצע המאה ה 9 ו

תערובת תחמוצות בידל

('" 1 "ו":!■") '" 1 '׳ 1 "י "'יל

צבעי מאדים

כאפדז האלף ד, 2 לשסה״ג זז■ הכאות 14 — 17

, 5 ־•*

)ח 06 *וקז 0

אירשימגט

כסוף האלף 171 לפסה״ג זד הם* וזז * 1 — 17

?631^3*

ראלגאר

משלהי התקופות הפרהי׳ססדרידח
יד המיות 18 — 19

?80

ליחאדג׳

טשלד.י הזלף ד! 1 זד הכאות 19-18

תכזית נדמה (ז״ז)

ברכש (סאפרון) ״ 0 * $30

מהמאות 10 — 11 יד הסאה ה 19

שרף גופי מעץ מארצמיד
(ורדי׳ים (ע״ע))

80£6 חת 03

נאמבוב

מחושית המאה ה 19

?80104

* 6110 ? זומ 0 ז 01

צהוב כרש

מאמצי הסאה ה 19

830*0.

(/** 6110 < 0100 ^ 1 ) * 6110 ץ 1 זזסוז 83

צהוב ליסוז

מאמצע הסאה ה 19

03$

* 6110 ץ חח ביותו 1 ) 03

צהוב קאדמיום

משלהי התקחוה ה&רהיססורית יד
המאות 20-19

2 (מ 0 )״ 00 3 .0 נ 0

(*סזן • 211 ) 1 * 1400 ) ) 6 ) 84313681

מילאכיס

כהסאה 13 לכה׳ב

תערובת סיליקמיס
(בלאוקוגיט)

( 6 * ¥61 6 זז 7 ,ז) 18 * 63 1 * 66 ־ 01

אד □ה ירוקה

מהמאות 8-3 יד הפאות 18 — 19

עסיס עץ האשחר (ע״ע)

( 661x161 סס!]^) מ)*זן ק 53

ירוק העסיס
יריק פרסי

מהכאה ה 1 לסה״ג זד ראשית רם*ד. ף*

אצסם והידרובסיד
הנחושת

^(0)18*15

וררעריס

מראשית המאה ה 19

אצסס וארסנאת הנחלשת

יי"־ ■"*""■יל

מאמצי המאה ה 19

0 *^בג 0 י ז 0

/ ' 1 ) 0411111 < 1 * > £ג> \

וירידיאן

מאמצי הסאה ה 19

0*03

וואיזן * 111 * 0 וווט 11 ז* 0 * 08

ירדק הכרום

משלהי התקופות הסרהיסטוריות
עד המאה ה 19

< 6 ״נס מ■ ס ס **•>}■!) 6 )תבו 1 ^

אזוריט

מהאלף ה 3 ל*זה״נ זד המאות 3 — 4 לםסה־נ

תזד 1 נת סינרלים

( 11 *£ 6 * 811 ) 0 * 811 1 ז 113 נןץא•!

בווולסזרי

סד&אוח 2 — 1 לכפה־נ זד דאשית רם*ד. הסג

ע״ע

£0 ו 1 זיז 1

אינדיגו

מהמאות 6 — 7 עד אמצע המאה ה 19

לשים ליולי (ז״ז)

1711*3*03*106 811*6

אילסדכאריז

מאמצע המאה ה 16 יד אמצע המאה ה 19

סיליקאסים של אשלג!
וקובלת

$1*1311

סם אלם

מאמצע הסאה ה 18

,.ן.( 07 )־קן,־ק

?*1*55130 8106

סזול פרוסי

מראשית המאה ה 19

000.)\1 2 0)

00838-81116

כחול קובלס

מאמצע הסאה ה 9 ו

* $00 <ו. 000

06*11163*1 81116

חגלה שכיס

מראשית המאה ה 20

פתאלוציאנין הנחושת

'*'■"***י• / ", 1 ג 1 |ב, 1 זו.״ 410

כחול

>*י 1 ח \

מונאכסדאל ׳

מראשית התקופות הפרהיססוריות

,ס־■־]

116(3 1*0*1 £ 111411211 ■641 (12002 [|1£

אדש ונציה. \

/ 1 ** מגיז 16 ו 6 ע ץ 36 ) 0X1

המאסיט /

מאמצע האלף ד״ 2 לסםד 4 ״נ

ורפיליון (צינאנאר) (ז 383 ח״ו 0 ) 1 * ¥6*1x11110

מסוף האלף ה 1 דפסה״ג

,ס־ליז

116(1 163(1 (541010(111)

מעיום

מסוף האלף ה 1 לפסודע עד המאות 10 — 13

ע״ע

16 ק*ו 1 ק סגגזץ , !

ארגמן צורי

מסוף האלף ז! 1 לסכה״ג זד ממות 14-14

תם די ת תולזת האלון

£6**061

ק רסס

(001x11$ 11*014►)

\ 0*1111(4)11 121(6 /

מהפאות 16 — 17 עד הסאה ה 20

תמצית תולעת חכרמיל

(ו 0 ג> 15 )^ 00 )

כרכיל

מסוף הסאה ה 19

(ז״ז אליזדין)

ח 50 ח*רז) ח 1 ז 1123 \.

אדוסאליזאריז

מראשית הסאה ה 20

03$

1 ) 6 * ח 11 וו 1 ח|>ג 0

ארזם קדט יום

משלת׳ התקיפות ה״־היסכוריזת

חזרלגח החפוזות ברזל

13*0861

וזש־וית

ומנגן

נמוך מזלף ה 1 לםסד־נ. תאמזע משוה ד, 18

הפרשת דיוגתיס (ע״ע)

3 נק $6

חש הדיונון

מהמאות 14 — 15 עד המאה ה 20

אסר עץ האשור ועצי

8151*6

כיסטר

שרף אחרים

מהמאות 17 — 18 עד המאה ה 20

תערובת אדמה רקבובית
עם תחמוצת ברזל

*״' ,),<( ,זנ/ו

141 * 62 6 מ<י) 1 י) 0 \

חום ואז דיי?(

כשלהי המאה ה 19

נ (, 0 ק ) 3 ס 0

¥10161 ־ ) 00831

סגול קובלט

כשלהי המזה ה 19

,(,^?),"^,(,וןא)

10161 ׳< 0656 £3 1 * 813

סגול מנגן

מהמאות 17 — 18 עד המאה ה 20

ע״ע

( ח 6 חו. 4 י 1 מ) 8381101 ק$\,

אכזלם

בתקופות פדהיסטוריות

81:102

8130^3*1656 813(1(

שחור מנגן

משלהי התקופות הפרהיסמוריות

פחם עצי גפן וערבה

(](:!*!נ) 106 *\) 6031 * 083

פחס עץ

משלהי האלף ה 1 לססח״ב

סיח מבעיר ת שפנים ודלקים

8 ) 813 ק 0 * 1-3

פיזז מנורה

מהמאות 8 — 7 לפסה״ נ עד המאות 5 — 6 לספה־נ,

עצפות תריכות

8006 813(1

פחם עצמות

במאות 13 — 14

כנ״ל

■ —

שנהב חרוך

81368 ץז 0 ׳* 1

פחם שנהב

ל.■.*.

אז, היו: גומי ערביקום, ביצים וד(נג. היוונים
פיתחו שיטות אלו והשתמשו בצי׳ להידור
מקדשיהם ולפולחן. השימוש באספלט כצ ׳ ־
מגן נגד חדירת מים נזכר במקרא (ברא׳ ו,
יד! שם׳ ב, ג). צבעי-שמן היו ידועים ביה״ב
ונזכרים בכתבי הנזיר תאופיאס מהמאה ה 12 .
במאה ה 17 הופיעו רהיטים מצופים לכות
מזרחיות ושלק ( $1161130 ) שייובא מהודו. —
ייצור רוב השרפים (ע״ע) הסינתטיים ופיתוחו
המודרני של הצ׳ החלו למעשה בתחילת שנות
ה 20 של המאה ה 20 . וע״ע אמנות, עט׳ 145
פרסקו.

אמנות הצביעה של בדים התפתחה
מפני שבדים "טבעיים" הם חסרי גוון. לצביעה
שימשו תחילה צ" שהופקו מן הצומח והחי,
משום הזיקה הנמוכה של צ" מינרליים לסי¬
בים. צביעת בדים היתה מקובלת במסופו¬
טמיה, מצרים, פניקיה ופרם, וכן בישראל.
בשושלות הראשונות בסין הבחינו במעמדו
של אדם לפי צ׳ לבושו: בצ׳ הקדוש — צהוב
— התלבשו הקיסר ורעייתו! פילגשי הקיסר
לבשו סגול! אבירים מן הדרג הגבוה —
כחול! אבירים מן הדרג השני — אדום, ומן
הדרג השלישי — שחור.

כבר לפני כ 4,000 שנה הכירו הסינים את
האינדיגו ואת הקרמין, שמקורו בתולעת הא¬
לה. השתמשו גם בלו־קאו שמקורו בצמח
האשחר (ע״ע). בתארו את כיבוש פרס בידי
יוון מספר פלוטרכום כי בשלל היו 5,000 טלג-
טים של ארגמן (ע״ע ארגמן צורי). אצלו
נזכרים גם מרכזי־צביעה מפורסמים, כסרדס
והרמיוני. מוצא הארגמן כנראה מכרתים, ד
יצרניו הגדולים היו הפניקים.

במקרא מודגשת ההערכה לבגדים צבו¬
עים, שהיו נכס יקר והעידו על מעמד גבוה
(ר׳ למשל: ברא׳ לז, ג! שנד כה, ד! שוס׳ ה,
ל! ישע׳ סג, א—ב! יחז׳ כג, יד! נחום ב, ד!
דה״ב ב, ו). וע״ע ציצית,

מתגליות מדבר יהודה מסתבר שבימי בר-
כוכבא השתמשו ב 3 צ״: צהוב — זעפרן,
שהופק מן הכרכום התרבותי (ע״ע כרכם)!
אדום — אליזרין (ע״ע): וכחול — אינדיגו , ,
ששימש חיקוי לתכלת (ע״ע). — שרידי סוד
קני-צביעה מתקופות שונות נמצאו בין היתר
בתל בית-מרסים, גזר ותל מור, וליד אשדוד,
טירת־יהודה, כפר־אתא ותל־עמל.

תאופרסטום מלסבום ( 372 — 287 לפסה״נ)
מזכיר צבעי אדום וכחול ומתאר גם צביעה
בשחור. דיוסקורידם (ע״ע! במאה ה 1 לסה״נ)
מזכיר אליזרין, אינדיגו וקרמס. בחורבות פומ¬
פיי והרקולנאום (ע׳ ערכיהן) נמצאו בתי־
מלאכה גדולים ( £1111011103 ) לעיבוד טכסטיל.
מצבעה אפיינית לתקופה זו היתה ה 13 ! 0££101
10010113 ] של אובו׳גיוס. צבעים שהתמחו מד
ביעת הארגמן, צבעם הבלעדי של הקיסרים,
זכו למעמד מיוחד ונחשבו עובדי הקיסרות.

505

צבע וצביעה

506

בתקופה הביזאנטית היתד. הב נסיה צרכן גדול של בדים צבועים,
בעיקר בדי־משי ללבוש הכמרים. ד.צ׳ העיקרי היה ארגמן. הקיסר
קונסטנטינוס ¥11 כונה ״נולד בארגמך (= נולד אחרי שאביו
המלך עטה ארגמן). קארל הגדול ¥11 עודד גידול פואת־הצבעים
וקרמס. אחרי יה״ב התפתחה הצביעה במערב. צבעים (כבעלי־מקצוע
אחרים), התאגדו בגילדות. גילדה של צבעים ידועה לראשונה
באנגליה ב 1188 , וידועות גילדות בגרמניה, בהולנד ובשוויץ באותה
תקופה. ב 5 ז 40110 ז 4165 0 זעו£ (״ספר האומנים״, פאריס, 1268 )
נזכרים הצבעים לחוד והאורגים לחוד. חוץ מפארים היו מרכזי
המקצוע ברואן ודואי. במאות ה 14 — 17 היה מרכז תעשיית הצמר
וממשי באיטליה בפירנצה׳ ומוצריו נמכרו ברומא, נפולי, ספרד
ותורכיה.

החל במאה ה 17 חקרו את תהליך הצביעה! יצויינו במיוחד:

פ. דיפה (׳( 01113 ! 1698 — 1729 )! זץ אלו ( 01101 ^ ! 1685 — 1766 )!
ם. ד. מקה (ז 116 (״ 3 ^)! ברתולה (ע״ע). שפרסם ב 1791 את - £16
:״״!״!ל״ 13 10 > :״ 13 80 $זח 6 הח (״יסודות אמנות הצביעה״)! שפטל
( 131 ק 3 ו 0 : 1756 — 1832 ), שפרסם את 311 0 ־ 101111111 13 410 6 ז 31 י 1 ' 1
01180 ■! ״ 0 חס״סס (״מסה על צביעת כותנה באדום״)! ומ. שרל
( 0111 ־ 010111 ! 1786 — 1889 ! מצבעת ביהח״ר המפורסם גובלן [ע״ע]
בפאריס), שהצליח לבודד צ" טבעיים (כגון 1111 ץ* 1310 ז 8301 ) והכין
לוח צ״ שבו 14400 גוונים. ב 1856 המציא הכימאי הבריטי ו. פרקין
(ע״ע) את ד.צ׳ הסינתטי, ופתח את התקופה המודרנית בצביעה.
מאז מתוספים אלפי צ" חדישים לכתריסר הצ " ששימשו במשך כל
הדורות. בכך הפכו הבגד והבד הצבועים ממוצר־מותרות מלכותי
למוצר עממי.

מבין היהודים ייזכרו רפאל מלדולה ( 1849 — 1915 ), שהמציא
את ראשון צבעי האוכסאזין, הידוע ככחול מלדולה( 81110 5 ' 1013 > 401 \),
ולוינשטיין ( 1845 — 1916 ), חלוץ תעשיית ד.צ" הבריטית במנצ׳סטר,
שהודות לו המשיכה תעשיה זו לשגשג באנגליה בתחילת'המאה
ה 20 .

צ. קי,

צ׳ בטבע החי. רוב בעה״ח והצמחים מתגלים לעין הרואה
בצ" שונים, בגוונים ובדגמי צ׳ המלווים צורות התנהגות שונות.

ד,צ׳ מתקבל בשתי דרכים:( 1 ) כימית, ע״י ביוכרומים — חמרי־צ׳
טבעיים! ע״ע — פיגמנטים (פ״). ( 2 ) פיסיקלית, ע״י סטרוקטורות
(שכבות דקיקות זעירות, לוחיות גבישים ועוד) חסרות־צבע, השוברות
את קרני־האור למרכיביהן.

ד,צ" הפיסיקליים נגרמים הודות לתופעות: החזרה, התאבכות,
פזור ועקיפה של האור (ע׳ ערכיהם).

בהחזרה גמורה של קרני האור מתקבל הצ׳ הלבן,
כגון זה שבנוצות, פרווה או שיער! או בכנפיהם של מיני פרפרים.
יש מקרים שחמרים שונים המצויים ברקמות מסייעים להחזרתן
הגמורה של קרני האור, כגון חומר שומני במצב קולואידי, סידן
פחמני בשלד של חסרי־חוליות (בסרטנים), צורן (בספוגים), גבישי
גואנין או וזמרים פוריניים בכסות של חסרי־תוליות ובקשקשים של
דגים ועוד.

בהתאבכות מוחזר האור הפוגע, דרך שכבות רצופות של
פילמים דקים, וכתוצאה מכך מתקבל גון ברק ( 00 ת 0 :> 105 >״ו). גוני
ברק נראים בכנפי פרפרים, חיפושיות, בעור של זוחלים, בקשווח
של רכיכות ועוד.

במקרים לא מעטים נוצר ד.צ׳ הכחול כתוצאה מפיזורן
של קרני אור המוחזרות דרך מערכות קולואידיות עדינות כשהן
מונחות מעל שכבת גרגירי מלאנין. צ׳ זה ("כחול טינדל") מצוי
בדגים, בנוצות של עופות ועוד.

יש שהצ " המתקבלים הם צירוף של התאבכות ועקיפת האור,

ויש ששכבת תאי ד.פ' מונחת מתחת ללוחיות דקיקות. רוב

הצ׳ הירוק (בעור
של דגים, דו-חיים,
זוחלים ועוד) נוצר
לא מנוכחות פ׳ ירוק
אלא כתוצאה מחדי¬
רת אור כחול מפוזר
דרך שכבה של פ׳
צהוב. כ״כ צ׳ האר¬
גמן הנראה בצווארם
או בפניהם של צי¬
פורי קזואר, הוא תו¬
צאה של צירוף האור הכחול המפוזר והאדום של ההמוגלובין שבדם.

כרומטופורים ושינדי־צ": ד.צ׳ בעולם הטבע אינו תלד באופן
בלעדי בנוכחותו או בחסרונו של פ׳ זה או אחר, אלא הוא נקבע
ע״י מיקומם היחסי של סוגי ר,פ" ובכמותם בכל כרומטופור. כשגרגירי
הס׳ מפוזרים בתא כולו, ד.צ׳ חזק! ולהפך, כשהגרגרים מרוכזים,
הצ' אינו מורגש. שינויי-הצ׳ הם באופן ניכר בהתאמה לרקע הסביבה
(ע״ע המואר.), הם נגרמים ע״י גירויים הנקלטים מן הסביבה באמ¬
צעות העיניים — ע״י ראיה. הם גם מושפעים מגורמי סביבה
שונים:אור — בתאורה חזקה מתפשטים הם". במקרים אחדים
האור פועל גם באופן בלתי ישיר: מעורר תגובות שמקורן בעור
או באפיפיזה (ר׳ להלן). טמפרטורה: בחולייתנים בטמפרטורה
מעל ״ 30 —' 35 חלה התכווצות של המלאנופורים, בעוד שבדרגת
קור של ״ 1 —״ 5 , חלה התפשסות. לחות: צפרדעים משחירות
בלחות גבוהה ונעשות חוורו ת בתנאי יובש. ריתמוס יומי, כגון
חוורון בלילה וצבע שתור ביש. מצב של התרגשות, שמקורו
בגירוי מכני או חזותי (אדב, עונת היתום ועוד), מעוררים בדגים
ובזוחלים "חוורוך. בבע״ח אחרים התגובה היא השחרה או
נימור.

התפשטותם והתכווצותם של הכדומטופורים מוסדרת בחסרי־
חוליות (סרטנים, חרקים [ע״ע, עמ ׳ 85 ]). ע״י הורמונים ( 3 או יותר),
המופרשים בדם כתוצאה מגירויי־אור או גירויים אחרים המועברים
דרך מערכת העצבים. בסרטנים עילאיים שני הורמונים משוחררים
מבלוטת ה 511111$ שבעוקץ העין — ולפחות אחד מבלוטת 3 ז 0 קזס 0
311313 שמאחורי המוח. בחולייתנים (כרישים, דו-חיים וכמה מהזוח¬
לים) הגורם המסדיר הוא הורמון המופרש מאונת־הביניים של בלוטת
ההיפופיזה (ע״ע) וגורם לכהות העור. לעומת זאת פתל הורמון
אחר פעולה מנוגדת וגורם להבהרת העוד. הוא בודד מהאפיפיזה
(ע״ע, כרך מילואים, עם' 890 ). באחדים מדגי־גרם וזוחלים הגורם
המסדיר הוא חומר כימי המופרש מקצות סיבי העצבים. ברוב דגי-
גרם ובזוחלים פועלים שני הגורמים, ההורמונלי והעצבי.

חילופי הצ׳ בבע״ח מלווים, בעונת הייחום והדגירה, "בגדי
כלולות", המשמשים כסימן המין (דיונונים, דגים). חילופי־הצ׳
משמשים כהגנה מפגי הארה חזקה (התפשטות פ", כעין שיזוף של
עור האדם), ואף פועלים לדסות חום־הגוף (בלטאה מדברית, השחרה
בשעות הבוקר ואחר־הצהרים והבהרה בלילה).

הצמחים ניכרים בצבע הירוק של עליהם וגבעוליהם. הנגרם
ע״י הכלורופיל (ע״ע). הצהוב והאורנג׳ של פרחים רבים, פירות
ועלים מקורם בם" הקרוטנואידים (ע״ע). האדום, הכחול והצהוב
הבהיר בצבעי פרחים ופיחת מקורם בפ" מקבוצת הסלונים (ע״ע).
ד,צ׳ הלבן של הפרחים מקורו לרוב בפ׳ ׳ מקבוצת אנתוכסנתונים(ע״ע).
רוב עלי־הכותרת של פרחים מכילים תערובת של שניים או יותר
סוגי פ", כגון: הצבע חום או אדום־האורנג׳ הם תוצאת תערובת
של פ" מקבוצת אנתוציאנינים וקארוטנואידים. האדמומיות של עלי
הסתיו נגרמת ע״י היעלמות הכלורופיל ויצירת האנתוציאנינים
המזורזת הודות לעצמת קרינה חזקה וטמפרטורה נמוכה. חוסר

מפעלי !וניעה מסוף התקופה הישראלית (ראשית
המאה ה 6 לפסה״ס, תל בית־מרסים

507

צבע וצכיעה — גבריים

508

מינרלים שובים (זרחן, סידן, בור ועוד), מחלות ופגעים שונים
מביאים לידי אדמומיות בעלים ובגבעולים. וע״ע עלה, עט׳ 852 .

, 5 ז 6 ׳ 61 ז\ . 0 — 00 ? .מ ; 1960 , 71%7710111 2111701 17 י ץ 86 ח 86
,(. 68 ) 011016618 . 91 ' .מ ; 1960 ,!■ €01010 17117001 ) 1 ס )■/ 190174 7716
7010110% ) 11 ) 711 , 10118 ? .א ; 1962 ,! €021102 )) 0 ^ 5747 / 0 ) 710 ) 1 ) 5 7/11
51 11/016 00 ) 1701 , 5111186113118 .£ - 1 ז 16 ץא .? ; 1965 , 171% ) 1 ( 0 1 ) 071
■ 00107 /ס / 6 /ן' 0 מן 1 ? ,מ 10 ח 2 ז 531 . 18 - 61 ץש 11 ז 8111 , 91 .? ; 1965 ,! 0 001171%
. 1967 ,) 710 ) 7 ) 5 ■ €0107 , 5616$ . 5 ./ 9 — 5206111 ץ^\ . 0 ; 1966 ,ץ 010% ח 0/1 ) 7

9 .

צבחיים ( 03013063 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים הכוללת כ 140
סוגים וכ 2,000 מינים. ד.צ" נפוצים בעיקר באזורים היבשים
הטרופיים והסובטרופיים של יבשות אמריקה. לצ׳ ׳ אופי כסרומורפי
(ע״ע: כסרופיסים! צמח, אנטומיה).

הצ" הם צמחים רב-שנתיים בשרניים, עשבוניים או מעוצים;
הגבעולים פחוסים, גליליים או כדוריים ולעתים קרובות מחורצים
לארכם, בלתי־מסועפים או מסועפים. לעתים קרובות הם עשדים
פרקים. הצ" מצוידים בקוצים או בזיפים בעלי זיזים או בשניהם.
לצמחים מערכת שרשים שטחית אך מסועפת, היכולה לכסות שטח
של כמה עשרות מ״ר. העלים חסרים עפ״ר, ובמידה שהם מופיעים
הם שטוחים, בשרניים עפ״ר או מנוונים ונושרים מהר. בחיקי העלים
כריות (אריאולות) עגולות או אליפטיות הנושאות ענפים, פרחים,
קוצים, שיכים או שערות ובליטות. יש שהבריות הן בעלות גלוכידים
( 113 ) 8100111 ) — שערות מצוידות בזיזים מסועפים• הפרחים עפ״ר
דדמיניים, גדולים, נכונים או בלתי־נכונים וערוכים כשהם בודדים או
בקבוצות. העטיף פשוט וערוך לפעמים בקבוצות. יש עמוד עלי
אחד והצלקת בת 2 או הרבה אונות. השחלה תחתית או תחתית
למחצה, בעלת מגורה אחת והרבה ביציות. השיליות דפניות: מספרן
3 או יותר. ההאבקה נעשית ע״י חרקים ובמינים אחדים ע״י ציפרים.
בחלק מהמינים נפתחים הפרחים בלילה ואילו במינים אחרים גם
ביום. בכמה מינים חיים הפרחים כמה שעות בלבד בעוד שאצל
האחרים מגיע משך החיים לכדי מספר ימים. הפרי ענבה בשרנית,
לפעמים יבש, בעל קוצים, שיכים או זיפים ומרובה זרעים. ציפת
הפרי נוצרת מתוך הקליפה (צבר, פרסקיה) או מתוך עקצי הביציות
הארוכות (קראום). הזרעים שטוחים, עגולים, חלקים או מגובששים.

קליפת הזרעים בד״ב שחורה ומב¬
ריקה. תפוצת הפרי נעשית בעיקר
ע״י ציפרים.

:ד

הצ" אפייניים לאזורים צחיחים.

מרכז גדול של מינים מצד במרכז
אמריקה (ע״ע מכסיקו, עט׳ 463 ).

הם גדלים החל בגובה פגי הים
ועד לגובה של כ 3,600 מ׳ (בהרי
האנדים). הסוג היחיד מהמשפחח
הנחשב כצמח בר בעולם הישן הוא
הסוג ר י פ ם ל י ם ( $311$ ת ££1 ),

המצד, מלבד באפריקה, גם באפ¬
ריקה הטרופית, מלגש (מדגסקר)

וסרי־לנקה (ציילון)! ייתכן שהובא
לשם בידי אדם.

מיגים רבים של צ" הועברו לאי-
זור הימה״ת החל במאה ה 16 והת¬
אקלמו בו. שימושם רב כצמחי-
מאכל וכגדר חיה. מינים כגון
160111$ ״ 113 מ״ס 0 , שהועברו לאוס¬
טרליה, הפכו שם למכת-מדינה.

בעקבות פעולת זחל העש (-ס 1 :> 03
חז 11 זס:ו:> 03 1113511$ ), הנובר בגבעול ,

הצ" ומאפשר חדירת פטריות ובקטריות פלגניות, נעצרה התרבותו
הבלתי מרוסנת.

למרות ריבד צורותיהם מהווים הצ" יחידה טבעית וניתן לשייך
אותם לסדרה נפרדת עצמאית ( 1316$ ״ 1 ״נ} 0 או 0301316$ ), הקרובה
ללואסיים או להדסיים. בתוך המשפחה מייצגים מיני פרסקיה את
הטיפוס הפריפיטיוד בעוד שהצורות הכדוריות (כגון ממילריה)
נחשבות מפותחות יותר.

הצ״ נחלקים ל 3 בנות-משפחה: (א) פרסקיים ( 1€3€ ) 101 ^ 6$ זש?),
המכילה סוג אחד פרסקיה ( 616$£13 ?). מיניה עצים, שיחים או
מטפסים קוצניים. העלים מסורגים, רחבים, דקים או בשרניים־פעט
ונשירים. הפרחים דמויי-גלגל, בודדים, נישאים על עקצים או ערוכים
במבבד. כמה ממיניה משמשים כצמחי נד וככנה להרכבת מינים רבים
של צ".

(ב) צבריים ( 11101£1636 ז״ע 0 ) — צמחים שגבעוליהם עשויים
סדקים פסוחים או כדוריים או גליליים. כולם או רובם בשרניים
מאד. העלים זעירים, גליליים על פי רוב ונושרים מהר. הקוצים
בודדים או ערוכים בקבוצות; לפעמים חסרים. לכולם גלוכידים
במספר רב. הפרחים יושבים. הסוג החשוב הוא הצבר (ג 111 ז 11 ת 0 )
שעמו נמנים כ 300 מינים או יותר, הנפוצים בעיקר באמריקה. גם
בארץ-ישראל הפין החשוב ביותר בסוג זה הוא הצ׳ המצוי
( 111£1103 ' 1011$ ? . 0 ). הבותרת גדולה! צבעה צהוב אדמדם או ירוק.
הפרי אכיל, קוצני או חסר קוצים, כדורי או דמוי ביצה. מולדתו
של צ' זה אמריקה המרכזית, משם הופץ לאזורים חמים רבים. הצ׳
משמש הן כצמח גדרות ונד והן כצמח פרי. כ״כ נמצא בארץ הצ ,
האדום (. 1111 * 1 1830$ ״* . 0 ), המשמש בעיקר כצמח נוי וגם
מקורו באמריקה המרכזית.

(ג) קריים ( 1636 ) 061-601 ), צמתים בשרניים — יבשתיים או
אפיפיטיים. הגבעולים דמדי־גליל או כדוריים או ענפים מאד בעלי
מקצועות או צלעות• העלים חסרים עפ״ר! לפעמים הם קטנים ודמויי-
קשקש! בעלי אריאולות אך חסרי גלוכידים. הפרחים יושבים, גדולים,
בעלי עטיף דמוי־משפך מוארך. בת־משפחה זו עשירת פינים, ומת¬
גלה בה רב-גוגיות במבנה הגבעול והפרח יותר מאשר בשתי בנות־
המשפחה הקודמות. הסוג החשוב ביותר הוא ק ך א ו ס ($״ 6 ז 06 ) —
צמחים שגזעיהם גבוהים עפ״ר (מגיעים לפעמים עד ל 20 מ׳) וזקופים.
עפ״ר ענפים מאד. בעלי מקצועות או צלעות בולטות. הכריות קוצ¬
ניות. הפרחים נפתחים בלילה ונושרים מהר. המין המפורסם ביותר
הוא הקרנגיה הענקית (^״ 8123 116813 ־ 031 ) הידועה בשם 531111310
או 53811310 , שגזעה הבשרני גבוה ודומה לעמוד מסתעף בצורת
מנורה. פירותיה נאכלים ע״י האינדיאנים באריזונה. במכסיקו ידועים
מינים אחרים, כגץ קראום העוגב או קראום העמודים (- 13 ״ !״ 06 ס
$״ 1 ). סוגים אחרים הם: ה א פ י פ י ל ו ם ( 11 ז 1111 ץ 11 ג! 1 ש£) — צמחים
זקופים שגבעוליהם פחוסים, והם בלתי קוצניים. שפת הענפים חרוקה
או משוננת. צבע הפרחים לבן, אדום או צהוב. הפרי מוארך ואדום.
הסוג נפוץ כאפיפיט באזורים הטרופי והסובטרופי ביבשות אמריקה.
האכינוקקטוס ($״ £€1111100301 ) — צמחיו גליליים, גדולים
ועבים. הגבעול בנד צלעות. ה״כריות" גדולות וקוצניות מאד. הפרחים
נישאים בקצה הצמח; לעתים הם מכוסים בחלקם צמר צפוף; צבעם
צהוב. הפרי מוארך ומכוסה צמר לבן. הזרעים שחרחרים, חלקים
ומבריקים. כולל 9 מינים הנפוצים בדרום־מערב אה״ב ועד למכסיקו.

האדם והצ". מינים רבים של צ" משמשים כצמחי נד.
סירותיהם של מינים רבים אכילים. מכמה מינים נסחט מיץ, המותסס
ומשמש ליצירת משקאות אלכוהוליים. מינים אחדים מכילים אלקלו-
אידים הלוצינוגניים: מהצמח 11113111311 ^ 3 זס 11 ק 110 ק £0 מפיקים את
החומר פיוטה המכיל את האלקלואיד מסקאלין (וע״ע הלוצינוגניים
ור׳ שם נוסחה). מיני 113 מ 11 ק 0 ואכינוקקטוס משמשים כצמחי מספוא
במקומות שונים באמריקה. בעבר גידלו את צבר התולע ( 3103 ( 101 <

ציור 1 . צבר ( 111160 ( 01 ). א.
טבנח הצכוח : 1 . גבעול ; 2 . עלה ;
3 . אריאולה ; 4 . קוץ; 5 . פרח ;
6 . פרי ; 7 . ניצז צעיר; ב. סבנה
הפרח : 1 . אריאולה; 12 סצעיוז
הפרח ; 3 . .עלה־נניע ; 4 . עלה־
כותרת; 5 . עמוד־עלי; 6 . שחלה

509

צכדיים —

510

ציור 2 . צבריים. סיטין 5 ׳ממאל: 6 רםיןיה (ב 1431 ט 20 12 )[$£?€?); צבר (. €0 ק 5 ג 111 ו 11 ק 0 ); קראאש ( 0 > 1 שת* 1 5 ט€ז 0 ); נוטוקקטוס $ט 01 * 00 ז 0 א)

($ב 1054 טוחותגומ; ק 5 יסטוקקטוס (וחט־ 107 ( 0 חג 011 ז £1 ׳\\ 0105 ג 5100 מ 01 )

13 ־ 5 ![ 1 ־ 0 ! 0000 ) ואת 11103 0000113 . עליהם היו מגדלים את כנימות
המגן להפקת צבע הכרמין (וע״ע כנימות. עמ׳ 909/10 ). המלה צ׳
משמשת כינוי לילידי איי על שום הטבע המיוחם להם, שהם עוקצ¬
ניים וחצופים מבחוץ ונעימים וטובי לב מבפנים. ה״צבר" הנזכר
אצל אסף הרופא ושמואל אבן תיבת הוא האהל או האלוי(ע׳ ערכיהם).
השם ניתן לקקסום שהובא ארצה, אולי על שום הדמית בצורה.

׳• 11 * 1 .ז ./י\ ; 1923 — 1919 ,^ 11 ,.ש ^ 7 ,־ 805 . 19 .(- 800:011 ״ 1 •א
511311 - 80 .? ; 1941 ,.ש , 130011 . 14 .ז x1)311111, \101-/>/)010$ 1 ,.ש / ס ץ ,
1950; \¥. 44**8 1 ^/ 10 ? 7701 ,־ x0/10 }40\10010 ? וזו ו/ 00 </ו x1x11, 1961;
8301101 .ס x18, .* 1970 ,. 0 , 8018 .{ ; 62 — 1958 ,זע־ז .•£ <׳פ
י. ד.

צבתניים ( 3 ז 0 :נ 1 בנ 0 ז־ 0 ), סדרת חרקים (ע״ע) הניכרים בצבת
שבקצה הגוף, שהיא גלגול זיזי הבטן("■מס). במבנה גופם
קרובים הצי ביותר לחגבניים (ע״ע). הצ" בעלי גלגול למחצה.

גופם מוארך ושטוח! הראש וגפי הפה הנושכות מופנים קדימה;
העיניים קטנות ובולטות! המחדשים חוטיים בעלי 8 — 50 פרקים!
מגן הגב דמוי לוח מרובע. לרובם זוג כנפיים עלית גלדני וקצר
( 8011113 ־ 1 ) החסר עורקים ברומה לחיפושיות מסוימות, חוג כנפיים
תחתונות קרומיות מניפתיות, המקופלות בשעת מנוחה פעמים לארכן
ופעמים לרחבן ומוסתרות מתחת לזוג העלית. לפיסות הרגליים 3
פרקים כמו לצרצרים. בקצה הבטן, הצבת גדולה וחזקה יותר אצל
הזכר מאשר אצל הנקבה. במינים מסוימים קיימות שתי צורות של
זכרים: בעלי צבתות גדולות( 013613 ־ 01301 ), או קטנות( 13613 ׳< 1 ( 10-30 ).
לבטן הזכר יותר טבעות מלבטן הנקבה. רוב הצ" אוכלי-כל. איבר־חוש
המצוי מתחת לבטן רגיש ללחות, ובהיותם היגדופילים הם מצויים
לרוב במקומות לחים. כן יש להם איבר חוש מגע ( 011801013x15 ),
המצוי בשערות עפ״ג גופם, לפיהן הם מטים את גופם למגע הדוק עם
עצמים שמסביבם. לבוגרות חוש דאגה לצאצאים. הטלת הביצים היא
בגומות קרקע, תחת אבנים או קליפת עץ. האם מנקה את הביצים!
במקרה של פיזור היא אוספת אותן ביחד ונשארת לידן עד אחרי
בקיעת הזחלים ועד לגמר התנשלותם הראשונה! בשעת סכנה מרי¬
מים הצ" את הצבת כלפי מעלה באיש כדרך
העקרב. הצ" פעילים עפ״ר בלילה. רוב הצ"

נפוצים בארצות טרופיות וסובטרופיות.

עם הצ״ נמנות 3 בנות-סדרה: בשתי סדרות
הכנפיים שעיניים מנוונות שן כוללות מינים
בשדים הידועים כטפילים: על עטלפים(ביאוש)

או על חולדות (באפריקה). עם בת־הסדרה
001101111113 ? נמנים כ 1,100 מינים השייכים ל 3
משפחות! מהם ידועים בא״י 13 מינים, שה-
נפוצים בהם: הצבתן המצוי ( 101113 ^ 01 ?

3101011131:13 ) ו 5 ־ 3000110 01501361$ ^. הראשון
מצוי לעתים קרובות בבתים. לפעמים הוא טורף

וידוע בעיקר כמזיק המכרסם פרחי ציפורן, ורד,

(*!!*!"־"ט* 0160113 ?) דליה ועש! השני ג״כ טורף ושוע כמזיק אגחי

אדמה (בטנים). הנקבה מטילה מ 30 עד 250 ביצים. הדגירה נמשכת
3 שבועות והזחלים, על 4 הדרגות, מתפתחים כחשש שצי. הם
מקימים 4 שתת בשנה שורפים בדרגת זחלים.

.*זו . 0 ; 1943 , 14014 40 00 ) 144111 110 10101401 ) 011/10 , 7. 080031x1

10011 ) £010 1/10 /ס 10 11x0011 ״ס?! ,(. 015 ) . 1 * ) 6 ס; 81011 80

. 1967 ,ז\- 1 ,.?.$. 5 .ס

מ שטר.

צ׳גס, מחלת, ע״ע טךיפנוסומות, עמ׳ 1007/8 .

צ׳ד ( 1 ) 10113 ׳), רפובליקה בצפון מרכז אפריקה, חסרה מוצא לים.

שטחה 00 ^ 1,284 קמ״ר! 3£ מיליון תוש׳ ( 1972 ). צ׳ שמנת
בחלקה הגדול בתחש אגן רחב-ידיים (בגובה של 200 — 500 מ׳)
ששמו כשם המתנה. המקש הנמש ביותר בתחומו הוא שקע־ג׳וראב
( 011136 ( 0 ), 175 מ׳ מעסה״י: ימת צ׳(ע״ע), השוכנת בגבול המערבי
של המדינה שמשתרעת גם בתחומן של המתנות גידר, ניגריה
וקמרון, היא שריד לימה גדולה שכיסתה את כל שטח האגן. שרשרות
ההרים הראשיות המקיפות את האגן בתחש צ׳ הן: בצפץ —
מאסיוו טיבסטי — גוש לבה ( 100,000 קמ״ר) שפסגתו אמיקוסי
( 3,415 מ׳)*, הפסגה הגבוהה ביותר בתחום מדבר סחרה (ע״ע)!
במזרח — המאסיווים אגדי ושי ( 131 ) 003 ). הגדולים שבנהרות צ׳
הם בעלי חשיבות להשקיה ומאפשרים שיט עונתי: שאת (יובל
נהר אובנגי! ע״ע) ולוגונה! אלה זורמים בדתם־מערב צ׳ עד למקש
מוגשם בקרבת (א)נךםנה ונשפכים לימת צ/ הבירה, סור-ל אמי
(? 1301 ־ 011 ?), ששנת בגדה השרשת של שארי׳ סמוך למפגשו עם
לו׳גוגה! 166,500 תוש׳ ( 1972 ).

אקלים, חלקה הדרומי של צ׳ שובן בתחום האקלים הטרופי-
יבש! כמות המשקעים השנתית הממוצעת 500 — 1,200 מ״מ, בעיקר
בעונת הקיץ (מאי־אוקטובר). חלקה המרכזי של צ׳ שוכן בתחש
האיזור היבש-לטתצה ( 250 — 500 מ״מ בשש), ואילו צפונה של צ׳—
בתחום מדבר סחרה,

הצומח: ע״ע אפריקה, עט׳ 293 ! אפריקה המשונית הצרפתית.

החי. צ׳ כוללת בתחומיה חלקים מחבל המדבריות הסחרו-ערבי
של הממלכה הפאליארקטיח — בצפון׳ ומחבל הסוונות של ממלכת
החי האפריקנית (אתיופית) — בדרש. מרביתו של החבל שייכת
לאזש הסוונה הסשאניש נציגיו העיקרים הם: פיל אפריקני, תאו
אפתקני, ג׳ירפה ומיני אנטילופות: — האותבי ( 613 ־ 0111 ), צבי-
סלעים( 0113811$ ־ 01 ), קובוס וצבי סוף( 1111103 )־.?), צביון( 3 זנ! 03 ג׳\ 1 ץ 5 ),
קשו משורטט ( 105 ( 80111 603 נ) 13 ־ 138 ׳ 1 ), בובל, חזירש,נהרות, חזיר
היבלות, היפופוטם ומיני מכרסמים. אל אלד, נלווים טורסיהם —
אריה, נמר, קרקל, סמל, צב 1 ע נקש, נמיות, סמוריים, זאב טלוא
ותנים. מצדים גם קופים: גונונים, בבון ופרש, שיחידים בסדרתם —
השנבוב שפאנגולין. מספר העופות רב. מהם: ציפורים אפריקניות
וטרופיות אנדמיות בגון טורניכם וקוליוס, לובית מסדרת הנראים
ולבלר ( 538111311113 ) מהדשסים, או מינים מסוגים החורגים מתחומי
האיזור הטרופי, כגון נחליאלי פרש, יונה גיניאית ( 00101063
3 ־ 8010 ), שרקרק נובי וכר. מלבד מינים יציבים אלה מתאפיינת

ע 5

צ׳ד

512

הסוונה בנוכחות עונ¬
תית המונית של עו¬
פות נודדים, בעיקרם
עופות־ים. הסוונה ה-
סודאנית של צ׳ מ¬
הווה חבל־מעבר בין
הפאונה העשירה יח¬
סית של הסוונות ה¬
מזרח והדרום־אפרי־

קניות לבין זו העניה
יחסית של מערב אפ¬
ריקה. מספר מיני
בע״ח מגיעים בצ׳

לגבול תפוצתם המ¬
ערבי: קרנף מצוי,

קודו, אלנד, ברדלס ועופות רבים. החי של הסוונה השחונה (סאחל)
והסחרה הדרומית מהווה, במידה רבה, שלוחה מדולדלת של פאונת
הסוונה הסודאנית: מהיונקים הגדולים נמצאים רק האריה ואנטי¬
לופות בודדות! לעומת זאת נכללים בו מספר נציגים של הפאונה
הטרופית-מדברית והפאליארקטית שאינם מצויים דרומה יותר. מה¬
ראשונים בולטים צבי ( 5 ס 061 סןק 16 0326113 ), דישון, ראם־הצבי
( 3261 § 31 ^<ז 0 ) ועוד. יונקים פאליארקטיים הם בעיקר מכרסמים
קטנים מהגרביליים והירבועיים. רבים יותר הם העופות הפאליארק-
טיים שעמם נמנים גם נציגי היסוד הסחרו-ערבי: עורב חום־עורף,
עפרוני־המדבר, גבתון־המדבר, סלעית־המדבר, סבכי-המדבר וכר.
הפארק הלאומי העיקרי של צ׳ הוא בזקומה בדרום־מזרחה של הארץ
( 2.4 מיליון דונם) — סוונה סודאנית ויערות־סוונה עשירים בחי.

שוק נ 5 י־הו!רכ בפור 5 אמי

אוכלוסיית צ׳ מייצגת בהרכבה התרבותי-אתני את מפגש
אוכלוסיית הסוונה הסודאנית והשוליים הדרומיים של הסחרה. רוב
תושבי צ׳ מרוכזים בדרום הגשום יותר והם נמנים עם הקבוצה
האתנית-לשונית של סודאן (ע״ע) המרכזית־מזרחית! אלה מונים
בתחומי צ׳ 700 אלף נפש. בקבוצה זו שולט היסוד הגזעי הנגרואידי
רחב־הגולגולת. אלה הם בעיקרם עובדי אדמה (מגדלי דוחן, סורגום,
אורז, תירם, אגוזי אדמה וכותנה) העוסקים רק מעט בגידול בע״ח.
הם מחזיקים בדתות מסרתיות־שבטיות. הגדול בשבטיהם הוא הבגי-
רמי היושב בחלקו התיכון והעילי של אגן נהר שארי. קרובים לו
ביותר שבטי הסרה והלקה המאכלסים את חלקיו הסמוכים של אגן
הלוגונה. בסמוך לגבול' קמרון שוכן שבט האמבום (כ 200 אלף)
הנמנה עם הצ׳מבה המאכלס את השטחים השכנים של צפון קמרון
וניגריה. עם הקבוצה הסודאנית נמנים גם שבטי המובה, מסליט ופ(ר
(כ 300 אלף) המאכלסים את האיזור הרמתי של ודי (על גבול ךרפור
בסודאן). תושבי איזור זה נמנים עם שלוש קבוצות אתניות-לשוניות,
לבד מהשבטים הסודאניים הנ״ל:( 1 ) בני קבוצת ההאוסה (ע״ע) —
נגרואידים ארוכי־גולגולת. רובם מוסלמים דוברי שפות חמיות, עוס¬
קים בחקלאות וגידול־בקר. בצ׳ נמנים עם קבוצה זו שבטי המובי
(מונג׳ול) המאכלסים, עם קבוצת שבטים קרובים, את איזור הגבול
עם סודאן מדרום לוך (כ 130 אלף נפש), וכמו־כן שבט המאסה
המאכלס את אגן הלוגונה (כ 60 אלף נפש בתחום צ׳).( 2 ) בני קבוצת
הקנורי הם נגרואידים ארוכי־גולגולת שרובם מוסלמים ודוברי שפות
הקרובות, כנראה, ללשונות הנילוטיות של סודאן ואפריקה המזרחית.
בתחומי צ' מצד שבט הקנמבו (כ 70 אלף נפש) השוכן לחוף אגם צ׳
ועוסק בחקלאות וגידול בקר. ( 3 ) קבוצת ה״ערבים״ — שבטים
מעורבים, דוברי ערבית (ארכאית במידה מסוימת)! החשוב בהם
חבגרה — רועי בקר נוודים, מוסלמים קנאים, שעיקר שטח נדידתם
מחוץ לגבולות צ׳. השואה הם צאצאי שבטים ערביים שכבר היו
באיזור הסוונה במאה ה 15 והתערבו בעיקר בקנורי. בצפון צ׳

(המדברית), בחבל בודקו, רמת אנדי והרי טיבסטי שוכן שבט הטיבו
הנמנה עם קבוצת הקנורי ורוב בניו עוסקים בגידול בקר, צאן
וגמלים. שבטי הרזה והטדה (כ 210 אלף) היד את גרעין המרד
הממושך שהתחולל עד השלטון המרכזי בעשור האחרון ביזמת לוב
השכנה. אף שלמעלה ממחצית תושבי צ׳ אינם מוסלמים, קיימת
השפעה מוסלמית חזקה.

עמ.ב.

כ ל כ ל ה. צ׳ היא מהמדינות העניות והנחשלות באפריקה (ההכ¬
נסה הלאומית לנפש 63 דולר [ 1971 ]), בעיקר בגלל מיעוט אזורי
חקלאות פוריים, העדר אוצרות־טבע הראויים לכריה, דרכי תחבורה
מעטים והעדר מוצא לים. הכלכלה מבוססת בעיקר על גידול כותנה
בדרום המדינה, ועל גידול מקנה במרכזה. כ 75% מהתוצרת החקלאית
היא לקיום עצמי. גידולים חקלאיים אחרים: דורה, סורגום, בוטנים,
קטניות ושומשמין. הדיג בימת צ׳ ובנהרות הגדולים נאמד ב 1973
ב 120 אלף טון. מפעלי התעשיה מועטים ובהם מפעלי טכסטיל.
מאוצרות־הטבע המצדים בצ׳ מפיקים רק נתרן ומלח בכמויות קטנות.
נפוצו שמועות על מציאת אורניום בגבולותיה. בצ׳ מספר מועט
של כבישים מכוסי אספלט! אין מס״ב. הקשר התחבורתי עם העולם
מתנהל בדרך האוויר. — הכותנה מהווה כ 80% משווי היצוא המיועד
רובו ככולו ( 90% ) לצרפת. כ 50% מהיבוא מקורו ממנה. המטבע
הוא םת 3 ש£ \,• 01 0 ת £13 ^?ס 256.25 = 1 דולר של אה״ב).

חינוך. מערכת בתה״ס, בארגונה, בתכנה ובלשונה היא לפי
דוגמת צרפת. לאחרונה נתעוררה המגמה לסגל את תכניות הלימודים
בהדרגה לצרכי המדינה ולמסורות המקומיות. חינוך־חובה חינם חל
על בני 6 — 12 . ב 1968/9 למדו 178,894 בני גיל זה (כ 35% ) ב 877
בת״ס. ב 33 בת״ם תיכוניים למדו 8,724 תלמידים. היו גם שני בת״ם
מקצועיים שבהם למדו 383 תלמידים. ב 1966 נועדו לחינוך כ 14.3%
מתקציב המדינה.

היסטוריה. תולדות איזור צ׳ הושפעו מאז ימי־קדם מהיותו
צומת דרכי-המסחר החשוב ביותר בצפונה של אפריקה המרכזית.
שרידים ארכאולוגיים מוכיחים כי האיזור היה מוקד למסחר כבר
במאה ה 4 .

במאה ה 9 התבססה באיזור ממלכת קנם £3116110 ), שהתאסלמה
ב 1085 . שושלת סף ( 86£ ) של ממלכה זו התקיימה עד 1846 . לאחר
תקופת־שיא במאה ה 13 התפוררה הממלכה בלחץ שכניה עובדי
האלילים, ומלכיה הקימו ממערב לה, במאה ה 14 , את שלטאנות
בורנו 10 ם!ס 8 ן כיום בתחום ניגריה). במאה ה 16 כבשה בורנו
מחדש את קנם.

ב 1823 הגיעו האירופים הראשונים לימת צ׳ (משלחתו של
האנגלי דנם [נז 31 ו 1 ״ 6 ס . 0 ]). לאחר תקופת מלחמות בין עממי
האיזור השתלט עליו הסודאני א(ל)־ראבח ( 8313611 ), שהקים מדינה
נרחבת (אחרי 1879 ). לאחר חלוקת אפריקה הסודאנית בין בריטניה
וצרפת, ניתן איזור צ׳ לצרפתים וא(ל)־רא 3 ח נהרג בידם. אח״כ
היתה צ׳ גליל צבאי, חלק של אפריקה־המשונית הצרפתית (ע״ע!
1910 ) ומושבה ( 1920 ). במלה״ע 11 היתה צ׳. בראשות המושל הכושי
אבואה ( 0116 <££), המושבה הצרפתית הראשונה שהצטרפה לדה גול
(ע״ע). מ 1941 שימשה בסים לכוחות הגנרל לקלר (ע״ע) בפעולות
נגד כוחות ״הציר״ בלוב. אחרי 1946 ייסד גבריאל ליזט ( £1561:1:6 )
את ..המפלגה הפרוגרסיווית של צ׳" ([.ז.?.?] 655151£ ז 1-02 ק 31-11 ?
70113111611 ), ובזכותו הוענקה לצ׳ ב 1957 אוטונומיה מוגבלת. ב 1960
נעשתה צ׳ רפובליקה עצמאית בראשות פרנסוא (אח״כ נגרטה)
סומבלבי ( 6 ץ 3 נ 311 נ 1 ! 700 ; 1918 — 1975 ). הלה לא הצליח לבסס את
המדינה מבחינה כלכלית ולהשליט שלום בין הצפון המוסלמי לדרום
הנוצרי-אלילי, וצ׳ נשארה המדינה הכושית הנחשלת ביותר
באפריקה.

בשנים 1968/72 התנהלה בצפון־הארץ. בתמיכת לוב השכבה, מרידה

513

צ׳ד — צדפות

514

מוסלמית של "חזית־ד,שחרור הלאומית״ (ת 61300 < 1 ו, 1 16 ) 1 ת 0 ז?
151311011316 ) , שדוכאה רק בעזרת כוחות צרפתיים שהוזעקו למדינה.
ב 1972 ניתק ט(מבלבי את קשריו עם ישראל. לאחר שהשליט טרור
בארצו, נרצח באפריל 1975 וכת צבאית תפסה את השלטון.

,. 7 ? 7 ,) £111£0 .? ; 1963 ,. 7 1 314 ) $011 €ז 1 ־ 1$10 ' 71 , £0 חז 00 1-0 • 1
. 1971 ,. 7 3.14 1 $ 116 ־ 11 * $ 1 ? 8 711 , 100 ) 1 תס 0 ; 1965

23 .

צ׳ד, ימת, הרביעית בגדלה באפריקה. שוכנת על גבול 4
מדינות: צ׳(לד, שייכים יותר ממחצית ממי הימה), קמרון,

ניגריה וניז׳ר. שטחה נע בין 9,840 קמ״ר ל 25,700 קמ״ר ומשתנה
מדי שנה. י/ צ׳ שוכנת בתוך אגן צ׳ בגובה של 281 מ' מעפה״י
באיזור של דיונות שבין המדבר בצפון והסוונה בדרום. י׳צ׳ היא
שריד לימה עתיקה שכיסתה את שטח האגן וכבר בתקופת הרביעו!
היו ממדיה פי 3 מממדיה כיום• הימה ניזונה ממימי הנהרות שארי
ולוגונה שמקורותיהם ברמות הגבוהות שבשטח הקהיליה המרכז
אפריקנית שבתחום האקלים המשווני בעל עונה יבשה. שטחה ועמקה
תלויים בכמות המשקעים היורדת במקום. הימה מאבדת כמות רבה
ממימיה עקב התאדות וחלחול. כ״כ היא נסתמת בסחף הנהרות.

י׳צ׳ בנויה משני אגנים, שביניהם מפריד רכס, שדרכו עוברת
תעלה אחת. עומק החלק הצפוני 4 — 7 מ׳ והדרומי 3 — 5 מ׳,
אך האחרון מגיע לעתים לעומק של 11 מ׳ ומתאים לשיט ספינות
קטנות. החלק הצפוני נתון מדי פעם להתייבשות. חופי הימה בצפון־
מזדה מפורצים ותלולים ואילו בדרום, באיזור כניסת הנהרות לימה,
הם מישוריים וביצתיים. בתקופת גאות הימה היא מתפשטת לכיוון
צפון, שם מצויים החלקים הנמוכים של האגן, ומציפה שטחים
נרחבים. למרות האידוי הרב אין המים מלוחים והימר, עשירה בדגה.

. 1957 , 7111113 2311 < 0 !\. ־ 1 ו 10.1 )ץן.ו 01 ט 110

צ / ד 1 י ק, סר 1 /י מז — ^ 101 ^ 1 )^ 011 ־ 511 — ( 1891 — 1974 ),

פיסיקאי אנגלי, מגלה הניטדון.

צ׳ רכש את חינוכו באוניברסיטות מנצ׳סטר וקיימבריג׳ וכתלמידו
של גיגר בברלין. ב 1923 נתמנה סגן המנהל של מעבדות קונדיש
( 11511 ) 611 ^ 03 ) למחקר בקיימבריג/ מ 1927 חבר החברה המלכותית
למדע וס 1935 שימש פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת ליוורפול.
עיקר פרסומו של צ׳ בא לו מגילוי הניטרון (ע״ע חלקיקים אלמנ¬
טריים, עט׳ 530 ! אטום; אטומית, פצצה), המרכיב חסר המטען
החשמלי של גרעין האטום שמסתו שווה בקירוב למסת הפרוטון;
על כך הוענק לו פרס נובל בפיסיקה ( 1935 ). גילוי הניטרון האיץ
בין השאר את תהליך הפיתוח של הפצצה האטומית, מאחר שאפשר
את הפצצת גרעיני האטום באלומת ניטרונים שלא הוסטה בהיותה
חסרת מטען חשמלי. כן נודעת עבודת צ׳ בדבר האישור הנסיוני של
אפשרות יצירת זוג אלקטרון־פוזיטרון מחלקיקי 1 בעלי תדירות
גבוהה, כפי שניתן להסיק ממשוואת הגלים (של השדה האלקטרו¬
מגנטי) של דירק.

צ׳ קיבל תואר אצולה ב 1945 וזכה במדליות ובפרסים רבים, בהם
מדליית קופלי ( 1950 ) ומדליית פרנקליו ( 1951 ).

נוסף על מאמרי מחקר רבים ברדיואקטיוויות פרסם יחד עם
רד׳רפורד (ע״ע) וסיר צ׳רלז אלים: 6 ׳\ 3011 ס 11 ) 3 ! 1 מ! 0 ז£ 1131:1011$ ) 3 ^
665 מ 3 ]$נ 1 נ 81 , 1930 .

צדיק, כהן אצל דוד, לצד אביתר(ע״ע); מבית עלי. במרד אבשלום
(ע״ע) נשאר, כאביתר, נאמן לדוד, אך שלא כאביתר תמך
בשלמה — ולא באדיניה (ע״ע) — ומשחו למלך (שמ״ב טו, כד—כט,
לה; מל״א א, לט—מה). לאחר שגירש שלמד, את אביתר נשאר צ׳
כהן ראשי יחיד, ובנו עזריהו כיהן אף הוא אצל שלמה (מל״א ד, ב).
לפי ם׳ שמואל (ב, ח, יז) צ׳ הוא "בן אחיטוב", ולפי ס׳ עזרא
(ז, ב—ה; וכן דה״א ה, כט—לד) נמשך ייחום! עד אלעזר בן אהרן;

מכאן שהכהונה עברה כאילו בימי השופטים מבית אלעזר לבית
איתמר, שממנו יצא עלי, וחזרה בימי דוד לצ ׳ . אכן הובטחה הכהונה
לבית־האב של עלי עוד במצרים (שמ״א ב, כז—לו), ואם אמנם
הרמז ל״כהן נאמך שה׳ יבנה לו — על הריסות בית עלי — "בית
נאמן" (שם) מכוון לצ׳, קשה לראות את אבותיו של צ׳ משמשים
בכהונה לפני בית עלי.

״צ׳ הכהן ואחיו הכהנים״ שירתו — לפי ס׳ דה״י — לפני משכן ה׳
בגבעון בימי דוד (דד,"א טז, לט), ונראה שמשם הגיע צ׳ לירושלים.
להשערות על מוצאו היבוסי של צ׳ (בהקבלה לשם מלכי־צדק) —
משום ייחוסו המעורפל — אין כל רמז בכתובים. בהעדר ידיעות
מבוססות על בית צ׳ מימי שלמה עד יאשיהו, אין ללמוד ששירת
בירושלים בית כהונה אתר. בס׳ דה״י נזכר "עזריהו הכהן הראשי
לבית צ׳" בימי חזקיהו (דר,"ב לא, י). הכהנים מבית צ׳ מכונים
"הקרובים אלי" בפי יחזקאל (מג, יט).

משיבת-ציון ועד מרד החשמונאים שימשו, כנראה, בירושלים
כהנים מבית צ׳(קדה״י י״א, ח׳, ד). בכמה ממגילות ים-המלח נזכרים
בני צ׳ שומרי־הברית או כהנים שיעמדו בראש עדת ישראל לעתיד
(סרך היחד 1,5 * סרך הברכות 22,3 ; סדר העדה 3,2 ). המדובר
בחבורת מנהיגים בקרב הכת, ולאו דווקא בכה״ג לעתיד, אולם
שורש הכינוי "בני צ"׳ אצל הכת אינו ברור, ואפשר שאינו אלא
כינוי של כבוד. וע״ע כהן- עמ׳ 592 , 594 .

י. מ. גרינץ. פרשיות בתולדות הכהונה הגדולה(ציון. כ״ג/ד), תשי״ח/ט!

י. ליוור, תולדות בית דוד. 111/2 , תשי״ט; הג״ל, "בני צ׳" שבכת
מדבר יהודה (א״י, ח׳}, תשכ״ז! י. ליכט, מגילת הסרכים. 113 — 115 ,
תשכ״ה : ,( 1X5, X1X ) !ח 1 > 41 ו>ו 1 )[ 41 $׳ 15101 ) $110 115 / 8. 831116((, 2. 4x4 .[

. %8 !

שם. א.

רבי צדוק, תנא בדור החורבן. מסופר כי התענה 40 שגה שלא
תחרב ירושלים, וניזון רק מגרוגרות (מכאן הביטוי: "גרו¬
גרת דר׳ צדוק"). כשנפגש רבן יוחנן בדזכאי (ע״ע) עם אספסעוס,
היתה אחת מבקשותיו לדאוג לרפואתו של ר״צ — ואספסינוס נענה.
היד, מתלמידי שמאי (ע״ע), אך נהג כבית הלל (יב׳ ט״ו, ע״ב).
היה מקורב לבית רבן גמליאל הזקן (ע״ע) ומסד ממנהגיו (פס׳ ז׳,
ב׳ ובבלי שם). ר״צ נמנה עם חכמי יבנה (ע״ע; תוספתא גדה
ד׳, ג׳—ד׳ ועוד) ועדויותיו שם נמסרו במסכת עדויות (ע״ע), רבן
גמליאל דיבנד, כיבדו ביותר (ירו׳ סנ׳ א׳, ד׳). מסופר, בי כשהיה
רבן גמליאל משרת את חכמי ישראל במשתה נישואי בנו, טען
ר׳ אליעזר: ״אגו יושבין — ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינוז"
השיבו ר״צ: "הקב״ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר
ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד — ואנו, לא יהא
רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?!" (קיד׳ ל״ב, ע״ב), וזאת
ברוח פתגמו הנודע: "אל תעשם (את דברי התורה) עטרה להתגדל
בהם ולא קרדום לחפור בהם" (אבות ד׳, ה׳). מובאת גם קינה שקונן
על החורבן (עי׳ סדר אליהו רבה, פרק כ״ח). בנו היה ר׳ אלעזר
(ע״ע). תנא אחר ושמו ר׳ צדוק (במאה ה 2 לסה״נ), היה, כנראה,
בנו של ר׳ אלעזר, ובנו היה, בנראה, ר׳ אלעזר בר׳ צדוק השני.
א. היימאן, תולדות חגאים ואפידאים, ג׳ (בערכו), תר״ע.

צדוקים, ביתומים ופרועים, ע״ע פרועים וצדוקים.

צדפות ( 13 ׳\ 31 ז 1 ! 8 — מלאט' דו־קשוותיים; או 13 ו 61 ת 3 ־ 1 ב 161111 ז 031 —
דפי־זימים), מחלקה של בע״ח חסרי־חוליות, השניה בגדלה
במערכת הרכיכות (ע״ע). ידועים ב 20,000 מינים; 7,000 מהם קיימים
כיום והשאר מאובנים.

כל הצ" חיות במים, רובן בימים ובאוקיאנוסים (מאיזור הגאות
ועד לעומק של אלפי ם׳) ומיעוטן במקווי מים מתוקים. משכנן הוא
הקרקע. רבות מתחפרות בהול או בטין ויש הקודחות בסלע או בעץ.
הזעירות שבהן ארכן מ״מ אחדים (כגון, 11001 ) 151 ? החיים במים

515

צדפות

516

ציור 1 . צדפה 5 ־ו 50 ״מ) מ 1 ט 1 נ>זג 0 ז 15 ! 0 ג< 1 / מקולומביה (צילם: ד. דרום)

מתוקים) והענקיות מגיעות עד למעלה מם׳ (כגון מיני מניפת
הים [ג""!?], וטרידקנה שבימים החמים [ים סוף]).

גוף ד.צ׳ ביסודו בעל סימטריה דו-צדדית, פחוס מהצדדים, עוטה
קונכיה קשה בת שתי קשו 1 ת הקשורות ביניהן מצד הגב במיתר
אלסטי. הקשוות עפ״ר שוות בגדלן. סגירת הקונכיה נעשית ע״י
התכווצות שרירים־סוגרים ( 2 או 1 ) חזקים האחוזים בה. עם הת־
רפותם נפתחת הקונכיה בסיוע המיתר. בשפה העליונה (הגבית) של
הקשוות מערכת זיזים ("שיניים") וביניהם שקעים ("מנעול"). עם
סגירת הקונכיה נתקעות שיני קשתה אחת בשקעים שבין שיני הקש-
ווה השניה. המנעול מונע את חריגת הקשוות ממקומן בשעת תנועה
וחפירה. הקונכיה מורכבת מחומר אורגני — קלנכיולין — ומהמרים
אנאורגניים, בעיקר פחמת סידן, המהווה את רוב משקל הקונכיה. —
על מבנה הקונכיה ע״ע רכיכות.

בגוף היד של הצ׳ בולטים שני אזורים: גוש הקרביים והרגל.
הראש מנוון. הגוף כולו עטוף גלימה• בינה לבין גוש הקרביים קבו¬
עים הזימים. בגלימה שתי אונות, שהן קפלי עור. היוצאות מדופן
הגוף בצדו הגפי ומשתרעות משני צדדיו: הן צמודות לקשוות ד.קונ-
כיה בצדן הפנימי ואחוזות בה ע״י שרירים. אונות הגלימה הן
המפרישות את הקוגכיה. בין שתי האונות רווח — חלל הגלימה,
שבו נמצאים גוש הקרביים, הזימים והרגל. בחלל הגלימה נוזל
(שרובו מים) הנמצא תמיד בזרימה הנגרמת ע״י הבאת הריסים
המצויים עם״נ הזימים ובצדן הפנימי של אונות הגלימה. לזרימה שני
כיוונים: מהחוץ פנימה, אל תוך החלל — זרם־שאיבה: וזרם נגדי,
מהחלל לחח — זרם פליטה. המים הנכנסים מן היית מביאים לגוף
את החמצן לנשימה וחלקיקי מזון זעירים. עם זרם הפליטה מורחקים
מהגוף המים, שבהם פחמן דו־חמצני, חמרי פסולת חנקניים וחמרי
צואה. בצ" מסוימות מהיתדות, מופרדות שפות אונות הגלימה זו
מזו. כשהקוגכיה נפתחת מעט קיימת החלפת חמתם חפשית בין
חלל הגלימה ובין הסביבה החיצונית. בשאר ד.צ" מאוחות האונות

בשוליהן במקומות
מספר ( 1 — 3 ). אולם
נשארים תמיד פת¬
חים, שדרכם קיים
הקשר בין חלל ה¬
גלימה ובין החח.

האיחוי הראשון הוא
מאחור. כתוצאה מכך
מתחלק הסדק המם-
ריד בין שתי אונות
הגלימה לשני פתחים:

קטן, שדרכו נפלטים
המים החוצה: וגדול
שדרכו זורמים המים
פנימה והרגל משתר¬
בבת אל החח. ברוב

הגדול של הצ ׳ ׳ מאוחות שפות אונות הגלימה בשני מקומות ומתהווים
3 פתחים: פתח אחורי ביותר, המשמש לפליטת המים, סמוך לו פתח
שני לכניסת המים, ופתח שלישי קדמי ביותר להוצאת הרגל. תכופות
מתמשכות שפות הפתחים לציגורות-סיפונים. אלה מצויים בצ " המת־
חפרות או הקודחות. ארכם תלד במידת עומק חדירת הצ ׳ לתוך
המצע (טין, אבן. עץ).

הצ" מרבות לשהות במקום אחד ותנועתן אטית. האבר לתנועה
הוא הרגל, שהיא בליטה שרירית בצד הגחוני של הגוף. בצורתה
הטיפוסית היא לחוצה מהצדדים, דמדת גרזן, לשון או יתד (מכאן
שם אחר של המחלקה — רגל־גרזן) ומשמשת לזחילה

ולחפירה. בהוצאתה החוצה וכן בכינוסה פועלים שרירים אנטגונים-
טייס מוציאים ומכניסים והיא מלווה הזרמת דם לתוכה, הגורמת
לתפיחתה, קשיותה והתארכותה. בצ ״ מסדמות (כמו לביה [--! 03
111101 >]) הרגל ארוכה, מחודדת בקצה. בהישענה במצע היא מתכופפת
בחזקה ומתיישרת מייד. התנועה — בקפיצות. לצ" רבות בלוטה בבסיס
הרגל, שממנה מופרשים חוטים המכונים "ביסוס" ( 785115 נ 1 ). בעזרתו
מתקשרות הצ׳ ׳ לעצמים קשים — אבנים, סלעים, קונכיות ועוד.
צ" רבות מבעלות ה״ביסוס" מסוגלות להינתק מהמצע, לעבור
למקום חדש ולהתחבר אליו׳ כמד הפניניות והמיטילוסים. יש צ"

ציור 3 . פתחים וםיפ)נים בגליטת :ורפות: א, שפות הנליטה חפ׳מיות: ב. שפות
חגליטח טאותות ביז הפתח לנניסת־הטים לפתח של פליטת־הסים; נ. שני
טקוטות איחוי בין שפות הנליטה; ד. ה. ו. סיפונים; 1 . פתח לכ;יםח הסיט:

2 . פתח לפליטת הטיט; 3 . רנל: 4 . פתח להוצאת תרגל: 5 . פחח לביסוס

היוצרות מחוטי ה״ביסום" מעין קן, ויושבות בתוכו. אצל בעלות
ה״ביסום״ הרגל קטנה; היא מנוונת בצ " החיות במחילות באבן ובעץ
ובצמודות בקביעות למקום מושבן. הרגל חסרה ב 136 > 61 ־ 1 ז 0$ המחו¬
ברות למצע ע״י חומר קשה ("מלט"). כושר השחיה מצוי בצ"
ממשפחות המסרקים (^"!טסט?) והשופיניות (:>ב 1 > 11 ז! 1 ״ 1 ). תנועות
השחיר. מבוצעות תוך פתיחת הקשוות וסגירתן לסירוגין.

איברי הנשימה הם זוג זימים הערוכים באופן סימטרי
בצדי הגוף, בחלל הגלימה. על פניהם אפיתל ריסגי ועוברים בהם
צינורות דם. המים הנכנסים לחלל הגלימה שוטפים את הזימים
וגזי הנשימה בהם מתחלפים. ע״ם מבנה הזימים נחלקו צ״ ל 4 סדרות:
א) בעלות זימים ראשוניים — 12 \ 1 סת 3 זנ 01 ! 0 ז?: ב) בעלות זימים חו-
טיים — 2 ו 11 :>ת 1 , 2 נ £1111 : ג) מרושתות זימים — 01113 ת 3 זכ 161111 מ 13 ט£:
ד) מחויצות זימים — 1112 :>ת 3 ־ 1 נ 111 נ! 8€ . ל(א) זים מסרקי( 1 מ 1111 ) 11 זס*:),
האפייני לרוב הרכיכות (וע״ע שם על מבנה הזימים בקבוצות השו¬
נות). זימים אלה קטנים ביחס לגודל הגוף וערכם בהבאת חלקיקי
מזון מועט. בסדרות (ב) ו(ג) הזימים הם מודיפיקציות של הקטני-
דיום: שטחם גדול והריסים מרובים בהם. בנוסף לתפקידם בנשימה
הם ממלאים תפקיד חשוב בקבלת המזון. אונות הגלימה, שצדן
הפנימי בא במגע עם המים, אף הן משתתפות בנשימה. הגלימה היא
המשמשת בעיקר לחילוף הגזים בסדרה (ד), שבה מנוונים הזימים.
בחלל הגלימה מצוי חיץ ( 1 ו 1111 ק־> 5 ) אפקי, שרירי, שבו נקבים. ע״י
החיץ מתחלק החלל למדור תחתון ועליון. התכווצויות קצובות של
החיץ גורמות להזרמת מים מהחוץ אל חלל הגלימה, למדור התחתון,
ומשם הם עוברים אל המדור העליון ונפלטים ממנו החוצה.

רוב הצ" ניזונות מיצורים מיקרוסקופיים, בעיקר מהצומח, וכן

ציור 2 . טכנה המשווה טצדה הפניטי וסימני
השרירים בה: 1 . קרקר המשווה: 2 . שיניים;
3 . קו הנליטה: 4 . הקצה הקרטי של המשווה;
5 . השפה הנבית של המשווה ובה הטנעול: 6 . ה¬
שפה האחורית של הקשווח; 7 . סיטז השריר
הסונר הקרטי; 8 . סיס! השריר הרטראקטורי
הקדטי; 9 . טיטז השריר הטוציא את הרנל;
10 . סיטו השריר הסונר האחורי; 11 . סיטן
השריר הרטראמטורי

517

צדפות

518

מפירורי רקב אורגני. בצדי הסה שני זוגות אוניות — בחגי נ י
השפות. חלקיקי המזון הזעירים מוכנסים לפה באמצעות הריסים
שבבחנינים. ד,צ" חסרות איברים לפירור המזון: מגרדת ( 3013 ) 63 )
ולסתות. הפה קטו ומוליך דרך הוושט הקצר אל הקיבה המור¬
חבת בצורת שק, אליה נפתחות שתי בלוטות־עיכול גדולות. המעי
המפותל מסתיים בסי־טבעת הנפתח לחלל הגלימה בסמוך לפתח
לפליטת המים. חלקו האחורי של המעי עובר עפ״ר דרך חדר הלב.
איברי העיכול רפודים תאי אפיתל בעלי ריסים וביניהם תאים
בלוטיים להפרשת ריר. העיכול מתחיל בקיבה, בה מצוי מוט חלבוני
מקפתי המכונה גבעול גבישי( 16 ץ) 5 6 ס 513111 ץ 06 ), המופרש מתוספתן
הקיבה. הוא מכיל אנזימים לעיכול. הגבעול מסו׳בב ע״י ריסים
שבדופן הקיבה. תוך סיבובו נבחש המזון כשפועלים עליו אנזימי
העיכול. אחרי עיכול חלקי נכנסים חלקיקי המזון הדקיקים לתוך
בלוטות העיכול המסועפות שבתוך תאיהן נעשה עיקר העיכול.
חלקיקי המית שלא נתעכלו מגיעים למעי ונכבשים בו לגללים,
הנפלטים לחלל הגלימה וממנו עם המים החוצה.

שלא כשאר הצ" ניזונות מחויצות הזימים החיות בעמקי הים
מבע״ח רב־תאיים קטנים (סרטנונים, תולעים). הפה שלהן גדול
מהמצוי בצ" אחרות. בעזרת הריפוד הכיטיני הקשה שבקיבה נגרם
הטרו* ונשחק. הגבעול הגבישי קטן מאד אצלן. צ" הקודחות בעץ
( 36 () 1 ת 11 ) 60 :) 7 ) ניזונות מיצורים זעירים המובאים עם המים, וכן
מחמרי העץ.

מחזור הדם. הלב נתון בתוך כים הלב — 1 מ 1 ז 11 )-נ 104 ז 6 ת —
וקבוע בגב הגוף. הוא עשוי חדר ושני פרוזדורים. על מחזור הדם
בצ״ ע״ע רכיכות■ הדם עפ״ר חסר צבע ויש בו תאי דם לבנים —
אמבוציטים. אצל צ" אחדות מכיל הדם המוגלובין.

איברי ה ה פ ר ש ה הם זוג כליות מטיפוס הנפרידיות(-! 30601 ) 016
113 ) 1 ־ 1 [ע״ע רכיכות]), הקבועות מתחת לכיס הלב. לנפרידיה צורת
צינור מקופל ובה שתי זרועות: האחת נפתחת לכיס הלב והשניה
לחלל הגלימה. הפתחים מצוידים בריסים. בבעלות זימים ראשוניים
רפודה כל הנפרידיה אפיתל בלוטי! בצ" עילאיות רפודה הזרוע
הנפתחת לכיס הלב אפיתל בלוטי — היא בעלת קפלים רבים ובה
נוצר השתן! בזרוע השניה, הרפודה אפיתל ריסני, נאגרים תמרי
הפסולת, אצל צ" רבות מצויות בלוטות הפרשה גם בדופן כים הלב.
חומר ההפרשה העיקרי הוא אמוניה! חמרים אחרים הם: שתגן,
חומצות אמיניות ועוד.

איברי החושים. תאי-חוש למישוש מרוכזים תכופות
בפטמות ובמששנים שבשולי הגלימה ובשפות הסיפונים! א וספ ר¬
דיו ת (ע״ע חלזונות, ענד 490 ) מצויות בצ" רבות. הסטאטו-
צ י ס ט ו ת — איברים לשווי משקל — קבועות ברגל. לצ" מסוימות
עיניים הקבועות במקומות שונים בגוף הגלויים לאור, כגון, בשולי
הגלימה, בקצות הסיפונים ובחוטים הקדמיים של הזימים. בצורתן
הפשוטה העיניים הן שקעים, בהם תאי־חוש לאור ופיגמנט. בצורתן
המשוכללת הן כדמות שלפוחית סגורה ובה גם קרנית ועדשה. ישנן צ"
בהן העיניים מורכבות מעיניות רבות בדומה לאלו של פתקי־רגליים.

מערכת העצבים דומה לזו של החלזונות (ע״ע, ענד 488/9 ),
אולם בגלל מיזוגם של גנגליונים מצויים רק 3 זוגות: א) גנגליוני
המוח והאדר. המעצבבים את האיברים בקדמת הגוף, כולל הסטאטו*
ציסטות והאוספרדיות! ב) גנגליוני הרגל! ג) גנגליוני הקרביים
והדופן המעצבבים את האיברים הפנימיים, הזימים ואיברי־החושים
שבגלימה,

איברי הר ב י ה. בלוטות המין — אשכים או שתלות —
קבועים בין האיברים הפנימים של הגוף• המינים עפ״ר נפרדים!
אנדרוגנוסים מועטים. יש אנדרוגנוסים שלהם זוג בלוטות מין המ¬
ייצרות תאי-זרע וגם ביצים ( 10 ) 666 ?׳), ויש כאלה שלהם זוג אשכים
חוג שחלות באותו הגוף. לאחר הבשלה עובדים תאי המין לצינור

המין. בצ" ירודות
קיים קשר בין מער¬
כת המין להפרשה.

אין הזדווגות ולא
איברי הזדווגות בצ".
תאי הזרע נסחפים מ¬
חלל הגלימה אל ה¬
מים שבסביבה. הבי¬
צים נפלטות אף הן
לחלל הגלימה! עפ״ר
הן מוטלות למים וה־
הפריה היא חיצונית.
בצ" מסוימות נשא¬
רות הביצים זמן מ¬
סרס בתוך חלל ה¬
גלימה (בד״כ בחללי
הזימים) ומופרות שם
ע״י תאי הזרע ש¬
הגיעו עם המים. בצ"
אלה מתפתחים ה¬
עוברים מהביצים המופרות כשהן בתוך גוף האם ואל החת מגיחות
לרוות (זחלים) או צ" צעירות.

התפתחות ד.צ" היא עפ״ר בדרך הגלגול (ע״ע, ור׳ שם תם/

עט׳ 743/4 ). בצ״ הימיות מופיעה דרגת לדמה — המפריש —
( 1x11866 ) האפיינית לרכיכות (ע״ע). בצ" רבות קודמת לה הלרווה
טרוכופורה. אצל צ" מים מתוקים אין בד״כ לתות ריסניות. בצ"
הנחלים ממשפחת 136 ) 1701001 מתפתחת לרמה מיוחדת ג לוב י-
ד י ו ם ( 11001 ) 8100111 ) ~ בחלל הזימים של האם ונפלטת משם למי
הסביבה. לגלוכידיום קונכיה בת שתי קשוות ושריר-סוגר יחיד בי¬
ניהן. הקשמת מצוידות עפ״ר בשיניים או מסתיימות באונקל. בצד
הגחון חוט ארוך ודבקי. לגלוכידיום חסר פה ופי־טבעת. בעזרת החוט
הדבקי והקשוות הוא נטפל לדגים (לזימים, לסנפירים, וכר). כתגובה
לגירוי נוצרת אצל הדג כיסתה המקיפה את הלרווה. בתוכה ניזון
הגלוכידיום מרקמות הפונדקאי. במשך הזמן חל גלגולה לבוגר.

אויבים רבים לצ״: הן נאכלות ע״י חלזונות טורפים (טפוריות,
ארגמניות), כוכבי־ים, דגים (פטאים), עופות (שלצדף) ויונקים (סוס
הים). הצ״ משמשות מאכל לאדם. ידועים למעלה מ 30 מינים של צ"
נאכלות. מצטיינות בבשרן הטעים הצ " הימיות מהסוגים אוסטריאה
( 63 ־ 1 ) 03 ) ומיטילוס ( 105 !)ץ 4 א). מרבים לגדל צ" אלו בבריכות.
בארצות אירופה השוכנות לחופי ימים נסח הגידול של 0511x3
, 3 ) 308013 . 0 . 311115 ) 6 11111$ ץ 1 א , 13115 :) 1 !\סזק 83110 ,!א , 111118 ) 6 . באה״ב
מרבים לגדל את 16810103 ?) . 0 . — התורה אסרה על אכילת צ"
(ויק/ יא, י-יב). מחומר הדר המבריק שבקונכיוח מתקינים כפתורים
ותכשיטים. מבוקשות ביותר מבין
קישוטי הדר הן הפנינים (ע״ע).
מחוטי ה״ביסוס" של צ" מהסוג
1003 ? היו טווים אריגים בימי קדם.

על מוצא הצ״ — ע״ע רכיכות.

בישראל ידועים כיום מאות
מינים של צ״ — כ 500 מינים
במפרץ אילת וכ 200 לאורך תוף
הימה״ת. בין המינים בימה של
אילת רבות המצטיינות ביפי קוג*
כיותיהן או בגדלן, כגון, צדפת־
הפנינים האמיתית (־ 0136 13 ) 3 ) 106 ?
3 ז: 16 )ת 83 ), השכיחה בריפי האל-

*יוד 4 . הסכנה האנטומי ׳ 6 ? הערפה: 1 . קדקוד
הקשווח; 2 . בחניז־השפה; 3 . רגל; 4 . וים; 6 . נלי־
מה; 0 . סיפון לכניסת המים: 7 . סיפון לפליטת
המיט; 8 . פה; 9 . ושט; 10 . סיכה; 11 . סעי;
12 . בלוטות עיכול; 13 , פי־טבעח; 14 . כיס הלב
(פריקארי): 15 . פרוזדור הלב; 10 . חדר הלב;
17 . אב העורקים הקדמי; 18 . אב העורקים
האחורי; 19 . הנפרידיה לכיס הלב; 20 . הזרוע
הבלוטיח של הנפריריה; 21 . זרוע הנפריריה,
שכה מעטברים המרי ההפרשה; 22 . פתח הנפרי־
ריה לחלל הגלימה; 23 . השריר הסונר הקומי;

24 . השריר הרטראקטורי הקרטי של הרגל;

25 . השריר הסתייא את הרגל !סרוטראקטור):
20 . השריר הסוגר האחורי; 27 . השריר הרטראק•
טורי האחורי של הרגל; 28 — 30 . נאגגליוני המוח;

אדר, הרגל, הקרביים והדופן

עיור 5 . לרווודנלוכידיזם (־ 010
6311811101 ); 1 . שריר סונר; 2 . ש¬
ערות הישה; 8 . קשוות; 4 . חוט
רנקי לרוולי

519

צדפות — צדק

520

מוגים, והטרידקנד. המצויה ( 0$3 ת 31 ! 51 ) 5 שהיא מהגדולות

בצ " . מבין ד.צ״ בימה״ת 20 מינים הם חדשים לפאונה של מים
אלה! מוצאם אינדו׳־פאציפי. הם הגיעו לחופי ישראל מים־סוף דרך
תעלת־סואץ. ור׳ ברך־ ר, עמ׳ 200 — 202 , ושם תם׳.

א. ברש - צ. דנין, מדריך להכרת רכיכות בים התיכון בישראל, 1965 !

,( 2 ,^\ , 16 ^ 20010 16 > 311£ ז* 1 :תו) $?/ 811/411 $? 1 > ? 014$$ ,^ 311 ־ 1 ?

/ 0 ?ז 111 ?* 1 ? 51 1 > 471 €13$$1$€411071 , 6 ^ ¥00 . 0 - 1 ז 0 ]ז 10 \ .£ ; 1960

,[. 611$ ] £6 ת ¥0 , 1 ^ . 0 — * 11601 ^ , 1 ^ .) 1 :ח 1 ) , 8111411/14 , 4 ? 40114$ \ 1 ? 1/1

- 171710 ? 11 ? ,מ 1 ם 03 . 3$11-2 ז 83 ; 1 ־ 196 <( 1 , 11503 ) 101 ׳^ ^ 51010 ץ 11 ?

0 071 $? 01 ^ 1 1 ) 471 411 ? 471 /ר 1 ? 11 ^?^{ ? 1/1 171 4 ) {) 0111 }\ /?> $?!??£ 5 ? 1 ) 81X1

. 1972 ,(^ 0£ 2001-, XX .{ .ז 1$ ) 21 ) 0417 %?* 51 ? 1/1 0771 ת/ 11071 ?? 0011

אל. ב - ז. צב.

צדק — ע״ש יופיטר, האל הרומי הראשי), כוכב־לכת

(ע״ע כוכבי-לכת), החמישי לפי סדר המרחק מהשמש.

צ' הוא כוכב־הלכת הגדול במערכת השמש: מסתו גדולה יותר מסכום
המסות של שאר כוכבי־הלכת (ר׳ טבלה).

צ׳ הוא אחד העצמים הבהירים בשמים! בין כוכבי־הלכת עולה
עליו מהרו רק נגה (ע״ע), ולפעמים מאדים, אולם צ׳, בהיותו
כוכב־לכת חיצוני, יכול להיראות בכל שעות הלילה. בשיא זהרו
בהיר צ׳ פי 2 מסיריוס (ע״ע). הרדיוס הזוויתי הנראה של צ׳ גדול
מזה של מאדים, למרות שמרחקו מכדה״א גדול יותר. בטלסקופ
מבחינים שהדיסקה של פגי צ׳ מחולקת ל 14 פסים מקבילים, בהירים
וכהים לסירוגין, שמזוגים בהם צבעים. תצורה בולטת היא "הכתם
האדום״ 0 סק 5 £ 0 >ו זבי>ז 0 ), שארבו כ 40,000 ק״מ ורחבו כ 12,800
ק״מ. צבעו משתנה מאדום־טין לוורוד־אפרפר, כך שלפעמים הכתם
בולט ולפעמים ניכר בקושי. ממדיו ומקומו משתנים במקצת. כמו
השמש, מהירות הסיבוב של צ׳ אינה אחידה: בסביבת המשווה,
באיזור של ״ 10 , המחזור קצר יותר. הסיבוב המהיר הוא ועורם
לפיחום הגדול של צ׳.

בדצמבר 1974 נקלטו בכדה״א תמונות ששודרו מלוויין המחקר
האמריקני פיוניר 11 שחלף במרחק של כ 40,000 ק״מ מפני צ׳
(ור׳ תנד).

הרבב. צפיפותו הממוצעת של צ׳ מצביעה על ריבוי גזים
בהרכבו, בתמה לשאר כוכבי־הלכת הענקים. תאוצת הכבידה שעל
פניו מספיקה לקשור אליו אפילו מימן והליום, שמהירות תנועתם
בטמפרטורה השוררת עפ״נ צ׳(כ.> 1 ס 140 ) קטנה ממהירות ההימלטות.
אפילו גזים אלה דחוסים למצב מוצק ברוב נפחו של צ , . כ 78%
ממשקל צ׳ הוא מימן וב 20% הליום ואילו היסודות הכבדים מהווים
רק חלק מבוטל ממשקלו. הרכב צ׳ דומה אפוא להרכב החומר
ההיולי של השמש. לצ׳ כמעט הנפח המירבי של גוף "קר" המורכב
ממימן מוצק. מסתו קרובה למסה הגבולית של כוכב־לכת: בכוכב
בבד ממנו במעט היה המימן שבמרכז נדחס ומתחמם עד כדי תחילתן
של ראקציות גרעיניות (ע״ע כוכבים, עמ׳ 676 ).

שני פניו של צדה. מימין — כפי ?!צו^ס ססצפה הכוכבים נהר פאלוסר. ירחו
של צדה, גאניטד, נראה נצר ימין למעלה, וצילו מוטל סמור לשפה העליונה
של הכוכב. מתחה לצל, ברבע השמאלי העליון, נראה ה״כתם האדום" בצורה שהד.
משמאל — ההוטב הצפוני של צרה. חלה וה של כוכב הלכת, שאינו נראה
מכדור הארץ, צולם מהחללית פאיוניר 11 , סמרחק 1.3 פיליו! ה״מ

תנועות צדק וממדיו

5.204 יחידות אסטרונומיות
( 10 8 א 7.78 ק״מ)

המרחק הממוצע של צ׳ מהשמש

0.0486

אכסצנטריות המסלול של צ׳

׳ 18.4 1 0

נטיית מסלול ההקפה של צ'

למישור המלקה

11.865 שגה

זמן ההקפה של צ׳ סביב השמש

(שבת צ׳)

398.88 ימים

המחזור סביב כדה״א

(השנה הסעודית)

13.6 ק״מ בשניה

המהירות הממוצעת של צ׳

במסלולו

זמן המחזור של צ׳ (יום ד,צ׳)

9 שעות. 50 דקות ו 30 שניות

אזור 1 (סביב המשווה)

9 שעות, 55 דקות ו 40 שניות

אזור 11 (בקו רוחב גבוה)

9 שעות, 55 דקות ו 29 שניות

מחזור לסי מקורות הרדיו

-2.5 — -1.5

הבהיקות

0.44

האלבדו (כושר החזרת האור)

50" — 32"

הקוטר הזוויתי הנצפה של צ'

(ספני כדה״א)

׳ 05 3 0

נטיית מישור המשווה של צ׳

למישור המלקה

142,700 ק״מ( 11.2 קמרי כדה״א)

קוטר צ' במשווה

133,200 ״ ( 10.4 קטרי כדה׳יא)

בקטבים

1/15

הפיחוס

317.89

מסת צ' (נדה״א = 1 )

1/1047.4

(שמש = 1 )

1.334 ( 0.24 מצפיפות כדה״א)

הצפיפות הממוצעת של צ'

תאוצת הכבידה עס״נ צ'
(כדה״א = 1 )

2.53

במשווה

2.31

במשורה (בהתחשב בתאוצה

הצנטריסוגלית)

2.94

בקטבים

61 ק״מ/שנ׳( 5.45 מזו של כדה״א)

מהירות ההימלטות מפני הצ׳

12

ירחים

מבנה צ ׳ : גרעין שצפיפותו הממוצעת 5.5 (במרכז צ׳ הלחץ
100 מיליון אטמוספירות והצפיפות 31 )! שכבה אמצעית שצפיפותה
1 , עשויה קרח (ע״ע) שצורתו אפיינית ללחץ גבוה! שכבה חיצונית
של תערובת מימן והליום, מוצקה בחלקה, שצפיפותה 0.35 . כיום
מניחים שבפנים צ' יש מימן מתכתי (בצפיפות שמעל 2 מיליון
אטמוספירות נדחס החומר עד שהאלקטרונים החיצוניים בכל אטום
מתנהגים כחפשיים [כמו במתכת]! התופעה מכונה יינון בלחץ)
המשתרע עד כ 0.8 רדיוסי צ׳ ממרכזו.

הרכב האטמוספירה של צ׳ לפי מדידות ספקטרוסקופיות

הכמות (אטמ׳/ס׳ימ)

החומר

2.7 x 10 7

מימן(פ דודתי)

5.6x10״

הליום

10 4 א 1.7

נאון

1.5* 10 4

מתן

4x10״

חנקן

7*10 2

אמוניה

היחס מימן—פחמן באטמוספירה קרוב ליחס הקיים בשמש.
חמצן חפשי נדיר, ונראה שכולו התרפב, בעיקר עם המימן, למים.
מדידות קיטוב מראות שיש באטמוספירה כמות גדולה של ערפל.
העננים הגבוהים ביותר עשויים גבישי אמוניה! מתחתם יש כנראה
ענני טיפות אמוניה וענני קרח. מכאן מתקבלים 4 מיני משקעים:
גשם ושלג של אמוניה, וגשם ושלג של מים. הפסים הבהירים מזוהים
עם גזים עולים המכילים גבישונים של אמוניה, שמחזירים היטב את
האור. הפסים הכהים הם זרמים יורדים שדרכם מבחינים באזורים
עמוקים וכהים יותר. השינויים הנצפים בחלק החיצוני של האטמו¬
ספירה מעידים על תנועות טורבולנסיות חזקות, מה שמביא להת־

521

צדק — צדקה ופילנתרוסיה

522

פרקויות חשמליות העולות בעצמתו בהר¬
בה על סערות הברקים באטמוספירת
כדה״א. בהשפעת ההתפרקויות החשמליות
נוצרות מהמים, !?אמוניה והמתן פרודות
אורגניות מורכבות. עובי האטמוספירה הוא
כ 1% מרדיום צ׳. בתחתית האטמוספירה
יש שכבה בעלת צפיפות כמעט קבועה
( 0.1 — 0.2 ) וצמיגות ניכרת הדומה לנוזל.
הגאויות של אוקיאנוס מימני זה מחושבות
על-סמך הפרעות בתנועת הירחים.

הנטיה הקטנה של ציר צ׳ והאכסצנטריות הקטנה של מסלולו
גורמות לכך שאיו על ד,צ׳ שינויי אקלים עונתיים אלא אזוריים בלבד.

הכתם האדום נחקר מ 1831 , בתחילה נחשב לגוש, נוזל
או מוצק, הצף באטמוספירה. אבל באטמוספירה כה דלילה אין לגוש
כזה יכולח־ציפה וכיום סבורים שהכתם נוצר מזרימה אנכית של גז
עם״נ הפרעה טוסוגךפית או הומנית בגוף כוכב־הלכת.

מאזן האנרגיה. הקרינה הנפלטת מצ׳ כפולה מזו שהוא
מקבל מהשמש. מקור האנרגיה (ע״ע) הנוספת הוא התכווצות
גךוויטציונית, בה נהפכת אנרגיה פוטנציאלית כבידתית לחום ולק¬
רינה. צ׳ מייצר אפוא אנרגיה, והוא מבחינה זאת כוכב, לפי ההגדרה
המקובלת (בניגוד לכוכב-לכת, שרק מחזיר קרינה הנופלת עליו),
אם כי חיוור מאד.

קרינת־הרדיו של צ , נתגלתה ב 1955 . לקרינה 3 מרכי¬
בים עיקריים: בגלים קצרים מ 3 ס״מ — קרינה תרמית של האט¬
מוספירה (מתאימה לטמפרטורה > 1 ״ 135 ); באורך גל בן דצימטרים
אחדים — קרינה מקוטבת, שמקורה בתנועת אלקטרונים בשדה
המגנטי (קרינת ציקלוטרון או סינכח׳טרון); "סערת־רדיו", שנמ¬
שכות עד שניות אחדות, ואורך הגל משתנה תוך כדי הסערה, בתחום
צר ( 18-10 מ׳). סערות כאלה באות לעתים בצרורות, שנמשכים
מדקה עד שעתיים, לקרינה בגל ארוך מספר מקורות שמקומם יציב
פחות או יותר (החזק ביותר נמצא בקו אורך ׳׳ 300 ). קיטוב קרינת־
הרדיו מעיד על קיום שדה מ ג נ ט י חזק (גאוסים אחדים, שווה
למגנטיות [ע״ע, עמ׳ 174 ] של כדור־הארץ), שנוצר כנראה
מתנועות של המימן המתכתי. חלקיקים טעונים מהשמש נלכדים
בשדה מגנטי זה ונוצרות חגורות-קרינה המקבילות לחגורות
ואן אלן שבכדה״א (ע״ע אטמוספירה, כרך מילואים), אך רחבות
מהן וצפופות מהן בהרבה. קוטר מקוד קרינת־הרדיו הוא כ 10 רדיו־
סים של צ׳. עצמת קדינת־חרדיו תלויה בריכוז החלקיקים המיוננים
בחגורות הקרינה (שתלד בפעילות השמש) ושווה לעצמת הקריבה
של השמש השקטה, כלר, בקירוב אלפית מכל קרינת־הרדיו של
השמש. מעבר הירח אי( ( 10 ) דרך חגורות הקריבה מגדיל באופן
בולם (לעתים פי 5 ) את עצמת הקרינה של כוכב-הלכת. מדידות
בתחום האולטרה־סגול שנעשו מחוץ לאטמוספירה של כדה״א
מראות כי בחגורות־הקרינה של צ׳ תופעות דומות לזהר־הקטב
(ע״ע).

לצ׳ 12 ירחים (ע״ע כוכבי־לכת, עמ׳ 647 , טבלה) שאפשר
למיינם ל 3 קבוצות: א) 5 הירחים הפנימיים הכוללים את ה 4
שנתגלו ע״י גלילאי (ע״ע; וע״ע אסטרונומיה). ?!טרי 4 ירחים אלה
ניתנים למדידה ישירה בטלסקופ. קוטר השנים הגדולים ביותר
כ 5,000 ק״מ והם הירחים הגדולים ביותר במערכת השמש. לולא
היו כה קרובים לצ׳, ניתן היה להבחין לפחות ב- 3 מהם בעין לא
מזוינת. מסלולי חמישה ירחים אלה מעגליים ומגמת תנועתם חיובית,
כלר, בכיוון הסיבוב של צ׳. ב) 3 ירחים קטבים במרחקים בינוניים
( 0 * 11x10 ק״מ מצ׳), הנעים במסלולים מעגליים בקירוב, במגמה
חיובית. ג) 4 ירחים רחוקים (כ ״ 10 22 x ק״מ מצ ׳ ), הנעים במסלולים
אכסצנסריים; מגמת תנועתם שלילית ולשנים מהם, כנראה, מסלולים

פתוחים (הם יעזבו בעתיד את צ׳). ייתכן שירחים אלה הם אסטר 1 ־
אידים (ע״ע) שנלכדו בשדה־הכבידה של צ׳. מסלולי הירחים קרובים
למישור המלקה, והם לוקים ע״י כוכב־הלכת ומטילים עליו צל.

השפעת שדה־הכביוה של צ׳. צ׳ המאסיווי משפיע על
תנועת יתר כוכבי־הלכת ובעיקר על האסטרואידים. ברצועת האם־
טרואידים קיימות טבעות ריקות: אסטרואיד שגע במסלול כזה,
שמחזורו סביב השמש הוא שבר פשוט ( 2 / ג ׳ %. 4 ! וכד׳), סוטה מדי
עברו קרוב לצ׳, כל פעם לאותו כיוון, ומסלולו אינו יציב. מסלולים
יציבים יש, למשל, במחזורים שהם %, 3 / 4 וכד׳ ממחזור צ/ האסטרו־
אידים ד.ט ר 1 י א גי ם נעים במסלול יציב, ביצרם משולש שווה-
צלעות עם צ׳ והשמש ( 7 מקדימים את צ׳ ו 5 מפגרים אחריו),
ש בי טי צ׳ הם משפחה של כוכבי שביט (ע״ע) שהאפהליון
שלהם במרחק דומה לזה של צ׳ ובניית דומה (וכמובן, גם מחזורם
דומה). ש ביטים אחרים נלכדים לעתים בשדזדהכבידה של צ׳ ומת¬
פוררים.

, 10 * 91 .£ ; 1965 ,^ £5170710171 110 ) 113 1 ז 51€1 ץ 5 50137 ,(.!**) .ץ

-€ך!־< 2 ? . 0 ; 1968 ,( 1 , 111 ^ 00X ,.ז 10 ת^ . 501 ) 01 ק 5 81 ? 07 5 ' 7 ? 11 ק 114
- 10 קצ£ , 11 :א 1 \/ . 7 ) ; 1970 2 ,^ £5170710171 0 ) 111072 ) 1 17117042 י תו^ 0506 ק 03
; 1972 , 111 ? ! 5 ץ 5 50137 €!{' 7 , 1 גרן £0 . 2 ; 1971 , 1111€75€ ( 1 1€ ! 1 / 0 7311011
. 1976 ,( 124 ,ז\ XXX ,זג 01 ? 1031 >!!£) £1177 11 [ ס! ^ 0. ?. 9311 01 31., ]0x17717

ו. בר-יא. ש.

צך?!ה !פילנתרופיה, סיוע — בעיקר חמרי — ממקורות פר¬

טיים, לנצרכים יחידים, לארגונים ולמוסדות ציבוריים.

צדקה וסילנתרופיה בעולם, עמ׳ 522 ; ביהדות: במקרא ובחז״ל. עם׳
523 ; ביה״ב. עם׳ 525 ; בזמן החדש, צמ ׳ 526 .

מוסדות־צ׳ למיניהם כבר נודעו בימי־קדם, במצרים העתיקה,
ביוון וברומא. ד,צ׳ בנצרות יסודה בדברי ישו (מעשי השליחים
0£ נ, 35 ), שמבורך הנותן מהמקבל, ושלא גודל המתנה אלא טיב
הרגש המלווה את המתן הוא החשוב; משנה זו היתד. יסוד ד.צ׳
בעולם המערבי. מקורה במורשת היהודית (בעיקר בצורותיה הקיצו¬
ניות — האידאולוגיה של "עניים" ו״אביונים"), ובאיךאל העניות
וההתמסרות לטובת הזולת שהתמסד בפעילות הצ׳ של מסדרי נזירים
ונזירות. במזרח המוסלמי היתד, הדת המניע העיקרי לצ ׳ ; הקראן
משבח את הנותנים, ו 1 זצ׳ (זכאת) היא מחמשת עיקרי האסלאם
(ע״ע, עמ׳ 972 ; הקדש, עמ׳ 145/7 ). גם קוגפוציוס ומנציוס (ע׳
ערכיהם) עודדו את הצ׳ו זו רווחה בסין במיוחד ב 200 השנים
האחרונות. ההינדואיזם עודד את ד,צ' והבטיח תמורה בעולם-
הזה ולאחר המוות, אך שונה צ׳ זו מד,צ׳ המערבית בכך, שהמתן
אינו נובע מהזדהות רגשית עם הנצרך, אלא מקורו בהרגל עתיק־
יומין הרווח בכל שכבות החברה ההודית.

שונה היתה התפישה שהביאה להיווצרות המסורות הפילנתרופיות
(מיוו׳ ^סזזנגונ) 3 ׳\ 1017.6 , ״אוהב-אדם״) מהמאה ה 19 ואילך; היזמה
להן לא באה בד״כ ממניעים דתיים, אלא מתוך רצון לעזור לקידום
האדם באשר הוא אדם, ועצם שמן מעיד על מגמתן החילונית. —
הואיל ולמונח צ׳ מתלווה בימינו לעתים משמעות שלילית, מעדיפים
להשתמש במלה ,פילנתרופיה׳, המדגישה את המאמצים לטפח את
רווחתו ואת אשרו של הזולת.

523

צרקדו ופילנתרופיד!

524

במדינות הדמוקרטיות שולבה ומוסרה הצ׳ ברקמה החברתית,
הוקמו ארגונים רבים למטרות צ׳ שונות ומגוונות, ואף הוכרו תרומות
מסוימות כראויות לפטור ממסים. במדינות בהן לממשלה יד מכוונת
בחיי יום־יום. אין כמעט צורך בצ׳ הניתנת כנדבת לב הנותן. מתרו¬
מות יחידים בעלי־אמצעים הגיע מתן צ׳ למערכת מאורגנת של
מוסדות וקרנות להתרמה ולחלוקת הטבות. במאה ה 17 ולאחריה
הגיעו עשירים לידי ההכרה, שנוכח כוחם העולה של המעמדות
העניים יש להצדיק את מעמדם־הם בסיוע למקופחים. גישה זו
חיזקה את ההרגשה, שמקורה בדת, שיש לעזור לאנשים שמעמדם
הכלכלי והחברתי נחות.

במרוצת הזמן הגיעו חברות מסוימות לידי ההכרה שעליהן לדאוג
לרווחתו של העם, וגישה זאת גולמה בתחיקה החברתית של מדינות
מערביות רבות (ע״ע סעד ורוחה חברתית). במדינות לא־מפותחות
עדיין נשאר מתן צ׳ בתחום הדאגה המשפחתית והשבטית לנצרכים,
וברמה הלאומית מוענקים למדינות אלו סעד וסיוע מטעם האו״ם
(ע״ע אמות מאחדות, עמ' 932/4 ! כרך מילואים, עמי 234 ), וכן מטעם
המדינות התעשייתיות הגדולות, כחלק ממדיניותו.

ב א ה " ב היתד, הצ' מלכתחילה בתחום הפרטי, וחברות גדולות וכן
יחידים דאגו לסיוע בתחומי הסעד׳ החינוך והבריאות. אולם משבר
שנות ה 30 הביא לידי הרחבת תפקידי הממשלה בענייני צ , , מבלי
לפגוע בהקף הפילנתרופיה הפרטית. הארגון הראשון שהניח יסוד
לצורה חדשה של התרמה למטרות סעד, היה "איגוד הצעירים הנוצ¬

רים" ( 55001311011 .^ 0111511311 1118 ) ¥0 = . 51,0 ?.¥) —

בסוף המאה ה 19 . גופים כחיל-הישועה(ע״ע) ואחרים הלכו בעקבותיהם,
והארגונים השונים קבעו מכסות־צ׳ שנגבו בפעולות התרמה מתוכ¬
ננות בדייקנות. במרוצת השנים אוחדה ותואמה פעילות ההתרמה של
ארגונים שונים, למנוע תחרות העלולה לפגוע במערכת ההתרמה.

ההתרמה הפרטית נמצאת בימינו בידי בעלי-מקעוע שהוכשרו
במיוחד להעריך את היכולת של נותני צ׳ בפועל לתרום, וכן להנהיג
שיטות מדעיות לעריכת סקרים לקביעת הצרכים שלמענם יש לאסוף
צ׳. הסיפוק הנפשי שיש לנותן צ׳ והספו׳נטניות שבתרומתו נעלמו
לעתים, ובמקומם באה הערכה שקולה של המצב בהווה ושל צרכי
העתיד.

ההכרה שסיוע ציבורי הוא זכותו של האזרח ביטלה במידה רבה
את הרגשת הבושה שליוותה קבלת צ׳ בדורות עברו. מלבד זה נרתמו
שכבות רבות יותר — ואף הנצרכים עצמם — למתן צ , .

מפעלים גדולים, המפרישים כיום הון רב למטרות צ׳ ולסיוע
בתחומי-מחקר, מונעים גם ע״י המניע של יחסי־ציבור ופרסומת
למוצריהם. כן הקימו אילי-הון קרנות לטיפוח תחומים שונים, כדי
לשלב עשיית חסד עם מניעת פיצול רכושם עקב תשלומי מם עזבון
וכד׳. עם המוסדות הפילנתרופיים המפורסמים ביותר נמנות הקרנות
שהוקמו באה״ב בידי קרנגי, רו׳קפלר ופורד (ע׳ ערכיהם). באנגליה
קיימות הקרנות ע״ש איל־המכוניות ו. נפילד ([ 1 ! ££16 ג 11 י 11 1877 —
1963 ), ובגרמניה פועלת "קרן פולקסווגן" ( 118 ג 511£11 138£11 י\ 1105 ס¥),
שייחודה בכך שלא הוקמה בידי אדם פרטי אלא מטעם הממשלה
הפדרלית, בשיתוף עם ממשלה אזורית. רוב המוסדות הפילנתרופיים
אינם עוסקים ישירות בענייני צ׳, אלא תורמים מכספיהם לפרויקטים
של גופים אחרים בתחומים שונים. תרומותיהם נועדות לקדם את
הציבור ולא את הפרט.

0 .

ביהדות. מצוות הנתינה לעני ("צדקה" במקרא נרדפת, תמיד,
ל״צדק" ול״משפט") מפורשת בתורה בכללה ובפרטיה: לקט
ופאה, פרט ועוללות (ויק׳ יט, ט—י), שכחה (דב׳ כד, יט) ומעשר
עני — שעניינו נרמז בלבד (שם כו, יב—יג) — הם חלק מן המיסוי
החקלאי הכולל שהופרש לטובת הכהנים, הלויים והעניים. עליהם
נוספה מציות הצ׳ האישית (שם טו, ז—יא), המדגישה את החיוב

להלוות לעני בימי ערב-שמיטה. מצוות שמטה (ע״ע) עצמה מתקשרת
בתורה עם טובת העני, וכן מצוות אחרות, כהחזרת עבוטו מדי לילה
ונתינת שכרו ביומו (שם כד, יב—טו). נקבעה אזהרה מיוחדת על
הטיית דינו של העני, והתורה הקלה בקרבנותיו. חשיבות מצוות הצ׳
מודגשת בנתינת הסברים לה, ובקביעת שכרה בצדה (שם טו).
הנביאים התריעו בעיקר על עושק העניים. ואך מעט על ענייני צ׳
עצמם (ישע׳ נח, ז).

ח ז ״ ל פיתחו את מצוות ד,צ׳ מבחינה עיונית, הלכתית וארגונית !

הם גם שהפכוה למוסד חברתי מרכזי, בעל דפוסי־פעולה קבועים
לדורות. "צ׳ וגמילות־חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה"
(ירר סאה א׳, א , ! ור׳ בתר ס״ח, ע״א). היא מקרבת את הגאולה,
מביאה לחיי העולם־הבא, וגם רשעים גמורים זוכים ורואים פני
שכינה בגללה (שדחר־טוב, י״ט). "גדול העושה צ' יותר מכל הקר-
בנות" (סוכה מ״ט, ע״ב), ובכוחה לבטל גזירות קשות (ירד תע׳
ב׳, א׳). הנותן צ׳ זוכה לבנים זכרים, עשירים וחכמים, לרכוש
ולזקנה טובה — כדי שיוכל להתמיד במצווה זו. מסכת מיוחדת(פאה)
עוסקת בקביעת פרטי מצוות מתנות־עניים. חז״ל פירשו פרשה סתומה
שבתודה (דב׳ בו, יב—טו) וחידשו מצוות "מעשר־עני", הניתן כל
שגה שלישית ושישית למניין השמיטה, בשיעור של 10% מן הנותר
בשדה לאחר הפרשת תרומה ומעשר. ברוח הכתוב "די מח 10 ר 1 " קבע
הלל (ע״ע): "היה דרכו של זה העני לרכוב על הסום ועבד ר? לפניו,
קונים לו סוס ועבד״. נקבע גם שיעור מירבי לצ׳ — עד % הנכסים,
ובאושא (אמצע המאה ה 2 ) נתקן שאסור "לבזבז יותר מחומש",
שלא יפול בעצמו למעמסה על הציבור (כתר נ׳, ע״א). "עני" הוא
כל שאין לו 200 זהובים. העניים עצמם חייבים בצ ׳ (גיס׳ ז/ ע״ב).
"בודקין לכסות ואין בודקין למזונות" (ב״ב ט׳, ע״ב), שמא ימות
העני תוך כדי בדיקה. עני שפרנסתו מחיזור על הפתחים, "נותנים
לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם". במזץ הבנים
והבנות מגיל 12 ואילך אין האב חייב מעיקר הדין, אלא כמצוות־צ , .
חז״ל חידשו התייחסות לכספי־צ׳ כאל כספי הקדש, וההלכה הנובעת
מכך היא, שהמתחייב לצ׳ אינו יכול לחזור בו.

עיקר פעלם של חז״ל בארגון הצ ׳ על בסים של קופות אזוריות,
עירוניות וכפריות. ארגון זה, על חוקיו, דרכי פעולתו וכללי האתיקה
שלו, שימש עד הזמן החדש ו״מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל
מישראל שאין להם קופה של צ׳" (רמב״ם, הל׳ מתנות עניים ט׳, ג׳).
לציבור הסמכות לכסות את הסרבן למצוות צ׳. נקבעו "קופות"
נפרדות לפדיון־שבויים, הכנסת־כלה, תמחוי לעניים וכיו״ב, ומאוחר
יותר !תופסו עליהן קופות צ' למטרות חברתיות, כהספקת שמן
לבתכ״נ, עידוד לימוד-חורה וכד׳. נקבעו מגביות מיוחדות, כ״מגבית
פורים" וכ״קמחא דפסחא", ונקבעו "גבאים" לחלוקת כספים הוגנת,
שהוסמכו לשום כל אחד מבני הקהילה לקביעת תשלומיו. תוקנו
כללים בנוגע להעברת כספים מקופה לחברתה וסדרי עדיפויות בין
הקופות. מנגנון זה היה חלק בלתי־נפרד מ״יישובה של עיר", ובהעדרו
אסור לת״ח לגור בעיר (סג׳ י״ז, ע״ב). הכלל הוא שעניי אותה עיר
קודמים לעניי עיר אחרת.

גבאי-צ׳ פעלו בזוגות או בשלשות, לפי כללי־נוהג נוקשים,
שעתיקותם עולה מהזכרתם כמוסד קדמון במשניות שמזמן הבית
(קיד׳ ד׳, ה׳). כבר בתקופות קדומות נחשבו הגבאים כ״ראשי-כנסיות"
(פס׳ מ״ט׳ ע״ב).

חז״ל החשיבו מאד "מתן־בסתר", מצד הנותן ומצד המקבל
(ב״ב ט׳, ע״ב), וביותר החשיבו את המלווה לעני שלא בריבית
("גמילות חסדים") כדי שיוכל לשקם את עצמו (שבת ס״ג, ע״א).
״גמילות חסדים״ — בניגוד לצ׳ גרידא — היא גם בגופו של הנותן,
לרבות הכנסת־כלד׳ ולוויית־המת, המגדל יתום בתוך ביתו וכד׳.
הצ׳ מביאה לכפרה השלמה ברחמי ה׳, "שאדם קונה את עצמו בממון
מידי שמים"(מכ׳ משפטים, סוף פ״י). "הנותן צ׳ בשביל שיחיה בני"

525

צדקה ופילנתתפיה

526

נחשב לצדיק גמור (סם׳ ח/ ע״א). נמסר על בעלי־בתים פשוטים,
ובייחוד נשותיהם, וכן בעלי־שררה, שהיו פוסקים צ׳ הרבה, בציבור
וביחידות, כנראה מתוך אמונה עממית בכוחה המושיע. ביה״ב נשתרש
המנהג לנדב לצ׳ כדי לכפר על נשמות־המתים, ועניין זה עורר
מחלוקת גדולה בהלכה.

חז״ל רואים את העוני לא כמצב אידאלי או רצוי, אלא כחלק
מגלגל הסובב בעולם. מצרות גם הערכות אחרות, לפיהן "יותר ממה
שבעל־הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל־הבית" (דברי ר״ע,
ויק״ר, ל״ד), או "כדי שניצול אנו מדינה של גיהנם" (ב״ב י/ ע״א),
אלא שזכות זו אינה אלא תוספת־לוואי למעשה־הצ׳, שתכליתו העני
עצמו.

בעיה נתעוררה בשאלת הצ׳ לגויים, וקביעת היחס אל מעשי הצ׳

של הגרים בינם־לבין־עצמם. רבן יוחנן בן זכאי — שהכיר היטב את
הצ׳ המאורגנת מטעם השלטונות והעשירים, שבה הצטיינה רומי —
היה סבור תחילה, ש״כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צ׳ מכפרת
על אומות העולם", אולם אח״כ שינה דעתו. בדור שלאחריו, עם
התרבות הכיתות הנוצריות שהתהדרו בתורת הצ׳ שלהן — אותה
העמידו בניגוד לדת ישראל — המשיכו חז״ל והתנגדו לצ׳ הנוצרית,
בהכירם שכל עיקרה לא ניצוקה אלא במטבעות שטבעו לה חכמי
ישראל. קבלת צ' מהנוצרים הותרה ע״ם ההלכה הקדומה (תוסס׳ גיט׳,
ה׳), אולם אח״כ נאסרה משום סכנת המיסיון.

י. ת.

ב יה" ב קרמה מצוות צ׳ באותם כלים כבעבר, תוך התאמתם
לתנאי השעה והמקום. התייחסות חדשה לעיקר מצוות צ , מופיעה
בס׳ חסידים (ע״ע ר׳ יהודה החסיד! חסידות אשכנז), ולפיה מבטאת
הצ׳ שאיפה לחלוקה מחדש של הרכוש, ע״פ חוקי צדק ושוויון אלהיים.
הממון פקדון הוא, "...ואין לנו רשות להשתמש בו יותר מכדי הצורך
אלא לצ ׳ וחסד״ (מהד׳ ויסטינצקי, תתקמ״ו, תרנ״א). תפיסה זו —
המקרבת את הצ׳ צעד גדול אל תפיסת הסעד (ע״ע) המודרני —
הגבירה את הביקורת העצמית ואת הזירוז למצווה, ודוגמה לכך הוא
מנהג מעשר־כספים, שעל קיומו הקפידו בחומרה, תוך שימוש במס¬
גרות הלכתיות שאולות מהלכות מעשרות. העזרה ההדדית התפצלה
למרכיביה השובים כתוצאה מהקמת "חברות״־צ׳, שעסקו בסוגיות
מוגדרות וע״ם תקנון מפורט! עי״כ הפקיעו את האחריות לצ׳ מידי
ה״קהל" כולו, וייעלו את הליכיה. חברות־צ׳ ידועות לראשונה מסוף
המאה ה 14 . ב 1380 פעלו ב&רפיניאן, למשל, חברות כגון: ת״ת,
אור לביהכ״נ, עזרת־חולים, עזרה לעניים, והלווייודהמת, במאה ה 15
נתרבו החברות ונתגוונו פעולותיהן. החשובה שבהן היתה ה״חברה
קדישא״. — וע״ע קבורה.

מצוות "הכנסת־כלה" זכתה גם היא לחברה משלה, שעסקה באיסוף
כספים, והיו מעשירי הקהילות שביום חתונת בניהם הכניסו לחופה
גם זוג עניים. חברת "הכנסת-אורחים" דאגה להחזקת אכסניה לעוברי-
אורח חשובים, בנוסף לבית ה״הקדש" שאכסן עניים מבני המקום
ומבחוץ. נושא זה היה מפותח ביותר במזרח-אירופה, בשל הניידות
הרבה שם של קבוצות קבצנים, מלמדים, מגידים ומוכיחים, והד לו
נמצא בספרות התשובות, בספרות היפה ובפולקלור. מקובל מאד היה
האירוח הפרטי, אצל בעלי-הבתים, ובכך טיפל שמש ביהכ״ג. למן
המאה ה 19 התפתחו חברות "גמילות־חסד" (ר׳ להלן).

בנוסף ל״חברות" פעלו "קופות", שהוצבו בבתהכ״נ ובבתים,
למטרות שונות. החשובות בהן: קופת "מתן בסתר" וקופות א״י.
קזפות א״י — שהחל בסוף המאה ה 18 נקראו ע״ש ר׳ מאיר בעל הנם
(ע״ע) — הוצבו בבתים בידי שליחי א״י, ועל ריכוז התרומות הופקד
גבאי, שבקהילות הגדולות כונה בתואר ״נשיא א״י״. עד למאה ה 19
נמסר הכסף לשד״רים מא״י. ב 1809 הוקמה חברת ה״פקידים ואמר¬
כלים" באמסטרדם, שנועדה לרכז את כספי התרומות במערב-אירופה,
ובעקבות הקמת בתי-דואר בא״י, באמצע המאה ה 19 , הועברו הכספים

ישירות לא״י. לארצות המזרח יצאו שד״רים עד לראשית המאה ה 20 .

על ענין פדיון שבויים — ע״ע שבויים.

י. כץ, מסורת ומשבר. 184 — 194 , תשי״ח 2 ! ח. ה. בן ששון, הגות

והנהגה (מפתח בערבו), תשי״ט. אל רי

בזמן החדש. בשלהי המאה ה 18 עמדה השיטה המסרתית
של גיוס כספי־צ׳ — באמצעות בתהכ״ג והגופים הקהילתיים — על
סף התמוטטות, בקהילות רבות באירופה, חאת, בעיקר, בעקבות
הכבדת המיסר הממלכתי. גם ההשתחררות מכבלי המסגרות המסר־
תיות (ע״ע השכלה < רפורמה) ערערה את מבנן ואת סמכותן לגביה
נאותה של כספים לצרכי הציבור• החמירו את המצב עוד יותר
הכפילויות בהתרמה ואי־שיתוף־פעולה בין מוסדות הצ׳ והסעד.

במאה ה 19 נשתנו סדרי גביית המסים במדינות שונות. כך פורקה
ברוסיה (שכללה אז גם את פולניה) המסגרת האוטונומית של
ה״קהל", והיהודים אולצו להעביר את כל ענייני ד.צ׳ לפיקוח הרשויות
המקומיות. מהסמכות המקורית לא נשאר אלא מינוי גובי המם, משרה
שרבים לטשו עיניהם אליה בגלל הסיכד לרווחים נאים. עול ההוצאות
לצרכי צ׳ (עניים, חולים, זקנים, חינוך וכיו״ב) הוכבד עוד יותר
כשהגיעו הגירושים וההגירה של מפרנסים לממדים עצומים בשנות
ה 80 . תקציבי הסעד והחינוך של הקהילות היו תלויים מעתה, בעיקר,
בהקצבות ממשלתיות — שאי־אסשר היה לסמוך עליהן — ובמידה
מצומצמות באו תרומות פרטיות ומתשלומים עבור "כיבודים"
בביהכ״נ. מהמסים המפורסמים שהטילו השלטונות היו "מם הבשר
הכשר״ ו״מם הנרות״! ההכנסות נועדו להתחלק בשווה בין השלטון
ובין הקהילה, אך לא תמיד התבצע הדבר ולא חסרו גם מעילות.

חשיבות רבה נועדה אפוא לאגודות צ׳־וחסד התנדבותיות, שהש¬
תדלו, עד כמה שניתן היה, לבצע את אשר נבצר מהקהילות. יש
מהאגודות שפעלו על בסים חברות קבועה < תשלש מס־חבר שנתי
הקנה זכות הצבעה באשר ליעוד הכספים שנאספו. היו גם אגודות־צ׳
שקבעו בגורל מי יהנה מהכסף, והיו שפעלו כאגודות שיתופיות.
משנטלו הממשלות או גופי-סעד ציבוריים מרכזיים על עצמם כמה
מ״נושאי" הצ ׳ , פנו אגודות הצ׳ לפעילויות פילנתרופיות חדשות
והשלימו את החסר.

כספי הצ׳ נאספו בדרכים שונות: גביה שיטתית, הצבת קופות־צ׳
בבתים, התרמה בימים מיוחדים (פורים ? ט׳ באב! ערב יום־כיפור)
או בסמיכות לאירועים מיוחדים(שמחות למיניהן או, להבדיל, הלוויות
ואזכרות), וכמובן, פניה ישירה לתורמים פוטנציאליים בבקשת סיוע
למטרות ספציפיות. מקור חשוב להכנסות לצרכי השירותים הדתיים
היו ה״נדרים״, תרומות הזוכים ב״כיבודים״ בביהכ״ג — ו״כיבודים"
מסוימים עלו בכסף רב.

מקש מיוחד בפעילות הפילנתרופית תוססות "קופות" הגמ״ח
(= גמילות חסדים), המחלקות הלוואות ללא-ריבית לכל נצרך. את
הקרן מגייסות ה״קופות" מעזבונות, תרומות או פקדונות. מספרן של
ה״קופות" האלה רב והקף פעילותן נרחב. במקרים רבים צמודות
״קופות״ כאלה ל״חברה קדישא״. — גבאי־הצ׳ של מרבית הפעילויות
האלה עושים את מלאכתם בהתנדבות < לעומת-זאת מעסיקים מוסדות
רבים, המתקיימים על כספי־צ׳, גובים ומתרימים בתשלום (לפעמים
אחוז ניכר מן ההכנסה). בארצות רבות נעשים מאמצים רבים לרכז
את הפעילות הפילנתרופית, הן אח ההתרמה והן את ההוצאות
לצרכי צ׳ שונים, תחת ארגוני־גג, ולשם כך מתאחדים מספר ארגוני-
צ׳ המצליחים למצוא ביניהם מכנה־משותף. ארגונים אלה מגייסים
את כספיהם בקנה-מידה רחב: מסי־חבר קבועים בסכומים נכבדים,
הגרלות, מופעים שונים (הצגות, סעודות־יוקרה וכד׳), אך מעל
לכל — גיוס תרומות גדולות מיחידים, מכספי עזבונות, הקדשים וכד׳.

פעילות הצ׳ באה״ב, שנתגבשה בשלהי המאה ה 19 ובראשית
המאה ה 20 , היא בעלת אופי והקף מיוחדים, זאת בעקבות התפתחותה
המיוחדת של יהדות זו: קצב גידולה (מהגירה), שאין לו אח-ורע, על

527

צדקה ופילנתרופיה — צדרכאדם (ארז), אלכסנדר

528

בעיותיו וצרכיו המיוחדים, ומפגש מסורת הצ׳ היהודית־האירופית עם
מסורת ההתנדבות והפעילות הפילנתרופית של האוכלוסיה האמרי¬
קנית. השפל הכלכלי של שנות ה 30 היווה נקודת־מפנה בתולדות
הפילנתרופיה באה״ב, אחרי שהממשלה נאלצה ליטול על עצמה
סיפוק חלק ניכר מן העזרה החמרית לנצרכים, בגלל הקפו העצום
של העוני.

בשנות ה 20 וה 30 התעוררה מחלוקת בין גופים פרו־ציוניים
ולא־ציוניים (או אפילו אנמי־ציוניים) באשר לסדר העדיפויות ביעדי
הכספיים: א״י או אירופה (שיקום וסעד בעקבות מלה״ע 1 , ובעיקר
ברוסיה). השואה והקמת מדינת־ישראל הציבו אתגר חדש בפני יהודי
אה״ב (ובהקף צנוע יותר בפני יהודי כל ארצות הרווחה החפשיות),
והם נענים לו במידה שאין לה תקדים בתולדות הפילנתרופיה.
במסגרת תהליך התפתחותן של מסגרות ההתרמה לסכומי־עתק כאלה
הלכו והשתכללו שיטות ההתרמה לכדי מערכות מתוחכמות של
הגופים המתרימים, כאשר בראש הפירמידה ניצבות דמויות־מופת
של מנהיגי ציבור. המשמשים דוגמה אישית בתרומותיהם הגדולות
ומעוררים בכך את היענותם של הדרגים הנמוכים יותר מבחינת
יכלתם הכלכלית, ובבסיסה — המוני התורמים "הקטנים". מערכות
מאורגנות אלה הביאו גם לצמיחת סגל עצום ומיומן בענייני צ',
והכשירו את הקרקע לחינוך דורות־ההמשך לקבלת אחריות קהילתית,
ציבורית־לאומית ויהודית־בי״ל גם מעבר למישור הכספי.

על הצ׳ בא״י — ע״ע חלקה.

על ארגוני ד.צ׳ והסעד היהודיים הבין־לאומיים הגדולים ע״ע
אורט; אחע; יק״א; ג׳דנט: היאס; כל ישראל חברים; קרן היסוד
(המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית העולמית). סכומי-כסף
גדולים למגוון פעולות פילנתרופיות ותרבותיות חולקו מכספי השי¬
לומים מגרמניה באמצעות ה 0 :>ת 6 ז:>£חסכ> 5 ו״ו 13 כ> (ע״ע שלומים).

כספים למען א״י ואח״כ למען מדינת-ישראל נאספים ע״י(ה)מג־

בית (ד.)יהודית (ה)מאחדת, פיק״א ו(ה)קרן (ד.)קימת לישראל
(ע , ערכיהם). תקציב הארגונים האלה מסתכם במאות מיליוני דולר
בשנה.

בצד כל אלה קיימים במדיגת-ישראל ובתפוצות הגולה גופים
ומוסדות ציבוריים קטנים וגדולים בהק ף מקומי. ארצי או אף בי״ל,
העוסקים בהתרמה למען מטרות ספציפיות בתחומי הסעד (מושבי־
זקנים, מפעלים לקשישים, מרכזים קהילתיים, מעונות־יום לילדים),
הרפואה (בת״ח, מגן־דוד־אדום, "הדסה"), החינוך, ההשכלה והתרבות
(בת״ס מיוחדים [חרשים־אלמים, עוורים, ילדים מחוננים], ישיבות,
מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות מדע ומחקר, מוזיאונים, מפעלי
ומופעי תרבות ואמנות).

י. ברגמן, הצ׳ בישראל, תשל״ו! מ. לוין, ערכי חברה וכלכלה באידי¬

אולוגיה של תקופת ההשכלה, תשל״ו. יע. או. -מ.

צדקיהו, מלך יהודה, אחרון מלכי בית־ראשון( 597 — 586 לפסה"נ).

הבן השלישי של יאשיהו (ע״ע) וחמוטל, (מל״ב כד,

יח! דה״א ג, טו). שמו היה מתניהו, וכשהמליכו מלך בבל תחת
יהויכין הסב את שמו לצ ׳ — וע״ע א״י, עם׳ 299 — 300 . דומה כי
נבוכדנאצר (ע״ע) נכח בהמלכה — הנרמזת גם בכרוניקה בבלית —
שלוותה, כנראה, ברית ושבועת־כפיפות (יוד יז, יא—יג; דה״ב
לו, יג). בשנים 596 — 594 לפסה״נ עסק נבוכדנאצר בדיכוי מרד
בבבל, וביהודה התעוררו הלכי־רוח של מרד (אולי בעידוד מצרי),
המשתקפים בם׳ ירמיהו (בעיקר פרק כז); דומה כי הליכת צ׳
לבבל, בשנת 4 למלכו (יר׳ נא, נט), נועדה להביא כפיפות
מחודשת. ב 588 נסחף גם צ׳ למרד. כתגובה צר נבוכדנאצר על
ירושלים, ובט׳ בתמוז 586 הובקעה העיר. צ׳ ופמלייתו ברחו, אולם
נתפסו בערבות יריחו והובאו לפני נבוכדנאצר לרבלה. את בני צ׳
שחטו לעיניו, ואה״כ עיוורו אותו והביאוהו בנחישתים לבבל (מל״ב
כה, א—ז).

מקובלת הדעה כי צ׳ היה מלך חלש ונכנע לדעת שריו. צ' היסס
וביקש את דבר ה׳ מפי ירמיהו (ע״ע, עמ׳ 388 — 396 ) — נגד רצון
השרים — אך לא שעה לעצתו. גם שיחותיו עמו, בהסתר מהשרים,
לא הועילו. צ׳ הקל על סבלו של ירמיהו. את סירובו להיכנע נימק
בפחדו מהתעללות מצד "היהודים אשר נפלו אל הכשדים" (שם
לח, יט), אולם באמת נבוך צ׳ ביו אימתו מעצמת בבל לבין הנטיה
לפרוק את עילה בעזרת מצרים, ומשנסחף למרד נתקשה לחזור בו.

נבואת ירמיהו כי צ׳ ימות בשלום ובכבוד (יר׳ לד, ד—ה) לא
נתגשמה במלואה, ונבוכדנאצר נהג כלפיו באכזריות, אולי בעיקר
בגלל השבועה שהפר. בחזון יחידאי בספרות הנבואה מעלה יחזקאל
(יז, יא—כא), את ביזוי האלה והפרת הברית מצד צ׳ כהפרת ברית-
אלהים הראויה לעונש חמור; בגללה הובא צ׳ בבלה ונחרץ דינו שם
(ור׳ גם דה״ב לו, יג).

נבואת ירמיהו על מלך "צמח צדיק", ששמו "ה׳ צדקנר׳ ושיעשה
משפט וצדקה, "ובימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח", מכוונת
אמנם למלך שלעתיד לבוא, אך הדמיון עם "צדקיהו" משיא למחשבה,
שמא נשתקעה כאן תשתית היסטורית לציפיות שרווחו עם המלכת צ , .

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ח', 249 — 251 , 262 — 266 ,

תש״ך: א. מלמט, מלכי יהודה האהרונים ונפילת ירושלים (כתיד:

ירושלים לדורותיה, 37 — 47 ), תשכ״ט.

שמ. א.

צלקץ (זדקין), ארסים — :>ת 141 (זב 2 קנלליס — ( 1890 , סמזלנסק —
1967 ׳ פאריס), פסל צרפתי, יהודי, מאסכולת פאריס. צ׳

למד בביה״ס הפוליטכני בלונדון. ב 1909 השתקע בפאריס. ב 1950
זכה בפרס הגדול לפיסול בביאנאלה של ונציה וב 1960 — בפרס
הגדול של העיר פאריס. — צ׳ הירבה להשתמש בברונזה ובעץ.
ראשית יצירתו, ב 1915 בקירוב, היתה בסגנון קוביסטי וניכרים בה
סימני הפיסול האפריקני. החל ב 1920 יצר תבליטים ופסלים מונומנ¬
טליים, בסגנון אישי, לירי ובארוקי, שהושפע מהפיסול ההלניסטי
המאוחר. צורות מופשטות ואסוציאציות נטורליסטיות בעיצוב קומ¬
פוזיציה דינמית ואכספרסיווית משמשות בערבוביה בתבליטי־האבן
שביצע עבוד בית הארדיכל א. בלום בבריסל, 19291 , ובפסלי הברונזה
״אודפוס המנגן״ ו״פרומתוס״, 1954 (גן האמנות ע״ש בילי רוז,
ירושלים). ב 1953 הקים ברוטרדם את אנדרטת־הזכרון הענקית לקר-
בנות ההפצצה הגרמנית, "העיר ההרוסה", העשויה ברונזה, והמרשימה
בדרמתיותה.

חיבורו האוטוביוגרפי, 0156311 16 ד> ו:> 11 !ג£\ ("המקבת וה¬
מפסלת")׳ י״ל ב 1968 . וע״ע פרים, אסכולת-.

; 1964 ,. 2 , 1130011 . 1 ; 1963 ? 111 . 2 . 0

. 1970 ,וחטתס? £־ו\נ) . 2 / 0 ■ז 201 ?ז-£^ 1 4 . 5

צדךכארם 1 =ארז), אלכסנדר ( 1816 , זמושץ׳ [פולניה! —
1893 , פטרבורג), מחלוצי' העתובות (ע״ע, עט׳ 273 ) העברית
ברוסיה. אביו היה ממשכילי עירו. ב 1840 עבר צ׳ לאודסה ושם היה
פעיל במוסדות הקהילה והתקרב לחוגי השלטון. 18601 החל לפרסם
את ״המליץ״ — השבועון העברי הראשון ברוסיה, וב 1862 הוסיף
לו נספח ביידית, "קול מבשר". עתוניו, שהשתתפו בהם חשובי
הסופרים, מסרו חדשות, הטיפו להשכלה ולחמו בחסידות. ב 1871
העביר את "המליץ" לפטרבורג, והחל לפרסם גם שבועון רוסי־יהודי,
שנערך למעשה בידי אחרים. בעיות כספיות הביאו לסגירת שני
העתוניס באמצע 1873 . ביולי 1878 חידש צ' את הופעת "המליץ"
ואת רשיונו לעתון רוסי מסר לקבוצה שהו״ל את ה
(״ראזסוויט״). ב 1881 הו״ל את ה״יידישעס פאלקסבלאט". עם
היווסדה של תנועת "חיבת ציון" העמיד צ׳ את עתוניו לרשותה.
את עריכת ״המליץ״ מסר לי. ל. גורדו! ( 1880 — 1883 , 1885 — 1888 ),
וא. ש. פרידברג ( 1883 — 1885 ; ע׳ ערכיהם). ב 1886 הפך "המליץ"
לעתון יומי.

529

צדרבאום, אלכסנדר — צהלון

530

צ' פרסם בעתוניו מאמרים ארוכים וגדושי מליצות בנימה פובלי¬
ציסטית עזה. בעריכתו היה ליברלי, וסופריו הביעו דעות שונות
ומנוגדות, אלא שצ׳ הוסיף הערות של הסתייגות. צ׳ עסק בענייני-
ציבור שונים. כך התערב בפרשת עלילת־הדם בקוטאיס ( 1879 ),
זכה במשפט עם הכומר לוט 01 טנ 0 קי (ע״ע) שתקף את התלמוד,
והשתדל בהשגת הרשיון ל״חברת התמיכה לעובדי אדמה" (ע״ע
חבת ציון, עט׳ 116 ). צ׳ פרסם כמה ספרים, בהם: "בין המצרים"
(אודיסה, תרכ״ז), ״כתר כהונה״ (שם, תרכ״ז) — שניהם נגד החסידות
ו״סודות מברדיטשוב" (ביידית; שם, 1870 ). בני דורו האשימוהו
בשטחיות וביחס רע לסופריו, אך השגו הגדול בכך, שלמרות מצבם
המדיני והתרבותי הקשה של יהודי רוסיה במאה ה 19 הצליח לקיים
במות ספרותיות בהשתתפות מרבית הסופרים היהודים.

נכדו היה יולי מרטוב (ע״ע).

ר. בריינין. זכרונוח! שרטוטים מחיי א. צ. ותכונתו, תרנ״ט; א. ש.

פרידברג, זכרונות ע״ד הארז ("ססר השנה" של נ. סוקולוב. א׳),

חר״ס; ש. ל. ציטרון, דריי ליטערארישע דודות, 96 — 129 , 1922 ;

י. טלוצקי, "מאדטוב והקרובים אליו" ("העבר", ד), תש״ך.

י. ס.

צ׳-ה - כינויו של ארנסטו גורה — 3 ־! 3 ׳\ 011£ " 0116 " ם 1£51 זז£ —־
( 1928 , רוסאריו [ארגנטינה] — 1967 , בוליוויה), מהפכן
קובני. מנעוריו גילה נטיה לחיי נדודים. לאחר שסיים את לימודי
הרפואה ( 1953 ), עזב את ארגנטינה ונדד בארצות שונות באמריקה
הלאטינית עד שהתיישב בגואטמלה, שהיתה בשלטונו השמאלני
של דו׳קובו ארבנס גוסמאן. לאחר נפילת ארבנם (יולי 1954 ; ע״ע
גוטמלה, עט׳ 340 ) נמלט צ׳ למכסיקו והצטרף כרופא לקבוצת גולים
קובנים בראשות פ. קסטרו (ע״ע), שהתכוננה לפלוש לקובה ולהדיח
את הרודן פ. באטיסטה, כאשר נחתה הקבוצה בקובה (דצמבר
1956 ) זנח צ׳ את הרפואה והתבלט כמנהיג גריליה מעולה. כשתפסה
״תנועת ה 26 ביולי״ את השלטון (ינואר, 1959 ), ניצב צ , לצד
קאסטרו בצמרת המנהיגות של המשטר החדש (וע״ע קובה,
היסטוריה).

בשנים שאח״כ היתה לצ ׳ השפעה רבה על עיצוב כלכלת קובה,
בהיותו נשיא הבנק הלאומי ושר התעשיה. באפריל 1965 התפטר
מכל תפקידיו ולא הופיע עוד בציבור. באותה שנה פיקד על קבוצות
גריליה בק(נגו. בנובמבר 1966 בא בסתר לדרום־מזרח בוליוויה כדי
לארגן תנועת גריליה, לאחר כ 6 חדשי לחימה ונסיונות התחמקות
מהכיתור ההדרגתי של הצבא נפל בשבי, פצוע ברגלו, ולמחרת נורה
למוות ( 9.10.1967 ). הפגנות מחאה נגד המתתו נערכו בארצות רבות,
ואף אישים שלא הזדהו עם האידאולוגיה שלו הביעו הערכה לאי¬
שיותו ורוח ההקרבה שפעמה בו.

צ׳ גינה בחריפות כל צורה של אימפריאליזם ונאו־קולוניאליזם
והתקיף את מדיניות־החוץ של אה״ב באפריקה ובאסיה ובמיוחד באמ¬
ריקה הלאטינית. הוא דגל בגריליד, לא רק כאמצעי היעיל ביותר
להשגת מהפכה חברתית ושלטון קומוניסטי, אלא ראה בה את
כור־המצרף האישי המעשיר את מידותיו האנושיות של המהפכן.
דעותיו, לחימתו למען החלשים והנדכאים ופרשת חייו המיוחדת
הפכוהו לדמות נערצת על גוער־המחאה של שנות ה 60 . תמונותיו
נפוצו ברחבי העולם והוא געשה מעין סמל מיתולוגי למהפכנות.
על חייו ופעולותיו נתחברו ספרים, מחזות ומאמרים רבים
ודמותו נתנה השראה ליצירות אמנות. מכתביו: 13 10 ) 05 ( 353 ?
13 ־ 131 ) 01111:10 '\€־ 1 ה:ת £11£ (״ זכרונות של המלחמה המהפכנית [הקוב־
נית]״), 1963 , הופיע גם בתרגום אנגלי; מדריך למלחמת גריליה;
3 נ 1 ב 1 נ 6 תס 0 ־ 1 < 1 רתסנ 1 01 ץ 0 ת 1151 ב 1 :> 80 £1 ("הסוציאליזם והאדם ב¬
קובה"), 1965 .

. 1970 ,. 0 ,־ 1311 :>ת 51 .\ 7 ; 1968 1 > 671 דו¥ , 0 ( 110 . 11

א. רח.

צהבת ( 6 :> 11 )ח 311 [>, תופעה חולנית המתבטאת בהופעת צבע צהוב
בעור ובריריות כתוצאה משקיעת פיגמנט צהוב -י בילי-

רובין.

באדם נוצרים מדי יום כ 250 — 300 כדג של בילירובין, שבעיקרו
( 80% — 90% ) הוא תוצר פירוק של ההמוגלובין(ע״ע) בעקבות הרם
הכדוריות האדומות (ע״ע דם, עט׳ 707 ). היתרה מקורה בפירוקם
של פ 1 רפירינים אחרים, המרכיבים פיגמנטים ואנזימים חשובים בכבד
ובשרידים.

הבילירובין הנוצר, שאינו מסים בנוזלי הדם, מובל בזרם הדם
כשהוא קשור לאלבומין הנסיוב. בכבד מתחבר הבילירובין באמצעות
הפעלה אנזימטית לשתי מולקולות של חומצה גלוק 1 ר 1 נית והופך
לאסטר מסים במים. הבילירובין־די־גלוקורוניד מופרש מן הכבד
דרך צינורות המרה אל חלל התריסריון.

במעיים חלים בבילירובין־די־גלוקורוניד שינויים עקב פעילותה
של צמחיית החיידקים; חלק קטן ממנו נספג בחזרה, ואילו רובו
מופרש החוצה כסטרקובילין — הצובע את הצואה חום.

מכאן שכל הבילירובין הנוצר מופרש באמצעות הכבד ודרך
צינורות המרה והעיכול אל מחוץ לגוף האדם. עם זאת ניתן לגלות
עקבות בילירובין בדם (בערך עד 1 מ״ג־אחוז). עליה בכמותו מעל
לערך זה היא הגורמת לשקיעתו בעור ובריריות ולצביעתם בגוון
צהוב.

בצ׳ מצויים בדם שני מקטעים עיקריים של בילירובין, וזיהוי כל
אחד מאפשר את אבחנת סיבתה. הראשון — בילירובין חפשי (בלתי
קשור), שאינו מסים במים; השני — בילירובין־די־גלוקורוניד,
המסיס במים (ר׳ לעיל).

סיבות הצ׳: (א) הרס מוגבר של כדוריות אדומות (המיליזה)
ועומס רב של בילירובין חפשי שאין הכבד הנורמלי מספיק לקלטו
ולפנותו; (ב) הפרעה בתאי הכבד הגורמת לכך שאינם מסוגלים
לקלוט או לפנות גם כמות בילירו&ין נורמלית, כגון בדלקת כבד
חריפה או בשחמת הכבד! (ג) פגם מלידה ביכולת ההפיכה של בילי־
רובין חפשי לבילירוביךדי־גלוקורוניד עקב העדר האנזים המתאים
בתאי הכבד. (ד) הפרעה בכבד המונעת הפרשת בילירובין־די־גלוקו־
רוניד אל צינורות המרה, עקב פגם מלידה, או נזק לתפקוד או
למבנה נימיות המרה בתוך הכבד כתוצאה מתרופות או מזיהום
נגיפי; (ה) חסימת דרכי־המרה בכבד או מחוצה לו באבני־מרה או
בגידול סרטני סביב מוצא המרה או בתוכה.

הטיפול בצ׳ תלוי בגורמיה. וע״ע מרה; כבד.

־ 1 <!) 10£ !) 71 ! 17 )) / 0 ^ 51010 ^ 1 ) ?- 10 ) 41 ? 16 ) 1 מ* 5. 1^61X7

665 ה 4 ' 1 !) 1 / )ה 6€6 ? . 1 ^ . 1 - 18:11110 סף 1 . 0 ; 1963/4 ,(ח\ , 16 ^ 30

7611071 )*¥ !) 471 1 ( 701157 ) 1/ 614 ; , 011 ? 715 *> 77 , 1071 ) 14 ( ¥077 171 ?) ) 1 ) ¥111 171

. 1970 ,( 1131 0£ ^1601010?, X^,|X ־ 001 [ מ 3 ^זשרח\ 2 )

ח. ב. א,

צה״ל (צבא הגנה לישראל), ע״ע צבא, ענד 482/4 ! א"י, כרך
מילואים, ענד 506 — 511 . על המלחמות שניהל צה״ל: מל¬
חמת העצמאות — ע״ע א ״ י, עמ׳ 569 — 594 ; מלחמת סיני(קדש) —
ע״ע א ״ י, כרך מילואים. עם , 515 — 516 ; וע״ע מלחמת ששת¬
ה י מ י ם.

צהלי[, משפחה יהודית־ספרדית, שענפיה נתיישבו באיטליה
ובארצות המזרח. רבים מבניה היו רבנים, סופרים ורופאים.
אברהם צ׳ (המאה ה 16 ), ת״ח ומקובל, כתב "יד חרוצים"
(ויניציאה, שנ״ה), על הלוח העברי, ו״ישע אלהים" (שם, שנ״ה) -־
פירוש למגילת אסתר. בהקדמתו ל״מרפא לנפש" (שם, שנ״ה), ספר
מוסר קבלי, הוא מספר על נדודיו המרובים! את ספרו זה השלים
בבגדאד, שנ״ג. י ע ק ב צ׳ ( 1630 , רומא — 1693 , שם), סיים לימודי
רפואה באוניברסיטת רומא וב 1682 היה לרבה של פרארה. ספרו
הנודע "אוצר החיים" (ויניציאה, תמ״ג), על חכמת הרפואה, הוא

ספר־עזר לרופאים ומדגיש גם את הצדדים המוסריים שבעבודת
הרופא. כן כתב ספר "מרגליות טובות" (שם, תכ״ה), קיצור ספר
"חובת הלבבות" לרבינו בחיי אבן פקודה (ע״ע). בהקדמתו נזכרים
8 ספרים שלו בכ״י. תשובותיו בהלכה כלולות בספריהם של ר׳
משה בן מרדכי זכות, ר , יצחק חזקיה למפרונסי ור׳ נתנאל סגרה
(ע׳ ערכיהם). צ׳ היה מן הראשונים בין רבני איטליה שהדגישו את
ערכה הרב של הדרשה הקבועה בבית הכנסת! דרשותיו נמצאות
עדיין בכ״י.

מרדכי צ׳, בן יעקב (נם׳ 1748 ), ירש את כהונת אביו
כרבה של פרארה, וגם הוא היה תפא. תשובותיו בהלכה נדפסו
בספרו "מציץ ומליץ" (ויניציאה, תע״ה), וחלקן נכללו בספריהם
של הרב למפר 1 גטי והרב שמשון מורפורגו (ע״ע). קצת מפיוטיו
נכללו במנהג פרארה. ידוע ספת "מגלת נהרות" (שם, תס״ז),
תיאור הצלת היהודים בשטפון הגדול שפקד את פרארה.

יום ־ט ו ב בן משה צ׳ ( 1559 — אחרי 1638 ), מחכמי צפת
הנודעים ב״תור הזהב״ שלה. היה שד״ר צפת בין השנים 1590 — 1600 ,
באיטליה ובהולנד. אח״כ יצא שוב בשליחות צפת למצרים ולקושטא.
בתקופה זו כתב כ 600 תשובות בהלכה, ורבות מהן נדפסו ע״י נכדו,
יום־טוב בן עקיבא צ׳. רבה של קושטא במחצית השניה של המאה
ה 17 , שצירף להן ספר חידושים משלו לקצת ממסכת בבא־מציעא
(שאלות ותשובות לר׳ יו״ט צ/ ויגיציאה, תג״ד). לתשובות אלה
חשיבות רבה לידיעת קורות קהילות ישראל במזרח. על אף היותו
תלמידו של ר׳ יוסף קארו (ע״ע), התנגד בחריפות לספר "שלחן
ערוך" עם הופעתו, בטענה שהוא נועד לבעלי־בתים ולאנשים פשו¬
טים• כן כתב ״לקח טוב״ (קושטא, שכ״ה * צפת, של״ז) על "מגלת
אסתר" ו״מגן אבות" (בכ״י) על "אבות דרבי נתן",

א. יעדי, שלווזי א״י (ספתח בערכו), תשי״א! ם. בניהו, תשובות
לקהילת עאנה לרבי יו״ט צ׳ (קובץ על יד, ס״ו), תשי״א! י. נסים,
תשובות רבי יו״ס צ׳ בענייני עבודת־אדסה בחצביה ובבליל (ספונות,

ט׳), תשכ״ד,! י. ליבוביץ, ר׳ י. צ׳ איש רוסא ופזמונו לשבת חנוכה
משנת התמ״ח — 1687 (ספר זכרון לח. א. סיריני), תשל׳א ז -ח^ 1 א״ז. 13
. 1944 , 279 — 268 , 1 ,) 1110171 ) 1 \ 07111 101 ■)[ ) 11 " 7

יצ. קל.

צ׳ו(קרי: ג׳ס, עוושלת־, ע״ע סיז׳ היסטוריה, עם׳ 848 — 851 .

צואה, הוראות המוריש להעברת רכושו(עזבונו) וחלוקתו, כולו או
מקצתו, בין הזוכים בו לאחר מותו. בהעדר צ׳ נקבעים בדין
(ע״ע ירשה) הזוכים בעזבון.

בשיטות המשפט האינדיווידואליסטיות נחשבת הירושה כחלק
מן הזכות לקניין, וכשם שאדם שולט ברכושו בחייו, כך יכול הוא
לצוות מה ייעשה בו לאחר מותו.

שיטות המשפט הקולקסיודיטטיות מגבילות את הזכות לבעלות
פרטית על סוגי רכוש מסוימים, ולכן הן אף מגבילות את החופש
לצוות.

ההשקפה הרווחת בעולם רואה במשפחה, כתא חברתי, את הבסיס
לדיני הירושה. דיני הירושה המסרתיים נועדו לשמור על נחלת אבות
(מוטנתסגממזגק [ע״ע רומא, משפט]) ולשריין ליורשים ע״ם דין,
או לקרובי־משפחה מסוימים, חלק יחסי בעזבון. במשפט המוסלמי,
למשל, החלק המשוריין הוא % מהעזבוןו בצרפת הוא נע בין ג /<
לביו % מהעזבון — לפי מספר ילדי המוריש! בבריה״מ משוריינים
ליורשים הקטינים % מחלקם ע״פ כללי הירושה, ואין המוריש
יכול לצוות לטובת מי שאינו יורש ע״פ דין, או לטובת מוסדות
ציבוריים. במשפט המוסלמי אין המצווה יכול להעדיף אחד היורשים
ע״ם דין על־פגי רעהו, כדי לא לשנות את היחסיות אר את השודון
בין היורשים ע״פ דין, כפי שנקבע בדיני הירושה.

שיטות המשפט החדישות נוטות בד״כ להתיר למוריש לצו 1 ת
על רכושו באופן חפשי, תוך שמירה על זכות קרובי־משפחה מסוימים
למזונות מן העזבון. כדי להבטיח זכות בגי־המשפחה לחלק המשוריין

או למזונות, קיימת בד״כ אפשרות לבטל מתנות שנתן המוריש
סמוך למותו (שנתיים בישראל, 10 שנים בגרמניה) ולהחזירן (או
את תמורתן) לעזבון. במדינת גידיורק קיים הסדר מיוחד לפיו ניתן
לבטל מתנות או הוראות צ׳ לטובת מוסדות צדקה או תרבות אם
עלו על מחצית העזבון והמוריש השאיר אחריו אלמנה וילדים.

בשיטות משפט רבות(למעט המשפט הצרפתי והמשפט המוסלמי)
יכול המוריש לצוות לשניים (או יותר), כדי שיזכה השני אןזרי
שזכה הראשון. היורש הראשון מקבל בד״כ את חלקו בנאמנות למשך
חייו, ומוסר אותו ליורש השני לאחר מותו.

הדינים הנהליים בענייני הכשרות המשפטית קובעים אף את
הכשרות לצוות. נוסף על כך דורשים דיני הירושה בד״כ, שבזמן
עריכת הצ׳ תהא למוריש דעה צלולה ושיהא מסוגל להבין את טיב
הצ׳. בד״כ רשאי המוריש בכל עת לבטל את צוואתו, להוסיף עליה
( 1011 ^ 00 ) או להחליפה בצ׳ אחרת! צ׳ אחרונה מבטלת מכללא את
קודמתה.

במספר מדינות (גרמניה, אוסטריה, אה״ב) קיימת אפשרות להס¬
דר חוזי בין המוריש ומי שעתיד לזכות בעזבונו< חוזה-ירושה כזה
אינו ניתן לביטול, אולם המוריש נשאר בעליו של רכושו ורשאי הוא
לעשות בו כרצונו בחייו — למעט הזכות להקנותו במתנה או ע״י צ׳.

במשפט האנגלי והאמריקני קיימת הוראה מיוחדת לפיה מתבטלת
צוואת המוריש מכללא אם המצווה נשא אשה לאחר מכן, אלא אם
כן נערכה ד,צ׳ במעמד הנישואין או בסמוך אליו. באה״ב יכול המוריש
להתחייב בחוזה לצתת לטובת פלוני, אך ברוב שיטות המשפט אין
חוזה כזה תקף.

צ׳ יכולה להיעשות בכתב או בע״פ. באוסטריה רשאי קטין בגיל
14 — 18 לעשות צ/ אולם עליה להיעשות בע״פ בפני ביהמ״ש.
צ׳ בע:״פ אפשרית בד״כ רק לגבי שכיב־מדע. הצורה הנפוצה ביותר
של צ׳ היא מסמך בכתב. הנטיה הכללית היא לאפשר צורות שונות
לעשיית צ , , ולקיים צ׳, למרות פגמים חיצוניים, כשאין ספק באמי¬
תותה. בישראל קובע חוק הירושה תשכ״ה — 1965 , שצ׳ תיעשה
בכתב־יד, בעדים, בפני רשות או בע״פ. שכיב-מרע, קטק ופסול-
דין — צוואתם בטלה. המצווה רשאי לצוות על יורש במקום יורש,
וכן על יורש אחר יורש.

כדי להבטיח תחולתה הבץ־לאומית של צ׳ והאחדת דרישות
החוקים השונים בנידון, נחתמה בוושינגטון ב 1973 אמנה בין-
לאומית, שאליה נספחה צ׳־לדוגמה המכונה בשם ״צ׳ בין־לאומית״!
צ׳ כזו תיערך בפני רשות ועדים, ותהיה תקפה, מבחינת צורתה,
בכל מדינה חברת האמנה. מדינת-ישראל טרם הצטרפה לאמנה.

0 [> 1 ס 19 . 8 - ו 01 [מ 1 מ 1 ז^ .? ;* 1951 , 111 ־ 1471111 ,1 071 ) 0111 ))' 1 4 ! , 311 רתז 3 ן.ז

- 113 . 11 ; 1951 — 1950 , 1-111 ,)■ 110 ) 00771 41011 ) 4 ) 81 >)'ל , 010 ^ 1 .!־,ן -
. 1963 ,^ 1 , 01011 41-011 ) 4 0711 ) 1-0 , 1 ) 2630

ל. שו.

במקרא אין צ׳ אלא בע״ם, והכוונה בעיקר להוראות מוסר
ואורח־חיים שהאב נותן לבניו בטרם ימות• ה׳ מעלה על נם את
מעלתו של אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוד. את בניו... אחריו...
לעשות צדקה ומשפט״ (ברא׳ יח, יט) — אף שאין בהמשך צ׳ כזו
בפירוש. הצ׳ משולבת בברכה אצל יצחק: "ויקרא יצחק אל יעקב
ויברך אותו ויצוהו" (שם, כח, א, ו), ואצל יעקב: "וזאת אשר דבר
להם אביהם ויברך אותם... ויצו אותם" (שם מס, כח—כט). אחי יוסף
מודיעים לו על צ , , שאולי לא נאמרה כלל (שם נ, טז—יז). ס' דברים,
ובייחוד חלקו האחרון (מפרק כז ואילך), הוא צוואת משה לישראל
(ור׳ בעיקר כט, יג—יד, כח! ל, יא), ודרישתו להנחילה לדורות
הבאים (שם לב, מו)! גם כאן מסתיימת ד.צ׳ בברכה (שם פרק לג).
כמשה, ציווה גם יהושע את העם לפני מותו (כג—כד). צוואת דוד
לשלמה (מל״א ב, א—ט) כוללת גם הוראות פוליטיות. מקומה של
הצ׳ כמעשה האחרון של האדם החי ניכר בהוראת ישעיהו לחזקיהו.

533

צואה — גואות השבטים

534

"צו לביתך בי מת אתה" (מל״ב ב, א), ויחס־הכבוד כלפיה מובלס
בהתנהגותם של הרכבים (ע״ע; ירט׳ לה}, שהיא מופת בעניין זה.

בהלכה איו דרך להוריש נכסים שלא לפי סדר הירשה (ע״ע,
עט , 410/11 ) הקבוע אלא בדרך של מתנה והתחייבות! מי שרוצה
לעשות כן צריך להוציא את הנכסים מרשותו בחייו. מאידך גיסא,
אין תוקף בהלכה למתנה שתחול רק לאתר מיתת נותנה, וע״כ על
המצווה לתת את גוף הנכס במתנה מיידית, "מהיום ולאחר מיתה",
ולהשאיר לעצמו את זכות אכילת הסירות כל ימי חייו. צ׳ זו קרמה
״מתנת בריא״ ולפיה: א. זוכה הנהנה בירושתו מיד (והוא אף יכול
למכור זכותו זו מיד) ז ב. אין המצדה יכול לחזור בו; ג. אין המצווה
יכול לצוות כן על נכסים שאינם בעת ברשותו. על מגבלה אחרונה זו,
שהיא חמורה מאד בחיי המעשה, ניחן להתגבר בדרך של התחיי¬
בות—התופסת, ע״פ ההלכה, גם על דבר ״שאינו ברשותו״ —
ושהיא בלתי־חוזרת.

שונה מ״מתנת בריא״ ״צוואת שכיב־מרע״ (- חולה המרותק
למיטתו),הנכנסת לתקפה רק לאחר מותהמצווה. חכמים תיקנו קולות
שונות ומפליגות במתנה זו, שאינה צריכה מעשה קניין, ואפשר לה¬
ביעה גם ברמיזה, בשטר כ״י בלא עדים וכד׳. אדרבה, מעשי קניין
רגילים מרעים כוחה של צ׳ זו, אא״כ הודגש שנעשו ליתר ייפוי־בוח
בלבד. תקנות מיוחדות אלו ניתקנו כדי "שלא תסרף דעתו" של החולה
מצער הליו. אץ צוואת שכיב־מרע תופסת אא״כ ציווה את כל נכסיו,
או שיהא ניכר לכל שהוא "מצווה מחמת מיתה" ומבטחונו שלא יחיה
מחליו זה. צ׳ שכזו ניתן לחזור ממנה, ואם נתרפא החולה הרי היא
בטלה מאליה, אא״כ צירף לה המצווה התחייבות, כמפורש לעיל.
תקנת שכיב־מרע הורחבה כך שתכלול גם צוואת בריא הנתון במצב
של סכנה ברורה לחייו, כמו היוצא ליהרג, היוצא לשיירה במדבר,
המפרש בים ומי שהוא חולד, מסוכן אף שאינו מוטל במיטה. קטנים
וגרים מוגבלים בבשרם לצוות בצוואת שכיב־מרע.

במקרה של צ׳ שאינה תקפה חל הכלל של "מצווה לקיים דברי
המת", אף כי רק לעתים רחוקות יכפה בי״ד על כך, בהיות הכלל
מוסרי, ביסודו, ולא משפטי. נחלקו הדעות מתי יש לכלל תוקף
משפטי (בגון כשהנכסים ביד שליש, ועוד), אך בכל מקרה אין
היורש מכוח "דברי המת" זוכה בירושתו באופן אוטומטי, והיורשים
צריכים לתת לו.

שטרי־הצ׳ צריכים לציין את מצב המצווה וסוג הצ׳, ובמקרה
של ספק חלה חובת ההוכחה על הנהנה. בתלמוד נמצאות כמה
נוסחאות מקוטעות של שטרי־צ׳ מן הסוגים השונים, ובספרות
ההלכה נידונו בהרחבה נוסחאות מדוקדקות שתבטחנה את מילוי
רצון המצווה ואת זכויות הנהנים בדקדוק מירבי. קיימת אפשרות,
תאורטית לפחות, שהמצווה יגביל את היורש לזמן מסרם, כך של¬
אחריו יעבור הנכס למישהו אחר (ובן הלאה), אולם תנאי לכך שיהיו
כל המקבלים־בכוח בעולם בעת ההתנאד- למעשה יכול כל מקבל
לסכל כוונה שכזו ע״י מכירת הנכם כשהוא ברשותו. קיימים פרטי
דינים מרובים בכל דיני ד,צ", מלבד התקנות המרובות שהונהגו
בכל קהילות ישראל — בכל זמן ובכל מקום לפי הצרכים המיוח¬
דים — ובמיוחד תקנות הנוגעות לצ " על נכסי בגי־זוג.

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ג׳, 113 — 145 , תרס״ג! א. ריבלין,
תקנות העזבונות בירושלים ובא״י(אזכרה לראי״ה קוק, ה , ), תרצ״ז ■

ח. כהן, הצעת סדר דיני ירושה (יבנה, ג׳), תש״ס! א. קרלין, דברי
משפט, א.: דיני ירושות וצ״< 1954 , א. קימלמן, צוואת בריא וצוואת
ש״מ בדיני ישראל (דיסרטציה), תשכ״ג; הנ״ל, תקנות קהל הנוגעות
לאופן עריכת צ' (סיני- נ״ה), תשכ״ד: א. א. אורבך, הלכות ירושה והיי
עולם (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, א׳), תשכ״ז 1
מ. אלץ, המשפט העברי, א׳—ג׳, (מפתח בערכו), תשל״ג; ,ו!^>ו 8 . 4 *

■ $7/1771 ,זזסקגקקגא .יו\ ; 1890 ,) 705/1 <)■!£ 415€/10 ) 011711 !~ 1 / ) 17105055 005
1€ }ת 116 :>מ[§ז:ו׳ו .£ " 111 ) 0111 77707111 " 77714 " 05 ) 11 ■ 17110 " 571 ^ 71 * 1 ) 1

111071 > 1 ק 7771 ו!< 007 ! 17 01115 , 011 ־ ¥31 •א ; 1900 ,( ז \ 113££ X1 ז 5 ה 155€ ^ 5 * 11 ;מא
. 1960 , 15110 807711171 1714 ) 171015/1 771 1111 ) 00 / 0

צואות היבטים (צה״ש), חיבור יהודי, כנראה מן המאה ה 1
לפסה״ג, הנמנה עם הספרים החיצוניים (ע״ע). תכנו —

דברי 12 בני יעקב אל צאצאיהם לפני מותם• הצ" כוללות, רובן
ככולן, פרטים מחייו של בעל הצוואה, דברי מוסר ודברי נבואה
אפוקליפטית. הספר הגיע לידינו במקור היווני ובתרגומים שנעשו
ממנו לארמנית ולסלאווית עתיקה. הקטעים הנוצריים שבחיבור הם
תוספות מאוחרות, כנראה משל יהודי-נוצרי. מקורות החיבור היו
צ" בודדות של בני יעקב, בעברית ובארמית. קטעים מצוואת לוי,
בארמית, נתגלו בגניזת קהיר ובקומראן, וקטע ממנה נשתמר בתרגום
יווני. כן נתגלה בקומראן קטע קטן מצוואת נפתלי, בעברית. נוסח
אחר של צ׳ זו, שתורגם לעברית והגיע לידינו, הוא מיה״ב. מתקבל
על הדעת, שגם צוואת יהודה כתובה היתד, עברית או ארמית ושימשה
מקור לצוואת יהודה שבצה״ש ול״ספר היובלים" — ובתרגומה הלועזי,
למדרש "ויסעו". אגדות רבות מצה״ש נמצאות במדרש בראשית
רבתי לר׳ משה הדרשן(ע״ע).

החיבור היותי מבוסם אפוא על צ" עבריות וארמיות שנתחברו
בחוגים בהם התגבשה כת מדבר־יהודה, שכן גם החיבור היווני
עצמו קרוב להגות הכת והשקפותיה. הטעמת עליונותו של לוי על
יהודה והכהונה על המלכות באה לידי ביטוי במגילות כת מדבר־
יהודה (ע״ע) באמונה בשני משיחים, ולפיה משיח לבית אהרן
חשוב יותר ממשיח לבית דוד. בצה״ש כמו במגילות מודגש הדוא-
ליזם (ע״ע) שבין כוחות הטוב והרע (השטן מכונה בליעל). ההבדל
הוא בכך, שמחבר הצ" אינו דוגל באמונת הכת בגזרה (ה) קדומה
(ע״ע): אדרבה, לדעתו ניתנת לאדם בחירה חפשית. השנאה
לרשעים, האפיינית לכת מדבר-יהודה, נמצאת רק בצוואת אשר,
בעוד שיתר ד,צ" דוגלות דתקא באהבה בלתי-מסויגת בלפי כל
אדם.

יש להניח, שצה״ש לא נתחברו בקרב הבת ממש, אלא בשוליה,
תחת השפעת ההגות ההומאנית של הפרושים מבית־הלל. השפעת
הפרושים בולטת גם בכך, שהחיבור מזהה את שני הכוחות, האמת
והעוול, עם היצר הטוב והיצר הרע. יתר על כן, בניגוד לבת,
שהאמינה בהישארות הנפש, דוגל חיבור זה בתחיית־המתים, כדוגמת
הפרושים. בקרב אותם החוגים בהם נתחברו צה״ש נתחבר גם
המקור היהודי של "דידכי" (ע״ע) הנוצרי, הקרוב בגישתו המוסרית
האנושית לצה״ש מחד גיסא, ולמגילות מדבר-יהודה מאידך גיסא.
בצה״ש במו במקור היהודי של "דידכי" חחרת המצווה הכפולה
של אהבת האל והרע, שישו (ע״ע; מתי 1 מ 0 נ, 34 — 40 ) מטעימה
כל כך. הקרבה הבולטת בין תורת המוסר של ישו לזו של צה״ש
מלמדת, שישו אכן הושפע עמוקות מהחוגים בהם נתחברו
צה״ש.

צה״ש הוא מהחיבורים היהודיים החשובים מימי בית-שני, הן
מצד המוסר והן מצד האיכות הספרותית. החיבור תורגם מיוונית
ללאטינית במאה ה 13 , בידי גרוסטסט (ע״ע), ועמדתו בעניין עליונות
הכהונה על המלכות השפיעה על טיעון האפיפיורות נגד המלכות.
הד הוויכוח שפרץ נשמע גם בחיבור "על המלוכה" לדנטה (ע״ע).

תרגום עברי של צה״ש מצוי בספרים החיצוניים בעריכת כהנא,
תשט״ז, ובמה!" החדשה של הרטום, תשי״ט—תשכ״ז. הוצאות מדעיות:

1/16 / 0 7 651017167115 1/16 / 0 ¥67510715 }/ €6 ? 0 7/16 ,(. 3 > 6 ) 165 ־ 01131 . 1 ־ 1 .. 8
- 07 ' 0171 ? 1 ^ £6, 7651017161110 X ת 10 66 . 1 ^ ; 1908 , 0171076/15 ? 714/61156
1751 ? ; 1,6151 / 0 765101716711 7/16 ,(. 66 ) 6 מםז 8 ;* 1970 , 6/10714175
. 1969 ,. 148 1 ז 110 ז 471716 > 1/16 / 0 ץ/ 51146

י. מ. גריבץ, מחקרים בתולדות בית שני, 105 , 127 — 130 , תשכ״ט?

, 0171076/165 ? 001126 165 ) 5 }*?€ 76510171 16 1115 ) 1 ) / 111 [ 161151716 ? 76 ל 61 י}ק£ . 11
- ¥075161 7156551071156/1611 016 , 66 נ ¥01 זי 661 ב 31 ׳\ . 3 .^ ; 1930 , 133 — 132
\ 0 006171116 ? 1 ^ 7 יז 0 ? 141 • 3 ; 1957 , 1 ז 1417110 ^ 15011 06171611146 167 > £611 11411

1/16 711/0 6 $510/15 111 5661(771(111 7516701X476 111 1/16 711716 0] 1/16 866071(1

001717710711456011/1 (1111111, 01), 1959; 0. <4. 1*161*7 861*5*111/11^

111 114(1015111 071(1 1/16 0/171$ 11071 \{6550£6 (1516., 1^X1), 1968.

535 צואוו! מוסר

▼

צואות מוסר (צ״מ), סוג ספרותי עברי ביה״ב! כולל חיבורי מוסר
ודת הכתובים כצוואה. הצוואות המקראיות האישיות אינן
כוללות הוראות מוסר ודת, וכמוהו ס׳ צואת השבטים (ע״ע). —
וע״ע צואת אברהם וצואת איוב. הקרוב לסוג צ״מ במקרא הוא ם׳
משלי (ע״ע). קטעי צ״מ של חז״ל לתלמידיהם נשתמרו בתלמוד,
אך רק חלק קטן מנושאיהן שימש את ספרות צה״מ ביה״ב. ספרות
זו היא חלק בלתי נפרד מספרות המוסר (ע״ע), בת התקופה, ואף
ששרשיה בחז״ל הריהי בעיקרה פרי העיון־ הביניימי: הפילוסופיה
היהודית, הקבלה וחסידות אשכנז (ע״ע). בהבדל מכריע מסוגים
אחרים של ספרות מוסר, נעדרות צה״מ בסיס תאורטי להנהגות
הנדרשות, ואפין פראקטי־התגהגותי, בדומה לספרות ה״הנהגות",
תוך טיפול בתחומים שאינם לגמרי בתחום ההלכה.

גם הצורה הספרותית — צוואת אב לבנו, על ערש־דווי — אינה
מותירה מקום להרחבות תאולוגיות. צ״מ רבות פותחות במלה "בני"
ולעתים קרובות מורים שמות החיבורים — שספק אם היו בכלל
צוואות —על אפיו זה: "נחלת אבות", "מוסר אב" וכד׳. אגדות נרקמו
על נסיבות נתינתן, ומספר צ״מ מתוארות כמכתב ממרחקים (א״י,
למשל). בדורות מאוחרים הפכה כתיבה שכזו לצורה הספרותית
המקובלת על סופרי מוסר רבים, המטפלים בנ 1 רמ 1 ת בסיסיות. צ״מ
אלה היו פופולריות מאד, וקוראיהן ראו בהן את רצונם האחרון של
ת״ח נערצים. ישנן צ״מ פסודואפיגרפיות, מהן מפורסמות — כצוואת
הרמב״ם ו״צוואת הריב״ש״ (ר׳ ישראל בעל שם טוב, [ע״ע]) ? האח¬
רונה עיקרה מאמרים של ר׳ דב בר "המגיד" ממזריץ׳ (ע״ע). ספרי
מוסר חשובים הושפעו ממסגרתה הספרותית של צה״מ, ומקובלת
בהם הפניה לקורא: "בני". ביניהם: "מעלות המידות" לר׳ יחיאל
ענו(ע״ע), ו״שני לוחות הברית״ לר׳ י. הורוביץ (ע״ע [ 6 ]), ר׳ להלן.

צה״מ הקדומה שבידינו מופיעה ב״שער מצות החכם לבנו" בם׳
"מבחר הפנינים", שיוחס לר׳ שלמה אבן גבירול (ע״ע). קדום גם
הספר הצוואתי "ארחות חיים", מחשובי ספרי המוסר ביה״ב, שיוחס
תחילה לר׳ אלעזר בן הורקנום ואח״כ לר־ אלעזר בן יצחק מוורמס
(ע״ע). לדעת צונץ נכתב הספר סמוך למאה ה 8 ואילו ג. שלום
משייכו לחוג הזהר (ע״ע), במאה ה 13 . צוואת ר׳ יהודה אבן תיבון
(ע״ע), שנכתבה סמור ל 1190 ומופנית לבנו שמואל, היא קלאסית
בסוג ספרותי זה, וכוללת נוסף למרכיבים הרגילים, שירים —
בפתיחתה, בסיומה ובתוכה — חלקם מם׳ "בן משלי" לר׳ שמואל
הנגיד (ע״ע). חיי־משפחה תופסים מקום חשוב בצ״מ זו, החל בנושא
בחירת חתנים וכלות, וכלה בגערות בבנו על עצלותו ואפיו הלקוי.
נראה כי זו, אכן, צוואה ממש, ולא חיבור ספרותי־מוסרי גרידא.

קטע מצוואת ר׳ יהודה אבן תיכון: ״בני! שים ספריך — חבריך:

ארגזיך ותיבותיו — פרדסיך וגבותיו. רעה בגנותיהם ולקום שושניהם
וארה מפרים, בשמיהם ומוריהם. ואם תקוץ נפשו ותלאה, העתק סגן אל
גן ומערוגה אל ערוגה וממראה אל מראה, כי אז תחדש חפצך ותגאה
נפשו...".

החל במאה ה 13 הפכה כתיבת צ״מ למסורת בכמה משפחות,
ביניהן משפחת ר׳ אשר בן יחיאל (ע״ע), שהיגר מאשכנז לספרד.
בידינו ספר "ארחות חיים" לרבנו אשר (נקרא גם "הנהגת הראש"),
וצוואת ר׳ יעקב בנו לבניו("בית תלמוד", ד׳). נראה כי גם ר׳ יהודה
בנו חיבר צ״מ, הנמצאת בידינו בצורה אנונימית. מנהג זה הוחזק
במאות ה 16/7 במשפחת הורוביץ (ע״ע) במזרח אירופה. ר׳ אברהם
כתב צ״מ, "יש נוחלין" (פראג, שע״ה), שנתפרסמה מאד, ובנו,
יעקב, הרחיבה והדפיסה עם ספר אביו (פראג, שע״ח, ועוד הרבה).
הנכד, ר׳ שבתי שפטל, כתב אף הוא צ״מ (נדפסה בתוך "יש נוחלין",
אמסטרדם, תס״א). למרות היות רובם מחוגי המקובלים, אין הקבלה
תופסת מקום מרכזי בצוואותיהם.

לעתים עולה מצה״מ הד למחלוקות שהסעירו את זמנן, כצוואת
ר׳ יוסף אבן כספי(ע״ע; המאה ה 13 ) המשקפת את פולמוס הרמב״ם
(ע״ע משה בן מימון, עמ׳ 558/60 ), וכצוואת ר׳ אליהו בן שלמה

~ *׳י אללי 536

זלמן (ע״ע), הגאון מווילנה, ערב צאתו לא״י, המציגה תפיסת-יראה
אפיינית למתנגדי החסידות במאה ה 18 . הוא מייעץ לבניו שלא לצאת
מפתח ביתם כלל, כדי שלא יופרעו מלימודם, וממליץ אף על תפילה
ביחידות, כדי להתרחק מהמוץ־העם.

ר. וואכשטיין, מפתח הצוואות (ק״ס. י״א—י״ב), תרצ״ד—תרצ״ו 1

ח. ה. ברששוך, הגות והנהגה, תשי״ט! א. יערי, צרור צוואות (ק״ם.

ל״ל), תשי״ט 1 1926 , 1-11 ,)!! 1 ׳*} 01 ) £1111 . 1 .

י. ד.

צ׳ואנג צזו (קרי: ג׳ואנג״דזה) — ( 726 ) 211 ־ 1 ׳ 11£ ג 1111 ב) —
(המאה ה 4 לפסה״נ), פילוסוף ומיסטיקן סיני. ממוריה
הגדולים של תורת הטאו (ע״ע) אחרי לאו-צזו(ע״ע). נתפרסם בעי¬
קר בזכות ספרו הידוע בשמו — "צ׳־צ". על חייו ידוע מעט. בצ¬
עירותו התפטר מכל שירות ממלכתי וסירב לקבל תפקידים מינהליים
כדי להתרחק משררה ומחברה. צ׳ העניק לספקנות ערך עליון בתחום
ההכרה והמדינה והעמיק את המגמה המיסטית של תורת הטאו —
שהאידאל שלה הוא אי-הפעולה (וו-וי).

במדינה ובשלטון החוק בכלל ראה צ׳ את מקור השחתת המידות
ואת סיבת אומללות המין האנושי. הוא שלל את האפשרות של
מדינה מוסרית; חוקי המוסר מנוגדים, לדעתו, לרוח השלטון ומלאכת
המדינאות. צ׳ טען שהאדם אינו יכול להכיר את הקוסמוס, אבל
בהיותו חלק ממנו הוא יכול לתפוס אותו באופן אינטואיטיווי ע״י
אי-חשיבה, סילוק הידיעה, החוקים והמוסר שהם מושגים מלאכותיים
ומפריעים לו להתאחד עם היקום.

; 1948 /ס 4 , ¥11-1,311 £ן 1 שי 1

. 1951 8 %** 32 ,ומושנ!!^ . 11

צ׳ו (קרי: ג׳ 1 או) אן״לי - 1 ^ £11-1 011011 — ( 1898 — 1976 ),מדינאי
סיני. בן למשפחה מהמעמד הגבוה. קיבל חינוד מסרתי, ואחר
למד בבי״ס תיכון בטינג׳ין. ב 1917 יצא להשתלם ביפן והצטרף
לארגוני סטודנטים סינים שם. חזר למולדתו ב 1919 , ערך יומון
סטודנטים בטינג׳ין, ולמד במכללה. כבר ביפן הושפע מהוגי-דעות
סוציאליסטים, וב 1919 הצטרף לקבוצת־לימוד מרכסיסטית שהוקמה
ע״י מייסדי המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב 1920 יצא לאירופה,
ובפאריס ארגן את ליגת־הנוער הקומוניסטית הסינית. ב 1924 חזר צ׳
לקנט 1 ן ומונה מנהל הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית בחבל
קננגטונג. בתקופת שיתוף־הפעולה בין הקומוניסטים לבין מפלגת
גואומינדנג הלאומנית (ע״ע סין, עמ׳ 885 ), מונה ב 1925 במחלקה
ללימודים מדיניים באקדמיה הצבאית בוואמפ(אה, וארגן תא קומו¬
ניסטי בקרב החניכים. באפריל 1927 נבחר לוועדה המרכזת של
המפלגה הקומוניסטית ומזכיר המועצה הצבאית של מפלגה זו. לאחר
התפרקות השיתוף עם הלאומנים ב 1927 פעל צ׳ בארגון ובביצוע
התקוממויות מקומיות, כחסיד התפיסה שהטיפה לפעולה מזוינת של
פועלים בערים. ב 1928 וב 1930 ייצג את מפלגתו בכינוסי הקומינ־
טרן במוסקווה. עם כשלון המרידות בערים הצטרף צ׳ לסובייט
הקומוניסטי שהוקם בחבל קינגסי, ומונה קומיסר פוליטי של הצבא
הסיני האדום. מאז החל לתמוך במאו צה־דונג (ע״ע) והשתתף
בקונגרס המפלגה, שנערך בעיצומו של ״המסע הארוך״ ( 1934/5 )
בו הוכרה סופית מנהיגותו של מאו. בתקופה השניה בה נתגבש
שיתוף־הפעולה בין הקומוניסטים ללאומנים ( 1937 — 1945 ), מונה
חבר במועצה המייעצת המרכזית של סין, ובשנים 1940 — 1945 ייצג
את המפלגה הקומוניסטית בצ׳וגג-קינג, בירתה הזמנית של סין.

ב 1946 ניהל צ׳ מו״מ עם הממשלה הלאומנית, ואחר הפסקתו
מילא צ׳ תפקיד מרכזי במאבק הסופי של הקומוניסטים להשתלטות
על סין. עם הקמת הרפובליקה הסינית העממית ב 1949 מונה ר״מ
ושר-החוץ. בתחילת 1950 ליווה את מאו למוסקווה וחתם על הסכמים
עם בריה״מ. ערב ההתערבות הסינית במלחמת-קוריאה ( 1950 ) ניסה
להזהיר את אה״ב, באמצעות הודו, על כוונות ארצו, ובסיום המלחמה
עמד בראש משלחת סין לשיחות ז׳נווה על ענייני קוריאה ( 1954 ).

537

צ׳ו אן־לי — צ׳דבשית, רפובליקה

538

בשנות ה 50 דגל במדיניות־חוץ מתונה, שקראה לשיתוף־פעולה עם
מדינות אסיה, וחתם על הסכמי־ידידות עם הודו, פקיסטן, נפאל
ובורמה. ב 1955 השתתף בוועידת עמי אפריקה ואסיה בבנדונג.
ם 1958 חדל לכהן כשד־חוץ, אבל המשיך לנהל מגעים עם מנהיגי
בריה״מ במגמה למתן את חילוקי־הדעות החריפים שהחלו להתגלות
בין שתי המדינות. בתקופה זו נוהלה בהשראתו מדיניות־חוץ שנועדה
לחזק את מעמד סין במחנה הקומוניסטי העולמי, כמשקל־נגד ל־
בריה״מ. בשנות ה 60 ביקר בכמה ארצות באפריקה ובמזה״ת.
ב״מהפכת התרבות״ ( 1966 ) תמך בעמדת מאו, אולם חתר להרפיית
המתח תוך־ הימנעות מקרע גלוי עם "המשמרות האדומים". עם תום
מהפכת־התרבות תמך במדיניות־חוץ שהביאה להתקרבות לאה״ב,
וניהל את המגעים הראשונים עם מזכיר־המדינה, ה. קיסינג׳ר ( 1971 ),
שהכשירו את הדרך לביקור הנשיא ניכסון (ע״ע) בסין העממית
( 1972 ) ולהכרת אה״ב במשטר הקומוניסטי בסין. ביגואר 1975 נבחר
שוב ע״י הקונגרס הלאומי העממי לר״מ למרות מצב בריאותו
המעורער.

צ׳, שנודע כבעל קסם אישי רב, היה מהבודדים בצמרת השלטון
הסיני שהכיר מדינות זרות ודיבר מספר שפות. הוא לא שאף לתפוס
את המקום הבכיר במפלגתו, ולא הקים חוג־תומכים.

צ' גילה מידה רבה של חוש־מציאות כמנחה של מדיניוודהחוץ
של ארצו, שהביאה בחשבון את מגבלותיה הכלכליות והצבאיות.
משקיפים זרים גיסו לתארו כמתון, אך הדבר לא הוכח. למרות של¬
עתים קרובות הביא את דבר מפלגתו וארצו בפומבי, לא תרם הרבה
לאיז־אולוגיד, שלה. ייתכן כי על עובדה זו מבוססת הצלחתו להחזיק
מעמד בין מנהיגי הקומוניסטים הסינים למעלה מחצי־יובל שנים.
כתביו הנבחרים (באנגלית) י״ל בפקינג מ 1954 ואילך.
וע״ע סין, היסטוריה, עמ׳ 889 ואילך.

/?> ? 0101107107 11614 ?ק 810£72 י (, 5 ^) 11 זב/י\ 10 ־ 1 . 0 .. 8 ־-תב 1 מז 800 ., 1
? 070 *! €111710 . 0 , 9511 ; 1967 , 1 , 011710

; 1969 , 1 , €111710 7 * €077177111711 171 10 ( ; 1968 , 100 ( £7711710

'* €07717711 1171050 (€ {ס ? 07107 ( 0107 ■ 1116 ק 810 £1-61 ; 1970 ,.£.£ .€ , 1.1
. 1973 . 0 .! ; 1971 , 219 — 204 , 1 , 1965 — 1921 , 7115771

מ. מד.

צואר, האיזור המשתרע בין הראש לבין הגופה בגופם של החל¬
י תנים (ע״ע) היבשתיים, לרבות האדם. הצ׳ בעיקרו הוא
איזור קישור המאפשר תנועת הראש מבלי להניע את הגוף כולו
(ר׳ להלן). חלל הגוף המשני — הקלום — אינו חודר לאיזור ד,צ׳.
וע״ע אנטומיה, עמ׳ 387/8 , ור׳ שם ציור.

בחולייתנים ירודים (כגון דגים) איזור זה מוצק והסר גיוון
צורתי ובו נמצאים הזימים. צ׳ מופיע בבירור רק עם צמצום
הזימים ועם המעבר לנשימה בריאות; הצלעות היוצאות מחוליות
איזור הצ׳ נוטות להתקצר, להתערות בחוליות או להיעלם כליל.
עי״כ מוקנים לאיזור־מחבר זה מבנה גלילי וגם תנועתיות יתרה, בד
בבד עם תנועתיות הראש, לעומת איזור הגופה. תנועתיות זאת
בולטת אצל עופות אחדים, במיוחד אצל עופות־ביצה. בעקבות הדי¬
פרנציאציה שחלה בשתי החוליות הראשונות של ד,צ׳ (האטלס
והציר) במעבר לחיי יבשה, מסוגל הראש להסתובב סביב ציר-
האורך של גופו — כעין סימן שלילה, ולרחבו — כעין סימן הסכמה.
התנועות לצדדים נעזרות בחוליות הסמוכות לראשונות, בהן הצל¬
עות אינן קשורות ללוח החזה (ע״ע עמוד שדרה, עמ ׳ 878 ).

מספר חוליות ד,צ׳ שונה: בעופות: — 8 — 24 , וביונקים — 7 ,
פרט לתחשים ועצלניים (ע״ע). על שרירי הצ׳ — ע״ע שרירים.
בפנים לצ׳ מצויים: הקנה שבהמשכו הגרון (ע״ע) — מוצא הקול,
והלע (ע״ע)! במרכזו — אוניות בלוטת התרים.

בשפת האנטומיה התיאורית משמש המונח צ׳ גם כינוי לחלקי
איברים שצורתם גלילית והמשמשים איזור קישור לאיברים עצמם
שצורתם שק או נאד, כגון צ׳־השלפוחית; צ׳־הרחם.

צואת אברהם, חיבור יהודי מתקופת בית-שני או מאותר יותר,

־*ז־" ':זז

שנתחבר ביוונית ונשתמר גם בתרגומים ללשונות שונות,

המספר אגדות על פטירת אברהם. החיבור מתאר גם את הכנסת־
האורחים המופלאה שלו. כשנשלח אליו המלאך מיכאל כדי ליטול
את נשמתו, אברהם מחנה• אתו שתחילה יראה לו את כל העולם.
בקשתו מתקבלת, ואברהם רואה לבסוף את שברם של הצדיקים
וענשם של הרשעים — קטע ארוך השייך לספרות האפוקליפטית.
אך גם לאחר שהוחזר לביתו מסרב אברהם למות, ואז נשלח אליו
מלאך־המוות, המושיט לו את ידו ובערמה מצליח להמיתו, ומיכאל
מעלה את נשמתו. בתיאור סירובו של אברהם למות ניכרת יפה
השפעת המדרשים על פטירת משה (ע״ע). עיקרו של החיבור, הכתוב
בסגנון יווני נאה, היה, כנראה, לספר על החיים שאחרי המוות, על
מהות המוות ועל צדקת האלהים.

, 06015 . 1 א ; 1892 ,. 71 / 0 05107710711 '! 0 ((! ,(. €11 ) .. 8 . 1 א

1715705114051071 014X 8501446$1£70() )105 £7005 4'7)0107% 1'05107)10711, 31-40,

1970.

צואת איוב, חיבור יווני-יהודי, כנראה מהמאה ה 1 לפסה״ג, המוסר,
כביכול, את תולדות חייו של איוב, את דבריו האחרונים
ואת דבר מותו. איוב הצדיק היה נכרי מבני עשו; שמו הקודם
היה "יובב", ואשתו השניה היתר, דינה (ע״ע) בת יעקב. קול אלהים
מגלה לו, שבתוך הפסל שהעם סוגד לו פועל כוח השטן. איוב מחליט
לטהר את המקום מעבודה זרה, אע״פ שהקול מזהירו מפני נקמת
השטן דמעינוייו; עם זאת מובטח לו, בי את חייו לא יוכל השטן
לקחת ולבסוף יזכה לשכר כפול. ברור אפוא שהמחבר אינו עוסק
בבעיה המרכזית של ם׳ איוב (ע״ע) — צדיק ורע לו, רשע וטוב
לו — שהרי כבר בתחילת העלילה יודע איוב ששכרו מובטח לו.
איוב הורם את היכל האליל והשטן שולח בו מכות ופגעים רבים.
לידידיו המבקרים אותו והמתווכחים אתו על השקפת עולמו משיב
איוב, כי כבודו ומלכותו האמיתיים שמורים בעולם־האמת שבשמים.
לבסוף זוכה איוב לשכר המובטח ובנותיו זוכות לרוח נבואה. גם
הסתלקותו מן העולם היא מופלאה; כשאיוב מת מעלים אותו
המלאכים השמימה במרכבה.

אתת ממטרות הספר היתה להצביע על שכר נשמות הצדיקים
בעולם־האמת. נראה אפוא שמקור החיבור בקבוצה מיסטית בתוך
היהדות ההלניסטית. הספר מלא פרקים פיוטיים דש בו שירים ממש.
מהד׳ עברית של צ' איוב — בספרים החיצוניים בעריכת א. כד,גא,
תשט״ז, ובעריכת א. ש. הרטום, תשכ״ה.

- 171170 , 061115 . 1 ^ ; 1967 , 1061 %( 05507710117117 ! ,(.!>£) > 1 :> 0 ז 8 .ק . 5

, 104 100 , ) 5771071 ) 7€51 47101071 >' 4 7005 § 101 ( ק 0 ^£^ 8101440 414011071 ^4^4X

. 1970

<ה)צ׳ובשית, הרפובליקןה האוטונומית הסוביטית הסר"
ציליסטית (.? . 0.0 .^ רפובליקה

במערב הרפובליקה הפדראטיודת הרומית, בריר,״מ. 18,300 קמ״ר,
1,252,000 תוש׳ ( 1973 ). הרפובליקה הצ׳ משתרעת רובה בגדה המע¬
רבית של נהר וולגה (ע״ע) התיכון(מפת יחידות אדמיניסטרטיודות
לאומיות, ע״ע בריה״מ, עם׳ 657/8 ). הנוף גבעי נמוך וכשליש
מהשטח מכוסה יערות.

כ 70% מתושבי הרפובליקה הם צ׳ובשים (צ") ויתרם רוסים
( 25% ), מורדודגים וממרים. צ" חיים גם במתחות סמוכים לאורך
הוולגה התיכונה, בעיקר ברפובליקות האוטונומיות הטטרית והבש-
קירית. מניינם הכללי בבריה״מ — 1,694.000 נפש (מפקד 1970 ).
הצ" משתייכים למשפחת העמים האלטאיח-תורכית. מוצאם משבטים
אוגרו־פיגים שישבו בימי קדם לגדות הוולגה התיכונה, ונטמעו
במאות 10 — 15 בקרב כובשים בולגריים. חלשת ד,צ׳ משתייכת לקבו¬
צת הלשונות התורכיות (ע״ע). הכתב הומצא במאה ד, 19 ע״י הרוסים
ומבוסם על האלפבית הרוסי. במחצית הראשונה של המאה ה 18

539

צ׳ובשיה, רפובליקה — צוינגלי, אולריך

540

נכפתה על הצ" הנצרות הפרווסלווית שהחליפה את הפולחן האלילי.
עיסוקם המסרתי של הצ" חקלאות וגידול בעלי־חיים. עד לתקופה
הסובייטית חיו הצ" בקהילות כפריות ובאורח חייהם שלטו יחסי
חברה ומשפחה פטריארכליים. במסגרת המשטר הסובייטי נקלט חלק
מן הצ ׳/ בענפי תעשיה וכלכלה מודרניים, בעיקר בעת מלה״ע 11 ,
כשהועברו לרפובליקה מפעלי תעשיה רבים מהאזורים הכבושים של
רוסיה האירופית. הענפים העיקריים הם תעשיית מכונות, טכסטיל,
מזוגות ועיבוד עץ. עם זאת מתקיים עדיין רובם המכריע מענפי
חקלאות במסגרת קולחוזים. רק 36% מכלל האוכלוסין יושבים
בערים. העיר הגדולה ובירת הרפובליקה היא צ׳בוקסרי ( 239,000
תוש׳ [ 1973 ]). לצ" פולקלור עשיר: מוסיקה, מחול, זמר, לבוש.
הם נודעים באמנויות הרקמה והגילוף בעץ.

צ{ ,, !, אתולד — 018 ** 2 1 > 01 חז^ — ( 1887 , גלוגאו [שלזיה] —
1968 ,' ברלין המזרחית), סופר גרמני, יהודי. צ׳ למד גרמנים־

טיקה, היסטוריה ופסיכולוגיה במספר אוניברסיטות גרמניות, אן
הפסיק את לימודיו כשהתגייס לצבא ב' 1915 . ב 1933 הוכרח לעזוב
את גרמניה, חי בישראל עד הקמת המדינה ב 1948 ואז התיישב
בברלין המזרחית. שם היה יו״ר האקדמיה הגרמנית לאמנדות
( 1950 — 1952 ).

סיפוריו הראשונים, כגון 113 ) 01311 מ!!* 61160 * 0 (< *!ס (,,הסיפו¬
רים על קלאודיה״), 1912 , הם ניתוחים פסיכולוגיים עדינים, בסגנון
אימפךסיוגיסטי. אחרי שני המחזות, 31 נ 131 < 1 >מ 11 618311 ^ ("אביגיל
ונבל״), 1913 , ו 0118310 "; !)• 101 ת 31 ס £11 ("עלילת־דם בהונגריה"),
1914 , כתב צ׳, ב 1927 , את רומו־המלחמה הגדול, ת!!! ז< 1

01150113 86301:611 ־ 561 60 !> (עבר׳: "הריב על אודות הסרג׳נט גרישא",
תרצ״א) — חשיפה מפוכחת של דרכי המשפט הפרוסי והביורוקרטיה
הצבאית. שורת הסיפורים האפיים, שנכתבו ב 1935 — 1954 , על גרמניה
בשנות מלה״ע 1 , בשנים שקדמו לה ובתקופה שאחריה, מצטיינים
כולם בנימה ראליסטית של ביקורת חברתית חריפה. זוועות
המשטר הנאצי מצאו הד בספרו "הקרדום של ואנדסבק", שנתפרסם
לראשונה בעברית, ב 1943 , וב 1947 בגרמנית (סס* 8611 035

> 61 נ 1 *ת 3 ז \\).

רעיונות צ׳ על היהדות מצאו את ביטוים במספר מסות, ובעיקר
ברומן 111161111116101 ) ¥1160 06 (״דה ורינט חוזר הביתה״), 1932 ,
סביב דמותו של המשורר יעקב ישראל דה הן (ע״ע). בתקופתו
הציונית המוקדמת, קודם בואו לישראל, האמין צ׳ כי א״י, כמרכז
רוחני ליהדות וכארץ הצורות החדשות לחיים שיתופיים, עשויה
לחולל שינוי באופי החיים היהודיים בכל מקום. ואולם, לדעתו, עתיד
רעית הלאומיות לפנות את מקומו לרעיון העל-לאומיות. ובמסגרת
הארגון העולמי העל־לאומי לא תהיה עוד חשיבות רבה לגבולות
ולבעיות מדיניות הנראות עתה כבלתי ניתנות לפתרון.

חליפת־מכתביו עם ז. פרדד נתפרסמה ב 1968 .

לעברית תורגם, נוסף על הנ״ל, ״ראי הקיסר הגדול״, 1947 .

תם $1 ) . 74.2 ; 1944 , 284 — 281 , 71 ) 5/11141 ^) 51 5 'ץ 7711171 -ס 0 ,ת 1 ט<ן £1 . 5

! 17:11 ) 171 **// ־ 00 , 11 [[ 1 ס 10 ו. 8 .[ ; 1952 ,( 2 11611 ז 86 ת 80 , 4 , 111 ־ £01 1138

; 1958 ,. 2 . 74 717117115 )^ 1 ) 8 11714 717111115 ^! 21 ,ז 20 ) 1 נ 11 מ 3 א . 11 ; 1955 ,. 74.2

. 1962 ,. 74.2 ,־ו 11115011£ .£

ם. ל.

צויג, סטפן — 618 * 25 816130 — ( 1881 , דנה — 1942 , ?טרו¬
' פוליס!בראזיל]), סופר אוסטרי, יהודי. צ׳, בנו של תעשיין,

למד פילוסופיה, גרמניסטיקה ולימודים רומאניים באוניברסיטות וינה
וברלין. הוא התחיל את דרכו בספרות בגיל 20 , עם קובץ שיריו
הליריים ! 831161 5111561116 (״מיתרי-כסף״), 1901 . כמה מחיבוריו
הראשונים נתפרסמו בכה״ע 6556 ) 1 ? 1616 ? 1516116 וב- 1 \ 2 • 11561101 ) 111
01303011 . בתקופה זו היה מקורב לקבוצת הסופרים "דנה־הצעירה"
(ע״ע ה. בר). לאחר קבלת תואר הדוקטור באוניברסיטת דנה, נערך
צ׳ להגשמת חלומו להיות "אירופי גדול", הומאניסטן מודרני, דמות

מתווכת בעולם העילית של התרבות. עם ידידיו נמנו הצייר היהודי
לילין, המשורר הבלגי ורהרן, הסופר הצרפתי רומן רולן. מלה״ע 1
שמה קץ לעולם הבטחה שלו וגרמה למפנה בהשקפותיו. ב 1917
הוצג לראשונה בציריך מחזהו הפאציפי 0 טי־איךאליסטי 61:6111135 (
(עבר׳: ״ירמיהו״, תש״י). ביתו בזאלצבורג היה, למן 1919 , בית-ועד
לאנשי־רוח מן העולם כולו. צ׳ עזב את אוסטריה ב 1935 , חי באנגליה,
וט 1941 — בברזיל. מתוך דכדוך־נפש על הרם "מולדתו החחגית,
אירופה״, שם קץ לחייו ב 1942 .

בחיבוריו הביוגרפיים, שהם מעין "טיפולוגיה של הרוח"- נטה צ׳
לצורת הכתיבה המחזורית: ■ 0661114615161 (״שלושה אמנים״), 1920 ,
על באלזאק, דיקנז ודוסטויבסקי! 03111011 וס* 11 ת! £תמ 31 .£ ־! 06
(״המאבק עם הרמון״), 1925 , על הלדרלץ, קלייסט וניצשה! 61 ז 0
5 מ 6 < 06 11165 ! : 01011161 (״שלושה משוררים על חייהם״), 1928 , על
שלושה אמני הדיוקן העצמי, קאזאגובה, סטנדאל וטולסטד. לפופו¬
לריות מיוחדת זכו הביוגרפיות "מארי אנטואנט" (עבר׳ תרצ״ד),
1932 , ו״מריה סטיוארט״ (עבר׳ תרצ״ו), 1935 . צ׳, ההומניסמן המו¬
דרני המתון, ראה בארסמום אב רוחני, ובימי הסער הקרבים הרהר
רבות על מעמדו החדש של איש־הרוח: ) 3211 ־ 11 111111 *ן 11101 ־ 11
1301 >- 0061 ? מס* 15 ) £13501 0165 (עבר': "נצחונו של אראסמום
מרוטרדאם וסראגיותו״, תרצ״ה), 1934 .

צ׳ כתב רק רומן אחד, אף הוא מעין נובלה מורחבת, 1 ) 1111 ) 0086
961-2605 10$ ) (עבר׳: ״הישמר מן הרחמים״, תש״ח), 1939 . לעומת
זאת הרבה להשתמש בצורת הסיפור הקצר () 0101 ^ [עבר׳: "אמוק",
תרפ״ט], 1922 ; 6116 * 50113011110 [עבד׳: "משחק המלכים", תש״ה],
1941 — החוזה את עידן המקצועיות והמיכון ובו מיגורו של איש-
החח).

כמה מסיפוריו נכתבו על נושאים י ה ו ד י י ם, כנץ *ס 06 8 6 016
11160130156 * ז 16 )(״אגדת היונה השלישית״) ו 161 ) 80011111611 . חיבורו
היומרני ביותר בנושא יהודי הוא 1.60011161 6 מ 6 י 31 ז 86 8 ז 06 (עבר׳:
״המנורה הגנוזה״, תש״ו), 1937 . ספרו האוטוביוגרפי, ¥611 \ 016
0 ־ 065161 מס* (עבר׳: ״העולם של אתמול״, תש״ד), 1942 , הוא פנו-
רמה של התרבות האירופית בחרו.

נאו־רומנטיקה, אימפרסיוניזם אסתטי, סימבוליות ועניין עמוק
בפסיכואנליזה מציינים אח כתיבתו המלוטשת והאלגנטית של צ׳.
קובץ־שיריו ( 110111:6 ) 06 06530101611:60 016 ) י״ל ב 1924 .

מחיבוריו תורגמו לעברית, נוסף על הנ״ל: "מכתב האלמונית",
תרס״ח! ״ארטורו טוסקאניני״, 1936 ; ״בלהט סוד״, תש ״א! "המצודה
פרושה על כל העולם״, תש״ך! "עשרים וארבע שעות מחייה של
אשדד, תש״ה; ״פחד״, תש״ז! ״הרחוב לאור הירח״, תש״י; "כובשי
עולם״, תש״י! ״פושה״, 11951 ״מגלן, האיש ופעלו״, 1951 ; "שעות
הרות גורל״, 1958 < "בלזק", תשי״ב.

//מ 47 מ 7 מ?) ,( 1211 ק 1,1 .$ ; 1941 , 71 ??ק 470 ו£ 4 ח ,. 5.2 , 110013105 .[

ז 46 171 444671 [ , 20110 . £3 ; 1944 , 225 — 211 , 5114x671 ס?€)$

' 0 * 8151 .ס :. 5.2 ,־ ¥11€1 \ 1413 ,!. 11 ; 1964 , 30 — 19 , 117 * 41 14167 6/1671 * 46141

, €61.), 5.2. 1771 2614^711* *617167 8x6147146 ) צ 1 € 11 \ 2 . 14 ; 1965

,. 5.2 / 0 /( 5 ^ 0 ^ 810 ;^ 1 * 674 ** 6 צ /ס 171 * 6 ^ £14x0 ,זשזצז? .ם ; 1968

. 1972

ה. זו.

צויבגלי, אולךיך*(הילךךי׳ך) -נ 081 נ** 2 (! 6101 * 901 ) 011 ״ 1 ס

— ( 1484 , דלדהאוז — 1531 , קאסל), תאולוג שודצי,

ואחד משלושת האישים הבולטים של הדפורמציה הפרוטסטנטית
(ע״ע נצרות, עם׳ 350 ! פמטסטנסיזם). אולם, שלא כלותר וקלדן
(ע׳ ערכיהם) הושפע ביותר מההומניזם (ע״ע) הנוצרי של אךסמום
(ע״ע) ונמנה עם מעריציו הנמלים.

צ׳ למד בברן, דנה ובאזל חזוסמך לכהונה ב 1506 . מ 1506 עד
1516 היה כוהן־דת בגלארוס רבאייגזיךלן, ושנתיים( 1513 — 1515 ) היה
כומר צבאי של שכירי-חרב שודציים בשירות האפיפיור. ב 1518
נתמנה לכוהן־דת בציריך ושם התחילה פעולתו הרפורמטורית בע״פ

541

צוינגלי, אולריד — צוללת

542

ובכתב שכללה בין היתר הרצאות, דרשות, ויכוחים פומביים וכתיבת
מסכתות בנושאים תאולוגיים כגון -שסתב 6165 ז 111 :)־ 11 / €110115 :§ 010 ק^
13111$ (״האפולוגט ארכיטלס"), 1522 ! 151110£4 ז 0£ 26 ז 11 אל * £10
£1016111108 (״מבוא נוצרי קצר״), 1523 . צ׳ דרש שחרור המאמינים
מעול סמכות האפיפיור והבישופים, ולמעשה ניתק את הכנסיה בצי¬
ריך מתלותה ברומא ע״י מסירת ניהולה למועצת העיר. צ׳ התנגד
לפולחן הקדושים, לנזירות ולרווקות הכמורה, וב 1524 נשא אשה
בטקס פומבי בקתדרלה של ציריך. בהשפעתו הוצאו הפסלים והתמו¬
נות מהכנסיות, וה״מיסה" המסרתית בוטלה, בעקבות הפירוש הסמלי
שצ׳ פירש את טקס "סעודת הקודש", האוכריסטיה, בחיבורו התאו־

לוגי המרכז , 10$ ־ 060131 ־ 11 ־ 000 61181006 ■! £3153 61 3 ־ 61 ׳ 5 196 ("על

דת אמת וכתבת״), 1525 . לדעתו של צ/ הנוכחות של ישו בלחם
וביין של הפולחן הנוצרי אינה נוכחות ממשית וסאקראמנטלית אלא
סמלית, זכר לקרבנו של ישו על הצלב. תפיסה זו עמדה בסתירה
גמורה לא רק לתורת המיסה (ע״ע) הקתולית, אלא אף לתפיסת
לותר, שבשאלה זו נשאר קרוב למסורת הסאקראמנטליח. כתוצאה
מכך החריף הניגוד בין שני מתקני הדת ונסיון ההידברות במאר־
בורג ( 1529 ) נכשל. התברר שא״א לאחד את הכנסיה הפרוטסטנטית
מול הכנסיה הקתולית, שכן הניגודים בין הרפורמטורים עצמם
נראו להם לא פחות מכריעים מניגודם לקתוליות. כלותר פסל צ׳
את הקיצוניות של האנבפטיסטים (ע״ע), אע״פ שתפיסתו הלא-
מוסדית וה״רוחנית" את הכנסיה קרבה אותו במקצת לדעותיהם;
צ׳ אף הסכים להוצאה להורג של אחד ממנהיגיהם ע״י שלטונות
ציריך.

כתוצאה מפעילות צ׳ וויכוחים תאולוגיים פומביים התפשטה
תנועת הרפורמה, וכמה מהקאנטונים השוויציים קיבלו על עצמם
את הרפורמציה בנוסח צ , , בעוד שאחרים, במיוחד במרכז שוויץ,
שמרו אמונים לקתוליות והתנגדו לרפורמציה בחריפות עד כדי
מלחמה גלויה ביניהם בציריך. צ׳, שלא גרס הפרדה בין הדת
והמדינה, השתתף במלחמה ככומר צבאי וכנושא הדגל, ונפל בקרב
ליד ציריך. עיקר תורתו והשקפותיו התאולוגיות הובאו בחיבוריו
11£61 ־ 1 \ 1 67 6 !ט (״ 67 התזות״), 1523 ו 0 !^ 0$1 ק 15113036 £10161 6x ־ 0111
(״ביאור האמונה הנוצרית״), 1531 .

יותר ממתקני הדת האחרים מייצג צ׳ בפרוטסטנטיזם את תפיסת
ההומניזם של ארסמוס מרוטרדם (ע״ע). תפיסתו את מהות הכנסיה
היא בלתי-מוסדית: הכנסיה האמיתית היא בלתי נראית (אם כי
היא צריכה ללבוש צורה ארגונית כלשהי בכל מקום ומקום), ומור¬
כבת מיחידים המאמינים באמונת־לב שלמה. הפלג הצווינגליאני הוא
מבחינות רבות החפשי וההומניסט , ביותר בין כנסיות הרפורמציה.
השפעתו ניכרה היטב במרבית הארצות הקלוויניסטיות — פרט
לסקוטלנד — ובארצות־השפלה, ושימשה בסיס עיוני ומעשי לר¬
פורמות שונות (וע״ע פרוטסטנטיזם, טבלה).

ר. ביינטון, הרפורמציה של המאה השש־עשרה, 64 — 77 , 1959 !

,^ 1 ־ 1 ,. 2 י ז 0 ת־ז 3 'י! ; 53 — 1924 , 11 ־ 1 , 1/166 ) 1 ^ 1 . 2 ,* 01 ( £66

.ז\\ . 0 ; 1949 ,.. 7 6 * 60102 */'ד ■ 361 1 71101126 / 016 , £1011 ; 60 — 1943

-' 71361 ( 1 1/16 171 26 ?ז 10 /€ ) 711 ,. 111 ; 1952 ,. 2 . 17 6 * 160102 ' . 71 16 ( 1 ,־] 00110 ״!

,( 24 - 3 , XXX^X .זל 1 ^ . 011 ) */ 116 ) $1(171311X2 0/ 2. 171 #6( €71( #6X6

; 1959 , 7716 01 ) #6 7 ) 1 36 1965; ]. 11, 11111101, 7.., 16 1101$767716 1x0/177716

,ץ 11606706 " 1 ' $/ 2 . 0 . 11 ; 1962 ,$* 1$1721 >' £1 173 ) 1 . 2 , ££0 !>£ .[

. 1969 ,. 2 .// , 11311$ 1 * ; 1967

צ. ו.

צויפל, אליעזר ^בי הכהן( 1815 , מוהילב ע״נ דנן 8 ר [רוסיה]
— 1888 , גלחוב [שם]), סופר עברי והוגה דעות. בן למש¬
פחת חסידי חב״ד (ע״ע). צ׳ היה אוטודידקט ובקי בספרות הרבנית
והחסידית, בספרי המחקר והקבלה של יה״ב ובספרות ההשכלה
וחכמת ישראל (ע״ע). נדד הרבה בערי רוסיה כמגיד ומלמד, והורה
תלמוד בביהמ״ד לרבנים בז׳ימומיר (ע״ע, וע׳ כרך ט , , עמ׳ 993/4 ).
צ׳ היה תמים באמונתו הדתית, אך בהיותו איש שלום ופשרה, נטה

לצדד בזכות כל זרם בתו״י. סובלנותו בתבטאה גם בקונטרס "חש¬
בונו של עולם" (ורשה, תרל״ח), בו הצדיק אח סדרי עולמנו, שרע
וטוב משולבים בהם. בספרו הראשון, "מינים ועוגב"(וילנה, תרט״ז),
קובץ קטן של פירושי מקראות, חקירות, דרושים ושירים, ניכרת
הסתייגותו מיחסה הקיצוני של ההשכלה למסורת; את הספר ביקר
בחריפות.מנדלי מוכר ספרים (ע״ע) בקונטרס "משפט שלום"(וילנה,
1860 ). קובץ דומה, "תושיה", הוציא צ׳ בז׳יטומיר, תרב״ז. "מיגים
ועוגב" מסוגנן בלשון מקרא, משנה ותלמוד, ואף שהפריז ד. פרישמן
שקרא לצ ׳ "אבי הסגנון החדש", היה צ׳ בוודאי אחד הדוחפים
לסגנון זה.

ספרו החשוב הוא "שלום על ישראל" (א׳—ד׳, ז׳יטומיר—וילנה.
1868 — 1873 ) שתאר את החסידות בגישה חיובית — חידוש רב אז —
והצביע על כך ששרשיה ב״יבשת התלמוד והקבלה", ולרעיונותיה
המקוריים דמיון לאלה של פילון (ע״ע) ושפינוזה. הוא הדגיש את
מעלותיה בימיה הראשונים, וביקר קשות את דרך התפתחותה, בייחוד
את ״מוסד״ הצדיק (ע״ע חסידות, עט׳ 779 — 784 ). הספר מכיל
ליקוטים רבים, ועריכתו מסורבלת, חלק ד׳ מוקדש להגנה על
התלמוד. הספר עורר ביקורת קשה מצד המשכילים ח. ז. סלונימסקי,
א. ב. גוטלובר (ע׳ ערכיהם) ואחרים, והצנזורים (המשכילים) ניסו
למנוע את פרסומו. אך לאחר שצ׳ הכניס בספר שינויים אחדים והוא
הותר לפרסום, גרם הספר לשינוי בהערכת החסידות בקרב חוקרי
הדור הבא וסופריו (מ. י. ברדיצ׳בסקי, ש. דובנוב, ש. א. הורודצקי
[ע׳ ערכיהם]).

ב 1873 , עם סגירת ביהמ״ד לרבנים, בדד צ׳ שוב בערי רוסיה
ופולניה, ובסוף ימיו התיישב בבית בתו הנשואה בגלחוב. ב 1875
יצא בוורשה ספרו "סניגור", על התלמוד. צ׳ פרסם מאות מאמרים
בעתוגות העברית, הו״ל ספדי מוסר ביידית בהם "מוסר השכל"
(וילנה, 1862 ) ו״תוכחת חיים״ (שם, 1865 ), וההדיר ספרים אחדים
שהיו קרובים לדעותיו.

י. כנעני, א. צ. צ׳ מגלה המאור שבחסידות (מזרח ומערב, 5 ). תרס״ח 1
ס. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ב/ תרפ״ט 2 < ד. פרישמן,
פרצופים (כל כתביו, ז׳), תרצ״א; נ. סוקולוב, אישים, בי. 92 — 105 ,
תרצ״ה; צ. וורבח, ר׳ א. צ. צ"("בציון", י״ט), תש״ט! י. קלוזנר,
היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ר, תשי״ב 2 ; א. רובינשטיין,
מבוא (בתוך: שלום על ישראל), חשל״ג,

י. ס.

צוילןאו ( 311 >[;> 1 ׳״ 2 ), עיר־תעשיה חשובה בגרמניה המזרחית, במ¬
דינת סכסוניה לשעבר. מקומה באגן פורה ועשיר־במחצבים
של הרי הבצר (ש 8 ז 1 נ 1 ש 28 ־!£) ע״נ מולדה. כ 125,000 תוש׳ ( 1973 ).

צ׳ היא צומת תחבורה ומרכז לחבל חקלאי עשיר, אולם חשובה
בעיקר תעשייתה המבוססת על המחצבים שבסביבתה (פחם, ברזל,
נחושת וכסף). תעשייתי. מגוונת וכוללת ייצור מכוניות, מכונות
וציוד מכרות, צבעים, מוצרי הלבשה וצמר, תכשיטים, וכיו״ב.
בעיר מבנים יפים (כנסיות, עירית) מהמאות ה 14 — 16 , וכמה בת״ם
מקצועיים חשובים.

צ׳ נוסדה בראשית המאה ה 12 , וב 1295 הפכה לעיר. במאה ה 16
היתד. מרכז לפעילות המתקן תומם מינצר (ע״ע). בצ׳ נולד המלחין
רוברט שומן (ע״ע).

צוללת׳ כלי־שיט בעל כושר־צלילה, המשמש בעיקר לצרכי
מלחמה בים (ע״ע מלחמה, מלהמת-ים): לתקיפת אניות
לוחמות (לרבות צ" אחרות) ואניות־סחר ולשיגור טילים ארוכי־טווח.
כנושאת טילים מהווה הצ׳ נשק אסטרטגי ולאו דווקא ימי. צ" מנוצ¬
לות לעתים לצרכי מחקר (ע״ע זואוגאוגרפיה, כרך מילואים, ושם
תט , )׳ ולעתים רחוקות — לתובלה.

היסטוריה, כבר בתקופה הקלאסית דנו הרודוטוס, אריסטו
ופליניוס "הזקן" במכשירים מלאכותיים שיאפשרו לאדם לפעול
מתחת לפני־המים. גם לאונרדו* דה וינצ׳־י עיין בנושא. הראשון

543

צוללת

544

שהפעיל כלי תת־מימי היה ה¬
הולנדי קורנלים דרבל (- 0:63
1 * 1 ; 1572 — 1631 ), שבנה ב-
1620 סירת־עור בעלת כושר
צלילה שהותבעה במשוטים.

הסירה שייטה בנהר תמז ב¬
עומק 4 — 5 מ׳, וגם המלך
ג׳ימז 1 נסע בה. ב 1652 בבה
הצרפתי לה סדן (מ $0 * 1 )

צ׳-עץ. במאה ה 18 נרשמו
באנגליה 18 פטנטים לבניית
צ״, ב 1747 בנה האנגלי סימובז
($מ 10 מץ 5 ) סירת־משוטים ש-
היתה מסוגלת לצלול באמצעות מילוי שקי-עור צמודים לקרקעיתה
במים — קודמיהם של מכלי־הנטל (: 11381 * 1 ) . ב 1774 שהה די(זל 03 )
24 שעות בעומק כ 10 ם׳ בצ׳ שבנה, אן טבע בניסוי אחר.

הצ ׳ השמישה הראשונה, שתוכננה במפורש לצרכי לחימה, נבנתה
בידי האמריקני דיוויד בושבל ( £1151111611 ; 1742 [ז]— 1824 ). הלה בנה
( 1776 ) כלי־עץ דמד־אגוז שהותנע במדחפי-יד, שקע בעזרת מיכל-
נטל ונועד להצמיד מטען נפץ לקרקעית אניית־האויב (הבריטי). כלי
זה נודע בשם ״צב״ ( 111116 ־ 1 ־). הוא נכשל מסיבות טכניות. בינתיים
בנה ר. פולטן (ע״ע), בצרפת, את ד,צ׳ "נוטילס" ( 14311111118 ;
1800 ). הכלי נבנה לוחות-נחושת על מסגרת־ברזל' והיה לו מגדל-
פיקוד; עפ״ג המים הותנע במפרש מתקפל ובמצב שקוע הותנע
במדחף. לצורך צלילה שימשו הגה־איזון ומכלי-מים; החימוש היה
מטען־גגרר שנועד לפיצוץ ליד דפנות אניית האדב. פולטן הציע
את המצאתו לנפיליון והצליח להטביע אניד, עוגנת, אך לבסוף
נדחתה המצאתו כי ד,צ׳ היתד, איטית מדי, אח״כ הציע את המצאתו
לאנגליה אולם היא נדחתה "מטעמי מוסר", אך בעיקר נשללה
(כדברי האדמירל ג׳רדדים) מפני ש״לאלה ששלטו בימים לא היה
צורך בה, ואם היתה מתקבלת, היתה שוללת מהם את העליונות".
ב 1851 בנה הגרמני ו, באואר (■! 33116 ) צ׳ שנמכרה לרוסיה. ברם,
היא לא הופעלה במלחמת קרים שפרצה אז.

במלחמת-האזרחים האמריקנית בנתה ממשלת המדינות הפורשות
צ" אחדות שנודעו בכינוי "דווידים״(^ 1 ׳\ 3 ס), אך הן נכשלו בפריצת
הסגר הממשלה הפדרלית. אחרי 1862 בנה הורם ל. הנלי(ץ 16 ! 14111 )
כמה צ״ מברזל. אורך האחרונה היד, כ 12 מ/ ומאחר שלא נמצא
בשבילה מנוע חשמלי(כפי שתוכנן) הותנעה במדחף בידי 8 אנשים.
בשעת גיסדים טבעה ד,צ׳ עם ממציאה, אך נמשתה וב 1864 הטביעה
בהתקפת־לילה את אניית ממשלת הצפון "הוסטוניק*( 01110 ) 1101153 ) ,
הצ' טבעה יחד עם קרבנה, אך היתד, הראשונה שהטביעה אניד,
במלחמה.

אחרי שהשימוש בברזל סתר את בעיית הרכבו של גוף ר,צ/
המשיכה בעיית ההתנעה להטריד את המתכננים. ב 1864 נכשלה
בצרפת התנעה באוויר דחום, אך הניסויים נמשכו בצרפת, באנגליה
ובאה״ב. אחרי 1881 בנה הצרפתי גובה (: 0011361 ) שתי צ" קטנות
שהותנעו בחשמל ובכך פתח את הדרך לבנייתן במולדתו. חלוץ
בניית ד,צ" לשיוט בים הפתוח היה מהגדם־הצי הצרפתי גיסטאוו זדה
( 2646 ; 1825 — 1891 ), שבנה ב 1888 את ה״ז׳ימנוט״ ( 30 טץ, 17 מ׳
אורך) שהותנעד, אך ורק בחשמל והגיעה לטווח 59 ק״מ במהירות
8 קשר ( 14.8 קמ״ש). כעבור כמה שנים פיתח הצרפתי לובף (-! 131
£ע 36 ) כלי שהותנע מתחת לפגי המים בחשמל, ומעל למים בכוח
הקיטור (אח״כ במנועי־דיזל). בכך הפכה ד,צ׳ לנשק חשוב של הצי
הצרפתי, שבעזרתו קיוו להתגבר על העליונות הבריטית בים. גם
הםריסק 1 פ (ע״ע), הופעל, לראשונה, מצ ׳ בידי הצרפתים. באנגליה
בנה הכומר גרט (: 030-60 ) אחרי 1880 צ׳ מותנעת בקיטור, אך לפני

הצלילה כובו ד,דוודים וקופלה הארובה. השיוט מתחת למים ניצל
את לחץ הקיטור שנותר. צ׳ זו שופרה בידי השוודי טורסטן נורד־נ-
פלט ( £63 מ 0:46 זין; 1842 — 1926 ) שהרכיב בכלי שלו טורפדו(ע״ע)
ובנך הקנה לצ׳ את נשקה העיקרי.

את בעיית ההתנעה למרחקים גדולים מעל למים פתרו שבי
אמריקנים, שדורבנו בהתחרות הדדית, הולנד (- £401 ת 111 ! 3 ? 10311
13114 ; 1840 — 1914 ) וליק ( 36 * 1 5101011 ; 1866 — 1945 ), הנחשבים
לאבות ד,צ׳ המבצעית המודרנית. הולנד בנה בין 1875 לסוף המאה
ה 19 דגמי צ", שהאחרון מהם היה לכלי התת־ימי הראשץ של הצי
האמריקני. דגם זה הותנע עם״נ המים באמצעות מנועי-בנזין (שהיו
אז חדשים). היו לו גם הגאי־צלילה ( 16:5 ) 1 ) 1-11 8 מ 1 ׳! 41 301:1200131 )
יעילים, שאפשרו תמרון מהיר, וגם מכלי־גטל. הצ ׳ , באורך 16 מ/
היתד, בת 75 סון־(מעל למים), ולה צוות של 9 אנשים. טווח פעולתה
היה 2,800 ק״מ באמצעות מנועי-ו•,בנזין, ומהירותה — 7 קשר(מתחת
למים במנועי-החשמל — 90 ק״מ, ומהידותה 6 קשר). ליק השתמש
בדגמיו במגועי-דיזל והקדים את התפתחויות מלה״ע 1 באספקת
חמצן למנועיו באמצעות צינורות שעלו מעל פני המים. לכליו היו
גלגלים לנסיעה על קרקע הים. ליק סיפק צ" מלחמתיות לכמה
ציים. הצ׳ שלו ״ארגונוט !״ היתד, הראשונה שביצעה הפלגות
ארוכות באוקיאנוס הפתוח ( 1898 ). בעקבות השגי הולנד וליק בנו
ד,ציים העיקריים צ״, וב 1914 היו לבריטניה 78 צ״, לגרמניה 30 ,
ולצרפת 64 . ב 1916 היו לאה״ב 44 צ".

במלה״ע 1 (ע״ע, עט׳ 668-666 ) הפכה ד,צ׳ לנשק המובהק של
גרמניה, שלא יכלה להתמודד בציי־השטח של מעצמות "ההסכמה".
מ 1914 ואילך גדלו ממדי ד,צ" וטווח שיוטן עלה. נבנו צ" מטילות
מוקשים וגרמניה בבתה צ״־סחר כדי לקיים קשר עם אה״ב חרף
ההסגר הבריטי. בשל השגי הגרמנים בלחימה התת-ימית נאסר
עליהם השימוש בצ" בתוקף חוזה-ורסאי, והאיסור לא הוסר עד
1935 .

בתקופה שבין שתי מלה״ע הרבו כל המעצמות (מלבד גרמניה)
לבנות צ" (אחדות מהן היו מצדדות במטוסי־סיור). אה״ב ויפן בנו
צ" גדולות במיוחד, לשירות באוקיאנוס השקט. חשיבות הגורם
הימי במלה״ע 11 (ע״ע, עמ׳ 704/6 ) עלתה על זו שבמלה״ע 1 , כי
בדרך הים הועברו גייסות גדולים ובמדות עצומות של דלק ותחמו¬
שת לחזיתות. גסיוגן של ד,צ" הגרמניות להטיל מצור על בריטניה
סוכל רק במאמצים גדולים, והצ" של אה״ב היו גורם מכריע בהדברת
יפן. תפקיד חדש שהוטל על ד,צ" היה חבלה תת־מימית בהנחתת
חבלנים (אנשי צפרדע; לראשונה בידי האיטלקים) מצ " רגילות או
מצ״-ננם (בעיקר גרמניות).

ב 1954 חלה מהפכה במעמד ד,צ׳, משהופעלה הצ׳ האמריקנית
"נוטילאם", שהיתר, הראשונה שהונעה בכוח גרעיני. היא תוכננה

מערכות הכוח המניע בעוללות. מימי! — מנועי דיול; משמאל — הנעת אטומית

חצוללת של כושנל. רישום 18850 ע״ם
תיאור המסעיא

545

צדללת

546

ונבנתה רק בזכות יזמתו ועקשנוחו של היהודי האמריקני, תת־
אדמירל הימן ריקובר ( 1 :>׳ו £0 > 81 ; נר 1900 ברוסיה). ההתנעה
הגרעינית אפשרה לצ״ז א) לשייט ללא מגבלת זמן (טכנית) במצב
שקוע ולטווחים בלתי־מוגבלים למעשה (כשכשרן המבצעי מוגבל
רק ביכולת עמידתם של הצוותות)? ב) להגיע למהירויות (עד כ 40
קשר = כ 75 קמ״ש) העולות על אלה של רוב אניות־השטח הפועלות
נגד צ", בעקבות צי-אה״ב בנו גם בריה״מ, בריטניה וצרפת צ" גרעי¬
ניות במספר ניכר. נראה כי גם סין בונה צ׳ גרעינית. משחומשו ד>צ"
הגרעיניות בטילים בין־יבשתיים הנורים מתחת לפני־הים, החליפו
את אגיות-המערכה כ״אניות ראשיות״ ($ק 1 ו 113151 נ 31 ש) , לצד נושאות-
המטוסים.

סוגי הצ ״ ב 1975 הם: א) צ״ בעלות התנעה מקובלת (דיזל +
חשמל): 1 . צ" לתקיפת אניות־שטח (מסחריות ומלחמתיות), כמקובל
מאז? 2 . צ״ נגד־צ״ (שתוכננו במיוחד לתקיפת צ״ עוינות)? 3 . צ"
טילי ים־ים (כולן רוסיות) לתקיפת אניות־מלחמה ומטרות־שטח
באמצעות טילים לטווחים קצרים ובינוניים. — אין כמעט בעולם
צי בעל חשיבות שאינו מפעיל צ" מהסוג המקובל.

ב) צ״ גרעיניות: 1 . צי׳ לציד צ״ גרעיניות אחרות? 2 . צ״־טילים
לביצוע תקיפות אסטרטגיות ארוכות־טווח. צ״־טילים אלה, אף שהן
משייטות באוקיאנוסים. אינן כלי־נשק ימיים אלא משטחי שיגור
ניידים למשימות אסטרטגיות ובהן גלום כושר הנחתת "המכה הש¬
ניה" של מעצמות־העל במקרי־חירום, ובכר כושר ההרתעה שלהן.
עצמת המטח של צ׳ גרעינית אמריקנית, החמושה ב 16 טילי "פו־
לריס״, שווה ל 8 מיליון טון( 8 מגאטון) של ט.נ.ט., כלו׳ מטח זה הוא
בעל כושר־הרם רב מכל הפצצות שהוטלו בידי כל חילות האודר
במלה״ע 11 . צ" "הדור החדש" הגרעיניות, הנבנות באה״ב, יחומשו
כ״א ב 24 טילי "טרידנט" ( 11 !ס 4 ״ 1 ), בעלי ראשי־חץ מתפצלים
(ל 3 — 10 פצצות). כל צ׳ כזאת תוכל להלום ממרחק של כ 8,500 ק״מ
בעשרות מטרות נפרדות בעת ובעונה אחת (ע״ע מלחמה, עמ ׳
615/6 ).

לחמת-צ״, ולחמה נגד-צ״ (נ״צ). מלה״ע 1 היתה המאבק
הימי הראשון שבמסגרתו התנהלה לחמת צ" ונ״צ. הנשק העיקרי
של הצ״ ב 1914 היה הטורפדו. אח״כ הוצבו על סיפונן תותחים.
בשל קשיי קשר (במיוחד במצב שקוע) פעלו הצ" בד״כ כ״א לבדה.
משחימשו האנגלים אגיות־סחר בתותחים, הכריזו הגרמנים ( 1915 )
על אזורים סגורים שבהם תוטבע כל אניד, ללא אזהרה. לאחר תקופה
של הקלות־מה בלחמת־הצ", הכריזה גרמניה על לחמת־צ" בלתי-
מוגבלת (ב 31.1.1917 ? צעד זה הביא לכניסת אה״ב למלחמה).

צ" שנתגלו הותקפו בנגיחות דרי־תותחים. אניות חומשו והוסוו,
והפליגו בנתיבי-עקלתון. הופעלו מכשירי-שמיעה (ר׳ להלן, עמ׳
548/9 ) תת־ימיים ופותחו פצצות־עומק(מצוידות במרעום הידרוסטטי,
לקביעת העומק בו יתפוצצו). כ״כ הופעלו "מלכודות" ( 5 ק 3-5111 >),
אניות־סחר קטנות מלאות שעם (למניעת טביעה), שחומשו היטב
בתותחים מוסווים וגיסו לפתות צ" לתקיפה. הרבו להשתמש בשדות
מוקשים להגבלת תנועות הצ", ומעגנים וכניסות לנמלים נסגרו
ברשתות־פלדה. כשניכרה ב 1917 הסכנה המוחשית שההסגר־הנגדי
שהטילו הצ" הגרמניות על בריטניה (בתשובה להסגר שהטילה
בריטניה) יביא להתמוטטות "מעצמות ההסכמה", הוחלט על הפלגה
ב״שיירות" כמענה ללחמת הצ׳ ׳ . מכאן ואילד הפליגו אגיות־הסחר
של בעלות-הברית בצוותא, תחת משמר של אניות-מלחמה. במלה״ע 1
בנו הגרמנים בס״ה 378 צ״; מהן אבדו 202 . תפוסת אניות-הסחר
של "מעצמות־ההסכמה" והמדינות הניטרליות שטובעו במלחמה
היתד, כ 12.75 מיליון טח? הרוב המכריע של אבדות אלה נגרם
באמצעות צ".

משפרצה מלה״ע 11 התחדשה לחמת־הצ". שהיתה מיד בלתי מוג¬
בלת׳ תוך הפעלת אמצעי־התקיפה וההגנה ששוכללו בשנים בין

המלחמות. במשך הלחימה פותחו ושוכללו אמצעים אלקטרוניים
מתוחכמים, ביניהם המכ״ם (ע״ע) והסונאר (ר׳ להלן, עמ ׳ 548 )?
גדלו הטווח, המהירות וכושר הצלילה של צ" שגי הצדדים, והופעלו
צ״-תדלוק (גרמניה) וצ״-אספקה (יפן). צ" שימשו גם למודיעין
ולביצוע חבלות? למטרות חבלה פותחו גם צ״-ננם, שחלקן היו
למעשה צינורות־טורפדו מאדשים. נשק התקיפה שופר ופותחו טור-
פדות חשמליים, טורפדות מתבייתים (אקוסטיים) וטורפדות ששייטו
בנתיבים משתנים ( 10£5 )שקז 10 1112 ממטז-תז 6 ז: 3 ק). שוכלל השיתוף
בין הצ " התוקפות לבין מטוסי סיור והנחיה ארוכי־טווח. "להקות
הזאבים״ (<!*> 3 ? 01£ ׳\\) של צ" גרמניות עלו אל פני המים בלילות,
תקפו שיירות וניצלו את כושר-ד,צלילה להתחמקות בלבד. כדי למנוע
התקפות על צ" שנאלצו לעלות אל פני המים לצורך טעינת המצברים
החשמליים (באמצעות מנועי הדיזל), פיתחו הגרמנים את ה״שנור־
קל", ציגור־נשימה שאפשר הפעלת דיזלים כשד,צ׳ עצמה שקועה
במים.

ללחימה בצ ״ נבנו מאות כלי-שיט מיוחדים — הקורווטות והפרי-
גטות. כלי-שיט אלה צדדו במכשירי־גילוי אלקטרוניים ובמרגמות-
ג״צ יעילות, מהן מרובות-קנים, נוסף למסלולי פצצות־העומק.
כ״כ השתמשו במטוסים ללחמה נ״צ ואורגנו קבוצות־משימד, מיוחדות
ל״ציד וקטילה״ ( 5 ק 011 ז 8 ז 11111€ -־]ש 1101 ו 1 , ע״ע מלחמה, עמ׳ 615/6 ),
ששילבו כוחות ים ואדיר.

גם במלה״ע 11 היתד, לבסוף יד המגינים על העליונה במלחמה נגד
הצ״ הגרמניות, אף שב 1942 טובעו 1,160 אניות־סחר, במעמם 6.27
מיליון טח (רובן באמצעות הצ״ הגרמניות [ 17-8031:5 ]). באוקיאנוס
השקט הושמדו 1,153 אניות־סחר יפניות, במעמם כולל 4.9 מיליון
טון, כמעט כולן באמצעות צ" אמריקניות. ברם, המאבק לא הוכרע,
כי הצ" הגרמניות החדישות, שמהירותן התת־מימית גבוהה, לא
הספיקו להיכנס לשירות מבצעי. במלה״ע 11 בגו הגרמנים 1,162 צ",
מהן הושמדו 784 . צ" גרמניות, יפניות ואיטלקיות הטביעו יותר
מ 2,800 אניות־סחר, בנות 14.7 מיליון טון לפחות (כ 68% מכל
האניות שאבדו).

מאז 1945 , במיוחד לאחר הפעלתן של הצ" הגרעיניות, הוכנסו
לשימוש טילים וטורפדות נ״צ, מכשירי גילוי לטווחים ארוכים מאד
ומכשירים לניווט תת-ימי מדדק המסתייעים בלוויינים. כ״כ מופעלות
צ" ללחמה־ב״צ, עתירות במכשור אלקטרוני. ישנם מכשירים לאי¬
תור צ" המונחים על קרקעית הים. לצ" החדישות אספקת חמצן
בלתי-תלויה מהחוץ, מהירות גבוהה, מנועיהן פועלים בשקט המק¬
שה על גילוי, וכושר הצלילה הוכפל ושולש, לעומק מאות מ , . בעבר

ציי הצוללות, 1975
(מבחר)

צוללות בעלות
התנעד, גרעינית ?
מספר צוללות־הסילים
בסוגריים

צוללות בעלות
התנער, מקובלת?
מספר צוללות-הטילים
בסוגריים

ארץ

_

10

איטליה

106 ( 93 ! לרבות
מילים נ״ 5 )

23

ארצות־הברית

(4) 16

32 ,

בריטניה, אוסטרליה וקנדה

(90)120

(45) 200

ברית־ד,מועצות

—

29

גרמניה(המערבית)

—

4

הודו

—

7

יוון

—

16

יפן

—

3 (טילים נ.מ. בלבד)

ישראל

—

12

מצרים

(1)1

44 בערך( 1 )

סין

—

12

ספרד

(5)5

24

צרפת

—

17

תורכיה

248

433

ס״ה

547

צוללת

548

חדר סורסז־ו
מיכיי איזה קרם׳

אוורים סוצסים

סיכלים 3 ■■ ־ 1

סנגוז כללי של צוללת וחלוקתה 5 טרורים (בחתכים). 5 מע 5 ה — חתר מהצד ; באמצע — חתך
מלמעלה ; למטה — חתכי רוחב במישורים המסומנים א־א וב־ב בחתו מלמעלה

היה כשלה באיתור צ׳ עלול להסתיים בטיבוע אביה אחת או בהש¬
מדת שיירה; כיום עלול כשלון בגילד צ׳־טילים גרעינית ובהשמדתה
להסתיים בהריסת חלקי-תבל שלמים. 6 . פ.

מבנה. צ", הנמצאות מתחת פני המים, צריכות לעמוד בפני
הלחץ החיצוני. לשם כך מוגן החלק העיקרי (בו נמצאים הצוות,
המנועים ומכשירים מסוימים) במעטה חזק במיוחד ואטום למים.
לרוב חתך המעסה האטום מעגלי — כדי לקבל יחס חוזק־לחץ
מירבי. בצ" השגרתיות יש מעטה כפול, כשהמעטה החיצוני אינו
אטום למים אך מגן על הפנימי מפגיעות (כולל התפוצצויות) ומקנה
לצ ׳ צורה הידר 1 דינמית, ברווח בין המעטים נמצאים מכלי־הדלק,
מכלי-הנטל (ר׳ להלן) וציוד נוסף שאינו ניזוק במים.

ע״ג הגוף מורכב מגדל ניווט (זשעעסז 0000108 ), שצורתו כיום —
מבנה דמוי מפרש. דרך המגדל עולים צינורות האוויר, הפרי סקופים
והאנטנות השונות (שכולם טלסקופיים — ניתנים להרמה ולהורדה
לפי הצורך). מגדל הניווט משמש כיום לניווט רק עפ״נ המים.
בשיוט תת־מימי מתבצע הניווט מנקודה מרכזית בצ ׳ ("הגשר")
שסביבה מרוכזים לוחות הפיקוח של מכשירי הניווט והגילוי, הקשר
והירי.

החרטום בצ " השגרתיות בנד בצורת "גופי" (הולך וצר),
שפותחה בשלהי מלה״ע 11 בידי הגרמנים. צ" חדישות, שעיקר שיוטן
מתחת למים, מנצלות את העובדה שאיו יצירת גלים מתחת למים,
כך שעיקר ההתנגדות לתנועה בד, מה״חיכוך" ההידרודינמי (ע״ע
ספנות, עם׳ 273 ). לפיכד בנוי גופן בצורת "טיפה" וחרטומן מעוגל.
הצ׳ הנסיונית האמריקנית "אלבקור" היתד, הראשונה שנבנתה כך.

הנעת הצ׳ נעשית, בדומה לאניות־שטח, באמצעות מדחפים
(שם, עט׳ 274 ). אלה מופעלים במנוע דיזל, בצ " השגרתיות, או
בטורבינות קיטור, בצ" "אטומיות" (הכור משמש ליצירת הקיטור;
וע״ע אטומית, אנרגיה, כרך מילואים). מנועים חשמליים (בזרם
ישר > ע״ע מנוע, עט׳ 104 ושם תמ׳) הניזונים ממצברים, מחליפים
בשיוט תת־מימי את מנועי הדיזל, שצורכים אוויר רב. גם בצ"
אטומיות משתמשים במנועים החשמליים, לשיוט איטי. בשיוט תת-
מימי בעומק מועט ניחן להפעיל את מנוע הדיזל כשמרימים צינור
(שינור; אנג׳:■ 5001 ; גרמ׳ 1 :> 11 :>זס 0 ! 1 ס 5 ) עד שקצהו בולט מעל פני

המים ומאפשר שאיבת אודר. שסתום סוגר אוטו¬
מטית את פתח השאיבה ברגע שזה מתכסה מים.

צינור הפליטה לגז השרוף מסתיים מרחק קצר
מתחת לקצה השינור, ולשניהם אמצעי־בטיחות
המכבים את המנוע וסוגרים את הפתחים אם הלחץ
בפנים ד,צ׳ יורד מתחת ללחץ־בסחון.

הצלילה מתבצעת בשילוב שני אמצעים:

1 . מ כ ל י - נ ט ל גדולים ממולאים מים עד שמשקל
הצ׳ י מאזן את משקל המים שהיא דוחה והיא
״מרחפת״ במים. 2 . ה ג א י־צ ל י ל ר" מעין כנפונים,

מטים את חרטום הצ׳ כלפי מטה כשהיא נוסעת
קדימה והיא יורדת לעומק הרצד. בד״כ יש שני
זוגות הגאי־צלילה. הציפה נעשית עפ״ר בתהליך
הפוך, בצורה הדרגתית. ציפת חירום, למשל
כשד,צ׳ נפגעת, מבוצעת באמצעות דחיפה מהירה
של המים ממכלי־הנמל באודר דחום.

איזון הצ ׳ געשה גם באמצעות הגאי הצלילה
וגם באמצעות מכלי האיזון ( 001:5 1:10101108 ) —

מכלים סגורים, שהמים נשאבים לתוכם ומתוכם
דרך מערכת צינורות. מכלים אלה משמשים גם
לאיזון עדין של משקל הצוללת, הדרוש בגלל
שינויים בצפיפות מי־הים (שינויים במליחות,

בטמפרטורה או בעומק). כ״כ הם משמשים לאיזון
הצ׳ בעת ירי הטורפדות.

ציוד. לחימוש — ר׳ לעיל, לחמת צ". מכשירי הקשר והניווט
(ע״ע נוטות) דומים למקובלים בכלי־שטח, בשינדים קלים: האנטנות
טלסקופיוח; בצ" חדישות רב השימוש בניווט איגרציאלי (ע״ע שם,
עמ ׳ 938 ), לעתים בהצגה חזותית של המסלול המתוכנן ומקום הצ׳ ז
תצפיות עין נעשים דרך הפריסקום. עפ״ר יש לפחות שני פריסקופים,
אחד ששדה ראייתו רחב, לתצפית, ולו אפשרות לבחון את השמים
(לניווט ולחיפוש מטוסים), והשני מיועד לתקיפה: שדה ראייתו
מצומצם ומצורפים לו מד-טווחים וכוונת. שימוש נרחב נעשה במכ¬
שירים אקוסטיים, גם למדידת-עומק — לניווט ולבטיחות — וגם
לגילוי. בצ" חדישות, בהן מורכבים מכשירי גילוי אקוסטיים ארוכי-
טווח ומדויקים, עדיף השימוש בהם על השימוש בפריסקופ. בצ"
שגרתיות היה מכשיר הסונאר מורכב בתוך "בועה" מיוחדת על
הסיפון. בצ " חדישות מורכב המכשיר האקוסטי, עם מכשירים אלק¬
טרוניים נוספים, בתוך החרטום העגול — הרחק מרעש המנועים
וקרוב במידת האפשר למטרה.

ה ס( נא ר הקלאסי עיקרו גביש פיאזו־אלקטרי (ע״ע פיאזו־
אלקטריות), שעם העבדת זרם חילופין דרכו הוא רוטט ושולח במים
גלי-קול. בדומה למכ״ם מודד המכשיר את הזמן הדרוש לקליטת
ההד. גלי הקול החוזרים מרעידים את הגביש היוצר זרם חילופין
כאות עבור המקלט. לחישוב הטווח מתחשבים במליחות המים וב¬
עיקר בטמפרטורה שלהם, שמשפיעה גם על טווח הגילוי (ב¬

תנאים טובים — כ 3
ק״מ). נפוץ השימוש
גם בהקשבה הידרו¬
פוני ת לגילוי רעש
מנועי האויב (לכל
טיפוס כלי-שיט יש
רעש אפייני), שטווח
הגילוי באמצעותה
גדול יותר, אך אין
אפשרות לקבוע את
כיוון המטרה. בגלל

מסותום יעחרור לחץ

ה 3 אתיסקא 1 י סריאסמח. חתד זחלזקח למרורים

549

צוללת — צום

550

המהירות הנמוכה־יחסית של גלי הקול במים (כ 1,500 מ׳ לשניה)
לעומת מהירות האור, מורגש היטב אפקט ד 1 פלר (ע״ע). המאפשר
לקבוע את מהירות המטרה שלא כבמכ״ם.

אמצעי־חילוץ. ברוב ד,צ" יש תא מיוחד ובו פתח (בעל
סגירה אטומה) החוצה. במקרה אסון ניתן לדחוס את התא באוויר עד
ללחץ המים החיצוני, ואז לפתוח את הפתח ולצאת מהצ ׳ . עפ״ר
בנד התא שני חלקים: קבוצת ניצולים נכנסת לחלקו העלית׳ לובשת
ציוד צלילה ועוברת לחלקו התחתון. עם פתיחת הפתח וכניסת המים
לחלק זה, נדחס האוויר לתוך החלק העליון ומנוצל שנית עם מעבר
הקבוצה הבאה. בצ" רבות בנדים מדורי החרטום והירכתיים במדורי־
מקלס, שניתנים להפרדה אטומה משאר חלקי הצ ׳ . בכל מדור כזה
יש ציוד צלילה, מזון חירש וכד׳, ולכל מדור תא־הימלסות משלו.
נוסף לכך יש מצוף מיוחד שניתן לשחררו מהצ' כדי שיסמן את
מקשה לספינות החילוץ.

צ' מחקר. מלבד ד.צ" לניסדי הנעה או מבנה, ישנן צ" לחקר
מעמקי־הים (באתיסקאף [ 8 ק $03 ץ 8 ז 83 ] ועוד). הראשונות גבנו בידי
ו. ביבי ( 6 * 86 ) ובידי א. פיקד (ע״ע). הבתיסקף כדורית, להגדלת
החוזק. משקולות ברזל מוחזקות באלקטרומגנטים משמשות לצלילה <
הפסקת הזרם משתררת את המשקולות ומעלה את הבתיסקף. קלקול
במערכת החשמלית גורם לציפה מיידית. לרוב צמוד ל״גונדולה"
הכדורית תא נוסף, פתוח בצדו התחתון למי הים. בתוך התא יש
בנזין, שנדחס עם חדירת מי הים בעת הצלילה (בגלל הגדלת הלחץ)
ומשמש לאיזון עדין של המשקל. מדחף ומנוע חשמלי מאפשרים
תנועה איטית וקצרת־טווח. כבל חשמל שלפון מחבר לרוב את
הבתיסקף עם אניית־האם. בינואר 1960 צללה ה״טריאסטה" לעומק
10,906 מ׳ בשקע מריאנה (ר׳ תפר, כרך מילואים, עמ ׳ 920 ). צ" מחקר
נבנות כיש לחקר מדף היבשת, וחלקן בנדות חמרים רכים (חמרן,
למשל, כגת ה״אלדמיגש") שאינם מתבקעים בלחץ. לאלה יש שורת
מכשירים: זרועות מצוידות במלקחים, מקדחים וכד׳, לאיסוף דגימות
קרקע ואף לעבודות הצלה (אניות טבועות, למשל).

יא. ש.

׳ 1105 . 1 * ;* 1941 , 1171 ? 8001 -ט ?? 4 * 41 ,־ 8300 . 11

.? ; 1949 , 11 141044 111 ' * 01071 ז?ק 0 ? $11171710471 .£( 1 , 006

-ת€ז 8 . 11 ; 1954 , 71% * $1 , 0 *>ת 11 ו $1 ב 1 ל . 1 ^ ; 1952 ,*? 717107171 ) $14
.<£ ;* 1956 , 45 — 1939 ?) 0-800 ? 1 !?*) 14 ? 0 !?) 2 סן? 7-0 ?$ס[ , 11€ ;מת

, 0111131 ? . 1 < ; 1957 , 11 01-14 ^ 1 71 ! /(? 140 171 ) 111 >)! ? 11 ' 7 , 1111 > 3£3 ־ 81

114 ) ( 1800 ) 11145 ) 1404 071 ,ח 13550 \ 6 ^ 1 . 11 ; 1963 , :? 177710171 ) $1 ? 01711 ) 4
; 1965 , 1-11 ,:? $14177710171 071 ה 7 ?? 0 ,ת 0 *ת:>ע . 7 . 11 ; 1964 , ? 471 >)> 401 ? 8
. 1967 ,'{? 47 ) 80 8 ?$ 1 ) 871 ? $141771187117 ? 711 ,^ 21 ^ ." 7 . 21

צ 1 ל#ן, איגבץ — ״ 20118083 32 ״ 18 — ( 1877 , או^ך [אוסטריה]
— 1948 , לונדון), אנתרופולוג, תפא שוגה דעות ציוני.

לאחר שעסק שנים אחדות ברפואה, פנה לחקר האנתרופולוגיה. את

00 ^ 2 ״ 0510801211 [ 860010 " 865011016061 ■ 110161 מ 008161 ק״ 83556 03$
1135561110380 ״ 115086 ) 11 ( 100 > ת 11386 >״ €011 ״ 186006115086 160 > ("הב¬
עיה הגזעית מתש תשומת־לב מיוחדת ליסודות העיוניים של תורת-
הגזע ה[אנטי־] ששית״), 1910 , 1925 5 , כתב נגד תורת־הגזע של
ה. צ׳ימברלין(ע״ע). בספרו 5 נ 1 ת 131151 ז 13110 < ס 115086 > 11 ן 16$ > " 1510 ׳> 8.6
(״בחינה מחששת של הלאומיות השודית״), 1919 , תקף את דרישת
הששים לזכדות־מיעוט ז למהדשה המתוקנת, שי״ל כעבור שנה,
צירף נספח (גרמני) על ״הדרך למכסימליזם"; ספח 1 >״״ 0156 ^ 1

00530860 ״ 1606 > 1 >רוו 0 5 נ 0 מ 151 ״ס 21 נס! 586£380 מס 3626551 ("משבר

שכנת־פילוג בציונות וגורמיהם״), 1921 . הביא להתגבשות זרם
"בניין הארץ" בציונות בגרמניה, שדרשה שהציונות תתרכז בבניין
א״י בלבד.

צ׳ עמד על הסכנה לשלום העולם שבתאוריות הנאציות הגזעניות.

ב 1933 הגיש לח. מסריק (ע״ע) תכנית לבחינת יסשות הגזענות,

וזו הועברה לעיון האקדמש למדעים של פראג. האקדמיה עשתה
מאמצים גדולים לקדם את העניין, אך משניות הפיוס של בריטניה
היתה לד, למכשול, צ׳ הרבה לנסוע באירופה כדי להשיג תמיכה
למפעלו, שאמציו הוכתרו בהצלהת־מה משיצאה, ב 1938 , פנש רש¬
מית מטעם הווטיקאן לכל האקדמיות לתאם מחקר מדעי על אידאו־
לוגיות גזעניות. צ׳ עבר ללונדון ושם י״ל ספרו 51 ״ 3231 8301311510
״ €11/11123010 (״הגזענות נגד הציוויליזצש״), 1942 .

צום ( £350 ), הימנעות, בד״ב מטעמים דתיים, מאכילה ומשתיר" ד,צ׳
נמנה עם החשובים שעיקריים בדרכי הפרישות שסגוף
(ע״ע). ההגדרה המדויקת של צ׳ נקבעת ע״פ קני־מידה שונים
בהלכות הדתות השונות, כגון אם הצ׳ משלם או אם הוא מתייחס
לסוגים מסוימים של אוכל (בשר, יין), אם הוא לשעות, ליום או
לתקופה ארוכה יותר וכיו״ב.

כברוב גילויי הפרישות או הסיגוף, מסרת הצ׳ שתענית היא
השגת תועלת רשנית — ולעתים גם דזמרית — מסוימת. מטרה זו
עשויה להיות מאגית או מוסרית־דתית, כגון הכנה עצמית שכשרה
לקראת קבלת הכשות הדרושים לביצוע פעולות מאגיות מסוימות;
היטהרות כהכנה לקראת מעמד דתי מיוחד כגון טקסי חניכה (- 101 ״;
0106$ ״ 3010 ) בחברות פרימיטיוויות רבות ובדתות מיסתורין
(ע״ע מיסטריות); או הסמכה לכהונה ולאבירות (ביה״ב). במקרים
האלה קשור מנהג הצ׳ באמונות בדבר טומאה וטהרה: ההימנעות
מאכילה נחשבת למונעת טומאה. מגמה זו ניכרת גם באיסורים
אחרים (ע״ע טבו) הקששים לחניכה ולהכנה, כגת משמרת לילה
ללא שינה (דוגמת הכהן הגדול בליל יו״כ), איסור מגע עם אשה
(כך נצטש בגי ישראל לפני מתן תורה; שם׳ יט, ש—טו). רעית
ד,טהרה הועבר אח״ב לתחש הרוחני, שצ׳ נחשב אפוא כהכנה
רשנית המרחיקה את האדם מענייני החומר ומתאוות הגוף, מקרבת
אותו אל תחש הרש ומכשירה אותו למגע עם העניין האלשי. מכיוון
שאכילה ושתש ר״ם ביסר טבעי שולם של שמחה, הרי הצ׳ נחשב
לביטוי מתאים לאבל פרטי או כללי־לאומי (ביהדות, צ" י׳ בטבת,
י״ז בתמוז, ט׳ באב). האבל, או ביתר דיוק, האסונות שפגעים שב¬
גללם מתאבלים, נחשבים לעונש ולחרון אף האלים או האל; ע״כ
אפשר לקדם את פני הרעה ע״י ריצד האלים וע״י תשובה וצ׳ (שט׳
יב, סר-כג). גם סוג זד, של צ׳ מתפרש אח״ב בצורה המבטלת את
אפיו המאגי ומדגישה את מהותו הרוחנית שמוסרית. הצ׳ הוא אפוא
חלק חשוב מתקנות התפילה לעת צרה ומתיקוני התשובה.

הדתות השונות קובעות בשוק רב את ימי הצ׳ שלכותיו, דש
שהן מבחינות הבחנה בחרה בין תענית נדבה שהשש צם מטעמי
חסידות לבין תעניות חובה שהן ממצוות הדת (כגון תעניות הציבש
ביהדות; צ׳ תשש רמדאן [ע״ע] באסלאם [ע״ע, עט׳ 972 ] ; ימי ד,צ׳
הרשמיים של הכנסיה). בהינדואיזם (ע״ע הש, עט׳ 469 — 478 ) אין
תעניות ציבש אלא תענית סיגוף של יחידים. גם בבשהיזם (ע״ע)
אין צומות אלא כללי פרישות חמושם לנזירים, כגון האיסור
לאכול אחרי צהש
היש.

צ׳־״שביתת רעב"

— משמש גם כנשק
פוליטי, מאז הנהיגו
גנדהי (ע״ע, עם׳
997 ) במאבק עד
הבשטים. כיש נש־
גים משים פוליטיים,
(וגם פרטיים) להפגין
ע״י שביתת רעב.

צ. ו.

שביתת רעב של עולי בריוז״ם ליד הכותל המערבי
במאי 1972 לסעז עליה חפשית טבריח״ט (לשכת
העתונות הממשלתית)

בנצרות. בנצרות הקדומה נתקבל הצ׳ בעקבות הדוגמה האי¬
שית שהורו ישו(מתי, 1 ׳ע 17 ; מרקוס, 11 29 ) ותלמידיו(מעשי הש¬
ליחים ז\^ 13 x^^^; 2 x ! איגרת פאולוס השניה אל הקורינתיים, ^ x
23 ) ועד מהרה התפתח מנהג של ימי צ׳ שבועיים — ימי ד׳, ר
המחברים בדיד־כי (ע״ע). בראשית המאה ה 5 הועבר צ׳ יש ד׳ ליש
השבת, מנהג שבוטל אח״ב. צ׳ ״הארבעים״( £601 ) שלפני חג הפסחא
הוא קדום ביותר(המאה ה 2 ). במקורו נמשך 2 ימים בלבד, אבל הוארך
במאה ד. 4 במקומות שונים ל 40 יום. במרוצת הזמן נתקבלו בכנסיה
גם שמירת הצ׳ ׳ האחרים: צ׳ ערבי החגים הגדולים 0 ־ 351 ? 1/1811 )
חד ימי התענית והתפילה ( 5 ץ 03 ז 60 וח£) המונים כ 12 ימים בשנה —
3 ימים בכל עוגה. הכנסיה המזרחית הוסיפה כמה צ״: צ׳ השליחים —
4 — 42 ימים! צ׳ שלפני חג המולד ( 11 ז £0 >>/)ן צ׳ הבתולה הקדושה,
7 — 14 ימים שחל לפני חג עלייתה השמימד, (ס״תוחט,־^/; ע״ע
מרים). הכנסיה הקדומה קיימה את חומרת ד.צ׳ לפי דוגמת היהדות—
הימנעות מוחלטת מאוכל ומשקה, אולם במאה ה 9 נתקבל הנוהג של
קטיעת ד.צ׳ בסעודת צהריים קלה ( 01131:10 :>). בד״כ מובן הצ" היה
הימנעות מאכילת בשר, אבל ד,צ׳ החמור מקובל בקרב אגודות הנזי¬
רים, כמו הציסטרצינים והקרתוזינים (ע״ע). מאז 1781 נוהגים
להבחין בין ימי צ׳ ממש ( £351 ) ובין ימי הינזרות והימנעות (־ $11 י 31
ש :>ת:>מ). כללי ד.צ׳ שונים מארץ לארץ ומותירים חירות רבה במימוש
חומרתו.

כיש ימי ד,צ׳ הרשמיים של הכנסיה הקתולית הם: צ׳ "הארבעים",

ימי התענית והתפילה, ערבי חג השבועות ( 00100051 ?), עליית
מרים הקדושה השמימה, צ׳ כל הקדושים תד חג המולד. בשנים
האחרונות, צומצם מאד האיסור לאכול בשר ביש השישי.

,[. 1 * 6 ] €ז 1 ־ 0131 .״ 1 :ת 1 ) 1 ) 171 ) .ן י \נ

. 1932 ,( 56 — 245 31111 ץ£־ 1 ו 1 * 131

ם*

ד.צ׳ נמנה עם חמשת עמודי ה א ם ל א ם (ע״ע, עמ ׳ 972 ) ורא¬
שיתו בקראן. אסורים בו אכילה, שתיה, עישון ומגע מיני והוא נמשך
מעלות השחר ועד לשקיעה. יש דעות שונות, הן במסורת המוסלמית
והן במחקר המודרני, בדבר מקור ד,צ׳ באסלאם, כגון: השפעת
מנהגים שרווחו בקרב הערבים הפגניים לפני האסלאם והשפעות
יהודיות, נוצריות ואפילו מניכאיות.

בתקופתו הראשונה במכה לא הטיף מחמד לצ׳, אם כי ייתכן
שידע את המנהג. בבואו לאל־מדינה ציווה על המוסלמים לצום
כמו היהודים והנוצרים (סורה ב/ 179 ואילך). המסורת המוסלמית
קוראת לצ׳ זה בשם ״עאשורא״ והוא תל ב 10 במחרם — החודש
הראשון בשנה המוסלמית. מקובל לראות בצ׳ זה את השפעת יו״כ,
החל ג״כ ב 10 בחודש הראשון. לאחר שניתק מחמד את יחסיו עם
יהודי אל-מדינה(ע״עאסלאם, עמ׳ 956 ) קבע את ד,צ׳ בחודש רמדאן
(ע״ע).

ההלכה המשלמית מטילה צ" חובה נוספש, כגון, החזרת ימים
שהושמטו ברמדאן, צ׳ ככפרה על פגיעה בצ׳ רמדאן ועל עוונות
מסוימים. היא מקלה בצ " החובה במקרה של קשישות, במצב
בריאות לקוי ובמצבים קשים אחרים. יש באסלאם גם מספר רב של
צ״ רשות, למשל: העאשורא אצל השיעים לזכר הטרגדיה בכרבלא
(ע״ע), ימי שני וחמישי, ה 27 בכל חודש ועוד ימים רבים המומלצים
ע״י ההלכה או נבחרים ע״פ רצון כל אדם. לעומת זאת יש גם הוראות
לגבי ימים שאין רצוי לצש בהם, למשל, ימי שבת וראשון משום
קדושתם ליהודים ולנוצרים. בין החסידים הקדומים היו שהפריזו
בצ" הרשות לשם הינזרות מהבלי העוה״ז והתקרבות לאלוהים, עד
כדי כך שצמו "צ׳ תמיד" ("צום א(ל)-דהר") ואכלו, למשל, פעם
ב 15 יש! ההלכה המוסלמית מתנגדת להפרזה זו.

$0 ) / ס 1:07111 * 01 37154 $407171075 (ס 0715 ססס 4 / מ) 3 ,לזוז 1.3 .£

$171511771 סו /' 7 , £3771074371 ,ח 1 ? 0011 .<! . 8 ; 1836 , 1-11 , 10110715 (££ 17771 ) $40

$40711$ 0 / £055171% ( 111 : 813(1105 111 151311110 £ 41510 ?^ 311(1 111511111 ( 10115 ,

90—110), 1966.

אב. שו.

צ" במקרא, עיקרו הינזרות מאכילה ושתיה והבעת צער ורצון
להתייסר, לרוב מתוך תפילה ותחינה לרחמי האל. יש בצ' גם
מסימני אבלות: לבוש שק, בכי והליכת קדרות (תה׳ לה, יג—יד!
סט, יא—יב; קט, כג—כד), אך רק צ׳ אחד במקרא כרוך באבל: זה של
אנשי יבש־גלעד לאחר מות שאול (שמ״א לא, יב—יג). צ׳ דוד על
בנו החולה (שמ״א יב, טז—כג) נועד לבקשת רחמים, ומשמת הילד
הפסיקו.

לצ׳ ציבורי היו קוראים מחמת סכנת מלחמה, פגעי-טבע או חשש
לפורענות חטא, כבמקרה נבות היזרעאלי (מל״א כא, ט). לאחר
המפלה שנחלו מידי בנימין (שר כ, כו) צמו בני ישראל, בכו
והקריבו קרבנות, כמוהו כצ׳ בימי שמואל, במצפה, לאחר המפלות
מידי פלשתים (שמ״א ז, ה—ו). בימי יהויקים קראו צ׳ בירושלים
כדי להפיל תחינה לפני ה׳(ירמ׳ לו, ו—ט; והשר גם דה״ב כ, ג—ד).
יהודי פרם צמו 3 ימים רצופים, לילה ויום, אחרי שכבר החלו לצום,
באופן ספונטאני, עם היוודע גזירת המן, "וצום ובכי שספד שק ואפר
יצע לרבים״ (אס׳ ד, ג, טז! ששר: ״דברי הצומות וזעקתם״ —
שם ט, לא) התכנסות לעצרת תפילה וצ׳ — על מכת ארבה —
מתוארים בס׳ יואל (א, יג—יד! ב, יב—יז! והשר י רמ׳ יד, יא—יב).
צ׳ אנשי נינוה חל על אדם ובהמה, ולווה תפילה נמרצת ומעשי
תשובה (יונה ג, ה—ח). הצם, כמקריב הקרבן, נדרש גם להתנהגות
מוסרית נאותה, כעולה מדברי ישעיהו (נח), המעמיד מעל לעינוי-
הנפש ולתפילה את מעשה הצדק החברתי.

בם׳ זכריה (ז, ג—ו; ח, יט) נזכרים ימי צ׳ קבועים בחדשי תמח,

אב, תשרי וטבת — שנקבעו, כנראה, חובה לאחר החורבן —
בתאריכים שבהם באה ירושלים במצור, והובקעה, המקדש נשרף
ונהרג גדליה (ע״ע! מל״ב כה, א—ט, כה> ירמ , לט, א—ב! מא,
א—ג! נב, ד—ז, יב—יג! יחז׳ כד, א—ב). הנביא נשאל, אך אינו
עונד. במפורש, אם יש להמשיך בצ" האלה גם לאחר שיבת־ציון.
הוא מעמיד מעל למעשה ד.צ׳ מצוות בתחש המוסר והצדק החברתי
(זב׳ ז, ח—יד), שחה לעתיד-לבוא הפיכת הצ" "לששון ולשמחה
ולמעדים טובים" (שם ח, יט). בדומה לכך "רחץ רבי יהודה נשיאה
(ע״ע) — כנראה משום חידוש הנשיאות — בקרונה של ציפורי
בי״ז בתמח, ובקש לעקור תשעה באב, ולא השו לו״ (מג׳ ה׳, ע״ב <
וראה מפרשים שם).

עינוי־הנפש שבמצוות יש־הכפשים (ע״ע, עמ׳ 390/2 ) עניינו צ׳
לתשובה ולכפרה, שוא היחיד שהוטל בתורה כמצוש.

בספרות המזרח-הקדום לא נשאר זכר לימי-צ׳ קבועים
בפולחן.

בלשון המשנה מופיע שם־העצם ״(יש) צש״ 3 פעמים בלבד 1
בכל שאר האזכורים משמשים שם־העצם,תענית' ([ת׳ 1 , המופיע פעם
אחת ויחידה במקרא: עזרא ט, ה), שפועל "להתענות", כבלשון
המקרא.

מלבד צ׳ יום-הכיפורים, שהוא מן התשה, נקבעו 4 צ" לזכר
מאורעות הקשורים בחשבן בית־ראשון(ר׳ לעיל): י׳ בטבת (לשיטת
ר׳ עקיבא; לשיטת ר׳ שמעון: ה׳ בטבת — שבו באה שמועה לגולה
שהוכתה העיר, ר׳ יחז׳ לג, כא); ט׳ בתמח (אחרי חורבן בית-שני
הועתק התאריך לי״ז בתמח)! ט׳ באב וצ׳ גדליה בג׳ בתשרי. מאשר
יותר הוסיפו חז״ל את ת׳ אסתר בערב פורים (ע״ע). רק על צ׳
תשעה באב (ע״ע) החמירו כצ׳ יש־הכיפורים! בשאר ארבעת הצ ׳ ׳
נשג איסור אכילה ושתיה בלבד, ואף זאת רק ביש ולא מהערב
הקשם.

גדולי המקש רשאים לגזור ח׳ על הציבש לרגל עצירת גשמים,
מגיפות וכד׳. מצר בידינו תיאש מפורט של ת׳-ציבש ערב מלחמת

553

*ום — צ׳ונג-קינג

554

החשמונאים (חשמ״א ג, מי—ני). בסדר הנהוג שם קבעה גם המשנה
את "סדר תעניות", לו מוקדשת מסכת ת׳ בתלמודים ובתוספתא.
נוסף לצ" ההיסטוריים, נפסק ברמב״ם, ע״ם חז״ל, כי "מצוות־עשה
מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה... ומדברי סופרים —
להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים".
הצרה השכיחה בא״י היתה, כמסתבר, עצירת גשמים, ולכד הוקדש
עיקרה של מסכת ת׳ (השר: "אין ת׳ צבור בבבל"; תע׳ י״א, ע״ב).
כן נידה שם צ׳ אנשי משמר ומעמד (ע״ע בית המקדש, עט׳ 577/8 ).
נהגו לקבוע את ד״צ" לימי ב׳ או ה , , שקוראים בהם בתורה (מסכת
סופרים כ״א, א׳—ג׳).

בימי הגאונים נכתב מעין נספח למגלת (ע״ע) תענית, ובו רשימה
של 26 (המספר שונה בגירסות שונות) ימי־צ׳ בשנה (כולל הצ"
המקראיים). תוכן הרשימה משתקף היטב בפיוט הארצישראלי הקדום
של המאות ה 8/7 . רשימה מסכמת — שמקורה הספרותי בס׳ "הלכות
גדולות״ (ע״ע) — מצויה בטור ובשו״ע או״ח, סי׳ תק״פ. בימי מסעי־
הצלב (ע״ע) ניתקנו, ת", מהן מקומיות, כצ׳ ר״ח סיון בוורמייזא,
לזכר גזרות תתנ״ו ( 1096 ), ומהן מקיפות יותר, כצ׳ בג׳ בסיון
(תתקל״א [ 1171 ]) — לזכר קדושי בלוא (ע״ע). בגזירות ת״ח/ט
( 1648/9 ), נתחדש העניין ע״י "ועד ארבע ארצות" במדינות מזרח־
אירופה. במאה ה 13 הונהגו ת" בה״ב בימים ב׳, ה׳ וב׳ שאחרי
ר״ח מרחשון ואייר, שעניינן אינו ברור, ואפשר שנועדו לכפר על
יתר אכילה ושתיה והוללות בחגים (ר׳ תום׳ קיד׳ פ״א, ע״א ד״ה
,סקבא׳), או כסגולה לגשמים וטל (מרדכי, תרכ״ט! ספר חסידים,
רכ״ז). כבר בראשית יה״ב נהגו קבוצות פרושים של אבלי ציון
(ע״ע) בצ" על חרבן א״י. ביה״ב שימש הצ ׳ מרכיב קבוע בכל סדר
תשובה על חטא. בכמה קהילות באירופה נהג צ׳ בערב-שבת פרשת
״חקת״ — לזכר שריפת התלמוד בפרים ב 1242 . אחרי גידוש ספרד
תיקנו המקובלים לצום בימי ה׳ של חדשי טבת ושבט ת" שובבי״ם
(= ר״ת של שמות הפרשיות בס׳ שמות: שמות, דארא, בא וכר),
ובשנים מעוברות גם ת״ת (תרומה, תצוה). במחצית השניה של
המאה ה 16 הנהיגו מקובלי צפת את ת׳ "יו״כ קטן" (ע״ע) בערבי
ר״ח. עשרה בטבת נקבע ע״י הרבנות הראשית בא״י גם ל״יום
הקדיש" הכללי לזכר הנספים בשואת אירופה שיום פטירתם לא נודע.

בת׳־ציבור מוסיפים בתפילת ״שמונה־עשרה״ פסקה מיוחדת —
״עננו״ — ואומרים בשחרית ובמנחה "אבינו מלכנו" (ע״ע). בשח¬
רית ובמנחה קוראים בתורה פרשת ״ויחל״ (שט׳ לב, יא—יד! לד,
א—י), שעניינה "י״ג מידות", ובמנחה גם מפטירין "דרשו ה׳
בהמצאר׳ (יש׳ נה, ו—נו, ח). בשחרית אומרים סליחות (ע״ע),
ובא״י עולים הכהנים לדוכן גם במנחת

מת״־יחיד המקובלות הן ת׳-בבודים בערב־פסח (ע״ע בכור, עט׳
699 ), ת׳ חתן שלה ביש חופתם (ע״ע חתנה, עט׳ 272 ), ת׳ אונן,
שמתו מונח לפניו, ת׳ יום־הזכרון לסטירת הורים (או״ח סי׳ תקס״ח)
ות׳ "חברה קדישא" (ע״ע קבורה).

בז׳ באדר נפוץ היה הנוהג לצום בעקבות חלש (ע״ע, עמ׳ 458 )

רע (שבת י״א ע״א). מי שבכוונתו לצש לסיבה פרטית חייב "לקבל
ת׳" יש קודם, בתפילת מנחה. רב ששת ניסח למטרה זו תפילה
מיוחדת.

בדומה לנביאים לא ראו גם חז״ל בעין יפה את ד,צ׳ והסגוף
(ע״ע, עט׳ 431/3 ), ומאמרים רבים נאמרו בגנותו. רוב ד.צ" שקיבלו
עליהם האמוראים היו קשורים בחשש מעבירה שעברו. רב ששת
ניסח את הרעיון כי הת׳ היא המעטת "חלבו ודמו" של אדם וע״כ
היא יאה למלא את מקום הקרבן(ר׳ ברב׳ י״ז, ע״א).

מ. מרגליות, סועדים מ" בא״י ובבל בתקופת הגאונים (ארשת),
תש*ד< ד. ג, הוססז, ם׳ רקרא, ב/ קע״ג—ק״צ, תשי״ד! הנ״ל תעודה
חדשה על צום הרעש (תרביץ, כ״ס), תש״ן! י. הקר, לגזירות תתנ״ו
( 1096 ) (ציוו, ל״א), תשכ״ו,

שם. א. - יע. או.

צ׳ומסקי [חומסקין, (אברם) נעם — 1 ם 0 ו 703010 < ( 1 ם 3 •!^)
— (נו׳ 1928 ), בלשן אמריקני, יהודי. המייסד של
הדקדוק הטראנספח־מאטיווי — שיטה של ניתוח לשוני שחוללה
מהפכה בחקר הלשונות. אביו הוא המחנך העברי, זאב חשסקי,
וצ׳ גדל בסביבה עברית בנעוריו היה חבר ב״שומר הצעיר" אולם
כעת הוא מבקר חריף של המדיניות הישראלית. מ 1955 הוא במכון
הטכנולוגי של מסצ׳וסטס. בספר ׳ 1611 < 116 ! 81 ■ 61 ^ 01 ? 0161-10311 .^
?מ״&ס^ן (״כוחה של אמריקה והמנדרינים החדשים״), 1969 , טען
עד התערבות אה״ב בדרום־מזרח אסיה. את עיקר תורתו הרצה
בספריו החשובים 511-11610165 6 ״ 30 זתץ 8 (״מבנים תחביריים״), 1957 ז
^ 01 ׳\ 5 0£ ץ! 160 וד 116 ! )ס 15 ם 6 ת 5 ^ ("הבטים של התאוריה של תח¬
ביר"), 1965 ! 0311:651311010211181:16$ ("לינגוויסטיקה קרטזיאנית"),
1966 ! £41001 1 ז 30 1.3020326 (״לשון ונפש״), 1968 . גישתו למחקרים
לשוניים מסתכמת בעיקרים אלה: 1 ) העדפת המשגת זהירה של
תכליות ותאוריות על תשומת לב קפדנית לאותנטיות של נתונים
ולטכגיקות לעיבודם או להבטים החברתיים! 2 ) הדגשת מטרות
פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות במניעים לחקר דקדוקי, כלומר, הטעמת
מאמצים להסביר את האופי של השימוש בלשון! 3 ) הבחנה בין
ידיעת לשון — דהיינו, בין היכולת הלשונית של אדם — ובין
פעולות לשוניות, במידה שישנן — כלומר, הביצוע הלשוני! 4 ) מר¬
כזיות המאמץ לנסח בדייקנות את היכולת הלשונית של אדם בצורת
"דקדוק גנראטיוד", כביכול, שרכש בילדותו ושהוא שולט בו במומ¬
חיות כמבוגר! 5 ) ההנחה שכל משפט מאופיין ע״י "מבנה עמוק"
מששט ועצמאי מבחינה תחבירית שאפשר לפרשו מבחינה סמאנטית
ושהוא מומר ב״מבנה־שטח" מופשט פחות, שניתן אח״כ לתת לו
פירוש פונטי. בניגוד למקובל על רוב הפסיכולוגים סבור צ׳ שכל
אדם יורש תשלובת של מושגים בתחום הלשוני. מאז פרסש ספרו על
התחביר עולה השפעת בלשנים המתעדים לשיטתו והגורסים תפיסה
"גנראטיווית־סמאנטית" המדגישה את ראשוניותם של יחסים הגיו¬
ניים במשמעותו של ביטד.

ז. לוי, על מעורבותו של המדען (בשער י״ח, 2 — 3 ), 1975 !

- 1 מז!< 7 10 ? 01114 , £18111 . 5.13 - ׳ 10 ) 0110 .״ד ; 1970 ,.£ . 17 ( , 15 ז 0 ץ_ 1 ,(

'ז.ק 0 מז><מומ!>ז 0 ) 7/1 , £0610800 . 1 ; 1973 , 106 מ 1 מ 0 ז 0 /*)מסיסעמדזס/

. 1975

רו. ל.

צונג־קהה־פה, ע״ע למאיזם עמ׳ 898/9 *

צ׳ובג־קינג(קרי: ג׳מג־צ׳יגג; נקרא גם בע:ן)-, 1118 ^־ 011102
3115160 ? , 011102-01102 —בירת דרום מערב סין והגדולה
בערי איזור זה. 3.5 מיליון תוש׳(אימת 1970 ). יושבת על הינגצה*
קינג (ע״ע), בשוליו הדרומיים מזרחיים של האגן האדש. צ״ק
ששנת בגובה של 230 מ ׳ על שלשת גבעות טרשיות בשטח שהוא
מעין חצי-אי צר בין נהר זה לבין יובלו הגדול צ׳יאליע ( 01131102
= ג׳יאליע). השטח הבגד הצפוף ביותר מצד על המדרס המשתפל
לעבר היאע-צה. שטחים נמוכים, על גדות הנהרות הנ״ל, פגיעים
לשטסונוח, חלקיה הגבוהים של העיר מאוכלסים בדלילות ומצדים
בהם שטחי יער, גנים ציבוריים ומוסדות (אוניברסיטה, בת״ח
ועש).

צ״ק היא אחד ממרכזי ה תעשיר!, המיבהל שתחבורה הגדולים
של סין. בעיר מפעלים גדולים לייצור ברזל, סלדה, רכב, מבועת
ונשק. אלה ניזונים מפחם שעסרות ברזל הבכרים בסביבות העיר
ומגז טבעי ומחשמל המופק מזרמי במה מיובלי היאנג-צה. יש בעיר
גם תעשיית טכסטיל, מוצרי עור, כימיקלים, נייר, המרי בניין,
מזונות ועש, וגם מפעלים גדולים לייצור סוכר ושמני מאכל, בעיקר
שמן טונג. תעשיה ענפה זו שימשה ומשמשת בסים לפיתוח תעשיות
בערים קטנות רמת בדרוס-מערב סין.

555

צ׳ונג־קיגג — צונין, יום־מוג ליפמן

556

גמל-הנהר של צ״ק מהגדולים בעולם; תנועת המטענים בו
מגיעה לעשרות מיליוני טוגות בשנה. ספינות עד לנפח 3,000 טון
מגיעות לכאן מגמלי החוף. צ״ק היא צומת חשוב למס״ב, לכבישים
ראשיים (הכביש העובר לבל אורך דרום־טיבט וכן הכביש לבורמה —
״דרך בורמה״ המפורסמת — יוצאים ממנה). נמל התעופה של צ״ק
מהגדולים והחדישים בסין ומשמש גם קווי תעופה בינלאומיים.
בעיר אוניברסיטה גדולה (בעיקר למדעי הטבע, הנדסה וטכניקה),
בת״ם מקצועיים ומבוני מחקר.

לפי מקורות סיניים קיימת העיר למעלה מ 4,000 שנה. היא
שימשה תקופות ארוכות בירת איזור נרחב בדרום־מערב סין וכמה
פעמים אף בירת מדינה עצמאית שהוננו מושלים אזוריים שהתמרדו
נגד השלטון המרכזי. ב 1890 נפתחה לסחר בינלאומי וניתן זכיון
לבריטניה ולמדינות אירופיות אחדות להקים בה בסיסי מסחר.
בסיסים אלו חוסלו עם נפילתה לידי הקומוניסטים ב 1947 . בשנים
1937/45 שימשה בירתה הזמנית של סין בגלל כיבוש פקינג ואזורים
נרחבים במזרח סין וצפונה בידי יפן (ע״ע סין, היסטוריה). בתקופה
זו חל עיקר גידולה של העיר באוכלוסין ובפעילות כלכלית. בראשית
המאה היה מספר תושבי העיר 00 ( 1004 , ב 1927 — 208,000 , ב 1937 —
400,000 . ב 1945 כמיליון.

מ. בר.

צונדק, בתהרד ( 1891 , ורונקה [גרמניה] — 1966 , ניו־יורק),
רופא ומדען ישראלי. ב 1918 קיבל תואר דוקטור לרפואה
בברלין. ב 1919 נתמנה עוזר במחלקה למיילדות וגינקולוגיה בביה״ח
שריטה ( 116 ־ 0131 ) בברלין! ב 1926 נתמנה פרופסור־חבר באוני¬
ברסיטת ברלין, וב 1929 נתמנה מנהל המחלקה ליולדות וגינקולוגיה

בביה״ח העירוני של ברלין־שפנ-
דאו. עם עליית הנאצים לשלטון
( 1933 ) עזב את גרמניה. ב 1933/4
היה חבר־מחקר במכון לביוכימיה
של האוניברסיטה בסטוקהולם. אח״כ
עלה ארצה. בשנים 1934 — 1961
שימש פרופסור למיילדות וגינקו¬
לוגיה ומנהל המחלקה לחקר ההור¬
מונים באוניברסיטה העברית.

עבודותיו החשובות ביותר היו
קשורות בגילוי הורמונים גונדר
טרופיים — ההורמונים המפעילים
את בלוטות המין (ע״ע הפרשה
פנימית; וסת, וציור שם; אשהים-
צונדק, מבחן-).

גילוי ההורמונים הגונדוטרופיים היה לנקודת מפנה באנדוקרי־
נולוגיה המודרנית; צ׳ הבין שתפקידם לעורר את השחלות להפריש
את ההורמונים שלהן. בזה יצר צ׳ מושג חדש באגדוקרינולוגיה —
המושג של הורמונים טרופיים (,!*!סרח-!ס!{ 0 ״ו ? סת 1 ). צ׳ הוכיח
שיחסי הגומלין בין ההיפופיזה (ע״ע) המפרישה גונדוטרופינים
ובין השחלה המפרישה את ההורמונים הסטרואידים הם בעלי דסות
עצמי באמצעות מנגנון של משוב (} 1 :> 3 ^ 6 ש£).

צ׳ תרם רבות לגילוי ההורמונים האסטרוגנים הנפרשים בעיקר
משחלות ומן השליה. הוא מצא ששתן סוסים מכיל ריכוז גדול של
הורמונים אלה, ובמשך שנים רבות שימש חומר זה כמקור העיקרי
להפקתם. צ׳ מצא גם שנשים בגיל הבלות מפרישות (בשתן) כמויות
מוגברות של ההורמון $9 ?. מאז החלו להפיקו מהשתן והוא ניתן
לנשים עקרות לגרימת ביוץ. את שנותיו האחרונות הקדיש צ׳ לחקר
השפעת הסביבה (בעיקר רעש) על הפעילות השחלתית מתוך מחשבה
שבתנאים מסוימים עשויה הסביבה לגרום לעקרות האשה.

מ. פי.

צמזר, אליקים ( 1840 , וילנה — 1913 , ניויורק), משורר עממי
ביידית ובעברית. נתייתם בילדותו ונדד, תחילה לבוסק
ואח״ב לבוברויסק, כ״משורד״ אצל חזן. ב 1856 "נחטף" לצבא
הרוסי (ע״ע קנטוניסטים), אך שוחרר בה בשנה, עם ביטול הגזירה.
בצבא כתב את שירו ״די פוימאנעם״ — על תלאות הילדים החטופים,
ומששוחרר כתב את ״די ישועה״ (״הישועה״). ב 1857 היה בעל־
מלאכה בקובנה! הושפע מתנועות המוסר (ע״ע) וההשכלה, וברוחן
כתב שירים. ב 1861 השתקע בווילנה. את חרוזיו המקוריים, ביידית,
השמיע — בלחנים מקוריים משלו — בהזדמנויות חגיגיות, בהצלחה
מרובה, עד שנעשה ל״בדחן" הנודע ביותר בין יהודי רוסיה.
בשיריו התריס על התנשאות ה״אריסטוקרטים" היהודיים, ועל עזבם
את ארחות היהדות. שיריו הביעו באב-אנוש וכאב היהודי הנרדף
בגולה — ובמיוחד ברוסיה הצארית — וגעגועים לא״י. לשיריו
נלוותה גם נימה מהפכנית. חרוזיו רוויי-הרגש, ההומור והחן
העממי, נעשו לשירי-עם ונדפסו בזה אחר זה (קובץ ראשון: "שירים
חדשים״, 1862 ) ומהם שתורגמו לעברית, בידי המחבר ואחרים.
ב 1871 מתו שבעת בניו במגפה, וכעבור שנה מתה גם אשתו; רישומו
של הזעזוע ניכר בכמה ממחזורי שיריו דאז. לאחר נישואיו השניים
התיישב במינסק, ועבד ככתבו של העתון היידי "קול לעם". לאחר
פרעות 1881 תמך צ׳ בשיריו בתנועת אנשי ביל״ו, ושיריו שימשו
להם במעוררי-לבבות — ואחריהם לתנועת "חיבת-ציוך, שיריו לא
נשכחו כליל גם היום. מהנודעים שבהם: "במחרשתי כל אשרי
ירשתי״ (כתרגומו העברי של בר־גש) — אידאליזציה של חיי האיכר
העברי בא״י; ״מה זאת עיני תראינה״ — על שיבת־ציון המתחדשת,
ועוד. ב 1889 היגר לניו-יורק וב 1893 פתח שם בית-דפום, שהפך
למרכז ציוני. גם שם חיבר שירים, על "העולם החדש", ואף שר
את שיריו ברבים. שיריו הופיעו בחייו בכמה קבצים, ונכללו ברוב
קבצי שירי־ציון. כינוס בולל של יצירתו ביידית ובעברית, וכן של
לחניו, נעשה בידי מ. שכטר (ר׳ ביב׳). צ׳ חיבר גם מחזה עברי,
״מכירת יוסף״, (תרל״ד) ואוטוביוגרפיה ביידית (תרס״ה). כ 100
קבצי־שירים קטנים, מפרי-עטו, נדפסו משנת תרל״ב ועד למותו.

ם. ליסצין, א. צ׳, משורר עמו, תשייר! א. יערי, ספרי בדחנים (ק״ם,

ל״די, 118 — 122 ), תש״ו; מ. שעכסער, א. צ׳. — דעד מענש, זיין

וועלט, זיין שאסן(בתוד: ״א. צ׳ ווערק״, 11-1 ), 1964 ! י.קרסון־בלו 0

(עורכת), השירה העברית בתקופת חיבת־ציון, 155,12,7 — 164 , תשכ״ט.

ם. ל. - צ. ק.

צמץ, יום־טוב ליפמן - ״!״. 7 6 \ 09 0 * 1 - ( 1794 , דטמילד -
1886 , ברלין), מגדולי חוקרי היהדות במאה ה 19 ; מייסד
"חכמת ישראל" (ע״ע). נתחנך בביה״ס היהודי "זאמזונשה פריי-
שולה״, בוולפנביטל (ע״ע). בשנים 1809 — 1811 למד בבי״ם תיכון,
ובתוך כך, בשנים 1810 — 1815 , שימש כמורה־עוזר בביה״ס היסודי
בו למד. בשנים 1815 — 1819 למד באוניברסיטת ברלין והושפע מה-
קלסיקן הגדול א. וולף (ע״ע), ראשית מחקרו ב 1817 , ב״ס׳ המעלות"
לשם־טוב פלקירה (ע״ע); על כך קיבל ב 1821 תואר ד״ר מאוני¬
ברסיטת האלה. ב 1818 כתב את הספר שן 1111501 נ 1 נ 31 ז 116 ) ז 0 י}ס 38 ״ת£
ז!ת 3 ז 6 ז 13 (״דברים על הספרות הרבנית״) — נסיון ראשון להציג
את הספרות העברית לכל ענפיה. בשאיפתו לתת ליהדות הגדרה
שתהלום את רוח הזמן סבור היה, בי הגישה ההיסטורית-מדעית היא
הדרך הנאותה, וע״כ נמנה, ב 1819 , עם מייסדי ה ז 1111 ע£ -!״£ ״ €1 ״¥
1611 ) £11 •!ש!! :ז 113£ :) 8 תש ¥15$ \ 1 ) 111 ! (״האגודה לחכמת ישראל״). מ 1822
ערך את כה״ע שלה ופרסם בו מאמרים.

צ׳, שהיה אז קרוב לרפורמה, נתמנה ב 1821 מטיף בביהכ״ג
החדש בברלין, אך כעבור שנה התפטר בגלל אכזבתו. אוסף דרשותיו
שם (!״^שז?) הופיע ב 1823 . בשנים 1824 — 1831 התפרנס מעבו¬
דתו במערכת עתון יומי בברלין, ובשנים 1826 — 1829 ניהל את
ביה״ס היסודי של הקהילה. עיקר עניינו היה תמיד בחקר ספרות
ישראל, ולאחר שאסף חומר רב מדפוסים וכ״י שבספריות אירופה,

557

״ינץ, יזים־טוב ליפמן — *׳וסר, ג׳מרי

558

הו״ל ב 1832 את ספת (בגרמנית) על ,הדרשות בישראל״. ב 1892
יצאה מהדורה משוכללת, עליה עמל כל ימיו, בעתכת נ. בתל
(ע״ע! עבתת, בתרגומו של מ. א. דק [ע״ע] ובעריכתו והשלמותיו
של ח. אלבק [ע״ע], ירושלים, תש״ז, תשכ״ג 3 ). בספר זה תואר
לראשונה המדרש (ע״ע) בהתפתחותו ההיסטורית, החל בקתאת
התורה, הנביאים והתרגום, ועד לדרשנות המאוחרת. הספר דן
בהתפתחות התורה שבע״ם, פעולות חז״ל והגאונים, ההבטים השוגים
של האגדה (ע״ע) ומקומה הראלי של הדרשה בחיי העם ומנהגיו. כל
הסוגיות, לפרטי פרטיהן, מלתת באלפי מראי־מקומות ומצטרפות
בספר לכלל תמונה שלמה ומגובשת! הספר הוא מנכסי־צאן־ברזל
של מדע היהדות גם היום. ניכתת בו נטייתו של צ׳ לרפורמה,
והשקפתו, כי רק אם יכירו אומות העולם בהדרה של מורשת היהדות
יזכו את ישראל באמנציפציה המיוחלת.

ב 1834/5 הרצה צ׳ 34 הרצאות פומביות על ס׳ תהלים. ב 1835/6
כיהן כמטיף בחוג דתי פרטי בפראג. בשובו לברלין חיבר, לבקשת
הקהילה, מחקר על השמות היהודיים ( 1011 >נ 1 (! 10 ) ££1 מ 31 א), 1837 ,
בעקבות גזירה שאסרה על היהודים להשתמש בשמות נוצריים.
מ 1840 עד 1850 ניהל בברלין סמינר למורים. אף שנכשל במאמציו
להכניס את "חכמת ישראל" כמקצוע־הוראה באוניברסיטאות, התנגד
צ׳ להקמת מוסד אקדמי מיוחד ל״חכמת ישראל״ (ע״ע, עם׳ 409 )
מחשש שהדבר יביא לבידוד המקצוע מכלל הלימודים האקדמיים —
מה שעמד בניגוד להשקפתו העקרונית. צ׳ גם התרחק אז מוועידות
הרפורמים, שבמפעליהם לא ראה תועלת.

בשנים 1841 — 1843 פרסם ב״כרם חמד" את "תולדות ר׳ עזריה
מן הארמים" (ע״ע) ובן כתב 13 ערכים בנושאי יהדות באנציקלו¬
פדיה הגרמנית של ארש ( 8011 ■!£) וגרובר ( 01 לגו!ס). ב 1845 י״ל
ספרו • 01:31:111 ) £1 .!! ס! 0030111011 ״! 2 ("על היסטוריה וספרות"),
ובפתיחה מובעת שאיפת צ׳ לאיחוד מדעי היהדות עם המדעים
הכלליים, כן שישלימו ויפתחו אלה את אלה, לאחר שתגבר רוח
המדע והאמת על אווירת השנאה. גוף הספר מוקדש לדיון בנושאים
הבאים: חכמי צרפת ואשכנז ביה״ב, פרקים בתולדות הדפום העברי
ואספי כ״י, פייטנים יהודים בצרפת ותו״י בסיציליה. חשיבותו
המדעית של הספר רבה ביותר, וערכו קיים גם היום, בגילוי מקורות,
בדיוקו הרב ובבהירותו. למעשה מצביע הספר — בדיעבד — על
מציאות הפוכה מזו המובעת בהקדמתו! הדיונים שבגוף הספר מצ¬
ביעים על תלישותן של תו״י ממהלך המאורעות הכללי, ואת יהודי
יה״ב נאלץ צ/ בעל כרתו׳ להציג כחברה מבודדת בשולי החברה
האירופית.

ב 1850 נתנה לו הקהילה קצבה צנועה. מאז הקדיש את רוב
זמנו לחקר התפילה, ובנושא זה פרסם ספרים מרכזיים, שחשיבותם
עומדת גם היום; 41110131101:8 ^ 10$ ) 00810 ? 8310 ס 32 תץ 8 10 ס ("הפיוט
ביה״ב״), 1855 ! 05 ) 110115 ) 0$ )) 00 113£0£31011 '{ 3 103 ) 118 ) 1 ? ) 00
(^ 17703 בביהכ״נ״), 1859 ! 1 ) 13802210 )'ל 5 ) 10 ) 808011101110 ) 3111 ) 0 ) £1
00810 ? (״תולדות הפיוט״), 1863/67 . ספרים אלה, הראשונים בחקר
הפיוט (ע״ע), והממצים שבהם, מתארים את דרך התהוות הפיוטים
בפירוט מרובה, על סמך בדיקות יסודיות במספר גדול של כ״י, ואת
תפקיד ביהכ״ג בחיי הרוח והיצירה של העם היהודי. מטרת הספר
להוכיח, בין היתר, כי יצירה יהודית רוחנית, אוטונומית ובלתי-
תלויה בתרבות הסביבה, נתקיימה בישראל ללא הפסקה בכל הת¬
קופות והמקומות.

מפרסומיו בשאר תחומים, אחרי 1850 : הוצאת "מורה נבוכי
הזמן״ לב. קרוכמל (ע״ע) — בהתאם לצוואת המחבר! ערכים
בנושאי יהדות בלכסיקון ברוקהאוס (ע״ע), וביוגרפיה של מורו
בוולפנביטל, ש.מ. אהרנברג. לרגל יובלו ה 70 הוקמה "קח צ׳"
לתמיכה במפעלי ״חכמת ישראל״. לאחר פטירת אשתו ב 1874 התרכז
צ׳ בהכנת אוסף מאמריו לדפוס ( 111 — 1 , 011 ) 1£ )! 501 111110110 ) 0083 ),

1875/6 , 1969 2 . ליובלו ה 90 הוציאה הקרן שעל שמו ספר יובל
("תפארת שיבה", תרמ״ה). עזבונו הספרותי נמסר ל״ביה״ס הגבוה
למדע היהדות״ בברלין, וב 1939 הועבר לרשות הספריה הלאומית
בירושלים.

מצעירותו היה צ׳ דמוקרט-ליברל מוצהר. סבור היה. כי המדיגה
חייבת להבטיח חופש ושוויון לכל אזרחיה, וע״כ דגל בהפרדת הדת
מהמדינה והתנגד, בפומבי, לשלטון הממוסד של הכנסיה. במהפכה
הצרפתית ראה צ׳ את המניע למהפכות 1830 ו 1848 , ואת הבסיס
להתפתחות פוליטית שתוביל, בעתיד הגראה־לעין, ליצירת מדינה
חפשית של חוק וצדק באירופה, שבה ראה גם את הפתרון לבעיית
היהודים. במהפכת 1848 תלה זד תקוות רבות. עד 1850 נטל חלק
בפעילות ציבורית רחבה, בע״פ ובכתב, ואף נבחר למועצת הבוחרים
בברלין, שהכינה את האסיפות הלאומיות של גרמניה ושל פרוסיה.
ב 1859 , לאחר מות פרידריך וילהלם /ג 1 , חידש צ׳ את פעילותו, אך
בראשית תקופת ביסמרק הכיר, כי אין תוחלת לציפיותיו, ואז פרש
לחלוטין מפעילות ציבורית. נאומיו הפוליטיים כלולים בחלק א׳ של
בל כתביו.

במחקריו במדעי היהדות מצא זר את התשובה לשאלות המעבר
מן הלימוד היהודי־המסרתי — ואורח־החיים המושתת עליו — אל
החינוך המערבי וחיי התרבות הכרובים בו. הוא השתמש במתודות
מדעיות מודרניות להוכיח שישראל ותרבותו הם אחד הזרמים
שקבעו את התקדמות התרבות המערבית, ומתוך כך התעלם במח¬
קריו מנושאים כהלכה וקבלה, אותם ראה כמנוגדים לתכני העיסוק
של חכמת-ישראל. בעבודתו הקפיד על דיוק ושאף לשלימוח, ואף
שלא העמיד תלמידים, הרי שכל חכמי ישראל אחריו ראו בו את
מורם ואת הדוגמה והמופת לדרך מחקרם. צ׳ סבור היה, כי הוא
מצלצל ב״פעמון המוות" של ספרות ישראל וחכמתו, ומקים לו מצבה
נאותה. למעשה היה הוא מפותחי תקופה בתחום זה, וחשיבותם של
עיוניו ומחקריו רבה ביותר להתקדמות המחקר במדעי היהדות עד
היום הזה.

ש. ס. ראביגאודץ, ריט״ל צ׳, תרנ״ז! ג. א. וייל, אוכיח צ׳ (ק״ס,
ל״ד), תשי״טו ,( 1 7. 2. ())01,, XXX ז 4 > ו<)}ו 9 ) 8 (ז 1 / 2140 1 , 31 ) £1608 . 1
}ס 5 ןת 11 מ 04 ס 1 ?) ץ 109 ! 17 / 0 מ 10 )ן)ממס 0 4 .. 7 ,ז>;)ז 66 חזג 8 .£ ; 1937
,ממג 1 מ)|^ ; 1941 ,(מ , 11 :>ז £3 מ 8 1511 ,״£( 01 ץוזז*>!ו 1 :' 11 ', סבסו׳סח!^ ;>!?)

01 ) 8001 ) 708 ) <־ד״ן 0 / 091 ( 90 ) 0 ץ 11149 ז)€ 18 ) 014 )/ 714 מ 1 (( 0102 ) 78

- 1 ) 48 ! 8 ה 0 . 7 ,(. 08 ) ) 013120 ,א , 14 ; 1956 ,( 1 ,£] 0 ) 1 ) 3 ת 1 ) 830:1 גה£ 11£ )

:. 2 ״£ ,. 18 ; 1958 , 1885 — 1815 ,!■ 1 ) 11 * 1 מ, 11 ז 014 ) 0 (/ 4471 ,'. 2 18 ) 8
,!■ 1 ) 11 * 1 1108 1 ( 71801 ,נ 311301 ז 9 \ . 1 ; 1964 , 0 סק-ס! 744 — ■ 80 ) 00411 — ) 148 (

. 1959 .. 2 . 7 1 < 4 780142811 ) 78
נ. גל.

צ׳וסר, ג׳פד— 01130001 ץ 0 )££ס 00 — ( 1342/3 [ז], לונדון —
' 1400 , שם), משורר אעלי. צ׳ שירת בצבא אדוורד 111
בצרפת במלחמת מאה־השנים ונשבה ב 1359 — 1360 . הוא נהנה ממע¬
נקים שהוענקו לו מידי אדוורד 111 . בנו ג׳ 1 ן מגונט, ריצ׳ארד 11
והגרי ^ 1 . ב 1367 — 1370 , ב 1372/3 וב 1378 השתתף במשלחות הדיפ¬
לומטיות בארצות שונות, בהן איטליה. החל ב 1374 שימש מפקח-מכם
על סחורות בלונדון. ב 1385 היה לשופט־שלש במחח קנט ובשנה
שאחריה נשלח לפרלמנט כנציג מחת זה. ב 1389 מונה ע״י ריצ׳ארד 11
לתפקיד של מפקח על עבודות-המלך! למן 1395 עבד בשיתת בנו
של ג׳ון מגונט, הוא המלך הנרי 7 \ 1 בעתיד. צ׳ נקבר בכנסיית
וסטמינסטר.

התאריכים המיוחסים לשירי צ׳ משוערים עפ״ר, ב 1360 — 1370
תרגם מצרפתית, בחלקו לפחות, את "רומן־השושנה" (ע״ע גיוס
מלוריס). ב 1369 — 1370 כתב את האלגיה האלגורית )ס 80010 110 * 1
011011088 110 ) ("ספר הדוכסית"), על מות בלאנש, אשת ג׳ון מגונט.
שתי יצירות אחרות בסגנון אלגורי הן 10 ־ £311 0 £ 4101180 110 ־ 1 ("בית
התהילה״) הבלתי גמור, 1374 — 1380 , ו 014:13 ? 0£ ) 3111001011 ? 110 ־ 1
(״פרלמנט העופות״). ב 1382 — 1385 תרגם לאנגלית, בפרוזה, את
יצירתו הלאטינית של בואתיוס (ע״ע), "על נחמת הפילוסופיה",

559

צ׳וסר, ג׳פרי — צועניים

560

שעניינה מקום ההש¬
גחה האלוהית מול
מעללי הגורל העיוור
בעולם של מקריות.

השפעת חיבורו של
בואתיום ניכרת ב¬
יצירותיו האחרות של
צ׳ מאותה תקופה.

ובעיקר ב 71011115

116 ץ 156 ז 0 1 ) 0 3 , בה

שר את שיר אהבתם
הטרגית של נאהבים
השבויים בכבלי גו¬
רלה האכזרי של
טרויה. אמצעים סג¬
נוניים שימשו לצ׳

ביצירתו זו, המבו¬
ססת על סיפור של
בוקאצ׳ו, הן לאפיון
דמויותיו והן להע¬
מדת תפיסות חיים
שונות זו לעומת זו
בסיטואציה דרמתית.

מעין משקל-שכנגד ל״טרוילוס וקרסידה", המציגה אשה בוגדנית,
משמש ספרו ססוסס/^ג 00011 0£ 7116 76x6011 ("אגדת הנשים
הטובות״), 1385/6 • צ׳ חיבר גם שירים קצרים, סיפוריים, הומוריס¬
טיים ולעתים אירוניים. ב 1387 — 1400 נכתבה גולת־הכותרת של
יצירתו, 73165 ש !ל 7 ("סיפורי קנטרברי").

סגנונו של צ׳ מעוגן בספרות הצרפתית המפותחת של המאה
שקדמה לשלו ובתרבות האירופית של תקופתו — מורשת שצ׳ הש¬
כיל לנצלה בחפשיות ולהעלותה לשיאים חדשים. ביצירות שנכתבו
אחר שנות שהותו באיטליה ניכרת השפעתם של דאנטה, פטרארקה
ובוקאצ׳ו. ב״סיפורי קנטרברי" הפכה מורשת אירופית זו למכשיר
עז-מבע המבטא, בביקרתיות הומוריסטית, אם כי מתוך הבנה עמוקה,
במקוריות, ובנימה אנגלית מובהקת, את הלכי-הרוח, המחשבות
והמאוויים של החברה האנגלית לכל גווניה. הסיפורים, המסתייעים
בסגנונות שונים להבעת נקודות-ראות שונות, שאולים מתחומיה
הרבים של ספרות יה״ב: סיפורי הרפתקות ואהבה מהווי האצולה,
רומאנסות, סיפורי קדושים, משלי־חיות, בדיחות עממיות המדגישות
את היסוד הגופני שבאדם, דרשות דתיות ומשלי־מוסר. אך בכולם
מצוי נופך נוסף על המקובל, אם באירוניה המכוונת נגד השאפתנות
בעלת היומרות, ואם בחמלה החייכנית לגבי חולשות האדם. בתכנית
הכוללת ניכרת השפעת ספרים מסוג "סיפורי שבעת החכמים" או
ה״דקאמרוך של בוקאצ׳ו. אולם, ייחודו של צ׳ הוא, א) ביצירת
דמות המספר שהוא אינו המשורר עצמו בלבד, אלא מעין מסכה
המעמידה פני תם והמשלחת בדרך זו את חצי הביקורת האירונית
שלהי וב) ברעיון המקורי, והפשוט כל-כך, של סיפור־המסגרת —
עליה-לרגל לקבר תומם בקט (ע״ע), הארכיבישוף של קנטרברי —
שאפשר תיאור של ציבור־אנשים שנקבץ באקראי מכל תחומי
החברה האנגלית (למעט האריסטוקרטיה): אבירים, לבלרים, איכרים,
בעלי־אחוזה, סוחרים, בעלי-מלאכה, אנשי-כמורה וחברי־מסדר, גברים
ונשים > סיפור־מסגרת זה אפשר גם את הצגת החברה תוך העמדת
קנה-מידה מוסרי-דתי שלפיו נבחנה חברה זו. בעוד שהתיאור
אובייקטיח־י לכאורה, מהווים הפרטים שנבחרו ביקורת שנונה
על הדמויות המתוארות, החמדניות ברובן, והרואות את העליה־לרגל
כעילה לטיול. רק מעטות מן הדמויות הן אנשי מוסר ושאר־רוח.

גם בבחירת הסיפורים אין מקריות ובהצגתם אלה לעומת אלה הציג
צ׳ שאלות על מהות יחסי-אנוש — הקנאה, השנאה והאחווה, יחסי
המינים בנישואים ובאהבה, הנהגת העולם, ההשגחה האלוהית לעומת
מה שנראה כגורל עיוור ובלתי מתפשר.

ב״סיפורי קנטרברי" (בסיפורה של אם־המנזר) נמצא ביטוי ספ¬
רותי לעלילת־דם (ע״ע, עמ׳ 857 ) מנקודת־ראות עממית נוצרית.
דעות החוקרים חלוקות על משמעות הכללת הסיפור. יש הרואים
בסתירות שבץ הסיפור ובין התפיסה של האפיפיורים וכ״כ באפיונה
האירוני של אם־המנזר — סימן לעמדה ביקרתית כלפי הדברים
שהיא משמיעה.

צ׳ כתב בשפתו, בניב הלונדוני המכונה "אנגלית בינונית"
( 11511 §מ£ 16 ^ 11 \), ללא שיגדים מהותיים, וספק אם חידש באוצר
המלים של תקופתו; אעפ״כ הוא שהעלה את האנגלית לדרגת לשון־
תרבות, ונחשב יוצרה של לשון השירה האנגלית.

בשל השינויים שחלו בלשון האנגלית אחר 1400 , לא זכתה שירת
צ , , ובייחוד הטכניקה של שירתו, להערכה מיידית הראויה לה.
במאה ה 15 קמה באנגליה ובסקוטלנד "אסכולה" לחיקד שירתו.
אולם מחקר רציני של יצירתו, ובעיקר של "סיפורי קנטרברי", החל
באמצע המאה ה 19 . וע״ע אנגלית, ספרות, כרך מילואים, עמ׳ 254 .

מצויים כ״י רפים של יצירות צ׳ ושתי מהדורות של "סיפורי
קנטרברי״ מדפוסו של קפסטון. כ״כ נודעת חשיבות למחקרים: 7116

73165 ץ ז 11 נ 1 י 030161 5 'ז 31100 ו 0 01 1 ^0310x06$ >ם 3 80111065 ("המ¬

קורות והמקבילות של סיפורי קנטרברי לצ׳"), בעריכת מ 3 ץז 8 0 י\
ו 61 :ז 5 כ[ 11 ז 06 . 0 , 1941 ! 6 ) 16 קו 1 זס 0 7116 ,(. 611 ) ז^ $1 ./^י

]■ 8.161161 .£ ־־ ץ 16 ח 43 ג . 4 ? • 1 ! 97 ־ 1894 , 711 ־ 1 ,. 011 . 0 0£ 5 אלז 0 ׳\ג
1940 , 1-7111 , 73165 •ל־ 111 נ 1 ז 6 זס 03 1116 01 6(15.), 7116 76x1 ).
,שת 5031:1 . 0 ;* 1957 ,. €11 .?) / 0 *^- 07 ^ 1 6 ^ 7 <(. 1 >ש) 106111500 ! .א

,(. 5 ^ 0 ) ׳| 10 ץ 3 ז .( - ; 1957 , 111071 ^ 770 ^ 710 ^ 7 111 € 0714 . 01

*?>! 70 ' €07771 6 ^ 1 ,^ 33 ז 0 . 7 ; 61 — 1960 , 1-11 , 777 * €777161 . 0/7

- 17117-0 471 ,ץשוומ ¥1 \ .ן־£ת 311 שק 5 . 0 . 1 א ; 1964 / 0

ץ 7 } 1 נ €0711671 /ס 471 * 711 . 0 .? ; 1965 ,. 011 70 117611071 )

.* 1974 ,.*€ . 6 , 11 * 1 ״ 81 ־ 11 וז 0 א .( ; 1965 ,*' 701

א. ב יה.

צוענים (אנג׳ 516$ נ!ץ 0 ; שיבוש מ 11311 סץ?£ — מצרי, ע״ם מוצאם
המשוער), עם-נוודים המפוזר בכל היבשות• מספרם נאמד
בין 2 ל 6 מיליונים נפש, ולדעת חלק מהצ׳ — 14 מיליון נפש. בין
הצ׳ שכיח הטיפוס הים־תיכוני (ע״ע גזע, עם׳ 571 ). הוא דק הגזרה
ובעל צבע עור כהה ושיער ועיניים שחורים. אולם קיימת שונות
רבה בקרבם בהופעה הפיסית, עקב התבוללות. שונות מצויה גם
במאפיינים הלשוניים והחברתייס־כלכליים המייחדים את הצ/ והיא

צוענים. טימיז — סגרת עתירות

עטור מתור המהדורה המאוירת הראשונה ׳ 518
״טיפורי קנטרברי" (י״ 5 ב 1484 , דפוס ו. סכסטון)

561

צועניים

562

גורם המונע הגדרה כוללת וברורה. גורמים אחרים הם העדר כתב,
העדר שייכות טריטוריאלית ומדינית והעדר מיסוד חברתי משותף
לכולם. ור׳ תמ׳: כרך י״ד, ביו ד.עמ׳ 696 — 697 .

ד,צ׳ מכנים עצמם רום (בשפתם: אדם) ומבחינים בין 3 קבוצות
או שבסים, הנבדלים זה מזה בלשונם, במנהגיהם ובאורח־חייהם:
( 1 ) קאלדראש — השבט הגדול ביותר שמרכזו בבלקן ובאירופה
המרכזית ; ( 2 ) ח׳יטאגוס (או ח׳יטאן) — בחצי האי האיברי, דרום
צרפת וצפון אפריקה; ( 3 ) מאנוש — בצרפת, גרמניה ואיטליה.
צועני האיים הבריטיים ומקומות אחרים, חלקם הם בני שבטים
אלו וחלקם אינם נכללים בהם ומכונים ג׳יפסי. השבטים נחלקים
לקבוצות קטנות רבות שהמשותף להן ניב הדיבור, תעסוקה מסוימת
או קרבה טריטוריאלית. נאמנות הצ׳ נתונה בראש ובראשונה
ל״וויקה" שחבריה מתייחסים על משפחות ובתי־אב קרובים. בראש
ה״וויקה" עומד ה״וויח׳דה" ולידו מועצת זקנים. הם המכריעים בענייני
כספים, נדידה וקשר עם השלטונות. מעמד נכבד יש ל״פורי דאי״ —
מעין יועצת בכירה קשישה. לרוב קיימות בתוך ה״וויקה" מסגרות
מצומצמות יותר ולעתים נוצרות בצדה "קומפאניות" — מסגרות
ארגוניות המורכבות מקבוצות בעלות דרג חברתי מגוון: משפחות,
"וויקות" ואף פרטים בודדים. בראש ה״קומפאניה" עומד "רום בארו"
(הרום הגדול, בארון ד,צ׳) שסמכותו מכרעת מבחינה חברתית־ארגונית.

היסטוריה. אע״ם שבמשך דורות רבים ייחסו את מוצא
הצ ׳ למצרים, הוכיחו מחקרים בלשניים ואנתרופולוגיים כי מולדתם
היתה בצפון־מערב הודו. לא ידועים תאריכי הגירתם והסיבות לכך.
לפי פירדוסי (ע״ע) הגיעו לפרס ב 420 לערך, ולפי המזה (ע״ע)
במאה ה 7 . לאחר־מכן התפצלה כנראה דרך־נדידתם. חלק מהם פנה
לאירופה דרך אסיה הקטנה והגיע לקושטא, אולי ב 810 , ובוודאי
ב 1050 . פלג שני עבר, לפי ההנחה, דרך סוריה, מצרים וצפון־אפריקה.

ב 1260 כבר היו כנראה צ׳ בהונגריה, ובמאה ה 14 הגיעו לכרתים
בדרום, לוואלאכיה (תמניה), בצפון, ולקורפי המערב. ב 1417 הם
נמצאו בכל יבשת אירופה, ובראשית המאה ה 16 הגיעו לאנגליה,
לשוודיה ולרוסיה. ב 1715 נמצאו צ , שהוגלו בצפידאמריקה, וכן
נודעו גם בדרומה. במאה האחרונה התמקמו גם באוסטרליה. אזורי
העולם היחידים בהם אין צ׳ הם אפריקה שמדרום לסחרה ואסיה
הדרומית־מזרחית והמזרחית.

בהונגריה וברוסיה התייחסו אל הצ׳, בד״כ, בסובלנות, אם כי
בהסתייגות. ברוב הארצות נגזרו עליהם גזירות, שהראשונה בהן
פורסמה ע״י פרננדו (ע״ע) ״הקתולי״ ב 1499 . העלילו על ה,צ׳ שהם
אוכלי־אדם וחוטפי־ילדים. רוב המדינות ניסו, עד המאה הנוכחית,
לכפות על הצ׳ באמצעות החוק ״לחזור למוטב״ ולהתיישב. במלה״ע 11
רצחו הנאצים כ 400,000 צ׳ "נחותי־גזע" (על אף היותם ממוצא
"ארי") במחנות־השמדה. גם היום מגבילים השלטונות בכמה מארצות
אירופה את אפשרויות הצ ׳ להחנות את עגלותיהם או הקרונות
הממונעים שלהם ונטפלים אליהם בעוון שוטטות.

בד״כ אימצו ד.צ׳ את ד ת סביבתם, אך חשיבות רבה יש לאמונה
בכשפים ורוחות ולמנהגים ופולחנים עתיקים שונים. נודעים במיוחד
הריקוד והשירה הקשורים בהם. מדתות הסביבה סיגלו לעצמם הצ׳
עליות לרגל, כגון ללורד (ע״ע) שבצרפת.

הצ׳ שונים משאר קבוצות אתניות של נוודים (ע״ע נודות) בכך
שתחומי נדודיהם הם באזורים בעלי אוכלוסיית־קבע צפופה, ובעובדה
שתפוצתם הגאוגרפית היא כמעט כלל־עולמית. הם גרים במחנות-
ארעי של אהלים או קרונות ובלי־רכב ממונעים. אצל הצ׳ יושבי־קבע
שכיחה נדידה עונתית.

ארחות־הגדידה של ד,צ׳ וההתייחסות אליהם כאל נחותי-דרגה,
חייבום להתפרנס ממקצועות שוליים. בין המלאכות המסרתיות
הנפוצות: קדרות, נפחות, סחר בסוסים, רוכלות ובידור לענפיו
(ר׳ להלן: מוסיקה), וכן עיסוק בהגדת עתידות. כיום לאחר שצ׳

רבים התיישבו קבע ורכשו השכלה, הם מיוצגים בכל המקצועות.

ידיעות על צ׳ בא״י יש בעיקר במאה ה 19 ובראשית המאה
ה 20 . תושבי הארץ הבדילו בין הבדואים לבין ה״נואר״ (= שחורים
בערב׳) או ה״לט" (הבזויים). הם נדדו בין הערים והכפרים
והתפרנסו מחרושת ברזל ונחושת, מסחר בסוסים וחמורים ומלאכות
מסרתיות אחרות האפייניות לצ׳. עד 1967 ישבו צ׳ בפיגה הצפונית-
מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים. נראה שרובם עברו לעבר־
הירדן המזרחי.

לשון ד.צ׳ (< £11 11 ו 2 מ £01 ) שימשה בסוף המאה ה 18
מפתח לגילוי מוצאם ההודי, ולאחר־מכן לשחזור נדודיהם במזרח
הקרוב ובאירופה. בצד אוצר המלים הקדום, שמקורו בניב של צפון־
מערב הודו (אולי בתוספת יסודות מהודו המרכזית) ושהוא כ 34
מאוצר המלים, מכילה הצוענית רובד של שאילות קדומות מהלשונות
האיראניות ומהארמנית; בניבים האירופיים התוסף לכך רובד בסיסי
של שאילות מהיוונית של יה״ב ומיתר לשונות הבלקן. נוסף על כך
קולטים הניבים השונים, שהמרחק ביניהם רב כיום, מלים רבות
מלשונות סביבתם. למרות השפעות אלו, שהן מרחיקות לכת במקרים
אחדים, מייצגים עדיין ניבים רבים טיפום־לשון ארכאי גם מבחינה
פונולוגית (צרורות תחיליים) ומורפולוגיה (נטיה מפותחת, בעיקר
של שם־העצם). ד,צ׳ רואים בלשונם חלק מייחודם ואינם נוטשים
אותה אלא במסגרת טמיעה כללית. על לשונם של צועני א״י כתב
מקליסטר (ע״ע; ר׳ ביבל׳).

מ. בת־עמי, דמעה על קברות הג" (מבפנים, י״ז). חשי״ד;

1/10 , 11 * 71 07 ■ 1/011707 1/10 )ס ס 0£ *> 7371£ 7710 ,■ 14203115101 . 5 ..מ

\0171 2,1 577111/11 0} ?310111710, 1914; 81001;, 0.: 1/1017 71(0 0714

1/1017 01*110*1;, 1938; ]. ?. 016601•:, 701 721 £0x0;, 1961; 0. ?180110;,

1110 )ס 10701:1 ,, 07 17 ,.ס , 1400088,011 . 8 ; 1968 , £0117,07 21 401 101 ) 50/1101

. 1011-0 ז 00 ; 1 . 0 ; 1971 , 7111107101 ; 70 , 14630018 , 8 .[ ; 1970 , ¥0714 [
. 1972 ,. 0 ;' $0 71170 )ס 1 ( 0011171 7/10 , 80X00

י. לו. - פ. פ.

מוסיקה צוענית (ם״צ): מונח המגדיר את ההתבטאויות
המוסיקליות של קבוצות שונות מקרב ד.צ׳; אך הגדרה זאת משלה
משום שאין שפה מוסיקלית משותפת לכל קבוצות הצ ׳ . רק
לחלק מקבוצות הצ׳ מסורת מוסיקלית משלה — אך מרבית
הקבוצות הושפעו במידה רבה מהמוסיקה המקומית של ארצות
מושבם כהונגריה, רומניה, רוסיה וספרד, שם נעשו גם למבצעיה
המעולים. התכונות האפייניות למ״צ בארצות אלה שונות ומגוונות
ביותר ואפשר רק לנסות לסווגן לפי המוצא והתפקיד שמילאו הצ ׳
בחיים המוסיקליים של אותה ארץ.

המה״צ ההונגרית מורכבת מנעימות מבוצעות ע״י תזמו¬
רות צ׳ הונגריים. היא נפוצה ביותר לא רק בהונגריה אלא גם
במערב, שם היתה למוקד משיכה מקובל בבתי־הקפה ובאולמות
בתי הבילוי. המה״צ ההונגרית מאופיינת באפיין המיוחד של נעי-
מותיה וגם בסגנון והרכב התזמורת המבצעת. הםה״צ נחשבת
לאכזוטית, כנראה בשל העיטורים והקישוטים הרבים ובשל הספונ¬
טאניות המופגנת בעת הביצוע. הרכב התזמורת שונה לפי המקום
וחשיבות הכלים, אבל המרכיבים העיקריים הם קבועים: כלי מיתר,
קלרנית וצימבלים.

תזמורת צ׳ רגילה (>; 3 > 1 ! 6:1 ) מונה בד״כ: 25 ״ז 1 זת — כנר ראשון ;
111025 ס;( — כנר שני; 20$35 ז< 1 — נגן ויולה; 808 סל — נגן קונטר¬
בס ; 05 ק! 5 — קלרניתן; 08 בת 31 < 1 תזס — נגן צימבלום.

שאלת מקוריותה של המה״צ עוררה מחלוקות גדולות בדורות
האחרונים. ההונגרים ראו בה את הפולקלור המקורי שלהם. ליסט
טען כי זו היתה יצירה צוענית מקורית שההונגרים שאלוה —
תיזה שאין להגן עליה. ברטוק וקודאי(ע׳ ערכיהם), הראשונים שחקרו
בשיטתיות את הם׳ ההונגרית, הוכיחו כי המה״צ והמוסיקה העממית
ההונגרית לא היו כלל זהות, ומחקרם חשף מורשת מוסיקלית ד.ונ-

563

גוענים —

564

גרית עתיקה השונה לחלוטין מן המוד׳צ. עם זאת הם קבעו בדייקנות
את חלקם של הצ/ שמחד גיסא אימצו להם את המוסיקה ההונגרית
העממית תוך שינר צורתה, ומאידך גיסא תרמו לפיתוח הסוג העממי-
למחצה, הקשור באופן הדוק בדרך שבה ביצעו אותה מוסיקה.

ל מה" צ הרומנית יש תכונות משותפות עם המה״צ החוג¬
גרית וגם כאלו הנבדלות ממנה. הרכב התזמורת זהה לזה של
התזמורת ההונגרית, מלבד שינויים קטנים (כגון השימוש בגיטרה
או בסכסופון וחליל פאן}׳ אבל הנעימות הן ברוח ובסגנון שונים.
המד. 7 ׳ צ הרומנית כוללת קטעים תזמרתיים רבים יותר מאשר נעימות
הפולקלור המקומי, בעוד שהמבנה הסולמי שלה מצביע פחות על
ההרמוניה המערבית וותיר על הסולמות המקומיים,

מ״צ רוסית. בניגוד לצועני הונגריה ורומניה הצ׳ הרוסים
הם בעיקר זמרים ורקדנים. מקהלות הצ 7 משכו בזמנו את האצולה
למאהלים שמחוץ לעיר. קטעי הזמרה המקובלים ביותר היו "הרומנ¬
סות הצועניות" — מעין מוסיקה עממיודרוסית פולקלורית למחצה
שייתכן כי מלותיה הושרו בלשון הצ׳. גם בבלקנים היו כנראה ד,צ׳
מבצעי המוסיקה הקולית והתזמרתית המקומית.

המה״צ בצרפת ( 131111$ ״) היא מיוחדת יותר. זוהי תערובת
מוזרה של צורות מוסיקליות קלות ומיושנות (ולסים, פולקות, שירי
לכת וצ׳רדשים) המנוגנות בליריות מוגזמת ע״י תזמורת הצ ׳ . ד.צ׳
בספרד ( 211300$ ) שמרו על שירה קדומה השונה לחלוטין מן
המה״צ באירופה המזרחית שהיתר. נעימה וערבה לטעם המעמדות
הגבוהים. השיר ( 011110 ; €3.116 ) בספרד היה עד למאה ד. 19 מיוחד
לצועגי ספרד (חיטנוס) בלבד, כפי שמעידים קולותיהם הצרודים
חעקות הכאב שבזמרה. במקרה זה קבוצה צוענית לא רק נהפכה
למבצע בלעדי של מוסיקה מקומית אלא גם קלטה מוסיקה זו
בפולקלור שלה.

דעה מקובלת היא כי הצ׳ הם עם בלא פ ו ל ק ל ו ר משלהם. הדבר
משתקף מעצם העובדה שבמרבית קבוצות הצ ׳ אין גילויים של
מוסיקה פולקלורית וקבוצות אחרות קיבלו את הפולקלור המקומי,
אבל אלה הם בעיקר הצ׳ שהתיישבו והיכו שרשים במקום ולא הצ׳
הנוודים. דווקא המוסיקה של הצ׳ הנודדים, שנחקרה רק בזמן
האחרון, מראה שלפנינו מורשת פולקלורית צוענית אוטונומית. ד.צ׳
קלדרש ( 1-3511 :> £31€1 ), למשל, משפרים שירים בסגנון קדום שהוא
זר לכל מוסיקה אירופית. בשירים ארוכים אלה, שתמלילם מצטמצם
למלות קריאה אחדות, בולט האופי האסייתי — אלתור מלודי, העדר
צורה קבועה, מקצב חפשי, סולמות פשוטים וסגנון מעוטר.

0£ 1131 ־ 0111 () £ 11$$10 014 מו 3714 . 0 , 1 ־ £01

.סוזזסמג^ע^ ;([ללא ציון השבה] , 4 — 3 ,^ X י ז < 5001€1 010 -£ ץ 5 קץ 0

;( 2 1 , 1 - 1 )( ,. 1516 ) 0 /^ 0 ^ 7 / 0 . 0 .€*{% 11710112 )

. 36 ־ 7 £ 314 17 465 71 * 4 1 ^ 10 2 ^ 1 , 611 ( 163

. 1975 , 011811$ ז* $? 2 ן 2 > 2 * 7$ <ז 0105€1 .? .( ; 1964 ,(.קס?

אג. ה.

צוף, צופן, ע״ע 9 ךח; צמח, עמ׳ 767 .

צופיות ( $00011118 ). תנועת הצופים היא תנועה חינוכית בי״ל,
שמטרותיה הן טיפוח האופי ובריאות הגוף והנפש והקניית
ערכים חינוכיים לנוער. היא נועדה להכשיר את הנוער לחיי אזרחות
טובה, להרגילו להושיט עזרה לזולת ולהכינו שידע להתמצא ולפעול
בתנאים בלתי-רגילים. הצ׳ מטפחת אחווה ורעות בין אדם לאדם,
בין עם לעם ובין מדינה למדינה. התנועה מופעלת ע״י בוגדים,
שרובם התחנכו בה. בתנועה צופים (צ") וגם צופות, המאורגנים
בד״כ בארגונים נפרדים, פרט לתנועת הצ " העברים בישראל, שבה
פועלים בארגון אחד בנים ובנות. הנוער הצופי בכללו מאורגן
בקבוצות ובגדדדים, ואילו הצ" העברים מאורגנים גם בשכבות
ובשבטים. ד,צ״ מחולקים לשלוש חטיבות: גילאי 8 — 11 ! גילאי
11 — 15 וגילאי 20-15 שנה.

סיסמת הצ" היא ״היה נכוןד (! ^ 6 ז 3 ק 6 ז? 66 ) — לעזור תמיד.
הצופה נדרש לעשות" מעשה טוב מדי יום־ביומו. סמלם של ומד
הוא החבצלת, ושל הצופות — התלתן. ד,צ" לובשים מדים מיוחדים,
בד״כ מחאקי, מטפחת משולשת צבעונית קשורה סביב צווארם, והם
חובשים כובע מיוחד.

את רעיון הצ׳ הגה הלורד בדן־פאואל (ע״ע). הוא ייסד את
התנועה ב 1907 באנגליה, וכיהן כראש צופי העולם שנים רבות.

לצ״ בעולם שני ארגונים נפרדים: ארגון עולמי של ד.צ", שמרכזו
בז׳נווה, וחברים בו למעלה מ 12 מיליון ב 120 ארצות, וארגון עולמי
של הצופות, שמרכזו בלונדון, וחברות בו למעלה מ 8 מיליון ב 80
ארצות. ד,צ" והצופות נפגשים לפעילות סדירה מדי שבוע, יוצאים
לסיורים ולטיולים וחיים חיי־מחנה (ר׳ להלן: מחנאות). כמו״כן
מקיימים ר,צ" מפגשים במסגרת ארצית ובין־לאומית. המפגשים הבין־
לאומיים של ד.צ״ נקראים ג׳מבו׳רי ( 00 ־ו 0 נ!ת 31 ן; מונח, ממקור הודי,
כנראה, שמשמעותו ״מפגש״), והם נערכים אתת ל 4 — 8 שנים, כל
פעם בארץ אחרת.

יש שהמונח צ׳ משמש כיסוי לפעילות של ארגוני־נוער, לבושי-
מדים, בעלי מגמות מדיניות. כך היה בא״י בתקופת המנדט, כשפעלו
בה ארגוני צ" ערביים (כגון ה״נג׳דה" וה״פטוה") נגד היישוב
העברי.

בא״י החלו ד,צ״ להתארגן ב 1919 . הצ" הערבים התארגנו
לחוד, היו תחת חסותה של ממשלת המנדט הבריטית, ואף נתקבלו
לארגון העולמי של הצ" כחלק מן הארגון הבריטי. הצ" העברים לא
היו מעוניינים להעמיד את עצמם תחת חסות הממשלה המנדטורית,
ולכן פעלו בנפרד ולא זכו להכרה ממשלתית.

אחרי הקמת המדינה שולבו כל צופי ישראל ב״התאחדות ד,צ"
והצופות בישראל", הפועלת בחסות משרד החינוך והתרבות, וכוללת,
במסגרת פדראטיווית, ארגוני צ" יהודים, ערבים־מוסלמים, ערבים־
נוצרים ודרוזים. ב 1951 נתקבלה ההתאחדות לארגץ העולמי של ד.צ"
וב 1954 — גם לארגון העולמי של הצופות. מספר צופי ישראל מגיע
כיום ל 50 אלף, מהם 24% מקרב המיעוטים.

ד.צ׳ העברית סיגלה לעצמה. מלבד רעיונותיו של בדן־פאואל,

גם את האופי של תנועת־נוער ישראלית עצמאית, ולכן היא משלבת
יחדיו בנים ובנות. הפעילות בחטיבה הבכירה מתנהלת לפי עקרונות
של תנועת-נוער ישראלית. החל ב 1940 קיבלו הצ " העברים
אופי של תנועה חלוצית, השואפת להכשיר את חבריה להתיישבות,
להקמת קבוצות וקיבוצים ולהשלמת משקי התיישבות קיימים. מאז
הקימה התנועה 20 קיבוצים והשלימה 25 אחרים. הצ" בשכבות הבכי¬
רות מתארגנים בגרעיני־התיישבות ומתגייסים במסגרת הגודל.
היציאה להתיישבות היא רשות. אמנם התנועה מייחסת לה חשיבות

טסרר דגלני צופים םסדינות שונות, גפחיתת הנ׳סבורי העשירי, יער נדשסו,
1969 (לשכת וזעתונית הססשלתית)

565

צופיות (מחנאות)

566

גדולה ביותר, אך אינה מטילה אותה כחובה על חניכיה. החינוך
הצופי המריץ את חניכי התנועה להשתתף במאמצי הבטחון של
המדינה. תנועת ד.צ" העברית נוטלת חלק פעיל גם בקליטת העליה.
הצ" פעילים בערי־הפיתוח, ואף הקימו בהן שבטי צ". שליחי התנועה
פועלים בקרב הנוער היהודי בתפוצות, ובמיוחד באה״ב, כדי לקרבו
לעם ישראל ולמדינת ישראל. וע״ע נער, תנועת־, עמ ׳ 246 — 247 .

אר. כר.

מחנאות (מ׳! ; 8 חו<!תז 3 ם), שהיית האדם בחיק

הטבע (בשטחים שהוכשרו לכך או באזורים פראיים), לשת בידור,
ספורט או חישול האופי והגוף.

כיום, עם עליית דמת־החיים של תושבי הערים, ריבוי הזמן
הפנוי (ע״ע פנאי), ומהפכת התחבורה הפרטית הולך ומתעצם זרם
ההמונים המבלים במרחבי
הטבע. התפשטות המ׳ גררה
אחריה, בארצות רבות, הת¬
פתחויות בתחומי התחיקה
והשירותים הציבוריים (ב¬
עיקר למניעת פגיעות בנוף
ובבע״ח) ובתחומי המסחר
והתעשיה (בייצור האבי¬
זרים הרבים והמגוונים ה¬
דרושים למחנאים, מאולר
ועד בית-מגורים נגרר [- 11:31
־! 16 ]). השלטונות וגם גור¬
מים פרטיים עוסקים בתכנון
ובהכשרת שטחים המיועדים
לקליטת המוני המחנאים.
השטחים המיועדים למ׳ הם
בד״כ בנופים מרהיבים, על
שפת נהרות ואגמים, ביערות
ובהרים. נסללים כבישים ושבילים, מותקנים מערכות לאספקת מים,
מתקני בישול, שירותי תברואה ואמצעים לכיבוי אש ומתפרסמים
"מדריכי־מ׳". בישראל עוסקות בנושא הקק״ל ו״החברה להגנת הטבע".

הבחינה ה״נייחת" של החיים בחיק הטבע(המ׳ במובנה המצומצם)

צופים על נ׳שר־חנלים. ו!נ׳ 0 כור׳ הע׳ 8 ירי,
יער בדשמן, 1908
(למכת העתונות דמטשלתייז)

אינה נפרדת בד״כ מ״חיי שדה״ (: 116 זסס^גזס) ומ״השדאות"
( 3£1 -״() 1 ־> £1 ) שהן הבחינות "הניידות" של אותה צורת חיים. ראשית
המ׳ והשדאות בעת החדשה היתה פעילותו של ר. בדן־סאואל (ע״ע,
ור׳ לעיל). במרוצת המאה ה 20 הפכה ד,מ׳ לחלק חשוב מפעילות
הנוער ובמיוחד הנוער המאורגן בחנועות־נוער (ע״ע נער, תנועת־)
בארצות רבות. אחרי מלה״ע 11 הפכה הם׳ אורח חיים גם למבוגרים.

בא״י בתקופת המנדט מצאו תנועות־הנוער, הצופים, "בני-עקיבא",
"המכבי הצעיר" ו״השומר הצעיר" עניין רב במ׳ ובשדאות, בשל
הערכים החינוכיים שבהן. משהוקם הפלמ״ח (ע״ע) הכירה מפקדתו
עד מהרה בחשיבות המ ׳ לעיצוב דמות לוחמיו וליצירת אחווה
ביניהם, וקוימו קורסים לאימון מדריכי מ , .

מגמותיהן של המ' והשדאות הקלאסיות, לפני שהפכו לתנועות
המוניות הנעזרות באביזרי הטכניקה החדשה, היו: א) הגברת החוסן
הגופני והסבילות; ב) חידוד ופיתוח החושים ! ג) פיתוח התושיה
והאלתור! ד) פיתוח אומץ־לב והעזה! ה) הגברת היזמה האישית
והיענות לאתגרים! ו) הגברת הרעות, החברות והעזרה ההדדית!
ז) פיתוח האחריות האישית! ח) פיתוח הרצון לבנות ודמיון יוצר!
ט) הקניית הרגלי עבודה ועמל-כפיים! י) הכרת הטבע תוך מגע
ישיר עם החי והצומח. לא כל המגמות הנ״ל בולטות בצותת הם׳
והשדאות היום.

שהיה מהנה בחיק הטבע תלדה ב 3 תנאים מוקדמים לפחות

(בייחוד כשמדובר בקבוצות גדולות): א) תכנון מראש של
מקום המחנה (כולל איסוף מידע ביחס למקומות אליהם רצוי לצאת,
באילו תקופות שנה כדאי לצאת ובאיזו תחבורה להגיע למקום)
ועריכת לוח-זמנים מהיציאה למחנה ועד סיום הקמתו. חיוני לאסוף
מידע מוקדם ביחס לעזרה רפואית שאפשר להשיגה בקרבת המחנה
המיועד, למיקום תחנת המשטרה הקרובה ולמקורות מי-שתיה,
מצרכי־מזון וגם קרח. כדאי לאסוף פרסים ביחס למצב התברואה
בסביבות המחנה ולמציאות יתושים, עקרבים ונחשים בקרבתו. ל ו ח
זמנים מדוקדק, הוא חלק בלתי-נסרד מהתכנון, יש להרכיבו
בסדר כרונולוגי הפוך, היינו משעת אכילת הארוחה הראשונה במחנה,
ומכאן "אחורנית" תוך הקצבת זמן לבישול, להקמת המחנה, לנסיעה
ולבדיקת הציוד לפני היציאה• את זמני היציאה והמסע יש לחשב
באופן שתימנע הקמת המחנה בחושך.

ב) הכנת הציוד, האביזרים ומצרכי־המזון הנדרשים להקמת
המחנה ולקיומו. הציוד שבד״כ מקובל להכין: 1 ) אהלים או אמצעי-
מחסה אחרים שמהותם תלויה בנסיבות ובאמצעים הכספיים. יש
לדאוג למציאות יתרים, חבלים, משיחות, עמודים דתדות בכמות
מספקת! 2 ) אביזרי שינה: מיטות מתקפלות או שקי-שינה או
מזרונים מתנפחים, יריעות פלסטיות (להגנה מפני רטיבות הקרקע),
שמיכות, ברים וכז״! 3 ) ריהוט, שהוא במידת־מה בחינת מותרות.
כולל כסאות ושולחנות מתקפלים, וכיו״ב! 4 ) אביזרי בישול
(כירת־גז לשדה, כירת-ברזל מתקפלת לפחמים, ואולי "סאב" ערבי,
[פח קמור לאפיית פיתות, המשמש לטיגון כשהוא הפוך), רצויים
גם מלקחיים לגחלים, וכפפות למניעת כוויות)!אביזריתאורה
(נרות, פנס-שולחן חשמלי [עם סוללות], מנורת-נפט או
פנס "לונס" וגפרורים בכמות מסמיקה) וחמרי דלק (גזרי־עץ,
ענפים יבשים או פחמי־עץ. השימוש בגז או בנפט פחות רומנטי
אך תכליתי יותר)! 5 ) כלי בישול ומטבח: קומקומים, סכו״ם, צלחות
וכוסות (רצד מפלסטיק לשימוש חד־פעמי) וגם צידניות בעלות
בידוד יעיל. חיוניים פותחנים לבקבוקים ולשימורים, חמרי־ניקד
ומגבות (רגילות או מנייר). יש להצטייד במכלים למים. רצויים גם
תרמוסים ומימיות לטיולים! 6 ) אביזרי תברואה וטואלט: כלים
לאשפה, חסרי חיטד והדברה נגד נמלים ויתושים וכלי-ריסוס! כלי-
רחצה, מגבות, נייר־טואלט, משחת־נעליים׳ומטליות, חמרי-כביסה
וקערה, חבל ואטבי־כביסה. רצויה משחה לשיזוף ולמניעת כוויות
שמש! 7 ) חמרי-עבודה וכלי-עבודה: בהתאם לצרכים, אך חשוב
שיכללו מלבד אולר, מברג וצבת ההכרחיים, גם גרזן, את־חפירה,
תיל, חבלים, פטיש ומסמרים! 8 ) ביגוד: הלבוש חייב להתאים למזג-
האודר ולעונה. בד״כ רצויים בגדים נוחים, ולנשים — מכנסיים.
כיסוי ראש כלשהו — הכרחי. חיוניים אביזרי תפירה (מספריים,
חוטים, מחטים, סיכות־בטחון, כפתורים). חשובים לבנים וגרביים
לד,חלפה, וכן נעליים רזרוויות (לרבות שרוכים), ממחטות (רגילות
או נייר)! 9 ) ציוד לספורט, לבידור ולתרבות: מפות, מצפן, משרד
קית, משקפת, מצלמה ורדידטרנזיסטור, פנקס ועט, וחומר־קריאה!
בנושא זה רבות האפשרויות הכוללות אף מקלט־טלוויזיה נייד.
מחנאיס דתיים נוהגים לקחת טלית ותפילין, וגם ספר-תורה כשהמחנה
רב-משתתפים ונועד לזמן ממושך. רצויים כדורים ומשחקים למיניהם,
בגדים וגעלי־ספורט ובגדי־רחצה, ולמקומות מתאימים — ציוד לדיג
או לציד, נשק ותחמושת (ברשיון 1 ) ! 10 ) עזרה-ראשונה: תחבושות
אישיות, צמר־גפן, תמיסות יוד ואלכוהול, משחת ואזלין, מספריים,
גלולות להרגעת כאבים ומשחה נגד עקיצות. רצדים תרמילי עזרה-
ראשונה וכן חוברות עזרה-ראשוגה > 11 ) מצרכי מזון: רצוי בארי¬
זות ובקופסאות העומדות בטלטול ולחץ. לפני קניית המצרכים יש
להכין תפריט בסיסי לאתחות לכמה ימים. יש לקחת מצות, מציות
או ביסקוויטים לשעת חירום. חיוני להצטייד בסוכריות ובמיני-
מתיקה קשים! 12 ) פריטי אריזה: מלכד מכלי מים ודלק להובלת

567

צופיות(מחג אות) — צופיות

568

מחנאות: אסצןים ?הרבות נוחיות נשרה

נפדות מחושבות מראש, יש להשתמש בארגזים או בתיבות (ועלי¬
הם ציון התכולה) להובלת מצרכים, כלי־עבודה ובישול. לאריזת
בגדים ישמשו תרמילי גב וצד. שקיות פלסטיק (או בד) שימושיות
ביותר לאריזת חלקי ביגוד, ציוד ומצרכים.

נדרשת פשרה בין המצדדים בנשיאת ציוד הכרחי בלבד לבין
הנוטים להפריז בציוד. בכלי־רכב ממונעים אפשר להוביל ציוד ככל
שדרוש* משקל המטען ליוצאים למחנה ברגל הוא: 6 — 10 ק״ג
לנערה ז 12 — 15 ק״ג לנער! 25 — 30 ק״ג לגבר.

ג) בדיקה מוקדמת של הפריטים וארי ז תם המתאימה, תוך
התחשבות באילו משלבי הקמת המחנה יידרשו. נוהגים לארח את
החפצים ב 3 קבוצות פריטים: 1 ) פריטים שיידרשו תוך כדי ההליכה
או הנסיעה* 2 ) פריטים שיידרשו בחניות־ביניים* 3 ) פריטים
שיידרשו להקמת המתנה בסוף המסע.

הכנות לפני היציאה: בדיקת שלמות הפריטים שנרכשו
ותקינות פעולתם. רצוי לבדוק שוב את שלמות המטען לאחר שנארז,
ורצוי להכין רשימת הארגזים, תכולתם ופקומם. בעת האריזה
והטעינה יש לדאוג שיקל להגיע לחפצים שיידרשו לראשונה.

הקמת המחנה: 1 ) המחנה יוקם לפני רדת הלילה, וינוקה
מעשנים, שיחים ואבנים כדי להישמר מפגיעת זוחלים * 2 ) אץ ללון
בקרבת מערות, ובתוכן לא־כל־שכן, מסכנת קדחת המערות; 3 ) אין

להקים מחנה בקרבת מים עומדים, בשל סכנת היתושים* 4 ) אין
להקים מחנה בערוצי נחלים, ובישראל — במיוחד לא בנגב ובסיני,
שכן הערוצים עלולים להתמלא תוך דקות בזרמי מים שישטפו את
המחנה על יושביו. שטפונות אלה עלולים להתרחש בעיקר בסתיו,
בחורף ובאביב, בלי שייראה ענן בשמים! 5 ) את המחנה יש להקים
על קרקע גבוהה, אמנם לא בראש גבעה (בשל הרוחות), אך גם לא
בתחתית מדרון בה עלולים להיקוות מים * 6 ) חניה בחורשה, או תחת
עצים, רצויה בקיץ, אך יש להימנע ממנה בחורף. אין לחנות, בייחוד
בחורף, תחת עצים בודדים או זקנים (במיוחד אקליפטוסים), כי הם
פגיעים לברקים ולשבר ענפים; 7 ) בשעת שימוש באש יש להקפיד
על מניעת התלקחויות. אם מתכוונים לבשל באמצעות מדורות או
בגחלים, יש לחנות במקש בו מצויים חמרי־בעירה ולהכין המרי-
כיבוי. אין לגדוע עצים חיים* 8 ) עם פירוק המחנה יש לנקות את
השטח, לרכז שאריות מזץ ופסולת בדליי אשפה או לשרפן.

ע.עצ.

צופיות (־^יג>), תנועת המיסטיקה (ע״ע) באסלאם. השם
נגזר מהמלה ״צוף״ (׳-,.!ס — צמר), ע״ש בגדי הצמר
הגסים שלבשו חסידים־סגפנים בבופה (ע״ע) שבעראק במחצית
השניה של המאה ה 8 , בהשפעת המידות הנוצרית. תוך 50 שנה
התפשט הכינוי "צופים" וציין את כל המיסטיקנים של עראק ועד

569

צו&יות

570

סוף המאה ה 9 נקראו כך כלל המיססיקנים המוסלמים. תנועת הצ׳
היתד, ועודנה רבת פנים וניגודים פנימיים. בראשיתה היתה התנועה
אסקטית בלבד. בין מקורבי מחמד היו סגפנים בודדים, הגם שהוא
עצמו היה רחוק מנטיה כזאת ואף יוחסו לו מימרות המגנות בחריפות
נזירות, רווקות ופרישה מן הציבור. החסידות האסלאמית התפתחה
בראשונה כמחאה על תופעת ההתעשרות וההוללות של רבים בחוגי
השלטון במדינה האסלאמית. סגפנים־פרושים אלה התרשמו מאורח
חיי נזירים נוצרים, אך הקפידו למלא את מצוות האסלאם, בהדגישם
את הכוונה במילוין ואת אפיו החולף של העוה״ז. מוטיווים אלה
נמצאים אמנם בקראן, אבל נדחקו לקרן זווית באסלאם המצליח
והמעשי. החסידים הקפידו להימנע מהנאה שמקורה באי־יושר, ביי¬
חוד אם היא באה מידי השליטים, החשודים על מעשי חמם. נציגי
התנועה יקראו בשמות שוגים: ״זד,אד״ (ע< 1 פ = סגפנים) ו״בכא־
אוד הבוכים על חטאיהם ומאימת יום הדין). נציג

בולט של התנועה היה חסן אל-בצרי (מת ב 728 ), שעליו נאמר
כי לא צחק אפילו פעם אחת במשך 30 שנה. התנועה הרחיבה מושגים
מהקראן מעבר למשמעותם המילונית. כך הפך ה״ךכר ״(*/ =הזכרת
שם אללה, לפי סורה ל״ג: מ״א ועוד) לפולחן הצופי המרכזי, שבו
חוזרים בצוותא על שם אללה כדי להגיע לחוויה אכסטטית דתית,
וכך עיוות רעיון ד,״תוכל ״^ = בטחון באללה, לפי סורר, ג,
קס״ט) לעקרון של "שב' ואל תעשה", שלפיו כל העובד לפרנסתו או
המקבל טיפול רפואי מוכיח, כביכול, שאינו בוטח באל. אמנם, אפילו
במחנה הצופים עצמו היו שהתריעו על הסכנות החברתיות והמו¬
סריות הנובעות מגישת אנשי ה״תוכל" הקיצוניים. השלב הבא
בהתפתחות הצ ׳ היה העתקת הדגש מיראת האל לאהבתו. הראשונה
בשורת משוררי האהבה הצופית היתד, ראבעה אל־עדויה (מתה
ב 801 ) ששרה על אהבתה שלא הותירה מקום בלבה לאהבת כל דבר
זולת האל ושאינה נובעת לא משאיפה לגן העדן ולא מפחד הגהינום.
משוררים פרסים מאוחרים שכללו את שירת האהבה הצופית עשירת-
הדימויים ז הידועים הם עמר ח׳יאם (ע״ע ז מת ב 1123 ), ג׳לאל א(ל)-
דין רומי (ע״ע; מת ב 1273 ) וחאפז (ע״ע! מת ב 1389 ). המשורר
הצופי המפורסם ביותר בלשון הערבית היה המצרי עמר אבן אל-
פארד (מת ב 1235 ), שהשתמש בצורר, הספרותית של שירי יין לבטא
את שכרון האהבה לאל.

במאה ה 3 להג׳רה (ה 9 לסד,"נ) חדרו לצ ׳ נטיות פנתאיסטיות
וספקולטיוויות בהשפעת הבודהיזם וההינדואיזם (ע״ע בודהא ובו-
דהיזם; הדו, דתות, 469 — 478 ). ניכרת גם השפעת כיתות גנוסטיות
ובעיקר רעיונות הגאו-אפלטוניות (ע״ע).

בקראן יש כבר פסוקים בעלי נימה מיסטית (כ״פסוק האור״, כ״ד:
ל״ה) ופנתאיסטית (ב׳ י קי״א). אך אללה נתפס ע״י חכמי הדת כאל
טרנסצנדנטלי, השונה מברואיו באופן מוחלט. על המוסלמי למלא
את מצוותיו, אך אינו יכול להתקרב אליו ובוודאי לא להתמזג בו.
לעומת זאת פיתחו הצופים שיטה שבה שואף המיסטיקן להגיע לידי
"פנא" ( 3 ט* = כליון), ביטול אישיותו באל, כדי לחיות בו חיי

נצח, "בקא" (,*-י׳ = השארות). הצופי הולך בדרך המיסטית

״טריקה״ (< < 1 ג = דרך), שבה תחנות, "מקאמאת" ("ג_ 1 _ 01 ) ׳
היינו, שלבים בהיטהרותו ובהתקדמותו הרוחנית. הוא זקוק להדרכת
מדריך — ״מרשד״, בפרסית ״פיר״ (^ 4 ; ״*.), עליו לנהל מאבק
עם עצמו, "מג׳אהדת א(ל)־נפם" (^ 1 * 4 : = מלחמה בנפש)

ואז אולי יזכה ל״״מצבים" רוחניים "אחואל״־( 1 -^וג) שהם מתנת
האל. אין תימה כי העלמא (ע״ע) נלחמו בתפיסה הדתית ובהשפעה
החברתית של הצופית. משפטו והוצאתו להורג של הצופי הפרסי
אל-חסן אבן אל-מנצור אל-חלאג׳ (ע״ע חלאג׳, אל; 921 ), לאחר
שהכריז על עצמו ״אני האמת״ (= האל), באשמת כפירה, מסמלים
מאבק זה,

בעוד שניכרה בקרב העלמא נטיד, לפלפולי הלכה וחאולוגיה

המרחיקים את העם הפשוט, התפתחו בקרב הצופים מגמות אנטי-
נומיסטיות וזלזול בחוק הדתי. הנסיונות החשובים ביותר לפשר בין
שני המחנות היו כתבי הצופי עבד אלכרים אל-קשירי (מת ב 1074 )
ואבו חאמד מחמד אל־גזאלי (ע״ע; מת ב 1111 ), אחד מגדולי חכמי
הדת באסלאם בכל הזמנים, שבא לקראת הצופים ממחנה העלמא.
אל־גזאלי חיפש ומצא בצ ׳ דרך להחייאת המצוות (וע״ע אלד,ים,
באסלאם). אולם גם לאחר נסיונות הפשרה היו הצופים חשודים
בעיני העלמא האורתודוכסים. למרות זאת, היתד, תקופת התגבשותו
ועלייתו של האסלאם האורתודוכסי במאות ה 11 וה 12 גם תקופת
התפשטות הצ ׳ , בעידוד שליטים אדוקים כניר א(ל)-דין וצלאח א(ל)-
דין, שהקימו לצופים מנזרים הנקראים ״זאויה״ (עי (_<*' = זוית. תא),
״חיאט״ ( כ ,- 1 ־ 3 = מובן מקורי: מקום התבודדות ללוחמי הדת)
או ח׳אנקאה (.^ 531 ג = מנזר גדול [בפרסית; וע״ע מנזר, ענד
1022 ]). במאה ה 12 הפכה ד,צ׳ לתנועה המונית, בעיקר מאז
התארגנות המסדרים הצופיים שנקראו "טרי_קה" (וע״ע דרויש).
הצופים נטלו חלק מרכזי בהפצת האסלאם בקרב עמים שונים,
בייחוד חשובה לעתיד האסלאם פעילותם המיסיונרית בקרב התורכים
והכושים. במאה ה 13 הופיעו גדולי יוצרי הספרות הצופית העשירה
וביניהם מתיי א(ל)-דין אבן אל-ערבי (מת ב 1240 ), יליד ספרד,
שפיתח תורד, מוניסטית, לפיה הבריאה כולה היא בגילויו העצמי
של האל והאדם השלם הוא המראה המושלמת שלו. כ״כ פיתח את
מושג הולי, "ידיד" האל המתווך בינו לביו האדם. מושג זה קיבל
בקרב המסדרים הצופיים אופי של פולחן קדושים ואמונה בנסיהם.
לפי האמונה הצופית, הקדוש הוא חבר בהיאררכיה בלתי נראית של
צדיקים השולטים בעולם. מספרם תמיד קבוע ובראשם עומד ה?!טב
= ציר).

מהמאה ה 16 , כשהחלה תקופה של קפאון באסלאם, היו רק סופרים
צופיים בודדים בעלי שיעור קומה, כמו עבד אל־והאב א(ל)־שעראני
המצרי (מת ב 1565 ), אחמד סרהנדי ההודי (מת ב 1624 ) ועבד אל-
ע׳ני א־גאבלסי הסורי (מת ב 1731 ). הללו הושפעו עמוקות מאבן
אל־ערבי, אך לא הגיעו לרמתו.

עם התבססות האימפריה העת׳מאנית במאה ה 16 הגיעו המסדרים
הצופיים לשיא כוחם. בעיר התחרו הצופים בהצלתה בעלמא על
השפעה בקרב המוני העם ולספרותם ולמנהיגיהם היתד, השפעה רבה
על הגילדות המקצועיות. בכפר שימשו המסדרים תחליף לדת הרש¬
מית. במרוצת הזמן נוצר שיתוף פעולה בין העלמא למסדרים (באר¬
צות ערב יותר מאשר בתורכיה) וכמעט כל העלמא השתייכו
למסדרים האורתודוכסיים (במצרים בייחוד ה״ח׳לותיה").

ברבות הימים פינתה המיסטיקה של הצ׳ הקדומה, במידה רבה,

את מקומה לאמונות טפלות, למדעים אוקולטיים, לשימוש בסמים
ואף לשתיית יין, לבטלה ולפטליזם.

לא ייפלא כי תנועות ההתחדשות הדתית, החברתית והפוליטית
ראו בצופים גורם מנוון שיש לסלקו. התנגדו להם הוהאבים (ע״ע)
שקמו בערב במאה ה 18 והיו ממשיכי דרכו של התאולוג אבן תימיה
(ע״ע; מת ב 1328 ), גדול אויבי הצופים ביה״ב. גם התנועות המודר-
ניסטיות האסלאמיות שקמו במצרים ובצפון אפריקה במאה ה 19
לחמו במנהגי הצופים ובהשקפת עולמם הפסיווית.

במדינות האסלאמיות המודרניות (כמו מצרים ותורכיה) אין
עתיד לצ׳, נוכח שאיפת השלטונות לקדמה חברתית, פעלתנות
כלכלית והתחדשות תרבותית, ובעיקר, נוכח התפשטות ההשכלה
המודרנית, למרות זאת, יש סימנים כי חוגים שונים בציבור והספרות
בארצות אלו מגלים עניין בצד הרוחני של המיסטיקה האסלאמית.
י. י. גולדציהר, הרצאות על האיסלאם, 100 — 136 , תשי״א; הג״ל,
קיצור תולדות הספרות הערבית, 14 ^- 51 , תשל״ב 2 ; ה. למנס, האסלאם,
אמונותיו ומוסדותיו, 88 — 106 , תשט״ו; ח. לצרום - יפה, המיסטיקה
המוסלמית ויחסה למצוות (מולד, י״ח), תש״ו—תשכ״א; הג״ל (עור¬
כת)׳ פרקים בתולדות הערבים והאסלאם- 316 — 332 , חשכ״ט < .א
) 14111111 111 !' 41 * $11 ,. 18 ; 1914 , 1 * $137 / / 0 1 ) 111 /? 1 \ ז| 77 ,מ 10150 ) 10 א

571

צופיות — צוקרי(צוקרו)

572

61^131*13111, 1921; 1 £11 ,ח 0 ס 6185518 .״ x4 1117 1(1 4 >ן 11 ** 1 414 1 * 111 ?דוס *
1 ** 6111 ^ 11 * <1* 141 4X1^41x414* 1711431411)1111*, 1922; ). /*!}*![ ; 1950 ,. 8 ,ץ

7 * 11 >> 111 ץ}$ ,) 03180 . 1 — 1 ! ¥3 \ 3 מ\| . 0 .ס X114X14171X4431*, 1961; 1. 81136,

7!1* £?3 07 . 3 * 6 ' 7 , 1 ז!נ 111£11 מ 11 ז' 1 . 8 .[ ; 1970 * 1/1 (ס ץ x1*71 1114 מיו x371,
1971; £.. 8. 1^1113111$ (08.), ¥8£06 - 1$ ז) £323 . 13 ; 1973 , 1 * 831441 ■יי־ ,
$11441*1 41-0/11127 מיו x111 (11x102, 5 . 8 . 4 ,(. 011 ) 6411500 . 61 ; 1975 ,(.״ .

1? 14* )07 1140-8 * 1 ? 3114 > . 5 , 011 ) 011-3111 )״!£ .? - 1 ; 1975 , 1 ** 0111 א .

(£110X111(01•, 1975.

סי. ו.

צופית ( 0$63 115 ץמס 01 ), ציפור־שיר (ע״ע) קטנטנה. משקלה 8
גר׳. נציגה יחידה בא״י של משפחת הצוסיתיים (- 3 ) 1460
136 ) 111 !״) בה 5 סוגים ו 116 מינים, באזורים הטרופיים של אפריקה
ואסיה! שוכני עצים ושיחים וניזונים מצוף־פרחים ומחרקים. לזכר
צבעים מתכתיים: טגול-כחול-שחור המבהיקים לאור השמש. 2
קבוצות־נוצות בצבע צהוב ואדום נסתרות בצידי החזה שאותן מגלה
רק בשעת חיזור והתרגשות מינית. צבע הנקבה אפור־חום וזנבה
שחור. למקור צורת מרצע דקיק, ארוך וכפוף מטה, אותו תוחבת
ד,צ׳ לתוך פרחים ומשרבבת לשונה המרזבית ללקק צוף.

ד!צ׳ אגךמית לאזורנו! מדרום סוריה לאורך השבר הסורי-
אפריקני עד לעדו. הודות לאקלים הנוח והפריחה הממושכת של
צמחי הנר, פשטה הצ ׳ מאז ראשית המאה גם למישור החוף והיא
מרחיבה את שטחי דגירתה. הקן תלד חופשי כמטוטלת בקצה ענף
דק, צורתו אגסית ופתחו מהצד! הוא בנד עלים, עשבים יבשים,
שער ונוצות הדבוקים בקורי-עכביש. הנקבה דוגרת על 3 — 2 ביצים
לבנבנות עם כתמים בצבע זית. בשל ערכו החלבוני הדל של הצוף
מאכילות הצ׳ את גוזליהן חרקים. קיימת תלות־הדדית בין הצ ׳
וצמחים מסדמים כפו הרנוג־־השיטים, העוזרת בהאבקת פרחים.
הקו׳ליברים (ע״ע) דומים לצ׳ אך שייכים לסדרה אחרת — לסיסיים.

י. גליל, שילוב סעו 7 ה בין זמר, דבורת הדבש ופרת ההיביסקוס (טבע
וארז, ד). תשכיב.

צ׳וקובסקי, ק 1 ךני איובוביץ׳ -

' 8 * 47x080x1 : פסודונים של ניקולי איונוביץ׳ קורניצ׳וק
(אץןיממקס^!יממסמ^פ!^ — ( 1882 ־ 1969 ) סופר רוסי.

צ׳ פרסם את ספת הראשון לילדים ב 1916 ! במרוצת השנים חיבר
מאות יצירות לגיל הרך, רובן מעשיות בחרחים בעלות מקצב
קליל וחריזה מוסיקלית, שמגמתן הלימודית־חינוכית עטופה הומור
סיר-ראליססי ושמתת-חיים. ספריו זכו לפופולריות עצומה ותורגמו
לעשרות לשונות. לעברית תרגמוהו: נ. אלתרמן ("לימפופו", תש״ג!
תשכ״ד! "ברמלי", תש״ך, תשל״ג); ל. קופרשטיין ("שמש גנובה",
״זבובה זהובה״, תש״ד)! לאה גולדברג(״כך ולא כך״, 1954 ); רבקה
דדדית ("זיפתינוק", תרצ״ט, תשי״ג) ועוד. כ״כ פרסם ספרי־עיון
על לשון הילדים וספרותם, חיבורים ביוגרפיים ומסות על סופרים
רוסים, ותרגומים פן הספרות האנגלית והאמריקנית.

צ׳וקונאי ויטז, מיהי — ץ 111141 \ 62 !!ע 0031 ) 01 * 0 — ( 1773 -
1805 ), משורר הונגרי. צ׳ היה בעל השכלה רחבה! מלבד
לאטינית, ידע שפות אירופיות רבות ומעט עברית. שיריו מצטיינים
בפיוטיות עמוקה, בעושר לשוני ובשליטה בשיטות הטכניות, עד
כדי קלילות מצועצעת ברוח הרוקוקו האיטלקי. אהבה, שסופה היה
אכזבה מרה, השרתה עצבות על שירתו הלירית האימפו־סיוניסטית
( 113-831010 ^ 1 [״שירי־לילה״], 1805 ). באפוס הקומי גץ״סזסם ( 1799 )
הונצחו, בין השאר, דמדות יהודיות עממיות. הוא כתב גם מחזות. —
צ׳ נמנה עם גדולי המשוררים ההונגרים והיה הדמות המרכזית בספ¬
רות תקופת ההשכלה בארצו. יצירתו, שצמחה על יסודות המסורת
העממית, הושפעה מהולבך ומרוסו (ע׳ ערכיהם)! התבטאו בה
רעיונות בתה ההשכלה האירופית ולעג לחוסר-התרבות ולשוביניזם
של האצולה ההונגרית. הוא תמך בדרישת ההשכלה להתייחם בסוב¬
לנות כלפי כל הדתות וגם כלפי היהודים! היתד, זאת הפעם הראשונה

בספרות ההונגרית שהוצגה, במחזהו 3 ז ס) 1 ס 0 ( 1793 ), דמות חיובית
של יהודי.

■ 01 ) 410 * 0 ^ 00 ׳* 31 * 661 * 0 7.446 , 2501110$ .[ ; 1907 ,. 0 , 0100021 ? , 2

; 1928 ,( 385 — 377 ,!ץ£צ , 5200010 146 * 2 31 ץ 643$ ) 11 * 6 * 1 * 13 * 011 >!

. 14 .'׳ 1 . 01 , £01 ק ¥3183 \ .( ; 1955 , 11 * 0 ? 71 * 371 >^ה 14 // ** 767 ,וץססמוסא .ן

; 1958 ,( 319 —- 249 , 60136311 14$ >ס 113£05 '\ £01 3 1310111 ) 100 11 .ץ 42£ ?)

4711111 > 71% 1114 (ס ץ 6/11107 ,! 8236010$ . 64 —) 5231180 .[ — '\ 1 ., 131111:7 )£ .ז

. 1964 ,* 141*7X31147

צ׳וקצ׳ים ( 47x1111 ), קבוצה לאומית קטנה ( 14000 נפש במפקד
1970 ), השוכנת רובה בצםון-מזרח סיביר (ע״ע), בתחום
הגליל הלאומי הצ׳וקצ׳י (צ׳וק 1 טי; 737.780 קמ״ר! 101,000 תוש׳,
רובם רוסים), הנכלל במחח (אובלסט) פאגאדאן שברפובליקה הפד-
רטיודת הרוסית. ד!צ׳ מרוכזים בחצי האי צ׳וקוטקה ולחוף מצר ברינג
והים הצ׳וקצ׳י. מעטים חיים גם באזורים אחרים בצפודמזרח סיביר.

הצ" שייכים לגזע המונגולי והם קרובים במוצאם לאסקימואים
(ע״ע). מבחינה אתנית ובאורח חייהם הפסדתי בחלקים הצ" לשתי
קבוצות ראשיות: צ" יבשתיים (כשליש מכלל ר,צ") —מגדליאיל-
הצפון (ע״ע) הנודדים עם עדריהם באיזור הטונדרה (ע״ע) הפנימי,
וצ״ ימיים — ציידי חיות-ים ודייגים בחוף הארקטי ומצר ברינג,
החיים ביישובי קבע והקרובים בתרבותם לאסקימואים. בין שתי
הקבוצות התנהל בעבר סחר חליפין. מזונם הבסיסי של ר,צ" היבש¬
תיים היה בשר אייל-הצ&ון ושל הצ" הימיים בשר חיות־ים ודגים.
לבושם של הצ" נתפר מעורות אייל-הצפון. ככלי תחבורה שימשו
מזחלות רתומות לאיילים או כלבים. כמגורים שימשו אצל הצ" היבש¬
תיים אוהל נייד המכונה יאראנגד, ואצל ד,צ" הימיים. מחפורות תת-
קרקעיות.

השפה הצ׳וקצ׳ית שייכת לקבוצה הצסון־מזרחית של משפחת
הלשונות הפלאו׳־אסיאתיות המשותפת גם לשבטים שבנים: קורי-
אקים, קאמצ׳אדלים וכפי הנראה גם לאסקימו׳אים (ע״ע אסיה, עט׳
896/7 , מפת עמים ולשונות, עם׳ 895/6 ).

הצ״ נתגלו לראשונה ע״י כובשי סיביר הרוסיים במאה ה 17 .

ב 1789 הפכו רשמית לנתינים רוסיים. בשל בידודם ממרכזי אוכלוסיה,
מיגר,ל ותחבורה שמרו על תרבותם ואורח חייהם מהשפעת ההתייש¬
בות הרוסית בסיביר. הם גילו התנגדות לדת הפרוויסלווית והוסיפו
לקיים זמן רב את דתם האנימיסטית (ע״ע אנימיזם), פולחן שאמאני
ומשטר שבטי-פטריארכלי. תחת המשטר הסובייטי עברו ד,צ" להת־
יישבות־קבע ולארגון חברתי וכלכלי שיתופי. בתקופה הסובייטית
פותח אצלם ענף כלכלי חדש — גידול חיות פרווה. ב 1930 הקיפו
הסובייטים את הגליל האוטונומי הצ׳וקצ׳י. באותה השנה הומצא
הכתב הצ׳וקצ׳י על בסים האלפבית הרוסי. לצ" פולקלור ואמנויות
מפותחים והם נודעים בעיקר באמנות הגילוף בעצם.

ג. שט.

צוקךי (צמןרו) — ( 0 ־ 2110031 ) ״ 211003 — משפחת אפנים
איטלקית במאה ה 16 . מבניה: סדאו — 1301800 ׳ — צ׳
( 1529 — 1566 ), צייר מאסכולת המניריזם(ע״ע) באיטליה. צ׳, שעבד
בעיקר ברומא, צייר ציורי־סרסקו ב״וילה ג׳וליר.", המתארים סצנות
מיתולוגיות (לפני 1556 ). ב 1559 — 1566 צייר ציורי־פרסקו עיטוריים
בארמון משפחת פארמה בקאפרארולה.

אחיו, פדריקו — ס 0 ״ 686 ? — צ׳ ( 1542 — 1609 ), עבד עמו
שנים. הוא השלים בפירנצה, ב 1574 — 1579 , פרסקים שבציורם התחיל
ג׳. חרי (ע״ע) בכיפת הקתדרלה סנטה מריה דל פיורה. כ״ב עיטר
בציורי־פרסקו אולם באדמה הדוכס"בוונציה, ובהם הציור המתאר
את פרידריך בארבארוסה והאפיפיור אלכסנדר 111 ( 1582 ). בשהותו
במאדריד ב 1585 — 1589 צייר מספר ציורי־מזבח באסקי׳ריל (ע״ע).

צ׳ היה תאורטיקן חשוב של המאנייריזם, סיכם את עקרונותיו
בחיבור 1 )) 6 ) נ 011 ז 3 6 ״ 0 ) $0111 ," 0 מ 1 ק ׳ 86 1863 ׳, 1 ("רעיה הציירים,
הפסלים והארדיכלים״), 1607 . בארמה שבנה לעצמו ברומא (תם׳:

573

עוקרי(*יקרו) — צור

574

כר׳ כ״ג, עם׳ 1042 ), ושחזיתו מייצגת את שיא האידאל המאנייריסטי
בארדיכלות, ניהל אקדמיה מ 1593 ( 5.1-1102 11 ־ 40031100112 ).

האחים צ׳ נמנים עם דור המאנייריססים האחרון ברומא, שבישרו,
במחזורים הגדולים של ציורי־הפרסקו שלהם, את הבארוק של המאה
ה 17 .

41144:41 4:4 114 { 11€ ! 14 :ו 1% @ 84%41 2114 מ'מ , 0 ) 14 .£

%.*4>!1!>>:0414, 1924 ; /. /*.. 01-5, 7. 7.., 1111 044410(11x4114 $1114144
14 ! 11 $ 04011 / 1414 :, 1969 .

צוקךמן, אליעזר ( 1852 , מוהילב [בילורוסיה] — 1887 ,
סיביר),' מראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה. בן
למשפחה מיוחסת ואמידה. בצעירותו נתפס להשכלה ופרסם בעתוניה,
ואח״כ הצטרף לתנועה המהפכנית שהקים פסח אכסלרוד (ע״ע)
במוהילב. לאחר נישואיו עבר לפטרבורג ועבד בבית־דפום. ב 1874
עבד בווינה במחיצת פ. סמולנסקין(ע״ע) בבית־הדפוס של "השחר"—
שבו גם הדפים מסיפוריו. אח״כ התגורר בקומונה של נוער יהודי־
רוסי סוציאליסטי בברלין. ב 1877 סיע לא. ש. ליברמן(ע״ע) בהוצאת
עתונו ״האמת״. ב 1878 עבר לז׳נווה, והיה ממנסחי הכרוז של
"קבוצת סוציאליסטים יהודים", שקרא להפצת תעמולה סוציאליסטית
ביידית בקרב המוני היהודים. ב 1879 חזר לפטרבורג ועבד בבית־
הדפום המחתרתי של "נארודניה וו׳ליה״. ב 1880 נתפס ונדון ל 8
שנות מאסר וגירוש לקארה שבסיביר. לאחר 5 שנים גורש לכפר קטן,
בחבל יאקוצק, שם הטביע עצמו בנהר. ו. קרררלנקו (ע״ע), שנפגש
עמו ביאקוצק, הביע התפעלות מאישיותו. מעט כתביו בעברית
וביידית קובצו ע״י צ. קרול (ר׳ ביבל׳).

ל. דייטש, ל. צ׳ — דעד בעליבסעסטער איד אין דע ר רעוואלוציע
(צוקונסם, 3 ). 1916 ! ש. ל. ציטראן, דריי ליטערארישע דורות, ב׳,
50 — 72 , תרפ״א! צ. קרול, א. צ/ חייו ופעלו (בתיד: כתבי א. צ׳,
7 — 54 ), ת״ש! נ. פייזיל- ל. צ׳ — באוואוססער יידישער דעוואלוציא־

גער (יידישע קולסור, 14 ), 1952 .

צוקךמנדל, משה שמואל ( 1836 , אונגריש גרוד [מלראוויה] —
' 1917 , ברסלאו), רב וחוקר תלמודי. היה תלמידו של
הרב ש. ר. הירש (ע״ע) בניקולסבורג, ואח״כ למד בביהמ״ד לרבנים
ובאוניברסיטה של בו־סלאו. בין 1864 — 1897 שימש כרב בכמה
קהילות בגרמניה (גנסן, מרקיש־פרידלנד, פסוואלק, טריר ופוזן),
ולמן 1897 היה רב בברסלאו. פרסם מחקרי תלמוד, מקרא, לשון
וארכאולוגיה, ומהם כונסו בספרו 11£53126 \- £11£ וז 111 ! 022 ( 1912 ).
מפעל חייו הוא ההוצאה המדעית של כל התוספתא (ע״ע) בכרך
אחד, על־יסוד כת״י א רפורט ווינה, עם חילופי־גירסאות (תרמ״א—
1882 ! ובצירוף "תשלום־תוספתא" של ש. ליברמן [ע״ע], תרצ״ח).
בהוצאה זו היתה משום התקדמות מדעית רבה — מלבד היותה
נוחה לשימוש! הציטוט המקובל לתוספתא בין החוקרים בעשה
לפיה. כן נערכו לפיה "אוצר לשון התוספתא" של ח. י. קוסובסקי
(ע״ע) ו״תוספת־ראשונים" של ש. ליברמן. בשנים האחרונות נדחקה
מהדורתו ע״י התוספתא שההדיר ופירש ש. ליברמן לסדרי זרעים,
מועד ונשים. מלבד זאת כתב צ׳ (בגרמנית) ספר על היחס שבין
המשנה, התוספתא והברייתא ( 1908 — 1909 ), ספר דרשות ( 1915 ),
אוטוביוגרפיה ( 1915 ), ועוד.

ש. ליברמן, תוספתא ע״ס כת״י רנה... זרעים, הקדמה, ז׳—ח׳, תשט״ו.

צוקרקןבדל, אמ י ל !*''?!"*ז*" — 1111 ו 102 ־ £0211 11101131 x 1 211010£1 —
( 1849 , ריאב [הונגריה] — 1910 , וינה), רופא ואנטום אוסטרי,

יהודי. למד באוניברסיטת וינה וקיבל בה תואר ד״ר לרפואה ב 1874 .
לימד באוניברסיטות אוטרכט ודנה, ב 1882 התמנה פרופסור לאנ¬
טומיה באוניברסיטת גראץ באוסטריה וב 1888 התמנה פרופסור
בווינה. צ׳ נחשב לאחד מגדולי האנסומים בתקופתו והיה מורה
מצטיין. צ׳ התמחה בעיקר באיברי הראש והפנים ובזכות ספרו

1 ) 110 35001161110 א 100 ) 403100110 031110108150110 1 ) 1111 00111210 )^ 1

000110131150110040112080 1 * 1111 ("האנטומיה הנורמלית והפתולוגיה

של חללי האף ואיברי הגשימה הסמוכים לו״), 1882/92 , נחשב
לאחד מחלוצי הרינולוגיה. צ׳ חקר גם חלקים של מערכת העצבים
הסימפטית (ע״ע עצבים, מערכת ה־, עט׳ 79 ), ועל שמו קרוי אחד

הפאראגאנגליונים של מערכת זו.

!

צור; צור, כלי־, ע״ע צר; צר, כלי־.

צור עיר־חוף בדרש לבנון, כ 20 ק״מ מגבול ישראל.

כ 20,000 תוש׳( 1972 ). רובם מוסלמים־שיעים ומיעוטם נוצרים.

צ׳ בנדה בחלקו הצפוני של חצי־אי, שנוצר עקב שפיכת סוללה
מהחוף אל אי שממול (ר' להלן), ומשמשת כמרכז מסחרי אזורי
וכנמל־דיג. יש בה מפעלים לעיבוד כותנה וטבק. כלכלת העיר,
היושבת על נתיב התחבורה ביירות—חיפה, נפגעה לאחד סגירת
הגבול ב 1948 . בסביבות העיר כמה מחנות פליטים (ראשז־יה, אל־
באץ, ברג א[ל]־שמאלי).

הים טוריה. צ׳ היתד. עיר־נמל עתיקה ומפורסמת בחוף פניקיה
(ע״ע). תחילה שכנה על אי במרחק 700 נד מהחוף — אלכסנדר
מוקדון (ע״ע, עט׳ 644 ) בנה סוללה מהחוף לאי, כדי לכבשו. על
החוף מול העיר שכנה צ׳־היבשתית (ד להלן).

צ׳ הצטיינה בנמל צפוני משובח, במפרץ טבעי מוגן ע״י לשון
יבשה. מאוחר יותר נבנה גמל מלאכותי גם בדרום. התבליט האשורי
הראשון המתאר את צ׳(מימי שלמנאסר 111 ) כבר מראה עיר מוקפת
חומות ומגדלים גבוהים ובחומות שני שערים, היינו. שגי נמלים. עד
תקופת הברונזה המאוחרת (כשהתחילו להשתמש בבורות מטדחים
לאגירת מים) היתה צ׳ תלויה במי המעינות העשירים שבחוף.

צ' נזכרת לראשונה בכתבי המארות המצריים (מסוף המאה ה 19
לפסה״ג), וכבר אז מלך בה מלך. במכתבי אל־עמארנה (ע״ע; אמצע
המאה ה 14 לפסה״ג) צ׳ נזכרת כעיר חשובה ועשירה הנאמנה לפרעה,
עלייתה המדינית והמסחרית של צ׳ התחילה במאה ה 10 לפסה״נ,
בימיהם של אביבעל שירם (ע״ע). צ׳ שלטה אז גם על צידון ומלכה
נקרא מלך צידונים (מל״א טז, לא). זו היתה תקופת הזוהר של צ׳
(השר יחז׳ כז, המבוסס על שיר-תהילה צורי עתיק). — צ׳ "המע־
טירה" (ישע׳, כג, ח) ו״כלילת יפי" (יחז/ כז, ג) נזכרה לעתים
קתבות בתנ״ך. אך מכאן החל גם הסכסוך המתמיד עם ממלכת
אשור, שבד״ב יושב בעזרת מם ומנחה לפולש — לפעמים אחרי
התנגדות נמרצת של העיר (כגון— המצור בן 5 שנים בימי שלכד
נאסר ע במקביל למצור על שומרון [קדה״י ט׳, 277 — 287 ]).
ב 701 לפסה״נ קרע סנחריב את צידון (ע״ע) מתחומה של צ׳

צור. תצלום אוויר. הגט? חנוכחי ;בהוא נאתר "נםל־הצםוד הקדום, ?טעקח
טיטי:ז טי?ו היה ביטי קדם "נס? הדרום" תחרב בעת

575

צור — צורכים

576

ועשאה למלוכה עצמאית. ב 671 השתתפה צ׳ במרד באשור׳ אך
נצחונו של אסרחולן (ע״ע) על מצרים שיכנע את בעל מלך צ׳
להיכנע לעול האשורי, ובימי אשורבניפל הפכה צ׳־היבשתית (אום!׳;

באשורית! במקורות יווניים ?סקפ״&גסמ) והשטחים סביב לה,

בהוף, לפרובינציה אשורית. בתקופה זו החלה ממלכת צ , לרדת ואת
מקומה של עיר האם תפסה מושבתה קרת-חדשת (ע״ע). מכל הערים
הפניקיות ייסדה צ׳ בלבד, החל במאה ה 10 , את כל תחנות-המסחר
הפניקיות מעבר לים.

במלחמות נבוכדנאצר על השלטון הבלבדי בסוריה הגדולה נסחפה
גם צ/ וכשסידבה להיכנע, צר עליה 13 שנה (יחז׳ כט, יה! נגד
אפיץ א, 143 ). המצור הסתיים, כנראה, בהסכם. בתקופה זו הכריזה
קרת־חדשת על עצמאותה ורק הקשר הדתי בין עיר-האם לבין עיר-
הבת השתמד עד חורבן קרת־חדשת.

בימי ממלכת פרס האח׳מנית סופחה צ׳ לסאטראסיה החמישית
(הדודוטוס ג, 91 )׳ אך המשיכה ליהנות מאוטונומיה מסוימת (כנראה,

גם מזכויות־יתר במסחר). בס׳ נחמיה
(יג, טז) נזכרים סוחרים צו׳ריים ב¬
ירושלים. בתקופה זו חולק חוף א״י
בין צ׳ לצידון: לצ׳ שייך היה החוף
מצרפת (״אשר לצידון״ — ר׳ מל״א
יז- ט) ועד אשקלון, חוץ מעיר הנמל
ד 1 ר שהיתה בריבונות צידון ואולי
גם אזורים פנימיים בארץ (ד מערכת
הקברים בבית גוברין). שלא כיתר

^ םניקיה םגרך( צ , את שעריה צור. כמר. 36/7 ?סה״נ,
, שימש כשק? קור׳ט

בפני אלכסנדר מוקדון, ורק אחרי

מצור קשה של 9 חדשים, ובניית הסוללה מהיבשה לאי הצליח
אלכסנדר להכניעה ( 332 ).

בימי הדיאדוכים (ע״ע) עבדה צ׳ מיד ליד. ב 290 לפסה״נ בקירוב
כבש תלמי 1 את החוף הפניקי. ב 275 השתחררה צ׳ מעול מצרים,
ושנה זו נקבעה כראשית מניין השנים (הראשון) של צ׳(המניין השני
התחיל ב 120 ). ב 64 כלל פומפיוס את ערי פניקיה בפרובינקיה רומית,
או הזכויות האוטונומיות של צ׳(ושל צידון) נשארו בתוקף (ר׳ גם
סטראבון /יצ, 23,2 ).

צ׳ נזכרת כמה פעמים ב״ברית החדשה״. ב 254 נקבר בה אב-
הכגסיה אוריגנס (ע״ע). במלחמות הקיסרים הרומאים ומלכי הפרתים
נרצחו יהודי צ׳ על שעמדו לצד האחרונים.
וע״ע לבנון: פניקיה; צידון.

יע. ה. ק.

ב 638 נפלה צ , בידי הערבים, ומאז משולבות תולדותיה בתולדות
סוריה. ב. 1124 הופיעו הצלבנים לפני חומותיה, ומצד הים איימו
עליה אניות ונציה. העיר נכבשה אחרי מצור של 54 חדשים.
הצלבנים שיקמו את הביצורים, ומטעמי בטחון חפרו חפיר לרוחב
לשון־היבשה שקישרה את העיר עם החוף• אף שנסתם בחול הנמל
הדרומי של צ׳ ("המצרי"), היה הנמל הצפוני שלה מרכז לשיט
שהגיע מאירופה. העיר הפכה מוקד לפעילות כלכלית והצטיינה
בייצור סוכר, ובעיקר — בעשיית זכוכית. ייתכן שתעשיית הזכוכית
המפורסמת של ונציה התפתחה על יסוד מידע שהביאו הוונציאנים
מצ , . ב 1175 נתמנה ההיסטוריון גיום (ע״ע) מצ׳ ארכיהגמון העיר.
ב 1190 נקבר בקתדרלה פרידריו(ע״ע) 1 ברברוסה. לאחר התמוטטות
ממלכת ירושלים ( 1187 ) החזיקה צ׳ הצלבנית מעמד, ושימשה ראש־
גשר נוצרי במסע־הצלב השלישי ואפשרה את חידוש הממלכה הצל¬
בנית השניה. העיר המשיכה להיות מאחז ושעד-כניסה לצלבנים, עד
1291 < אז ניטשה לאחר נפילת עכו. ור׳ כרך ר, עמ ׳ 459 .

המוסלמי□ המנצחים הרסו את העיר ומאז ירדה מגדולתה. רק
במאה ה 17 ניסה האמיר פח׳ר א-דין לשקמה, אך לשווא. ג׳זאר(ע״ע)

פחה, במאה ה 18 , השתמש באבני העיר לייפוי בירתו עכו. במאה
ה 19 חזרה למעמד של עיירה.

י. ליוור. לבעיית הכרונולוגיה של תירם מלך צ׳(ידיעות. י״ז). תשי״ג!

ה. י. קצגשפיין, הירם הראשון וממלכת ישראל (בית מקרא, י״א).
תשכ״ו! הב״ל. העיר צ׳ במכתבי אל־עמרנה (פרקים, א׳), תשכ״ז—
תשכ״ח! הנ״ל. אלילי מלך צידונים (פרקים, ב׳), תשכ״ט—תשל״ד!
הנ״ל, משא צ׳(בתוך: ב. אופנהיימר [עורר] המקרא ותולדות ישראל,
147 — 153 ), תשל״ב! י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א—ב
(מפתח בערכו), תשל״א נ < מ מזר, כנען וישראל(מפתח בערכו), תשל״ד!
הנ״ל, ערים וגלילות בא״י (מפתח בערבו), תשל״ו,. 8 .זיע

? 14 { 17 1111107 ? 11 /< 11 ) 7 ]ןסק 0 ' 7 , 1 >ט 553 ו 01 . 8 ; 1915 ,." 7 /ס ץ- 11107 ,#הותז
071 ! ,? 7171 ??£? . 7 ,חגזזווי׳ . 0 ; 1927 1 >? 71 < 771 ? 11 !) 37111 ? 71 ץ 5 111 *

!? 4 * 011 ? 61 ו 0 1x1 ,$קוחג.^:>מ 0 .? ; 1938 ,? 1 > 171 ' 1 ? 1 > ? 7/0111 111 1 ? , 710/71
1 ) 071171 11 71 ,* 611 ץג 0 ״ 1 — 181711?, 1939; ?0136631x1 ??ז?יד 77 ? ??? 701 ?
; 1969 ,!? 14£ ? 111 1£/1 ו 7 /170 . 7 , 130 ( 1136 . 19 ; 1939 , 7 ( 0 , 1711 ) 01111 ! 907
. 1973 ,. 7 / 0 ■■( 1111107 ? 7 11 ,חהמ 5 ח 20 ]נ.> 1 .[ . 11

יהודים. בתקופת שיבת ציון פעלו סוחרי צ׳ בשפלת החוף,
והגיעו עד לירושלים. מסחר זה הופסק ע״י נחמיה (נח׳, יג, טז).
במרד החשמונאים פגעו אנשי צ׳ וצידה ביהודי הגליל, ושמעון אחי
יהודה נשלח להצילם (חשמ״א א׳, ה׳, ס״ו). הורדום בנה בעיר
מבני-ציבור מפוארים. בזמן רומי נתפשט תחום צ׳ על חלקים מהגליל
היהודי, עד לקדש במזרח ולפתחתו המערבית של עמק יזרעאל.
בתחום זה נמצאו כפרים יהודיים רבים, ביניהם: בצת, פי מצובה,
חניתה, ועוד. בזמן המרד הגדול נטבחו רבים מיהודי צ׳ והכפרים.
מפליטי תחום צ׳ הורכב עיקר צבאו של יוחנן מגוש חלב. לאחר
החורבן התקיים יישוב יהודי בעיר, ועמו נמנו החכמים ר׳ חיא בר
אבא ור׳ מנא בר תנחום, שהיה ראש הקהילה בעיר. בצ׳ נתקיים
יריד חשוב שעסק באריגים וזכוכית, ונזכרים חכמי א״י שהשתתפו בו.

ביה״ב התקיימה בצ' קהילה יהודית מהחשובות במזרח הקרוב,

ובה יהודים גם ממצרים ומן המגרב. ע״פ תעודות מהמאות ה 11/2
היו תעשיות הזכוכית והמסחר פרנסתם העיקרית. בעת מרד הבדדם,
בשלטון הפאטמים (ע״ע א״י, עמ׳ 449 , 452 ) ניצלה קהילת צ׳
בעוד שהקהילות בא״י ובדרום סוריה סבלו מאד. הקהילה קיימה
קשרים עם קהילת חלב ועם הישיבה האיי״ת, ולאחר כיבוש ירושלים
בידי הסלג׳וקים ( 1071 ) עברה הישיבה לצ ׳ . וע״ע אליהו הכהן בן
שלמה הכהן; אביתר בן אליהו הכהן. ב 1124 נכבשה צ׳ בידי הצלבנים.
היהודים התגוררו ברובע הוונציאני,, שהיה בשיפוט שלטונות הר¬
פובליקה. נסיונות אחרוני מלכי הצלבנים לקבל לידיהם את השיפוט
על היהודים לא הצליחו• לפי ר׳ בנימין מטחולה (ע״ע) התגוררו
בצ׳ במחצית השניה של המאה ה 12 400 יהודים(כנראה משלמי מסים)
מחכמי צ׳ — ר׳ אפרים, שפנה בשאלות אל הרמב״ם. במאה ה 13
נידלדלה, כנראה, קהילת צ׳, ולאחר כיבוש הממלופים ( 1291 ) נחרבה
כליל. מהמאה ה 17 יש עדות בודדת על יישוב יהודי בצ׳. בשנות
ה 30 של המאה ה 19 חוזרות ובשנות עדויות על קהילה יהודית
במקום; לפי עדות מ 1839 היו בקהילה כ 130 נפש. לאחר 1840 אין
ידיעות על יהודים בצ׳.

ש. אסף, מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, 134 — 137 , תש״ו! הנ״ל,
שטרות צודיים מן המאה הי״א (א״י, א׳), תשי״א! מ. איש־שלום,
מסעי נוצרים לא״י (מפתח בערכו), 1965 ! י. בן־צבי, שאר ישוב,

עמ׳ 478/9 , תשכ״ט,

מ.

צורבים ( 13 ־ 1 ^ 011 ), מערכת בע״ח חסרי-חוליות רב-תאיים
דיפלובלאסטיים ובה יותר מ 9,000 מינים (וע״ע זואולוגיה,

עם׳ 667 ). רוב ד,צ׳ חיים בים ומיעוטם — במים מתוקים. זו הגדולה
והנפוצה מבין 2 מערכות של על־מערכת הנבוביים (ע״ע).

הצ׳ מצטיינים בסימטריה ראדיאלית של הגוף. פיהם עטור עפ״ר
בדור (או כדורים) של זרועות ציד. באפיתלים (ובעיקר עפ״ג
זרועות הציד) מצויים תאי-צריכה (:> 1 ץ:> 10 >ות:>) — סוג תאים המיוחד
לצ׳ והמאפיין אותם. בתוך תא־הצריבה שלפוחית (;!צץססזגבמ^ת)
עשרה חומר קרני, המתמשכת לצינור דקיק וארוך. בבסיס הצינור,
ועתים לכל ארכו, קבועים קוצים או קרסים. השלפוחית מלאה נוזל

ר 57

צורכים — צורניות

578

ארסי. אונת-חישה ז¬
עירה בולטת לעתים
מעפ״נ התא. כשנוג¬
עת אובד■ זו בטרף —
עולה בבת אחת לחץ
הנוזל בשלפוחית וה¬
צינור הדקיק נשלף
ומתיישר במהירות.
הקוצים שעפ״ב הצי¬
נור פוצעים את ה¬
טרף ואילו הנוזל ה¬
ארסי זורם בחללו
של הצינור, חודר לפצע ומשתק את הטרף. גדלם של תאי-הצריבה
שונה (בד״כ 1 ^ 6 —^ 00 (^ 1 ). לעתים מצויים 5 — 6 טיפוסים שונים של
תאי־צריבה בגופו של בע״ח אחד ולהם תפקידים שונים: יש המשמ¬
שים לשיתוק הטרף ולהתגוננות, אחרים נכרכים סביב הטרף ומחזי¬
קים בו דש המשמשים להיאחזות במצע. תאי־צריבה מסוגלים לחדור
גם לעורו של אדם (ע״ע דרמטולוגיה עט' 196 ). מסוכנת במיוחד
פגיעת מדוזות-סוכך (ע״ע, עמ׳ 213/4 ) מסדרת 530 ״[:>ז 1 ך" 0 < 1 ג! 0
וסיפונופורים (ע״ע) מסדמים. תא-צריבה פועל רק פעם אחת ותאי-
צריבה צעירים נודדים וממלאים את מקומם של תאים שהופעלו.
הצ ׳ חיים ביחידות או במושבות. במינים רבים קיימת רב-צורתיות
(פולימורפיזם) או שטיפוסים מורפולוגיים אחדים קיימים ביחד באותה
העת במושבה אחת (ע״ע הידדוזואנים, עט׳ 90/1 ור׳ שם ציור).
לצ׳ 2 טיפוסים מורפולוגיים יסודיים: טיפוס הפוליפוס — הצמוד
למצע — וטיפוס המדוזה, השוחה במים. יש צ׳ שכל חייהם עוברים
עליהם כפוליפוס ואילו אחרים כמדוזה! אולם יש מינים שקיים בהם
חילוף דורות: במחזור חייהם מופיעים פוליפואיד (וגטאטיווי) וגם
מדחואיד, הנושא גונאדות ומתרבה בדרך מינית.

מערכת הצ ׳ נחלקת ל 3 מחלקות: 1 ) הידרוזואנים (ע״ע):

2 ) מדוזות-סוכד (ע״ע)! 3 ) אלמוגיים (ע״ע).

התפתחותומוצא: העדויות הפאלאונטולוגיות על קדמותם
של ד,צ׳(ראשית הקאמבריום) וארגון גופם הפשוט קבעו להם מקום
בין הפרימיטיוויות שבמערכות בעה״ח הרב-תאיים. בני סדרת הטרא-
כיליניים מההידרוזואנים הסרימיטיוויים שבצ׳ ומהם התפתחו.
כנראה, הקבוצות האחרות.

-ז 0 ץ £2 . 1 ג .? ; 1966 , 111/011411071 ■ 11 ) 11 ) 01111 . 0 ) 1/1 ,(. 1 מ) 11005 .( .'׳ו\
. 968 [ ,!)) 7 '11( £(((-141117111 1*014/(1■ 1711/(71(1x11 ,ס־נ־^ס . 8 .מ

ס. צו.

צח־ה, ע״ע חמר.

צ׳וו־טקוב ( 7x03 פול׳ ״י 6 ^ז 20 ס), עיר באוקראינה, 60
ק״מ מדרום־מזרח לטרנופול. בשנים 1772 — 1919 היתה
בשלטון אוסטרי; בשנים 1919 — 1945 השתייכה לפולניה, ומאז
בבריה״מ.

יהודים ישבו בצ׳ מאז ייסודה במאה ה 16 . בגזרות ת״ח—ת״ט
(ע״ע חמילניצקי) הושמדו כל יהודיה (כ 50 משפחות). ב 1722 ניתנה
רשות ליהודים להתיישב בסביבת השוק. במפקד 1765 נמנו בצ׳ 746
יהודים. ,

מבין רבני צ׳ יש לציין את הרב שמואל-צבי הלד הורוביץ (ע״ע).

צ׳ היתה למרכז חסידי משהתיישב בה האדמו״ר דוד משה בנו של
ר״י מרוז׳ין (ע״ע).

ב 1921 מנתה הקהילה 3,314 נפש ( 70% מכלל האוכלוסיה);
בפרוץ מלה״ע 11 — כ 8,000 . בשנות השלטון הסובייטי (ספטמבר
1939 — יוני 1941 ) הגיעו לצ ׳ פליטים יהודים ממערב-אירופה.
בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני ( 6.7.41 ) נרצחו 630 יהודים.
באוקטובר 1941 הובאו לצ׳ כמה מאות יהודים מהונגריה, ורובם

נרצחו שם. ב 1942 נשלחו 2,500 יהודים למתנה-ההשמדה בבלזץ,
וכ 500 ילדים, חולים וזקנים גורו למוות בצ/ ביולי—אוגוסט 1943
נרצחו היהודים האחרונים בצ׳> במארס 1944 מצא הצבא הרוסי בצ׳
כ 100 יהודים. לאחר המלחמה לא התיישבו יהודים בצ׳.

ועד יוצאי צ , בישראל, לזכר צ׳, תשט״ז! י. אוסטרית (עודד), ספר
יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'. חשכ״ז < א. שם־־אור, אף אחד. אף
אחד אינו אוהב, תש״ל.

צורן, ע״ע צוץ.

צורבות ( 0030 ץ 11 קס 1 ז 8301113 ; נקראות גם 013100130030 ), מחלקת
אצות (ע״ע) מיקרוסקופיות, חד־תאיות, רב־גוניות בצורתן,

שעמה נמנים כעשרת אלפים מינים וב 200 סוגים, ממערכת זהוביות
( 13 ׳< 11 קס 3 ׳נז 011 ). הצ׳ נפוצות בגופי מים מתוקים, בימים ובאוקיא-
נוסים; הן מצויות בקרקעות לחות וגם באטמוספירה. ישנם מינים
הקשורים לצמחים אחרים כאפיפיטים. הן מסוגלות לעמוד בשינויי
טמפרטורות, אולם הן מעדיפות טמפרטורות נמוכות. מימי האוקיא-
נוסים והארקטיים והאנטארקטיים עשירים בצ ׳ . הן מצטיינות בדופן
המורכב מפקטין וצורן (דו-תחמוצת הצרן [ע״ע! מכאן שמן]). הצ׳
מהוות מרכיב מזון חשוב בפלנקטון (ע״ע, עט׳ 872 ). המינים המאו¬
בנים מהווים סלעי משקע— המכונים קיזלגור או דיאטומיט (ע״ע).

ד,צ׳ חיות ביחידות או במושבות הבנויות שרשרת תאים או תאים
מוארכים המקובצים לארכם בצורת צרורות או מניפות. הפרשה
רירית עוטפת את המושבות. התא הבודד נתון בקופסה (דופן התא),
המחולקת ל 2 קשוות: הקשווה התחתית ( 3 ס 1110 סק׳ 115 ) הקטנה יותר,
מכוסה ע״י הקשווה העילית ( 001111003 (מכאן שמן 30030 רמסזג!ם;
מיוד 10 ) 810 x 0 — גזירה לחלקים]). ע״ג הקשוות מופיעים לעתים
קרובות פסים, גבשושיות או נקבים זעירים בדגמים מיוחדים המ¬
שמשים כסימני-מיון. ברוב הטיפוסים המוארכים (סדרת הנוצניות)
עובר חריץ המכונה רפה ( 110 ק 3 ז). במקום החריץ עובר לפעמים
רק קו וכינויו — "רפה מדומה". לעתים מלווה הרפה גבשושיות
במרכז או בקצוות.

הפרוטופלאסט עשוי ציטופלאסמה הצמודה אל הדופן.
עפ״ר מצויה במרכז התא ואקואולר, מרכזית. בצורות מוארכות
הגרעין עפ״ר במרכז, הנישא ע״י חוטי פרוטופלאסמה. במינים
מסוימים מכיל התא פלאסטידה אחת גדולה; במינים אחרים —
מספר מועט של פלאסטידות בגודל בינוני או קטנות ומספרן רב.
הפלאסטידות מכילות כלורופיל 3 ו 0 והן מכוסות כמות גדולה של
פיגמנטים צהובים או חומים, כגון, 1131:0x31x11111 ,£1100x3011110 >
03701000 ־ 8 ועוד. טיפות שמן(וולוטין) מהוות את חומר התשמורת!
תוצרת ההטמעה היא מ 1 ז 03 נמו 13 ס 11175 ס — גלוקוזן — (מיוחד לצ ׳ ).
התא מייצר וזמרים רוריים הממלאים תפקיד חשוב בהחזקת מושבות
הצ ׳ , בתנועה, בריחוף עפ״נ המים וברכיה.

ד,צ׳ מתחלקות לנוצניות ולמרכזיות. במינים רבים של צ׳ נוצניות
קיימת תנועה עצמית, כנראה עקב חיכוך הנוצר בין גלי המים לזרם
הציטופלאסמה הפורץ החוצה דרך הדפה (ר׳ לעיל). מיני ד,צ׳
המרכזיות הם חסרי־תנועה.

הצ׳ מתרבות ע״י חלוקה. התא נחלק לשניים, ועמו נפרדות
הקשוות זו מזו. כ״א מהתאים החדשים נוטל לעצמו קשווה אחת
ומשלים הקשווה החסרה, שהיא תמיד הקשווה התחתית. כתוצאה
מריבוי החלוקות החחרות ונשנות הולד התא וקטן. כשד,צ" מגיעות
לגודל העלול לפגוע במהלך התקין של חייהן, נוצרות אופסוספירות
( 30x081x170 ; נבג מוגדל), המחזירות להן את הגודל הנורמלי.
יצירת האוכסוטפורות נעשות או בדרך אל-מינית או בדרך מינית
(ע״י יצירת גמטות). בהתלכדות הגמטות נוצרת זיגוטה המתפתחת
לאוכסוספורה הבונה לעצמה את הקשוות האפייניות למין מסוים.
קיים גוון רב ביצירת הגמטות והתלכדותן לזיגוטה.

תאי־צריבה שונים ותאי צריבה כפעולה: א. ורוע־
ציד ובה תאי-צריבר,; כ. תא־צריבה נברר; נ. תאי־
צריבת טרביקים; ר., ה. תאי־צריבה משתקים;
ר. לפני הפעולה; ה. בפעולה; ו. תאי־צריבה
טשחקים ונברבים על !יפים של גוה סרטו: 1 . תא־
צריבה; 2 . נרעיו; 8 . שלפוחית; 4 . צינור דקיק:
5 . מכסה השלפוחית; 6 . פתח־השלפוחית; 7 . אונת־
חישה (קנירוציל); 8 . קוץ הפציעה

579

צורניות — צורפות

580

מינים מסוימים של צ׳ מגיעים להתרבות המרבית ואף ל״פריחת־
מים״. עפ״ר מבחינים בשני שיאים עונתיים: אחד בהתזזממות המים
באביב ושני בהתקררותם, לקראת החורף.

מיון. בהתאם לצורת התאים מחלקים את ד.צ׳ ל 2 סדרות:

1 ) מרכזיות (כ> 104 -נ] 1 ! ס) 1 2 ) נזצניות ( 114126 מש?).

( 1 ) מרכזיות. הקשוות עפ״ר עגולות, רב-צלעיות וכר. דופן התא
עשוי גומות, גבשושיות או חורים זעירים הערוכים בסימטריה רדיא-
לית. הן הסתת רפה או רפה מדומה, וע״כ אין להן תנועה עצמית.
בפרוטופלסט פלסטידות רבות דמויות־לוחית. הרביד. ע״י חלוקה
ויצירת אוכסוספורות. הרביה המינית היא ע״י אואו׳גמיה (הפריית
גמטה זכרית). ( 2 ) סדרת הגוצניות עשירת מינים! בסוג אחד
בלבד ( 101113 ׳י 3 א) למעלה מאלף מיגים. עפ״ר חיות הנוצניות ביחי¬
דות, תבן אתכות יותר מרחבן. הגמות והגבשושיות עפ״ב הדופן
עתכות בסימטריה בילטרלית, בדמות נוצה (ומכאן שמן). הן בעלות
רפד, או רפה מתמה. הפרוטופלסט מכיל עפ״ר פלסטידה אחת או
יותר.

בדרכי הרביה — ביצירת האוכסוספורות — הרביד. המינית היא
ע״י גמטות חסרות שוטונים, דומות (איזוגמיד.) או לא תמות(אנאי־
זוגמיה). במחזור חייהן אין מיקרוספורות בעלות שוטון.

רבדים של צ״ יחעים מתקופת היורה: הללו הן בעיקר מסדרת
המרכזיות! מתהילת השלישה ואילך מצדות ברבדים אלה גם צ׳
מסדרת הנוצניות. על הצ׳ בא״י; ע״ע פלנקטון, עמ׳ 872 .

,. 8 , 61%00 / 0 0060011011 ^ 80 16 ( 0 746 , 1115611 ? .£ .?

. 1970 — 1967 , 1-111 , 60000 ס 00 ' 6 : 0 ס 61% ! 0 ^ 1 %< 16 נ 6 זז 1 ז 80 .? ; 1935

מ. ז.

צ 1 ךף, יה^ע ה#ל ( 1633 , וילנה — 1700 , קרקוב), הדמות
התשובה ביותר של התנועה השבתאית בליטא. היה צורף
במקצועו ובעל חינוך יהודי צנוע, נטה במוקדם לאסקטיות. בעת
הרדיפות, בעקבות מלחמת שוודיה—פולניה, נמלט לאמסטרדם( 1656
לערך), אבל חזר לווילנה והחל בלימוד כתבי מוסר וקבלה. בעת
התעוררות התנועה המשיחית נתגלו לו חזיונות, שרבים השוום
לחזיונות יחזקאל. הוא היה לדוברם של מאמיני שבתי צבי ודבק
באמונתו כל חייו. לאחר 1666 החל בכתיבת חזיונותיו. בחוג חסידיו,
שראו בו נביא, מילא תפקיד דומה לזה של ה״צדיקים" בתנועה
החסידית המאוחרת יותר. צ׳ נהג למסור הצהרות על התנועה המ¬
שיחית וכן על המאורעות הפוליטיים של זמנו, כגון אלה שנרשמו
בידי צבי הירש קוידנובר ב״קב הישר״(פרק 12 , תקס״ה/ו).

מכל קצווי פולניה נהרו אל צ׳ לשאול בעצתו ולחזק אמונתם
בשבתאות. הוא חשב עצמו למשיח בן יוסף ואת ש״צ למשיח
האמיתי, ותפקידו ראה בגילוי סודות הגאולה בין הופעתו הראשונה
והשניה של המשיח. חזיונותיו הכתובים מתמקדים סביב המובן
האזוטרי של ,שמע ישראל". החלקים ששרדו מוכיחים, שהספר
מבוסס על ספקולציות מספריות מסובכות כדוגמת "מגלה עמוקות"
של נתן נסע בן ראובן שפירו. ספקולציות אלה בגדות בעיקר על
הגימטריות של השמות שבתי צבי דהושע השל ( 814 ! 906 ) ותכופות
רומזות לשנת 1666 תכ״ו (בגימטריה 426 ! שנת 1666 ) כראשית
הגאולה. צ׳ גילה את חזיונותיו רק לאנשי חוגו המקורבים ביותר.
הוא קיים חליפת מכתבים ערה עם שבתאים באיטליה ובתורכיה.
ח. מלאך (ע״ע) הודה במכתבו מ 1696 , לאחר כמה ביקורים אצל צ , ,
בכשרונו במספרים אבל הסתייג מכוחותיו הפסיכיים ומידיעותיו
בקבלה. בשנות חייו האחרונות עבר צ׳ לקרקוב. כשהתכוננו חסידי
ח. מלאך ויהודה החסיד לעלות לירושלים, השתתף ב 1699 באסיפת
השבתאים בניקולסבורג. לאחר מותו התפזרו כתביו. חלקים בקובץ
חזיונותיו, "ספר הצורף" שהגיעו לידי המקובל נתן בן לד חבר
בהמ״ד בברודי, שהסתירם. אבל, חלק אחר, הכולל חיבוריו משנות
חייו האחרונות הגיעו לישראל בעל שם טוב (ע״ע), שהוקיר אותם

מאוד מבלי לחוש, כנראה, באפים השבתאי. הוא דיבר תכופות
בשבחם ותלמידיו יחסו כתבים אלה לרבי אדם בעל שם, דמות אגדית
מהמאה ה 16 , שבנו נתנם לבעש״ט.

בקשת הבעש״ט להעתיק את ״ספר הצורף״ נתמלאה, רק 20 שנה
לאחר מותו. העתקים להעתקים אלה נשמרו בידי הצאצאים ר׳ נחש
מצ׳רנוביל ור׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב (ע״ע). בסיונו של האחרון
להדפיס את הספר בזולקבה סוכל ע״י אפרים זלמן מרגוליס מברודי,
שהבחין באפיו השבתאי.

א. פריימן, ענייני שבתי צבי, 99 — 103 , חרע״ג! ז. רבינוביז. מן
הגניזה הסטולינאית (ציון, ה׳), ת״ש! הנ״ל, "ספר הצורף" לד י. ה. צ׳
(שם, ר), תש״א! ג. שלום, אגרת מאת ר׳ חיים מלאך (שם, ר״א.),
תש״ו < הנ״ל, מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה, 84 — 93 ,
תשל״ד! ח. שמרוק, הסיפורים על ר׳ אדם בעל שם וגילגוליהס
בנוסחאות ספר שבחי הבעש״ם (ציוו, ב״ח), תשכ״ג.

ג. ש.

צורפות, האומנות לצחף זהב וכסף, להתיכם, לזקקם מסיגיהם
ולעצבם לכלים שונים ולתכשיטים (ע״ע). המרכיבים הבסי¬
סיים של התכשיטים היו תמיד דפי-מתכת יצוקים ותיילים, שעובדו
במכשירים. הדפים נוצקו ותקעו. התיילים נוצקו ותדדו. זהב תקע
לדפים דקיקים, שנחתכו לגדלים הרצדים.

טכניקות עיבוד נפוצות הן יציקה, מבלטנות, להצנות, השחזה,
שיחול (ע״ע מתכות, עבוד), חתדך, חשול, הלחמה (ע׳ ערכיהם),
חתטה ועיבוד שבבי (ע״ע מכונות־כלים), ריקוע ועוד.

סוג היציקה ( 02511118 ) הנפוץ בימינו בתעשיית התכשיטים
הוא יציקת השעדה: דגם עשד שעדה מוטבע בגבם מיוחד! כשמוכנם
הגבס לתנור נמסה השעווה ולתוך החלל שנותר נדחסת מתכת נוזלית.
השיטה יקרה אך מאפשרת דיוק רב.

צריבה (איכול המתכת בחומצה [ 61011108 ]) משמשת להכנת
שקעים המיועדים למילוי בצבע. אמל (ע״ע) או במתכת אחרת (שימת
ההשקעה [ץ 13 ם 1 ]! ר׳ להלן). שיטות הצריבה המקובלות: (א) ציפוי
המתכת בחשד מגן וחריטה לתוכו! במקום החריטה חשופה המתכת
לחומצה! (ב) ציור הדוגמה בחומר הצורב! (ג) בצילום (- 0 ז 110 ק
61011108 ), כשהתשליל מהווה ציפוי מגן; (ד) הדפסה דרך רשת,
בתהליך המכונה דםום-םשי.

הצפוי (ע״ע) החשמלי נפוץ מאד בצ׳ו במיוחד נפוצים ציפויי
הזהב והכסף. התהליך נעשה תוך הולכת חשמל בתמיסה ציאנידית
מהחומר המצפה אל הגוף המצופה. עובי הציפוי בד״כ, מגיע עד
4 מיקרון. באלקטרופורמינג מצפים דגם־שעדה באותה שיטת ציפוי
אלקטרוליטית עד עובי של 0.5 — 1 מ״מ ויותר, ואח״ב ממיסים
ומרחיקים את השעווה ונשאר תכשיט עשוי מתכת־ציפוי בלבד.

בגדעון ( 8030111211011 ) מונחים כדורי זהב קטנים (בקוטר של
0.1 — 0.4 מ״מ) ויוצתם צלליות על לוח מתכת! אחת פיזור אבקת
הלחמה מולחמש הכדותם ללוח. פי לי ג ראן הוא צורת קישוט
הנעשית בהלחמת פיתולי תיל, עשוי זהב או כסף משובחים, אל פני
השטח של חפץ מאותה מתכת, אד אל עצמו בעיבוד פתוח(ללא רקע).
פיליגראן מגורגר עשוי מתיל מתכת הבנוי בצורת חרוזים. הפיליגראן
נפוץ בתכשיטים ובעבודות בסגנון מזרחי. בישראל הונהג ע״י הצור¬
פים שעלו מתימן.

מלאכתדמשק (ע״ע,עמ ׳ 829 ) היא מסוגי ההשקעה (ץ 1013 ).

על פני כלי-מתכת מציירים ואח״כ חורצים חריץ, רחב יותר בחלקו
הפנימי. לתוך החריץ דוחסים, בדפיקות פטיש קלות, מתכת אחרת,
רכה יותר ובעלת צבע שונה (זהב על כסף, נחושת על אבץ וכיו״ב).
טכניקה זו התפתחה בעיקר בדמשק (ע״ע, עמ׳ 819 , 826/7 ). מלאכת
בידרי( 1 ־ 81011 , ע״ש עיר בהודו) היא מלאכת דמשק המשתמשת בנתך
מיוחד של אבץ, שפותח בעיר.

בשיטת נ ן ל ו (ע״ע) נחרטים חריצים בזהב או בכסף וממו¬
לאים באבקה המכילה נחושת, כסף, עופרת, גפרית ו 13 ראכ 0 . עם

581

צורפות — ןני

582

חימופה נפסד, האבקה, ונדבקת לפנים החריצים. לאהר הקירור
מלטשים את פני הפתכת והרישום נראה שחור. השיטה נפוצה כיום
בעיקר במזרח הרתוק.

הריטת אבנים טובות (ע״ע). השיטה העתיקה ביותר
לחריטה באבן היא חריטת חריצה — פיתוח אבן. ממנה התפתחה
שיטת הקמיע המנצלת שכבות שונות־צבע במינרלים מטויפים
(אכטיס, אוניכס [ע׳ ערכיהם] וכד׳) כדי ליצור דמויות מנוגדות:
הרקע נחתך עד הרמה התחתונה שצבעה השונה מבליט את הנושא.
על כך ר׳ בהרחבה בע׳ גל ו ף. הקמיע הוא בד״כ אחד מהמרכיבים
של שרשראות, צמידים וטבעות או נכלל במדליונים מוקפים מסגרת
מאבנים טובות. אמנות פיתוח אבנים בתכשיטים היתד, מפותחת
במיוחד בתקופה הרומית המאוחרת, ברנסאנס ובתקופה הנאוקלאסית
במאה ה 18 (ע״ע יהלום).

קביעה (שיבוץ) של אבנים טובות. המסגרת יכולה להיות
עגולה, מתבעת, אליפטית או מלבנית, בהתאם לצורת האבן. עפ״ר
נחה האבן על בליטה הנמצאת בצד הפנימי של המסגרת, במרחק
קטן משפת המסגרת, וזאת מהודקת לתחתית האבן מסביב. בקביעה
מטיפוס "כתר" יוצרים במכות־פטיש שורת שיניים בשפת האבן,
כדי להדק אותה למקומה לאחר הקביעה.

אר. או.

צ׳ו־#י (קת: ג׳ ו שי), ע״ע סץ, עט׳ 927 .

צ 1 ־שי (גם טצה-שי) - ( 126-1151 ׳) 11-1151 ־ 12 - ( 1908-1835 ),
קיסרית סינית. בת של פקיד. פילגש הקיסר שין פע ( 115160
1608 ! 1831 — 1861 ). משילדה לו את בנו היחיד, הקיסר טוגג־צ׳י
(או טוגג-ג׳ה, 1108-011111 ־ 1 ׳) 1856 — 1875 ), גדלה השפעתה, נעשתה
עוצרת הקיסרות בשם בנה, ובמותו, חשיך־ילדים, נעשתה עוצרת
בשם יורשו, אחיינו־" הקיסר קואנג־שי (או גואנג שי). בכל שנות
שלטונה ניסתה למנוע רפורמות בסיסיות, אם כי בתקופה זו חלה
ירידת הקיסרות הנחשלת וחדירת המערב לתחומיה. עם זאת הצליחו
מספר פקידים לשכנע אותה להנהיג מספר רפורמות מצומצמות תוך
שמירה על המסגרת המוסדית הפסרתית של המדינה. צ״ש קידמה
את יואן שיד,-קי (ע״ע), וצבאו הוא שהגן על הבירה בשנותיה
האחרונות. ב 1889 התפטרה כעוצרת בשם קואנג־שי. אולם, כשניסה
הקיסר ב 1898 להנהיג רפורמות בחמתו הוא, הופסקו הן בראשיתן
ע״י הקיסרית, שביצעה הפיכה בעזרת לי הונג־צ׳נג (ע״ע). הקיסר
נעצר, והמתקנים נאסרו או נמלטו. ב 1900 עודדה את ההתקוממות
הלאומנית הידועה כ״מרד הבוכסרים״(ע״ע סין, היסטוריה, עם׳ 881 ).
התמוטטות המרד הביאה לכיבוש פקינג בידי כוחות אירופה ויפו
והקיסרית נסה מבירתה. עם שובה', לאחר הסכם משפיל בין סין
למעצמות, החלה לפתוח את ארמונה לנציגיהן (אף כי תמיד שנאה
זרים), ועודדה מספר רפורמות בחינוך ובממשל. ב 1905 בוטלה
שיטת הבחינות לשירות הממ¬
לכתי (ע״ע צ׳נג צ׳י־טונג}, ושנה
לאחר־מכן הוקמה ממשלה במת¬
כונת מערבית.

צ״ש היתה אשה חסרת מעצו¬
רים, תאבת שלטון־וממץ, שמר¬
נית, עקשנית, קנאית, ושקועה
באמונות תפלות. אמנם היתד,
מציאותית בענייני המדינה, אך
לא עלה בידה להנהיג את סין
בתקופת המשבר העמוק שפקד
אותה. שלטונה גרם להקמת
הרפובליקה הסינית, ארבע שנים
לאחר מותה. וע״ע סין, עמ' 880/2 . חקיסדית צז^ 8 י

צ / |ל 3 י, 13 , אבך״ראד! — 0 ס 1 נן 1 ב 065 בש^ס^ — ( 1519 , פחה
— 1603 , רומא), רופא, פילוסוף ובוטנאי איטלקי. צ׳ למד
פילוסופיה ורפואה באוניברסיטת פחה, והתמנה בה פרופסור לרפואה,
רוקחות ובוטניקה. ב 1592 התמנה רופא האפיפיור ופרופסור באו¬
ניברסיטת רומא. ספרו 130115 ? 6 ( 1 (״על הצמחים״), 1583 , מכסם
את מיון הצמחים על איברי ההפריה שלהם. תרומתו העיקרית
לרפואה ולביולוגיה היתד, בחקר הפיסיולוגיה של מחזור הדם. צ׳
השתמש לראשונה בביטוי 61161113110 (מחזור) בקשר לתנועת הדם,
והוכיח בי הדם בעורקים זורם מן הלב, ובוורידים, אל הלב. בכך
הכשיר צ׳ את הדרך לתגליתו הגדולה של הרד (ע״ע), אף כי טעה
בכך, שחשב כי זרימת הדם בכיוון הלב מתקיימת בוורידים רק
בזמן השינה.

. 1922 ,. 0 .}/ 6 > 6 , 1401 ^ 1 .ט

צטקץ, קלרה — 2611110 01363 — ( 1933-1857 ), מדינאית,
סופרת, ולוחמת לזכויות-האשה, גרמניה. בשנות ה 1880
ברחה עם בעלה לציריך ולפארים, והשתתפה בהכנות לאינטרנציונל
(ע״ע) השני( 1889 ). חזרה לגרמניה ושיתפה פעולה עם ק. ליבקנכט
ור. לוכסמבורג (ר׳ ערכיהם). ב 1915 נאסרה בשל פעילות למען
השלש. צ׳ היתד, ממקימות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ומראשיה
וחברת הרייכסטג מטעמה ( 1920 — 1933 ).

צ׳ נתפרסמה במיוחד כלוחמת לשחרור האשד- ב 1892 — 1917
היתה עורכת התקופון 016161111611 016 ("השוויון") לזכויות הנשים.
ב 1907 יזמה את ועידת הנשים הבין־לאומית הסוציאליסטית הראשונה
והיתד, מזכירת המזכירות הבידלאומית לקידום האשה. בעלות היטלר
נמלטה לבריה״ט ומתה שם. הרבתה לכתוב על בעיות האשד, וזכויות-
הבחירה שלה. נאומיה וכתביה י״ל ב 3 כר׳, 1957 — 1960 .

.* 1959 ,. 2 .€ , 31111 מממ־ו 00 ., 1

צ׳טרטון, ת 1 מ 0 — 66100 ^ 013 11100138 ־ — ( 1752 — 1770 ),
משורר אנגלי. צ׳ היה בנו של מודה עני מבריסטול. שירו
הידוע הראשון, ץ 1130 ק 1 ק£ 0351 1116 00 ("על האפיפאניה האחרו¬
נה"), נכתב בגיל 10 . צ׳ ייחם את שיריו לנזיר בן המאה ה 15
מבריסטול, תומם רולי (ץ 16 ״ 01 ?>, דמות אותה בדה מלבו. שירים
אלה, ה 060.5 ? 015,167 ? (י״ל 1777 ), נשמעים כבאלאדות ושירי-
אהבה אליזאבתיים בשל האיזון בין הדימויים ובין החלק הרטורי.
צ׳ השכיל ליצור, בדומה למשוררי הרנסאנס ותוך כדי היקדם,
דימויים נגינתיים באמצעות מלים. ב 1769 שלח כמה משיריו לה.
וולפול (ע״ע), שהיה אוהב "גותיקד," מושבע, ושעודד בתחילה את
המשורר הצעיר! אך כשנתגלתה לו התרמית, דחה אותו והתעלם
מגאוניותו. צ׳ הרעיל עצמו בשנה ה 18 לחייו.

דמותו של המשורר הצעיר, "ילד־הפלא מבריסטול", שמת בבדי¬
דות בעליית-גג, רדפה את המשוררים הרומנטיים הגדולים, קולריג׳,
וורדזוורת, שלי וקיטס (ע׳ ערכיהם), שראו בו חלוץ. הננשורר
הצרפתי א, דה ויניי (ע״ע) תיאר את חייו במחזה 01131161100
( 1835 ), ששימש יסוד לאומרה של לאוגקולו (ע״ע) באותו שם.
כל כתבי צ׳ ( 11 ־ 1 , ^זס^י 0001111616 ) י״ל ב 1906 .

,־ £111118£1 .* 1 .£ ; 1930 ,. 0/1 . 7/1 / 0 *[ 71 34 , £111 )$?€?^ . 1 ־ 1

. 1963 ..</€ . 7/1 ,ט 1 זזס 0 . 8 ; 1930 ,ץ 30 ' 1/1 ,. 0/1 . 7/1

צי, כלל בלי־השיט השייכים למדינה מסדמת. צי מלחמה
הוא כלל האניות בשירות צבאי. המהוות את עצמתה
הימית של מדינה. גודל האניות המהוות צ׳ מלחמה נע בין כמה
טונות ל 85,000 טונות ויותר, מהן אניות חמושות בטילים. תותחים,
טורפדות, מטוסים שד, מהן אניות־עזר, שחימושן מצומצם. מהירותן
נעה בין מילים־ימיים ספורים (מיל ימי = 1,852 ק״ם) ליותר מ 80
מיל־ימי לשעה. סוגי ההתנעה הם קונוונציונליים (טורבינות למיניהן,
מנועי דיזל וכד׳) או גרעיניים. צ״מ פועל ב 3 מרחבים: על פני־הים

583

צי — ציאנידים

584

(באמצעות אניות־שטח, סבפיריות ורחפות), מתחת למים (באמצעות
צוללות) ומעל לים (באמצעות מטוסים). על אניות ציי־המלחמה,
סוגיהן, חימושן, צורות הפעלתן, ארחות־הלחימה בים. ותולדותיהן:
ע״ע מלחמה, מלחמת־ים, עמ ׳ 612 — 620 , ושם גם ביבל׳. הראשון שני¬
תח את חשיבות צה״מ בהיסטוריה, היה א. ת. מהן (ע״ע). בעידן
הגרעיני מגלמות צוללות־הטילים של צה״מ את אמצעי־התגובה
העיקרי(כושר המכה השניה [ץ 1111 כ 31 ת^ 6 ^ 15111 >ת< 5€0 ]) של מעצ¬
מות הנפגעות בהתקפת־פתע גרעיניה.

כיום ( 1975 ) צה״ם החשוב ביותר, מבחינת כשרו ההתקפי וההג¬
נתי כאחד- הוא צי אה״ב. מבחינת מספר האניות שבשרותו, הגדול
ביותר הוא צי בריה״מ. לשניהם כושר גרעיני. ציים בעלי אופציות
גרעיניות יש גם לבריטניה ולצרפת, ואולי גם לסין. ציים גדולים
אחרים הם של איטליה, גרמניה־המערבית ויפן. למעשה אין כיום
מדינה, בין ותיקה ובעלת מסורת ימית, ובין חדשה ומתפתחת, שאין
לה צ״מ כלשהו.

צי מסחרי,ע״עספנותוכלי-שיט, במיוחד עמ ׳ 251 —
256 .

ז 10 ?£ג 1 ) 1 ) 2 ח 1 ,ח 0 [>חסע )(שנתון) , 01 <! €001 ) 4 £101/1:5 ,ח 13550 ״ז ש 1 . 11

£ 12 / 111/12 1 ' 10/11 )(שנתון) )) 110 / 1 !£ 411110 / 2 ! ) 711 ,!}!(})!)צ ££10 ! 3 ז 1 צ

, 501101 .£ .!/ ;(שנתון) 11 ) 1 ו< 11 /) 1 /)! 0 ו 1 /) £1011 *'■ס׳ג^׳זז :(שנתון) 1 <)! 5/1
. 1961 ,) 42 < / 0 ) 1 ) 1 ו/! )!!/ 1/1 /)סוס? 0 ) 5

צ׳יאנג (קרי: ג׳יאנג) קןי־שק - ^ 31-511 ^ 1 * 01130 -
( 1975-1887 ), איש-צבא ומדינאי סיני. בן פקיד זוטר שמת
בהיות צ׳ ילד! אמו העניקה לו חינוך סיני מסרתי. ב 1906 נכנס
לאקדמיה צבאית וכעבור שנה נשלח להכשרה צבאית נוספת ביפן.
שם הצטרף לאגודה המהפכנית של סטודנטים סיגים שהוקמה ע״י
סין יט־סן (ע״ע). ב 1911 חזר לסין והשתתף במהפכה ששמה קץ
לקיסרות והביאה להקמת הרפובליקה. מעט מאד ידוע על פעילותו
בשנים 1912 — 1922 .הוא ישב באיזור שנגד,אי וקשר קשרים עם אנשי-
עסקים בעיר נמל זו. כן שמר על קשר עם סון יט־סן, והרשים אותו
בכוח אישיותו ובידיעותיו הצבאיות. בעת שסין ניסה להקים ממשלה
עצמאית בדרוס-סין, היה יועצו בנושאים צבאיים. לאחר הקמת
הברית בין הלאומנים לקומוניסטים ב 1923 החליט סון להקים
אקדמיה צבאית בואמפואה (ליד קנט 1 ן) ומינה את צ׳ למפקדה.
לפני שנכנס לתפקידו נשלח למוסקווה ( 1924 ) לכמה חדשי־לימוד.
באקדמיה נתקל לראשונה במאמצי הקומוניסטים לחבל באיחוד עם
הלאומנים, והפך לשונא-קומוניסטים מושבע. מספר רב מבוגרי האקד¬
מיה שמרו נאמנות אישית לצ' והפכו ברבות־הימים למפקדי צבא
הגואומינדאנג(ע״ע סין, עמ׳ 883/6 ). כשמת סון ב 1925 ניטש מאבק
על כתר המנהיגות, וב 1926 זכה בו צ׳, עקב שליטתו בכוחות המזוינים
של המפלגה. באביב 1926 ביצע מעין הפיכה, ואח״כ גירש את היועצים
הסובייטיים מדרום־סין וריכז את מאמציו נגד הקומוניסטים. באותה
שנה פיקד על צבא הלאומנים ב״מסע צפונה", שהביא כעבור

שנתיים לאיחוד סין
תחת שלטון הלאומ¬
נים (ע״ע סין, היס¬
טוריה, ענד 886 ). ב¬
מהלך מסע זה תקף
גם את הקומוניסטים.

בהנהגתו זכתה סין
לתקופה קצרה של
שקט ושגשוג. הוא
ניסת חוקה חדשה ד
המעצמות הכירו ב¬
משמרו. ברם, יפן

צ׳יאנג קאי־שק עם רוווונט וצ׳רצ׳י? ב,,וועידת

עתיר" ( 1943 ). סיסיז רעיית צייאגג קאי־שק תקפה במנצ׳וריה

( 1931 ) ומאמצי צ׳ להמשיך בשיקום לאומי נפסקו. למרות זאת,
העדיף ללחום בקומוניסטים, במקום להתרכז בהדיפת היפנים. אסטר¬
טגיה זו אפיינה את מדיניותו במשך כמה שנים. ב 1936 נחטף ע״י
קצינים שתבעו ממנו להפסיק את המאבק נגד הקומוניסטים ולהתרכז
במלחמה נגד יפן. לאחר שחרורו הסכים, ב 1937 , להקים "חזית
עממית" עם הקומוניסטים.

במלה״ע 11 עמד בראש הכוחות הסיניים והוכר כמנהיג הבלעדי
של סין. צ׳ השתתף ב״וועידת קהיר״ עם צ׳רצ׳יל ורחוולט ב 1943 .
במהלך המלחמה נתגלעו חילוקי־דעות חריפים בינו לבין הפיקוד
האמריקני, שיוצג בסין ע״י הגנרל ג׳וסף סטילוול ( 11 ^ 11 ) 5 ; ראש-
המטה של צ׳ 1944/42 ) ; סטילוול תבע מלחמה ביפנים, בעוד שצ ׳
העדיף לצבור נשק ולבנות את צבאו לקראת המאבק הסופי נגד
הקומוניסטים. מאבק זה אמנם התחולל בשנים 1946 — 1949 . אולם,
עייפות העם הסיני כתוצאה מדור של מהפכות ומלחמות, הרקבון
שפשה במשטר הלאומנים, מסולת כלכלית למרות סיוע אמריקני
כביר, וכן שגיאות צבאיות קטלניות, הביאו להשתלטות הקומוניסטים
על סין ולסילוק צ׳ מסין שביבשת. בדצמבר 1949 נאלץ לסגת, יחד
עם שרידי צבאו, לאי טיוואן (פורמוזה, ע״ע) והקים שם את
ממשלת "סין הלאומנית".

ב 1948 נבחר כנשיא הרפובליקה הסינית, ונבחר מחדש (בטיוואן)

ב 1966,1960,1954 ו 1972 . מסוף שנות הששים פסק להופיע בפומבי.
ב 1927 נשא צ׳ לאשה את מי־לינג, ממשפחת סונג המכובדת, וכדי
לשאתה — התנצר. הקשר עם משפחת סונג היה לו לעזר רב. אשתו
הפכה לדמות מדינית בזכות עצמה. בנו מנישואין ראשונים, ג׳יאנג
ג׳ינג-קואו ( 110 ^* 01110 * 01130 ) נו׳ 1909 ), מונה ראש ממשלת
סין הלאומנית בתחילת שנות השבעים.

צ׳ נודע כתכסיסן מדיני מובהק שידע לתמרן בין כוחות יריבים
שונים ולקנות ידידות גנרלים ופוליטיקאים שחסלם אח״כ. כוחו היה
מושתת על הצבא ועל הקצינים בוגרי אקדמיית ואמפואה• את תמי¬
כתו הכלכלית קיבל מחוגי המסחר והבנקאית בשנגהאי! אבל
תמיכתם אבדה במהלך מלה״ע 11 . צ׳ ניסה להגיע להבנה זמנית עם
בריה״מ וב 1946 אף חתם על הסכם־ידידות עמה, אולם היה ער
לסכנה שנשקפה לארצו ולמשטרו מצד הרוסים, והאשים אותם
בעידוד הקומוניסטים. במאבקו נגד מאו צה-דונג (ע״ע) לא ידע
ליאות ולא הסכים לפשרות. מעולם לא נהנד. מתמיכת מעמד המש¬
כילים והסטודנטים בארצו, ואילו האיכרים העדיפו את הקומוניסטים
עם בוא שעת המבחן הגדולה. בטיוואן ביצע רפורמות חקלאיות
והקים תעשיה, והאי הפך לארץ פורחת. אולם משטרו המשיך להיות
נוקשה ולא התיר חופש. האידאולוגיה שלו גם קראה לחזור למסורת
הסינית נוסח קונפוציום (ע״ע). וע״ע סין, היסטוריה, עמ׳ 885 — 889 .

מכתבי צ׳: ץ 10 ז 5 שס 5 ־ 01103 (״היעוד של סין״)׳ 1947 ; *> 1 ע $0
ץ 1 ס 0 ׳ 1 ש 5 31 ו£ז_ 1 -* 110 מרת 50 3 ; 01103 ס! 8115513 ("רוסיה הסוביי¬

טית בסין! סיכום בשנת שבעים״), 1957 < 1101€ ־ 31 ז \ 16111 ^ 0011 11£ ז׳
. 5 -. 08 10 ס 311$51 ז 6 ס 06 0 £ 65 * €553 ^ ("מינשרי המלחמה של
הגנרליסימו צ׳"), 1969 2 .

,. 5 -.א . 0 ,*מסד .א .א ; 1948 .!/*)ס? 11 ) 51/110 ) 7/1 , 11 ^ 561 .)

. 0 . 11 - 11 גמוזס 1 80 . 9 ; 1953 , 111011 * 016 * 5 501416? 0.1x4

. 11 ; 1967 , 1 , 0^15.), 810 £* 0 $ 81<:01 01€*10?10*$ 0 / €4x11x0 )

51144$ ס . 7 > ׳</־*£ 16 (' 7 , 1969; ?, ?. ¥. 1x111 ,.־ 5 -.# , 011115

. 1971 , 1924 — 1887 ,* 0 / #£ 1 * 86 ** 0 1x041*$ 0*1(1 80111 x 0

מגמד.

ציאניךים ( 165 > 1 ס 3 ץ 0 ) והלוגגואידים אחרים, קבוצת תרכובות המכי¬
לות אטש חנקן אחד, לפחות, בעלות תכונות כימיות דומות לאלו
של ההלוגנים (ע״ע), וע״כ הן מכונות הלו׳גנואידים או פסודוהלוגנים.
במצב חפשי בודדו חוהו ההלוגנואידים הבאים: ציאנוגן 002 ),
תיוציאנוגן $ 002 ), טלנוציאנוגן 002 :>$), מן אזידו־פתמן־דיסול-
פיד ־ ( 3 א 505 ). היונים ההלוגנואידים הידועים הם: ציאניד ־אס,

585

ציאנידים — צייגלר, לאומולד

586

תיוציאנט ־א 80 , סלנז׳ציאנט ־סא 50 , טלוו+ציאנט (ע״ע טלויר)
א 100 , אזידודיתיוקרבונט ־ $ א 505 , ציאנט אסס, פולמינט ־סאס
דהאזיד ־ 5 א. התיוציאנט והציאנם מופיעים גם בצורת האיזו ־ 08 א
ו ססא.

בדומה להלוגנים, ההלוגנואידים הם: ( 1 ) נדיפים למדי במצב
חפשי ! ( 2 ) לעתים קרובות הם איזומורפיים במצב מוצק ; ( 3 ) יוצרים
מלחים עם מתכות רבות, ומלחי הכסף, הכספית והעופרת הדו־ערכית
אינם מסיסים במים< ( 4 ) יוצרים הידרו־חומצות עם מימן, המראות,
עפ״ר, דרגת דיסוציאציה גבוהה בתמיסות מימיות; ( 5 ) יוצרים
תרכובות בינם לבין עצמם, כגון ־ אא 0 > ( 6 ) יוצרים קומפלכסים
פולי־הלוגנואידים, כגון ג (א 860 ) 05 ; ( 7 ) יוצרים מלחים כפולים
ומורכבים אפיגיים, כגת 41 (א 50 ) 8 א] £ 2 או 1 (*(א 0 ) 4. 8 )] 3 א;
( 8 ) ניתן להכינם במצב חפשי ע״י חמצון — כימי או אלקטרוליטי —
של ההידרו־חומצות המתאימות או ע״י פירוק תרמי של תרכובות,
בהן הערכיות גבוהה יותר.

הלוגנואידים חפשיים: 1 . ציאנוגן. גאז חסר־צבע,
ארסי, מסים במים, רותח ב ״ 21,17 - וקופא ב ״ 27.9 -, מתקבל
בחימום מלחי הכסף, הכספית או הזהב או ע״י חמצון של יון הציאניד
בתמיסה מימית: נ (א 0 ) + (,א 0 )ס 0 ) 2 •י-־ 601 +״״ 20 . בחימום
ל 0 ״ 500 נוצר הפאראציאנוגן, ,(אס) —מוצק מעוט-מסיסות. במים
עובר הציאנוגן הידרוליזה איטית, אגב יצירת כמה תרכובות חשובות:

אססא+וסא-

נ 0 י€)־

ס ־ ח\ 0 ג 11 \ 2 0 ח / 0 ־ ח

א 4 00 חא

#סוניום צי*נ 0 1

0 ג ח

^= 0

*ורי*ת

2 0 4 ס 2 ( 4 חא)

*סוניוס זוזמיס

2 . ת יוציא נ וגן: נחל שמנוני צהוב. ניתך ב 2 - בטמם׳
רגילה הוא מתפלמר לפאראתיוציאנוגן, ,(א 50 ), מוצק אדום, מעוט-
מסיסות. בדומה להלוגנים, התיוציאנוגן מסוגל לשחרר יוד חפשי
ממלחיו ולגרום לחמצון תרכובות אחרות: * 1 +־א 250 <-־ 2+21 (^ $0 )
5 + ־א 2$0 - 4 *+ 21 *- 5 * 11 +*(א 50 ).

3 . ס ל נ ו צ י א נ ן ג ן. ־(א 560 ) מוצק צהוב, יציב למדי ביובש
ובריק. מסים בפחמן טטראכלורי, כלורופורם ובנזן. ניתן להכינו ע״י
אלקטרוליזה (ע״ע) של אשלגן סלנוציאגט. במים מתרחשת הידרולי־
זה: אס!! + א 311560 + 5603 נ 11 <- 2+31120 (א 560 ) 2 .

4 אזידו־פחמן־דיסולפיד 2 ( 3 א 808 ). מוצק גבישי
לבן, אינו נמס במים אך מתמוסס בתמיסות אלקליווע

1120 + ־ 3 א 3+0505 א 508 ■י-' 1 ־ 201 + 2 (,א 808 )

יציבות החומר מועטה והוא נוטה להתפרק בראקציה סוערת:
־ (א 50 ) + 28 + ־ א 2 <־ ־( 3 א 508 ) . ניתן לקבלו ע״י חמצון מלח
האשלגן שלו עם מי-חמצן ומחמצנים אחרים.

להלוגנואידים ולתרכובותיהם חשיבות מעשית מועטה, מלבד הצי-
אנידים, המשמשים הרבה בהפקת כסף וזהב(ע׳ ערכיהם) מעפרותיהם,
וכן כחמרי־מוצא להכנת דשנים כימיים.

,. 7 ש 5 וס£ל( 0 ) ? 1 ח 107£8 ז 1 •)־)<־/ .ז ,. 1 - .?

. 1928 ,( 359 — 339 ,זו
ד. וג.

נגזרותאורגניות: 1 ) צ״ אורגניים (או ניטרילים 3£110 §ז 0
1163 -נ 11 ת , 165 ) 1 ת 3 ץ 0 ). תולדות החומצה ההידרוציאנית (א= 110 )
המתקבלות ע״י החלפת המימן בחומצה זו ע״י קבוצה אורגנית.

מוזיל ציאניד או *צטוניטריל גוני? ציאניד או בנזוניטריל

ד,צ" הם תרכובות נתליות או מוצקות חסרות צבע, בד״כ. הצ׳ הפשוט
ביותר, מתיל ציאניד (אצטוניטריל), מתערבב עם מים בכל יחם,
אולם צ" בעלי משקל מולקולרי גבוה יותר וצ" ארומטיים נמסים
מעט מאד במים, אך נמסים היטב בממסים אורגניים רגילים (כוהל,
בנזן וכר). את הצ׳ מכינים במעבדה בדרך כלל ע״י התמרת אטום
הלוגן בתרכובת אורגנית ע״י קבוצת ציאגו,

1001 + א £0 <־־ א £0 + 1101
ע״י נטילת מולקולה של מים סאמידים (ע״ע):

1120 + א^ £0 ־ 4 ־ 113 א £00
וכן ע״י סיפוח של חומצה הידרוציאנית או ציאנידים אורגניים
לתרכובות המכילות קשרים כפולים או משולשים. צ" אורגניים
מופיעים בטבע בעטרן הפחם ובצמחים שונים (ע״ע אמיגדלין).
צ" הם תרכובות פעילות מאד וארסיות ביותר, המשמשות כחמרי*
מוצא בתגובות אורגניות מרובות. כך, למשל, ניתן לקבל מהן אמידים
וחומצות קרבוכסיליות (ע״ע קרבוכסיליות, חמצות) ע״י הידרוליזה:

1120 1120
1100011 י - י 11 א £00 ►- ז ^== £0

דוטצוז קרבונסילית אטיד ציאניד

־ 11

ואמינים (ע״ע) ע״י חיזור: ג ^ 2 ^ 0 ^ <-א= 80

אמין ציאניד

לצ״ חשיבות תעשייתית רבה. האקרילוגיטריל א^ס— 011 = 0112
מתסלמר על נקלה והפוליאקרילוניטריל המתקבל משמש הרבה
בייצור סיבים מלאכותיים (ע״ע פולימרים) וציפויים. ר.צ" משמשים
הרבה גם בתעשיה הפרמצבטית ותעשיית הצבעים. אצטוניטריל
משמש כממם תעשייתי חשוב וגם כחומר מוצא לסינתזות רבות.

2 ) איזוציאנידים ( 165 > 11 ז 3 ץ 1$00 ) הם איזומרים (ע״ע
איזומריה) של הציאנידים, ובהם הפחמן הטרמינלי דו־ערכי (בדומה
לפחמן חד־חמצני 0 = 0 ). הם תרכובות פעילות, מרעילות ובעלות
ריח בלתי נעים ביותר.

0 = א— 11 א^ס— 11

איזוציאניד ציאביד

3 ) ציאגטים ( 3168 ט 3 ץ 0 א^ס—ס— 11 ) ואיזוציאגטים
( 03 ז 3 ת 3 ׳ל 1300 0 = 0 =א— 11 ) הם תולדות מחומצנות של ציאנידים
ואיזוציאנידים. האיזוציאנטים יציבים יותר מהציאנטים והם המרי-
מוצא חשובים לתעשיה הכימית.

ע״י החלפת חמצן בגפרית בשתי התרכובות הנ״ל, מתקבלים
תיאוציאנטים ( 316$ מ 3 ץ 0 ס 1 * א= 0 — 5 — 11 ) ואיזותיאו-
צ י א נ ט י ם ( 10073113165 * 130 $=א= 0 —. 8 ).

,* 1 ,ו^ח 011 <)וזז €0 מ 0 +ע>ל> / 0 ץז 11 ו 1 ה?ו 01 ,(. 1 מ) ! 11 >■>£ . 11 .£

,£א 0 < 6 0 ו< 0 ון€ 1/11 (ס ^ז 1 וו 0 ז 011 ,(.;.ש) :זסקסוןקנא . 2 ;״ 1965

. 1970
ש. סס.

צ׳יבצ׳ה, ע״ע אמריקה, ענר 163 .

: ז ־■;•• זי

ציגלר, לאופולד — ־ 2165101 (> 01 קס 06 — ( 1881 — 1958 ), פילו¬
סוף גרמני. למד בביה״ס הטכני הגבוה בקארלסרוהה
ובאוניברסיטת היידלברג. לאחר קבלת תואר הדוקטור ( 1905 ) חזר
להורות באוניברסיטת קארלסרוהה והתמסר להגות פילוסופית וד¬
תית. צ׳ הוא נציגה של נצרות גנוסטית הסומכת על תודעה מאגית-
מיסטית ומבליטה את סכנות תמונת־העולם של מדעי הטבע, המקו¬
בלת כיום. במקום התכליות המעשיות של האדם מדגיש צ׳ את

587

ציגלר, לאופולד — צייד

588

החשיבות של תודעת־התמונה (ס 11551561 ״ז 6 נ 811011 ), חפשית וספונטנית,
הפועלת בחלום, באגדה ובמיתוס. בעזרת תודעה זו מתחדשים הכוחות
הנפשיים הנבלעים ונחנקים היום בתוך הממשות החושנית. צ׳
הושפע פפילוסופים שונים כהרטמן, שוסנהאואר וניצשה(ע׳ ערכיהם)
ומאוחר יותר מהוגים מיסטיים כמו י. במה ו 0 . בדר (ע׳ ערכיהם).
בין ספריו העיקריים: •! 106116 * 561 4 >תג׳*מ 31 ז 065 ("שינוי דמותם של
האלים״), 11-1 , 1920 ! 8 ס 11 ז 11616 ז 6 ג 01 (״מסורת״), 11936 - 4605011 ^
8 ת 1 ז 6 ־ 61 ׳% (״היות אדם״), 11-1 , 1 1947 8133111611 131005 ? 00 ^\
±61511101161151331 > 2100 ("מהמדינה האפלטונית למדינה הנוצרית"),
1948 ! ±3£1 > 5 ״ 1586 ז\ץ 6116 ״ 6 !ס (״המדע החדש״), 1951 . את סיכום
השקפותיו הביא בחיבורו האחרון 133011 ז 61 8 606 89311656 ("לקט
מאוחר שכינס במו ידיו״), 1953 .

ש. ה. ברגמן, *״!)***]!*){ז ,. 2 ״ 1 (ביקורת ; עיוו, ג׳), תשי״ב <

אוטוביוגרפיה של צ׳ : 1 ? 0 ע* 06%611 * 46 16 ^ 1111050 ? 016 , 11 >! 11 ) 5011

. 1923 ,^ 1 , 1 ז 11£6 * 516111 ? 5143 < 861£ 111

ציגלר, ?!דל — 2168166 £361 — ( 1898 — 1973 ), כימאי גרמני.

צ׳ ילמד באוניברסיטת מרבורג ופעל באוניברסיטות פרנק־

פורס והיידלברג. ב 1936 התמנה פרופסור באוניברסיטת הלה, וב-
1943 — מנהל מכון מכם סלאנק. צ׳ פרסם מחקרים רבים וחשובים
בשטחים שונים של הכימיה האורגנית ובמיוחד בנושאי הרדיקלים
החפשיים והתרכובות האורגנו־מתכתיות, ובשימושן של האחרונות
כזרזים להכנת פולימרים (ע״ע). בתחילת שנות ה 50 פיתח צ׳ את
הזרזים הקרויים על שמו, המאפשרים סלמור של אתילן (ע״ע) ללא
שימוש בלחצים הגבוהים שהיו נדרשים לייצור הפוליאתילן עד אז.
כיום מיוצרים בעזרת הזרזים של צ׳ יותר ממיליון טון של פוליאתילן
בשנה, וזו אחת השיטות התעשייתיות התשובות ביותר לייצור פולי¬
מרים. תהליכים תעשייתיים חשובים אחרים המבוססים על מחקריו
של צ׳ כוללים, בין השאר, הפקת כהלים בעלי שרשרות ארוכות
וייצור אלקטרוכימי של אלומיניום ושל 4 ־אתיל־העוםרת (ע״ע
עופרת). ב 1964 זכה צ׳ בפרס נובל יחד עם הכימאי האיטלקי ג׳וליו
נסה (ע״ע).

. 1974 ,( 28 ^ , 016361 61 ץ־ 11511 ז״ 011 ) 1973 — 1898 . 2 .£

ציד, לכידתם או הריגתם של בע״ח. ד,צ׳ היה אחת משתי הדרכים
בעזרתן השיג האדם הקדמון את מזונו (השניה — ליקוט
ואיסוף מזון), לבושו, כלי־עבודתו(מעצמות, קרניים ושנהב), נשקו
ואביזרים לתפירה ולקשירה (גידים), לסיכה ולמאור (שומן). לצורך
הצ׳ פיתח האדם כלי-נשק: אבני־יד, אלות, חניתות, חרבות, ומאוחר
יותר אבגי-קלע, קנים ל״יריית" חצים, בומראנגים, ולבסוף קשתות
וחצים. עד להמצאת הנשק החם היו כלי ההטלה: הקלע, החנית,
הקשת והחץ כלי־הצ׳ העיקריים. יחד עם כלי־הצ׳ פיתח האדם גם
שיטות ללכידת בע״ח בפחים, מלכודות, חבלים ורשתות, וכן כלים
לציד דגים וחיות־מים אחרות (ע״ע דיג).

ציד בע״ח גדולים כסוסים, חזירים, אריות, נמרים, פילים וכר
הביא לשיתוף־פעולה בין בני-האדם. הצ׳ בקבוצות אפשר השגת שלל
עשיר יותר וסיוע במצבים קשים ומסוכנים. ניצני המאגיה, הפולחן
והאמנות צמחו מן הזר. האדם הפלאוליתי האמין, שציור דמותן של
חיות־הצ׳ יבטיה לו שליטה עליהן,' או ימשיד אותן למקום הרצוי לו.
האדם הקדמון יזם פעולות מאגיות וטקסים פולחניים וגזר על עצמו
איסורי־טאבו שונים, כדי לסיים את רוח בעה״ח על פגיעתו בה וכדי
להגן על עצמו מפני פגיעתה (וע״ע א״י, עט׳ 239 — 244 ! פרהיסטוריה,
ושם תם׳). במיתולוגיה היוונית והרומית היו אלות ממונות על הצ׳
(ע״ע ארטמים > דיאגה). בדתות השונות היו כללי־צ', איסורים
ומנהגים, וכן קדושים־פטרונים לציידים.

נדודי בעה״ח הניצודים גרמו לעתים מלחמות בין־שבטיות, כש¬
עברו בעה״ח מאיזור אחד למשנהו ובעקבותיהם הציידים. מעבר
האדם לחקלאות ולגידול בע״ח הפחית את חשיבות ד,צ׳. אולם, גם

החברות שעבדו לחקלאות ולגידול בע״ח המשיכו להשלים את סל-
מזונותיהן בצ ׳ . עקב התפתחות החברה והכלכלה, הפד הצ׳ לפעילות
ספורטיווית של בני השכבה העליונה של החברה. ציורי־קיר מצריים
ותבליטים אשורייס-בבליים מתארים מלכים ואצילים העוסקים בצ ׳ .
מכיוון שהמטרה שוב לא היתה השגת מזון אלא הפגנת אומץ-
לב, זריזות ומיומנות, העדיפו הציידים לצוד בע״ח מסוכנים: אריות,
נמרים, חזירי־בר וכיו״ב. גם ביוון וברומא היה ד.צ׳ ספורט אהוב על
האצילים, כפי שמעידים פסלים, תבליטים מצירות ספרותיות.

השימוש בבע״ת כמסייעים בצ ׳ ידוע מימי-קדם. השימוש בסוסים
ובכלבים רווח גם בימינו(ע״ע כלב, עמ׳ 816,813 ; סוס). הבז(ע״ע,
עמ׳ 119 ) שימש כעוף־צ׳ במזרח, ומיה״ב גם באירופה— לשם הובא,
לפי סברה, בעת מסעי־הצלב. הציידים נעזרים גם בבע״ח אחרים,
בעיקר חתוליים.

ביה״ב היה הצ׳ ספורט האבירים הפאודלים, ששמת על בלבדיותם
לזכות־הצ׳ ביערות אחוזותיהם. בחצרות המלכים והפאודלים הגדולים
פותחו כללי־צ׳ ונימוסי־צ׳ מיוחדים.

המצאת הנשק (ע״ע) החם, התרחבות היישוב העירוני והגדלת
הקף הסחר הלאומי והבי״ל פתחו תקופה חדשה בצ׳. פותחו כלי־נשק
מיוחדים לצ׳ ועלתה חשיבות ד.צ׳ כספורט וכהזדמנות להתכנסמות
ואירועים חברתיים. התפתחו צורות שונות של צ׳ קבוצתי, שהפכו
לצורות ספורט לאומיות, כגון ציד-השועלים באנגליה או ציד־הצבי
בצרפת, ורב בהן השימוש בכלבים ובסוסי-רכיבה. למן המאה ה 18
הותר ד.צ׳ לבני כל המעמדות, והוא נפוץ בעיקר באירופה. בזמן
החדש נוהגים עשירי החברה המערבית לנסוע לארצות טרופיות,
במיוחד לאפריקה, ולערוד מסעי־צ׳ ("ספארי"). בעזרת ציידים
ילידים ניצודים בע״ח גדולים ומסוכנים: אריות, טיגריסים, קרנפים,
פילים ועוד.

מרבית הציידים מוצאים הנאה ובידור בצ׳ כספורט, מעצם היציאה
אל מחוץ לעיר ומעצם הרדיפה אחר בעה״ח הניצוד ולאו דווקא מה-
ריגתו. יתרונות המהירות, כושר ההתחבאות ותושייתו של בעה״ח
הניצוד מקשים על הצ׳< וככל שבעה״ח זריז יותר, רב המתח ברדיפה
אחריו. מפאת העדר חיות-בר, מגדלים במדינות רבות במיוחד בע״ח
לצ׳ ומכשירים אותם ל״תפקידם". לעתים משתמשים הציידים בפתיו-
נות ובבובות בע״ח כדי לסייע בצ׳ — בעיקר נפח הדבר בציד־עופות.

יש ציידים מקצועיים העוסקים בעיקר בציד־פילים — לשנהב —
חיות־פרווה, ובע״ח — לצורך אספקתם לביברים ולגני-חיות. חלק
מציידים אלה מתעלמים, לעתים קרובות, מחוקי ד.צ׳ ומגבולות שמו-
רות־הטבע משום שפעולתם מתרכזת בציד בע״ח שהרווח ממכירתם
רב ביותר.

בכל הארצות נחקקו חוקי־צ/ האוסרים צ׳ בלא רשיון־צ׳ תקף, וקוב¬
עים את בעה״ח המורשים בצי ואת האזורים ואת העונות בהם מותר
לצוד אותם. חוקים אלה נועה■ להגן על אוכלוסיות בע״ח מסוימים
מפני הכחדה. בארצות רבות הוקמו גם שמורות־טבע, שבהן הצ ׳ אסור
לחלוטין, ועל שמירת חוקי־הצ׳ בהן מופקדים שומרים מיוחדים.

בישראל קיימים כ 10 ארגוני ציידים ובהם למעלה מ 4000
חברים רשומים. ארגון הצ׳ במדינה, מתן רשיונות־צ׳, קביעת אזורי־צ׳
וקביעת בעה״ח המותרים והאסורים בצ׳ מסורים לרשות שמורות-
הטבע. יש גם ציידים לא רשומים, הצדים גם בע״ח מוגנים ובאזורים
אסורים, בעיקר לצורך אספקת בשר (חזירי-בר) ופרוות.

על חוקי ד.צ׳ בישראל, ע״ע א״י, עם׳ 233/4 .

מ. ה

במקרא נזכר הצ׳ רק באקראי, אך רב השימוש בביטויים
מושאלים מעולם הצ׳(פעלים ושמות שעניינם לכידה). הציידים הנז¬
כרים : נמרד, ישמעאל ועשו(ע׳ ערכיהם), הם דמויות שליליות (ואולי
קשור בצ ׳ גם שמו של צידון [ע״ע] בכור כנען [ברא׳ י,מו]).ביקוש
למטעמי־צ׳ נזכר רק אצל יצחק (שם כה, כח; כז, ג—ד) ואצל שלפה

589

ציד — צידון

590

(מל״א ה, ג). ההגבלות על ד.צ׳ ניכרות בכה שהתורה מצווה על
כיסוי הדם (ע״ע, עמ׳ 724/5 ) של היות־צ׳ טהורות׳ ומזהירה בהקשר
זה מפני אכילת גבלות וטרפות (ויק׳ יז, יג—טוז והשר שמ ׳ כב, ל).

בתקופה ההלניסטית התפשט ד.צ׳ יותר בישראל, וממכתבי זנון
ידוע כי ייצאו כלבי־צ׳ מא״י (ע״ע, ענד 755 ). הורדום היה גיבור־צ׳
(מלה״י א׳, כ׳, י״ג! קדה״י ט״ו, ד, ד). חז״ל משתמשים לרוב במונח
היווני "קניגין" (עמץהעטא) לצ'. הם הביטו על הצ׳ בעין רעה וכינו
את העיסוק בו(לשם ספורט) "דרו חטאים" (ע״ז י״ח, ע״ב). הפוס¬
קים באירופה של יה״ב (שם היה הצ׳ שעשוע־אצילים נסח) התבטאו
בחריפות בעניין זה. כך קובע ר׳ מאיר מרוטנבורג(ע״ע), כי העוסק
בצ׳ אין לו חלק לעולם־הבא, ואילו ר׳ יצחק למפרונטי(ע״ע) מתבטא,
כי ״העובר בזה — לאו בשם ישראל יכונה" (פחד יצחק, ע׳
צידה). בשו״ת לר״ש מורפורגו ("שמש צדקה", נ״ז) נאסר הצ ׳
באמצעות נשק. ר׳ יחזקאל לנדא(ע״ע) נשאל על כך והשיב בהרחבה,
כי אף שאין איסור הלכתי עקרוני בדבר, אין זה דרך ישראל (שו״ת
נו״ב, מהד׳ תניינא יו״ד, י׳). הסיבות האפשריות לאיסור הן, כמסתבר,
משש "צער בעלי חיים" ומשום "בל תשחית". לעומת זאת מותר
לצוד חיות טהורות במלכודת — לשם מזה — וחיות טמאות לשם
עורותיהן או דמן. ד,צ׳ הוא אחד מל״ט מלאכות האסורות בשבת
(שבת א׳, ו׳; ז׳, ב׳ י י״ג, ה׳—ד! י״ד, א׳). מותר לצוד חיות או
לפגוע בהן לבל יזיקו (והשר שום׳ יד, ה! שמ״א יז, לד).

צידון(בערב׳ "י**־ 1 [צידא]), עיר נמל והגדולה בערי דרש לבנון.

כ 55,000 תוש׳ ( 1972 ), רובם מוסלמים! כ 3 /< הם פליטים
מא״י. העיר בנויה על כף שמולו איים קטנים. על אחד האיים בנד
מבצר־ים צלבני. העיר צ׳ משמשת מרכז מינהלי ומסחרי לאיזור
חקלאי המגדל הדרים, גפנים, בננות ופירות נשירים. בצ׳ נמצא מסוף
של צינור הנפט מסעודיה ( 1111€ ?^ 1 ) המעביר כ 25 מיליון טה
נפט בשנה ( 1973 ), שן בית־זיקוק לצריכה מקומית, שתפוקתו 1.25
מיליון טון נפט בשנה. בקרבת-מקש נמצאים שני מחנות של פליטים
ערביים מא״י, עין אל-חלוד, ומיה, ששולטים בהם ארגוני התבלה
והם אף משמשים כבסיסים לאימונים ולפעילות חבלנית.

היסטוריה. מובן השם אינו ידוע. לפי יוסטינוס (י״ח, 3 )
מקורו במלה הפניקית "ציד" (=דג), דש המקשרים אותה עם שם
האל הכנעני ״ציד״• העיר היתה, כנראה, מחולקת לרבעים! העיקריים
שבהם — צ׳ רבה (יהר יא, ח! יט, כח), ורובע הנמל — צ׳ הקטנה
( 287 , 2 ז£א\/). מכתבי היסטוריונים הלניסטיים מסתבר שהיה נמל
צ׳ סגור ושהיה לעיל נמל נוסף (תעלה קישרה, כנראה, בין שני
הנמלים). צ׳ נזכרת לראשונה ב״עלילת כרת" שבכתבי אוגרית
(ע״ע, עם׳ 686 ). מתוך מכתבי אל-עמארנה (ע״ע! המאה ה 14 לפסה״נ)
מתבררים מעמדה וחשיבותה של העיר, שנמצאה אז במחנה העדן
למצרים. בימי פלישות גדי הים (בתחילת תקופת הברזל) נתרבה צ׳
דושביה ברחו לאי צור (יוסטינוס י״ח, 3 , 5 ). משחזרה ושגשגה היא
נזכרת בכתובות של תגלת-פלאסר ( 1100 לפסה״ג), כעיר הדרומית
ביותר בין הערים שהעלו לו מנחה ומם.

מטבע צידוני טהחקופה הפרסית

ארה־טתיס רטוי־אדם, עשוי שיש 5 ב 1 , מטיפוס צידוני; הראש פוצב בסננוז
מצרי. הסאה ה 6 5 פ 0 ה״נ (הטוויאון הבריטי, 5 וברוז)

במקרא צ׳ הוא "בכרו" של כנען, וגבולות הפרובינציה המצרית
כנען הם מצ׳ ועד עזה(ברא׳ י, טו—יט). מעמדה הרם של צ׳ משתקף
בסיפור על כיבוש ליש (שוס׳ יח, ז, כח), וגם בדו״ח של ון־אמון
צדנה כעיר שלה נמל גדול וחשוב וקשרי מסחר עם מצרים
( 1 2 27 ־£א^). רמז לכד בידיעה ש״אשר לא הוריש את ישבי עכו
ואת יושבי צידון" (שום׳ א, לא). מאוחר יותר נכללה צ׳, כנראה,
בממלכת צור (ע״ע), כי מבאן ואילך נזכרת צ׳ יחד עם צורי —
תמיד במקום השני — בכל הכתובות האשוריות. בימי שלמגאסר
( 726 — 722 לפסה״נ) מרדה צ׳ בצור, ולבסוף השתחררה מעולה
בעזרת סנחריב, שאף המליך בה מלד ( 701 ). ב 672 לססה״ג מרדה
צ׳ באשור, נכבשה וסופחה לממלכת אשור בפרובינציה.

כשהתפוררה האימפריה האשורית שבה צ׳ להיות ממלכה עצמ¬
אית (ירמ׳ כז, ג). בסכסוך שבין מצרים לבבל הותקפה צ' ע״י פרעה
חפרע (הרודוטוס ב׳, 161 ), ומאוחד יותר נכבשה ע״י נבוכדנאצר,
שהגלה את מלכה בבלה ( 308 2 ז£א.\ 7 ).

כשכבש כורש את בבל הסגירה צ׳ את עצמה לפרסים (הרודוטוס
ג׳, 19 ), ובכל התקופה הפרסית נהנתה מאוטונומיה מסדמת, כשברא¬
שה עמד מלך. מעתה היתה הראשונה בין ערי פגיקיה (השר עזרא

ג, ז! דה״א כב, ד). מלכה פיקד על הצי הפרסי בימי הפלישה ליוון.
לתקופה זו יש לייחס, כנראה, את ארונות-המתים היפים של מלכי צ׳
אשמונעזר (ע״ע, ותם׳ שם) ותבנית. לפי שנמסר היה השרון מדאר
ועד יפו בידי מלכי צ׳ ( 505 2 י £1 ^.\/).

בשלהי התקופה הפרסית ( 350 לפסה״ג בקירוב) מרדה צ׳. המרד
דוכא באכזריות גדולה: כ 40,000 איש נהרגו ועל העיר החרבה
נתמנה נציב פרסי, כעדות המטבעות. בתגובה פתחה צ׳ את שעריה
בפני אלכסנדר מוקדון (אחרי קרב איסום — 333 ), והוא השיב את
השושלת הצידונית לשלטת. בימי הדיאדוכים עברה צ׳, כיתר ערי
פניקיה, מיד ליד. בימי בית תלמי (כנראה ב 275 ) הונהג בצ׳ שלטון
דמוקרטי. סביב שבת 200 כבשו הסלוקים את כל פניקיד* אם בימי
התלמיים סבלה צ׳ מההתחרות של אלכסנדריה, הרי מעתה היו נמלי
סוריה, סלוקיה ולטקיה (ע׳ ערכיהם) הנמלים החשובים בחוף. מת¬
קופה זו יש חומר רב למדי על קשרים מסחריים של צ׳ עם ערי יוון,
תל התיישבות צידונית שם. ב 111 לפסה״נ הוכרזה צ׳ כעיר אשו־
נומית, ומאז התחילה ספירת שנים חדשה. גם הרשאים כיבדו הסדר
מדיני זה ב 64 לפסה״נ(ר׳ פקודותיו של גיוס קליגולה [ע״ע], קדה״י
י״ד, י׳ ב׳, ואת ההסדר על משלוח חיטה מתחום יפו לצ׳ — שם, ר).
צ׳ נזכרת גם ב״ברית החדשה", אך חשיבותה בבר היתד. גחלת העבר.
אלי צ׳ הראשיים היו אשמח תש תרת.

משבעות צ' (בזהב. בכסף ובברונזה) מופיעים החל בסוף המאה

ד. 5 לפסה״ג, והם מהחשובים ביותר בין מטבעות ערי פניקיד. —
עכ״פ עד ימי אלכסנדר מוקדח.

מתחש האמנות יצויין באופן מיוחד ארון־המתים היפה, הנקרא
ע״ש אלכסנדר מוקדון (היש במחיאת בקושטא) ומצטיין בגילופין■
היפש. ר׳ תמ׳ — הלניזם, עם׳ 647/8 .

ת״ע לבנת! פניקיה: צור.

י. אחרוני, התנהלות שבטי ישראל בגליל העליון (ספתח בערכו),

תשי״ז! ב. מזר, כנען וישראל (מפתח בערכו), תשל״ד! הנ״ל, ערים

וגלילות בא״י (מפתה בעיכול תשל״ו! ; 1907 ,. 5 ,!מ £1861 . 0 .?

- 10 >וס? י \ 2 0 * * 70156 > 5 * 4 1x5 .ק

591

צידון — ציתות

592

467 1111$ 1951; 031111*2, £^0/11x14110207 .ן- 1 >*נ 3 ג 1

מן 14677 467 %0?11£6 (20?^.XX^X), 1963; 001x^1, ?016X1116

. 973 נ ^ 1 )מ!) 1/16 75;/! €6x1147$

יע. ד!. ק.

מאז כיבושה של צ׳ בידי הערבים באמצע המאה ה 8 נשארו
תושביה תחת שלטון המוסלמים עד תחילת המאה ה 12 . בשנת 1111
נכבשה העיר ע״י בלדוין 1 (ע״ע). ונהייתה לבירת הסיניוריה, במס¬
גרת ממלכת ירושלים. ב 1187 נכנעה ללא-קרב בפני צלאחא(ל)־דץ
שהרס את ביצוריה. ב 1197 נפלה שוב בידי הנוצרים. ב 1228 הוקם
בה "מבצר־הים", הקיים עד היום. אח״כ נתפסה שוב לזמן קצר ע״י
המוסלמים. לראי 0£ (ע״ע) "הקדוש" הקים שנית את ביצורי העיר
( 1253 )! אח״כ נמכרה ע״י השליט המקומי, ז׳ילין, למסדר הטמפלרים
וב 1291 ניטשה סופית ע״י הנוצרים.

בתקופת מסעי הצלב היתה צ׳ מרכז לסביבה שבה גידלו עצי
תות לייצור משי (ע״ע, עבר 610 ) ! לא ידוע מתי התחילו בכך.
במאה ה 17 התפתחה העיר בזכות מאמצי פח׳ר א־(ל)דין, השליט
הדרוזי, שאפשר לצרפתים לקנות מאחז במקום ולהפכו מוקד למסחר
סוריה עם אירופה. ב 1772 ניצח דאהר אלעמר(ע״ע), בעזרת הרוסים,
את התורכים. במשך זמן ניכר היתה צ׳ הנמל העיקרי של דמשק.
ברם, ב 1791 גירש ג׳זאר (ע״ע) פחה את הצרפתים. העיר התנוונה
שוב, וביירות תפסה את מקומת ב 1837 נפגעה צ׳ קשה ברעידת־אדמה
(שהחריבה גם את הגליל). ב 1840 הופגזה ע״י הצי הבריטי ובעלי־
בריתו בנסיונם (המוצלח) לסלק את כוחות מחמד-עלי (ע״ע) מ¬
סוריה. רק במאה ה 19 החלה העיר להתרחב שוב, ואחרי 1948
נעשתה מרכז לפליטים ערבים מא״י.

בימי הבית־השני התקיימה בצ' קהילה יהודית. הורדוס פיאר
את צ׳ בבניינים יפים, ביניהם תאטרון. בזמן המרד הגדול הגנו אנשי
צ׳ על יהודי העיר, ולאחר המרד נתיישבו בעיר פליטים מיהודה
ומהגליל. היישוב גדל עוד יותר לאחר מרד בר-כוכבא, ועם התנאים
שהתיישבו בעיר נמנה ר׳ שמעון בר יוחאי, ששהה בה פרק זמן.
חכמים אחדים קרויים ע״ש העיר: ר׳ שמעון הצידוני, ר׳ אבא צידוני
ור׳ יוסף הצידוני.

קהילה קטנה התקיימה בצ׳ בתקופת השלטון המוסלמי. בנימין
מטודלה (ע״ע) מצא 20 יהודים בעיר• משה בסולר, (ע״ע) מספר כי
ב 1521 היו בעיר כ 20 משפחות של יהודים מוסתערבים. בימי השלטת
העות׳מאני התפתח היישוב היהודי, ואנשיו עסקו במסחר ובחכירת
מכסים. במאה ה 16 התקיימה קהילה חשובה בראשותו של ר׳ יוסף
סךג(סי, שהיה אח״כ מחשובי רבני צפת. לאחר מרד הדרוזים במאה
ה 17 נהיתה צ , לבירת הלבנון, וסוחרים יהודים רבים התיישבו בה.
מסוף המאה ה 17 נידלדלה הקהילה עקב ירידת מסחרה של העיר.
ב 1762 , כותב ד יוסף סופר מצפת, שהיו בצ׳ 60 יהודים ורובם מתו
במגפה עד כי נשאר מניין דחוק. הנוסע משה ירושלמי מספר בספר
המסעות שלו (נדפס 1769 ) שליהודי צ׳ שני בתי קברות, מהם אחד
בתחום א״י. דוד דבית הלל, שיצא למסעותיו ב 1824 , מספר שבצ׳
כ 20 משפחות יהודים, כולם ילידי המקום ודוברים ערבית. ב 1838
ישבו בצ ׳ 40 — 50 משפחות שהתפרנסו בעיקר ממסחר. באמצע
המאה ה 19 התיישבו בצ׳ יהודי הכפרים היהודיים בהר הלבנת, דיר
אל-קמר וחצביה. דורות רבים התגוררו יהודי צ , בשכונה מיוחדת,
ורק מתקופת השלטון הצרפתי החלו להתגורר מחוץ לשכונה. מסורות
מזכירות את קברי זבולון(מדרום לצ , ), אהליאב בן אחיסמך, בצלאל
וצפניה הנביא. — קהילת צ׳ ירדה עם עליית בירות. במלחמת השחרור
גורשו ממנה יהודיה, כ 200 נפש; רכושם הוחרם לטובת הפליטים
הערבים מא״י. אח״כ חזרו בחסות הממשלה ובתיהם הוחזרו להם.
ב 1968 ישבו בצ ׳ כ 150 יהודים.

א. י. ברוד, אבק דרכים, א', 11 — 20 , תש״ו! י. ברסלבסקי, צ׳ וקברו

של אהליאב בן אחיסמך בנבי־סוג׳וד (בתוך: לחקר ארצנו), תשי״ד !

י. בן צבי, שאר ישוב, 479 — 483 , תשכ״ו-! א. יערי, אגרות א״י, תש״ג.

מ. - א. אש.

ציויליזציה, ע״ע תו־בות.

ציולקובסקי, קונסטנטין אדואךדוביץ׳ י- 1(. 9. !{110^X0

י 80x110 — (איז׳בסקויה [דרום סיביר], 1857 — קלוגה, 1935 ),
מחלוצי תורת האסטרונאוטיקה. בזכות רמת מחקריו, שערך אותם
במעבדה ביתית, נבחר כחבר האקדמיה בפיסיקה ובכימיה. ב 1883
פרסם את הרעיון שהיה הבסיס לשימוש ברקטה כאמצעי־הנעה
בחלל: כות־התגובה אינו נזקק לאוויר. בגלל שימור תנועת מרכז-
הכובד (ע״ע מכניקה, עם׳ 437 ), תגרום זרימת גז ממיכל לתאוצת
המיכל בכיוון ההפוך. ב 1903 תיאר במאמר רקטה מעשית, שתנוע
בכוח השריפה של מימן נוזלי וחמצן נוזלי(כפי שנעשה כיום, למשל
באחד משלבי ״סאטורן 5 ״). בידהשאר גם חישב צורות מתאימות
לנחירי־הפליטה, כך שהגז ייפלט במהירויות על-קוליות! הצורות
המקובלות ביום דומות לאלה שחישב. ב 1917 הסיק, שהדרך המעשית
היחידה לחלץ רקטה מכוח-הכבידה של כדה״א היא באמצעות כמה
שלבים! גם רעיון זה מוגשם כיום. צ׳ עסק גם בבעיות מבנה החלד
נות, הגנת תא־הנוסעים מחום החיכוך באטמוספירה וסוגי־דלק שונים.
ב 1919 נבחר לאקדמיה הסוציאליסטית וב 1925 הוענקה לו גימלה
ממשלתית. עד מותו המשיך לפרסם מאמרים ( 60 מאמרים בשנים
1925 — 1932 בלבד) על בעיות המסע בחלל — במתמטיקה, אסטרו-
נאוטיקה, מכניקה, פיסיקה ופילוסופיה — אך עבודתו הוכרה בעולם
המדעי רק בשנות ה 30 . כיום קרוי על שמו אחד מגדולי המכתשים
עפ״נ צדו האחורי של הירח, שנתגלה מהחללית הסובייטית "לוניק
3 ״ ב 1959 .

ע״ע חלל, הטיסה אל ה־.

י. אחיוסף, ספי עידן החלל, 1970 ; . 0.1 - ,ת! 31 ז 0

141X07$ 0/ 7 1001(617$ 0x4 ${>066 7701/61, 1967.

ציונות, תנועה לאומית יהודית שקמה בסוף המאה ה 19 לשם
החזרת עם ישראל למולדתו ההיסטורית בא״י ויונקת את
השראתה מחזון שיבת ציון, שהטביע את חותמו על תר׳י בכל שנות
גלותו.

מבוא, עם׳ 592 ! 1 . מבשרי ד, צ/ עט׳ 593 ! 1 1 . ר ע י ו ן ש י ב ת -
צ י ו ן של עם ישראל בקרב אומות העולם, עט׳ 594 ! 1 1 1 . מ״זז י ב ת
ציוך עד הרצל, עמ ׳ 595 ! סן. ד.צ׳ המדינית, עט׳ 595 !

0 . ד,צ׳ הרודנית, ער׳ 596 ! 01 . ד,צ' המעשית, עם׳ 596 !

011 . הצ' הדתית, עמ׳ 597 ! וחס. הצ׳ הסוציאליסטית,

עם׳ 598 ! או. הצ' הרוויזיוניסטית, עם׳ 598 ! א. .ברית
שלום״, עמ ׳ 599 ! וא. שוללי ד,צ׳: 1 . המתבוללים, עמ׳ 600 !

2 . האורתודוכסיה והרפורמה, עם׳ 600 ! 3 . ה״בוגד״, עמ׳ 601 ! 4 . המרכ¬
סיזם והקומוניזם■ עט׳ 601 ! 5 . ה״כנענים״, עמ׳ 602 ! 6 . אוטונומיזם,

עם׳ 602 ! 7 . הטריטוריאליזם, עמ ׳ 602 ! 1 וא. התנועה הציונית
בהתפתחותה: 1 . ממותו של הרצל עד מלה״ע 1 , עמ׳ 602 !

2 . 1914 — 1918 , עם' 603 ! 3 . הצהרת בלפור, עם׳ 603 ! 4 . ועידת לונדון,

עמ ׳ 603 ! 5 . תקופת המנדט, עם׳ 604 ! 6 . תכנית בילטמור, עם׳ 605 !

1 חא. ה צ׳ ו ד, ע ר ב י ם, עם׳ 605 ! סוזס התנועה הציונית עם ק ו ם
סריגת ישראל, עם׳ 607 ! סא. ההסתדרות הציונית:

1 . השתייכות, עם׳ 609 ! 2 , מבנה, עם׳ 610 > 3 . מוסדות, עם׳
610 ! 4 . ההה״צ והסוכנות היהודית, עמ ׳ 611 ! 5 . הסיעות, עם׳ 611 !

וסא. הקונגרסים הציוניים, עם' 611 ! ןו 0 א. הצ׳ בארצות
השונות: 1 . אירופה, עט׳ 613 ! 2 . אפריקה, עם׳ 620 ! 3 . אסיה, עמ ׳
621 ! 4 . אוסטרליה, עט׳ 623 ! 5 . אמריקה, עם׳ 623 ,

״ציוך (הנזכרת במקרא 152 פעם) היא שם נרדף לירושלים
(ע״ע, עמ׳ 224 ) וסמל לכיסופי עם ישראל לעצמאות. הכרה זו
משתקפת ביצירה היהודית לדורותיה החל בקינה "על נהרות בבל,
שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציוך (תה׳ קלז, א), בתפילה החוזרת
"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", בשירו הנודע של ר׳ יהודה
הלוי (ע״ע) "ציון, הלוא תשאלי לשלום אסיריך", וכיו״ב הרבה.
יסודה הראשון של האידאולוגיה הציונית הוא שלילת הגלות, המ¬
גלמת את "צרת היהודים", והיסוד השני הוא בתפיסת מרכזיותה
של א״י בהכרה ההיסטורית היהודית, וכדברי ב״צ דינור: "אפילו
כשא״י לא היתד, למעשה ברשותו של ישראל, לא היה ישראל עם
מחוסר מולדת, אלא עם שאחרים גזלו ממנו את ארצו". ניסוח

593

ציונות

594

מיסטי להכרה זו נתן בשעתו הרמב״ן, מחדש היישוב העברי בא״י.
שהסביר את שממון הארץ בכה "כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה
אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (פירושו
לדק׳ כו, טז). התנועות המשיחיות וגלי העליה לא״י אינם אלא עדות
למלחמה הרצופה שלחם עם ישראל למען ארצו ותקומתו הלאומית
מימי בר־כוכבא. כשלת התנועות המשיחיות חיזק את ידי הטוענים
נגד "דחיקת הקץ" ו״עליה בחומה", אך בהשפעת התנועות הלאומיות
(ע״ע לאם, עמ ׳ 72/4 ) במחצית הראשונה של המאה ה 19 העמיקה
ההכרה שניתן לחולל את ראשית גאולת ישראל בדרך הטבע, כלר,
בידי אדם, בעוד שגמר תהליך קיבוץ פזורת ישראל ייעשה בתוקף
צו ההשגחה. התרופפות יסודות הדת בסוף המאה ה 18 , פירוק המס¬
גרת הדתית של החברה היהודית וסכנת ההתבוללות והטמיעה,
השאיפה לנורמליזציה של חיי העם תוך הבטחת זקיפות קומה לבניו,
חידוש מסורת עבודת־כפיים, בעיקר עבודת־האדמה, והחייאת תרבות
ישראל ולשתה, נתנו דחף נוסף להתפשטות הצ׳, שגברה בייחוד למן
סוף המאה ה 19 בשל האנטישמיות הגוברת באירופה. המונח
"ציונות" נטבע ע״י נ. בירנבאום (ע״ע) בכה״ע שלו -ת $£6013 < $611
210311011 ( 1.4.1890 ). מאז הקונגרס הציוני הא׳( 1897 ) מקובל לכנו׳ת
את התנועה שקדמה להרצל (ע״ע) בשם "חבת ציון" (ע״ע), ושל¬
אחריו — צ׳. מאז ייסוד מדינת ישראל מקיף המושג גם את תמיכת
התפוצות במדינה מבחינה פוליטית, דומרית ומוסרית.

1 . מבשרי ו,צ׳. נ. סוקולוב (ע״ע) מכיר בכך, ששרשי הצ׳
נעוצים בדברי ימי עם ישראל, אך הוא פותח את תולדות הצ׳
החדישה ב 1600 משום שעיקר עניינו בתנועת "שיבת ישראל"
( 151301 10£ ז 0 ״ 3 ת 116810 ) באנגליה. האהדה לרעיון ש י ב ת צ י ו ן(ע״ע)
לבשה אופי דתי ובאה אז לידי ביטוי ספרותי בהגותם של יחידים
שהעלו תכניות אוטופיות להקמת מדינה יהודית. דינור פותח את
תקופת ה״דינמיקה הלאומית" ודור מבשרי הצ׳ מכשלון השבתאות
עד ראשית "חיבת־ציון", מ 700 ו — עליית ר׳ יהודה חסיד(ע״ע) — עד
1881 , ימי פרוץ הפוגרומים ברוסיה. במאה ה 19 הוכשרו התנאים
להתפתחות תנועה להגשמה ציונית: המוני ישראל באירופה נתפכחו
מחלום האמנציפציה (ע״ע); שנאת ישראל לא נעקרה! ואפילו
הנוצרים שצידדו בשוויון זכויות ליהודים היו בדעה כי "ליהודים
בתורת אומה יש לסרב הכל ! ליהודים בתורת בני־אדם יש להעניק
הכל״ (קלרמון־טוגר, 23.12.1789 ). ההשכלה (ע״ע) הכזיבה, תקה׳ת
חידוש הלשון העברית וספרותה ונסיון ה״פרודוקטיוויזציה" של
הכלכלה היהודית לא הניבו פרי של ממש ופריקת מסגרות המסורת
סייעה לתהליכי ההתבוללות (ע״ע עם ישראל, עט׳ 1003/4 ). בתנאים
אלה היתה לתנועות השחרור הלאומיות באירופה השפעה מכרעת על
מבשרי הצ׳. הרבנים י, אלקלעי וצ. ה. קלישר, ופ. סמולנסקין (ע׳
ערכיהם) הצביעו על השתחררות היוונים, הסרבים והבולגרים מעול
תורכיה כמעשה־מופת, ומ. הם (ע״ע) העלה על גם את "הרוח הלאו¬
מית היוצרת" בעמים! ומתוך שתפיסתו היהודיודהלאומית היתה
מבוססת על השקפותיו בעניין הגזע, החשיב את מאבק הגזעים על
מאבק המעמדות. לאחר איחוד איטליה ( 1859 ) ראה הם את בעיית
עם ישראל כ״בעיה הלאומית האחרונה" הטעונה פתרון. בהעידו על
עצמו שהוא תלמיד שפינוזה הביא הס מדברי רבו ב״מסכת התיאו־
לוגית־המדינית", שראה את היהדות כראות לאומיות: "אני מאמין
בהחלט, בידעי תמורות גורל העמיס, שעם בוא שעת כושר יקים עם
ישראל שוב את מדינתו". אלקלעי, קלישר וגוטמכר (ע״ע) הניחו את
היסוד לצ׳ מעשית ומדינית כאחת בהצביעם על הצורך לנקוט פעילות
דיפלומטית ולהסתייע בממלכות המערב למימוש חזון שיבת ציון.
ב 1836 הציע קלישר לרוטשילד ולמונסיפיורי לקנות ממחמד עלי
(ע״ע) את כל א״י; בכך ביקש לחולל את הגאולה מ״למטה". בספרו
"גורל לה׳"(תרי״ז) קרא אלקלעי להיעזר בשליטי העולם, להתארגן
כעם ולגשת לפיתוח החקלאות והחרושת בא״י, ובספרו "רומא דת־

שלים" הביע הם את אמונתו, כי צרפת תתן ידה להקמת מושבות
ליהודים בא״י רחבת גבולות "מתעלת סואץ עד ירושלים ומגדות
הירדן עד חופי הימה״ת". גם פעלם של תומכי יישוב א״י ומונטיפיורי
בראשם חרג מתחום הפילנתרופיה ונשא אופי מדיני, ומבשרי הצ׳
נציגי ה״השכלה", ד. גורדון, סמולנסקין ובן־יהודה (ע׳ ערכיהם),
טענו לשילוב תחיית הלשון העברית בגאולה מדינית. עלילת דמשק
(ע״ע) ב 1840 השפיעה על רבים ממבשרי ד.צ׳, ובעטיה התקרב,
למשל, י. א. כרמיה (ע״ע), ממייסדי "כל ישראל חברים" (ע״ע)
ונשיאו, לרעיון ההתיישבות בא״י, ובנאומו לרגל ייסוד "מקוד•
ישראל״ (ע״ע) אמר: "משתדרוך רגל היהודים על קרקע מולדתם,
שוב לא יטשוה לעולם"

בין מבשרי הצ ׳ היה גם מרדכי נח (ע״ע), שכבר ב 1818 העלה
את הרעיון בדבר החזרתם של היהודים לא״י. כהודאת־שעה ביקש
לייסד מדינה יהודית ("אררט") ב״גרנד איילנד" שבאה״ב. ברעיון
חידוש עצמאותו של עם ישראל במולדתו דגלו גם דישראלי וי. סל-
ודור (ע׳ ערכיהם), שהאמין (ב 1830 ) כי ניתן לכנס קונגרס של
נציגי מעצמות אירופה לשם הגשמת מטרה זו, בין 1835 ל 1840
ייסד משה שטייגשניידר אגודת סטודנטים בפראג לשם הפצת רעיון
ייסוד מדינה יהודית בא״י, וב 1840 פורסם בשבועון הגרמני־היהודי
״דר אוריינט״(לייפציג, 1,1840 ז\ 50£ , עמ׳ 200 ) מאמר, בעילום־שם,
ובו קריאה ליהודי אירופה לחזור למולדתם. תכנית מפורטת לשיבת
ציון העלה גם בניש (ע״ע), עורך ה״ג׳ואיש ברוניקל" בלונדון.

לקראת סוף המאה ה 19 , בעטייו של הרדיפות ברומניה והפרעות
ברוסיה, קמה תנועת "חיבת ציון", שהושפעה במידה רבה מהגות
מבשרי הצ׳ ופעלה להגשמת רעיונותיהם הלכה למעשה.

11 . רעיון שיבת ציון של עם ישראל בקרב אומות
העולם. ראשיתה של תנועת "הצ ׳ הנוצרית" חלה עם הרפורמציה
וצמיחת הכיתות הפרוטסטנטיות במאה ה 16 , תחילה באנגליה ואח״כ
ביבשת אירופה ובאמריקה. בעיקרו נשא רעיון שיבת ציון צביון
תאולוגי: האמונה ש״מלכות האלף" של ישו תיכון עם התגלותו
המחודשת סמוך לאחר שיבת היהודים לארצם והתנצרותם. לתאולו-
גים אלה היתד. השפעה על המדינאים בתקופתם. חיי העם האעלי
וספרותו, לרבות המשטר הפוריטני שהוקם בימי ק ולמול (ע״ע),
עוצבו בהשפעת התנ״ך. שיבת היהודים לאנגליה בעקבות שליחות
מנשה בן־ישראל (ע״ע) נועדה לעשות צדק ליהודי בתורת יחיד
בעוד ששיבת ציוץ ביקשה לעשות צדק ליהודים בתורת ע ם. ברוח
זו הטיפו לרעיון שיבת ציון תומאס ניוטון ( 1704 — 1782 ), הגמון
בריסטול, ותומאס ויד׳רבי (ץג 1 ז 0 נ 1:1 /ו\! 1760 — 1820 ), עו״ד בלונדון
שפעל להחזרת היהודים למולדתם. ב 1840 הגיש המתקן החברתי
האנגלי לורד שפטסברי (ע״ע) לשר־החוץ הבריטי פמרסטוץ (ע״ע)
תכנית להתיישבות יהודית בא״י במסגרת החייאת "הארצות השוכנות
בין הפרת לימה״ת".

היו נוצרים, חסידי שיבת ציון, שהטעימו את התועלת הפוליטית
שאפשר להפיק מהגשמת הרעיון. הזעזועים שפקדו את הקיסרות
העות׳מאנית בימי מחמד עלי עוררו מחשבה בדבר הצורך להקים
במזה״ת מדינת-חיץ אוהדת למערב. ב 1841 קרא צ׳. צ׳רצ׳יל (ע״ע),
הקונסול הבריטי בדמשק, לשחרור א״י ולהתיישבות יהודים בד"
והקולונל ג׳ורג׳ גולר, מושל דרום אוסטרליה, הציע להבטיח בכך
את השפעת בריטניה בסוריה, וב 1852 אף ייסד "אגודה לטיפוח
התיישבות יהודית בא״י״. ב 1851 העלה האיטלקי בנדט( מרסולינו
תכנית דומה לשם ביצור תרבות אירופה במזה״ת, וב 1860 כתב להרן
(ע״ע), מזכירו של נפדליו־ן 111 , קונטרס בזכות "כינונו מחדש של
הלאום היהודי", מתוך אינטרס להבטיח את מעמדה של צרפת במזה״ונ

ביו התומכים ברעיון שיבת ציון היו גם כאלה שהמניע לפעלם
נבע מאהדתם לנדכאים ומשאיפה למצוא פתרון הומניטרי לרדיפות
היהודים. ביניהם: אדוארד קזלט וויליאם בלקסטון — שהגישו

595

ציונות

עצזעות לנשיאי אה״ב — דינן (ע״ע), יוזם ה״צלב האדום" והסופרת
ג/ אליוט (ע״ע), שהאצילה מרוחה זו על יהודים ולא־יהודים רבים.
עם תומכים אחרים נמנו רומנטיקנים בלורד בירון (ע״ע) וארכאולו־
גים כוורן (ע״ע) וקונדר (ע״ע), שמתוך חקר "ארץ הקודש" וחיבת
"עם התנ״ך" דגלו ברעיון יישוב א״י והחזרת שלטון יהודי בה. היו
גם נוצרים ששיתפו עצמם בפועל במעשה ההתיישבות: ל. אוליפנט
(ע״ע), שהתעניין במיוחד ביישוב עבה״י מזרחה וסייע ל״חיבת ציוו"!
הנרי מונק, תאולוג קנדי, שהציע לבריטים לקנות מהשלטאן אח
א״י בשביל היהודים והכלר (ע״ע) האנגליקני, מראשוני עתרי הרצל.
בין חסידי הצ׳ מקרב הנוצרים במאה ה 20 בלטו במיוחד לויד ג׳ורג׳,
בלפור, סמטס, מטריק, וג׳ווד, א. דנגיט (ע׳ ערכיהם) ואחרים, שב-
השקפת־עולמם הציונית נמזגו רוב היסודות שאפיינו את קודמיהם.

111 . מ״חיבת ציון״ עד הרצל (ע״ע א״י, עט׳ 508 ואילך).

הצ ׳ נבדלה מהותית מהתנועות הלאומיות באירופה בכך, שנצמדה
לטריטוריה שבה ישבו רק מעט־מזער מישראל. דחף מכריע לתנועת
השיבה למולדת היהודית גתנו הפוגרומים ברוסיה בשנות 1881/2
והתגברות האנטישמיות בגרמניה, רומניה, אוסטריה ומערב אירופה.
הפרעות והגזרות חוללו תנועת בריחה והגירה רבת־הקף. כ 2.5 מיליון
יהודים היגרו לאה״ב בין 1880 ל 1914 ומיעוטם פנו לא״י (ע״ע עם
ישראל, עט׳ 984/5 ). הערגה לגאולה, הסלידה מהגלות והשאיפה
לחידוש חיי עם יוצר על אדמתו ההיסטורית הניעו קבוצות קטנות
מסוגה של ביל״ו (ע״ע) לעלות לא״י. יחידים וקבוצות עלו מפינות
שונות ברוסיה וברומניה והקימו תוך להט חלוצי והקרבה עצמית
מושבות חקלאיות ביהודה, בשומרון ובגליל. ה״אוטואסנציפציה"
(ע״ע) לפינסקר (ע״ע) סיפק בסיס אידאולוגי נאות לפעולה, אך
מחמת התנגדותם הקשוחה של השלטונות'התורכיים לעליה ולהתייש¬
בות צומצמה הפעולה עד-מאד. לילינבלום (ע״ע) הגה במושגי עבודה
מעשית של "עוד עז אחת בא״י ועוד דונם אחד אדמה", ולוועידת
קטוביץ — הכינוס הראשון של ״חיבת ציוך ב 1884 , שכונה בפי
סוקולוב ה״פרלמנט הגדול בישראל״ — באו 35 צירים בלבד. מפעל
ההתיישבות של "חיבת ציון" היה מצטמק והולך אלמלא נחלץ
לעזרתו הבארון א. דה רוטשילד (ע״ע).

ה צ ׳ המדינית קשורה בשמו של הרצל. "פינסקר הוא
המחוקק של ד,צ׳ המדינית, והרצל ה,אפוסטול׳ שלה... [ש]עשאה
לקניין הרבים"(אחד העם [ע״ע]). ואכן, דמיון רב קיים בין "מדינת
היהודים״ ( 1896 ) ל״אוטואמנציפציה״ ( 1882 ) ! שני הקונטרסים
מצביעים על שורש הבעיה: "צרת היהודים". לדעת פינסקר, הצ ׳ היא
תולדת ה״יה־ופוביה", והרצל ביקש בראש וראשונה לפתור את בעיית
האנטישמיות. בכוח אישיותו, חזונו ותנופתו העלה הרצל את שאלת
היהודים על סדר יומם של העמים! הוא תפס את מצוקת עם ישראל
כבעיר. מדינית־עולמית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבין־לאומית.
בעיית היהודים היא, לדעתו, מעניינן של כל אומות העולם, ומשום
כך עליהן לסייע בפתרונה כדי להשתחרר ממגפת האנטישמיות.
הרצל לא נרתע מלשאת ולתת אפילו עם מנהיגים אנטישמיים, ומתוך
גישתו המדינית המקיפה חיפש את עזרת שליטי העולם — הקיזר
הגרמני והשלטאן התורכי, מדינאי המערב ומעצבי דעת הקהל
הנאורה באירופה. שאיפתו היתה להשיג "צ׳רטר", כתב־זכויות מדיני,
שיעניק ליהודים ריבונות בטריטוריה משלהם. הוא לא גרם את
ההתיישבות הזעירה וההדרגתית, שלל את ה״הסתננות" לא״י וטען
להבטחת תנאים להגשמת תכנית התיישבות רבת-הקף, בהסכמת
השלטאן. לדעתו לא ניחן לפתור בעיה מדינית בדרכי פילנתרופיה,
ומהלך ההתיישבות בקצב דאז היה מצריך 900 שנה כדי להביא
לפתרון שאלת היהודים. כדי לשוות לצ ׳ מעמד של "מדינה בדרך"
יצר לה הרצל כלים ממלכתיים. ב 1897 התכנס הקונגרס הציוני
הראשון בבאזל, כפרלמנט כל־יהודי, ונבחרו מוסדותיו המינהליים.
בקונגרס השני ( 1898 ) נוסד הבנק הלאומי ("אוצר התושבות היהו־

596

$9

*

י ■

*{*״י״* 4 + * 4

< <

דים" [ע״ע]), ובקונ¬
גרס החמישי ( 1901 )

נוסדה ה״קרן הקימת
לישראל" (ע״ע), ש¬
נועדה לגאול את אד¬
מת ארץ־ישראל. עם
תומכי הרצל ושיטתו
המדינית נמנו: נור־

דאו, ד. וולפסון, מר-
מורק, מ. בודנהימר
ומ. מנדלשטם (ע׳

ערכיהם).

תכנית באזל,

שנוסחה בקונגרס הא , ,

קבעה: "הצ , שואפת לרכוש מקלט (בית מולדת: 0 ]] 1 ; 5£ וז 1 ״ 14 )
בטוח במשפט פומבי לעם ישראל בא״י. לשם השגת מטרה זו קובע
הקונגרס את האמצעים האלה: 1 ) יישובה של א״י ע״י יהודים
עובדי אדמה, בעלי מלאכה ובעלי תעשיה באופן מתאים למטרה!
2 ) ארגונו ואיחודו של כל העם היהודי ע״י מוסדות מתאימים, מקו¬
מיים וכלליים לסי החוקים של כל ארץ וארץ! 3 ) חיזוק הרגש
היהודי הלאומי וההכרה הלאומית היהודית! 4 ) עבודת הכנה לרכישת
הסכמת הממלכות למטרה הציונית".

ציונות: עטור השער הרוטן " 56 טנוי 5 נר"
בכתב ידו של ב. ז. הרצל. לטסה: "אם חרצו,
איז וו אנדה" (שירות הצילומים ׳ 56 הסוכנות
היהודית לא״י)

במתכוון ניסח נורדאו את תכנית באזל במעורפל — "מקלט"
במקום "מדינה יהודית", "במשפט פומבי" במקום "לפי המשפט
הבי״ל״ — כדי שלא לעורר מורת-רוח אצל השלטאן.

¥. הצ' הרוחנית. הגורם הרוחני-התרבותי בצ' הודגש ע״י
הם וסמולנסקין, אך אחד-העם הוא שפיתח את הרעיון במלוא הקפו.
במשנתו העמיד אחד-העם את האומה במרכז הכל, ומתוך שהגדיר
את ה״אני״ הלאומי הצביע על הכוח היוצר הפנימי שלו — מכלול
יצירות־הרוח בעבר ושילובן בחזה העתיד. חפץ הקיום הלאומי יוצר
כלים להבטחת הקיום — קרקע ומדינה, תחושה ומחשבה לאומיות.
הוא הטעים את ההכרח בהכשרת לבבות והאמין בהתיישבות מעשית
בא״י בקצב מתה. האיכות היתד, חשובה בעיניו מן הכמות, ומשייסד
את אגודת "בני משה"(ע״ע) ביקש להועיד לה בעיקר תפקידי חינוך.
לאחר הקוערם הא׳ היה ליריבו החריף של הרצל ותפיסתו המדינית.
לפי הערכתו נעוצה נקודת התורפה לא ב״צרת היהודים" כי אם
ב״צרת היהדות". שאיבדה את קנייניה הרוחניים. אחד־העם סבור
כי א״י לא תוכל לפתור את בעיית היהודים במובן המדיני או
הכלכלי, אלא במובן הרוחני. לדעתו "קיבת גלויות בא״י הוא דבר
העומד מחת לגבול האפשרי", ולכן יש להתרכז ביצירת "מרכז לאומי
רוחני" שישפיע על כל נקודות ההקף בגולה היהודית. עם זאת הכיר
בזכות הלאומית להיות רוב "בארץ אחת תחת השמים" ("שלוש
מדרגות") וקבע, כי "א״י תגיע להיות מרכזנו הרוחני רק אז
כשהיהודים יהיו רוב התושבים בה וברשותם תהיה רוב אדמתה"
(״אגרות״, ג׳, 129 ). בא״י ביקש אחד־העם לעצב גם טיפוס יהודי
חדש ברוח מוסר היהדות היונקת מתכניה המסרתיים של תרבות
ישראל ומשלבת בתוכה גם יסודות אנושיים כלליים. אחד־העם היה
בין הראשונים שהפנו את תשומת לב התנועה הציונית לבעיית
היחסים עם ה ע ר ב י ם בא״י. בעקבות ביקורו הראשון בא״י( 1891 )
הצביע על הטעות הגסה לחשוב את הערבים ל״פראי מדבר", "שאינם
רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם", בעוד ש״הם מחשים
ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום
סכנה לעתידותיהם... ואולם אם תבוא עת אשר חיי עמנו בא״י יתפתחו
כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה
יניח זה את מקומו"("אמת מא״י").

¥1 . הצ' המעשית, לאחר מות הרצל, משנכזבו התקוות

597

ציונות

598

להשיג "צ׳רטר", עלתה קרן הדוגלים בהגברת פעולות ההתיישבות
בא״י. בעקבות הפולמוס על "הצעת אוגנדה" (ע״ע) נתחזקה הזיקה
לא״י בפידת־מה גם בהשפעת חוברתו של אוסישקין (ע״ע) ה״מצע
שלנו". כן הודגש הצד התרבותי של הצ ׳ לאור הצורן בהרחבת
"עבודת ההווה" התעפלנית בגולה בקרב ההמו¬

נים (ע״ע הלסיגגפורם, ועידת-). באוגוסט 1907 החליט הקונגרס הוד,
בהאג, על הקמת ה״משרד הארץ־ישראלי" ביפו. בראשות א. רוסין
(ע״ע), לטיפוח ההתיישבות בא״י. בקונגרס הציע ח.ויצמן(ע״ע) סינ¬
תזה, לפיה אין לזלזל במאמצים המדיניים, מתוך הכרה שהצלחת הצ׳
תהא מותנית בהשגי העבודה המעשית בא״י. כך נטבע המושג צ׳
״סינתטית״, שיסודותיה — פעולה מדינית, עבודה מעשית בא״י וטיפוח
ערכי תרבות ישראל. בתפיסה זו טבועים העקרונות שהנחו את
הנהגת וייצמן: רתיעה מנוקשות רעיונית, גמישות טקטית, ראליזם
מדיני, אמונה בתהליך האוולוציוני, פשרנות, התנגדות לסיסמאות
וחיפוש מכנה משותף לאחדות פעולה מצד כל המרכיבים באומה.

¥11 . הצ׳ הדתית. השילוב בין דת ישראל ללאומיות היה
ביסוד המצע האידאולוגי של מבשרי הצ׳ מפית מדרשם של הרבנים
אלקלעי, קלישר, גוטמכר, מוהיליבר, הנצי״ב (נפתלי צבי יהודה
ברלין) ואליאשבדג (ר׳ לעיל, עט׳ 593 ). במרכז המחשבה של ד,צ׳
הדתית תופסים מקום מיוחד עם ישראל, תורתו וארצו שתחומיהם
יונקים זה מזה ללא הפרד. שרשי הצ׳ הדתית נעוצים בדברי ימי
האומה מראשית יצירתה ושאיפתה להחזיר לעם לא רק את חירותו
המדינית בארצו ואת לשונו, אלא גם את תורתו. יהדות של מצוות
מעשיות היא תנאי עיקרי לקיום האומה בארצה בחתירתה לקראת
האידאל של "ממלכת כהנים וגד קדוש".

בשם ה״מזרחי״(ע״ע! ר״ת מרכז דוחני) השתמש לראשונה הרב
מוהיליבר מביאליסטוק שעסק בתעמולה בקרב היהדות החרדית למען
יישוב א״י. תחילה נמנה עם "חובבי ציון" ומשפתח הרצל בפעילותו
נתן הרב מוהיליבר ידו לצ ׳ המדינית, אך לא השתתף בקונגרס הציוני
הא׳ מחמת זקנתו. הרב רינם (ע״ע) היה מהמעטים בקרב הרבנים
ידועי־השם שנענו לקריאת הרצל. כאשר צעדה ד.צ׳ החדישה את
צעדיה הראשונים נתפלג המחנה החרדי* השגות כמה ממתנגדיה
נקבצו בספר "אור לישרים" (ורשה, תר״ס). שאלת הזיקה שבין הדת
לתרבות עוררה פולמוס חריף, בייחוד בחמשת הקונגרסים הראשונים,
ואף שנקבע בקונגרס הב׳ שאין כוונה לפגוע במעמד הדת בחיי
האומה, נשתמעה תמיד באזני החוגים הדתיים במזרח אירופה נימה
אנטי־דתית מהמושג "תרבות". הרב ריינס היה סבור כי על התנועה
הציונית להתמסר לפעולה מדינית בלבד ולהסתלק מפעולה תר¬
בותית. גישה זו של הציונים הדתיים עוררה התנגדות בקרב קבוצת
סטודנטים צעירים (מוצקין, דיצמן ואחרים), שייסדו בקונגרס הה׳
את ה״פרקציה הדמוקרטית". ומשגעשתה ה״קולטורה", לפי החלטת
הקונגרס הה/ חלק מן התבנית הציונית, נוסדה ב 1902 , בווילנה,
הסתדרות ה״מזרחי" (ע״ע) ביזמת הרב ריינם וז. יעבץ (ע״ע),
שחיבר את ה״קול קורא" הראשון שלה. אח״כ נצטרפו אל ה״מזרחי"
גם נציגי היהדות החרדית בגרמניה: הרב נחמיה נובל. הרמן שטרוק
ולואיס פרנק. ב 1904 נערכה הוועידה העולמית הראשונה של
ה״מזרחי", בפוזוני (פרשבורג), ונוסח בה מצע־התנועה על בסיס
תכנית באזל: שמירת התורה ושיבר. לא״י. סיסמת ההסתדרות לפ¬
עולות החינוך היתה: "עם ישראל, תורה וציון". משנתקבלה בקונגרס
הח׳ ( 1911 ), חרף התנגדות ה״מזרחי", החלטה חדשה לכלול את
ענייני החינוך והתרבות בפעולה הציונית, פרשו כמה מחברי
ה״מזרחי" מההסתדרות הציונית והצטרפו ליוזמי אגדת ישראל (ע״ע),
שנוסדה ב 1912 . לימים ראתה אגו״י את הצהרת בלפור והמנדט
כחלק מהגאולה המובטחת, ואף שלא הצטרפה לסוכנות היהודית,
פיתחה שורת מפעלים בא״י. לאחר השואה החלה אגו״י לשתף
פעולה עם המוסדות הציוניים.

בא״י האציל הרב א. י. קוק (ע״ע) מרוחו על הצ׳ הדתית. בעיניו
נתפסה ההתיישבות בארץ כ״אתחלתא דגאולה", ואפילו את החילונים
ראה בבחינת מכשיר ביד ההשגחה העליונה. בראש סיעת ה״מזרחי"
שלאחר מלה״ע 1 עמדו הרבנים בר-אילן ומימון (ע׳ ערכיהם).
התנועה השקיעה את מרצה בטיפוח מערכת חינוך דתית־לאומיח,
וממנה נסתעפה תנועת "הפועל המזרחי" שעסקה בהתיישבות דתית
בא״י בסיסמת "תורה ועבודה".

¥111 . ה צ׳ הסוציאליסטית. ראשיתה סמיד לקונגרס ה ג׳,
ומייסדה היה ב סירקין (ע״ע), תלמידו של משה הס■ אחריו עמד
בראשה בורוכוב (ע״ע). שניהם דחו את האידאולוגיה של ה״בונד"
(ע״ע), ואף שהכירו בחשיבות הפרולטריון היהודי סמכו את ידם
על דרך הניתוח הציוני של המשבר היהודי, מתוך הכרה שהאנטי¬
שמיות היא תופעה קבועה שלא תחלוף גם עקב המהפכה. גם מעמד
הפועלים אינו מחוסן בפני שנאת ישראל, ובגולה ייחשבו היהודים
תמיד ליסוד זר. בשל המצב הלא-נורמלי של הקיום היהודי נדחף
הפועל היהודי לעיסוקים "בלתי-פדודדקטיוויים" או שוליים, ומכאן
שאין פתרון אלא בהגירה, וריכוז טריטוריאלי הוא כורח היסטורי.
ייחוד עם ישראל נוטל את העוקץ ממלחמת המעמדות בעם היהודי,
שכן חזון משותף יש להם לכל המעמדות — הצ ׳ , הנושאת גם
אידאל חברתי. לדעת סירקין יש לכונן את מדינת היהודים על בסיס
ק 1 א 1 פרטיווי, כלר, להשתית את הכלכלה על עקרון של עזרה הדדית
ועל בעלות העובדים על אמצעי-הייצור או בעלות הצרכנים על
מוסדות האספקה.

בורדכוב ביסס את ד.צ׳ על יסוד מרכסיסטי ומיזג אח הדטרמיניזם
המהפכני עם הרעיון הטריטוריאלי. בניגוד לסירקין, שבעקבות משבר
"אוגנדה" נעשה לסוציאליסט-טריטוריאליסט, טען בורוכוב כי ההת¬
פתחות הבלתי־נמנעת (ה״סטיכית") של הקפיטליזם תביא להתגשמות
הצ׳ רק בא״י, זכי רק בה יהיה למעמד-הפועלים היהודי "בסים
אסטרטגי" למלחמת מעמדות נורמלית. בסוף חייו הכיר בורובוב גם
בצד ה״רגשי״ של הצ ׳ ; במקום המונח "פלשתינא" השתמש ב״ארץ-
ישראל״ ובמקום הגירה ״סטיכית״ — "עליה חלוצית".

הוגה-דעות שלישי, אף כי לא סוציאליסט במובן המקובל, היה
א. ד. גורדון (ע״ע), שפסל את המרכסיזם הבי״ל ואת מלחמת
המעמדות. בעבודת־כפיים, ובייחוד בחקלאות, ראה ערך־חיים נעלה
הן לגבי היחיד והן לתחיית העם. באמצעות העבודה היוצרת קשור
העם "אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו". תפיסתו
הציונית הוליכה ממילא אל חזון החברה הסוציאליסטית, שכן "עיקר
עבודתנו בא״י הוא למצוא דרכים לסדר עבודה כזה, שלא יהיה מיוסד
על ניצול כוח הפועלים ע״י אחרים".

ב 1905/6 התארגנו הציונים הסוציאליסטים במפלגות ארציות
ברוסיה, באוסטריה (ש. קפלנסקי [ע״ע]), באד,"ב, באנגליה ובא״י
(בן־צבי, בן־גוריון [ע , ערכיהם]). ב 1907 נוסדה "הברית העולמית
של פועלי־ציוך.

הסוציאליזם הציוני חולל תנועות נוער חלוציות רבות ("צעירי
ציון", "החלוץ", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הפועל הצעיר"
[ע׳ ערכיהם]), ורוב אנשי ה״עליה השניה״ (ע״ע א״י, ענד 512 !
שיבת ציון ועליה), שנמנו עם מחנה זה, הטביעו את חותמם על
התפתחות היישוב בא״י והעמידו מנהיגים בולטים ביישוב ובמדינת
ישראל (בן-צבי, בו־גוריון, ב. כצבלסון, טבנקין ועוד). מחנה זה
נתפצל במרוצת הזמן לזרמים שונים על "רקע הגישות השונות
ל״עבודת ההווה" בגולה, היחס לעברית וליידית והזיקה לסוציאליזם
הבי״ל ולקומינטרן (ע״ע פועלי ציון; [ה]פועל הצעיר; מפלגת
פועלי א״י; מפלגת הפועלים המאחדת ועוד).

ה צ׳ ה ך ו ו י ז י ו נ י ם ט י ת. ז׳בוטיגסקי(ע״ע) ראה עצמו
ממשיך דרכו של הרצל, אלא שהוסיף לצ ׳ המדינית אח הרעיון
הצבאי. שרשי הרודיזיוניזם נעוצים בימי מלה״ע 1 , בפעילות ליצירת

599

ציונות

600

(ה)גדודים (ה)עבריים (ע״ע), זרם זה שאב גם מהשראתו של טרומ־
©לדור (ע״ע), שגילם את דמות הציוני הלוחם, וב 1917 העלה תכנית
לגייס ברוסיה צבא־רבבות של יהודים שיפלוש לא״י דרך קווקז;
על שמו נקראה תנועת הגוער של המפלגה הרוויזיוניסטית (הצה״ר)
— בית״ר (ע״ע רויזיוניסטים). ד,רוויזיוניזם ייצג את הזרם המכסי־
מליסטי■ בצ/ ולידתו ב 1924/5 באר, לחולל "רוויזיה" במדיניותו
הפייסנית של וייצמן כלפי ממשלת המנדט. שאיפתו היתד, להעניק
לצ ׳ תנופה ממלכתית, להקים "משטר התיישבותי" שיכשיר את א״י
לקליטת המונים וליצירת רוב עברי בה, ולהנהיג "מדיניות לחץ"
בדרך של עריכת עצומות ("פטיציות"), החתומות בידי מאות אלפים.
והפגנות המונים במגמה להניע את בריטניה לייסד מדינה עברית
משני עברי הירדן, כהבטחתה. כן העלתה מפלגת הצה״ר את התביעה
לחידוש הגדודים העבריים ולהכשרתו הצבאית של הנוער העברי.
הרוויזיוניזם דגל ב״מוניזם" רעיוני, ששלל כל התמכרות לאידאלים
נוספים בצד הצ ׳ , כגון מלחמת מעמדות, והטיף למשמר של שלום
סוציאלי עד לאחר ייסוד המדינה.

בא״י הטיפו א. אחימאיר, א. צ. גרינברג (ע׳ ערכיהם) וי. ייבין
ל״צ' מהפכנית". התארגנות זו, במסגרת ברית הצד,"ר, החלה לאחר
פרעות תרפ״ט, בתביעה ל״אקטיוויזם מהפכני", ופעלה בשם "ברית
הבריונים״. מנהיגיה חלקו במידת־מד, על השקפות דבוטינסקי! מתוך
שהם זלזלו במערכה המדינית, ראו בממשלת המנדט שלטון זר וקראו
לנוער העברי למרי ולמאבק נגדה. סיעה זו, בחלקה, התייחסה
בביקורת חריפה למפלגות־הפועלים המרכסיסטיות ביישוב העברי,
ונוצרה ביניהם איבה שהעמיקה במיוחד אחדי רצח ארלוזורוב
(ע״ע). לימים נתפתחו משורות הרוויזיוניסטים הארגונים אצ״ל
ולח״י.

״ ב ר י ת - ש ל ו ם ". מראשית המאה ניסו כמה מהעוסקים
בגאולת-קרקעות בא״י לטפח יחסי ידידות בין יהודים לערבים. מאז
אישור המנדט ב 1922 (ע״ע א״י, עם' 529 ) ועד ייסוד המדינה
התארגנו חוגים מצומצמים של אינטלקטואלים יהודים במגמה לקדם
יחסי הבנה בין שני עמי הארץ, מהם: "ברית שלום" (ע״ע), "קדמה
מזרחה", "איחוד" ועוד. האישים הבולטים היו מ. בובר ומאגנס
(ע׳ ערכיהם). הם האמינו בזכות היהודים להתיישבות בא״י, אך תלו
אותה בהשגת הסכם עם הרוב הערבי תוך ויתור על השאיפה לרוב
יהודי, ובשנות ה 30 סמכו את ידם על הגבלת העליה היהודית שהיתר.
מביאה, בסופו של דבר, להקפאת מיעוט יהודי של 40% מכלל תושבי
א״י. אחרים׳ לעומתם, כגון י. רדלר-פלדמן (ע״ע), עמדו על עליה
חפשית בלא הגבלה. קבוצות אלו היו קרובות למשנת ה״מרכז
הרוחני" של אחד־העם והטיפו להפיכת א״י למדינה דו־לאומית, בה
תהיה לשני העמים אוטונומיה תרבותית. לפני קום המדינה היתד,
גישה דומה מקובלת גם על "השומר הצעיר".

שוללי הצ/ מתנגדי הצ ׳ בעולם הלא־יהודי שאבו את
השראתם בעיקר משנאת ישראל, ומאז פעילותו של הרצל ואילך,
ביססו את יחסם העוין על שיקולי אינטרסים פוליטיים או אהדה
לערבים.

מתנגדי ד,צ׳ במחנה היהודי נמנו עם אסכולות שונות. מהם
שהסכינו עם החיים בגלות, השתלבו בכלכלת עמי־הארץ חרף הר¬
דיפות ודגלו בקיום יהודי בעל ייחוד תרבותי־רוחני במסגרת החברה
הכללית: ד,צ׳ עלולה היתד. לערער את מעמדם כמיעוט. אחרים ראו
במתן שורון זכדות ליהודים פתרון למצוקתם ופתח להיטמעם באוב־
לוסיה הכללית, בייחוד לרגל אבדן ערכי אמונה והתבטלות ה״זרות"
היהודים. רבים מחוגי שומרי־הדת ראו בצ׳ תנועה של "משיחיות
שקר", שמקורה בנסיון להתערב במעשי ההשגחה, בעוד שחוגים
רבים בקרב מתקגי־הדת שללו את הצ׳ משום שראו בד, צמצום
יעוד עם ישראל כ״אור לגויים". אחרים לא האמינו שהיהודים
מוכשרים להפריח את שממות א״י, ושד,ארץ מסוגלת לפתור את

בעיית עם ישראל כולו. היו שלא ראו טעם להוסיף עוד מדינה
לאומית קטנה בדור שקרן הלאומיות יורדת בו, ואחרים דגלו
בפתרון בעיית היהודים במסגרת תיקון העולם כולו, אם תוך טשטוש
ההבדלים הגזעיים והלשוניים, ואם במסגרת עולם שוויוני אחד,
תוך ביטול המחיצות המעמדיות.

1 . המתבוללים נמנו עם שוללי ד,צ׳ מעיקרה < מהם שחתרו
להתנכר למוצאם ומהם שראו ביהדות מסגרת דתית גרידא. האמנ¬
ציפציה וה״השכלה" עודדו את יהודי מערב אירופה להתמזג באומות
שבתוכן ישבו, ומתוך שאיפה להצדיק את מתן זכויות האזרח, נטו
להתבוללות ולוויתור על הלאומיות היהודית (ע״ע עם ישראל, עם׳
1003/6 ).

מטבע הדברים התנגדו חוגי המתבוללים לצ ׳ שאותה ראו כמכשול
בדרכם. עם הופעת ד,צ׳ המדינית הוטרדו גם מחשד ה״נאמנות
הכפולה". כלר, האשמה שיטיחו כלפיהם שהם שומרים אמונים בעת
ובעונה אחת למולדת האזרחית ולמולדת ההיסטורית. לודויג ג׳.
גיגר (ע״ע) טען ש״הצ׳ מסוכנת לרוח הגרמנית" ואינה אלא חזון
תעתועים, והפילוסוף הרמן כהן(ע״ע) דחה את הצ׳ ודגל בהשתלבות
היהודים בגרמניה במשמעות האזרחית והלאומית-מדינית, תוך
שמירת ייחודם הדתי. באנגליה ראה ק. מונטיפיורי(ע״ע) בצ׳ "צרות
אופק" ובגידה באוניוורסליזם היהודי, וההתנגדות לצ׳ מצד שני
הגופים המרכזיים של יהדות בריטניה, "ועד שליחי הקהילות" ו״אגדת
אחים״, הגיעה לשיאה ב 1917 , בנסיון לסכל את פרסום הצהרת
בלפור. עם ראשי המתנגדים נמנו ל. ודלף וא. מונטגיו(ע׳ ערכיהם),
שהיו בין האחראים לשינויים שהוכנסו בנוסח המקורי של ההצהרה
לרעת ד,צ/

בצרפת התנגדה ״כל ישראל חברים״ מלכתחילה לצ/ וב 1910
העלתה את הטענה שד,צ׳ סותרת את רוח ה״עות׳מאניות" הצריכה
להיות מקובלת על יהודי א״י. עם זאת שיתפה עצמה כי״ח במפעל
ההתיישבות בא״י.

באה״ב היה ד,״ועד היהודי האמריקני" )־ 00.11 !(;!!׳"ש(
סס...!") אנטי־ציוני מראשיתו. ב 1918 אמנם קיבל הוועד בברכה
את הצהרת בלפור, אך הטעים כי אה״ב היא מולדת יהדות אמריקה
בעוד שא״י היא "מקלט" לפליטים. לימים נתמתן גוף זה ועם קום
המדינה תוקנה חוקתו( 1949 ) לאמר: "אנו רואים את תקומת מדינת
ישראל כמאורע בעל חשיבות היסטורית... נעזור בבניינה של ישראל
כמרכז רוחני ותרבותי, ובפיתוח יכלתה להבטיח חיי כבוד וחופש
לכל התצים לעשותה לביתם״. ב 1942 נוסדה ה״מועצה האמריקנית
ליהדות״ ( 001315111 ! £00 00011011 1 ז 103 ־ 01 ת 41 .) בתגובה על החלטת
ה״ועידה המרכזית של רבנים אמריקנים" לתמוך בהקמת צבא יהודי
בא״י. נשיאה הראשון של ה״מועצה" היה לסינג רחגוולד ודוברה
הראשי — אלמר ברגר. בשיא פעולתה טענה ה״מזעצה״ ל 20,000
חבר ותמכה בגלוי בעמדת הערבים נגד ישראל. לאחר מלחמת ששת
הימים נתמעטה השפעתה.

2 . האורתודוכסיה והרפורמה. היהודית החרדית ראתה
בצ׳ מראשיתה תנועה חילונית החוטאת ב״דחיקת הקץ"׳ ורק מיעוט
רבנים הצטרף לצ׳. כנגד הקובץ "שיבת ציון" (תרנ״ב), שכלל
מכתבים מעשרות רבנים בשבח רעיון יישוב א״י בזמן הזה, פרסמו
כמה מגדולי התורה קונטרסים חריפים בגנות הצ ׳ . אפילו הפלג
האורתודוכסי ששיתף עצמו בפעילות פילנתרופית למען א״י הסתייג
מהרצל בפומבי, ורבנים רבים ראו בו מעין שבתי צבי. באנגליה
אסר הרב הראשי נפתלי אדלר (ע״ע) על הרבנים להטיף צ׳ בבתהכ״נ
וכן אסרו ראשי העדה הספרדית על משה גסטר (ע״ע), מראשוני
התומכים בהרצל, להזכיר את ד,צ׳ בתוקף כהונתו.

התנגדות הרפורמה (ע״ע) קדמה להופעת ד,צ׳ המדינית. מ 1840
הסתייגה זו מכל גילוי של לאומיות יהודית, וכאורתודוכסיה, דחתה
גם היא כל הגדרה חילונית של היהדות. בצ ׳ ראתה מכשול על דרך

601

ציונות

602

הגשמת השליחות האוניוורסלית של היהדות. בוועידת הרבנים
הרפורמיים בפרנקפורט ( 1845 ) הוחלט לעקור מסידור התפילה כל
אזכור לרעיון שיבת ציון.׳ במלים "ציוך ו״ירושלים" ראו, לכל
היותר, סמלים דתיים.

באה״ב גיבה מנהיג הרפורמה, י. מ. וי ז (ע״ע), בחריפות את ד.צ/
בוועידות פילדלפיה ( 1869 ) ופיטסבורג ( 1885 ) נשללה הצ׳ מתור
"ששוב איננו תאים עצמנו אומה... ואיננו מצפים לחזור לא״י",
וב 1899 התבטא אחד הרבנים: "אמתקה היא ירושלים של היהודים
ווושינגטון — ציון שלהם". בכל־זאת נמנו עם רבני תנועת הרפורמה
גם אוהדי הצ ׳ , ביניהם ם. ויז (ע״ע). מפנה משמעותי חל בעקבות
הוויכוח שנערך בין ש. שולמן וסילור (ע״ע) ב 1935 על "מצע קולומ¬
בוס" ( 1937 ) המכיר בא״י כמרכז תרבותי ותחני לעם כולו. ב 1946
הכריזו ראשי התנועה שרעיונות הרפורמה והצ׳ אינם סותרים, ומאז
עצמאות ישראל תומכת התנועה, בעיקרה, במדינה.

3 . ה" ב ו נד" (ע״ע) היה יריב מר לצ׳ במזרח אירופה מאז
היווסדו ועד מלה״ע 11 . תחילה שאף הבונד, כתנועה סוציאליסטית,
לשפר את מצב הפועל היהודי ב״תחום המושב", אך לנוכח התחרות
עם הצ ׳ על נפשות ברחוב היהודי, העלה הבונד במצעו את התביעה
לאוטונומיה תרבותית, נוסף על תביעתו לשוויון־זכויות מדיני
ואזרחי.

הבונד ראה בצ׳ תנועה לאומנית ראקציונית, זעיר־בורגנית, המ¬
סיטה את הפועלים היהודים ממאבקם המהפכני בארצות מושבם,
והשאיפה לא״י היתה בעיניו אוטופיה. לדעת הבונד חדל העם היהודי
להיות אומה אחת, וכמה ממנהיגיו (ע״ע מז־ם) אף לא התנגדו
להתבוללות. בתגובה להתקדשות העברית במחנה הציוני, קבע הבונד
את היידית ללשון הלאומית היחידה.

4 . המרכסיזם והקומוניזם שללו, בד״כ, את הצ׳ מני¬
מוקים אידאולוגיים. אבי הביקורת היה ק. קאוטסקי(ע״ע; לא-יהודי),
שטען כי היהודים חדלו להיות עם בהעדר טריטוריה. בעייתם תיפתר
בדרך ההתבוללות, וכליונם אינו כרוך בתהליך טרגי. אין טעם, לדעתו,
להקים "גטו עולמי" בא״י הקטנה והמשוללת תנאים כלכליים. אין
מדינה בלא חקלאות, אולם היהודים, יושבי-כרכים, לא ייהפכו לאי¬
כרים. לדעתו תלד גורל היהודים בנצחון המהפכה, וסופם שיאבדו
את זהותם. תפיסה דומה היתה מקובלת גם על מנהיגים סוציאליסטים
יהודים כי. מרטוב, ל. טרוצקי, ר. לוכסמבורג, פ. אדלר וא. באואר
(ע׳ ערכיהם), ורבים אחרים. עד מלה״ע 1 התייחס האינטרנציונל
הסוציאליסטי (ע״ע) בהסתייגות לצ׳> אך לאחר המלחמה שינו כמה
ממנהיגיו את עמדתם; אישים כונדרולדה, קמיל הויסמנס, לנזברי
וארתור הנדרסון (ע׳ ערכיהם) הביעו אהדה לצ׳. ב 1918 הבריז זץ
לונגה כי הצ׳ ראויה לתמיכת הסוציאל-דמוקרטיה הבין־לאומית.
בין אוהדי ד,צ׳ היו גם ל. בלום (ע״ע) וא. ברנשטין (ע״ע), ובין
תומכי העליה לא״י — פ. אכםלר 1 ד (ע״ע).

למן היווסד המחנה הקומוניסטי, בבריה״מ ומחוצה לה, לחם
בחריפות בצ , . לנין לא ראה ביהודים עם וסירב להעניק להם, כלשאר
הלאומים בבריה״מ, את הזכות להגדרה עצמית. התנגדותו לצ׳ נשענה
על נימוקי קאוטסקי ובאואר. בעקבותיו הלך הקומיבטרן, שגינה
את ד,צ׳ כ״סוכנת האימפריאליזם הבריטי״, וב 1919/21 סירב לקבל
את "פועלי ציון" (ע״ע) שמאל כל עוד אינם מוותרים על ד,צ׳ במצעם.
לעקירת הצ׳ הסתייע המשטר ביבסקציה (ע״ע). כחלק מהמאבק נגד
הצ ׳ יש לראות גם את החלטת ממשלת בריה״ט ( 1928 ) לייעד את
בירוביגץ (ע״ע) להתיישבות יהודית. ב 1934 הוכרז השטח כחבל
אוטונומי יהודי, אך התכנית לא עלתה יפה. וע״ע מועצות, ברית ה־,
יהודים.

ראשית התנועה הקומוניסטית בא״י בקבוצת מ.פ.ס. ("מפלגת
פועלים סוציאליסטית"), שהסיתה לפוגרום ביהודים במאורעות מאי
1921 ביפו. בגלגולה הבא, פ.ק,פ. ("פאלעסטינישע קאמוניסטישע

פארטיי"), הוכרה ע״י הקומינטרן כסניפו הא״י, שיתפה עצמה בפרעות
תרפ״ט( 1929 ) נגד היישוב היהודי ולאחריהן פעלה ליתר "ערביזציה"
בשורותיה. במדינת ישראל תאמו במשך שנים רבות עמדותיה האיד־
אולוגיות של מק״י (ע״ע מפלגה קומוניסטית ישראלית) למדיניות
בריה״מ כלפי ישראל, ורק ב 1964 חל פילוג בתוכה: רוב חבריה
היהודים שינו את יחסם לחיוב מאבקיה של מדינת ישראל בעוד
שהקבוצה המצדדת בלאומנות הערבית התארגנה כ״רשימה קומוניס¬
טית חדשה" (רק״ח).

5 . ה"כנענים" (ע״ע) קראו לניתוק מהיהדות ולהתנערות
מד,צ/ בראשית מדינת ישראל פותחה אידאולוגיה לכינון ישות
"עברית" בא״י שתסתייג מיהדות ה״גלות", לגיבוש לאומיות טרום־
ישראלית, מקראית־כנענית, ולהשתלבות ב״מרחב השמי". התנתה
הבחינה בין "עברי" ליהודי וחיפשה השראה בנושאים ובסמלים
של המזרח הקדום. יחמי התנועה היו א. ג. חורון(גורביץ) והמשורר
י. רטוש (ע״ע). בסוף שנות ה 20 טבע גם איתמר בדאב״י (ע״ע)
מושג ל״אחנה עברית-ערבית״ בשם ״פלשתיניזם״, ובשנות ה 50
פיתח אורי אבנרי את רעיון ה״מרחב השמי" שנתבסם על "ישראל
בלי צ , ". השפעת זרם זה ניכרת מעט בספרות העברית.

6 . אוטונומיזם (ע״ע). אבי זרם זד" ש. דובנוב (ע״ע),

לא שלל את בניין א״י, אך התנגד לשלילת הגלות. מאחר שלא האמין
שהצ' תפתור את בעיית כל היהודים פיתח, כאלטרנטיווה, את רעיון
הלאומיות היהודית בתפוצות. מרכזיה יתפתחו ברוסיה ובאמריקה,
וא״י תהיה מרכז רוחני קטן, "משתלת-מופת של תרבות לאומית
טהורה". ע״כ לא דחה גם את השימוש בלשונות המדוברות בפי
היהודים בארצות־מושבם, אף שלא ויתר על השפה העברית.
ש. רבידוביץ (ע״ע), שהלך בעקבות דובנוב, דגל אף הוא ב״קיום
התפוצה" אך בלא להכיר בהגמוניה הרוחנית של א״י.

7 . הטריטוריאליזם (ע״ע) בראשיתו לא שלל את ד.צ׳
מעיקרה, אלא נועד לשמש השלמה לה; הוא ביקש פתרון דחוף
למצוקה היהודית, מתוך שהטיל ספק בכוח א״י לקלוט המוני מהגרים
ממזרח אירופה, ומהרגשה שהצ ׳ באה, בתקופות שונות, עד משבר.
ואולם. לימים, עלתה מתעמולתו נימה אנטי ציונית, מהכרה שד,צ׳
פוגעת בסיכדיו למצוא טריטוריה מחוץ לא״י.

התנועה הראשונה, יק״א (ע״ע), נוסדה ב 1891 ע״י הבארון הירש
(ע״ע). ב 1905 פרש י. זנגויל (ע״ע) מההסתדרות הציונית בעקבות
״משבר אוגנדה״ ויסד את יט״א ( 0 ־ 1 (). במנשרה הראשון נאמר
שאין יט״א, כגוף, עומדת ב״אופוזיציה לצ׳". ברוח זו פעלה הקבוצה
הטריטוריאליסטית ברוסיה, בראשות מ. מנדלשטם. קבוצה אחרת,
בראשותם של א. נוסיג וד. טריטש (ע׳ ערכיהם), עמדה בין "ציוני
ציוך ל״טריטוריאליסטים" בחטיפה להרחבת ההתיישבות היהודית
גם בארצות השכנות לא״י, לרבות קפריסין. עם עליית היטלר לשלטון
ופרסום גזרות המנדט על העליה לא״י, נתחדשו פעולות יט״א, ואפילו
לאחר קום המדינה לא פסקו מאמצי ה״ליגה למען ארץ חפשית"
בהנהגתו של י. נ. שטינברג (ע״ע), בנימוק ש״אין להניח לעתיד
היהודי כולו להיות תלוי אך ורק בישראל" ששטחי ההתיישבות בה
מצומצמים ואיבת הערבים בה גוברת.

התנועה הציונית בהתפתחותה. 1 . ממותו של
ה ר צ ל ע ד מ ל ה ״ ע 1 . מות הרצל ( 1904 ) היה זעזוע קשה לתנועה
הציונית, ועם חילופי המשמרות חלה תקופת מעבר שהביאה לשינוי
הקו הציוני. לאחר סירובו של נורדאו לשמש נשיא הוטל התפקיד על
ד. וולפסון (ע״ע), שהמשיך במו״מ עם התורכים. רעיון ה״צ׳רטר"
ניטש, והועלתה הצעה ליישב 50,000 משפחות יהודים בא״י, אך
השלטאן דרש מלווה של 26 מיליון לי״ש, משימה בלתי־אפשרית
בשביל ההסתדרות הציונית אז. בינתיים נמשכה העבודה המעשית
בא״י. בהנהלה הציונית ישבו 3 מתומכי הזרם ה״מעשי" (א. ורבורג,
מ. אוסישקין וכהן־ברנשטין [ע׳ ערכיהם]) ו 3 "מדיניים" (ל. גריג־

603

ציונות

604

3 רג, י. קאן וא. מרמוו־ק [ע׳ ערכיד.ם]) עם וולפסון כ "מאזן". ב 1908
הוקם ביפו ה״משרד הא״י" בראשות א. רופין. ה״עליה השניה",
שגברה אחרי מהפכת 1905 ברוסיה, חיזקה גם היא את מפעל ההת¬
יישבות בא״י.

2 . 1914 ־ 1918 . בפרח מלה״ע 1 האמינו רוב מבהיגי היהדות
והצ ׳ בנצחון גרמניה. לשמירת מעמד ניטרלי הציעו ציוני בריטניה
ואה״ב להעתיק את מושב ההנהלה הציונית לאד,"ב, ולהעמיד בראשה
את ל. ברנדים (ע״ע); ע״פ הצעת ציוני רוסיה הוקמה לשכת־קשר
בקופנהאגן הניטרלית. במשך כל שנות המלחמה נמנעה גרמניה
מהביע תמיכה גלויה בצ׳. רק לאחר הצהרת בלפור נתפרסמה בברלין
הודעה, בעקבות הכרזתו של טלעת פאשא (ע״ע), שר־הפנים התורכי
בקושטא, כי תורכיה תומכת ברעיון "מרכז יהודי דתי בא״י" בחסותה
ובביטול ההגבלות על העליה וההתיישבות היהודית. בכל שנות
המלחמה גילתה תורכיה עוינות למפעל הציוני בא״י ורק התערבות
שגריר אה״ב בקושטא (ה. מורגנטאו [ע״ע]) וסגל השגרירות
הגרמנית שם מנעה סכנת כליה מהיישוב.

האוריינטציה ה״אנגלית״ בצ' — תחילתה בסוף ימי הרצל, לאחר
שנתייאש מהשלטאן חכה להצלחה מדינית בשיחותיו עם חוגי
השלטון בלונדון, ואולם באופן מעשי הוכשרה הקרקע לפעולה
בכיוון החדש רק משהצטרפה תורכיה למלחמה, באוקטובר 1914 ,
והוחל במו״מ חשאי בין המעצמות לחלוקת הקיסרות העות׳מאנית
בבוא הנצחון. אז פתח וייצמן במו״מ שהביא בסופו להצהרת בלפור
(ע״ע), ז׳בוטינסקי פעל ליצירת הגדודים העבריים וא. אהרנסון
(ע״ע) הקים את ארגון ניל״י (ע״ע) להחיש את כיבוש א״י בידי
הצבא הבריטי.

3 . להצהרת ב ל פור ישגה משמעות ראשונה במעלה
בתולדות ר.צ׳, ולפי מהותה היא ה״צ׳רטר" שביקש הרצל לשווא.
בעיקרה הריהי מנשר פוליטי ולא משפטי, אך כוחה המוסרי רב.
ההבטחה לייסד "בית לאומי לעם היהודי בא״י" ניתנה ע״י ממשלת
בריטניה (ב 2.11.17 ), אך אושרה גם ע״י ממשלות אחרות ונכללה
בנוסח המנדט ( 1922 ). מניעי פרסומה היו מדיניים ומוסריים כאחד:
בריטניה היתה מעוניינת בדעת־הקהל היהודית באה״ב, בהצבת
ארץ־חסות בריטית באיזור חיוני להבטחת הדרך להודו ובהתנערות
מהצורך לקיים קונדומיניום על א״י עם צרפת; מצד אתר הכירה
אנגליה בצדקת שאיפת הצ ׳ . השגת ההצהרה היתד. כרוכה בקשיים
כה מרובים עד שסר צ׳רלז ק. ובסטר רואה בפעלו של ריצמן את
ה״מעשה המפואר ביותר של הדיפלומטיה המדינית במלה״ע 1 ״.

מלכתחילה נתכוונה ממשלת בריטניה ליצור בא״י מדינה יהודית.

כך הכריזו במפורש לדד ג׳ורג/ דנסטון צ׳רצ׳יל, לורד רוברט ססיל,
יאן סמאטם, הרברט סמואל, וודר 1 דלסון ואחרים. אולם, מחמת
התנגדותם העיקשת של חוגי המתבוללים באנגליה נוסחה ההצהרה
במתכוון במעורפל, והמושג "מדינה יהודית" הוחלף ב״בית לאומי
יהודי", דבר שעורר ספקות אצל נורדאו וזנגוויל לגבי תוקף
ההצהרה כקו מנחה לעתיד לבוא. אחד־העם עמד על צמצום ההבטחה
בנוסח שניחן: "לעזור לבניין בית לאומי לעם היהודי בא״י" לעומת
הנוסח שהציעו הציונים: "לעזור לבניינה של א״י מחדש, בתור
הבית הלאומי של העם היהודי".

מראשיתו עיין השלטון הצבאי הבריטי בא״י את המפעל הציוני.

ב 9.12.1917 נכבשה ירושלים בידי הגנרל אלנבי (ע״ע), אך רק
ביוני 1920 , אחרי ועידת סן רמו(ע״ע), כינס גנרל לואי בולז נציגים
מוסלמים, נוצרים ויהודים בירושלים וקרא בפניהם באורח רשמי את
הצהרת בלפור. ״ועד הצירים״, שנשלח לא״י ב 1918 מטעם ציוני
אנגליה׳ בהסכמת ממשלת בריטניה, כדי לשמש גוף מייעץ לשלטון
הכיבוש להגשמת ההצהרה, נתקל ביחס עדן מצד ראשי השלטון
הצבאי. — וע״ע א״י, עט׳ 529/31 .

4 . ועידת לונדון. ביולי 1920 נתכנסה בלונדון הוועידה

הציונית הגדולה הראשונה לאחר המלחמה, אף כי בלא סמכות של
קונגרס ציוני. למעלה מ 300 צירים ייצגו 40 ארצות. בראש המשלחת
מאה״ב עמד ברנדייס. מחלוקת קשה נתגלעה בין משלחת אה״ב
לשאר המשלחות. ברנדיים טען כי הושלם השלב המדיני ומעתה
על ההסתדרות הציונית להירתם לתפקידה הכלכלי. יש ליישב לאלתר
600.000 יהודים בא״י, ולהעביר את הועה״ם הציוני לירושלים לפקח
על ההתיישבות. ההון העיקרי לכך צריך להתבטא בהשקעות פרטיות,
ורק הוצאות התשתית, לקניית קרקעות ולשירותי הבריאות, החינוך
וכד׳ ימומנו מתרומות. ע״כ סירבה משלחת אה״ב לתמוך ברעיון
הקמת "קרן היסוד" כמכשיר הכספי העיקרי ליישוב א״י. דיצמן נבחר
לנשיא דצא ב 1921 לאה״ב בשליחות "קרן היסוד". ועידת הסתדרות
ציוני אמריקה בקליוולנד הכריעה נגד ברנדיים וחבריו, והם פרשו
מפעילות ציונית.

5 . תקופת המנדט נחלקת ל 3 פרקים: א) עד פרעות
תרפ״ט ( 1922 — 1929 ) — תקופת התקוות והאכזבה; ב) 1929 —
1939 — גידול היישוב העברי נוכח התנגדות ערבית גוברת;
ג) ממלה״ע 11 עד תש״ח ( 1939 — 1948 ) — המאבק המדיני והצבאי
לעצמאות.

ב 1.7.1920 הוחלף המשטר הצבאי בא״י במשטר אזרחי והרברט
סמואל (ע״ע) נתמנה נציב עלית ראשון לא״י. מינויו עורר התלהבות,
והיו שראו בו נחמיה חדש, שנשלח מטעם שלטת אוהד להגשים את
חזון שיבת ציון. ואולם, 5 שנות כהונתו ציינו תקופת שפל לצ׳. בשל
השקפותיו הליברליות לא נהג בתנועה הערבית הלאומית המתנשאת
ביד קשה, ועקב מוצאו היהודי נדחף לוויתורים מחשש שייחשד
במשוא פנים. בתקופתו נתגבשו התקדימים שעיכבו.את המפעל הציוני
בא״י: פדעות, ועדות חקירה, "ספרים לבנים", גזרות נגד העליה
וההתיישבות ועוד. בעקבות פרעות יפו של מאי 1921 הוקמה ועדת
החקירה הראשונה (ועדת היקרפט), נפסקה העליה זמנית, אדמות
בית־שאן ניתנו לערבים, חאג׳ אמין אל חסיני (ע״ע [ 5 ]) אושר
למופתי של ירושלים, וב 1922 נתפרסם ה״ספר הלבן" של צ׳רצ׳יל
(פרי ניסוחו של סמואל), שפירש את הצהרת בלפור על דרך הצמצום
וקבע את הקף העליה לפי ״כושר הקליטה״. ב 1922 אושר המנדט
ע״י 52 אומות העולם, אך בתוקף סעיף 25 של כתב המנדט הופקע
עבה״י מזרחה זמנית מתחולת המנדט לייסוד ה״בית הלאומי היהודי".
עם זאת נתרחבה ההתיישבות, אנשי "העלית הרביעית", רובם בני
המעמד הבינוני, תרמו לפיתוח התעשיה העברית, וב 1925 נחנכה
האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת ההסתדרות הציונית קמה
אופוזיציה, בראשות ז׳בוטינסקי, שתבעה לערוך "רוויזיה" במדיניות
הציונית כלפי בריטניה.

ב 1929 הורחבה (ה) סוכנות (ה) יהודית (ע״ע) עם הצטרפות
מנהיגים לא־ציונים, שנאותו לסייע במימון מפעל ההתיישבות בא״י.

בתקופת הנציב העליון השני, פלומר (ע״ע), שרר שקט בא״י
והואט קצב ההתיישבות. בתחילת כהונתו של צ׳נסלור (ע״ע) ב 1929
פרצו שוב פרעות, שזעזעו את העולם היהודי כולו. עילתן —
הקף זכויות היהודים לתפילה ליד הכותל המערבי, והמשכן —
מעשי טבח אכזריים. ב 1930 נתפרסם ה״ספר הלבן" של שר־המושבות
פספילד, לפיו קוצצו הבטחות אנגליה לגבי ה״בית הלאומי היהודי".
במחאה התפטר וייצמן מנשיאותו, ובכך השיג את אגרתו הממתנת
של מקדונלד (ע״ע; 1931 ).

בקונגרס הציוני הי״ז ( 1931 ) העלתה סיעת הצה״ר לדיון את
שאלת ה״מטרה הסופית" של הצ׳ שהיא "יצירת רוב יהודי באוכ¬
לוסיית א״י משני עברי הירדן". רבים מצירי הציונים הכלליים
וה״מזדתי" נטו לתמוך בהצהרה כזאת, בייחוד לאחר הכרזות וייצמן
ש״המדינה העברית לא היתד. מטרה כשהיא לעצמה, אלא רק אמצעי
למטרה", וכי "אין לי לא הבנה ולא אהדה לרוב יהודי בא״י". ביקורת
חריפה נמתחה על וייצמן ואע״ם שהוסרה הצעת הצה״ר מסדר-יומו

605

ציונות

606

של הקונגרס ביזמת סיעת הפועלים, נמנעה בחירתו של וייצמן לנשיא
ההסתדרות הציונית העולמית וסוקולוב (ע״ע) נבחר במקומו. ארלו־
זורוב (ע״ע) נבחר לראש המחלקה המדינית בירושלים במקום
הקולונל קיש (ע״ע) שהתפטר.

עליית היטלר לשלטון ב 1933 החריפה את הצורך בהגירה יהודית
דחופה, ועקב נעילת שערי ההגירה בעולם (ע״ע אויאן, ועידת)
נתחדדה חיוניות הצ׳. עקב פלישת איטליה לאתיופיה גברה התסיסה
בקרב הערבים, שהכריזו ב 1936 על שביתה כללית, שנתפתחה לפרעות
ולמרד. ועדת חקירה בראשות הלורד פיל המליצה על חלוקת א״י
למדינה יהודית ולמדינה ערבית. הערבים דחו את ההמלצות, ובמחנה
הציוני נחלקו הדעות. הקונגרס הציוני הכ ׳ (ציריך, אוגוסט 1937 )
הסמיך את ההנהלה הציונית לשאת ולתת עם בריטניה על תכנית
חלוקה משופרת, אך בעקבות ועדת וודהד ( 1938 ) נגנזה כל התכנית.

בראשית 1939 זימנה ממשלת בריטניה ועידה יהודית־ערבית
בלונדון — בהשתתפות נציגי מדינות ערב — שנסתיימה בכשלון.
ברוח "מינכן" ששלטה אז פרסמה בריטניה את ה״ספר הלבן"
(מאי 1939 ) ששם קץ ל״בית הלאומי היהודי״. תוך 10 שנים עמד לקום
בא״י שלטון עצמי הנתמך ע״י רוב ערבי, העליה היהודית היתד.
אמורה להצטמצם ביותר, והוטלו הגבלות תמורות ביותר על רכישת
קרקעות. היהודים והערבים גם יחד דחו את ה״ספר הלבן", ונמתחה
עליו ביקורת חריפה גם בוועדת המנדטים של חבר הלאומים שהיתה
צריכה לאשרו. בינתיים פרצה מלה״ע 11 , המצב בא״י הוקפא אולם
הבריטים המשיכו לבצע את ההחלטות. בתקופת מלה״ע 11 התגייס
היישוב העברי לעזרת בריטניה במלחמתה בנאצים, ובן־גוריון הכריז
שהיישוב יילחם שכם אחד עם בריטניה כאילו לא היה ה״ספר הלבן",
ויילחם ב״ספר הלבך כאילו לא היתד. מלחמה.

6 . תכנית בילטמור. במאי 1942 אושרה בכינוס הציוני
שנערך במלון "בילסמור" בניו־יורק, בהשתתפות וייצמן ובן־גוריון,
התביעה להקים לאלתר ״קהיליה יהודית״( 11:11 ג£^ 1011 ז 11 !וס 0 1511 ^ 16 )
בא״י, לפתוח את שערי א״י לעליה יהודית ולהסמיך את הסוכנות
היהודית לנהל את העליה ולהמשיך בבנין הארץ. בקיץ 1943
נערכה ועידה יהודית אמריקנית, בהשתתפות נציגי 64 ארגונים
ארציים שייצגו 2,250,000 מיהודי אה״ב, ובעקבות נאומו של א. ה.
סילוור נתקבלה החלטה זהה. כן אושרה התכנית כבסיס למדיניות
ההסתדרות הציונית ע״י הועה״פ הציוני וע״י אסיפת הנבחרים
ליהודי א״י.

משנודעו ממדי השואה (ע״ע) גברו פעולות המחתרות אצ״ל
ולח״י נגד השלטון הבריטי בא״י, ואליהן הצטרפה בתקופת המרי גם
ה״הגנה״. בתום מלה״ע 11 ב 1945 באה תקופת ההכרעה בצ׳ —
פעולות ההעפלה והמחתרות. אנגליה סירבה לתביעה, שנתמכה ע״י
נשיא אה״ב טרומן (ע״ע), להעניק 100,000 רשיונות־עליה לשארית
הפליטה היהודית באירופה, ומשגברה המתיחות בא״י הוקמה ועדת
חקירה אנגלית־אמריקנית. הוועדה החליטה על המשך קיום המנדט
עד לכינון משטר נאמנות בחסות האו״ם והמליצה על מתן 100,000
רשיונות־העליה. ההמלצות לא נתקבלו על דעת שני הצדדים לסכסוך,
ובהעדר פתרון מוסכם העבירה בריטניה את בעיית א״י (פברואר
1947 ) לאו״ם. "ועדה מיוחדת של האו״ם לענייני א״י" (? 500 אט)
המליצה על חלוקת א״י למדינה ערבית, למדינה יהודית ולירושלים
בין־לאומית, ועל איחוד כלכלי בין שלוש החטיבות הטריטוריאליות.
תכנית החלוקה נתקבלה בעצרת האו״ם ברוב הדרוש (%) — 33
קולות בעד, 13 נגד ו 10 נמנעים — ב 29.11.1947 , ובתוקף החלטה זו
נוסדה מדינת ישראל בה׳ באייר, תש״ח ( 14.5.1948 ).

111 צ. ד.צ׳ והערבים. התנגדות הערבים לצ' התפתחה
בהדרגה. מבשרי הצ׳ לא חזו את הבעיה הערבית כלל. בהוראותיו
ל״חברת ארץ נושבת", היא האגודה שתעסוק בהתיישבות היהודים
בא״י, הזהיר קלישר רק מפני מעשי-שוד צפויים, והציע "להכין שם

שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים... לשחת הזרע
ומטעי כרמים". ואכן, ההתנכלויות הבודדות למושבות העבריות
בתקופת ה״עליה הראשונה" נתרחשו על רקע שוד וסכסוכי קרקעות,
בלא כל צביון לאומי־פוליטי. העצומה הראשונה נגד העליה היהודית
הגוברת הוגשה לשלטונות בקושטא, ע״י נכבדים ערביים מירושלים,
ב 1891 , ובאותה שגה כתב אחד־העם את מאמת המפורסם "אמת
מארץ־ישראל" (ר׳ לעיל), בו הצביע על ה״שגיאה הגדולה" שבהת¬
עלמות מבעיית הערביים ועל הסכנה הצפויה לצ ׳ מדחיקת "רגלי עם
הארץ". כבר בראשית המאה היו שהתריעו על האדישות שמגלה
התנועה הציונית כלפי השאלה הערבית, ביניהם יצחק אפשטין(ע״ע),
שחשש לגורל ההתיישבות אם לא יבואו הציונים ב״ברית עם הער¬
ביים". לדבריו: "בא״י אין לעת־עתה שום תנועה ערבית במובן
הלאומי והמדיני של המושג הזה", אך הוא הטעים שהעם הערבי,
המושרש בארץ, אינו זקוק לתנועה• ואכן, עד הכיבוש הבריטי הקיפה
התנועה הלאומית חוג מצומצם בלבד של ערבים משכילים, רובם
נוצרים, שבעמדתם נמסך גם יסוד דתי-אנטישמי. ממבשרי האיבה
לצ ׳ היה נג׳יב עזורי, ערבי נוצרי, סגן־פחה של ירושלים, שבספרו
116 516 \>/ 1 13115 ) 366 ־ 31 1311011 ^ 13 36 > 611 ׳ 1161 1.6 ("התעוררות

האומה הערבית באסיה התורכית״), 1905 , טען כי שתי התנועות
הלאומיות, הערבית והיהודית, עתידות "להילחם תמיד זו בזו, עד
שתגבר אחת מהן".

הרצל ביקר בא״י ב 1898 , אך הערבים לא נצטיירו בעיניו
כבעיה. סבור היה כי עם השגת ה״צ׳רטר" יקבלו עליהם את ריבונות
ישראל, כפי שקיבלו את שלטון השלטאן, והיה משוכנע כי ההתייש¬
בות היהודית תשפיע עליהם רוב טובה (ע״ע ערביי א״י; ור׳ א״י,
עמ ׳ 707/11 ). לעומתו טען זנגוויל, לאחר ביקורו בא״י ב 1897 , כי
אין מקש לשני העמים בארץ, וכי הפתרון נעוץ בפינוי הערבים
מתוכה, קניית נכסיהם ותשלום הוצאות הגירתם. גורדאו הציע לפתור
את הבעיה ע״י העלאת חצי מיליון יהודים לא״י בבת אחת כדי ליצור
בה רוב ולהגשים את ה״בית הלאומי" הלכה למעשה.

ניצני התנועה הלאומית הערבית נתגלו ביתר בירור ב 1908 ,
עקב מהפכת ה״תורכים הצעירים"; ולאחר שחלו הקלות בתקנות
הצנזורה על העתונות. מאמרי התקפה חריפים על הצ ׳ נתפרסמו
בעתונות הערבית בא״י (״אל-כרמל״, ״פלסטין״). ב 1911 פנו 150
נכבדים ערבים, ביזמת אחד מבני משפחת נשאשיבי המיוחסת, תושב
יפו, אל הפרלמנט התורכי בקושטא במברק מחאה נגד רכישת
קרקעות בא״י ע״י יהודים ונגד עלייתם ארצה, ובפרלמנט עצמו
הוקעה הצ ׳ ע״י הצירים הערביים שזכו בו לייצוג ניכר.

עם זאת נעשו מאמצים רבים להגיע להסכם עם הערביים, בא״י
ומחוצה לה. ב 1908 נתמנה א. יעקובסון (ע״ע) לבא־כוח מדיני של
ההסתדרות הציונית בקושטא, וקיים שם קשרים אמיצים עם צירי
הפרלמנט הערביים ועסקנים אחרים. נסיונות נעשו גם ע״י ראשי
ה״משרד הא״י" ביפו, א. רופין וי. טה 1 ן (ע״ע), ובין הפעילים בשטח
זה היה גם שמואל (סאמי) הוכברג, שעמד בקשרים עם מנהיגים
ערביים בעלי מגמה דצנטרליסטיח בקיסרות העמדמאנית, שקיוו
להיעזר במקורות הכסף של היהודים ובעתוניהם. הוכברג השתתף
כמשקיף בוועידת עסקנים ערביים בפאריס ( 1913 ). סוקולוב נפגש
גם הוא עם מנהיגים ערביים בדמשק ובביירות, אך ועידה משותפת
שתוכננה לקיץ 1914 לא נערכה.

בקונגרס הציוני הי׳( 1911 ) הצביע נציג פועלי ציון, ש. קפלנסקי
(ע״ע), על איבת הערבים הנוצרים ובעלי הקרקעות למפעל הציוני,
ובקונגרס הי״א ( 1913 ) טען רופין לצורך בהשגת הבנה עם
הערבים.

המדינאי הבריטי סר מרק סיקס (ע״ע) היה סבור שהיהודים,
הערבים והארמנים יעשו יד אחת לפיתוח המזה״ת. ב 1918 , משבא
לא״י בראש "ועד הצירים", ניסה וייצמן לשכך את חששות הערבים.

607

ציונות

608

בעקבות פגישוןזיו עם פיצל (ע״ע) נחתם הסכם פיצל־וייצמן, שלפיו
קידם נציג הערבים בברכה את שיבת היהודים למולדתם (וע״ע א״י,
עמ׳ 530/1 ! פרנקפורטר, פיליכם). בקונגרס הי״ב ( 1921 ) הוחלט
"לחיות עם העם הערבי בתנאי הרמוניה וכבוד הדדי" במקום־מגורים
(€״ 30 :ז$מו(ס/ 1 \) משותף! החלטה זו חזרה ואושרה בכמה קונגרסים.
עם זאת גברה התנגדות הערבים, כפי שהדבר התבטא בפרעות
1920/1 , בכינוסים (הקונגרס הכל־סורי השלישי, שנערך בחיפה,
בדצמבר 1920 ), במשלחות (ללונדון ולז׳נווה, 1922 ) ובהפגנות. בראש
המתנגדים התייצב חאג׳ אמין אל-חסיני, ובכך נתמזג באיבה הערבית
ההבט הדתי עם ההבט הפוליטי. וייצמן הציע לערבים "שותפות
פריטטית״ לפי הנוסח: "לא לשלוט ולא להישלט", אך כל הגסיונות
נכשלו. במו״מ יהודי־ערבי לא־רשמי ב 1938 , ביזמת קבוצה של 5
עסקנים יהודים (ג. פרומקין, י. ל. מאגנם, מ. נובומייסקי, פ. רוטנברג,
מ. סמילנסקי), הועלתה הצעה (שאמנם לא חייבה את המוסדות
הציוניים) לקבוע ליישוב העברי, לתקופה של 5 עד 10 שנים, מעמד
של מיעוט ( 40% ) ! אך לא נמצאה כל סמכות ערבית שתיא 1 ת
להתפשר אפילו על בסים הצעה כזאת.

לרגל ההתנגדות הערבית הגוברת והולכת הגיע אפילו רופין,
שהיה ציוני מתון, לכלל מסקנה, שנגזר, כנראה, מצב של מלחמת־נצח
עם הערבים. מנקודת־מבט זו יצא דב(טיגםקי. הוא הודה בקיום
התנועה הלאומית הערבית, אך טען שהפתרון נעוץ בהחדרת ההכרה
בלב הערבים שא״י נועדה להיות מדינה יהודית, בה יהוו הערבים
תמיד מיעוט, בעל זכויות מלאות ושוויון גמור. טענתו היתה שלא
ייתכן שלום עם הערבים ע״י ויתורים, והערובה היחידה לבטחון
המדינה היהודית תהא ב״קיר ברזל" של כוח עברי. לעמדתו של
בן־גוריון שני שלבים• בשנים 1921 — 1933 תפס את הבעיה על רקע
מעמדי. והציע לחפש דרך אל העובד הערבי תוך עקיפת האפנדי.
השלב השני נתגבש לאחר היבחרו להנהלה הציונית, בשנים 1933 —
1938 , משבא בדברים עם כמה מנהיגים ערביים, מהם בא״י (מיסא
עלמי, לשעבר היועץ המשפטי של ממשלת המנדט! עוני עבד אל־
האדי, מנהיג מפלגת האסתקלאל! ג׳ורג׳ אנטוניום, התאורטיקן של
התנועה הלאומית הערבית ואחרים), מהם נציגי מדינות ערב (ריאד
א[ל]־צלח, אח״כ ראש ממשלת לבנון! שכיב ארסלאן, מנהיג סורי!
פואד ביי המזה, מנהל ענייני-חוץ בממשלתו של אבן סעוד ואחרים).
כבסים למו״מ הציע בן־גוריון השתתפות פריטטית של יהודים וערבים
בשלטון כל עוד המנדט בתקפו, ועם קום מדינה יהודית עצמאית —
התקשרותה עם כל הארצות הערביות השכנות במסגרת פדרציה
ערבית. משנכשלו השיחות נשתכנע בן־גוריון שאין מנוס מהתנגשות
אלימה, והקדיש את עיקר מאמציו לביצור הכוח העברי.

התנועה הציונית עם קום מדינת ישראל.

הצ׳ שמה לה למטרה ליצור מרכז יהודי בא״י לשם פתרון בעיית
קיומו הלאומי של עם ישראל. אך זה מאות בשנים, למעשה מאז
חזר רק מיעוט העם בתנועת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, היתד.
פזורת ישראל לתופעת קבע. לימים נתגבשה ההכרה בקרב רוב חלקי
העם, שקיבוץ גלויות ט(טאלי אינו בגדר האפשר, לפחות לא בעתיד
החזוי, וע״כ יש לקבוע את מהות היחסים בין א״י לגולה. אפילו
י. קלצקין(ע״ע), ששלל את הגולה שלילה מוחלטת, הכיר באפשרות
קיומה לדורות, ואחד־העם ביסס את משנתו על מרכז בא״י ונקודות־
הקף בתפוצות. מתוך הכרה זו הסיקו כמה מנהיגים ציוניים שמן הדין
לשקוד על "עבודת ההווה" וללחום לזכויות היהודים כלאום גם מחוץ
לא״י. הנחה זו היתה ביסוד ועידת הלסינגפורס והמניע לפעולת
י. גרינבוים(ע״ע), שארגן את "גוש המיעוטים"(ציונים ושאר לאומים)
ב״סיים" הפולני, ושל ה״אוטונומיזם" של דובנוב (ר , לעיל). מפלגת
מיעוטים לאומיים, בהנהגה ציונית, נוסדה גם בווינה בעקבות ועידת
קרקוב ( 1906 ), ועם פעיליה נמנו איזידור שליט (ע״ע), הרמן קדיש,
אדולף בם (ע״ע) ולימים — רוברט שטריקר (ע״ע).

ותיקי מ?.חטה יהודים מפנינים ננידיודק 5 מע! מרינה יהודית (אפרי? 1948 >

הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה מפליגה בתחום זה. באוגוסט
1948 החליט הועה״פ הציוני, כי יש הכרח בהמשך קיומה של ההסתד¬
רות הציונית העולמית, שתפעל לעידוד העליה לישראל ובקליטתה,
בטיפוח ההתיישבות החקלאית ופיתוח הארץ, בגיוס אמצעים, בהחדרת
הרעיון הציוני ובגיוס דעת הקהל העולמית. הכרזתו של בן־גוריון
( 1951 ), לפיה בא הקץ לתפקידה של ההסתדרות הציונית, וכי יש
להחליף את הארגונים הציוניים בחו״ל ב״ליגות למען ישראל", שכן
עוד שנים רבות תיזקק מדינת ישראל לתמיכתה המדינית של ההס¬
תדרות הציונית בעולם — היתה בבחינת דעת־יחיד.

בירור יחסי הגומלין בין ישראל לפזורה עורר פולמוס ציבורי
נוקב. מצד אחד היו שהצביעו על ניכור המתפתח בין ילידי הארץ
לבין יהודי התפוצות, וכדי לעצור בעד הניכור הזה הונהג, ב 1959 ,
ביזמת שר החינוך והתרבות, ז. ארן, לימוד ה״תודעה היהודית"
בבחה״ס. הכנסת שינויים בתכנית הלימודים בחינוך היסודי, התיכון
והגבוה נועדה "להעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי,
להשרשתו בעבר העם היהודי ובמורשתו ההיסטורית ולהגברת זיקתו
המוסרית ליהדות העולמית מתוך הכרת שותפות הגורל והרציפות
ההיסטורית המאחדת את יהודי כל העולם לדורותיהם ולארצותיהם".
ומצד אחר גבר בקרב יהודי התפוצות החשש מפני ה״נאמנות
הכפולה״! נכונותם להזדהות עם מדינת ישראל היתד. נלהבת, אך הם
תהו לגבי זיקתם המשפטית אליה. חששות אלה סולקו בעקבות ההבנה
בין בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ויעקב בלאושטיין, נשיא ה״ועד
היהודי האמריקני", לפיה אין יהודי אה״ב חייבים כל נאמנות פוליטית
לישראל, המדברת בשם אזרחיה בלבד ולא תתערב בענייני קהילות
ישראל בחו״ל׳שקשריהן לישראל הם היםטוריים,דתייםורוחניים גרידא,

עם קום המדינה החריפה גם המחלוקת בשאלת החובה הציונית
לעלות לישראל. נתגבשה ההנחה כי עליה אישית היא תנאי בל־יעבור
להשתייכות לתנועה הציונית, בייחוד לאחר קבלת "חוק השבות
תש״י — 1950 ״. שאלת ד,עליה היתד. נושא לפולמוס בקונגרס הציוני
הכ״ג ( 1951 ) — הקונגרס הראשון שנערך בירושלים. חברת ההנהלה
הציונית ר 1 ז ך,לפריו היתד, למשלחת מאה״ב לפר, בהבחינה בין "גולה"
ל״תפוצה". לדעתה תיחשב ל״גולד," כל ארץ שבה חיים היהודים
"בפחד או בעינויי נפש, או כאשר אין הם יכולים לצאת מארצותיהם
ולהגר באופן חפשי לישראל". מבחינה זו יש לראות ביהודי אמריקה
תפוצה, שהרי עליהם אין יסודות הכפיה חלים. נ. גולדמן נקט עמדת-
ביניים בטענו, כי כל עוד לא הושלם קיבוץ הגלויות, תפקידה החיוני
של ד,צ׳ הוא לחזק את הקשרים בין התפוצות לבין מדינת ישראל,
"לשקוד על כך שהגולה תכוון את פניה כנגד ישראל... ושישראל

609

ציונות

610

תכוון את פניה כנגד הגולה". אעפ״כ הגדיר הקונגרס הכ״ג את
מטרות הצ׳על דעת הכלב״תכנית ירושלים׳/ שנוסחה מחדש בקונגרס
הכ״ז ( 1968 ) כך: "אחדותו של העם היהודי ומרכזיותה של מדינת
ישראל בחיי העם * כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית —
א״י — ע״י עליה מכל הארצות* ביצורה של מדינת ישראל... קידום
חינוך יהודי ועברי וטיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים; הגנה על
זכויות היהודים בכל מקומות מושבם".

מעמדה החדש של ההסתדרות הציונית במדינת ישראל הוגדר
ב״חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית — הסוכנות היהודית
לא״י, תשי״ג— 1952 ״, שנתקבל בכנסת, וב 1954 נכרתה אמנה בין
ממשלת ישראל לבין ההנהלה הציונית, המעניקה להסתדרות הציונית
מעמד רשמי כמייצגת את יהדות העולם בכל הנוגע למימוש תפקידיה
הנ״ל. בקונגרס הכ״ח ( 1972 ) הוחלט שפעילים ציוניים שאינם
מתיישבים בישראל בתום שתי תקופות כהונה, לא יוכלו להיבחר
לתפקידם מחדש, אך לאחר מחלוקת הוטל ספק בחוקיות החלטה זו.
ערב מלחמת ששת הימים ( 1967 ) גברה ההזדהות בין מדינת ישראל
לתפוצות, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים ( 1973 ) נתחזקה באה״ב
תנועה ששמה "ברירה". ראשית התארגנותה בקאמפום של "ברנדייס
יוניוורסיטי", ואליה הצטרפו כמה "חבורות" נוער בעיקר בחופה
המזרחי של אה״ב. "ברירה" כופרת בכך שליהדות אה״ב אורבת
סכנת כליון וטמיעה וקוראת "לבצר ולחדש את חיי היהודי האמריקני
ולבקש זיקת־גומלין פרודוקטיווית עם מדינת ישראל".

■ע^ההסתדרוחהציונית (=ההה״צ). 1 . השתייכות.
התנועה הציונית כגוף מאורגן היא מעשהו של הרצל. משחולל
הרצל את ההה״צ, בקונגרס הציוני הראשון ( 1897 ), הצטרפו אליה
כ 260 אגודות חובבי ציון. הרצל ביקש לשוות לקונגרס אופי של
"פרלמנט" דמוקרטי, שקם מכל שכבות העם שבכל מקומות מושבותיו,
והמצויד בכלים ממלכתיים לכוון את מהלכיו המדיניים. לתכלית זו
נוסדו( 1899 ) "אוצר התישבות היהודים"(ע״ע), שנועד לשמש כבנק
הציוני, הקרן הקימת ( 1901 ; ע״ע), לגאולת הקרקע בא״י, והבטאון
הרשמי של ההה״צ, ״די ולט" ( 1897 ).

זכות ההשתייכות להה״צ נתונה לכל יהודי המקבל את התכנית
הציונית ושוקל את ה ש ק ל. כל שוקל מגיל 18 זכאי לבחור לקונגרסים
הציוניים, ולהיבחר— מבן 24 ומעלה. השקל הונהג לקראת בחירת
הקונגרס הב׳; לראשון נתכנסו 204 משתתפים מתנדבים. לקונגרס הח׳
( 1907 ) שקלו 164,333 איש* לקונגרס הי״ב ( 1921 )— 855,520 ; לקונגרס
הכ״א ( 1939 ) — למעלה מ 1,000,000 , ולקונגרס הכ״ב ( 1946 ) —
2,159,840 . אחרי מות הרצל הועתק מרכז ההה״צ מווינה לק!לן, מקום
מגורי וולפסון( 1905 — 1911 ), וכשהועמד אוטו ורבורג בראש ( 1911 —
1920 ) — הועתק המרכז לברלין. בתקופת וייצמן ( 1920 — 1931 )
וסוקולוב ( 1931 — 1935 ) הועבר המרכז ללונדון, וב 1936 הועבר
לירושלים. בלונדון הוסיפו לשבת נשיא ההד,״צ ח. וייצמן ( 1935 -
1946 ) וכמה מחברי ההנהלה. לאחר הקמת המדינה בוטל הסניף
בלונדון והוקם מדור הנהלה בניו־יורק.

החוקה הראשונה נתקבלה בקונגרס חג׳ ( 1899 ), ובמרוצת השנים
הוכנסו בה שינויים. ב 1960 אושרה חוקה חדשה. השם הוסב להה״צ
העולמית, והחברות לא נסמכה עוד על שוקלי השקל כיחידים אלא
כגופים קולקטיוויים: הארגונים הציוניים הטריטוריאליים והבין־
טריטוריאליים, כגון "הדסה" וויצ״ו (ע׳ ערכיהם), שהם הגופים
הציוניים הגדולים בעולם. המטרה היתה להרחיב את בסיס ההה״צ
ע״י צירוף גופים יהודיים הסומכים את ידיהם על התכנית, בלא
לחייב את חבריהם להתארגן כציונים מאורגנים. יוזם הרחבה זו היה
נ. גולדפן (ע״ע), נשיא ההה״צ בשנים 1956 — 1968 . הקונגרס הכ״ז
( 1968 ) קיבל את רוב ההמלצות לתיקון החוקה, שנגעו בעיקר לשיטת
הבחירות לקונגרס ולהשתתפות הנוער בארגונים הציוניים הטריטו¬
ריאליים.

2 . מבנה. בראשיתה הושתתה ההה״צ על בסים טריטוריאלי,

של אגודות מקומיות הכפופות לוועדות כל־ארציות. משנסתמנו
המגמות האידאולוגיות בצ׳ ׳ ה״מזרחי״ (ע״ע! 1902 ), ואחריו "פועלי
ציוך (ע״ע; 1907 ), הורכבה הד.ה״צ משתי חטיבות: האיגודים
הטריטוריאליים והקבוצות הרעיוניות — שהיוו מיעוט. ב 1921 , למשל,
היו 376 צירים ״טריטוריאליים״ לעומת 136 רעיוניים. עם התחדדות
המאבקים הפוליטיים נתהפך המצב, וב 1939 , למשל, היו רק 171
צירים ״טריטוריאליים״ לעומת 386 מהמפלגות האידאולוגיות. עשרות
שנים נקראו חברי האיגודים הטריטוריאליים "ציונים כלליים" (ע״ע),
אך ב 1935 נתפלגו לזרם א׳ וב׳, ומאז 1956 הם נקראים ה״קונפדרציה
העולמית של הצ׳ הכללית" וה״איגוד העולמי של הציונים הכלליים".
תנועות־הפועלים הציוניות התפצלו אף הן, והךוויזיוגיססים פרשו
לאחר הקונגרס הי״ח ( 1933 ), שבו הוחלט כי חובת המשמעת הציונית
עדיפה על חובת המשמעת כלפי כל גוף אחר, וב 1935 יסדו את
ההה״צ ״החדשה״ ולא חזרו אלא ב 1946 . מאז 1968 הוכרו כצירים
בעלי זכות הצבעה נציגי תנועת העליה, הנוער וההתאחדות העולמית
של הסטודנטים ווג׳ס ( 8 ןט¥\= 15 מ 16 ) 11 :ז 8 ל 15 ׳״€ן 01101 ; 11 סג> 1 ש 0 ^).

3 . מוסדות. הקונגרס הציוני הוא הגוף העליון של ההה״צ,
בחזקת בית-מחוקקים. הוא בוחר בנשיא, בהנהלה, בועה״פ, בבי״ד,
בפרקליט ובמבקר. הבחירות דמוקרטיות וישירות בשיטה היחסית.
רשימות המועמדים מוגשות ע״י המפלגות, ועודפי הקולות מצטרפים
ל״רשימות העולמיות". לאחר קום המדינה הונהג לבחור צירים ע״פ
הסכם בין המפלגות. מתוך רצון להקדים את מועד כינוס הקונגרס
הכ״ז (אחרי מלחמת ששת הימים), קבע הועה״פ כי הרכבו יהא
זהה לשל קודמו. בקונגרס זה השלט שלהבא תקבע כל מדינה שיטת
בחירות ע״פ תקנותיה ובלבד שלא תסתור את העקרונות הדמוקרטיים
המקובלים. עד 1956 עמד מספר הצירים לכל ארץ ביחס ישר למספר
השקלים שנמכרו בה, פרט לא״י, שמאז 1921 הוכפל מספר ציריה
לגבי מספר שווה של בוחרים בתפוצות. מאז 1959 שולחת ישראל
38% מכלל הצירים, המתחלקים בין המפלגות בהתאם למצב בכנסת *
אה״ב — 29% , ויתר הפזורה — 33% . הקף הייצוג נקבע ע״י ועדה
מיוחדת, בהתאם לגודל האוכלוסיה היהודית ולתנאי פעילותה
הציונית. הקונגרס מקבל דו״חות מההנהלה ויתר המוסדות ודן בהם
במליאה ובוועדות, שמסקנותיהן מובאות למליאה. בימי הרצל נתכנס
הקונגרס כל שנה (פרט ל 1902 ); עד 1939 — כל שנתיים (פרם
למלה״ע 1 ) ! מאז 1951 לא נקבעו עתים מזומנות, ולפי חוקת 1960
מתכנס הקונגרס אתת ל 4 שנים.

הועה״ם הציוני פועל בתקופה שבין הקוערסים, ומוסמך
לטפל בכל הקשור בהה״צ ובמוסדותיה, כולל תקציב. הרכבו משקף
את יחם הכוחות בקונגרס, ולכל מפלגה 20% מנציגותה בו. ב 1968
היה מספר חברי הועה״פ 110 , מהם בעלי זכות יעוץ בלבד (כוותיקי
התנועה היושבים בזכות אישית).

ההנהלה הציונית היתה בבחינת ה״ממשלה בדרך". בת¬
חילה נקראה ״הועה״פ המצומצם״, ובימי הרצל מנתה 5 חברים,
אך במרוצת השנים נתרחב הרכבה. מתפקידה לבצע אח החלטות
הקונגרס והועה״פ והיא אחראית בפניהם. לכל חבר הנהלה כפופה
מחלקה• מרכזה בירושלים, אך היא רשאית לכונן מחלקות בחו״ל.

הנשיא עומד בראש ההנהלה הציונית שוא נשיא ההה״צ.
כנשיאים שימשו הרצל ( 1897 — 1904 ), וולפסון( 1905 — 1911 ). ורבורג
( 1913 — 1918 ), וייצמן( 1920 — 1931 * 1935 — 1946 ) וסוקולוב ( 1931 —
1935 ). ב 1946 לא נבחר נשיא ועד 1956 פעלו נחום גולדמן וברל לוקר
(ע״ע) ביו״ר ההנהלה; גולדמן היה נשיא בשנים 1956 — 1968 וב 1968
שוב לא נבחר נשיא, ולואי פינקום היה יו״ר ההנהלה בשנים 1965 —
1973 . אחריו שימש בתפקיד זה פ. ספיר (ע״ע), עד מותו ( 1975 ).
ב 1976 נבחר י. אלמוגי ליו״ר.

בית הדין מוסמך לפרש את חוקת ההה״צ, לבחון את תוצאות

611

ציונות

612

הבחירות וחוקיות ההחלטות וליישב סכסוכים. הפרקליט מייצג
את האינטרסים של ההה״צ בפני בית הדין. המבקר בודק את
הפעילות הפיננסית.

4 . ה הה״ צ והסוכנות היהודית (ע״ע). עד 1929
שימשה ההה״ג בתפקיד שיועד לסוכנות היהודית לפי סעיף 4 של
המנדט לא״י. למעשה, גם משנוסדה הסוכנות היתה קיימת רוב
השבים זהות גמורה בין השתים, ואולם בעקבות מלחמת ששת הימים
חזרו והפרידו ביניהן בתוקף חוק ישראלי, כך שההה״צ מתרכזת
בחינוך והסברה בתפוצות, והסוכנות — בקליטת עליה ופיתוח המשק
בישראל.

5 . הסיעות המיוצגות בקונגרסים הן: תנועת העבודה הציונית,
האיגוד העולמי של הציונים הכלליים, הקונפדרציה העולמית של
הצ׳ הכללית, הסתדרות המזרחי והפועל המזרחי, הברית העולמית
של תנועת חרות-הצה״ר, הברית העולמית של מפלגות הפועלים
המאוחדות, הסתדרות עולמית לנשים ציוניות ויצ״ו, סיעת הנוער,
סיעת הסטודנטים, סיעת תנועת העליה ובלתי מוגדרים.

1 ז\^ הקונגרסים הציוניים.

א. 29 — 31 אוגוסט, 1897 , בבאזל. 204 צירים. בו מתחילה הצ'
המדינית עם קבלת "תכנית באזל" וייסוד ההה״צ. נורדאו סקר את
מצב האומה — נושא-קבע רב־רושם של נאומיו בקונגרסים הרא¬
שונים. נבחרה הנהלה בת 5 חברים- בנשיאותו של הרצל.

ב. 28 — 31 אוגוסט, 1898 , בבאזל. 349 צירים. בו יעז הרצל
לציונים "לכבוש את הקהילות היהודיות" בתפוצות ועי״ב להגביר
גם את המלחמה בהתבוללות. מוצקין (ע״ע) דיווח על מצב היישוב
בא״י והעלה תכנית להגברת ההתיישבות. הוחלט לייסד את "אוצר
התיישבות היהודים". קבוצת ציונים־סוציאליסטים (נחמן סירקין,
ברגר, לזר ועוד) יוצגה לראשונה.

ג. 15 — 18 אוגוסט, 1899 , בבאזל. 153 צירים. הרצל דיווח על
פגישתו עם וילהלם 11 בקושטא ובירושלים. נערך ויכוח על משמעות
ה״צ׳רטר", והוחלט לאסור את השימוש בכספי ה״אוצר" לפעולות
מחוץ לא״י וסוריה.

ד. 13 — 16 אוגוסט, 1900 , בלונדון. 498 צירים. עמד בסימן
רדיפות היהודים ברומניה ומצוקת ההגירה. הוחלט על הצורך ב״עבו-
דת ההווה" להטבת מצבם של היהודים בגולה. הצירים הדתיים דרשו
שההה״צ תימנע מטיפול בענייני תרבות ותתרכז בעבודה מדינית.

ה. 26 — 30 דצמבר, 1901 , בבאזל. 358 צירים. הרצל דיווח על

פגישתו עם השלטאן ועל ראשית פעולות ה״אוצר״ בהון של 250,000

תכנית 5 כדר היום הסוננרם הציוני הא'
(שירות הצי?ום של הסוכנות היהודית וא״י)

לי״ש. אושרה הקמת
קק״ל. לראשונה קמה
אופוזיציה להרצל ב¬
צורת ה״פרקציה ה¬
דמוקרטית" שתבעה
טיפוח התרבות. אע״פ
שבעיית התרבות
הועלתה למן הקונ¬
גרס הציוני הראשון,
נדונה רק כבדרך
אגב, וחברי ה״פרק-
ציה" האשימו את
הרצל בכך שהוא
מתעלם מן הבעיה
במתכוון כדי להימנע
מהתנגשות עם הצי¬
רים הדתיים.

ו. 23 — 28 אוגוסט,
1903 , בבאזל. 592 צי¬

רים. נסקרה "תכנית אוגנדה", ובעקבות הפולמוס החריף ואיומי "ציוני
ציוך לפרוש מההה״צ הוחלט לשלוח משלחת חקירה למזרח אפריקה.

ז. 27 יולי — 2 אוגוסט, 1905 , בבאזל. 497 צירים. הקונגרס
הראשון לאחר מות הרצל. נמשך פולמוס "אוגנדה" בעקבות דו״ח
המשלחת שהטריטוריה המוצעת אינה מתאימה. ההצעה נדחתה, ודי-
טריטוריאליסטים בראשות זנגוויל פרשו וייסדו את יט״א (ע״ע).
בעקבות דו״ח ורבורג על ההתיישבות בא״י מוקדה לראשונה תשומת-
לב הקונגרס אל הצ ׳ ה״מעשית". וולפסון נבחר במקום הרצל.

ח. 14 — 21 אוגוסט, 1907 , בהאג. 324 צירים. הוחלט שאין להש¬
הות את מפעל ההתיישבות בא״י עד להשגת ה״צ׳רטר", ובנאומו
שילב וייצמן את היסוד המדיני והמעשי במסכת הגשמת הצ׳ (ה״צ'
הסינתטית"). הוחלט להקים ביפו את ה״משרד הארץ־ישראלי".

ט. 26 — 30 דצמבר, 1909 , בהמבורג. 364 צירים. נידון יחסה של
תורכיה אחרי מהפכת ה״תורכים הצעירים". וולפסון נבחר שוב ליו״ד
ההנהלה למרות התנגדות חזקה. הוחלט על התיישבות קואופרטיווית
בא״י ע״פ תכניתו של פרגץ אופנהימר (ע״ע).

י. 9 — 15 אוגוסט, 1911 , בבאזל. 338 צירים. ה״צ׳ הסינתטית"
נחלה נצחון גמור, ונידונה בהרחבה הפעולה המעשית בא״י. וולפסון
התפטר ונבחרה הנהגה חדשה בנשיאותו של ורבורג.

י״א. 2 — 9 ספטמבר, 1913 , בווינה. 539 צירים. ניתן דו״ח על
פעולת המשרד הא״יי ועל התקדמות ההתיישבות הציונית בא״י. לפי
המלצת וייצמן ואוסישקין הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית
בירושלים. הוחלט לראשונה שהעליה לארץ היא חובה ציונית.

י״ב. 1 — 14 ספטמבר, 1921 , בקרלסבד. 512 צירים. נתקבלו
בברכה הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על א״י בידי בריטניה.
הועלתה הקריאה להגיע לידי הבנה עם העם הערבי. וייצמן נבחר
נשיא ההה״צ, וההנהלה עברה ללונדון ולירושלים.

י״ג. 6 — 18 אוגוסט, 1923 , בקרלסבד. 331 צירים. לאחר אישור
המנדט על א״י ע״י חבר הלאומים, הועלתה הצעה להקים "סוכנות
יהודית", שבה ישתתפו גם חוגים לא-ציוניים הרוצים לעזור להתייש¬
בות יהודים בא" י. ההצעה עוררה ויכוח חריף.

י״ד. 18 — 31 אוגוסט, 1925 , בווינה. 311 צירים. לאור השגי
ה״עליח הרביעית" נתעורר ויכוח בשאלת יתרון היזמה הפרטית על
ההתיישבות העובדת. לראשונה השתתפה משלחת רוויזיוניסטית,
בראשות ז׳בוטינסקי, שהעלתה תביעה ליתר אקטיוויזם. וייצמן נבחר
נשיא ופ. קיש נתמנה מנהל המחלקה המדינית בירושלים.

ט״ו. 30 אוגוסט — 11 ספטמבר, 1927 , בבאזל. 281 צירים.
הדיונים עמדו בסימן המשבר הכלכלי בא״י וצמצום העליה.

ט״ז. 29 יולי — 10 אוגוסט, 1929 , בציריך. 315 צירים. הוקמה
ה״סוכנות היהודית" המורחבת בהשתתפות חוגים לא־ציוניים באמ¬
ריקה ובאירופה.

י״ז. 30 יוני — 15 יולי, 1931 , בבאזל. 254 צירים. בעקבות
המשבר המדיני שחל עם מאורעות תרפ״ט (אוגוסט 1929 ) נמתחה
ביקורת חריפה על מדיניותו של וייצמן. הרוויזיוניסטים תבעו להגדיר
את ה״מטרה הסופית״ של ד,צ׳ — הקמת מדינה יהודית בעלת רוב
בא״י — ומשסירב הקונגרס לדון בהצעה, עזבו את האולם. סוקולוב
נבחר לנשיא וארלוזורוב — מנהל המחלקה המדינית בירושלים.

י״ח. 21 אוגוסט — 4 ספטמבר, 1933 - בפראג. 318 צירים. עמד
בסימן עליית היטלר לשלטון, הגיאות בא״י ורצח ארלוזורוב (ע״ע 1
וע״ע א״י, עט׳ 545 ). סוקולוב נבחר לנשיא, בן־גוריון לחבר ההנהלה,
ומ. שרת (ע״ע) — מנהל המחלקה המדינית.

י״ט. 20 אוגוסט — 4 ספטמבר, 1935 , בלוצרן. 463 צירים.
מפלגת העבודה היתה הגדולה בסיעות הקונגרס (הרוויזיוניסטים
פרשו וייסדו את "ההה״צ החדשה"). נידונו בעיות שהיו קשורות
בהצלת יהודי גרמניה (ה״העברה". עליית הנוער). וייצמן נבחר שוב
לנשיא ההה״צ.

613

ציונות

614

כ. 3 — 16 אוגוסט,
1937 , בציריך. 484
צירים. דיון בתכנית
חלוקת א״י. הדעות
נחלקו והוחלט שאין
לקבל את ה״חלוקה"
כמות שהיא ויש ל¬
נהל מו״מ נוסף עם
ממשלת בריטניה.

כ״א. 16 — 25 או¬
גוסט, 1939 , בז׳נווה.
527 צירים. בדחה ה־
״ספר הלבן״ שהתנכל לעצם הצ , . הקונגרס נערך בצל מלה״ע 11
שפרצה כעבור ימים אחדים.

כ״ב. 9 — 24 דצמבר, 1946 , בבאזל. 385 צירים. עמד בסימן
השואה והמרד המזוין בבריטים. הרוויזיוניסטים חזרו להה״צ. אושרה
התכנית להקים מדינה יהודית דמוקרטית, והוחלט שלא להשתתף
בוועידה בריטית־יהודית־ערבית בשאלת א״י. לא עלה בידי הקונגרס
לבחור נשיא.

כ״ג. 14 — 30 אוגוסט, 1951 , בירושלים. 446 צירים. הראשון
על אדמת א״י. נפתח בטקס רשמי בהר הרצל. נידונה זיקת ההה״צ
למדינת ישראל ונתקבלה "תכנית ירושלים" לעתיד הצ ׳ .

כ״ד. 24 אפריל — 7 מאי, 1956 , בירושלים• 496 צירים. עמד
בסימן הדאגה לבטחון ישראל. נ. גולדמן נבחר לנשיא.

כ״ה. 27 דצמבר, 1960 — 11 ינואר, 1961 , בירושלים. 521
צירים. נושאיו: העליה והחינוך היהודי בתפוצות.

כ״ו, 30 דצמבר, 1964 — 10 ינואר, 1965 , בירושלים. 529 צירים.
בנאום הפתיחה ניסח גולדמן את התפקידים הכרוכים בהצלת הפזורה
מהתבוללות.

כ״ז. 9 — 19 יוני, 1968 , בירושלים; 529 צירים. דן בבעיות שנת¬
עוררו בעקבות מלחמת ששת הימים. "תכנית ירושלים" נוסחה מחדש.
גולדמן התפטר ואיש לא נבחר במקומו.

כ״ח. 18 — 28 יגואר, 1972 , בירושלים. 559 צירים. נידון מאבקה
של יהדות בריה״מ לעליה.

הצ׳ בארצות השונות.

1 . אירופה: אוסטריה (בעצם: וינה). כבר לפני הרצל
נוסדו בווינה אגודות סמודנטים יהודיות לאומיות (״קדימה״, 1883 ,
ועוד), ונתרכזו בה ציונים מגליציה, בוקובינה ומוראוויה. נתן
בירנבאום (ע״ע) טבע בעתונו 11 ס 1 :ז 3 ת 131121 מ 1510 נ 5€1 את המונח "ציו¬
נות" ( 1890 ). פרסום ״מדינת היהודים״ ( 1896 ) עורר התלהבות אך גם
התנגדות. בין המתנגדים: הרב הראשי גידמן והעתונאי י. ש, בלוד
(ע׳ ערכיהם). כל ימי הרצל היתה וינה
מקום מושב ההנהלה, וציונים וינאים
נבחרו לאיישה. בטאון התנועה, "די
ולט", י״ל בווינה, ובה נקבע משרדה
הראשי של קק״ל. שני קונגרסים (ה י״א
והי״ד) נערכו בווינה. בווינה נוסדה
גם התנועה הציונית־סוציאליסטית הרא¬
שונה, "אחוה"( 1898 ), ע״י ש. ר. לנדאו,

ולימים נקבע בה המרכז העולמי של
"פועלי ציון". ציוני אוסטריה לחמו ב¬
התבוללות, ומראשיהם היו: יעקב ארליך,

רוברט שטריקר, א. ביחם וצ. פ. חיות
(ע״ע), ב 1932 תפסו הציונים 20 מתוך
36 המושבים במועצת הקהילה. בווינה
נערכה גם ועידת היסוד של ההה״צ

החדשה ( 1935 ). אחר מלה״ע 11 היתה אוסטריה נתיב ראשי ל״בריחה"
ולהעפלה, ובשנות ה 70 — מרכז מעבר לעולים מבריה״מ.

באיטליה התפתחה ד.צ׳ בקצב איטי בשל הנטיה להתבוללות.
לקונגרס ה א׳ לא נשלח אף ציר אחד, ובשני ייצג אותה רבה של
נאפולי, יוסף סרנינל(בלא בחירות), וכמשקיף—עוה״ד פליצה ראוונה,
שהנהיג את הצ׳ באיטליה שנים רבות. בקונגרס הוזכר כי לומברתו
(ע״ע) הביע אהדה לצ ׳ . ב 1901 נוסדה שם הפדרציה הציונית. בקונגרס
הר תמכה משלחתה בתכנית "אוגנדה", ואחד מחבריה נתמנה חבר
משלחת התקר. ב 1904 נתקבל הרצל לראיון אצל המלך ויטוריו
אמנואלה 111 והאפיפיור סיום ^ עם מנהיגי הצ׳ שם נמנו הרבנים
ש.ה. מרגליות, צ.פ. חיות, דן לטס (ע״ע [ 6 ]) דאלפדנסו פאצ׳יפיצ׳י.
ב 1918 נתמנו אנג׳לו לוי ביאנקיני וג׳אקומו* ארטום לנציגים ב״ועד
הצירים״. ב 1926 היה א. סרני החלוץ הראשון מאיטליה שהשתקע
בא״י. עד מלחמת אתיופיה התייחס המשטר הפאשיסטי בסובלנות
אל הצ ׳ , ואף הוקם ועד לטיפוח קשרים בין איטליה לא״י העברית.
ב 1933/4 נפגשו וייצמן וגולדמן עם מוסוליני. גם הרוויזיוניסטים
פעלו באיטליה, בהנהגת ל. קרפי, וב 1934 נוסד בצ׳יוויטאוקיה בי״ס

הנשיא ז. שזר נואם נפתיווח הקונגרס הציוני הכ״וו (?שכת המתונות הממשלתית)

ימי לחניכי בית״ר. עם התקרבותו של מוסוליני להיטלר הורע היחס
ליהודים, בקונגרסים ה י״ת—כ׳ עדיין היתה לצ ׳ איטליה נציגות, אך
ב 1938 פסקה התנועה לפעול. לקראת סוף מלה״ע 11 לחמה הבריגז־ה
היהודית בחזית האיטלקית. אחר מלה״ע 11 נעשתה איטליה מרכז
לפעולת המחתרות, הרכש וההעפלה.

בולגריה. יהודיה נמשכו אל ד>צ׳ על אף שוויון הזכויות הגמור
שהונהג בה מאז 1878 . ב 1896 ייסדו עולים מבולגריה את המושבה
הרטוב. עם צירי הקונגרס הא׳ נמנו צבי בלקובסקי, יהושע כלב,
קרל הרבסט וט. אהרנפריז (ע״ע). ציוני בולט היה ברוך מרקד
(ע״ע). בין שתי מלה״ע שימש יו״ר אלברטו רומנו, ובלטו שני
המנהיגים ח. א. פרחי וב. ארדיטי (לימים ח״כ בישראל). עולי
בולגריה ייסדו את המושבים כפר-חיטין ובית־חנן ויבמה קיבוצים.
ב 1948/9 עלו לא״י רובם המכריע של יהודי בולגריה ( 40,000 נפש)
ומאז הופסקה הפעילות הציונית.

בריטניה. כמה ממבשרי הצ׳ במאה ה 19 מקורם באנגליה,
ואגודות חובבי ציון נוסדו בה ע״י מהגרים ממזרח אירופה. ב״מועדון
המכבים״ בלונדון נשא הרצל את נאומו הציוני הראשון ( 1895 ),
ואת תכניתו פרספב״ג׳ואיש כרוניקל" לפני הופעת "מדינת היהודים".
עם ראשוני תומכיו נמנו גסטר (ע״ע), זנגויל (ע״ע), י. דה האז, י.
קואן, ל. גרינברג ול. קסלר. בהשפעת ה. בנטויץ׳ הצטרפו חובבי
ציון בבריטניה להה״צ. בקונגרס ה ב׳ השתתפו 15 צירים מבריטניה,
ב 1899 נוסדה הפדרציה, ולנשיאה נבחר סר פ. אברהם מונטיפיורי.

ח. וייצמז בקונגרס הציוני הכי
(שירות הצילומים של הסוכנות היהודית ?א״י)

סמל הקונגרס הציוני הי״ח

615

ציונות

616

כאשר נואש הרצל מתקוותו להשיג "צ׳רטר" מתורכיה נקט אוריינ¬
טציה אנגלית. ב 1899 רשם את "אוצר התיישבות היהודים" כחברה
בריטית, וב 1900 נערך בלונדון הקונגרס הד/ ציונים מאנגליה היו
פעילים בתכניות אל-עריש (ע״ע א״י, ענד 523/4 ) ו״אוגנדה". מש¬
נדחתה תכנית אוגנדה פרש זנגוויל וייסד את יט״א. ב 1907 נרשמה
גם קק״ל בלונדון כחברה בריטית. ב 1904 השתקע וייצמן באנגליה,
ואינטלקטואלים צעירים נתכנסו סביבו. לימים התבלטו בהד״״צ זיו
(ע״ע), סימון מרכס, סקר (ע״ע) וליאון סימון. ב 1914 נבחר וייצמן
לסגן־נשיא הפדרציה, וב 1917 — לנשיאה.

בפרח מלה״ע 1 עבר מרכז הכובד הציוני ללונדון. אל וייצמן
נצטרפו חברי ההה״צ סוקולוב וצ׳לנוב, והוא נתמך גם ע״י אחד־
העם וז׳בוטינסקי, שישבו אז בלונדון, וע״י ה. סמראל, לורד רוטשילד
(ע״ע) וי. ה. הרץ (ע״ע). עם הצהרת בלפור הצטרפו הטריטוריאליס־
טים להה״צ. נציגם דוד אידר היה חבר "ועד הצירים" שנשלח לפעול
בא״י. גם מתנגדים חריפים לצ ׳ קמו באנגליה, ביניהם: ל. וולף,
י. אברהמס, ה. אדלר, ד. ל. אלכסנדר, נשיא ועד שליחי הקהילות,
וק. מונטיפיורי (ע״ע). עם נשיאי הפדרציה הציונית נמנו הסופר
פ• גדלה והלורד מלצ׳ט (ע״ע מו׳נד). בוועידת לונדון ( 1920 ) נבחר
וייצמן לנשיא ההה״צ והוחלט על יסוד קרן היסוד.

בפרלמנט הבריטי נאבק למען ד.צ׳ הציר היהודי ב. ג׳נר. ב 1939
נבחר הציוני ברודצקי (ע״ע) לנשיא ועד שליחי הקהילות, וב 1944
החליט גוף זה לתמוך בהקמת מדינה יהודית בא״י. ב 1945 נערכה
בלונדון הוועידה הראשונה אחר מלה״ע 11 .

הפדרציה באירלנד מסונפת לאנגליה. בין המנהיגים הבול¬
טים — רוברט בריסקו, מי שהיה חבר הפרלמנט האירי וראש עיריית
דאבלין.

בגרמניה פשתה ההתבוללות מאד וע״כ לא התפשטה בה הצ׳
מעולם. בשיאה, ב 1933 , מנתה ההה״צ 35,000 חבר. אגודת "עזרה"
(ע״ע), שנוסדה כבר ב 1883 , נטתה לחיבת ציון. ב 1889 נוסדה
בברלין ה״אגודה המדעית של יהודי רוסיה", שחבריה היו ברובם
ממזרח אירופה (א. יעקובסון, ש. לדן, י. לוריא, ל. מוצקין, נ. סירקין,
ז. סי־סקין וח. ויצמן; ע׳ ערכיהם). ב 1893 ייסדו מכס בודנהימר ודוד
וולפסון "אגודה לטיפוח החקלאות והמלאכה בא״י".

התכנית לכנס את הקונגרס הציוני הא׳ במינכן נדחתה בגלל
כרת מחאה של רבני גרמניה. 40 צירים מגרמניה, לא כולם ילידי
גרמניה, השתתפו בקונגרס ה א/ ב 1897 נוסדה בפרנקפורט ד,הה״צ
של גרמניה, וב 1902 נוסדו השבועץ הציוני " 3 ז 1501 )מ 1 ו) 1 1150116 >״!
(עורכיו: לוה ואח״כ ר. ולטש ז ע׳ ערכיהם) ובית ההוצאה • 111011501161
38 !ז 6 /י מייסודם של בובר, ב. פיבל, לילין ודוד טריטש (ע׳ ערכיהם),
שדגלו בתחיה תרבותית נוסח אחד־העם. ב 1912 החליטה ועידה
ארצית, שעל כל ציוני לעלות לא״י כחלק מתכנית חייו.

בתקופת נשיאותו של ח׳לפסון הועבר מרכז התנועה לקלן, ובת¬
קופת ורבורג — לברלין. במלה״ע 1 נקטו ציוני גרמניה צעדים להגן
על היישוב בא״י מפני התורכים, בסיוע ההה״צ בקושטא, בהנהלת
ליכטהיים. בתפקיד יו״ד שימשו רוזנבליט (ע״ע פ. רוזן; 1921 —
1923 ) ובלומנפלד (ע״ע; 1924 — 1933 ). ארלוזורוב נתמנה על מרכז
"החלח" בברלין. עם ראשי ה״מזרחי" שם נמנו האחים ברט, הרמן
פיק, שטרוק וא. וולפסברג (ע׳ ערכיהם). ראשית התנועה הרוויזיו¬
ניסטית היתה בברלין. ב 1923 , ובין מנהיגיה היו ג. קרסקי (נשיא
הקהילה בברלין) וליכטהיים. עם עליית היטל ר לשלטון נרתמה
ההזז״צ להכשרת חבריה לעליה. בראש "המשרד לא״י" עמד
ג. לנדאואר (ע״ע). ב 1934 בוצעה תכנית "הטרנספר" (ה״העברה")
להעברת נכסי היהודים לא״י. ב 1938 תמה הפעילות הציונית במדינה.
ב 1954 נתחדשה התנועה, הרף התעדות רבים מראשי ההה״צ
העולמית.

דנמרק. ב 1897 קרא סימונסן (ע״ע) ליהודי דנמרק להצטרף

לחיבת ציון. ב 1902 נוסדה ה״התאחדות" בחמת לואי פרנקל דוסף
נחמזון, שהיו צירים לקונגרס ה ר. ב 1915 הוקמה בקופנהאגן לשכת
קשר בין קהילות ישראל במדינות המעורבות במלחמה. בנימיו סלור
היה מנהיגם של ציוני דנמרק יובל שנים.

בהולנד נוסדה הפדרציה ב 1899 . ובין מייסדיה הבנקאי
יעקובום קאן, מעוזריו של הרצל. נשיאה הראשון היה אברהם ואן
קולם. שנים רבות היתה התעדות עזה מצד המתבוללים, הסוציאליס¬
טים והאורתודוכסים. ב 1904 אסרה "מועצת הרבנים הראשיים"
להצטרף להה״צ. ב 1905 נוסד בטאון הפדרציה שי״ל ברציפות עד
1967 (מלבד בימי הכיבוש הנאצי). הקונגרס הציוני ה ח׳ נערך בהאג
לרגל כינוס ועידת השלום הבין־לאומית שם. ב 1912 נבחר נ. דה-
לימה לנשיא הפדרציה וב 1920 — לחבר ההנהלה העולמית. ב 1921
התפטר משלא נתקבלו המלצותיו, ברוחו של ברנדייס. בשנות ה 30
היה ם. ברנשטין (ע״ע) נשיא הפדרציה.

הונגריה. השאיפה להתבוללות והקנאות הדתית עיכבו את
התפשטות הצ׳ בהונגריה בסוף המאה ה 19 . בין מנהיגיה בלטו ינ 1 ש
רונאי, היו״ר הראשון של ההה״צ שם, ושאמו בטלהיים, שיזם את
הוועידה העולמית הראשונה של ה״מזרחי" בפוז׳וני (=בךטיםלוה;
1904 ). ב 1908 הועלתה בפרלמנט שאלת הנאמנות היהודית והשלטונות
אסרו על עריכת מגביות ציוניות. גם וולפסון נכשל במאמציו אצל
הממשל להשיג לצ ׳ מעמד רשמי.

בימי מלה״ע 1 נפסקה הפעילות כמעט כליל. ובתקופת שלטונו
של בלה קרן (ע״ע), ב 1919 , פורק הוועד הציוני ונסגרה העתונות
הציונית. המאבק למתן תוקף חוקי לתקנון ההד.״צ נסתיים בהצלחה רק
ב 1927 , ואז נוסדה, ביזמת י. פטאי, אגודה לתמיכה ב,.בית הלאומי
היהודי״. ב 1938 הוגבלו פעולות היהודים והתגברה ההכרה הציונית.
תוספת כוח באה עם סיפוח צפון טרנסילווניה ( 1940 ). עם המנהיגים
הציונים בהונגריה בימי מלה״ע 11 נמנו: יוסף פישר, ר. קססנר(ע״ע),
ארנו מרטה ואוטו קומר. עם השתלטות הנאצים הוקם "ועד הצלה"
שבא במגע עם אייכמן, ובעקבות מו״מ נשלח לקושטא יואל ברנד,
מפעילי הציונים הסוציאליסטים, לממש את ההצעה בדבר "משאיות
תחת דם". קבוצת צנחנים הוצנחה להונגריה (ע״ע ח. סנש), במגמה
לעזור ליהודי המדינה, אך הם נתפסו. עם השתלטות הקומוניסטים
דוכאה הצ׳ בהדרגה. לאחר המרד ב 1956 נמלטו ציונים רבים ועלו
לישראל.

בשטחי י ו ג ו ם ל ו ו י ה פעלו מבשרי ד,צ׳ הרבנים הירשנשטיין
ואלקלעי (ר׳ לעיל: 1 ) ; צאצאיו של האחרון השתתפו בקונגרס הא/
ב 1909 נוסדה "הפדרציה הציונית של המדינות הסלוויות הדרומיות"
בראשות הוגו שפיצר, שהיה נשיא ההה״צ שם בשנים 1919 — 1924 .
אחריו כיהן כנשיא דוד אלקלעי (ע״ע [ג׳]). אחר מלה״ע 11 לא
נתחדשה הפעילות. רוב יהודי יוגוסלווזה עלו לישראל.

ביוון נוסדה אגודה ציונית ראשונה ב 1902 . בסלוניקי החלה
פעילות ציונית בתום השלטון העות׳מאני ( 1913 ). ב 1918 תמכה
ממשלת יוון ברעיון ה״בית הלאומי". בין שתי מלה״ע היתד, יוון
מרכז להעפלה.

בלטוויה פעלה חיבת ציון לפני 1918 . שני צירים השתתפו
בקונגרס הא/ ניסן קצנלסון מליבאו היה מעוזריו של הרצל. שניים
מגדולי הצ ׳ הדתית היו מלטוויה: הרבנים מ. אליאשברג וא. י. הכהן
קוק (ע׳ ערכיהם). בין המנהיגים בלטו לזרסון(ע״ע) ומרדכי נורוק.
בית״ר נוסדה בריגה ב 1923 .

בליטא היכה הרעיון הציוני שרשים עמוקים לפני עצמאותה
ב 1918 . ב 1853 פרסם מאפו (ע״ע) את ספרו "אהבת ציון" שעורר
געגועים לציון. עם חשובי חיבת ציון נמנו: ד. גורדון, לילינבלום,
ק. ז. ויסוצקי, מ. ע. מנדלשטם, ד- שפירא, ש. פ. רבינוביץ, הרב
ש. מוהיליבר. בן אביגדור. א. דרויאנוב, אליקום צונזר, א. ל. לבנדה
וש. י. פין(ע׳ ערכיהם). בין הביל״ויים היו יוצאי ליטא. ב 1903 עורר

617

ציונות

618

הרצל בווילנה התלהבות כמעט משיחית. ברפובליקה הליטאית שירתו
שלושה ציונים בממשלה: יעקב ויגודסקי, שמשון רוזנבאום ונחמן
רחמילביץ.

במדינות ה ם ק נ ד י נ ו ו י ו ת היו נושאי הצ' בעיקר יוצאי מזרח
אירופה. בפינלנד נתקיימה ב 1906 ועידת הלסינגפורס, אך הצ ׳
בפינלנד יוצגה לראשונה בקונגרס הי״ז ( 1931 ). בשוודיה נוסדה
אגודה ציונית ב 1900 . עד להקמת הלשכה בקופנהאגן, ב 1915 , היתה
סטוקהולם חוליית־קשר לצ ׳ אירופה הלוחמת. ב 1914 נתמנה הציוני
מ. אהרנפדיז רבה הראשי של שוודיה. הפדרציה נוסדה ב 1933
ונשיאה הראשון היה ולנטין (ע״ע).

פולניה היתה מרכז חשוב ביותר לצ ׳ . לפני 1918 נתקיימה
בה פעילות ענפה, תוך התמודדות קשה עם המתבוללים והאורתו¬
דוכסיה. מנהיגיה באו בעיקר מליטא ורוסיה — בעלות הכרה ציונית
עמוקה — והרצל נעזר בהם הרבה. גם אחד־העם ו״בני משה" (ע״ע)
חיזקו את ועד בפולניה. השלטונות ראו בעין יפה את הצ ׳ , כתנועת
הגירה וכגורם פעיל להרחקת הנוער היהודי משורות המהפכה.
משנרתמה הצ ׳ למאבק על זכדות לאומיות ואזרחיות, חל שינוי לרעה
ואף גברה האנטישמיות. מאבק עז ניטש גם בין הציונים לבין
ה״סיימיסטים" והציונים־הסוציאליסטים הטריטוריאליססים.

בגליציה היתה הצ ׳ מושרשת עמוק, ומצאה אוהדים רבים בקרב
האינטליגנציה היהודית והסטודנטים עוד לפני הרצל. גם בגליציה
גברה האנטישמיות משהצטרפה הצ׳ למאבק על זכויות לאומיות
ע״פ המצע שנתקבל בוועידת קרקוב ( 1906 ). בבחירות לפרלמנט
האוסטרי ב 1907 נבחרו 3 ציונים. מנהיגיה אז היו א. שטנד וי. טהון
(ע׳ ערכיהם).

בפולניה העצמאית ( 1919 — 1939 ) היתה ד.צ׳ הגורם המכריע
בחיי היהודים. יריביה העיקריים היו האורתודוכסיה (אגודת ישראל),
ה״בוגד" הסוציאליסטי, המדמה גם ה״פולקיסטים". למדינת פולניה
נספחו פלכים שונים, אך המחנה הציוני עמד בפילוגו הטריטוריאלי
והאידאולוגי. ה״מזרחי" הקים ארגון כל־ארצי. קבוצותיה הראשיות
של תנועת העבודה נתלכדו בתחילת שנות ה 30 במסגרת "פועלי
ציץ״ — התאחדות". "פועלי ציץ שמאל" הצטרפו להסתדרות
הציונית רק ב 1939 . בשנות ה 30 הקיפה המפלגה הרוויזיוניסטית
המונים רבים. עם פרישתה מן ההה״צ הוסיפה לפעול במסגרת
ההסתדרות קבוצה קטנה בשם "מפלגת המדינה היהודית" מיסודו
של מאיר גרוסמן. הציונים הכלליים נתפלגו לסיעות "על המשמר",
בראשות י. גרינבוים, ו״עת לבנות", בהנהגת ל. לויטה. בגליציה קמה
פדרציה אחת במערב גליציה, בהנהגת י. מהץ ד. שורצברט (ע״ע),
ואחרת במזרחה, בראשות ק. רץ*, א. פ. רוסנשטריך וא. שמורק
(ע׳ ערכיהם). תנועת "השומר הצעיר" נוסדה בפולניה. השפעתם של
הציונים ב״סיים" ניכרה, בייחוד בשלושת הפרלמנטים הראשונים
(ב״סיים״ השבי היו 32 מתוך 47 הצירים היהודים ציונים). לעומת
זאת גבר כוח ה״בונד" ואגודת ישראל בעיריות פולניה. פעולות
התרבות כללו רשת בת״ם "תרבות" ו״יבנה", בהם הורו בעברית,
ועתונות רבת השפעה. בין שתי מלה״ע תפסה פולניה מקום ראשון
בהה״צ העולמית, והצטיינה בעליה לא״י. בשנות השואה ניצבו שרידי
תנועות הנוער הציוניות בראש תנועות המחתרת האנטי־נאציות
ובהנהגת מרידות הגטאות ותנועת הפרטיזנים היהודים. לאחר השואה
עמדו שרידי התנועה הציונית ותנועות הנוער בראש תנועת ה״ברי-
תה" מפולניה לא״י. לאחר קום מדינת ישראל שם המשטר הקומו¬
ניסטי קץ לפעילות הציונית.

צ׳ כ ו ס ל ו ב ק י ה. בבוהמיה נוסדה אגודה ציונית ב 1893 . קבוצות
קמו גם בפראג ובערי הסוז־טים. צירים מבוהמיה וממוראוויה השתתפו
בקונגרס הזר. חשיבות מיוחדת נודעה לאגודת הסטודנטים "בר
כוכבא״, שנוסדה ב 1899 , שבין חבריה היו: ש.ה. ברגמן, ל. וה.
הרמן, הנם כהן, פליכס ורוברט ולטש, מכס ברוד ופרנץ קפקא (זד

ערכיהם). האגודה שאפה לעצב טיפוס יהודי חדש, וברוחה היתה
קרובה לצ׳ הרוחנית והמעשית של ה״פרקציה הדמוקרטית" ולהשק¬
פות א. ד. גורדון. אגודת סטודנטים שניה, ״בריסיה״, שנוסדה ב 1903 ,
דגלה בצ׳ המדינית• ב 1912 נוסדה תנועת הנוער "בלאו־וייס"(כחול־
לבן)*

עם קום הרפובליקה של צ׳כיה ( 1918 ) נוסדה ביזמת הציונים
ה״מועצה היהודית הלאומית", בראשותם של ל. זינגר, מ. בולד,
אמיל מרגוליס, הרב הראשי חיים ברודי (ע״ע), ואחרים, שחתרה
להשגת אוטונומיה לאומית, מדינית ותרבותית. פניה זו ל״עבודת
ההווה״ הביאה לבחירת מנהיגות חדשה ב 1921 , ובראשה — יוסף
רדפייזן. 3 קונגרסים נערכו בה ( 1921 , 1923 , 1933 ). לאחר מלה״ע
נתחדשה הפעילות הציונית בצ׳כיה. במלחמת הקוממיות ( 1948 )
היתה צ׳כיה מקור ראשי להספקת נשק לישראל. ב 1952 נערך בפראג
משפט הראווה של סלנסקי וחבריו. שכוון נגד הצ ׳ .

צרפת. בשנות ה 60 של המאה ה 19 טענו המתבוללים כי
ד,צ׳ אינה מתיישבת עם האזרחות הטובה, וכי המהפכה הצרפתית
שמה קץ לתולדות היהודים כאומה (ע״ע ח. רנק). חברת כי״ח היתד.
הארגון היהודי הראשון שתמך בהתיישבות בא״י. תמיכת הבארץ
רוטשילד במושבות הצילה אותן מחורבן. סטודנטים מרוסיה ייסדו
בצרפת את האגודות הציוניות הראשונות. בפאריס כתב הרצל את
"מדינת היהודים", ובה פעל גם נורדאו. עם המנהיגים האחרים
שפעלו בה נמנים: האחים מרמוו־ק, ב. לזר, מרים שך והפסל ש. פ. בר
(ע׳ ערכיהם). הרב הראשי צדוק כהן (ע״ע), אף שלא היה ציוני
מדיני, סייע ביד הרצל. ואולם, רוב יהודי צרפת היו אדישים לצ ׳ ,
פדרציה ציונית נוסדה ב 1901 בנשיאות א. מרמורק (עד מותו
ב 1923 ). בעיקר פעלה ד,צ׳ בקרב המהגרים היהודים. עם תומכי הצ ׳
ילידי צרפת נמנים המשוררים אדמון פלג וא. ספיר (ע׳ ערכיהם).
ספיר ייסד ב 1917 את ה״ליגה של ידידי הציונות", ויחד עם סילון
לוי(ע״ע) ייצג את יהדות צרפת במשלחת הציונית, בוועידת השלום
( 1919 ).

ב 1925 נוסדה באלזס־לורן ה״ברית האזורית של הציונים במזרח
צרפת״ ביזמתם של ל. מצגר ור• לוי־דריפוט — הארגץ הציוני החזק
ביותר בצרפת שלפני מלה״ע 11 . הנציגים הלא־ציונים הצרפתים
בכינוס היסוד של הסוכנות היהודית (ציריך, 1929 ) היו: לאון בלום,
רובר בולג, לאו צדק כהן (ע״ע) ואנדרה לוי. במלה״ע 11 פעלה הצ׳
בווישי במחתרת. ב 1941 נבחרה מנהיגות־גג בפגישה בליון. עסקו
בעיקר בהברחת פליטים לשוויץ ולספוד ובסיוע לתנועת המרי
המזוין. אחרי מלה״ע 11 נעשתה פאריס מרכז פעילות ל״הגנה",
לאצ״ל וללח״י. ב 1947 נוסדה "ברית הציונים הצרפתים" בנשיאותו
של אנדרה בלימל, שסייעה להעפלה ול״בריחה".

עם נהירת יהודי אלג׳יר וצפץ אפריקה לצרפת בשנות ה 60
נתחזקה ד.צ׳ בצרפת. ערב מלחמת ששת הימים הוקם "ועד התיאום
לארגונים היהודיים בצרפת", בנשיאות גי דה רוטשילד, לסיוע חמרי
לישראל.

רומניה. ב 1873 נוסדו קבוצות במגמה לעלות לא״י ולעסוק
בחקלאות. ב 1875 נשלח לא״י דוד שוב (ע״ע) לבדוק את אפשרות
ההתיישבות, ב 1880 ביקר ברומניה שליח מא״י, א. רוקח (ע״ע),
והשתתף שם בייסוד אגודות חיבת ציון. ב 1882 נערכה בפוקשני
ועידת סניפים בנשיאות ש. פינלס, והוחלט להעלות 100 משפחות
לא״י.

בקונגרס הא׳ נשא את נאום הפתיחה זקן־הצירים, ק. ליפה (ע״ע)
מיאסי, ופינלם נבחר סגן־נשיא. לאחר הצהרת בלפור נעשתה ההה״צ
שם לתנועה המונית, בייחוד לאחר סיפוח פלכי בוקובינה, בסרביה
וסרנסילווניה.

עם עליית אנטונסקו לשלטון ( 1940 ) נשאו ונתנו עמו על הגירת
יהודים, ואולם ב 1942 פורקה ההה״צ בפקודת הגסטאפו. אלפי פליטים

619

ציונות

620

הוסיפו להפליג מ¬
נמלי רומניה. אחרי
מלה״ע 11 ייסדו ה¬
קומוניסטים היהודים
את ה״ועד הדמוק¬
רטי היהודי", שבו
השתתפו גם ציונים
סוציאליסטים, אך עם
קום מדינת ישראל
הוצאו הציונים מן
אנורת ניטים ציוניות ״החוויר", פטיבייג׳ 1013 דוועד ונפחחדז נגדם
<׳ 6 ירול/ דוזוילזסים של הסוכנות היהודית לא״י)

מערכה חריפה. בסוף

1948 פורקה ההה״צ. בקת 1950 נאסרו המנהיגים הציונים באשמת
״ריגול״. ב 1955 ניתנה תנינה כללית ורובם עלו לישראל.

ברוסיה קדמה חיבת ציון לצ׳ המדינית בפעילותה הענפה.
המשלחת לקונגרס הא' מנתה 66 איש, ביניהם: ל. מוצקין, ו. טיומקין,
חרמן שפירא, יעקב כהן־ברנשטין, מ. מנדלשטם, מ. מ. אוסישקיץ,
מרדכי בן־הלל הכהן — שנשא בקונגרס את הנאום העברי היחיד —
ד. צ. פרבשטין (ע' ערכיהם) ואחרים■ לקראת הקונגרס הב׳ התבלטה
ביניהם הנסיה לצ׳ המעשית והתרבותית. בין הצירים היו י. צ׳לנוב,
וייצמן, סוקולוב וש. לוין. בקונגרס הד׳ מנתה המשלחת הרוסית
למעלה מ 200 איש. בקונגרס הה׳ מילאו תפקיד ראשי בייסוד
ה״פרקציה הדמוקרטית". בין ראשי דבריה ומנהיגיה של ד.צ׳ ברוסיה
היו גם א. אידלסון, צ. פסמניק וז. ז׳בוטינסקי (ע׳ ערכיהם). ב 1902
נערכה הוועידה הציונית הכל־רוסית השניה במינסק, שבה יוצגו
75,000 שוקלי שקל. במעידה זו השתתף גם אחד־העם ובה הושגה
פשרה עם ראשי ה״מזרחי" בבעיות הפעילות התרבותית.

ביוני 1903 נאסרה כל פעילות ציונית במדינה. הרצל בא לרוסיה
ונפגש עם שר הפנים פלוה, שהבטיח לבטל את הצו בתנאי שהצ׳
תניא את הנוער מלהצטרף למהפכה ותטפח הגירה יהודית. ביקור
זה עורר ביקורת קשה על הרצל בקרב הצירים מרוסיה. רוב המת¬
נגדים לתכנית "אוגנדה" היו צירים מרוסיה והם שפרשו מן האולם
לאחר ההצבעה. באוקטובר 1903 החליטו מנהיגי הצ' הרוסית להגיש
אולטימטום להרצל, שאם לא יסתלק מתמיכתו בתכנית יפרשו הם
מההה״צ.

אחרי מהפכת 1905 גברה ההכרה שיש צורך להיאבק על הזכות
למעמד של מיעוט לאומי. החלטה בדוח זו נתקבלה בוועידת הלסינג-
פורם ( 1906 ) ובעקבותיה השתתפו הציונים בבחירות לדומה.

הפוגרומים והאכזבה מכשלון מהפכת 1905 עוררו תנועת הגידה
והתיישבות בא״י. אוסישקין ומתקין תרמו הרבה לגל ה״עליה הש¬
ניה". תפקיד נכבד בהפצת הצ' מילאה העתונות הציונית בעברית
("העולם", "השלוח" וכר), ביידית ("דאס אידישער פאלק"), ברוסית
("ראזסווייט" ועוד) ובפולנית. הצ ׳ נתפשטה בחוגי הנוער והצעירים,
וקמו אגודות "צעירי ציון" שקראו להגשמה אישית. נעשו נסיונות
ראשונים להקמת ארגונים חלוציים. מהפכת פברואר 1917 פתחה
אפקים רחבים לצ׳ ברוסיה. הוועידה הכל־רוסית, שנערכה בפטרוגרד
במאי 1917 ( 552 צירים שייצגו 140,000 שוקלי שקל), קראה להשתתף
בבחירות לאסיפה המכוננת. טרומפלדור העלה בה את תכניתו להקים
צבא יהודי שיבקיע לו דרך לא״י.

הצהרת בלפור עשתה את ד.צ׳ לגורם דומיננטי ביהדות רוסיה,
ובבחירות לקונגרס היהודי הכל־רוסי קיבלו הציונים רוב קולות
בערים הגדולות, ובאוקראינה — תב מכריע. בראשית המשטר
הקומוניסטי נמשכה הפעולה, גובשו תכניות להשקעות הון במפעלים
בא״י וטרומפלדור עמד בראש תנועת "החלוץ". עד מהרה פתח
השלסץ במסע חיסול וד!צ׳ ירדה למחתרת, ובסוף שנות ה 20 חדלה
פעילותה. בשנות שלטונו האחרונות של סטלין( 1949 — 1953 ) נעשתה

הצ ׳ סיסמה למערב תו האנטי יהודית. עם זאת חלה התעוררות ציונית
בבריה״מ התל ב 1948 , ומאז 1969 התבטאה בדרישה גוברת והולכת
להתרת העליה לישראל, שהביאה לעלייתם של רבבות יהודים.

שוויץ היתה אכסניה לקונגרסים רבים, אד לא קמה בה
תנועה ציונית מקיפה. ברן ח׳נווה שימשו זירות-ויכוחים בין סטודנ¬
טים ציונים וסוציאליסטים. בתקופות מלחמה היתה שוויץ מקום
מקלט לפליטים יהודים.

2 . אפריקה. הצ׳ המדינית של הרצל עוררה הדים חזקים
בקהילות צפון אפריקה, וקמו בהן הסתדרויות ציוניות ותנועות נוער
שהטיפו לעליה וללימוד עברית. בארצות שלא התירו פעילות ציונית
בגלוי פעלה ד.צ׳ במחתרת. אחר שנות ה 30 עסקו בהדרכה שליחים
מא״י. המגביות הציוניות לא הקיפו המונים ובד״כ ניתנו התרומות
ע״י בעלי ממון יחידים. משהגיעו ארצות אלה לעצמאות גברה בהן
רדיפת הצ ׳ , ומשהוקמה ישראל נעשתה הפעולה ההמונית בהן כמעט
לבלתי אפשרית.

האגודה הציונית הראשונה במצרים נוסדה בקהיר ( 1897 )

ע״י מרקו ברון■, ושמה ״אגודת בר בוכבא״. בתקופת מלה״ע 1 עזת
הקבוצות הציוניות לפליטים מא״י. במצרים הוקם "גדוד נהגי הפר¬
דות". מראשית ימי המנדט גברה הפעילות הציונית. ב 1921 נמכרו
במצרים 2,000 שקלים. בשנים 1920 — 1937 י״ל ע״י אלברט מוצרי
שני שבועונים ציוניים. בעקבות פרסום הדו״ח של פיל, ב 1937 ,
נערכו ברחבי המדינה הפגנות אנטי ציוניות. התקפת ההמון על
השכונה היהודית בקהיר נהדפה ע״י שוטרים. ב 1938 פנו 40 חברי
הפרלמנט המצרי ליהודי מצרים להתנער מד,צ/ במלה״ע 11 יצאו
העתונות והממשלה בגלוי נגד הצ/ ומשנוסדה הליגה הערבית( 1945 )
נעשתה מצרים למנהיגתה והקפידה על קיום החרם נגד סחורות
״ציוניות״. ב 1946 הופסקה הפעילות ע״י הממשלה, ולמן 1948 גברו
הרדיפות נגד הציונים וד.צ׳. ערב הקמת מדינת ישראל אולץ הרב
הראשי חיים נחום ע״י השלטונות להכריז בפומבי על חובת יהודי
מצרים להגן על ארצם מפני הצ׳. ב 1956 נתקבל חוק השולל, למעשה,
מכל הציונים את האזרחות המצרית.

לאחר כיבוש לוב בידי איטליה ( 1912 ) נוצר קשר בין יהדות
לוב להה״צ באיטליה. ב 1916 נוסדה האגודה הציונית הראשונה.
כשנכבשה לוב בידי הבריטים ( 1943 ) באו חיילים עברים מא״י במגע
עם ציוני המקום והקימו את תנועת ״החלוץ״ וחוות הכשרה. ב 1948
סיכלה ההגנה העצמית פרעות שניסה ההמון לערוך ביהודי המקום.
משהגיעה לוב לעצמאות ( 1951 ) עלו רוב יהודיה לישראל.

בתוניסיה נוסדה אגודה ציונית ב 1901 , כסניף של הפדרציה
בצרפת. מצעד שנערך ב 1918 בעיר תוניס ביזמת היהודים לרגל יום
שביתת הנשק הותקף ע״י המון מוסלמי. הפדרציה הציונית של

עזלים סבריה״ט נשניחת־דעב טול הכותל הטעוני בסימסת .שלח את עט'*, 1972
(לשבת העתונות הממשלתית)

621

ציונות

622

תוניסיה נוסדה ב 1920 באישור השלטונות ובראשה עמד ויקטור
קטן. בראש המפלגה הרוויזיוניסטית עמד רובר ברונשוויג. עורך
השבועון הציוני היה פליכם אלוש. עם קבלת העצמאות ( 1956 )
נאסרה בה הפעילות הציונית ורבים מיהודי תוניסיה עלו לישראל.

ציר אחד, אלי גוזלן, מ א ל ג׳ י ר השתתף בקונגרס הא׳. האגודות
הציוניות היו מסונפות לפדרציה של צרפת. עם קום מדינת ישראל
והמאבק האלג׳ירי בשלטון הצרפתי גברה האיבה לצ ׳ . ב 1958 נחטפו
ונרצחו שני שליחים מישראל, יעקב חסן ורפאל בן־גרא, ע״י אנשי
המחתרת האלג׳ירית. ב 1961 עלה נשיא הפדרציה יוסף נרבוני
לישראל, ומשזכתה אלג׳יר בעצמאות ( 1962 ) נפסקה בה הפעילות
הציונית לאחר שרוב יהודיה היגרו לצרפת,

האגודה הציונית הראשונה במרוקו נוסדה ב 1901 בעקבות
התכתבות בין הרצל לאברהם בוהביט ממוגאדור. במרוצת הזמן
הסתנפו האגודות הציוניות לפדרציה של צרפת. בקונגרס הי״ד
( 1925 ) השתתף ציר אחד ממרוקו, יונתן תורש. עם המנהיגים הציו¬
ניים לפני מלה״ע 11 נמנו: רפאל בנאזרף, ס. ד. לד, שם־טוב אוחנה
(קזבלנקה); יוסף ה. לד (פאס); גבריאל אלוש (מאפי); מואיז י.
אראנקו (טנג׳ר) וד״ר ז. ססיבקוב, מ״חובבי-ציוך ברוסיה שהשתקע
בטנג׳ר. השלטונות התנכלו לפעילות הציונית, וגם ההמון פרע
באוכלוסיה היהודית. עם קום מדינת ישראל היתה עליה המונית
ממרוקו, ומשזכתה ארץ זו בעצמאות ( 1956 ) באה הפעילות הציונית
לקיצה והשליחים מישראל גורשו.

דרום אפריקה, האגודה הציונית הראשונה נוסדה ב 1897 ,
והפדרציה — ב 1898 . מלכתחילה היתה אהדת המנהיגים האפריקנים
נתונה לצ ׳ : — הגנרל בויתה, ג/ הרצוג וסמטס (ע , ערכיהם), שהיה
מארדיכלי הצהרת בלפור. ציוני דרום-אפריקה הצטיינו תמיד בתרו¬
מותיהם הגדולות למגביות. בסוף שנות ה 60 תל שינד לרעה ביחס
להה״צ, משום שישראל הצביעה באו״ם נגד דרום אפריקה בשאלת
ה״א&רטהייד", והוגבלו ההתרים להעברת כספי המגביות לישראל.

הקבוצות הציוניות ברודזיה, קניה וקונגו הבלגית
לשעבר היו מסונפות לפדרציה של דרום אפריקה.

ממלה״ע 11 עזרה הפדרציה למעפילים שגורשו למאוריציוס,
ולגולי אצ״ל ולח״י בקניה. ב 1943 יזמה הפדרציה עצומה — עליה
חתמו 37,000 איש — לפתיחת שערי א״י, להקמת צבא יהודי ולכינון
קהיליה יהודית בא״י. קרוב ל 6,000 יהודים השתקעו בישראל.

3 . אסיה: פרס. חבורות עלו לא״י במאה ה 19 והתיישבו
ברובן בירושלים, ב 1919 נוסד סניה ההה״צ (שלמה בן־כהן צדק,
נשיא; עזיז בן־יונה נעים, מזכיר). בשנות ה 20 נמנו עם פעילי הצ׳:
שמואל י. רוכסאר, סולימן בוסתנאי, א. ספיר, פ. חכים (ראש קק״ל)
ומ.א. רחיזאז־ה (ראש מחלקת העליה). בשנות ה 20 המאוחרות
אסרה הממשלה על עריכת אסיפות וקיום עתונות. נציג הקהילה
במג׳ליס (פרלמנט), שמואל חיים, שעמד בראש ההה״צ מ 1922 ,
נאסר ב 1926 והוצא להורג ב 1931 . לימים שופר היחס והותרה
העליה ופעילות שליחים מישראל. בשנות מלה״ע 11 ייסד מ. קאר־
מניאו את קבוצת הנוער ״בני ציוך, וב 1942 נפתח "משרד א״י"
בטהראן.

הודו. עם פרסום הצהרת בלפור החלו יהודי הודו להתעניין בצ ׳ .
מלכתחילה לא גילו מנהיגי התנועה הלאומית ההודית (ע״ע גנדהי;
נהרו) אהדה לצ׳, ולימים אף התייחסו באיבה כלפיה וכלפי מדינת
ישראל. 10,000 יהודים מהודו עלו לא״י (אחרי 1949 ), רובם מ״בני
ישראל". שני נציגים מהודו השתתפו בקונגרס הכ״ו בירושלים.

בלבנון לא ניתבה מעולם הכרה חוקית לצ ׳ . ב 1919 העידו
נציגי יהודי לבנון וסוריה בפני ועדת קינג־קריין וטענו לזכותם של
היהודים על א״י. פעילוח־מה הותרה בזכות תמיכתם של המארונים
בצ׳ שהובעה במפורש ע״י האפטריארך מופרך. תנועת ה״מכבי"
הורשתה לערוך תהלוכות עם הדגל הציוני. אליהו אלמליח, נציג

ראשי ההסתדרות הציונית בפרס, בראשית המאה
(שירות הצילוסים של הסוכנות היהודית 5 א״י)

כי״ח והסוכנות היהודית, פעל רבות בשטח החינוך העברי. בין
פעילי הציונות לאחר מלה״ע 11 היה יוסף דוד פרחי, נשיא "בני
ברית". לפני קום המדינה למדו סטודנטים מא״י באוניברסיטה האמ¬
ריקנית בביירות וסייעו בעבודה הציונית ובהפצת העברית.

בסוריה אסרו השלטונות במפורש כל פעילות ציונית, וד!צ'
פעלה בחשאי, במסווה של פעילות דת, תרבות וארגוני ספורט, בעיקר
בבתה״ס העבריים בהם הורו: א. אלמליח. י. בורלא ד. י. ריבלין
(ע׳ערכיהם). במלה״ע 1 הוגלו לדמשק ממנהיגי היישוב בא״י, ומהם
שפעלו בשטח החינוך העברי(ד. ילין [ע״ע] וע. קמחי). בין הפעילים
הציוניים לאחר המלחמה, בצלאל בסראבי. ב 1928 נוסדה בדמשק
תנועת "החלוץ", וכל עוד שלטו הצרפתים בסוריה הותרה העליה
משם. וע״ע סוריה, יהודים עמ׳ 621/2 .

היהודים בסין (ע״ע, עמ׳ 899 ) התרכזו בחרבין, שנגהאי
וטינג׳ין, רובם מיוצאי בגדאד ורוסיה, ופליטים מאירופה בשנים
1938 — 1941 . ב 1903 נוסדה בשנגהאי הקבוצה הציונית הראשונה.
שנים רבות שימש א. ס. כדורי (ע״ע) נשיאה.

ממשלת סין תמכה בהצהרת בלפור וב 1920 הביע סרן יט־סן
(ע״ע) אהדה לצ ׳ . עם קום מדינת ישראל עלו רבים מיהודי סין, אולם
משנכבשה סין ע״י הקומוניסטים ( 1949 ) הושם קץ לפעילות הצ׳ בה.

בשורת ד.צ׳ המדינית איחרה להגיע לעראק מחמת הניתוק
הגאוגרפי. משבאה עראק׳ תחת שלטון בריטניה נתאפשרה בה פעילות
ציונית. ב 1921 ניתן התר רשמי מטעם השלטונות לפעילותה של
האגודה הציונית בבגדאד. מייסדה ונשיאה (והרוח החיה של הצ׳
בעראק עד 1935 ) היה אהרן ששון, וחברי ההנהלה: י.א. גבאי,
מ. מאייר, מ. א. גורג׳י וסלמן שינה. ציר אחד מעראק השתתף בקונגרס
הי״ג( 1923 ). התרומות שהועלו מעראק למפעלים בא״י היו נכבדות.
ב 1929 הוצאה הצ ׳ א ל מזזוץ לחוק והושמו מכשולים על דרכן של
אגודות הנוער היהודי, שנאלצו לפעול במסור. של פעילות חברתית
ותרבותית. עם מנהלי האגודות נמנו א. צ. בינו, ש. פ. רשתי, י. בטאט,
יוסף ומאיר חדד, ג. י. עבודי, נעים עזרא ואחרים. בין מורי העברית
שהובאו מא״י היו דיין נסים דנגור, משה סופר, נסים מלול, ראובן
זסלני־שילוח ואברהם רוזן. כשזכתה עראק בעצמאות ( 1932 ) דוכאה
בה הצ , . המורים גורשו ונאסר לימוד ההיסטוריה היהודית. ב 1934
נסגר משרד הסוכנות בבגדאד, הצ׳ ירדה למחתרת וקמה תנועת
״החלוץ״. בפרוץ מאורעות 1936 בא״י גברה ההסתה נגד הצ׳ בעראק
ונאסרו רבים ממנהיגי היהודים. הרב ששון כדורי ומשכילים יהודים
אולצו לגנות את הצ ׳ בפומבי. ההסתה הגיעה לשיאה בפרוץ מלה״ע 11 ,
וביוני 1941 נערך ביהודי בגדאד פוגרום, שבעקבותיו נתארגנה
הגנה עצמית והוחל במפעל ה״בריחה״, שהעלה 10,000 יהודים לא״י.
בפעילות זו עסקו שליחים מא״י (שמריהו גוטמן, עזרא כדורי ואנצו
סרני), והם נעזרו בנוער המקומי (שלמה הלל, ירחמיאל אסא

623

ציונות

624

ואחרים). עם עליית ההמונים של יהודי עראק למדינת ישראל
נסתיימה גם הפעילות הציונית. וע״ע עראק, עמ ׳ 135 .

עלייתם הראשונה של יהודי תימן בהקף ניכר חלה זמן קצר
לפני עליית הביל״ויים: 1881/2 . ב 1910 נשלח ש. יבנאלי (ע״ע)
לתימן והוא העלה יהודים רבים משם לארץ. אף שבשורת הצ ׳
המדינית לא הגיעה מעולם לתימן. אחרי קום המדינה עלו קרוב
ל 50,000 מיהודי תימן.

4 . האגודה הראשונה באוסטרליה נוסדה ב 1900 , ובניו־
זילנד — ב 1903 . ציר ראשון מאוסטרליה נשלח לקונגרס הי׳
( 1911 ). הפדרציה נוסדה ב 1927 < סר ג׳ון מו׳נש (ע״ע) נבחר
לנשיא־כבוד, והרב הראשי, י. ברודי, היה נשיאה עד 1937 . בראשיתה
נתקלה הצ׳ בהתנגדות מצד כמה אישים יהודים, ביניהם א. איזקס
(ע״ע). כמה ראשי ממשלה נמנו עם אוהדי הצ/ ושר־החוץ הרברט
א 1 אט שימש יו״ר ועדת האו״ם שהביאה להחלטת החלוקה מ 29
בנובמבר 1947 .

5 . אמריקה: אה״ב, ע״ע, עם׳ 238 — 248 * ניו יורק עם׳ 124 .

קנדה. האגודה הציונית הראשונה בקנדה נוסדה ב 1887 ע״י

אל. הרכבי, ויעקב דה הז היה נציגה בקונגרס הב׳. ב 1889 נוסדה
הפדרציה וב 1923 היתה להה״צ של קנדה. ב 1916 הקים דב יוסף
את הליגה הלאומית של "יהודה הצעיר". יהודים קנדים התגייסו
לגדודים העבריים במלה״ע 1 ומהם שהשתקעו בא״י. בוועידתם
ב 1927 החליטו ציוני קנדה לגייס כספים לרכישת אדמות עמק חפר.
מאז 1953 פועל בקנדה מפעל אגרות החוב של מדינת ישראל. סניף
קק״ל בקנדה תרם רבות ליעודה של ישראל.

בארצות אמריקה ה ל א ט י נ י ת התפתחה ה צ׳ עם גידולן
של הקהילות בהן, ומאז קום המדינה נערכו ועידות לתיאום
הפעילות ברחבי היבשת.

ארגנטינה. קבוצות ציוניות נוסדו בה בעת כינוס הקוערם
הא׳, מהן ביישובים החקלאיים. הפדרציה נוסדה ב 1904 , ולמן 1907
השתתפה בכל הקונגרסים.

האגודות הראשונות בברזיל קמו בשנים 1913 — 1917 וההה״צ
ב 1921 . בתקופת הדיקטטורה של ורגש ( 1937 — 1945 ) אסרו השלטו¬
נות כל פעילות מדינית זרה, לרבות הצ ׳ , ומשנתחדשה ב 1945 , קיבלה
תנופה גדולה.

הפדרציה בקולומביה נוסדה ב 1936 , אך נתקלה בהגבלות
מצד השלטון ששאף למנוע "איים אתניים" במדינה. פעולה בקנה
מידה מקומי מתנהלת באקואדור, פרגואי, צ׳ י ל ה, פרו,
וגזואלה ואו ר וגוי.

' ׳ מכסיקו. הקבוצה הציונית המאורגנת הראשונה היתה של
פועלי־ציון ( 1923 ), והפדרציה נוסדה ב 1925 , ב 1954 נקבע כי 90%
מכלל יהודי מכסיקו רואים עצמם ציונים. ההה״צ פועלת בכל ארצות
אמריקה התיכונה: גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה,
ק וסטה-ריקה, אל־סל וודור ופנמה. ב 1965 נוסדה ה־
"פדרציה של קהילות אמריקה התיכונה".

קובה. מייסד ההה״צ בקובה ונשיאה היה דוד בלים, והוא
שהניע את הסנאט הקובני לתת אישור רשמי להצהרת בלפור. עם
עליית,קסטרו לשלטון נאסר על עריכת מגביות ציוניות, ועם הגירת
יהודים רבים מן המדינה נצטמצמה הפעילות הציונית מאד.

על הצ ׳ בארצות השונות ובעריהן החשובות ע׳ ערכיהן, יהודים.
וע״ע עם ישראל, עמ׳ 952 — 963 , 1008 — 1010 ! אנטישמיות, עמ׳
511/13 ! שיבת ציה ועליה.

שנים רבות הוקיעו נציגי מדיגות־ערב באו״ם את מדינת ישראל
על הרעיון הציוני שביסודה, וכינוה בשם "מדינה ציונית", ומשצידדה
בדיה״מ במחנה הערבי הצטרפה אף היא למתקיפי ד.צ׳ בגלוי. באוק¬
טובר 1965 העלתה בריה״ם בוועדה השלישית של האו״ם הצעת־
תיקון לטיוטת ההסכם הבי״ל לביטול כל צורות האפליה הגזעית

בדרשה לכלול את " הצ׳, הנאציזם... וכל שאר צורות המדיניות
והאידאולוגיה של קולוניאליזם, שנאה לאומית וגזעית וייחודיות",
אך, בסופו של דבר, נמנעה מהגשת התיקון.

ביוגי־יולי 1975 נכרכה ד.צ׳ עם האימפריאליזם, הקולוניאליזם
והגזענות בהצהרה שאושרה, ברוב מכריע, בוועידה העולמית
במכסיקו, בחסות האו״ם, שנועדה להכריז על 1975 כ״שנת האשה
הבי״ל״. בנובמבר 1975 הצביעה העצרת הכללית של האו״ם, ברוב
קולות, ע״ם יומת מדינות־ערב, על גינוי ד,צ׳ והכללתה בין התנועות
הגזעניות, לצד האפרטהיד (ע״ע אפריקה הדרומית (כרך המילואים],
עט׳ 368 ). נגד ההחלטה הצביעו רוב מדינות המערב הדמוקרטיות,
ובעקבותיה נתחוללה תגועת-מתאה רשמית ועממית נגדה ונגד
האר׳ם מצד ראשי השלטון ודעת־הקהל בארצות רבות. בכך זכתה
הצ׳ לאחד מביטויי ההזדהות הפומביים המקיפים ביותר בתולדותיה.

כל ספדי ה ביבל׳ העוסקים בצ/ במשמעה הרחב, רשומים אצל:

ו. לוינסון־נ. מ. גלבר (עורכים), ביבל׳ ציונית להשתלמות והדרכה,
תש״ג! ג. קרסל-י. קלויזנר, ציונים ביבליוגרפיים (בתוך: י. גרינבוים,
התנועה הציונית בהתפתחותה, א׳—ד׳), תש״ב—תשי״ד! מתרצ״ד
מתפרסם רישום שוטף ברבעון "קרית ספר"! ש. שונמי, מפתח
המפתחות, תשב״ה 2 ! ספרי עזר ביבליוגרפיים ולקסיקונים נוספים:

ש. ל. ציטרון, לקסיקון ציוני, תרפ״ד! י. רפאל, מדריך ביבליוגרפי
לספרות ציונית־דתית, תש״ד! הנ״ל (עורך), אנציקלופדיה של ד,צ'
הדתית, א׳—ד׳, תשי״ח—תשל״ב! ביולטין ביבליוגרפי לשנים 1936 —
1948 , שנערך ע״י הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ונקרא אה״כ:
הספרות הציונית, 1945 — 1956 ! הסדרה החדשה 1966 — ! א. נויברג,
מדינת ישראל, תש״ח—תשכ״ח (ביבל׳ מוערת), תש״ל! שיבת ציון
(קובץ) א׳—ד׳, תש״י—תשט״ז! ד. קרפי(עורך), הצ/ א׳—ד׳, תש״ל—
תשל״ו! , 1971 , 1-11 , 1 ) 1078 1 ) 171 : . 2 / 0 מ 0006 ?ס/ 0 ׳ג 0 מ£ 31 ) 3 ? .א

ת ו ל ד ו ת הצ׳: ש. ל. ציטרון. תולדות חיבת ציון, א׳—ב׳, תרע״ד/ט!

א. דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב א״י, א׳—ג/
תרע״ט—תרצ״ב! הנ״ל, פינסקר וזמנו, תשי״ג! מ. מדזיני, עשר שנים
של מדיניות אי״ית, תרס׳יח < א. טרטקובר, תולדות תנועת העובדים
היהודית, א׳—ג׳, 1929 — 1931 ! הנ״ל, המדיניות הציונית מראשיתה
ועד מותו של הרצל, תרצ״ד! ד. בן־גוריון, אנחנו ושכנינו, תרצ״א!
הנ״ל, פגישות עם מנהיגים ערביים, תשכ״ז! א, לוינסון. לביסוס הצ ׳ ,
א^ב׳, תרצ״ב 8 ! י. ל. פישמן (מימת), הצ׳ הדתית והתפתחותה,
תרצ״ז! הנ״ל (עורך), ספר המזרחי, תש״ו! ג דינור, חיבת ציון,

א׳—ב/ תרצ״ב/ד! הנ״ל, מבשרי הצ׳ ׳ (= ספר הצ/ א׳), תרצ״ט!
הנ״ל, מפלסי דרך, תש״י! י. גרינבוים, התנועה הציונית בהתפתחותה,

א׳—ד/ חש״ב—תשי״ד! .א. ביין, תולדות ההתיישבות הציונית:
מתקופת הרצל ועד ימינו, תש״ג! ב. לובוצקי (אליאב), הצד,"ר
ובית״ר, 1946 ! ח. ס. אסף, התנועה הערבית בא״י ומקורותיה, 1947 !

ה. ח. בודנהימר, תולדות תכנית באזל, תש״ז: מ, שמואלי, פרקים
בתולדות ד,צ׳ זחנועת העבודה, א׳—ד׳, תש״ט—חשי״ה! מ. ברסלבסקי
(ברסלבי), תנועת הפועלים האי״ית, א׳—ד׳, תשט״ו—תשכ״ג! י. קלוי־

זנר, חיבת צית ברומניה, חשי״ח! הנ״ל, אופוזיציה להרצל, תש״ך!
הנ״ל. בהתעורר עם, תשכ״ב! הנ״ל, מקאטוביץ עד באזל (תרם־ה—
תרנ״ז), א׳—ב/ תשכ״ה! ש. יבנאלי (עורך), תקופת חיבת ציון,
תשכ״א 2 ! ל, שטיין, מסד למדינת ישראל, 1962 ! א. כהן, ישראל
והעולם הערבי, 1964 ! ח. בן־ירוחם, ספר בית״ ר — קורות ומקורות,

א׳—ב/ תשכ״ט—תשל״ג! ש. אייזנשטט, פרקים בתולדות תנועת
הפועלים היהודית, 1970 ! ז. לקריר, חולדות ד״צ/ חשל״ד! י. קלויזנר,
תולדות ד,צ׳(ביבל , ), תשל״ו! ,( 1600-1918 ) . 0/2 { 107 ) 211 ,׳י 0 !סאל 50 .א
) 81 ) 1 ו/))) 07£ ? ,■! 00160 . 4 ^ ■א ; 1934 , 2100 ) 8 < 1 < 2411 ,. 18 ; 1919 , 1-11
; 1937 — 935 ( , 11 1 , 0£ ו!£) 0 ו) 8 . 2 7 >ו 0 , 1:0 ) 86 .! 2 ; 1927 ,. 2
, 01311-17 ) 1 ( 100 ) 50 . 8 .| ; 1959 , 700 >׳. . 2 7/11 ,(, 06 ) 01£ נ 21 ז 1401 •\!
) 711 , 1111 .ם ; 1970 ,)! 7 ) 70 ) 107 \ ! 101111 ) 1/1 ) 8 ) 1/1 ( 0 ■{ 117707 ־ 1 , 800311

. 1975 ,. 2 ( 0 £1777 071

ד,צ׳ בארצות השונות:

אוסטרליה: 80 ( 0 )' 01011 ) 171 } ,))! 710 007 מי) 2100 , 1 ) 8101110 . 14

1967 , 1 ) 21001 7781180 ) 1414 ,■ איטליה: א. מילאנו-ש. א. נכון-ד.
קארפי(עורכים), ספר זכית לת. א. סיריני, תשל״א! ר. בונדי. השליח!
חייו ומותו שלא. סרני, תשל״ד! אמריקה הלטינית: י. אוסטרי־

דן(עורך). יארבוך פון מעקסיקאנער ידנטוס, 1950 — 1952 ! ,׳ 21:1 ) 510 .ן

, 1031120130 ) 50 . 8 ; 1952 , 8 ) 87001 1811100 0 ) ) 281 ) 1 [ ) 17 ) 1 . :) €077:7111,70
1963 ,(.׳! . 0 ^!ס!) 8 ) 71 ) 7170 מ 0 ) 110 !א/; אה״ב: א.םריזל, התנועה
הציונית באה״ב בשנים 1897 — 1914 . תשיל! ״ 700 { 6 .711171
) 111 ' , 11,11001 . 14 ; 945 [ , 701718 ) 011 11 ) 1 ) 1 )[ ) 7/1 ,ז £ 0 ז 80 .£ ; 1927 ,. 2 [ 0

,{ 77/7 ) 7 1 ־ 1 1 ) 21001 / 0 ) 777 ) ' 17 { 11/7 , 1 ) 21001 7:7871 ) 1771 . 80 /ס {))){ 1 ) 0
; 1958 , 8 ) 71 ) 70 (/ 10 . 2 [ס { 101 ) 111 { 2871 ,(. 00 ) , 01 '<:>ז\ . 5 . 1 ; 1956
- 010 ? . 4 < ; 1961 ,. 2 80 ) 71 ) 470 ! [ס 1 ) 117071 81 ) 01111 ? ) 7/1 , 10110 ] 1401 . 5
; 1965 , 1904 — 1884 ,. 2 80 ) 71 ) 1470 , 010 ) 5 בולגריה: א. רומנו-
י. בן נסים-ב. לוי (עורכים), יהדות בולגריה, תשכ״ז! ח. קשאלס,
קורות יהודי בולגריה- 1969 ! בריטניה; 1 > £0£100 30000130,2. 10 > .?
גרמניה: ה. ליכטהים, תולדות הצ׳ בגרמניה, 1951 ! שאר ישוב,
זכרונות ציוני מגרמניה, תשי״ד! ש. בן־חורין. המשים שנוח ציונות,
מאכס בודנהייסר. 1946 ! ק. בלומנפלד, שאלת היהודים כחוויה. חשכ״ג;

625

ציונות — ציונים כלליים

626

דרומ-אפריקד: 1950 ,£מ> 72 >!מ^ מס!!! 7 ) 7/1 , 110 ) 01 . 54 ;

הונגריה: י. צ. זהבי, תולדות הצ' בהונגריה, א׳—ב׳. תשל״ב 2 !

ת. לביא (עורך), פנקס הקהילות, א׳—ב׳, תש״ל—תשל״ג 1 ע ר א ק:

ח, י. כהן, הפעילות הציונית בעיראק, תשכ״ם! א. טווינה (עורו),
יהדות בבל! גולים וגאולים, תשכ״ט; פולניה: ג. מ. גלבר, תולדות
התנועה הציונית בגליציה, א• —בי, 1958 ! י. גרינבוים (עורך), ורשה,

א/ 357 — 466 , תשי״ג! ב׳, תשי״ט! י. שפיזמאן (עורן), חלוצים איז
פוילן! אנטאלאגיע פון דער חלוצישער באוועגונג, א׳—ג׳, 1959 — 1962 !

פ. סנדלסון, הצ ׳ בפולין בין שתי מלה״ע(בתפוצות הגולה, 62/63 ), 1972 !
; 1965 , ) 0101 [ 011111 ? / 0 ) £ 30 ■^! ) 7/1 , 162 ״! 0 ח 1 נ) 3 א ■ 51 . 11
צ׳ כ ו ס ל ו 3 ק י ה: ם. ולטש (עורו), פראג וירושלים, 1954 ! ה. יחיל,
דברים על ד!צ׳ הצ׳כוסלובקית, תשנ״ז! צרפת: ■ 01100 ^ 1 !.ו ,־-!!ו] 5 .\־
1919 , 1918 — 1894 6 /״מ 0 ־" /"ס־"; רומניה: ת. לביא (עורך), פנקס
הקהילות, רומניה, א׳, 47 — 61 ! 101 — 106 ! 177 — 189 ! 209 — 224 , תש״ל
(כולל ביבל׳)! רוסיה: א. רפאלי (צנציפר), עשר שנות רדיפות:
מגילת הגזרות על התנועה הציונית ברוסיה הסובייטית, תר׳ץ! הנ״ל,
פעמי הגאולה! ספר ד!צ׳ הרוסית מראשית חיבת ציון עד מהפכת 1917 ,
תשי״ב! הנ״ל, מאבק לגאולה, תשט״ז! קציר (קובץ לקורות התנועה
הציונית ברוסיה, א׳), 1964 ■ ב׳, 1972 ! י. מאור, התנועה הציונית ברוסיה,
תשל״ד.

פרקי צ׳ עולים מספרי ז כ ר ו נ ו ת ומקבצים להנצחת ראשי הצ׳:
פינסקר, תרפ״א! אוסישקין, תרצ״ד! צ׳לניב, תרצ״ז! י. זאנגייל, הדרך
לעצמאות, 1938 ! מוצקין, תרצ״ם! ם. ה. קיש, יומן ארץ־ישראלי, א' י—בי.
תרצ״ט! ש. שורץ, דבומינסקי לוחם האומה, תש״ב! ספרי סוקולוב,
תש״ג! ברנשסיידכהן, תש״ו! אידלסון, 1946 ! ז. דבוטינסקי, אבטוביוגי
רפיה, תש״ז! י, ד. שבטמך, ז. ז׳בוטינסקי, א׳—ג/ תשט״ז! וארבורג,
תש״ח! ח. וייצמן, מסה ומעש, תש״ט! ל. ליפסקי, דמויות בצ/ תשי״ז:

א, רופין, פרקייחיי, א׳—ג׳, תשכ״ה! נ. גולדמן, זכרונות, תשל״ב!

א. מיינרצהאגן, סרקי יומן מזרחי תיכוני, 1917 — 1956 , 1973 ; ד. בן־
גוריון, זכרונות, א׳—ד׳, תשל״א—תשל״ו! :! 1 ) 1611335, 1.0. 810113 > .ן
; 1943 , 8101111111 5 / 1 , 3 , 74001311 ׳ ; 1929 5 / 011/1 01 ) 1 / 11 ) 110 ) 810

,[ $301116 . 13 ; 1944 ,■ 11101 ) $110 1 ' 121 ) 71 , 110 / 111 ( 11/01 00111 ( 1 , 111 ) 00 . 8 .£
,ו) 11 ־,'\ז'! 1.6 .[ ; 1949 , 011 ) 7 . 1 £ ז £ 1 ! 1 ) 211 ,!ס , 14156 .$ .$ ; 1945 , 510010111
, 1 ) £110 1 ) 01/1 008 01110111 ? 2100111 ,־ 161 ) $36 . 13 ; 1957 , 01111 ^ 2011 ./

04 : 111110011 ) 17 ■ 0/1 ,(. 8 ) 66 ) 011611361 ־ 031 ■ 1 , - 54618831 . 4 \ . 51 ; 1959
. 1962 , 1401181 10101 ) 5 )</ ץ 1 /)ס 810$1

י. נד.

ציוני, מנחם (מפנה המאות 14/15 ), מקובל ופרשן התורה. חי
'בקלן שבגרמניה, שם חתם על תעודה ב 1382 , כנראה כרב
הקהילה. לא ידוע דבר על תולדותיו, ופרסומו בחיבורו, ס' "ציוני",
פירוש דרשני על התורה (קרימונה, שי״ט). נשתמר גם חלק מ״צפוני
ציוני" (כת״י), שהוא מספרי הקבלה הראשונים הדנים בכוחות הרע
והדמונולוגיה. צ׳ היה אחד מהמקובלים המועטים שפעלו בגרמניה
בזמנו, וחיבורו מושפע מהמסורת הקבלית הספרדית (כולל ם׳
הבהיר, הזוהר ופירוש התורה לרמב״ן), ומתורת חסידות אשכנז
(ע״ע). תכופות הוא מביא מ״סודי רזיא" לר׳ אלעזר בן יהודה
מגרמיזא (ע״ע). כפל ההשפעה ניכר גם בתוכן הספר, הדן בנושאי
האצלת הספירות (ע״ע), לצד דיון במושג "הכבוד" וזיקתו לנביאים.
צ׳ חיבר קינה לט׳ באב, שנכללה בנוסח אשכנז.

י. דן, תורת הסוד של חסידות אשכנז, 259 — 260 , תשכ״ח! י. תא־שמע,
רבינו ישעיה מריל — חכם בלתי נודע מזמן מהר״ם מרוטנבורג
(סיני, ס״ו), תש״ל! 1940 , 358 ,) 111 ) 1010 ) ,• 161 ) 160

ציונים כלליים, מפלגה ציונית בא״י ובתפוצות. כשהתארגנו
המפלגות הראשונות בהסתדרות הציונית, היוו צירי הקונ¬
גרסים שלא השתייכו ל״מזרחי" ול״פועלי ציוך׳ בתחילה גוש־מרכז
רופף של קבוצות ארציות, שמצען לא חרג מתכנית־באזל (ע״ע
ציונות, עמ׳ 596 ) והקיף מגוון של השקפות, אך לא חטיבה אידאולו-
גית אחת. בקונגרסים הראשונים היוו "ציונים כלליים" אלה את
מרבית חברי ההסתדרות ( 73% בקונגרס הי״ב, 1921 ), אך לימים
פחת מספרם היחסי בהדרגה ( 53% בקונגרס הי״ז, 1931 ! 35%
בקונגרס הי״ט, 1935 ).

ב 1931 התכנסה בקרקוב הוועידה העולמית הראשונה של הצה״כ,

בה השתתפו נציגים מגליציה המערבית והמזרחית וסיעת "עת לבנות"
מפולניה הקונגרסאית, מהם תומכי מדיניותו של וייצמן ומהם מתנג¬
דיה, וכן קבוצת הציונים הרדיקלים בהנהגתם של י. גרינבוים וג.
גולדמן (ע׳ ערכיהם). בימי הקונגרס הי״ז (באזל) הוקמה "הברית
העולמית של הצה״ב", ששאבה את כוחה במיוחד משכבת המעמד

הבינוני הליברלי במחנה הציוני׳ ועיקרי מצעה היו: 1 ) עדיפות
לאינטרס הלאומי על כל אינטרס מעמדי או כיתתי! 2 ) עידוד היזמה
הפרטית בחקלאות ובמסחר וטיפוח המעמד הבינוני! 3 ) סילוק כל
פיקוח מפלגתי על חינוך, בריאות וכר. י. שוורצברט ( 1888 — 1961 )
נבחר לנשיא "הברית".

בוועידה העולמית השניה ( 1935 ) נתפלגה "הברית" ל צ ״ כ א ,,
שתמכו במדיניותו של וייצמן, וצ״כ ב׳, שביקרו את הנהגתו והסתייגו
מקו העבודה המעשית בא״י, שהם ראו בו משום העדפת מפלגות-
הפועלים וקיפח המעמד הבינוני. בהנהגת צ״כ ב׳ התבלטו א. ה.
סילור וע. ניומן (ע׳ ערכיהם). י. גרינבוים ומ. סנה (ע״ע) הצטרפו
לצ״כ א׳. בא״י השרה מרוחו ומרעיונותיו על הצה״כ מ. אוסישקין
(ע״ע).

בשנים שלפני מלה״ע 11 פעלו הצה״כ בעיקר בתפוצות, ונמנעו
מהתערבות ישירה בעניינים שנויים במחלוקת הכרוכים בבניין
א״י וצביון החברה המתגבשת בה. בשאלות המדיניות הציונית חלקו
צ״כ ב׳ על צ״כ א׳ בכך, שתבעו עמדה תקיפה יותר כלפי בריטניה
ודגלו ברעיון רוב יהודי בא״י לשם הגשמת מטרות הציונות.

בקונגרס הציוני הכ״ב (באזל, 1946 ) התאחדו שתי הקבוצות
במסגרת "הקונפדרציה העולמית של הצה״ב", וי. גולדשטיין נבחר
ליו״ר. בכוחות משותפים של צ״כ ב׳, בהנהגתו של סילוור, ומפא״י,
בהנהגתו של ד. בן־גוריון, הוכשלה ההצעה לקבל את הזמנת בריטניה
למו״מ על א״י, ונמנעה בחירתו של וייצמן לנשיא. אולם לאחר
הקונגרס הכ״ז( 1968 ) שוב חל פילוג ל 3 קבוצות: "הברית העולמית
של הצה״כ" בנשיאותו של ע. ניומן, שאליה הסתנפה המפלגה
הליברלית בישראל! "הקונפדרציה העולמית של הצה״כ", שהוסיפה
לפעול בחו״ל, בנשיאותם של רוז הלפרין ד. גולדשטיין! והמפלגה
הליברלית העצמאית בישראל, שלא השתייכה לאף אחת מן
השתיים.

ערב הבחירות לכנסת הראשונה ( 1949 ) נתפלגו הצה״ב בישראל
לשתי מפלגות: האחת הוסיפה להיקרא מפלגת הצה״כ, והאחרת,
שהקיפה את רוב חברי קבוצת הצה״כ א׳, יחד עם "העליה (ה)חדשה"
של יוצאי גרמניה ו״העובד הציוני", ייסדה את המפלגה הפרוגרסיווית
(ע״ע). מפלגת הצה״כ (הסתדרות הצה״כ — מפלגת מרכז) ינקה
את כוחה בעיקר מהחוגים האזרחיים ("התאחדות האיכרים", "התאח¬
דות בעלי ה תעשיה", "האיחוד האזרחי") וזכתה בהשפעה רבה
בהנהלות העיריות והרשויות המקומיות (ת״א, פ״ת, נתניה ועוד).
העימות הראשון בין הצה״כ לבין הפרוגרסיוויים חל על רקע תביעת
"העובד הציוני", שכל הפועלים והשכירים חברי המפלגה חייבים
להצטרף ל״הסתדרות העובדים", ואילו הצה״ב דחו חובה זו משום
שראו ב״הסתדרות" ארגון פוליטי שמטרתו להגשים את הסוציאליזם
בישראל. איגוד העובדים הצה״כ בא״י, שנוסד ב 1934 , היה בתחילה
ארגון עצמאי והצטרף ל״הסתדרות״ כסיעה נפרדת רק ב 1956 . מח¬
לוקת נוספת בין שתי החטיבות נתגלעה באה״ב, כשפרסמו מנהיגי
"הסתדרות ציוני אמריקה" ב 1950 הצהרה שבה הובעה אהדה למפלגת
הצה״כ בישראל. ב 1957 ייסד לואי ליפסקי (ע״ע), מתומכי הפרוג־
רסיווים, ארגון נפרד ושמו "הליגה היהודית האמריקנית למען
ישראל", אך ארגון זה לא האריך ימים.

בכנסת הראשונה היו לצה״ב 7 צירים, בשניה — 20 , בשלישית —

13 , ברביעית — 8 . הם השתתפו בכמה קואליציות ממשלתיות.

ב 1961 התאחדו הצה״ב עם המפלגה הפרוגרסיווית ויצרו את
המפלגה הליברלית, על בסים מצע שקרא לקיום־יחד של ההון הפרטי,
הממלכתי וההסתדרותי ולמאבק על ניסוח חוקודיסוד למדינה. בכנסת
החמישית ( 1961 ) זכתה המפלגה ל 17 צירים. אולם האיחוד היה
קצר־ימים. ב 1965 החליט הרוב במרכז המפלגה להקים גוש משותף
עם מפלגת "חירות" ("גוש חירות-ליברלים"— גח״ל), והמיעוט,
יוצאי המפלגה הפרוגרסיווית, יצר את המפלגה הליברלית העצמאית.

627

ציונים כלליים — ציוד

628

בכנסת השישית ( 1965 ) היו לגח״ל 26 צירים. אנשי "חירות" שב־
"הסתדרות העובדים" ואיגוד העובדים של הצה״כ לשעבר הקימו
בה את "סיעת תכלת־לבן".

תנועות־הנוער של הצה״ב בתפוצות הושתתו על בסיס חלוציות
והגשמה אישית. רישומן היה ניכר בייחוד במזרח אירופה. ב 1924
נוסדה במערב גליציה תנועת הנוער "עקיבא", שטיפחה חלוציות
וחיי קיבוץ. ב 1931 נערכה בלבוב ועידה, שבה השתתפו נציגים
מארצות שונות של "השומר הלאומי", "הנוער העברי" ו״הנוער
הציוני", שהתאחדו תחת השם "הנוער הציוני". בעקבות הפילוגים
במתנה הצה״כ בישראל נתגבשו שתי תנועות־נוער: "ישראל הצעי¬
רה", המסונפת למפלגה הליברלית ו״הנוער הציוני״ — המסונף
למפלגה הליברלית העצמאית. חברי "הנוער הציוני" משתייכים גם
ל״עובד הציוני״ ב״הסתדרות״ ! לתנועה זו שורה של קיבוצים ברחבי
המדינה, ביניהם עידהשלושה, הסוללים, כפר־גליקסון, נצנים ותל*
יצחק• י. נד.

ציור, אחת משלוש האמנויות החזותיות. לצ׳ שני הבטים: א) דימוי
שטוח העשוי קומפוזיציה של צורות צבעוניות והמיועד
להתבוננות אסתטית! ב) תהליך העיצוב של היצירה.

ניתן לסווג את ד.צ״ לפי ייעודם, הקשרם וגדלם (היחסי): צ"
מונומנטליים משמשים קישוט־פנים קבוע" או עיטור חיצוני
לכתלי מבנים, והם נתפסים ע״י הצופה כחלק מן הסביבה האדריכלית.
מלבד תמשיחי-קיר נכללים בסוג זה גם דימויי חלונות הזכוכית
הצבעונית, הפסיפסים ועוד. צ" ניידים או צ י ו ר י ־ כ ן מצוירים
על מצעים ניידים, כגון לותות־עץ, יריעות־בד המתוחות על מסגרת,
או גליונות־נייר. הם נתפסים בד״כ כחפצי־אמנות עצמאיים, שאינם
קשורים להקשרים סביבתיים. ציורי־איור משמשים קישוט למסמכים
או לספרים הכתובים ביד. הם נתפסים ע״י המתבונן במרכיביו של
חפץ אמנותי נייד.

עיצוב הקומפוזיציה הציורית. תהליך היצירה הציו¬
רית הוא, בד״כ, משיחה חלקית או מלאה של משטח נתון בשכבת
חומר זר, בעל גוון שונה. אולם יש שמשתמשים בשיטות אחרות:
ציפוי, גירוד, התזה, שפשוף, שיבח (ר׳ להלן: טכניקות). תהליך
זה הוא מלאכת־כפיים הדורשת מיומנות, מייחדת את היצירה וקובעת
את חד־פעמיותה (בניגוד להדפס ולצילום). ההתבוננות האסתטית
בתמונה מצריכה את הראיה הכוללת של יחסי-הגומלין שבין חלקי
הקומפוזיציה הציורית, תפיסה בו־זמנית של כל מרכיבי היצירה,
שאיננה אפשרית באמנויות האחרות.

היסודות העיקריים מהם מורכבת הקומפוזיציה הציורית הם:
משטח המהווה את מצע־הצ׳ והצורות הערוכות בסדר מסוים בתוך
הגבולות של תבנית־המשטח. שלמותה של הקומפוזיציה ואחידותה
מותנות ברציפות המצע, אך אין התמונה חייבת להיות מישורית
דווקא: ניתן לצייר גם על משטחים גליליים, קמורים (ציורי הכדים
היווניים) או קעורים (צ" המעטרים את קמרוני הכיפות בכנסיות).
לעתים הצ ׳ משתרע עם״נ משטחים שוגים שאינם במישור אחד
(תמשיחי הקיר והתקרה באותו חדר), או שהמצע מורכב מצורות
מקריות שונות (ציורי־הסלע הפרהיסטוריים). פריסת הקומפוזיציה
עפ״נ מישורים שונים עשויה למנוע מן הצופה את הראיה הבו־זמנית
של כל חלקי היצירה, והיא נתפסת כרצף של תמונות תכופות. סוג
של צ" מורכבים מדימויים עצמאיים הם ציורי-המזבח הכנסייתיים.
לפי מספר ד.צ" הנכללים בהם נוהגים לסווגם לדיפטיכונים, טריפטי־
כונים ופוליפטיכונים.

עיצוב הקומפוזיציה הציורית מחייב בראש וראשונה יצירת
תיאום בין הדימוי ובין מתאר־המשטח של המצע, או התאמת תבנית־
המצע לקומפוזיציה הצורנית. הממדים והצורה של המצע אינם
משתנים במהלך פעילותו של הצייר! תכונות קבועות אלה משפיעות

על תהליך העיצוב ומהוות יסוד חשוב בקומפוזיציה הצורנית של
המוצר המוגמר.

הממדים והמיקום של ד>צ׳ עשויים להיות גורמים בעלי
חשיבות, הן בעיצוב הדימוי והן בשעת ההתבוננות האסתטית. מצע־
הצ ׳ יכול להימצא במצב זקוף, למשל על פן, לנוכח פני המצייר!
במצב אסקי, מונח על שולחן או פרוש על הרצפה! או מעל לראשו
של המבצע, כבציורי־תקרה. היות שבין התנועות הגופניות לבין
התחושות הרוחניות קיימת זיקת־גומלין הדוקה, עשויים גדלו של
הצ ׳ ומיקומו, באמצעות תנועות המבצע והתחושות הכרוכות בהן,
להטביע את חותמם בקומפוזיציה. התפיסה האסתטית כוללת, כאמור,
את הערכת יחסו של הדימוי הציורי אל הסביבה, וע״כ עשויים
הממדים והמיקום של הצ ׳ לשמש גם אמצעי להבעה האמנותית.

ההתרשמות מגודל ד,צ׳ קשורה קשר הדוק לא רק בממדים
הממשיים של משסח־הצ/ אלא גם בחלקו של מישור־הצ׳ בשדה-
הראיה של המתבונן: הזזת נקודת־התצפית, או שינוי מקומה של
התמונה, גורמים לשינוי ביחסו של ד״צ׳ לשדה־הראיה — שינוי
העשוי להשפיע על תפיסת הדימויים. ההקשים האסתטיים וההבעתיים
של גודל הצ ׳ נובעים מהתייחסותו ל״קגה־המידה האנושי"(ולסביבה
האנושית).

האמצעים החזותיים העיקריים ליצירת הדימוי הציורי
הם: קו, צורה, צבע וחמריות, ניתן לסווג סוגי צ" לפי עדיפותם
של היסודות הקוויים והצבעוניים: א) רישומים, דימויים חזותיים
המורכבים בעיקרם מקווים, והמאופיינים ע״י הפשטה של צורות
ושימוש חסכוני בצבע (עד־כדי שימוש בשחור־לבן בלבד). יש
רישומים המהווים רק שלב-הכנה לצ ״ מורכבים יותר. ב) צ״ חד־
צ ב ע י י ם (מונוכרומיים) המכילים כתמים בגוניו השונים של צבע
אחד. כאשר הגוונים אפורים, מכונים צ״ אלה ״גריזאי״ ( 511531116 ;
צרם׳ 5 ״ 5 , אפור). ג) צ" רב-צבעיים (פוליכרומיים), בהם
הקומפוזיציה מורכבת מכתמים בעלי צבעים שונים.

הקו מהווה בד״כ גורם מסייע המשולב ביסודותיו האחרים
של הצ ׳ . שכיח במיוחד השימוש בקווים לחלוקת השטח ולתיחום
הצורות בקומפוזיציה. נוהגים להבחין בין "הצורות החיוביות"
($בתז £0 6 ׳\ 08111 ק), המוקפות קווים, ובין חלקי המשטח הנותרים,
המכונים ״הצורות השליליות״ ( 5 מזז £0 62311x6 ״). העריכה האמנותית
של הקומפוזיציה מתבטאת, עפ״ר, בצורת יחסי־גומלין מסוימים,
כגון התאמה או ניגוד- בין שני סוגי הצורות. המשטחים המותתמים
מהווים כתמים צבעוניים. הדימוי הציורי נוצר ע״י הרכבת
כתמים בעלי צבע זהה, או מתוך התייחסות הדדית של כתמי־צבע
שונים. באחרונים יש להבחין בין משטחי צבע אחיד ובין כתמים
בלתי־אחידים המאופיינים ע״י תמורות קלות בעצמה ובגון־הצבע.
שיטת צביעה זו מנוצלת ליצירת אשליה של אור־וצל בצ׳. שילוב
האמצעים מאפשר לתאר מציאות מדומה, שיש בה כדי לסתור את
המישוריות החמרית של ד,צ׳! לעומת זאת מדגישים משטחי הצבע
האחיד את מישוריות הקומפוזיציה.

המונח המריות ( 16x1111-6 ) מגדיר את גשמיות הכתמים הצבעו¬
ניים (למשל, עובי שכבת־הצבע וחספוס מצע־הצ , )! מצד שני יכול
הוא להתייחס גם לאשליית החמריות בעצמים המתוארים בצ , .

הדגשת אחד היסודות הצורניים משפיעה על אפיו של הצ ׳ ועל
סגנונו. קומפוזיציה ציורית שבה מודגש במיוחד חלקם של הקווים
מכונה קוונית! אי־הדגשת הקווים או הבלעתם, המטשטשת את חדות
התיחום בין הצורות, אפיינית לקומפוזיציה ציורית. חריפות התיחום
של הצורות מסייעת לבהירות הארגון של הקומפוזיציה! העדרה
גורם לתוצאה הפוכה. כ״כ ניתן להבחין בין קומפוזיציה בעלת אחידות
ובין קומפוזיציה בעלת מרכיבים עצמאיים רבים. ארגון ריכוזי
ומאוזן של חלקי הקומפוזיציה מאפיין את הדימוי הסגור והיציב!
דחיקת היסודות הצורניים אל שולי הצ׳ גורמת להיווצרות רושם של

629

ציור

630

דימוי מתמשך מעבר למסגרת זו, ולכן נתפסת קומפוזיציה כזאת
כפתוחה. גם לעיבוד הכתמים נועדו הבטים סגנוניים — אחידים
ושטוחים, או היוצרים אשליה של תלת־ממדיות. אפיה של הקומפו¬
זיציה מושפע גם מהצבעוניות של הכתמים והיחסים ביניהם: כתמים
בעלי גוונים דומים יוצרים קומפוזיציה טונאלית! צ" אחרים בגרים
על ניגודי־צבעים.

תכני הדימויים הציוריים. מסר־היצירה יכול להתבטא
בשני אפנים: א) באמצעות הצמדה של הקשים לחלקי הקומפוזיציה
וליחסי-הגומלין ביניהם; ב) באמצעות תיאור עצמים מציאותיים.
השיטה הראשונה אפיינית קודם־כל לצ׳ המודרני המופשט. השיטה
התיאורית מתגלמת בכל התקופות בצ׳ הפיגוראטיווי. ההבעה של
דימויים כאלה מורכבת משני רבדים: הנושא (=המוטיוו), וד״המחשה
של המוטיוו באמצעות העיצוב החזותי. העיצוב הצורני נתון בד״כ
לשיפוט האמן! אי-לכך נושאת ההמחשה של המוטיוו את חותם
אישיותו. לעומת זאת נקבעו נושאי ד,צ" בעבר ע״י הפטרונים מזמיני
היצירות. לפיכך מהורם הנושאים עדות להלכי־רוח של אקלים
תרבותי, ולארדווקא לכוונות האמנים. כתוצאה מן הביקוש לצ " על
נושאים מסוימים, שכיחה ההתמחות בצ׳ של סוגי דימויים, למשל
בעלי אופי דתי, דיוקנים, תיאורי הוד ונוף. השפעת האקלים
התרבותי היא גורם מכריע בהיווצרות ההתאמה במבחר המוטיווים
ביצירות שונות בנות סביבה אחת או תקופה אחת. המעקב אחר
תיאורים חזותיים של נושאים מסוימים בתקופות שונות, מעיד עפ״ר
על מסורות אמנותיות העוברות מדור לדור גם כאשר סגנון העיצוב
משתנה. העימות בין תיאורים שונים של מוטיוו אחד עשד לסייע
בהבחנת סגנונם של ציירים או של תקופות.

נושאי־הצ״ ניתנים לסיווג ב 3 קבוצות עיקריות: מ 1 ט י ו ו י ם
צורניים, המבטאים תכנים רעיוניים באמצעות תבניות שאינן
מהוות תיאור של המציאות הגשמית, כגון צורות גאומטריות, כתמי-
צבע, קווים. מוטיווים מציאותיים, שהם תיאורי עצמים
גשמיים — דיוקנים, מראות־נוף, טבע דומם; וכ״כ תיאורים של
מציאות מדומה (מראות-נוף דמיוניים). מוטיווים ספרותיים,
שהם תיאורי מעמדים עלילתיים או דמויות בודדות השאובים ממקורות
ספרותיים או מיתולוגיים; בסוג זה נכללים גם תיאורים של רעיונות
מופשטים באמצעות האנשה, בצורת אלגוריות ותיאורים של חפצים
בעלי משמעות סמלית. — שכיחות גם היצירות המגלמות את השילוב
בין שלושת סוגי הנושאים.

טכניקות ה צ , . למבנה הטכני של הצ׳ — למבחר החמרים
ולאופן השימוש בהם — נודעת השפעה על אופי היצירה כולה.
בד״כ עשוי הצ ׳ שני מרכיבים עיקריים: המישור המד,דה את המצע,
ותרכובות צבעוניות הערוכות עליו. בתהליך ציורן של התמונות
העשויות כתמים צבעוניים משוחים על המצע ניתן להשתמש בכלים
שונים: מכחולים, מברשות, עטים, סכינים, ואפילו אצבעות (במקרים
מסדמים מותזים כחמי־הצבע חפשית או מרוססים בשיטות מכניות
שונות). תכונות הכלים קובעות במידה רבה את איכויות השכבה
הצבעונית, ומשפיעות על אופי הקומפוזיציה. בצד דביקותן של
התרכובות הצבעוניות נודעת חשיבות גם למבנה פני־המצע (חספוס)
ולכושר־הספיגה שלו. ניתן לצייר על מצעים העשדים חמרים שונים:
פני־סלע, קירות אבן או לבנים, לוחות עץ, מאזוניט או מתכת,
אריגים. יריעות־בד המתוחות על מסגרת, גליונות נייר או קרטון,
משטחי־עור (קלף), קרמיקה, זכוכית ועוד. לעתים נעשית עבודת-
הכנה ע״י ציפוי המצע בשכבת־יסוד המחליקה אותו והמונעת את
ספיגת־היתר של הצבעים. לצורך זה משמש עפ״ר צבע־יסוד בהיר,
בעיקר לבן; אך בתקופת הבארוק והרוקוקו הסתייעו בשכבת־הכנה
בעלת גוון כהה (עפ״ר חום) ליצירת דימויים המאופיינים ע״י
ניגודים חריפים של אור־וצל, או ליצירת אדירה צבעונית מיוחדת.
התרכובות הצבעוניות המשמשות לתהליך ד,צ׳ עשדות חלקיקים

זעירים של חומר צבעוני מוצק, הפיגמנטים (ע״ע. וע״ע צבע), וחומר
מקשר בין החלקיקים, המדיום. תכונות שני המרכיבים קובעות את טיב
השכבה הצבעונית בצ׳. בחירת החסרים המשמשים כמדיום משקפת
כוונות אמנותיות, והיא מותנית גם בכושר הדביקות והייבוש שלהם.
מבחר התמרים העונים לדרישות אלה מוגבל למדי: סוגי־דבק
מסוימים,בעיקר אלה שניתן להמיסם במים, שמנים הנקרשים במגע
עם האדיר, דונג, חלבה הביצה ותרכובות פולימריות מסדמות.
התכונות המייחדות כל אחד מסוגי המדיום מתנות את מגוון האפש¬
רויות הטכניות-הבעתיות של הצבעים (ר׳ להלן). בטכניקת
ד,צ׳ הנייד משמשים צבעי-פסטל, דיות, צבעי־מים, גואש, טמפרה,
צבעי־שמן ואקריל. הטכניקות של ציורי־הקיר המונומנטליים הן
הפרסקו (ע״ע) והסק( (ר׳ להלן). בין הטכניקות של ציורי־הכן יש
למנות גם את ההדבקה (קולאד).

צבעי־ ה פסטל מקורם באבני-גיר, בפחם־העץ ובפחם־האבן.
תהליך הצ׳ בהם מתבטא בשחיקתם על מצע מחוספס, שנועדה לפזר
את חלקיקי החומר הצבעוני עפ״נ המשטח. בהעדר מדיום נאחזים
הפירורים במצע באופן רופף, ולכן נמחק הדימוי ללא קושי, פגם
זה ניתן לתקן ע״י משיחת פני-המצע בשכבת־הכנה דביקה, או ע״י
הוספת מדיום להרכב הצבעים. השיטה השניה, המקובלת יותר,
מתבטאת בהכנת גירים, שהם צבעי־הפסטל, המכילים נוסף לפיגמנ-
טים כמויות קטנות של דונג או של המרים דביקים אחרים. הצ׳
בצבעים אלה נעשה על גליונות נייר או קרטון. גוני-הצבעים עמידים
בפני מרבית התמורות. — בצבעי-הד י ו (ע״ע) נכללות הדיות
הטבעית, בעלת הצבע החום־כהה, והדיות השחורה (טוש). הצבעים
ניתנים למהילה ונצבעים במכחולים, בנוצות או בעטים. מצע לצ׳־
הדיו משמשים הנייר והקלף. כתמי דיו מהולה נראים כשקופים,
תופעה המאפשרת להעשיר את ד!צ׳ בגוונים עדינים, המתקבלים
תוך כדי צביעה של משטח אחד בכמה שכבות-צבע שקופות. —
צבעי־המים (א ק ו ו א ך ל) הם תרכובות המכילות, נוסף לחל¬
קיקי פיגמנטים זעירים, את הדבק "גומי־ערבי". התרכובת מיובשת
בתבניות, בצורת כפתורים. בתהליך הצ׳ ממיסים במים את המדיום
שבתרכובת, ומשתמשים בצבע המימי ליצירת כתמים על משטח
נייר, קרטו׳ן או אריג. הכתמים נספגים חלקית בתוך המצע, ושארית
הצבע יוצרת עפ״נ המשטח ציפוי דק, תכונתם הבולטת של צבעי-
המים היא יצירת כתמים הנראים כשקופים! לפיכך אין הצ׳ בטכניקה
זו מאפשר הסתרה של כתם צבעוני אחד במשנהו. — צבעי- הגואש
(ע״ע) מורכבים מיסודות דומים לאלה של צבעי־המים, אך חלקיקי
החומר הצבעוני גדולים יותר, ולכן ניתן לצבוע בטכניקה זו כתמי-
צבע סמיכים ואטומים. לשיטה זו מועדפים משטחים יציבים, כלוחות
עץ או קרטון ומישורי־קיר מטויחים. — צבעי־הטמפרה (ע״ע)
נבדלים מצבעי-הגואש בטיב המדיום: את מקומו של הדבק ממלאים
החלבונים, המקנים לצבעים אופי משחתי. עם התקדשות החלבון
נוצר על המצע קרש קטיפתי, מבריק במקצת. לוחות־עץ ואריג מתוח
על מסגרת הם המצעים המתאימים לטכניקת צביעה זו. לחיזוקה של
השכבה הצבעונית ולהעמקת גוני־הצבעים נוהגים למשוח את ציורי-
הטמפרה הגמורים בשכבת-שמן שקופה. — צבעי־השמן עשויים
תרכובות של פיגמנטים וסוגי־שמן שונים, בעיקר שמן־פשתן המצ¬
טיין במהירות הקרישה. השמן הוא מדיום חזק למדי, המעניק עומק
לג 1 ני־הצבעים וברק לשכבה כולה. שכבת הצבעים הנמשכת על
מצע-הצ' עשויה להיות סמיכה או דלילה, וליצור, בהתאם לכך,
כתמים אטומים או שקופים־למחצה. בין סוגי צבעי־השמן יש המשמ¬
שים ליצירת כתמים שקופים (גלאזורות, מצרפ׳ €ז 1 ו 8139 , זיגוג).
דביקות המדיום מאפשרת למשוח שכבת־צבע ע״ג האחרת, תוך־כדי
ניצול ההבדלים בין הכתמים האטומים והשקופים. את הצ" הגמורים
נוהגים לצפות בשכבת־שמן שקופה ומהירת־ייבוש ( 1 ( 15 חז ¥3 ). —
טכניקה מודרנית, המבוססת על שימוש במדיום פולימרי המתקשה

631

ציור

632

במגע עם האודר, היא הצביעה בצבעי־אקריל. תרכובות הצב¬
עים עשויות בצורה משחתית, אך ניתנות למהילה במים או בתמיסת
המדיום. אפשר לצייר בצבעי־אקריל על מרבית סוגי המצעים.

בכל אחת מן השיטות הנזכרות טמון מגוון רחב של אפני-צביעה.
עובי השכבה, גודל הכתמים והתייחסותם ההדדית נתונים לשיקולו
של הצייר ומשקפים מוסכמות־אמנות או עקרונות אסתטיים. בתי-
אולפנא מסוימים דוגלים בשימוש בשכבות חלקות ושקופות המחיי¬
בות תהליך צביעה איטי! לעומתם מעדיפים אחרים את הביצוע
המהיר, ״אלה פריסה" (איט׳ 3 ומ 1 זק 3113 , ראשוני), המסתפק
בשכבה אחת בה ניכרים עקבות התהליד היצירתי. גם ארגון הכתמים
בקומפוזיציה הציורית, ובמיוחד יחסי־הגומלין ביניהם, משקפים
עקרוגות-אמנות. הכתמים המותחמים בבהירות, שאינם מתמזגים
בינם לבין עצמם, משומם לצבעוניות אופי לוקאלי: טשטוש ועמעום
הכתמים, לעומת זאת, מסייעים ליצור דימדים אטמוספריים. תפקיד
חשוב נועד לגדלם היחסי של הכתמים: הצ' יכול להיות קומפוזיציה
המורכבת מכתמי־צבע גדולים (מאקרוסטרוקטורה) או קטנים. השיטה
האחרונה, שהיתה מקובלת על האימפרסיוניסטים, מגבילה את מבחר
הצבעים בצ׳ לטהורים בלבד, ושוללת את ערבובם להשגת הגוונים
הנדרשים לתיאור המציאות. במקום ליצור את הגוונים על לוח־
הצבעים, צובע האמן כתמים נפרדים זה בצד זה, מתוך הנחה שיתמזגו
בעיני הצופה דיווצר הרושם של הגוון הנדרש. דבקות קיצונית
בשיטה זו הופכת את משטח התמונה למיקרוסטהיקטורה העשמה
מרקם־כתמים דממי־נקודות (ע״ע פואנטייזם).

דימויים ציוריים ניתן ליצור גם ע״י ציפוי המצע בהדבקה של
עצמים שונים. שיטה זו היא לעתים אמצעי יחיד, ולעתים היא משו¬
לבת באחת מטכניקות הרישום או הצביעה. הדבקת עלי-זהב דקיקים
על חלקים ניכרים של צ" היתד. שכיחה באמנות יה״ב. לעומת זאת
נהוגה בצ׳ בן־זמננו, שיטת ציורי־הקולאז׳ מפיסות נייר־צבעוגי,
קרעי עתונים, אריגים ועוד.

בין שיטות־הצ׳ המיוחדות לאמנות המונומנטלית חשובה טכניקת
הפרסקו(ע״ע), המבוססת על ניצול תהליך התקדשותו של הטיח
הטרי. בשיטת הס ק ו (איט׳ 0x0 ,!, יבש), הצ׳ על קירות מצופים
טיח קרוש ויבש, ניתן להשתמש בצבעי־גואש או טמפרה וגם בצבעים
המכילים מדיום פולימרי. בשיטה זו אין הצבעים מתמזגים עם המצע
אלא יוצרים קרום על־פניו. יש ששתי הטכניקות משולבות במהלך
יצירה אחת.

עם סוגי הצ' המונומנטלי נמנים גם החלונות העשויים זכוכית
צבעונית (ע״ע זכוכית, ענד 822/3 ) ותמונות הפסיפס (ע״ע). הפסי¬
פסים מורכבים אבנים קטנות, שברי קרמיקה, או זכוכית צבעונית,
הקבועים בטיח הפרום על המצע. מבחינים בין פסיפסים על מצע
נייד ובין אלה הקבועים בתוך סביבה ארדיכלית, כקישוט רצפה או
כציפר קירות או קמרונים. שיטת יצירת הפסיפס היא "ישירה"
כאשר כל אחת מאבני־הפסיפם נתקעת בנפרד בשכבת טיח טרי,
הפרוסה על קיר או על רצפה! השיטה "הפוכה" כאשר מרכיבי
הפסיפס מודבקים בתחילה אל מצע נייד ומוצמדים את״כ במהופך
אל משטח טיח טרי. השוני בתהליכים משפיע השפעה ניכרת על
סגנון דימויי הפסיפסים.

תולדות הטכניקה של ד.צ/ תולדות הצ ׳ משולבות בתול¬
דות התרבות לתקופותיה. ההיסטוריה של אמנות־הצ׳ עוסקת במבחר
התכנים והמשמעויות המשתנים של הדימויים, בתורות־העיצוב של
הקומפוזיציה הצורנית, בסגנון היצירות, בטכנולוגיה של הצ׳ וב¬
זיקתה לסגנונות.

בין היצירות הקדומות ביותר של התרבות האנושית בולטים
ציורי-ה מערות הפר היסטוריים. הדימויים, בעלי המש¬
מעות המאגית או הדתית, חרוטים בסלע או מצוירים עליו, בצבעים
שהיו עשויים פחם וצבעי-אדמה, תוך־כדי שימוש בשומן־חיות

כמדיום המקשר את הפיגמנטים אל המצע. אמנות-הצ' פרחה בכל
תרבויות העולם העתיק. הצטיינו בה במיוחד המצרים, שהותירו
ממצא עשיר של צ" מכל הסוגים. מעניינים ביותר הם האיורים
במגילות־הפפירום, המצוירים בטכניקות הדומות לאלה של הכתב:
בדיות, בצבעי-מים וגואש. לעתים שימשו האיורים דגמים לציורי-
קיר מונומנטליים, שעובדו בד״כ בשיטת הסקו, בצבעים שהרכבם
דומה במקצת לזה של צבעי-הגואש. תנאים אקלימיים קשים, השימוש
בחמרי־צ׳ בלתי־עמידים ופעולות־הדם גרמו להשחתת מרבית ד.צ"
מתרבויות א ד ם - נ ה ר י ם. בצד שרידים של ציורי-פרסקו חשובות
במיוחד עבודות־השיבוץ המזכירות פסיפסים — טכניקה ששימשה
ככל-הנראה לא לקישוט המבנים בלבד, אלא גם ביצירות ניידות.
עשירים לאין־ערוך ממצאי ד,צ׳ העתיק של המזרח הרחוק.
מבחר ד.צ" הסיניים מעיד על שליטה בטכניקות של הצ׳ המונומנטלי
והנייד. אפייניות לאמנות זו היצירות הניידות המצוירות על נייר-
אורז בדיות ובצבע־מים. ביפן ובהודו הותאמו הטכניקות הציוריות
של האמנות הסינית לדרישות המקומיות. בהתפתחות הצ ׳ המונומנטלי
בולטים במיוחד ה תמשיחים ההודיים.

ראשיתו של הצ׳ האירופי בתרבות ה א ג א י ת (ע״ע) הקדומה,
שהותירה שרידים של ציורי-פרסקו ורצפות־פסיפם וכן צ" ניידים
מעטים שצררו בטכניקה הדומה במקצת לצבעי־הגואש. מיצירות־הצ׳
של יוון העתיקה נותרו רק שרידים מעטים. על אפים של
תמשיחי-הקיר, ובעיקר על מבחר נושאי הדימויים שלהם, ניתן ללמוד
מן ד.צ" המעטרים את כדי־החרם של אותה תקופה. העיטורים נושאים
אופי קווני ומבחר גוניהם מצומצם ללבן־שחור ואדום־חום. עקבות
המסורת האיקונוגדפית והשפעות הטכניקה של ד,צ׳ היווני ניכרים גם
באמנות האיטאלית העתיקה, ובמיוחד באמנות האטרוסקים
(ע״ע). מלבד ממצא עשיר של כדי־חרס מעוטרים צ"(הדומים לכדים
יווניים), נותרו במקומות-קבורתם ציורי-פרסקו מונומנטליים. מבחר
הדימרים, הסגנון, ובעיקר הטכניקה של ד. צ׳ הרומי נושאים את
חותם השפעתה של אמנות יוון ההלניסטית (ע״ע הלגיזם, עמ ׳
613 — 646 ). החפירות הארכאולוגיות בדרום־איטליה, בעיקר בפומפיי,
העלו תמשיחים שנעשו בשיטות שונות. באותה התקופה הרבו גם
ביצירת פסיפסים, בעיקר לקישוט רצפות. בין היצירות הרומיות
המאוחרות חשובים ד.צ" שבמגילות, המצררים על קלף בצבעי־גואש
ובדיות. סוג אמנותי זה השפיע ככל הנראה גם על תחילת המסורת
היהודית של איורי המקרא במצרים ההלניסטית. ספרים מעוטרים
אלה לא נשתמרו, אך עקבות השפעתם ניכרים הן באמנות היהודית
(בתמשיחי ביהכ״נ של דורה־אורופום: ע״ע) והן בצ ׳ ׳ נוצריים בקא-
טאקומבות (בעיקר ברומא). בשני סוגי התמשיחים שיטת־הצ׳ היא
בסקו.

הדימויים של ד,צ׳ הנוצרי הקדום היוו גרעין לאיקונוגרפיה הבי¬
זאנטית. הצ׳ ה ביזאנטי כולל עיטורי מגילות וספרים שנעשו
עפ״ר בטכניקות הקרובות לאלה שאפיינו את האיורים בשלהי העת
העתיקה, בספרי קיסרים נהגו לצבוע את דפי־הקלף בצבע ארגמן,
והאותיות נכתבו בזהב. בערים הגדולות קושטו הקירות של הכנסיות
וקמרוניהן בפסיפסים (בשיטה הישירה; ר׳ לעיל), תוך שימוש
נדיב בזכוכית מחהבת. במקומות מרוחקים ממרכזי השלטון הוסיפו
לצייר בשיטת חמקו. בסוגי ד,צ' הביזאנטי נועדה קדושה מיוחדת
לאיקונין(ע״ע).

מבחר טכניקות־הצ' של יה" ב המוקדמים במערב אירופה היה
בתחילה קרוב לזה של האמנות הביזאנטית, ובעיקר בעיטורים לכ״י
ובצ" הניידים. באמנות המונומנטלית היו תמשיחי-הקיר (בשיטת־
הסקו) מקובלים יותר מהפסיפסים. תרומתם החשובה של אמני המערב
לטכנולוגיה של האמנות החזותית היתד. פיתוח שיטות־העשיה של
חלונות הזכוכית הצבעונית בקחדרלות הגותיות (ע״ע גותיקה).
השפעתם של דימויי החלונות היתה מכרעת באיקונוגרפיה ובסגנון

633

ציור

634

של צ" שנעשו בטכניקות אחרות, ואפילו באיורי-הספרים. באיטליה
של יה״ב הוסיפו לעטר את המבנים הכנסייתיים בתמשיחים. שיטת־צ׳
וו הגיעה לפריחתה בראשית המאה ה 14 , והיתה לאחת הטכניקות
המבוקשות ברנסאגס המוקדם. בתמשיחים המוקדמים נהגו לשלב את
היתרונות של שיטת־הסקו עם ד,צ׳ על טיח טרי. חשיבות השיטה
האחרונה עלתה בהדרגה, ומתחילת המאה ה 15 היתה לטכניקה
המונומנטלית העיקרית. לעומת זאת גרמה ההתפתחות המהירה של
הדפום בתקופת הרנסאנס להיעלמותה ההדרגתית של אמנות עיטור
כה״י (ע״ע אילומינציה! מיניאטורה). במקביל לציורי־הקיר פרחה
באיטליה גם מסורת ציורי־המזבח. מבחינה טכנית, ולעתים גם
בתכונות אחרות, קיים דמיון בין צ" אלה ובין האיקונין הביזאנטי.
בתקופת הרנסאנס חל מפנה בטכניקות של הצ' הנייד. בראשית
המאה ה 15 השתמשו עדיין בסמפרה, אך התחילו מוסיפים לתרכובות
כמדות קטנות של שמן בדי להשהות מעט את התקדשות הצבעים.
במרוצת הזמן הפך השמן למדיום העיקרי בהרכב הצבעים, עקב
השקיפות האפיינית לטכניקה חדשה זו. הנסיונות החלוציים בצבעי-
השמן נעשו כנראה באיטליה ובפלנדריה במקביל, אך האמנים
הצפוניים הפכו אותם לטכניקה בלבדית. באמצע המאה ה 15 לערך
התפשטה שיטת־צ׳ זו גם באיטליה, ודחקה את מסורת הצ ׳ בטמפרה.
במקביל הוחלפו גם מצעי-העץ ביריעות-בד מתוחות על מסגרת.
שינדים מהותיים חלו גם באפני השימוש בצבעי־השמן עצמם,

למדות שינויי הסגנון והתמורות בתכני הדימדים בתקופות ה מ נ¬
ירי ז ם (ע״ע) והבר 1 ק (ע״ע), הוסיפו צבעי־השמן להיות הטכ¬
ניקה העיקרית של ד,צ׳ הנייד. עצמת הגוונים וחריפות הניגודים
ביניהם נוצלו לתיאורי תאורה דרמתית. פותחו גם שיטות־צ׳ חפשיות
יותר ע״י הוספת שכבות דשנות, בהן ניכרו סימני הצביעה, לגלאזו־
רות של הצבע השקוף. עקבות אלה הדגישו את המריות העצמים
המוארים באור חזק. טשטוש הניגודים הצבעוניים היה אחד העק¬
רונות האסתטיים של הזר במאה ה 18 : לשם יצירת טונאליות בין
הגוונים נהגו לצפות את כל משטחי־הצ׳ הצבעוניים בגלאזודה
מאחדת בגון חום־כהה• באותו זמן גם עלתה קרנן של הטכניקות
האחרות, שהיה בהן כדי לסייע ביצירת קומפוזיציות טונא־
ליות.

בטכנולוגיה של ד.צ׳ נודעה השפעה חשובה למהפכה התעשייתית.
ייצור צבעים בשפופרות אפשר את ד,צ׳ בחיק-הטבע. לשם תיאור
מיידי של התרשמות רגעית הוחלפה שיטת ד,צ׳ בגלאזורות בטכניקה
מהירה וחפשית, שהיא מסימבי־ההכר של האימפרסיוניזם. על פיתוחן
של שיטות־צביעה חדשות שקדו מאוחר יותר ציירי הפואגטייזם
(ר׳ לעיל).

לעומת עקרון התיאור הנאמן של המציאות, שאפיין את ד.צ'
באירופה למן תחילת הרנסאנס, נטו אמני סוף המאה ה 19
להדגיש את ההבעתיות של הדימד הציורי. אחרי ששוב לא ביקשו
להפוך את התמונה לחלון הנפער אל מציאות מדומה, הובלטה
המישוריות והגשמיות של הקומפוזיציה הצורנית. התפיסה החדשה
מצאה ביטוי בהדגשה ובריבוי שיסות־הצביעה. עקבות התהליך
היצירתי — שלא טושטשו — היו לאהד האמצעים של ההבעה
האמנותית. מבין החידושים הטכניים של ראשית המאה ה 20 חשיבות
מיוחדת לשיטת־ההדבקה (קולאז׳), המשמשת ביצירות הקוביזם,
הפוטוריזם והדדאיזם (ע׳ ערכיהם) — אמצעי-סיוע להבלטת החמריות
והמישוריות של הצ ׳ . לעומת זאת נזקקו ציירי הסירראליזם (ע״ע),
ששאפו ליצור דימויים של אשליה דמיונית, לטכניקות־צ׳ מסרתיות,
בעיקר לצבעי־שמן. פרט לנסיונות מעטים להחיות את הצ ׳ בטמפרה,
נשארו צבעי השמן, המים והגואש השיטות העיקריות של הצ׳
בזמננו. ב 20 השנים האחרונות נוספו אליהם צבעי-האקריל.

וע״ע אילוסטרציה; אימפרסיוניזם; אכספרסיוניזם< אמנות;
גרפיקה; דבר; טבע דומם; מפשטת, אמנות; עטור; פורטרט; פרס-

פקטיוה. ור׳ הפרקים הדנים באמנות בארצות השונות. ר , גם לוח

צבעוני בכרך זה.

פ. האזרחי, הפעילות המתבוננת, תשכ״ל, ! ב. שרסשטיין, האמן בתר¬
בויות העולם׳ תש״ל< .£ ; 1765 ־"ת £ 5543 ,*ס־וס .ס

£351132(6, 130/€€40?5 {0X0 8115101"^ 2 ז־ 1131 0 ־ 01 8 ,[ ; 1847 , 31111111% ? 1 ) 0 /ס *,
80x7710/ 34733 8*1(1 (^0111 03€ ,ז 16 ) 16 \ .[ ; 1918 ,( 1887 — 1844 ,^ 3 ־
810713^61x11711471%, 111?? 7 6 ״ x117331( [1*1(1 £71/44/1x1(1347*% , 1919; ?.

£3111 80171/6 7116 , 16 ־ X5' 136/11035 1 1X14 1^0/6X3015, 1926; 0. 83*06$,
7136 £71 4 ,־ 5061 ^ 6 ? . 1 < ; 1928 , 80171471% מו x036771165 0/ 4x1, 1940;

0. 11/14 ? 0 * 1 , 0 ז £3 ת 06 ״ 1 . 1 \ ; 1943 , 80171471% 15121 ) 8 , 314$ <£ .מ X0,
1944 801 , 1111 * ¥60 .- 1 ; צ x11x8 80373/6x5, 1945; £30(11051(} ׳ ,

€073x6x711x1% 1116 $81x1/1401 373 4x1, 1947; '16., 814711(/ 31. 127336 214
8 106116, 1955 8 ; 8. 861 465/116/1 , 11 ״$ 60 ־ X5 0713. 1315/07)) 171 3116 17151401
4x15, 1948; 1(1., $66173% 0773 14x014/17*8, 1953; 66 /! 8017 0 * 71 ,־ 67 << 43 ^ .מ '$
0x0]1, 1948; ?0^6, 7110 12*7* 1 ( 041 ז< 7 /ס X18 0713 80X71/1718,

1949; 14. 4 /ס 105 ?ד) 72 * 87 ,ת ¥01481 י x1 8115/07)>, 1950; 1*. 21101(6**,
$1)7165 373 80x71/171%, 1950; 1-. \£11 4 , 1 )ז £0 וח x1 07x3 7€011711x5, 1952;

£. 01150*1, 80173471% 0713 80011/171171% * 80 15 1¥1181 ,׳( 13 ) 0303 .ן ; 1957 ,ץ ,
1958; 16., €0773?05*/3816/14 /ס 371% ) £001 , 10 * 0131 , 14 ; 1958 , 73 ס x65, 1960;

14 . ? 1 140 ^ , 861111 £\\ ; 7£ 1961 § 0 € 51710810 , 003001 ־ x3711 * 00 € 3 ־ X1,
1961; £. 1 373 81/43765 ,ץ £510 סס 3 ק x073010%)?, 1962; 44. 44 64 < • 1 ת 16 )ץ *,
7116 4x7 0733 8 / ס x0773x5; 473 £72(] 147)! 371/0 11*€ £7311071X6772X73/

0/ 8017*471%, 1963; £. 11. 000181 810 ^ 810178 ס 071 5 * 10/107 * 1363 ,!{ 10 ־ X56,
1963; ?. £166, 8030%0%35011€5 $1(32X671874x11, 1965; 8. !. 06*1605 —

0. £. 5*011*, 80171471% 130/6X3015, 1966 8 ; ס 816071371% 711€ , 1 ) 863 .מ /
4x1, 1967; 14. 44. 44045*30160, 0656111x11/6 366 1414715/ 14713 366 1(11x35116-
635x13671 76x11711 !{€71, 1 . 8 ; 1970 , 71471% * 80 ,ח 6 ־ 01¥ .? ; 1968 , ¥1 ־

£711 ,ות 61 ו 1 ו 1 ז\נ x 08 )/ 0713 4 . 1971 { זז

א. פו.

ציורי הילדים מספקים הבט מיוחד במינו של התפתחות
הילד בכמה תחומים: הריגוש, ההכרה וההתנהגות. בהתפתחות ד.צ׳
אצל ילדים ניתן להבחין ב 7 שלבים, כשהמעברים משלב לשלב אינם
.(859 חריפים (ע״ע, ילדות, ילדים, עם׳

א) שלב השרבוט — גיל 2 — 4 . השרבוט משקף את היכולת הת־
גועית, את הנטיה ליצירתיות וגם את ההתפתחות השכלית והריגושית.
העובדה שהילד "שולט" בפעילות מביאה אותו לחזור עליה, מאחר
שהיא מעניקה לו בטחון עצמי ויכולת להתבטא. בשרבוט 3 שלבים:
1 ) שרבוט לא־מאורגן, שעיקרו מיקום מקרי של קודם! 2 ) שרבוט
מבוקר, שיש בו גילוי הפיקוח החזותי על התיאום התנועי! 3 ) מתן
שם לשרבוט, שהוא שלב בעל חשיבות מיוחדת. במתן שם זה מכונן
הילד את יחסיו בין ציורו לעולם החיצוני; נוסף על כך מבטאת פעו¬
לה זו שחשיבת הילד הועתקה לגישה דמיונית.

ב) שלב הסימול — גיל 3 — 5 . בשלב זד, מופיעה צורה של
ראש־רגל כסמל ציור האדם. יש שמיתוספים קווים במקומות לא-
מתאימים, כגון זרועות מחוברות לראש, ובמעגל המייצג את הראש
מופיעים סמלים ראשונים לאיברי הפגים.

ג) שלב יצירתסכמות — גיל 5 — 7 . הילד מציג כיצד הוא
משיג את העולם. בר״ב האדם הוא הסמל הראשון שהוא משתמש
בו. רוב הילדים מגיעים לצ' סכמטי בערך בגיל 7 . בשלב זה כבר
מרמז הצ׳ כיצד הילד רואה את עצמו. הוא מצייר את הראש
בצורת מעגל, את הגוף כריבוע ואת הגפיים בצורת קודם. הוא מב¬
ליט׳ מגזים, מקטין או מתעלם מאותם הלקים שלגביהם הוא חש
מעורבות ריגושית. האובייקטים שהילד מצייר אינם מבטאים את
דרך תפיסתו את העולם החיצוני, אלא מציינים את מושגיו אודותם
או את יחסיו הריגושיים כלפיהם. ציוריו מבוססים על "מה שהוא
יודע" ולאו דווקא על "מה שהוא רואה", ומשום כך הם מכונים
"ציורים אידאוגרפיים". הם איבם משקפים יחסים בין אובייקטים,
יחסיו מרוכזים בעיקר סביב גופו. קיים קשר מועט בין הצבעים
בצ ׳ ובין נושא הצ ׳ . הצבע נקבע ע״י סגולותיו הריגושיות.

ד) השלב ר, מ ו ח ש י ־ ה ת ז ו ת י — גיל 7 — 10 . הסכמה שהילד
משתמש בה בשלב זה היא מוצג דו־ממדי המתייחם לחלל ולצורות
כאל אובייקטים. הסכמה האבושית מופיעה בעת בצורה אישית ביותר.
בשלב זה כבר קיים קשר בין צ׳ האדם ובין מינו של המצייר. מת¬
פתחת רגישות לפרטים — תוך התייחסות לפרטים הקשורים בו

635

ציור

636

!(יורי ילדים. 1 . ילר בז מנוזייס והעי — מרבוט לא סאוו־נ!; 2 . ילדה בה יטלז׳ע מניס וממונה הדמים — מלב הסימול ; 3 . •לד ב] מבע מנים — שלג
יצירת סכמות; 4 . ילד בז שש שנים ושלושה חדשים — שלב יצירת סכמות; 5 . ילדה בת שמונה שנים וחדשי ים — השלב המוחשי; 6 . צעיר בו ממונה

עשרה — השלב הנטורליסטי (טז תאומה של המחברת)

מבחינה ריגושית. התפתחות הסכמה גם מבטאת שינוי מגישה
אגוצנטרית ביסודה לגישה חברתית יותר. בד״כ מגלה הילד בשלב
זה ״תגליות״ רבות־משמעות לגבי חייו: סדר בחלל והעובדה שהוא
חלק מסביבתו.

לקראת סוף השלב הזה מגלה הילד שהמרווח ביו קווי־הבסיס
הוא בעל משמעות, והוא מפלא אותו. הילד כבר מסוגל לצייר ,,מה
שהוא רואה״! רוב המין האנושי אינו חורג מעבר לשלב התפתחות
וה בתחום הצ׳. בסוף שלב זה מנסים המחוננים שבילדים, בהצלחה
מסוימת, לצייד צ׳ תלת־ממדי. שינוי רדיקלי ביחס לעצם פעולת
ד>צ׳ חל ב״אחרית הילדות", שסימנה הפסיכולוגי העיקרי הוא עליית
הביקןדתיות, לרבות ביקורת-עצמית. לרובם המכריע של הילדים
מתברר אז שאינם יודעים לצייר, והם זונחים בהדרגה את העיסוק
בזר, נשארים נאמנים לו בעיקר בעלי כשרון לזר.

ה) השלב ה נ ס ו ך ל י ם ט י-כביכול — גיל 11 — 14 . בגילים אלה
משקף צ׳ של דמות האדם את התרכזות המצייר בהתפתחותו הגו¬
פנית• בצד הדמות האנושית מופיעים עצמים: בע״זז, צמחים ועוד.
בשלב זה מעדיפים ילדים לא-מעטים גירוי חזותי• הם בוחרים לשם
כך בצבעים המרוכזים יותר בחוויה הסובייקטיווית וההופבים את
הצבע לבעל משמעות ריגושית.

ו) השלב המופשס־האכספרסיוניסטי — גיל 14 — 21 .
בשלב זה משרטטים אותיות קישוטיות וכן קישוטים וציורים של
ממש. כן מופיעות אז דמויות אנשים ברישום או בצורת .קריקטורה.
המצייר מעריך גודל, שטח ומרחק, ומצייר תוך שליטה תנועית מלאה.

ז) שלב הצ׳ הנטורליסטי — גיל ההתבגרות והבגרות.

זהו השלב העליון בהתפתחות הצ׳, ורק המחוננים המעטים מגיעים
אליו.

הצ׳ כמבחן. ציורי ילדים מאפשרים לגלות את דרגת ההתפת¬
חות הכללית. ככל שילד מגלה הבחנה דקה יותר ומביא בציוריו
יותר פרטים, כן הוא מודע יותר לעצמו ולסביבתו. העדר פרטים
מסוימים מצ׳ מצביע על אי-בשלות אינטלקטואלית או על קיומן

של בעיות ריגושיות. מגת המשכל של ילד משתקפת בציוריו במבנה
הבסיסי, בפריטים שבזר, בביגוד וכר. גודל צ', מיקומו של הדף, איכות
הקו, סדר צ׳ הפריטים וכר מסייעים להבנת הווייתו הריגושית של
הילד. משמעות מיוחדת יש לחלקי הגוף העיקריים — הראש, הצוואר
והזרועות. ציורי ילדים משמשים כמכשיר אבחון וכאמצעי להערכת
עמדות ויחסים בין־אישיים, וכן כאות לדרגת ההתפתחות הכללית.

צ׳ באצבעות הוא טכניקה נוספת להערת דמיון הילד ולשחרורו
מעכבות ומפחדים, והוא מאפשר אבחון ואף טיפול — בעיקר בחולי-
נפש. — הזר החפשי (כשהנבדק מצייר כרצונו) נועד בעיקר לאבחן
השפעות של חבלות (טראומות) נפשיות על הגורמים הריגושיים. —
הזר כמכשיר תקשורת מאפשר לעמוד על מצב חחו, פחדיו, חרדותיו
וכר של אדם הסובל מהפרעות נפשיות.

אנה פרויד (ע״ע), מלאני קליין (והשר להלן) ואחרים השתמשו
בזר כבדרך־טיפול מיוחדת בהפרעות נפשיות של ילדים. באמצעות
צ׳ אפשר להעלות לתודעה, תכנים שהודחקו ולשחרר כוחות יוצרים,
וממנו ניתן להגיע לביטוי מילולי גלוי.

הזר כערך חינוכי הונהג לראשונה בבת״ס באה״ב ב 1840 .
כיום מלמדים צ׳ בכל העולם, החל בגנונים וכלה בביה״ס התיכון.
מלבד ההנאה מעצם העשיר, והשימוש בחמרים מפיק הילד הלומד צ׳
תועלת מרובה בתחומים רבים. הוא לומד להסתכל בחייו הפנימיים
ובחוויות הסביבה ולהביעם בצורה מודעת. ההתעסקות בצ ׳ מטפחת
אצל ילדים כושר תפיסה, הבנה אסתטית, חוש פרופורציה והכשרון
להבחין בצבעים. כמכשיר לפיתוח כללי של האישיות מקנה הצ׳
כוח ריכוז והתמדה, משמעת, בטחון עצמי ורגש אחריות׳ ומפתח
את הדמיון ואת כוח ההמצאה של הילד. לימוד הזר בביה״ם ממלא
תפקיד חשוב כמשלים מקצועות אחרים. וכאמצעי להבנת מש¬
מעויות, לתפיסת צורות ולהערכה בילןרתית של העולם.

מ. ברינבאום, הילד לאור ציוריו (החינוך, יס), תש״ו! מ. רוט, הצ׳
בניל הרך ובנז־ד,ילדים (אפקים. 9 ), 1955 < י, דיפרמן, ציורי ילדים
ומשמעותם הדיאגנוסטית (אורים, יז), תש״ו! הנ״ל, הילד ניכר
בציוריו, תשכ״ח , ח. רצון, על המבע האישי בשרבוסיהם של ילדים

637

ציור — ציטלין

638

קמנים (אפקיס, 15 ), 1961 ! ח. כרסי. ציודי ילדים בסרזיבשסאט
(החיבוך, לח, תשכיב 1 ב. אוגא׳ ילדים מציירים, תשכ״ו! ר. פליקם,
צ' (טזוד: אנציקלוסדיזז חינוכית ה), תשכ״ם 1 ס!/'!' , 8 ״£ .מ
102)1 0} 0/1116x00'5 0x314)102, 1931; ?. 83 ׳מגמג־ויד . 1 \ - נמז־נג 8 ותט ,
1(1060x2010/1x130200 10 00x21010/1006 (8010140/11302 10/100 > 1060102 ( 5 ו
(26115011111[ (111 , 16 ז] 13 )(: 1 ^נ;־! 36 ו 211 ז X5, 19 0 ו< £0, 13 ,ש! 6 ט 1 \ . 0 ; 13 ־ \-
13 2 010/100 ! 40 0/1010210 ^ 5 ק 25 ח x150/100 001131100*, 1955; £. £ 0 ו 1 מבמ 1 מז ,
01)01- <110 00501x10<155<2\01100 !103 6016/0 ח X1 600 1(1060X2010/10002,
1962; /\1 0 <} 61400 005110 13 , 1 ת 11 .־ 111 זו x50000, 1963; 0 . 8 . 1131 15 ־ 1 ־ ,

01166x00'5 0x336025 441 1603515X05 16310 1010110011431 (ס X11)4, 1963 ;
0 , 0011015 .ז&ו x014() 1/311405 1/1X014^/1 0/>66100'5 0x344)1025, 1966;
13. £ 800 , 111060x10101101401100 1406 1/1014)011, 1967; £. 11111 ־ 8 ־ 61 ג 1 ־ $101 ת
116 ( 0 / 0 311431100 ( £1 1031 ^ 10/1010 ( 85 ,. 7 ] 1 קכןו>.>! x00'5 111101351 81X14X0
0x34460X5. 1968; £. £3011211, ?5)10/1010210 605 1(5031116161 , 1969.

רח. 0 ל.

צ׳ ובריאות הנפש. לצ ׳ , כלכל יצירה אמנותית, נודעת
חשיבות רבה לשמירת בריאות הנפש. להבנת הערך הטיפולי והשי¬
מושי של ד.צ׳ תרמו התאו׳ריות של ז. פרויד (ע״ע) ומלאני קליין
(ר׳ לעיל. וביבל׳). לפי פרויד נותן ד״צ׳ ביטוי עקיף ליצר־המין
וסיפוק עקיף של משאלות מודחקות מגזרות. צ׳ הוא אחד הביטויים
המוחשיים של העידון (ת 3110 מז 11 < 8111 ), שהוא מנגנון התגוננות;
באמצעותו האנרגיה היצרית הביולוגית מגיעה לסיפוק יעיל, בצורה
מעודנת, קונסטרוקטיווית ומקובלת על החברה.

הצייר משתף גם את הצופה בתהליך היצירה, ומעניק גם לו
סיפוק של משאלות מודחקות. הצופה אינו שותף סביל ביצירה
אמנותית, שכן יצירת הצייר היא בבחינת תשדורת המעבידה לצופה
מידע, הרגשות וחורה שהצופה מפנים׳ והיא גורמת לו גם חודה
אסתטית.

תורת קליין וחסידיה משלימה למעשה את השקפת פרויד, לפיה
מסייעת היצירה האמנותית לצייר להתמודד עם הדחף ההרסני
שבתוכו, שמקורו נעוץ בהדי הילד הרוצה להרוס את גוף האם.
דחף זה מעורר אצל אדם מבוגר הרגשות אשם וחרדה. הצורך ליצור
צורות חדשות או לבנות מחדש מה שנהרס, או הצורך הלא-מודע
לשמור על האובייקטים הטובים והאהובים עומדים מאחורי כל יצירה
אמנותית.

ה. ב. לי (ר׳ ביבל׳) רואה בתהליך היצירה האמנותית הפעיל
והסביל, של היוצר ושל הצופה, את הצורך ליצור סינתזה אסתטית
בין חלקי הנפש השונים ובין העולם החיצוני, כאשד האינטגרציה
מופרעת עקב עליית דחפי זעם הרסני. מידת החוויה האסתטית
קשורה במידת ההגשמה של משאלות מודחקות ושחרור מדחפים
הרסנים וסאדו-מאזוכיסטים. היצירה האמנותית מהדה אמצעי הידב¬
רות בין האדם ובין החברה. הדבר קורה במצבים נפשיים שונים —
פיסיולוגיים וחולניים. יש הסבורים שבמצבים של הפרעות בתקשורת
נסוג האדם לסמל שהוא אחת מדרכי התקשורת הקדמונים והראשו¬
ניים. באמצעות ביטוי סמלי בצ׳ ניתנת לאדם אפשרות להתבטא
בצורה כנה ומהימנה יותר.

הצ ׳ הסמלי מאפשר לאדם, בעיקר בחברה פרימיטיווית, להתגבר
על פחדים מפני חיות-
טרף, כוחות־טבע ואסו¬
נות. האדם הקדמון הא¬
מין ששליטתו על הסמל
מביאה לשליטתו על אוב¬
ייקט! זהו פשר ד,צ" על
קיתת מערות, ו" לעיל,
עט׳ 631 . הצ' הספונ¬
טני הוא גם חומר טיפו¬
לי המאפשר לפסיכיאטר
לעמוד על התכנים הנפ¬

שיים של החולה. תכופות , , ,

תוקפנות (שתערובת דיירים של חולי־נפש
הצ ׳ הוא ביטוי מהימן ירושלים, 1975 )

המשקף דברים שהאדם טומן בתוך־תוכו. ע״י ד,צ׳ יכול האדם או
החולה להגיע להבנה עצמית וליתר התייחסות להתנגדותו בסיטואצ¬
יות שונות. במצבים שונים מרגיש אדם צורך לצייר; למשל, בתקו¬
פות בחייו המאופיינות בשינויים חדים בהתפתחותו הנפשית, במצבים
של בדידות או במצבים של אי-יכולת להתבטא בדרכים המקובלות,

5. ?1311100 >£ 1 )ז 13 >חט 5 :ת 1 ) £* 1 * * 471812 ( 08 4 ה 8 721175 *׳*// 0 * 0 , 01111 ־ ,
^), 1908; 0, ?301(, !)<7 51 ־,*מו* 4 * 2 081%1 { 6474 ; 51117 * 82 ־ x1*81$$)-
€ 11010£1?, 1918 2 ; £1010, 70 212 {* 11111 { 81 מ 8120 * 5211 -ץ 7211 מ 64 * 7 //מ 0 /מ

0/ 347? 871(1 1 ג ,. 01103031 ׳<$? .[ . 1111 ) 1$1 * 1772$2 *׳*// 003 1111 2 ז ),
1929; 17 ) 1113 :>?$?) ( 122 * 4 ^ 21 ( 1 { 0 /*/ 5/0 21121 ( 851 1121 072 , 1.00 . 6 .מ ,
X) | 1947; 1<1., 5 $27217*8121) 8714 818221) 111 247 8 *//־///־ x$172112^1 (?$?-
011031131. (} 51 ( 2081281 (*׳</? 11 ( 7 ,־ 101 ) 50111101 .£ ,ס ; 1948 ,( 1 ד\£< .*זגט
8114 //8 111 ( 1081281 ( 1 ( 5 ? ,$!/£ .£ ; 1950 , 6411151 *ז x^1010110715 112 6471,
1952; ?. ]. 930^01 ,[.!>*] ,/ 100 ) 1.10 . 11 : 111 ) 70471111012 ? 647125111 012 ,־
10111 * 201271 ( 1 ( 5 ? י £־ 1 ט( 1 ו 11 ט 143 . 4 ג ; 1953 ,( $1$ י< 01103031 ?$? ת 1 חס 1 ז 3 ז 10 ק>נ£
647(. 1953; £. 01953 , 6471 112 117$ )* 1 ? 5 87$772112771181 , 11301 ^ 0010 ט ;

?. 0. 03 !6412 8714 6471 , 15 ז X111)/ (111: ' 1 ) 30 £־ 1 \/ י [. 1 ) 0 ] 5 ק 111111 ? .א
?$ >01103031?51$), 1957; ]. 14. ?! 8 '[ $11 641125121 ,*!ס^אלס x^71551012 272
\4172181 015*851, 1964; 0(0115^ >511 1 (£* 1701 (' 1 /( 015101/17 -{ 571 י ׳ }-

8X1177551012, 1973.

מ. עש,

צ׳יטגונג ( 011111320118 ), גמלה הראשי של באנגלאדש והעיר
׳ השניה בגדלה במדינה זו. 550,000 תוש׳ ( 1974 ). צ׳ יושבת
על הגדה הצפונית של הנהר קארנאפחולי ( 11 נ 1 ג 1 ק 13 ״ £3 ), במרחק
כ 20 ק״מ משפכו למפרץ בנגאל• העיר משתרעת על שטח מישורי,
בגובה 25 מ׳! מצפון וממזרח לה גבעות. בגלל כמויות המשקעים
הגדולות בעיר (ממוצע שנתי 2,700 מ״מ) ובסביבתה ( 3,500 מ״מ),
קיימים קשיי ניקח ובעונת הגשמים (בקיץ) נוצרות ביצות.

צ׳ היא נמל-גהר טבעי דרכו עוברת תנועה רבה של ספינות
גדולות וספינות חופים ונהר קטנות המשמשות אמצעי תחבורה עיקרי
ברשת הזרועות והתעלות הענפה של דלתת הגאנגה-בראהמאפוטרה.
העיר מחוברת במס״ב, בכבישים ובנמל תעופה עם עריה הראשיות
של באגגלאדש ועם הודו. דרכה מיוצאות כמויות גדולות של יוטה
ותה. בצ ׳ ובסביבתה מספנות ומפעלי תעשיה למוצרי יוטה, טכסטיל,
ברזל ופלדה, מכונות חקלאיות, כלי עבודה, כימיקלים, נייר,
זכוכית, מוצרי צמג, המרי בניין ומזונות (בעיקר סוכר, טחנות קמח
ואורז). בעיר אוניברסיטה (נוסדה 1966 ) ובה 13,500 תלמודים
( 1973 ), בת״ם מקצועיים שונים, ומחיאת אתנולוגי.

כשהגיעו אליה האירופים (פורטוגלים) הראשונים בראשית המאה
ה 16 היתה עיר-שוק קטנה. התפתחותה כעיר נמל ומרכז סחר החלה
בעקבות תפיסתה בידי חברת הודו המזרחית ( 1760 ; ע״ע הדו המז¬
רחית, חברת-)• סחרה וחשיבותה גדלו מאד לאחר תום השלטת הבריטי
משהפכה לנמל הראשי של פאקיסטן המזרחית (כיום באנגלאדש).
חלק מתנועת המטענים שעברה עד 1947 דרך כלכתה הופנה אליה.

ציטואגיה, ע״ע תא.

:▼ ־ 1

ציטלץ, משפחת סופרים עברים. ( 1 ) הלל ( 1871 , קורמה [פלך
מוהילב] — 1942 , בדרך לטרגלינקח), הוגה-דעות, סופר,

משורר ועתונאי עבדי ויידי. נתחנך בדוח חב״ד (ע״ע). למד ב״תדר"
ואצל אביו, שהיה ת״ח מופלג, ואח״ב באופן עצמאי. רכש ידיעה
מקיפה בתחומי יהדות שונים, וכבן 13 עבר תקופת אכסטזה דתית,
אך משש שנמשך גם אחר ספרות ההשכלה נצטננה התלהבותו
ומלחמה פנימית נתלקחה בו. מגיל 16 התפרנס כ״מלמד" בכפרים
נידחים, וכך למד להכיר את מוכי הגורל. ב 1901/4 עסק בהוראה
בירוסלאוו (פלך סמולנסק), אח״כ ישב בעיר ה 1 מל, שם עסק גם
בכתיבה בעברית וביידית. עסק גם במדעי־הטבע ובביקורת-המקרא
וכך בא לספקנות דתית ושלילת האמונה לכל צורותיה. כן נמשך
לניצשה (ע״ע), וכתב חיבור על חייו, שירתו והגותו (נדפס אח״כ
ב״הזמן" וב״משואות", תרס״ה). צ׳ ראה בניצשה, מבעד לכפירה
החיצונית. מבקש אלהים "עד לשגעוך, חיקתו אליו גבעה משאיפתו
שלו לאמונה עצמית, שתקים "מקדש חדש". תקופה זו לא ארכה חד,

639

ציטלין — ציטלין, שניאור זלמן

640

שהמשיך לחפש את אלוהיו", התעמק
בפילוסופיה יהודית וכללית, והרבה
לפרסם בתחומים אלו. ביחוד דבק אז
בשפינוזה (ע״ע) ואף חיבר ספר על
חייו, ספריו והגותו (נדפס: תר״ם).

מבוכת האמונה הכביסה בו יאוש, וספרו
על בעיית ״הטוב והרע״ (נדפס:

תרע״א) טבוע בפסימיות מודגשת. אך
היאוש שימש לו קרש־קפיצה —

לאמונה. ספרו הנ״ל מסתיים בפיסקה,

שהיתר. לסיסמת חייו: "אם אל ארץ
תביט והנה צרה וחשכה... ופנה למעלה".

סייעה לזה אצלו גם דחיפה היצר
נית: הפוגרומים של 1903 ו 1905 , שזעזעוהו. אז כתב את "על
הזבח"׳ בה גילה את חרדתו לקיש היהודי, חרדה שלא עזבתו
כל ימיו. הוא שב לאמונה ואף נעשה חדור הרגשת־ייעוד, להח¬
זיר את העם בתשובה. התחיל לפרסם מאמרים חדורי להט דתי,
שהפתיעו את קוראיו. את ה״אני מאמין" החדש שלו הביע בפואמה
"הנצחון", שנכנסה אח״כ לספרו ״מחשבה ושירה״. למן 1906 ישב
בוורשה וכתב בעתונים היידיים "היינט" ו״מאמענס", לפן זוטות
ועד לנושאים מרכזיים בחיים היהודיים. נלחם לקיומו הפיסי של
העם — בנתיבי הציונות, הטריטוריליזם והפולקיזם — ולשלמותה
של היהדות. התקרב לתפיסתו של הרב א. י. קוק(ע״ע) בשאלת מקומה
של הציונות בתהליך "אתחלתא דגאולה". רושם מיוחד עשו ה״מכ־
תבים לנוער היהודי" שנתפרסמו ב״היינט" וכונסו אח״כ בספת "דער
א״ב פון יודעבטש״ (= ״הא״ב של השדות״), מעין "מורה־נבוכים"
חדש. שנודעה לו השפעה ניכרת על חלק גדול מהנוער. שראה בו
מודה דרך. צ׳ שב ונמשך אל החסידות, לה הקדיש חלק גדול
מיצירתו, במיוחד לחסידות חב״ד, ויצרן ספרו: "החסידות, לשיטותיה
וזרמיה"(תר״ע). לדמותו של ר׳ נחמן מברצלב (ע״ע). הקדיש עיון
רב, וספריו היסודיים בנושא זה הם: "ר׳ נחמן מברסלב, החוזה
מסו׳דוליה" (ביידית)! ו״ר״ן מברסלב, חייו, ספריו ותורתו" (תר״ע).
בימי מלה״ע 1 שקע ביותר בענייני מסתורין, והדבר התבטא בפרסו¬
מיו: "על גבול שני עולמות" ("התקופה", ד׳)! "קדמות המסתורין
בישראל" (שם׳ ה׳), בו הוא טוען כי היהדות היא מיסתורית מעי¬
קרה; "מפתח לספר הזוהר" (שם, ר! ז , ! ט׳). כן עסק בתרגום
ה״זוהר" לעברית ובפירושו (י״ל רק פירושו להקדמת ה״זוהר").
ביתו בוורשה היה מקום־מפגש לאנשי־רוח מזרמים שונים ומגוונים.
בערוב ימיו, מתוך תחושת שואה מתקרבת, קרא בלהט רב, בכתב
ובע״פ, לתשובה ולתפילה, ויצוין ספרו: "ספרן של יחידים", תרפ״ח.
לאכזבתו ולבדידותו נתן ביטוי בספר הווידוי האחרון שלו: "דממה
וקול", שהוא סיכש עגום של חייו ומפעלו.

כתביו המכונסים: "שריפטן" (ביידית, תר״ע)! "כתבים נבחרים"

(א׳—ב׳< תרע״א—תרע״ב); "בפרדם החסידות שקבלה" (תש״ך)!
"על גבול שני עולמות"(תשכ״ה).

י. וולפסברג (=אביעד] — צ. הרכבי {עורכים], ספר צ׳, תש״ח •

א. ר. מלאכי, ה. צ׳, (ביבל׳), (התקופה, ל״ב—ל״ג). תש״ח: זזנ״ל,
טלואים לביבל׳ של ה. צ׳ (שם. ל״ד—ל״ה), תש״י! ש. ב. אורבד,
תולדות נשמה אחת, תשי״ג. ג. פאפעראנץ, ה. צ׳ (צוקונפט, 73 ),
תשב״ד! א. הולץ. ה. צ׳ במבקר ספרותי(כרמלית, י״זי—ט״ו), תשפ״ם.

ש. ג. א.

( 2 ) אהרן( 1898 ,אובארוביץ׳ [רוסיההלבנה] — 1973 ,ניו־יורק
[נטמן בירושלים]), סופר, משורר שוגה דעות. בנו של ( 1 ). מ 1907
בוורשה, שם למד בבי״ם תיכון וגבש. בעיקר הושפע מאווירת בית
אביו. שיריו הראשונים ליריים. אח״כ באו בהם לידי ביטוי עניינים
פילוסופיים, ולבסוף — תכנים דתיים־מיסטיים והשפעת החסידות.
צ׳ כתב עברית וישיח. מושרש היה בעומק המסורת השודית ובספ¬
רות העולמית, ומלבד שירים חיבר גם מסות פילוסופיות. יצירתו

הראשונה היתה על נושא קבלי: ״מטרוניתא״ (תרע״ד). ב 1920/1
שהה בא״י, שיה מורה בזכרודיעקב. אח״כ שב לוורשה, ובה י״ל
קובץ ראשון של שיריו הליריים "שאטנס אויפן שניי" ("צללים על
השלג״) והפואמה האפוקליפטית היידית ״מסטרון״. ב 1926 ערך
את היומון "אונזער עקספרעם". חיבר מחש יידי על יעקב פרנק
(ע״ע) ומחזה אחר על י.ח. ברנר (תרפ״ט), שהיד. מתלמידי אביו.
סיפורו "ברענענדיגע ערד" ("אדמה בוערת", תרצ״ז) עוסק בניל״י
(ע״ע). במחזה "אין קייגעמס לאנד" ("בארץ הפקר", תרצ״ח) חזה
את נוראות הנאצים. ב 1939 הגיע צ׳ לאה״ב ומשם בא כמה פעמים
לא״י. בהיותו באה״ב השתתף ביומון היידי "אידישער מארגען דור-
נאל". הרצה על ספרות עברית בסמינר התאולוגי היהודי בניו־יורק,
ונודעה לו השפעה רבה על חיי הרוח בין היהשים שם. שיריו
העבריים כונסו ב״שירים ופואימות״ (תש״י), שיידיים — ב״געזא-
מעלטע ליעדער" (א׳—ב׳, תש״ז! ג/ תשי״ז). חיבר פואמה על
חורבן יהדות אירופה בשם ״בין האש והישע״ (תשי״ז). עוד מספריו:
"מן האדם ולמעלה" (תשכ״ד)! "מדינה שזון מדינה" (תשכ״ה);
ובתחומי הפאראפסיכולוגיה: "המציאות האחרת" (תשכ״ז), "פארא-
פסיכולוגיה מורחבת"(תשל״ג). לאחרונה י״ל "רש ממצולה", שירים
ופואמות (תשל״ה). כן תרגם מהספרות הפולנית שאעלית לעברית
וליידית.

ציטלץ (ציטליש), יהושע ( 1742 , שקלוב — 1822 , אחוזת
אוסטש [פלך משילב], רוסיה הלבנה), ת״ח ושתדלן.

תלמידו של ר׳ אריה ליב (ע״ע) גינצבורג בעל "שאגת ארש". עם
סיפוח בילורשיה לרוסיה ( 1772 ) הפך צ׳ לאחד מגדולי הסוחרים
באיזור, ובחסות הנסיך פוטיומקין היה ספק לממשלה באזורי
"רוסיה החדשה", שעברו בימים ההם מתורכיה לרוסש. לאחר מותו
של פוטיומקין ( 1791 ) פרש צ׳ מעסקיו ורכש לו אחתות בהן העבש
למעלה מ 900 איכרים. בארמונו שבאוסטש. ליד שקלוב, אסף אתר
ספרים גדול, ממנו נהנו ת״ח וחוקרים שחסו בצלו, בהם ו" נחש
בעל "תוספות ביכורים", ר׳ מנדל סטנוב (ע״ע) ור׳ ברש שיק.
צ׳ ניצב לימין הגר״א בריבו עם החסידים. חיבר "הגהות חדשות"
ל״ספר מצוות קטן" של ר׳ יצחק בן יוסף (ע״ע) מקורביל, שנדפסו
במהדורת קאפוסט (תק״פ) של ספר זה. שאר ספריו נשרפו בשריפה
שפרצה בארמונו.

ש. י. פין, קריה נאמנה, 271 — 273 , תרע״ה < ש״י איש הורביץ. ספר חיי
("השלוח" מ׳), תרס״ג! מ. רבינוביץ, משפחות ק״ק שקלאב (קובץ
על יד, ס״ח א [י״א 1 ), תרצ״ו.

ציטלץ, שגיאור זלמן ( 1892 . צ׳אשאניקי, רוסיה), חוקר תקופת
בית שני. למד*אצל ר׳ יוסף רחין ור׳ מאיר שמחה הכהן
(ע׳ ערכיהם) מדווינסק. מ 1908 היה תלמיד של ד. גינצבורג (ע״ע)
בפטרבורג. מ 1912 למד באוניברסיטה ובביהמ״ד לרבנים בפאריס,
וב 1914 הוסמך שם לרבנות וקיבל תואר ד״ר לתאולוגש. ב 1915
היגר לאה״ב, וב 1917 קיבל תואר ד״ר במכללת דתפסי(ע״ע) עבור
עבודתו על "מגלת תענית" (ע״ע) כמקור לכרונולוגיה שיסטוריה
שודית (י״ל באנגלית, 1922 ). ב 1918 היה פרופסור לתו״י בבית־
המדרש לרבנים ע״ש ר׳ יצחק אלחנן בניו-יורק, ומ 1921 — פרופסור
בדרופסי. משנת 1940 נמנה עם עורכי ץ 1 ־ €1 ;תגב 21 > 1511 ^€[,

שיה עורכה הראשי של סדרת הספרים החיצוניים במהדורה האנגלית.
כן פעל רבות בצדדים הארגוניים של מיסוד מחקר היהדות באה״ב.
עיקר עיסוקו המחקרי של צ׳ הוא בתקופת בית שני. הוא פרסם כ 400
מאמרים וספרים בתחומי חקר מגילות מדבר־יהודה, יוסף בן מתתשו,
הפולמוס בעניין יוספום הסלאווי ( 11115 ^ 0 ( 1€ ח 0 ע 513 7116 ), הנצ¬
רות, הספרים החיצוניים ומשנת התנאים. קשת מחקריו מגוונת ביותר
בנושאיה, ומקיפה את כל ההבטים שנושאים בתקופה של אמצע
ועד סוף ימי בית־שני. מחקריו תרמו רבות לחקר תו״י בתקופה זו

641

ציטלין, שניאור זלמן — צ׳ילה

642

ומצטרפים כעת לכלל בניין־אב של שיטה היסטורית כוללת, הקושרת
מקורות יהודיים יווניים ורשמי ההיסטוריונים העתיקים. במחקריו
על תקופת בית שני טען צ׳ עד המגמה הרואה את עיקר חשיבות
התקופה במכינה את הופעת הנצרות, והדגיש את חשיבותה כפרק
מכריע בתולדות האסונות והדעות ובתולדות החברה של עם ישראל.
מבחינה שיטת המחקר הדגים בעיקר את הצורך להבחין במקורות
הספרותיים את הריבודים המונחים ביסודם ובהתפתחות ההלכה,
ועבודתו החשובה בתחום זה היא מחקת על "מגילת תענית" (ר׳
לעיל). צ׳ התעד בתוקף לתיארוך מגילות מדבר־יהודד. לתקופת
בית שני, ומלחמתו העקשנית בנושא זה גררה אחריה פולמוס חריף.

מספריו : ץ 11 מ 01115113 0£ $£ח 1 חמ 66£1 16 ) 1 ״ 1 541141165 ("ראשית
הנצרות״), 1924 ו -ת 001 6171511 ( £> 566011 16 ) 1 0£ £1154017 16 ) ז
7631411 \״ 0 ג" (עבר׳: ,קורות ישראל ביפי הבית השני", א׳ י—ב , ,
תשכ״ח), 1933 ! ? 68115 ( 10 )ז\ג (עבר׳: ״ישו הנוצרי —

,מלך היהודים׳״, תשי״ט), 1942 ( 1116 0£ 311 ? ) 304 156 >) 16 ) 1 ־
51346 ״ 1141363 ( ("תקומתה ונפילתה של מדינת יהודה"), 2 1968 <
1141315111 ( £נ> ׳ 1115100 £3117 1116 ח) 541141165 ("מחקרים בהיסטוריה
הקדומה של היהדות״), 1973,111-1 .

ץו 1 ו) 3 ז^ 0111110 / 010161 ממ^ מס ', 6106 ־ 0 ) 1 ^ 1 ? 110111 ) 5 ,. 5.2 , 1£ ח 0£ וו . 8.8

. 1971 , 1970 — 1915
ש. ב. ד,

ציטרון, שמואל ליב ( 1860 , מינסק — 1930 , וילנה), סופר
ועתונאי. נתפס ל״השכלה" תוך לימודיו בישיבת וולו׳ז׳ין,

דצא ב 1876 לתיבה, שם התקרב לם. סמולנסקין (ע״ע). למד שנים
אחדות בגרמניה ובזמן זה החל בעבודה עתונאית, שנמשכה למעלה
מ 50 שנה, והפרושה עם״נ רוב העתונים העבריים והיידיים שבגולה.
בשבות ה 80 וה 90 כתב סיפורים קצתם, ומהם עורר עניין רב
"תנה פותה" (תרמ״ח). הצטרף ל״חיבת ציון" בראשיתה, ותרגם
לעבתת את ה״אוטואמנציפציה" של י. ל. פיבסקר (ע״ע), שנדפסה
בצורה מקוצצת (ע״י הצנזורה) בשם "אם אין אני לי מי לי"
(תרפ״ד). כן כתב את "תולדות חיבת ציוו" (תרע״ג), "הרצל"
(תרפ״א), ו״לקסיקון ציוני״ (תרפ״ד). למן 1904 ישב בתילנה והש¬
תתף בעריכת עתונים וקבצים. הרבה לכתוב על הספרות העברית
ועל סופתה: "אנשים וסופרים" (תרפ״א), "יוצרי הספרות העברית
החדשה", א^ב׳ (תרפ״ו), שורת מאסרים על "תולדות העתונות
העבתת" ("העולם" תרע״א—ד׳! תרפ״ז—תר״ץ), וספר על תולדות
העתונות היידית במאה ה 19 (ביידית! תרפ״ג). מאמריו כונסו,
בחלקם, בספריו: "משומתם" (ביידית! א׳י—ד ׳ , תרפ״ג—ז׳, ובנוסח
עברי חלקי: ״מאחות הפרגוד״, א׳—ב׳, תרפ״ד — 1925 ), "דתי
ליטעראתשע דורות״ (״שלשה דורות ספתתיים״, א׳—ד׳, 1920 —
1922 )< ״שתדלנים״ ( 1926 ) ו״באתמטע ייתשע פרויעך ("נשים
יהודיות נודעות״), 1928 . כן תרגם ספרים רבים לעברית, בהם כתבי
ש. אב־סקי וסיפות י. ל. לונדה (ע׳ ערכיהם). חיבותו מכילים זב-
רונות רבים בעלי ערך היסטורי, למרות אי־הדיוקים שבהם.

נ. סוקולוב (עודד), ש. ל. צ׳, ספר זכרון. וזרמ״ס! ז. רייזען, לעקסיקאן

פח דער יידישער לימעראסור, 3 , תרפ״ם! י. ש. ריס. סלסולי גבר,

תרצ״א.

צ׳ילל, ליל גוךד 1 | - 0111616 50661011 > ¥616 - ( 1957-1892 ),
ארכאולוג ופרהיסטוריון בריטי, יליד אוסטרליה. התחנך
באוניברסיטות סידני ואוכספו׳רד. היה פרופסור לארכאולוגיה פרהים-
טורית באוניברסיטת אדינבורג בשנים 1927 — 1946 , ומנהל המכון
הארכאולוגי של אוניברסיטת לונדון בשנים 1946 — 1956 .

צ׳ התפרסם במיוחד בחקר הפרהיסטוריה של אירופה, באלף ה 3
וה 2 לפסה״נ. באמצעות פירוש שרידי תרבותה החמרית עקב אחרי
התפתחות החקלאות, הטכנולוגיה והעיור הפתמיטיוויים, שסיכומם
אפשר את הנחת היסוד להיסטוריה של היבשת. צ׳ פיתח תאוריה

מקיפה על התפתחות התרבויות הפרהיסטוריות באירופה, שהוש¬
פעו — ע״פ תפיסתו — מהתרבויות המפותחות של המזרח־הקדמון
ומצרים. תפיסה זו היתד. מקובלת מאד במחקר הארכאולוגי, ורק
לאחרונה, עם פיתוח שיטות תיארוך מתוקנות בעזרת םחמן- 14 ,
נודעו נתונים כרונולוגיים המחייבים שינוי יסודי בגישה. עם זאת,
תפיסתו הסוציולוגית־המטריאליסטית של צ׳ והסינתזה ההיסטורית-
האוולוציונית המקיפה שלו, וכ״כ הרמה הספרותית של מחקריו
תרמו לכך, שחיבוריו מוסיפים להיות מקובלים על חוקרים ועל
הציבור הרחב כאחד.

כל פרסומיו נרשמו ב, 500160 1611156011031 ? 1116 0£ $£ס 1-06:66611 ?

1,1955 > 561168, 50 7 \ 6 א. מספריו: 5 ״ 4.173 7116 (״הארים״), 1926 !
1611154017 ? ״ 1 6 נ 111 ״ 3 ם 116 ?׳ (״הדנובה בפרהיסטוריה״), 1929 <
) 501 ״״££ £431605 ״ £43 (עבר׳: ״האדם — צבת ראשונה", תשי״ח),
1936 ; 151017 !? ח 1 641 ״ 6 נ)ק ££3 £31 ז¥ (עבו״ : "מה נתרחש בהיס¬
טוריה", 1950 ), 1942 ( £354 016116 ״.^■ £4054 4116 ״ 0 133111 ׳ 1615 •£
(״אור חדש על המזרח הקדום ביותר״), * 1952 ז 0£ ״׳*! 03 7116
״ 01711123410 ״ 163 ) £010 (״שחר התרבות האירופית״), * 1958 .

7/16 ג ח 1150 ^ .( 1 ; 1975 / 0 4112 $ ,ן

. 1975 ) 247

צ׳ילה ( 01116 ), רפובליקה באמריקה הדרומית. שטחה 756,945
קמ״ר, ובה 10,405,100 תוש׳ (אומדן 1974 ). צ׳ משתרעת
בין חוף האוקיאנוס־השקט במערב, והרי האנדים במזרח, לאורך
4,200 ק״ם. רחבה — 180 ק״מ בממוצע. לצ׳ שייכים אי הפסחא
(איסלה דה פסקוה, ע״ע), איי חואן פרננדם (ע״ע) ועוד מספר איים
קטנים בדרום האוקיאנום־השקט. באנטארקטיס (ע״ע) תובעת צ׳ את
השטח שבין מעלות־אורך-מערבי ־ 53 ־ ס 90 .

גאוגרפיה וגאולוגיח. עם׳ 1642 אקלים. עם׳ 1643 צומח, עם' 1644
חי, 05 ׳ 644 < אוכלוסיה, 05 ׳ 645 ! כלכלה. 05 ' 645 < חוקה ומשסר,

05 ׳ 649 < משפם, 05 ׳ 649 ! כוחות מזוינים, 05 ׳ 649 < חינוך, 55 ׳ 649 !
ספרות, ע״ע ססרדית־אמריקנית, ספרות! היסטוריה, 05 ׳ 649 ! יהודים,

05 ׳ 652 .

קווי המבנה הגאולוגי יוצרים 3 רצועות לאורך המדינה.
התהליכים העיקריים בעיצוב הטופוגרפיה אירעו בתקופות גאולוגיות
מאוחרות ביחס — הקימוט האדיר של שלשלת האנדים, ששיאו
בשלישון, לווה פעילות געשית, שבירה והעתקה שלא תמו עדיין.
ברביעוך כיסו קרחונים שטחים נרחבים, בעיקר במרכז הארץ
ובדרומה.

עמוד־השדרה במבנה הארץ הוא שלשלת האנדים (ע״ע
אפריקה הדרומית, עם׳ 261/3 ), התופסת כמחצית מרוחב המדינה.
בצפון צ׳ מופיעים האנדים כרכם ראשי אחד ההולך ומשתפל דרומה.
לאורך פסגותיו, המתנשאות מעל ל 6,000 מ׳, עובר הגבול עם בוליוויה
וארגנטינה. באיזור אקונקאגוה מסתעפים האנדים ל 2 — 3 רכסים ובהם
הרי-געש רבים, מהם פעילים 1 הגבוה בהם, הר אקינקאגוה ( 6,960 מ׳),
נמצא מעבר לגבול, בארגנטינה. איזור זה הוא מן הפעילים ביותר

*׳י 5 ה: הרי האגרים בסחוו סנסיאנו

ן

643 *׳ילה 644

מבחינה טקטונית בכדה״א < יש בו קווי-העתק רבים ופוקדים אותו
רעשים תכופים. רעשים תת־ימיים גורמים לנחשולי־מים אדירים
והרסניים. כמאה הנוכחית אירעו רעשים קטלניים ב 1906 , 1928 .
1939 ו 1960 . דרומו של האיזור הגעשי משופע בימות קרחוניות.
בדרש המדינה יוצר הרכס המרכזי של האנדים קו-חוף מפורץ
המשופע בפיורדים. סמיד למיצר מגלן(ע״ע) פונים האנדים לדרום*
מזרח.

במקביל לאנדים, מצפון לדרש, נמשד רכס חופי, שריד של
ססיוו קדום שהורם בעת הפעילות האשוגנית הנמרצת של התהוות
האנדים. גבהו המירבי של הרכס 2,700 מ׳, בצפון, ומבתרים אותו
נהרות קצרים רבים שכיוונם מזרח-מערב. בצפון המדינה ובמרכזה
יורד הרכס בתלילות הימה. בסביבות פוארסו מונט מציף האוקיאנוס
את הרכס, ויוצר מבוך של כ 3,000 איים, איונים ותעלות ביניהם,
לכל אורך חופה הדרומי של צ/ בין האנדים במזרח שרכס החופי
במערב נמצא בקע טקסוני, שקרקעיתו מכוסה סחף נהרות וקרחונש.
בצפת חוצים אותו רכסי־הרים המחברים את האנדים שרכם החופי.
מדרש לסנטיאגו מוגדר הבקע בבהירות, שוא מאופיין במישורים
ואגנש רבים. איזור זה נקרא העמק המרכזי. מדרש לפוארסו
מונט נמשך הבקע מתחת לפני־הים.

אקלים. בהתאם להשתרעותה הארכית של צ' בין מעלוודרשב-
דרומי ׳ 30 ס 17 -״ 56 , קיימים בה סוגי־אקלים מגוונים: מהצחיח בצפון
עד התשקטבי בדחס. שני גורמים נוספש המשפיעים על האקלים
הם המבנה הטופוגרפי חרסששבולדט הקר. מבחינים ב 3 סשוסי*
אקלים עיקריים: 1 ) אקלים צחיח — במדבר אטקפה (ע״ע) שבצפון!

2 ) אקלים ממוזג — במרכז צ'! העונה הגשומה היא בחדשים מאי—
יולי בצפון, וארוכה יותר בדרש ז 3 ) אקלים ממוזג לח — בדרש צ , <
משקעים יורדים כל השנה. הדרום הקיצון מאופיין במזג־אוויר סוער
תדיר. וע״ע אמריקה הדרומית, אקלים, עט׳ 268 — 271 .

משקעים וטמפרטורה בצ׳ילה *

טפס׳ פפומת י־ס
אוגוסס סברואר

כמוה המשקעים
השנתית בפ״ם

רוחב־גאתרסי

דרום

המקום

22

16

_

׳ 28 ״ 18

אריקה

20

14

12

' 38 ״ 23

אנסוסגסטה

20

10

350

' 27 ״ 33

סנטיאגו

14

8

2,180

' 27 ״ 41

סוארטו פונט

10

3

365

׳ 9 ״ 53

אונסה אונס

ד ־■

* כל התחנות המטאורולוגיות נמצאות בגובה סני־הים, סרט לתחנת סנטיאגו
— 307 פ׳ פעסה״י.

בהתאם לתנאים הטופוגרפיש שאקלימיים ניתן לחלק את צ׳ ל 4
אזורים עיקריים: 1 ) המדבר משתרע מגבולה הצפוני של המדינה
עם פרו, לאורן כ 1,600 ק״ם. את מדבר א ם ק מ ה בצפון חוצה רק
נהר אחד — דיו לואה — שמקורותיו באנדים. בנוף שולטות גבעות
חומות חסרות צומח. למרגלות האנדים יש מניפות-סחף נרחבות
ומעט נאות־מדבר. באגנים שבתחומי הבקע הטקטוגי שבין האנדים
לרכס החופי נמצאים מרבצי מלחת (ע״ע), ובמורדות האנדים —
מכרות נחושת גדולים. בדרום משתרע אזש-פעבר צחיח־למחצה,
המאפשר חקלאות־שלחין בעמקי הנהרות. במערבו — מכתת ברזל.

2 ) מרכז צ׳, בין פעלות־רשב-דרומי ״ 32 —״ 37 . לאורן כ 600
ק״מ, נחשב ללבה של המדינה מבחינה חקלאית ויישובית• קרוב
למחצית השטח נכלל בתחש הרי האנדים. אולם הקרקעות הם 1 ריות,
שמקורן געשי או סחף־נהרות בעמק המרכזי, והאקלים הגש
עשו את האיזור לחשוב ביותר בצ , . המורדות הנמוכים מכוסים יערות.

3 ) איזור ימות ויערות משתרע מדרש לקו-הרשב ״ 37
עד פטגוניה. איזור זה זוכה לכמות המשקעים הגבוהה ביותר במדינה
(עד 2,500 מ״ם בשנה בחוף־הים), ועקב כן הוא מכוסה יעתת בלתי-
חדירים ירוקי־עד. מעט מהם בוראו לצורך חוות חקלאיות. עיצוב

הנוף הוא קרחוני טיפוסי: שפע של מפלי־מים, פיורדים דמות
קרחוניות. הגדול באיים שלאורן החוף הוא צ׳ילואה ( 011106 ) —
8.394 קמ״ר.

4 ) בדרום צ׳ נכללים מערב פטגוניה(ע״ע) וטירה דל סואגו
(ע״ע). המופרדים ע״י מיצר מגלן(ע״ע), ומול החוף — מאות איים
קטנים. הרי האנדים מכוסים קרחונים, הגולשים מהם אל הים. פעילות
אפצעי-התחבודה באיזור נידח ש — מטוסים ואניות — מוגבלת
ביותר בשל מזג־האוויר הסועד תדיר ופני השטח המבותרים של
האיים שהרים. רוב האיזור אינו מיושב. העיר פונטה ארנאם, לחוף
מיצר מגלן, היא הדרומית בעולם. ר< בנ ,

צומח. המבנה הטופוגרפי של צ׳ קובע את הצומח של צ׳

(ר׳ לעיל). בהרי האנדים בצפון ישנן תצורות צומח אלפיני מישדות:

1 ) ה א י ז ו ר ה צ פ ו נ י. כאן הצומח אינו אחיד. עד קו״הרשב
״ 20 רצועת־החוף שוממה כמעט. דרומה מש תופסת התצורה המכונה
13013 שטחים ניכרים. היא מורכבת משיחים ועשבים המתקיימים
בעיקר בעונה אחת, עונת הערפילים. במדבר אטקמה נמצאות המל¬
חות, שמאפיינים אותן אחוים של 1$1161111$ ס, מלש ועש.

2 ) באיזורהימותוהיערותיש שטחים נדחבש הדומש
בצומח שלהם לחורש ש־תיכוני, אך בהרכב שונה לחלוטין. מינים

אפיינים הם 1 0111160518 01114 ־ 1 < 01 ק 031 , 103111111111111 50131111111 , מיני

3 ( 001113 , 5 ׳<!מ 1 ־ 01 , 03013 ^, 3 ץ 0 ?, $13 ! 1161 ? ועש. הללו מלווים
צמחיה עשירה ביותר המפותחת רק בחורף, כגון - 311 ז 3 13 ז 03 נ 31 ־ 1 \ 1
63113 , וג 0 הדקל, 50661313111$ 1111363 (.

3 ) הקטע הדרומי, מוואלדיביר. ועד מצרי־מגלן, מכוסה
יער ירוק־עד צפוף, בו שולטים מינים אחדים של נו׳תופגוס (- 10 ! 01 א
3805 )), היוצרים יערות נרחבים שמחליפים זה-את-זה בבתי־גשול
שונים גם ביבשה וגם בארכיפלג שבדרוס־מערב. מיני הגותופגום
מלווים במקומות שתים מינש של עצי־מחט מ 7 סוגים שונים,
כג? 1 ' 10 ) 0 ? , 3 ץ 0 ■! 112 ? , 03617411101 , 1.11306641:11$, 53X680111363
311$ ןז 63 ואחרים. ביערות אלה נציגים רבים של משפחות הדסיים,
פפרוטאיים ועריים (כגון: 863,8111013 ־ 61 ? , 3 ק־ 10631 קץ־ 0 ). בכלל קיים
כאן עושר בעצים ממשפחות נדירות מאד, ורבים מאד המינים
האנדמיים.

) 0 0£(101101> 01x1 ?10111 ¥1010X1001 ע * 111 011 010 א , 1 מ*ן 0004$ . 13 . 7

1.3110 10 8010060 1301 ? 304 11015 ? ,(. 04 ) מזסס^מע .? : 111 ) . 0

. 1945 ,( 148 — 145 , 010461 *

ח י. שטחה של צ׳ נכלל בתחש החבל הזואוגאוגדפי הצ׳יליאו-
פטגוני של ממלכת החי הנאוסרוסית ונחלק בין תת־החבלים —
האנדי (טרופי שובטרופי, הררי ומדברי), הצ׳יליאו-פואגי (ממוזג,
הררי ויערי) שפטגוני(פמחג, מישורי וערבתי). הואיל וגבהה הגשש
של המערכת ההררית היא תופעה צעירה יחסית, מעסים בעה״ח נציגי
היסש הניארקסי, כמו חסומה, האגמית ועש. לעומת זאת שימש
תתחזחבל הפטגוני, במשה רבה, מרכז-מוצא להתפשטות נציגים רבש
של פאונת הערבות הממחגת צפונה, לאורך רוב מערכת-ההרים
החדשה. לכן אסיינית הרציפות הפאוניסטית שאחידות מרפות האנ¬
דים הגבשות שבצפון עד מישורי פטגונש בדרום. דגם כש של
תפוצה מיוצג ע״י היונקים: הואגקו, _קביה, נוטריה ואוגרש שתים,
ומבין העופות: קתדור, אורובו ( 3111$ ־ 311 5 קץ 38 ז 00 ), תנר-חטפי חש
( 15611$ !£ 01061046$ ). מוגבלים יותר לאזורי-ההרים ואינם מצויים
בפטגוניה הם, מהיונקים: הויקוגש שדגו ( 1011116811$ ) 0610 ) שבין
ציפרי השיר : ברוח האנדים ( 01313 ־ 31 83116113 ־ 161 \) שטפקולו השחור
( 61 ^ 01 13100115 * 86 ). לעומתם השרים נציגים טיפוסיים של הפמפס
וערבות פטגוגש לחלק הדרומי השפל שיבש יחסית, מהיתקים:
חתול הפמפס ( 16041604 461161131111111$ 611$ ?), הזאב השועלי(- 1$1 ! 0

01386113010115 סס׳ס), הצחנן הפטגוני( ££0630$ *$ 0006031115 ) שמרה
( 0313800103 0011611011$ ), ומהעופות — הננדו( 16303 ־ 31061 81163 ).

645

צ׳ילזז

646

יערות הדרום הממוזג של צ׳ משמשים מקלט לכמה בע״ח שריריים,
מהם חדשים יחסית, כגון האיילים מסוגי הפודו ( 111 >״?) והגיא מל
( 15 ו 61 מז 02 ססק 91 ), ומהם עתיקים — מיסוד גאוטרופי טרום־שלישוני

— כמו יונק הכיס 416$ ט 1 ס 011 םזל 1111 . מוגבלים בתת־החבל האגדי הם:

השינשילה, ״זאב״ הרעמה ( 111121115 [ 11 סץ:>ס 5 ׳ 5 ־ 0111 ) ודוב המשקפיים
( 11$ ) 113 ־ 01 1:10$ ז 3 ת €1 ־ 1 ־ד), וכן הארמדיל ( 1:111$ ךז 1 :) 1 ז) 8 ט)ט* 1 ץ 101 ־),
הערפד ( 1$ ו 1 >מט) 0 ז 11$ (> 0 !מ 0$ ט) והתופים־ארה. וע״ע אמריקה הדרו־
מית, צומח! חי. ם. ז.-עט.ב.

לאוכלוסיית צ׳ אפיינית אחידות אתנית בהשוואה ליתר
מדינות אמריקה־הלטינית! רובד, מסטיסו(ע״ע) בהירי־עוד, תוצאת
התערבותם של הספרדים בילידים האינדיאנים במאות ה 16 — 18 .
מספרם של המהגרים (מאיטליה׳ גרמניה, בריטניה וצרפת) קטן,
אך השפעתם בולטת בתחומי הכלכלה והתרבות, בעיקר בדרום העמק
המרכזי. מן התושבים המקוריים נותרו 150,000 — 300,000 נפש, רובם
אראוקנים (ע״ע) המרוכזים באיזור הספר, בעמקים שבמורדות המע¬
רביים המיוערים של האנדים. — רוב האוכלוסין שייכים לדת הרומית-
קתולית, שהיא דת המדינה. יש מעט פרוטסטנטים ויהודים(ר׳ להלן).

תפרוסת האוכלוסין משקפת את התנאים הגאוגרפיים הקיצוניים
של המדינה. בעמק המרכזי, באיזור המשתרע בין קופיאקו־ לקונספסיון
והתופס כ 18% משטח המדינה, מרוכזים כ 80% מכלל האוכלוסין.
באזורים הצחיחים בצפון, שהם כ % משטח המדינה, יושבים כ 15%
מכלל האוכלוסין, וביתר האזורים — היערות, האיים והדרום, המהווים
כמחצית משטח המדינה—יושבים רק כ 5% מן האוכלוסיה. במטרה
לעודד את היישוב בדרום ניתנות לאוכלוסין הטבות כלכליות ניכרות.
שיעור גידול האוכלוסין בשנים 1960 — 1970 היד, 2.3% — 2.4% בשנה!
בהעדר תנועות הגירה בעלות משמעות הוא תוצאת הריבוי הטבעי
בלבד. מאז מלה״ע 11 חל בצ׳ תהליך מזורז של ע י ו ר. בעוד שב 1940
ישבו בערים 52% מכלל האוכלוסין, הגיע שיעורם ב 1974 ל 75% .
הערים הגדולות נמצאות כולן במרכז צ/ והן: סנטיגו הבירה —
1,759,000 תוש׳( 1972 ! בסנטיאגו 4 רבה — 3.7 מילית), גמל ולפראיסו

— 296,000 חוש׳ ונמל קונספסית — 178,000 תוש׳ (ע׳ ערכיהם).

/ס )!} 1 >ח 1 ! , 0111211 . 3 ) ; 1960 ,. 0 / 0 ) 1 <ן 0 )? 11111 > 7111111 ) 7/1 ,ש 141 מ? . 0

. 1972 .. 0

כ ל כ ל ת צ׳ מבוססת על המחצבים והמכרות—במיוחד נחושת—
שתורמים כ 80% מערך היצוא, אף שתרומתם לתל״ג רק כ 6% , והם
מעסיקים רק כ 2% מכוח העבודה.

מאז 1950 מתמיד קצב הצמיחה הכלכלית בצ ׳ . השיעור השנתי
הממוצע של עליית התל״ג היה כ 4.5% בתקופה 1960 — 1966 , 6%
ב 1970 ו 8.5% ב 1971 . בתקופה 1950 — 1970 הושקעו מאמצים ניכרים
בתכנץ ובהשקעות להרחבת בסים המשק, כדי לספק לאוכלוסיה את
צרכיה במוצרי חקלאות ותעשיה, אך מרבית ההשקעות הופנו לענף
המכרות ולתעשיה הקשורה בהם. אולם על אף המאמצים חלה ירידה
בתפוקת המשק בכללו, בשל שינוי בקדימויות בעת שלטונו של
אינדה ובשל המהפכה נגד שלטונו. ההכנסה הלאומית לנפש —
כ 600 דולר ( 1972 ) — היא מן הממוצעות באמריקה הדרומית.

המחצבים ו ה מ כ ר ו ת הם, כאמור, בסים המשק. צ׳ עשירה
במחצבים — במיוחד נחושת (צ׳ מפיקה כ 11% מתפוקת הנחושת
בעולם, ובה רזרבות הנחושת הגדולות בעולם! העפרות מכילות
40% — 60% מתכת), ברזל, מלחות דוד. עד מלה״ע 1 היתה צ׳
היצואנית הגדולה בעולם של מלחת־צ׳ בספקה אז כמחצית מכמות
הדשנים החנקניים בעולם. מאז החל ייצור מלחת גתרנית סינתטית,
ירדה חשיבות מרבציה. בצ׳ גם כמויות בור, בוראכם ומוליבדנום,
ובמדות לא גדולות של אבץ׳ זהב, כסף וגפריח. — בצ ׳ מרבצים
עשירים של דלקים מינרליים: פחם (בעיקר ביטומן) ונפט (בעיקר
בטיירה דל פואגו).

*׳ילה: טראד, בטרנו סנטיאגו

החקלאות מסרתית ונחשלת! מנצלת רק כ 19% משטח הארץ,
מעסיקה כ 28% מכוח העבודה ותרומתה לתל״ג כ 10% בלבד. בתחילת
שנות ה 60 קטנה תפוקת החקלאות, ומאז נאלצת צ׳ לייבא מוצרי
חקלאות ואת מרבית מזונה הבסיסי. המבנה הפיסי מכתיב במידה
רבה את אופי החקלאות, שמתכונתה — חוות פאודליות שונות
בגדלן במידה קיצונית < בידי ב 6.9% מכלל החוות כ %^ 78 מכלל
הקרקעות המעובדות, בעוד שבידי כ 37% מהחוות רק כ 0.3% מהקר¬
קעות. המיכון מועט — בצ ׳ רק כ 32,500 טרקטורים ( 1972 ) — ורב
ניצולם של בע״ח, בעיקר בחוות הקטנות. הרפורמה האגררית היתה
איטית ביותר עד סוף שנות ה 60 , וכ 750,000 חושבים חקלאיים היו
חסרי קרקע לחלוטין. משטרו של אינדה ניסה לפעול גם בתדע□
הרפורמה בקרקעות, אולם לא הגיע להשגים של ממש, — הגידו¬
לים העיקריים הם: חיטה ודגנים אחרים, חפוחי-אדמה ושרשים,
סלק-סוכר, ענבי-יין וסירות.

היערות, המכסים כ 27% משטחה של צ/ מספקים עץ לכריתה.
תעשיית העץ אינה פועלת במלוא תסוקתה, ועם זאת היא מהחשובות
באמריקה הדרומית. הדיג הוא ענף כלכלי חשוב הנהנה מהשקעות
רבות. חלק גדול מהדגה משומר במפעלים קטנים שליד נפלי-הדיג
הרבים. משק ב ע ה " ח מבוסם על חוזת גידול כבשים ובקר במרעה
טבעי עשיר ונוח, בעיקר על צלעות הגבעות וההרים.

צ׳י?ח: גידי? כב׳טים ג£*ט>ונונ<מ

647

צ׳ילה

648

ציי 5 ה: ג 5 כלו! ותחבורה

ה תעש יה בצ׳ מעבדת בעיקר את תוצרת המכתת. מפעלים
לזיקוק נחושת ומפעלי ברזל ופלדה הם עיקר התשתית התעשייתיות
מלבד זאת מייצרים בצ׳ בעיקר מוצרי מזון וצריכה. קיימת גטיה
לעבור לתעשיה כבדה, ועי״ב לתפוש מקום בעל-חשיבות באמריקה
הדרומית וב^ 1 ׳?^ 1 (ד להלן).

מקורות אנרגיה. לצ ׳ פוטנציאל הידרדחשמלי רב המנוצל
ביעילות, ומרבצי פחם ונפט המספקים את כל תצרכתה. אעפ״כ רק
כ 5% מהחוות החקלאיות מחוברות לרשת החשמל. כ 4 ן ממפעלי
החשמל בבעלות המדינה, אף שאיינדה ניסה להלאים חלק גדול
יותר.

תחבורה ותקשורות בצ׳ רשת מ ם ״ב מפותחת( 9,575 ק״מ).
רשת דרכים ( 70,000 ק״מ) וכבישים (כ 8,000 ק״מ) המבוססת על
כביש־אורן סלול — האוטוסטרדה הפאן־אמריקנית (כ 3,500 ק״ם) —
ושירותי־ אוויר טובים, שחשיבותם רבה בשל ארכה של המדינה.
מסה״ב מותקנות בחלקן לרכבות חשמליות! כ 80% מהן בידי המדינה,
שהיא גם בעלת חברות־התעופה שהעיקרית ביביהן היא חברת
( 31 חס 301 א 63 ־ 46 • גשמו.!). מלבד הנמלים העי¬
קריים קיימים לאורו החוף, בעיקר במרכז צ' ובדרומה, נמלים קטנים
רבים — במיוחד נמלי־דיג. נמלי־ה אוויר העיקריים הם: סנטיאגו,
טאלטאל (מצפון לסנטיאגו) ואגטופאגאסטה בצפון־צ׳,

צ׳ ילה — כלכלה

1973

1 1961/65

היחידה

המוצר

747

1,082

אלפי שונות

חיטה

500

365

0

0

דגנים אתרים

733

793

0

תפוחי־אדמה ושרשים

3 1,066

534

0

סלק-סוכר

526

469

//

ייו

8,500

4 6,900

אלפי מ״ק

עז

664

5 762

שונות

0

דגה

3.140

2,850

ראש

"

בקי

6,000

6.536

0

כבשים

1,150

945

0

פ

חזירים

1,490

4 1,524

טונות

"

נסט

5,829

4 5,150

0

47

עפרת ברזל 2

1,373

4 1,638

0

פחם

745

737

א

0

נחושת

829 ז

8 1,100

0

0

מלחות

2,600 ז

6 2,452

טונות

יוד

4,843

4 2,440

׳׳

סוליבדנום

8,766

6 4,756

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

7 941

620

מיליוני דולר

יבוא

1,230

615

0

"

יצוא

1 . ממוצע שנתי! 2 . תכולת מתנת 60% — 65% ! 3 . 1970/1 ! 4 . 1962 !
5 . 1963 ז 6 . 11961 7 . 1972 .

ה מ א ז ן ה מ ם ח ר י של צ׳ מאוזן בד״כ, אף שערך היצוא נתון
לתנודות בגלל תלותו ביצוא הנחושת. היצוא ( 1,230 מיליון דולר,
1973 ) כלל בעיקר נחושת ( 73% מערך היצוא) ועפרת ברזל ( 6% ).
והיה מיועד ברובו לגרמניה המערבית ( 20% ), יפו ( 17% ), אה״ב
( 13% ), הממלכה המאוחדת ( 12% ), איטליה ( 8% ), צרפת ( 6% )
וארגנטינה ( 6% ). היבוא ( 941 מיליון דולר, 1972 ) כלל בעיקר
מוצרי־השקעה, מוצרי־צריכה ביתיים ומוצרי־חקלאות, ומקורותיו
היו אה״ב ( 33% ), גרמניה המערבית ( 10% ), ארגנטינה ( 10% )
והממלכה המאוחדת ( 5% ). — צ׳ חברה ב^!־?.^! (איזור הסחר־
החפשי באמריקה הלאטינית),

בצ ׳ שוררת אינפלציה דוהרת; מדד־המחירים לצרכן גדל בשנים
1970 — 1973 פי 9 1 / 2 . האינפלציה הדוהרת, בעיקר ם 1972 , מקשה על
ביצוע תכניות להבראת המשק, ורמת ההשקעות מתקשה להדביק
את עליית המחירים התלולה.

המטבע: 1-870 אסקודו = 1 דולר של אה״ב (יגואר 1975 ).

י. פא.

649

*׳ילה

650

חוקה ומשטר. מאז ספטמבר 1973 שלטת בצ ׳ חונטה צבאית,
באמצעות צווי־הירום (ר׳ להלן, היסטוריה, עט׳ 652 ). עד להפיכה
הצבאית קיימה צ׳ משטר דמוקרטי לפי חוקת 1925 , הקובעת שהרשות
המבצעת היא בידי נשיא שנבחר ישירות ל 6 שנים בלא זכות להיבחר
מחדש ברציפות. החוקה הקנתה לנשיא סמכויות רחבות, כגון הרשות
לשלוט באמצעות צווים או לעכב הפעלת חוקים.

הקונגרס הורכב משני בתים: בית תחתון, שנציגיו נבחת ל 4
שנים, ומספרם יחסי לגודל האוכלוסיה (ציר לכל 15 — 30 אלף מצבי¬
עים), וסנאט בן 45 חברים, שנבחרו ל 8 שנים. הבחירות היו ישירות
ויחסיות, וזכות־הבחירה היתד, לכל אזרח מגיל 21 היודע קרוא-וכתו׳ב.
בנוסף להיותו רשות מחוקקת הכריע הקונגרס בקביעת הנשיא,
כשלא צבר שום מועמד למעלה ממחצית הקולות.

שיטת המשפט של צ׳ נובעת מן המשפט הרומי, והושפעה
בהרבה מהמסורת הספרדית בתקופת שלטון ספרד באיזור. כן הושפעה
משיטת החקיקה של קוד נפוליון (ע״ע נפוליון: צרפת, משפט)
ומשיטת המשפט המקבל (ע״ע) הניכרת בעיקר במשפט הקונסטי¬
טוציוני והמסחרי של צ׳. ספר־החוקים האזרחי נכנם לתקפו ב 1857 .

בתהמ״ש בצ ׳ בנדים בצורה ריכוזית. בראשם ביהמ״ש העליון
ומתחתיו בתמ״ש לערעורים, בתמ״ש לתביעות גדולות ובתמ״ש
לתביעות קטנות, וכן בתמ״ש מחוזיים. הפיקוח על מערכת בתהמ״ש
הוא בידי ביהמ״ש העליון.

נשיא המדינה ממנה את 13 שופטיו של ביהמ״ש העליון. הוא
שומע ערעורים מערכאות נמוכות, וכן עתירות בדבר אי־חוקיותו
של חוק ובנושאים חוקתיים אחרים. — קיימים 9 בתמ״ש לערעורים.
בתמ״ש מיוחדים הם ביהמ״ש לדיני עבודה, הפועל מכוח הקודכס
לענייני עבודה, בתהמ״ש הצבאיים, הדנים גם בעבירות נגד בטחון
המדינה, ובתהמ״ש לנוער הדנים בעבירות של קטינים (מתחת
לגיל 21 ).

כוחות מזוינים. מבחינת כוחה הצבאי צ׳ היא החלשה בין
מדינות דרום־אמריקה הגדולות. ברם, בפנים המדינה נודעת לכוחות
המזרנים השפעה ניכרת מאז המהפכה הצבאית של ספטמבר 1973 .
ב 1974 מנו הכוחות המזוינים בס״ה כ 60,000 איש. השירות בהם
חובה ונמשך שנה. במילואים 160,000 איש. תקציב הבטחון מגיע
ל 213 מילית דולר ( 1974 ). ה״קרפיבר 1 ס" הם גוף חצי-משטרתי וחצי-
צבאי שבו 30,000 איש.

בכוחות היבשה 32,000 איש, המאורגנים ב 5 דיוויזיות
הכוללות יסודות של פרשים ושרית. לרשותם 76 טנקים מיושנים.
גם יתר הציוד מיושן ובלתי־אחיד.—כוחות האוויר מופעלים
ע״י כ 10,000 איש. הם כוללים 35 מטוסי־קרב ו 15 מפציצים מיושנים,
כ 30 מסוקים, כ 70 מטוסי-תובלה, 45 מטוסי-אימון, ומטוסי-קשר. —
כ ו ח ו ת - ה י ם הם הזרוע הלוחמת היעילה ביותר של צ/ בחיל־הים
00 ( 184 איש, והוא מאייש 3 סיירות, 4 משחתות, 6 פריגטות ו 4
צוללות — מלבד אניות נחיתה ועזר. לחיל זה כמה מסוקים ומטוסי-
תובלה.

חינוך בצ׳ קיים חינוך־חובה חינם, הן יסודי ( 8 שנים, מגיל 5 )

והן תיכת ( 4 שנים). ב 1970 למדו 2,043,000 ילדים בבתה״ס היסודיים
ו 302,000 בבתה״ס התיכונים. בצ׳ 8 אוניברסיטאות, וב 1970 למדו
בהן 96,000 תלמידים. כ 80% מהאוכלוסיה הבוגרת בצ׳ יודעים קרוא-
וכתוב, וקיימים קורסים מיוחדים לחינוך מבוגרים ולביעור האנאלפ¬
ביתיות. — הנשיא פריי (ר , להלן, היסטוריה) הקדיש תשומת-לב
לפיתוח החינוך בכל הרמות. האירועים הפוליטיים מאז לא קידמו
התפתחות בשדה החינוך.

. 1960 , 1960 — 1810 191 - 0110 ) 0 ,] 15 ־וז 113 05 ק 1 מ 03 .?

ס.

ספרות, ע״ע ספרדית-אמריקנית, ספרות.

היסטוריה. עד לכיבוש הספרדי היתד, צ׳ נחלתם של האראד

קנים (ע״ע), ששמרו על עצמאותם למרות נסיונות ההשתלטות של
האינקה מהצפון. ב 1535 פלש דיאגו* דה אלמנה* (ע״ע) לצ׳ —
מפרו — אך חזר על עקבותיו משלא מצא זהב. ב 1540 התיישבו
ספרדים, שבראשם עמד פדרו דה נלדיוויה, בעמקים הפוריים שבמרכז
צ׳, וב 1541 יסדו את סנטיאגו. האראוקנים בהנהגת לאוטרו התקוממו
ב 1553 : ולדיוויה נהרג, אבל תגבורת מפרו הכניעה את המורדים
( 1557 ). האראוקנים נלחמו בכובשים עוד כ 300 שנה. הספרדים דחקו
את האינדיאנים ליערות הדרום, אך חלק ניכר מהם נטמע בקרב
הספרדים. ע״ע אמריקה, עמ׳ 167 — 189 .

בתקופת השלטת הספרדי התפתחה בצ׳ חברה שעסקה בעיקר
בחקלאות. בראשה עמדו בעלי אחוזות קריאולים (ממוצא ספרדי),
ובתחתיתה צמיתים, אינדיאנים ומסטיסום. צ׳ גידלה גפנים, דגנים,
כבשים ובקר, וגם ייצאה את תוצרתה. במאה ה 18 החלה גם הפקת כסף
ונחושת (על הסינהל הספרדי והמסחר, ע״ע אמריקה, עם׳ 182 — 186 ).

ב 18.9.1810 , במקביל למרידות בספרד ובשאר חלקי אמריקה,
נטלה האוכלוסיה הקריאולית לידיה את השלטת בצ ׳ . בעקבות
חילוקי-דעות בין המתונים לבין דורשי עצמאות מיידית, פרצה
מלחמת־אזרחים בין ח׳וסה מיגל קאררה ואנשיו, שהשתלטו על
סנטיאגו, לבין הדרום בהנהגת ב. או׳היגינס (ע״ע). ב 1814 כבש
צבא ספרדי את צ׳ < ארהיגינס ותומכיו נמלטו לארגנטינה והצטרפו
לצבאו של ח׳וסה דה סן מרטין (ע״ע). סן מרטין ואו׳היגינס חצו
את האנדים ושחררו את צ׳ בשני קרבות מכריעים: צ׳אקאבוקו
(פברואר 1817 ) וסאיפו (אפריל 1818 ).

ארהיגינס, שנעשה לראש המדינה, התפטר ב 1823 משום שהתנגדו
לו בעלי האחוזות. התפטרותו גררה מאבקי־פגים, אך לאחר כמה
שנים נוצרה בצ׳ יציבות מדינית שנמשכה עד סוף המאה ה 19 , דיג(
פורטלס, סוחר עשיר מוולפראיסו* ומנהיג המפלגה השמרנית, תפס
את השלטת ב 1830 , וב 1833 העניק לצ ׳ חוקה, בה גובשו דפוסי
השלטת לזמן רב. בראש המדינה הועמדו נשיא ושני בתי מחוקקים,
שנבחרו בבחירות בלתי ישירות. החוקה הקנתה לנשיא סמכויות
נרחבות, ויצרה ממשל ריכחי. זכות הבחירה הוגבלה לגברים מגיל
25 ומעלה, יודעי קרוא־וכתוב ובעלי רכוש. שתי סיעות התחרו
על השלטת: השמרנים שלטו עד 1861 , ומאז השתתפו בשלטון
גם הליברלים: הם הנהיגו תיקונים שהביאו לביטול המעמד המיוחד
של הפנסיה הקתולית.

ב 1836/9 נלחמה צ׳ בפרו ובוליוויה, ונצחונה מנע את איחודן.
באפריל 1879 הכריזה צ׳ מלחמה על פרו ובוליוויה בעקבות סכסוך
על אזורי-גבול במדבר אטקמה בהם נמצאים מרבצי המלחת. ב 1880
כבשה צ׳ את אזורי טאראפאקה, טאקגה ואריקה, וב 1881 את לימה,
בירת פרו. חוזי־השלום ( 1884 ) השאירו בידי צ׳ את שלושת האזורים
שנכבשו (טאקנה הוחזרה לפרו ב 1929 ).

הנצחת במלחמה העניק לצ׳ אוצרות־טבע חשובים ועודד את
החדירה של משקיעים מבחוץ — רובם אנגלים — אבל גם גרר אחריו
את ראשיתה של תסיסה חברתית. ב 1891 נקלע הנשיא ח׳וסה מנואל
באלמאסדה לסבסוד חריף עם הקונגרס, שנסתיים במלחמת־אזרחים
עקובה מדם: הנשיא שהובס מצא מקלט בשגרירות ארגנטינה והת¬
אבד. הקונגרס הנהיג משטר פרלמנטרי. הממשלות התחלפו בתדירות
והיו חלשות, ולמעשה שלטה בצ׳ אוליגרכיה צרה של בעלי-אחוזות
וסוחרים, שהתעלמה מצרכי השכבות הנמוכות.

הגידול ההדרגתי של המעמד הבינוני והופעת ארגוני־פועלים
הביאו להתערערות שלטת האוליגרכיה: הוקמו 3 מפלגות חדשות:
הרדיקלית, הדמוקרטית והסוציאליסטית. גם המצב הכלכלי הורע.
בחירות 1920 נערכו באומרה גועשת. המנצח, ארטורו אלסנדרי
פלמה, הבטיח תיקונים מרחיקי-לכת, אך חסד רוב בקונגרס. ב 1924
התערב הצבא. אלסנדרי נאלץ לפרוש, ומועצה צבאית, שהורכבה
מנציגי הפיקוד הגבוה, שלטה 5 חדשים ואח״כ הופלה בידי הקצונה

651

צ׳ילח

652

הזוטרה. זו החזירה את אלסנדרי, וב 1925 אושרה במשאל־עם חוקה
חדשה, שהשיבה לתקפו את המשטר הנשיאותי, הפרידה בין המדינה
לכנסיה, שינתה את שיטת המיסוי והכירה באחריות המרינה לחינוך
ולרווחה הכלכלית של אזרחיה. מיד לאתר קבלת החוקה פרש אלסנדרי
שנית, ואת השלטת תפס רס״ן קרלום איכניס ( 31162 <!!). הוא שלט
כרוח כל זמן שצ׳ נהנתה משגשוג כלכלי, אבל נתקל בקשיים בגלל
המשבר הכלכלי בעולם (שהביא לצמצום הביקוש למלתת־צ׳
ולעופרת שייצאה צ׳), וב 1931 התפטר.

איבנייס הותיר אתריו חלל ריק. לאתר חילופי־ממשלות תכופים,
שכללו אף נסיון קיקיוני להקים ״רפובליקה סוציאליסטית״ (יוני—
ספטמבר, 1932 ), נבחר אלסנדרי לנשיא בשלישית ( 1932 ). הוא
נסה לשתף פעולה עם השמרנים, ולא היסס להפעיל את המשטרה
והצבא עד איגודי הפועלים. בשנות ה 30 חל קיטוב בחיים המדיניים 1
לצד מפלגות־השמאל צמחה תנועה ימנית, שהושפעה מהנאציזם ואף
ניסתה לתפוס את השלטת בכות. ב 1938 נבחר לנשיא פדר( אגירה
סרדה ( 13 >ז 06 ), נציג "החזית העממית", שכללה את הרדיקלים,
הסוציאליסטים והקומוגיססים• הוא הקים ב 1939 את ס 3016 זסקזס 0
מ 16 :£שו 1 [* 1 - 0 ? 1613 > 10 ״ 6 מז 0 ? ש 1 >, רשות ממלכתית שהפנתה משאבים
לפיתוח התשתית הכלכלית ומפעלי תעשיה. ב 1943 ניתק ח׳ואן אגטוניו
ריוס (נשיא בשנים 1941 — 1946 ) את הקשרים עם מעצמות־הציר,
ובמשך מלה״ע ח העמיד את תעשיית המכרות של צ' לרשות
בעלות־הברית. גבריאל גונסלס וידלה (נשיא בשנים 1946 — 1952 )
נבחר בתמיכת הקומוניסטים, אבל מייד לאחר עלייתו לשלטת הוציא
את מפלגתם אל מחוץ לת 1 ק.

ב 1952 נבחר לנשיא הרודן־לשעבר, קרלום איבנייס, בן ה 75 .

6 שנות שלטונו עברו בשקט יחסי, והוא התיר את שיבתה של המפלגה
הקומוניסטית לחיים המדיניים. יורשו, ח׳ירח׳ה אלסנדרי, בנו של
ארסורו אלסנדרי, שלט בתמיכת מפלגות־הימין.

הבעיות החברתיות והכלכליות של צ׳ הפכו בראשית שנות ה 60
לדוחקות. חלקן, כגת אינפלציה ומחסור בשיכון בערים הגדולות,
היו תוצאה של התפתחויות מאז מלה״ע 1 . אחרות, במיוחד הבעיות
של האזורים הכפריים, היו קיימות, למעשה, מתמיד, אלא שלא זכו
מעולם לתשומת־לב באותה. המהפכה בקובה (ע״ע). שעוררה החם
חזקים בכל אמריקה הלטינית, תרמה לחיזוק קולם של אלה שדרשו
שינויים מידיים. בבוררות 1964 זכה אדוארח פריי מונטאלווה, נציג
המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, ברוב מוחלט. הוא קרא ל״מהפכה תוך
חירות״, וב 6 שנות נשיאותו אמנם ביצע שינויים חשובים. ממשלתו
פתחה ברפורמה אגררית מקיפה, שהגבילה את ממדי האחוזות, חילקה
אדמה לאיכרים, מצרה מסגרות ארגוניות שנועדו לשפר את מעמדם
של העובחם החקלאיים. כח להעלות את רמת־החיים של השכבות
העירוניות הנמוכות נבנו מספר רב של בת״ם ויתידות־דיור. כן החל
פריי בהלאמת מכרות הנחושת, ברכשו את מחצית המניות של
החברות האמריקניות ששלטו בהם.

בבחירות 1970 ניצח, אם כי בהפרש זעום, סאלוואח׳ר איינדה
( 16 > 1 ו 116 \)), מועמד חזית־השמאל (■ 0131 ק 0 ? ^;"ט) של הסוצי¬
אליסטים והקומוניסטים. הוא הלאים לגמרי את מכרות הנחושת,
בלא לפצות את בעליהם האמריקנים. צעדו זכה לתמיכה רחבה
בקונגרס, אבל הנשיא לא נהנה מרוב בבתי־המחוקקים, וכח לבצע
את תכנית ההלאמות שלו נאלץ לפעול באמצעות צווים! הדבר
עודד את העובדים להשתלט ישירות על מפעלי־תעשיה, שירותים-
ציבוריים ואחוזות. בשלב זה ניסתה דווקא המפלגה הקומוניסטית
להוות גורם מייצב, אבל המשטר זוהה עס השמאל הקיצוני, שדרש
מהפכה מקיפה, מיידית ובכל מחיר. בשל הלאמת המכרות נמצא
איינדה בעימות עם אה״ב מראשית נשיאותו, בריה״מ אמנם אהדה
אותו, אך לא העניקה לו תמיכה חמרית. באוקטובר 1972 פתהו בעלי־
משאיות בדרום צ׳ בשביתה — מחשש הלאמה — והיא התפשטה

למגזרי־משק רבים. מדיניות תקיפה של הנשיא הביאה לחיסול
המשבר, שגרם לנזק כלכלי חמור. היו גם פעולות תבלה של קבוצות
מהימין הקיצוני.

בבחירות מארס 1973 לבתי־המחוקקים זכתה חזית-השמאל ל 44%
מהקולות. ב 11.9,73 תפס הצבא את השלטון בהפיכה אלימה. לאחר
שהשתלטו על ולפראיסו וסנטיאגו צרו המורדים על ארמון־הנשיא
והפגיזוהו. לטענת ראשי־ההפיכה התאבד איינדה בארמונו, אך לפי
עדות אנשיו נרצח. הצבא חיסל במהירות כל התנגדות, תוך מאסרים
המוניים של פעילי השמאל, שלוו התעללות והוצאות־להורג ללא
משפט. מאז שלטת בצ ׳ חונטה צבאית שבראשה הגנרל אוגוסט(
פיגוצ׳ט אוגארטה ( 31:16 * 0 ; 1 שו! 0 סת 1 ?). החונטה אסרה כל פעילות
פוליטית — גם של המפלגות שהתנגדו לאיינדה. כן ניתקה את
יחסיה עם ארצות הגוש הקומוניסטי ועם קובה.

בהצבעה באו״ם על חלוקת א״י ( 29.11.47 ) נמנעה צ׳. ב 1949
הכירה צ׳ בישראל, וט 1950 קיימים יחסים דיפלומטיים ביניהן.
משלחות־יעוץ ישראליות, בתחומי החקלאות והמים, פעלו בצ׳.

, XX ־^ , 1891 11115111 510 ס 568111 ק 46146 . 7 > 46 ״ 7 );,)גו 9 , 13 ) 101 ) 11
״ 1 ;?. 196 , 1962 — 1880 ,. 11.8 1116 11118 .€ ,;״ 811 . 8 .? ; 1956 — 1948
; 80566 * 01 8605071 ? 8 ,)) 80 . 14 -א ; 1964 ,. 0 /ס ? 1115105 51 , 131110$ ) 031

, 1905 - 1880 , 5/71166160 801118 111 801066 / 0 8010716171 % 1/16 0718 . 0

.ס .? ; 1965 ,. 0 מי! 077111111711170 ■') 0714 6 10110110115771 ,חנ* 0 ק 431 ז .£ ; 1965
80111165 0114 14605 ,) 001110 . 5 ; 1966 ,. 0 /ס 516171 ?$ 801111601 86 יד , 011
0114 80111165 , 3$ ) 01 ? . 1 ; 1967 ; 1833 — 1808 , 111468571467166 011160/1 ! 17
8/71011 , 00 ) 110 .\ ; 1969 , 7116711 ? 610 ' 61 ( 1 0/1116071 171 805665 806101
. 1972 , 5/17165160 80141/1 5 ' 116/146 ] 5 0.1 1/1 6 \ 110 ] 8,011/16

א. רח.

יהודים אנוסים היו בין כובשי צ , ! המפורסם בהם היה 01680
6$ * 03561 6 ( 4 13 :>ז 03 . לאינקוויזיציה בלימה (ע״ע) היו סמכויות שיפוט
גם על השטח שהוא כיום צ׳! ב 1627 נאסר הרופא פרנסיסקו מלד 1 ־
נאד 1 דה סילוה, וב 1639 הועלה על המוקד בלימה עם עוד 10 אנוסים.
מראשית המאה ה 18 אין זכר לאנוסים, וב 1813 בטלה האינקוויזיציה.

במאה ה 20 נתגלו כיתות מתיהדות ממוצא אינדיאני, המכונות
15061113 1816513 , הטוענות כי קיבלו את תורתן מאנוסים. כיתות
אלה מרוכזות באזורים ח׳ורביאה, קונקו וקוראקאוטין.

במאה ה 17 גילו יהודים מארצות שונות עניין בצ ׳ . שמעון דה
קסרס, תושב לונדון ממוצא אנוסים, הציע ב 1656 לאוליבר קרומוול
לצאת בראש משלחת צבאית יהודית לכבוש את חופה של צ׳.

עם הכרזת עצמאותה של צ׳ ( 1810 ) הותרה כניסת זרים, כולל
יהודים, אבל רק ב 1856 הותר ללא־קתולים לקיים תפילות בגלוי.
שורת חוקים ליברליים ב 1883/4 סייעו להתפשטות הסובלנות הדתית.
במאה ה 19 הגיעו יהודים מעטים לצ׳ ורובם התבוללו. לאחר 1882
החלו להגיע יהודים ממזרח־אירופה וכן ממקדוניה! האחרונים הת¬
יישבו ב סססבתזיר שבדרום צ׳. תכניותיה של יק״א להתיישבות
יהודית, בשנות ה 20 , לא בוצעו. הארגון היהודי הראשון נוסד בצ׳
ב 1909 (על הארגונים בכללם, ע״ע סנטיג 1 ). בצד הפעילות הציונית
ניכרה גם פעילות קומוניסטית.

למרות הגבלות ההגירה הגיעו לצ ׳ בשנים 1934 — 1946 כ 15,000
יהודים, ביניהם אלפים מגרמניה, שבנו מוסדות־ציבור והטביעו
חותמם על יהדות צ׳. בשנים 1947 — 1952 הגיעו 200 — 300 מדי שנה.
ב 1957 הגיעו פליטים מהונגריה. משנות ה 20 קיימת אנטישמיות
בצ׳. היא הגיעה לשיאה בימי מלה״ע 11 , ום 1948 מקבלת סיוע ועידוד
מהאוכלוסיה הערבית העשירה (כ 100,000 ). סטודנטים יהודים הצ¬
טרפו משנות ה 20 למפלגות השמאל, שגילו יתר אהדה ליהודים,
אך יהודים בלטו גם בקרב מפלגות המרכז. לאחר מלה״ע 11 ריכזו
יהודים בידיהם יכולת כלכלית (ב 1953 היו 400 בתח״ר—בעיקר
תעשיות-מזון קלות — בבעלות יהודית), ומכאן התנגדות חלקם
לאיינדה ולרפורמות חברתיות רדיקליות. רבים ברחו מצ ׳ , ומהם
שעלו לישראל. מיעוט קטן של משכילים יהודים תמך בממשלה,
ומהם שתפסו בה עמדות. האופוזיציה נקטה קו אנטישמי שהשתקף

653

צ׳ילה — צילון

654

גם בעתונות. ע״פ אומדנים בלתי־מדויקים היו בצי׳ ב 1970 כ 35,000
יהודים, וב 1974 כ 30,000 — 90% מהם בסנטיאגו. קהילות קיימות
גם בוולפראיסו, ויניה דל־מר, ק(פיאפ 1 , וולדיויה ועוד.

ז ״ :

י. שאצקי, יידישע יישובים אין לאטייראסעריקע, תשי״ב! מ.
שענדעריי, די געשיכטע פון דעם יידישן ישוב אין 1 ׳, 1956 : א.
מלפמר, צ׳ — מדינת מהגרים מתקדמת (בתפוצות הגולה, ה), תשכ״ג 1
מ. נס־אל, משמרו של סלבדור איינדה והיהודים (גשר, 78 ), תשל״ד!
411101111 * 0410 ( / 1/7 .-!) 1 ; 1945 01 114101 ( ¥110505 , 1171 )/ 80 . 0

) 4 511510110 111111 1010 ) 01110004011105 ! 1101/0 ^ 1 ,. 14 ; 1948 , 00101110 10
00110111/1404 0 ( 11111011,1 ,׳ 5 ^ 1 * 86114 ; 1963 , 001011101 . 0 011 114105 ( 105

. 1969 , 1111101100 111 * 10 מין /,א// , 8/11/7 .( ; 1956 ,.ל> 40 001110 ■!!!

ג. בה.-מ.

צילון (מ 10 ץ 06 ! השם הרשמי, מאז 1972 , סרי לנקה [ £3 מ 1£3 ־ 51 ] ?

בסנסקרט — סינהלה ; בערבית — סרנדיב > ביוונית ובלטי¬
נית — ןזע 9 ש 0 נ)א 0 ז, 83116 ס 301 ז), אי-מדינה בדרום אסיה, סמוך
לקצה הדרומי־מזרהי של תת־היבשת ההודית. לצ׳ שייכים כמה איים
קטנים הסמוכים לחופיה. 65,610 קמ״ר, 13.5 מיל׳ תוש׳(אומת, 1974 !
12.7 מיל׳ במפקד 1971 ).

גאוגרפיה, עם' 653 ! אקלים, עם׳ 653 ! צומח, ע״ע אסיה, 5 מ׳ 874 —
875 ! חי, עם׳ 654 ! אוכלוסיה, עם׳ 654 ! בלבלה, עמ׳ 655 ! חוקה
ומשטר, עט׳ 656 ז משפט, עמ ׳ 656 ! כוחות מזרנים, עס׳ 656 > חיניד,

עמ׳ 656 . אפנות, עם׳ 657 ; היסטוריה, עם' 658 ! יהודים, עט׳ 660 ,

לאי צ׳ צורת אגס, שעוקצו בצפון < ארכו כ 430 ק״מ ורחבו
המירבי כ 220 ק״מ. בין צ׳ לביו הודו מפריד מיצר פאלק, שרחבו
כ 60 ק״מ ובו שרשרת של איים, שוניות ושרטונות הקרויה "גשר־
אדם" ( 81161 8 6 5 ' 1 זז 3 ^/). לפי אגדה מוסלמית, עבר אדם הראשון־
על סלעים אלה לצ׳ אחר גירושו מגן־עדן.

המבנה הפיסי. צ׳ נחלקת לשני אזורים עיקריים: א) גוש
הררי, המהווה את "לבו" של האי ותוסס כ 3 / י משטחו, משתרע
בחלקו התיכון של האי ובנוי סלעים קריסטאליניים ומטאמורפיים
קדם־קמבריים עמידים, הזהים לאלה של דרום הודו ממנה נותק,
כנראה. תהליכי בליה אינטנסיוויים ממושכים (בגלל האקלים המש-
ווני והצמחיה העשירה) בתנו לאיזור ההררי תבליט מעוגל ומתון.
רוב השטח ההררי הוא בגובה 600 — 1,200 ם׳. הפסגה העליונה
פידורוטלגלה ( 16101013138313 ?), מתנשאת ל 2,542 ם׳. מצויות כמה
פסגות נוספות פעל 2,000 מ׳ 1 הידועה שבהן היא "פסגת אדם"
( 631 ? 5 ״! 3 ^), המקודשת על-שום צורת כף־רגל בפני סלע שב¬
פסגתו המיוחסת ל״עליית אדם־הראשון לשמים". מדרונות ההרים
מתונים ומעובדים ברובם. חלק גדול מהאיזור ההררי — בעיקר
מזרחו — מכוסה יערות סבוכים. מערכת רדיאלית של הרבה נהרות
קטנים, שמוצאם בחלק הפנימי של איזור-ההר, מנקזת את האי.

ב) איזור גבעות ורצועת־חוף מישורית המקיפות את
הגוש ההררי. איזור זה צר ביותר במזרח ובדרום ( 15 — 40 ק״מ),
ורחב בצפת, שם הוא נושא אופי של מישור שניקוזו לקוי ומצויות
בו ביצות נרחבות. באיזור זה, שרובו נמוך מ 100 מ׳, כמה טורי
גבעות והרי-משאר המגיעים לגובה 200 — 300 מ׳, בעלי מסלע זהה
לזה ש,ל הגוש ההררי שהם, למעשה, שלוחותיו. המישור בצפון צ׳
בנד ברובו שכבות גידיות מהשלישון, ואילו שאר חלקיו מכוסים
מעטה עבה של חומר אלוביאלי, בעיקר חרסיות. בשטחים נרחבים —
בעיקר בדרום — מצד מעטה של לטריט (ע״ע).

במקומות רבים לאורך החוף — בעיקר בצפון ובמערב — רצועות
צרות של חוליות, וכן שרטונות ולאגונות רבות. סמוך לחופיה הצפו-
ניים־מזרחיים של צ׳ הים רדוד ועשיר בשוניות. שליית פנינים היתה
נפוצה באיזור זה.

א ק ל י מ ה של צ׳ דומה מאד לאקלים משווני, אם־כי היא שוכנת
ברוחב גאוגרפי ״ 6 —״ 10 . בכל חלקי האי משרע הטמפרטורות היומי
והעונתי קטן. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר (אפ¬
ריל — בצפון, מאי — בדרום) ״ 29 —״ 30 , ושל החודש הקר ביותר
(ינואר) ״מ—״ 27 . טמפרטורות מעל ל ״ 35 ומתחת ל ״ 20 נרשמות

לעתים רחוקות. בגובה 2,000 ם׳ הטמפרטורה הממוצעת של החודש
החם היא ״ 16 ושל החודש הקר ״ 15 . גשמים יורדים בכל חדשי
השנה. בצפון רבים הגשמים בחודשים אוקטובר—ינואר, ובדרום —
בחודשים מאי—אוקטובר. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברוב
חלקי האי 2,000-1,500 מ״מ; בצפון־מזרח ובדרום־מערב האי(האזד
רים היבשים ביותר) — 1,000 — 1,200 מ״מ• בחדשי הקיץ (יוגי—
ספטמבר) מנשבות באי רוחות דרומיות־מערביות, ובחדשי החורף
(דצמבר—מארם) רוחות צפוניות וצפוניות־מזרחיות.— 44% משטחה
של צ׳ מכוסים יערות, בחלקם סבוכים.

פ. בר.

צומח, ע״ע אסיה, עט׳ 874/5 .

ח י. הפאונה של צ׳ היא חלק מזו של תת-החבל ההודי שבחבל
התודו־מלאי, דבר המתבטא במספר ניכר של בע״ח המשותפים לצ׳
ולהודו, ובעיקר בדרומה של תת־היבשת. כן מצדים בזר: הפיל
הצילוני ( £1601*35 013x101115 013x101115 ) — הקרוב להודי והמצד
בסכנת הכחדה, הצ׳יסל או האיל הנקוד( 5 3x15 ״£)), הסמבר ( 17115 * 061
110160101 ) והאילון ההודי ( 01601103 1138111115 ) — ביערות ובער¬
בות העשב והאיל החזירי (?טס״זסק 7^x15 ) — בביצות. עד לפני
כ 300 שגה היה מצד ביערות צ׳ גם הגאור ( 820105 805 ). עוד מצר
יים: חזיר־הבר, תן, נמר, זבד, דב־השפתיים, דרבן, מקק־הכפה,
ויונקים נוספים. מבין העופות מצויים הטווס, תרנגול הבר ועופות
מהפסיוניים, וכן נציגים של משפחות עופות רחבות-תפוצה אחרות:
פליק נים, פלמינגו, אנפות, ברווזים, תניים, אורגיים וכר׳. בחופי צ׳
מצדים התחש ותנין־הים ( 00105115 1115 ץ 1 > 000 ! 0 ) — שניהם כמעט
שנכחדו. עם זאת מתבטא ייחודה של צ , יותר בהעדר בע״ח הודיים
אפיינים: הטיגרים, כלב-הבר (תסס:)), קרנף הודי, והאנטילופות
ההודיות — מצד אחד < ומצד שני, בנוכחות בע״ח הנעדרים מהודו
המרכזית והצפונית והאנדמיים להודו הדרומית וצ׳, או המצדים גם
בתת־החבל המלזי. עם הצורות האגדמיות אפשר למנות, למשל, את
הלוריס הדק ( 1311118136111$ £0115 ) — מהפרימטים, את משפחת
הנחשים גסי־הזנב ( £10061116136 ) התת־קרקעיים, ועוד. עם היסודות
המלזיים נמנים זוחלים כגת: סוג הנחשים האניליים 0110111001115 ,
סוג החרדון 000110115 ומין כוח 531173101 05 ת 3 ז 3 ׳\. וכן 5 פיני
עוטות. תכונות זואוגאוגרסיות מייחדות אלה, וכן שארות מרוחקת
יותר לפאונה המלגשית, הביאו כמד. חוקרים לקבוע לצ ׳ ולדרום הודו
תת־חבל מיוחד.

ה א ו כ ל ו ם י ה מורכבת משני יסודות אתניים־לשוניים ודתיים
עיקריים: הסינהאלים, שהם דוברי לשת הודו־אירנית (ע״ע הדד
אירניות, לשונות) ובודהאים, דהטאמילים שהם דוברי לשת דראווי־
דית (ע״ע הדו, לשונות, עמ׳ 482 — 485 ) והינדואים. הסינהאלים
( 72% מכלל האוכלוסיה) מרוכזים באיזור ההררי ובמחצית הדרומית
של איזור־החוף, וחושבים עצמם ליושבי צ׳ מימי־קדם. הטאמילים
מרוכזים בצפת האי בחוף המערבי. חלקם (כ 11% מכלל האוכלוסיה)
מכונים טאמילים צילונים — מוצאם מדרום הודו, אך הם יושבים באי
דורות רבים! וחלקם(כ 10% מהאוכלוסיה) מכונים טאמיליםהודים —
הם הובאו לצ׳ כפועלי מטעים בדורות האחרונים, בתקופת השלטת
הבריטי (ר׳ להלן, היסטוריה). כ 6% מהתושבים הם מורים שדתם
מוסלמית! אלה צאצאים של ערבים שהתיישבו בחוף המערבי
והתערבו בבני הארץ. כ %% הם בורגרים — נוצרים צאצאי אירופים,
שהתיישבו בערי החוף המערבי — וכמו כן פורטוגלים, הולנדים,
בריטים וכיו״ב. מבחינה דתית כ 68% בודהאים, 18% הינדואים,
8% נוצרים ו 6% מוסלמים.

החוף הדרומי-מערבי מאוכלס בצפיפות רבד" האוכלוסיה החקלאית
הצפופה ביותר מצויה בחלקו המערבי של איזור ההר ( 400 — 600
נפש לקמ״ר). לעומת־זאת האוכלוסיה דלילה יחסית ( 30 — 100 נפש
לקמ״ר) באיזור רחב בצפת האי ובפזרחו. קרוב ל 26% מהאוכלוסיה

655

*ילון

656

יושבים בערים. קולומבו הבירה היא העיר הגדולה היחידה —
562,000 תוש׳ ( 1971 ! קו׳לומבו־רבה כ 750,000 ). יתר הערים הן:
ג׳פנה ( 120,000 ),קאנדי( 100,000 ),גלה( 85,000 ),מורטובה ( 8x000 ).

עם. ב. - מ. בר.

צילח: מוספות תה

כלכלת צ׳ מבוססת על החקלאות, ובעיקר על גידולי־יצוא.
ההכנסה הלאומית לנפש כ 170 דולר בשנה ( 1972 ), מן הנמוכות
באסיה.

החקלאות מעסיקה כ 55% מכוח העבודה, מנצלת רק כ 25%

הקרקע ותורמת ב־

85% — 90% מערך
היצוא. התבססות
על גידולים נב¬
חרים הנתונים
לשינויי אקלים
חריפים, שיטות
עיבוד פרימיטי־

וויות(מיכון מועט
[כ 8,000 טרקטו¬
רים]) וריכוז ה-
האוכלוסיה ( 0 !/•

מהחקלאים מרו¬
כזים ב 3 /' משטח
האי) מקשים על
ביצוע תכניות פיתוח, הקמת קואופרטיווים חקלאיים והרחבת בסיס
המשק. חלק מהמטעים שהיו בבעלות זרה היילאפו.

משק ב ע ה" ח מצומצם ומשמש בעיקר לעבודה בחקלאות. ענף
הדיג פרימיטיווי ומשמש רק לצריכה. הגידולים העיקריים
ליצוא: תה (צ׳ שניה בעולם בייצורו), גומי(רביעית בעולם) וקוקוס!
ולצריכה: אורז, קאסאווה, פירות, ירקות וצמחי־תבלין (בעיקר
קינמון ותרנגון [ 010:0110113 ]). גידולי־היצוא מאורגנים במטעים,
והרחבת יצואם באה על־חשבון גידולי-הצריכה; ואכן, צ׳ מייבאת
למעלה ממחצית מזונה באורז, חיטה וסוכר, ואת עיקר מוצרי-
הצריכה וחמרי־הגלם.

בין מ ח צ ב י ה של צ׳ בעיקר מלח, אבנים טובות וטובות־למחצה,
גראפיט ונפט, וכמויות לא מסחריות של מתכות ועפרות ברזל.

ה תעש יה עוסקת בעיקרה בעיבוד מוצרי-היצוא החקלאיים,
ואינה עונה על צרכי משק מתפתח. מ 1956 מושקע הון רב בתשתית
תעשייתית מודרנית, והוקמו מפעלים הידרדחשמליים, בתח״ר למלט
ולפלדה ובית־זיקוק ( 1968 ). כן הופעלו תכניות־סיוע נרחבות למפעלי
תעשיה בבעלות פרטית, בעיקר לאלה המעבדים מוצרי-חקלאות.

ב 1962 הוחל ב הל א מ ה. אז הולאמו חברות-נפט מערביות,
חברות כספים וכלכלה (עד אותה שנה היו בבעלות זרים 80% מעסקי
הביטוח ומרבית עסקי הבנקאות) ומטעי גידולי־היצוא (עד אז היו
בבעלות זרים ב 50% משטחי מטעי־התה ו 36% ממטעי־הגומי). ב 1965

1972

1963

היחידה

המוצר

214

217

אלפי פונות

תה

140

107

׳/

זז

גומי

2,100

*2,801

זז

זז

קופרר,

1,312

1,046

זז

זז

אורז

2 354

>321

זז

זז

קאסאווה

1,650

1,645

אלפי ראשים

בקר

731

* * •

זז

זז

תאואים

102

93

פונות

זז

דגה

383

75

זז

זז

מלם

156

22

זז

זז

מלח

7,600

• . ,

"

זז

גראפים

1,780

, , ,

זז

זז

נפם

995

450

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

... אין נתונים! ( 1 ) ממוצע שנתי 1961/5 ! ( 2 ) 1970 .

הוסכם על תשלום פיצויים בגין ההלאמות. ב 1970 הולאם יבוא חמרי-
הגלם ומוצרי-הצריכה החיוניים. מאז ממשיכים בהלאמות, אף שקצבן
וסידוריהן מעוררים מחלוקת מדינית רבה.

מרבית אנרגיית החשמל מיוצרת במפעלים הידרו־חשמליים
( 86% מהתפוקה, 1972 ).

מערכת התחבורה מצומצמת בהקפה ומקשה על פיתוח כלכלת
צ׳. יש בה ( 1972/3 ) כ 2x000 ק״מ דרכים, עליהן נעים כ 125.000
כלי־רכב. ארכן הכולל של מ ם ה״ ב כ 1,540 ק״מ — עליהן מובלים
מרבית המטענים, והן מקשרות את קולומבו הבירה, שהיא גם ה נ מ ל
העיקרי, עם הנמלים ג׳פנה, טרינקו׳מלי, בטיקלואה, מטרה וערי החוף־
המערבי. שדות־ ה תעופה העיקריים: ק 1 ל 1 מבו, ג׳פנה, בטיקלואה
ואמפראי.

סחר־החוץ של צ׳ מאופיין בגרעון בחשבון הסחר ובתנודות
גדולות ביצוא (בעיקר בשל שינדים בתפוקת החקלאות, כתוצאה
משינויים באקלים ובמחירי המוצרים בשוק העולמי). היצוא
( 315 מיליון דולר, 1972 ) כלל בעיקד תה ( 59% מערך היצוא), גומי
( 16% ) ומוצרי קוקוס ( 14% ). היבוא ( 337 מילית דולר, 1972 ) —
בעיקר מוצדי-השקעה, מוצרי־צריכה וחמרי-גלם. קשרי הסחר
העיקריים של צ׳: הממלכה המאוחדת ( 23% מהיצוא! 14% מהיבוא),
סין( 13% ! 12% ), אה״ב ( 7% ! 6% ) הודו( 10% מהיבוא), יפן( 8%
מהיבוא) וגרמניה המערבית ( 6% מהיבוא).

המטבע: רופיה ( 6.616 רופיות = 1 דולר: שער רשמי, ינואר,
1975 ).

מ. יג.

חוקה ומשטר. לפי החוקה החדשה של מאי 1972 היתד, צ׳
לרפובליקה עצמאית במסגרת חבר העמים הבריטי. בראש המדינה
אסיפה לאומית בת בית אחד, שציריה נבחרים מדי 6 שנים (הסנאט
שהיה קיים קודם לכן בוטל ב 1971 ). זכות הבחירה נתונה לכל
אזרח מבן 18 ומעלה. הסמכות הביצועית נתונה בידי רה״מ וקבינט,
האחראים בפני האסיפה הלאומית. נשיא הרפובליקה מתמנה בידי
רד,"מ מדי 4 שנים. הנשיא הראשון (מונה ב 1972 ) הוא דלים
גופאלאודה ( 3 ^ 0003112 ), שהיד, קודם המושל הכללי מטעם ה״כתר"
הבריטי.

משפט. מערכת המשפט מבוססת על החוק הרומי־הולנדי, כפי
שהונהג בימי השלטון ההולנדי. באיזור קאנדי מקובלת עדיין מערכת
חוקים ומנהגים מקומיים בכל הנוגע לנישואין, גירושין ותשלום
דמי־מזוגות. במרוצת השנים שולבו מעשי חקיקה מקומיים במערכת
החוקים.

בראש המערכת המשפטית ניצב ביהמ״ש העליון, המורכב מנשיא
ו 10 שופטים! בסמכותו לשמוע ערעורים מכל בתהמ״ש במדינה.
בעניינים פליליים כבדי-משקל דן ביהמ״ש העליון כערכאה ראשונה!
על החלטותיו בעניינים אלה ניתן לערער בפני בימ״ש לערעורים
פליליים, אך רק על שאלות שבחוק. ביהמ״ש העליון משמש גם
כבימ״ש של דיני יושר (ע״ע סדרי־דין).

במערכת בתהמ״ש מצויים בתמ״ש מחוזיים בעלי סמכות שיפוט
בערכאה ראשונה בנושאים אזרחיים ופליליים ובענייני מסים ואי¬
שות. מתחתם מצדים בתמ״ש לבקשות שונות הנוהגים בסדרי־דין
נוקשים פחות בנושאים משפטיים קלי־ערך.

בכוחות המזוינים של צ׳ 13,600 איש: 8,900 בצבא,
x300 בחיל־ד,אוויר ו 2,400 בחיל־הים. במילואים כ 13,000 איש
ובמיליציה 16,300 איש. השירות בהתנדבות. תקציב הבטחון הגיע
ב 1974 ל 20 מיליון דולר. הציוד הצבאי מקורו בבריטניה! האניה
הגדולה ביותר בחיל־הים היא פריגטה — אחת משתיים שנקנו
בישראל. לתיל-האוויר הקטן ציוד מתוצרת בריה״מ, בריטניה ואה״ב.

חינוך. בצילון ניתן חינוך ממלכתי חינם, כולל חינוך גבוה.
לשון ההוראה היא סינהאלית או טאמילית, וכל ילד חייב ללמוד את

657

*ילון 658

עקרונות דתו. חינוך־חובה חל על בני 5 — 14 . 89% מבני גילים אלה
לומדים בביה״ם, והנשירה מצטמצמת בהדרגה. 82.6% מבני 10
ומעלה יודעים קרוא־וכתוב ( 1973 ). ביה״ס היסודי וביה״ס התיכון
הם 5 ־שנתיים. יש בצ׳ כמעט 10,000 בת״ם יסודיים ותיכונים ובד/ם
למדו ( 1974 ) 2.8 מיליץ תלמידים. ב 27 סמינרים למורים למדו
למעלה מ 7.000 תלמידים.

ב 1972 אוחדו האוניברסיטאות של קולומבו, פרז־ניה, וידילנקרה
ווידי 1 ךיה, והמכללה לטכנולוגיה בקטויבדה, לאוניברסיטה אחת —
״האוניברסיטה של סרי לנקה". ב 1973 " למדו בה למעלה מ 14,500
תלמידים.

מ.

אמנות. הארדיכלות, הציור והפיסול בצ׳ קשורים בדת הבוד¬
היסטית ובתרבות ההודית. באנוראדהאפורה, בירת הממלכה במאות
ה 3 לפסה״ג—ה 10 לסד,"נ. נמצאים שרידי ארמונות, מקדשים
וסטופות המעידים על גדולתה של הממלכה ועל דבקותה בדת־בודהא.
הסטופות (או דאגובות * ע״ע הדו, אמנות, עט׳ 506/7 ) בנויות, באפיו
הארדיכלי היסודי, מבסיס בן 3 שכבדות מכיפה ומעיטור־כיסה דק
ומוארך. הן מחולקות לסוגים — ״פעמון״, ״בועה״, ״לוטוס׳, ועוד —
ע״ם צורתן. עבודות־הפיםול מרוכזות בעיקרן סביב מבני־הדת. פסל־
הבודהא מסטופת־רואנולי, מראשית המאה ה 3 לסה״נ, מעיד על
השפעת פיסול-אמאראוואטי מהודו. יצירות־תבליט רבות מעידות
על השפעת סגנונות הודיים מסאנצ׳י ומסארנאטה (המאה ה 1 לסה״ג),
או על השפעת סגנון שושלת־פאלאווה (המאה ה 7 ). ציורי־הקיר
המעטרים את הארמונות והמקדשים שהוקמו בשטח הסלעי שבסיגי-
ריג׳ה (החל במאה ה 6 ), מציגים תהלוכה של דמויות נשיות חושניות
נושאות פרחים, המצוירות בעצמה רישומית וצבעונית (תם׳: כר׳
י״ג, עט׳ 514 ). השפעת הציור ההודי מאסבולח־אנדרה ומערות
אג׳אנטה ניכרת בעיצוב הדמויות המקומיות האפייניות, המצטיינות
במתניים צרים, עיניים מוארכות, אף מחודד ושפתיים פלאות.
בפולונארחזז, בירתה החדשה של צ׳, הוקמו במאות ה 11 — 12 , המב¬
נים המושלמים ביותר שבתחש עולם ההשפעה ההודית. גם המונומנ¬
טליים שבפסלים נמצאים בפולונארווה! הנודע בהם פסל בודהא
השוכב, שארכו כ 18 מ׳. הם חצובים בסלע ומעוצבים בסגנון התקו¬
פות הקדומות. החל מן המאה ה 15 איבדה אמנות צ׳ את עצמת-
היצירה. בקאנדי הוסיפו לבנות מקדשים, תוך נסיה לחקות בעץ את
סגנונות התקופות הקדומות! המפואר במקדשים אלה הוא "מקדש
שן בודהא", שהוא מקום צליבות (ע״ע) חשוב. ביטוי אמנותי־
מסרתי שרד עד היום בעבודות-האומנות בעץ, שנהב, זהב וכסף.
וע״ע הדו, אמנות, עמ׳ 505 — 515 .

. 8 ; 1908 , 411 ) 5 ~ו! 12 !ח; 5 11 >! 1 ) 0 ( 1 >)!\ ,ץךסב״ץז 3 ת 3 מ 1 סס 0
) 1 ) 11!!(. 11 ! $1(11x11 !!€ ,נז 1 ;>ת;>׳ 1 םח . 7 . 0 ; 1946 ( 11 )(/ 7 , 11113

; 1959 ,!)הו 1 ( 1 ווו 7 ) 1 ) 11 ((/ה( 5 /' 1 ) 7:1 .א ; 1958 ,?ז* 11 <] 1 > 1 ($

. 1967 ,) 411 ' 1 > !) 11111 ) 7 2 ) 711 .'וו

א. 5 נ.

צייוז, אסנות: םם 5 בודהא השוכב בם 1 ל 1 גאר!זו! (טאה 12 )

צילון: .סקרש שו בודהא״, יואנדי (סאה 17 )

היסטוריה. בני העם הסינהאלי הגיעו לצ ׳ בסוף המאה ה 6
לפסה״נ. הדת הבודהיסטית (ע״ע בודהא והבודהיזם) חדרה מהודו
במאה ה 3 לפסה״ג והתפשטה בהדרגה בצ ׳ , אם־כי שרידי דתות
קודמות נשארו לצדה. עד המאה ה 10 היתה אגוראדהאפורה בירת
האי, ששלטו בו מלכים סינהאליים. החברה היתה מחולקת לקאסטות
(ע״ע הדו, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, עמ ׳ 457 — 462 ), אף שההפרדה
לא היתד. כה חמורה כבהודו. הכלכלה, החקלאית בעיקרה, היתה
מבוססת על מערכת השקאה מורכבת, שאורגנה בידי המינהל המל¬
כותי בעזרת האצולה הקרקעית המקומית.

בגלל קרבתה להודו, שימשה צ׳ פיתוי לפולשים טאמיליים
מדרש הודו. במאה ה 14 נוסדה בצפת צ׳ ממלכה טאמילית —
ג׳אפנאפאטאם — ובה שררה הדת ההינדואית (ע״ע הדו, דתות,
עט׳ 469 — 478 ). המלכים הסינהאליש העבירו את בירתם לדרום הלח.
כך התפצל האי לשתי חטיבות אתניות ותרבותיות שונות. המלכים
לא הצלשו לקיש מינהל תקין ולגבות מסים, ולפיכך הופרו המסים
בשירותים. ספנים ערבים הביאו לפריחת המסחר הבי״ל של צ׳.
כאשר הגיעו האירופים לצ ׳ היו באי 7 ממלכות מפולגות ביניהן.

השלטון הפורטוגלי וההולנדי. האירופים הראשונים
שהגיעו לצ׳ ב 1505 , היו הפורטוגלים, שביקשו לסחור, בעיקר בתב¬
לינים, ולהפיץ את הנצרות. הם החלו מיד בבניית יישובים מבוצרים
ועד סוף המאה ה 16 השתלטו על רוב שטח האי, אם־כי באחור
ההרים שמרה ממלכת קאנדי הסינהאליח על עצמאותה. רבים מתושבי
השפלה קיבלו עליהם את הקתוליות.

במאה ה 17 החלו ההולנדים להתחרות בפורטוגלים על השלטון
בצ׳. ב 1656 עלה בידם לכבוש את קולומבו, ובעזרת הסינהאלים
גירשו את הפורטוגלים מכל צ׳. ההולנדים שלטו בנמלים וריכזו
בידיהם את המסחר, אך קאנדי נשארה עצמאית. תקופח השלטון
ההולנדי ( 1656 — 1796 ) הותירה רישום עמוק בעדות השונות בצ ׳ .
צאצאים של הולנדים ואירופש אחרים ידועים כיום בשם בורגרים.
אינדונזים ומאלאים הובאו לצ׳ כחיילים, וצאצאיהם המוסלמים'נבד¬
לים מהמוסלמים האחרים ה״מורים"—כפי שקראום הפורטוגלים. גם
הפורטוגלים וגם ההולנדים לא פגעו במבנה החברתי של התושבים.

השלטון הבריטי. כחלק ממלחמתה של בריטניה בצרפת
המהפכנית, שכבשה את הולנד, תפשה בריטניה ב 1795/6 את כל
הנחלאות ההולנדיות בצ׳. ב 1802 פרץ מרד נגד הבריטים, ובעקבות
דיכויו הוכרז רשמית על הפיכת צ׳ למושבת־כתר. העברת צ׳ לברי¬
טים אושרה בחוזה־אמין ( 1802 ). ב 1815 כבשו הבריטים גם אח
קאנדי ומלכה האחרון הוגלה! בכך הסתיים כיבוש האי. ב 1833
שולבה קאנדי במינהל הכללי של המזשבה.

באמצע המאה ה 18 החל טיפוחם של מטעי קוקוס, כותנה, קפה,
סוכר, אינדיגו, אופיום וגומי. בשנות ה 70 של המאה ה 19 השמידו
מזיקים את מטעי־הקפה, ומטעי־התה תפשו את מקומם. בשל מחסור

659

צילון

660

בפועלים עודדו הבריטים את חברות־המטעים "לייבא" טאמילים
מדתם הודו. בניגוד לטאמילים שהתיישבו קודם בצ׳, נחשבים צאצ¬
איהם גם היום להודים, ותבם משוללי זכויות־אזרח (ר׳ להלן).

במחצית השניה של המאה ה 19 החלה להתפשט תנועת תחיה
לאומית, שעיקריה: התנגדות לאורח-החיים האירופי, החייאת הבוד¬
היזם וההינדואיזם והתעניינות באמנות ובספרות העתיקות. תנועה
זו התגברה במאה ה 20 .

ההתפתחות לקראת ממשל עצמי היתד. איטית וללא זעזועים,
ובאה בעקבות ההתפתחויות בהודו. ב 1833 הוקמה מועצה־מחוקקת,
ושנים אחדות אח״כ הוכנסו לתוכה נציגי העדות השונות: סינהאלי
אחד, טאמילי אחד ובודגר אחד. ב 1865 הוקמה "ליגת צ׳", שתבעה
חקיקה לטובת בני הארץ. ב 1912 בוצעו תיקונים נוספים במינהל,
אבל במועצה המחוקקת עדיין היה רוב לפקידים בריטיים, והשלטון
נשאר בידי המושל. ב 1919 הוקם הקונגרס הלאומי של צ , , בו התאחדו
ארגונים סינהאליים וטאמיליים. מ 1920 נבחרו, לפי חוקה חדשה,
חלק מחברי המועצה המחוקקת, עד כי ב 1924 כבר היו רובם נבחרים 1
אך בידי המושל נשארו סמכויות רחבות. בחוקת 1931 בוטל עקרון
הייצוג העדתי, למרות התנגדות הטאמילים, והוענקה זכות־בחירה
כללית.

ב 1946 העניקה חוקה חדשה לצ׳ שלטון עצמי מלא בענייני־פנים.

ב 4.2.1948 זכתה צ׳ בעצמאותה והפכה לדומיניון במסגרת חבר-
העמים הבריטי.

צ׳ העצמאית. סדרי השלטון של 1946 נשארו בתקפם לאחר
קבלת העצמאות. בית-המתוקקים היה מורכב מבי״ג ומסנאט, שאת
מחצית חבריו בחר ביה״ג ואת יתרם מינה המושל בהמלצת רה״מ.
הממשלה אחראית בפני ביה״ג, ואילו המושל הכללי שימש מעין
ראש המדינה ביצגו* את "הכתר" הבריטי. בבחירות הראשונות,
שנערכו ב 1947 , זכתה ברוב "המפלגה הלאומית המאוחדת" בהנהגת
ד 1 ן סטיפן סנאנאיאקה, שייצגה את שכבת־העילית שצמחה בתקופת
הבריטים וספגה את תרבותם והשקפת עולמם. סנאנאיאקה היה ר״מ
עד מותו ב 22.3.52 , ובנו דאדלי היה לר״מ במקומו.

תפיסת-העולם והמדיניות של הממשלה היו זרות להמונים, המוש¬
רשים בתרבות ובדת המסרתיות. קשיים כלכליים החריפו את אי-
שביעות-הרצת. לאחר בחירות 1956 עבר השלטת לידי "החזית
העממית המאוחדת" של קבוצת מפלגות בעלות קו עממי ונטיות
ניטרליסטיות ושמאלניות-לאומניות. ס.ו.ר.ד. באנדראנאיקה, מנהיג
"מפלגת החירות של סרי לאנקה" וראש ה״חזית", היה לרח״מ.
ממשלתו עשתה את הסינהאלית לשפה רשמית יחידה, ונקטה צעדים
לעידוד התרבות הסינהאלית והדת הבודהיסטית. במאי 1958 פרצו
מהומות בין־עדתיות ובמארס 1959 החמיר המצב עד-כדי הכרזת
מצב-חירום. "החזית העממית המאוחדת" התפרקה, ובאנדראנאיקה
הקים ממשלה על טהרת מפלגתו; בספטמבר 1959 נרצח בידי נזיר
בודהיסטי,

אלמנתו, סירימאוו באנדראנאיקה, התייצבה בראש המפלגה וה¬
ממשלה, וניצחה בבחירות 1960 . ממשלתה הלאימה את החינוך וכן
מספר חברות כלכליות. תקופת שלטונה אופיינה במשברים רבים
ובמרי אזרחי של הטאמילים. בחירות 1965 החזירו את דאדלי סנא-
נאיאקה לשלטת• המצב הכלכלי הוחמר כבר ב 1962 , כשהפחיתה
אה״ב את סיועה לצ׳ בעקבות החרמת רכוש חברות-נפם אמריקניות.
סנאנאיאקה שילם פיצויים לחברות הנפגעות (אוקטובר 1965 ) ואה״ב
חידשה את סיועה.

מהומות פרצו שוב בינואר 1966 , כשהביאה הממשלה לדית את
שאלת מעמדה של השפה הטאמילית. בבחירות 1970 ניצחה גב׳
באנדראנאיקה והקימה ממשלה בשיתוף עם מפלגה טרוצקיסטית
ומפלגה קומוניסטית. באפריל 1971 דוכאה מרידה מאואיסטית! יותר
מ 16,000 נעצרו ולא שוחררו אלא כעבור זמן רב. ב 1972 נתקבלה

," חוקה חדשה: צ׳ היתה לרפובליקה סוציאליסטית ושמה "סרי לאנקה
אף-כי נשארה ב״חבר העמים הבריטי". המושל הכללי היה לגשיא
הראשת. ביה״נ שאישר את החוקה הקצה לעצמו 6 שנות-כהונה
נוספות — עד 1978 — כך שממשלת באנדראנאיקה תכהן 8 שנים
ללא בחירות. הממשל התלבט בבעיית עודף מוסמכי־אוניברסיטה ללא
תעסוקה הולמת — בשל חינוך אקדמי חינם (שהוא ממילא מעל
לכוחה הכלכלי של צ׳) — וכן בבעיית החלוקה חינם, או במחיר מחל
מאד, של אורז למעוטי-יכולת — נוהג שכל ממשל ביקש לבטל,
מטעמים כלכליים׳ אך לא העז. מחלוקת ניטשה בדבר הלאמתם של
מטעי־התה שבבעלות חברות זרות: השמאל לחץ להחשת ההלאמה
ולביצועה הקיצוני, בעוד שהממשלה ביקשה למתן את התהליך —
שלא לפגוע בעמוד-התווך של המשק הלאומי. בסתיו 1975 הביאה
המחלוקת ל״פיצוץ" הקואליציה עם הטרוצקיסטים ולפיטורי שלושת

שריהם.

צ׳ התנגדה תמיד לבריתות צבאיות מכל סוג ולא הצטרפה אף
1955 לאחת מהן, אם־כי עד 1957 היה לה הסכם־הגנה עם בריטניה. ב
התקבלה צ׳ כחברה באו״ם והצטרפה ל״תכנית קולומבו", שבמסגרתה
קיבלה סיוע ומענקים. צ׳ השתתפה בוועידת באנדונג( 1955 ) וגילתה
פעילות בארגונים האפרדאסיאניים. במדיניותה הבידלאומית הלבה
צ׳ במידה רבה אחרי הודו (אף שיחסה אל "האחות הגדולה" היה
דו־ערכי). ב 1964 הגיעה להסכם עקרוני עם הודו לפתרון בעיית
20—15 הטאמילים ה״הודיים״: הודו תקלוט 525,000 מהם במשך
שנה, וצ׳ תעניק אזרחות ל 300,000 ! בעייתם של כ 150,000 נוספים
לא נפתרה וההסכם בוצע אך חלקית ובאיטיות רבה. צ' טיפחה
יחסים לבבייס-במיוחד עם סין, וזו סייעה לה שנים רבות בצורת
1970 עסקות-חליפין מועדפות (אורז סיגי תמורת גומי מצ ׳ ). מאז
הלכה מדיניותה הניטרליסטית של צ׳ והשמאילה; היא הכירה, למשל,
בגרמניה המזרחית, צפון־קוריאה וצפון־ויטנאם, וניתקה את יחסיה

עם ישראל.

צ׳ הכירה בישראל ב 1949 , אך יחסים דיפלומטיים כוננו רק
ב 1957 . ישראל הגישה לצ׳ מקצת סיוע טכנולוגי. מ 1959 יוצגה צ'
בישראל ע״י שגריר לא-תושב! בסוף 1960 ביטלה גב׳ באנדראנאיקה
ייצוג זה, וב 1970 ניתקה כליל את הקשרים.

1 י ץ 8311 , 0 . 3 ; 1947 0 1 ץ 07 ) 1315 ) 51107 . 11181011 ז 206 ) . 1 ־ €.,

1952; ^€141(147? .{ ; 1960 , 5 ? 71 ז 71 1 ס 0 ?ס 41 ? 4 ! 171 .€ /ס
׳ 1 *^ 7 0 / 0 77177105 ? 011 :.€ , 5 ח 81 ־ 1£ ־ ¥1 \ . 1 ? ; 1960 .. 7 ) ,־וש^ו^ז!*
340(1071, 1960; 3. £1. ?3 * 5 ; 1963 , 1071 ) 340 4 ? 14 < 11 ( 1 !/ ;.€ ,־ 161 תז
. 0 .£ . 8 ; 1964 ,.€ , 3103111 ־ 531 3 ז\ 2 . 3 ; 1964 ,.? 6 ,ח 3 מ €1 ש 31 ק
1967 ,.€ / 0 ( 3115107 $11071 4 ,. 1 > 1 ; 1966 ,. 7 ) / 0 ( 07 ) 1315 771 ? 1404 1€ (ד ;

8. >4. ^€310 / 0 1 € 5 ) 011 ? ? 141 171 ? 071 % 110£ ^ 1 0714 €077177117710115771 ,ץ 0€ ־ .,

1967; 0. ^00^31 5 ( 5 •( 071 ? ס 01 07010111 7116 , 6 ־ X771 171 (1969 ,.ל ;

13> . 1974 , 73 — 1947 ,ס^הס 0 571 171 105 ) 011 ? , 115011 ^ 03111 ז 3 ־ 31 ׳

מ. יג.

יהודים. נוסע מוסלמי מהמאה ה 9 והגאוגרף אל-אידריסי
4 (ע״ע), בן המאה ה 12 , מזכירים יהודים בצ ׳ . לדברי האחרון היו
מתוך 16 אנשי מועצת-המלך יהודים. לסי קטע מסופק אצל בנימין
מטודלה (ע״ע) ישבו בצ׳ כ 3,000 יהודים. אפשר שסוחרים יהודים
הגיעו מחוף מאלאבאר כשהקימה החברה ההולנדית להודו המזרחית
מאחז בצ׳. בשנים 1758/60 הורה מומר יהודי עברית בסמינר התאו-
לוגי הנוצרי בקולומבו. ב 1809 הציע השופט העליון אלכסנדר
ג׳ונסטון לממשלת בריטניה תכנית להגירה נרחבת של יהודים לצ',
1841 אך ההצעה לא הוגשמה. הנוסע יעקב ספיר (ע״ע), מוסר, כי ב
הקימה קבוצת יהודים מאירופה, בראשות האחים וורמסר, מפעל
לקפה בעיר קאנדי. ב 1906 לא מצא א. נ. אדלר (ע״ע) יהודים בצ׳.

ב 1939 היה שם רק קומץ יהודים. כיום אין יהודים בצ׳.

4 ? 14 171 5 ! 11 ?[ ,ממ 55 מ 8 . 0 . 9 ; 1860 , 11 ,ז 11 שו 1 ב £7 *ד .£ .( x001 €.

(0. 1 0 071 10 ? 1144 / 0 1171 זז 0 ן 71 ? 8 ,. 111 ; 1953 ,( 111 ,.־!נוס( 1151011031 ־ .
(161(1); 5. 001101 .ם X1, 33?41(?7707X071 50 €!?(), 1-11, (!11<^ 5. \ י (.ז

1967-71.

661

צ׳ימבואד — צ׳ימברלץ

662

צ׳ימבואה — 116 < 131 ח 01 — ( 1240 בערך, פירנצה — אחרי 1302 ,
פיזה), צייר איטלקי. שמו האמיתי היה, כנראה, צ׳ני די ם 6 ו
(י>ח 6 ? 61 !״״ס) או בגונוטו די ג׳וזפה ( 6 ק<ן 61011156 0 ז 11 ה;>׳״ז*> 8 ).
מ 1272 חי ברומא.

מעט מאד ידוע על חייו ועל הנסיבות בהן צייר את היצירות
שמייחסים לו. הוא נחשב לגדול אמני דורו, ודנטה הזכירו ב״קומדיה
האלוהית". ממשיך דרכו היה ג׳וטו(ע״ע), שהיה אולי תלמידו.

צ' היד. אחרון הציירים האיטלקים שציירו בסגנון ביזנטי, וכנראה
הושפע מאמנים ביזנטיים במולדתו. עם זאת היה חלוץ האמנות
הטוסקאנית המקומית. תמונותיו
על נושאים דתיים הצטיינו בה 1 ד
ובהדר. הוא הקנה ליצירותיו עומק
תלת־ממדי, וכך סטה מן המסורת
הדו־ממדית של יוצרי האיקונזת
המזרחיים. התבוננות עמוקה בטבע
סייעה לו לפתח גישה נטורליס¬
טית לנושאיו ולהעניק להם חיות.
יצירתו היחידה המתועדת ומתר
ארכת היא דמות יוחנן הקדוש,
מעשה־פסיפס, בקתדרלה של פיזר.
( 1301/2 ).

בין היצירות המיוחסות לצ׳

ע״י וזרי(ע״ע)ואחרים: "הצלוב",
בכנסיית סן דומניקו בארצו(אחרי
1272 ); "המדונה של סנטה טריניטה", כיום בגלריית אופיצי בפירנצה
(בערך 1285 ); הפרסקים על נושאים מ״הברית החדשה" בכנסיה
העליונה של פרנציסקוס הקדוש באסיזי (בערך 1288 ); "המדונה
ופרצינסקום הקדוש״, בכנסיה התחתונה באסיזי(בערך 1295 ); "הצלוב"
שבמוזיאון סנטה קח׳צ׳ה בפירנצה ( 1295 . יצירה זו נהרסה בשטפון
של 1966 ).

; 1946 ,(. 3 >ש) 82171111 . 11 ; 1932 { ? 1 > 0 . 5 1 x 1 י 015011 ^ 1€ א

? 23 1 , 101 ־ 001 . 8 ; 1963 , 82111511 .£

.* 1966 , 1 * 0167 14

צ /י מ 3 ךז, סר ל י ל!!^ — 013015615 71111310 \ 511 — ( 1726 —
1796 ), אדריכל ומתכנך־גנים. ממוצא סקוטי; יליד שוודיה.

ביקר במזרח הרחוק בשימת
החברה השוודית להודרהמזרחית
( 1742/44 ). התרשם מאד מהמבנים
שראה, ופרסם את ספרו 0631205
111125 ) 8011 0110656 )ס ("תכ¬
נונם של מבנים סיניים״), 1753 .
השתלם בפאריס ובממא והושפע
מן הסגנון הקלאסיציסטי של תקו¬
פת פלדיו(ע״ע). ב 1755 התיישב
בלונדון, ואחר מונה אדריכל בחצר
המלך. בספת 11 * 0 )ס 11631156
61111661111:6 ־!^ ("מחקר על ארדי-
כלות אזרחית״), 1759 , פירט את
תפיסותיו שעשו אותו לארדיכל
המכובד ביותר בבריטניה. הש¬
תתף בהקמת "האקדמיה המלכד
תית״( 1768 ). ב 1772 כתב ־ 015561

160108 ) 031 01160131 סס 100 ) £3

("דיסרטציה על הגננות המז¬
רחית"). היה מתחרהו של רוברט
אדם (ע״ע). קיבל תואר אצולה

שוודי והמלך ג׳ורג׳ הרשה לו להפכו לתואר בריטי. נקבר בכנסיית
וסטמינסטר.

מבין יצירותיו הרבות של צ׳ התפרסמו במיוחד: גני קיו (ז 1 וז £6
1605 ) 031 ) שליד לוגית (ר׳ תמ׳ צבעונית בכרך ד, מול עם׳ 743/4 ,
ובכרך י׳, מול עכד 983/4 ), והפאגודה שבהם, שתוכננו בסגנון מזרחי,
בית הלורד בטבורו ברוהמפטון( 1759 ), בית מלבורן בלונית ( 1770 ),
וחלקו המרכזי של בית סמרסט ( 8001615611101156 ) המפואר בלונדון
( 1776 — 1786 ), המשמש למשרדים ממשלתיים. אלה האחמנים
ממזגים השפעות איטלקיות וצרפתיות עם ביצוע אנגלי מונומנטלי.

. 1825 ,.ש-׳מ 511 / 0 £1/6 ? 1/1 / 0 <; 0 נמ 6 /ג ^ ." 1

צ׳ימבךלין ( 011301611310 ), משפחת מדינאים בריטית. ( 1 )
י י ג׳ ו ז ף — 11 ק 056 ! — ( 1836 — 1914 ). נולד למשפחה נונקוג-
פורמיטטית עשירה בלונדת• בבחרותו עקר לברמינגם ונעשה שותף
בביח״ר לברגים. התעשר מאד, ובגיל 38 פרש מעיסוקיו והתמסר
לפוליטיקה. עמד בראש הליגה לקידום החינוך הכללי באנגליה.
בשנים 1873/5 היה ראש עיריית ברמינגם והפכה לעיר-מופת לעומת
שאר ערי-התעשיה המחנתות באנגליה.

ב 1876 נבחר צ׳ לחבר-פרלמנט ליברלי מטעם ברמינגם. במהרה
היה לשם־דבר בהופעתו היהירה, בבשרו כנואם מרחק ופולמוסו
שנת ובתוקפנותו המתמדת. את מפלגתו ואת מנהיגה גלדסטון(ע״ע)
הפחיד בגישותיו הרדיקליות בענייני חברה ודת (שכן לא היה שייך
לכנסיה האנגליקנית), ובעיני יריביו היה "השודד מסיציליה", זמך
מה נחשד ברפובליקניות. עם זאת לא ניתן היה להתעלם ממעמדו
כמנהיג־בכות של המפלגה ובשנים 1880/85 היה שר-המסחר בממשלת
גלדסטון השניה. במסגרת זו סייע לקבלת חוקים מתקדמים, ושאף
לצמצום השפעת בעלי הקרקעות והכנסיה הרשמית. כן לחם (ללא
סיוע רשמי) לחינוך חינם, מם-הבגסה מדורג, בניית שיכונים לעניים
והטבת מצב הפועלים החקלאיים.

בראש דאגותיה של ממשלת גלדסטון בשנות ה 80 החלו עומדות
בעיות הקיסרות וארגונה ומעמדה הבי״ל. הדבר השפיע על צ׳ שסיגל
לעצמו מגמות אימפריאליות, מבלי לגרוע מתפיסותיו הסוציאליות,
והחל לדאוג לליכוד הקיסרות. בממשלת גלדסטון השלישית ( 1886 )
היה שר לשלטון מקומי. מששוכנע ש״שלטון הבית״ ( 8.016 90016 )
שהציע גלדטטון לאירים יסבו את מרקם הקיסרות, התפטר, ובהצבעה
הפיל, יחד עם חבריו, את הממשלה. להבא נודעו הוא וחבריו כ״יוניר
ניסטים (שמרנים) ליברליים"; הם הצביעו בעד ממשלת סולזברי
(ע״ע) השמרנית וכפו עליה דעות מתקדמות.

ב 1895 נתמנה צ׳, לפי דרישתו, לשר־המושבות בממשלתו השלי¬
שית של טולזברי, והפך לאיש הבולט בממשלה ולסמל האימפריאליזם
הבריטי בשיאו. בעזרתו נחקקו כמה חוקים סוציאליים (כגון: חוק
פיצויי עובדים, 1897 ), והוקמה אוניברסיטת ברמינגם ( 1900 ) ; אך
עיקר דאגתו היתה לקיסרות. הוא הסדיר את הקמת המושבות באפ¬
ריקה המערבית׳ טיפל בבעיות הודו-המערבית והקים את הפדרציה
של אוסטרליה ( 1900 ). ברם, עיקר פרסומו בא לו בשל מעורבותו
בענייני אפריקה הדרומית. הוא נחשד (ללא הוכחות) כי תמך
בפשיטת ג׳ימטון(ע״ע), אך ברור שתקיפותו גרמה למלחמת הבורים
(ע״ע אפריקה הדרומית, ברית־, עמ׳ 396 — 399 ; 1899 — 1902 ).
צ׳ דאג לסיומה המוצלח, על אפן והמתן של המעצמות האחרות.
בתום המלחמה ביקר באפריקה הדרומית ודאג לשיקום כלכלתה
שנפגעה. נסיונותיו להתקרב לגרמניה או לאה״ב לא הצליחו.

ב 1902 העדיף סולזברי את קרובו בלפור (ע״ע) על צ׳ כיורשו
בראשות־הממשלה, אולם צ׳ נשאר שר (גם בכורו א(םטן היה
שר באותה ממשלה). עתה התמסר במשנה־מדץ לרעיון גיבוש
האימפריה, אותו רצה להשיג באמצעות רפורמה במכסים (££ 1311
01 ; 6£0 !), שכוונתה היתד! לקרב את ארצות הקיסרות ע״י העדפה
פיסקאלית. ברם, כוונותיו נגדו את עקרון הסחר החפשי שרוב הצי-

צ׳יטאנואה ; "הצליב" (קטע)
(כנסיית סאן דוטינקו, >ןרצו)

ו. צ׳יטנר;: הפאנודה ננני קיו

663

צ׳ימברלין

664

בור דגל בו. היות שגם הממשלה לא התלהבה ממגמותיו, התפטר צ׳
ב 1903 , ובמשך שלוש שנים ניהל תעמולה אישית נמרצת לדעותיו.
אולם, בבחירות 1906 נחלה הממשלה השמרנית כשלון חרוץ, לא מעט
בשל פחד הבוחרים כי הרפורמה המוצעת במסים תעלה את מחיר
המיון. פ׳ עצמו נבחר לפרלמנט ברוב עצום, אלא שכעבור זמן קצר
לקה בשבץ ופרש מהזירה המדינית. רעיונותיו בדבר "העדפה אימ¬
פריאלית" ( 00 ת 0 ! 0£0 ז ? 01131 קמז 1 ) נתקבלו חלקית רק ב 1932 .

כתביו: 2110511011 ) 11x1511 >ת 3 10 ״£ 901110 ("שלטון בית והבעיה
האירית״), 1887 1 חזזס 110£ 111 ז 3 ז' £>ח 3 1201011 111100x131 ("איחה*
קיסרי ורפורמה מכסית״), 1910,1903 ־ ! 500001105 0.5 .•!!!ז ("נאומי
מר צ , ״), 1 ־ 1914,11 .

; 1969 — 1932 י ר\- 1 ,<€ ./ / 0 י ץז 0 מ 1 \; .[— 1¥111 ג 0 , 10 ,[

116 י 7 . 7 \ ; 1967 , 1 ) €147110 .# !סז&ב! 1. 14111*$(, /. 0x4 ׳י?

. 1969 1101 ) €010 € 111 11 ) . 0 .ן 01 071 !? 8 17 * 17711711 ) 1 /

( 2 ) סר (ג' ו ז ף) א ו ס ט ן — 051:011 ^ ( 11 ק 50 ס/) ז 51 —
( 1863 — 1937 ), בנו של ( 1 ). חניך קימבדיג׳. חבר הפרלמנט מ 1892 .
במסגרת המפלגה השמרנית עלה במהרה למעמד מדיני בכיר. היה
שר־האוצר בשנים 1903 — 1905 . ב 1911 כמעט נעשה ר״מ, אך ויתר
לבוגר לו (ע״ע). בשנים 1915 — 1917 היה מזכיר־המדינה להודו, אך
נאלץ להתפטר עקב כשלון הכוחות ההודיים במסופוטמיה (אף שלא
היה אשם אישית). אחרי מלה״ע 1 היה שוב שר־האוצר; כן היה
מנהיג המפלגה השמרנית. לשיא השפעתו — לאחר ששוב לא הצליח
להתמנות ר״מ — הגיע בשנים 1924 — 1929 , בהן שימש שר״ח
בממשלת ם. בלדוין (ע״ע). בתפקידו זה היה בין היוזמים העיקריים
לחוזי לוקרנו (ע״ע! 1925 ), ובשל כך זכה ב״פרם נובל" לשלש
( 1926 ). ב 1931 היה שר הצי (לורד ראשון של האדמירליות). צ׳
אהד את הציונות והוקיע את הספר הלבן ( 1930 ).

בין חיבוריו: 5 ז ¥03 1110 ״״סם (״במרוצת השנים״), 1935 !
10 > 11151 1 * 011110 $ 1 x 0111 (״הפוליטיקה מבפנים״), 1936 ! ת 1 5000
3551118 ? (״במבט חטוף״), 1937 .

. 40 — 1939 . 11 * 1 .(/ .... /ס !' 70110 /,מס '/ב 1 7/10 , 61/10 ? .\־ .ס

0 . 0 .

( 3 ) (ארתר) נ וי ל — 110 !׳\ 0 א ( 1111 ! 11 \/) — ( 1869 — 1940 ),

בנו של ( 1 ) 1 התחנך ברגבי ובמיסן קולג׳ (אוניברסיטת ברמינגם
שלעתיד). ב 1891 פגה לעסקים! ב 1911 נבחר למועצת עיריית
ברמינגם וב 1915/6 היה ראש־העיריה. בבחירות שמייד אחרי
מלה״ע 1 נבחר לפרלמנט מטעם השמרנים ועלה במהרה: ב 1922
היה שר הדואר, ב 1923 שר האוצר, בשנים 1924/9 שר הבריאות
ובשנים 1931/7 שוב שר האוצר. בהיותו שר הבריאות הנהיג
תיקונים סוציאליים, גם מחוץ לתחומי הבריאות, ואף בתחום המוני¬
ציפלי ! כשר האוצר הנהיג מכסי מגן, ובכך הגשים את תורת אביו.

במאי 1937 , כשפרש בלדויו (ע״ע) מתפקיד רה״מ, ירש צ׳ את
מקומו. כבר לפני כן התערב צ׳ במדיניות החוץ והבטחון: ב 1934
תמך בחימוש בריטניה מחדש, ב 1935 תמך בסנקציות נגד איטליה,

עקב פלישתה לחבש, וב 1936 היה
הראשון שהצהיר בפומבי שיש
להפסיק את הסנקציות. כר״מ עסק
בעיקר במדיניות חוץ, אע״פ שלא
הכשירו לכך נסיונו הקודם ותכו¬
פות לא ד״יתה לו הידיעה הדרושה
לתחש זה. אפיו האוטוקרטי ובט¬
חונו העצמי גרמו שלא היה מוכן
לסבול התנגדות לדעותיו! שה״ח
אידן(ע״ע [כרך מילואים}) צריך
, צ ., 0 בו ״ ז> ב״בו לא״?יה מנןפ , היה להתפטר, וצ׳ הוקף יועצים
בטיפם הסכם־טינכ! ( 1838 > שהסכימו לדעותיו ואומרי "הך.

ד,פיסקו, האתרונר, נ/וסוז השכם טי 1 כ 1 (חתופים: ד,יט 5 ר (?!׳יםבר 5 ין 1

צ׳ צריך היה לעמוד מול הרודנים, בעיקר היטלר. מדיניות צ׳ תוארה
כ,.פייסנות", וכוונה, תחילה, לפייס את מוסוליני כדי להרחיקו
מהיטלר, ואת״כ לבלום את תוקפנות גרמניה בדרכי דיפלומטיה.
צ׳ הבין היטב את הסכנה הנשקפת מהרודנים, וכן היטיב לדעת שבלי
עצמה צבאית לא תצליח מדיניות הבלימה הדיפלומטית, הכרוכה
בםו״מ מעמדת כוח, ואולם קצב החימוש בבריטניה פיגר אחר זה של
גרמניה. הפייסנות הגיעה לשיאה בספטמבר 1938 , כשנסע צ׳ 3
פעמים לבקר אצל היטלר כדי לפתור את משבר צ׳כוסלובקיה!
בביקור השלישי נערכה ועידת־מינכן, ובה הסכים צ , . יחד עם ראש
ממשלת צרפת דלדיה (ע״ע), לדרישת היטלר לספח שטחים של
צ׳כוסלובקיה לגרמניה, פולניה והונגריה, תמורת הבטחה לכבד את
עצמאות צ׳כוסלובקיה בשטחה המצומק. בשובו ללונדון נתקבל צ׳
בתשואות כמציל השלום.

כשלון הפייסנות הוכח כשכבש היטלר, חרף הבטחתו, גם את
שארית צ׳כיה ( 15.3.1939 ). צ' נתן ערובות לפולניה מפני התקפה
מצד גרמניה והנהיג גיוס חובה — לראשונה בבריטניה בימי־שלום.
בעקבות פלישת הגרמנים לפולניה הכריז עליהם מלחמה ( 3.9.1939 ).
וע״ע מלה״ע 11 , עמ' 677 — 679 .

צ׳ היה רה״מ גם בשמונת החדשים הראשונים של המלחמה,
וצרף לממשלתו את ו. צ׳רצ׳יל, ראש המבקרים את מדיניותו הפייס¬
נית. אולם "הליבור" והליברלים סירבו להשתתף בממשלתו, וכשלון
המערכה בנורוגיה נגד הגרמנים (ע״ע מלה״ע 11 , עמ׳ 681 ) עורר
גם שמרנים רבים למתוח ביקורת עליו כמנהיג מלחמה. ב 10.5.1940 ,
יום פלישת הגרמנים לארצות השפלה, התפטר מראשות הממשלה.
אח״כ היה שר בממשלת צ׳רצ׳יל, עד שבסוף ספטמבר התפטר מטעמי
בריאות. כעבור שבועות מספר מת.

צ׳ נחשב למגלם הפייסנות, שהוכתמה אח״כ כליל, ואולם בשעתו
היו תומכיה רוב מוחלט ומתעדיה מעטים. סנגוריו מציינים שבהנ¬
הגתו היתה בריטניה מלוכדת כשפרצה המלחמה— שלא כבמלה״ע 1
— ושהקרבת צ׳כוסלובקיה נתנה לבריטניה שהות להתעצמות
צבאית! מבקריו מציינים, שהתעצמות זו לא איזנה את הנזק
שבאבדן צ׳כוסלובקיה! הפקדתה לא הקנתה אמינות להבטחותיו
לפולניה. והיטלר קיווה שצ׳ הפייסן יירתע ברגע האחרון ממלחמה.
לאחר שנכשלה מדיניותו תואר צ׳, בלא כל יסוד. כהססן, פחדן
ומאמין־לכל־דבר.

במדיניותו בא״י נהג צ׳ בפייסנות כלפי הערבים וניסה לקנות
את לבם ע״י הסתלקות מתמיכה בציונות! במארס 1939 פרסמה
ממשלתו את ״הספר הלבך האנטי-ציוני. וע״ע א״י. עמ׳ 551/3 .

; 1961 ,. 0 .א . 4 ס 016 גא . 1 ; 1946 ,.€ .א 01 '(( 1 ' 1 ( 7 ,* 110 ״? .? 1

, 0 . 071/1 )111 € 71111 ! , 1962; 14. 01166/1-8. 00X1 ,״?ץ? . 8 . 0
. 1969 ,. 0 .א ,/ 8001 . 8 ; 1963 ,!"!"?/ק!/ ' 76

ם.

665 צ׳ימברלין, אואן י

צ׳ימברל , *[, א 1 אן — ס 131 ־ 61 ג 1 דס 0113 60 ^ 01 — (נר 1920 ), פיסי־
י י קאי אמריקני. למד באוניברסיטת קליפורניה, ועבד שם
כעחרו של אמיליו סגרה (ע״ע). במלה״ע 11 השתתף ב״תכנית
מנהטך (ע״ע אטומית, פצצה, עמ׳ 525 ), וחקר ביקוע ספונטני של
גרעינים בבדים (ע״ע אטומי, גרעין [גם בכרך המילואים]); כ״כ
השתתף בניסוי הראשון של הפצצה האטומית. אחר המלחמה עבר
לשיקגו וסיים את לימודי המוסמך בהדרכת א. פרמי (ע״ע). ב 1949
קיבל תואר ד״ר מאוניברסיטת שיקגו עבור מחקרו על עקיפת (ע״ע
עקיפה) ניטרונים בנוזלים. אותה שנה פונה מרצה באוניברסיטת
קליפורניה, והצטרף שנית לקבוצת סגרה. שם חקר, עם אחרים, את
מהות הכוחות הגרעיניים (ע״ע אטומי, גרעין, עם׳ 501 : וגם בכרך
המילואים, עם׳ 105 ). בנסיונות שבצעו צ׳ וסגרה בעזרת הבוטרון
(מאיץ לינארי; ע״ע מאיצי־תלקיקים, עם׳ 61 ) גילו ב 1955 את
האנטי־פרוטון (ע״ע חלקיקים אלמנטריים, עט' 530 ; אנטי־חמר,
בכרך המילואים), שאת קיומו כבר חנית דירק (ע״ע) ב 1928 . על
תגליתם זו הוענק להם ב 1959 פרס נובל לפיסיקה.

צ׳ימבו־לץ, הוסטן סטיוארט — -ךת 113 נ) 101151011 ־ 1

״ 1-14111 *) —'( 1855 — 1927 ), סופר ופילוסוף מדיני, גרמני.

צ׳ היה בנו של גנרל אנגלי, אך נתחנך בצרפת. בשוויץ (שם
למד מדעי־הטבע) ובגרמניה (שם עסק במחקרים פילוסופיים, אמי
גותיים ומוסיקליים). נעשה מעריץ נלהב של ר. וגנר (ע״ע) ושל
יצירותיו ותפיסותיו הגרמניסטיות, וכתב מחקרים על יצירתו ( 1892 )
וגם ביוגרפיה ( 1895 ). השתקע בגרמניה וכתב את ספרו העיקרי
161-15 )תו 111 ־ 1 י 31 ז . 19 6165 111111132611 ־ 01 *ס (״יסודות המאה ה 19 ״),
בשני כר׳, 1899 . נתוודע אל הקיסר וילהלם 11 וכתב מחקרים פילו¬
סופיים בעלי חשיבות על קנט ( 1905 ) ועל גתה ( 1912 ). ב 1908 נשא
את בתו של וגנר, ומאז השתקע בעירו בייח׳ית. במלה״ע 1 היה פרו־
גרמני נלהב; קיבל נתינות גרמנית וגם עיטור־מלתמה. בסוף חייו
התיידד עם היטלר,

צ׳, שסבל משיתוק חלקי וגם לקה בנורות, היה סופר מוכשר
ופורה. פרסומו לגנאי בא לו בשל ספרו הנ״ל, ״יסודות המאה ד, 19 ״,
שנכתב בהשפעת גובינו ולגרד (ע׳ ערכיהם) והופיע ביותר מתריסר
מהדורות. בספר זה ניתח צ׳, על יריעה רחבה, את תרבות זמנו
ויסודותיה, והאדיר את הגזע הארי־הצפוני ("הנורדי"), ובמיוחד את
הגרמנים. מול הגזע הארי העמיד את הגזע היהודי הנחות שכל
תכונותיו שליליות (וע״ע אנטישמיות, עם׳ 533 ; גזע, עמ ׳ 576 ).
בגין ספר זה הפך לאחד מאבות תורת־הגזע של התנועה הנאצית,
ומשקל־יתר נודע לדעותיו כיוון שהספיק להשפיע אישית גם על
היטלר.

מכתביו האחרים: 6113056113111108 ^ 116 :> 15 ־ 1 .\ 2 ("תפישת־עולם
ארית״), 1905 ; 06011605 0161065 68£ ׳ $11 מ 6 נ £61 ("דרכי־החיים של
מחשבתי״), 1919 ; זזס 0 11061 ר 501 ת 6 ^ן (״אדם ואלהים״), 1921 ;
6611 נ 11 :> 50011 ז 6 ? 1 ) 111 ! 113556 (״גזע ואישיות״), 1925 , ועוד. ב 1928
התפרסמה חליפת־המכתבים בינו לבין וילהלם 11 .

, 0 , 5 .// ^־ס׳מ ע!ס ,ע\ $010 ת 3 /י. 21 ; 1918 ,. 0 . 5 . 11 ,־ £1 | 61 ס- 1 ו) 50 מסע ״ 1

-״ס .£ ; 1939 •**-*##ס 11 ,> .€ . 11.5 ,־ 61 -. 465 ( . 11 ; 1927

- 111 ־ 61 ^ 1 ־ 8 ־ 51011661 211 31 ־ 11 ) . 0 ; 1943 ,. 67 . 5 . 11 111110 ו^ 1 ה 1€0 *? 11 , 311110 ;

. 1957 ,( 111 י 6 ו 1 (נ! 3 ז§ 810 50116 ) 0611 נישא : 10 ) . 67 . 11.5 , 76 > 0 ־ז £6

פ. 6 .

צ׳ימה דה קונלעו, ג׳ובני בטיסטה - 1513 ״ £3 ;״״ 3 ) 0101

0006811300 63 01013 — ( 1459 בערך — 1517/8 ), צייר
איטלקי מאסכולת ונציה, העיר בה פעל מ 1492 . הושפע בעיקר מג/
בליני (ע״ע), ובהמשך גם מטיציאנו וגורגונה (ע׳ערכיהם). צייר
תמונות־מזבח רבות. יצירותיו הצטיינו בעדינותן ובצבעיהן התמים.

תמונותיו הנודעות ביותר: "טבילת ישו" (ונציה, כנסיית סן-
ג׳ובני אין ברגורה); 1494 ? "הבתולה יחד עם קדושים" (גלריה,

צינברג, ישראל 666

פרמה); "סגידת הרועים"(ונציה, כנסיית סנטה מריה דל קרמינה).
1510 . יצירות אחרות מצויות במוזיאון העירוני בוויצ׳נצה, באקדמיה
בוונציה, בדרזדן ובלובר שבפאריס.

. 1959 ,. 0 1111 . 67 , 0016111 ״ 1 ; 1905 ,.ס 0111 .ל) , 11 )' 1131 ) 01 ־ 8111 . 2

צ /י מרו 1 ן*, דוגע י קו — 053 ־ 010131 000160100 — ( 1749 , אירסה,
[מלכותי נאפולי] — 1801 , ונציה), מלחין איטלקי. הוריו
העניים עברו לנאפולי כדי להקנות לצ׳ חינוך טוב, ושם, בשנים
1761 — 1772 היה תלמיד הקונסרוואטוריון ע״ש סנטה-מריה־די-לורטו.
ב 1772 הוצגה בנאפולי יצירתו הראשונה, האופרה הקומית - 3 ־ 511 * 1
00016 6161 3831126 ׳! (״שעשועי הדוכס״), וב 1778 הוצגה ברומא
£001113 10 11311303 '.£ ("האיטלקיר. בלונדון"), יצירה המקובלת עדיין
בבתי־אופרה באיטליה. בשנים 1784 — 1787 סייר צ׳ בערי איטליה
והלחין אופרות רבות שזכו להצלחה מרובה. ב 1787 הוזמן לפטר־
בורג ע״י יקטרינה 11 "הגדולה" (ע״ע), ושם שירת כמוסיקאי-חצר.
4 שנים מאוחר יותר הזמינו לאופולד ח (ע״ע, עם׳ 61 ) לחצרו
שבווינה. צ׳ היה מוכר אז כמלחין מעולה של אופרות קומיות, וב-
1792 הלחין בווינה את המפורסמת ביצירותיו 5681610 1010010 ־ 11 114311
("נישואין בסתר"), הנחשבת גם היום אחת מפניני ספרות האופרה
הקומית. ב 1793 שב צ׳ לנאפולי, ולאחר הכיבוש הצרפתי ב 1799
הפגין את אהדתו לכובשים. בשוב הבורבונים נאסר ונידיז למיתה.
בהתערבות מעריציו הומר ענשו בגירוש, ולאחר ששוחרר שבור בגוף
ובנפש עזב את העיר. צ׳ היה מלחין פורה, יצירותיו שופעות מלודיות
רעננות, המצטיינות באפיון דק של דמויות ובתיאור מצבים קומיים.
מלבד 80 האופרות חיבר גם יצירות למקהלה, אורטוריות, קנטטות,
מיסות וטימפוניות.

, 1945 , 0 ^ 711 ^ 1 0 * 51 11 6 .€ .}א

ציגבךג, ישראל ( 1871 , כפר ע״י לאנובצי [וולין] — 1939 ,
ולדיווסטוק), היסטוריון של הספרות העברית והיידית,
ופובליציסט. סיים את לימודיו בגרמניה, ככימאי, וקיבל תואר ד״ר
לפילוסופיה בבאזל. בשובו לרוסיה ב 1898 נתמנה מנהל מעבדה
כימית בפטרבורג, ושם מצא את פרנסתו כל ימיו. את זמנו הפנוי
הקדיש לעבודתו הפובליציסטית והספרותית. צ׳ היה קרוב לנרודניקים
(ע״ע). יחד עם ש. דובנוב (ע״ע) היה בין מייסדי הפולקספרטי(ע״ע),
והאמין באפשרות קיומה הלאומי של יהדות רוסיה, תוך אוטונומיה
תרבותית שתהיה מבוססת על חינוך ויצירה בעברית, יידית ורוסית.
התייחס באהדה ליישוב א״י, אולם התנגד לשלילת הגלות שבתפיסה
הציונית, ואת מרבית מאמריו הפובליציסטיים פרסם בעתונות היהו-
דית־רוסית הבלתי־ציונית. ב״אנציקלופדיה היהודית־הרוסית" ערך
את מדור הספרות החדשה העברית והיידית, וכתב בעצמו כ 300
ערכים. כן כתב מחקרים מקיפים בנושאים אלה בכה״ע להיסטוריה
יהודית. צ׳ השתתף בעריכת ספר ההיסטוריה הגדול של יהדות
רוסיה, ובכרך הראשון ( 1914 ) כתב פרקים על הספרות הרבנית
בפולניה, הספרות העממית היידית וספרות הקבלה. ב 1915 יצא
ברוסית ספרו על תולדות העתונות היהודית ברוסיה.

מאז התמסר צ׳ למסעל-חייו העיקרי, "תולדות ספרות ישראל",
שנועד להקיף אלף שנות יצירה ( 900 — 1900 ). הספר נכתב בתנאים
קשים ביותר, ושמונת כרכיו הראשונים נדפסו בווילנה ( 1929 — 1937 ).
כרך נוסף י״ל, מעזבונו, בניו־יורק ( 1966 ; תרגום עברי: א׳—ז׳,
1955 — תשל״א). הספר מבוסס על מקורות ותעודות מכלי־ראשון,
וייחודו בראיית הספרות היהודית על כל תקופותיה, סוגיה ולשונותיה
כחטיבה תרבותית אחת. הספר כתוב ברגש חם כלפי היצירה היהודית,
ומגלה יחם מיוחד לספרויות המיסתורין והחסידות ולספרות העממית
היידית מראשיתה.

בתקיפה הסובייטית השתייך צ׳ לחוג מצומצם של אינטליגנציה
יהודית שניסה להמשיך את חוט המחקר היהודי בתנאים החדשים.

667

צינבדג, ישראל — צינצנדורן?, גיר,ולאום לורויג, רוזן

668

הוא השתתף בעריכת הקבצים ההיסטוריים שיצאו בבריה״ס עד 1930 .
בסוף 1938 נאסר והוגלה למחנדדריכוז במזרח־הרחוק, ושם מת.
נ 1956 "טוהר".

ש. נינער, יידישע שרייבער אין סאוועט־רוסלאנד, 388 — 410 , 1958 ;

ד. סדן, אבני מסתן, 251 — 255 . תשכ״ב 1 י. סלוצקי, י. צ׳ — האיש

ויצירתו(בראש כרך ז׳ ל״תולדות ספרות ישראל"), תשל״א! א. שולמאן,

י. צ׳, זיין לעבן און ווערק, תשל״א! ש. ורסס, י. צ׳ — ההיסטוריון

של ספרותנו (העבר, נ׳), תשל״ג.

י. ם.

צ׳ינגז־או ( 01108-430 ), עיר־נמל בצפון סין, על חוף הים הצהוב,
1.5 מיליון תוש׳ (אומדן 1970 ). צ׳ יושבת על כף בחוף
הדרומי של חצי האי שנדונג בפתחו הצר של מפרץ ג׳יאוג׳ו(־ 011130
011011 ) העמוק, המהווה מעגן טבעי מצוין. צ׳ משמשת נמל ראשי
לאיזור נרחב בחלק( הצפוני של מישור סין, דש בד, מספנות ומפעלים
לייצור חלקי ספינות וציוד לספינות. צ׳ היא אחת מערי התעשיה
הגדולות של סין ובה מפעלים לעיבוד ברזל ופלדה, ייצור קטרים,
קרונות רכבת, מכונות, כימיקלים, מלט, מוצרי עור, מזון וטכס־
טיל, שהיא הוותיקה שבתעשיותיה. בצ ׳ נמצאת אוניברסיטת
שנדונג שנוסדה ב 1926 וכן יש בה מכון לטכנולוגיה ומכון או_קי־
אגוגרפי.

עד 1880 היתה צד עיירת־דייגים קטנה. התפתחותה כעיר החלה
משהקימה בה הממשלה הסינית, באותה שנה, מעגן לספינות משמר
וביצרה את המקום. אולם גידולה העיקרי החל משנתפס שטח העיר
וסביבתה (שכלל אזורי מכרות) ע״י גרמניה ב 1897 והוחכר לה
ב 1898 ל 99 שבים. הגרמנים בנו כאן נמל משוכלל והקימו עיר בנויה
בסגנון אירופי ובה רחובות רחבים, שדרות וגנים ציבוריים! הגר¬
מנים ביצרו את צ׳, אך היא נכבשה ב 1914 בידי היפנים. הללו
החזיקו בה עד 1922 , ואז החזירוה לידי ממשלת סין. אולם ב 1938
חזרו וכבשוה, והיא נשארה בידיהם עד תום מלה״ע 11 . במשך
תקופה זו היתד, צ׳ נמל ששימש את סחרה עם צפון סין, ופיתחו
בה מפעלי תעשיה קלה רבים. לאחד כינון המשטר הקומוניסטי בסין
פותחו בה מפעלי תעשיה כבדה ואוכלוסייתה גדלה במהירות.

צ׳ינגהי ( 151081131 ׳ , 0111118-1131 ), פרובינציה במערב סין התיכונה,
על גבול טיבט וסינקיאנג. 721,000 קמ״ר, 2 מיליון תוש׳

( 1968 ). ידועה גם בשם קוקו־נור ע״ש ימה גדולה במזרחה. צ׳ מהווה
את חלקה הצפוני־מזרחי של רמת טיבט. רובה הגדול ארץ הרים,
רמות גבוהות ואגנים בעלי אופי מדברי. בצפון־מזרחה נמשכים
הרי בן־שן בעלי פסגות מעל ל 6,000 מ׳. בחלקה התיכון רכסי הרי
קון־לון (ע״ע! פסגות מעל 6,000 מ׳). בין שתי מערכות הרים אלו
שוכן האגן המדברי צידם. בדרום ודרום־מערב הרי באיאן־קרה והרי
טאנגלה ובהם פסגות רבות מעל 5,000 ם׳. בתחום צ׳ מצויים מקורות
הנהרות הונג־הו, ינגצה־קינג ומקונג (ע׳ ערכיהם). פרט לשטחים
קטנים במזרחה ובדרומה מרחביה שוממים ומצדה בהם רק אוכ¬
לוסיית נודרים דלילה. עם״נ 80% משטחה קטנה הצפיפות מנפש אחת
לקמ״ר. התושבים ברובם הגדול מתפרנסים מגידול מקנה. שטחים
חקלאיים מצדים רק בצפון־מזרח בסביבות העיר שינינג, ברצועות
צרות בעמקי נהרות בדרומה ובנאות־מדבר באגן צידם. מגדלים
בעיקר דוחן, שעורה. קטניות ומספוא. מרבצי ברזל מצדים במזרח
ובצפון צ׳ ושדות־נפט (שתפוקתם אינה רבה) בצפון־מערב. נתגלו
גם מרבצים של עופרת, נחושת, גפרית, זהב ופחם, אך ניצולם
החל רק בשנות ה 60 .

האוכלוסיה ברובה הגדול טיבטית. בצפון־מזרח יושבים סינים
ושבטים מונגוליים ואילו בצפון ובצפון־מערב מונגולים, קאזאכים,
אויגורים ודוברי לשונות תורכיות. הבירה שינינג — 300,000 תוש׳
(אומדן 1967 ) — הנמצאת בצפון-מזרח צ׳, באיזור המאוכלס סינים,
היא העיר הגדולה בצ ׳ . שאר הערים קטנות ובכל אחת מהן רק
כמה אלפי תושבים.

צ׳׳^־לוע — 8 חנ 1£0-13 ' 01 — ( 1799-1711 ), קיסר סין מ 1735
עד 1795 . השליט הרביעי של שושלת צ׳ינג (מנצ׳ו). שמו
לפני המלכתו היה הוע־לי, שמו הפולחני היה גאו דזונג( 5008 ־ 1 ׳ 1010 ),
ולאחר מותו נודע בשם צ׳ון הואנג-טי. עוד בנערותו נועד לתפקידו,
וקיבל חינוך מעולה. התבלט בכשרו הגופני, במרצו ובכישוריו האינ¬
טלקטואליים. כתב פרחה ושירה, קידם את המדעים והיה פטרון
האמנדות (ארדיכלות, ציור, קליגרפיה, ייצור חרסינה ועבודות-
שנהב).

תקופת שלטונו של צ׳ היתד, מהזוהדות בתולדות סין. עם זאת
הרבה לנהל מלחמות בגבולות ממלכתו (ע״ע סין, היסטוריה. עם׳
878 ) וסיפח לממלכתו את מחוז סינקעג העצום ( 1.6 מיליון קמ״ר).
בימיו הקיפה הקיסרות בהשפעתה כמעט את כל דרום אסיד. ומזרחה,
להוציא יפן. ברם, הוצאות המלחמה הכבידו על האוכלוסיה. השחיתות
נפוצה, וב 20 השנים האחרונות של שלטון צ' נודע לשמצה הדשן
( 1750 — 1799 ), בן־חסות הקיסר שהעמיד עצמו בראש מינהל לא יעיל
ומושחת. עם המערב קיים הקיסר קשרי מסחר דרך נמל קנטון,
ויחסו למיסיונרים הקתולים היה בד״כ סובלני.

צ׳ נודע בתולדות סין כיוזם "הספריה השלמה של ארבעת ענפי
הספרות״, שהוכנה בשנים 1772 — 1781 וחייבה העתקת כ 3,600 ספרי-
מופת. קטלוג שפורסם ב 1789 כלל שמות של 6,700 יצירות נוספות.
בשעת מעשה הושמדו 2,600 יצירות שלא היו לרוח הקיסר. ב 1795
התפטר צ׳ להלכה לטובת בנו, ג׳יה־צ׳ינג, אך למעשה שלט עד יום
מותו. ימי מלכותו ( 60 שנה) הם הארוכים בתולדות סין.

.£ : 1935 ,.£ . 0 / 0 10/1 ) 1/11/11111 //■/סס)/.! ■) 7/1 , 011 ן- 31 ס 00 .ס ״ 1
; 1943 , 0 - 104 ? 011/1% ) 1/1 / 0 010 // 11 /£ ) £ 0101100/1 ,(. 44 ) 1 :>ן 1 זןזז 111 }
017 ) 318 }) 1795 — 1715 ,.£-. 0 ■/ £ 01/100 ) 711 ,ר[!ננמ 5 -)זע 0 שז 42 } . 5

. 1955 ,( 173 — 164 ,ע ,■<ג 1 > 10

צינצנדוךף, ניקולאוס לוך־ויג, רוזן - #!/״!;ס.! 01305 ^ 1 ^

£י- 01 ג> 0 :> 2102 700 3£ ז 0 '— ( 1700 — 1760 ), איש־דת מראשי
הפיאטיזם (ע״ע) ומייסד "קהילת האחים" בהרנהוט שקלטה את פליטי
"האחים המוראודים" (ע״ע אחים צ׳כיים! הרגהוטיים). צ׳ קיבל את
חינוכו בד,אלה ובאוניברסיטת ויסנבדג׳ שם למד משפטים, אך את
עיקר זמנו הקדיש להגות דתית. בהשפעת הוגי הפיאטיזם קיים
בביתו אסיפות של חוגים דתיים. ב 1727 עזב את שירות המדינה
והתמסר לארגונה הדתי של עדת "האחים המוראוויים", שנודעה
אח״כ בשם הרנהוטיים (ע״ע). בהשראתו קיבלו תקנון והתאחדו עם
הכנסיה הלותרנית המקומית, אולם צ׳ הואשם בחדשנות ובסטיה מן
האורתודוכסיה הלותרנית, ולמרות שדעותיו נמצאו כשרות ( 1734 )
נאלץ ב 1736 לגלות מסכסוגיה. ב 1737 הוסמך לבישוף ואח״כ יצא
למסע מיסיונרי שבמהלכו הקים קהילות דתיות דומות בארצות
הבלטיות ובהולנד, אנגליה וצפון־אמריקה. ב 1747 הותר לצ ׳ לחזור
לסכסוניה ושנה אח״כ הוכרה קהילת המוראווים כפרוטסטנטים
הדבקים בהצהרת אוגסבורג. בשנים 1749 — 1755 פעל באנגליה
ובזכותו הוכרה "הכנסיה המוראווית" רשמית ע״י תחיקה פרלמנטרית.
את שנותיו האחרונות עשה בהרנהוט. השקפתו הדתית של צ׳
מדגישה במיוחד את חיי הרגש, והיה בכך משום חידוש והפחת חיים
חדשים באורתודוכסיה הפרוטסטנטית הסכולאסטית. ה״אמונה שבלב"
שהציע צ/ המבוססת על דבקות עמוקה בישו ובמופת המוסרי שלו,
באה לידי ביטוי גם בהנהגת הימנונים ושירים דתיים, שצ ׳ היה
מחברם, בספרי תפילה הנזקקים גם לליטורגיה מזרחית ובהנהגת
"מקראות" שהכילו פרקי הגות יומיומיים.

; 1957 ,.. 2 ? 1*4x8 ז? 0 ,ז 1£ [' €11 ־וץ 8€ .£ ; 1956 ,. 2 €111110^, €0*4x1 ^ .{
1 >^* . 2 ,. 11 ! ; 1959 , 1(5., 7., 1411(1 (11? $4014 *211/1*??■ 11x41?x

- 1/0 §?¥\ 115 ) . 2 , #31 רתנ 631 .י 1 ; 1961 , 1760 — 1732 , ! 1 ? 71/1 ? 1 11? 01x15 )
111€01 ? 14111 ס 2 ? 4/1 ,. 2 .[ ; 1960 ,!#?}/#?ס ה? 11510515€/1 / ז?* 1 ?ץ

. 1962

669 צינקוגרפיה — ציסטרצינים

צינקוגרפיה (ץ 11 ק 3 ש 210€0 8 , גם כמיגדפיה), ייצור גלוסות מתכת

(מאבץ ומנחושת ונתכיהן) וצריבתן בחומצות, באופן שיוב־

לטו פני הגלופה המקבלים צבע רונמכו (יצורבו דיאוכלו) השטחים
שנשארים בהירים.

עד המצאת האות היצוקה הודפסו בדפוס בלט (ע״ע גרפיקה, עמ׳
660 ! דפוס, עט , 932 ) כל דברי הדפוס (וגם איורים ועיטורים)
מגלופות עץ שגולפו ביד. עם התפתחות הדפוס והתרבות עתונים,
ספרים ופרסומים אחרים, בעיקר אחרי המצאת הדפום המכני( 1812 )
ע״י פ. קניג ( 8 ״ £ 61 ), נתרבה גם הביקוש לגלופות זולות וחזקות
יותר, שתעמודנה בפני לחץ גלילי הדפוס המכני ולא תשתחקנה
ותשברנה אחרי מספר מועט של הדפסים. לשם ייצור גלופות כאלה
היה צורך למצוא תחליף לעבודת־היד, האטי ת והיקרה, של האמן.
המצאת הצלום (ע״ע) הולידה את הרעיון להעביר את הנושא
המצולם על מתכת, והתחרות של דפוס-האבן (ליתוגרפיה), העשיר
בעיטורים, שהמציא זנפלדר (!ש^^ת^) ב 1797 , המריצה את
המפתחים וסיפקה להם רעיונות.

המכשול העיקרי בייצור גלופת מתכת היה הצורך לצרוב בחומצה
את הגלופה בעומק מספיק בלא להחליש את הקו, שחייב להיות בולט
וגם חזק. קארל אמרר 0 * 080 ^) מווינה גילה ( 1861 ) שיטה לענות
על דרישות אלה: הוא כיסה בחומר עמיד בפני חומצה (צבע דפוס
ואבקת אספלט מומסים ושרופים יחד) לא רק את פני הגלופה אלא
גם את דפנות הקו.

בעקבות המצאה זו באו שכלולים נוספים.• העברת תמונה מתשליל
צילומי אל לוח מתכת מצופה שכבה רגישה לאור! המצאת מכונות
צריבה! וכן מכונת הצריבה החד־שלבית, שפותחה בחברה האמריקנית
דאו 0 * 00 ) ב 1953 . מכונה זו צורבת את הגלופה בתהליך אחד וגם
שומרת על הדפנות המשופעות, כמו בצריבה ההדרגתית. כיום

לטעלד,: וותר שו 1 לו 6 ת הו (הגו 5 ד! 300% ) ;
לפטה: חתו ׳ 6 ? גלופת ר׳&ח (הנדלה 600% )

נמצאים בשימוש גם מכשירים אלקטרוניים המעתיקים את הנושא
על המתכת וחורטים אותה, ללא צילום וצריבה, ומכשירים המאכלים
את הגלופה באמצעות זרם חשמלי דרך תמיסה (ע״ע אלקסרוכימיה).
מיוצרות גם גלופות גמישות מהמרים סינתטיים שונים (דייקריל
[]!זש׳לם] ונילופרינט [ 1111 שק 10 ץ 1 ל]).

נוסף לגלופות המסוגלות להדפיס רישומים קוויים, פותחו גם
גלופות המעתיקות תצלומים ורפרודוקציות של ציורים בלי להפריד
אותם לשטחים של שחור ולבן, תוך קיום המעברים ביגיהם ותוך
שמירה על כל גוני האפור. דבר זה נעשה ע״י צילום דרך רשת משי.
בדרך זו מחולקת התמונה ליחידות של שחור ולבן׳ זעירות עד כדי
כך שהעין הבלתי־מזדנת כמעט שאינה מבחינה בהן (ע״ע אוטו•
טופיה! דפוס, עמ׳ 935 ! גרפיקה, עמ׳ 672 ).

שיטות הדפום החדישות יותר, דפוס השקע (פוטוגראבורה)
ודפוס השטח (אופסט) הולכות ותופסות בימינו את מקום דפוס הבלט,
ויחד אתו גם את מקום ד,צ׳. הדבר בולט בעיקר מאז שגם סדר האותיות

670

במתכת נסוג מפני שיטות סדר צילומיות. גם השיטות החדישות
משתמשות בתהליכי העתקה שנלמדו מהצ/ כגון צילום הרשת,
לדפוס אופסט ולהדפסה רב-צבעית. צ , וד.

ציס, ?}(־ל — 2615$ 1 ע 0 — ( 1816 — 1888 ), מייצר מכשירים
'עדינים, גרמני. ב 1846 הקים ליד אוניברסיטת ינה בית־

מלאכה למכשירי מכניקה עדינה ואופטיקה. התפרסם במהרה במיק-
רוסקופים המצוינים שיצר. ברם, רק משהצטרף הפיסיקאי א. אבד.
(ע״ע) למפעל, ב 1867 , והעמיד את ייצור( על בסים מדעי, הפך השם
צ׳ לשם־דבר בעולם כולו. אבה נהיה לשותפו של צ׳ ב 1875 , ושיתף
בייצור את א. שוט ( 5611011 ) כמומחה לייצור זכוכית. בכך נפתחה
דרך לייצור מורחב של מכשירים עדינים, לרבות מצלמות ומשקפות,
וכעבור זמן התפרסמו בעולם גם כלי הזכוכית של ינה.

מפעל צ׳ בינה נהרס כמעט כליל במלה״ע 11 . ב 1948 הולאם ע״י
מזרח־גרמניה ושוקם, וכיום עובדים בו כ 20,000 פועלים. בשטוטגרט
שבגרמניה המערבית פועלת עתה חברת צ׳־איקון, שהוקמה ב 1926
כחברת־בת, היא מהתשובות בסוגה במערב.

; 1952 , 1946 — 1846 /*^***^־. 2 , 11$ ^ $0110111 .יי!

£011 יי)(! ; 1966 1 * £78 1 > 1 ז 0.2.14 ,ו 1 ת 1113 ^ 01 /י . 1 ־ 1

. 1972 ,״. 2 ״

ציסטו־צינים ( 1 ״ 13 :>ז:״ 015 ), מסדר נזירים/ות בגדיקטיני הידוע
גם בכינוי "הנזירים הלבנים" ע״ש גלימותיהם הלבנות.

השם צ״ גזור משמו הלאטיני — מז 1 ו 1 :>- 1 ש:> 015 — של מנזר סיטו
(מ 31 ש> 01 , ליד דיז׳ון), אותו יסדה ב 1098 קבוצת נזירים ממולם
( 0165016 ^) בראשות אב המנזר רובד. המייסדים שמאסו במשמעת
הרופפת של מנזרם ביקשו לפרוש למקום מבודד, לחיות בפשטות
ולשמור בקפידה את התקנת הבנדיקטיני (ע״ע בנדיקסוס).

את הרפורמה של ד.צ" מאפיינים: פשטות מחמירה, שלילת העושר
והשפע שרווחו במנזרים הבנדיקטינים מיסודה של קליני, עבודת
כפיים מאומצת שנעשתה סימן הכר של הצ" וקיצוץ שעות התפילה
הארוכות. ד,צ" דחו את ההכנסות והרווחים הפאודליים המקובלים,
והשתיתו את כלכלת המנזר על עבודה חקלאית ענפה ומגוונת,
אותה ניהלו בעזרת "האחים החילוניים" ( 51 ז 6 ׳\ת 00 $:מ 31 ז?), איכרים
פשוטים שתיו במנזר ועיסוקם העיקרי — עיבוד שדות וגידול בע״ח.
אורח החיים הסגפני והתנאים הקשים הקשו בתחילה על גיוס
כוח אדם חדש. רק ב 1112 קיבל המנזר תנופה רבה כשהצטרפו ברנר
(ע״ע) מקלרוו וחבורת אצילים. הם ייסדו את קלרח׳ ומספר מנזרים
נוספים ששימשו אח״כ נקודות מוצא למנזרים נוספים ברחבי
אירופה. בשלהי המאה ה 12 היו לצ״ למעלה ם 500 מנזרים. על
ענייני המסדר פיקת אב המגזר הכללי ( 3115 -> 11€ :>* 25 ( 3111 ). המועצה
הכללית (ש 31 זשםש 8 מ 1 גן 111 ז 1 נ! 03 ), שהתכנסה אחת לשנה, היתד. המוסד
העלית של המסדר. במאה ה 12 גדלה השפעת ד,צ" בעולם הנוצרי,
בעיקר בזכות מנהיגות ברנאר, והאפילה על השפעת קליני. עד מהרה
תפסו ד.צ״ משדות רמות בכנסיה ובחצר האפיפיורות! ד.צ׳ אוגניוס 111
(ע״ע) הגיע לכס האפיפיורות. ה.צ" מילאו תפקיד נכבד ביותר בפיתוח
החקלאות באירופה של יה״ב בהכשרת קרקעות ובטיובן. והיה להם
חלק ברפורמה הכנסייתית, במדיניות הצלבנית, בהקמת מסדרים
צבאיים חדשים, בדיכוי המינות ובניצור הסלווים ועובדי האלילים.
השפעת ד.צ״ הועמד, עם הופעת מסדרי היחסנים (ע״ע דומיניקנים!
פרציסקנים). שקיעתם נסתמנה במאה ה 15 עם החלשת הפיקוח
והמשמעת וההתרופפות הרוחנית והמוסרית. מינד חילונים לכהונות
של ראשי מנזרים רוששו את המסדר בשל סחסנותם וגרמו לנטישת
נזירים. גם מלחמות הדת בתקופת הרפורמציה כמעט שהביאו כליון
על מסדר ד,צ" כשהתמוטט המינהל המרכזי וכל מנזר נאבק ביחידות
על קיומו. ההשכלה, המהפכה הצרפתית ומגמות החילון במאות
ה 18 וה 19 הביאו לדיכוי מסדר ד,צ״. כבר במאה ה 17 קמה תנועה
לתיקון המסדר שפילגה את הצ" לשני פלגים: פלג הצ" בעלי

671

ציסמרצינים — ציצית

672

התקנות החמורות, שפרשו ונודעו אח״כ בשם טרפיסטים (ע״ע),
ופלג ד.צ" בעלי התקנות הרגילות, שהמשיך■ בחסות האפיפיורות
בפעילות ענפה, בעיקר באירופה ובאמריקה! הפלגים מצטיינים במח¬
קרים היסטוריים. וע״ע מנזר! מסדר! נדר, עם׳ 78 ; נצרות, עמי■ 344/5 .
ש. נאמן, לידתה של ציוויליזציה, 325 — 340 , תשל״ה: ,תו 1 בי*ז . 8 .!

140)40 €. *1 108 £080*01*01*01, 4*1 00(118*1 08 0)111*8 48 X!^1'

: * 811 * 7/1 ,. 14 ; 1953 , 5 } 01 ס 1 \ * 11 ( 171 0 ^יל , 31 ) 1 * 1 .ן ״ 1 ; 1951 ,* 1 **ו

7:11 ( 811 ** 81 * 0 * 5 18 *: 88 < 101 </ 0 511:1 ( 1 ( 10 : 10 ( 71 * 1/1 ( ס X 11 )■ 7 ) 0 ) 1 ::,

1968; .6. (\ ״ 1 ; 1954 ,: 110 /^ 08 ( 1 £140 110 004 01 ( 10 (€ ,;!תו

80115 *(, 7/1: 1101)11%:, 1958; ). 1*010:£< .£ ; 1961 : 117:01 ,ן
. 1965 :( 1 ) 701 : 4 41101 י ז^נ 11 \ ■! 10 ) 311 '׳\

ס. פי.

צ /י 5 נד״ י ל, 00111 — 1316 ) 60 קק 1 ו 0 צג 711001 — ( 1718 — 1779 ),
נגר־אמן אעלי. על שמו נקרא סגניו־צ׳. מעט ידוע על חייו
עד שהגיע ללונדון ב 1748 , ופתח בית־מלאכה לרהיטים ב 1753 .
צ׳ נתפרסם לא רק בזכות רהיטיו, שהצטיינו בעיצובם ובביצועם,

ת. צ׳יפנדי?: כיסא נסנגין
רוקויזו. ט״פדריד לנ׳נטלכזז
ולנונהירהיטים", לונדון,
1762 (הסוזיאון ע״ש
ויהטוריה ואלכרט, לונדון)

אלא במידה רבה בזכות ספרו 1311 זזס 11 מס 0
' 66101 * 11 ( 1 $'ז 6 ) 431 ( 02611161 ( 1 ת 3 ("מד¬
ריד לג׳נטלמן ולבוגה-רהיטים"), שהופיע
ב- 1754 וב 1755 . המר״ד׳ השלישית הת¬
פרסמה מדי שבוע, בשנים 1759 — 1762 ,
והכילה 200 דוגמות של רהיטים ביתיים
(מהד׳ חדשה הופיעה ב 1957 ). מסתבר
כי לא כל הדוגמות היו שלו, וכן אסף
מפרי־תכנונם של אחרים, לרבות עוזריו.

בראשית פעילותו ייצר צ' רהיטים
(כסאות, שולחנות, שולחנות-כתיבה, שי¬
דות, ארונות ומיטות) בסגנון הבדוק. הוא
הרבה להשתמש בעצים יקרים ובקישר
טים עשירים. יש שניכרות ברהיטים
השפעות הסגנון הגותי, ואף מוסיווים
סיניים. יצירותיו הצטיינו בפרופורציות

נאות ובשמישות. עזרו לידו שותפיו ג׳ימז רני ( 11301116 , מת 1766 )
ותומס היג ( 13318 , מת 1171 ). מ 1760 החל צ׳, כנראה, בהשפעת
ר. אדם (ע״ע), לייצר רהיטים מצועצעים פחות, והפך לאבי הסגנון
הנאו־קלאסי האנגלי, שהשפעתו ניכרת גם כיום. יצירותיו ורהיטים

שיוצרו בהשפעתו מצויים ברחבי אנגליה ובמוזיאונים.

בנו, תומס צ׳ 11 ( 1749 בערד — 1822 ), המשיך בעבודת אביו.

0. 7. 0., 1924; ^€5 \16£>611,

1927; £. 0. £431 ^ £61 . 11 ; 1928 ,. 7 ) . 7 י 1 ז 10 ץ x15 - ^001x1.110,

0€0 1955 . 7 הסע ,^ 6 ^ 1 .{ ; 1955 8 ה 1 ) %1 ז .

22 י 5 ן* י 3 וד 31 * י 3 או ( 3€ [> 10011 * 100 זקץ 0 ), משפחת

דגים קטנים החיים במים מתוקים או פנימיים. המשפחה
המשתייכת לסדרת נאדתיים ( 116$ ז־ 0011£01 ג> 100 *!תץ 0 ), הידועה גם
בשם קרפיוני־השיניים והנפוצים באזורים הטח־פיים והסובטרופיים.
סימנים אפייניים לצ׳ן שלפוחית־שחיה סגורה, סנפירים ללא קוצים
וסנפיר-גב אחד במרכז הגוף, פה אלכסוני, לסתות בעלות שיניים
קטנות, קשקשים עיגוליים והעדר קו־הצד. דו־צורתיות מינית בולטת.
מינים אחדים מסוגלים לעמוד בתנאי מליחות וטמפרטורה גבוהים.
מזונם מורכב מחסרי־חוליות זעירים.

במימי הארץ ידועים 3 מינים: ( 1 ) נארת־נחלים ($נז 1 ת 3 ו 1 ק. 4
0 זת 16 מ) מאכלסת מים רדודים של חונה אגמים ונחלים. בגלל יסיה
יש שמגדלים אותה כדג נד. הנקבה אפורה־זהבהבה והזכר מכוסה
נקודות ופסים כחולים; ( 2 ) נאוית־המליחים (ז 2 ק 41$ .\!) מאכלסת
מים פנים־יבשתיים מלוחים או, לעתים קרובות, נחלים הנופלים לים-
המלח ומעיינות בקרבת חופי ים־סוף. לעתים אפשר למצוא להקות
במקומות מוגנים בחוף המזרחי של הים התיכון, ובפרט בימת־ברדא-
ודל בצפון-םיני. איזור־המחיה המקורי שלה באוקיאנוס ההודי

המערבי ובים־סוף. ידועה בכשרה לעמוד בתנאי מליחות (עד 120
פרומיל) וטמפרטורה גבוהים (עד ל ״ 40 ) ; ( 3 ) נאוית־הפסים (.)/
£35013111$ ) מצויה בנחלים, לגונות ומפרצים לכל אורך חופי הים
התיכון. לפנים היתד. מצדה בשפך נהל נעמו וכיום בימת־ברדאוויל.

עם סדרת הנאדתאים נמנות כ 7 משפחות; מהן בארץ משפחת
הצ׳ והגמבוזיים (ע״ע, כרך מילואים, ושם תם , ).

ציצית (באכדית $1111 ;$, חלק מנול אורגים), מסכת חוטים מפותלים
לעיטור (השר מל״א ו, יח ועוד; ז, יז). מצוות צ׳ עניינה
נתינת צ׳ על (ארבע) כנפות הבגדים, ונתינת פתיל תכלת (ע״ע)
על ד.צ׳, ותכליתה — "וראיתם אתו וזכרתם את כל פצ 1 ת ה׳ ועשיתם
אתם". למצדה מוקדשת פרשה מיוחדת בם׳ במדבר (טו, לז—מא),
והיא נשנית בלשון אחרת בפסוק בודד בם׳ דברים (כב, יב).

במזרח הקדום נהגו שליטים ונכבדים לקשט את שולי בגדיהם
בפתילים שונים. ציורים ותבליטים מלמדים, שהחוטים בשולי הלבוש
היו נקלעים בגדנים שונים ונקשרים בקבוצות לשורות של גדילים,
שנועדו לקישוט ולחיזוק כאהד. אפשר שהתורה נתכדנה במצדה זו
גם להדגיש את בחירתם של ישראל כאנשי מעלה.

בהלכה, החובה להטיל צ׳ היא בבגד שיש בו 4 כנפות (יותר
מזה — נחלקו חכמים בחיובו): בכל אחת מהן יש להטיל צ׳, שהיא
4 חוטים המושתלים דרך נקב מפולש שבכנף ומשתלשלים משני
צדדיו, מחצית מזה ומחצית מזה, ומהדים כך 8 חוטים. נוהגים לעשות
אחד מחוטי הצ׳ אתך מחבריו, והוא נקרא "שמש" ונכרך על שאר
החוטים. יש חילוקי־מנהגים לעניין הכריכות הללו והקשרים שקושרים
בחוטי הצ׳, מניינם וסדרם. מחלוקת עקרונית היא אם הטלת צ׳
היא ״חובת טלית״ — ואז יש להטיל צ׳ גם בבגד שאין לובשים
אותו — או שהיא "חובת גברא" (חובת האיש הלובש), ואם אינו
לובשו אין חיוב; והלכה כדעה האחרונה. אין חיוב מהתורה ללבוש
לכתחילה בגד בזה, ומידת־חסידות היא בלבד, מדברי חכמים. יש
מהדרין שלא להיות אף רגע אחד בלא צ/ ואפילו בלילה, אף שלדעה
אחת אין חובת צ׳ בלילה כלל. יש נוהגים שיהיו ציציותיהם נראות
תמיד כלפי־וזזץ.

נוסף על בגד של 4 כנפות שיש בו צ/ והוא הנקרא "טלית קטך,
נוהגים להתעטף בתפילה ב״טלית גדול״ של 4 כנפות שבהן צ/
ומברכים: "להתעטף בציצית". במזרח־אירופה נהגו בכך רק גברים
נשואים, ואצל שאר עדות נוהגים בזה מגיל "בר־מצדה", ואף קודם
לכן. מנהג זה עורר מחלוקת בין הפוסקים בשאלה, אם יש לברך
גם על "טלית קטן".

נשים פטורות ממצוות צ׳, בהיותה מצדת־עשה "שהזמן גרמה"
(ע״ע אשה, עמ ׳ 351/2 ). לעניין תכלת בצ ׳ — ע״ע תכלת.

ייחוד ד.צ׳ הוא בהיותה סימן־הכר חיצוני ליהדותו של מי שהיא
מצדה בבגדו, ובכך דומה מצדת צ׳ למצדת תפלין ומזוזה (ע׳
ערכיהם), שיחד אתן היא נזכרת הרבה במקורות, לראשונה, כנראה,
באגרת אריסטיאם (קנ״ח/ט — "למען נזכר מציאות אלהים").
בברית החדשה נזכרת הקפדתם של הפרושים המאריכים את ציציו-
תיהם (ר׳ מתי ממסג, 5 ), וביו הממצאים מתקופת בר־בוכבא נמצאו
גם חבילות צ׳ וגיזת-צמר צבועה בתכלת. חז״ל הפליגו מאד בחשי¬
בותה ובשבחה של מצוות צ׳: "כל המקיים מצוות צ׳ כאילו מקבל
פני שכינה״ (ירו׳ ברכות פ״א ה״ב); "שקולה מצוות צ׳ כנגד כל
מצוות שבתורה״ (נד׳ כ״ה ע״א); "כל שיש לו צ׳ בבגדו, בחזוק
שלא יחטא״ (מג׳ מ״ג ע״ב); "מצוד. אחת... וצ׳ שמה וכתיב בה
,אני ה׳ אלקיכם׳ ב׳ פעמים: אני הוא שעתיד ליפרע (ממי שאינו
מקיים) ואני הוא שעתיד לשלם שכר" (שם, מ״ד ע״א). כלפי המזלזל
במצוות צ׳ נאמרו דברים חמורים: "בעוון צ' בנים מתים" (שבת ל״ב,
ע״ב); "ז׳ מנודין לשמים... מי שאין לו.. צ׳ בבגדו" (פס׳קי״גע״ב).

מצוות צ׳ נמנית גם בין המצוות שלגביהן יש מקום ל״הידור
מצוד," (שבת קל״ג, ע״ב).

ם.

673

צ׳יצ׳רין, גאורגי וסיליויץ׳ — ציקדות

674

צ׳יצץ איצה, ע״ע מיה; מכסיקו, עמ׳ 478,472 .

ציצרו, מרקוס טוליוס, ע״ע קיקרו, מך־קוס טולי־וס.
צ׳יצ׳דץ, גאותי וסיליויץ׳ - מ 111 ק 6 0 ת

מזקק 10 >— ( 1872 — 1936 ), מדינאי רוסי־סובייטי. בך למשפחת
בעלי־אחוזות! באוניברסיטת פטרבורג למד שפות זרות. מ 1890
שירת במשרד־החוץ הצארי. ב 1904 התקרב לחוגים מהפכניים, עזב
את השירות הממשלתי ויצא לחו״ל. בשנים 1904 — 1917 עשה
בגרמניה, בצרפת ובאנגליה. צ׳ נעשה לחבר המפלגד. הבולשוויסטית
רק בשובו לרוסיה בינואר 1918 . עם שובו מונה טגן שר־החוץ (והש¬
תתף במו״ם בדבר חוזה ברסט־ליטובסק עם גרמניה) וכעבור חדשים
אחדים — שר־החוץ. צ׳ המשיך בתפקידו עד 1930 כשהתפטר מחמת
מחלד.. יורשו היה ליטוינוב (ע״ע).

צ , הקים את שירות־החוץ הסובייטי. הוא ייצג את ממשלתו
בכשרון בכינוסים הבין־לאומיים החשובים של שנות ה 1920 , וגיבש
עם רתנאו (ע״ע) את הסכם ךפלו ( 1922 ), שהוציא את הממשל
הקומוניסטי הצעיר מבדידותו הביו־לאומית. כ״כ יזם הסכמי ידידות
עם תורכיה, פרם ואםגניסטן, והבטיח למדינה הסובייטית איזור של
ניטרליות ידידותית בגבולותיה הדרומיים. צ׳ לא התבלט במדיניות־
הפנים של ארצו, ולא השתתף בסכסוכים האישיים שזעזעו את
המפלגה הקומוניסטית בימי לנין ולאחר מותו. למעשה ראה עצמו
כממשיך מדיניות־החוץ הרוסית המסרתית בתנאים שונים. חיבוריו
ונאומיו בענייני מדיניות־החוץ הרוסית י״ל בבריה״מ ב 1961 .

ציקןדות ( 113 :)"ץוד״סמ^ס^). קבוצת משפחות של חרקים בתת־
סדרת שווי-הכנפיים ( 3 ז:> 1 נ 01 מו 130 ), מסדרת הפשפשנים
(ע״ע), היא כוללת 35,000 מינים שמידתם מעשירית המ״מ ועד
למעלה מ 7 ם״מ. הצ " הן עפ״ר בעלות ראש רחב המחובר אל החזה
ללא צוואר ניכר; גפי־הפה עשויים כחדק המשתרבב גחונית לראש;
המחושים קצרצרים ומסתיימים בזיף קצר ודק; העיניים רחוקות
זו מזו וניפרות היטב. 3 זוגות גפי-ההליכה קצרים יחסית ופיסותיהם
בעלות 3 פרקים כ״א; במינים רבים הזוג ה 3 (האחורי) מעט ארוך
יותר ומשמש לנתירה. 2 זוגות הכנפיים קרומיות, לא מתקפלות
וערוכות בצורת גג משופע. הבטן מחוברת בבסיסה אל החזה
בחיבור רחב דציב. אצל הנקבה מסתיימת הבטן באיבר־הטלה קצר
דמד־יתד.

הצ " חסרות גלגול (ע״ע). המינים הגדולים שזחליהם חיים בתוך
הקרקע מעמידים בד״כ דור אחד בשנה. מינים אחרים עשויים להע¬
מיד מספר דורות במשך האביב והקיץ, והבוגרים חיים פחות מחדשיים.

מינים רבים הם בעלי צבעי הסוואה ויש שדומים בצורתם
לעלעלים, לקוצים ולבליטות בענפים. רוב ד,צ", בדומה לחגבים, מנת¬
חת לצורך ההמראה. צ" רבות, בעיקר ממשפחת הנתרניים, ידועות
כמזיקות לצמחי-תרבות. משפחת הצי ק די י ם ( 01030110130 ) כוללת
את הצ" הגדולות. בקיץ יושבים הבוגרים על הצמחים והזכרים
בחיזורם אחר הנקבות מזמרים וגורמים להתקהלות של זכרים ונקבות

כאחד. הקולות מופקים מזוג
איברי־קול מיוחדים, כעין תי¬
בות תהודה זעירות העשויות
מקרום כימיני מתוח דמוי־תוף
המופעל ברעידות מהירות של
שחדים חזקים. הנקבה מטילה
לתוך קליפת העצים. הזחלים—

נימפות — עם הגיחם מהבי־

צמר 1 . א־בר 5 השס ״ ת ?ו י ות: 1 ־־ צים נופלים עפ״נ הקרקע, מת-

״תיבת תהודה"; 2 — קרום כימיני דפוי- ,

תיו: 3 -׳שריריש נשלים נשל ראשון וטומנים

עצמם מיד מתחת לאב¬
נים או בסדקים באדמה.
גפיהם הקדמיים של הזח¬
לים התת-קרקעיים חזקים
ומשוננים; בעזרתם הם
נוברים בקרקע משורש
אחד למשנהו. מזונם מוהל
השרשים. בדרגת זחל
עשויות ד.צ" לחיות שנים
אחדות עד להתבגרן.
באמריקה מצד מין אחד
החי כזחל 17 שנה. לקראת
התבגרותם מגיחים הזח¬
לים מתוך הקרקע, מטפ¬
סים על גזעי עצים או על עשבים, עומדים זמן־מה ללא תנועה ובזמן
זה מתבקע עור הגב וחרק בוגר מגיח מתוך הנשל האחרון. המין
הגדול והידוע ביותר במרכז ישראל ובצפונה הוא ה צ יקדה
השחורה ( 3 ז 31 01030131x3 ).

משפחת הגבנוניים ( 130 > 61-301 ומ 10 \) טרופית בעיקרה. היא
כוללת צ" קטנות, מוסוות היטב בשל דמיונן הרב לקוצים וזיזים
של ענפי העצים עליהם הן חיות. הזחלים חיים על גבי צמחים.
נמלים מבקרות אותם לעתים, כנראה בשל הפרשותיהם המתוקות,
בדומה לכנימות. מבני משפחה זו שכיחה בישראל גבנונית-העצים
( 1 ס 1 ס 510 י 61 /י 11301110 זזץ^ היושבת בעיקר על אשלים ושיטים באיזור
החוף, בערבה, בנגב ובסיני. משפחת הקצפגיים או צ״־הקצף

ציור 2 ניחןן ות 1 :> 10 > 1 )ש)ק $0
?קראת ההתבגרות, ?אחר 17 ׳שנות ׳שהיה
בקרקע בפצב ׳ש? זח?

ציור 3 . ציקרות : 1 — 11113115 ( 1 53 שזש 0 פס׳ששוזת חנבנוניים (סגנאשגיננ!!"*)^);
2 — 31.11 3 ז 110 ק<זזנ 1 ק\? מט׳שפחת הקצפניים(שג 1 > 1 ק 0 שז 0 ); 3 — נתרנית יריקה
(=[״ציקדה ירוקה״], 3 ש 61 ץ 1 3503 סקחז£), נקבה, טטשפחת הנתרניים (שג 1 ) 111 ו> 1 > 1 ש!ס)

( 130 ) 1 ק 00 -ו 06 ) — זחליהם חיים על גבעולי הצמחים, חבויים בתוך
גושי קצף רירי המגן עליהם מפני יובש ואדבים. אורך הבוגרים
מגיע עד 10 מ״מ. צבעם שחור או חום מבריק, מנומר בכתמי צבע
שונים. משפחת הנתרניים ( 01030101110130 או 135810130 ) רבת
מינים, כוללת חרקים קטנים שארכם אינו עולה על מ״מ בודדים;
רובם בעלי צבעים בהירים. ניכרים בקוצים הרבים המצויים על שוקי
הגפיים האחוריים. הארוכים בהרבה מהקדמיים. קפצנים מעולים
ומעופפים טובים. חלקם מפרישים מן כדוגמת הכנימות. ניזונים
בעיקר ממוהל עלים. הופעתם עפ״ד המונית ומינים רבים ידועים
כמזיקים לעצי פרי וירקות. בני הסוג 3503 סק 1 ״£, בעיקר המין
נ ת רני ח ירוקה ( 6103 * 1 .£), ידועים כמזיקים. בישראל הוא
מופיע על צמחים רבים, כגון גפן, קישוא, כותנה, צנון, ועוד. אורך
הבוגרים 3 — 3.5 מ״מ, צבעם ירוק בהיר.

, 2 * 13 ־ £1111 . 1 — . 2 ; 1958 ,* 2661 ה 1 162 ) 16 > 1 ז 10 \ £6 ,ת $$0 ש? .ק

1116 10 16 ) 11 * 0 1 ) ¥161 4 ^ ,ץז 0 ב 11 ^ 0 ; 1969 , 261 ) 127 /ס ¥6212 1 ה 2 > ¥1

. 1973 , £1170£6 071/16771 ^! 1 ) 271 > 2171 ) 8711 / 0 17126612

ם. אס.

675

צ׳יקוכפקי, ניקולי וסיליויץ׳ — צ׳יקובסקי, פיומר אילייץ׳

676

צ׳יקובסקי, 1 י קולי וסיללויץ' — 1 ' £€£11 \ 1 ! £30 36 ^ 1111x0

116 ) 0801 ^ 3 ^ — ( 1850 , דמקה — 1926 הר 1 [אנגליה]).
סוציאליסט רוסי. צ׳ היה האישיות המרכזית בחוגסטודנטים רדי¬
קליים בפטדבורג, שנקרא על-שמו "חוג־צ׳". וממייסדי תנועת הנר 1 ד*
ניקים (ע״ע). הוא התמד.לשימוש בטרור להשגת יעדים מדיניים
והציע במקומו הסברה שיטתית, פעולה הומגיטרית־סוציאלית בכפר
והגשמה אישית סוציאליסטית. הטיף לחידוש האדם ב״רות האלהים".
ב 1875 יצא עם חסידיו לקנזאס, אה״ב, להקים קומונה. משנתפרקה
הקומונה, לאחר כמה שנים, התיישב בלונדון וב 1907 חזר לרוסיה,
נאסר לזמן-םה ואח״כ הקדיש את מרצו לפיתוח התנועה הקואופרא־
טיווית. בפרח המהפכה הרוסית (ע״ע), הצטרף למפלגה הסוציאליס¬
טית העממית. צ׳ התמד לבולשוויזם והתייצב בראש הממשלה
הנגד־מהפכנית שהוקמה בארכאנגלסק (צפון רוסיה האירופית), לאחר
שנתפסה ע״י מעצמות ההסכמה (אוגוסט 1918 ), אך הודח בינואר
1919 . צ׳ יצא לפאריס להשתתף במשלחת הרוסית לוועידת השלום,
חזר לרוסיה והצטרף לממשלת הגנרל דניקין (ע״ע). בראשית 1920
היגר לפאריס ואח״כ לאמליה.

. 1960 , 19 — 18 .ז 01 , 01011011 * 1 / 0 * 8001 , 1 ז 1 וזמ 6 ע

צ׳יקובסקי, פיויטר אילליץ׳ — - 1408 ^ 3 ^ ק! 0 ת

8 מ 8 נ 4 — ( 1840 , ווטקינסק — 1893 , פטרבורג), מלחין
רוסי. אביו היה מפקח מכרות שהועיד את בנו לשירות המדינה,
וכמקובל בחוגי מעמדו הבורגני, הקנה לו השכלה משפטית. עם
סיום לימודיו( 1859 ), קיבל משרת פקיד במשרד המשפטים. צ׳ גילה
כשרונות מוסיקליים כבר בגיל רך ביותר, אך עסק במוסיקה ממש
רק באקראי, במקביל ללימודי המשפטים וכתחביב בלבד. שיעורים
סדירים בתאוריה ובהרמוניה החל לקבל בהיותו בן 21 . ב 1863 פרש
ממשרתו והקדיש עצמו למוסיקה בקונסדווטוריון שנוסד באותה
שנה בפטרבודג ע״י אנט(ן רובינשטיין. ב 1866 נתמנה מורה להר¬
מוניה בקונסרווטוריץ חדש שיסד במוסקווה אתיו של אנטון רובינ¬
שטיין, הפסנתרן ניקולאי. פסנתרן זה, שנעשה ידידו של צ׳, הציג
במוסקווה במסגרת הקונצרטים של ,החברה הרוסית למוסיקה", את
יצירותיו הראשונות של צ׳: הסימפוניה הראשונה בסול מינור ("הר־
,הורי חורף״), 1868 , והאופרה ״וויוודה״ ( 1869 ). ב 1868 , בעת ביקור
בפטרבורג, בא צ׳ במגע עם הקבוצה הלאומית והחדשנית במוסיקה
בהנהגת בלקירב, שנודעה בכינד "החמישיה", ועמה נמנו גם קיואי,
בור 1 דין, רימסקי־קורסקוב ומוסורגסקי (ע׳ ערכיהם), פגישתו הרא¬
שונה של צ׳ עם בלקירב הולידה שיתוף פעולה פורה שהתבטא
בחיבור היצירות התכניתיות: הפתיחה-פנטסיה "רומיאו ויוליד,"
18691 ) שהוקדשה לבלקירב, הפנטסיה הסימפונית ה״סערה״, 1873 ,
שהוקדשה לסטאסוב, והסימפוניה השניה בדו מינור("רוסיה הקטנה"),
1873 , המבוססת על שירי עם רוסיים. למרות זאת, לא נוצר קשר
של ממש בין צ׳ לבין "החמישיה", שחבריה חשדו כי כל מוסיקאי
שבא מבית־מדרשו של אנטון רובינשטיין, מייצג את הזרם השמרני
והקוסמופוליטי. בשנים 1868 — 1875 עבד צ׳ בקדחתנות רבה ויצר
בין היתר את: הפואמה הסימפונית ה״גורל״ ( 1868 ), האופרה
אונדינה (בת המים! 1869 ). שאת כה״י שלה השמיד ב 1873 , רביעיית
המיתרים ברה מדור, אופוס 11 ( 1871 ), האופרה ההיסטורית "אופריג־
צ׳יק״ ( 1874 ), האופרה הקומית ״ואקולה הנפח״ ( 1876 ), הקונצ׳רטו
לפסנתר בסי במול מינור ( 1874/5 ), הסימפוניה השלישית ברה מדור
ה״פולנית״ ( 1875 ) ועוד.

בשנים 1872 — 1876 שימש צ׳ גם כמבקר מוסיקלי של העתון
"רוסקה וידומוסטי". בשנים אלה התגלה אפיו הרגיש, החולני ונטול
המנוחה. ב 1877 עבר על צ׳ משבר נפשי חמור בעקבות נישואין
חפוזים ואומללים שבאו לקצם לאחר פחות משלושה חדשים. צ׳
חזר לפעילות מוסיקלית סדירה בעקבות הקשר המוזר שנוצר

באותה שנה בינו לבין אלמנה עשירה, נדידדה פון מק ( 6€14 ^ן סס/י),
שהעריצה את המוסיקה שלו והעמידה לרשותו קצבה קבועה שת¬
אפשר לו לעסוק ביצירה ללא דאגות קיום. התנאי היחיד שהתנתה היה
שלא ייפגשו לעולם ושיתנהלו קשריהם בהתכתבות בלבד. צ׳ נטש את
משרתו בקונסרווטוריון ועסק כל זמנו בחיבור מוסיקה, ששמעה
עבר את גבולות רוסיה והגיע לאירופה המערבית ולאמריקה. בשנים
1877 — 1884 השלים צ׳ את האופרה "יבגיניי אוניגין", הסימפוניה
הרביעית בפה מינור, או׳פוס 36 , הסוויטה הראשונה לתזמורת ברה
מינור ( 1878/9 ), ״הקאפריצ׳ו האיטלקי״, אום׳ 45 ( 1880 ), הפתיחה
״ 1812 ״, אופוס 49 ( 1880 ), הסרנדה לכלי מיתר ( 1881 ) והשלישיה
לזכר רובינשטיין. אולם גם הצלחת יצירתו לא שיפרה את מצבו
הנפשי המעורער ונטייתו להתבודדות ולפסימיות. ב 1890 ניחתה
מהלומה קשה על צ׳ שעה שנדידדה פון מק הפסיקה לפתע את קצבתו
וניתקה את קשריה אתו. אולם במקום ליחס את הצעד הפתאומי
למצבה הקשה של מיטיבתו, הגיב צ׳ בחריפות ושקע בדכאון עמוק.
לאחר מסע באמריקה התבודד צ , בבית בקלין שליד מוסקווה; שם
השלים את הסימפוניה השישית (״הפתטית״), אופוס 74 . ( 1883 ).
צ׳ מת לפתע, באותה שנה, ממחלת הכולרה.

המוסיקה של צ׳ היא מיזוג בין הגישה הלאומית, המשותפת
גם לזו של "החמישיה", ובין הטכניקה המקצועית־מסרתית, פרי
השפעתו של נ. רובינשטיין. בניגוד לחברי ה״חמישיה" שהתנגדו
בקיצוניות לכל השפעה מערבית, בעיקר של מוסיקה איטלקית,
העריץ צ׳ את המוסיקה הרומנטית של מערב אירופה. צ׳ פעל בכל
תחומי המוסיקה המקובלים במסורת הקלאסית-רומנטית. מקום חשוב
ביצירתו תופסות 11 האופרות שלו, שהחשובות בהן הן "יבגיניי
אוניגין״ ( 1877/8 ) ו״פיק דאם״ ( 1890 ). הסימפוניה היתה לצ׳ כלי
ביטוי אישי, ושלוש הסימפוניות האחרונות חדורות מלנכוליה ועצי
בות. בתחומי יצירה אחרים פעל צ׳ כמלחין אובייקטיווי יותר, כגון
בסוויטה הנאו־קלאסית "מוצרטיאנה", או בסדרת הווריאציות הוויר¬
טואוזיות לצ׳לו, ״וריאציות רוקוקו״ ( 1876 ). חיבתו המיוחדת של
צ׳ לתיאטרון מצאה ביטוי בשורת יצירות וקטעי מוסיקה בימתית,
כגון: ״שלגיה״ ( 1873 ), ״המלט״ ( 1891 ) ועוד, אך התגלתה במיוחד
ביצירותיו הגדולות לבאלט — ״אגם הברבורים״ ( 1875/6 ), "היפהפיד,
הנרדמת״ ( 1888/9 ) ו״מפצח האגוזים״ ( 1891/2 ), שהיו שלב חשוב
בתהליך של הפיכת הבאלט הרומנטי ליצירה אמנותית רצינית —
תהליך שעתיד היה להגיע לשיאו בראשית המאה ה 20 . את המוסיקה
לפסנתר של צ׳ מייחדות הצורות המיניאטוריות, המאפיינות את
המוסיקה הרומנטית. ביצירותיו התכניתיות החשובות — הפתיחה
״רומיאו ויוליה״ ( 3 גירסות, 1869 , 1870 , 1880 ). הפואמה הסימפונית
"פרנצ׳סקה דה רימיני״, אופוס 32 ( 1876 ). והסימפוניה רבת ההקף
"מאנפרד", אופוס 23 ( 1874/5 ), מתגלה השפעת ליסט על צ׳ הן
בסגנון הכתיבה והתזמור, והן בבחירת נושאים הלקוחים מהמסורת
התרבותית של אירופה, ולא מן התחום הלאומי הרוסי. על אפיה
הלאומי-רוסי של יצירות צ׳ כתב איגור סטראווינסקי: "המוסיקה
של צ׳ היגה לעתים קרובות רוסית יותר במהותה העמוקה מכל
מוסיקה שזכתה זה מכבר בכינוי השטחי של ציוריות מוסקוואית.
המוסיקה של צ ׳ היא רוסית לא פחות מחרוזי פושקין או משירת
גלינקה. צ׳ לא פיתח, אמנם, ביצירתו את ,נפשו של האיכר הרוסי/
אולם הוא שאב בדרך תת-הכרתית ממקורותיה האמיתיים, העממיים,
של אומתנו",

ג׳. אברהם, צ', 11947 1901-02 , 10 — 1 ,.!י.מ .!ז . 54

; 1943 , (עברית תשס״ז) ,.־ 7 ,*> 0 ! 5 ם״ 99 . 11 ; 1935 ..־ 7 , 5 ״ 3 ׳י£ .£

,פ 6 ח 1 \ 6 קא . 10 ; 1945 , 1 < 1 > 0111 קו 11 ע 5 4 '.. 7 ,(.(ס) מו 3113 ז 6 ^ .ס

8 . 4 . 14 . 11 , 401438 * 01038 . 10 ; 1955 ,. 4 . 14 . 11 וו>ו $011 ו* 8 כ>
. 1973 ,. 7 , 1100 ־ 001 ■£ ; 1966 , 46113 * 16 ) 8 0 ־ 61 <ןד 68 ז £33013148

י. היר.

ציקלוטרון, ע״ע מאיצי חלקיקים, עמ׳ 57 .

677

צ׳יקסצר, מונזאמון — ציריך

678

ציקלון, ע״ע רוחות.

ציקלמט, ע״ע סכךץ וממתיקים מלאכותיים אחרים. !
צ׳יקמצו, מתזאמון (שמו המקורי — סוגימשי נובומשי) —

511 :) 3 ו 1 ז £1 ^ 0111 0023011100 }■!} — ( 1653 — 1724 ). גדול מחזאי
יפן, מכונה "שיקספיר היפני". בו למשפחת סמוראים. יועד לכמורה,
אך ב 1677 פגה לכתיבת מחזות. פעל בעיר אוסקה. גדולתו בכך
שנתן למחזותיו צביון דרמתי-אנושי אמיתי. החל בכתיבת מחזות
(כ 30 בס״ה) לתאטרון קבוקי(" 1 טל £3 ) בקיוטו. משהתאכזב מצורת
אמנות זו, החל כותב מחזות לבובות (ג׳ששי [ 1 ־ 111 ־ 01 ;]), לתאטרון-
הבובות (בונראקו [טלבזח״ל]). לאחר שהצטרף לתאטרון־הבובות
טקמוטו׳־זה ( 131501001023 ) באוסקה. כתב, מ 1685 ואילך, כ 120
מחזות לבובות.

יצירתו כללה סיפורים היסטוריים וטרגדיות מקומיות שנלקחו
מחיי היומיום. מחזותיו ראליסטיים, ושפתם פשוטה ומבוססת על
הניב המקומי. מחזהו 0 ( 50002315.151110 ("המתאבדים מאהבה ב 0 (נ-
זאקי״) נכתב ב 1703 . נושא התאבדותם של זוגות עתיד היה לשמש
בסים לטרגדיות נודעות אחרות של צ׳. מחזהו הפופולרי ביותר היה
1535500 3 ץ £01511500 (״ הקרבות של קוכסינגה״), 1716 , מלודרמה
שתיארה את מאבקו של המנהיג הסיני ג׳אנג צ׳אנג גונג(במאה ה 17 )
בשושלת מאנצ׳ו. כמד. ממחזותיו אומצו לאחר מכן ע״י תאטרון
הקבוקי. משפחתה חשיבותו של תאטרון־הבובות ביפן, פסקו להציג
את רוב יצירותיו של צ׳, אך כמה מהן עדיין מועלות על הבמה.
ע״ע יפן, עמ ׳ 102 , 108 .

1 .ס ; 1953 ,* 191 * 49x11 )ס * 140 * 7% ,(.!מ) ץ 61 ע 5111 .מ . 0

. 1961 /© !$* 1 ? ־זס/מ/ג ״ 1 * 70 ,(. 1 ) 6 )

ציקסיים ( 36 ש:> 13 > 03 ׳ 05 ), משפחת עצים או שיחים, דמויי־דקל,
מסדרת הציקסיים ( 13105 > 03 ץ 0 ), ממחלקת חשופי־הזרע
(ע״ע). כוללת 9 סוגים וב 100 מיגים, הנפוצים רובם באזורים הטרו¬
פיים והסובטח׳פיים.

הצמחים ירוקי־עד. גבהם 50 ם״מ — 20 מ׳. רובם גדלים באיטיות
רבה. הגזע בד״כ בלתי מסועף, גלילי, מעובה. ובעל לבה עבה המכוסה
בסיסי העלים שנשרו. בכמה מינים חלקו הגדול של הגבעול תת*
קרקעי. העלים גדולים, מנוצים, מסורגים ומסודרים בצפיפות בראש
הגבעול. העלים הצעירים גלולים כקפיץ, בדומה לאלה של השרכיים.

משך חיי עלים מגיע
עד לכ 10 שנים. עם
נשירת העלה נשאר
בסיסו על הגבעול.

הצמחים דדביתיים.

התפרחות הזכדיותש-
נקביות בגויות בד״כ
כאצטרובלים.הםחזים
הזכריים ערוכים ב*

אצטרובל המורכב מ¬
צבר של קשקשים
דמויי־יתד הנושאים
שקי־אבקה (מיקרום*

פוךנגיות) כדוריים
בצדם התחתון. בכמה
מיגים מגיע ארכו של
האצטרובל הזכרי לכ¬
ו מ , . הפרחים הנק¬
ביים בסוג ציקאס

ציור 1 . ציקאס 3701113115 > 35 שץ 0 , קץ זכרי אינם יוצרים אצטרד

ציור 2 . ציקאסיים: 1 . סאסרזפיט ג׳*? ׳ 58 230113 , נושא איצטרונ?ים;
2 — 3 . קשקש ים של איצטרובלים : 2 . 0110113115 035 ץ 0 ; 3 . 231013

3 ו £01 מ 88 סו; 1 — 5 . קבוצות של שקי־אנקה: 6 — 7 . ק?ים נושאי ביציות:

6 . של ציקאם מופשל; 7 . של דיאואוז הנאכל

בל כי־אם מסודרים בדודים. הם בדמות עלים מנוצים ושעירים מאד
הנושאים את הביציות (המקרוספשנגיות). ביתר הסוגים של ד!צ"
הפרחים הנקביים מסודרים באצטרובל, והם בדמות קשקשים הנוש¬
אים בד״כ שתי ביציות המופנות בכיוון לציר האצטרובל. הביציות
מתפתחות לזרעים דמויי-ענבה שקטרם כ 5 ס״מ. צבעם אדום או
צהוב בהיר והם מופצים ע״י ציפורים.

ד,צ" נבדלים משאר חשופי-הזרע בצורתם החיצונית: בעליהם
המורכבים, המנוצים ובפיזור המיקר 01 פ 1 רנגיות. פעם חשבו אותם
לשלב-ביניים בין השרכים לצמחי־הזרע. כיש מקובל, שזו קבוצת
צמחים עתיקה שהתפתחותה הגיעה למבוי סתום — וכך נשארה עד
היש. ד.צ" הופיעו לראשונה בתקופת הקרבון, אך לשיא התפתחותם
הגיעו בתק ש ת הקךטיקון. בעידן המסחואיקון היתה תפוצתם כלל־
עולמים

לפי חוקרים אחדים נחלקת המשפחה ל 5 תת־משפחות: 4 מהן
כוללות סוג אחד בלבד, בעוד שבת משפחת ה ש 3 ש 1 > 1 ס 1 ו 230 כוללת
4 סוגים. הנפוץ ביותר במיני המשפחה ד״וא ציקאם מופשל ( 035 ׳לס
13 ט 01 יסז), הגדל בר ביפן הדרומית ומצד בישראל כצמח-נוי. הלבה
של עצי ציקאס עשירה בעמילן, ומשמשת בדרש־מזרח אסיה להכנת
קמח. זרעי ציקאם שזמיר. אכילים (כמות רבה של עמילן מצדה
באגדוספרם הראשוני). הד.ו 0 נט 1 טש משתמשים מרעי - £000
05 ז 3131 לת טחונים לעשיית לחם. מספר מינים מהצ" משמשים
כצמח-נד.

* 1 ( 1 ,[. 115 *} 13011 ? ..א - ז £10 ת£ ..א :ח 1 ) , 11201 ? . 51

• ־ 1926 ,( 82 - 44 , 3111111011011 ?11.11170111.1111111011, X111 ^.

י. ד.

צ י ר י ןי ( 21171011 ), הגדולה בערי שודיץ ובירת קנסיז צ , , שבירה
הכלכלית שתעשייתית של המדינה. 00 (^ 422 תוש׳ (אומדן
1974 ). יושבת בקצה הצפוני של ימת צ׳ בתוך אגן קטן מוקף גבעות
שנבנו מסורבות, במקש מפגש נהר לימאט (; 11100131 ) ויובלו נהר
זיל ( 1 ל 51 ). תחילתה של צ׳ כמבצר דשי שיא התפתחה כעיר מסחר
עקב מיקומה לש נתיבי מים דבשה המובילים לכל חלקי שוויץ •
בצ' עוברת גם הדרך הראשית מגרמניה לאיסלש. העיר העתיקה,
שהיתר, מוקפת חומה, משתרעת לשתי גדש בהר לי־מאט דש בה
רחובות צרים שלולים. בתוכה בשמרו בית העיריה (מאה 17 ),
קתדרלה וכנסיות (ר׳ להלן). השטח הבגד של העיר התפתח לאשך
חופי הימה ומשדות ההרים שקהילות החקלאיות הסמוכות הפכו
לפרוורים עירוניים.

צ׳ היא מרכז בי״ל למסחר, בנקאות, בשטה וחברות ביטש. כ״כ
היא מרכז תעשייתי חשוב ובה מפעלים לייצור טכסטיל (כותנה

679

ציריך

680

ציריו: העיר, היפה ונהר 5 יםאט ( 5 ׳שכת התיירות, ציריר)

דרך מעבר "גוטהארד הקדוש" לאיטליה.
ב 853 הקים בה לודויג "הגרמני" (ע״ע)
מנזר נזירות. ב 929 כבד נודעה כעיר
( 113$ ׳״:> במ״״״ד), ואח״ב הקיפה שלטון
עצמי וזכתה בעצמאות מוגבלת, הן משלי¬
טת המנזר המקומי, והן מבית צרינגן
( 0£60 ״ 2311 > שבתחומו שכנה• ב 1218
נעשתה צ׳ כפופה ישירות לקיסרות וב 1336
כבשו לעצמן גילדות בעלי־המלאכה החז¬
קות את חלקן בעלטת בצד הבורגנים
והאצולה. ב 1351 הצטרפה העיר ל״ברית
ההלוטית" והגנה על חירותה בכמה מצו¬
רים שהטילו עליה גיסות הקיסרות. במאות
ה 14 — 15 סיפחה אזורים נרחבים בסביבתה
(קיבורג — 1452 , וינטרתוד — 1467 ), הן
בדרכי שלום, והן במלחמה. במאה ה 16
נתפרסמה כעירם של צוינגלי ובולינגר
(ע׳ ערכיהם), ונעשתה מרכז אירופי של
הרפורמציה ואבן-שואבת להומניזם פורי-
טאני. פליטים פרוטסטנים שהתיישבו בה
פיתחו את תעשיית המשי והטכסטיל. מאז

ומשי), מכונות, ציוד חשמלי, מבועים וטורבינות, ציוד למס״ב,
מכשירים מדויקים, ביגוד ונייר.

בצ׳ מוזיאון לאומי, ספריה עירונית גדולה ומוסדות חינוך חשו¬
בים, מהם האוניברסיטה הגדולה בשוויץ (נוסדה ב 1833 ), ובה
10,850 תלמידים, ובי״ס פוליטכני נודע (נוסד ב 1855 ) ובו 6,900
תלמידים.

צ׳ היא צומת תחבורתי חשוב ולה קשרי מס״ב ואוויר מפותחים.

נמל התעופה נמצא בקלוטן, כ 10 ק״מ מצפון מזרח לעיר. רוב תושבי
צ׳ פרוטסטנטים דוברי גרמנית, אך במרכז העיר יש ריכוז של
קתולים מברי איטלקית.

אפנות. המבנה הקדום ביותר בצ׳ הוא המבצר הרומי מ 370
בקירוב, על גבעת לינדגהוף; במאה ה 9 נבנתה בתוך חומותיו טירה
קארולינגית. מאותה תקופה גם יסודותיה של קתדרלת גרוסמינסטר
(■ €1 :! 5 מ? 1 מ 0$51 ז 0 ) ז ב 1100 בקירוב נבנו בית-המקהלה והקריפטה
הכפולה■ ב 1230 בקירוב — אולם־התווך והגאלריות: העיטורים
הפיסוליים, בעיקר הכותרות, סגנונם לומבארדי: המגדלים בחזית
נבנו ב 1490 בסגנון גותי. כנסיה אחרת, שיסודותיה הקארולינגיים
נתגלו בחפירות, היא כנסיית פראומינסטר (־ 1 :> 1051 ות 1 ט 2 ז£; נוסדה
853 ) : פרטיה הרומאניים־הגותיים של כנסיה זו הם מן המאות ה 13 —
ה 14 (חודשו בחלקם ב 1713 — 1732 ). כנסיית ואסרקירכה (-ז ¥3556 \
ע^ז!?!) הוקמה ב 1479 — 1484 בסגנה גותי, במקומה של כנסיה קו¬
דמת. מהמבנים החילוניים חשוב בית־העיריה ( 1694 — 1698 ) המשקף
את השפעת סגנון הרנסאנס האיטלקי. בצ׳ מספר מוזיאונים המכילים
אוצרות אמנות שווייציים ואחרים (ס,! 11111 ,:: 11 ) 1.311 ל 1$0116 ־ 01201 /״ב 5€1
1101 , מתקופות קדומות עד 1800 ; ה 112115 -) 0$ ט£, מיה״ב המאוחרים
עד ימינו). ק.י.-י.שס.

היסטוריה. צ׳ היתר. מקום יישוב כבר מתקופת האבן המאו¬
חרת. במוצא נהר לימאט מימת צ׳ נמצאו שרידים של בנייני-כלונסאות
(ע״ע אירופה, עט׳ 137 ). הרומאים מצאו במקום יישוב הלוטי קלטי.
אח״כ שימש המקום — שנקרא טוריקום (״שס״טד) — תחנת־מכם
רומית ומצד במעבר הנהר. במאה ה 3 התבססה בה הנצרות. בהמשך
נכבשה בידי האלמאנים ואח״כ בידי הפרנקים. ב 810 נודע כצוריך
( 2111-16 ). תקופות ארוכות עמד בה אחד מארמונות המלכות (פפלץ,
£ 312 ? , 312 : 1001 ?) של השליטים הקארולינגים והאוטונים. העיר
נעשתה בהדרגה מקום מפגש לסוחרים בדרך הראשית מגרמניה,

היתד. תאוקרטיה פטריקית. אזרחי העיר נשלטו ביד קשה, ותושבי
הכפרים בתחומה היו כמעט חסרי־זכויות. עם זאת זכתה לפריחה תר¬
בותית במאה ה 18 , ובה פעלו בודמר, ם. גסנר׳ לוטר ופסטלזצי (ע׳
ערכיהם). ב 1798 נפלה בידי הצרפתים שהעניקו שוויון־זכויות לתושבי
הקנטון (שהוא עצמו בטל עד 1803 ) בצד תושבי העיר. ב 1799 ניצחו
האוסטרים את הצרפתים, והצרפתים את הרוסים, בשני קרבות ליד צ , .
במאה ה 19 , לאחר שהוחזרה העצמאות לשוויץ, שגשגו צ׳ והקנטון
שלה ללא תקדים: הונהגו חוקות ליברליות ( 1831 ׳ 1869 ) והוקמו
האוניברסיטה ( 1833 ) וביה״ם הפוליטכני (. 1 ?.?׳.£) ( 1855 ). ב 1891 ,
לאחר הכללת 12 פרוורים, נעשתה צ׳ לעיר הגדולה בשוויץ.
בעקבות בניית מסה״ב לבאזל ( 1847 ), הפכה העיר צומת התחבורה
החשוב ועיר־תעשיה גדולה. ב 1859 נחתם בה חחד, השלום בין צרפת
לאוסטריה. בתחומי הספרות והאמנות פעלו בה ק. פ. מיאר, ג. קלר,
א. בקלין ור. וגגר (ע׳ ערכיהם).

במאה ה 20 נעשתה צ׳ מרכז הבנקאות והכספים של אירופה.

עד שלהי מלה״ע ז ישבו בה גם פליטים סוציאליסטיים רבים מרוסיה.
במלה״ע ח היתד. מקלט לפליטים מגרמניה. בצ׳ נערכו ועידות בי״ל
רבות (ידוע הסכם-צ׳ בין יוון ותורכיה על הקמת קפריסין העצמאית,
1959 ).

; 71 1954 8 ^ ¥071 *'. 2 ** 41 > י ־ 61 ץו 01 .? — ־ 3561 ^ . 11 — 1 * 5611
, 31111 ת 111 ־ 11111 ; 1959 2 ,. 2 / 0 ^ 800 ? 7/1 ,־ £ 35561 } .£

— .£ ; 1969 ״ 2 ,־ 161 ח^ 1 ^\ . 5 ; 1965 ,. 2 / 0 €0711071 0714 7/16

. 1971 ,■ £7 } 101 * 1 ז $41 211771 72€11 ! 1 ?? 4 1/071 . 2 ,ז 6 ־< 6 ? . 0 . 11 - .£

יהודים ישבו בצ׳ כבר ב 1273 . הם שילמו מס לקיסר והיו
כפופים למועצת העיר שערבה לבטחונם תמורת תשלום מס ושבועה.
תקנת קפדני סייג את פעילותם בהלוואה בריבית, אולם הותר להם
להחזיק בנכסי דלא ניידי. במגפת הדבר(ע״ע: 1348/9 ) ניסתה המועצה
להגן עליהם מפני עלילת הרעלת הבארות, אך לבסוף לא מנעה את
העלאתם על המוקד ואף החרימה את רכושם. ב 1352 שוב גרו
יהודים בצ ׳ . מחכמי צ , הנודעים במאה ה 14 יש להזכיר את ר׳ משה
מצ׳ שכתב הגהות מרובות על ספר מצוות קטן לר׳ יצחק מקורביל
(ע״ע). מספר צווי גירוש הוצאו נגד היהודים במהלך המאה ה 15
( 1435,1425 ועוד), עד שגורשו סופית ב 1634 . ב 1866 ניתנה אמנצי¬
פציה ליהודי שוויץ ויהודים מאנדינגן (גרמניה) ולנגנאו יסדו בצ׳
קהילה וחנכו ביכ״ג• הקהילה היתד. לגדולה במדינה ( 6,143 איש
במפקד 1960 ). לצד הקהילה הראשית הליברלית ( 1,485 חברים

681

ציריך — צירים, מערכות־

682

רשומים ב 1970 ), ישבה גם קהילה חרדית ( 294 חברים כנ״ל),
וקהילת ״אגודת אחים״ החסידית ( 165 חברים). לשלוש הקהילות
מוסדות נפרדים וכן קיים בי״ס יסודי יהודי שנוסד ע״י הקהילה
החרדית ב 1954 , בו לומדים ( 1974 ) 150 ילדים.

מ. - ה. וס.

צירים, מערכות״ (מ״צ, אנג , — 5 מ 51€1 ץ$ מבתנ^זססס), מערכות
המסייעות בהגדרת מקומו של דבר. השיטה פותחה במקורה
עבור הגאומטריה (ע״ע גרפית, הצגה), בה המקום הוא מקום במרחב
ה "־ממדי, והורחבה לתחומי־מדע אחרים בהם המונח ,מקום׳
מופשט יותר (למשל, סטטיסטיקה [ע״ע]). בגאומטריה מגדירים
שיעורי הצירים את מקומה של נקודה, ובתחומים אחרים הם
מגדירים דברים אחרים; בתורת היחסות (ע״ע), למשל, מוגדר
מקומו של אירוע במרחב ובזמן. לכל מערכת־צירים (מ׳צ) יש נקו¬
ד ת ר א ש י ת, ממנה יוצאים, בד״כ, ה צ י ר י ם ה ר א ש י י ם, שלכל
אחד מהם יחידת מרחק (וקטור־יחידה) לאורך הציר. כיווני וקטורי
היחידה קובעים את סימני השיעורים (ר׳ להלן), וכל נקודה נקבעת
במרחב ה "-ממדי באמצעות ״ שיעורים (״ 3 ,...׳ 33 ,!ב).

1 .מ״צ בגאומטריה (ע״ע גאומטריד. אנליטית,עמ׳ 111/2 ).
מקומה של נקודה במ׳צ יכול להיקבע בשתי שיטות עיקריות: א)
באמצעות שריג של ישרים המקבילים לצירים הראשיים — השיטה
הקוזאריאנטית; ב) באמצעות שריג של ישרים הניצבים לצירים
הראשיים — השיטה הקונטראוואריאנמית. — בנקודה מצטלבים
שגי ישרים של השריג, והמרחקים שאלה חותכים על הצירים הרא¬
שיים (מ״הראשית") הם שיעורי הצירים.

במה׳צ הפשוטה ביותר, המערכת ה _ק ר ט ז י ת, הצירים הראשיים
ניצבים זה לזה (מ׳צ אורתוגוגאלית), וקטורי היחידה שוד-
אורך (מ׳צ אורתונורמאלית) וסדר הצירים נבחר, לרוב,
כך שכל ציר יהיה שמאלה מקודמו (מ׳צ ימנית). שתי השיטות
הנ״ל מתלכדות ומגדירות באופן חד-ערכי את שיעורי כל נקודה
בםה׳צ הקרטזית, במערכת מלוכסנת ( 1 >^אל 5 ) יש לקבוע מראש
באיזו שיטה נוקטים. וע״ע יחסות, תורת ה־, עם׳ 771 . לעתים בוחרים
צירים ראשיים שאינם ישרים. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא
מה׳צ הלטבית, בה מוגדרת נקודה באמצעות מרחקה מן הראשית
ז והכיוון הזוויחי אליה 0 הנמדד, בד״כ, בגד מגמת השעון.

במרחב התלת-ממדי בנויה המערכת הקרטזית מ 3 צירים
ניצבים. לעומת זאת ניתנת המערכת הקטבית להרחבה פשוטה בשני
אפנים: המערכת הכדורית — מעלות "רוחב", מעלות "אורך׳
ומרחק מהראשית (מרכז הכדור), והמערכת ה ג ל י ל י ת — "הגובה",
במקביל לציר הגליל, המרחק מהציר והכיוון, במישור הניצב לציר
הגליל. מה׳צ הגאוגרפית (ע״ע נוטות; ארץ) היא המערכת הכדורית,
במרחק קבוע ממרכז כדה״א. כאשר עוסקים בתיאור גופים בעלי
סימטריה נמוכה יותר, משתמשים במ׳צ מתאימה, כגת מה׳צ האלי¬
פסיות או ההיפרבוליות (למשל, בגווטות).

ניתן לעבור ממ'צ אחת לשניה באמצעות משוואות הטרנס־

ציור 1 . מערכת צירים ט 5 וכסנת, בע 5 ת ראשית (ס) ושני צירים
מיטיז נקבעים שיעורי הגמורה ק:( 2 ג, 31 ) בשיטה הכונטראוואריאנטית,
וסשמא? — בשיטה המוואריאגטית

פ ורם צ יה, הקושרות את שיעוריה של כל נקודה במערכת אחת
לשיעוריה בשניה. הטרנספורמציות הפשוטות הן:

א) הזזת הראשית, שמשוואותיה בקואורדינאטות קרטזיות הן:

...;#ץ— 1 ץ= ג ץ(,^ x — כאשר ..., 0 ץ, 0 צ הם שיעורי הראשית ה¬

חדשה במערכת הישנה.

ב) סיבוב סביב אותה ראשית, שמשוואותיה בקואורדינאטות
קטביות במישור הן:()©-!©= 02 ; נ 1 = 2 ז, כאשר 0 ©היא זודת
הסיבוב.

ניתן גם לעבור ממ׳צ מסוג אחד למ׳צ מסוג אחר (למשל, מקטבית
לקרטזית), ובמישור המשוואות המתאימות הן:

©מ 51 1 =^ 5 ; 0 005 ז=*

במעבר ממ׳צ אחת למ׳צ שניה עשויות להשתנות תכונות שונות.

כדי לשמור על ערך קבוע
של תכונות נבחרות (כגון
נפח של גוף, שכמובן אינו
תלד במ׳צ מסוימת) יש
למצוא פונקציות־קשר מת¬
אימות. לדוגמה: כדי לשמור
על ערכו של אינטגרל (ע״ע
חשבה אינפיניטסימלי) יש
לכפול את האינטגרנד ב י ע־
ק ו ב י א ן שהוא הדטרמי-
ננטה (ע״ע) של נגזרות
וקטורי היחידה של מה״צ
החדשה לפי אלו של מה״צ
הישנה. על חשבונות בווקטורים (ע״ע וקטור; פונקציה; אופרטור
[כרך מילואים]).

מעבר ממ״צ "־ממדית למ״צ שמספר ממדיה קטן יותר מכונה
הטלה (ע״ע). שיטה זו נפוצה, למשל, בקרטוגרפיה (ע״ע טופוגרפיה).
לתורות המתמטיות העוסקות בטרנספורמציות, ע״ע העתקה; טופו¬
לוגיה. — השימוש העיקרי של מ״צ בגאומטריה הוא לתיאור גרפי,
הנהוג בשטחים שונים, כגון ארדיכלות, פרספקטיוה, הנדסה,
פלניממריה וסטראומטריד, (ע׳ ערכיהם).

2 . בפיסיקה משמשות מ״צ במרחב לתיאור תנועתו של
גוף (ע״ע בליסטיקה; מכניקה) ולתיאור משטחים שונים, כגון משטחי
פוטנציאל ושיפועיהם (נגזרות). בפיסיקה נהוגות גם מ״צ רבות
נוספות, בהם הצירים איש צירי המרחב במובנם המקובל. בין המש¬
תנים הנפוצים המשמשים כצירי מ״צ פיסיקליות: לחץ (במקום
״גובה״), אנרגיה לצורותיה (במקש מרחק — למשל אורך־הגל [ע״ע
ספקטרוסקופיה]) ונפח (בתרמודינמיקה — ע״ע; וע״ע גז). דוגמה
למ׳צ שנהוג לתארה באמצעות 3 צירים, שאף אחד מהם איננו ציר
נאוםטרי, היא תיאור מצבו של גז (״משוואת-המצב״); הצירים הם
הלחץ, הנפח והטמפרטורה של הגז (ע״ע מנוע, ציוד 11 ; צבירה,
מצבי-). אותה תופעה פיסיקלית ניתנת לתיאור במ״צ פיסיקליות
שונות, ומה׳צ שחרת ע״פ בחינות של פשטות ונוחות (כגת, שטח
מתכונתי לאנרגיה). הכרת תכונות הסימטריה (ע״ע פיסיקה) של
התופעה הנחקרת מקילה על בחירת צירים מתאימים, כגת, צ י די¬
ה התמדה (ע״ע מכניקה) הראשיים של גוף. בבעיות פיסיקליות
רבות נוהגים לבחור את מה״צ בשיטת לגרנז׳ או בשיטת המילטת,
משום שהן מאפשרות ניסוח אחיד של משוואות התנועה לתופעות
כלליות (ע״ע מכניקה, עמ׳ 444/6 ).

3 ) במדעים אחרים (כולל מדעי-הרוח) מקובל ביותר השימוש
במ׳צ בתיאורים הסטטיסטיים. בסטטיסטיקה (ע״ע) מבטא, לרוב,
אחד הצירים את ה מ ם פ ר או ה א ח ו ז של המקרים, ואילו הצירים
הנוספש הם שיעורי התופעות הנבדקות, שאינם חייבים להיות

ציור 2 . תיאור אותה נקודה ? כמערכת
קרמזיתגץ,^ שראשיתה ס, ובמערכת
קמבית שגם ראשיתה 0 חוויותיה
מציר ה ( 0 — 0 )

683

צירים, מערכות* — צ׳כוב, אנטון פולוביץ׳

684

רציפים ואף לא מספריים (למשל, הציר האחד — מספר הזוגות
הנישאים, והציר האחר — דתם של בני הזוג). הבסיון לנסח בשפת
המתמטיקה קשרים בין תופעות במדעי הרוח והחברה, כגון בכלכלה
(ע״ע), מחייב גם הוא בחירת מ״צ מתאימות.

יא. ש. - אר. כה.

ציךקוניום, ע״ע דרקון.

צישקובסקי, אוגוסט פון — 1 } 51 ׳^ 0 ^ 01€$2 ן! 0 ׳\ 1181151 ^ —

י( 1814 — 1894 ), פילוסוף פולני. צ׳ למד בהיידלברג ובברלין.

כתביו החשובים הם: 6 ! ו 1 ק 1050 ־ 1 ס:! 115 ־ 1 ח.ע 2 3 ת 1£ ח 016£0 ־ 1 ? ("הקד־
מות להיסטוריוסופיה״), 1838 , 515 *ז= 1£ ז; 31 ק 1 >ת 11 1 ז 00 ("אלהים
והתחדשות״), 1842 . הוא פיתח את תורתו מתוך ביקורת משנת
הגל (ע״ע) ושילובה עם רעיונות נוצריים. הרוח ( 06151 ) אינה אוני-
וורסאלית ובלתי*אישית, אלא הפעילות הרוחנית של האני השלם.
שאינו אלא אלהים הבורא באורח ספונטאני את עצמו. בניגוד להגל
טען צ׳ שהמעשה ולא העיון הוא הדרגה העליונה של הרוח המוח¬
לטת. חלוקת ההיסטוריה שלו מבוססת אמנם על השילוש ההגלי של
תזה, אנטי־תזה וסינתזה, אך שונה משל הגל בפרטיה: ( 1 ) העולם
הקדמון, עד הופעת ישו 1 ( 2 ) העולם הנוצרי־גרמני, עד הופעת הגל!
( 3 ) העתיד, שיהיה סינתזה של שני השלבים הראשונים ברוח תורת צ׳.

, 106 ״]$ . 11 ; 1938 , 41 ^ 0 ■ 11110 <€$ ־׳״ . 4 / 03 , 16 ז 1111 .א .'׳י\

, 061166 ?? , 102 ^ 0 ^ 1306 .א ; 1964 , 11 * 7 ? 16 >

51017 * 14 ) 1 711607 ■)/10 ??0x15 ה 0 ?¥ :. 0 ח 0 < 1 . 4 / ,ו( 0 ועש 01 כ[ש 51 . 5 . 13 ; 1967

. 1974 ,( 1 ,^^^ X י 1410017 1 > 1 זג

ציתר (צ׳), קנון (ק׳> וסנטור (ס׳), כלי־נגינה מתת־הקבוצה של
הציתרים שבמשפחת הקרדיופונים— בלי המיתר (ע״ע
נגינה, כלי-, טבלה בעמ׳ 839 ). לתת-קבוצה זו שייכים גם
הכלים המערביים פסנתר, צ׳מבלו וקלויכורד (ע״ע), הכלי היפני
קיטו, וכלים רבים אתרים (ר׳ טבלה, שם). בכל הכלים הללו
מתוחים מיתרים בין שני קצותיו של גוף בעל צורה פשוטה —
רחב או צר — והנגינה מבוצעת בפריטה או בהקשה. השם צ/
המשמש גם כשם כולל לתת־הקבוצה הנ״ל, מציין כלי ספציפי,
עממי, המצוי גם כיום בגרמניה ובאוסטריה. הק׳, שהוא כלי־פריטה,
הוא אחד הכלים החשובים במוסיקה האמנותית הערבית, והם׳, שהוא
כלי הקשה, הוא כלי חשוב במוסיקה הפרסית. שני הכלים נחשבים
ל״אבות" הצ׳מבלו והפסנתר.

כ ל י ־ ה צ׳ הקדומים ביותר נזכרים בסין באלף ה 1 לפסה״ג.
אלה (ה״צ׳ך וה״שה") כלי פריטה מוארכים, שמיתריהם הרבים
(ל״צ׳ך — 25 ול״שה״ — 14 ) היו עשויים משי. לצ׳ הפניקי
(המאה ה 8 לפסה״נ) היו 10 מיתרים וייתכן שזהו ה״עשור" המקראי
(תה׳לג,ב,ועוד). ביוון הקלסית היו לצ׳ ׳ 30 — 40 מיתרים. הק׳ והס/
שהם צ״ טרפזיים, נזכרים לראשונה במאה ה 10 . שני הכלים התגלגלו
לאירופה ונודעו בשמות "פסלתרי — כלי הפריטה, ודולצ׳ימר —
כלי ההקשה.

שמו של ה ק ׳ עזר מ (יוו׳ ״חוק״). הוא נזכר במאה ה 10
אצל אל־פאראבי ובסיפרי אלף לילה ולילה. זהו כלי סולני בעל מעמד
מיוחד במוסיקה הערבית, וב״תזמורת" הערבית מצוי רק ק׳ אחד.
לק׳ צורת טרפז א־סימטרי. מערכת המיתרים, העשויה גידים (או
סיב פולימרי), מחוזקת בצד המלבני של הגוף, ואילו בצד האלכסוני

היא מחוברת ליתדות-
הכיוון. לוח־התהודה
חציו עור וחציו עץ.

בק׳ מנגנים בשתי יד¬
יים ופורטים עליו ב¬
מפרט (נוצות המחוב¬
רות לאצבעוני מתכת
ציתר — אחד לכל יד).

במאה ה 14 היו לק׳ 64 מיתרים, שהיו ערוכים בד״כ בשלשות
( 3 מיתרים לכל צליל). כיום משתרע המנעד של הק׳ על למעלה מ 3
אוקטאוות ( 24 צלילים שוגים), וכל צליל מופק עדיין מ 3 מיתרים ז
מספר המיתרים הוא אפוא 72 . נוסף לשמונת הצלילים היסודיים בסולם
אפשר להפיק עוד מספר רב של צלילים בהגבהת צליל המיתר או
בהנמכתו, בעזרת פיסת מתכת הנמצאת בקצה של כל 3 מיתרים.
ביה״ב השתמשו ביד השמאלית כדי לקצר את המיתרים ולהפיק
צלילים בגבהים שונים.

שמו של הם׳ נגזר מהשם היווני ׳\ 10 נןףז.ג 0 !! 1 (פסלתרי— בשם
זה כונה באירופה דווקא הק׳ [וע״ע פסנתר]). הכלי בנוי קופסה חלולה
בצורת טרפז סימטרי, שעליה מתוחים מיתרי מתכת. המיתרים ערוכים
בזוגות. הנגינה נעשית בהקשה בשני מקלות עדינים (מקל בכל יד)
המתרחבים בקצותיהם. צליל הם׳ חזק יותר מזה של הק׳. הם׳, הנחשב
ככלי וירטואוזי, מצוי כיום בעיקר בפרס. הוא אחד מ״צאצאי"
הצ׳מבלו של צועני הונגריה (ע״ע צוענים). הוא נדד גם למזרח
הרחוק, ומנגנים בו גם יהודים מצפון־אפריקה. ד כי

צץל, סוטופלוק — 06011 ^ 111 ק 310 ׳\ 5 — ( 1846 — 1908 ), משורר
וסופר, ראש "החבורה הלאומית" בתנועת ה תחיה של
הספרות הצ׳כית. שירתו רוויה התבוננות, לשונה מליצית־מאופקת
ומשרה יראודכבוד. נושאיו נשאבו עפ״ר ממקורות העבר הלאומי.
באפוס 01301116 ^ (״אדמיים״ [ע״ע]), 1871 , הנציח פלג קיצוני
במתנה ההוסיטי. ב 16 * 513 , 1884 , שר שיר-תהילה למרד הפנסלווי
של 1848 בפראג. רות זו מפעמת גם בשירו 212102 , 1879 , על המצביא
העממי במלחמות ההוסיטים (ע״ע, וע״ע ז׳יז׳קה, .ין) שהיה לאגדה.
ב ע<! 1111 ת 1 ז 5 ¥6 (״בצל עץ־הטליה״), 1879 , תיאר בצורה אידילית
את חיי-הכפר בצ׳כיה. ב 0103 ־ 011 6 מ 5 !ק (״שירת העבד״), 1895 ,
התריס נגד כניעת בני־ארצו לאוסטרים. בשיריו המאוחרים התרחק
מעממיות תמימה ונטה לסימבוליזם 1 כתב גם רומנים על רקע אוטו¬
ביוגרפי.

יחסו אל היהודים היה מורכב. תיאוריו ההיסטוריים (ב״אד-
מיים״ וב 115106 ץ:ז 3165 <ע ץ 1 ! 5 [״חלומות פלשתיניים״, 1872 ]) היו
חדורים יחם של כבוד, אך בתיאורי זמנו הוא צייר את היהודי
כמנצל המתעשר על חשבון הסלווים (כסיפורו 213101106111 56 610 * £10
1060166 6 [״אדם שמטבע של זהב יש בשק(״], 1883 ). וע״ע צ׳כית,
ספרות.

. 5 , £610 ( 6 ־ב> 5 .? ; 1921/3 , 11 -! , 051 (ז<! 0 ! 0 ס 0110 ,.ל! . 5 ז 0¥314 א

. 1946

צ׳כוב, אנטון פללוביץ ׳ — ! 1 46X01 ז! 081 \. 1128 01£ ^ 711 —
( 1860 , טאגאנח׳ג — 1904 , באדנוויילר [גרמניה]),

מספר ומחזאי רוסי, מן הגדולים בספרות העולם. צ׳ היה בן למשפחה
עניה! אביו היה בעל חנות־מכולת, סבו — איכר-צמית. ב 1879 סיים
את לימודיו בגימנסיה שבעיר מולדתו ועבר למוסקח־ה ללמוד רפואה.
כבר בתקופת לימודיו פרסם, בשם־העט "אנטושה צ׳כונטה", רשימות
משעשעות וסיפורים קומיים קצרים בכ״ע רבי־תפוצה. 'ב 1884 סיים
את לימודיו והחל עובד כרופא. באותה שנה י״ל קובץ־סיפוריו
הראשון, 1,1 ״ 0 ^ 1,110 \.נ> 4 \ 1 מ 0 ו 033 ("מעשיות מלפומנה").

בהשפעת ידידיו, הסופר ד. ו. גריגורוביץ׳ (ע״ע) וא. ם. סובורין,
עורכו של העתון "זמנים חדשים", החל צ׳ להקדיש את כל זמנו
לכתיבה, כשהוא שוקד על ליטוש הסגנון ועל שכלול דרכי-הביטוי.
בקובץ־סיפוריו השני, 3.00103.31,1 ק 1€ < 1 קז 1160 ("סיפורים ססגו¬
ניים"), 1886 , כבר ניכרים סימני התרחקות מסגנונו של "צ׳כונטה".
בקובץ השלישי, מ 0 !ק 6 ״ 1 ץס 6 (״בדמדומים״), 1887 , כלל צ׳, בצד
סיפורים קומיים מובהקים, גם סיפורים רוויי-עצב, על אפרוריות
חייהם של אנשי המעמד־הבינוני ותלאותיהם של בני דלת־העם.
ב 1887 הוצג במ 1 סקווה, לראשונה, מחזהו "איוואנוב". מעתה הלך
פרסומו ורב.

685

צ׳כוב, אגמון פולוביץ׳

686

ס

•?* ־'יל/

; ־־*

*

־׳ • ־

*

-

א. צ׳נוב (באמצע, מחזיק ספר) עם ׳!ותקני ״התאטרון האמנותי הסוסקוואי", 1898

למרות בריאותו הרופפת (בגיל 25 כבר אובחנו אצלו סימני
שחפת) נסע ב 1890 לסיביר ולאי סאכאלין, כדי לעמוד מקרוב על
תנאי חייהם של האסירים והגולים שם. בספר הדוקומנטארי 08 קז 00
33 * 03x3 (״^ סאכאלין״), 1893/4 , חשף באורח אובייקטיווי את
המצוקה שראו עיניו. ב 1892 רכש אחוזה בכפר מליכובו שליד
מוסקווה והתיישב בה• הוא ביקר באזורים שסבלו מכת-רעב והגיש
עזרה לנצרכים, טיפל בחולי מגיפת הכולרה ועזר בהקמת בת״ס
לילדי האיכרים.

בסוף שנות ה 80 התחילה תקופת־השיא ביצירתו. בצד סיפורים
קצרים רבים, כ 843 * 31133 ?0x013 ק 03 ("כינורו של רוטשילד"),
כתב גם נובלות ארוכות, מהן 6 .סא 03*3x3 (״אולם מם׳ 6 ״),
38 קסד 30 38 מ 1 יץ 03 ("סיפור משמים"), - 30338003 300x33 ?
3 } 0801 \. 6 !ז 3010 ("סיפורו של אלמוני"), 3338 * מ 10 ג ("חיי"),
* 4*^ 0 00633x0 (״הגברת עם הכלבלב״); וכמו־כן מחזות:
3x3 גד ("בת־שתף"), 1886 , (״הדוד ואניה״), 1897 .

ב 1899 התיישב, ע״פ עצת רופאיו, ביאלטה, ושם התיידד עם
סולסטוי ועם גורקי. ב 1900 נבחר לאקאדמיה הרוסית למדעים, אך
כעבור שנתיים התפטר במחאה על סירוב האקאדמיה לקבל אל
שורותיה את גורקי, ב 1901 הוצגה הצגת־הבכורה של מחזהו
1 <!קז 60 ם 3 קז ("שלוש אחיות"), ב״תאטרון האמנותי המוסקוואי"
שבהנהלת סטניסלוסקי(ע״ע) ובאותה שנה נשא את השחקנית אולגה
קניפר. ב 1904 הוצג מחזהו האחרון, 034 83013681,13 ("גן־הדוב־
דבנים"), אף הוא ע״י סטניסלווסקי. בקיץ אותה שנה נסע צ׳ לריפוי
בבאדנוויילר שבגרמניה, ושם מת, הוא נקבר במוסקחזז.

הסיפורים הקומיים הקצרצרים, שנכתבו בשנות ה 80 המוקדמות,
מהווים את תקופת יצירתו הראשונה של צ׳. אף כי כעבור שנים
פסל בעצמו הלק גדול מסיפורים אלה, כבר מרמזים כמה מהם על
כשרונו הגדול. הם כתובים בנימה גרוטסקית (ניכרת השפעתו של
ג 1 גול) ובחריפות סאטירית < אין חציהם שלוחים נגד צרות־המוחין,
אטימות־הלב וגסות־הרוח של המעמדות השליטים בלבד, אלא גם
נגד החנפנות, ההכנעה וחוסר הכבוד העצמי שאפיינו את בני המעמד
הנמוך.

התקופה השניה, המקיפה את שנות ה 80 האמצעיות, נחשבת
תקופת־מעבר ביצירתו של צ/ לסיפוריו נוסף ממד לירי מובהק,
והנימה הסאטירית, המתבדחת־מלגלגת, מפנה בהדרגה את מקומה
לאותה אווירה כבדה, עגומה ונטולת־תקווה, העתידה להשתלט כליל
על יצירתו המאוחרת. מצוקתם של עלובי־החיים, חוסר הצדק
החברתי, השיעמום הלאה שבחייהם הריקים, המתנהלים בעצלתיים.
של בני המעמד הבינוני, והפיגור והקפאון ששררו בחברה הרוסית
בת־זמנו, משמשים נושאים לסיפורים שנכתבו בתקופה זו: "ואנקה",
מ^ x ^^י 033x8 x0 ("רוצה לישון"), סקס , ! ("צער").

למלוא בשלותה הגיעה אמנותו של צ׳ בשנותיו האחרונות. גם
ביצירותיו שנכתבו בתקופה זו, כבקודמותיהן, נמתחה אמנם ביקורת
חברתית נוקבת, והן משקפות בנאמנות את תנאי־החיים המיוחדים
לרוסיה בסוף המאה ה 19 — חברה נחשלת, הנאנקת תחת ע 1 ל
שלטונו הראקציוני של אלכסנדר 111 ! אולם צ׳ הקנה לנושאיו
ממד החורג בהרבה מעבר לגבולות המקום והזמן, והעיצוב שהעניק
לסבלן של דמויותיו חושף את שרשי מצוקתו הקיומית של האדם
באשר הוא. ביצירות אלה ניכרים עקבות השפעתם של מופסן ושל
פלובר.

צ׳ הדגיש את התהום, שאינה ניתנת לגישור, בין שאיפות הרוח
האנושית וגעגועיו של האדם לאושר, ליופי ולצדק, לבין המגבלות
המעיקות המוטלות על האדם מכוח התופעות הקונקרטיות של קיומו
הראלי. הכרה זו היא הטובעת את יצירתו המאוחרת של צ׳ בחותם
של עגמה וחוסר־תוחלת, היא שהניעה אותו לעצב את דמויותיו
כאנשים פאסיוויים, יגעים, רפי־רצון ומאוכזבים, המרבים אמנם
לחלום על חיים טובים יותר, אך אינם מסוגלים לעשות לשינוי
פני המציאות הקודרת הסובבת אותם. שיגרת היומיום, המורכבת
מאירועים פעוטים, נדושים, החוזרים על עצמם לעייפה, נתפסת
ביצירתו של צ׳ כמהות הרסנית, שבכוחה להמיט כליה ולגרום לניוון,
לדכאון וליאוש, מתוך תחושה שהחיים מתבזבזים, ללא מוצא.

ההכרה המפוכחת, שרגשותיו של האדם בני־חלוף הם מטבעם,
ושגם העזות שבתשוקות והעמוקים שבגעגועים דינם להחוויר ולהת־
קהות, עוברת כחוט־השני בכל יצירתו של צ׳. נתוני־היסוד של
הקיום האנושי — הזמן החולף ועמו תהליך ההזדקנות הבלתי־נמנע —
שמים לאל את כיסופיו של האדם להמשכיות ומפוררים את עולמו
הפנימי. מתוך המצוקה ותחושת החילופיות שבקיומם מבקשים רבים
מגיבוריו של צ׳, ותמיד לשווא, נקודת־אחיזה מוחלטת, מעבר לתחומיו
המוגבלים של הקיום האנושי, שתוכל להעניק משמעות לחייהם■ צ׳
תפס את האושר כמהות שאינה ניתנת להגשמה, שכן חלום שהתגשם
אחת דינו להפוך אף הוא לשיגרה משעממת ואפרורית.

צ' סלל דרכים חדשות בתחום העיצוב הספרותי, והשפיע בכך
רבות על הספרות הרוסית והעולמית. בעוד שהמסורת הראליסטית
נהגה לתפוס את הגיבור הספרותי כדמות בעלת תכונות־אופי ברורות
ומוגדרות היטב, עיצב צ׳ את גיבוריו תוך שימת־דגש על תיאור
מצבי־רוחם המתחלפים וחשיפת תנועות־הנפש הזעירות שלהם, מבלי
להעניק להם תכונות מובהקות ובעלות ייחוד. במחזותיו חידש צ׳
חידוש מהפכני באמנות הדראמה: הוא העביר את נקודת־הכובד מן
הקונפליקט הדראמתי החיצוני אל היחסים הנפשיים המורכבים הנר¬
קמים בין הנפשות הפועלות, ואל האווירה הלירית הנוצרת על הבימה.

בספרות הרוסית ניכרת השפעתו של צ׳ בעיקר ביצירותיהם של
גו׳רקי, אנדריב ובונין< בספרות האנגלית השפיע צ׳ על מנספילד

א. צ׳כוב: תסונזז סתור "הדוד ואניה"
(״התאטרח האסנותי המוסקוואי׳/ 1899 )

687

צ׳כוב, אנטץ פולוביץ׳ — צ׳כופלוכקיה: גאוגרפיה

688

ועל ו. וולף, ובספרות אה״ב — על שרווד אנדרסון ועל המינגוי
(ע׳ ערכיהם).

צ׳ הצטיין ביחסו האוהד ליהודים והביע תכופות את סלידתו
מתופעות אנטישמיות ברוסיה ואף מחוצה לה (כבמשפט דרייפום).

מבין יצירותיו שתורגמו לעברית: "חג היובל. טרגיקון בעל
כורתו. נכבדות״, תרע״ט; ״צער״, ״בבית״, ״באפלה״, תר״ ף; "גן
הדובדבנים״, תרפ״א; ״שלוש אחיות״, תרפ״א! ״בת שחף״, תרפ״ב!
״הדוד וניד.״, תרפ״ג! ״ערבה״, תרפ״ז; "חיי הנזיר השחור", תרפ״ט;
״סיפורי ילדים״, ח״ש; ספורים, תש״ה; "חדר חולים מספר שש",
1946 ; ״הגברת עם הכלבלב״, תשי״א; ״ערמונית״, תשי״א! "קלת
רגלים ועוד סיפורים״, תשי״ב; ״כתבי אנטון צ , ״, 1954 ; "מבחר סיפורי
צ״/ תשט״ו; ״רומאנים קצרים וסיפורים״, תשט״ז; ״כרכרנית; הנזיר
השחור״, 1965 ; "ארבעה מחזות" (בת השחף— הדוד וניד,— שלוש
אתיות — גן הדובדבנים), תשכ״ט; ״האולם מספר 6 , איכרים",
תשל״א.

מבין המחזות של צ׳ שהוצגו בתאטרון העברי: "גן־הדובדבנים",
1939 (״הבימה״), 1966 (התאטרון הקאמרי), 1975 (התאטרון העירוני
בחיפה); ״שלוש אחיות״, 1967 (התאטרון העירוני בחיפה); "מות-
הברבור״, 1969 (במת־השחקנים); ״השחף״, 1970 (״הבימה״), 1974
(התאטרון הקאמרי).

עם הסופרים היהודים שעליהם השפיע צ׳ נמנים ג. שופמן. א. נ.
גנסין שאף תרגמו מיצירותיו, ד, ברגלסון ואוסיפ דימוב (ע׳ ערכיהם).

ל. גולדברג, הספרות הדוסית במאה התשע־עשרד״ תשב״ט 1
; 1939 ,אק 031110460 x 02016 ־ £001 00 x 0 x 0 >! ;.]ף.ת . 4 , 601030 ) 7
, 08 46x083 ת 0 >ג 134 ״ 031 ) 2 ,. 14 ;״ 1951 ; 1860-1904 :.!ז , £0100008 . 8
, €110 4 ! ,. 0/1 ,. 1 ) 1 ; 1952 , 1 !ו 101 ה 070 *! 11 ,. €11 ,) 1 :> 2 ו 1 :> 5 זב 136 \ .ס ; 1934
־ £60.3 .״ 1 ; 1954 מפ(}) 3 גד 5801 מ 3 מקץז־ 3 ק 6 זמ 3321168,4.71 .£; ־ 1952
; 1957 ,.;/ 0 ■ 4 , 1 >ז 11£0 ז 8 . 4 ! .ז\\ ; 1957 < ת 0 < 031031 )) . 4 , 88x08
. 031160111,10,4.0 . 3 ; 1959 , 0 ) 08601 0 88 ־ 0131 ,. 71.4 .^, 00X08 ?

— 1860 ,.?> . 4 ,(. 64 ) 111311 ) 4 >£ . 1 ;* 1960 , 4., 00608 7800460X83
; 1962 .{ 8103707/1 4 ,. 01 , $118111086 . 1 .£ ; 1960 ■ 11 * 50 , 1960

. 4 < ; 1966 ,{■ 511111 €7111001 07111 ! £1 63703/1100 4 , . €11 ,( 6 ! 1£ זו 11 •א
. 711 ; 1966 ,. 011 . 4 . / 0 !{ 710 7110 , $171713 1713 ) 87001 1117 ,ץ־> 1 ז־ז! 3 '^

1 . ,. 1 ׳. .€ ,(. 1 >')) 1011 ) 1361 .£ ■א ; 1966 , 77010 ! 111 1 ) 1171 . €11 , 118161 ^

, €7111001 £ 110 }!, 1967; 14. 4^x050x08, 0 46 x 086 /ס €0110011071
£11100630 ) €113 10 1710071 0117 1 / 80 ) 1 ) 11 ) 01 )<' 77 , £16111 ? 3 א .ס . 1967

. 1972 ,( 011 \ , 0 ) 1315 ) 111

נ. ם.

צ / כ 01 ל 1 ב 7 |' 1 ) ( 3 ) 11001111111 $0013115110113 3 ) 01151 ז 05101 ) £051 ),

רפובליקה פדרטיווית במרכז אירופה. שטחה 127,876 קמ״ר
ובה 14635,000 תוש , (אומדן 1973 ) ! היא מורכבת משתי רפובליקות:
צ׳כיה, במערב — 78,862 קמ״ר, 9,964,000 תוש׳, וסלובקיה (ע״ע),
במזרח — 49,014 קפדר, 4671,000 תוש/

גאוגרפיה, עם' 1 687 אקלים, עם' 689 ; צומח וחי, עם׳ 699 < אוכלוסיה,

עם׳ 690 ! דתות. עם׳ 691 ! לשונות וספרויות, עם' 692 ! כלכלה, עם׳

692 ! חוקה, משטר ומשפט, עם׳ 696 1 כוחות מזוינים. עם' 697 : חינוך, ־

עט׳ 697 ! אמנות, עם' 698 ! מוסיקה, עם׳ 701 ! היסטוריה, עם׳ 702 !
יהודים, עמ׳ 713 .

ג א ו ג רפיה פיסית. צ׳ משתרעת ממערב למזרח לאורך
כ 750 ק״מ, ורחבה מצפון לדרום נע בין 80 ל 275 ק״מ. המדינה
מוקפת רכסי הרים, פרט לדרום־המזרח שהוא חלק ממישורי אגן הנהר
דנובה(ע״ע), שעיקרם נמצא מעבר לגבול הונגריה. מבחינת המבנה
מורכבת צ׳ מ 4 אזורים גאוגרפיים עיקריים: בוהמיה במערב ומורדה
(ע״ע) במרכז הן בתחומי הרפובליקה הצ׳כית; הקרפטים (ע״ע)
במזרח והמישורים שבאגני הנהרות דנובה וטיסה (ע׳ ערכיהם)
בדרום־המזרח נמצאים בתחום הרפובליקה הסלובקית.

1 ) בוהמיה (בצ׳כית — צ׳כי) היבה גוש הרציני מורם, הבנוי
בעיקר סלעים פלוטוניים ומטמורפיים, עם חדירות געשיות. הגוש
מוקף 4 רכסי הרים, היוצרים צורת מעוין ("היהלום הבוהמי").
בצפון־המזרח נמשכים הרי הסודטים, המהווים גבול עם פולניה;

שיאם הר סניז׳קה ( 3 ) 021 ״$) — 1,603 מ׳. בצפון־מערב משתרעים
הרי קד 1 שנד. הורי (=הרי הבצר — גרמ׳ ארצגבירגה), המהודם
גבול עם גרמניה המזרחית; שיאם הר קלינ(בץ — £244 מ׳. בדרום־
מערב הרי היער הבוהמי ( 105 ׳) £0511 ), ששיאם — 1,457 מ׳; עליהם
עובר הגבול עם גרמניה המערבית. בדרום־המזרח סוגר על בוהמיה
הרכס הנמוך ( 600 — 700 מ׳) של רמת צ׳כיה—מורוויה. הרכס הוא
חלק מפרשת־המים האירופית, המפרידה ביו אגן־הביקוז של הים
הצפוני (אלבה) לבין אגן־הניקוז של הים השחור (דנובה). מורדות
הרכסים תלולים כלפי חוץ, ועוד יותר — כלפי פנים. ההתרוממות
הגאולוגית הצעירה של הרכסים מתבטאת גם בשטחים געשיים לרגלי
חרי־הבצר ובמעינות חמים רבים, המושכים תיירות מרפא.

פנימה של בוהמיה מורכב רמות שגבהו כ 700 מ׳, שבתוכן —
בעיקר בצפון — שקועים בקעות ואגנים פנימיים שגבהם 200 —
400 מ׳. הרמות בנויות סלעים קריסטליניים, ובבקעות נחשפים
סלעים צעירים יותר, כגון מתקופת חקרבון, או אבני־חול וחווארים
קרטיקוביים ושלישוניים. הבקעות העיקריות, שהן גם מרכזי היישוב,
הן: בקעת ת׳ב ( 010$ ), לרגלי הרי־הבצר במערב, המכוסה אדמת לס
פוריח. בבקעה שטחים געשיים נרחבים ומחצבי ליגבים. במדרונות
ההר מכרות אורניום ובדיל. מדרום־מזרח לבקעת ח׳ב יש כמה
בקעות קטנות, שהחשובה בהן היא בקעת פלזן(״ 120 ?; גרמ ׳ 115011 ?),
שבה מתאחדים 4 נהרות בדגם־ניקוז רדיאלי, תופעה שעשתה את
העיר פלזן (ע״ע) צומת־תחבורה מרכזי. הבקעה הגדולה ביותר של
פנים בוהמיה, פולאבי ( 013111 ?), נמשכת לאורך הנהר לאבה (אלבה,
ע״ע). בבקעה זו מתחברים כל נהרות בוהמיה אל נהר לאבה. במקום
בו יוצא הנהר ול מאווה מן הרמה אל הבקעה שוכנת פראג, בירת צ , .

הרמה שבמחציתה הדרומית של בוהמיה כנמה סלעים קדם-
קמבריים. מבתרים אותה עמקיהם התלולים של נהרות רבים, המת¬
אחדים בדגם רדיאלי למספר יובלים ראשיים של הנהר לאבה. בין
הסלעים המטמורפיים הנחשפים במדרונות העמקים מצדים בפיזור
רב מחצבים שונים: זהב, כטף, נחושת, עופרת, בדיל, אנטימון,
באריום ועוד. בוהמיה כולה מנוקזת ע״י הנהר לאבה דובליו, שהגדול
שבהם הוא ולסאווה. במוצאו מבוהמיה פורץ הלאבה בקניון ארוך וצר
דרך חומת הרי־השוליים הבנויים אבן־חול ונכנס לתוך גרמניה
המזרחית.

2 ) מ( ר ו ו י ה היא איזורימעבר של גבעות נמוכות בין סלובקיה
לבוזזמיה. צפיפות־האוכלוסיה בה היא הגדולה במדינה, זאת עקב
היותה נמוכה מן האזורים השכנים ובעלת מבנה טופוגרפי נוח יותר;
לפיכך שימשה מאז ומתמיד איזור מעבר. בצפונה, בין הקרפטים
לסודטים, נמצא "השער המודוד". שדרכו עובר נתיב־תחבורד. היס¬
טורי בין מרכז אירופה (בעיקר אגן הדנובה) לבין מישור אירופה
הצפוני (שלזיה). מצפון למורודה נכלל בתחום צ' קטע מסל זק 1
( 0 ) 510251 ! ע״ע שלזיה), שעיקרה בפולניה, והיא מנוקזת ע״י הנהר
אודר לכיוון צפון. את מדרודה חוצה הנהר מ(רוה (ע״ע), הנשפך
לדנובה בקרבת בראטיסלווה. החבל עשיר במיוחד במחצבים. בצפונו,

ליד איסטראווה, נמ¬
צא שדהיהפחם ה¬
עיקרי של צ/ וב¬
קרבת( מכרות ברזל.

3 ) למערכת־הקי-
מוט האלפינית של
הרי הקרפטים
שייך עיקר שטחה
של סלובקיה, ה¬
כוללת קטעים של
יחידות גאוגרפיות
צ'כום 5 ובקיה .- טירה בנויניצה, סרבי □?ונקיה גדולות יותר. הגבול

689

צ׳כוסלוכקיה: גאוגרפיה; אוכלוסייה

690

צ'כום 5 וב<ןיה : עטה כהר יאר

עם פולניה עובר ברובו על רכס ר,בפקידים. הקרפטים בנויים גרעין
קריסטאליני בעל צלעוות פאלאוזואיות ומסחואיות. עמקי אורך
ורוחב רבים מבתרים את הקרפטים לרכסים, אולם רק לרכס הטאטרה
( 3 ת 31 יד) הגבוה שעל גבול פולניה יש אופי אלפיני ממש. שיאו,
הר גרלכובסקי שטיט ( 5111 ץ^־ע 110 :> 1 ־ 1 ז=> 0 ) — 2,663 ם׳ — הוא
הגבוה בהרי המדינה. מדרום מתנשא רכס הסאטרד, הנמוכה, ששיאו
הר דיומביר — 2,043 מ/ הרי הקרפטים בתחום צ׳ מתנקזים דרומה,
במספר נהרות גדולים, אל הדנובה ויובלה הטיסה. היישוב מרוכז
בעמקי הנהרות הצרים, ומדרונות ההרים מכוסים יערות או עשב
מרעה. האיזור חסר יישובים עירוניים גדולים, והיישובים המרכזיים
מצויים במקום בו יוצא נהר מעמקו הצר אל הגבעות שלרגלי ההרים.

4 ) היישוב הצפוף ביותר בסלובקיה נמצא באזורי־השפלה
שבדרש, שהם חלק מאג ני הנהרות דנובה וטיסה, היוצרים
מעבר לגבול את המישור ההוערי הנרחב. שלושת הנהרות ואך
( 7311 \), ניטרה (״-״!א) והדון (״ 131-0 ) יוצרים, סמוך לשפכם אל
הדנובה, דלתא נרחבת המכוסה אדמה פוריה והנהנית מאקלים מוגן
ונוח. מישור שני מצוי במזרח סלובקיה, לאורך עמקי הנהר טיסה
ויובליו. שתי הערים הגדולות של סלובקיה, בראטיסלווד, וקושיצה
(:״ £081 ), שוכנות במדרונות הרים בשולי הבקעות. בראמיסלווה —
בשלוחה של הקרפטים הקטנים, המפרידים בין סלובקיה למורוויה.

גם בסלובקיה, בעיקר במזרח, מצויים מרבצים עשירים של מינר¬
לים: עפרות־ברזל עשירות, מגנזיום, נחושת, אורניום ומתכות נדירות
אחרות.

אקלים. צ׳ נמצאת באיזור האקלים הממוזג, הנושא אופי יבשתי
במזרח המדינה ובאגנים הפנימיים, ואופי ימי במערב המדינה.
הבדלים אלה נובעים ממידת הריחוק מן הים הבלטי והים הצפוני,
ובעיקר מהטופוגרפיח ההררית של הארץ. טמפרטורות הקיץ (יולי)
הממוצעות: ס 20.2 בבקעות שבדרום סלובקיה ומורוויה ו ־ 16.3
בבקעות שלרגלי הרי היער הבוהמי. בהרים הולכות הטמפרטורות
ופוחתות בהתאם לגובה — ״ 13 בגובה 900 מ/ טמפרטורות החורף
(ינואר) יורדות בכל האזורים מתחת ל ״ 0 : בפראג( 197 מ׳) — ״ 1.5
ובמדרונות הסודטים ( 800 מ׳) — ־ 5.1 -. משטר הגשמים יבשתי־
ממוזג, דהיינו משקעים במשך כל השנה, והמירב — בקיץ. חלוקת
המשקעים ובמותם תלויות בעיקר בגובה ובמופו׳גרפיה. כמות המש¬
קעים הרבה ביותר יורדת בקרפטים — 1,200 — 2,100 מ״מ, ובהרים
המקיפים את אגן בוהמיה — 1,100 — 1,600 מ״מ בשנה. כמות המשק¬
עים המעטה ביותר יורדת בבקעות הפנימיות שבבוהמיה: בפראג —
486 פ״מ בממוצע בשנה. בהרים יורדים כ 30% מהמשקעים בצורת
שלג, הנשמר בגבהים שמעל 1,000 מ׳ 3 חדשים ויותר.

י. קר.

הצומח בצ׳ שייך לאיזור האירו־סיבירי. צמחייתה אינה שונה
בהרבה מזו של שכנותיה (גרמניה ופולניה). כמוהן גם היא בעיקרה
ארץ בעלת קלימכס של צומח יערי משיר־עלים. סטיות גאומורפולו־
גיות, גיוון טופוגרפי והידרוגרפי, ועל כולם התערבות האדם בצומח
הטבעי של הארץ, הביאו למגוון עצום של הצומח (וע״ע אירופה,
עמ ׳ 107/8 * פולניה, ענד 394/5 ).

חי. שטחה של צ׳ נכלל במחת המרכז־אירופי של החבל האירו-
סיבירי, בממלכת החי הפאליארקטית. הפאונה אפיינית ליערות הנשי¬
רים האירופיים, אך מפאת אפיה ההררי של הארץ היא כוללת גם
יסודות בוריאדהרריים של היערות המחטניים, ואף ארקטו־אלפיניים
של אפרים בהרים. עם זאת מופיעים בחלקיה השפלים של הארץ,
בפאת השפלה ההונגרית, גם נציגי היסוד הפונטי־ערבתי. מיוצגים
כ 400 מינים של בעלי-חוליות (כ 50 יונקים, 170 עופות, 140 זוחלים
ו 40 דגים). הפאונה המקורית נדלדלה כתוצאה מפעילותו הממושכת
של האדם, ונפגעו בעיקר היונקים הגדולים. היא נשתמרה במידת־מה
בהרי הקרפטים, ובעיקר בסלובקיה המזרחית, וכן שוחזרה בשמורות־
טבע. הביזון האירופי ואייל־הקורא, שהוכחדו במאה ה 17 , לא הוכנסו
מחדש. לעומתם, הבינה, שכבר נעלם ביה״ב, מיוצג מחדש בשמורות.
האייל האציל ( 11115 ק 13 ש 11$ ׳ 1 ז: 0 ) והאיילה האירופית ( €01115 -!ס 3 כ>
5 ב 1-6011 <! 3 ש), שהתמעטו מאד, מתרבים כיש בשמורות בצד יונקים
גדולים שייתכן שלא היו מצדים בעבר בצ׳, כגון היחמור וכבש
מופלון. בחלקה המזרחי של הארץ עוד ניתן לפגוש ביערות׳יההרים
בנציגי הפאונה היערית ההולארקטית, כגון: הזאב, הדוב החום, דלק
האדנים ואחרים. נפוצים יותר הם היונקים הקטנים, שנפגעו פחות
מפעילות האדם. מבין המכרסמים מייצגים הגמנמן הגמד, היערון,
נמנמן הסלעים האירופי ועוד, את היסוד המאפיין את היער הנשיר
האירופי, בעוד שנמנמו השבעה, נמנמן העצים ואחרים, מייצגים יסוד
הולארקטי ופאליארקטי רחב־תפוצה יותר. נפוצים גם הסנאי האירופי
והארנבת האירופית. במרומי הקרפטים מצויה המרמיטה האלפינית.
מהטורפים היונקים מצויים מיני החסום. העופות נמנים עם הפאונה
האירופית הכללית, ובחלקם הניכר הם הולארקטיים, פאליארקטיים או
לפחות כלל־אירופיים בתפוצתם. עם זאת מביא מצבה הגאוגרפי של
צ׳ לכך, שקיימת תערובת של יסודות צפוניים, ים־תיכוניים ומרכז
אירופיים. כך, בין הציפורים, מייצגים הקסדית האלפינית ( 00 x 017 $
311x51:1-1$ ), דרבנית השלג ( 311$ ׳״״ 111$ ־ 011031 ), פרוש השלג ופצחן
מצד את היסוד הבוריאו־הררי ; האגוזנית האי רש י ת (-סזטש 81113
03 !;יז) והפרוש המצד — את היסח־ האירופי, ומיני הבזבוז וגבתדן
עפרוני — את היסוד הים־תיכוני.

וע״ע זואוגאוגרפיה, עמ ׳ 655/6 ,

א ו כ ל ו ס י ה. כ ■ 95% מאוכלוסיית צ׳ נמנים עם הצ׳כים ( 64.5% ,

כ 9.5 מיליה) והסלובקים ( 29.8% — כ 4.3 מיליון). יתר תושבי צ׳
הם בעיקרם: הונגרים — כ 580,000 נפש, באגני הדנובה והטיסה 1
גרמנים — כ 78,000 נפש, בצפון־מעדב בוהמיה ז פולנים — כ 69,000
נפש, בצפון מורודה! אוקראינים — ב 60,000 נפש. לפני מלה״ע 11
היו הצ׳כים והסלובקים רק כ 67% מתושבי צ׳. אז ישבו בה כ 3.3
מיליון גרמנים (כ 20% מכלל האוכלוסיה), כ 900,000 אוקראינים
(כ 6% ) וכ 800,000 הונגרים ( 5% ). צ׳כים היגרו לאה״ב (כ 500,000 ),
קנדה, יוגוסלוויה, רומניה ואוסטריה. גם סלובקים היגרו לאה״ב
(כ 450,000 ), הונגריה (כ 100,000 ), יוגוסלוויה, קנדה, רומניה, פולניה
ובריה״ט. רוב התושבים הגרמנים יצאו לגרמניה בתום מלה״ע 11
(ר׳ להלן, היסטוריה).

הצ׳כים והסלובקים משתייכים מבחינה אתנית-לשונית לסלדם
(ע״ע) המערביים. קרבתם של שני העמים• ניכרת בקיום קבוצות־
מעבר אתניות השוכנות במ ורודה (צ׳כים מורודים וסלובקים מור-
דיים). ראשיתם, כפי הנראה, בשבטים סלוויים שנתהוו לאחר
התיישבות פרוטו־סלווית בעבר הדרומי של הרי הקרפטים והסודטים

691

צ׳כוסלוכקיה: אוכלוסייה ן פלפלה

692

בשלהי המאה ה 6 (לפי הגירסה המזרח־אירופית היה שטח צ' מיושב
בחלקו פרוטרסלווים כבר בסוף האלף ה 2 לפסה״ג). היישות השבטית
הסלובקית נתהוותה בתחומיה הגאוגרפיים הנוכחיים כבר מלכתחילה

— אולי תוך השפעת השכנות האווארית— בעוד שהשבט הצ׳כי המ¬
קורי היה קטן יחסית וישב באיזור מצומצם בסביבות פראג של היום.
התגבשות הייחוד הלאומי הנפרד של הצרכים והסלובקים החלה
בראשית המאה ה 10 (ר׳ להלן, היסטוריה), ובתקופה זו הם קיבלו
את הנצרות, מקודם האורתודוכסית ואח״כ הקתולית (ו" להלן, דתות).
עיצוב העם הצ׳כי חל בתחומי יחידה מדינית־פאודלית (בוהמיה),
שקמה בשלטון בית־מלוכה צ׳כי, ובה נתמזגו לעם אחד שבטי הצ׳כיס.
המורח־ים ועוד כתריסר שבמים אחרים. התפתחות הלאום הצ׳כי חלה
תוך השפעה גרמנית גוברת — בהתיישבות, בגרמניזציה של המע¬
מדות השליטים ובהתפשטות התרבות הגרמנית. העם הסלובקי עוצב
בנפרד, כנראה מאז בואו תחת שלמת הונגרי, בעיקר מתוך ניגודים
פאודליים־מעמדיים (מניעת התפתחותה של שכבת-אצולה סלובקית
גבוהה) ובידוד סביבתי מסרם (האופי ההררי של הארץ) בתחומי
הממלכה ההונגרית.

ההבדלים בין שגי העמים העמיקו גם לרגל התפתחות כלכלית
שונה: בשלב מוקדם יחסית, אך בעיקר מאז המאה ה 18 , החלו
הצ׳כים לפתח מלאכה, תעשיה ומסחר, שהביאו רווחה כלכלית וקדמה
תרבותית ועשו את בוהמיה ומורוויה לחבלים המפותחים ביותר
בקיסרות האוסטרית־הונגרית. לעומת זאת נותרו הסלובקים נחשלים
יחסית בתנאי סביבתם הפיסית והמדינית הקשים. הבדלים אלה
מתבטאים גם בצפיפות־האוכלוסין, הגבוהה יותר בצ׳כיה — 126
נפש לקנדר ( 1972 ), לעומת סלובקיה — 94 נפש לקמ״ר. כ 60%
מהצ׳כים כיש עירוניים. אף שבעיקרם הם שוכנים בערים חקלאיות-
למחצה או שמספר תושביהן פחות מ 100,000 . לעומת זאת רק 40%
מן הסלובקים יושבים בערים. הערים הגדולות הן: פרג (פרהה) —
1,091,450 תוש׳ ( 1973 ) ; בךנו׳ — 353,870 ! ברטיסלוה (ע׳ ערכיהן)

— 325,035 ! אוסטרווה — 290,830 ! קז׳שיצה — 163,540 ! פלזן —
153,120 .

. 1971 /ס ץ 711 ) 73 ^ 0€0 ,. 31 ^€ת €1 ( 1 ; 1969 , 1 >ז 8€1113

7 מ. ב.

דתות. תולדות הדתות בצ ׳ (ר׳ היסטוריה), קשורות קשר הדוק
בהתפתחות ההיסטורית־דתית הקודמת של אותם חבלי-ארץ (בוהמיה,
סלובקיה) ששימשו מראשית חדירת הנצרות (המאה ה 9 ), האורתו¬
דוכסית ואח״ב הקתולית. זירת מאבקים דתיים, שבהם באו לידי ביטוי
הניגודים האתניים, החברתיים, המדיניים וההגותיים (וע״ע השיטים!
אחים צ׳כיים! הרנהוטיים). החשש הדתי כבר הובטח מימי האבסו¬
לוטיזם הנאור (המאה ה 18 ), אך השוויץ הדתי לכל הוכר רק ב 1919 .
באחרית ימי השלטון האוסטרי( 1910 ) נמצאו בבוהמיה 95.6% קתו¬
לים, 2.5% פרוטסטנטים (לותרנים, קאלוויניסטים ו״אחים צ׳כיים")

פרא;: סראה העיר, נהר ו 5 טאווה וניטר קאר 5

ו 1.2% יהודים. במור וויה היו 95% קתולים, 3% פרוטסטנטים
ו 1.5% יהודים, ובשלזיה — 84.5% קתולים, 13,5% פרוטסטנטים
ו 1.7% יהודים.

בימי הרפובליקה הראשונה אבד לכנסיה הרומית-קתולית
בצ ׳ חלק ניכר ממאמיניה, כאשר 800,000 קתולים (כ 10% מכלל
הצ׳כים) פגו עורף למרות האפיפיורית והקימו את ה״כנסיה הצ׳כוס-
לובקית", בלא לנטוש את עיקרי הדוגמה הקתולית (מספר הסלובקים
במסגרת זו נשאר זעום). כ 150,000 צ׳כים נוספים עברו מקתוליות
לפרוטסטנטיוח, וביניהם גם הנשיא מסריק (ע״ע). 93% מכלל הגר¬
מנים ברפובליקה היו קתולים, ומקרב הסלובקים — 76% . בין ההונ¬
גרים, הפולנים, האוקראינים והיהודים לא חלו שינויים קיצוניים
בהזדהות הדתית. מרבית האורתודוכסים מסונפים לכנסיה הסרבית.
החשש הדתי כובד, והמוסדות המוכרים של כל הדתות נהנו ממידה
משתנה של תמיכה ממלכתית חרף ההפרדה בין דת למדינה. הנשיא
מסריק וחוגי מקורביו עודדו בגלוי התרחקות מרשא! בצד רשת
בתה״ס הקתוליים הוקמה ונתחזקה אפוא מערכת החינוך הפרוטסטנ¬
טית, ובמקביל גם עתונות דתית ענפה ("התסקיר הנוצרי" של
הפקולטה האוואנגלית ע״ש הוס).

בימי השלטץ הנאצי דוכאה גם העצמאות הכנסייתית הצ׳כית.
אחרי שחרורה של צ׳(מאי 1945 ) שינון המשטר ה״דמוקרטי-עממי 7 ׳
(ר' להלן, היסטוריה) הקומוניסטי, לא חלו תנודות רבות-
משמעות בהרכב הדתי של אשלוסייתה. בחוקות הקומוניסטיות של
1948 , 1960 ו 1968 הודגשה ההפרדה בין הדת למדינה ביתר שאת.
אך למעשה השל פיקוח פוליטי על כל הדתות ואחוז חסרי־הדת עלה
במקצת. בימי ה״טיהורים״ של שנות ה 50 נאסרו כוהני־דת רבים.
מאמצע שנות ה 60 חלה נורמליזציה מסוימת ביחסי המדינה לכנסיות
ולמשדותיהן, והוא־הדין ביחס-הגומלין שבץ המשטר לוומיקן. הכ¬
נסיות עומדות תחת פיקוח המשטר, ומשכורות הכמרים משולמות
מקופת המדינה. הכנסיה הרומית־קתולית היא הגדולה במדינה ומספר
מאמיניה כ 11 מיליץ ( 1973 ). לכנסיות הפרוטסטנטיות (לרבות
הכנסיה המתוקנת, האחים הצ׳כים, לותרנים, מתודיסטים ובפמיסטים)
1.2 מיליץ מאמינים. בצ׳ 14,000 יהודים ( 1973 ) המדומים בעיקר
בפראג.

1 ) 1171 $1301 , 1111 ) 11 ( 801 ; 1955 ,. 0 191 ? $131 1 * 391 י :מתז€^ 1

. 1972 ,. 7 4€7 171 170113 ^ 1

הלשונות הרשמיות של צ׳ הן צ׳כית (ע״ע! דובריה 66%
מהאוכלוסיה) וסלובקית ( 29% ! ש״ע סלובקיה, עם׳ 65 ). יש גם
מיעוטים דוברי גרמנית, הונגרית, אוקראינית שולנית. — נסיונות
המיזוג של הצ׳כית והסלובקית שנעשו בראשית ימי הרפובליקה
ניטשו כליל.

הספרדיות של צ׳ הן הצ׳כית (ע״ע) והסלובקית (ע״ע
סלובקיה, שם).

- 1 ) £1311 : 111 ) 71 ^ 5101031 914 * 1 71 * 1 ? 7 >?>^< 7 7 * 1 ) 7 * 111 * 1 £% 01 £ י €ן 1 :> $0111€ .£

. 1970 ,( 11 111 ^ 1 11 :> 1 ו 8

י. לו.

כלכלתה של צ׳ מאופיינת במידת התשוש הרבה שלה.
בתעשיה מועסקים כ 40% מכוח העבודה, והיא תורמת למעלה מ 60%
לתל״ג דותר מ 60% מערך היצוא.

המגזר התעשייתי מולאם, פיתוח המשק נעשה במסגרת
תכניות־חומש. התכניות הראשונה והשניה גשדו לשיקש כלכלת צ , ,
שנפגעה במלה״ע 11 , ולחידוש התשתית התעשייתית. התכנית השלי¬
שית ( 1961/5 ) הדגישה את פיתוח התעשיות הכבדות שגפי ההנדסה
והמכרות, והקדישה תשומת-לב רבה לפיתוח התעשיות הקלות,
במאמץ נמשך לצמצם את הפער הכלכלי בין סלובקיה הנחשלת
לבוהמיה המתקדמת. תכנית החומש הרביעית( 1966/70 ) כוונה לפיתוח
ענפי ייצור החשמל והתעשיה הכימית! למודרניזציה בתעשיית המכר

693

צ׳כוסלובקיה: פלפלה

694

נות ובבניה — ולשיפור ייצור מו-
צרי-צריכה והשירותים לצרכנים.
הפלישה הסובייטית ב 1968 לא פג־
עה בפיתוח המשק, והביאה להמשך
השיפור הכלכלי בצ ׳ . יחד עם זאת
הוחש, מאז 1968 , קצב השתלבותה
של צ׳ ב״קומקוך (ר׳ כרך מיל׳
עם׳ 187/9 ! מועצות, ברית ה־, עבר
705/6 ).

תכנית הרפורמות הרדיקלית של
שיק, סגן רה״מ בימי דובצ׳ק (ר׳
להלן, היסטוריה), שכללה ביזור
התעשיה, מתן אוטונומיה להברות
הממלכתיות ושותפות ביזמות שו¬
נות עם חברות מהמערב, בוטלה
עם פלישת בריה״מ. אולם דווקא
הטיהורים שבאו בעקבות הפלישה
תרמו להעלאת כוחות-ניהול צעירים
ויעילים, שניצלו ביעילות טכניקות תכנון סובייטיות והביאו להקצאה
מדוקדקת של המקורות. בתחילת שנות ה 70 כבר ניכרו במשק
שיפור בתפוקות התעשיה ועליה משמעותית ברמת־החיים של התוש¬
בים. אלה, יחד עם יציבות־פחירים מוחלטת כמעט, גרמו לגידול ניכר
בחסכונות הציבור — מדד חשוב לאווירה הכלכלית במדינות הגוש
המזרחי.

ב 1972 מנה כ ו ח י ה ע ב ו ד ה בצ ׳ 7.18 מיליון עובדים, שהועסקו
בעיקר במחצבים, מכרות ותעשיה ( 38% ), בחקלאות ( 16% ), בסחר,
תיירות ואירוח ( 10% ), בבינוי ( 9% ) ובשירותים ( 25% ). מתחילת
שנות ה 70 לא נרשמה בצ׳ אבטלה, והיה ביקוש ניכר לידיים עובדות.

ב 1972 גדלו הייצור התעשייתי הראלי ב 6,4% , תפוקת ענף
המכרות ב 1% , הקף הסחר הקמעונאי ב 6% והקף סחר־החוץ ב 7.2% .
הגידול השנתי בפריון הייצור היה 5.7% ועליית השכר 5.3% . רוב
התוצאות הללו גבוהות מהמתוכנן, ובעקבותיהן חלה, כאמור, עליה
ניכרת ברמת-החייס: ב 1972 היה ל 61% מהמשפחות מקרר חשמלי,
ל 73% — מקלט טלוויזיה, ל 99% — מקלט רדיו (אחד לפחות)
ול 53% — מכונת־כביסה מודרנית. באותה שנה היו בצ' כמיליון
מכוניות-נוסעים — מכונית אחת לכל 14 נפש — השיעור הגבוה
ביותר בגוש המזרחי.

ב 1973 היתה התפתחות דומה, אם-כי תוך כדי האצה מסוימת
באינפלציה, שהיתה מתונה מזו שבארצות אחרות בגוש המזרחי.
בתחילת 1975 הודיעה בריה״מ, ספק־הדלק העיקרי לצ׳, על העלאה
ניכרת במחירי הדלק; אם לא תעבור צ׳ לשימוש רב יותר בפחם
ממקורותיה, תביא העלאה זו להעלאה נוספת ברמת המחירים
ולקשיים במאזן התשלומים.

החקלאות מעסיקה כ 16% מכוח־העבודה בצ׳ ומעבדת 5.3
מילית הקטאר ( 42% מסה״ב הקרקעות בצ׳). 1.7 מיליון הקטאר
משמשים למרעה, היערות מכסים כ 4.5 מיליון הקטאר, והשטח הבלתי
מעובד — מרביתו באזורי ההרים — כ 1.2 מיליון הקטאר. באדמות
המשובחות בעמקים מגדלים בעיקר סלק־סוכר, חיטה, שעורה,
תירס ולתת (לתעשיית הבירה). באדמות הגבוהות והדלות־יחסית
מגדלים בעיקר שיבולת־שועל, שיפון, תפוחי-אדמה וגידולי מספוא.
בעמקים מגדלים בעיקר חזירים, ובאזורי הגבעות וההרים — בקר
וכבשים (בעיקר בסלובקיה). רפורמה קרקעית הונהגה בחוק
מ 1919 , שביטל את כל האחוזות הגדולות. למן מלה״ע 11 רוכזו רוב
הקרקעות בחוו׳ת קולקטיוויות ומיעוטן במשקים זעירים פרטיים.
תהליך הקולקטיוויזציה נמשך, וכיום מאורגנת החקלאות בארגונים
ק(א 1 פרטיוויים ( 60% משטחי החקלאות), חוות ממלכתיות ( 30% )

ומשקים זעירים בחכירה ע״י בודדים. למרות הפניית משאבים רבים
לפיתוחה לא השיגה החקלאות את היעדים שתוכננו(התוצר החקלאי
גדל ב 1972 ב 3.6% במקום 5% המתוכננים) ז הדבר הביא, בין היתר,
להחרפת הפער הכלכלי בין סלובקיה — בה אחוז החקלאים גבוה
יחסית — לבוהמיה התעשייתית. המיכון מועט עדיין (כ 18,200
טרקטורים. 1972 ) ורב השימוש בבע״ח.

היערות, המכסים למעלה מ 3 /' משטח המדינה, מספקים את
מלוא תצרבתה של צ׳ בעץ ומוצריו. כל היערות מצויים בבעלות
המדינה ובעיבודה.

צ׳כוסלובקיה: חקלאות, דיג ויערות

1973

1 1961/65

היחידה

המוצר

2,962

1,556

אלפי טונות

שעורה

619

474

0 ה

תירם

740

792

0 0

שיבולת־שועל

2 575

897

0 0

שיפון

5,087

5,635

0 0

תסוחי־אדמה

4.646

1,779

0 0

חיטה

5,809 ־

6,772

0 0

סלק־םוכר

14.9

13.6

מיליוני מ״ק

עץ

4,466

4,466

אלפי ראשים

בקי

. 6,093

5,948

" 0

חזירים

889

574

0 0

כבשים

101

262

0 0

סוסים

5.530

4,003

אלפי טונות

חלב(םה״כ)

.1970/1 .2

1 . ממוצע שנתי!

צ׳ עשירה במחצבים המספקים חמרי־גלם לתעשיה הכבדה.
מרבצי-הפחם העיקריים נמצאים באזורי אוסטראווה וקראווינה.
מרבצי הליגניט הם מהמשובחים באירופה המרכזית. עפרת־ברזל
כורים בעיקר בחלק המזרחי של "הרי הברזל" בסלובקיה ובהרי
הטאטרה. קאוילין באיכות גבוהה (חומר־גלם לתעשיית הקרמיקה
והחרסינה) מצוי במערב בוהמיה ובדרום מורוויה. כן מצויות בצ ׳
כמויות קטנות של נחושת, עופרת, אנטימון (בבוהמיה), מלח, גבם,
מגנזיט, כסף ואבץ. המכרות ההיסטוריים של יואכימו׳ב (לשעבר
יואבימסטאל) שנוצלו בעבר לכריית כסף, הפכו למקור חשוב לאור-
ניום׳ ולכן הם מצויים, למעשה, בשליטה מלאה של בריה״מ והופקעו
מידי צ׳. תפוקת הנפט והגז הטבעי קטנה, ואת מרבית הנפט לתצ-
רכתה מקבלת צ׳ באמצעות צינור־נפט משדות הח׳לגה בבריה״מ,
דרך אוז׳גורוד, לבראטיסלאווה.

התעשיהבצ׳ מאופיינת במיגוון הרחב של מוצריה: מתעשיה
כבדה (מפעלי הפלדה "שקודה" בפלזן הם מהגדולים באירופה) ועד
לתעשיות של מוצרי-צריכה קלים (תעשיית הנעלים המסרתיח £313

7

695

צ׳כופלדכקיח: כלכלה, משפט

696

[עד מלה״ע 11 ] בגוטוואלדוב). חלקים
ניכרים מהממסד התעשייתי חינם ירושת
דורות קודמים, כגון ייצור המכונות,

מכוניות, נשק, הנעלה, זכוכית וחרסינה,

אולם גם אחרי 1948 המשיכו בפיתוח
התעשיה לפי אותם עקרונות גיוון.

מרבית מפעלי ה תעשיה מצויים בבוהמיה,

למרות מאמצים ניכרים, מאז מלה״ע 11 ,

להגביר את תיעושה של סלובקיה. הפער,

הקיים עדיין, גרם לעתים קרובות למתח
ולחיכוכים בין הרשויות המקומיות וה¬
שלטון המרכזי. קיימת גם תעשיית טכס¬
טיל ענפה ותעשיית מזון ומוצרי־צריכה
ביתיים — בעיקר לשוק המקומי.

אנרגיה. רוב תחנות־הכוח בצ׳ מופ¬
עלות בפחם או בליגניט. אולם מתחילת
שנות ה 60 הורחבה המערכת ההידרד
חשמלית (כ 6% מסה״ב התפוקה), במיוחד בסלובקיה. בין היתר
הוקמה מערכת סכרים על הנהר וולטאווה; העיקרי ביניהם הוא סכר
אורליק.

התחבורה בצ׳ משתמשת במידה שווה ב מסה ״ב ( 13.300
ק״מ, מהם 2,630 ק״מ מונעים בחשמל) וברשת הכבישים ( 73,360
ק״מ). משתמשים גם במערכת דרכי־המים הפנימית, שעיקרה הנהרות
אלבה ודנובה. סחר-החוץ אל מעבר-לים מתנהל באמצעות נמלי
גרמניה המזרחית, פולניה והים־השחור. בצ׳ כ 60 שדות תעופה
אזרחיים המקיימים קשר סדיר באמצעות חברת־התעופה הלאומית
(העיקריים בהם: בפראג, ברנו/ גוטוואלדוב, אוסטרווה, בראטיסלאווה,
וקארלובי-וארי).

צ׳ היא מדינת תיירות מובהקת, המקדישה משאבים רבים
לפיתוח הענף. עם הגורמים המושכים תיירים נמנים נופיה המרהיבים
ואתרים היסטוריים (במיוחד בפראג), וכן 29 ערי־המרחצאות, שה¬
עיקריות שביניהן מאריאנסקה לאזניה (מאריאנכד) וקארלובי-וארי
(קרלסבד). ב 1972 ביקרו בצ׳ 11.5 מיליון תיירים (מהם 895,000
ממדינות המערב).

צ׳כוסלובקיה: תעשיה, מכרות ומחצבים

1972

1963

היחידה

המוצר

27,779

28.180

אלפי טונות

פחם

81,829

73,303

ח "

ליגנים

462

953

זז זז

עפרת ברזל

3 855

2.000

טונות

אנסימון

4,600

2,400

נחושת

5,400

4,300

זז

עופרת

'7,900

13,300

*

מנגן

1,083

2 811

אלפי טונות

בשר (םה״כ)

1,224

2 1,196

7 ׳ //

קמח־חיסה

730

2 939

"י

סוכר

22,270

16,581

אלפי הקטוליטו

בירה

8,381

5.179

אלפי טונות

מלט

8.656

5,306

7 ׳ 7 <

ברזל־יציקח

13.158

7.600

// ס

פלדה

96,000

71,300

יחידות

מכוניות

53,473

29.861

מיליוני קו״ש

אנרגיית חשמל

6.137

2,160

מילית דולר

יבוא

6,035

2,462

זז זז

_

יצוא

1 . 11971 2 . ממוצע 1961 — 1965 ! 3 . 1972 .

ס ח ר ־ ח ו ץ. מלבד המגמה לאיזון חשבון־הסחר טורחת צ׳ לאיזון
מסחרה עם בריה״מ ועם ה״קומקוך (ר׳ להלן). היבוא ( 4,684
מיליון דולר, 1972 ) כלל בעיקר: מכונות וציוד־הובלה ( 34% מערך
היבוא), מוצרי־תעשיה בסיסיים ( 15% ), חמרי־גלם ( 14% ), דלקים
( 10% ) ומזון ובע״ח ( 11% ), ומקורותיו היו: בריה״מ ( 34% ),

גרמניה המזרחית ( 12% ), פולניה ( 7% ), גרמניה המערבית והונגריה
( 6% מכ״א).

היצוא ( 4938 מיליון דולר, 1972 ) כלל בעיקר: מכונות וציוד-
תובלה ( 50% מערך היצוא), מוצרי־תעשיה בסיסיים ( 19% ), מוצרי
תעשיה־קלה ( 13% ), כימיקלים ( 5% ) וחמרי־גלם ומזון( 5% ), ויועד
בעיקר לבריה״מ ( 32% ), גרמניה המזרחית ( 11% ), פולניה ( 8% ),
גרמניה המערבית והונגריה ( 6% לכ״א).

המטבע: כתר (קורונה = 100 הלית׳ו) - 0.1658 דולר אה״ב
(שער בסיסי) ו 0.084 דולר בשער ה״לא מסחרי" (בעיקר לתיירים).

צ׳ פרשה מרצונה מחברותה בבנק העולמי, וסולקה בעל-כרחה
מחברותה בקת המטבע הבי״ל ב 1954 , לאחר שהפסיקה ( 1949 )
לשלם את תשלומיה לקרן. היא חברה ב״מועצה לסיוע כלכלי הדדי"
("קומקוך) ובמוסדותיה השונים.

, 1 $ ) 0110 ? . 0 .( .א ; 1964 ,? 551 ?) 70 %2 > 1 מ׳ 0 מ 0 ^£ . 1 \

־ 1966 , 0111071 1 ) $0111 ) 1/1 £

ד. גג.

חוקה ומשטר. לאחר פלישת כוחות "ברית ורשה" לצ׳ וביטול
השגי ״האביב של פראג״(ר׳ להלן, היסטוריה), נתקבלה ב 28.10.1968
חוקה חדשה. חוקה זו דבקה בכמה מעקרונות־היסוד של חוקת 1960 ,
לפיה צ , היא "רפובליקה סוציאליסטית". החוקה קובעת שהעם העובד
הוא מקור הסמכות השלטונית, וכי המפלגה הקומוניסטית היא חיל־
החלוץ שלו, ולפיכך היא הכוח המדריך בחברה ובמדינה. באופן
זה מקנה החוקה למפלגה הקומוניסטית זכות בלבדית לשלטון בצ/
פרט לכך יש לחוקה סממנים דמוקרטיים.

חוקת 1968 הפכה את צ׳ למדינה פדרלית, המורכבת מש^י חלקים
שווי-זכויות: הרפובליקה הסוציאליסטית הצ׳כית (בוהמיה, מורוויה
וחלק משלזיה) והרפובליקה הסוציאליסטית הסלובקית. לכל אחת מוע¬
צה וממשלה. בידי הרשות הפדרלית הסמכות הבלבדית לענייני־החוץ
וההגנה, המטבע, המשאבים הטבעיים, החקיקה הפדרלית, המינהל
הפדרלי וההגנה על הפעילות החוקתית הפדרלית. הסמכות העליונה
בצ׳ כולה נתונה לאסיפה הלאומית, המורכבת משני בתים שווי־זכויות:
ביה״ג (המכונה ״בית העם״) ובו 200 נציגים הנבחרים בבחירות
ישירות וכלליות, ו״בית הלאומים״ ובו 75 נציגי המועצה של צ׳כיה
ו 75 נציגי המועצה של סלובקיה. לכל אזרח בן 18 ומעלה הזכות
לבחור, ולבן 21 ומעלה הזכות להיבחר. ב 1971 נקבע, שלכל מחוז-
בחירה יוצע רק מועמד אחד, ובבחירות אותה שנה היה מספר
המועמדים שווה למספר המושבים בביה״נ.

בראש המדינה הפדרלית עומד הנשיא, הנבחר מדי 5 שנים ע״י
שני בתי המחוקקים. הנשיא ממנה את הממשלה, שהיא הסמכות
הביצועית העליונה ואחראית בפני האסיפה הלאומית. בעקבות קבלת
חוקת 1968 הוקם בי״ד חוקתי חדש, שמסמכותו להחליט על תקפותם
של החוקים שנתקבלו ע״י הפרלמנט הפדרלי, ולבדוק את התאמת
החוקות והחוקים של מדינות הפדרציה לדרישות החוקה הפדרלית.

ברם, החוקה נשארה רק חוקה למראית-עין, שכן התפקיד המכריע
של המפלגה הקומוניסטית הצ׳כוסלובקית נשאר ללא עוררין הן
בהליכי החקיקה והן בביצועם של החוקים.

אל. ד.

משפט. החוק האזרחי. עד לשחרורה מהכיבוש הגרמני
נתבסס המשפט האזרחי של צ׳ בחלקו על החוק האזרחי האוסטרי
מ 1811 , שהיה בר-תוקף בחבלים הצ׳כיים (בוהמיה, מורוויה, שלזיה),
ובחלקו על המשפט (המנהגי בעיקרו) של הונגריה, שהיה בתוקף
בסלובקיה. הדואליזם המשפטי הזה נמשך, ללא שינויים מכריעים, עד
25.2.48 , יום השתלטותה של המפלגה הקומוניסטית בצ׳כוסלובקיה.

הלאמת ה תעשיה הכבדה, הבנקים וחברות-הביטוח, אחרי מלה״ע 11 ,
יצרה בצ ׳ מושג חדש של "הריכוז הסוציאליסטי", שמצא את הגדרתו
המשפטית בחוקים חדשים רבים. במסגרת האחדה זו של חוקי צ׳

א. מאם: רה : אנדסל עשוי
זכוכיודקריטטאל (בטכניקת
ניפוח ונילוף; בוצע בנוני
בור; סחיאוו לאמנומת
דקוראטיוויות, פראג)

697

צ׳כוסלובקיהנ משפט; אמנות

698

נעשתה ב 1950 קודיפיקציה חדשה של החוק האזרחי, חוק השטרות
וההמחאות וחוק הביטוח.

החוק האזרחי קובע 3 סוגי רכוש: א) רכוש סוציאליסטי; ב) רכוש
אישי; ג) רכוש פרטי (אמצעי־ייצור של בעלי מלאכה זעירה). —
חוק העונשין של 1950 אוחד, וכולל גם את חוק העונשין הצבאי.

ב 1956 הוחל ברפורמות שנועדו להבטיח את שמירת החוקים
בידי זרועות השלטון ולהגן על זכויות האזרח. רפורמות אלה מצאו
את הדן בחוקת העונשין של 1961 ובתיקוגיה מ 1965 . ברם, תיקונים
אלה צומצמו והלכו אחרי 21.8.1968 , (ר׳ להלן, היסטוריה), וכך
נסוגה צ׳ לעבר המצב ששרר בשנות משפטי־הראווה של תקופת
סטאלין—גוטוולד. — חדש לגמרי הוא "החוק בדבר פיקוח הגנתי",
המכוון בעיקר נגד מתנגדי המשטר. נאשמים בפגיעה בסודות המדינה
מובאים עתה רק בפני בת״ד צבאיים.

מערכתבתהמ״ש. באמצעות חוק מ 22.12.48 הוקמו בתמ״ש
חדשים: 1 ) בתמ״ש עממיים (מקודם — בתמ״ש מחוזיים); 2 )
בתמ״ש אזוריים; 3 ) ביהמ״ש הגבוה בפראג. — כל בתח״ד מורכבים
משופטים מקצועיים ומשופמים הדיוטות.

כוחות מזוינים. צ׳ היא גרורה של בריה״ט, וכוחותיה
המזרנים שבמסגרת "ברית ורשה" נופלים בגדלם רק מאלה של
הרוסים והפולנים. לצ' בסה״ב כ 200,000 חיילים פעילים וכ 350,000
אגשי־מילואים. משמר־הגבול מוגה 35,000 איש, והמיליציה העממית
כ 120,000 איש. השירות בצבא חובה ונמשך שנתיים. תקציב הבטחון
הגיע ב 1974 לסכום השתה ל 1,384 מיליון דולר. לצ ׳ תעשיה צבאית
יעילה. בין יצרני הציוד הצבאי מפעלי שקודה המפורסמים, שמרכזם
בעיר פלזן, והפועלים מאז 1859 .

כוחות היבשה כוללים כ 155,000 איש, המשרתים במסגרת
5 דיוויזיות משוריינות, 5 דיורזיות חי״ר ממונעות וחטיבת צנחנים.
לצבא כ 3,500 טנקים (דגמים רוסיים) וכ 1,200 כלים ארטילריים,
וכן טילים טקטיים מתוצרת בריה״ם.

כוחות האוויר מונים כ 45,000 איש. מצבת המטוסים כוללת:

168 מטוסי־תקיפה סו. 7 ומיג. 17 , 252 מטוסי־ירוט מיג. 17/19 , 80
מטוסי סיור-תקיפה מיג. 21 וב 180 מסוקים. כן ישנם 40 מטוסי-תובלה,
מטוסי־אימון וכר. לחיל-האוויר גם טילי קרקע-אוויר ס.א.מ. 2 .

מ. סס. "ם. פ.

חינוך. בצ׳ החינוך בכל הרמות, גם החינוך הגבוה, הוא חינם.
בכ 11,000 בת״ם לומדים כ 2 מיליונים תלמידים, מהם כססס, 800 בסלו¬
בקיה. מערכת הגנים והגנונים מפותחת: 8,227 מוסדות ובהם 377,593
ילדים ( 1970/1 ). 343 בתה״ס התיכונים ( 1970/1 ) חם תלת־שנתיים,
ובהם 110,038 תלמידים. מלבד זה לומדים 286,407 תלמידים ב 706
בתה״ס התיכונים המיוחדים (חקלאיים, טכניים, מקצועיים וסמינרים
למורים). בצ׳ 37 מוסדות לחינוך גבוה, ובהם 131,099 תלמידים
( 1970/1 ). עמהם נמנות 6 אוניברסיטאות: האוניברסיטה ע״ש קארל
( 10¥3 ז £3 3 ז 1¥€151 תס), נוסדה ב 1348 (העתיקה במרכז אירופה);
^^ 313 ? באולומואוץ ( 1573 ) ! 1611111$ מ 00 בבראטיסלאווה ( 1919 ) ;
הש״ץאלז"? (קודם: מאסאריק) בברנו, שנוסדה ב 1919 ; אל 1 ז 53£3
בקושיצה ( 1959 ) ; האוניברסיטה ״ 17 בנובמבר״ בפראג( 1961 ). בצ׳
עוד 12 אוניברסיטאות או מכונים טכנולוגיים.

בימי השלטון האוסטרי היו הצ׳כים בין העמים המתורבתים של
הקיסרות, בעלי השיעור הגבוה ביותר של בת״ס ועובדי־הוראה ואנאל־
פביתיות אפסית כמעט. אחרי מלה״ע 1 הורחב חינוך החובה עד גיל
14 , הומרצה הקמת מערכת בת״ס מקצועיים משובחים והוקמו ספריות
ציבוריות בכל המועצות המקומיות והעיריות. נוסף על שתי האוניבר¬
סיטאות בפראג (גרמנית וצ׳כית) הוקמו אוניברסיטאות בברנו וב־
בראטיסלאווה. גם מוסדות חינוך סלובקיים פעלו בפיקוח ובהכוונה
צ׳כיים. לאחר מלה״ע 11 בולטת במיוחד ההתפתחות במישור האקדמי.
באקדמיה למדעים עובדים כיום כ 12,000 אנשי מדע. ההכוונה, הפי¬

קוח, הניהול וההדרכה המפלגתיים מורגשים במידה משתנה של
עצמה בהתאם להתפתחויות הכלליות (ר׳ להלן, היסטוריה).

כבר בימי שלטון אוסטריה חל תהליך של פוליטיזציה ניכרת
בקרב תנועות הנוער והספורט, וההפרדה הלאומית גברה על ההפרדה
המעמדית, הדתית והמקצועית. אגודת "סוקו׳ל" ("נץ"), שראשיתה
בשנות ה 60 של המאה ה 19 , היתד, מטרד לא מבוטל למינהל
האוסטרי. השפעתה על עיצוב אפיה הדמוקרטי־צנטרליסטי־לאומני
ופאן־סלווי (במידת־מה) של צ׳ היתד, ניכרת ואף מכריעה (היו לה
בשיאה כ 600,000 חברים). האגודה גם שימשה דוגמה לארגונים
מתחרים ואף עדנים, כגת "המתעמלים הסודטיים" הגרמניים, ארגון
שהיה גרעין להמרדת הסודטים וסיפק עילה להתערבות היטלר
ולחיסול עצמאות צ׳. השפעת ה״סוקול" על תנועות־הגוער הציוניות,
ובפרט על בית״ר, היתה ניכרת.

אחרי מלח״ע 11 נותרו רק הארגונים הקומוניסטיים המוצהרים
וח״מודרכים״. אעפ״כ, בימי ״אביב פראג״ 1968 (ר׳ היסטוריה) עלו
לראש תנועותיה רפורמה קבוצות־נוער קומוניסטיות, סוציאליסטיות
ובלתי־מפלגתיות — בעיקר מקרב המשכילים והסטודנטים. גם כיום
רמת החינוך, המדע והספורט בצ׳ היא מהגבוהות במזרח אירופה
ובמרכזה, וקרובה לשורה הראשונה של הארצות המפותחות בעולם
כולו.

י. לו.

אמנות. מיקומה הגאו׳גרפי של צ׳ הוא גורם חשוב גם
בהתפתחות אמנותה: חבל־ארץ זח היה מאז ומתמיד מרכז שבו
נפגשו והתנגשו השפעות של תרבויות שונות.

למרות ממצאים ארכאולוגיים המעידים על תופעות-אמנות
בתקופות קדומות יותר, ראשית תולדות האמנות הצ׳כית במאה ה 9 ,
עם קבלת חדת הנוצרית, כאשר האיזור כולו היה נתון להשפעת
התרבות הלאטינית חדרום־מערב אירופית. במאה ה 10 עברה המנ¬
היגות בתולדות האיזור לצ׳כיה (בוהמיה) ולמרכזה השלטוני והתר¬
בותי בפראג. מאותה תקופה ניכרות בארדיכלות השפעות הסגנון
ה ר ו מ א נ י, בתחילה במבני־עץ — שרק באטיות הוחלפו בבניה
באבן — בדגם הבאסיליקד, המערבית (כנסיית ויטוס הקדוש
במצודת־פראג, 1060 בערך). תנופה חדשה להתפתחות הארדיכלות
נתנו, במאה ה 12 , המסדרים הציסטרציאניים. באותה תקופה התגבש
דגם כנסיה מקורי — הרוטונדה הצ׳כית (הרוטונדה של מרטין הקדוש
בווישהראד [ 301 ^ 5 ^], 1190 בערך) — והתחילו בתכנון חללים
מקושטים גדולים (המנזר בדוקסאני, 1145 בערך! הבאסיליקה בטיס-
מיצה, 1210 ). שיטות הבניה החדשות נוצלו גם לבניה חילונית;
מצודת־פדאג, מבני־אבן בעיר התחתית וגשר-יהודית ( 1166/9 ) מהווים
גם היום מערכת עירונית יחידה במינה במרכז אירופה. — התפתחות
הפיסול הרומאני קשורה קשר הדוק בארדיכלות המונומנטלית (שער
הכנסיה בזאבור, המאה ה 12 ; המנזר בטישנוב, 1250 ). — התחום
העיקרי של הציור הרומאני חצ׳כי הוא כתה״י המאדרים (^ 00,1
ספריית האוניברסיטה, פראג, 1085 ; ספר תהילים,

אוסטרוב, ספריית הקאפלה ע״ש ויטוס הקדוש, פראג, 1200 ). ציורי-
הקיר ברוטונדה ע״ש קאתריגה הקדושה בזנוימו ( 1134 ) הם מן
הדוגמות המעטות של ציורי-קיר רומאניים.

בשלהי המאה ה 13 הביאו המסדרים והמתיישבים הגרמניים
לצ׳כיה את הסגנון הגותי. יסודותיו של ביהכ״ג "אלטנוישול"
בפראג נשתמרו מתקופה זו(ראשית המאה ה 14 ; וע״ע בית־כנסת, עם׳
621/2 , 644/5 ; פרג, עמ׳ 47/8 ). בימי שלטונו של הקיסר קארל ז\ 1
( 1346 — 1378 ) הגיעה האמנות לנקודת-שיא בהתפתחותה. קארל, בן
שושלת־לופסמבורג, שאף לקדם את ממלכתו ע״י חיזוק המגעים עם
התרבות האירופית הדרומית־מערבית. מוצאו סייע בקליטה ישירה
של התרבות המערבית, ובעיקר הצרפתית. העובדה שקבע את מושבו
בפראג גרמה לצמיחתה כמרכז האמנות החשוב של אירופה באמצע

699

1

צ׳כוסלוגהןייוז: אמנות

700

המאה ה ב 1344 החל

1 * 25 ' : ׳■ דיכל הצרפתי מאתיה מאדאם

בהקמת הקתדרלה ויטוס
״ ז י 51 ^ הקדוש במצודת־פראג. המשיך
במלאכה

שביצירתו ניכר המעבר אל
: 45 ' הגותיקה המאוחרת. השפעתו

% " ן":^.: על האדריכלים בארצות השב־

| נות העלתה את הארדיכלות
, הצ׳כית לעמדה בעלת חשי־

-^־• 1 "'^ן! ■׳ ־ן 1 | 0 בות בי״ל. חותם סגנונו ניכר
גם בבניה החילונית

תאורזריהוס ספראנ: סופר כנסייתי ברסיטת פראג, קארולינום,
(מציוריו.?וחותנארסזן הסידנקארלעמייזז 1348 ? גשר־קארל, 1357 ). —

על התפתחות הציור במחצית הראשונה של המאה ה 14 ניתן ללמוד
בעיקר מציורי־הלוחות. האיקו׳נז׳גרפיה של ציור־הלותו׳ת הצ׳כי מגלה
השפעות איטלקיות וצרפתיות וגם ביזנטיו׳ת. מיזוג המסורת האיטל¬
קית עם המסורת המקומית וליריות פשוטה, הקרובה לעתים לאמנות
עממית, אפייניים לאמן־המחזור מווישי ברוד ( 1 ) 810 1 * 5 ץ¥ו פעל
ב 1340 בערך). תאתלריקוס מפראג (האומן תאודו׳ריק 1 מת 1381 ),
אמן־החצר של קארל /י 1 ׳ עיטר בציורי קיר ולוחות את פנים הקאפלה
״הצלב הקדוש״ בארמון־המלך בקארלשטיין ( 1357 — 1367 )• צורות
פשוטות ומונומנטליות, שהושגו לא בשיטת האור-וצל בלבד, אלא
גם ע״י שיבוץ התמונה, מאפיינות את החוש הפלאסטי של אמן זה.
בשלושת הלוחות שנשתמרו מיצירתו של אמן המזבח מטשבון
(״ 150 ־ 17 ׳? סוף המאה ה 14 ) מתגלה במלוא כוחו הספיריטואליזם
הגותי. החן ועדינות־התנועה המציינים את יצידות־האמנות מתקופה
זו הם פרי תרבות־התצר של המלך ונצל (וצלב) 7 \ 1 .

הפסקה זמנית חלה ביצירה האמנותית בעת מלחמות־ההוסיטים;
אולם בסיומן התחילה תקופת התפתחות חדשה, שנציגיה החשובים
היו הארדיכלים מאתי רייסק 5610 ^ 8 ? כנסיית בארבארה הקדושה
בקוטנה הורה, 1380 ) ובנדיקט רייט ( 1 (־£< אולם־ולאדיסלאב, מצודת-
פראג, 1482/4 ).

בסימניו הראשונים של סגנון הרנסאנס ניתן להבחין כבר
ב 1493 , במצודת-פראג. אולם רק האמנים האיטלקים שבאו לפראג

פאוו? ם??וצ'ה: <ןטע מ״הםעודזז האחרונד,"
(הסזכה בכנסיית יעקב חסרוש)

מ 1536 ולאחר מכן
השליטו את הסגנון■
התדש. איחור זה נבע
מעצמת המסורת הגו¬
תית, שהשפעתה לא
פגה עד למחצית ה¬
ראשונה של המאה
ה 16 . האמנים האי¬
טלקים הרבים שבאו
לצ׳כיה במאות ה 16
וה 17 הביאו עמם צו¬
רות סופיות וחוקים
נוקשים, שמנעו היוו¬
צרות מסורת מקורית
(ארמון-בלודרה, אר־
מון־שוואדצנברג).

בראשית המאה ה־

16 הושפעו הפיסול
והציור הצ׳כיים הש¬
פעה בלבדית מה¬
אמנות הגרמנית. ל־

עומת-זאת פרחה יצירד. מקורית בסלובקיה. יצירתו החשובה ביותר
של פאוול מלווצ׳ה היא המזבח—הגבוה ביותר באירופה ( 18.62 פד)—
בכנסיית יעקב הקדוש בלווצ׳ה ( 1508 — 1517 ). — רק בשלהי המאה
ה 16 שבה פראג להיות מדכז־אמנות גדול, וזאת הודות לאמנים הזרים
שהוזמנו לחצרו של רודולף 11 . מבין האמנים הצ׳כים של תקופה זו
בלס הגרפיקן ואצלאב הולאר ( 1607 — 1677 ).

בסוף המאה ה 17 פרח בצ׳כיה סגנון הבארוק (ארמון־
ואלדשטיין, הקלמגטינום), ובמחצית הראשונה של המאה ה 18 עלה
מעמדה של האדריכלות הצ׳כית הבארוקית במרכז אירופה. משפחת
הארדיכלים דינצנהופר (ע״ע) הביאה עמה מגרמניה את השפעת
סגנון בורומיני ופיתחה אותו(כנסיית ניקולאוס הקדוש בפראג [תמ ׳ :
כר׳ ט׳, עמ ׳ 563/4 ]). דוגמה טובה לבאח׳ק צ׳כי היא בנייתה המחו¬
דשת של פראג במחצית הראשונה של המאה ה 18 . — פולחן־הקדו־
שים, שהיה קשור בתנועת הקונטרד.-רפ 1 רםאציה, גרם להתפתחות
מוגברת של הפיסול. הפסלים פרדינאנד מאכסימיליאן ברוקוף

פראג: אולם הספרית במנזר פטראה)נ (שלהי הסאוז ה 17 )

( 1688 — 1731 ) ומאתיאם בראוו פון בדאון ( 1684 — 1738 ), הקנו
לפיסול הבארוקי אופי צ׳כי מקורי(הפסלים על גשר-קארל בפראג).

ארדיכלות המאה ה 19 הצטיינה בהשפעת סגנונות האנפיר
( 6 ז 1 קתז£) והרומנטיזם, וכ״כ בהשפעת הסגנונות ההיסטוריים
המחודשים, ובמיוחד םגנוןהגאו*רגםאנם (יוסף זיטק, 1832 —
1909 , התאטרון הלאומי, פראג). — יאן קוטרה ( 1871 — 1923 ), חלת
הארדיכלות הצ׳כית המודרנית, וחסידיו כיוונו את שאיפותיהם אל
התנועות המודרניות, דוגמת הקוביזם. המאבק על עצמאות לאומית,
שהיה הגורם העיקרי בחיי-הרוח בצ׳כיח במאה ה 19 , מצא את ביטויו
בציוריהם של יוסף מאנס ( 1820 — 1871 ) ותלמידו מיקולאש אלש
( 161 \, ? 1851 — 1913 ), שהיו מניחי-היסוד למסורת האמנותית המודר¬
נית בצ׳כיד- דור חדש של אמנים גיבש את תפיסתו האמנותית
באגודת־מאנם ( 1887 ). אנטונין סלאוויצ׳ק ( 1870 — 1910 ) הושפע
מאסכולת האימפרסיוניסטים. יאן פרייסלר ( 1872 — 1918 ) היה חסיד
הציור הסימבוליסטי. אלפונם מוכה ( 11 ( 4110 < ? 1860 — 1939 ) היה
מנציגי ה״אר ניבו״ ז!\נ), ופראנטישק קופקה ( 1871 —

1957 ) — מראשוני הציירים שדגלו בצירוף טהור של צורות מופ¬
שטות נציגיה של האסכולה הקוביסטית הצ׳כית, שהיתה הגדולה
והמקורית ביותר פתח לגבולות צרפת, היו אמיל פילה( 1882 — 1953 ),
בוד?ומיל קובישטד. (ג 151 נ 111 .> 1 ? 1884 — 1918 ), יאן זחאווי (ץ׳\ 23 ז 2 ?
נר 1890 ), ועוד. התנועה החשובה ביותר, שנוסדה אחר קום המדינה
הצ׳כוסלובקית, היא תנועת הפואטיזם, המקבילה לסיר-ראליזם (ע״ע)
הצרפתי, אך שמאלנית ממנו בהשקפותיה ? עמדה בכירה בתנועה זו
תפסו יינדשיך שטירסקי (ץ^ז? $1 ? 1890 — 1943 ), יוסף שימה
( 3 ״!]§ ? נר 1891 ) ומאריד. צ׳רמיט׳בה־טואין ( £11 ץ 111110¥3-70 וז־ 0 ).

702

701

צ׳כוסלובקיח: אמנות; דזיפטורידז

ב 1934 קמה קבוצת הסיר-
ראליסטים הצ׳כים. יסודות
הפיסול הצ׳כי המודרני הד
בהו בידי יוסף ואצלאב מים-
לבק 10 * 511 ^ 1 1922-1848 ).

התפתחותה של האמנות
הסלובקית העצמאית התחי¬
לה עם קום המדיגה הצ׳כו־
סלובקית ב 1918 . עם מניחי*
היסוד לאסכולת הציור ה¬
סלובקית נמנה ציפריאן מ־
אירניק ( 1909 — 1945 ). לשיא
התפתחותו הגיע הציור ב¬
סגנה שאפשר להגדירו סימ¬
בוליזם דקודאטיווי-אכספרסיווי, ביצירותיו של פילוש אלכסנדר
באזובסקי (נר 1899 ). ממשיכי־דרכו מבקשים למזג צורה חדשה עם
המסורת העממית הכפרית.

באמנות בצ׳ מקש חשוב לגרפיקה (מאפס שוואבינסקי [' 111 ( 31 ^ 5
ץאל 5 ; 1873 — 1962 ]) ולאיור-ספרים (יוסף לאדה [נר 1898 ] ! ייו־־ז׳
טרנקה [ 3 ^־ 1 ! נר 1912 ]). בעיצוב-בימות זכה בהצלחה בי״ל
יוסף סבובודה ( 13 > 0 < 01 ׳\ 5 ! נר 1920 ).

בשנות ה 60 , בתום תקופת הראליזם הסוציאליסטי, הצטרפו רוב
האמגים בצ ׳ לתנועות האמנות החדישה בעולם.

וע״ע פרג׳ אמנות.

סאריוז צ׳רםינ 1 בה־טואין: ראש

,ז 04 ן 3 עו .ע ; 1935 ,.£ 0 ו 1 < 10 ה 14 ( $01 < 007 < 11 ץ/> !וק 0 ( 00 ,(. 8 >) 11111 ^ 1 . 2
))!*)£ , 6211 ( 2 ) 613 - 13611 . 0 — 31 ) £11 ; 1940 , 0 />{ 88001 0/1 ) 02

ס ! £011/0 1024111 ! 01/12 (מ 1%4 )£ , 45103 ? .{ ; 1949 , 4 ) £01101 0111711 * 1
,ן 0 >/מ'#>? 001/110 0200/1 , 44103 ? ./ - ?!^[ ¥314 . ; 1950 ,) 1£ *מ 1 מז

, 14 ; 1964 , !)■ו*ו 171101 !\ 1071 ) 0/10110001 ) 02 ,) 4 ׳יא .( ; 1950 , 1450 — 1350
,;* 141 ^ 813 ,[ . 0 ; 1967 , 1917 — 1907 £< 1 ( 1 <ז 0 >? 020011 51040771 , 1-30136
, 1401001 )) £01101 ) £00% , 1511131 ; 1968 , 77110 ) 80/1 171 ד! 1 / 00 ן 80001

. 1972

ס. לג.

מוסיקה. בוהמיה היתה מרכז מוסיקלי חשוב, ותרשתה להת¬
פתחות המוסיקה האירופית היתה רבה כבר ביה״ב. תרמו לכך קשרי־
הגומלין עם אוסטריה ועם גרמניה. הכנסיה הקתולית, שהביאה עמה
את הזמרה הגרגורינית (ע״ע), שיבצה במרוצת הזמן את הלחנים
המעטים ואת שירי-העם שנותרו מהתקופה הקדם־נוצרית במזמורי
חג-המולד. כנסיית ויטש הקדוש בפראג הפכה מרכז לתרבות
מוסיקלית (ב 1254 הוקם בה עוגב חדש, וב 1343 היתה לה מקהלה
של 100 זמרים), בעקבות הרפורמה של הוס (ע״ע) צומצם השימוש
בכלי-נגיגה בכנסיה, דבר שמנע מגע עם האסכולה הפלמית (ע״ע
מוסיקה, עמ׳ 546/9 ). לעומת-זאת טופחו הזמרה־בצוותא, תוך ניצול
לחנים קיימים, והזמנת יצירות מיוחדות לצרכי הכנסיה. בראשית
המאה ה 18 נמלטו שרידי ההוסיטים (ע״ע) לגרמניה, אנגליה, אה״ב
ועוד, והפיצו את המוסיקה של כנסייתם.

הכנסיה המורווית התירה את השימוש בכלי־נגינה, ולחני-התפי־

לות ההוסיטים והמורווים השפיעו על התפתחות הכורל (ע״ע)
בגרמניה (ס׳־ההמגונים הקדום ביותר, מראשית המאה ה 16 , היה
הוסיטי * ב 1561 י״ל ס׳־המנונים ובו 750 נעימות). גם חצר רודולף 11 ,
מלך בוהמיה והונגריה, בפראג, נודעה כמרכז בי״ל של מוסיקאים.
אווירה זו של שפע מוסיקלי נמשכה עד סוף המאה ה 18 , כשמוסיקאים
בגי אומות שונות הועסקו בבתי־האצולה, ולימודי המוסיקה הגיעו לע¬
יירות ולכפרים. עם־זאת לא התבטא תור־שפע זה ביצירה מקורית רבה.

בפראג הוקמה אגודת "קולגיש מוסיקום״ כבר ב 1616 , והזמרה-
בצוותא במסגרת אגודות קבועות היתה מקובלת בבוהמיה יותר מבכל
מקש אחר. בסוף המאה ה 18 היו בה יותר מ 100 אגודות־זמרה באלה,
ואחת מהן התקיימה עד מלה״ע 1 .

בד המלחינים הבוהמיים ר״בולטים במאה ה 17 : אנדריאם המר-
שמידט ( 11 } 11 ח $011 -! 1016 ״ 93 ) — נגן עוגב תציג האסכולה האיטלקית,
היינריך ביבר ( 1 * 811 ) — כנר ונציג המוסיקה הגרמנית, וב. צ׳רנו־
הורסקי (ץ> $1 ז 0 נ 01 מז־£), שהיה מורם של גלוק ושל טרטיני (ע׳
ערכיהם). בראשית המאה ה 18 הוקמה בפראג להקת אשרה איטלקית,
שהציגה אופרות מאת הסה וגלוק, שן מאת מלחינים צ׳כים, בעיקר
בני משפחת קת׳לוה ( £02211111 ). בשלהי המאה ה 18 הוקם תאטרון
לאומי שהעלה אופרות בגרמנית. בין המלחינים המקומיים בתקופה
זו בולטים: דושק (יצןרות לפסנתר), בנדה (מלודרמות), טומאשק,
רייבא ( 113 * 112 ), קרומפהולץ (^סיית״!^) וובהל ( 7301131 * 1 ),
שהלחין יותר מ 100 סימפוניות. המוסיקאים אנשי בוהמיה היו מוכרים
בכל אירופה חכו למשרות נכבדות בכל החצרות.

ב 1811 נפתח הקונסרווטוריון בפראג, שהעמיד עני כלי-קשת
רבים ומעולש. ב 1807 נחנך בית־אופרה, שהתמחה באופדות גרמניות!
מנהלו בשנים 1813 — 1816 היה המלחין המפורסם ובר (ע״ע). ההת¬
עוררות הלאומית בצ׳כיה מצאה ביטד מובהק גם במוסיקה: נתפרסמו
קבצים של שירי-עם צ׳כיים ( 1820 ) והוצגו ( 1823 ) אופרות של
מלחינים שונש בצ׳כית. ם. שקרואום (קג 101 אל 3 ) הלחין את האשרה
הראשונה בצ׳כית, וביו ממשיכי דרכו בולטים סמטנה ודבורז׳ק (ע ,
ערכיהם), המציינים את שיאה של המשיקה הלאומית הצ׳ביח ואת
אחד משיאי המוסיקה במאה ה 19 בכלל. מלחינש אחרים בני־זמנם
הם פיביך, ינצ׳ק (ע״ע) וסויק. במאה ה 20 יש לציין את ב. מרטיני,
אליאים האבא ודינברגר.

עם המוסיקולוגים ילידי בשמיה נמנים אדוארד הנסליק, מבכירי
מבקרי־המוסיקה במאה ה 19 , וא. וו. אמברוס ( 10$ ג 1 מ!.י/), היסטורית
חשוב של המוסיקה. עד סוף מלה״ע 11 התקיימו בפראג במקביל
משדות צ׳כיים וגרמניים ללימודי משיקה.

חיי המוסיקה במורוויה היו תמיד בבחינת הד לאלה שבבוהמיה.
המרכז המוסיקלי החשוב במורודה הוא בעיר ברנו.

מחולות־העם הבוהמיים והמורוויים כאחד נמנים עם היסודות
העממיים במוסיקה, שהשפיעו על יצירותיהם של מלחינים רבים חכו

להנצחה בעיקר ביצירותיהם של סמטנה ודבורז׳ק.

* י א. חב.

היסטוריה. הבולים ( 8011 ), עם ממוצא קלטי, היו תושביה
הקדומים של צ׳כיה(צ׳), והם חשאית שרידים ארכאולוגיים עשירים.
על שמם נקראת הארץ בוהמיה (בויו-המיה) בשפות רבות. במאה
ה 1 נכבשה צ׳ ע״י המרקומנים(ע״ע), שבט גרמני שהסתבך במלחמות
ממושכות עם ממא. במאה ה 2 כבר היו פזורות בצ' קבוצות של
מלווים מערביים, ועד המאה ה 6 קיבל רוב השטח צביון סלוד.
בשנים 623 — 658 נכללה צ׳ בממלכת הסוחר הפראנקי סאמו, אך
לאחר מותו התפוררה ממלכתו והתחדש המאבק בין האורים (ע״ע)
לפרנקים על השלטת באיזור• בראשית המאה ה 9 התהווה מרכז
שלטוני במורדה (ע״ע, היסטוריה), שנסיכיה שלטו גם על צ׳.
בתקופה זו התרקמה מערכת יחסי הוואסאליות (ע״ע פאודליזם, עמ ׳
286/7 ), צמחו ניצנים ראשונים של מינהל מרכזי ונקלטה הנצתת,
שהופצה ע״י קיריאס (ע״ע) שתודיוס שבאו סביזנטיון.

שלטון בית פשמיסל ( 895 — 1306 ). פלישת ההונגרים
( 907 ) הביאה להתמוטטות מורידה, והמריצה ייסוד נסיכות בצ׳כיה
ע״י בית פשמיסל ( 1 *ץת 21 זי 1 ןע״ע)! העיר פרג(ע״ע) הבצורה שימ¬
שה מרכז מינהלי, כנסייתי ומסחרי. וצלב הקדוש (ע״ע! שלט בשנים
921 — 929 ) ובולסלאב 11 (שלט בשנים 967 — 999 ), מגסיכיד, הבולטים
של השושלת במאה ה 11 , נאלצו להתמודד עם ההשפעות המנוגדות
של גרמניה, פולניה וביזגטית• מהבחינה הדתית נעשתה צ׳ במאה
ה 11 לחלק מאיזור־חהשפעה של הב נסיה המערבית שמרכזה ברומא.
ב 1003 סשחה צ׳ לפולניה, אד עד מהרה השתחררה ממנה, וב 1039
אף השתלטה עליה. מ 1029 שלט בית פשמיסל גם על מורוויה, ומאז

703

*'מסלובקיה: היסטוריה

704

ההיסטוריה של צ׳כיה (בוהמיה) וזו של מורוויה בלתי נפרדות (להלן
ישמש הקיצור "צ׳" לציון שתיהן).

ב 1040 הכניע הקיסר היבריך 111 (ע״ע) את צ/ ולאדיסלאב 11
(שלט בשנים 1040 — 1173 ) צמצם את סמכויות האצולה, והקיסר
פרידריך ברברוסה (ע״ע) העניק לו את תואר המלוכה ב 1158 , אך
אח״כ שוב התחזקה האצולה. פשמיסל אוטקר 1 (מלך בשנים 1197 —
1230 ) תמך בפרידריך 11 (ע״ע), ובשל כד זכה להכרה בלתי־מסויגת
במלכותו מצד הקיסר. יחסיו עם הקיסרות הוגדרו ב״בולת הזהב של
סיציליה״( 1212 ) : הוא נתמנה לנסיך־בוחר וביתנה לו הזכות למנות
בישופים (אינוסטיטררה). בימי וצלב 1 (ע״ע; מלך בשנים 230 !—
1253 ) נאלצה צ׳ להתגונן מפני הפלישה המונגולית( 1241/2 ). במרוצת
בצחונותיו על ההונגרים והפרוסים העלה פשמיסל אוסקר 11 (ע״ע;
מלך בשנים 1253 — 1278 ) את ארצו לראש כל נסיכויות הקיסרות,
אך הקיסר רוז־ולף מבית הבסבורג (ע״ע) עלה על אחוזותיו והוא
נזזרג בקרב. וצלב 11 (ע״ע; מלך בשנים 1278 — 1305 ) הצליח, בשנותיו
האחרונות, להשיב את ריבונותו על צ׳ ואף להרחיב את שלטונו על
פולניה ובמידה מסוימת גם על הונגריה, אד עם מות בנו, וצלב 111 ,
ב 1306 כלתה שושלת פשמיסל. — מלכי צ׳ במאה ה 13 עודדו
התיישבות מהגרים מגרמניה, הן באחוזות והן בערים. הגרמנים
פיתחו מכרות, במיוחד של כסף, וקיבלו זכויות מיוחדות.

שלטון בית לוכסמבורג ( 1310 — 1437 ). שקיעת בית
פשמיסל הביאה לחיזוק האצולה ולהגברת בדלנותה. ב 1310 העלתה
האצולה לכס־המלוכה את ין (ע״ע) מבית לוכסמבורג, מבניו של
הקיסר הינריך ¥11 . יאן נאלץ להכיר בסמכויות שהאצולה נטלה
לעצמה קודם עלותו לשלטון ועם זאת ניהל מדיניות־חוץ ענפה,
שהודות לה אמנם זכה בטירול, אבל גם באויבים רבים במרכז
אירופה. לפיכך הידק את קשריו עם צרפת, ובנו קרל התחנך בחצר-
המלכות הצרפתית. יאן נהרג בקרב קרסי( 1346 ! ע״ע מלחמת מאה-
השנים, ענד 711 ), בשורות הצרפתים. ב 1347 נבחר קרל 1¥ (ע״ע)
לקיסר ועשה את פראג לבירת הקיסרות. בדרכי-שלום רכש את שלזיה
ואת לאוזיץ העילית והתחתית. הוא הסדיר את יחסיו הפאודאליים
עם האצולה, והביאם לגיבוש חוקתי על יסוד המשפט הצ׳כי המקובל.
העצמה הממלכתית, הבטחון המשפטי והשגשוג הכלכלי בימיו היו
בסים לפריחה תרבותית, דמי שלטונו נחשבים ל״תור הזהב" של צ׳.
ב 1348 יסד את אוניברסיטת פראג (הראשונה בקיסרות). קרל אף
דאג לבחירת בנו לקיסר, אך הבן, וצלב 1¥ (מלך בשנים 1378 —
1419 ! ע״ע ונצל), היה מלך חלש; מרידות איכרים, עירונים ואצילים
צמצמו את'סמכויותיו, וב 1400 נשלל ממנו התואר "קיסר".

מלחמות ה ה ו ם י ט י ם. ראשי הכנסיד, ובעלי האחוזות הגדו¬
לות ניצלו את חולשת המלך והכבידו עולם על האיכרים ובעלי-
המלאכה. ברחבי המלכות פשטו "תנועות כפירה" בעלות צביון
דמוקרטי, לאומי וסוציאלי-שוויוני, חודם הופנה כנגד שלטונה
החילוני, קניינה ובזבזנותה של הכנסיה, כוהניה ונזיריה. מטיפים-
מבשרים עממיים (קונרד ואלהאוזר, יאן מיליץ׳ ומתיאם מינוב
[ע״ע]) הכשירו את הקרקע להופעתו של ין הוס (ע״ע), שנבחר
ב 1401 לדקאן הפקולטה למדעי־הרוח באוניברסיטת פראג. בהטפות
מלהיבות בכתב ובע״פ חשף וגינה את גילויי השחיתות בכנסיה,
את מבירת האינדולגנציות (ע״ע), את חמסנותה החומרנית ואת
ריחוקה מהמוני המאמינים, ודרש את ביטול האפליה בנהלי ד,כנסיה
וטקסים הוא פעל בהצלחה גם להסרת המחיצות בין דוברי הצ׳כית
והגרמנית ולביטול זכויות־היתר של דוברי הגרמנית בניהול העיר
והאוניברסיטה,

ב 1414 נאסר הוס והועלה על המוקד, למרות כתב־החסינות שקיבל
מהקיסר זיגיסמונד (ע״ע! מלך צ׳ בשנים 1419 — 1437 ). גם רעו
וסניגורו היארונימום מפרג (ע״ע) הומת. עם היוודע דבר מותם
הכריזה אוניברסיטת פראג, שנתמכה ע״י האצולה, על מרד. ב 1419

הושלכו פקידי הרשות דרך חלונות בית־העיריה, וראשי ההוסיטים
(ע״ע) השתלטו על הבירה. במקביל התפשט מרד של איכרים ופשוטי-
עם מסביב לעיר תבור (נוסדה ע״י ז׳יז׳קה [ע״ע] ונקראה ע״ם
שופטים ד, ו) בדרומה של צ׳, ששימשה מרכז לתסיסה. המורדים
התפלגו לזרמים• בערים גברו המתונים שתבעו תיקונים טקסיים,
כגון מתן היין — ולא רק הלחם — של סעודת־הקודש (ע״ע סקרמנט)
לכל המאמינים ולא לכוהנים בלבד, כנהוג בכנסיה, ולכן כונו קליכם-
טינים (^ 1 מ> = גביע) או אוטרקויסטים = שניהם יחד).

בעיירות, במכרות ובכפרים עלה משקל ה״תבוריטים" אשר תבעו
תיקונים חברתיים ואגראריים. הפלג הקיצוני ביותר, דוחקי־הקץ.
שנטו לשוויוניות ושיתוף, סולקו במהרה מהמחנה. ב״סעיפי פראג"
(נובמבר 1419 ) סוכמו תביעות-הטינימום שהוגשו לזיגיסמונד: חופש
הפולחן, חופש ההטפה, הענשת החוטאים בלא התחשבות בזכויות־
היתר של האצולה וביטול הרכוש החילוני של הכנסיה.

בהשראת האפיפיור נערכו 6 מסעי־צלב נגד ההוסיטים ( 1420 —
1432 ), אך צבאות ה״תבוריטים", בפיקודם של ין ז׳יז׳קה (נפל בקרב
ב 1424 ) דורשו פרוקום (ע״ע) "הגדול", הדפו אותם, ואף ערכו
מסעות מוצלחים לעורף צבאות הקיסר. ההוסיטים פיתחו שיטות-
לחימה חדשות שהתבססו על שימוש יעיל בתותחים. אך הנצחוגות
והשלל הרב שנפל לידי הקצינים זרזו את תהליך הריבוד המעמדי
והסיעתי בקרבם, והכשירו את הקרקע לפתרון הסכסוך על דרך
הפשרה. הרוב האיטראקוויסטי המתון הכיר בזיגיסמונד כמלך צ/
וקיבל את תנאי "אמנת באזל" כפי שנוסחו בוועידת הכנסיה שם
( 1434 ) : סעודת־הקודש להדיוטות משני המינים, חופש ההטפה
והפרשנות, וביעור השחיתות בכנסיה — אך מבלי לפגוע בקניינה
ובשלטונה החילוניים. הקיצונים מבין ה״תבוריטים", בהנהגת פרוקום
לא קיבלו תנאים אלד" אולם הובסו בקרב ליפני ליד פראג
( 30.5.1434 ). מאז חל חופש־הפולחן על הקתולים והאוטראקוויסטים
בלבד. קבוצות פזורות של ה״אחים הצ׳כיים" (ע״ע), שהמשיכו את
מסורות ה״תבוריטים", התקיימו עפ״ר במחתרת.

ע״ע הוסיטים, עם׳ 891 — 894 ,

י רז׳ י מ פ(ד י; ב רד ובית יגיל( ( 1458 — 1526 ). בתקופת
קטינותו של המלך לאדיסלאב(ע״ע לסלו־ ¥ פוסטומום), שהיה היורש
החוקי, היה ירז׳י מפודיברד (ע״ע) האיש החזק בצ׳; ב 1458 נבחר
למלך ע״י אסיפת המעמדות (האצולה הגבוהה, האבירים ונציגי
הערים). תחת שלטונו ( 1458 — 1471 ), שזכה לתמיכת האוטרא-
קודסטים, חוסלו אחרוני ההוסיטים הלוחמים, התקבל "השלום
הכל-ארצי" (איסור מלחמות זעירות), צומצמו סמכויות האצולה
והוסדדו היחסים עם הערים. לאחר מותו נבחר למלך ולדיסלב, בנו
של קז׳ימיז׳ 1¥ מלך פולניה. בית יגילו (ע״ע) פרש שלטונו על
פולניה (ע״ע, ענד 414 ), צ׳ והונגריה. אך לא היה בכוחו למנוע את
התחזקותה של אצולת צ׳.

שלטון בית הבסבורג ( 1526 — 1918 ). ב 1526 הניעה

הסכנה התורכית את
נציגי המעמדות של
צ׳ לבחור למלך את
הקיסר פרדיננד 1
(ע״ע) מבית הבס-
בורג. מאז ועד 1918
היתה צ׳ נחלה מנח¬
לות ההבסבורגים. עם
זאת נשמרה האוטו¬
נומיה של צ/

במאה ה 16 התפש¬
טה הדת הפרוטסטנ¬
טית במהירות בשלזיה

\־י׳

. 1

\ 0 ד "
\'״ח ד י

1

) *׳* *,זיס

גרמניה

< ־

/■'.

ז־ו בס־ווע
עודזית

תמיכת
□דא 1 •

בוהמיה

י✓ 'לוזנוונ-הסבר

;ה־

■,*י

<

;ו

צ׳ליה : 1500

705

צ׳בוסלוכקיה: היסטוריה

706

ובלאוזיץ, והיתד. לה
השפעה גם בתוך ה¬
פנסיה ההוסיטית. ח¬
בורות של אנבפטים-
טים (ע״ע) מצאו
מקלט במורוויה. ב¬
אמצע המאה ה 16
היו למעלה מ 65%
מהאוכלוסיה פרוטס¬
טנטים או הוסיטים,
וב 10% השתייכו ל-
"אחים הצ׳כיים". ה¬
קתוליות היתה חזקה בייחוד בדרום ובקרב האצולה הגבוהה. תהליכים
כלכליים הביאו לחיזוק אצולה זו ע״ח האצולה הנמוכה. במצבך
הכלכלי של הערים חלה ירידה בעקבות שינויים בדרכי המסחר.

פרדיננד 1 אישר את חירויות האצולה והערים, והתחייב לנהוג
בהתאם ל״אמנת באזל״. ב 1547 נכשל בנסיונו לגייס צבא צ׳כי נגד
ליגת שמאלקאלדן הפרוטסטנטית, אבל לאחר שהביס את הליגה
בקרב מילברג ניצל את מעמדו המחוזק וביטל את האוטונומיה של
הערים, ובכך הרם את כוחן המדיני. גם תלותה של האצולה במלך
גברה. רודולף 11 (מלך בשנים 1576 — 1612 ), שהעביר את בירתו
מווינה לפראג, אהד את הקתוליות ורדף את "האחים הצ׳כיים".
פעולותיו הביאו לאי־שביעות־רצון, וכשמינה יורשו, הקיסר מתיאם
(ע״ע; מלך בשנים 1612 — 1619 ), מועצה על מהרת הקתולים פרץ
מרד כללי. במאי 1618 הושלכו מחלון המבצר בפראג שני מושלי
בוהמיה מטעם הקיסר. ב 1619 תבעה אסיפת המעמדות "השבת מלוא
זכויותיהם ההיסטוריות", הצהירה על ניתוק מהקיסרות ובחרה למלך
את פרידריך ע (ע״ע), הנסיך־הבוחר של הפלטינט. בכך חרגה
מרידת צ׳ ממסגרת דתית-לאומית צרה, והפכה לחלק בלתי נפרד של
היערכות הכוחות הפרוטסטנטיים כנגד הקתוליים במלחמת שלושים-
השנה (ע״ע). ב 1620 הביסה הקואליציה הקתולית (אוסטריה, ספרד,
באוואריה, פולניה והאפיפיור) את צבאות צ׳ ב״קרב ההר הלבן"
ליד פראג. במלחמת 30 ־השנה היתד. צ׳ לאחד משדות־הקרב העיקריים.
ב 1632 כבשו הפרוטסטנטים (השוורים והסאכסובים) את פראג, ואח״כ
שוב ב 1639 וב 1646 , אך יחסם האכזרי לאוכלוסיה החליש את
הפרוטסטנטיות בצ׳.

ב 1627/8 העניק פרדיננד 11 (ע״ע; מלך בשנים 1620 — 1637 )

לצ׳ חוקה חדשה, שהיתר. בתוקף עד 1848 . החוקה קבעה שהמלוכה
עוברת בירושה, הגבילה ביותר את סמכויות אסיפות המעמדות (בבו¬
המיה, מורוויה ושלזיה) והתירה את הקתוליות בלבד. צ׳כיס רבים עברו
לקתוליות, והיו שהיגרו מצ/ הישועים (ע״ע) רכשו השפעה רבה על
החינוך והתרבות, והשתלטו על האוניברסיטה של פראג. המלכים
הושיבו בצ׳ את נאמניהם, והמעמדות הגבוהים היו לגרמנים בעיקרם.
גרמנית נעשתה לשפה הרשמית.

המלחמות רוששו את הארץ והאוכלוסיה פחתה בכ 50% . חובות
העבודה והתשלומים של האיכרים הצמיתים לאדוניהם הלכו וכבדו
עם הזמן; בעוד שהצמיתים היו צ׳כים, היו האדונים עפ״ר גרמנים.
ניצני התיעוש במאה ה 18 משכו איכרים רבים למרכזים העירוניים
ובלמו את תהליך הפיכת הערים לגרמניות באפיו. הרחקת התורכים
והחזרת המחוזות הסלוויים לחיק הקיסרות סללו את הדרך לקראת
הופעתם של ניצני התנועות הפאו-סלוויות•

בתקופת האבסולוטיזם הנאור של מריה תרזיה (ע״ע! מלבד.
בשנים 1740 — 1780 ) דוזף 11 (ע״ע; מלך בשנים 1780 — 1790 ) בוצעו
רפורמות במינהל. ב 1781 העניק יוזף 11 לצמיתים חירות אישית,
וב 1789 ביטל את חובת-העבודה שלהם באחוזות האדונים והגביל
את התשלומים שלהם לאדוניהם; ל״צו הסובלנות (הדתית)" שלו

( 1781 ) היתד. רק השפעה חלקית בצ , , משום שלא חל על האוסרא־
קוויסטים ו״האחים הצ׳כיים".

ב 1635 נמסרו לאוזיץ העילית והתחתית לספסוניה, וב 1745 נמסר
רובה של שלזיה לפרוסיה. מאז כללה צ׳ רק את בוהמיה, מורוויה
וחלק קטן משלזיה.

תחיית הלאומיות. מלחמות נפוליון החישו את תהליכי
התיעוש והעיור, ובמקביל את הריבוד המעמדי וההשכלתי. לאחר
הדיפת הפלישה סירבו שלטונות הקיסרות להעניק לצ׳ שלטון־בית,
ואף הכבידו עולם בתקופת מטרניזי (ע״ע)! המתח שנוצר בשל כך
הצמיח בחוגים העירוניים את ראשית התנועה הלאומית בעלת הצביון
התמנטי ("המועדון הצ׳כי", "אירופה החדשה", "ריפיל"). גם ההיס¬
טוריוגרפיה הלאומית-רומנטית, ובמיוחד חיבוריהם של פלצקי(ע״ע)
ושאפאריק, תרמה לתחיית רוח הלאומיות. בשנות ד. 40 של המאה
ד. 19 נתגבשה תנועה "בוהמית כללית", בה מצאו מקומם צ׳כים,
גרמנים ויהודים ממעמדות שונים ובעלי השקפות מנוגדות, שתביעת
צמצום הסמכויות של השלטון המרכזי עמדה במרכז מאווייהם. נוכח
הצלחות ההונגרים במהפכת מארס 1848 (ע״ע הונגריה, עמ׳ 856/7 ),
החלו גם המנהיגים הצ׳כים לשוות אופי לאומי לתביעת האוטונומיה.
הקונגרס הפאן־טלווי, שנתכנס בפראג ביוני 1848 , נסתיים במרידה
אלימה שדוכאה בידי המצביא האוסטרי וינדישגרץ( 312 ־ 11501181 )״!^).
מנהיגי התנועות הצ׳כיות היו לאחר־מכן נאמנים לבית הגסבורג
והתנגדו לאיחוד עם נסיכויות גרמניה, משש שהעדיפו לד,שאר
בקיסרות שרוב אוכלוסיה סלווים. המשטר הראקציוני של א. 3 ןי
(ע״ע), שהוקם בדעוך המהפכה, ביטל את כל הערבויות החוקתיות,
והצ׳כים סבלו מפיקוח כנסייתי על בתה״ם, צנזורה חמורה, הגליות
מדינאים וסגירת מועדונים.

מעורבות הקיסרות במדיניות הבי״ל, שגברה מאז מלתמת-קרים
( 1853 ) ועד נצחון פרוסיה על אוסטריה ב 1866 , הביאה להחלשת
האבסולוטיזם ולחידוש סמכויות המוסדות הארציים המסרתיים
(בבוהמיה ובמורוויה). בארגון־מחדש של. הקיסרות כממלכת אוס¬
טריה—הונגריה ( 1867 ) נכללה צ׳ בשטח האוסטרי. מעמדה הנחות
במסגרת החדשה עורר אכזבה עמוקה, בייחוד אחרי שמתנדבים
צ׳כים הושיטו עזרה לצבאות האוסטרים במלחמותיהם בהוערים,
באיטלקים ובפרשים. ב 1871 נכשלו הנסיונות האחרונים לבינו!
יחידה מדינית צ׳כית נפרדת ומאוחדת במסגרת הקיסרות, בשל
ה ת עדותם הנמרצת של הגרמנים תושבי צ׳ והושו ההונגרי. תחילה
החרימו הצ׳כים לא רק את הרייכסראט המרכזי שבווינה, אלא גם את
הפרלמנטים הארציים בבוהמיה ובמורוויה, וזאת בשל שיטת בחירות
שהבטיחה בהם רוב למיעוט הגרמני. אך כשנתקלו הקיסר פרנץ יוזף
(ע״ע; מלך בשנים 1848 — 1916 ) וראש ממשלתו טאפה(: 6 * 733 ) באופו¬
זיציה מאוחדת של לאומנים וליברלים גרמנש ובלחץ הוערי. והיו
זקוקים לתמיכת הצ׳כים ברייכסראט, העניקו להם ב 1880 זכדות
חשובות: אוטונומיה חינוכית נרחבת, הכרה בצ׳כית כלשון רשמית
בכל משדות הממשלה והחינוך, והרחבת זכות־הבחירה באופן שיובטח
רוב צ׳כי במוסדות מוניציפאליים, מחוזיים וארציים.

ביצוע ההסכם הבטיח רוב יציב לממשלה השמרנית בווינה, אך
בו-בזמן גרם לחיזוק ניכר של הכוחות הלאומיים בקרב הצ׳כים
(שכונו "הצ׳כים הצעירים") ובקרב הגרמנים תושבי צ׳־כאחד. התי¬
עוש הנמרץ האיץ את תהליכי הקיטוב המעמדי והלאומי. ב 1868
הוקם הבנק 830103 ג> $1 ת*> 105 ז/י 21 , שריכז את ההון הצ׳כי. הוקמו
גם ארגוני נוער וספורט בעלי אופי לאומי צ׳כי, כגון ה״סוקול"
(ר' לעיל: חינוך). עד סמוך למלה״ע 1 הלך וגבר משקל הצ׳כים בכל
תחומי החיים, חרף הגסיונות הנואשים של הגרמנים לבלום תהליך זה.
גם אסיה והרכבה של המנהיגות הצ׳כית השתנו. את מקש האצולה
השמרנית בעלת הזיקה ל״זכויות ההיסטוריות"("הצ׳כים הוותיקים")
תפסו כוחות חדשים, שדרשו "הגדרה עצמית לאומית" (.הסוציאלים-

צ׳כיה : הש?נח מסמי הקיסר מהחומות.
פראג, 1618 (תיתוויע׳ו כזיו-,תקופה)

707

צ׳כופלובקיה: היסטוריה

706

צ׳טסלוכקיה; 0 . סאסריה, םו׳] 1 י חיי 5 י ׳-ר.?ניוז ד,*׳כי", ננגס 5 פדאנ
בתהלוכת נצחו! ( 1918 )

טים העממיים") ושילבו את המאבק הלאומי במאבק חברתי ודתי
("האגראריים", "הנוצרים הסוציאליים", "הסוציאלדמוקרטיה הצ׳כית").
גם חוגים פאדסלודים ("הדמוקרטים הלאומיים") הרימו ראש. בצדם
וכנגדם פעל ט. מסריק (ע״ע) בראש "הראליסטים" הפרו־מערביים.

בפרוץ מלה״ע 1 הצהירו ראשי מרבית המפלגות על נאמנותם
לבית הבסבורג, אך חלקים לא־מבוטלים של העילית המדינית
והאינטלקטואלית התארגנו בקבוצות מחתרת ("המאפיה של פראג").
בעוד מאסאריק ותלמידו א. 3 נש (ע״ע) נמלטו למערב. חלק לא-
מבוטל מהחיילים הצ׳כים ערק לצד הרוסים, הצרפתים והאיטלקים.
מאסאריק התקשר עם מנהיגים גולים מסלובקיה (ע״ע, היסטוריה),
וב 1916 הוקמה "המועצה הלאומית הצ׳כוסלובקית"( 511£ תס׳\ 310 נ״ 51 כ 6
3 !> 3 ז 1 ת 1 ז 0 ז£מ), שתבעה איחוד בין צ׳ לסלובקיה. ארצות "ההסכמה"
הכית במועצה זו. ב 1917 החלו גם מנהיגים שנשארו בצ׳ לתבוע
את הפיכת הקיסתת לממלכה פדרלית ולבסוף את פיתקה, לאחר
כניעת אוסטריה הוכרז על הקמת רפובליקת צ׳ ( 28.10.18 ; מכאן
צ׳ = צ׳כוסלובקיה), וב 30.10 תפסה "המועצה הלאומית" את השלטון
בפראג. להצטרפותה של סלובקיה ניתנה גושפנקה חוקית כבר קודם,
בהסכמי פיטסברג ( 30.5.18 ), וב 30.10 החליטה המועצה הלאומית
הסלובקית בטורצ׳יאנסקי סבסי מרסין( 1311111 ) 1 ץ 31 ־,י 5 ץ&מג&״ויד)
על ההצטרפות.

רפובליקת צ׳ ( 1918 — 1939 ). שובם של הלגיונות הצ׳כיים
מתסיה נתקל בקשיים — תחילה בשל הסתבכותם בקרבות האחרונים
עם הגרמנים (חורף 1918 ), ואח״כ בשל הצורך לפלס לעצמם דרד
לאורך המסילה הסראנם־סיברית אל ולאדירוסטוק, בתוך האנדרלמו¬
סיה שהשתררה במהפכה הרוסית. מסע זה זכה להד רב, והחיילים שבו
לצ' דרך יפן ואה״ב. שובם איפשר את הכיבוש המהיר של בוהמיה,
מודוויה, סלובקיה, דרום־מערב שלזיה, טשין וחבל הסודטים. נסיון
אוסטריה לזכות בחבל הסודטים, בו ישבו למעלה מ 3 מילית גרמנים,
ע״פ זכות ההגדרה העצמית, סוכל בהתערבות צבאית צ׳כית (מארס
1919 ). בוועידת השלש בפאריס(ע״ע סרים, ועידת השלש של) החליטו
בעלות־הברית להשאיר את החבל בידי צ׳ בשל חשיבותו האסטרטגית.
נסיונות הונגריה לתמוך בסלובקיה עצמאית נדחו בוועידה; צ׳
זכתה גם בחלק ממחח טשין, שרובו אמנם צורף לפולניה. אך צ׳ לא
הצליחה לזכות בפרוזדור טריטוריאלי דרך אוסטריה עד יוגוסלוויה,
כפי שביקשה. עם חיסולה של הרפובליקה הסובייטית בהונגריה
(ע״ע, עמ׳ 859 ) בקיץ 1919 , נכללה בצ׳ גם רותניה הקרפטים

בץ כל המדינות החדשות שקמו אחרי מלה״ע 1 היתד, צ׳ המתו¬
עשת ביותר וד,דמוקרטית ביותר, חמן רב גם היציבה ביותר. אעפ״כ
פקדו אותה זעזועים קשים מבית שחוץ. הצ׳כים והסלובקים ביחד
(כ 10 מילית) היוו רק כ% מאזרחיה, בעוד שכ 3.3 מיליון גרמנים
ששני מיליוני הונגרים, מתנים(אוקראינים) ופולנים גילי זיקה אמיצה

למולדותיהם שמעבר לגבול. השלטת־בפועל היד, בידי המפלגות
הצ׳כיות העיקריות: האגרארית, הקתולית, הסוציאליסטית-לאשית,
הסוציאל־דמוקרטית והדמוקרסית־לאומיש הן שיתפו פעולה במסגרת
ועדה מתמדת (ה 3 ^ 0 ? — קבוצת ה 5 ). מ 1922 היתה המפלגה
האגרארית החזקה ביותר, שנהיגה אנטונין שוך,לד, ( 01113 ׳)§) היה
רה״מ רוב שנות ה 20 . בסלובקיה זכתה לרוב משלט מפלגת־העם
הקתולית, שבראשה עמד כהדהדת הלינקה (ע״ע). מפלגה זו דרשה
אוטונומיה מנהלית לסלובקיה. לקומוניסטים היה בסלובקיה כש ניכר.

חוקת 1920 קבעה שלטת מרכזי (ולא פדרלי), ובכך הופרה
ההבטחה שניתנה לסלובקים בהסכם פיטסברג (מ 1918 ). עיקרי
החוקה נוסחו תוך חיקד חוקת הרפובליקה השלישית בצרפת. בראש
המדינה הועמדו אסיפה לאומית — שהורכבה מבי״ב ומסנאט, שנבחת
ישירות — וממשלה האחראית בפני ביה״נ. הנשיא נבחר ע״י ביה״ג
שסנאט. עד 1935 היה מאסאריק הנשיא, ואח״ב בנש.

הסלובקים הקיצוניים לא באו על סיפוקם גם ב 1927 , כאשר
הונהגה אשונומיה מנהלית לארבעת המחחות בוהמיה, משוויה,
סלובקיה ומתניה. בשנים 1935 — 1938 היה הת־ז׳ה (ע״ע), מנהיג
מפלגת־האיכרים בסלובקיה, רה״מ בצ׳. עד ראשית שנות ד, 30 נטו
מנהיגי המיעוט הגרמני לשיתוף-פעולה מסויג עם השלטונות, תוך
מחאות שקטות נגד מינד פקידים צ׳כים באזומהם תגד החרמת
קרקעות ע״פ חוקי הרפורמה האגראמת. אך עם עליית הנאציזם
בגרמניה קיבלה מפלגת הגרמנים־הסשטים הקיצונית, בהנהגת קו־נ־
דאד ך,נלין(ע״ע,דר׳לעיל: חינוך), כ 80% מקולות הגרמנים ונעשתה
למפלגה הגדולה במדינה.

מדיניות-החוץ נשענה מלכתחילה על צדפת, נגד גרמניה וברש״״ם.
לאחר הצטרפות צ׳ לחוזי לוקרנו(ע״ע לוקרנו, חחי) ששרו היחסש
עם גרמנש, ובמקביל הוקפה "ההסכמה הקטנה" עם רומניה ויוגו-
סלוויה, כדי לסכל את שאיפות המיעוטים ההונגמם בהן לחזור
להונגמה, או את שיבת בית הבסבדרג. המשבר הכלכלי החמור
ב 1930/31 גרם אמנם לרדיקליזציה בקרב הפועלים והמיעוטש הלאו-
מיש, אך לא היה בו כדי לשנות או לעוות את דמות המדינה ואפיה.
לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה ( 30.1.33 ) נתקבלה יזמת שה״ח
הצרפתי, ברחו (ע״ע), ונחתמה ברית משולשת בין צ , , צרפת
ובריה״ם; אך הוסכם בחשאי עם בריטניה, שצ׳ לא תזדקק לסיוע
סובייטי בלא הסכמתה המוקדמות

לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938 ) תכנן היטלר את
פירוקה של צ/ במצוותו החל הנליין, מנהיג הגרמנים הסודטים,
להשמיע תביעות קיצוניות, וכשממשלת צ׳ קיבלה אותן היה מעלה
חדשות, קיצוניות יותר, כדי למנת כל סיבר לפשרה על בסיס
שלמותה של צ/ גיוסו החלקי של צבא צ׳ ב 30.5.38 הרתת אף את
היטלד, אך הביא ברבזמן לגסיון־תיווך בריטי, באמצעות הלורד
ראנסימן, בין הממשלה לבין הנליין. ממשלת בריטנש לא התחשבה
בשיער, מודיעינית מהימנה על סיכויי התמרדות בקצונד, הגרמנית
הבכירה במקרה שהצבא הגרמני ייתקל בהתנגדות מצד הצ׳כיס,
וצידדה בדרישות הגרמנים לספח את חבל הסשטים לגרמניה, על אף
הימצאותמתקנים צבאיים
צ׳כיים חשובש בחבל זה.
לאחר שיחות בין צ׳ימבר־
לין (ע״ע), ראש ממשלת
בריטנש, להיטלר, התכנ¬
סה במינכן ב 29.9.1938
תידה בהשתתפות היט־
לד, משוליני, צ׳ימברלין
ודלדיה (ע׳ ערכיהם),
ראש ממשלת צרפת• ב¬
וועידה התקבלה "הצעת

כניסת הצבא הנדסני לטראג ( 15.3.1989 )

709

צ׳כוסלובקיה: היסטוריה

710

הפשרה״ של מוסוליני, שלפיה על צ׳ למסור לגרמניה תוך 12 יום
את כל המחוזות שבהם למעלה מ 50% גרמנים (לפי מפקד-האוכלוסין
של 1910 ), דהיינו את כל חבל הסודטים. ממשלת צ/ בראשות הגנרל
סירוד (ץ׳\ 0 ז־< 5 ), קיבלה את תכתיב המעצמות, טשין נמסרה לפולניה,
והגבול עם הונגריה שורטט מחדש. הגרמנים הבטיחו לערוב לשלמות
צ׳ בגבולותיה החדשים, לאחר "שיוסדרו יחסיה החיצוניים והפני¬
מיים". בנובמבר 1938 אמנם הושלם תיחום הגבולות עם פולניה
והונגריה, אך הערובה הגרמנית בוששה לבוא. בנש, שלא רצה לראות
בחורבן ארצו, התפטר מהנשיאות ויצא את צ׳ ( 5.10.38 ). ב 22.11.38
נתקבלה חוקתה החדשה של צ׳, שלפיה זכו סלובקיה ורותניה
הקארפאטית לממשלות משלהן, לאוטונומיה נרחבת ולזכות־וטו
בכל העניינים שהושארו בטיפולה של הממשלה המרכזית. מספר
המפלגות צומצם ל 2 : ״מפלגת האיחוד הלאומי״ ו״מפלגת העבודה״;
הקומוניסטים הוצאו אל מחוץ לחוק. כדי לזכות בגיבוי גרמני בלחי־
מסויג הציעה ממשלת צ׳ לבסוף גם תיאום צבאי ומדיני מתמיד, אך
בראשית מארס 1939 דחה היטלר הצעה זו, ובתיאום עם הונגריה
ופולניה אילץ את המנהיגות הסלובקית להכריז על מרד "להשגת
עצמאות מלאה״. ב 14.3.39 הוזמן הנשיא הכד. (ע״ע) לברלין והוחתם
על "בקשת חסות גרמנית על בוהמיה ומורוויה", ולמחרת סופחה
לגרמניה כמדינודחסות (פרוטקטוראט) ללא שפיכות דמים. ב 23.3
הפכה גם סלובקיה (ע״ע, היסטוריה) למדינת־חסות גרמנית. רותגיה
נמסרה להונגריה. וע״ע מלחמת העולם השניה, עמ׳ 678 .

מדיגת־חסוחגרמגית ( 1939/45 ). השלטון הנאצי בצ׳כיה
נמשך עד תש מלה״ע 11 . בתקופה זו היו אמנם ממשלות צ׳כיות,
אך הגרמנים נמנעו מלהגדיר את סמכויותיהן. השלטון־בפועל היה
בידי ה״פרוטקטורים״: פת נויראט (עד 27.9.41 ), הידריך (ע״ע,
נרצח בידי קבוצת קומנדו צ׳כית ב 28.5.42 ), ק. ה. פראנק (עד
אוגוסט 1943 ) ווילהלם פריק 10 :>״?). כבר בסתיו 1939 פרצו הפגנות
אלימות נגד השלטת הנאצי, ובעקבותיהן נסגרו המוסדות להשכלה
גבוהה. בראשית 1940 הוצאו להורג מנהיגי המחתרת הקואליציונית.
ביוני 1942 נשפט ונתלה רה״ם, הגנרל אליאש, בעקבות נסית
למסור מידע וכספים למחתרת• סמיך לכך נרצחו כל תושבי הכפר
לידיצה ( 106 ^ 1 ), כפעולת־תגמול על ההתנקשות בהיידריך. פעולות
המחתרת והמאמצים לדכאה גברו עם החמרת מצבה של גרמניה
בחזית״ למעלה מ 00 ( 104 איש הוצאו להורג מטעמים מדיניש, נוסף
על כ 00 ( 1004 יהודים מצ׳כיה שנרצחו במחנות ההסגר וההשמדה.

כבר בשלהי 1939 הקימו בנש דאן מאסאריק (בנו של הנשיא
הראשון), בפאריס ממשלה גולה, שאח״כ עברה ללונדון. לרשותה
עמדה הדיוויזיה הצ׳כית הראשונה, בריטניה ובריה״מ הכירו בממשלה
הגולה ביולי 1941 . הגיס הצ׳כוסלובקי שהוקם בבריה״מ השתתף
באורח רצוף בקרבות אוקראינה ומרכז-אירופה, מראשית 1943 ועד
סוף המלחמה. ברית-הידידות וההסכם הצבאי עם בריה״ם, שעליהם
חתם בנש ב 12.12.1943 , קבעו למעשה את צירופה של צ׳, לאחר
שחרורה, לתחום ההשפעה הסובייטית, וחייבו תיחום מחודש של
הגבולות המזרחיים לאורך הרי הקארפאטים. כן החליש הסכם זה
את זיקתה של הממשלה הגולה של צ׳ למעצמות המערב.

באוגוסט 1944 מרדו יחידות סלובקיות והבי רו במרות הממשלה
הגולה, אך הן דוכאו בידי הגרמנים. באפריל 1945 כבר שוחררו
חלקים ניכרים של הארץ בידי הסובייטים והיחידות הצ׳כיות הנלוות;
בקושיצה ( 0 :> £051 ) הוקמה ממשלה זמנית, וממשלת מדינת־החסות
נמלטה מפראג ( 4.5.45 ). אך כדי להבטיח נסיגת יחידותיהם למערב
החליטו הגרמנים על המשך המאבק. ב 5.5.45 החלה התקוממות כללית
של תושבי פראג. ב 8.5 נכנע המפקד הגרמני של העיר בפגי הוועד
המחתרתי, אך הקרבות נמשכו עד כיבושה של העיר בידי צבאות
בריה״מ. ב 11.5.45 מסר הוועד המחתרתי את השלטון לידי הממשלה
הזמנית.

וו 5 וקה רבוס?וב:קיר, ( 1938/9 — 1845 )

תקופת מעבר ( 1945 — 1948 ). צ׳ המשוחררת אורגנה על
יסודות חוקת 1920 , תוך תיקונים מינהליים מסוימים, כגון כינת
ממשל סלובקי אוטונומי במקביל לממשל המשותף. 5 המפלגות
הראשיות הסכימו על תכנית משותפת: הקמת מנגנון לגילוים
ולהענשתם של פושעי-המלחמה! הוצאה אל מחוץ לחוק של המפלגה
האגרארית, שנחשבה למבצר הראקציה ושיתפה פעולה עם הנאצים;
גירוש הגרמנים הסודטים והלאמת התעשיות הכבדות. רותניה הקאר-
פאטית נמסרה לבריה״מ. הבחירות לאסיפה המכוננת, במאי 1946 ,
הבטיחו רוב יחסי( 38% מהקולות) לקומוניסטים, והם הבטיחו לעצמם,
יחד עם הסוציאל־דמוקרטים ונציגי האיגודים המקצועיים וד,"ארגונים
הדמוקרטיים ההמוניים", רוב רופף במוסדות השלטון. המנהיג הקומו¬
ניסטי קלמנט גוטוולד היה לרה״מ, ויאן מאסאריק לשה״ח. עד 1948
התפתחו קשרים כלכליים הדוקים-יותר עם ארצות המערב מאשר עם
המזרח, אבל בגלל התנגדות בריה״מ לא השתתפה צ׳ בתכנית מרשל
(ע״ע) האמריקנית לשיקום אירופה.

נסיון הקומוניסטים להפוך את המשטרה לכלי צייתני ובלבדי של
מפלגתם — ע״י החלפת שוטרים לא-קומוניסטים בחברי המפלגה —
נתקל בהתנגדות חברי הממשלה הלא-קומוניסטים, ותבם התססת
( 20.2.1948 ). הקומוניסטים גייסו את המיליציה של הסועלש והקימו
ועדים בבתהח״ר. הנשיא בנש נכנע ללחץ, וב 25.2.48 אישר את
הקמתה של ממשלה חדשה. יאן מאסאריק אמנם נשאר שה״ח, אולם
ב 10.3.48 נמצא מת בחצר ביתו (היה זה, כנראה, רצח שבוים
כהתאבדות). הסוציאל־דמוקרטים הוכרחו להצטרף למפלגה הקומו¬
ניסטית. שאר המפלגות אמנם המשיכו להתקיים, אך מספר חבריהן
פחת מאד. ב 9.5.48 נתקבלה חוקה חדשה, שהפכה את צ׳ ל״דמוקרטיה
עממית״. בנש סירב לאשר את החוקה והתפטר ב 7.6.48 . גוטוולד
נבחר לנשיא, אנטונין זפוטוצקי 0 > 1 ;>סזסק 23 ) מונה לרה״מ, ורודולף
סלאנסקי (יהודי) היה למזכיר המפלגה הקומוניסטית. מרבית עסקני
המפלגות הלא־קומוניסטיות נאסרו ומיעוטם נמלטו לחו״ל.

המשטר הקומוניסטי (מ 1948 ). בספטמבר 1948 נתקבלה
חוקה במתכונת שאר הדמוקרטיות העממיות. התעשיה כולה שמסחר
הולאמו, וכן שטחי-קרקע מעל 500 דונם, ב 1949 נתקבלה תכנית-
החומש הראשונה, שהדגישה את פיתוח התעשיה הכבדה עפ״נ מוצרי-
תצרוכת. הקמת משקים שיתופיים נתקלה בהתנגדות האיכרים, אבל
השלטון היה נחוש בדעתו למגר כל התנגדות. ב 1951 הושלמה החקיקה
החדשה והוקמה רשת בתמ״ש עממיים. כל פעילות מדינית אשוזי-
ציונית הוגדרה כמעשה בגידה וריגול וזכויות-הפרט הוגבלו ביותר.

בשנתיים הראשונות של השלטת הקומוניסטי חוסלו המתנגדים
המדיניש. השלטונות רדפו במיוחד את הכמורה הקתולית, שסירבה
להשבע אמונים למדינה. אח״כ החלו ה״טיהורים" הפנים־מפלגתיים
של הנחשדים בחוסר נאמנות לקו הצייתגי ללא־עוררין כלפי בריה״ם.
במסגרת ה״טיהורים" הוצאו להורג כמה מאות איש, בהם עסקנים
ותיקים ויהודים רבים. בין השאר נידת שוצא להורג מזכיר המפלגה,
רודולף סלאנסקי, שהואשם גם בשיתוף פעולה עם.הציונות. מספר

711

צ׳כוסלובקיה: היסטוריה

712

הנידונים לתקופות־מאסר ארוכות נאמד ב 30,000 . בין הנידונים היו
ולדימיר קלמבטים, שה״ח, וגוסטב הוסאק, מזכיר האיגודים המקצו-
עיים בסלובקיה. במשפסי־הראווה ההמוניים ("משפטי פראג") אולצו
הנאשמים להטיח כלפי עצמם האשמות חמורות ביותר, לבקש את
הענשתם ולהעיד נגד קרוביהם. תהליך מיתון גלי הטרור בצ׳ היה
איטי מאשר בשאר גרורות בריה״מ, והוא נמשך גם לאחר מות סמא־
לין וגוטוואלד — בתקופת נשיאותו של זאפוטוצקי ( 1953 — 1957 ) —
כשאנטונין נובוטני היה מזכיר המפלגה, ובימי נשיאותו של נובוטני
( 1957 — 1968 ).

בראשית שנות ה 60 כבר היו רוב המשקים החקלאיים שיתופיים.
ליברליזציה מסוימת, שהתבטאה בטיהור שם הנידונים, ניכרה מסוף
שנות ה 50 , והיא גברה אחרי המשבר הכלכלי והמחסור החמור
ב 1962 . חוקת יוני 1960 (ר׳ לעיל, עמ' 696 ) העניקה גושפנקה בלתי־
מעורערת לשלטון המפלגה הקומוניסטית, והעלתה את הריכוזיות
בתחום החברתי והמדיני לשיאה. החל ב 1965 השתפר המצב הכלכלי
ורמת-החיים החלה לעלות. שכבת משכילים חדשה הרימה ראש,
והלחץ הסובייטי נחלש. גם היחסים עם הכנסיה הקתולית השתפרו.
על רקע זה צמחה אופוזיציה שמאלית־ליברלית, שבאה לידי ביטוי
בוועידת הסופרים (יוני 1967 ), שמחתה נגד כל צנזורה והתערבות
המדינה בענייני אמנות.

תנועת הליברליזציה הגיעה לשיאה בתקופה ינואר—אוגוסט
1968 — ״האביב של פראג״, ב 5.1,68 נבחר אלכסנדר דובצ׳ק
0111x610 ) , שהיה עד אז מזכיר המפלגה בסלובקיה, למזכיר כללי
של המפלגה במקום נובוטני. א. צ׳רניק (^ 111 ^ 0 ) מונה לרה״מ!
שני סגניו היו אוטה שיק (; 114 §), שצידד בביטול הריכוזיות בתעשיה,
וגוסטאב הוסאק. יוסף סמרקובסקי (ץ 140¥514 -ו 1 ״ 5 ) נבחר לנשיא
האסיפה הלאומית. שגי האחרונים נרדפו בראשית שנות ה 50 . בלחץ
הגובר התפטר נובוטני גם מנשיאות המדינה, ובמקומו נבחר הגנרל
סוובודה (שר־ההגנה בשנים 1945 — 1950 ). ההנהגה החדשה ביטלה
את הצנזורה ושיחררה אסירים מדיניים. המוני משכילים, סטודנטים,
פועלים וקצינים נתנו ביטוי פומבי ובלתי־מסויג לתמיכתם בכיוון
החדש של הממשלה, כפי שהוצהר ב״תכנית־הפעולה״ שלה מ 10.468 ,
שבה דובר על "סוציאליזם אנושי". הוקמו אגודות בלתי מפלגתיות,
ואף נשמעו קולות לחידוש קשרים עם המערב. התפתחויות אלו
נתקלו במחאתן ובהתערבותן של בריה״מ וגרורותיה. ביוני 1968
נקטו הסובייטים לראשונה בשיטות חתרניות כדי להצדיק התערבות
מתוכננת. קבוצת עסקנים קומוניסטים פרו־סובייטים בצ׳ ביקשה —
במסמך ״ 2,000 המילים״ — את "עצתם המדריכה של החברים".
ב 21.7.68 מסר השגריר הסובייטי בפראג מחאה רשמית חריפה נגד
"התבטאויות אנטי־סובייטיות בעתונות הצ׳כית וסיכון הגבולות המע¬
רביים של מדינות בריודורשה". במקביל לכך התקיימו תמרוני־מטה
של הברית, גם על אדמת צ׳. שיחות־הבהרה בין המנהיגות הצ׳כית
והסובייטית, בתחנת־גבול בין שתי המדינות, הסתיימו ב 29.7 בהסכמה
הדדית: הצ׳כים התחייבו להחמיר את הצנזורה על התבטאויות
חריגות ואנטי־סובייטיות. ב 11.8.68 ביקר בפראג המרשל מיטו(ע״ע),
וב 15.8 — נשיא רומניה, צ׳אושסקו. המנהיגות הסובייטית, ההונגרית
והמזרח־גרמנית נחרדו פהנסיון לחדש את ד",הסכמה הקטנה", ובול¬
גריה הביעה מורת-רוח בשל הגיוסים החלקיים ברומניה ויוגוסלוויה.
יש המעריכים, כי דווקא ביקורי־סולידאריות אלה הם שהכריעו את
הכף בצמרת הסובייטית לצד התערבות צבאית, בייחוד לאחר
שאה״ב הודיעה שאין בדעתה להתערב. ב 20.8.68 פלשו כ 250,000
חיילי "ברית ורשה" לתחומי צ׳, כשהאוכלוסיה המקומית נמנעת
מלשתף פעולה עם הכובשים. באופן זה מומשה "דוקטרינת ברז׳ניב",
לפיה רשאית בריה״מ להתערב במדינות זרות כדי לשמור על השגי
הסוציאליזם. המנהיגות הצ׳כית החוקית הועברה למוסקווה, וב 27.8
הוחתמה על הסכם כפוי המאשר את הכיבוש. ועידת המפלגה הקומו¬

ניסטית של צ׳, שהת¬
כנסה בהעדר המנהיגים
באחד מבתהח״ר הגדו¬
לים, בתנאי מחתרת, לא
אישרה את הסכמי מוס-
קתה, אך הביעה אמון
במנהיגות הנבחרת. ב¬
אוקטובר 1968 נחתם
הסכם נוסף המאשר ה¬
צבת 70,000 חיילים סו¬
בייטיים בצ׳ י
בסוף אוקטובר נתקב¬
לה חוקה חדשה, שהפכה
את צ׳ לפדרציה: הוקמו
ממשלות נפרדות בסלו¬
בקיה ובצ׳ביה, שלהן

ציבוס^ובקיה : תושבים סתווכחים עם ססקד
טאנק רוסי, 5 יד בניין רריו־פראג ( 1968 )

סמכויות בתחומי החינוך, התרבות וכד׳. בתוך כך שונה הרכב צמרת
המפלגה והשלטון; מנהיגי "האביב של פראג" הודחו ממשרותיהם
ובמקומם הוכנסו נאמני בריה״מ, גוסטאב הוסאק היה לדמות הבולטת
של ה״ראליזם החדש״, ובאפריל 1969 נבחר למזכיר המפלגה.
סוובח־ה נשאר בתפקידו כנשיא. דובצ׳ק נדחק לחלוטין מהצמרת
ומונה לשגריר בתורכיה, אך לאחר שגורש מהמפלגה הוחזר לצ׳.

הוסאק, שפעל מתוך שיתוף־פעולה עם בריה״מ, ערך טיהורים
במפלגה, בארגוני־התרבות ובמוסדות-החינוך, וחלק ממנהיגי "אביב
פראג״ גורשו לחו״ל! לטיהורים אלה לא היה אמנם אותו אופי אכזרי
כלטיהורי ראשית שנות ה 50 . במאי 1970 נחתם חוזה־ידידות עם
בריה״מ, שאישר למעשה את ״דוקטרינת ברדניב״. ב 1973 חתמה
צ׳ על הסכם לנורמליזציה ביחסים עם גרמניה המערבית, ובו בוטל

הסכם מינכן מ 1938 .

צ׳ וישראל. צ׳ היתד. בין המדינות הראשונות שהכירו
בישראל, ובמלחמת־העצמאות היתה צ׳ אחד ממקורות הנשק היחידים
של ישראל. יחסה של צ׳ השתנה עם שינוי היחס של בריה״מ לישראל.
במשפט סלאנסקי( 1952 ) היו 11 מתוך 14 הנאשמים יהודים, והגישה
הכללית היתד. אנטישמית, אנטי-ציונית ואנמי־ישראלית. הצירות
הישראלית הוגדרה כמרכז ריגול, ואריה קובובי, ציר ישראל, גורש
מפראג. שני ישראלים (מרדכי אירן, מראשי מפלגת הפועלים המא¬
חדת [ע״ע],ושמעון אורנשטיין) נאסרו, עונו ונשפטו ל תקופית־מאסר
ארוכות. אח״כ התקיימו יחסים בין ישראל לצ ׳ בדרג נמוך בלבד.
צ׳ פעלה בתיאום עם בריה״מ וניתקה את יחסיה עם ישראל בזמן
״מבצע סיני״ (אוקטובר 1956 ) ובמלחמת ששת־הימים (יוני 1967 ).
בתקופת "האביב של פראג" נשמעו בצ ׳ תביעות לחידוש היחסים
עם ישראל.

כללי:

; 1943 , 1 _)/ 5/000 1 ) 1 * 1 > 11 /***€ * 1/1 / 0 9 * £11110 4 , מ 31 $ 0 ^׳ ח 0 * $6 . 11

,(. 1 * 6 ) 8051 .£ ; 1953 8 , 9 * 1/1110 1 * 0 * 1 ) 0 * £14 1 * 1 . 0 , 11 ס$ו 1 ו 0 ו 1 ' 1 . 14 . 5

; 73 — 1967 ,¥!־! ,** 14 * £0 1 ** 1 /* 115 ** 6 / 1 {/ ** 4 *!!/*!!/* 1 * 0 ז* 4 !/* 14 / 114 * 1/0
מיו 1 £15091 , 86115 . 14 , 14 ; 1967 2 , 15 * 10 **** 0 1 ) 1 * 0 11 /**; €2 י 1 ז ת 3 וח 6 * 51 .£

. 1969 , 9 * 1/1110

יה״ב:

,) 11 מז 0 / י ( 1 ." 8 ; 1905 — 1899 , 1-11 , 15 ** 71 * 86/1 * 11 /* 11 /* 1 * 0 , תן 31 וז 0111 ב 13
, ץ * 51 מ 1 ות £3 . 14 ; 1949 ,*() 0 * £14 11 ** 1 * £0 / 16 * 0 01 * 11 **€ / ס 1 £ * 1 }/ 40 ! 7/16
. 1967 , 1071 * 0114 ' 1 *£ */ 1/14551 * 1/1 / 0 9 * £11110 4

המאות ה 18 — 19 :

~ * 061 ־ 81 .? ;* 1969 ,/(* 4 ) 11 **€ 11 / 1 *** £ 1%/11 * 1/1 מיו 110 * 7 * 80/4 ,־ 61 מז £6 . 8

14 . 0 . $ 1 * 111111 £ ( 6 x 4 $,), 7 / 1 * 02 :**/! £** 1 ( 41 ** 11 ** 0 / 1 / 1 * 1 / 1 * 1 * 1 ***) 1/1
€* * 1114 * 9 , 1970 .

רפובליקת צ׳ והשלטון הנאצי:

. 19 ; 1940 ,* 1 € ** 714 * ק * 14 * 1 /ס 5 * 4 >*¥ 119 ** 7141 ,.€ ,(. 1 ) 6 ) ־ 1161 ־ £61 .{ . 8
; 1962 ,* 5101 }/ 0 < 05101 !{**%€ * 1/1 / 0 ') 1 * 11 ) 5/10 * 7/1 , 61111311 ?

. 1971 ,* 41 )£ 1/021 **/) 1471 15 /**%€ * 7/1

713

צ׳כוסלובקית: יהודים

714

צ* הקומוניסטית:

ג. גולן, הסוציאליזם הצ׳כוסלוואקי מה טיבו(מולד, ד[ 217 ]א תשכ״ח ♦

ד. ויטל, מדינות קטנות במבחן הקיום, עם׳ 21 — 71 , תשל״ג!

, $21110 .* 1 ; 1961 , 1960 — 1948 ,.€ מ/ ומ//ממומממ>ס .£

/מון,מ 0 1101 *€* 11 * 1711 * 711 ,ח 1151 £ .^\ ; 1971 ,// ־ה)'׳מ 14 ? 0 * 10 ז 51 .ל>

- 10 * 1/10 * €2 1968 * 7/1 * < (. 1 ) 0 ) ו 1$1 זזג? . 11 ; 1971 ,% 5 $1-171 * 5/1 / 0

* 7/7 , 001311 . 0 ; 1971 , 1970 — 1968 , ץ{/ 1$ >' 816110£1 .ס : €74515

, 8 1962 , 1$ * 0 1 111 117 * 711 * 17 }401?*111*111 , 001110X1 ד 01 }*# }/ 1 }ע 0 \ 105 /** €2

; 1973 , 1969 — 1968 , 0 <£ }/* 2 ?/* 1 < 7 * 1/1 ,. 0 מ* * 1 * 111 סזזס[*!! ,.!>! ; 1971

^{ 0 ט 70510 /€:> €2 * 1/1 /ס ? 01 * 1115 4 ,(. 15 * 0 ) . 11 - ץ 0 ז 3 וזתג}^ . 5

. 1973 , 1948 — 1918 ,* $11611 *^

י. לו.

יהודים. על תולדות היהודים בבוהמיה ומורוויד. ע״ע מורויה,

ענד 838 — 841 . ד. ק מ ת צ׳ ב 1918 איחדה ציבור יהודי מגוון במסגרת
מדינית אחת. במפקד 1921 נמנו בצ׳ 354,342 יהודים. מהם כ 125x100
בבוהמיה, מורוויה ושלזיה, וב 230,000 בסלובקיה ורותניה הקרפטית.
במפקד 1930 נמנו 356,830 יהודים: בבוהמיה — 76,301 , במורוויה־
שלזיה — 41,250 , בסלובקיה — 136,737 וברותניה הקרפטית —
102,542 . כינון הרפובליקה עבר בחלקה המערבי, בד״כ, ללא פגיעה
ביהודים, אד התנגשויות שהיו בסלובקיה בין צ׳כים, סלובקים
והונגרים, לוו באנטישמיות אלימה.

יהדות צ׳ הורכבה מחטיבות שונות. החיים היהודיים ב״ארצות
ההיסטוריות" היו בעלי אופי מערב־אירופי, ואילו יהדות רותניה
הקרפטית היתד. בעלת אופי מזרח־אירופי! יהודי סלובקיה היוו
כעין גשר ביניהם. יהדות בוהמיה, מורוויד. ושלזיה היתה עירונית
באפיה (למעלה מ 60% גרו בערים בעלות אוכלוסיה של 50,000
ומעלה), ונתאפיינה באחח גבוה של בעלי מקצועות חפשיים. בזמן
הרפובליקה ירד מספר היהודים בערים הקטנות ב 20% — 50% , ואילו
בפראג, ברנו. אוסטרווה ומרכזי־תעשיה אחדים באיזור הסודטים,
עלה מספרם. מכלל 76,300 יהודי בוהמיה ב 1930 , הצהירו 15,436
על לאומיות יהודית, 35,418 — על לאומיות צ׳כוסלובקית ו 23060 —
על לאומיות גרמניות מכלל 41,250 יהודי מורוויה־שלזיה הצהיח
21,315 על לאומיות יהודית, 11,997 — על לאומיות גרמנית ו 7,251 —
על לאומיות צ׳כוסלובקית.

יהודי רותניה הקרפטית מנו במאה ה 18 רק מאות אחדות, אך
באמצע המאה ה 19 הגיע מספרם לכ 20,000 • עד למלה״ע 1 גדל
מספרם כמעט פי 5 עקב הגירה מגליציה, רוסיה ורומניה. ב 1930
גרו רק כ 44% מהם בערים, ועד למלה״ע 11 היה זה הקיבוץ היהודי
הכפרי הגדול ביותר באירופה. 18.4% עסקו בחקלאות, 26.6% —
במלאכה ותעשיה ו 35% — במסחר ותחבורה. האיזור היה עני ומפגר.
מרבית יושביו היו חסידים ושפת דיבורם — יידית. יושבי הערים
(החשובה בהן מוקצ׳וו [ע״ע]) דיברו הונגרית.

בסלובקיה דמו יהודי המחוזות המערביים ליהודי מורוויה, והמז-
רחיים — כ 1 / 3 מיהודי סלובקיה — ליהודי רותניד, הקרפטית. ב 1930
הצהירו 72,644 מכלל 136,737 יהודי סלובקיה על לאומיות יהודית,

קטע טפרונת קריסה סניהכ״נ "אלטנוישו?", 1592
(הסחיאח הטטלכתי היהודי, 8 דאג)

44,000 — על לאו¬
מיות צ׳כוסלובקית,
9,945 — על לאומיות
גרמנית ו 9,728 —על
לאומיות הונגרית.

בעקבות ייסוד ה¬
רפובליקה החלה הת¬
ארגנות יהודית. כבר
בנובמבר 1917 ה¬
ציע המנהיג הציו¬
ני לודוויג זינגר,
כי הקהילות תש¬
משנה כמסגרות ד¬
תיות וברשויות לאוטונומיה היהודית כאחד. ביזמת רודולף כהן,
מנהיג ״פועלי־ציון״ בפראג, הוקמה ב 1918 "המועצה הלאומית
היהודית במדינה הצ׳כית", בה השתתפו בתחילה 4 נציגים של
הציונים בבוהמיה ו 4 נציגים של "פועלי-ציון". ליו״ר נבחר לודוויג
זינגר, ולסגניו — הסופר מאכם ברוד ונציג "פועלי־ציון". ביום
הכרזת הרפובליקה הגישה המועצה לוועד הלאומי הצ׳כוסלובקי
הצהרת־אמונים ותזכיר שתבע הכרה בלאום היהודי, הענקת זכויות
מיעוט־לאומי, שוויון־זכדות מלא, דמוקרטיזציה של הקהילות והקמת
מוסד־גג על־קהילתי. בנובמבר 1918 החליטו איגודי הקהילות במור-
וויה ובשלזיה על הצטרפותן, ובינואר 1919 נתקיימה בפראג הוועידה
הארצית הראשונה של המועצה. בלטה בה המגמה להפוך את הקהילות
לנושאות האוטונומיה היהודית, והועלו תביעות לבחירות דמוקרטיות
בקהילות, פיתוח מוסדות חינוך וסעד, הקמת בת״ם חילוניים, הוראת
עברית, חופש פולחן ועוד. נציגות מטעם המועצה, בראשות זינגר
וש. ה. ברגמן(ע״ע), השתתפה בעבודת המשלחות היהודיות בוועידת-
השלש בפאריס. הוחלט על ייסוד "המפלגה היהודית". המועצה היתד.
ציונית בעיקרה, אך השתתפו בה גם לא-ציונים רבים, למעט תנועת
ההתבוללות והאורתודוכסיה הקיצונית, שהחרימו את המועצה
וערערו על זכותה לייצג את כלל יהודי צ׳. חוקת הרפובליקה מ 1920
הכירה במפורש בלאום היהודי— לראשונה באירופה— ובכך הובטחו
ליהודים זכויות של מיעוט-לאומי. למעלה ממחצית יהודי צ׳ הצהירו
על השתייכותם ללאום היהודי.

אוטונומיה יהודית לא הושגה, והיא לוותה בקשיים גם ביהדות
צ׳ גופה. השאיפה להפוך את הקהילות לנושאות האוטונומיה לא
הוגשמה, שן נכשלו הנסיונות להקמת ארגון־גג לקהילות. ארגוני-גג
התקיימו במורוויה ובשלזיה כבר מימי האוסטרים, אך הקמת הרפוב¬
ליקה לא הביאה לאיחודם. ברוב הקהילות הונהגו בחירות דמוקרטיות
ועפ״ר נבחרה הנהגה ציונית. בפראג התאגדו 7 הקהילות שבעיר
לטיפול בבעיות משותפות. מאוחר יותר נוסדו בבוהמיה שני איגודי-
קהילות נוספים — של דוברי צ׳כית ושל דוברי גרמנית. בראשון
גברה השפעת המתבוללים, ובשני — השפעת הציונים. בפראג היתה,
לרוב, יד המתבוללים על העליונה. ב 1926 הקימו איגודי-הקהילות
הנזכרים את "המועצה העליונה לקהילות בוהמיה, מורוויה ושלזיה",
שהיתה מאז למשד העליון בארצות ההיסטוריות, אך הגבילה פעו¬
לותיה לענייני-דת ולחינוך־דתי בלבד. בסלובקיה וברותניה הקרפטית
התקיימו קהילות נפרדות מ 3 סוגים, במתכונת ההונגרית: א 1 רתו־
דוכסיות, נאולוגיות ו״סטאטום קוו״. בראשית שנות ה 20 קם ארגון
ארצי של הקהילות האורתודוכסיות שם, וב 1928 התאחדו שתי
הקהילות האחרות בשם "ישורון". מעתה נתקיים אפוא ארגון־גג
כולל בארצות ההיסטוריות ושני איגודים נפרדים במזרח הרפובליקה,
אך מסגרת משותפת עליונה לא נתממשה.

״המפלגה היהודית״ שנוסדה ב 1919 נאבקה על הייצוג היהודי
בממשל. במישור המוניציפלי הצליח המאבק, אך בזירה הפרלמנטרית

צ־כוסלובקיוו: יהודים כטוקצ׳וו
(צילם ר. וישגיאק)

715

צ׳כוסלוכקיה: ירודים

716

פ 1 אנ: סטע טכתובוודהויכרח 5 77,000 נספי־שואה, ע? <ןירות ביהנ״ג "פניזס"

נכשל תחילה. בבחירות 1929 הופיעה המפלגה היהודית ברשימה
משותפת עם מפלגות המיעוט הפולני, ואז נבחרו לראשונה שני
נציגים יהודים. הסכם יהודי־פולני שוב לא היה אפשרי ב 1935 ,
ובמקומו נחתם הסכם עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. המפלגה
היהודית זכתה לייצוג גם במועצות של המחוזות מורוויה־שלזיה
וסלובקיה.

הציונים היו ראשי הפעילים במועצה הלאומית היהודית, במפלגה
היהודית, בחינוך היהודי ובעבודה הסוציאלית. אגודות ציוניות נוסדו
כבר לפני הרצל * אח״כ קם גם ארגון ציוני מסועף (ע״ע ציונות) —
גם במספר קהילות בסלובקיה המערבית. יש לציין במיוחד
את אגודת־הסטודנטים הציונית "בר־כוכבא" בפראג, בהנהגתו של
ש. ה. ברגמן. הפעילות הציונית המקומית עסקה בעיקר ב״עבודת
ההווה". ציונים סוציאליסטים רבים השתייכו ל״פועלי ציון" (ע״ע).
כשנתפלגה המפלגה ב 1920 הצטרף הרוב לקומוניסטים. בוועידת
ציוני צ׳ ב 1921 נמתחה ביקורת על ההנהגה הציונית הארצית על
שקיעתה בפוליטיקה מקומית. בעקבות הביקורת הועבר המרכז הציוני
לאוסטרווה, ובראשו הועמד יוסף רופאייזן. בהנהגתו הוחלט על מתן
עדיפות לעבודה למען א״י, על שיתוף־פעולה עם תנועת־העבודה
בא״י ועל תמיכה במדיניותו של וייצמן. בשנות ה 30 היתה התנועה
הציונית־סוציאליסטית למפלגה הציונית הגדולה בצ ׳ , אבל גם המפ¬
לגה הרוויזיוניסטית וה"מזרחי" התרחבו! מנהיגה של זו האחרונה
היה רבה של פראג, ח. ברודי (ע״ע), ורוב חבריה היו בסלובקיה.

פרט למיעוט שפעל במפלגות הגרמניות, התייחסו היהודים
שבתחום התרבות הגרמנית בחיוב לתנועה הציונית. כך נהגו גם
רבים שנמנו בעבר עם תומכי ההתבוללות ההונגרית. פלג אחד של
המתבוללים הצ׳כים פיתח זיקה שרשית לערכי היהדות ושיתף
פעולה גם עם הציונים! פלג אחר, קטן־משקל, ראה את עיקר תפקידו
במאבק נגד הציונות. האורתודוכסיה הקיצונית, ובעיקר חסידי
האדמו״ר ממוב_קץ׳ (ע״ע מוקצ׳ו־ו, עט׳ 809 ), לחמו בציונות בחירוף־
נפש.

כ״ע רבים הופיעו בצ׳(למעט למונים), ונפוצו במיוחד השבועונים
הציוניים. ישיבות בעלות־מוגיטין פעלו בצ 7 , אך התכניות לחינוך
יהודי נתגשמו רק בחלקן, והיזמה העיקרית נשארה בידי הקהילות.
בת״ס יסודיים יהודיים רבים התקיימו, ובהם הורו בצ׳כית או בגר¬
מנית. בי״ס תיכץ היה רק בבתו. באוסטרווה התקיים בי״ס מקצועי.
במתניה הקרפטית הוקמה רשת בת״ס יסודיים ותיכונים, ביזמת
הציונים ותוך התנגדות חוגי האורתודוכסיה.

היהודים נטלו חלק חשוב בפיתוח מכרות־הפחם, מפעלי הברזל
והפלדה ותעשיות הטכסטיל, המזון, העץ והנייר, וכן בעסקי כספים.
התפתחותו המהירה של המשק הלאומי הצ׳כי, ריכוז ההון בבנקים
לאומיים, הרפורמה האגרארית ועליית הבורגנות הצ׳כית, הביאו
לירידת משקלם היחסי בכלכלה. אמנם, במערב הרפובליקה נמנו

היהודים עם המעמד הבינוני, אך במשבר הכלכלי בראשית שנות ה 30
נפגעו רבים, וביותר נפגעו יהודי מזרח הרפובליקה. בשנות קיום
הרפובליקה היתה הגירה מתמדת מהמזרח למערב, שהואטה
בשנות המשבר. בשנות ה 20 היגת כ 10,000 יהודים לארצות אחרות,
וכ 7,000 עלו לא״י בשנות ה 30 . לעומת זאת קלטה צ׳ אלפי פליטים
יהודים מאוקראינה, ומאוחר יותר גם מגרמניה.

יהדות צ׳ תרמה רבות לספרות הצ׳כית והגרמנית, הבולטים
בסופרים היהודים היו: פ. קפקה, פ. ורפל, מ. ברוד (ע׳ ערכיהם)
ואוסקר באום. רב היה חלקם של יהודים גם במוסיקה ובתאטרון.
בחיים הפוליטיים בצ׳ בלטו: אלפרד מייסנר — שהיד. ממנהיגי
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ׳כית, לודוויג צ׳ך — שהיה יו״ר
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, וזיגפריד טאוב — מזכירה
הכללי של מפלגה זו. גם במפלגות אחרות הגיעו יהודים לעמדות
בכיתת וייצגו אותן בפרלמנט. לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה
פשה הנאציזם בקרב הגרמנים שבסודמים. "מפלגת העם" הקתולית
בסלובקיה, שדגלה באוטונומיה לסלובקיה, היתה אנטי־צ׳כית ואנטי¬
שמית קיצונית כאחד. בקרב המיעוטים הלאומיים בצ ׳ נפוצה האנטי¬
שמיות בדפוסיה המקובלים בארצות מוצאם: אוקראינה, הונגריה
ופולניה — כולן בעלות מסורת אנטישמית ארוכה. גם בעם הצ׳כי
פשתה האנטישמיות, שהיו לה שרשים עמוקים גם בפולקלור ובספ¬
רות. התייצבותם של הומניסטים כמאסאריק ו 3 נש (ע״ע) בראש
המדינה לא עקרה מן השורש משפטים קדומים כלפי היהודים.

סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני ב 1938 הגביר את האנטישמיות,

לא רק בסודטים ובסלובקיה אלא גם בקרב הצ׳כים, ואף ליברלים
דרשו להגביל את זכדות היהודים. בעקבות סיפוח איזור הסודטים
לתיך הגרמני, נמלטו יהודי אותו איזור לפנים הארץ. הקמת ממשלה
"אוטונומית" בסלובקיה, בידי המפלגה הפאשיסטית והאנטישמית,
הביאה מיד לגזירות נגד היהודים: סטודנטים יהודים גורשו מאוני¬
ברסיטת בו־טיסלווה ויהודים פוטרו ממשרותיהם. מספר אנשי-תח,
סוציאליסטים ואנשי-כמורה בודדים התייצבו כנגד האנטישמיות.
לציון מיוחד ראויה העתונאית מילנה יסנסקה, שהגנה על היהודים
בעטה וסייעה בהצלתם של רבים. "אלפים עלו לא״י — רובם באופן
בלתי־לגלי! אלפים היגרו לארצות אחרות ורבים התנצרו.

ח. י.

משמר הפרוטקטורט בבוהמיה ומורוויה החל מיד בביצוע חוקי-
נירנברג נגד 118,310 היהודים שישבו בתחומו. ב 22.7.1939 הקים
אייכמן בפראג את "הרשות המרכזית להגירת יהודי בוהמיה ומור-
ודה", ומאז גבר הטרור נגד היהודים. בתגובה הגבירו היהודים את
פעילותם בחינוך, בסעד ובתרבות, והדבר עודד את רוח הקהילה.
פעילות זו נמשכה לאחר מכן גם בטרזין(ע״ע). נמשכה גם הפעילות
בארגון יציאת היהודים — בדרבים חוקיות ולא-חוקיות — ופך

\

717

צ׳כוסלוכקיה: יהודים — צ׳כית, לשון וספרות

718

הצליחו להימלט 26,629 יהודים, עד שנאסרה ההגירה לחלוטין
באוקטובר 1941 .

בסוף 1941 הוקם בטרזין גטו לראווה, שהיה למעשה תחנת־מעבר
למחנות־ההשפדד- היהודים רוכזו במספר ערים, ובסוף 1941 נשלחו
00 נ^ 6 יהודים מפראג ומברנו לפולניה. בתקופה יגואר 1942 —אוקטו־
בר 1944 נשלחו מטרזין 60,399 יהודים צ׳כים למחנות־ההשמדה.

מאז 1940 השתתף השלטון הסלובקי ב״פתרון הסופי". הוקם
ה״יודנראט", והוקמו מחנות־עבודה גדולים. מפברואר 1942 החלו,
בארגונו של משדד-הפנים הסלובקי, משלוחי יהודים למחגדת־ההש־
מדה, ועד סוף המלחמה נספו כ 100,000 מיהודי סלובקיה. הסלובקים
שילמו לגרמנים 500 רייכסמרק עבור העברתו של כל יהודי ל״מזרח",
ותמורת זאת הובטח להם כי המגורשים לא ישובו עוד לביתם וכי
רכושם לא ייתבע.

ב 1943 התארגנה מחתרת ביזמת הרב וייסמנדל, ולאחר מו״מ
עם דסליצני, עוזרו של אייכמן, עלה בידה להפסיק זמנית את
המשלוחים. כן הצליחה המחתרת להעביר פליטים יהודים מפולניה
להונגריה דרך צ׳, בימי המרד בסלובקיה הצניח הצבא הבריטי 4
צנחנים ארצישראלים, שנוסף לתפקידם הצבאי היה עליהם לארגן
הגנה יהודית. לקראת סוף המלחמה נותרו בסלובקיה כ 5,000 יהודים,
דחד עם הפליטים שמחוצה לה (הונגריה, ועוד) הגיע מספר הגיצולים
לב 25,000 . רובם עלו לא״י לאחר המלחמה. יהודי רותניה הקרפטית
והחבל הסלובקי שסופה להונגריה גורשו למחנות־השמדה בידי
השלטונות ההונגריים ( 1944 ). בסה״כ נספו כ 250,000 מיהודי צ׳.

לאחר המלחמה חודשה "מועצת הקהילות היהודיות בבוהמיה
ומורוויה״, ויוצגו בה 43 קהילות. גוף דומה הוקם בסלובקיה. ב 1947
ישבו בצ׳ 44,000 יהודים, 24,500 מהם בסלובקיה. עם השתלטות
הקומוניסטים ב 1948 נבלמה הפעילות הקהילתית ונותקו הקשרים
עם גופים יהודיים בחו״ל. בשנים 1948 — 1950 עלו לישראל כ 19,000
יהודים, וב 7,000 היגרו לארצות אחרות. פעילותם של יהודים במפלגה
הקומוניסטית הביאה לאנטישמיות, שהגיעה לשיאה בימי משפט
סלאגסקי. היהודים נפגעו מאפליה כלכלית וחברתית, נאסר עליהם
לצאת אח הארץ, והיו מאסרים והוצאות־להורג. בראשית שנות ה 60
שוב נמצאו יהודים בממשלה ובעמדות־מפתח. היהודי א. גולדשטיקר
(שהיה הציר הראשון של צ׳ בישראל [ 1949/51 ] ונאסר במשפט
סלאנסקי) נבחר לנשיא אגודת הסופרים הצ׳כים. ב 1966 חודשו
הקשרים עם ארגונים יהודיים עולמיים, ובאותה עת הוציאה הממשלה
בולים בנושאים יהודיים. אלה ענזו ביוני 1967 ופורסמו שוב בימי
ה״אביב" הקצרים. המחיאון היהודי הממלכתי בפראג (ע״ע מוזאון,
עם׳ 410 ) ממשיך לפעול. וע״ע פרג, אמנות! יהודים * צ׳כית, לשון
וספרות.

מ 1965 עזבו את צ׳ מדי שנה 2,000 — 3x100 יהודים. הגדולות
מבין 17 הקהילות שנותרו ב 1968 היו: פראג ( 3,500 ), ברטיסלווה
( 2x100 ) וקושיצה ( 1,800 ). לאחר הפלישה הסובייטית ב 1968 הציף
את צ , גל חדש של אנטישמיות. ב 1973 היו בצ׳ 14,000 יהודים.

אר. קו.

ר. קסטנברג-גלדשטייו, תולדות הכלכלה של יהודי ביחס שמחוץ
לפראג במאה הי״ז והי״ח (ציון, י״ב), תש״ז ז י. נוימן, בצל המתת,
תשי״ה* ל. רומקירכן, חרבן יהדות סלובאקיה, תשכ״א! הנ״ל, למדיביות
הוואטיקאן ו״השאלד, היהודית" בסלובאקיה ד,"עצמאית" (יד ושם, ו , ),
תשכ״ז! א. ד. קולקה, חחה מינכן ויהדות צ׳ (ילקוט מורשת, ב'),
תשב״ד 1 הג״ל, לבירור מדיניות היהודים של הס. ד. בארצות הכבושות
הראשונות (שם, ייח), תשל״ה< ח. יחיל, דברים על הציוגות הצ׳כוסלו־
בקית, תשכ״ז 1 גשר ט״ו, ב—ד (מוקדש לתולדות יהודי צ׳ ולנושאים
יהודיים בספרות הצ׳כית), 1969 < לתולדות תנועת "תבלת־לבך בצ׳
(בדרן, ד,'). תש״ל: פ. לגדת, האנטישמיות — נשק מדיני, 237 — 282 .
1973 < פ. ד. תיסמנדל, מן המצר, תשל״ד 8 ! <׳־>/״*/ ,(. 4 ־) 0014 .מ

; 1929 , 4 * 4 < 444 } 02%2 . 44 4%21414244 * %3 * 172 141 2141 ז\/ 4 > 6 / . 11

14. (#4.), 042 )444/244 444411 )444124480/44442444 414 \ 22^4144^224-
)424% 14. 02^24444/32%, 1934; 14. (04.), 22 02 . 4 ./ %( 2/424 *%ו x14, !1. 11441.

441 ,1. £., 1 1 < 24% ( 7/12 ; 1944 , 314442 841021 ,׳<< 1 ס 0 !־ן . 0 ; 1938 — 1930 ,ע
0/ 0 ., 1-11, 1968—1972.

צ׳כית, לשון וספרות. הלשון ה צ׳ כ י ת(הלה״צ , ) היא לשון
^סלאודת מערבית (ע״ע סלויוח, לשונות, עם׳ 73/4 ! בל*

שנות, עם׳ 981/2 [מפה]* הדו-אירופיות, לשונות, עמ ׳ 568 ), המדוברת
בחלק המערבי של צ׳כוסלובקיה (בוהמיה, מורתה [ע״ע], החלק
הצ׳בוסלובקי של שלזיה), בפי כ 10 מיליון איש. הלשונות הקרובות
ביותר לצ ׳ : הסלובקית (ע״ע סלובקיה, עמ ׳ 65 ) המדוברת בחלק
המזרחי של צ׳כוסלובקיה, הסוירבית העילית (ע״ע ונדים) המדוברת
באוברלאוזיץ, בסביבת באוצן(ע״ע) בגרמניה המזרחית, וכן הפולנית
(ע״ע פולניה, עמ ׳ 404 ).

מערכת ההגאים. התנועות: 3 , 6 , !, 0 , !!. כל תנועה
יכולה להיות קצרה או ארוכה ( 6 ארוכה באה רק במלים שאולות).
לאורך התנועות ערך מבחין ( 1 !> 3 ז ברצון [מס׳ רבים] ו 11 ) 13 —
הוא מייעץ). מערכת התנועות שונה במקצת מזו של שאר הלשונות
הסלאוויות המערביות ודומה לסרבו־קרואטית (ע״ע).

העיצורים (ע״ע פונטיקה ופונולוגיה, עם׳ 468 ) מתמייגים
לשפתיים: ק, 6 , £, ׳%! וילונים:) 8.1 , ! 01 , ! 1 (מבחינה פונטית 11 הוא
גרוני)! גביים־חכיים: ׳ 1 (טי) ׳ 1 > (די)! מכתשיים: $ (ש), 1 (ז , ),
£ (צ׳), ? (רז׳) * חודיים־שיגיים או שיניים: 1 , 1 >, 5 , 2 , ס (צ) 1
צוללים (סונאנטים): מ!, [, מ (ני), ת, 1 , ז. הפונמות /£/ ו/ 8 /
באות רק במלים אונומסופאיות (ע״ע אונומטופויה) ובמלים שאו¬
לות. בניגוד לכל הלשונות הסלאמיות המערביות והמזרחיות חסרה
בצ׳ ״קורלצית־החנהוך״ של עיצורים (ע״ע פלדות, לשונות, עם׳ 72 )
סעיף ד; סונהיקה ופונולוגיה, עם׳ 469 ), ובכך דמיון לסלאווית
דרומית. ההטעמה קבועה, בהברה הראשונה (מלות-היחס נחשבות
מבחינה זו להברה ראשונה), ובכך שונה הצ׳ מהפולנית.

הסימנים הדיאקריטיים המיוחדים לכתיב הצ׳כי הומצאו
ברובם ע״י י. הוס (ע״ע). הסימן האפייני □ (*£!!) מציין חנכוך
של עיצורים וגם עיצורים מכתשיים (ר׳ לעיל). התנועה המסומנת
ב 6 מביאה לשינד דומה בעיצור הקודם לה : 10 =טי׳ סק= 8 י, 16 מ=
מי. ג מסמנת תנועה ארוכה, כמו: ט. ץ ו £ הן שרידים של מבטא
קדום ומבוטאות כ 1 ו).

הסימנים הדיאקרטיים הם חד־משמעיים והיד ליצוא התרבותי
החשוב ביותר של צ׳כיה. סימנים אלה נתקבלו בחלקם בכתיב הפולני,
וגם, תוך התאמה, בסלובקי, בקרואטי, בסלובני, בסרבי, בליטאי
ובלטוד. סימון התנועות הארוכות כדוגמת הצ׳ נתקבל גם בכתיב
ההונגרי. הסימן 5 נתקבל בתעתיקים מדעיים (ע״ע פונטיקה ופונו־
לוגיה, שם) ושימש, ביו השאר, ב״כתבי המכון למדע יהודי" 1£01 ז§
5£1£111 מ 111 צ 53£116 ת 15 ׳\ 31511 >!׳< מ!!£ [ע״ע ייווא]) בווילנה,

נ ט י י ת ה ש ם. כבכמה לשונות סלאודות אחרות (חח מבולגריה
ומקדוגית) יש בצ׳ ריבוי מינים של שמות: זכר חי, זכר דומם,
נקבה, סתמי. יש שבע יחסות (נומינאטית, גגיטיוו, דאטיוו, אקוסא־
טיוו, ווקאטיוו, איגסטרומנטאל, לוקאטיו). היחסות מובעת באמצעות
סיומות.

נ ס י י ת ה פ ו ע ל. יש שלושה זמנים: הווה, עבר, עתיד (ה״פלוס־
קוואמפרפקט" [עבר של עבר] שימושו נדיר וארכאי). יש שלוש
דרכי-פועל (ע״ע דקדוק, עם , 995/6 ) : חיווי, ציווי ודרך־התגיה. ציון
הפעולה הבלתי־מוגמרת(אימפרפקט) והמוגמרת(פרפקט) נהוג גם בצ , .

ת ח ב י ד. לצ׳ כלשאר הלשונות הסלאוויות נטיית שמות סינתטית
(= בעלת יחסות מובעות ע״י סיומות) מפותחת, ולכן אין ערך
מבחין לסדר חלקי המשפט. בכ״ז נשמר בד״ב הסדר: נושא — נשוא
(פועל) — מושא; תואר הפועל בא אחרי הפועל! הלוואי התוארי
קודם בד״ב לשם. אפשרי גם סדר מלים אחר, אם להבלטת חלקי
משפט ואם לעיצוב סגנוני(בדומה ללשונות סלאוויות אחרות בעלות
נטיית שמות סינתטית). האוגר במשפט "שמני" הוא הפועל "היה"
על צורותיו חשובות (גם הווה), ואיגו נשמט לעולם (כגון: 0 [ ס 0 ! 0
ץז£>ט 0 מ 1 — ״האב הוא [= הווה] חכם״) * בכך שונה הצ ׳ מהלשונות

719

צ׳כית, לשון וספרות

720

הסלאוויות המזרחיות, ובמקצת גם מפולניה. לאינסמרומנטאל תפקי¬
דים תחביריים רבים יותר מאשר בתב השפות הסלאוויות. יש התאמה
דקדוקית, מבחינת המין והמספר, בין שם־העצם ובין שם־התואר
המציין אותו, בין כלוואי ובין כנשוא (השר דוגמה לעיל [זכר, יחיד]
עם 31011611:6 8011 ( 3130107 — "האמהות חכמות" [נקבה, רבות]).
לשמות־תואר מסוימים, כשהם באים כנשוא, יש גם צורות מקוצרות
שצביונן מליצי (ש $9 6 [ 0166 — "האב בא בימים", לעומת הצורה
הרגילה 81317 6 ( 0160 — "האב הוא זקן"). לכינויי־הגוף בדאטיוו
ובאקוסאטיוו יחיד צורות מוטעמות (ארוכות יותר) וצורות לא-
מוטעמות (קצרות יותר), כגון ״ — 1086 = לך; 16 — 16116 = אותך.
בלשונות הסלאוויות המזרחיות אין הבחנה כזאת. שמות־המספר
2 — 4 גוררים, בדומה לשמות־התואר, נומינאטיוו או אקוסאטיוו של
השמות המנדים, ואין ד,צ׳ נזקקת לצורות מיוחדות של השם מהטי¬
פוס הרוסי או הסרבו־קרואטי < מ 5 ואילך בא השם המנד בגניטיוו
רבים, כמו בכל הלשונות הסלאוויות בעלות נטיית שמות סינתטית.
צורת הפארטיציפ (״הבינוני״) כגון 60 !> 6 " — "מובל", שהיא שם-
תואר, משמשת גם בהרכבים המביעים את יחס הפעול (״הסביל״):
163 ) 6 ״ 6 [ — "הוא מובל", אך זאת רק בשפה המשרדית והספרותית■
בשפה הרווחת משמש לצורך זה הפועל עם הכינוי החוזר 56 —
״את עצמו״: 11510116 56 10111113 — "הספר יודפס". אך תכופות מועדף
מבנה בעל צורה פעילה של הפועל, חאת במידה יותר גדולה מאשר
בפולנית, אך פחות מאשר בסלובאקיה. במשפטי-מושא משמשת
מלת־הקישור 26 (= "ש־"), כבשאר השפות הסלאוויות המערביות.
גם מלת־ד,קישור השכיחה של משפטי תכלית ״! 31 ("כדי ש־"), המצ¬
ריכה צורה קונדיציונאלית ("בדרך ההתניה") של הפועל, היא
סלאווית מערבית כללית.

היסטוריה. התפתחות הצי כלשון עצמאית חלה בעיקר במאות
ה 13 — 14 . התעודות הצ׳כיות הראשונות הן משלהי המאה ה 13 .
גלוסות (ע״ע גלוסה[ 1 )) צ׳כיות חשובות באותיות עבריות הובאו
ב״אור זרוע״ של ר׳ יצחק (ע״ע) בן משה מודנה ( 1250 לע׳) ואצל
פרשנים יהודים אחרים בבוהמיה. התבססות הלשון הספרותית הצ׳
(״הגיב של פראג״) חלה במאה ה 15 . ההומניזם במאות ה 16 — 17
הביא להעשרת התחביר ולהחדרת מלים לאטיניות. במאה ה 19 הורחב
והועשר אוצר המלים מהלשונות הסלאוויות האחרות. מייסד תורת־
הלה״צ׳ היה י. דוברובסקי(ע״ע, ור׳ להלן: ספרות). בשנות ה 20 של
המאה הנוכחית התפרסם "החוג הבלשני של פראג"(ע״ע בלשנות, עם׳
971 ), בהשתתפות נ. ס. טרובצקוי, ר. יעקובסון(ע׳ ערכיהם) ב. הורנק
ואתרים.

והרי תרגומים צ׳כיים של פתיחת תה׳ קז: "הללו את ה׳ כל גדם,
שבחוהו כל האמים!״ ע״פ ם׳ תה׳ מוויטנברג (ראשית המאה ה 14 ) :
! 6 [) 11 ' 1 $1661 ״ ( 6 ( 6 ) 31 ״ 011 . 6 ״ 10 ) 0 ־ 331 5161131 ״ 11113 ) 105110 ־ 1 3116 ״ 011
ובצ' מודרנית(תרגום י. הגר): , 6 ״ 1 ! 3 [ 6 )[ 1 !״ 5161131,0513 ״ ש״ 0610 ז 3 א

10316371 6510616 ״ 6 ) [ 16 ) 2 ״ 313 3111 ״ 011 .

$* %10$ ** $14 1 ** 41 1 / 4 $ 116 *£ס** 0 ? * 7 , 432011 ?

; 1927 ,( ¥11 , €5 ^ג 51

771 * 4 ) 0 ^ 44 , 3 '\ 50 . 1 \ ; 03100 1936 ^ 7 *€ ** 7711140711 0 ^* 71151071
0/1 ** 7 , ¥0111$ .[ ; 1944 , 4 * 1$ * 7 **£ { 10111 , 07077171187 $1 ** 0%

7711 * 7 * 711 י ש 8111 ^ . 1 ^- 5011 ( 01 ^ 181 .. 5 ; 1963 , 141 , 1 ? * 7711 * 1¥671 **!?**

, [ .[) 0 ] , 102 03 .״ 1 : 10 ) 10 * 117 * 71 081 * 1 ?)* %1 171 (צ׳ליה —) 1071 ) 41% ) 7

- 1£ ;>[ 11 ב 51 .£ ; 1964 י (ץ 13 > 1 {* 811 115 ־ 1 תס נ 1111€101 ש^ . 4 ? ז £0

, 5 * 1 ^ 141 ^ 7171 * 51001 /?> ץ 1 /ק 81/1110£73 1 )*)** 1 *$ 4 / , 111 ־ 01 ^ . 8 .<! -

. 1970 , 11
פ. ו. מ.

ראשית הספרות הצ׳כית (ד,סה״צ) בלשונם הסלווית-
כנסייתית של מתודיוס וקירילוס (ע״ע). בלשון זו נכתבה, במאה
ה 10 , אגדת ואצלאב הקדוש, המשקפת את אחרית המאבק באלילות.
הכרוניקה הלאטינית של קוסמאם מפראג(מת 1125 ) היא מקור היס¬
טורי חשוב. הגירסה ד,צ' המחורזת של רומן אלכסנדר מוקדון, מרא¬
שית המאה ה 14 , נמנית עם הספרות האבירית, שהתפתחה בהשפעת

המינזגגר(ע״ע). בכרוניקות, כגון זו של דלימיל (ע״ע), הגיעה הלשון
ד,צ׳ בתקופה זו לגיבושה הספרותי. גדול המשוררים במאה ה 14 היה
סמיל פלאשקה ( 135103 ? ; 1349 — 1403 ). במחצית הראשונה של המאה
ה 15 , בתקופת מלחמות ההיסיטים (ע״ע), שגשגה בעיקר ספרות
המשלים והנאומים הנמלצים. המסורת הלוחמת של ההוסיטים נשמדה
בקרב (ה) אחים (ה)צ׳כיים (ע״ע), והם הפכו, בהשפעת חלצ׳יצקי
(ע״ע), לנושאי-דגל הספרות הלאומית. בשלהי העצמאות הלאו¬
מית הגיעה הספרות ההומניסטית לשיאה, בשני כיוונים: הקלאסי־
קוסמופוליטי והלאומי. בכרוניקה של האיק מליבוצ׳אן ( 2 610 ( 93
1541 ,(131x3630 , ניכרים כבר רשמי הקונטרה־רפורמציה. המפעל
הגדול של האחים הצ׳כיים היה תרגום הביבליה ( 16 ג 11 מ 13116103 .>!),
1579 — 1593 , הנחשב שלב חדש בהתפתחות הלשון הספרותית. הלוח
ההיסטורי של הלבסיקוגרף דניאל אדם ולסלאווין ( 13 ״ 616513 ז\),
1580 , המביע את חותמו על התקופה ("עידן ולסלאודן").

התבוסה הצ׳ בהר הלבן ( 1620 ) ומלחמת 30 השנים הנחיתו מכה
כבדה על העם הצ׳כי ועל תרבותו. היצירות המעטות שנתחברו
בצ׳ מאז ועד שלהי המאה ה 18 נתפרסמו עפ״ר מחוץ למולדת
(ע״ע י. ע. קומניום). בסוף המאה ה 18 נתחדשה, בהשפעת תנועת
ההשכלה המערבית והודות למדיניות הליברלית יותר של יוזף 11
(ע״ע), הספרות הלאומית בצ׳. את דופרובסקי (ע״ע! ור׳ לעיל,
לשון) ניתן לכנות יוזם התחיה הספרותית* מממשיכי דרכו היו
יונגמן ופלצקי (ע׳ ערכיהם). הרומנטיקה בסה״צ מצאה את
ביטויה המושלם בשירו של יאן קולאר ( 1793 — 1852 ), שיר־הלל
לגיבורי הסלווים, 16613 > ״״ 513 (״בת הסלאווה״), 1824 . נציג אחר
של השירה ושל הפרוזה הרומנטית ד,צ׳ היה קארל הינק מכה
( 136113 \! 1810 — 1836 ). פ. ל. צ׳לקובסקי (ע״ע) פרסם את קובץ
שירי־העם 665107611 )״ 11$ ! 01113$ (״הדי השירה ד.צ׳״), 1839 .
הסופרת נימצובה (ע״ע) כתבה את הרומן "סבתא", והמספר והמחזאי
י. ק. טיל ( 171 ׳: 1808 — 1856 ) — את המחזה ״יאן הום״ ( 1848 ). עם
הרומנטיקנים המאוחרים נמנה זיר (ע״ע).

הנימה הרומנטית לא פסקה גם במחצית השניה של המאה ה 19 ;

ועל כך מעידים יצירתו של צ׳ך (ע״ע), הרומן ההיסטורי של יירסק
(ע״ע), ״בעלי ראשי-הכלבים״, 1884 , ו״השירים השלזיים״, 1903 ,
של בזרוץ׳ (ע״ע). אולם המגמה הראליסטית, שאחד מרא¬
שיה היה המספר והמשורר ין גרודה (ע״ע), הלכה וגברה. יוזמה של
הסאטירה הפוליטית ושל הכתיבה העתונאית בנימה של ראליזם
ביקרתי היה ק. האוליצ׳ק בורובסקי (■) $ 10 ״ 0 ז 80 6610 ) 1 ״ 113 * 1821 —
1856 ). וךכליצקי (ע״ע* "בר כוכבא") שלט בכל צותת ההבעה
הלירית. קורטוב של יומרה נבואית מפעם בשיריו של אוטוקאר
ברז׳זינה ( 8162133 * 1868 — 1929 ). שיריו של אנטונין סובה ( 1864 —
1928 ) רצופים צביון ארוטי ומליצה סוציאליסטית. ראליזם וסאטירה
מציינים את יצירתו של המשורר יוסף סוואטופלוק מאכאר (י 1361131 \*
1864 — 1942 ) במיטבה,

בין שתי מלה״ע, בתקופת הרפובליקה, הגיעה הסה״צ למלוא
תנופתה. "עלילות החייל האמיץ שווייק בימי מלחמת-העולם", מאת
י. השק (ע״ע), התפרסם בכל העולם. גם א. אולברכט (ע״ע* מת
1952 ) ערך את חשבונו עם המלחמה ב 1161-06 1 ״] 3061$ ז<ן 6 ״״; 1 > 0 ?
656313 [ (״ידידותו המוזרה של השחקן יסניום״), 1919 . הוא הדגים
את גורלה של יהדות פוז־קארפאטיה, שהיתר! נתונה בכף-הקלע בין
הצדדים הלוחמים, ב 161011 ! ״ 00161 (״גלות בעמק״), 1937 . בשנות
הייצוב דרך כוכבו של ק. צ׳פק׳ (ע״ע). הסופר הקתולי הספקן
והמופנם יארוסלאב דוריך (! 013761 ; 1886 — 1962 ) יצר טרילוגיה
על ואלנשטיין, החושפת את אפסיות ה״גבורה" האנושית מול איתני
הטבע. הסופר פ• לנגר (ע״ע) והמשורר הקומוניסטי קצר־הימים,
וולקןר (ע״ע), תרמו אף הם תתמה נכבדה לספרות.

השפעת-גומלין מבורכת התקיימה בין הםה״צ והגרמנית של

721

צ׳כיית, לשון וספרות — צלאח א(ל)דץ אל־איועי

722

קבוצת־פראג: קפקה, ורפל, ברוד (ע׳ ערכיהם). ויטיסלאב נזוואל
( 31 ׳ 02% ^ 1 ז 1900 — 1958 ) היה בתחילה איש-המ׳המה הדאדאיסטית
ואח״ב משורר המחאה הלאומית נגד הפקרת ארצו וכיבושה. ונצ׳ורה
(ע״ע) ייצג את הזרם האכספרסיוניסטי בספרות ארצו. הורה (ע״ע)
היה משורר הליריקה האינטימית. עסקן־המחתרת יוליום פוצ׳יק
110110 ?! הוצא להורג 1943 ) זעזע ביומן־הבלא שלו (פורסם 1945 ).

אחרי אירועי 1948 עברה הםה״צ תקופה של דיכוי, אך ההפשרה
של שנות ה 60 הביאה לתחייתה• עם הדמויות הבולטות של תקופה זו
נמנים המספר והמחזאי פאול קוהואוט 0110110 ? : נר 1928 ), שמתח
ביקורת נוקבת על הבירוקרטיה המפלגתית, וחוקר־הספרות היהודי
אדוארד גולדשטיקר (נר 1913 ; היה ציר בישראל, 1949 ), שעסק
בעיקר במחקר קאפקה.

הסה״צ בכללה הרבתה ליון בנושאים יהודיים. בספרות החדשה
עורר הד רחב סיפורו של יוסף שקבורצקי (ץ €010 ז ¥0 ;! 51 : נר 1924 )
על חיי היהודים, ת 100 ׳\ 5 ץ״חשת 31 ז 11 ם 5011 ("המנורה בעלת שבעת
הקנים״), 1964 . המשורר היהודי הצ׳כי יית׳י אורטן ( 1919 — 1941 )
חיבר במחתרת את שיריו, מהם הקובץ 130 ק "ט 13$ ת 1 ;>! 6 ן ("קינת
ירמיה״). 1941 . הטרילוגיה של המספר היהודי הצ׳כי נורברט פריז¬
(! 0 ץ ז ?! נר 1913 ) מתארת את גורלן של משפחות יהודיות מארץ
הסודטים. ל. פוקס (נר 1923 ) תיאר חיי יהודי בתקופת הכיבוש
ב ^ 00 ז 18 > 41111 ! 1 זס 1 ><> 0 ו 1 ? ״ 3 ? ( 1963 ). ארנושט לוסטיג (נר 1926 )
העלה את חוויותיו במחנות־הריכוז בסיפורו סזק 3 ג 1 ו 111 > 10 \

011 ״ 1120 ׳\ 0 ז 0 מ (עבר׳: "תפילה על קאתריגה הורוביץ ועוד סיפו¬
רים", תשכ״ז), 1964 . חופות מחבה-הריכוז משמשות רקע ל -סזסיך
1 ז 101 '\ 10 ש־ 1 21115100 (עבר׳ : ״רקויאם לטרזינשטדט״, 1965 ), 1963 , מאת
יוסף בור(נר 1906 ). 003 3 0110 ( , 00100 ? ("רומאו, יוליה והחשכה"),
1958 , מאת יאן אוטצ׳נאשק ( 0000035010 > נר 1924 ), הוא סיפור טרגי
על אהבה בין יהודיה לנוצרי בתקופת הכיבוש הגרמני. כ״כ נודע
סיפורו של לאדיסלאב גרוסמן(נר 1921 ), 3100120 ״ 001 ^ 0 ("חנות
ברחוב הראשי״, תשכ״ט), 1965 (הוסרט) ז יצירה אחרת של גרוסמך
היא (עבר׳: ״הכלה״, תשכ״ט), 1969 .

על הספרות הסלובקית ע״ע סלובקיה, ספרות, עט׳ 65/6 .

, 1-11 * 20 41 . 19 ס /! £1401/111 0 2/49 , 11 * 00113 . 0

; 1924 , €? 3114 -ר> 141 4 ) £80 /ע ?ז 10 ($ 4 , 1 גל 10 >ו 0111 ; 1923-1930

.( ; 35 — 1930 , 1-111 14 46 ,^ 11110 ש| . 11

. 1970 $ 6 ^/ 5011 ^

י. לג

צ׳כנוב (/״ 010011306 ), עיירה בצפון מרכז פולניה, 80 ק״מ מצפון
לוורשה. 20,000 תוש׳ ( 1960 ).

יהודים ישבו בצ ׳ מ 1569 . במלחמות השוח־ים ( 1656 ) הושמד
רוב הקהילה, שהיו בה כ 50 משפחות. במפקד 1765 נמנו בצ׳ 1,670
יהודים, ב 1897 — 4,223 (מתוך 10,000 ) וב 1939 — כ 2,000 . במחצית
הראשונה של המאה ה 19 נתפרסם בפולין האדמו״ר אברהם (ע״ע)
בן רפאל דובז׳נסקי מצ׳, שהיה מגדולי דורו גם בהלכה. ב 1920 ערך
הצבא הפולני פוגרום ביהודים. בסתיו 1939 הוקם גטו. בסוף 1941
הועברו כ 1,200 יהודים לנובה מיסטו, ורובם נפגעו פמגפות. בקיץ
1942 הועברו יהודים ממקוב-מזוביצקי לצ׳. בנובמבר 1942 חוסל הגטו
ו 1,800 יושביו נשלחו לאושוויץ. כ 200 מיהודי צ׳ נותרו בחיים לאחר
המלחמה, אבל הקהילה לא שוקמה.

א. וו. יאסבי(עודד), יזכור בון פון דער טשעכאנאווער יידישער קהילה,

תשכ״ג.

צל, באופטיקה. איזור צל הוא איזור שאליו אין מגיעות קרגי־אור
בגלל מציאות עצם אטום במסלולן. למעשה, אין לצל גבולות
חדים לגמרי: מושג הצל מבוסס על ההנחה שהאור מתפשט בקווים
ישרים, כלר, צל חד מתקבל רק לפי הנחת-הקירוב של האופטיקה
הבאוסטרית (ע״ע אופטיקה, עמ׳ 55 — 62 ). ואמנם, בתנאים מתאימים
ניתן להבחין בטשטוש שפת הצל ובפסי עקיפה (ע״ע) בהירים וכהים.

אם מקור־האור אינו קטן יחסית לעצם, יש איזור של צל חלקי
(או חצי־צל! 3 -״( 1 זז 11 ו! 6 ת ) אליו מגיעות קרני־אור מחלק מהמקור,
והקרניים היוצאות משאר המקור נחסמות (וע״ע לקויים). — צורות
הירח (ע״ע, עמ׳ 362 ) נובעות מכך שלא כל צדו הפונה אל כדה״א
מואר ע״י השמש, ונראה גם החלק המוצל ע״י הירח עצמו. — ניתן
להרחיב את מושג הצ׳ לכל תופעה המתקדמת בקווים ישרים. לדוגמה:
צילום רפואי בקרני X (ע״ע רנטגן) הוא, למעשה. תמונת ד,צ׳ המוטל
ע״י העצמות ורקמות צפופי ת אחרות של הגוף.

צלאח א(ל)־ךץ אל־איובי — ״* 0 "י■* חי*"* —

תארו השלטוני של יוסף אבן איוב ( 1137 — 1193 ),

מצביא ושליט מוסלמי ממוצא כורדי. בן למשפחת חיילים מקצועיים
שהיו בשירות זעי (ע״ע), השליט הסלג׳וקי של חלב ומוצל, ואח״ב
בשירות בנו, נוד א(ל)-דין (ע״ע סוריה, ענד 611 ), שליט טוריה.
דודו, שירפוה, פיקד על חיל־המשלוה שכבש את מצרים (ע״ע, עם׳
194 ) מידי הפאטמים (ע״ע) ב 1169 , וצ׳ נלווה אליו בשני מטעות
המלחמה האחרונים שלו. הוא הצטיין בהגנת אלכסנדריה מפני
הצלבנים, מונה וזיר מצרים הכה לתואר שלטאן מידי הח׳ליף
הפאטמי(למעשה מטעם נור א[ל]־דיו). צ׳ דיכא מרידה של ה״שיעה"
הקיצונית במצרים, שנתמכה ע״י הצלבנים והביזנטים( 1169 ), וב 1171
הדיח את הח׳ליף והכריז על סיפוח הממלכה המצרית (ע״ע מצרים,
עמ׳ 195 ) למדינת נור א(ל) ־דין. בפעם הראשונה מזה 200 שנה
הבירה מצרים בריבונות הח׳ליף העבאסי מבגדאד. צ׳ טיהר מיד
את המנגנון משרידי המשטר הקודם, והקים במצרים "מדרסות"
(ע״ע) להפצת האסלאם האורתודוכסי. לאחר דיכוי פרידה שיעית
נוספת — שנתמכה אף היא מבחוץ — ומדידת הצבא הסודאני,
שקטה הארץ תחת מרותו, ואחיזתה של השיעד, נתרופפה לחלוטין.
צ׳ סיפח את תימן, כונן פרוטקסורט על ערי־הקודש בחג׳אז ( 1171 ),
עשה נטיוגות חדירה לנוביה וללוב ( 1172/3 ) וחידש את השתתפות
צבא־מצרים במלחמה בצלבנים בדרום א״י ובעבה״י ואף כבש את
אילת ( 1170 ).

פשנתחזק מעמדו במצרים החל פועל יותר ויותר כשליט אוטו¬
נומי, כנראה מתוך מגמה להכריז בסופו של דבר על עצמאותו.
נור א(ל)-דין, שהבחין בכך, עמד לצאת נגדו, אולם מת טרם צאתו
( 1174 ). במותו השתררה אנרכיה בממלכתו. צ׳ הכריז עצמו אפוטרו-
פוט של אל-מלד א(ל)־צאלח — בנו הקטין של נור א(ל)־דין —
בטענה שהוא הנאמן ביותר לרוח השליט המנוח. בסדרת פעולות
צבאיות ומערכת־תעמולה שקדנית מטעם אנשי־הדת הסורים, שבטחו
בנאמנותו לאורתודוכסיה ולרעיון הג׳האד בצלבנים, הצליח צ׳ להש¬
תלט על דמשק ( 1174 ) ועל סוריה המרכזית ( 1175 ). לאחר שהביס
פעמיים את צבאות חלב—מוצל, הוכר ב 1176 כאפוטרופוס של אל-
מלך א(ל)-צאלת וכשליט ישיר של בל שטחי כיבושיו. ב 1183 איחד
את כל סוריה תחת שלטונו, וב 1186 הכירה אף מוצל בריבונותו.

בעיצומה של המערכה בת 12 השנים לחידוש אחדות האסלאם
במזה״ת, פעל צ׳ נגד הצלבנים, בין מתח־ להט מלחמת־קודש ורצון
להחלישם לפגי "הסיבוב הטופי", ובין מתוך כורח להוכיח את
נאמנותו לג׳האד בפני שלומי האמונה במזה״ת אליהם פנו תועמלניו.
חידושו העיקרי— ריתוק הצלבנים בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת:
בעבה״י־המזרחי — שכיבושו היד, חיוני ליצירת רציפות טריטורי¬
אלית במדינתו, ובדרום א״י, עמק יזרעאל והגליל העליון (חזית
הימה״ת — וע״ע א״י, עמ׳ 458/9 ). השגיו במערכות אלו, לבד מקרה
של לוחם־קודש, היו זעומים: עבה״י לא סופחה, ובמד, פעמים אף
הובס צ׳ (באורח החמור ביותר בקרב גזר, 1177 ). עם זאת הצליח
להטריד את הצלבנים באורח מתמיד ולגרום להם אבדות חמורות
בנפש וברכוש (ע״י מדיניות "אדמה חרוכה" בכל השטחים אליהם
פלש).

723

צלאח א(ל)־דין אל־איוגי — צלב

1

724

מער הבניסה לסצודת אלפו (חלב נע״ע ור' מם תטונה]) מבנה (ב 1170 )

בור א־דיז, והמלים צלאח א־דיז. הטצורה שופצה במאה ה 13

עם סיש מבצע האיחוד המוסלמי תכנן צ׳ תקופת רגיעה שבה
גיבש את כיבושיו. אולם בלחץ דעת־הקהל המוסלמית, שרטבה על
ש״הסיבוב הסשי" בושש לבוא — שיו אף שהטילו ספק בטוהר
כוונותיו — נאלץ לצאת לאלתר לג׳האד. תוך ניצול טעויות טקטיות
של הצלבנים וחוסר פיקוד אחיד בקרבם■ הצליח לכפות עליהם קרב־
הכרעה במקום וממך שהיו נשים לו(קרגי־חיסין — 4.7.1187 ), ושם
השמידו חייליו את רוב צבא "ממלכת ירושלים הצלבנית" ושבו את
מלכה (ע״ע ליזינין, גי דה). המבצרים שערים נפלו לידי לשמיו
תש כמה חדשים, וב 2.10.1187 לכד את ירושלים. אולם נסיכויות
טריפולי ואנסיוכיה לא נכבשו, שעיר צויר נשארה בידי הצלבנים
ככים מבוצר, שבעזרת תגבורות מאירופה הצליחה אף לעבור למת-
קפת־נגד ולשים מצור על עכו. חילות מסע־הצלב (ע״ע מסעי־הצלב,
עם׳ 1115 ) השלישי, בראשות ריצ׳ארד לב־הארי, כבשו את עכו
שרחיבו שליטתם בחוף סוריה—א״י עד יפו (הנסיונות לכבוש את
ירושלים נכשלו). צ׳ נאלץ להכיר בהשגים אלה בחחה־שלש שנתתם
בספטמבר 1192 . יורשיו, האיובים (ששלטו בסוריה עד 1260 ובמצרים
עד 1250 ), נחלשו עם התפצלות הממלכה במותו, ואוצרם היה ריק
בשל מלחמות צ׳! לכן לא המשיכו במאבק ונקטו מדיניות של דו־קיום
בשלום עם "ממלכת עכו" הצלבנית.

וע״ע א ״ י, עמ׳ 458 — 465 , ומפה שם.

הגם שעיקר פעלו היו המלחמות, הטביע צ׳ את חותמו גם בתחו¬
מים אחרים של חיי מדינתו. הברית ביבו לחכמי־הדת הביאה לרנסאנס
אורתודוכסי בסוריה ובמצרים, שנתמך בהקצבות ובפעולות בניה של
השלטת לטובת משדות דתיים. תפקידי־מפתח ביתנו לעלמא (ע״ע),
ומצרים ששיה (במקום עראק ופרם) היו למרכזיו' הדתיים של
האסלאם. בזכות חצר צ׳, פטרת התרבות, עלו ארצות אלו גם בתחש
היצירה הספרותית — במישד בפרוזה האמנותית ובשירת ג׳האד —
למעמד נכבד שלא היה להן מזה מאות שנים. שיטת ה״אקטאע"
(פאודליזם) הסורי הועברה למצרים, אולם בדפוס ששמר על פיקש
ממשלתי חמור ומנע התפוררות בסמכות המדינית, כמו שקרה בארצות
מוסלמיות אחרות,

צ׳ הפך עש בחייו, ובייחוד לאחר מותו, לגיבור אגדות־עם בעולם
המוסלמי, ואף בעיצומם של מסעישצלב — באירופה (בלשונות
אירופה נקרא 53120110 ). הוא שימש כגיבור ב״קומדיה האלשית"
לדנטה וב״נתן החכם״ ללסינג. — וע״ע איוביים.

( צ' התייחס בסובלנות כלפי היהודים. לפי אלחריזי (ע״ע
פרסם הצהרה ב 1190 , ובה קרא ליהודים להתיישב בירושלים. וע״ע

.477/8 א״י, עם׳

! 3 י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א, 435 — 561 , תשל״א

מו 01 [ 1116 £ם 811116611 ) . 8 ן ס 7/1€ , 0166 . 8 . 4 : .מ

5 ' 1306 ץא XXX\ 1714 > . 5 , 5$ נ 31 ז $1 -ז 10 ו 51 .^ ;* 1952 ,( 60 — 44 , ז

(11(70/1, XX\£10501061112 .$ ; 1956 ,( 326 — 305 ,^ד ,

5., 1972.

ע. ם.

צלב (לאט׳ — צסזס! צרם׳ —; אנג* — ;* 0 *>), סמל דתי מן

העתיקים שנפוצש ביותר, כנראה בשל פשטותו הסימבולית—

קו מאונך הצולב קו אפקי — וסמלה העיקרי של הנצרות (ע״ע).
הצ׳ ידוע בצורתו הפשוטה — שתי־וערב — וגם בוואריאציות שונרת,
כגון הצ ׳ המצרי (ענח , ), הנקרא גם 305313 ("צ' ידית"), וצ ׳

הקרס ( #30101313 ״!!ס, ע״ם האות היוונית ־ 1 , גמה), סמל השי
קדום ששימש כסמל השמש וכסמל החיים. בצורותיו הבסיסיות של
הצ' מבחינים בין: א) הצ׳ היווני, הקרוי גם 113111313 ( 1 גסחס ( " הצ׳
המרובע״), ש 4 צלעותיו שתת; ב) הצ׳ הלאטיני, ג 1111155 ת 1 זעת:!
("הצ* הארוך*), שב 1 צלע הבסיס המאונכת ארוכה מיתר שלוש
הצלעות; ג) צ׳ "טאו", בצורת האות היתנית ש, הקרת גם צ""
0001011553 ("צ׳ מחובר") או צ׳ אנטוניום הקדוש; ד) ד.צ*
5313 110011$ (" צ׳ מצולב"), ששמו לקש מצורת האות הרומית ^
המציינת את הספרה 10 ; נקרא גם צ׳ אנדראס הקדוש. על "צ׳־מלטה",
ע״ע יוהניטים. "צ׳־לורך הצרפתי היה לסמל תנועת־המרי שם.

הצ ׳ שימש כסמל דתי גם בתקופה הקדם־נוצרית ונמצא אצל
השבטים האינדיאניים באמריקה ובתרבויות השדאירופיות. הרומאים
(וגם אחרים) נהגו להוציא־להורג עבדים ושבדים בצליבה, ששתמשו
בצ ׳ כעץ־תליה. מורדים יהודים רבים נהרגו במיתה משוגה זו בידי
הרומאים, ובכמה מקרים (בימי אלכסנדר ינאי) גם בשי שלטון
יהודי; מכאן הביטת ״כאדם הנושא צלבד (מרקש 7111 \, 34 ), שנת¬
קבל כמשל לסבל איש. מכיוון שישו (ע״ע) הנוצרי הומת בצליבה,
קיבל ד,צ׳ משמעות מישדת בסימבוליקה הנוצרית: הצ ׳ נעשה סמל
לסבל ועינת, להקרבה עצמית מצד האל למען תשועת האנושות,
ואות לגאולה משיחית. הצ׳ כבר שימש לצרכים טקסיים בכנסיה
הקדומה, כשנהגו לסמן את הצ׳ בתנועת־שיים כסימן ברכה, ותנועה
זו מלווה תפילות ומעשי-פולחן רבים. מאז המאה ה 4 , עם היות
הנצרות לדת הקיסרות, ובמישד אחרי ביטול ההוצאה־להורג בצליבה
ובעקבות זה גם החלשת האסוציאציות השליליות הקשורות בה, הפך
הצ׳ מסמל אידאי לסמל קונקרטי איקונוגרסי. את סמל הצ׳ הרבו
לתאר על הרצפה ועל הקירות בכנסיות, על תמונות ועל תעשות. כ״כ
החלו להעמש צ" על מזבחות הכנסיות ובמקומות ציבוריים, ולשאת
צ" קטנים על הצוואר ובחגורה. במערב הקתולי התפתח במישד
ה ^!;ססזס("דמות הצלוב"), צ* ועליו ישו הצלוב(וע״ע ישו: באמנות,
עט׳ 439 ואילך).

מלבד משמעותו התאולוגית נשע לצ׳ מקש נכבד בפולחן הנוצרי
ובמנהגי העם. בלש הנוצרי נחוגה "מציאת ד,צ׳ האמיתי" (בכנסיה
הישגית ב 14 בספטמבר ובקתולית ב 3 במאי; האחרונה ביטלה את
החגיגות ב 1960 ) ע״י הלנה (ע״ע), אם הקיסר קונסטאנטינוס,
ובמקומות רבים שומרים על שברים מהצ׳ האמיתי כעל שרידי־קשש.
בירושלים נשגים צליינים, מתקופה קדומה ביותר, לעבור בתהלוכה

■ 1 ++־ו*א* + *

1 7 3 4 5 4 7 8 9 10 11 ג•

סוני צלב: 1 . צ־ טצדי; 2 . צ׳ יווני: 3 . צ׳ לאטיני; 4 . • 5 ׳ טאו או צ׳ אנטוניום
הקדוש; 6 . צ׳ קרס או נאטח לפי האות היוונית נאטה (־ 1 ); 6 . צ׳ אנדראס
הקדוש; 7 . צ׳ מלטה ; 8 . צ׳ לור:; 9 , צ' חלתני; 10 . צ׳ קלטי;

11 . צ׳ פראנוסלאווי; 12 . צ' אפיפיור

725

צלב — [ה] *לב האדם חבידלאומי

726

ליד 14 "תחנות הצ ׳ " לאורך "דרך הייסורים" ( 10100053 ) 0/13 , שכה
צעד ישו לקראת צליבתו, וברוב הכנסיות, בעיקר הקתוליות, יש
"תחנות צ׳" סמליות על קירות הכנסיה. הנוהג "להצטלב", היינו
להתוות בתנועות־הידיים את סימן הצ ׳ , רווח אצל נוצרים אדוקים.

הצ׳ שימש גם מרכיב בולט בהראלדיקה של יה״ב, ובמיוחד בהראל־
דיקה הכנסייתית. פטריארכים, ארכיבישופים וכישופים רשאים היו
לקשט את רקע שלטיהם בסמל ד,צ׳ (צ׳ בעל שני קורם מאוזנים —
לפטריארכים וארכיבישופים, וצ׳ בעל קו מאוזן אחד + — לבישו־
פיס). — וע״ע מסעי־הצ/ בארצות נוצריות נפוצים סמלים בצורת צ׳
בשטחים שוגים: ע״ע מסדר. מסדרים, עט׳ 1087 ! עטוח שלטים וסמלים.

צורת ד,צ׳ באה לביטר בארכיטקטורה כנסייתית ובחפצים פולח¬
ניים. וע״ע אמנות, עמ׳ 43 — 47 ; ארדיכלות, עמ׳ 715 — 721 ; כנסיה,
עם׳ 912 ואילך.

על צורות צ׳ שאומצו ע״י תנועות נאציות, ע״ע גרמניה, עם׳
477/8 (״צ׳־הקרס״ [והשר כרך י״ד, עם׳ 259/60 ]); הונגריה, עם׳ 861 .

■ 110 111011 01141111 114 14 ו: 1 ת 22 ץ< 1 12$/114 ^ 11140110 , 1115 ) 5000 > . 11 ~ 1

,■< 711011 .? ; 1954 , 47004 141141 > 71-101110 11 , 16111 ) 0. 0x0 ;״ 1947 , 014 ז 4 12

- £3116£00£ •א ; 1959 , ¥441114 * 14 40114114 211 > ! 1114 ^ 011 141 > , 1111111 >€ 14

^ 0 ^ 11211411 4 > , 8111 . 5 > . 0 ; 1960 1/14 ) 0 ץ 01 ))וא 7/14 , 050 ^ .א .£

. 1975 ,) 411 0141111211 מ; 111£014 <( 5 /ס

צ. ו.

ןה]צלב האדם ד!ב י ן~לאמ י ( [צא״ב] 005$ 101601131101131 ),

ארגון הומניטרי' בץ־לאומי שלו אגודות לאומיות כמעט
בכל מדינות העולם. הצא״ב נוסד ב 1863 בז׳גווה (בה מקום מושבו)
ביזמת דן אנרי דינן (ע״ע) כארגון סיוע לפצועים בשדה־הקרב.
במרוצת השנים הורחבה פעולתו גם למתן־עזרה לשבויי-מלחמה
(ר׳ להלן), לאוכלוסיית שטחים כבושים ולקרבנות אסונות-טבע
ומגיפות. עם פעולותיו כיש נמנים גם הגשת עזרה ראשונה, מניעת
תאונות, הכשרת אחיות ומטפלות, אחזקת מרכזי בריאות לאם ולילד
ומרפאות, והקמתם של בנקי דם.

הוועד הבי״ל של הצא״ב ( 00100011166 1016003110031 — 10110
1161161100055 ! £ם) מורכבת מ 35 אזרחים של שוויץ בעלת הניטרליות
(ע״ע) המתמדת. הצא״ב היא אגודה רשומה ע״ם החוק השוויצי
וממומנת מתרומות האגודות הלאומיות של הצא״ב (ר׳ להלן) ושל
פרטים. הוועד הבי״ל הנו ארגון מייעץ ליד המועצה הכלכלית-
חברתית של חאו״ם (ע״ע אמות מאחדות) וארגון הבריאות העולמי
(ע״ע ארגונים בינלאומיים).

לאות הערכה על פעלה של שוויץ בתחום העזרה ההומניטרית
נקבע דגל הצא״ב במתכונת דגל שוויץ, תוך היפוך הצבעים
(צלב אדום על רקע לבן).

הוועד הבי״ל, שהגו עצמאי בפעולותיו, מקבל מעת לעת הנחיות
מוועידת הצא״ב המורכבת מנציגרות רשמיות של המדינות השונות
ומגציגי אגודות מוכרות. מאז 1919 קיימת גם הליגה של האגודות
הלאומיות של הצא״ב המורכבת מהאגודות הלאומיות של המדינות
שהן צדדים לאמנות הצא״ב. במדינות המוסלמיות (כולל מדינות
בריה״ם בעלות אוכלוסיה מוסלמית) משמש הסהר האדש כסמל-
אבחנה מוכר של הצא״ב, ובפרס — האריה והשמש האדומים.
לאגודת מגן דוד אדם(ע״ע) לא הוענק, עד כה, מעמד דומה ע״י הצא״ב.

הוועד הבי״ל של הצא״ב רואה את תפקידו בהגשת עזרה לאלה
הנמצאים במצוקה בלי להתחשב ברקע לסבלם ובסיבותיו. האיפוק בו
נהג במלה״ע 11 נוכח זוועות הנאצים העלה עליו ביקורת חמורה
שעליה הגיב הצא״ב בטענה שמתפקידו לסייע לסובלים ולא לשפוט

+ 0 א

הצ?ב האדום הבי״?: סט?י הוועד הבי"?, היינה < 8 ? האגודות ה?אוטיות
ועלו׳&ת סמלי האגודות הלאומיות (כארצות נוצריות, מוסלמיות ובפרס)

את מעשי נוגשיהם וכי
כל נקיטת עמדה מצדו
היתה מביאתו למעורבות
פוליטית, שהיתה מקטי¬
נה — ואף מסכנת —
עוד יותר את האפשרו¬
יות למילר תפקידיו ה¬
הומניטריים.

גולת-הכותרת של פעי¬
לות הצא״ב בתחש פי-
תש המשפט הבי״ל ה¬
הומניטרי היא אמנות ה-
צא״ב כפי שנתקבלו בוו־
עידתו מ 1949 (ע״ע מל¬
חמה, עמ׳ 634 — 639 ),
דהיינו, ( 1 ) האמנה ל¬
הטבת מצבם של פצועים
שולים מבין אנשי הכו¬
חות המזרנים בשדה-הקרב > ( 2 ) האמנה להטבת מצבם של פצועים,
חולים ונטרפי-אניות מבין אנשי הכשות המזוינים;( 3 ) האמבה בדבר
הטיפול בשברי־מלחמה!( 4 ) האמנה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה.

שתי האמנות הראשונות מטילות על הצדדים הלוחמים לנהוג
בצורה אנושית בחיילים פצועים. להימנע מפגיעה בצרת רפואי,
בציש רפואי ובמתקנים רפואיים ולהיעזר באנשי צרת רפואי שנפלו
בשבי אך ורק למתן שירותים רפואיים לחבריהם השברים. מתקנים
רפואיים ובת״ח צבאיים (כולל אניות חולים צבאיות) ישאו סימני־
הכר בולטים ועל המיקום של אזורי בת״ח צבאיים תימסר הודעה
לצד שכנגד. חללי האויב יזוהו במידת האפשר, ייקברו ע״פ נהגי
הקבורה של דתם, ובמידת האפשר, בקברים נפרדים, שודעה על
זהותם ומקומות קבורתם תועבר לשלטונות מדינתם.

האמנה בדבר טיפול בשבויי-מלחמה נועדה להבטיח יחם אנושי
ללשמים שנפלו בשבי הארב, ובכלל זה סיפוק צרכיהם הבסשיים
(מזון. לבוש, אכסון נאות וטיפול רפואי) וסיוע רוחני שתי. לשברים
הזכות להשיע על נפילתם בשבי למרכז הצא״ב, לשם העברת השעה
מתאימה לממשלותיהם ולמשפחותיהם. כן צריכה המדינה שבשיה
נמצא השבר להודיע על כך לצא״ב. אין להעביד שברש בעבשות
מסוכנות (כגון פיגר מוקשים). אין להכריח קצינים שברש לעבש.
יש לאפשר לשברים פעילות גופנית ו 0 פ 1 רטיורת. השברים הפצועש
קשה יוחזרו ללא דיחר למולדתם, שאחרים — מייד עם תום
פעולות־האיבה.

הגנת האמנות הללו נפרשת לא רק על חיילי הצבאות הסדירים
של הצדדים הלוחמים כי אם גם על כל אדם אתר (א) המשתייך
לארגון השייך לצד לשם; (ב) הנתון לפיקשו של מפקד; (ג) שיש
לו סמל אבחנה קבוע; (ד) הנושא נשקו בגלר; (ה) הנשג לפי
חוקי המלחמה ונהגיה.

אמנות ז׳נוש מקנות לצא״ב סמכרות מסרסות בתחש הביצוע
של האמנות שפיקש עלשן, לצד המעצמות המגינות המתמגות ע״י
הצדדים הלשמים להבטחת האינטרסים של האנשים המוגנים, או
במקומן. כך. למשל, מפקח הצא״ב על חלוקת חבילות שנשלחו
למוגנים ונוטל על עצמו משלש חבילות אישיות או משלשים
קיבוציים (כולל צרכי-אוכל, מלבושים, אספקה רפואית, חומר חינוך
ובשור ותשמישי קדושה), כל אימת שלא נתמנו מעצמות מגינות
או שהן מנועות (כאשר נתמנו) מלפעול בעצמן בשל פעולות צבאיות.
שליחי הצא״ב זכאים לבקר אצל שברי-המלחמה ולבדוק את תנאי
שבים. הצא״ב אף כונן סוכנות ידיעות מרכזית וכרטסת מרכזית
לאיסוף מידע על שבויי־הטלחמה וריכוזו שעברת דואר מהם ואליהם.

הצ 5 ב הארוס הבי"?: שבויים סצריים פצועים
סוטסים יטצרים אהרי ם?חטת יום הכיפורים

727

[ח]צלם האדם הבידלאומי — צלום

728

עם זאת ברור שאין בידי הצא״ב האפשרות לכפות את הציות
מצד המדינות להתחייבויות שנטלו על עצמן (ע״ע סנקציה) והוא
תלוי בעיקר ברצונן הטוב במילוי תפקידיו, כשהללו משתפות עמו
פעולה מתוך שיקולים שונים, וביניהם שיקול ההדדיות.

פרס־נובל הראשון לשלש ( 1901 ) הוענק למייסד הצא״ב, דינאן.
הפרם הוענק לצא״ב בשנים 1917 ו 1944 ! וב 1963 — בשיתוף עם
הליגה של האגודות הלאומיות של הצא״ב.

,(. 1 מ) 1 :>!מ 1 ? . 5 .[ ; 1951 ,:ח 0 ^^י) 1¥ 1/10141 •וסדד 190 , 1. 11)01x1 א
; 1960 — 1952 ,^ 1-1 , 1949 14:1 ^ ¥114 12 /ס : €071410111071 0 /!)ח) 0 ) 11 ־ 1 '
,תזנ\{}) 100 :>ט 8 .£ . 0 ; 1955 , £044£€ 1 ) 1 10 > 1 *<ן 1110 וז? 1 * 1 ,. 10

. 1964 , 0 ) 501 :'(■ 111471107111 • 01 ?

י. צ. ב.

צלבנים, ע״ע מסעי הצלב.

- : x • - : •י -גז

צ׳לגרץ, יוהן ה 1 ך י ק — 1£011£1-011 אלנ־וסש!־! 01130 ( — ( 1751 —
1795 ), משורר ומבקר שוודי. אף שהיה בן כומר, שחרר
עצמו מהשפעות דתיות ונעשה נציג מובהק של תקופת ההשכלה.
כל ימיו נלחם בדעות קדומות ולמען תפישות נאורות. צ׳ היה בעליו
ועורכו של התקופון ח 1€ <י 0 ג);!וח 1101 ? 001 ) 8 , ובאמצעותו הפיץ את
דעותיו. צ׳ נודע כ״שכל הישר של שוודיה". הוא נעזר במאבקו
לקדמה בהשפעתו הציבורית הרבה, שכן שימש מזכירו ועוזח
הספרותי של המלך גוסטו 111 , שהיה גם ידידו האישי. לקראת סוף
חייו (מת משחפת) ניכרו ביצירתו ניצני הרשנטיקה. צ׳ דגל
בקשרים תרבותיים הדוקים בין ארצו ליבשת אירופה.

שידת־הנעורים של צ׳ היתד. בעיקר נאו־קלאסית, אך הורגשה
בה נימה חושנית עמוקה בנוסח הרוקוקו. כן בלטו השקפותיו הרדי¬
קליות. בדרמה הלירית הפטריוטית 3 * 3 /ו 00513£ ( 1782 ) הגיע צ׳
לגיבוש ספרותי מלא. בעקבות ההצגה הראשונה של מחזה זה,
ב 1786 , שן בהשפעת המלך, נבחר צ׳ כחבר ב״אקדמיה השוודית".
שיא יצירתו הוא השיר מר> 015 ק 3 ? 81 3 ץא 060 ("הבריאה
החדש ה״), 1790 , המתאר את כוח האהבה, שביכלתה להעניק לסופר
תפיסה חושית של כל פלאי־הטבע, על ההרמוניה הנפלאה שבהם.

המהפכה הצרפתית השרתה פאתש חברתי על יצירת צ ׳ , שבא
לידי ביטוי ברבים משיריו ומאמריו מתקופה זאת. כתביו, ב 6 כר׳,
פורסמו מ 1923 ואילך.

.£/ ,; £1 .$ ; 1961 ! 0 4 ! , 500 ^ 011513

. 1965 , 1 ( 00

צ׳לו(צ׳), ויולה (ר) וקרנטךבס (ק׳), כלי־מיתר קרדיופוניים
(ע״ע נגינה, כלי־) ממשפחת הבגור (ע״ע), בעלי לוח־

אצבעות שצליליהם מופקים בעזרת קשת (על הקשת ע״ע כנור,
עמ׳ 900/1 ). שלבי ההתפתחות הממושכת של כלים אלה באירופה
היו: (א) הכלים ביה״ב (רבאב, דל וכד׳! ע״ע נגינה, כלי־, ענד
841/2 , טבלה)! (ב) משפחות הו״ בימי הרנסאנס והבארוק; (ג)
הכלים המודרניים — הכינור, הר המודרנית וד.צ׳ — שעוצבו
באיטליה במאות ה 16 — 17 ע״י גספרו ( 8310 13 ? 0 ז 3 ק 038 ), אסטי,
סטרדיודי וגורנרי (ע׳ ערכיהם) וכמעט שלא השתנו מאז.

הו״ בימי הרנסאנס והבארוק (ע״ע כנור, עמ׳ 898 ) כללו שתי
קבוצות עיקריות, שכונו ע״פ מצב החזקתן בעת הנגינה: ( 1 ) ר דה־
גאמבה ( 3 י 1 מ 13£31 ? 71013 ["ר של הרגל"]), שהוחזקה בין הרגליים!
( 2 )•!־׳ דה בראצ׳ו( 30010 ?<! 13 ? . 7 ["ר של הזרוע")), שהוחזקה בזרוע
שוש ענה על הכתף. הקבוצה הראשונה, שכונתה גם בשם כולל
"ויול", כללה בד״כ שלושה גדלים, וכלי־הבאס כונה ר דה־גאמבה.
מהקבוצה השניה יוזכר כלי מיוחד — ר ד׳אמורה (:״ 3010 ־ 1 ? . 7 ! ע״ע
נגינה, כלי־, עכד 844 ) — שהיו לו מיתרי־תהודה מתחת למיתרי
הנגינה שיה בעל גוון מיוחד הדומה לזה של כלי נשיפה. התכונות
העיקריות שאפיינו את הר (בניגוד לכינור ולד המשתית) היו:
״כתפיים״ רפויות, גב שטוח, צלעות עמוקות יותר! 6 מיתרים, דקים

ופחות מתשים, כוונון בקוורטות, סריגים על
לששאצבעות ומוט־קשת קמור כלפי חוץ, דבר
שאפשר לשנות במידת־מה, בזמן הנגינה, את
מתיחותן וארכן של שערות הקשת. כלים אלה
היו בעלי גוון רך ועצמה פחותה מאלה של
הכלים המודרניים. הם התאימו לנגינה אינטימית
בחדרים קטנים ולנגינת חובבים.

כיום מהווים הר, ד.צ׳ שק/ יחד עם
הכינור, את משפחת כלי־הקשת, שכינור הוא
בעל הצליל הגבוה שבולט בכולם. הו" מכוונות
בקווינטה נמוך מהכינור, שצ׳ (בסנונית) —

באוקטוש נמש מהר. החזקת הר שנגינה בה
דומות לאלו של הכינור, ואילו ד.צ/ כדוגמת הר
דה־גאמבה, נאחז כשהוא זקוף ונתפס בין הברכיים כשחשו נשען על
הארץ. לאחרונה מתכננים יצירת משפחת כינור חדשה בכוונה לשנות
ולשפר את מבנה הבלים הגדולים. כיום משמשת הר בעיקר ככלי־
אנסמבל במוסיקה קאמרית או בתזמורות. צליל הצ׳ הוא בעל גוון חם
ורך. בתחילה שימש אך שק לליווי, אולם מהמאה ה 17 הוא מופיע
גם ככלי סולו יחיד ובהרכבים שונים.

הק׳ (בטנון! מכונה גם דאבל־באס) הוא הגדול ובעל הצליל
הנמש במשפחת הכינור. כלי זה הש נתון ברציפות לניסויים ולשי¬
נויים בצורה, בגשל, במספר המיתרים, בכוונונם וכד/ עקרונות
מבנה הכינור לא יושמו לגביו, והוא עדיין שומר על חלק מתכונות
הוויול — כתפיים רפויות, גב שטש, כוונון המיתרים בקוורטות
וכיו״ב. תפקידו העיקרי בתזמורת הסימפונית הוא חיזוק ד.צ׳ בצליל
נמוך יותר באוקטוש. כיום הוא בעל תפקיד נכבד במוסיקת הג׳ז
(ע״ע). ד. כ.

צאב־מקור, ע״ע פרודים.
צלולוזה, ע״ע תאית.

ד ד *

צלום (אנג' ץ 11 נ} 3 ? 0£ ? 110 ק! מיור^&ק?— אור, £17 ק>ג* 1 ץ — לרשש),
כל התהליכים המשמשים לרישום צורות באמצעות קרינה
אלקטרומגנטית. הצ׳ משמש לאחסון מידע, לתקשורת, להרחבת תחש
הראיה של העין, להעתקה וכן כאמצעי לביטוי אמנותי. את המונח
ץ 11 ק 3 ז 08 ?ס 11 <! מבע ( 1839 ) ג/ הרשל (ע״ע).

שלבי הצ ׳ הם: א) דימוי הנושא, עפ״ר באמצעות עדשה (ע״ע)

או מערכת עדשות, ע״ג חומר רגיש לאור ויצירת דמות כמוסה בו
(הצ׳ גשו)! ב) טיפול כימי או פיסיקלי שבו מתגלית הדמות ד,כמשה
(הפיתוח).

דימוי הנושא נעשה במצלמה (אנג׳ 03010-3 ) שעקרון פעולתה

התפתחות מבנה העצמיות. ( 1 ) העצמית של ? 3116 * 066 לצילוטי
נוף; ( 2 ) 31 * £12 ?; לצילומי דיוקו ; ( 3 ) עצמית סימטרית (?דונמה:) ? 3 ת 13 ק\,;
העצמיות הבסיסיות עול 26154 : ( 4 ) ■ 0131 ■!?; ( 5 )? 6583 * 1 ; ( 6 ) ? 500113 ; ( 7 > עצמית

רחבת־זווית (עיו־הר;) מס^סקסז; ( 8 ) עצמית לצילוטים מרחוק 0 ) 10 !<} 616 ז/
השיפור העיקרי בעצטיות מתבטא בהנדלת דטפתח ( 1/11 בראשונה עד
1/1.6 ויותר, בחדישות), ובהגדלת זווית הצילום (תס^סקסיד)

צילום םםרווק קבוע בעורת עצסיות געלות מרחקי סוקר בזוויות ראיה 67 ו;ות. טיפין 5 שטא?; עצסית נוז 35 ס״ס, ״ 180 ; 150 סייס, ־ 35 ; 300 סייס, ' 17 ;

800 ט״ם, ״ 6 (□צלפה ״אסאהי פנטאכם". 6x7 >

הוא לשכה אסלה (ע״ע). חלקי המצלמה העיקריים הם עדשת העצם
— עצמית ( 0 ׳\ 6011 ננ 01 ) — שיוצרת דמות הנושא ; צמצם, המאפשר
כניסת אור בעצמה הדרושה; סגר, המאפשר כניסת אור לפרק הזמן
הרצוי; תושבת לחומר הצילומי, עליו נופלת הדמות; מערכת
כוונון המצלמה.

על מצלמות ק ו ל נ ו ע, ע״ע קולנוע! על מצלמות טלוויזיה,
ע״ע טלויזיה.

עצמיות. עצמית רגילה לצ ׳ מורכבת ממספר עדשות.
העצמיות מאופיינות לפי: מרחק מוקד וכושר כיסוי ( £0031
ז 6 ׳*יס 0 1118 ז 6 ׳\ס 0 1 ) 30 1608x11 ) ; חדות התמונה מחייבת שמרחק
העצמית מהסרט ישווה למרחק הדמות׳ התלוי במרחק המוקד ובמרחק
העצם (ע״ע עדשה, נוסחה 2 ). כשהעצמית ממוקדת על עצם במרחק
קצר, היא מרוחקת יותר מהסרט. כששומרים על דמות קבועה׳ הולכת
זווית הראיה וצרה ככל שגדל מרחק הפוקד, ולהפך (ר׳ להלן, עדשות
זום). לעצמיות מקובלות זווית ראיה של ״ 45 —״ 50 , שנוצרת כש*
מרחק המוקד דומה לאלכסון מסגרת התמונה. כך במצלמות 35 מ״מ
מרחק המוקד 45 — 50 מ״מ, ובמצלמות 60 60 x מ״מ מרחק המוקד
75 — 90 מ״ם. המפתח היחסי ( 16 גםש 6 ס 3 6 ׳\ 61311 ז) מוגדר כיחס
בין מרחק המוקד לקוטר העצמית, מסומן באות £ ומאפיין את
מהירות העדשה, כלר את יכלתה להעביר אור לדמות (כמות האור
מתכונתית לריבוע קוטר העצמית). מספרי המפתח המצוינים על
העצמיות מציינים כמויות אור שקטנות פי 2 ככל שגדל המספר, כלר
היחס בין מספרי המפתח הוא 2 ־/ץ. סדרת המספרים המקובלים היא:
11 14 ; 2 ; 2.8 ; 4 ; 5.6 ; 8 ; 11 ; 16 ; 22 ; 32 ; 45 ; 64 ! וכר.
עומק חדות השדה — המרחק, שלפני ואחרי הנושא, המופיע
חד בתצלום. הגבלת עומק זה נובע מסטיות העדשה: רק קרניים
קרובות לציר מתמקדות על משטח הסרט. לכן, הגדלת מספר המפתח
(הקטנת קוטר העצמית) מגדילה את עומק חדות השדה. ניתן אפוא
לבחור׳ אם למקד על פרט מתוך השדה המצולם (מספר מפתח קטן,
זמן חשיפה קצר) — או לכלול עומק ניכר של השדה (מספר מפתח
גדול, זמן חשיפה ארוך). מרחק הי 9 ד פ וין ל י — המרחק שבו
הנושא חד כשהעדשה ממוקדת לאינסוף. מרחק זה קשור לעומק
חדות השדה וגם הוא גדל עם המפתח היחסי. עומק חדות המו¬
קד — הסטיה האפשרית במיקוד ממישור המיקוד בעל החדות
המירבית. עומק חדות המוקד גדל עם המפתח היחסי.

עצמיות רחבות וצרות־זווית — זווית הראיה של
עצמיות רחבות־זווית ( 10 3x1816 >;״) עולה על ״ 45 , ומרחק המוקד
קצר ביחס לעצמיות מקובלות; הן משמשות בעיקר לצילומי פנים
חדרים ולאפקטים מיוחדים בצילומי נוף. קיימות עדשות בזווית של
עד ״ 220 (״עין־דג״; 6 ץ 6 ! £151 ). בעצמיות צרות־זווית זווית־הראיה
צרה מ ־־ 50 (ש׳ימספ( 1616-011 ) ומרחק המוקד ארוך ביחס לעצמית מקו¬
בלת! הן משמשות לצילומי מרחק וחשובות במיוחד לתצלומי־אוויר
ולתצלומי־לוויין. קיימות עדשות בזווית של ״ 0.5 ובארכי מוקד עד
5 מטרים. עצמיות־מרחק מורכבות בד״כ משתי מערכות עדשות,
כטלסקופ (ע״ע), בעיקר כדי לקצר את המערכת. גם הטלסקופ
האסטרונומי משמש כיום בעיקר כעצמית לצ׳. עצמיות ז ו ם ( 1 מ 200 )

בנויות משתי מערכות עדשות, שהמרחק ביניהן ניתן לשינוי, כך
שזווית הראיה משתנה תוך שמירה מתמדת על מיקוד. יחס הזום
הוא היחס בין מרחקי מוקד הקיצונים; היחס המקובל הוא 3:1 ,
אך קיימות עצמיות שלהן יחס זוס של עד 12:1 .

מערכת הסגר כוללת לרוב צמצם המאפשר שינוי כמות
האור החודרת למצלמה. הצמצם בנוי"בד" כ ממספר "עלים" שכל
אחד מהם מחובר לציר קבוע, ובבסיסם מחוברים לטבעת שסיבובה
גורם לפריסתם (לצמצום הפתח) או לכינוסם (להרחבת הפתח).
מקובל להרכיב את הצמצם בין עדשות העצמית. במצלמות הראשונות
היה הצמצם לוח, ישר או דיסקי, ובו סדרת חרירים בגדלים שוגים.

הסגר קובע את זמן חשיפת הסרט לאוד• בצורתו הפשוטה הוא
לוחית אטומה שמפרידה בין הפתח לבין חלל המצלמה. עם הלחיצה
על הדק המצלמה משתחרר קפיץ דרוך המסיט את הלוחית. מד־הזמן
משחרר כעבור פרק־הזמן הקצוב קפיץ, שמחזיר את הלוחית למקומה.
במצלמות רפלפם משמשת המראה גם כסגר, שפעולתו דומה• במצל¬
מות משוכללות נע תריס שבו חריץ׳ שגדלו ניתן לשינוי, לאורך
לוח ד.צ׳ או הסרט.

מערכת ה כ ו ו נ ר ן כוללת: א) כוונת ומד־מרחק. בסוגים הפשר
טים זו כוונת רגילה או עדשת צפיה. במצלמות הכוללות מד־מרחק
נקבע מרחק העצם ע״י האחדת שתי תמונות הנראות מבעד לשני
חלונות מרוחקים במקצת. חסרונה של כוונת זו היא פדלכסה המת¬
קבלת בצ׳ מקרוב (הדמות עפ״נ הסרט מוסחת במקצת *לגבי התמונה
בכוונת). פגם זה אינו מצוי במצלמת רפלכם בעלת עדשה
אחת הנעזרת בעצמית ככוונת למסגור ולמיקוד. הקת עוברת דרך
העצמית, פוגעת במראה הנטויה ב ״ 45 ועוברת למסך מיקוד, אותו
רואים דרך מנסרה מחומשת המביאה לעין דמות ישרה. הרמת
המראה ופתיחת הסגר חושפות את הסרט. בגלל הכיוון דרך העדשה
אין פרלפסה, ובגלל ניתוק הסגר מהעדשה ניתן להחליף עצמיות.
המסגור נעשה במדויק. כן ניתן לאמוד מראש את עומק חדות השדה.

חתו־ בטצ 5 טת ר 8 ?כ 0 חח&ח (פינויטח 1 * 0 נ)

732

מהלד תפרניים נטצלפות מונות. טיטיז למטאל: סכטה מל ם 53 םר, ו!ם כוונת: סכסד, ׳ 58 טצלטת רפלבם; שכסה ׳ 58 נתולטת רפלנם כפולת עד׳טוו!

מצלמות חדישות מצוידות בעדשות אוטומטיות המאפשרות פיקוד
ומסגור דרך עדשה פתוחה לגמרי, שנסגדת מיד לפגי החשיפה.

ב) מד-האור מודד את האור המגיע מהנושא, ומתרגם את מי¬
דתו בסקאלת חישוב לערכי חשיפה (במושגים של מפתח יחסי ומהירות
מגר) עבוד מהירות סרט בתוגה. מדי־האור הם תאים פוטואלקטריים
(ע״ע פוטואלקטריות) עשויים סלגיום, קדמיום־סולפיד או צורן.
הראשון יוצר זרם חשמלי יחסי לתאורה, והזכרים משנים התנגדותם
החשמלית׳ ומופעלים ע״י סוללה. מד־אור קדמיום־סולפיד רגיש פי
100 מפד־אור סלניום ומאפשר מבנה קומפקטי יותר, מדידה מורות
צרות ובתנאי תאורה קלושים ! הצורן, הצורך פחות זרם, נפוץ כיום.
שיטות המדידה: מדידת אור נופל נעשית במקום הנושא, לכיוון
המצלמה או לכיוון מקור האור, עם מפזר־אור לאיסוף אור מכל
הכיוונים! מדידת אור ח ו ז ר (מקובלת יותר) היא כיוונית, מכיוון

טצלטות ׳פונות. א) טצלטת ״קופסה״ ׳ 58 עודאק, 1868 ; ב) טצלסה ועירה
(רוחב סרט 11 ט״ט: טשק 5 114 נרם): נ) טצלטח רוליפלכס (רפלכם) הדייסה.
אוטומטית בכל פעולותיה: ד) טצלטת פולארואיד־לנד חרי׳פה, 1973) 5x70 ).
(פיתוח עצטי • 58 הסרט טחוץ לטצלמה, רפלכם)

המצלמה אל הנושא, עפ״ר בנוי מד-האור במצלמה ז מרידת אור
נקודתית מיועדת לשימוש מקצועי ומודדת את האור בחלקים
שונים של הנושא.

מצלמות משוכללות מצוידות במד־אור למדידת האור דרך העצ¬
מית! דרך זו מדויקת ביותר, בי היא מביאה בחשבון את כל הגורמים
המשפיעים על חשיפת הסרט, כגון מסננים, זווית הראיה של העצמית
ועוד. מצלמות אחדות מצרדות במנגנוני בקרת חשיפה אוטומטיים.

ג) מסנני אור משמשים לבליעה סלקטיורת של ארבי־גל
מסרטים• הם עשרים בד״כ זכוכית או ג׳לטינה (ע״ע). מסנני תיקון
מפצים עבור ההפרש בין הרגישות של העין ושל הסרט בארכי-גל
שונים. מסנן צהוב־ירוק מפצה באור יום ומסנן כחול־ירוק —
בתאורת נורת להט (ע״ע נורה). מסנני ניגוד ( 51 ^ 000 ) בולעים
חלק מארבי הגל וכך מגבירים את הניגוד לגוון המתאים: הם מב¬
הירים את צבעם הם ומכהים את יתר הצבעים. מסננים מפצים
מאפשרים צ׳ תמונה צבעונית מאוזנת! הם מפצים על ההפרש
בטמפרטורת הצבע (ע״ע) של מקור האור וזו שהסרט מיועד לה.
צבעם כחול או אדום בצפיפרות שונות.

תאורה מלאכותית (ע״ע נורה). מקורות האוד המלאכותי
נבדלים בעצמתם ובספקטרום (ע״ע) שלהם, המאופיין בטמפרטורת
הצבע. מסוגי הנורות: א) נורות־בית רגילות — טמפרטורת הצבע
.) 28001 ! תאורה חלשה! ב) נורות-שטף ( 1 >ס £10 ס 1 ס 11 ק) — תאורה
חזקה מאד; פועלות בזרם גבוה! לכן משך חייהן קצר (מספר שעות
בלבד)! טמפרטורת הצבע גבוהה, ) 3,3001 —) 3,4001 ! ג) נורות סטו¬
דיו — עצמת התאורה בין נורות־בית וגורות-שטף! משך החיים
כ 100 שעות וטמפרטורת הצבע כ ) 3,0001 ! ד) נורות קוורץ-יוד —
תאורה חזקה ביותר! משך חיים כ 15 שעות! טמפרטורת צבע ב-
) 3,0001 —) 3,3001 ! ה) נורות פלואורסצנטיות — משמשות מעט בצ׳,
בעיקר מחמת ההתחלקות הספקטרלית הבלתי רציפה׳ שאינה מת¬
אימה לצ׳ צבעוני! משמשות בעיקר כמקור לאור מפוזר! ו) נורות
מבזק ( £13511 ) — נוחת להט, שבנוסף לחוט הוולפרם ממולאות
חוטים דקיקים של אלומיניום או זירקון ובגז חמצן! במעבר זרם
חשמלי נשרפים החוטים הדקיקים ומבזיק אור קצר וחזק ביותר.
מבזקים פגיעים לשיא עצמת התאורה זמן מסוים לאחר ההצתה,
ודחש תיאום בין הסגר והמבזק! מצלמות חדישות מצוידות בתיאום
לסוגים אחדים של מבזקים. טמפרטורת הצבע של מבזקים בנורות
:חולות דומה לזו של תאורת יום! ז) מבזק אלקטרוני — עשוי
זפופרת זכוכית או קוורץ ובה גז אציל, כגון כסנוין, ושתי אלקסרד

1

733

צלום

734

דות. פירוק קבל טעון במתח גבוה דרך השפופרת יוצר המק אור
קצר וחזק. בניגוד לנורות־מבזק אין צורך להחליף את הנורה אחרי
בל צ׳. מהירות המבזק המקובל כ 0.001 שניה׳ אד ממקים חדישים
משנים את משך ההבזקה בהתאם לחשיפה הדרושה ומשך הבזקתם
קצר יותר! סידור זה מאפשר בקרת חשיפה אוטומטית בצ׳־מבזק.
טמפרטורת הצבע מתאימה לזו של תאורת יום. עצמת המבזק מבוטאת
ב,.מספר מדריך׳ (ששלבתטח ^״ 81 ) השווה למכפלת מרחק ד.צ׳
במספר המפתח (!) הדרוש. לדוגמה: מבזק בעל מספר מדריך 20
(עבור סרט במהירות נתונה) מאפשר צילום ב 4 /£ ממרחק של 5 מ׳
או ב 1/8 ממרחק של 2.5 מטרים.

סרט ה צ׳ עשוי תחליב צ׳ מרוח על שכבת בסיס שקופה ומצופה
שכבת מגן. הבסיס השקוף עשוי בד״כ צלולוזה טריאצטס, ולאחרונה
גם פולימרים (ע״ע) סינתטיים כגון פוליאתילן־גליקול טריפסלט,
ובמקרים מיוחדים — זכוכית. על גב הבסיס מרוחה שכבת חומר
בולע אור למניעת החזרה. תחליב הצ ׳ מורכב בד״כ מגרגרים של
הליד כסף (כלורידי, ברומידי, יודידי או תערובותיהם). תרכובות
אלה רגישות לאור (ע״ע כסף, עמ׳ 951 ), ובהשפעתו חל בהן שינוי
הגורם לכך, שהן מתחזרות בקלות לכסף מתכתי.

מקובלות כמה שיטות להגדרת "מהירות" הסרט (כלר כמות
האור הדרושה לשם קבלת תפונה). השיטה האמריקנית (.^ 8 .^)
מבוססת על סקאלה קווית; סרט של 200 מהיר פי שניים
מסרט של 100 , דהיינו, דורש מחצית זמן החשיפה לאור.
השיטה האירופית (א 01 ) היא לוגריתמית. עליה בשלושה מספרי
א 1 <£ מכפילה את המהירות, כך לפשל, סרט של 18 מקביל
ל 54 \! 50 , ואילו סרס של א 01 21 מקביל ל ^ 5 ^ 100 .

הניגוד של סרט ד.צ׳ תלוי בעיקר בחומר התחליב ובתנאי
פיתוחו.

עיבוד התשליל (ש״-ת^ש") נעשה בחדר חשוד או מואר
באורות בטחה, אם הסרט אינו רגיש לכל הספקטרום הנראה. גלילי
הסרטים מוכנסים למיכל בו חומר מפתח ואח״ב לתמיסת קביעה,
לשטיפה ולייבוש.

תמונות מועתקות מהתשליל לנייר ד.צ׳ בהדפסת מגע או בהגדלה.
בהדפסת מגע מוצמד התשליל לנייר ד,צ׳, תחליב מול תחליב,
והנייר מואר דרך התשליל. בהגדלה מוקרבת הדמות שבתשליל
על הנייר. מכשיר ההגדלה מורכב ממקור אור, מפזר אור, נושא
התשליל, עצמית בעלת צמצמים, מערכת למיקוד הדמות ומסגרת
הגדלה להחזקת הנייר. את החשיפה הדרושה לנייר ניתן לקבוע
בחשיפות מבחן או במדי־אור.

הייבוש נעשה במכונות ייבוש בהן מוצמד הנייר באמצעות
בד הדוק אל לוח מתכת שמתחתיו גוף חימום. ניירות מבריקים
מוצמדים אל לוח כרום מבריק. במעבדות גדולות כמעט בל שלבי
הפיתוח אוטומטיים.

ה פ י ת ו ח הוא תהליך חיזור(ע״ע חמצון וחזור) כ י מ י של גבישי
הליד הכסף, שנחשפו לאור, לכסף מתכתי. יוני הכסף המתפתחים
עשדים לבוא מתוך הגביש (פיתוח כימי

*ככת מגו

חתך יעל סרם צי?ום *חור־ 5 בז

דורש אנרגיית הפעלה קטנה יותר ממעבר לגביש לא־חשוף. אחרי
זמן ארוך יפותחו גם גבישים לא־חשופים. במהלך הפיתוח גדלה
הדמות הכמוסה ודרכה מועברים אלקטרוני המפתח באופן יעיל ליוני
הכסף, עד שנחזר כל הגביש והופך לחלקיק כסף גדול. — פיתוח
פיסיקלי: יוני הכסף הנחזרים באים מן התמיסה או מהמסה סימול¬
טאנית של הליד הכסף במהלך הפיתוח (פיתוח פיסיקלי ממם
[ 1 תשרתק 10 ש׳\ש 1 ] 31 ש $1 ץ 11 <! 501011011 ]). בהרכב המקובל של מפתח
נמצא נתרן גפריתי, שהיא ממס טוב להליד הכסף, ולכן יש בבל
תהליך פיתוח מידה מסוימת של פיתוח פיסיקלי ממם. בפיתוח פיסי¬
קלי טהור נחשפת השכבה לאור, הליד הכסף מומס באמצעות תיו־
סולפט הנתרן והפיתוח נעשה בתמיסה המכילה גורם מחזר דוגי כסף.
בתהליך ההטסה נשארת הדמות הכמוסה בשכבה שמזרזת את חיזור
יוני הכסף בתמיסה.

הקביעה ( £1x311011 ) : לאחר הפיתוח מבוטלת רגישות השכבה
לאור, בד״כ בהמסה של הליד הכסף הנותר עדיין בשכבה. במרבית
הקובעים משמש תיוסולפט הנתח (היפו) כחומר היוצר קומפלכס
מסים עם הכסף. ממסי כסף אחרים: תיוסולפט האמוניום, המשמש
בתמיסות קביעה מהירות,- בסיסי תיוציאנטים; תיואוריאה! סולפיט
הנתרן! ציאניד האשלגן ועוד.

תהליך העברת הדמות (שש 5£ ״ 3 -ם ־ 111138 ) פותח בידי
לגד( 1 >ח 3 ״ 11.1 .£) מחברת פ ו ל ר ו א י ד ב 1947 . תחילה נמשך פיתוח
הצ׳ 60 שניות, וצומצם עד ל 10 שניות. תהליך הפולרואיד מבוסס
על ניצול הליד הכסף שלא פותח בתשליל, באופן שיוני הכסף שלא
נחשפו לאור יעברו לנייר דטבעו בו דמות חיובית. לאחר החשיפה
נמרחת משחת מפתח מרוכזת, היוצאת מתרמילים קטנים ומתפזרת
עפ״נ התחליב. המפתח מכיל גם ריכוז גבוה של חומר הממם את
הליד הכסף. הסרט מתפתח במהירות ונוצר תצמיד מסיס של כסף
בכל המקומות שלא התפתחו. נייר צ׳ מיוחד המכיל גרעיני דדח
לפיתוח צמוד לסרס הצ׳ בך, שהתצמיד המסים עובר מהסרט לנייר.
פיתוח ה תצמיד משקיע בנייר אטומי כסף בכל מקום בו לא פגע
האור׳ ומתקבלת על הנייר דמות חיובית.

עיבוד ה ו פ כ נ י ( 18 ו 551 שש 0 זיע 531 זש׳!שז): במקרים בהם התש¬
ליל אינו נחוץ, ודרוש העתק חיובי יחיד, ניתן לעבד את הסרט במי¬
שרין לדמות חיובית. שלבי התהליך: 1 ) פיתוח הסרט לקבלת דמות
שלילית! 2 ) הלבנת הדמות השלילית בתמיסת ביכדומט או פרמנגגט,
שיוצרת תרכובת בסף בלתי רגישה לאור ומסיסה במים < המסתה
וסילוקה! 3 ) חשיפה שניה, שהופכת את הליד הכסף שלא פותח
לבר-פיתוח! 4 ) פיתוח הגבישים שנחשפו בחשיפה השניה! 5 ) קביעה,

או ישיר) או מהתמיסה (פיתוח פיסיקלי).
בפיתוח מעשי מתרחשים שני התהליכים
זה בצד זה.

הצפיפות מתגלה לעין זמן מה לאחר
הכנסת השכבה לתמיסת הפיתוח. מהירות
עליית הצפיפות הולכת וגדלה, עד לערך
קבוע. משך הזמן עד הגיע מהירות הפיתוח
לערכה המירבי מכונה תקופת האינדוקציה
(תסמשס^תו). הדמות הכמוסה משמשת
כזרז לתהליך הפיתוח. מעבר אלקטרונים

מן המפתח לגביש המכיל דמות כמוסה

חה 5 יר הציגום והפיתוח

735

צלום

736

סנסיטימטריה: ה¬
מדע העוסק במדידת הרגי¬
שות של המרי הצ ׳ . היא
מודדת כמותית את היחס
בין החשיפה לצפיפות ה¬
נוצרת בשכבה לאחר הפי¬
תוח ומשמשת בין השאר
לביקורת איכות במעבדות
פיתוח! להכרת תכונותיהם
של המרי ד.צ׳; להכרת מפ¬
תחים שונים! למדידות סו-
טומטרידת.

המהירות הצילו-
מי ת או הרגישות (ס&ק

01 10 ב 1 ק 3 ז 108

ץ 11 ׳ו 111 ) עומדת ביחס הסוד לחשיפה המינימלית הדרושה לקבלת
צפיפות נתונה בשכבה הצילומית. הרגישות הספקטרא-
ל י ת: רגישותם של המרי הצ׳ תלדה באורך הגל (ע״ע ספק¬
טרום). הרגישות הספקטראלית של המרי ד,צ׳ נמדדת בסנסיטומטר
בתאורות מונו׳כחמטיות והמהירות מבוטא תבפונקציה של אורך הגל.
הרגישות הספקטראליח מבוטאת כאנרגיה (בארג/סמ״ר) הדרושה
לקבלת צפיפות 1.0 לאחר פיתוח. התחליבים נחלקים לכמה סוגים
עיקריים: 1 ) רגישים לכחול, המבוססים על הליד הכסף בלבד, ללא
תוספת המרי ריגוש ( 5 זש 12 ! $1 מ:>$)! 2 ) א 1 רתוכרוםטיים, הרגישים עד
לירוק! 3 ) פאנכרומטיים, הרגישים לכל ספקטרום האור הנראה.
כאלה הם רוב הסרטים המקובלים! 4 ) פאנכרומטיים בעלי רגישות
יתר לאדום! 5 ) אינפרה-אדום, הרגישים לארכי-גל 1.3 מיקרון. סרטי
הצ ׳ משמשים לרישום קרינה גם בתחומים בהם אין העין מבחינה
כלל: קרינה קוסמית, קרינה רדיואקטיווית, קרני־צ ואולטרה־סגול.
הליד הכסף, הרגיש להן, משמש גם בתהליכים אלה.

ניידות צ׳ הם תחליבי צ׳ המרוחים ע״ג נייר שעליו שכבה
נריטה (סולפט הנריום) להלבנה. לאחרונה משמשים כבסים לנייר
חמרים סינתטיים המקצרים את תהליכי עיבוד הנייר מאחר שאינם
סופגים את תמיסות העיבוד.

התחליב עשר כלוריד, ברומיד, או כלורוברומיד הכסף. מב¬
חינה סנסימומטרית הוא בבדל מתחליבי הסרטים: 1 ) צפיפותו המי-
רבית נמוכה (כ 2.0 , לעומת כ 4.0 בסרטי־צ׳). 2 ) מרווח החשיפה
קטן. 3 ) מהירותו נמוכה. את הצפיפות המירבית של ניירות צ׳
קובעים פני השטח של הנייר וסוג התחליב. לניירות מבריקים
הצפיפות הגבוהה ביותר ולניידות מאט — הנמוכה, כתוצאה מהצפי¬
פות המירבית הנמוכה מוגבל גם מרווח החשיפה. הנייר נבחר כך
שמרווח חשיפתו יתאים למרווח הצפיפות של הסרט.

מבנה הדמות הצילומית: בעין נראה התצלום חד
ואחיד בגווניו, אך עם ההגדלה מתגלה מבנה הדמות וקווי מתארה
כלא־אחידים. הדבר נובע משתי תופעות בסיסיות בטבעו של הצ׳
על הלידי הכסף: 1 ) הדמות עשויה גרעינים! 2 ) חדותה אינה
מוחלטת. תופעות אלה מגבילות את יכולת רישום הפרטים העדינים

10* £

עיוזסה אפיינית של סרס צילום, המתארת
את היחס בי! הצפיפות (ס) והחשיפה
( 5 ; נתונה כסולם לונאריתסי). באיוור
0-0 צפיפויות הנגטיב הז כיחס ישר
ללוגריתס בהירויות הנושא המצולם;
0 -\נ — איזור ״תת חשיפה״ ;סס —
"חשיפת־יתר"

'י. י: ׳<*-.

-■ 0 ״ • .

.• 04 <$

י־,-*

י*.״* •• ג.*.£*> .י?, י

י ■,׳/ס ־.־'<״״

/ * .■ ^•י,י ס

'יו

4 •

׳?*.־.

י

£

*וי **״

גרעיני כלורוכרומיד־הבסף כסרט צילום. סיסי! לשמאל; בתחליב; לאחר החשיפה;
לאחר הפיחות

בשכבה. הגרעיניות היא המידה הסובייקטיווית

לאי-אחידות הדמות. היא מוגדרת כערך ההופכי של ההגדלה המי-
רבית בה עדיין מבחינים בדמות. הגרעון (ץ 11 זג 1 טת 3 ז§) הוא
המידה האובייקטיווית לאי-אחידות הדמות ונמדדת באמצעות מיקרו-
ךבסיטומטד. הדמות נחשבת לטובה יותר ככל שהגרעין קטן יותר.
כושר ההפרדה (-"׳ו"*! 8 ת 1 ׳י 501 ש-!) של תהליך העתקה מוגדר
כמספר הקודם למ״מ שניתן להבחין בדמות. כושר הפרדה של מערכת
צילומית קובע את גבול קיבולת האחסון של פרסים עדינים בתוכה
ותלד בסוג לוח המטרה והניגוד שלו! התאורה; טיב המערכת
האופטית; השכבה הצילומיח, חשיפתה ותנאי עיבודה; שיטת
ההסתכלות בתוצאה.

ערכים אפייניים של כושר הפרדה של סרטי צילום

סוגי סרסים אפייניים

חלוקה

כושר הפחד,
בקורם למ״מ

סרטים מהירים ביותר 1,000 ויותר)

סרטים מהירים ביותר (בסביבות 1.000 )

סרטים מהירים מאד (בסביבות .^ 5 .^ 400 )
סרטים בינוניים (בסביבות 100 )

סרטים איטיים (בסביבות 25 )

מיקרופילם! סרטי זיעור! סרטים הולד
גרפיים! סרטים ספקטרוסקופיים וכד , .

נמוך

בינוני־נמוז־

בינוני

גבוה

גבוה מאד

גבוה ביותר

מתחת ל 55
56 — 68
69 — 95
96 — 135
136 — 225
מעל 225

החדות ( $5 סמק־ $1131 ) היא התחושה הסובייקטיווית של ההבדל
בין הצפיפדות השונות של השכבה. ניתן להגדירה כמהירות השינד
של התחושה החזותית של הארת הדמות בניצב לשפתה.

אפקטים של קרבה (ץסתססב^ג): הדמות המפותחת שונה
מן המקור גם בגלל תהליכי פעפוע (ע״ע) של מרכיבי תמיסת
הפיתוח. המפתח מפעפע בשכבה המתפתחת מאזורים של חוסר
חשיפה (שם הוא מצוי בריכוזים גבוהים יותר). כתוצאה מכר זוכים
לפיתוח רב יותר אזורים חשופים הנמצאים בקרבת גבישים בלתי
חשופים. התוצאה החזותית של האפקטים של הקרבה היא עליה
בחדות הדמות. במקרים קיצוניים נוצרים קווים לבנים סביב דמות
כהה (קוד מאקי [*״ 1301 *]). תופעות נוספות: אפקט אברהארד
( 1 >:ו 1-113 * £1 ), נתגלה ב 1912 בתצלומים אסטרונומיים, שם נמצא
שכוכבים בתשליל כהים יותר ככל שדמותם קטנה יותר! אפקט
קוסטינסקי (^ 05111151 .£): שני כוכבים שכנים נראים מרוחקים זה
מזה בשכבה הצילומית יותר מאשר במציאות.

שימושים. צ׳ זיעור (ץו 1 ק 3 ז 11010£ ק 0 ז:> 1 ו 0 ): יצירת דמות
קטנה מאד הדורשת הגדלה רבה כדי להתבונן בה. שימושיו העיקריים
לצרכים מדעיים ולשמירת מידע והפצתו. לצ׳ זיעור דרושים עצמית
וסרט בעלי כושר הפרדה גבוה. צ׳ זיעור משמש גם לדישות עדין
( 5 ;>נ 0 :>״סז), לייצור סריגים עדינים, לסקאלות למכשירים, לייצור
רכיבים אלקמחניים ומיקרדסעגלים מודפסים ולוחות מטרה לבדיקת
איכות הדמות.

הצ' ב א י נ פ ר ה - א ד ו ם מוגבל לגלים קצרים מ ת!ת 1300 . תאו¬
רת יום ומקורות אור מלאכותיים רבים עשירים באינפרה-אדום.
עצ&יות רגילות בד״כ מתאימות. אך קיימות עצמיות שסטיותיהן
מתוקנות במיוחד לתחום זה. סרטי צ' המיוחדים לאינפרה־אדום
רגישים לחב עד 1 תמ 900 . בגלל רגישותם לאור הנראה משתמשים
בהם יחד עם מסנן הבולע את כל התחום הבראה. קיימים גם סרטי צ׳
צבעוניים הרגישים לאינפרה-אדום. שימושים: תצלומי אוויר
וחלל למטחת חקלאיות וגאולוגיות; מיפוי; פוטוגרמטריה ועוד.
מחלות צמחיה והסוואה ביערות מתגלות בתצלומי אוויר באינפרה־
אדום. צ׳ כזה משמש גם בביולוגיה, אסטרונומיה, ספקטחסקופיה
ורפואה (למשל, לגילוי גידולים ושטפי דם). שימוש משפטי נפרץ
הוא לגילד זיופים.

צ׳ באולטרה־סגול: תחליבי ד.צ׳ רגישים לקרינות בכל

737

צלום

738

צילום באינשרה־ארום. לסעלה: צילום של מסטר שצונזר בסווייוה:
לפטה: צילום בסרט אינפרה־או־ום שגילה את השורות הסוזוקות

התחום האולטרה־סגול. מקורות קרינה נפוצים הן נורות כספית.
עצמיות רגילות יכולות לצלם באולטרה־סגול קרוב. וקיימות עצמיות
שסטיותיהן מתוקנות במיוחד לתחום זה. לתחום הבינוני (ו״מ 0 ס 2 —
מזת 320 ) משמשות עצמיות עשויות קוורץ. צ׳ באולטרה־סגול מוחזר
דומה לצ׳ רגיל, אך מתקינים על העצמית מסנן הבולע את האור
הנראה. לתחום הקרוב משתמשים בסרטי צ׳ רגילים ולתחום הבינוני
— בסרטים מיוחדים עניים בג׳לטינה, שבולעת בתחום זה. בצ׳
פלואורסצנטי משתמשים בסרטי צ׳ רגילים. השימושים רבים ברפו¬
אה, בתעשיה ובאסטרונומיה, וכן לגילוי זיופים, לצילומי לילה ועוד.

רדי 1 גרפיה: צ׳ ישיר או פלואורסצנטי של קרינה מייננת,
כגון קרני־ x וקרעת־ 7 • השימושים העיקריים הם רפואיים ותעשיי¬
תיים: לצילום עצמים אטומים, כגון עצמות אדם או חלקי מתכת.
עצמים אלה מוכנסים בין מקור הקרינה לסרט ד!צ/ ועליו מתגלים
פרטיהם? וע״ע רנטגן. צ׳ התאבנות קרני- x בגבישים, בהם
המרחק בין האטומים דומה לאורך הגל, משמש לפענוח מבנה הגביש
(ע״ע? וע״ע ברג, עם׳ 437 ; לאואה).

צ , מ ה י ר — בחשיפה קצרה מאלפית השניה. השיטות הנפוצות:

א) שימוש במצלמות בעלות סגרים אלקטרומגנטיים, המאפשרים
זמני חשיפות של כ 6 ־ 10 שניה; ב) צ׳ באמצעות הבזקות אור מהי¬
רות (עד כ 12 ־ 10 שניה? ע״ע פוטוכימיה, עמ ׳ 346 ). שיטת ההבזק
נפוצה בצ׳ סטרובוסקופי (ע״ע סטרובוסקופ), בעיקר לחקר תנועה
(תנועת כנפי חרקים ועופות, מעבר קליע דרך מחסום וכיו״ב).

הול וגרפי ה: כשקרן קוהרנטית (ע״ע ליזר ומיזר) מוחזרת
מעצם נוצרת התאבנות בין הקרן המקורית לקרן המוחזרת. הגלים
העומדים נרשמים בשכבה הצילומית ויוצרים בה דמות הנקראת
הולוגרמה. קרני אור קוהרנטיות העוברות דרך ההולוגרמה
מכיוון הקה המקורית מתאבכות "בחזרה" ויוצרות דמות תלת־
ממדית של הנושא. השימושים: לאחסון מידע והעברתו, מיקרו׳-
סקופיה וכיו״ב.

צ׳ ת ת-מ ימי מחייב התאמת ציוד ד!צ׳ ושיטות הצ ׳ לתנאים
המיוחדים השוררים במים: השתנות גוני אור השמש החודר למעמקי
המים < החלשת עצמת האור, שתלויה בעומק, במצב פני המים ובצלי¬
לות המים? אטימת ציוד בפני לחצים גבוהים ובנייתו מחמרים
שאינם נפגמים במי הים ? ציוד נשלט מרחוק למקרים מיוחדים.

לצ׳ באור מצוי דרוש סרט שרגישותו גבוהה (^ 8 ^ 400 ומעלה),

אך לצ׳ מדויק (בשחור־לבן וגם בצבע) נעזרים בתאורה מלאכותית
של נורות שסף או מבזקים. סרטי צבע דורשים חשיפות גדולות יותר,
בגלל הבליעה של המסננים. נהוג להעריך את רגישות הסרט כנמוכה
מהרשום ב 50% .

סרטי צ׳ משווקים בגלילים אד בדפים בודדים. ייעודם נקבע
לפי תכונותיהם: ניגוד, מהירות ורגישות צבעונית (ר׳ להלן, וו"
לעיל — סנסיטומטריה).

רגישות צבעונית

מהירות

(ונ 8 לנ)

בעוד

( 001111381 )

שימושי הסרט

פאנכרוסטית

400—25

נמוך

כללי, גופים

(לכל הצבעים)

ודמויות

פאנברומטית ואורתו־

קטנה מ 10

גבוה

מיקרופילם, אבד

כרומטית(לכחול וירוק)

נרות גרפיות

השימוש העיקרי בסרטי שחור־לבן הוא לקבלת תשלילים, אך יש
גם סרטים מיוחדים לשקופיות. סרטים צבעוניים נפוצים לתשלילים
ולשקופיות. הסרט לתשליל מיועד בעיקר להדפסת תמונות, אך
ניתן גם להעתיק ממנו שקופיות. גם סרט לשקופיות עשוי לתת תמונה,
אך היא תהיה יקרה יותר ובד״ב באיכות פחותה. לפיתוח מיידי
קיימים סרטי פולר(איד בשחור־לבן (ר׳ לעיל) ובצבע (זמן
הפיתוח — דקה אחת). סרטי פללח׳איד משמשים צלמים חובבים,
מקצועיים ומדעיים, למתת מחירם הגבוה.

ה צ׳ הצבעוני מבוסם על התודה התלת-צבעית של ינג
והלמהולץ (ע״ע צבע), לפיה ניתן לקבל כל צבע מתערובת של
3 ' צבעים יסודיים. על בסים עקרון זה הציב מכסול (ע״ע) ב 1861
תצלום נוף. הוא צילם דרך 3 מסננים (כחול, ירוק ואדום) וקיבל
3 תשלילים בשחור־לבן, אותם העתיק ל 3 שקופיות בשחור־לבן.
השקופיות הוקרנו בדזמנית ובהתאמה מ 3 מקרנים. התוצאה היתה
מוצלחת למדי, על אף העובדה שסרטי ד.צ׳ דאז לא היו רגישים
במיוחד לאדום.

תהליך ההעתקה הצבעונית: ניתוח תלת-צבעי(בנסיון הנ״ל —

צ׳ מבעד ל 3 מסננים) ואיחוד 3 התשלילים הנפרדים. ב 1907 פותחה
שיטת לימיירא 1 טוכרו׳ם (ע״ע לימיר), הוא התהליך ה א ד י -
טי ו וי, בו מערבבים את שלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק וכחול).
לוח ד.צ׳ כוסה תחליב רגיש לכל הצבעים ועליו פסיפס מסננים
צבעוניים קטנים. הלוח פותח ישירות לשקופית חיובית שהוקרנה
במקרן רגיל ויצרה על המסך תמונה צבעונית. חסרונות השיטה:
1 ) רק שליש מכמות האור עוברת את השקופית, אפילו בחלק הלבן
של הדמות (מחמת הבליעה במסננים); 2 ) קשה לקבל דמות צבעונית
טובה בהעתקה על נייר, כי אין אפשרות להעתיק מלוח עשוי מערכת
מסננים אחת ללוח עשוי מערכת מסננים אחרת! 3 ) פסיפס המסננים
מתגלה לעין בזמן ההקרנה. השיטה האדיטיווית משמשת כיום בטלווי¬
זיה צבעונית, בצ ׳ להדפסה צבעונית ועוד. התהליך ה ם ו ב ט ר ק ט י¬
ו ו י מבוסם על מסננים הבולעים חלק רצוי של הספקטרום (למשל,
מסנן "צהוב" בולע את האוד הכחול). כל צבע ניתן לקבל בהחמרה של
צבעי המסננים — צבעים משלימים — מהאור הלבן. שתי שיטות צ׳
משתמשות בתהליך זה, שיטת העברת הצבע ( €1 ) 5 מ 3 -ט £?ג>),
המשמשת להכנת תמונות צבעוניות, ושיטת הטכניקולור להעתקת
סרטי קולנוע. בשתיהן מכינים 3 פוזיטיודם דרך 3 מסננים בצבעים
המשלימים. בפו׳זיטיווים מספיגים צבע בכמות יחסית לצפיפות הדמות,

שכבת מג 1

תתד של □רט רב־שכבח׳ גצילום צבעוני

739

צלום

740

אמנות חעילום: יסעיה, מימין 5 קזמאי: א. קיודט:
״מעור הנאוגרםיה" (ע״ס ציור ש( 6 . 5 ונני),
1851 ; סם מר: התפוצצות חצםליז הגרמני
*׳הינדבורג", באדד־כ, 1937 : ך י . א. ארגרטוז:
התזת מיפת חלב, 1936 . מהתמונות הראי* ונוח
מצולמו במהירויות גבוהות מאוד (מיליונית
המניה) ; למסה, מימי ז למסאל: פ. מרום: כיפת
הסלע, צילום בקדמת "עין הדג" (ברמות ספריה
מעריב): ג/ מיס: צפצפות, 1969 . הצלם הצליח
להקנות תחומה מבעית מל עומק; ד. אוורח :
איסק דינסז (ק״ע>, 1958 . חפורסרס מרגימ את
כוח״רסיונה מל הסופרת הדנית

והצבע מועבר אל החומר המקבל, עליו נוצרת התמונה הסופית.

סרטים רב-שכבתיים מאפשרים טיפול קצר יותר מב־
שיטת 3 הסרטים. 3 שכבות תחליב נמרחות זו על גבי זו.
העליונה רגישה רק לכחול, השניה רגישה לירוק והשלישית לאדום.
מתחת לשכבה הראשונה נמרחת שכבה נוספת, בצבע צהוב, שתפ¬
קידה לבלוע את הכחול לבל ייפגע בשכבות התחתונות. המהירות
והקונטראסט של 3 השכבות מאוזנים למקורות אור בטמפרטורות
צבע שונות, כדי לאפשר העתקת גוונים נאמנה מן המקור לתמונה.

הפיתוח הצבעוני מבוסם על פיתוח דמות כסף ובו־זמנית
יצירת צבע פתאים בכל שכבה, בכמות יחסית לכמות הכסף. כמי
פתחים צבעוניים משמשים חפרים אורגניים כגון פאראפנילנדיאמין
ונגזרותיו, מתגובת תוצר החמצון של המפתח עם מצמדי ( ז ־> 1 ק 11 ס 0 ),
כגת מנול או אמין, נוצר צבע. מקבלים צבעים שונים ממפתח אחד
עם מצמדים שונים. המצמדים מצויים בשכבה בשעת הפיתוח הצב¬
עוני. סרט הצ׳ הרב־שכבתי הראשון, "קודאכרום" (סמזסזגזס^ס^)
שווק ב 1935 . בסרט זה מפותחות 3 השכבות, תחילה לתשליל, אח״כ
נחשף הסרט מבסיסו באור אדום ומפותח לצבע ציאן! הסרט נחשף
שנית לכחול, מצד התחליב, ומפותח בשכבה העליונה לצבע צהוב.
הסרט נחשף בשלישית ומתפתח הצבע מגנטה. לבסוף מפיסים את
דמות הכסף ונשארת דמות צבעונית המורכבת משכבות צבעוניות
פוזיטיוויות. השימוש הראשון בתחליבים המכילים מצמדים נעשה
ב 1936 בסרט אגפאקולור (■ ££300101 ^). פיתוח סרטי הצ ׳ הצבעוניים
השליליים (לתמונות) פשוט יותר, כי נחסך שלב התשליל.

שיטת הריסת הצבע 0 ץ 3 >) מבוססת על

הצבע הקיים מלכתחילה במידה יחסית לכמות האור הפוגעת. הסרט
בנוי 3 שכבות צבעוניות זו ע״ג זו; חומר הצבע הוא ממשפחת
צבעני אזו(ע״ע), שמחוזרים בקאמאליזה של כסף. אחרי פיתוח רגיל
מועבר הסרט לאמבט־הלבנה, בו מתחסרת מן הצבע הקיים כמות
יחסית לכמות הכסף, ודמות הכסף השלילית הופכת לדמות צבעונית
חיובית! הכסף מורחק בהמסה רגילה. התהליך נהוג בתחליב סיב-
כרום לשקופיות ולהדפסת תמונות. השיטה אינה די רגישה לאור
כדי לאפשר צ' ישיר במצלמה.

תהליך פעפוע צבע ( 05100 ^ 11 > • 00101 ): סרט הצ׳ הצבעוני
פ(לק(לור נותן תמונה צבעונית יבשה תוך 60 שניות. התהליך
דומה בעקרון לפעפוע הדמות בשחור־לבן (ר׳ לעיל), אלא שכאן
מפעפע הצבע. לאחר החשיפה מובא הסרט במגע עם נייר הצי,
שעליו שכבה קולטת צבע. חומר בסיסי צמיג מכסה את התשליל.
בהשפעת הבסיס פועל המפתח שבסרט על גבישי הליד הכסף.
המפתח שלא פעל מפעפע לעבר השכבה קולטת הצבע, כשמולקולות
הצבע צמודות אליו; כלו׳ הצבע מפעפע בכל מקש בו לא פגע אור
ונצמד לנייר. בסיש מופרדת התמונה מהתשליל. גם תהליך זה
הומצא ע״י א■ ה. לנד מחברת פולרואיד והסרט שווק לראשונה
ב 1963 ; מ 1973 משווק סרט חדיש של 19 לר 1 איד, שניתן להתבונן בו,
תוך התפתחותו, באור יום.

צ׳ ללא מלחי כסף. א) תהליכי דיאזו (ע״ע אזו
ודיאזו) מבוססים על התפרקות פוטוכימית של תרכובת דיאזו בלתי
צבועה בחשיפה לאור אולטרה־סגול וסגול. החומר הבלתי מפורק
מגיב בנוכחות אמוניה עם רכיב צובע (•! 00x1016 ) המצוי אתו

741

צלום

1

742

בשכבה, ונוצרת תמונה חיובית. השיטה משמשת להעתקת שרטוטים,
ולאחרונה אף בשטח המיקרופילם. בראקציה הפוטוכימית משתחרר
חנקן המשמש ליצירת דמות בתהליך הידוע בשם המסחרי ק א ל¬
וו א ר (ז 3 ׳ו £31 ). חומר הדיאזו מצוי בתווך תרמופלסטי (ע״ע
פלסטיים, חמרים). לאחר חשיפתו לאור ופיתוחו בחום נוצרות בו
בועות חנקן זעירות במקומות שנפגעו באור, שגורמות לפיזור אוו־
וליצירת דמות שלילית קונטראסטית בשחור־לבן. התהליך משמש
בעיקר להעתקת מיקרופילם ולהעתקת סרטי קולנוע; ב) תהליכי
פוטו־פולימריזציה (ע״ע פולימרים): בהשפעת אור (כחול
עד אולטרה־סגול) משתנות תכונות פולימרים, כגון המסיסות. הת¬
הליך משמש בעיקר לדפוס, ולאחרונה אף להולוגרפיה, בגלל כושר
ההפרדה הגבוה שניתן להשיג באמצעותו; ג) תהליכי כר 1 *
מאט: אשלגן ביכרומאט בתוך קולואיד, כגת ג׳לטינה, גורם להת¬
קשות הקול! 4 איד באור. ניתן לקבל דמות תבליט של הג׳לטיגה
המוקשה, אחרי שטיפת החלק הבלתי מוקשה במים חמים. השיטה
משמשת בתהליכי דפוס שונים.

צ , חשמל. א. ר ם ר ו ג ר פ י ה (ץ 11 ק 3 -! 8 סז 0 צ): לוח מתכת מכו¬
סה בחומר פוטומוליך, כגון סלניום. בטעינה חשמלית חיובית נהפכת
השכבה רגישה לאור, שמנטרל את המטען במקומות פגיעתו. אל
השכבה מצמידים נייר טעה חיובית אליו עוברת הדמות. הדמות
מפותחת באבקה של חומר סינתטי שחור הנספח לאיזור הטעון
(הבלתי חשוף) ונדבק לנייר בחימום. ב. אלקטרופפס: נייר
מכוסה שכבת תחמוצת האבץ. הנייר נטען חשמלית ונחשף לאור,
והמטען מנוטרל באזורים החשופים. הדמות הטעונה מפותחת באבקה
שחורה וטעונה. שני התהליכים משמשים להעתקת מסמכים וחוללו
את מהפכת ההעתקה המהירה והזולה. בשלבי תפעול ראשונים נמצא
גם תהליך חשמלי להעתקה צבעונית.

היסטוריה. הצ׳ התפתח מהצורך למצוא חומר עליו תירשם
אוטומטית הדמות הנוצרת בלשכה אסלה (ע״ע), ששימשה כבר
בימי לאונרדו דה-וינצ׳י כאמצעי עזר לרישום ולציור דמויות ונופים.
ב 1727 גילה במקרה הפיסיקאי הגרמני שולצה ( 501111120 . 11 .!),
שתערובת ניטראט הכסף וגיר משחירה באור השמש. כשחשף לקרני
השמש (דרך סטנסיל) תערובת כזו, נוצרה הדמות הברורה הראשונה.
ב 1802 העתיקו וג׳ווד ודיוי (ע״ע) ציורי זכוכית על נייר מכוסה
כלוריד הכסף באמצעות קרני השמש. ב 1819 גילה ג/ הרשל (ע״ע)
את תכונות הקביעה של תיוסולפט הנתרן.

ד,צ׳ הראשון בלשכה אפלה נעשה ב 1826 ע״י ניאפם
( 00 <ן 10 א .א.;), שהתעניין בליתוגרפיה על אבן. הוא גילה שביטימן

מתקשה לאחר חשיפתו לאור, וניתן להמם בחומר שמנוני את חלקו
הבלתי חשוף (קביעה). הביטומן הבהיר נמרח על שכבה כהה מצר
בכך דמות חיובית. בחשיפה שארכה כ 10 שעות נוצר התצלום
היציב הראשון של גוף. המצאת הצייר הצרפתי דגר (ע״ע ותמ׳ שם)
נתפרסמה ב 1839 בשם דגרוטים. לוח נחושת יכוסה שכבת כסף
מבריקה. י 1 ד שהונח עליו יצר בעת המראתו שכבה של יודיד הכסף.
הלוח נחשף דקות אחדות, פותח בכלי המכיל אדי כספית והתמונה
נקבעה בתמיסת תיוסולפט הנתרן. נוצרה דמות חיובית מורכבת
מכספית וכסף, שהיתה עדינה בפרטים ועשירה בטונים. החלפת היוד
בברום העלתה את מהירות השכבה ואפשרה צ׳ דיוקנים בחשיפה
של 15 שניות בלבד. הצ' המהיר נתאפשר גם מפיתוח עדשת דיוקנים
מיוחדת בידי פזוואל ( 31 ׳ 02% ? 11 ק $0 ס(: 1841 ) בעלת מפתח יחסי
3.6 /£. במקביל פיתח באנגליה טלבוט 311100 ־ 1 .? . 11 .׳\\) את שיטת
הקאלוטיים ( 0 ^^ 0310 ), המבוססת על חשיפת גייר מכוסה ביודיד
הכסף למשך כדקה, פיתוחו בחומצה גאלית וקביעתו בתיוסולפט
הנתרן. נוצר תשליל-נייר, שהועתק שנית לקבלת תמונה חיובית.
איכות התמונה היתד! פחותה מאיכות הדגרוטים בגלל הצורך להעתיק
דרך תשליל-נייר. טלבוט נחשב אבי ד>צ׳ המודרני.
המעבר לשימוש בבסיסים שקופים, כגון זכוכית, עשוי היה לשפר
את תהליך ההעתקה, אך קשה היה למצוא תווך שיחבר את מלחי
הכסף לזכוכית. ב 1851 גילה האנגלי ארצ׳ר (- 01101 ■!^ , 5 ) שה¬
1850 קול ודיון מתאים לכך ומאפשר חשיפה קצרה יותר. ב
שיפר בלנקר-אוורר ( 01 ז 1-3 ,י 1-1£ ז 3 ג 1 ן)וז 1 ; 1 ש) את ניירות־הצ׳ באלבומין
שנטבל בהליד^ הניירות גוונו לחום בתמיסת זהב, שהוסיפה ליציבות

הדמות.

ב 1871 מצא הרופא האנגלי םד 1 כס (צ 0 ^ 43 \ ^ 1 ) שתרחיף של
הליד הכסף בג׳לטינה יוצר לוח יבש בעל רגישות משופרת.
ב 1879 הופיעו לוחות יבשים בשוק, אך רק ב 1890 החליפו ניירות
יבשים את ניירות האלבומין הרטובים.
המצאת התהליך היבש ואח״ב ם ד ט ה צ׳ הגלילי המקובל כיום,
שפותח ב 1888 במפעלו הקטן של ג׳. איסטמן (ע״ע), הפכו את הצ ׳
,(1< לנחלת הכלל. הסרט הותאם למצלמה לה קרא ק(דאק 1310 >ס
הסרט (ברוחב 5.25 ס״מ ובאורך של 100 תמונות), נטען בביהח״ר
והוחזר אליו עם המצלמה לפיתות ולטעינה מחודשת. ב 1891 שווק
סרט לטעינה עצמית. ב 1905 הופץ מיכל לפיתוח עצמי. ב 1906 יוצר
התחליב הפאנכרומטי הראשון במפעל רטן וויינרייט (מ 6 ;) 31 -!ז\\
:! 1811 זי*ית 31 ׳\ג 3001 ). על ההיסטוריה של ד.צ׳ הצבעוני ר׳

לעיל.

חיל האוויר, יסודות הזר, תשט״ו! ד. אלדריאונסלד, אומנות הצ ׳ ,
תשל״א; א. סיינינגר, הצלם המושלם, תשל״ב! ש. טל, טריקים
1 1972 ,(1 , בצ׳> 1972 ; הנ״ל, ד,צ׳ — עקרונות ותהליכים (מדע, י״ז
1 * י. בורנשטיין, ספד הצ׳ — יסודות טבניים ואסנוחיים, תשל״ג

1 0111 ) 1 . 711 / 0 ?) 171510 116 ' 7 , 1 ^ 0005130 — 1 מ 511€1 ח 00 . 1 ־

(116 £061165( 1)56 0/ (116 00177(1(1 01)5(1410.... ( מ . 0 ; 1955 , 1914 ס .

711.: 115 $70(6(1015 0 ¥3115 \ .[ . 14 ;* 1962 , 0665565 ) 7 7 >ה ,
001776(0 7 6111111 $1465, 1%4 3 ; 1). >13 תזסך[ תת -

14 1 ) 11011 ,(.!ס) 00110 * 1 . 0 ;* 1966 , 166 ) 06 ) 7 111 . 711 ״ 0010141 , 11 ]ז 0 /ו\תג -
7714(11 <761 70(0(6611x1^, 1966 8 ; 0. £. £. >1055 - 7 11 , 131110$ . 11 .*ד (
711601■? 01 1116 711010£(00 ) 7110 ,ח 4350 <,£ .£ ;* 1966 , 7106655 1110 ק -
£10 1116 01 } . 711 , (. 01 ) 01 ^ £0 .£ . 0 ; 1966 ,? 01161711511 1$ ז 6451 ) 710 ) 111 ק
$(16111151, 1968; 7. 14. ,[30105-0. 0. ?11££1 ס 415 ) 1611£ ז 4701 ה 714 , 5 ת /
7110(0^111( 711606?, 1968 2 ; 0 ) 7110 י 1 > 101 ? . 7 . 0 -תנ 01 | . 0 . 14 .ס -
£107111( 01161(1151(?, 1968; £. ?. 010 6 ) 0611 ) 7 1 ) 011 ?) 71160 :. 711 , 0 ־ ,
1970; 0, £. \¥314€1 $61151 0641601 ) 7 , €14 ך x01(161(?, 1970; >1 ].

80510 711,, 1971*; ס 1 )־ £401 ; 1971 ,. 711 7 ) 166 ) 760 >^ י ״ 1 >ו
(0(1.), 7116 $10x1401 0 £0115 .{ .? - 0161 תז\ 2 .£ . 0 ;" 1971 ,. 711 1 ס .}.
51^31 7110 4 ) 111 ) 7 } , 1 ^ 3115 ^ £0 .? ; 1971 ,. 711 2 )) 11 קק 4 / , 1 ־ X0 $(0 1116 ק
71160(?, 1972; \¥. ^110 770 $7$£ ,(. 01 ) 35 תז x417001^ 0/ 7110(0£101116 ק
$6161166 011(7 £00 ; 1973 ,£ה 1 ) £17166 ה X7 7^040£(07 } 0 ) 111 ק X1(5, 1974 1= ;

! , !! שו! , ! ;— 1937 ,. 11 ? ז 1113 ק 0 ? ;— 1860 ,. 11 ? 0£ 1 בת־ 0111 ! ו 151 ז 1 ז 6 ס
]01 ש 0 תש 501 1110 ק 3 ־ 11010£1 ? ; — 1953 , 5010100 1110 קב 110£081 ? 01 21 תזו
. — 1957 , 2 ס 1 זש 0 ת £1 ת£ 4 מב

ש. טל

ט 5 בוט (מימין) 5 םגי מעבדתו < 0 ״ 18 >

743

צלופחאים — צלטר, ד,דל פרידריך

744

צלופחאים ( 65 ת 1 ז 11111£0 ו 8 מ^ [ 0465 !!\!]), סדרת דגים פליל־גר־
סיים (;^ 701605 ), פרימיטיודים, מוארכים ודמויי נחש. שלא
כביתר הדגים, מספר החוליות בעמוד השדרה מגיע למאות (עד 260 ).
כולם חסרים סנפירי־גחון ורבים גם סנפירי חזה. הסבפירים הבלתי־
זוגיים נמוכים ואצל צ" רבים אינם ניכרים. גופם עירום ואם יש
קשקשים הם קטנים ושקועים בעור. סנפירי הגב וסנפירי השת ארוכים
בד״כ ומתאחדים סביב הזנב לסנפיר בלתי־זוגי אחד ארוך הנתמך
עיי קרניים רכות. מכסה הזימים מחופה עור ופתחי־הזימים קטנים 1
שלפוחית־השחיה נפתחת לוושט. הביצים נפרשות אל חלל הגוף
ומשם החוצה, ואין צינור מיוחד להוצאתן(כליתר הדגים). הצלופחאי
הצעיר אינו דומה כלל למבוגר ! גופו פחוס, דמוי-עלה. הוא שקוף וצף
חסשית עפ״נ המים. צורה לרוולית זו ידועה בשם לפטוצפלוס
( 5 נ 311 ז 1 ת 1066 <ן 16 ) ולפנים נחשבה למין נפרד (ע״ע גלגול,'עם' 745 ).
כל הצ" שוכני קרקעית המים. הם ניזונים מטרף חי. מוצאם מתקופת
הקרטיקון העלית• הצי בימינו כוללים כ 25 משפחות וע 300 מינים,
בעיקר באזורים הטרופיים רהסובטרופיים של הים.

החשוב ביותר מבחינה כלכלית הוא הסוג צלופח ([צ׳]
1113 ) ממשפחת הצלופחיים( 136 > 111 ״ 81 .ת\;). המצד באירופה, יפן וצפה
אמריקה. המין הנפוץ בא״י הוא הצ׳ האירופי. בעמוד השדרה מספר
החוליות 111 — 118 , ואילו אצל ד,צ׳ האמריקני — 110-103 . מצד במימי
האוקיאנוס האטלנטי המזרחי, כולל ארצות הגובלות עם הימים הסמו¬
כים, כגון הימה״ת והים הבלטי. בחופי א״י עולה הצ ׳ במי הגחלים
הקשורים לים, ולפעמים מגיע למקווי מים בפנים הארץ. לעתים
קרובות מוצאים אותם בבריכות דגים. ד,צ׳ הוא דג טורף! בשנה
הראשונה לחייו במים מתוקים ניזון מחסרי חוליות קטנים שבקרקעית
המים ואח״ב מורכב מזונו בעיקר מדגים. במשך שנים רבות לא היו
ידיעות על אופן רבייתו. ממחקריו של י. שמידט בשנים 1904 — 1922
התברר שחצ ׳ האירופי בהגיעו לבגרות (בגיל 8 — 15 שנים בזכרים
ו 10 — 18 בנקבות) עתב את הנהרות ונודד בים למקומות הרביד,
באוקיאנוס האטלנטי, קרוב לאיי ברמודה, שם נעשית הטלת הביצים.
עם תחילת נדידתם משתנה ד.צ׳ בחיצוניות! עורו מקבל צבע כסף,
עיניו נעשות גדולות מהרגיל ומערכת העיכול מתנוונת. לאחר

ההטלה, שחלה בחדשי החורף ובראשית האביב, מתים הדגים. הלדוות

* —

הבוקעות מן הביצים, שצורתן דמוית־עלה, נעות לאט במים עליונים
עם זרם הגולף. כ 3 שנים עוברות עד שמגיעות הלרדות לחופי אירופה
והאזורים הסמוכים. בזמן כניסתן לנהרות ונחלים עוברות הלרוות
גלגול הדרגתי ולובשות צורת דג בוגר (וע״ע דג, דגים, עמ׳ 915/6 ) ,
ד.צ׳ האמריקני( 3 ! 05113 ־ 1 .\!) דומה באורח-חייו לצ׳ האירופי. ההטלה
מתקיימת גם היא בקרבת איי ברמודה באיזור שרובו ממערב לאיזור

ההטלה של ד״צ׳

האירופי. הלרדדת
משלימות במשך
שנה אתת את ה¬
דרך הקצרה יח¬
סית לחופי אמרי¬
קה המרכזית וה¬
צפונית.

לצ׳ חשיבות
מסחרית רבה ב¬
דיג ובמדגה. ב¬
ארצות אירופה ה¬
מערבית והצפו¬
נית קיים ענף
דיג של צ׳, ב־

צלופחאים. 1 . צ 5 ופח ( 808111113 ג 1111 יזןת\/); 5 ״ ז __

2 _^ נ?נו 5 ה); 5 וםח ער יורגח חחוגפת עיקר בעזרת סל

של צ׳־זכוכיי! כודות. למטרת

גידול אוספים את הקטנים (צלופחי זכוכית 061 81355 ) המתרכזים
בפתחי נהרות ומעבירים אותם לבריכות מיוחדות לשם פיטום. ביפן
מגדלים אותם גם בתנאי צפיפות רבה והזנה אינטנסיווית. היבול
העולמי של הצ׳ במים מתוקים ב 1966 הסתכם ב 41 אלף טון (ע״ע
דיג, עמ׳ 353 , ור׳ שם טבלה). ע״פ המסורת היהודית נחשב הצ ׳
לדג לא כשר, אם כי יש לו סנפירים וכיסוי קשקשים מיקרוסקופיים
(בשל זעירותם לא הבחינו בהם).

משפחת ה ק ו נ ג ר י י ם ( 000811436 ) מיוצגת בחופי א״י הים-
תיכוניים ע״י 3 סוגים: קז׳נגר, אריוזומה ומיסטאקס. לק ונגר
(! 00086 - 0011861 ) חשיבות מסחרית באזורי תפוצתו באוקיאנוס
האטלנטי ובימים הסמוכים, כגת הים הבלטי, הימה״ת והים השחור.
הוא מגיע לאורך של 3 מ׳ ולמשקל של 70 ק״ג. באורח דבייתו דומה
מאד לצ׳. הקונגר אינו נכנם למים מתוקים ותפוצתו במי-ים.

לסדרה משתייכת גם משפחת מורניים ( 3601036 ־ 14111 )
המיוצגת בא״י ע״י עשרות מינים! רובם דגים גדולים, בעלי מפתח
פה גדול המשתרע מעבר לעינים. השיניים חזקות. הם חסרי סנפירי
חזה וגחון כאחד. פתח־הזימים קטן. גופם מוארך, עירום ומקושט
בצבעים בולטים! צורתם והתנהגותם התוקפנית מדמות אותם
לנחשים. זמן רב חשבו שנשיכתם ארסית, אולם מחקרים חדישים
לא גילו בלוטות ארם באיזור הפה. יש מינים שמגיעים לאורך
של 1.5 מ׳ תפוצתם בימים הטרופיים והסובטרז׳פיים. בימה״ת ידועה
מורנה ( 1161603 3603 ־ 1401 ) וניבן אטלנטי(־ 00160101 * 3 ־ 011101 מרתץ 0 ),
השוכנים בין הסלעים בקרבת החוף. באילת ידועים 6 מינים של
הניבן — כולם טורפים ובעלי צבעי גוף בולטים.

למשפחת ההטרוקונגריים ( €61610000801136 !) שייך הגנת
( 1 ־ 5111061 83513 ־ 001 ) הנפוץ במפרץ אילת. גופו דק וארכו מגיע ל 80
ס״מ. המיוחד למשפחה זו אופן יצירת מושבות קבועות בעמקים
של 20-4 מ׳, כשכל פרט חופר לו כעין צינור בקרקע החולי, בעוד
רוב גופו מזדקף כלפי מעלה וחלקו האחורי נשאר בצינור בקרקע
הים. בשעת סכנה מסתתר כולו בתוך הצינור מתחת לפני הקרקע.
ניזת מאורגניזמים זואופלנקטוניים המגיעים עם זרמי הים אל איזור
המושבה.

תמ׳! ע״ע דג, דגים, עם׳ 898 , 904/5 .

/ס 11141074 4 , 1010180 < . 8 .[ ; 1951 ,ו? £14111 ה 4 1 ^ 1 , 111 ) 861 ״ 1

. ב 1963

א. 3 . ס.

צלט י ס, קונרדוים — 061115,061165 00013411$ (שמיי המקורי:

101161 ? £001311 ) — ( 1459 — 1508 ), מראשי ההומניזם
(ע״ע) הגרמני, משורר לאטיני. למד באוניברסיטות בגרמניה, השתלם
בחוגי ההומניסטים באיטליה, למד אסטרונומיה ומתמטיקה בקראקוב.
פדידריך 111 הכתיר( ( 1487 ) בתואר 1301631115 00613 , הגרמני
הראשון שזכה לכבוד זה. היה פרופסור באוניברסיטות אינגולשטט
(ע״ע! מ 1491 ) ודנה (מ 1497 ). ע״פ הדוגמה האיטלקית ייסד חוגים
לטיפוח ההומניזם. חזיונות המסכות של צ׳ בליוד מוסיקה סללו את
הדרך לאופרה של תקופת הבדוק (ע״ע, עמ׳ 573/4 ! מסכה, עם׳
1106 ) ; עיקר יצירתו — שירים ליריים שבהם הצטיין כ״הוראטיוס
גרמני". שיריו ונאומיו משקפים רוח פטריוטית ורצת לקדם את
התרבות הגרמנית ולהנחיל לד, מקום של כבוד. צ׳ לא אהד יהודים!
ב״שיר־תודה אל אם־האלוהים כשנרפא מחליו״ ( 1 , 36 ) הזכיר,
ברוח אנטישמית, את יציאת מצרים. וע״ע גרמניה, עמ׳ 433 , 560 .
היה ממגלי טבלת פדטינגר(ע״ע) ואת כה״י של מחזות רוסדתה(ע״ע).

.(טכסט, תרגום, פירוש, ביבל׳) .€ .€ ־מ>$ז 0 ? . 13

; 1957 , 114711471155 {%{ 0 ז 1 / 477 ח 7 -ד> 0 ? 1 ( 1 ,. 0 .€ .^ג . 1# ; 1948

. 1965 , 1477147775771145 }} 5 ? 4 11 ?£ 411411471 14714 ,־ס׳( 11114 ^ 1 ^ 5 . 4 <

צלטי, לןלל פר י ךדןי - 261161 116411611 ? £311 — ( 1758 ,
ברלין — 1832 , שם), מלחין ומנצח גרמגי. צ׳ קיבל את
חינוכו המוסיקלי אצל פאש, אותו ירש במנהל האקדמיה המלכותית

745

צלמר, קרל פרידריך — צלינות

746

לזמרה. בברלין היה צ׳ ידוע כמשכיל וכידידם של גדולי הדור׳
ביניהם גתה (ע״ע), שאחדים משיריו הלחין. ב 1808 ייסד את אגודת
ה €113£61 ^ 1 , מקהלת גברים, שהצטרפו אליה כבר בתחילה 25 איש,
ביניהם זמרים, משוררים ומלחינים. ברבות הימים התפשטה התנועה
של זמרה בצוותא בגרמניה כולה. צ׳ נחשב לאחד ממבשרי ה 1 > 146
(השיר) הגרמני של התקופה הרומנטית. אולם כיום הוא זכור דווקא
כמורו של ם. מגדלסזון־ברתולדי (ע״ע) הילד, וכאחד ממחדשי
ההתעניינות בי. ם. בך (ע״ע) ובמוסיקה הכוראלית. ב 1829 ניצח
מנדלסזון על השמעת־בכורה מחודשת של "הפסיון לפי מתי" מאת
באך, שצ׳ גילהו מחדש, ומאז הופרה היצירה כאחד מנכסי צאן־ברזל
של ספרות המוסיקה. מלבד השירים שכתב עבור ה 3£61 ד 1€1 מו, 1
חיבר צ׳ גם מוסיקה קאמרית מצירות למקהלה, ביניהן קנטטות,
אוראטוריה (״העליה השמימה״)! רקויאם, "סה דאום" וחיבורים
אחרים שלא נדפסו.

צ׳ליבינסק (א:) 1 ו 51611 \. 1 16 ) נ בירת מחח (אובלסט) צ , , הרפוב¬
ליקה הפדרטיווית הרוסית, בריה״מ. 928,000 תוש׳( 1973 ).

שוכנת בשיפולים המזרחיים של הרי אורל (ע״ע) הדרומיים, על נהר
מיאס, באיזור עשיר במחצבים (פחם־חום ומתכות). צ׳ היא צומת סס״ב
חשוב ביותר על קו מסה״ב הטרנס־סיבירית (מוסקווה־ולדיח׳סטוק).

צ׳ היא מרכז לתעשיה כבדה מן החשובים בבריה״מ. מייצרים
בה טרקטורים, ציוד מכני כבד, מתכות ברזליות ואל־ברזליות, מכונות
לעיבוד מתכת, מכשירים מדויקים וכימיקלים. מקור הכוח העיקרי
לתעשיית צ׳ הן תחנות-חשמל הניזונות מפחם חום, המופק בסביבתה.
כן מועבר לצ ׳ גז טבעי מאוזבקיסטן. בצ׳ 4 מכונים גבוהים לרפואה,
מיכון חקלאי וטכנולוגיה, 2 תיאטרונים ומוזיאונים.

צ׳ נוסדה ב 1736 כיישוב־גבול מבוצר. עם חיבורה לרשת מס״ב
וסלילת מסה״ב הטרנם־סיבירית בסוף המאה ה 19 היתד. למרכז סחר
בתבואות סיביר ובסיס לתנועת ההתיישבות בסיביר. במלה״ע 11
הועברו אליה מהשטחים הכבושים ברוסיה האירופית יותר מ 60
מפעלי תעשיה, ומספר תושביה הוכפל.

צליבות (לאט׳ — 10 ז 1113 ־ €£1 ־ €1 ק < צרפ' — 1 אנג' —

ס 38 מ 11 ז 118 ק), מונח כללי המציין מסע בעל אופי דתי
למקום הנחשב למקודש. המונח העברי עליה לרגל מציץ את
המנהג היהודי לעלות לירושלים, בשלושת המועדים הנקראים
״רגלים״, בזמן שביהמ״ק (ע״ע, עט׳ 563 , 586/7 ) היה קיים (וע״ע
א״י, עמ׳ 1145/52 ).

במרבית הדתות הצ ׳ היא תופעה עתיקה ונפוצה הקיימת בצורות
שונות ובגוונים שונים. יסודות דתיים־רוחניים, חברתיים, ואף כלכ¬

ליים, מתמזגים בה בצירו¬
פים שונים. הצד השווה בכל
תופעות ד,צ׳ הוא: א) יסוד
התנועה והנדידד. ממקום ל¬
מקום, דהיינו ממקום מושב
הצליין אל המקום המקודש;

ב) תכונות וסגולות מיוחדות
המיוחסות למקש המקודש
והמעניקות לו כוח משיכה
וקובעים את אפי( כמטרה
לעליות צ׳.

אפיו של המקום (ארץ
קדושה, עיר קדושה, מ¬
קש פולחן מקודש) נקבע
ע״י גורמים שוגים: נוכ¬
חות אלוהית ממשית (כ¬
גון אלים מקומיים, או

"שכינתם" של אלים שמימיים) באתרים טבעיים (ראשי הרים,
מעיינות, נהרות, מערות) או במבני מקדשים; נוכחות "עקיפה"
ובלתי ישירה של האלוהות — כגון זכר של התגלות אלוהית, של
מאורעות מקודשים ( 053 ז 010 ג> 13 ^ ("דרך הייסורים") בירושלים
לפי אמונת הנוצרים), או של מעשי נסים שהתרחשו באותו אתר!
נוכחות "העניין האלוהי" או כוח הברכה השופע מחפצים פולחניים
(כגון איקונין, אד אבן "הכעבה" במכה [ע״ע]) ובעיקר משרידי
קדושים, שבחייהם ייצגו את כוח ה״קדוש". משום כך שמורים במרכזי
צ׳ רבים "רליקוויות", כולל חלקי גופותיהם של קדושים (כגון שערות
זקנו של הנביא מחמד; שן בודהא בקאנדי [ע״ע צילון, אמנות,
ושם תמונת המקדש]) או שרידים מבגדיהם או מכלי תשמישם. רבים
במיוחד קברי קדושים וקברי צדיקים בין אתרי הצ׳: ביהדות —
קברי האבות שצדיקים; בנצרות — הקבר הקדוש בירושלים, קברי
פטרום ופאולום ברומא, קבר תומאס ביןט באנגלש, קבר יעקב "הזקן"
(ע״ע, עט׳ 1008 ) בסנטיגו דה קומפוסטלה (ע״ע) בספרד ועש.

התועלת המיוחלת מהעליה לרגל אינה תלויה באופי הדתות
בלבד, אלא גם בטיב המאמינים וברמתם הדתית. במישור הדת
העממית התכלית היא לרוב חמרית (הצליינים מתפללים להצלחה,
לרפואה ממחלה ועוד), ומגוון הכוונות והציפיות רחב למדי: רווחת
בעיקר הצ׳ לשם כפרת עוונות, לשם עבשת האל במקום של קדושה
מיוחדת, לשם השגת "ברכה" או טהרה רוחנית השופעות באינטג-
סיוויות יתרה באתרים המקששים. קיימת גם "התמחות" מיוחדת של
אתרי צ׳ לצרכים ספציפיים (כגון לורד [ע״ע] בדרש צרפת הנחשבת
בעיני קתולים כמקום מרפא על דרך הנס).

היסוד של בקשת כפרת עוונות שאמונה שעל האדם להסתגף
(ע״ע סגוף, סגפנות) כדי לזכות בברכה מיוחדת, הצמיחו מנהגי
סיגוף בקשר למסעי צ׳(כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים
יחפות וכיו״ב). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך, ולעתים מסוכן,
שיוו לעצם המסע הצלייני אופי סגפני, ובנצרות של יה״ב מקובל
היה להטיל על המבקש לכפר על עוונותיו עליה צליינית לארץ
הקשש או למקש מקשש ומרוחק אחר. מעניינת ההתפרקות המלווה
את השגת היעד: אחרי תקופה של תלאות ומתח דתי באה לעתים
תגובת־פיצוי של התפרקות, שמחה, חגיגה ואף הוללות.

עריכת מסע צ׳ אינה בהכרח עניין אינדיודדואלי. אדרבה, הצ ׳
בצוותא נפוצה ביותר ומשמשת גם צרכים חברתיים רבים, ובתקופות
רבות נשע לעליות לרגל אופי של "תיירות קבוצתית" בנוסף להת¬
רוממות הרש המלווה עשיית מצווה דתית בצוותא (העליה לרגל
לירושלים, העליה למכה בחשש החג׳, ההתקהלות של מאות אלפים
על גדות נהר הגנגס בבנרם [ע׳ ערכיהם, ותמ׳ שם]). תמונה נאמנה של
ההווי החברתי שדתי של הצליינים ביה״ב העולים לרגל אל קברו של
קדוש מפורסם מסר צ׳וסר (ע״ע) בחיבורו "סיפורי קנטרברי". ביפן
בימי שלטת הט 1 קוגאוא, כשהיתה ,התנועה ממחוז' לפחת אסורה,
היו מסעי ד,צ׳ למקדשים מפורסמים האפשרות היחידה לפשוטי העם
לטייל בארץ. במרכזי הצ' קמו חנויות ובתי הארחה, וניתנו נדבות
שתנות למקדשים ולכשנים. בכך נשעה לצ׳ גם חשיבות כלכלית.
העשיה הדתית באתר ד.צ׳ שונה לפי המסורות הדתיות: הקרבת
קרבנות, עריכת תפילות או טקסים פולחניים מישדים, הקפות סביב
החפץ המקודש, טבילות או רחצה בנהר הקדוש וכיו״ב.

עמדת מורי הדת לצ׳ אינה אחשה. יש שהתנגדו באופן עקרוני
לתפישות ה״חמריות״ המונחות ביסשה; יש שקראו תגר על האופי
המאגי של מושגי ה״קדוש" זה״ברכה" אצל צליינים רבים; ויש
שחלקו על עצם הרעיון שהעניין האלשי — הנוכח בכל מקום ובלב
כל אדם — נמצא, כביכול, בצורה מרוכזת או פעילה יותר במקום
מסוים. היו שחששו מגילויי ההוללות וההפקרות שבצ׳ ההמונית.
מכאן גם נסיונות לצמצם או לבטל עליות לרגל (ביה״ב ידועה למשל
הסתייגותו של ברנד [ע״ע] מקלרוו מעניין זה. גדולי ישראל

צליינים צרפתים בתהלוכת יום ראשון
קודם לחג הפסחא ב 1 ־ 05 ־ 30101 13 ׳\

("דרד הייסורים״) בירושלים, 1968
(לשבת רעתונות הטטשלתיח)

747

צלינות — צלליות

748

ג״כ ניסו לבטל את הילולת ל״ג בעומר במיז־ון). לעתים לבשה ההת¬
נגדות לחסידות הצליינית הפרימיטיווית צורה של מלחמה גלויה
במנהגי צ׳ עממיים (כגון התנגדות הווהאבים וחוגים אורתודוכסיים
אסלאמיים לעליות העממיות לקברי קדושים).

יש דתות המעודדות מנהגי צ׳ בתנאי שהם תחת פיקוח כנסייתי
(כגון בכנסיה הקתולית המכריזה על שנת יובל או שנה קדושה
ומעודדת צ׳ מאורגנת). ויש דתות שבהן קיימות עליות צ׳ כמנהג
עממי ללא זיקה אל התאולוגיה והפולחן הרשמיים (כגון ביהדות
המאוחרת). החג׳ (ע״ע) הוא דוגמה למיסוד מירבי של עליה לרגל,
שפרטיה קבועים ע״פ ההלכה- והוא נתפש מבחינה תאולוגית כקיום
מצווה וכעבודת אלוהים ולא כאמצעי להשגת ברכה מאגית.

ש. ססראי. העליה לרגל בימי הבית השני, תשכ״וז! א. גראבוים.
הצליינות הנוצרית בימה״ת ביה״ב והשלכותיה התודעתיות (בתוך:
הימר״ת ומקומו בתו״י והעמים ובתרבותם), תש״לז -נ! 03 ת 3 ׳י . 6

41011 ) 1 1111111 1 ) 1811 ) 1441 ( 1 ) 1 )! 8/88101 ) !)#ס*/!)!)? 1 * 1 ,ו 81 ז 66 ה 6 ׳ו\

101017111001 (10 10 8(1x11)14( 01! 180)101 0£1, 1922; £. 83001300,
7/111011( 1111 1-11, 1941; 8. £61(108, ?(!(%!108!10 1011X1018,

, 18111 ז׳ 5 ו]ז 03 .£ .( ; 1954 , 1 ) 01 ) 11 !) 1 ! 1 ) 11011 8 7.1 1 * £0115561 ,1 , 8 ; 1950
; 1959 ,.? , £086101300 , 4 < ; 1955 ,)ק 0 ! 4 ו£ /ס 1 ) 5/1118 €01/10110 ) 7/1
411 1 ( 111 ) 11 ? 1 * 1 , 0111-961 .£ ; 1959 . 11 ) 11 ) 0/11 .? * 1 , 865031-11 . 114 . 5
.( . 0 ; 1963 ,!)! 11481 ) 811 ! 1 ) 1 , 1181 ( 1 ) 11 ) !) 1 , 1 ) 10111111 ! 1 * 1 ;) 8% 0 )ץ 0 ה 1
1 ) 11%11708£ ? , 181 ( 11x1 ? ,זנ> 396 ז? .( ; 1965 1101 ) 418 ) 14 14311, £8x11111

1.3110 1116 ' : 10 ) 0884 71011 ) 1/1 /ס " 1 ( 1 /ק 8 ! 0£ ) 0 1 ( 1101 " ) 1/1 084
. 1972 ,( 213 — 192 , 1610531601 01 8001 § £10

צ. ו.

צ'ל י 1 י , — 11 ־ 0:1111 — ( 1500 , פירנצה —

1571 ', שם), צורן* ופסל איטלקי. צ׳ עבד בצעירותו כשוליה
של צורן* בעיר מולדתו. ב 1519 עבר לרומא ושהה בה עד שזו נכבשה
בידי קארל ז\ ב 1527 . שתי שנות שהותו בפירנצה, עד 1529 , היו
רצופות תגרות ומאבקים. ברומא עבד, למן 1529 , בשירות האפיפיו¬
רים קלמנם 1 ד\ ופאולוס 111 , ויצר עבורם מטבעות, תכשיטים ומדל-
יונים. גם כאן היה מעורב בתקריות אלימות שהובילו למאסרו. הוא
ברח לצרפת ב 1537 ועבד בשירותו של פראנסוא 1 עד 1545 , להוציא
תקופת-מאסר קצרה ברומא. את 25 השנים האחרונות של חייו בילה
בפירנצה, בשירות הדוכס קו׳זימו־ דה מדיצ׳י < שם כתב אוטוביוגרפיה
( 1556 — 1566 בקירוב! נתפרסמה רק ב 1728 ) ואת חיבוריו על אמנות
הצורפות והפיסול ( 3 ־!ט 11 ט 50 610113 6 13 ־נ 6 :> 6£1 ז 0 £1-31121:1 0116 ),

1568 .

מתקופת יצירתו המוקדמת של צ׳ נשתמר דק מספר קטן של מט¬
בעות ומדליוגים ושתי חותמות גדולות. רק ב 1540 התחיל לפסל
פסלים גחלים. גולת־הכותרת של יצירתו היא ממלחת-זהב מצופה
אמאיל, עבור פראנסוא 1 ( 1539 — 1543 : המוזיאון לתולדות האמנות,
דנה). יצירה אחרת היא תבליט ״הנימפה של פונטנבלו" ( 1543/4 !
לובר, פאריס), המייצגת, בדינאמיות שלה, את שיא השגי האסכולה
המניריסטית (ע״ע מניריזם) של פונטבבלו. בשבות יצירתו האינטג-
סיווית, בפירנצה, נוצח חוקן־הברובזד, של החכם קדים( דה מדיצ׳י

( 1545 — 1548 ! באר־

ג׳לו, פירנצה), פסל-
הברונזה "פרסאוס"

( 1545 — 1554 ! לוג׳ה
דאי לאנצי, פירנצה),

פסלי־השיש "אפולון
והיאקינתום" ו״נרקי-
סוס״ ( 1547 ! שניהם
בבארג׳לו, פירנצה),

ו״דמות־הצלוב״ —

( 1562 ! אסקוריאל).

השפעה חזקה של
מיכלאנג׳לו ושל ה־

מניריזם ניכרת בפסלי צ׳, ובעיקר בדמויות הנשים, בתנוחת קונטר-
אפוטטו, בעלות האיברים הארוכים והאלגאנטיים.

התקופה הסוערת שבה חי צ׳ ואישיותו הדינאמית והססגונית
באות לידי ביטוי ביצירתו בעלת המתח והעצמה וכן באוטוביוגרפיה
שלו. היא תורגמה לראשונה ביח גתה, ב 1803 .

ב 1838 הוצגה בפאריס האופרה של ברליוז (ע״ע) "בנונוטו צ׳".

תמ ׳ : כר׳ יא, עט׳ 257/8 .

- 18110 18 ) ,. 111 ; 1949 ,. 0 . 8 (ס 73/6 ) 7/1 ,(. 63 ) ץ 65$ ח 6-1160 ק 0 ?

414(1108 10 1181188 5 ( 81 / 118 )(. 1955; £. 03X0653563, 711110 10 / 1(18

4(1 0., 1955.

י. שם.

צלליות, דמויות מעולם תיאטרון-ה בובות המופעלות מא¬
חורי הקלעים! יש סוגים אחדים של צ" ודרכים שונות

להצגתן:

א) צללית (= 0 ילואט ן 6£££ ג 3111101 ], בצרם/ ע״פ שמו של
הצרפתי אטיין דה סילואט [ 1709 — 1767 ] שהיה שר־האוצר ל 4
חדשים ב 1759 ! לאחר ש¬
ביסה להנהיג קימוצים מר-
חיקי-לכת התחילו לכנות כל
אפנה פשוטה חולה "סגנון
סילואט"), היא מתאר מדויק
של גוף כלשהו עשד נייר,
משי, קטיפה או חומר אחר
שצבעו שחור והוא מודבק
על רקע לבן. לעתים המתאר
אטום כולו בצבע שחור ה¬
נצבע במישרין ע״ג הרקע
הבהיר. לעתים גוזרים אח
המתאר בנייר השחור כש¬
מתחת לחתך מופיע הרקע
הלבן כ״צ׳ לבנה", עפ״ר
בצדודית.

ב) בובה־צ׳ מופיעה
ע״ג מסך־בד שקוף למחצה
ומתוח היטב! אלומת-אור
המכסה את המסך כולו באור אחיד מוטלת עליה מצדד! האחורי.

ג) שחקן חי, המשחק מאחורי מסו־בד, ופניו וגופו נראים
בצדודית.

ד) בובות תלת־ממדיות המופעלות כמאריונטות לפני
המסך, מוארות מצד פניהן ומטילות את צלן על המסד שמאחור!
טיפוס נדיר זה מצוי גם היום ביאווה ומכונה > 1 ״; 1 .> 1 - £ ן 3 1 - <ג ^\,
"הבובה הענוגה".

הדמדות גזורות בד״כ מחומר יציב ואטום, בקרטון עבה, לוחות
מתכת דקים (אבץ, אלומיניום), עץ לבוד דק, או עור של בע״ח —
חמור, תאו, כבש — המעובד, בארצות המזרח הרחוק, תורכיה דוון,
עד היותו שקוף למחצה וחלק. בימינו משתמשים גם בחמרים סינת¬
טיים• הדמויות נגזרות במספריים, במסורים, בסכינים ובאיזמלים.
הפיתוחים בדמות מבוצעים באמצעות מקבים חלולים וחדים בעלי
פרופילים שונים. דוגמות יפות להפליא 'של ניקוב רקמת-פיתוחים
מצויות באינדונזיה. הדמדות במזרח הרחוק מסוגננות, סמליות
ומסתוריות וצבועות בצבעים עשירים. הדמויות בתורכיה, יוון
ובארצות צפון-אפריקה פשוטות יותר. הדמות התורכית הידועה
מכובה 21-3862 .>!, "בעל עיניים שחורות". הצ׳ השחורה כולה
והאטומה היתד, מקובלת בסין ומשם הגיעה לאירופה! היא היתה
אפייבית לתיאטרון־הצ" "■ 011 א:־ 3£ ו 0 י' ("חתול שחור") בפאריס
(גפתח ב 1881 ).

נ. צ' 5 יני; הסטלחה ׳ 56 סראנסוא 1
(הטחיאח 5 חו?דות האמנות, וינה)

בובת £11,11£ - 3118 י< 3 ע\, עי&ויה עור
ומופעלת בקנים

749

צלליות — ?ולפייס,

750

יש שהדמרות בעלות כושר תנועה מלאה המתבצעת מהפרקים,

דש דמויות בעלות כושר תנועה חלקית. הבובה־הצ׳ מופעלת במזרח
'הרחוק באמצעות שלושה קנים דקים: אחד מהם מחובר לצוואר
(מלפנים ומאחור) ונושא את הדמות, השניים האחרים מחוברים
לכפות־הידיים. שיטה אחרת, ״שיטת הבסיס״ ( 2101:1:6 ?), נהוגה ב¬
צרפת : הבובה מחוברת ללוחיות וחוטים מפעילים מלמטה את איב¬
ריה המוחזרים לנקודותימוצאם ע״י קפיצים.

מקור-האור המסרתי, בסין, יאווה ותורכיה, היתה מנורת־נפט,
שאורה המהבהב שיווה אפקט רגשי ומסתורי. כיום משתמשים בת¬
אורת חשמל. המסד המקורי והמסרתי במזרח הרחוק ובאירופה היה
עשוי נייר שקוף למחצה (נייר־אורז). התפאורה, שנשארה מצומצמת
ביותר גם היום, מרמזת למקום ההתרחשות. יש שרקע של נוף
צבעוני מוקרן על המסד באמצעות שקופיות. העלילה בתיאטרון־הצ"
מלווה מלל ומוסיקת־רקע.

תיאטחז־הצ" הוא אבי הסרט המצדר (ע״ע דיזני).

י דת 014113 ב £1 . 0 ; 1955 1$ >( 1 ג ממ 1 *מדו 81111 . 1 ^

/ 5/103014 1 ) 011 ^ 01 ^ 7/1 / 1014 ) 5/10 7 זש 1£ ת 861 .* 1 ; 1960 ,}*??(}#ץ / 1014 ) 5/10

. 1970

אב. אל,

צ׳למתרה ( 0121111000862 ) , זרעי העץ 211 ז 611 ! $ס 1 ז 6 § 0 :זאל 3 ז 2 ד.

'יעץ זה שייך לסוג הינדוקרפום ממשפחת הפלקורטיים
הנפוצה בדרום־מזרח אסיה ובאזורים טרודים, וגדל בעיקר בבורמה.
זרעי הצ ׳ מכילים כ 50% שמן, שבו השתמשו לפנים לטיפול בצרעת.
שמן־צ׳ מכיל בעיקר גליצרידים של החומצה הצ׳למוגרית והחומצה
ההינדוקרפית, המיוחדות בטבעת האליציקלית הכלולה במבנן. זהו
נוזל צהוב-חום המתקשה ב ״ 25 והמתמוסס היטב בממסי שומנים.
השימוש בשמן־צ׳ היה מקובל בסין כבר במאה ה 14 ומשם הועבר
לאירופה. הטיפול היה מבוסם על מריחת השמן על מקום הנגע וגם
על בליעתו והזרקתו בצורתו הטבעית, או בצורת האסטרים המטו־
הרים של החומצה הצ׳למוגרית. למרות שצ׳ היה מקובל מאות שנים
כתרופה קיים ספק רציני אם אכן היתה לו השפעה רפואית חיובית.
לאחר 1940 , עם פיתוח תרופות סולפוניות, נדחה השימוש בו.

צ׳לנוב, יחיאל ( 1863 , קרמנצ׳וג [אוקראינה] — 1918 , לונדון
[ב 1961 נטמן בת״א]), מנהיג ציוני. בן למשפחה חסידית
אמידה. מ 1876 היה במוסקווה, שם סיים לימודי רפואה ( 1888 ),
ונתפרסם במקצועו. בנערותו אהד את הנרודניקים (ע״ע), אך
בהשפעת הפוגרומים של 1881 נעשה ציוני, וב 1883 נעשה פעיל בין
חובבי-ציון שבמוסקווה. אח״כ הצטרף בהיסוס־מה להסתדרות הציו¬
נית ולמן הקונגרס השני השתתף בקונגרסים ציוניים. ב 1902 ישב
ראש בוועידת ציוני רוסיה במינסק. בוויכוח על שאלת אוגנדה
(ע״ע, עם׳ 666 ) ב 1903 , כשזכתה הצעת הרצל (ע״ע, עט׳ 369 — 371 )
לרוב, עזב צ׳ את אולם הקונגרס. צ׳ היה ממנהיגי "ציוני ציון" ופרסם
מאמרים רבים נגד תכנית אוגנדה בשם "ציון ואפריקה". בוועידת
הלסינגפורס (ע״ע! 1906 ), דגל צ׳ בדעה כי העבודה המדינית צריכה
להיות מלווה בהתיישבות בא״י ובפעולה להטבת מצב היהודים בגד
לה. ב 1907 ביקר בא״י. למן 1908 היה ראש התנועה הציונית במחוז
מוסקווה. ב 1909 יזם את הקמת המושבה מגדל שעל שפת הכנרת.
היה חבר הנהלת "אוצר־התישבות־היהודים" (ע״ע). בקוערס הציוני
ה 10 נבחר להנהלה הציונית, ובקונגרס ה 11 ( 1911 ) נעשה סגן-
נשיא שלה, ועבר למרכזה בברלין. ב 1912 הניח את אבן־הפינה
לטכניון בחיפה, כחבר הנחלתו, ורכש אדמות בת״א. ב 1915 נדד
ב? רוסיה, קופנהגן ולונדון, שם נפגש להתייעצויות עם נ. סוקולוב
וח. ויצמן (ע׳ ערכיהם). לאחר מהפכת פברואר 1917 חזר לרוסיה,
וניהל את הוועידה הציונית הכל-רוסית בפטרוגרד. ב 1917 שב
ללונדון והשתתף בפעולות להשגת הצהרת־בלפור (ע״ע).
י. צ'! פרקי חייו ופעולתו, תרצ״ז! י. גדינבוים, פני הדור, א׳,
137 — 149 , תשי״ח 1 . 1964/5 ,( ¥1 ,) 6001 ¥631 !^מזו) .־ 7 .ע , 8 ח 11 א . 5

צלסיוס, אנדרם - 06151115 — ( 1701 , אופסלה —

1744 ', שם), פיהיקאי־אסטרונום שוודי. בן למשפחת מדענים
מפורסמת — אביו וסבו היו מתמטיקאים, ודודו בוטנאי. מ 1730 היה
פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת אופסלה, ומ 1740 — מנהל
מצפה-הכוכבים החדש שם. במסגרת מחקריו באסטרונומיה חקר את
זוהר הקוטב, אולם עבודתו הבולטת ביותר היתה חלוקת סולם־
הטמפרטורות שבין נקודת־הקפאון של המים לבין נקודת־הרתיחה
שלהם ל 100 חלקים שווים, המכונים ״מעלות־צ׳״ (״ 0 ). בתחילה
אמנם קבע את סולם־הםמפרטורות בסדר מהופך דס לנקודת־הרתי-
הה ו ס 100 לנקודת־הקפאון), אולם ב 1743 הפך סדר זה.

הסולם שהציע התקבל בעולם כולו וידוע כסולם־הטמפרטורות
העשרוני (אנג׳ — 16 ) 66011812 — מחולק למאה). עם זאת קדמוהו
בפיתוח השיטה למדידת טמפרטורות באמצעות התפשטות הכספית
פרגהיט וראומיר (ע׳ ערכיהם), שהציעו סולם־טמפרטורות משלהם.

1 מעלת צ׳ = 0.8 מעלת־ראומיד = 1.8 מעלת־פרנהייט. וע״ע
טמפרטורה.

סולמות טמפרטורה שונים

נקודת הרתיהה
של המים

נקודת הקפאון
של המים

סולם

100'

־ 0

צלסיוס

80"

ס 0

ראומיר

״ 212

32"

_

פרנהייט

צלפיים ( 16126626 ז 2 ?ת 03 ), משפחת צמחים הכוללת עשבים ושיחים.

יש בה 46 סוגים ו 700 מיגים. המשפחה טרופית ברובה;

מצרה באמריקה ובעולם הישן ומינים בודדים באזורים הממוזגים.
העלים עפ״ר מסורגים. פשוטים או מורכבים. עלי־הלוואי קוצניים
או עשויים בצורת בלוטות.
הפרחים חד־ או דו־מיניים,
עטיפם עפ״ר כפול, מספר
עלי־הגביע ועלי־הכותרת
עפ״ר 4 — 8 • הכותרת נכונה
או בלתי-נכונה במקצת. אב-
קנים 6 או הרבה מזה. השח¬
לה נישאת על עוקץ (גינו־
פור). הפרי — ענבה, תרמיל
או אגוזית.

בא״י 3 סוגים: צלף, באשו
ומרואה. הנפוץ שבהם י הוא
הסוג צלף. מבין ארבעת מיני
הצלף הגדלים בארץ הצלף
הקוצני הוא הנפח ביותר.
הוא גדל על קירות וסלעים
ובבחות־ספר. ענפיו מופיעים
עפ״ר בראשית הקיץ ומתים
בסופו. שרשיו מסוגלים לח¬
דור לנקיקים הצרים ביותר ולתוך סלעים רכים, כך שבקיץ, בעת
פריחתו, אינו סובל מחוסר מים. הפרחים לבנים וגדולים ונישאים על
עקצים ארוכים. הם נפתחים לפנות־ערב ונראים לעין החרקים גם
באפלה. במקום־החיבור של שני עלי הכותרת האחוריים מצר צופן.
הפרח נובל למחרת פתיחתו ולאחר כחדשיים מבשיל הפרי — ענבה
גדולה המתבקעת ב 3 — 4 קשוות.

כפתורי הפרחים של ד.צ׳ נאכלים כתבלין לאחר כבישתם בחומץ
או בשמן; יש המגדלים זן מיוחד של הצלף הקוצני לצורך זה.

נח 2 א ניצני פרחים" פרחים ופירות

751

צ׳לקובסקי, פרנטישק לדיסלו — מזח

752

צ׳לקובסקי, פתסיעיק לז־יסלו - £3415139 .)[ 150 ) 3 13 ?

ץ:)[ 09$ ) 131 ־ג> — ( 1799 — 1852 ), ממשוררי ן? רומנטיקה הצ׳כית,

מקבץ ספרות עממית, מתרגם, בלשן. הושפע מהשקפות י. ג, הרדר
(ע״ע, עט׳ 191 ) על חשיבות השירה העממית התמימה, פרסם 3 כר׳
של שירי־עם סלוויים ( 1822 — 1827 ) שזכו לפופולריות רבה
( 15,000 עתקים עד 1852 !). שירתו המקורית היא אעפ״ב רוויית הגות׳
מלומדת ובעלת כוונות דידקטיות: 3 ) 0115 ) 5 111120 ("שושנה של מאה
עלי־כותרת״), 1840 . ב 011 ץ 05£ :; 1 ת 15 ק 011135 ("הד השירה הצ׳כית"),
1839 , פרסם 57 משיריו שנועדו לייצג את הנושאים של השירה
העממית וצורותיה השונות. תרגם מהשירה הקלאסית (יוונית ורו¬
מית) ומכתבי הרדר, גתה, וולטר סקום. שירתו תרמה רבות לתנועת
התחיה הצ׳כית והיא נקראת עד ימינו. וע״ע צ׳כית, ספרות.

. 1952 .£ .£ ,ץ 511 ת 0 12 ם . 1 .

צלל, 1 * 1 * ם(ן — 201160 900 4 ־ £41131 — ( 1814 — 1908 ),

פילוסוף וחוקר תולדות הפילוסופיה, גרמני. למד בטיבינגן
ובברלין. תחילה עסק בתאולוגיה ונטה להגליאניות, אולם לימים
התקרב לאסכולה הנאו-קנסיאנית והקדיש את רוב מחקריו להיס¬
טוריה של הפילוסופיה, ובמיוחד לפילוסופיה היוונית. ב 1842 ייסד
את כתב העת ־ 1101101 ( 31111 ( 1100108150116 לד ( 1842 — 1857 ), בטאונה
של אסכולת טיביגגן, בו הודגשה במיוחד המתודה ההיסטורית בחקר
הפילוסופיה. ב 1847 נתמנה פרופסור לתאולוגיד, בבת וב 1849 עבר
לאוניברסיטת מארבורג שם הורה בפקולטה לפילוסופיה. בשנים
1862 — 1872 לימד בהיידלברג, ואח״ב עד 1895 באוניברסיטת
ברלץ.

0 ^ 1 הנודע - 0 @ : 111101 111 006011011 301 ) 1110 ( 11110501 ? 016
1010111118 ^ £01 1101100 ) 1,50111011 — ( 1845 — 1852 ), זכה למהדורות

רבות, תורגם לשפות שונות, עובד מספר פעמים, ועדיין משמש
כספר יסוד ללימוד הפילוסופיה היוונית.

בין כתביו האחרים: 50111100 13100150110 ? ("מחקרים באפלטו־
גיות״), 1839 ! * 21910811 1 ס 0 )$ע 5 1100108150110 ) 03$ ("שיטתו הת־
אולוגית של צודגגלי״), 1853 ! - 11110 ? 501100 ) 1011 ! ־ 101 > 0 ) 3050111011 >
012 ( £011 ) 501 1110 ק 50 (״ תולדות הפילוסופיה הגרמנית מימי ליבניץ").
1873 , ־ 1875 ) - 11110 ? 1001115011011 ) 8 ־ 101 ) 0 ) 0050111011 100 ) 00110111:155
1110 <ן 50 (״קווי יסוד בתולדות הפילוסופיה היוונית״), 1883 .
6 ?/ 6 <מממ* 76 > ,ץ 11116 !ם .עו ; 1908 ,. 2 .£ /״ 0 6 ^ 6 ז 17 מ/^-) 70173 > , 01615 . 11

. 1921 ,־׳\ 1 , 60 )/ 564,7

5 לת, א־, ע״ע סלט, א־

צמא ו#תיה, ע״ע נוזלי הגוף באדם.

דד : •ז ז " ־י זזז

צמג, ע״ע קןאוצ׳וק.
צמד״ים, ע״ע עגלי־פה.

- ז• • ■ :-,ץ •• ,.

צמח 0 ״ 13 ק), אורגניסם חי שמבצע פוטוסינתזה (מצויים יוצאים
מן הכלל),

על הקושי בהבחנה ועל ההבדלים המהותיים בין צ׳ לתי —
ע״ע חי, חיה, בעל־חיים, עמ׳ 295 — 298 ! חיים.

בעבר נהגו לשייך לצ" בקטריות (חיידקים), אצות, פטריות
וחזזיות, טחבים ושרכים וצמחי-זרע. לאחרונה מסתמנת חלוקת עולם
החי ל 4 ממלכות: צ", בע״ח, פרוקריוטים (בקטריות, נגיפים, בקט-
ריופגים) ופטריות (יש הסבורים שגם הריריות אינן שייכות לעולם
הצומח והן יחידה לעצמן).

מבחינים בין צ״ ע י ל א י י ם לצ׳ ׳ ג ח ו ת י ם. יש כ 00 ( 2504 מינים
של צ״ עילאיים לעומת עד 50,000 מינים של צ" נחותים. הצ" העי¬
לאיים הם המפותחים והצעירים (מבחינת זמן התהוותם) בעולם ד,צ".
לקבוצות השונות בעולם הצ" היו תקופות שיא ושגשוג? אנו מצויים

כיום בעידן הצי העילאיים ובעיקר מכסי־זרע (ע״ע), השולטים בנוף
וחיוניים לאדם.

צמח, צומח וצמחיה, עם׳ 752 ! מיון (טכסונומיה), עט , 755 : צמחי
נצר, עם׳ 757 ! מורפולוגיה. עם׳ 758 ! אנסומיה, עס' 1759 התמתחות
וסורפוגנזה, עם׳ 768 ! פיסיולוגיה, עם׳ 771 ! הסתגלות ד!צ׳ לסביבה,

עס׳ 779 ! טיפוסים אנסומיים אקולוגיים, עם׳ 781 ! צמחים אוכלי
חרקים, עם׳ 783 : (א) צמחי תועלת — תרבות ובר, 5 מ׳ 783 ! (ב)
צמחי תעשיה, עם׳ 784 : (ג) צמחי רפואה, עמ ׳ 789 : (ד) צמחי נד,

עם׳ 790 : מין בצמחים, עמ׳ 792 : השבחה, עם' 793 : מוצא צמחי
תרבות, עט׳ 795 : מחלות צמחים, עס׳ 797 .

צומח ( 10 ) 90800 ), כלל המעטה הירוק של חבל, ארץ, או איזור
ומכלול חבורות הצ" במקום. אופי הצומח מוגדר ביחידות הפיטד
סוציולוגיות מהן הוא מורכב (ע״ע פיטוסוציולוגיה) ולפי הדמות
הפיסיוגגומית (יער, אחו) המכונה סו׳רסציה או תצורה.

התצורות החשובות: 1 ) יערות־גשמים ( 111911511930 ?; ע״ע
יער) — יערות ששליסים בהם עצים ירוקי-עד, עשירים באפיפיטים.
גדלים באקלים אוקיאני חם וטרופי (אוסטרליה, ציילון׳ אפריקה,
אמריקה המרכזית וצפון ברזיל), עתיר גשמים ( 100 — 400 0 ״מ).
הצומח ערוך ב 4 — 5 קומות מרובות מינים. 2 ) שיחיות גשמים (- 111 ?
ס 100 ) 11 ז 911£ ) — תצורת שיחים ירוקי־עד, באזורים טרופיים לחים
וגשומיס. תצורות עשירות במינים ואפיפיטים. לכאן שייכים גם
מנגרובים (ע״ע). 3 ) יערות עריים ( 1511930 ) £311 ) — העצים ירוקי-עד
בדומה לער אציל או לעצי מחם קשקשניים כגון טקווידנדרון. הם
מצדים באזורים טובטרופיים או טרופיים הרריים, עתירי גשמים
ובעלי לחות יחסית גבוהה. 4 ) שיחיות עריות ( 3 ) 100 ) 11 ־ £1 ך! £311 ) —
דומים ל( 3 ), אך כוללים בעיקר שיחים. 5 ) יעתת קשי-עלים (-!■!!!ס
511930 ) — עצים בעלי עלים קשים או פילודיות. עלים גלדניים או
שעירים לרוב נטדים כלפי מטה (למשל: אקליפטוס, אלון). יש גם
תצורה שיחית ( 3 ) 100 ) 1£111 ש 011 ). 6 ) בתות — אברשים (־ 1111 ) 101£ ז£
3 ) 00 ) — שיחים ירוקי־עד, בעלי עלים קטנים וקשים. נפוצים במערב
אירופה ובצפונה, באקלים אוקיאני לח וקר. 7 ) יערות ירוקי־קיץ
( 1511930 ) 4.050 ) — עצים משירי-עלים בעונה הקרה. הניצנים מוגנים
ע״י קשקשים. הלבלוב בסוף החורף. עליהם רכים וגדולים (לפשל:
יערות אלון, אשור, צפצפה). נפוצים במרכז אירופה וצפה אמריקה.
בתצורה השיחית ( 3 ) 0 ס 1 ) 11 ז 1£ ) 405 ) — השיחים משירים עליהם בחורף
(״יער״ החרמון). 8 ) יערות ירוקי־חורף ( 10101511930 (£) — פעילים
בעונת הגשמים; משירים עלים בקיץ החם והיבש• למשל: יערות
המונסיז בארצות טרופיות וסובטרופיות. משתתפים גם ביסוד העצי
של הסונה (ע״ע). קיימת תצורה שיחית. 9 ) יערות מחטניים (- 01011 \ 1
11511930 ) — בעיקר עצי מחט ירוקי-עד הנפוצים באקלים חרפי קר מאד
ושלגי, וגם במדרגי הרים גבוהים, בעיקר באזורים הצפוניים של כד״א
(למשל: אורן, אשוח, צוגה). יש גם תצורה שיחית. 10 ) ערבות*
דגניים ( 0$3 < 1 ־! 0 ו 1 ״ט 0 ) — תצורות של עשבים דגניים שעליהם
וקניהס הקשים מתים בחורף. אפייגיים לאקלים יבשתי בעל עונה
יבשה אחת, קרה או חמה. לטיפוס זה שייכות הסוונות האפריקניות,
הערבות הדגניות ברוסיה והפרריות (ע״ע ערבה) באמריקה הצפונית.
11 ) אחווים ימקי־עד ( 52 ס< 1 ־ 11101 )ת 0 ־ 911 ־ 01 ק $601 ) — עשבים ירוקים
לא מעוצים. גדלים ברצועות רוחב צפוניות או ברצועות גובה הרריות.
לעתים מותנה גידולם בטיפול האדם (מרעה). 12 ) אחודם אלסיניים
( 53 סנ 1 ־ 1 סנ 01 ) 41 ) — דגניים חד־ודו-פסיגיים אחרים, ומינים בעלי פרחים
נאים. מצדים רק בגובה רב; למשל: גאות־הדשא של האלפים. 13 )
חושות קבים ( 53 סנ 1 ־ $11101 ז 0 רח£) — חבורות צ" בביצות׳ מעיינות,
פלגים, או גדות נהר. 14 ) אגמות ( 53 מ 1 :נ 51110 ז 10 מ 0 י 1 ט 8 ) — חבורות
צ" שקועים באגמים או צפים חפשית(גופר, עדשות־מים). 15 ) ביצות-
פבולית ( 053 נ 1 י 11381111101 נ! 8 ) — חבורות צ" נמוכים הגדלות בביצות
ובמרחבים טובעניים, ובייחוד מיני טחב של הסוג פבולית (- 1138 <ן 5
"!!!מ). אפייניות לאקלים אוקיאני קריר, בעל קרקע חומצי. נפוצות

753

צמח: צמחיה

754

תצורות הצומח בעולם

גם באחור הקוטב (בטונדרה, ע״ע). 16 ) ערבה (ע״ע; - 16 >״ 310
3 זז*!) — חבורות צ" של עשבים ובני־שיח באזורים שחונים, קרים
או חמים. מצויים בכל היבשות ותופסים שטחים נרחבים. טיפוס נפוץ
הן ערבות הלענה (באסיה המרכזית, איראן). 17 ) מדבריות קרה
(גזתש^ס״ס^"?) — חבורות צ" של עשבים נמוכים באזורים הקרים,
בעיקר באיזור הקוטב. חשופים לטמפרטורות נמוכות ולייבש. מצויות
בעיקר בטונדרה ובאזורים אלפיניים ושלגיים. 18 ) מדבריות חוף
(בזתצאש^״ס״ע) — צומח עשבוני או שיחני. נתון להשפעת רוחות
ורסס מי־הים. לרוב בני־שיח נמוכים צמודים לסלעים. אחד הטיפוסים:
צומח חוליות ( 3 ]-ו:א:> 1 > 111 < 01 ]״ 1 ) — חברות צומח בחולות נודדים.
נפוצים בכל העולם. 19 ) מדבריות סלעים ( 1686113 > 1 ק £11 ) — חברות
עשבוניות או שיחניות ששרשיהן חודרים לסלעים ולנקיקים. רובם
מסתגלים למחסור במים ובקרקע והן בעלי אופי כסרופיטי.

לא הובאו כאן הודריאינטים השונים של הטיפוסים (דוגמת הפמפה,
הפונה, הסרד־ה) וגם לא התצורות הרבות המצויות בים (ע״ע פלנק־
טון).

על צורות החיים של הצומח, ר׳ להלן — הסתגלות הצ׳ לסביבתו.

צמחיה ( £1013 ), כלל מיני הצ" של ארץ, איזור או יבשת.
מבחינה ג א ו ג ר פ י ת מדברים על צמחיית אסיה, אירופה, אפזונס
וכר. מבחינה כמותית קובעים שהצמחיה דלה או עשירה במינים.
מהבחינה האקולוגית (ע״ע אקולוגיה) מגדירים צמחיה כטרו־
פית, ארקטית, מדברית. מבחינה היסטורית מתכוונים לצ" של
התקופות הגאולוגיות השונות (צמחיית הקרבון או האאוקן באירופה,
לדוגמה).

הצמחית של ימינו מורכבת מצ" עילאיים שהופיעו לפתע בקרטי־

קון, כשהם מפותחים למדי בלא שנמצאו צורות מעבר בינם "לבין
שרכי הזרעים או חשופי־זרע קדומים. גם לגבי מקום ההיווצרות של
הצמחיה בת ימינו אין ידיעה בדורה. צ" עילאיים נפוצים בכל היבשות
אולם אין להניח שכל הסוגים והמינים נוצרו במקומות המצאם הנוכ¬
חיים. סביר יותר להגיח שסוגים ומינים הנפוצים כיום באזורים שונים
לא נוצרו בנפרד בכל אחד מהמקומות(פוליטופיה) אלא נוצרו במקום
אחד (מוגוטופיה) ומשם נפוצו על פני העולם.

החל בקרטיקון מוצאים צ" עילאיים (מאובנים) מפותחים. אך
טרם נמצאו מאובנים שאפשר לראות בהם צורות־מוצא של מכוסי*
הזרע של ימינו. לפי 1 ^ 131 ׳ (ר׳ ביבל׳) האזורים הטרופיים

הם ערשם של צ" מכוסי*זרע. צ" מקבוצה זו, שפרחיהם והאברים
הווגטטיוויים שלהם פרימיטיוויים, גדלים גם כיום באזורים טרופיים
מסוימים בלבד (דרום־מזרח אסיה). מניחים ששם עברו תהליכי
התפתחות מרחיקי־לפת ואח״כ נדדו כשדרכי ההגירה משם נוחות
ביותר לאזורים ממוזגים. מספר המינים, הסרטים והמינים האנדמיים
של צ" אלה מרובה, יחסית. בהרים הטרופיים. בתנאים האקולוגיים
המגוונים שם הופיעו כנראה שינויים מפליגים ומינים חדשים כתוצאה
מהתמיינות אקולוגית. מפלורה טרופית זאת נוצרו יסודות הצמחית
הממוזגת שנדדו לחצי־הכדוד הצפוני דרך אסיה המזרחית (האחור
הסיני־יפני), העשירה ביסודות של צמחיה ממוזגת. בסופו של התהליך
הובדלה הצמחיה הראשונית הזאת לצמחיה טרופית ולצמחיה ממוזגת.

הגירות צ". מאז היורה והקרטיקץ חלו שינויים, איטיים או
דראסטיים, באקלים כדור־הארץ. אזורים אקלימיים שלמים נעו
לרחבים גאוגרסיים צפוניים יותר או דרומיים יותר. שינויים במיקום
היבשות והימים הביאו אף הם לשינויים אקלימיים. כתוצאה מכך
היגרו צמחיות בהתאם לכוון נדידתם של האזורים האקלימיים. בתקופת
הקרטיקון והשלישון התחתון היתה בחלק גדול של אירופה המרכזית
והמערבית ואמריקה הצפונית צמחיה טרופית, ועדות לכך מצויה
במאובנים. בחלקים אחרים של אירופה ואסיה שלטה צמחיה קטבית
שלישוגית (ץש!: 1 זז 6 !׳- 1x10 . עם שינוי האקלים בתקופות הצעירות
של השלישון עד בוא תקופת הקרח׳ חלה ירידה בטמפרטורה והצם*
חיה הטרופית נסוגה לדרום או מתה, ובמקומה באה צמחיה ממוזגת,
שבחלקה הדריסה אח״כ. נדידה כזו של פלורות מצויה גם ביבשות
אחרות, ועדות לכך המאובנים וגם השרידים החיים (רליקטים) שגר
תרו אחר נסיגת הצמחיה. השרידים הם ביוטיפים (וריאנטים ביולו¬
גיים) שמסוגלים להתאים עצמם לתנאים אקלימיים בלתי רגילים
(בא״י, למשל. נותרה השיטה המלבינה במקומות מהם נסוגה ד,צמחיה
הטרופית).

פלורות אנדמיות הן צמחיות צרות־תפוצה שקשורות לאיזור

755

צמח: מיוץ צמחים

756

פםת האזורים הפיטוגאוגרסיים בעולם

1 . ארקסי וסובארקסי! 2 אירו־סיצירי! 3 . סינריפני! 4 . אירנו־סודני! 5 ים*תיכוני! 6 . אמריקה הצפונית האסלנסית! 7 . אמריקה הצפונית הסאציסית!
8 . מהררערבי! 9 . סודאני! 10 . ארטריאו־ערבי! 11 . גינאדקונגי! 12 . זמבויאנגו׳לי! 13 . אפריקה דרום מערבית! 14 . מדגפקרי! 15 ־ 16 * 17 . הודו־מלזי!
18 . מלנזי־פולינזי: 19 . קדיבי! 20 . גואיאני־ונסיאליו 21 . אמווני! 22 . דרום* ברזילי! 23 . *נדי: 24 . פמפס! 25 . כף! 26 . צפורמזרח אוססרלי! 21 דרום-
מערב אוסטרלי! 28 , אוסטרליה המרכזית! 29 . ניו־זילנדי: 30 . פטגוני: 31 אנטארקטי

מסוים׳ לארץ או אפילו להר מסוים. צמחית החרמון׳ למשל׳ עשירה
במינים אנרמיים, כלר במינים שאמם חורגים מגבול ההר. לעומת
זאת לכרמל אין צ" מיוחדים רבים. מבדילים גם בין צמחיה אינדיגנית
(אזרחית) שהיא "תושב" במקום מסוים לעומת צמחיה אדוונטיווית
(נכרית) שהיגרה לא מכבר או שהובאה בידי האדם.

וע״ע בוטניקה׳ עם׳ 748/9 ! פלאובוטניקה: פיטוגאוגרפיד,! פיטר
סוציולוגיה.

א איג~ם. זהרי—נ. פמברון, מגדיר לצמחי אדץ־ישראל, תש״ח ־ ו
ם. זהרי, עולם הצמהיס, תשי״ד! א אבך־אדי, בוטניקה כללית,
תשי״ד! ם. זהרי—א פאהן, צמחי התרבות של ישראל, חשי״ז!

פ. זהרי, גיאומטאניקה, 1955 ! הנ״ל, פיטיגיאוגרפיה (בתור ז האנצי¬
קלופדיה לחקלאות, א 448 — 454 ), תשב״ו: זע״ל, פיטוסוציולוגיה

(שם׳ שם, 454 — 455 ) 1 , 707011 8010010 (ס ץ 07 ! 5 ס 01 4 , 30115011 ( .ס . 8
0/107 ! 1 !ןס 1 סו!!( 1 /<) (סס 10 1/1 ) 70 ^ 00 ^ 100000 (? ,ז 0 ק!ז! 1 ^ 5 .? ;* 1928

; 1944 , ץ 70£/1 ^ 000 .? ( 0 £00718051071 , 0310 . 11 . 5 ;* 1935 , 0 ^ 071171810
7/1007011001 /ע ! 1!, 1 7x1/001 סס 0 -ע 16 זז 1 ^ 1 . 8 - 30 ?. 1 ;> 61 . 0 . 8

, 10 ^ 1/010 ( 11 ? 810 11 <!) 14/171171 ( 71 !£ ,■ 0 ) 31 ^ 1 . 11 ; 1973 — 1951 , 1-1¥ , 1 ( 801071

111-1'/, 1951-1963; 07 ו 01 !ו 0102 !/ 6 חן £740 107 > ¥0201011071 070 ,. 1 >ג
801700/111102, 1 £10141071712 / 0 !(!/? 000270 10 ) 7 , 70011 ) . 8 ; 1962-68 , 11 ־

?., 1953*; ?. 71 , 5 ) 10 ) 008 ■\ . 11 ; 1957 ,^!/? 810200270 , £311 ז 8£ ו 31 ס (

11011)1 0) £. 00771771147111105, 1958*; 8. ?. 031161 £001700 0718 .? ,;זז 1 ו 0 ת -
010711. 1959*; '//. 0315(00, 7/10 £1)0 0) 1/10 (17000 ?,, 1961

(1968 , 01011100 ? ( 0 0 ( 12 ■? , 208317 .א !(עבד; חיי ד,צםח הידוק ,
117001 0021 )07800, 1962; ). 0 1071 (£ ,^ 11 ן>תנ[ 8 -ת 11 בז x07150x1010210,
07008x1*110 807 ('0111011001110080, 1964*; '//• '//. 8086105 - ז . £.
990*[■ - 0 . 8 . 5(0011102, 80100)1: 40 10170800800 10 ?. 5010000,

!) £10100710 , 30 ( 3111113 '! . 5 ׳ ; 1969 , 5010000 .? ,. 31 1 = 301111 ( .( ;* 1965
. 1969 ,/ 0750 ? 5 ו 0 008 5 ה 071£1 : 10015 ?

ם. ז.

מיון צמחים. עד היום הוגדרו ב 300,000 מינים של אורגנים־

מים צמחיים׳ שמגמנם רחב ביותר מבחינת הצורה׳ המבנה ודרישות־
הקיום. מאובנים של צ״ — אצות קדומות — נמצאו החל בפרה-
קמבדיון(ע״ע) וצמחי היבשה הראשונים החלו להופיע בךודן(ע״ע).
רוב המינים שהיו קיימים בעבר נעלמו ורק חלק מזערי מיוצג כמאו¬

בנים בשכבות גאולוגיות (ע״ע פלאובוטניקה). כדי להכניס סדר
לשלל הצורות הקיימות הכרחי להנהיג שיטות מיון (טכסונומיה!
סיסטמטיקה). על ההיסטוריה של המיון, ר׳ בוטניקה. עם׳ 741 — 746 .
בתחילה חולקו הצ" על סמך תכונה כלשהי(למשל׳ מספר האבקנים
והעליים בשיטת ליגה [ע״ע]). מיון כזד. מכונה "מלאכותי". כשהחלו
להתפשט הרעיונות האבולוציוניים רווחה השאיפה שהמיון יבטא גם
את הקרבה בין הקבוצות והמוצא המשותף (מיה פילוגנסי).

מימי לינה חילקו את ד,צ״ לשתי קבוצות עיקריות: קריפטוגמים
("בעלי הפריה נסתרת") ופאנרוגמים ("בעלי הסריה גלויה"). חלוקה
זו מבוססת למעשה על השקפה מוטעית לגבי ההפריה בקבוצות אלה.
רק צמחי הזרע נחשבו כפאנרוגמים. שיטות מיון הצ" השתנו במשך
הזמן. עד ראשית המאה ה 20 היתד. שיטת המיון המקובלת ביותר
זו של איבלר (זס 111 > £1 ! 1883 ), לפיה חולקו ■הקריפסוגמים ל( 1 ) בעלי
יצע ( 13 ץ 11 ק 7113110 ) הכוללים אצות ופטריות! ( 2 ) סחבניים (- 8170
3 זי( 11 ק! ע״ע) הכוללים את טחבי הכבד והעלים! ( 3 ) שרכניים
(ג)ץז 1 ק 0 ( 1 נזס)?) הכוללים את השבטבטיים, רגלי הזאב והשרכיים.
הפנרוגמים חולקו ל( 1 ) חשופי הזרע (ס 13 זחז*ע 5 ס״ 1 ד 1 ץ 0 ) ול( 2 ) מכוסי-

זרע ( 36 תזז 6 נ} 810$ מ\ 1 ).

הבוטגאי האוסטרי אנדליכר (■ 1 ;> 11011 ! 1 ת£) טבע ( 1836 ) את המונח
צמחי-נצר(ר׳ להלן), בהבדילו אותם סצמחי־היצע(ע״ע). חלוקת ד.צ"
למערכות מבוססת על ההשקפה האבולוציונית בדבר מוצא משותף
או נפרד של הקבוצות הסיסטמטיות. כיום מקובל לחלק את בעלי
היצע שבמיון של איכלר ל 11 מערכות נפרדות. לגבי השאר, שהם
צמחי היבשה העיקריים׳ קיימות שיטות מיץ שונות: בעלי השיטה
המונופילהית (מוצא ממקור יחיד) מכירים בשתי מערכות בלבד:
טהבניים ( 11713 ק 0 ׳לז 8 ) — וכל השאר כלולים במערכת בעלי צינורות
הובלה ( 13 ץ 11 נ 01 :) 11 ;> 3 ז 7 ). בעלי השיטה הסוליפילסית (מוצא ממקד
רוח רבים) ממיינים את צמחי היבשה למספר מערכות (עד 7 ).

757

צמח: מורטולוגיח

758

להלן רשימת הקבוצות לפי אחת משיטות המיון המקובלות

אצות בחוליות
להגיות
אצות זהוביות
* חופיות
" אדומיות
- זהוגיות־ירוקיות
איגלנות
אצות יווקיות
בקטריות
ריריות
סטריות
טחבניים
ססילוסיטייס
רגלי זאב
שבטבטיים
שרבניים
חשוסי־הזרע
פהוסי־הזרע

1. 0 ג)ע 11 ץ 0 ת 3 ץ

2. 3 ]י( 1 (נן 0 ו 1 זזי< < ז

3. 06178013 ץ 11 ק

4. ?}1;100;}11>1 ;ז־

5. 13 ץ 11 ת 60 סו 1 א

6. X ׳(^)<) 110 זםג ^*

7. £11(3 *ן 11 ק 1010 ן

8. (13 ץ 11 ק 0 ז 110 (נ

9. 501112 ב 1 ׳( 1 ](ןמ>ץוז 1 ס

10. !!!) גזנסץסזסצ׳

11. £1100 ץמז [*

12. 1!13 ץ 11 <] 0 ץז

13. ?511013 ץג 1 ק

14. !. גזיגצקססץ

15. 5 גןי<ן 1 נ] 10 ז 0 ו 1 ק

16. 1 > 1003 , \ו 1 <]ס־ד

17. 011110 ■מק 05 ו 1 חזץ

18. /136 דתז 6 ק 8105 ח

רבים מוציאים את החיידקים ממלכת ד>צ" ואחרים מוציאים גם
את הפטריות.

לאחרונה קמו מתעדים רבים לשיטת המיה הפילוגגטי של צ"
ובע״ח: הוצע להחליפה במיון פנטי (ם 1 זםמ 11€ ק), הבנוי על תכונות
מבלי ליחס להן ערך משוקלל בהתאם להשקפות אבולוציוניות.
במיוחד פותח ענף הקרוי ״טכסונומיה מספרית״ (- 031 13x0 ״ 6 בת 1 זת
עבססם), שבו נמדד מספר גדול של תכונות בלתי־תלדות באורגניס־
מים רבים ככל האפשר, והשוואה ביניהן נערכת על סמך נוסחאות
מתמטיות ובעזרת המחשב. בשיטה זאת החלוקה איננה למערכות,
סדרות וכר כמקובל בשיטות המיון המלאכותיות והסילוגנטיות, אלא
לפנונים ( 5 ״ 0 ח 6 ז!ק) שמידת הדמיון ביניהם מבוטאת באחוזים.

עדיין נהוג המיון בשיטת המפתח (ץ^) לפיו בוחנים בעת
ההגדרה והמיון את התכונות המנוגדות(למשל: עלים פשוטים לעומת
עלים מורכבים).

א. סלדמן, מגדיר מקצר של צמחי א״י, תרצ״ז! ש. דובדבני —

ש. אשדוב, מגדיר לצמחי בר בחצר, בגן ובשדה. תש״ו ז א. איג —

מ. זהרי — ב. פיגברון, מגדיר לצמחי ארץ־ישראל, תש״ ח ! ח. נמליך,

מגדיר קצר לצמחי סרחים, 1969 , 40 ;>! 26 > 11 ע 5 *־•׳**״ע ,•״ו 8 ת£

-!!״■! 11107/1 ,!?הזסיד ״ 1 . 15100-8 ^ .£ ;*' 1954 . 1 ,ז)< 171 מ 07 /מז 2 מז>!/?

/ס } 41 ן 811110 . [ 1001 ו 1 ץש 44 . 14 .^- 15 ^ 03 . 11 .? ; 1963 , 1 ') 111111311 ץ$ / 03

1 (^ 81010 , 0111115 . 11 - ח 3¥6 א . 14 .? ; 1963 , 1 ( 11 7 '0x0710111 ?י 0 ק> 140£10

. 1970 (ס
ק. ח.

צמחי י צ ע, ע״ע.

צמחי נצר ( 12 ^ 0010101 ), צ" בעלי גבעול ועלים. במערכה
רבע מיליון מינים בערך, שהם עיקר ר,צ" הירוקים ביבשה.

צמחי־נצר מאופיינים בתכונות הבאות: א) רב־תאיים שחומר
ההטמעה שלהם הוא הכלורופיל (שחסר, באופן משני, בטפילים
ובצמחי רקב [ספרופיטים] מסוימים). ב) גוף הצ׳ בנד עפ״ר משורש
ומנצר (גבעול ועלים). בטחבניים אין שרשים אמיתיים אלא ריזו־
אידים, חלקם אף חסר גבעול ועלים. ג) מערכת הובלה מפותחת,
המשוכללת במיוחד בצמחי־הזרע; רקמות מורכבות ובהתאמה חלוקת
תפקידים ביולוגיים ופיסיולוגיים. ד) אברי־מין מיוחדים ומוגדרים:
אנתרידיום (חזג!;!!!•!^!"!/) שבו נוצרים תאי־המין הזכריים׳ וארבי־
גוניום (רוו< 11€80011 :ת\!) שבו נוצר תא־הביצה. בחשופי־הזרע, ויותר
מזה במכוסי־הזרע, מצויים האנתרידיה בגרגירי האבקה והארכיגוניה
בביציות והם רק חלק זעיר מהמבנה הרפר 1 דיקטיווי שהוא הפרח.
ה) התפתחות עובר. ו) מחזור חיים דו־שלבי: חילוף דורות, שלב
הפלואידי (גמטופיט) ושלב דיפלואידי (ספו׳רופיט). בטחבניים הגס־
טופיט הנו עיקר מבחינת ממדיו ופשר חייו, ואילו בצמחי הטרכיאות
הספורופיט (הדור הנושא נבגים), הוא עיקר.

תכונות אלו מציינות את הסתגלות צמחי־הנצר לחיי־יבשה. לכן
הן חסרות בחלקן — או מטושטשות — בטחבניים, ברורות יותר
בשרכניים ומודגשות בצמחי־הזרע, ובמיוחד במכוסי הזרע. בסיס־

טמטיקה ובמורפולוגיה המודרניים אין התייחסות ישירה למושג
צמחי־נצר אלא לקבוצות הטבעיות הנכללות במערכת רחבה זו.

,5. 14. £3% 1 |" 7 , 0000 זז X0X018? 0 .א ; 1951 , 131111 ? ■ 1104111 >¥ )ס .
8401630 0 ' 7 , 00011 ץ 6 מז 1 !ו 1 .א .//י -־ x18001( 1 ,:( 1101311 * 1103 >>ס 11 ( 7 /ס ,
1951; !\• 01 • ־ 1971 , 1 ( 80130 ? 11111040001 , 11151 ן 1 ו 1 ס
ע. סל.

המורפולוגיה (מדע הצורות) של הצ" עוסקת בצורת
ד,צ׳ ובמבנהו, בהתפתחות הצורות והמבנים ובתפקודם והיא הביטוי
המדעי־תיאורי לרב־גוניות בעולם ד.צ". המשורר הגרמני גתה (ע״ע,
עמ׳ 751/2 ) שהיה גם בוסנאי מבריק, הוא ממניחי היסוד למורפולוגיה
הקלאסית והוא שהביע לראשונה, בשלהי המאה ה 18 , את רעיון ההו־
מולוגיה שהפך לאבן־יסוד בפרשנות האבולוציונית: הומולוגיה של
איברים פירושה שיש להם מוצא משותף גם אם הם שוגים בצורה
ובתפקיד במינים השונים.

המורפולוגיה במובנה הרחב עוסקת בתחומים הבאים: א) מודפד
לוגיה כללית: חקר המבנה הגס של הצ ׳ , תאור הצ" ואבריהם, צורר
תיהם והדינמיקה האונטוגנטית שלהם. ב) אנטומיה (ר׳ להלן): חקר

המבנה הרקמתי; מורפולוגיה מיקרוסקופית. ג) ציטולוגיה (ע״ע תא 1
תורשה): חקר התא, מבנהו, מרכיביו ופעולתו. ד) פלינולוגיה!
המורפולוגיה של גרגירי האבקה (ע״ע). ה) מורפוגנזה: חקר הרקפות
והאיברים לפי שלבי התפתחותם (ר׳ להלן, התפתחות).

עושר הצורות חייב קביעת מונחים ומושגים להגדרת התכונות
המורפולוגיות׳ בעזרתם ניתן היה להבחין בין צ׳ למשנהו, בין פין
לשאינו מין. המיון (ר׳ לעיל) והארגון התבססו על תכונות וסימנים
מורפולוגיים המתגלים ביחידות הסיסטמטיות בעולם הצ" או בהתאם
לאיברי הצ׳> תוך דיון השוואתי. מערכת בסיסית של מושגים מורפו¬
לוגיים מוצאים כבר ב מ ק ר א: דשא, עשב, עץ־עושה־פרי, עלה-זית,
סבך, קש, אלמים, קנים, שריגים, נצה, אשכל׳ שבלת, כפת־תמרים,
ענף, פרי־עץ־הדר.

בעזרת המונחים המורפולוגיים ניתן לתאר במדויק את היחידות
האורגניות (עלה [ע״ע], גבעול או פרח [ע״ע]), פרט, מין, סוג או
משפחה, וכן קטגוריות גבוהות יותר. קבוצות מונחים שונות משמשות
לתיאור ולהגדרה של
איברים ותכונות שונים,
כגון: עלה (צורה כל¬
לית, שוליים, בסיס, קצה,
עורק), שורש וגבעול,
תפרחות, חלקי הפרח
(גביע, כותרת, אבק נים,
עלי), הפרי והזרע, עמדת
הביציות בשחלה, מבנה
העובר, מבנה הניצנים
וצורת כפתור הפרח,
שעירות ומרקם פני ה¬
שטח.

כדוגמה לתיאור מור¬
פולוגי כוללני נתאר את
המבנה היסודי של הצ׳:
הצ׳ העילאי — עשב,
שיח או עץ — בנוי מ¬
שורש, גבעול ועלים
(=נצר), שהם איברי
היסוד הווגטטיוויים; אי¬
ברי הרביה הם הפרח
והתפרחת, הפרי והזרע.
ניחן לסווג את הצ " ה¬
עילאיים בהתאם למקום

נלנולי נבעולים. ?נושנות: א. נשות (- 1411
01111115 ); נ נפנית( $511$ מ 116110 )ז 3 י 1 ); קוצים:
נ. ורד; ד. בנ 1111 ב 130 '\?: ת. 1 ;וו 01611501 :
פילוקלדיס; ו. ן!צבונית( 115 :> 5 נ 1 א); 1 . אספרג

( 1313£115 } 5 ^). 1 . קנוקנות; 2 . עלת; 3 . פילוקלר;
4 . פרח בחיק זזעלד,

759

גמה: אנטומיה

760

ניצן ההתחדשות, על כך ר׳ להלן: הסתגלות הצמח לסביבתו.

המורפולוגיה של ה ג ב ע ו ל וענפיו תשמש דוגמה מפורטת׳ יותר
לתהום ההשתנות המורפולוגית: הגבעולים שונים בממדיהם (עובי,
אורך), בצורת הסתעפותם ובמספר ענפיהם, בסידור העלים(מסורגים,
עדיים ודוריים), במידת זקיפותם, באופן התפתחות התפרחת(מסוימת
ובלתי מסממת), בשעירותם ובצבעם, במבנה ובמרקם הדפנות או
שטח־הפנים וכן באנטומיה שלהם(גבעול עשבוני, גבעול מעוצה, גזע
וכד׳). ישנם גלגולי־צורה של הגבעול: גבעול בשרני, גבעול בשרני
שטוח, גבעול או ענף דמד עלה, ענף דמוי קוץ, גבעול מטפס, ענף דמוי
קנוקנת, גבעול (קנה־שורש ושלוחה), גבעול אוגר (פקעת גבעול),
גבעול מקוצר ונצר אוגר (בצל). וע״ע גאופיטים ור׳ שם תנד.

למרבית התכונות וגלגולי־הצורה משמעות אקולוגית: הם מהווים
התפתחויות גנוטיפיות או פנוטיפיות עקב שינויים סביבתיים, במס¬
גרת מערך ההתאמות (ההסתגלויות) לתנאי ביודהגידול.

ה פ נ ו ט י פ של הצ׳ הוא הביטוי החיצוני לכלל תכונותיו המור-
פולוגיות. הפנוטיפ מותנה ברקע הגנטי של הצ׳(הגנוטיפ) ובהשפעת
תנאי־הסביבה. המורפולוגיה עוסקת בוואריאציה הגנטית והסביבתית
כאחד.

התכונות המורפולוגיות של הפרח נחשבו כיציבות יותר ופחות
משתנות מאלו של איברי צ' אחרים׳ בייחוד אלה הווגטטיורים. לפיכך,
הסיסטמטיקה הקלאסית, זו הכבדה על השוואות מורפולוגיות, מבד
ססת בייחוד על תכונות הפרח לחלקיו. המורפולוגיה ההשוואתית
מאחדת את המורפולוגיה עם הסיסטמטיקה. שדה־מחקר זה דן בשוני
ובשומון ההומולוגי והאנלוגי של צורות ושל איברים על בסיס
החלוקה והארגון הסיסטמטיים.

מתוך כלל המידע המורפולוגי אפשר להסיק על מוצא והתפתחות
אבולוציונית, על קשרים ויחסים פילוגנטיים. חוקרי אבולוציה קבעו,
בין היתר על יסוד המורפולוגיה ההשוואתית, שורה של הנחות באשר
להתפתחות תכונות מורפולוגיות וביולוגיות. מגמות אלו נקבעות
באחד משלושת המהלכים הבאים: החסרה או הפחתה (רדוקציה)!
איחד ועירוי! שינוי סימטריה. מכאן מסקנות על רמתם האבולוציונית
של האיברים לפי תכונותיהם, ולפעמים אפילו על עמדתם הפילוגנטית
של הצ ׳ ׳ נושאי איברים אלה. לדוגמה: כותרת מאוחית־עלים נחשבת
לתכונה מתקדמת יותר בהשוואה לכותרת מפורדת; עלים מורכבים,
שחלה תחתית, פרח בלתי־נכון, מספר איברי־פרח קבוע ונמוך, תפרחת
קרקפתית או סוככית, סידור עלים נגדי או דורי, קוצניות ובשרניות —
נחשבות לתכונות "מפותחות".

המורפולוגיה המודרנית חוקרת גם את ההרכב, המבנה, הארגון
וההתפתחות, הצורה והתפקוד של האיברים הווגטטיודים ואיברי
הרביד,! את הגורמים הפיסיולוגיים הקובעים את כיוון ההתפתחות
ומשפיעים על המבנה והצורה (מורפולוגיה ניסויית או אורגנוגרפיה),
ואת תהליך הרביד, ומחזורי־החיים והשלכותיהם על האבולוציה
הביולוגית.

ע״ע בוטניקה, עט׳ 787 .

,!!סזז ; 1898-1901 , 111 * 1 , 10£70$}116 667 ¥!1011x611 ז 07£0 , 1 שכ 00€1 .£!

,[ י 13 ; 1935 , ¥1666717101167 667 1910£16 { 7 } 407 { 167166 ^ 1616 ^ ¥67

^ 1010 /ק 07 )^ , 1 ) 801 , 0 . £1 ; 1966 ,<( 1010£ ? 017107£ )%¥ / 7 > * 60171611101 ? ¥147

ץ 1010£ ?קז 10 ^ 70707166 } ה €01 ,^* 31££01 > .£-* 056:1 * 1 . 5 ;* 1973 ,.י/ /ס

* 1974 614107 * ¥0 / 0

ע. סל,

האנטומיה של הצ׳ עוסקת במבנה הרקמות, התפתחותן
וסידורן באיברים השונים. קיימות 3 מערכות: 1 ) מערכת רקמות
עוטפות — אפידרמיס, המתפתח מהפרוטו*דרם (ע״עמריסטמה,
עט׳ 447/8 ), ופרי דר ם (ע״ע עץ, עמ ׳ 60 ), שהיא רקמת-הגנה
חיצונית של צ״ ומתפתחת מהפלוגן (ע״ע מריסטמה, עם׳ 450/1 )!
2 ) מערכת הרקמות היסודיות, המתפתחות מהמריססמה
היסודית ובחלקן מהפרוקאמביום והקאמביום (ע״ע מריסטמה)!

1 , חתר רוחב בוזלסו החיצוני של נבעו? הנה־סוכר. טבחינים בשעווה כדטותשערזח
צפופות; 2 . חתר רוחב נשיוניוז בצל חנינה; 3 . חלה פחתו רוחב של אפידרטים
בעלה פיהום הגומי; 4 . אפידרסיס עלה האירוס — סבם מעל שמח הפנים.
השקעים מעל לפיוניות שנוצרו ע״י התרוססוח תאי האפידרמיס השכנים
מסוסנים בניהוד; 5 . חלה מחתר רוחב בעלה 101115 ,־* מ 60 ־ 1 ז 110 )הג^
סבחינים בפיונית שהועד. ומחופה שעדות: 6 . אפירדפיס ש 5 זיפנוצה חבויה.

פבט פעל שטח הפנים

3 ) מערכת של רקמות הובלה, המתפתהת מהפרוקאמבידם
והקאמביום הוואסקולארי (ע״ע מריסטמה, עט׳ 449/50 ). אפייני לכל
רקמות הצ " שתאיהן עטופים בדופן (ע״ע תא).

האפידרמיס מכסה את כל איברי הצ ׳ ובנד לרוב משכבה אחת
של תאים הקשורים ביניהם באופן הדוק. בצ" מסדמים מצד מתחתיו
רובד של תאים הנבדל מהרקפד, היסודית. הפנימית יותר. נוהגים
לכבותו היפ 1 ךרמיס, אך כשהוא מתפתח מהפרוטודרם ולא מהמריסטמה
היסודית מדברים על א&ידרמיס רב־שכבתי. באפידרמיס
מבחינים בין טיפוסים שונים של תאים: התאים היסודיים של האפי¬
דרמיס ; תאים בעלי צורה׳ מבנה או תוכן מיוחדים, כגון: תאי צורן
בעלי הדגניים, תאים המכילים ריר ואחרים; תוספות אפידרמליות
המכונות טריבומות ( 0016 ^ 1,1 ) ; תאים הקשורים בפיוניות.

ה ט ר י כ ו מ ו ת הן חד* או רב־תאיות. האחרונות הן ממוצא אפי-
דרמאלי או מרקמות תת-אפידרמאליות. לטריכומות צורות שונות.
חלקן בלוטיות שמסרישות המרים שונים, כגון: מים, מלח, סוכר,
חמרי ריר רב־סוכריים, שמנים אתריים, טרפנים, אנזימים פרוטאד
ליטיים (בצ " אוכלי חרקים) או המרים צורבים (בסדפד).

בשכבותיו החיצוניות של הדופן החיצוני של האפידרמיס מצד
חומר הנקרא קוסין. שכבת הקוטין על פני הדופן החיצוני —
ק ו ט י ק ו ל ה — מצפה את כל חלקי הצ ׳ וחסרה בד״כ רק בחלקי
השורש שבצמיחה נמרצת.

רציפות האפידרמיס מופסקת ע״י פתחים קטנים המוגבלים ע״י
שני תאים מיוחדים — ש ו מ ר י ם או תאים סוגרים. לתאים השד
מרים ולפתח שביניהם קוראים פי ו גי ת. בצ״ רבים נבדלים 2
תאים או יותר (תאים מ צר נ י ים), הגובלים בתאים השומרים,
מיתר תאי האפידרמיס וקשורים, כנראה, מבחינה תפקודית, לפיונים
מספר התאים ואופן סידורם ביחס לתאים השומרים אפייני לקבוצות
השונות של צ". הפיוניות מצדות בגובה אחר עם יתר תאי האפידרמיס,

761

צמח: אנטומיה

762

שקועות בידום אליהם או בולטות מעליהם. מתחת לכל פיונית מצוי
חלל בינתאי — מחילתנשימה. התאים השומרים של רוב ד,צ"
(פרט לדגניים, לגמאיים וכמה אחרים) הם דמדי כליה׳ ודופנם הגובל
בתאים המצרניים הוא לרוב הדק ביותר. פתח הפיובית גדל או קטן
כתוצאה משינויים בטורגור (ר׳ פיסיולוגיה, להלן) שבתאים השו¬
מרים. נפח התאים השומרים בפיונית פתוחה הוא לעתים יותר
מכפול מזה שבפיונית סגורה. עובי והרכב שונים,ש ל הדפנות השונים
וסידור הפיברילות של התאית שבתאי הדופן, גורמים לשינויי צורה
בתאים השומרים עם השינוי בנפחם הנגרם ע״י שינויי הטורגור.
בחתך רוחב של תאים שומרים רבים מבחינים בבליטות של דופז התא
בכיוון לסדק הפיונית. אלה מצדים בצדם החיצוני ו/או בצדם הפנימי
של התאים. מבנה התאים השומרים של הצ" ממשפחות הדגניים
והגמאיים הוא מוארך ודמר עצם. קצוות תאים אלה מעוגלים ובעלי
דופן דק, ואילו החלקים האמצעיים מוארכים, דפנותיהם עבים מאד
וחלל התא צר ביותר. ע״י עליית לחץ הטורג 1 ר בתאים שומרים אלה,
מתנפחים הקצוות הכדוריים ומרחיקים זה מזה את החלקים המוארכים
של התאים.

מערכת הרקמות היסודיות כוללת את הפרנכימה, הקולני
כימה והסקלרנכימה. פ ך נ כ י מ ה היא רקמה ללא התמחות מיוחדת,
שקשורה לפעולות פיסיולוגיות שונות. תאיה עשויים להכיל כלורו־
פלסטים׳ המרי הפרשה, תמרי תשמורת, או לאגור מים. היא בונה
חלקים גדולים של כל איברי הצ׳ ומצויה גם ברקמות ההובלה. תאי
הפרנכימה משתתפים בתהליך הגלדת פצעים ובו־גנרציה. צורתם
לרוב פוליהדרית, והם בעלי קוטר ממוצע של 20 — 40 מיקרון. תאי
הפרנכימה הם לרוב בעלי דופן ראשוני דק, אך יש גם בעלי דופן
משני עבה כמו בעצה המשנית. ק ו ל נ ב י מ ה היא רקמתיתמיכה של
איברים צעירים מאד ומבוגרים עשבוניים. תאיה הם בעלי פרוטופלסט
חי, מוארכים במקצת, בעלי דפנות מעובים באופן בלתי שווה, אך
לא מלוגננים. היא פלסטית ומתמתחת באופן בלתי הפיך עם גדילת
האיבר. מופיעה בעיקר בקליפת הגבעולים, מצדם התחתון ולפעמים
גם מהצד העליץ של פטוטרות ועורקי העלים, ולאורך שולי הטרף.
סקלרנכימה היא רקמת תמיכה המורכבת מתאים בעלי דפנות
משניים, מלוגננים אי בלתי מלוגגנים. רוב תאי הסקלרנכימה הבוגרים
חסרים פרוטופלסט״ם אך יש כאלה ששומרים על פרוטופלסט חי.
שני מינים לתאי סקלרנכימה:סיבים — תאים מוארכים שמתחד־
דים בקצותיהם, וסקל ך אידים — רובם תאים קצרים (תאי אבן).
אורך הסיבים מגיע בפשתה ל 12 מ״מ ובבמריה לבנה (דמיה) עד 50
0 ״מ. הסיבים מצדים בחלקים שונים של גוף הצ׳ ובגזעים של עצים
דו־פסיגיים הם רוב נפח העצה. הסיבים בצ" כגון פשתה, יוטה
וקנבום מצדים ברצועות לאורך הגבעול. הסקלראידים נמצאים במקד

צילום פעל פני השטח של אפיררטיס חתתח נעלה של ובריגד טשלשלח.
טבתינים בפיוניח ( 470 א)

מות שונים בגוף ד״צ׳ כבודדים, בגושים
(באגם), בשכבות רציפות (בקליפות
זרעים [קטניות]), או בונים איברים
שלמים (קליפות אגוזים). סקלראידים
מיוחדים מצוים בעלים (ע״ע עלה).

מערכת רקמות ההובלה כוללת
את ה ע צ ה ( 1 ^^^ 1 ע x * ע״ע עץ, עם׳ 56 —
60 ), שמשמשת להובלת מים ומינרלים
המומסים בהם, הבאים מהקרקע, ואת
ה ש י פ ה (תמ 1110 <ן) שמשמשת להובלת
תוצרי הפוטוסינתזה. רקמות ההובלה
המתפתחות מהפרוקאמביום נקראות
ראשוניות ואלה המתפתחות מהקאפד
ביום — משניות. העצה היא רקמה
מורכבת, ובה מינים שונים של תאים: האלמנטים הטרכאריים —
תאים מתים שמשמשים להובלת המים; סיבים — בעיקר לתמיכה!
תאי פרנכימה — תאים חיים לאחסנה ולתפקידים פיסיולוגיים אחרים.
בצ" מסדמים מכילה העצה גם ביבי שדף. בעצה הראשונית מבחינים
בפרוטוכסילם (מ 161 ץ 03 ז 0 זק) המתפתח באזורים בהם האיברים
מתארכים עדיין, ובמטאכסילם (מ 1€1 ץ^ 161 מ) המתפתח באזורים
בהם האיברים הפסיקו
לגדול לאורך. קיים
הבדל במבנה הדופן
בין האלמנטים הטרכ־
אריים המתפתחים ב¬
שלבים האונטוגנטיים
השונים. באלה שמת¬
פתחים לראשונה, ה¬
דופן הראשוני מחוזק
מבפנים ע״י טבעות
של דופן משני; אח״כ
מתפתחים אלמנטים
המחוזקים ע״י סלילים
של דופן משני; מאו¬
חר יותר מופיעים
אלמנטים טרכאריים
בהם הדופן המשני המרפד את הדופן הראשוני הוא דמוי סולם, ולבסוף
נוצרים אלמנטים טרכאריים בהם נשאר דופן ראשוני שאינו מכוסה
בדופן משני אלא ב ג מ צ י ם שכאן הם תמיד מ ת ו ר ב צ י ם (ע״ע
עץ, שם). האלמנטים הטרכ-
אריים הם משני סוגים: ט ר¬
ב א יד י ם ( 1 > 17201161 ) וחו¬
ליות טרכאה ( £5561 ״■

]רז 0 תז 010 ).

הטרכאידים הם תאים מד
ארכים המתפחסים בקצותיהם,
והמים עוברים מטדכאיד אחד
למשנהו רק דרך הגמצים.
חוליות הטרכאה מנוקבות
בקצותיהן, דבר שמאפשר
תנועת מים יעילה יותר.
הן מחוברות ביניהן לצי¬
נור שארכו עשוי להגיע,
בצ " מסוימים, למספר מטרים.
צינור זה — טרכאה ( 7301162 ]
או [:> 655 ׳ו) — מוגבל בשני

1 . קולנכיטוז — חחד רוחב;
2 . סעלראיד (תא-אבז):

3 . סיג

חוליות טרכאות נעלות אורד ולוחית םנועבים
טטיפוסיס שוגים (סולסייס ופשוטים)

שיפד של רוביגית נת־׳פימר, (חתד אורד.
צילום טיערוסעופי, 250 א ). 1 . תא לוואי;
2 . ציינור כברה; 3 . לוח בברד;

4 . גופיף ריר

763

צמח: אנמומיו!

764

קצותיו בחוליות טרכאה מנוקבות רק בצד הפונה ליתר החוליות של
אותה סרבאה. הדפנות הקיצוניים המנוקבים של חוליות הטרכאה
מכונים לוחות מנוקבים. חוליות בעלות לוחות מנוקבים בנקב
גחל התופס את כל שטחו של דופן הרוחב של החוליה נחשבות
כעומדות בפיסגת הסולם האבולוציוני, ואילו החוליות בעלות לוח
מנוקב ארוך ואלכסוני בעל מספד נקבים רב נחשבות פרימיטיוויות
ביותר. מניחים שהן התפתחו ישירות מטרכאידים שהם האלמנטים
הטרכאריים היחידים של כמעט כל השרכים וחשופי־הזרע. ה ש י ם ה׳
בדומה לעצה, היא רקמה מורכבת המכילה א ל ם נ ט י בברה ( 51076
1 מ 16 מ 616 ) שמשמשים להובלת החמרים המוטמעים < תאי לוואי, שהם
תאי פרגכימה מיוחדים הקשורים בפעילותם של אלמנטי הכברה ן תאי
פרנכימה רגילים! סיבים ולעתים סקלראידים. בצ" מסוימים מצדים
מובילי שרף חלבי או ביבי שרף. מבחינים בשיפה הראשונית
בפרוטופלואם ( 1 ז 111061 < 1 מז 0 זק) ובמטאפלואם (ומ 106 ד 1 <ן 1613 זז). אלמנטי
הכברה הם תאים חיים המאופיינים בשטחי כברה ( 63 ז 3 51676 ) בדם־
נותיהם ובהיעלמות גרעין התא. שטחי הכברה הם שקעים בחפו
שבתוכם נקבים רבים. דרך נקבים אלה עוברים חוטי פלסמה המחב¬
רים את הפרוטופלסטים של שני אלמנטי כברה. כל נקב שבשטח
הכברה מרופד גליל קטן של ק א ל ו ז ה ( 0311056 ). עם התבגרותו של
אלמנט כברה מתרבה הקאלוזה גם ע״י התעבות גליל הקאלוזה וגם
ע״י התוספותה בין הגלילים על־פני הדופן של שטח הכברה, עד
שבאלמנטים זקנים הקאלוזה היא שכבה עבה ורציפה הנקראת
ק א לו ס ( 0311115 ). מבחינים בשני סוגים של אלמנטי כברה: תאי
כברה ( 0611 51676 ), בהם שטחי הכברה אינם נבדלים זה מזה ואינם
מגיעים לכלל שכלול ניכר— אלה מצויים בשרבים ובתשופי-זרע!
חוליות צינורות כברה (■ 61 נ 1 ג 1 ! 16 ת 6 ל $1676-1111 ) שמופיעים בצ" מכוסי-
זרע — בדפנותיהם הקיצוניים מצויים שטחי כברה משוכללים בעלי
נקבים וגלילי קאלוזה גדולים העוטפים חוטי פלסמה עבים. חלקי
הדופן שנושאים שטחי כברה כאלה מכונים לוחות כברה. הפרו-
טופלסס הבוגר חסר גרעין. הציטופלסמה מהווה ריפוד דק על פני
הדופן. הקרום החיצוני שלה (פלסמלמה) נשמר ואילו הקרום הגובל
עם הווקואולה המרכזית הגדולה (טונופלסט) מתפרק יחד עם הגרעין
לקראת התבגרות אלמנט הכברה. בתוך הפרו׳טו׳פלסט מצוי חומר
רירי, חלבוני, המכונה ?=פרוטאין.

רקמות הפרשה. מצויים תאים, קבוצות תאים או מבנים
יותר מורכבים שהתמחו בהפרשת המרים ספציפיים שוגים. החמרים
שהם מפרישים מסונתזים בהם או מיובאים לתאים המפרישים ע״י
רקמות ההובלה. לרקמות הפרשה מאורגנות המצדות בתיו־ הצ׳
ושתאיהן מסנתזים את החומר שהם מפרישים שייכים ביבים המפרי¬
שים חמרים ליפויפיליים ומובילי שרף חלבי. בצ" רבים מצויים מבנים

מיוחדים המורכבים מ¬
חלל ביבתאי ותאים מפ¬
רישים מסביבו. חללים
בינתאיים אלה מתפת¬
חים או באופן ל י זי¬

ג נ י ( 10115 ז 5186 ץ 1 ), ע״י

התפרקות תאים, כגון
בבלוטות השמן האתרי
של ההדרים, או באופן
ם כי זוג ני (- 5011120
5 ס 0 ״ 56 )! ע״י התמוס¬
סות למלת הביניים ה¬
מחברת את התאים, ו¬
התרחקות התאים זה
מזה, כגת בביבי השרף
המוארכים של האורן.

טיט*ן: ?טע?ה — נבעו? ררססיני (סכטה ש? חתר רוחב>; ?מסה — נבעו?
חר־פסיני (סכמה ש? חתו רוחב). ט׳&מא?: ח?ק מהתר רוחב ש? תת־פסיג
טפותח ש? קיקיון

מובילי שרף חלבי (ז 131101£0 ) הם שורות תאים או תאים
ארוכים בודדים המכילים גוזל צמיג — שרף חלבי(* 138 ). כשפוצעים
צ׳ המכיל מובילי שרף חלבי נפרש המיץ החוצה. צבעו שונה במינים
השוגים: לבן כעין החלב בחלבלוב ובחסה, צהוב בקנבום וחסר צבע
בתות. השרף החלבי הוא תרחיף או תחליב. בין החמרים המפוזרים
מצדים חלקיקי קאוצ׳וק, שעווה, שרפים, חלבונים, שמנים אתריים
ומוצילגים. במינים מסדמים של חלבלוב יש גם גרגירי עמילן, בפרג
תרבותי — אלקלואידים ובספיר. מצדה — פאפאין (אנזים פרוטאד
ליטי). מצדים מובילי שרף חלבי מפריקים ושאינם מפריקים. האחרו¬
נים מתפתחים מתא אחד שאצל צ" כוינקה, סרפד וקנבוס הוא גדל
רק באורך, ואילו בצ " כחלבלוב, הרדוף ופיקוס, למשל, הוא גם
מסתעף. מובילי השרף החלבי המפריקים בגדים משורות פשוטות או
מסועפות של תאים מוארכים, שדפנות הרוחב שלהם נשארים שלמים
או נעלמים. מובילי שרף חלבי מפריקים לא מסועפים מצדים בצמחי
הבננה ובבצל הגינה, ומסועפים — בחסה, שינן, עולש, פסיה והואה
ברזילית (עץ הקאוצ׳וק החשוב ביותר). הפקה מסחרית של קאוצ׳וק
מעץ הקאוצ׳וק נעשית בפציעת השיפה המשנית, ואילו הפקת השרף
מעצי אורן — בפציעה שטחית בעצה המשנית.

סידור הרקמות באיברים של הגוף הראשוני של ד.צ׳ שמתפתח מה-
מריסטמות הראשוניות (ע״ע מריסטמה): 1 ) ה ג ב ע ו ל. ציר העובר
של בעלי הזרע כולל תת־פסיג ( 1 ץ:ו 000 קץ 11 ) ושרשון. בקצה העליון
של תת־הפסיג מצד פסיג אחד או יותר והניצן של הנצר. באחרון
מצויים קדקוד הנצר וציר בעל פרקים שלא התארכו ופרימורדיום
אחד או יותר של עלים• עם נביטת הזרע גדל העובר, המריסטמה
הקדקודית של הנצרון מוסיפה פרימורדיאות (תחיל של עלה) חדשות
של עלים והפרקים בין הפרימורדיאות הבוגרות יותר הולכים ומת¬
ארכים. נוצרים ניצנים בחיק העלים המתפתחים ואח״כ מתקבל נצר
מסועף. סדר הופעתם ואופן סידורם של העלים בקדקוד ועל הגבעול
אפייניים לכל מין. המקום המסדם בגבעול ממנו יוצא עלה אחד אז
יותר קרוי מפרק ( 16 > 0 "), וחלק הגבעול שבין שני מסרקים קרד
פרק ( 16 > 0 תז 16 מ 1 ). סידור העלים על פגי הגבעול נקרא פילוטכסיס
( 11^11013x15 <!). מקום הפרימדרדיום של העלה על פני קדקוד הנצר
נקבע לפני שאפשר להבחין בסימן חיצוני כלשהו המעיד שהוא
מתחיל להתפתח, כי הגורמים הקובעים את מקום הופעת הפרימורדי-
אות הם פנימיים. מניחים שכל עלה וחלק הציד שמסביבו ומתחת
למקום חיבורו הם יחידה פיסיולוגית אחת.

סידור הרקמות בגבעול. הגבעול עטוף מבחוץ באפידר¬
מיס. מבפנים לו נמצא איזור קליפת הגבעול שבנוי מרקמת פרנכימה,
או מפרנכימה ורקמת תמיכה — קולנכימה או סקלרגכימה. רקמת
התמיכה מצויה לרוב בחלק החיצוני של הקליפה. מבפנים לקליפה
נמצא הגליל הוואסקולרי ובו מערכות של רקמות הובלה המסודרות

וו?ק מצינור כנדה בד?עת נדו?ה (חתד אורו.
צי?ו 0 בטיקרוסקוס א?קטרוני). 1 . חו?יה ש?
צינור כברה; 2 . תא ?וואי; 3 . ?=םרוםאין;
4 . רטיקולום אנדופ? 0 ם 0 י; 5 . ?וח בברה;

6 . ק?וזה: 7 . רוסו

765

צמח: אנטומיה

766

בד״כ בצמרות צינורות. בוזשופי־זרע ובחב דדהפסיגיים מסדדרים
צתתת הצינותת בד״כ בהקף הגליל הוואסקולרי והם עוטפים איזור
מרכזי של הגבעול — הליבה. בחד־פסיגיים הצמרות פזורים בד״ב
בתוך הרקמה היסודית של הגבעול.

לפי מיקום העצה והשיפה מבחיבים בטיפוסים הבאים של צרורות
צינומת: ק ו ל ט ר ל י — השיפה מצויה בצד הפונה להקף הגבעול,
כשהפרוטופלואם הוא החיצוני ביותר, ואילו העצה בצד הפונה למרכזו
של הגבעול, כשהפמטוכסילם הוא בצד הפנימי, הוא הטיפוס הנפוץ!
ב י ק ו ל ט ר ל י — השיפה מצוייה גם בצידה השני של העצה הפוגה
למרכז הגבעול, מצוי בדלועיים) א מ פ י ו ו א ם א ל י( 531 בזי 111 <ןמ 31 ) —
העצה עוטפת את השימה מסביב! מצוי בחד־פסיגיים מסוימים.
בשרכניים מצדים צרורות אמפיקריבראליים ( 31 זנ 11 ז 1110 ק!ת 3 ) בהם
השימה עוטפת את העצה מסביב. בחשופי־זרע ובדו־פסיגיים מצד
קאמביום בין העצה והשיפה בצרור הצינורות. עם התחלקות תאיו
הוא מוסיף לצרור עצה ושיפה משניות. צרורות כאלה מכונים
פתוחים ואילו צרורות הצינורות של חד־פסיגיים, שאינם מסוגלים
להתעבות בגלל חוסר קאמביום בין העצה והשיפה- מכונים סגורים.

בגבעול קשה לקבוע את הגבול המדויק בין הקליפה והגליל
הוואסקולרי, כי בד״כ הוא נעדר א נ דוד ר מיס מפותח. בצ" רבים
המערכת הוואסקולרית של הגבעול היא מערכת של המשכי צורות
העלים הנמשכים כלפי מסה בתון הגבעול לאורן פרק או פרקים
אחדים, שמתמזגים עם המשכי צרודות העלים של מפרקים תחתונים
יותר. מספר צרורות הגבעול נקבע אפוא בצ" אלה ע״י סידור העלים
על פני הגבעול, מספר המשכי צרורות של כל עלה ומידת התמש־
כותם בתון הגליל הוואסקולרי.

2 ) על ה ע ל ה — ע״ע.

3 ) ה ש ו ר ש הוא החלק התחתון של ציר ד,צ׳ המתפתח מתחת לפני
הקרקע. קיימים הבדלים יסודיים בין שורש לגבעול הן באופן ההת¬
פתחות והן בסידור הרקמות הראשוניות. מבחינת מקום היווצרות
השורש מבדילים בין שרשים רגילים ושרשים אדוונטיוזיים. הרגילים
מתפתחים מקצה העובר המיועד מראש להתפתחות שורש, ומפריציקל
(ר׳ להלן) של שרשים מבוגרים. שרשים אדוונטיודים מתפתחים
ממקומות אחרים בגוף הצי כגון הגבעול או עלים. חשיבות מיוחדת
נודעת לשרשים אדוונטיוויים שמתפתחים מתקאלוס של לחורים.

סידור הרקמות בשורש. בקצה השורש מצדה כיפת
השורש שמגינה, כנראה, על המריסטמה הקדקודית שלו ומסייעת
בחדירתו לאדמה ע״י הפרשת ריר רב-סוכרי. הכיפה מתפתחת בלי
הרף. התאים החיצוניים מתים, ניתקים זה מזה ומתפרקים, ומקומם
נתפס ע״י תאים חדשים. מקובל שכיפת השורש שולטת על הגידול
הגאוטרופי שלו. בתאי הכיפה מצויות פלססידות עם גרגירי עמילן
( 1 !! 13 ק 10 ץ 1 ח 3 ) — סטאטוליתים ( 5131011111 ) — ששוקעים בתא ומע¬
בירים את הגירויים הגראוויטציוניים לקרומי הציטופלסמה.

השורש עצמו עטוף אפידרמיס שתאיו בעלי דפנות דקים החסרים

בד״כ קוטיקולה בחלקים הצעי¬
רים. האפידרמיס בד״כ חד-שכ-
בתי. בשרשי האודר של סהל-
ביים או לופיים אפיפיטיים, הגד¬
לים באזורים טרופיים, מתפתח
ולאמן( 1 ז 6 ״ז 013 /י) — אפידרמיס
רב־שכבתי שבגד מתאים מתים
המסודרים בצפיפות ושדפנותי-
הם מחוזקים ע״י התעבדות.

באדיר יבש מלאים התאים
אוויר, אך כשיורדים גשמים
הם מתמלאים מים. מאפיינת את
צרור צינורו״ ׳ 8 ? נבעו? תירס האפידרמיס של השורש הופעת

1 . שורש של נבט חטח — חתר רוחב: 2 . תא אנדוררסים בעל שם הסירי —
סנטה; 3 . חלה מח״ד רוחב של שורש חכולל תאי אנרודרטים במצב של פלסםולחוז

יונקות — התארכדות דמויות צינור של תאים שהן איברי קליטה
משוכללים של מים ומינרלים. הן מצדות בד״כ קרוב לקצה השורש,
חסרות בקרבת המריסטמה, מתות ומתייבשות בחלקים המבוגרים
יותר של השורש.

ק ל י ם ת ד, ש ו ר ש, פנימה לאפידרמים, מורכבת ברוב הצ" מתאי
פרנכימה, אך בהד-פסיגיים רכים מתפתחת גם סקלרנכימה• קליפת
השורש עבה יותר מזו של הגבעול וממלאת תפקיד גדול יותר באח¬
סנה. מבפנים מוגבלת הקליפה זדי אנדודרמיס שהוא בעל חשיבות
פיסיולוגית רבה. זהו גליל חד-שכבתי של תאים שבדפנותיהם הרדי־
אליים והרחביים מצדה רצועה מעובה שכתוצאה משינויים כימיים
(התרבצות קוטין וליגנין) נעשתה בלתי חדירה. אלה פסי קאספארי.
הפרוטופלסטים של תאי האנדודרמים קשורים בחזקה לפסי קאספארי.
לכן ניתן להסיק שכניסת החמרים לגליל הוואסקולרי מבוקרת באופן
אקטיוד ע״י האנדודרמים. בשרשי חד־פסיגיים נעדרי התעבות מש¬
נית מתוסף דופן משני על כל הדפנות, מלבד הדופן הפונה כלפי חוץ.
רק מול העצה נשארים תאים רבים שדפנותיהם אינם מתעבים נוסף
להתעבדות של פסי קאספארי — אלה הם ת א י ־ מ ע ב ר.

בגליל הוןאסקולארי עטופה המערכת הוואסקולארית
באיזור בן שכבה אחת או יוהד של תאים דקי דופן הגקרא פרי־
צ יק ל (ט 1 :£ץ:>נ־ושנן). מהפריציקל, שהוא בעל תכונות מריסטמטיות,
מתפתחים השרשים הצדדיים, חלקים של הקאמביום והפלוגן. אחת
התכונות העיקריות המבדילות בין מבנה השורש לגבעול היא סידור
רקמות ההובלה הראשוניות. חשיפה והעצה אינן מאוגדות בצרורות
משותפים אלא מופיעות לסירוגין, בקבוצות נפרדות, בהקפו של
הגליל הוואסקולרי, פנימה לפריציקל. רצועות העצה מגיעות לעתים
(ברוב הדרפסיגיים) למרכז הגליל ויוצרות מעין כוכב בחתך הרוחב
של השורש. מספר קבוצות העצה קטן יחסית בדרפסיגיים וגדול יותר
בחד-פסיגיים. בשורש מתמיינות העצה וחשיפה בסדר צנטדיפטלי!
לכן גם הפרוטוהסילם וגם הפרוטופלואם מופנים כלפי הקף השורש.
בשרשים של חשופי-זרע ושל דו־פטיגיים הקאמביום הוואסקולארי
מצד תחילה בשוליים הפנימיים של השיפה, אזז״ב מתחלקים תאי
הפריציקל שלצדם החיצוני של קבוצות הפרוטוכסילם והופכים אף
הם לרצועות קאמביום המתאזזדות עם אלו שבצד הפנימי של השיפה.

מבנה שרשים אוגרים. יש צ" שחלקים מסדמים של
מערכת שרשיהם מתפתחים לגופים בשרניים עבים המשמשים לאגירה.
בצ" רבים משתתפים בכך השורש השיפודי ותת־הפסיג. הרקמה האד
גרת בשורש ותת-הםםיג של הגזר, למשל, נוצרת ע״י התפתחות
מרובה של פרנכימה בשיפה ובעצה. בלפופית הבטטה נובעת
בשרניות השורש מהופעת קאמביאות קונצנטריים נוספים מסביב לטר־
כאות, שיוצרים שיפה עשירה מאד בפרנכימה ורק מעט מאד טרכאות
נוספות. בשורש ובתת־פסיג של הצנון נובעת הבשרניות מיצירת
פרנכימה מרובה של העצר. המשנית ע״י הקאמביום הרגיל ופרנכימה

767

צמח: דזתפתדוות

768

נוספת ע״י קאמבי-
אות נוספים שיוצ¬
רים גם אלמנטי
הובלה שלישוניים.

ב סל ק נעשים ה¬
שורש ותת־הפסיג
בשרניים כתוצאה
מפעילות רקמות
קאמביום מרובות,

האפייניות לסלקיים.

הרקמות המשניות
הנוצרות ע״י כך
מורכבות מפרנכימה שבתוכה מפוזרות קבוצות של אלמנטי הובלה.

4 ) הפרח (ע״ע). התיתול (איניציאציה) והשלבים הרא¬
שונים של ההתמייגית(דיפרנציאציה) ההיסטולוגית של איברי הפרח
דומים לאלה של עלים רגילים• המבנה האנטומי של עוקץ הפרח
דומה לזה של גבעול רגיל. בתוך מצעית הפרח מקבל הגליל הוואס־
קולרי את צורת המצעית — בד״כ רחב בחלקה התחתון וצר בחלקה
העליון. במצעית יוצאים מהגליל צרורות צינורות שנכנסים לאיברי
הפרח השונים במספר שונה: לעלי הגביע נכנם בד״כ אותו
מספר צרורות שנכנס לעלים הרגילים באותו צ׳. לכל עלה כותרת
ולכל א ב ק ן נכנם לרוב צרור אחד; לכל עלה שחלה נכנסים לרוב
3 צרודות ולעתים 5 או יותר. בתוך איברי הפרח עולה הסתעפות
הצרורות עם התבגרות הפרח.

תוך תהליך האבולוציה התרחשו תהליכי איחוי, התערות והעלמות
של איברים בפרח. מקובלת הדעה שבתהליך זה ההתחברות חלה
קודם ברקמות חיצוניות יותר ואח״כ ברקמות ההובלה (הצרורות).
התמזגות צרורות שהיו קרובים זה לזה הוא שלב אחרון בתהליך.

הצופנים ( 31-168 * 0 ״ < ע״ע פרח) מכילים סעיפים של צרורות
צינורות שמספקים את הסוכר והמים המופרשים ע״י הצופנים. תאי
הצופן שנוטלים חלק ישיר בהפרשת הצוף — תאי הפרשה —
הם אפידרמאליים או פרנכימסיים. הוצאת הצוף מהצופן: כשהתאים
המפרישים הם פרנכימטיים נפרש הצוף לחללים בינתאיים ומשם יוצא
דרך פיוגיות מיוחדות שאיבדו את תכונת הסגירה. כשהתאים אפידר־
מאליים (רגילים או שערות) מפעפע הצוף החוצה ישירות אם הקר
טיקולה חסרה או דקה מאד. כשהיא עבד. יש בה תעלות למעבר הצוף
או שהצוף גורם לקריעתה.

תאי הצופן בד״כ קטנים, בעלי דפנות דקים, גרעינים גדולים
יחסית, ציטופלסמה צפופה והרבה ריבוזומים, עשירה באברונים
— במיוחד מיטוכונדריה — וברטיקולום אנדופלסמטי. הווקואולות
קטנות. הוצאת הצוף מהפרוטופלאסט נעשית ע״י בועיות הניתקות
מהרטיקולום האנדופלסמטי, נודדות לפלסמה ומתחברות איתה, וכך
משחררות את הצוף בכיוון לדופן שדרכו הוא מפעפע החוצה.

5 ) העובר. כתוצאה מההפ¬
ריה הכפולה(ע״ע הפריה) מתפתחים
האנדוספרם והזיגוטה. בצ" מסרמים
מתרבים תאי האנדוספרם מאד
ויוצרים רקמה שתופסת חלק גדול
של הזרע הבוגר (קיקיון, דגניים).

בצ" אחרים (אפון, שעועית, אגוז-
אדמה) נעכלת רקמת האנדוספרם
ע״י העובר המתפתח, והזרע הבוגר
חסר אותה לגמרי.התפתחות העובר
מתחילה עם חלוקת הזיגוטה. החלו¬
קה הראשונה חלה שעות ספורות

צילום נמיהרוםהום אלהטרוגי סוקר של האפידרמיס הפנימי המרפד את החלל
של דורבן הפרח של טרוסיאולוס גדול (כובע־חנויר). נחלק התחתח של הדורנו —
הרקטה הצופנית. חציה נפרש לתור צינור הדורנן בעיקר דרו הפיוניות
(מימיזו, הנמצאות ברובו קרוב לתחתית הצינור, ובמקצת באמצעות השערות
(טשמאל) שאורכו הטירבי — באמצע נובה הדורנן

אחרי ההפריה או לאחר ימים או שבועות, כגון באלה. בעובר המת¬
פתה מבחינים בעוקץ העובר (זס־״סקלגוג) ובעובר עצמו. שהוא
תחילה כדורי ואח״כ מקבל צורה אפיינית, עם פסיגים, קדקוד הנצרון,
תת-פסיג וקדקוד השרשון. יש צ" מכוסי־זרע, כגון מנגו ותפוזים,
שמרעיד,ם (ע״ע זרע) מצויים עוברים אחדים. הנוספים מתפתחים
בד״ב ללא תי׳ליד מיני אלא מגדילה והתחלקות של תאים בודדים
ברקמות הביצית. עוברים כאלה יורשים רק את הגנים של צ׳ האם.

6 על הפרי — ע״ע.

א. פאהן, אנסופיה של הצ׳, תשב״ב 1 ,׳<על 1 06

- 101081 :{ 1 /? ,! 12X11 ־! 6 ו! 112 , 0 : 1877 ,) £ 71271071107 £ 271 )¥ ■ 7 ) 4 < 1 471310711

, 43603111615 ל . £1 ., £311165-1 .{ ..ל, ;' 1918 ,) 3:0/111 ( 118711:01111 ? ) 11 ) 5

- 71 ) 1187111 ? , £3115511131111 . 6 ;* 1947 ,{ 48810771 .? 10 11071 ) 171170/111 471

,{ 1171810711 .? , £31111 ;' 1965 ,{ 171810771 ) .? , £530 .£ ; 1963 ,) 07711 ) 8713

." 1974

א. פא.

ה ת פ ת ח ו ת ב צ". צ" חדשים מתקבלים מתא אחד, הזיגוטה׳ או,
ברביד. אל-מינית, מקבוצת תאים או קטעי צ". בכל המקרים מתקבל
צ׳ גדול יותר ובעל מבנה מסובך הרבה יותר מהתאים המקוריים.
מכלול תהליכי הגידול והיווצרות המבנה המסובך נקרא התפתחות.
ההתפתחות בצ" שונה מהתפתחות אורגניסמים אחדים: א) ההת¬
פתחות נמשכת כל חיי הצ ׳ , תוך כדי יצירת איברים חדשים, ואינה
נפסקת אחר השלבים הראשונים׳ העובריים, של חיי האורגגיסם.
לפיכך יש בצ״ קשר הדוק בין התפתחות לצמיחה; ב)' ההתפתחות
פשוטה יחסית בהשוואה להתפתחות בע״ח׳ כי גוף האורגניסם הנוצר
הוא פחות מסובך; ג) בזמן התפתחות ד.צ" אין תנועות תאים (מלבד
במספר קטן של אצות). הבנת התפתחות ד.צ" מאפשרת שליטה על
תהליכים כגון: התארכות גבעול, פריחה, הבשלת סירות ונשירת עלים,
ולכן היא בעלת ערך כלכלי רב נוסף לערכה העיוני.

הבעיות המרכזיות הקשורות בהתפתחות יחברו כאן בקשר עם
4 נושאים: צמיחה, התמיינות, מורפוגנזה והשפעות הסביבה. אין זו
החלוקה האפשרית היחידה, אבל היא נוחה למטרתנו, על תיאור
השינויים החלים בתאים וברקמות, ומיקומם של שינויים אלה בצ׳ —
ע״ע מריסטמה < אנטומיה, לעיל.

צ מ י ח ה — גידול שאינו הפיך במשקל או בנפח. שינויים הפיכים
בנפח חלים בעת כניסה או יציאה של מים לרקמות. מגדירים את
שיעור הצמיחה לפי השינויים החלים באורך, נפח, מספר תאים, משקל
טרי, משקל יבש, כמות חנקן אורגני, כמות החלבונים ועוד. כל אחד
מהמשתנים מגדיר שיעור צמיחה שונה. לגבי כל בעיה הקשורה
בצמיחה יש לבחור את המשתנה המתאים * אין הגדרה שהיא נכונה
כשלעצמה.

לא כל גוף ד,צ' גדל בבת אחת! הצמיחה העיקרית היא במריסט־
מות, ובמיוחד בחלקים שאינם איניציאליים ועתידם ברקמות בוגרות
כבר נקבע. לעתים מבדילים בין צמיחד. ע״י התארכות תאים לצמיחה
ע״י חלוקת תאים. הכוונה היא לצמיחה המלווה או שאינה מלווה
בחלוקות תאים: התארכות יש בכל מקרר. של צמיחה. ההכללה

׳*וחטי צמח דו־פסיני, במרחסים ׳טונים
ססצה ה׳טור׳ט וסכמות של חתכי רוחב)

צופן של פרח ליסון. 1 . חתד
אורך של פרח; 2 . חלק ס׳טטח
הפגים של הצופן; 3 . חלק מחתך
רוחב של הצופן. סבחינים בפיו־
גית הפתוחת תסיר, ותחתיה
תעלה, להפרשת הצוף

769

צמח: התפתחות

770

היחידה היא לגבי מהירות הצמיחה של הצ ׳ כולו ושל רקמות בודדות
שהיא בד״ב איטית בתחילה, מגיעה לשיא ואח״ב יורדת עד שהיא
נפסקת לחלוטין.

התמיינות (מס 1 ) £12 מ 0 ז ££0 נ 1 >). מתא שממנו מתפתח צ׳ חדש
מתקבלים תאים השונים מאד זה מזה. התאים מאורגנים ברקמות
שונות. רקמות דומות בונות לעתים איברים שונים. תהליכי ההשתנות
של התאים, הרקמות והאיברים נקראים תהליכי התמיינות. בצ ׳ ׳ אץ
ההתמיינות מוגבלת רק לתאים בודדים; גם מריסטמות המורכבות
מתאים רבים עוברות התמיינות: לדוגמה׳ המריסטמה הקדקודית של
הנצר מתמיינת ממצב וגטטיווי, בו היא יוצרת גבעול ועלים, למצב
רפרודוקטיווי, בו היא יוצרת פרחים. על תהליכי ההתמיינות ר׳
לעיל, אנטומיה.

אחת השאלות המרכזיות הקשורות בהתמיינות היא כיצד נוצרים
תאים ואיברים שונים מאותה מערכת גנטית המצויה בתא המקורי,
תא הזיגוטה. תופעת ה ר ג נ ך צ י ה מצביעה על דרך חשובה אפשרית.
בצ״ רבים אפשר לגדל צ׳• שלם מקטעי צ״ — גבעולים, שרשים או
עלים — שכבר השלימו את תהליכי ההתמייגות, ואפשר לגדל רקמה
(בגת פרגכימה של שיפת גזר), לגרום לפירוק הרקמה לתאים ולקבל
צ" שלמים ונורמליים מתאים בודדים, עובדות אלה מוכיחות שתאים
שעברו התמיינות מכילים עדיין את כל המידע הדרוש כדי לפתח את
כל התאים. הרקמות והאיברים של הצ' השלם. מכאן שההתמיינות
של תאים שונים מאותה מערכת גנטית אינה תוצאה של חלוקה בלתי
שווה של החומר הגנטי, אלא תוצאה של ה ת ב ט א ו ת שונה של אותו
חומר גנטי, ושקיימים תהליכי פיקוח, או ויסות, הקובעים איזה
חלק של המערכת הגנטית יתבטא בתאים שוגים בצ׳. ויסות זה חל
בשלבים שונים של היווצרות חמרי-היסוד, ובמיוחד החלבונים, בתא
החי. עד כה נאסף מידע ניכר על ויסות פעילות הגנים בחיידקים,
אבל הידע מועט יותר באתיגביסמים מסובכים. ידוע שלהורמונים
צמחיים תפקידי פיקוח חשובים בהתפתחות (ר׳ להלן), ושלתנאי
סביבה, כגון אור, השפעה על התבטאות גנים (כפי שהיא מתבטאת
ביצירת חלבונים ובתופעות מורפולוגיות)! אבל לא ידוע שגורמים
אלה משפיעים במישרין על הפיקוח על פעילות הגנים.

ההתמיינות אינה רק מצב סופי, אלא גם תהליך שהוא לעתים ארוך
ומסובך, יש, שבמהלכו משתנות תבונות רבות, מתהליך עשוי, לעתים,
להיות יציב: מהזמן שהוא מתחיל ועד להשלמתו אינו ניתן להפיכה
או לשינוי גם כשהתנאים המשפיעים על התאים משתנים לחלוטין,
יציבות זו של תהליר ההתמייגוח, שהיא רבת משמעות לגבי אופי
התהליך, נקראת דסרמינציה של ההתמיינות כל זמן שהתאים
בצי* אינם מאבדים את גרעינם מועטת, בד׳־כ, הדטרמינציה של הת־
מיינותם. אפשר להפסיק ולהפוך תהליכי התמיינות — למשל, ע״י
העברת התאים לתרבית רקמה. לעומת זאת, ישגה דמרמינציה ברורה

בהתמיינות של קדקודים הבנויים מתאים רבים. לדוגמה: מריסטמה
שעתידה לבנות עלה אינה משתנה ואינה בונה איבר אחר גם כאשר
היא מבודדת מהצ ׳ בשלב מוקדם מאד של התפתחותה (וע״ע כימרה).

במו ר פ וגנז ה, או התהוות הצורה, נכללים התהליכים שמאר¬
גנים את המבנה הפנימי ואת הצורה החיצונית של ד,צ": ארגץ זה
מתבטא במבנה מסודר, שבו מקום יחסי קבוע לחלקים השונים,
וכן בסדר ההופעה של מבנים שונים, כגון עלים, פרחים ופירות.
הצורה החיצונית נקבעת ע״י המיקום היחסי של האזורים הגדלים
יותר והאזורים הגדלים פחות. המבנה הפנימי נקבע ע״י המיקום
היחסי של תהליכי ההתמיינות השונים. מאחר שגם ההבדלים בין
איזור גדל ובין איזור שאינו גדל הם הבדלים של התמיינות, ניתן
לומר שהמקום והזמן היחסיים של תופעות ההתמיינות השונות הם
הבסיס לקבלת צורה מסודרת ומאורגנת.

בעיית הפיקוח על הארגון בולטת כשפיקיח זה אינו פועל
כהלכה. יצורים חיים שאינם מאורגנים לא היו מסוגלים לעמוד
בתחרות עם יצורים מאורגנים, בעלי חלוקת תפקידים מסודרת; אבל
יש מחלות המתבטאות בחוסר ארגון, לפחות חלקי, של רקמות נגועות.
ואלה הן רקמות סרטניות. מאחר שאין תנועת תאים בתוך גוף
הצ׳> אין פלישה של רקמות סרטניות מחלק אחד של ד.צ׳ למשנהו.
נוסף לכך צ" מסוגלים לוותר על איברים תוך נזק מועט יחסית. מסי¬
בות אלה אין השפעת הסרטן בצ" בה מזיקה כמו בבע״ח. אבל תופעת
רקמות בעלות רמת-ארגון נמוכה, שתאיהן אינם נשמעים לפיקוח
באשר למיקום. מהירות וזמן ההתפתחות, נפוצה בצי רבים ומופיעה
מסיבות שונות, כגון: תקיפת חיידקים, וירוסים, חמרים שוגים, קרינה
ומבנה גנטי בלתי-יציב בבני־כלאיים. באופן יסודי נחקר הסרטן
הנגרם ע״י חיידק וקרוי עפץ הבתר ( ¥£18311 \סז 0 ).

התארגנות מחדש לאחר פגיעות ניתנת להבנה רק אם מגיחים
שישנה מערכת השפעות הדדיות, כך שהרחקת חלקים םהצ ׳
משנה את מהלך ההתפתחות של החלקים הנותרים. מערכת כזו עשויה
להביא להיווצרות גוף מאורגן גם במקרים שאין בל פגיעה חיצונית.
מכאן שהבעיות הכלליות של המורפוגנזה הן: אפיון המבע הכימי
והפיסיקלי של הגירויים המשמשים בהשפעות של תלקי הצ' זה על
זה; אפיון המכניזמים בהם גירויים אלה משפיעים על ההתפתחות
ואפיון הקשר בין ההשפעות השונות המהוות מערכת ליצירת גוף
מאורגן. לבעיות אלה ידועות תשובות חלקיות בלבד. לדוגמה: ידוע
משהו על הפיקוח המורפוגגטי בצ" באמצעות ההורמונים (ע״ע. גם
כרך מילואים; וע״ע אוכסין). פעילות האוכסין(הנוצר בעיקר בעלים
מתפתחים) מעודדת היווצרות שרשים, מעכבת צמיחת ניצנים חיקיים,
מעודדת את פעילות הקמביום והוואסקולה ואת ההתמיינות של רקמות'
ההובלה המשניות. ועוד. מכאן שהאוכסין הוא גירוי מרכזי, אבל לאו-
דווקא יחיד, של עלים צעירים ורקמות גדולות אחרות בגצר. הציפו־
קיגיגים הנוצרים בשרשים מעכבים הזדק¬
נות עלים, מעכבים היווצרות שרשים
נוספים, מעודדים גידול והיווצרות ניצנים
ועוד. מכאן שהציטוקיניגים הם גירוי מר¬
כזי של השרשים. האונסין והציסוקיניגים
הם חלק ממערכת היזון חוזר, שבה התפת¬
חות העלים משפיעה על התפתחות איברים
אחרים ותלדה בגירויים המתקבלים מהם.

על חשיבות מערכת זו (אוכסין וציטוקי-
נינים) מעידה העובדה שרקמות סרטניות,

כגון עפץ הכתר, מפרישות כמויות גדולות
של חמרים אלה. לסינתזה של שתי קבוצות
ההורמונים באותה רקמה יש כנראה תפקיד
מרכזי בעצם ההתפתחות הבלתי מאורגנת,

הסרטנית.

׳*?בים בחוזמתהוה העופר ;ר' עם׳ 8 /ד 76 > ׳ 6 ? י?סוט הרועים. 1 . וינוטה. 21 . עונר טו׳ 2 ?ם

771

צמח: פיסיולוגיה

772

ישנן השפעות שובות של חלקי הצ׳ זה על זה שמקורן כנראה
בזוורמונים בלתי ידועים או בגירויים אחרים, כגון שינדי החדירות
ליונים המשמשות בסים לפעילות העצבים, שידוע שהן מצויות בצי׳
למרות שלא ידוע תפקידה.

בין ההשפעות ההדדיות שטבע הגירוי בהן אינו ידוע: לא נהירה
השפעת ה ם ל ו ר י ג ן(ר׳ להלן, פיסיולוגיה) על התמיינות קדקודים
ממצב וגססיוזי למצב ךפר(דוקטיווי ; איננו יודעים מאומה על אופי
התהליכים האחראיים למיקומם היחסי של העצה והשימה; מה הם
התהליכים השומרים על המערכת המאורגנת של מריסטמות קדקודיות
הממשיכות בגידול שנים רבות גם לאחר פגיעות חיצוניות; חייבות,
כנראה, להיות השפעות הדדיות גם בין תאים שכנים הקובעות, למשל,
את הפיזור של תאים מיוחדים. כגון, פיוגיות, את מיקום דפנות
התאים ואת מיקום ההתעברות של האלמנטים הסרכארים. חוסר הידע
על מנגנונים אלה ואחרים מונע לעת־עתה הבנה של היחסים בין
תהליכי הפיקוח השונים המאפשרים מורפוגנזה מאורגנת,

תנאי הסביבה■ התפתחות צ" תלדה באופן בולט לא רק
בתכונותיהם התורשתיות אלא גם בתנאי הסביבה בה הם נמצאים.
יש בכך התאמה של ד>צ׳ לתנאים בלתי צפויים, כגון: כיוון האור,
מצב תנוחת הזרע׳ נביטה מתחת לסלע וכד׳. התאמה זו קיימת לא
רק בשלבי הגידול המוקדמים אלא במשך כל חיי הצ ׳ . כך, למשל, צ׳
המוצל מצד אחד או צ׳ המתכופף בהשפעת הרות׳ גדל בצורה
המחזירה אותו לתנאים האופטימליים. ההשפעות הבולטות ביותר־הן:
של האור. המשפיע על ד>צ׳ ע״י מנגנונים שתים, בהתאם לכיוונו,
עצמתו והפריודיות בה הוא מופיע, זשל כוח הכובד (ע״ע ט ר ו פ י ז ם
ו ט כ ם י ס, עם׳ 947 — 950 ; ור׳ להלן, פיסיולוגיה). וע״ע אקולוגיה,
עם׳ 544 — 552 .

רגישות ד!צ׳ לתנאי הסביבה הקובעים את התפתחותו מחייבים
קיום 3 מנגנונים: אפשרות קליטה של גיררי הסביבה, אפשרות
העברת המידע על מצב הסביבה לשאר חלקי הצ׳ וכושר תגובה של
חלקי הצ׳ למידע זה. קליטת גירויי הסביבה מחייבת מנגנונים מיו¬
חדים של אברתים בתאים המשתנים בהתאם לתנאי הסביבה. הגי¬
רויים של האיברים הקולטים את גירויי הסביבה ומנגנון ההשפעה
של גירויים אלה הם. במקרים הידועים, אותם גירויים המשמשים
גם בפיקוח הפנימי על ההתפתחות. מכאן, שחלק ניכר מהבעיות
הקשורות בהבנת ההתמיינות והמורפוגנזה משותפות גם להבנת
השמות הסביבה על ההתפתחות.

- 10 /ק 1 ס 4 ^ .? ,: 5100011 ,£ ; 1952 , 111 ) 11 ^^ 10 ! ^• 4 01 ! ,־ 800061 ."ד .ן

. 0 .? ; 1968 מיו ! 11 ) 11 )!ן 10 /<ן-ו 0 }\ .עי , 0 ; 960 ־ 1 ,< 6/1 מ £6

-: 8 ם 61 זג¥\ .? . 8 ; 1968 ,.? קו מס'ו/ 0 ;!</ 0 ;־!ס 4 ( 11 ! 0101 / 1 ) 0 ,נ>מגמ 516
מי! 11 : 11111011 ) 11 ^ 01 11114 0701111/1 / 0 € 07111-01 6 ^ 7 , 111111115 ? .[ . 0 . 1

, 111 ) 11 )^ 10 )/ 1 ) 0 .? 111 • 01 / 61715 ? ,^ 5115 $ , 661165 - 1 * 5 .ז ; 1970

. 1972
צ. זק.

הפיסיולוגיה של הצ׳ עוסקת בתהליכי־החיים של הצ׳,
ומנסה לתאר ולהסביר כיצד הוא גדל, מתפתח, מתרבה, מזדקן ומת,

מלימוד השפעת הגורמים הסביבתיים על תהליכי החיים של הצ׳
והשפעות הגומלין שבין תהליכי החיים השונים, אפשר לצפות את
התנהגות ד!צ׳ בסביבה נתונה.

רבים מתהליכי היסוד הביוכימיים והביופיסיים בצ ׳ זהים לתהלי¬
כים המתרחשים ביתר האודגניסמים החיים. ההבדל הבולט בין הצי
לבע״ח הוא שהצ" הם אום וטרופי ים (ע״ע) ומסוגלים לייצר
בעצמם את אבות־המזון בעוד שבע״ח הם ך. ט ר ו ם ר ו פ י י ם, תלויים
במידה רבה באספקת תרכובות אורגניות"מבחוץ.

ד,צ" מייצרים בתאיהם הירוקים פחמימות מפחמן דו־חמצני וממים,
תוך ניצול אנרגיית האור (ע״ע הטמעה; פוטוסינתזה). הם גם מסו¬
גלים לקלוט תרכובות חנקן אי־אורגניות ולהפכן לתרכובות חנקן
אורגניות, בחומצות אמינו שהן אבני היסוד של החלבונים (הופעת

צ" פרזיטים וספרופיטים תוך אבדן האוטוסרופיזם הינה התפתחות
אבולוציונית מאוחרת).

ההזנה האוטוטרופית מצריכה קיום מערכות מטבוליות מיוחדות.
היא גם משפיעה על המבנה ועל הארגון של התא הצמחי ושל הצ׳
השלם. מבנהו המיוחד של התא הצמחי, המאופיין בדופן תא חיצוני
נוקשה וחללית פנימית גדולה, מחייב קיחם מנגנונים פיסיולוגיים
המווסתים את צמיחתו והתפתחותו. בצ" רב־תאיים מצויות מערכות
מיוחדות להובלת חמרים מן העלים לשורש, ומערכות מיוחדות
להובלה מן השורש לנוף הצ־.

צמיחה מתואמת של איברי הצ ׳ מווסתת ע״י פעילות הורמוני
צמיחה מיוחדים לצ״> עם ההורמונים (ע״ע) פועלים מנגנוני בקרה
הרגישים לתנאים החיצוניים והמבטיחים שתהליכי הצמיחה, הפריחה
והחניטה יחולו בעתוי המתאים. (ר׳ לעיל התפתחות ומורפוגנזה).

התהליכים הפיסיולוגיים של ד.צ׳ קשורים קשר הדוק למבנה התא
של ה צ׳, למבנהו האנטומי, למסענו הגנטי ולהשפעות סביבתיות על
האורגניסם הצמחי.

משק המים בצ ׳ . המים הם מרכיב הכרחי של גוף ד!צ׳.
במרבית הצ ״ 60% עד 90% ממשקלם הטרי הם מים. ירידת תכולת
המים מתחת לדמה מסוימת עלולה לגרום נזקים חמורים לזר, ואף
למוחו. עם זאת, בצ" נחותים כחזזיות, וכן בזרעים ובגבגים, תכולת
המים עשויה להיות נמוכה ביותר; לעתים לא יותר מ 5% . תכולת
מים נמוכה מלווה לרוב בפעילות פיסיולוגית איטית.

המים מצדים בדפנות התאים, בפלסמה, ובזזללית התא, בחלק
מהרווחים הבין־תאיים. )יחם מערכת רצופה בגוף הצ ׳ . הם מפיסים
חמרים אורגניים ואי־אורגניים רבים, ומשתתפים בתהליכים ביר
כימיים ופיסיקליים בצ ׳ . הלחץ שהמים מפעילים בתוך חללית התא
על דפנות התאים מקנה יציבות לחלקי ד.צ׳ שאינם מעוצים.

קליטת המים ע״י הצ׳ ותאיו מבוססת על עקרון האום-
מוזה (ע״ע). התא הצמחי החי הוא מערכת אוסמוטית הדומה
לאוסמומטר. חללית התא ובה מוהל התא מקבילה לחלל הפנימי של
האוספומטר המכיל תמיסה מימית. שכבת הפלסמה האלסטית העוטפת
את החללית, מקבילה לקרום התדיר-למתצה של האוסמומטר ומאפ¬
שרת למולקולות המים לעביר דרכה בקצב מהיר הרבה יותר מאשר
למולקולות המומסים.' הפלסמה מרפדת את דופן התא, שהוא פחות
אלסטי וספוג מים. מים אלו מקבילים למים בהם' נתון האוסמומטר.
לחץ הדופן על הפלסמה — לחץהסורגור — הפועל בכיוון "הפוך"
ללחץ האוסמרטי, וניתן להשוותו ללחץ ההידרוסטטי של עמוד המים
באוסמומטר. יכולת התא לקלוט מים — המכונה "כח היניקה", או
״לחץ מים שלילי״, או ״גדעון בלחץ הפעפוע״ — היא ההפרש שבין
הלחץ האוסמוטי ולחץ הטורגור. מכאן, שכוח היניקה ( 1 ) שווה ללחץ
חאוסמוטי (?ס), פחות לחץ הטורגור (קת׳): קז —?ס ־= 1 .

זרימת מים מתא לתא תקבע ע״י כוח היניקה של התאים, וכיוונה
יהיה אל תא בעל כוודהיניקה הגבוה יותר. כשהלחץ האוסמוטי ולחץ
הטורגור שווים (קיד = ? 0 ), יהיה לחץ המים שווה לאפס, והתא
לא יוכל לקלוט יותר מים. מצב זה נקרא טורגור פלא. במצב
זה תאי הצ ׳ "נפוחים"; כאשר הטורגור יורד ייראו אותם איכרים
"נפולים" (כמושים).

כוח היניקה׳ המווסת את תנועת המים מתא לתא׳ הוא גם האחראי
לקליטת המים מתמיסת הקרקע ע״י השרשים. קליטה זו נעשית לרוב
ע״י תאי שורש מיוחדים — היונקות — משם חודרים המים לכיוון
צינורות הובלת המים — הפסילם (ממ 1 ץ*). תנועת המים פהיונקות
אל הפסילם מקבילה לכוח היניקה ההולך וגדל מתאי היונקות לצנר
רות הפסילם. כשהמים חודרים לצנודות מתפתח בהם לחץ הידרר
סטטי בן 1 — 2 אטמוספירות — המכונה לחץ השורש. קליטת מים
חיא תהליך פסיוד ללא השקעת אנרגיה׳ ואולם כדי לשמור על כוח
יניקה מתאים בצינורות הכסילם׳ צריך שיישמר לחץ אוסמוטי מסדם

773

צמח: פיסיולוגיה

774

בתוכם. דבר זה נעשה ע״י שאיבת יונים לצנורות, תהליך המצריך
השקעת אנרגיה.

הובלת המים בכסילם. המים עולים בבסילם מהשורש
ועד אחרון העלים והניצנים, לעתים למרחק של כ 100 מ/ להעלאת
מים בעמוד לגובה כזה דרוש לחץ מעל 10 — 12 אטמוספירות. לחץ
השורש בלבד אינו מספיק לכך. מקובל לחשוב שהמים עולים בצי¬
נורות הכסילם בעיקר ע״י כוחות שאיבה. עלי ד,צ , מצוידים בפתחים
מיוחדים — הפיוניות — דרכם נעשה חילוף הגזים בין הצ ׳ לסביבתו.
הפיוניות נפתחות ונסגרות בהתאם לתנאי הסביבה ולמצבו הפיסיולוגי
של ד<צ/ מתחת לפיוניות מצוי חלל אוויר לתוכו מתאדים מים מדפנות
התאים הסובבים את החלל. כשהן פתוחות, אדי המים משתחררים
לאודר החיצוני. זהו תהליך ה ד י ו ת (טרנספיראציה). עקב הדיות
יורדת הלחות היחסית בחללי־האוויר, ומים נוספים מתאדים לתוכם
מהתאים השכנים. זה מעלה את כוח היניקה שלהם, תהליך זה מתפשט
לתאים נוספים ומתפתח גךדיאנט של כוח יניקה מהתאים הסמוכים
לחללי האדיר עד לצינורות הכסילס. כאשר עוברות, :הודות לכך,
מולקולות מים מהפסילם לתאים השכנים, חך "מושכות' אחריהן
מולקולות נוספות יבכה הקוהזיה שבין מולקולות המים. מניחים שכוח
הקוהזיה הוא.שמאפשר העלאת עמוד המים בתוך הפסילם מהשורש
לעלי העצים הגבוהים ביותר. המים בכסילם "נמשכים.מלמעלה" הודות
לדיות; לכן אין המים בצינורות במצב של לחץ, אלא במצב של
מתח. הוכחה לכך היא העובדה שעמוד המים בכסולם מתנתק כאשר
מחדירים לתוכו אוויל.

הדיות גורם לצ ׳ לאבד מים. לעתים בכמויות קריטיות, משק
המים של הצ׳ תלד בשוד־המשקל בין איבוד המים ע״י דיות ובץ
יכולת הצ׳ להשלים־את ההפסד ע״י קליטת מים מהקרקע. באין יכולת
כזאת, יאבד ד,צ׳ את הסורגור ויגיע. לנקודת כמישה; הצ ׳ מסוגל
לחדש את הטורגו׳ר גם לאחר שהגיע לנקודת הכמישה, אולם אם מצב
הכמישה מתמשך, סוף ד.צ׳ למות. -

כמדות המים שהצ׳ מאבד בדרך הדלות עולות בהרבה על כמדות
המים הדרושות לו לביצוע התהליכים המטבוליים. מרבית המים
הנקלטים מהקרקע אובדים בדיות. בין היתרונות שהדיות מקנה לצ׳:
קירור-םה של העלים בתנאי חום, והובלת המלחים שקולטים השרשים
ושעוברים במומסים עם זרם המים בבסילם. להשגת מסרות אלו אין
למעשה צורך במעבר של מיםכהירבים.יהוכח פי ניחן להקטין את
הדיות בלי לפגוע בחיוניות הזר. מכאן. משמעותה הכלכלית של
הדיות; ע״י הקטנתה חוסכים במי־השקאה רבים. בחקלאות המודרנית
משיגים זאת בדרכים שונות, למשל גידול צ" מתחת לידיעות
פלסטיות. בדרך זו נשמרת בסביבתו הקרובה של ד.צ׳ לחות יחסית
גבוהה, שמקטינה את מפל הדפוזיהבץ האודר החיצון והאודר
שבחלל מתחת לפיוניות, יוקצב הדיות מואט. לאחרונה מנסים להקטין
את• הדיות גם ע״י הקטנת ממדי (נוף) הצ ׳ וגם ע״י ריסוס העלים
בחמרים שיוצרים עליהם קרום דקיק, המונע או מקטין מעבר של
אדי המים, אך מאפשר חילוף החמצן והפחמן הדדחמצני.

הובלת מוצרי ההטמעה. מוצרי ההטמעה משמשים את
הצ ׳ , בכל גופו, כחמרי מזון וכחמרי בניין לתאים. תוצרים אלה מגיעים
מהעלים לחלקי הזר השונים דרך צינורות הכברה של השיפה (ר׳
אנטומיה, לעיל). כיוון ההובלה במערכת זו הוא לרוב מהעלה לשורש,
או מהעלה לאיברים המתפתחים (בזמן הפריחה והחניטה). לפני
הלבלוב עוברים מוטמעים שנאגרו בשורש לניצנים.

דרך צינורות הכברה נודדות הפחמימות הנוצרות בעלים, בעיקר
בצורת סוכח׳זה. מהירות הזרימה עשויה להגיע ל 5 ם״מ לדקה. נמצאו
ראיות. שיחד עם נדידת הסוכרים לכיוון אחד, נודדים באותם תאי
כברה עצמם פוספטים ומלחים אחרים לכיוון הפוך (מהשורש
לעלה),

דרך טובה ללימוד הובלת המוטמעים היא שימוש בכנימות. הן

מחדירות את החדק שלהן דרך הקליפה לתוך הפלואם, ושואבים את
המוהל מתאי הכברה. לאחר הרדמתן מנתקים את גופן מן ד.צ׳, כך
שגפי־הפה ישארו תקועים בתוך תאי הכברה, כעין צינוריות הפתו¬
חות כלפי חוץ, והמוהל מטפטף דרכן החוצה. כך אפשר לאסוף טיפוח
מוהל טהור מצינורות הכברה ולבדוק אח הרכבו ומהירות זרימתו,

העברת הסוכרים ממקום היווצרם לתוך אלמגטי הגברה שבעלים
מצריכה אנרגיה, המתקבלת מתהליכי נשימה. מנגנון הובלת המוט-
מעים בצינורות הכברה אינו ברור די צרכו. מהירות התנועה גבוהה
מכדי להסבירה בדרך הדיפוזיה. עם כניסת סוכר לתאי הכברה שבעלה
עולה בהם הערך האוסמוטי וכוח היניקה, ולכן נקלטים מים מהסביבה
לתוך תאי הכברה, והטורגור שלהם עולה. מינך (ו 1 שמ 1 )^ 1 ) טען שלחץ
הסורגור בתאי הכברה הוא שגורם לזרימת מסת מוהל הפלואם
("ת> £1 1385 \). תאוריה זו אינה מתחשבת די הצורך בהתנגדות לזרי¬
מת מוהל הפלואם הקיימת בתוך לוחות הכברה. הסבר אחר לתנועת
המוטמעים בצינורות הכברה מניח קיום פוטנציאל חשמלי בין שני
צדי לוח הכברה׳ המאפשר העברה אלקטרראוסמוטית של המוטמעים
המומסים. לפי השקפה אחרת הגורם האחראי להובלת המוטמעים הוא
זרימת הפלסמה בתוך. חוליות צינורות הכברה.

הזנת הצ , במלחים. 16 יסודות כימיים הכרחיים לצ׳ כדי
לגדול ולהתפתח״ 1 . פחמן! 2 . חמצן! 3 . מימן; 4 חנקן ז 5 . זרחן ז
6 . אשלגן> ?. גפרית! 8 . סידן ; 9 . ברזל ! 10 . מגנזיום ן 11 . בור!
12 . אבץ; 13 . מנגן; 14 . נחושת; 15 . מוליבדן! 16 . כלור,

יסוד כימי נחשב הכרחי אם בהעדרו אין הצ׳ משלים את מחזור
גידולו והתרבותו, ושאין לו תחליף ביסוד כימי אחר. הפחמן, המימז
והחמצן מהווים כ 92% מהפרוסופלסמה של הצ ׳ , החנקן — 1% — 2%
ואילו גסרית׳ זרחן, סידן.ואשלגן ביחד — 6% — 7% . היסודות הנר
תרים הם יסודות ק'ךט (ע״ע). תפקיד היסודות ההכרחיים ידוע ברוב
המקרים; המימן, החמצן והפחמן מם מרכיבים הכרחיים בכל התמרים
האורגניים. החנקן מצוי בכל חומצות האמינו, ומכאן בחלבונים, אך
הוא מרכיב חשוב גם בתרכובות אורגניות אחרות. גפרית וזרחן
מצדים בחומצות אמינו מסוימות ובתרכובות אורגניות אחרות. זרחן
הוא גם מרכיב חשוב בחומצות הגרעין. מגנזיום הוא מרכיב הכרחי
בכלורופיל (ע״ע) ובקבוצות פדו׳סטתיות של אנזימים מסדמים. אנזי¬
מים אחרים מכילים אבץ, מוליבדן, מנגן, נחושת או בתל. סידן
מצוי בדפנות התאים ובקרומי הפלסמה, ומשפיע על תכונות החדירדת.
האשלגן מצד בצ׳ רק בצורת יון, ואינו מרכיב של תרכובות אורגניות.
לנוכחות יון האשלגן חשיבות רבה בשמירה על שלמות אברונים תוך-
תאיים, כגון ריבוזומים• על פעילות הבור לא ידוע הרבה. הוא דרוש
בכמדות קטנטנות לפעילות תקינה של התא, ולפעילות הקאמביום
והמריסטמות.

הפחמן נקלט ע״י הצי כגז פחמן דו־חמצני, החודר בעיקר דדך
הפיוגיוח. החמצן והמימן נקלטים כגזים באותה דרך, או כמים דרך
היונקות בשרשים. יתר היסודות נקלטים ע״י הצ׳ בצורת יונים,
באיזור המריסטמתי של השורש. בין איזור היונקות לקצה השורש.

היונים מתמיסת הקרקע חודרים לפלסמת התאים האפידרמאליים
באמצעות דיפוזיה, או באמצעות חילוף יונים. בקליפת השורש יש
גשרים פלסמתיים בין התאים — ה&לסמודסמתה ( 10 מ 5 ! 1 ק
3 ־ 511131 ^ 1 ), וניתן לראות את הפלסמה של כל תאי קליפת השורש
כיחידה רציפה אחת — ם י מ פ ל ם מ ה (ו 80 ג 1 ק 1 ז 1 ץ$). בתוך הסיט-
פלסמה נעים היונים, כנראה, בחפשיות מתא לתא, אולם חדירתם
לתוך הגליל המרכזי המכיל את צינורות ההובלה נחסמת
באיזור האנדודרמיס (ר׳ אנטומיה, לעיל), החדרת יונים דרך המחסום
מצריכה השקעת אנרגיה.

מחסור ביונים הכרחיים גורם לפעילות בלתי תקינה בתהליכים
שונים בצ׳: מערכת שרשים לא מפותחת, אי־צמיחת קדקודי-צמיחה
וניצנים, מחסור בפיגמגטים (לרוב בכלורופיל) ופגמים אחרים במבנה

775

צמח: פיסיולוגיה

776

ו/או בפעילות הפיסיולוגית. את השפעתו של מחסור ביסוד כימי
כלשהו על הצ׳ בודקים בשיטת ההידרופוביקה (ע״ע), כשד,צ" גדלים
בתמיסת מזון, שהרכבה בשליטת החוקר.

משק החנקן. אחת התכונות המייחדות את הצ׳ היא הסגולה
להשתמש בחנקן אי־אורגני לבניית תרכובות חנקן אורגניות. החנקן
נקלט ע״י השרשים בצורת יוני ניטרט (־,סא) או אמוניה (/סא);
הניטרט מתחזר בצ׳ לאמוניה בעזרת תהליכים אנזימטיים תוך ניצול
אנרגיית הנשימה:

<- <- , 0 ^ 1 <- 0 2 א <- ,סא

אמוניה ד״ידרוכסילאמין היפו ניטריט ניטריט ניסרט

האמוניד. משמשת לסינתוז חומצות אמינו שמהן נוצרים החלבונים
דתר התרכובות המכילות חנקן כמו אמינים, אמידים, אלקלואידים,
פידינים, פירמידינים. סינתוז חומצות האמינו נעשה תוך התרככות
האמוניה עם חומצות קרבופסיליות שמצויות בצ׳ בחמרי ביניים של
תהליך הפוטוסינתזה, או מפירוק סוכר תוך תהליך הנשימה. הפוטו¬
סינתזה והנשימה הם גם ספקי האנרגיה הכימית הזמינה בצורת
?*ד^ (:>ז 1 > 11 ק £105 ק 1 -ם 05106 ״^), הדרושה לביצוע סינתח חומצות
האמינו.

חומצות האמינו נוצרות הן בשרשים והן בעלה, אליו מגיע החנקן
האנאורגני דרך הכסילם, בזרם הדיות. כשהתהליך מתרחש בשורש,
תוך שימוש בחומצות קרבוכסיליות המתהוות בנשימה, אין הוא
תלוי באור, ואולם בעלה הוא מתבצע רק באור, כי בעלה מסופקות
החומצות הקרבוכסיליוח בעיקר בתהליך הפוטוסינתזה.

אין הצ" יכולים לנצל את החנקן החפשי שבאוויר, אולם אור־
גניסמים פמקריוטיים שונים כגת חיידקים מסוימים ומספר אצות
כחוליות מסוגלים לקלוט חנקן חפשי ולקשור אותו לתרכובות
חנקן. בין החיידקים קושרי החנקן חשובים החיידקים מקבוצת
הריזוביום ( 1 ח 11 ו< 201 ״ 1 •!), המסוגלים לחדור לשרשי צ" שונים, כגון
קטניות. נקל להכיר את מושבות הריזז׳ביום המופיעות כגבשושיות
על השרשים. חיידקים אלה חיים במעין סימביוזה עם הצ ׳ . עם מות
החיידקים עומד החנקן האורגני של גופם לרשות הצ ׳ . החיידקים
מסוגלים לקשור את החנקן רק בהיותם בתוך השורש ולא כשהם
חפשיים בקרקע. נהוג להדביק את זרעי הקטניות בחיידק הרחוב יום
לפני הזריעה. כך מגבירים את סיכויי הדבקת השרשים, ובעקיפין
מגדילים את קבוע החנקן בקרקע. וע״ע חנקן, עמ׳ 723/4 .

תרדמה. במחזור חייו של צ׳ מצויות תקופות של פעילות
נמרצת, ולעומתן תקופות בהן הפעילות הפיסיולוגית מואטת. תקופות
של האטה קיצונית בפעילות הפיסיולוגית מכונות תרדמה או
מנוחה. הן מצויות בזרעים, פקעות, בצלים, ניצנים וקאמביום, בעונות
מסוימות של השנה. השראת התרדמה נגרמת עיי שילוב תנאים
חיצוניים וגורמים פנימיים. מצב התרדמה מאופיין בכך שההפסקה
בפעילות הפיסיולוגית חלה בו גם כשהתנאים החיצוניים אופטי¬
מליים לצמיחה ולהתפתחות (בשלבים אחרים של חיי הצ ׳ ).

אפשר להפסיק את מצב התרדמה של זרעים וניצנים שונים ע״י
שרייתם בחול רטוב ובטמפרטורה נמוכה. שיטה זו — סטרטיפיקציה
(תס 1£10311 זמזז 5 ) — מסייעת בחקלאות בהנבטת פקעות וזרעים. תוצאה
דומה מקבלים גם בעזרת טמפרטורות גבוהות, טיפול במים חמים,
הארה או טיפול בתמרים כימיים. ידועות כמאה תרכובות כימיות
העשויות להפסיק תרדמת צ", ביניהן: אתר, אתילן, תיואוראה
וניטרטים.

ההתפתחות ה ך ם ר ו ד ו ק ט י ו ו י ת. אחרי תקופה של הת¬
פתחות וגטטיווית מגיע הצ׳ למצב פיסיולוגי, או גיל פיסיולוגי,
בו הוא יכול לעבור, בהשפעת תנאי חוץ שונים, למצב רפרודוקטיווי.
בצ " רבים ניתן לקבוע לפי מספר העלים שהצמיחה אכן הגיעה
לכוננות פריחה. כך נמצא שבתירם ובשיפון תיתכן פריחה רק אחרי

יצירת שבעה עלים לפחות, בעוד שהלכיד מגיע לשלב זה כבד אחרי
הצמחת העלה הראשון. יש צ" שגידולם הווגטטיווי נפסק עם כניסתם
לשלב הרפרו׳דוקטיווי, ואחרים בהם נמשכת הצמיחה הווגטטיווית.

שלבי-המשנה של השלב הרפרודוקטיווי הם:

א) הפריחה, בה נוצרים איברי־המין וכל איברי העזר המסייעים
להאבקה ולהפריה (ע׳ ערכיהם): ב) ההפריה, שתמציתה התלכדות
הגמטית ליצירת זיגוטה; ג) הפריה, המתרחשת בעקבות ההפריה
והכוללת התפתחות הזיגוטה לעובר, ושינויים ברקמות הסמוכות.
בצ " עילאיים מביאים השינויים החלים בזיגוטה, בשחלה ובמצעית
ליצירת הזרע והפרי ולהבשלתם.

שלב הפריחה מתחיל בשינויים החלים בתאים מריסטמטיים
שבקדקודי הצמיחה. במקום קדקודי עלים נוצרים קדקודי פרחים,
שמתפתחים לאיברי הפרח השונים, בהגיע צ׳ לכוננות פריחה, נגרמת
תחילת הפריחה בהרבה צ" ע״י גורם הבוצר בעלים בתנאים המת¬
אימים (ר׳ להלן). גורם זה — ה פלו ר יגן ( 11 :> 8 ״ £10 ) — אמור
להפעיל בתאים האפיקליים פעולת גנים מסוימים. המופקדים על
תהליכי פריחה. על קיום הפלוריגן מקישים רק על סמך מה שידוע
על פעילותו. עד כה לא הצליחו לבודדו ולקבוע את הרכבו הכימי.
הופעת הפלוריגן בעלים תלויה בגורמים חיצוניים, שהחשוב בהם
הוא האור. כבר ב 1920 הוכיחו האמריקנים גרנר ואלארד (!■ 1 ־ 0 ז 03
!״ 113 ^), שבזן של צ׳ הטבק אפשר לגרום לפריחה או לעכבה,
ע״י שינוי מספר שעות ההארה היומיות.

מספר שעות האור (אורך היום) ביממה מכונה פ ו ט ו פ ר י ו ד ה.
כניסת ד,צ׳ לפעילות פיסיולוגית מסממת (לשלב הפריחה, למשל),
בתגובה למחזוריות של הארה והחשכה במשך היממה, מכונה פוטו-
פריודיזם (ות 115 * 0 ״€ק 010 ג 1 ק). התברר שמבחינת הפוטופריודיזם ביתן
לחלק את הצ " לשלוש קבוצות:

א) צ" שיפרחו רק לאחר שיוארו מספר מסוים של שעות ברציפות
(בהתאם למין הצ ׳ )—צמחי יום ארוך (סלק, צנונית, תרד ועוד).
ב) צ״ שיפרחו רק אם יוארו פחות ממספר מסוים של שעות ביממה —
צמחי יום קצר (גזר, חרצית, לכיד, זני טבק ועוד). ג) צ" שמשך
שעות האור ביממה אינו משפיע על פריחתם — צ" ניטרליים לאורך
היום (אפובח־הגינה, עגבניה, כותנה ועוד). אורך היום הגבולי
הקובע פריחה מכונה אורך יום קריטי. בד״כ צמחי יום ארוך או
צמחי יום קצר שלא יקבלו פוטופריודה מתאימה לא יפרחו וישארו
בשלב הווגטטיווי. אם שוברים את תקופח החושך בצמחי יום קצר
הגדלים בפוטופריודה המתאימה ע״י הבזק אור, מתעכבת פריחתם.
ואולם, אם גדל צ׳ של יום ארוך בתנאים של יום קצר, אך נבזיק
עליו אור בתקופת החושך, ייכנס הצ ׳ לשלב פריחה. האור השובר
אח תקופת החושך באופן היעיל ביותר הוא האור האדום (אורך
גל של 660 מילימיקרון), אולם אם מקרינים אור אדום ומיד לאחר
מכן אור אדום־רחוק (אורך גל 730 מילימיקרון) מתבטלת פעולת
האור האדום הקודם. נסיונות אלה ואחרים הוכיחו שהאור אמנם
דרוש לצ' לצרכי הטמעה, ואילו הפריחה נקבעת דווקא ע״י משך
תקופת החושך.

כדי להביא את הצ ׳ לשלב פריחה מספיק בד״כ מספר מחזורים
מועט של פוטופריודה מתאימה. אח״כ, גם אם נשנה את משטר
הפוטופריודה, הצ׳ יפרח• ללכיד וללוליום (! 101111x1 ) מספיקה אפילו
יממה אחת של פוטופריודה נכונה כדי להתחיל בפריחה. למרות
שהפלוריגן נוצר בעלים. אין הכרח שכל עלי הצ' ישהו בפוטופריודה
הדרושה; מספיק שעלה אחד יקבל את האור הנכון כדי לגרום
לפריחת הצ ׳ .

עד כה לא הוכח שה ו רמוני ם (ע״ע) של הצמיחה גורמים
ישירות לעצם השראת הפריחה, אך הם מסוגלים להשפיע על תהליך
זה וכיוונו. זה הוכח בעיקר ביחס להורמון גיברלין, לגבי צמחי יום
קצר ובעיקר לגבי צמחי יום ארוך.

777

צמח: פיסיולוגיה

778

פי טוב רום. השפעת האור על הצ׳ מתאפשרת רק אם קיים
בצ׳ גורם הקולט את האור. בפוטוסינתזה קולט האור הוא כלורופיל.
הפיגמנט הקולט את האור הפעיל בהשראה הפוטופריודית הוא
הפיטוכרום ( 1-0111£ ו 1001 ץו 1 ס). הוא מורכב מחומר צבע, ביליטריאן
40 ו 1£1 ז.ז 111 נ 1 ), שקשור לחלבון בעל משקל מולקולרי של כ 120.000 .
לפיטוכרום שתי צורות! באחת — שיא הבליעה הוא בתחום האדום
של הספקטרום הנראה ( 660 ?). לאחר בליעת האור האדום הופך
הפיטוכרום לצורה השניה, בעלת שיא בליעה בתחום האדום־רחוק
( 760 ?). כאשר פיטוכרום 760 ? בולע אור בתחום האדום־רחוק הוא
הופך שוב ל 660 ?, וחוזר חלילה• השינויים מתרחשים במהירות
גדולה מאד, ודורשים אך מעט אנרגיה. 730 ? הוא הצורה הפעילה
המשפיעה על תהליכים פיסיולוגיים בצ , , כגון פריחה, ואולם 730 ?
אינו יציב, ובשהותו בחושך ייהפך בהדרגה ל 600 ?. לכן, צ" ששהו
תקופה ממושכת בחושך מכילים רק 660 ?,

נססיס 710 ^_ 40 * <בית* □סיס

/ אור אדונו רחוק \

חומך

שלבי תהליך השראת הפריחה הם, אפוא: 1 ) חשיפת ד.צ׳ לפוטו־
פריודה מתאימה! 2 ) שינוי במערכת הפיטוכרום בעלים! 3 ) הופעת
גורם הפריחה (פלוריגן) בעלים; 4 ) נדידת הפלוריגן לקדקוד הצמי¬
חה ! 5 ) השראת הפריחה תוך השפעת הפלוריגן על חומצות הגרעין.

מערכת הפיטוכרום חשובה מאד לצ׳ ואחראית לא רק לתהליכי
פריחה אלא גם לתהליכי התפתחות פיסיולוגיים רבים המתרחשים
בצ׳ בהשפעת חילופי אור־חושך. כניסת ד.צ׳ לשלב פריחה הוא רק
אחד מהם. בין התהליכים האחרים מונים את המעבד למצב תרדמה
ואת שבירת התרדמה בזרעים, פקעות, בצלים, נבגים וכד. מערכת
הפיטוכרום אף קובעת אם יצטברו בתאים מסוימים חמרי צבע כגון
כלורופיל ואנטוציאן. היא גם משפיעה על התפתחות הכלורופלסטידות
ותנועותיהן ועל תנועות העלים(דוגמת עלי המימוזה), והיא משתתפת
בוויסות הצמיחה הווגטטיווית ובהפעלת מערכות מטבוליות שונות
(ע״ע אטיולציה). הפיטוכרום מצוי ופעיל בכל הד׳ הירוקים, כולל
אצות. בתוך תאי הד הוא קשור כנראה לקרומי התא. עדיין לא
ברור כיצד משרה הפיטוכרוס תהליכים פיסיולוגיים כה רבים ושוגים,
אך מכיוון שתהליכים רבים מתרחשים במהירות רבה, ממש סמוך
להפעלת אור על הד, אין להניח כי הפיטוכרום פועל באמצעות הגנים.
ההשערה הרווחת היא, שהפיטוכרום פועל על קרומי התא המשנים את
תכונותיהם ופעילותם בעקבות הפיכת הפיטוכרום מצורה לצורה.
כתוצאה מכך מתרחשים בד השינויים הפיסיולוגיים וההתפתחותיים.
הפיטוכרום הוא אפוא מהמערכות הנפוצות והחשובות בעולם הצי׳
שבאמצעותה מווסתות תגובות הד לתנאי אור וחושך.

לביצוע תהליכי החיים דרושה אנרגיה, אותה מספקת הנשימה
תוך פירוק מחמצן של חמרי־מזון. תוצרי הפירוק הם, בד״כ, דו*
תחמוצת החמצן ( ג 00 ) ומים. בנשימה אאר( בי ת (אווירנית)
הפירוק נעשה בעזרת חמצן שנקלט מהסביבה החיצונית. הנשימה
מתבטאת אפוא בחילוף גזים: קליטת חמצן ופליטת ג 00 . במקרים
מסוימים, שגם הם מספקים אנרגיה, מתפרקים חמרי־מזון ללא קליטת
חמצן. זוהי נשימה א נא א ר ובי ת (אי-אווירנית) או תסיסה
(ע״ע).

תהליך הפוטוסינתזה (ע״ע) מביא ליצירת חמרי-מזון ומכאן
לאחסון אנרגיה. תהליך הנשימה משחרר אנרגיה כימית זו תוך
פירוק חמרי־מזון. הנשימה מעבירה אנרגיה שהיחד, טמונה בחמרי־
המזון לתרכובות עשירות אנרגיה (מולקולות ??־. 4 [ע״ע אדנוזין]!
09 ^ 1 <! [ע״ע פוטוסינתזה!) תרכובות אלו נעות בקלות

בתאי הד ומספקות את האנרגיה לתהליכי חלוף־ד,תמרים (ע״ע)
הצורכים אנרגיה.

בניגוד לתהליכי הפוטוסינתזה המתקיימים רק בחלקים הירוקים
של הד, בתאים המכילים כלורופלסטים (ע״ע פלסטידות), מתקיימים
תהליכי הנשימה בכל התאים החיים של כל איברי הד. עצמת
הנשימה בד׳ ושיעורה נמדדים ע״י קביעת כמות ,ס שנקלטה או
כמות צ 0 כ> שנפלטה. את חילוף הגנים הנובע מתהליכי הנשימה ניתן
למדוד בחלקים הלא-ירוקיס של הד, הן בחושך והן באור. ואולם
באיברים הירוקים של ד,צ׳ ניתן לקבוע את עצמת הנשימה באופן
ישיר רק בחושך, כי באור קיים חילוף גז נוסף שמקורו בפוטוסינתזה,
בו בקלט 0 2 כ> ונפלט חמצן.

שיעורי הנשימה של צ" נמוכים בד״כ מאלה של בע״ח, הזקוקים
לאספקת אנרגיה לפעילויות שאינן קיימות בצ" כלל. עצמת הנשימה
היא פונקציה של הפעילות המטבולית המתרחשת בתאים והיא גבוהה,
יחסית, בעלים, אזורי צמיחה של שרשים ונצרים, פרחים מתפתחים;
פירות מתפתחים ומבהילים, וזרעים נובטים. לעומתם, בזרעים יבשים.
נבגים או קדקדים רדומים, עצמת נשימה נמוכה ביותר.

ה כ י מ י ה ש ל ה נ ש י מ ה. כאשר סוכר הוא הסובסטרט לנשימה
אאח׳בית מתרחש התהליך:

אנרגיה + מים + דו־תחמוצת הפחמן <- חמצן - 4 סוכר
נוסחה זו מסכמת שורה ארוכה של תהליכים. תאור התהליכים:
ע״ע ג לי קול יזה! מעגל החומצות התלת־קרבוכסיליות (מעגל
חומצת הלימון, או מעגל קרבם — ע״ע לימון, חמצת, ציור שם).
מעגל זה קשור במעבר אלקטרונים שהודות לו נוצר ?ד^ (ע״ע
חמצון ביולוגי, עמ׳ 582/3 ! וע״ע תא).

יעילות ניצול האנרגיה בנשימה האארובית הוא כ 42% ! כלד,
42% מהאנרגיה הטמונה בסוכר הופכת לאנרגיה כימית בצורת ?' 1 ׳^,
אותו מנצל הד למטרות שונות. היתר מנוצל באופן חלקי לביצוע
תהליכי הנשימה עצמם, ונפלט כחום. ניצולת הנשימה גבוהה בהרבה
מניצולה האנרגיה במכונות מעשה ידי אדם.

הנשימה האנאארובית — התסיסה (ע״ע). בד״כ אין
צ" עילאיים עמידים לחוסר חמצן כי בתנאי חוסר חמצן חמרי־המזון
אינם מתחמצנים, ולא נוצרת אנרגיה מספיקה לקיום תהליכי חיים.
ואולם פירות (תפוחים, למשל), נבטים שונים (כאורז), צ" ירודים
מסוימים (שמרים ופטריות אחרות), מסוגלים להתקיים זמן ממושך
ללא חמצן, ולמרות זאת הם נושפים דמפרישים 2 ס 0 . במקרים אלה
החומצה הפירובית הנוצרת הודות לפירוק הגליקוליטי של מצע
מתאים (ללא צורך בחמצן) נהפכת ל 2 ס 0 וכוהל, ולא ל 2 ס 0 . ומים,
כבנשימה האארובית. בסופו של סירוק זה עדייו לכודים בכוהל
כ 84% מהאנרגיה המקורית של החומצה הפירובית. זהו תהליך
התסיסה ד, כ ו ה ל י ת. יעילות תהליך התסיסה נמוכה בהרבה
מזו של הנשימה האארובית. ניצול האנרגיה בתסיסה הוא רק 3% ,
לעומת כ 42% בנשימה האארובית.

מסלולי נשימה נוספים. מלבד מסלול הנשימה האאדובית,
הנפח ביותר בד, קיימות חריגות מהמסלול המקובל: א) בזמן
נשימת רקמות מבוגרות של צ" נוצרים מלבד טריוזות, 00 2 ומים
(שמתהווים במסלול הרגיל של הנשימה האארובית), גם סוכרים
בעלי חמישה אטומי פחמן — פנטוזות. על כך, ע״ע פנטוזות, מעגל-
ענד 914 ! ב) מסלול חריג אחד ממעגל קרבס עלול להתקיים ברקימות
עתירות שומן, כרקמת האנדוספרם, או בפסיגי זרעים שומניים נוב¬
טים, ומביא ליצירת חומצות אורגניות אחרות, בגון־ חומצה גליוקסלית.

מקום תהליכי הנשימה בתא. האנזימים האחראים לתהליכי
הגליקוליזה והתסיסה מצויים בקבצים, בציטופלסמה של התאים.
כל יתר המערכות האחראיות לנשימה האארובית מרוכזות באברוני
תא מיוחדים — המיטוכונדריות. המיטוכונדריון בנוי שני קרומים
פלסמתיים. החיצוני יוצר כעין מעטפה שחלקה עוטף את האברון.
לקרום הפנימי קפלים רבים הבולטים לתוך חלל האברון בצורת
שנצים, הקרויים כרי סט ה ( 1165 ; 1 ז 1 !ו 01 נ 1 :> 110 חח ש 3 } 5 ״ 01 ). הודות

779

צמח: הסתגלות

780

לכריססה גדול מאד שטח השנים של הקרום הפנימי ונוצרים במיטר
כונדריון שגי חללים: אחד ביו שני הקרומים ואחר, הכלוא בין
קפלי הקרום הפנימי. תוכן החלל הפנימי הזה מכונה מסריכם
1*13 (11x5 ). החומצה הפירובית חודרת מבעד לקרום החיצוני לת 1 ץ
המיסוכונדריון, והראקציות האנזימתיות המכניסות את החומצה
הפירובית למעגל קרבם מתרחשות בעזרת אנזימים שבנחל החלל
שבין שני הקרומים. כל אנזימי מעגל קרבם עצמו ממוקמים בתוך
המטריכס ואילו התרכובות והאנזימים המשתתפים במעבר האלקטרו¬
נים וביצירת ?־ד 4 . קשורים לקרום הכריסטה.

האנזימים האחראים לאחדות מהסטיות ממעגל קרבם, אינן ממו¬
קמות במיטוכונדריה אלא בגופיפים אחרים — גליוכסיסומים

.(01^0X15010 (;3)

ע״ע: אוסמוזה! פעפוע! הטמעה! פוטוסינתזה! כלורופיל;
נביטה! אטיולציה! האבקה! הסריה! הורמונים צמחיים (גם כרך
מילואים}! טרופיזם וטכסים.

א. סוליקוב־מיבר - א. ם. מאיר ־ ד. קולר, פיסיולוגיה של חג/ תש״ד!

; 1952 ,^ 010 ^ 1 !? .? / 0 01 ]< 011 <ודו? , 03151011 ./י\ - ז 10 זח<> 8 . 1

(עבר , : יסודות הפיזיולוגיה של הצמחים, 1956 )

; 1969 ,ץ 0£ !ס 1 <ץ 1 { 8 . 8 10 ,)](״ 1.0 .! ; 1-965 ,[^!^' 810000

■ 1101 □? .ן . 11 ;* 1971 .? 11010£1 ץ 1 /<} 71 !) 1003 } 8 1 ,■ 10111 * 1 . 11

- 108 ) 001 ) 5 ;א . 0 - ת 010 ׳ו\ .£ .ז 1 * 1972 .? 7/10 ,. 31 01

. 1975 .ץ^ 010 ו 8 . 5 10 מ 0 ) 07 !*> 00 > 0 / 40 . ,״ 83011001 . 0 . 191

ש. קל.

הסתגלות .ה צ׳ לסביבתו נעשית באמצעות התאמות
מורפולוגיות ופיסיולוגיות שמאפשרות לו לעמוד בתנאים בהם גורם
או גורמים סביבתיים מגבילים את התפתחותו. בהתאם לכך הוגדרו
טיפוסים אקולוגיים.

£311111:1300 (ר׳ ביבל׳). ניסה להגדיר "צורית חיים" או "טיפוסים
ביולוגיים" על יסוד חלקי הצ ׳ המתחדשים עונתית בהתאם למקום
המצאם על ניצני ההתחדשות הוא קבע את החלוקה לטיפוסים
הבאים: _

א) ת ר ו פ י ט י ם ([. 711 ] 163 ץ 11 ק 01-0 ג 1 י 1 ) — צ" חד שנתיים
המתחדשים מזרעים בלבך! ב) ק ך,י פ ט ו ם י ם י ם (-ץג 1 ק 10 קץ 0
[.ס] 163 ) — צ״ שניצני ההתחדשות שלהם נמצאים בתור האדמה —
צמחי פקעת ובצל! ג) ך, מ י קרים ם ופיט י ם (-סזק׳ל 001101 ^ 1
[. 1-1 ] 10$ ׳ג 11 ק) — צ״ שניצני התחדשותם נמצאים בגובה פני הקרקע —
עשבים רב שנתיים : ד) כ מ ם י ט י ם ( [.פס]- ; 05 זץו 1 ק 130 מ 013 ) —
צ״ שניצני ההתחדשות שלהם נמצאים בגובה נפוץ־ מעל פני הקרקע—
בני-שיח! ה) פ נ ר ו פ י ט י ם ([.!!?] 3 ס 1 ץ 11 קסזס 1130 ?) — צ" שניצני
ההתחדשות שלהם מפוזרים על פני הצ ׳ כולו — עצים ושיחים.

בהשוותו את התפלגות הפלורות השונות לצורות חיים, קבע לגבי
כל יחידה גאוגרפית את הספקטרום הביולוגי שלה. את
הספקטרה הביולוגיים השווה לספקטרום נורמלי שמבוסס על
התפלגות צורות החיים של 1,000 מינים שנבחרו לייצג את הפלורה
בעולם. ספקטרום זה הוא:! 26% — . 1 ? ! 9% -י-. 011 ! 46% — ,פ?
13% — . 111 ! 6% — .ז 0 . הוא הראה שבתנאי אקלים דומים מקבלים
ססקטרה ביולוגיים דומים. נמצא כי הטיפוס הפנרופיטי (. 11 ?) שולט
בפלורה של האזורים הטרופיים: הכמפיטי (. 011 — באזורים בהם
הטמפרטורה היא גורם מגביל, כגון בערכים גבוהים של רוחב גאוגרפי
או בראשי הרים גבוהים! ההמיקריפטופיטי(. 1 ?) — באזורים הממוז¬
גים! והתרופיטי (, 111 ־) — באקלים ים־תיכוני.

אם כי הספקטרום הביולוגי מייצג בצורה סבירה טיפוסי אקלים,
טענו מבקרי השיטה שלפעמים מתקבלים ספקטרה ביולוגיים דומים
במקומות שונים לחלוטין מבחינת תנאי הסביבה, או ספקטרה שונים
למדי בתנאי סביבה דומים. מבקרים אחרים טענו שהטיפוסים הביולו¬
גיים אינם תוצאת הסתגלות לתנאי הסביבה בלבד.

על יסוד יחם הצ׳ למים נקבעו הטיפוסים הבאים: הידרו-
סיסים — צ" הגדלים במים שבהם אספקת האוויר מוגבלת:

מזופיסים — צ" הגדלים בבתי-גידול שבהם אין המים גורם
מגביל: כ ס ר ו פ י ט י ם (ע״ע) — צ" הגדלים בבתי-גידול חרבים
שבהם המים גורם מגביל.

מחסור באוויר לחלקי הצ׳ השרויים במים הוא הגורם המגביל
התפתחות הידרופימים. לבן הם פיתחו מבנה אנטומי מיוחד המאפשר
אגירת גזים בתוך הרקמות ותהליכי נשימה אנארוביים מיוחדים.
עיקר הסתגלות הבסרוםיטים ליובש נעשה באמצעות תהליכי הצמיחה.
מאחר שהתנודות העונתיות והרב-שנתיות היחסיות באספקת המים
לצ׳ יותר גדולות בבתי-הגידול החרבים מאלו שבבתי־גידול בהם
אין המים גורם מגביל, נודעת חשיבות רבה לכשרם של רבים מה-
כסרופיטים להתאים את גודל הגוף המטמיע והמאדה לכמות המים
העומדת לרשותם. ההתאמה נעשית בדרכים שונות אצל טיפוסים
ביולוגיים שונים! היא גדולה ביותר בחד־שנתיים וקטנה ביותר
בפנרופיטים. מציאות המרים ומנגנוני עיכוב בחד־שנתיים מתנה את
נביטתם בכמות מינימלית של גשם המאפשרת התבססות הנבטים
וסיכוי טוב יותר להשלמת מחזור חייהם. גם צורת ד.צ׳ החד-שנתי
וההמיקריפטופיטי ומבניהן משתנים בהתאם לכמות המשקעים. בשנים
גשומות מתפתח צ , גדול ומסועף המניב פירות רבים ובשנים שחונות
ד.צ׳ זעיר, חסר-הסחעפויות ומגיב סירות ספורים. הכמפיטים, מתאימים
את גודל גופם המטמיע-והמאדה, ע״י שינוי גודל הענפים החדשים
והשתנות הבמות והמסה של הענפים הנושרים. הפגרופיטים מתאי¬
מים-את עצמם לאספקת המים ע״י-:התאמח עונת הלבלוב ועצמתה
ועונת השרת העלים ועצמתה, לכמויות המשקעים -ולחלוקתם. —ור׳
להלן• טיפוסים אנטומיים אקולוגיים.

על יסוד-התאמת ד,צ׳ לתשתית שעליו הוא גדל הוגדרו:הטיפוסים
הבאים-: לית-ופיסים. — צמחי •סלעים. הצ׳ מותאם לקשי התש¬
תית פ ס מ ו מי ט י ם — צמחי חולות. הצ׳ מותאם לתנועת. החלל 1
ה ל ו פ י,ט י ם — צמחי מלחה (ד להלן). הצ׳ מותאם לריכוז מלחוס
גבוה;בקרקע. ״ ז

בין צמחי הסלעים מבחינים בין ליתופיסים -אמיתיים המכים
שרשים ■בסלע ממש, .ובין. כזמופיטים ששרשיהם מתפתחים בסדקי
הסלע. הסתגלות ליתוסיטים אמיתיים לסלעפבית-נידול נוגעת מכושר
קודשיהם, שפלססיותם רבה, להמם את הסלע ולחדור לתוכו• ליחוסי־
טים מתפתחים בד״ב רק בסלעים בעלי נקבוביות מינימלית -(בא״י —
סלעים שקיבול המים שלהם לפחות 2% ), והם מקבלים את המים
והמינרלים מן הסלע בלבד. הפסמופיטים מתאימים את" צמיחתם
בעיקר בכשרם לעמוד בשני חשיפת מערכת השרשיס •וכיסוי הנוף
כתוצאה מתנועת החולות. התאמת ההלופיטים לסביבתם נובעת בד״כ
מכושר הרקמות לעמוד■ ברכוזי מלח גבוהים מחד־גיסא, ולהשתחרר.
מעודף המלחים•,ע״י הפרשתם׳ או השרת חלקי ד.צ׳ שבהם• הוא
מצטבר — מאידן־יגיסא. ■■.״׳•

על-יסוד יחס ד,צ״ לאדר, מבחינים בין: צ ם ח י ש מ ש — הגדלים
בשטח פתוח ונהנים מהעצמה המלאה של אור השמש! צ מ ח י צ ל —
הגדלים בצלם של צ" אחרים או בצל אחר והמתאימים לעצמות אור
נמוכות. עצמת צמיחתם היחסית, המירבית, חלה בעצמות אור נמוכות
יותר. לכן הם מסוגלים להתחרות בצמחי השמש בהצלחה בעצמות אור
נמוכות, אך אינם יכולים לעמוד בהתחרות אתם בעצמות אור גבוהות,

על יסוד התאמת הצ ׳ לפעילות האדם המפר את שיווי המשקל
הטבעי נקבעו הטיפוסים הבאים: צמחי תרבות (ר׳ להלן) —
מותאמים לצרכיו השונים של האדם: צ״ ם ג י ט ל י י ם — עשבים
רעים (ע״ע) שמתאימים לתנאי העיבוד של הגידולים אותם הם
מלווים: צ״ ר ו ך ר ל י י ם — צמחי אשפתות וצדי־דרכים שמתאימים
בד״ב לריכוזים'גבוהים של חנקן.

על השימוש בקבוצות אקולוגיות כמכשיר להגדרת חברות צ",

ועל הגורמים האקולוגיים השונים, ע״ע: סיטוסוציולוגיה! אקולוגיה,
עם , 544 — 552 .

781

צמח: מיםוסים אנטומיים אקלוגיים

782

- 070£70 00 !) £70010 ■״* 6 > />!*> 5 .£ / 0 £07705 *}<£ ז>* 7 ,ז* 1413 ח 830 . 0

; 1929 , 77 ו 1¥0 10 110101100 סו .£ 17 ( 7 ,^ 3x11x10 ^ .א ; 1905 ,?ו 1 ק
7 ) £5 , 03111 . 6 . 8 ; 1947 , £01100070001 1 ) 00 1 .£ ,:)■ 111 ז 1 ם*< 3111 ס . 9
, 10-10 .( ; 1950 ,( 1-32 , 1 ע% ,,׳ 1 * 8 . 601 ) 10011100171 ?!!£ 504 > ! 0070 }
?!) 81010 ,]* 1$ ב 9 \ .¥ ; 1972 , 70505 ) 5 £001700010/1101 ס! 1 .£ / 0 00575 ק! £7

. 1972 , 105 ץ</ק £1010 }ס

גד. א.

טיפוסים אנטומיים אקולוגיים. כאמור לעיל (ר׳
הסתגלות ד,צ׳ לסביבה) יש דעה שלפעמים מתקבלים ספקטרזז ביולו¬
גיים דומים במקומות שונים לחלוטין מבחינת תנאי הסביבה. לפיכך.
בבואנו לתאר טיפוסים אנטומיים אקולוגיים אנו משתמשים במודי־
פיקציה של המונחים האקולוגיים. מונחים אלה מדגישים את המבנים
המותאמים לתנאי גידול מסוימים ולא את העובדה שהצ" גדלים
בבתי גידול אלת מבחינה אנטומית מבחינים ב 3 טיפוסי צ" עיקריים;
מזומורפיים, כסרומורפיים והידרומורפיים. הצ" הבשרניים (סוקולנ־
טים), שלפי הופעתם החיצונית נראים כקבוצה אחידה, נחלקים לפי
המבנה האנטומי לסוקולנטים מסומורפיים ולסוקולנטים בסרומורפיים.

צ״ מס ומורם יי ם (מיור ? 1600 ! — ביגוני, אמצעי); בעלי
המבנה האפייני למסוסיטים. מבנה זה נחשב כמבנה הרגיל (וו"
אנטומיה, לעיל! עלה) ומשמש כדגם בסיסי אליו משווים את מבנה
הצ" מהטיפוסים השונים. צ״ כסרזמורפיים (מיוד ? £ 1106 ־ —
יבש), בעלי מבנה המותאם לכסרופיטים (ע״ע). כסרופיטים זקוקים
לאפשרות של צמצום מירבי של דיות (טרנספיראציה) במצב של
חוסר מים ולאפשרות של יעילות מירבית בהטמעה כשהמים. זמינים.
תכונות מבנה המותאמות לצמצום הדיות במצב חוסר מים הן:
צמצום השטח החיצוני של העלה! תאי אפידרמיס קטנים ודפנות חיצד
גיים עבים, שלעתים קרובות מושקעים בהם קוטין והמרים אחרים
(כליגנין), המכוסים בקוטיקולה עבה שמעליה מצויה לפעמים שכבה
של שעתה < הפיוניות שקועות וקטנות! פני העלה מכוסים שערות
מתות או חיות שדפנותיהן עבים מאד; נוכחות שרף או שמן וטנינים
בתאי אפידרמיס ובתאי מזופיל מסוימים (מניחים •שאדים של שמנים
אתריים מקטינים את ההתאדות והדיות)! אפידרמיס רב־שכבתי או
היפודרמיס מפותח. .

תכונות המותאמות ליעילות מירבית בהטמעה בתקופה של
זמינות מים הן: מערכת הובלת מים מפותחת המתבטאת באורך כולל
גדול של צרורות הצינורות ליחידת שטח של העלה (צפיפות
עורקים גדולה), ובכנפי נדנים המלווים חלק גדול של העורקים או
את כולם י פיוניות מרובות המופיעות בד״כ בשני צדי העלך, מאפ¬
שרות דיות מוגבר י ריבוי פרנכימת עמודים על חשבון הפרגכימה
הספוגית במזופיל, הגורם לגידול" שטח פגים פנימי חפשי ומאפשר
חילוף גזים יעיל בתאים המטמיעים! בצ" כסרופיטיים מסוימים
מצויים עלים כסרומורפיים בשרניים המכילים רקמה או¬
גרת מים שבנדה מתאים גדולים וחלליות גדולות. בתאים המטמיעים
הלחץ האוסמוטי גבוה יותר וכשחסרים מיס הם יונקיםאותם מהרקמה
האוגרת אותם. העלים מצדדים גם באמצעים לצמצום הדיווב
בתנאי מדבר אמצעי ההגנה בעלים לרוב אינם מספיקים. בצ "
רבים מומרים העלים הגדולים יחסית בתקופת היובש בעלים מעטים
וקטנים יותר (ערטל מדברי, מיני לענה)• מוגן השיח נותרות רק
הפטוטרות הירוקות, וברותם המדבר ובשבטוט מצדץ, למשל, עובר
תפקיד ההטמעה לענפים הצעירים, שחלק מהם נושר עם בוא הקיץ.
בשיחים רבים מתים חלקים גדולים יותר של ד״צ׳ בתקופת היובש.
הקקטוסים של אמריקה הם דוגמה למקרה קיצוני בו הצ" הם למעשה
חסרי עלים. הצורות המפריקות (שגבעוליהן בנויים פרקים פרקים)
של סוגים כמו יסרוק ופרקרק, אפייניות למדבר. הענפים הצעירים
חם בעלי עלים מצומצמים מאד, בשרניים, דמויי קשקשים, המצויים
בקצה העלית של פרקים ירוקים ובשרניים.

כיצד נותרים הצ " במדבר בחיים בחדשים הרבים של יובש קיצוני ז
הם חסרי עלים, ולעתים חיים רק חלקי נצר. אחת ההתאמות האפ¬

שריות היא התפתחות שעם קרוב לרקמות ההובלה, והישארותם בחיים
של סיבי העצה המשנית של חלקי הגבעולים שלא נושרים ושל
השרשים. סיבים אלה אוגרים עמילן או המרי תשמורת אחרים
המאפשרים לצ ׳ , יחד עם הפרנכימה בעצה ובשיפה, לחדש את הגידול
בהתחדש הגשמים.

הצ" המותאמים ביותר למדבר הם, כנראה, מינים רב-שנתיים
ממשפחת הסלקיים. לצ ׳ ׳ הללו מרבית התכונות שהחכרו לעיל
(צמצום העלתה, קליפה בשרנית ומטמיעה של גבעולים צעירים
וסיבים חיים בעצה), ונוסף לכך מכילים החלקים המעוצים של צ"
אלה רצועות מובלעות של שיפה משנית בתוך המסה הגדולה של
סיבי העצה המשנית. במרבית הצ " נמצאת השיטה רק מחת לקאם-
ביום, כלר, סמוך לפניו של ציר הצ׳, במקום שגורמים מכניים דובש
יכולים לפגוע בה ביתר קלות מאשר כשהיא מצדה בתוך רקמה קשה
כמו סיבי העצה המשנית.

המבנה האנטומי האפייני להלום י ט ים ( 16 ץ 11 נ 3101 ג 1 ! ־ סיור
?.ג* — מלח) — צמחי מלחות — הוא נטייה לבשרניות
(סוקולנטיות) העלים ולעתים גם של קליפת הגבעולים, הם חסרים
בד״כ אמצעי הגנה סטרוקטורליים בפני דיות יתר* תאי האפידרמיס
והמזופיל גדולים יחסית. החללים הבינתאיים במזוסיל קטנים, מספר
הפיוניות קטן יחסית. להלופיטים של חופים יש בד״כ כסות של
שערות צפופות! אלה של פנים היבשת הם קרחים. לרוב ההלוסיטים
החופיים הלא בשרניים, כולל רוב צמחי מגגרובים (ע״ע) בלוטות
המפרישות מלח.

צ״ היד רום ורם יי ם (:> 1 ו 1 ק-! 0 וזו 0 ז 1 >ץ!(! מיור 66400 — מים),
בעלי מבנה המותאם להידרופיטים. התכונה האנטומיה האפיינית
לצמחי מים היא ההפחתה ברקמות תמיכה והגנה ובכמות רקמות
ההובלה, בעיקר של העצה, ונוכחות חדרי אוויר. האפידרמיס של
העלים והגבעול בצמחי-מים ממלא תפקיד בקליטת חמרי הזנה
ובחילוף גזים: הקוטיקולה חסרה או דקה ביותר והדפנות דקים מאד.
תאי האפידרמיס של צמחי־מים רבים מכילים כלורופלסטים. החלקים
הטבולים במים חסרים בד״כ פיוניות. באפידרמיס מצדות לפעמים
קבוצות קטנות של תאים הנקראים הידח׳פוטים, המקלים כנראה על
העברת מים ומלחים לתוך הצ ׳ וממנו. בצ" רבים (אלף־העלה [ע״ע],
קרנן ונאדיד) מחולקים העלים לאונות צרות מאד וגליליות שמגדילות
בהרבה את שטח המגע עם המים.

בעלים ובגבעולים מצויים חדרי־האוויר המכילים גדם. בין חדרי
האוויר מצדות, כרגיל, מחיצות דקות, הבנויות שכבה אחת או שתים
של תאים המכילים כלורופלסטידות. דיאפראגמות—מחיצות רוחב—
מצדות בחדרי אוויר ארוכים. בטרפי העלים בגדות מחיצות אלה
שכבת תאים אחת ולעתים 2 — 3 , ובין התאים חללים בינתאיים קטנים
בעלי צורות אפייניות. בהידרופיטים לא טבולים במים כמו גמא
ואגמון (ע׳ ערכיהם), המרחב בין הדיאפרגמות תפוס ע״י פרנכימה
כוכבית. בסוגים אחדים מצדים תאים מיוחדים ברקמה העוטפת את
חדרי האודר. בגופר (ע״ע גופריים ותם׳ שם) ונימפיאה מצויים
תאים סקלרנכימטיים מסועפים בעלי צורות מיוחדות.

מערכת השרשים של צמחי־המים מצומצמת מאד. היא משמשת
בעיקר לעיגון בקרקע. קליטת המים והמלחים נעשית ע״י הגבעולים
והעלים. מאותה סיבה קיימת גם ההפחתה במערכת ההובלה ובעיקר
של העצה. האלמנטים הטרכאריים בד״כ בעלי התעבות דופן טבעתית
או לוליינית. ברוב ד.צ" הטבולים במים הגליל המרכזי הוא צר ואילו
הקליפה עבה יחסית.

מ. קופפרשסידט - ויסלבלים - א. פאהן, בדיקת אספקסים אנטומיים

של קסרופיסיות העלים במספר צסחי החורש היס־תיפוני (ליעוץ. 15 ),

תשכ״ר, > א. פאהן, הסתגלות אנאסומית של צ' למידבר (מדע, י״ג),

1 1968/9 ,.£ ¥05011107 510 ס 5 ון> 1 / /ס ?! 810101 7110 ,*(;־ 101 ) 80111 • 0 . 0

. 1972 , 105 ?!! 1 ) £1 010 (ס ?!! 81010 , 1 * 9/315 •צ ; 1967

א. פא.

783

צמח: צמחים אוכלי חרקים; צמחי-תועלת

784

צמחים אוכ 5 י־חרקים. מימיו ?שמא? — ממשפחת הטעיתיים: 3£3 ת 61 גזואס־ו(!; 13 ו 1 ק 5€1 ט 1 זו 3 :> 3 מ 0 !ס; ממשפחת ד.:ר;יים: בת 3 ץ־ 1 ת^ 1 ! 11£5 )ת 0 ק 0 א;
ססש&חת הגב^יתיים: ג 010 ז 0 } 11 ג 0 13 ח 10 §ח 11 ז 3 ס; ממשכוחח הבארידיים: 8 וז 31£3 /י 13 זג 1 ו 01 זזז 11

צ״ א ו כ ל י ת ר ק י ם ( 15 מ 13 ק 5 נ 0101 ׳י 1 ) 500 ת 1 גם: אוכלי בשר!

צ' טורפים 1 החוקרים הראשונים כינו אותם ״פלאי הטבע" [ 0111-301113
03111130 ]), צ" הלוכדים חרקים באמצעים מיוחדים וקולטים מהם
חמרי מזון לאחר שעיכלו אותם ע״י אנזימים, או לאחר הרקבם. רבים
מהם צמחי־מים, ביצה או אתו, הגדלים בבתי-גידול דלים בתמרים
חנקניים זמינים.

ידועים כ 400 מיני צ" אוכלי חרקים. רובם רב־שנתיים עשבוניים
מטפסים וחד־שנתיים. 5 המשפחות העיקריות: ממשפחת חטלליתיים

( 01050130030 ), — טללית ( 0105013 ). 0100303 תזו 111 ץו 1 ק 050 ז( 1
ו 3 [> 30 ׳\ 110 ! 1 .^! משפחת הנאדידיים ( 11131130030 ( 11 ) 00 .-!) — - 10801 ?
3:013 00011803 , ונאדיד ( 011101113113 , נאדיד-המים שהיה מצוי
בביצות החולה); ממשפחת הכדניים ( 11130030 ת 0 ק 0 א) — הכדנית
( 05 ו!)ת 0 ק 0 א); ממשפחת הנבליתיים ( 53113000130030 ) — הנבלית

( 8311300013 ), 01113 ) 0311108 ! משפחת ה 30030 ) 1310 !ק 00 — - 13 !ק 00

101115 . החרקים הנצי׳דים הם בד" כ זבובים וזבוב 1 גים, לעתים נמלים
ועשים, ולעתים רחוקות יצורים גדולים יותר.

אמצעי הלכידה: א) החרק נדבק לפני השטח של העלה ע״י חומר־
דבק המופרש מהבלוטות בבואו במגע אתן. בטללית, למשל, הבלוטות
נישאות על עקצים ארוכים הנסגרים על החרק. לאחר עיכולו, נפתחים
העקצים שוב. בלוטות המפרישות חומר דביק מאפיינות גם את עלי
הפינגויקולה. ג) קלה רגיש למגע שמתקפל ונסגר על החרק (כך
בדיוגיאה). העלה משונן בשפתו ובעל שיניים או שערות רגישות
למגע. ג) איברים מיוחדים, עפ״ר נגזרות של העלה, בצורת צינור
או כד מוארך. כך בכדנית, שקצה העלה שלה (הקנוקנת) הפך לגוף
דמוי כד בעל מכסה. הודות לריח, לצבע ולבלוטות צוף ליד הפתח
נמשכים חרקים אל הכד. פנימה לכניסה מצוי משטח־התלקה שעוותי
ולמטה ממנו בלוטות עיכול. המכסה מונע בדיחת החרקים שמחליקים
וטובעים במים (המהולים באנזים) שבקרקעית.

בגאדיד (צ׳ מים) המלכודת דמויית שלפוחית צפה הנישאת על
גבעולים חוטייס. מסביב לפתח — זיפי חישה. כשיצורי מים קטנטנים
נוגעים בשערות אלה, נשמט המכסה במהירות עצומה, היצורים
נשאבים פנימה, והמכסה נסגר. חל פירוק אנזימתי של היצורים
המתים והחמרים האורגניים נקלטים, בחלקם ע״י שערות כוכביות
בדופן השלפוחית הפנימי. — קבוצה שונה של צמחי חרקים הן
פטריות הלוכדות גמטודות קרקע זעירות בקוריהן.

המכניזם המדויק של מנגנוני המלכודת ואפגי ספיגת המרי הפירוק
עדיין אינם ידועים היטב.

, 00 ־ 131 [!ס!־! \ ; 1942 ,. 7 $* 01 ו 0 ? 1 חז. €0 * 71 , 1 >< 10 י 1 .ם .£

^ 7^x1100 ,^ססס־ץ^תו*] .מ .^\ . 0 .£ ; 1949

,׳<מו 8011 / 9 י 700% * 7 '0x1 ,־וס^׳ז 35611 * 511 .£ ; 1956 , 11 ,? 801071 711001 / 0

.* 1965

ע. םל<

צמחי־ת ו ע ל ת — תרבות ובר• מתוך כ 300,000 מיני צ", עשויים
לשמש את האדם כ 12 x 100 . מחציתם תורבתו במידה זו או אחרת!

יחד עם המינים המקובלים בגנגות גוי יעלה מספרם לכדי 20,000 .
אולם, רק כ 1,200 מינים מנוצלים ותופסים כ 85% משטח הגידול
החקלאי, ורק לכ 250 מינים מביניהם חשיבות כלכלית ראשונה במעלה.
15 מינים מספקים את עיקר המזון בעולם: חיטה, אורז, תירם,
סורגום, שעורה, סכר (קנה וסלק), תפוחי־אדמה, בטטות, מגיהוט,
סויה, שעועית, בטנים, קוקוס ובננה (ע׳ ערכיהם).

מכ 1,200 צמחי התועלת העיקריים (לסי 0 ) 0111 ) כ 500 הם צמחי
מזון! 53 — צמחי משקה! 165 — צמחי בושם ותבלין! 189 —
צמחי רפואה! 64 — צמחי שמן ושעווה! 87 — צמחי סיבים! 71 —
צמחי שרפים וקאוצ׳וק! 22 — צמחי בורסקאות! 62 — צמחי צבע.
חלקם משמש ליותר ממטרה אחת (כותנה למשל — לסיבים ולשמן).

רבים מצמחי התועלת תורבתו בימים קדומים (ר׳ להלן — מוצא
צמחי התרבות). לאחר טיפוח ובירור במשך הדורות שמרו על חשיבו¬
תם רק כמה מאות מינים, אולם עלה לאין ספור מספר הזנים, בגלל
הצורך להתאימם לצרכי החקלאות המודרנית מבחינת עמידותם בפני
פגעים, תנאי קרקע, תנאי ייצור מודרניים, דרישות השוק, כושר
השתמרות ועוד.

נוהגים לחלק את צמחי התועלת לשתי קבוצות גדולות: צמחי
מ ז ו ן ו מ ש ק ה — כולל תבלינים, הנאה (עישון ולעיסה) וכן מספוא
לבע״ח (למעט צמחי מרעה)!צמחיתעשיה — כולל צמחי סוכר
ועמילן, שמן, שמן אתדיז לטכס ומוצריו(קאדצ׳וק), שרפים, סיבים
וצ" המשמשים לבורסקאות.

בצמחי המזון הקבוצות הבאות: תבואות (דגניים), קטניות,
שרשים ופקעות, ירקות, תותגיות, סירות ואגוזים. מוצא רוב צמחי
המזון מאזורים חמים של העולם הישן, במיוחד — מזרח אגן הימה״ת
שהוא מקור רוב צמחי חדגן והקטניות, עצי פרי רבים וירקות. מקור
חשוב נוסף: האיזור ההודי־מלאי (כולל דרום סין), מולדת האורז,
הסויה, קגה־הסוכר ורבים מעצי הפרי, הירקות והתבלינים• דרום-
אמריקה היא מקור התירם, תסות-אדמה, בטסה, פניהוט, עגבניה,
שעועית, אבוקדו, דקל הקוקוס ועוד. תרומת האזורים הממוזגים
צנועה יותר.

כ 70% מהשטחים החקלאיים בעולם משמשים לגידול גרעינים
(דגנים וקטניות) ומספקים כמחצית שיעור הקלוריות להזנת האוב־
לוסיה בעולם. שגי גידולי הדגן החשובים ביותר הם החיטה והאורז.
רוב התירס משמש להזנת האדם באמצעות בע״ת. האורז משמש מזון
יסודי בעיקר בארצות המזרח־הרחוק. ביתר תלקי העולם החיטה היא
המזון היסודי.

צמחי תעשיה. צמחי ם ו כ ר ו ע מ י ל ן. לסוכר מגדלים בעיקר
את קנה הסוכר וסלק הסוכר (ע״ע סכר! סלק). מיגים שחשיבותם
פחותה: דורה מתוקה, אדר הסוכר ומספר מינים מהדקליים. המזון
העיקרי ברוב ד,צ" מצוי כעמילן שהוא פוליסנר (ע׳ ערכיהם).
הוא מצד בעיקר בגרגירים, בפקעות ובקני-שורש. מקורות חשובים
לעמילן: גרגירי תירם, פקעות מניהוט, קני שורש מעונים של מרנטה

785

צמח: צמחי־תועלת

786

צמחי המזון העיקריים:

תבואות: ממשפחת הרבניים — חיסר,: אורז! תירס ! שעורה; שיפון! שיבולת־שועל; דוחן 1 דורה (ע׳ ערכיהם), כוסמת (ממשפחת הארבובתיים).
קטניות (גרגירים) להזנת אדם: ממשפחת הפרפרניים: שעועית; פול 1 אפונה; לוביה ; עדשים; סויה; חמיץ (חמצה) (ע׳ ערכיהם).
שרשים ופקעות: תפוחי־אדמה (פולניים); בטסה (חבלבליים)! פביהוט (חלבלוביים); יאמם (טמוסיים).

ירקות: א. עלים וגבעולים: כרוביים (מצליבים); חסה, קנרס (מרכבים); תרד (סלקיים); אספרגוס (שושניים)! ריבם (ארכובתיים)!
פטרוסיליה (סוככיים). ב. איברים תת־קרקעיים: סלק (מלקיים); גזר, כרפס (סוככיים): צנון, צנונית, לפת, חזרת (מצליבים); בצל, שום
(שושביים). ג. פירות: עגבניה, חציל, פלפל (פולניים); אבטיח, מלון, מלפפון, דלעת, קישוא (דילועיים): שעועית, אסונה (תרמילים; פרפרניים):
במיה (חלמתיים).

תותניות: פטל, תות־שדה, אסנה (ורדים); חזרזר, דומדסגית (בקעצוריים); אוכמנית, קסטה (אברשיים).

סירות: תפוחי־זהב, אשכולית, מנדרינה, לימון, אתרוג, קומקואס (פיגמיים, ע״ע הדד); תפוח, אגם, אפרסק, משמש, שזיף, דובדבן, חבוש, שסק
(ורדיים); אבוקדו (עדיים); מנגו (אלתיים); אננס (אננסיים); אפרסמון (אסרסמוגיים); גויאווה, סיג׳ואה, פיסנגה (הדסיים); תמר (דקליים); תאבה,
לחמן, שקמה (תותיים): רימון (רימוניים); חרוב, תמרינד (קסאלפינים); ספוטה, ספודילה (ספרטיים): בננה (מוזיים); גפן (גפניים); אנונה
(מגנוליים); פסיה (שעותיניים).

אגוזים: שקד (ורדיים); אגוז המלך, פקן(אגחיים); אילסר (שדריים); בטנה, אגוז (אלתיים); ערמון (אלוניים); מאקאדאמה (פרוסאיים).
צמחי משקה: מטה (צינותיים); קולה,■ קקאו (סטרקוליים); קפה (פואניים); קת (קלססריים); תה (תה).

צמחי תבלין: אזוב (חלק הצמח: עלים; שם [לועזי] מסחרי; ח 03 [ז 3 ^ משפחה: שפתניים); איגנית הציפורן (פרחים; $* 010 ; הדסיים); אניס
(זרעים; "".ת; סוככים); גד (זרעים; ז 16 > 1 ז 3 ״נ 0 ; סוככיים); ואנילין ([שנף] סירות; 112 ות 3 ׳ע; סחלביים); זנגוויל (קנה־שורש; * 0108 ;
זנגויליים); חרדל (מיעים; ו>־ 5:31 נו 1 <; מצליבים) : כורכומה (קנה־שורש ; ס״שמו:■□!; זנגוויליים) ; כמון (זרעים ; ״״!״ס; סוככיים); כרויה (זרעים ;
ץ 13 ! 03:3 ; סוככיים) ; כרכום (עמודי העלי ; 5311:33 ; אירוסיים) ; מוסקטית (זרעים; * 13 ^; מוסקטיים); מליסה (עלים; 83110 ; שפתניים) ; מרוה
(עלים! * 53 ; שפתניים); נענה (עלים; 3 י 1 >ת^ו; שפתניים); הער האציל (עלים! ■ל 83 ; עדיים); פימנטה (פירות; *; 41150 : הדסיים); פפריקה

(סירות; 3 ש;: ק 3 ?; פולניים); פלפל (סירות; *קמש?; פלפליים); צ׳ילים
(קליפת עץ; תסי״ 3 ״״; 0 ; 015513 ; עדיים): קרדמון (זרעים; ת 0 ת 31 !)ז 03 ;
סוכניים); שומר (זרעים; 60001 ?; סוככיים).
צמחי עישון ו ל ע י ם ה: טבק (המשפחה: סולניים) ; בטל, עלים
לפטרקולייס); קנבוס ([חשיש, קנבוס] ; קנביים); סרג ([אופיום) פרגיים);
צמחי מספוא (ע״ע).

( 0081113663 ־ 31 3013 ־ 131 <}, קנה ( 6811115 03003 ), קורקומה ( 3 ךת 011 ־ 001

6113 } 8056 ס 3 ), וסג(, מגזעיהם ושרשיהם של דקליים וציקסיים ( 23:1113
18303 ־ £101 ). סוג אחר של פוליסוכר — איגולין (ע״ע) — מופק
מחמנית הפקעות ודליה ( 8003:3 ! 311113 ( 1 ),

אמתי שמן מגדלים באזורים הטרופיים ובאזורים הממוזגים.
שמנים אצורים בעיקר בזרעים. מחלקים אותם לפי בושר התייבשות:
1 . בלתי מתייבשים: זית, אגוזי־אדמה, קיקיון ! 2 . מתייבשים למחצה:
כותנה, תירס, שומשום, חמנית, חרדל, נפוס ( 5 נ 1 ק 13 ז 81358103 ); 3 .
מתייבשים: פשתה, קנבוס, סויה, טונג, קורסם, פרג, פדילה! 4 .
שומניים וחלביים: קוקוס, שמנון, חמאת קקאו, אגוזי מוסקט.

שימושי השמן העיקריים — למזון ולתעשיה. השימוש במזון
הוא לבישול(סויה; כותנה < אגוזי־אדמה; המניה) ולטיגון, במרגרינה
(קוקוס! שמנח [ 011 3101 ?]), במאפה ולבצק; לשמנים שולחניים
(בעיקר זית, שומשום, אגחי־אדמה, פרג, המניה, תירם); לשימורי
דגים (בעיקר זית, המניה, שומשום, אגוזי־אדמה, כותנה).

צמחי שמן ל תעש יה. עץ הטונג ( £0:811 160:1:65 ^) מוצאו
מסין. השמן המופק ממנו משמש במוצרים רבים, ביניהם: צבעים,
בעיקר כאלה העמידים בפני קורוזיה, חומצות, בסיסים ומלחים;
ציפויים (גופי-ספינות; חלקי אווירונים, רשתות וכבלים השוקעים
במי־מלח), לצינת ולהקשחת סלדה, באלקטרוניקה, לסרטי בידוד,
טרנספורמטורים ולמכשור עדין. אואיטיס יקה ( 1-121113 2163013 ),
צ׳ תדיר ירק מהוורדיים. גדל בברזיל. השמן המופק מזרעיו הוא
תחליף טוב לשמן טונג, ומשמש גם לצבעי ציור, סרטי בלמים
ושרפים. ב א ב א ם ו( £6:3 ! 016 3 ץת 18 נ 0:1 ), דקל גבוה באמריקה הטרח
פית. כמו הקוקוס, משמש למרגרינה ולמאפה, לייצור חמרי־נפץ,
זכוכית עמידה ועוד, פ ר י ל ה ( 0:656605 :£ 113 ״:>?), צ׳ חד־שנתי 1
נפח במנצ׳וריה ויפן. משמש לייצור נייר שמן יפני, מטריות נייר,
עור מלאכותי. ק נ ף ( 6300318005 1111115605 ), צ׳ סיבים ושמן. קר(־
ט רך ( 1181111111 0:0:00 ), צ׳ טרופי תדיר ירק. השמן המופק ממנו
משמש גם לצרכים רפואיים. חו׳חיבה ( 631110:0163 8101:0008513 ),
צ׳ מדבר מובהק. השמן שלו יקר־ערך ומשמש לסיכה.

צמחי ב 1 ש ם (שמנים אתריים) הוכרו יפה בעולם העתיק, מדעו
להפיק מהם, בעיקר לצרכי קטורת ופולחן, אח השמנים האתריים
שהם התמרים בעלי־הריח. בראשית המאה ה 18 הכירו 120 מינים
מהם הפיקו שמן אתרי. כיום ידועים צמחי בושם ב 87 משפחות
בוטניות. למעלה מ 40% מהמינים מצדים באזורים טרופיים, כ 10%
בםובטר(פ יי ם, כ 20% באזורים הממוזגים, והיתר — מפוזרים. על אף

(סירות: 081115 ; סולגיים); קורנית (עלים : ־ימענת־; שפתביים); קינמון
זנגוויליים)! ריחן (עלים! 83511 ; שפתניים); שבת (זרעים; 111 ס;

(פלפליים); בטל, אגוזים (דקליים): קוקה (קוקיים); קולה, אגוזים
פיאוט (צבריים); דמורה (סולניים).

התפתחות הייצור הסינתטי של בשמים, עדיין חשובים מינים מרובים
של הבשמים הטבעיים. השמנים האתריים משמשים בתעשיית המזון—
לדברי מתיקה, מאפה, גלידה, ליקרים, משקאות, גומי־לעיסה! ברוק-
חות — לתרופות, לחמרים אנטיספטיים ובקטריוצידיים! לבושם.

השמן האתרי בצ׳ מרוכז בעיקר בפרחים ובפירות, פחות בעלים
ובקני־השורש, ומעט מאד בגבעולים. מרכיבי השמן העיקריים הם:
טרפנים, כהלים, אלדהידים, קטונים, סנולים ואתרים פנוליים, חומצות,
לקטונים.

המשפחות והמינים העיקריים של צמתי ברשם (בסוגריים שמוח
מסחריים) : א י ר ו ם י י ם — אורים ( 0:85 )! ש פ ת נ י י ם — אזוב 1
אזוביון (ע׳ ערכיהם)! פצ׳ולי ( 3:0110011 ?) ; קורנית (ס 111 ץ 11 ז);
רוסמרין (ץ: 3 מ 80561 ) ? פ י ג מ י י ם — ברגמו (: 86:23010 ); לימון
(ע״ע)! נירולי ( 111831 ־ 01 ? . 1 < ! 013 ־ 81831 011 ־ 101 <) ! פטוגרין (־ 0111 ?
״ 31 ־ 81 ) ; ג ר נ י י ם (ע״ע) — גרניון;דגניים — וטיור (- 01 * 1 *>זץ)!
לימון עשב ( 8:355 תס״זש־!); פלמרחה ( 053 ־ 31:1131 ?) ; ציסרונלה
( 011:006113 ) ; ו ר ד י י ם — ורד (ע״ע) 1 ז נ ג ב י ל י י ם (ע״ע) —
זנגביל; זיתיים — יסמין ( 13501100 ) ! שוש נ י ים — יקינתון
(ע״ע)! בשמיים־עריים — לינאלוא ( 1303106 ) ; ס ג ל י י ם (ע״ע) —
סגל ( 10161 ^) ! מנטליים — סנטל ( 530:0101 ); ל ופי ים —
קלומוס ( 03130105 ); קטניות — שיטה ( 035513 ) : בשמיים
(ע״ע) — לבונה ( 61113 ׳>\ 805 ), מור ( 3 ז 110 ק 11 ח 1 ת 00 ).

ע״ע בשמים.

צמתי לטכס ומוצריו. ה לטכס — נוזל חלבי, לרוב לבן,
לעתים צהבהב, כתום או ארגמן — הוא תערובת קולואידית של
מים, מלחים, תרכובות פחמן מימני והמרים אורגניים שונים, אלקלו־
אידים, טרפגים, שמנים וכן חלבונים, מנינים, סוכרים, עמילן. הוא
מצוי בצ" רבים (מעשבים נמוכים ועד עצים גבוהים) וגדל באזורים
שונים. לטבס (מיץ חלבי) נוצר בד״כ בתאים מיוחדים (מובילי שרף
חלבי! ר׳ לעיל, אנטומיה). החומר האלסטי המופק מהנוזל החלבי
המוקדש הוא הקאוצ׳וק (ע״ע) הטבעי. כמעט כל ייצורו מתרכז
בדרום־מזרה אסיה — מלאיה, הודו ואינדונזיה, ומיעוטו באפריקה
המערבית.

צמחי הקאוצ׳וק העיקריים: גואיולה ( 260:31010 ־ 313116111110131 ?)
הוואה ברזילית (ע״ע חלבלובים; 63 ׳י 16 ־ 1 ) — הספק העיקרי של
הקאוצ׳וק הטבעי! לנדולפיה ומונגביירה מההרדופיים; מניהוט (ע״ע);
קוק־סגיז מהמורכבים; פיקוס; קסטילואה, מהתותיים. מהלטכם מפיקים
גם ג ו ט פ ר צ׳ ה (ע״ע), חומר דמוי קאוצ׳וק אך בלתי אלסטי. מצד

787

צמח: צמחי־ודעלת

788

בצ" שונים ממשפחת הספוטיים, ובעיקר בפלקיון( 1811113 זז 111 ו 1 !> 313 ?),
עץ גבוה, הנפוץ באזורים הטרופיים באסיה. משמש בכבלים תת־
מימיים, חמרי בידוד לחשמל, מכשירי טלפון, צינורות. חומר דומה
אך נחות בטיב מהגוטד. היא ב א ל א ט ה שמוסקת מ 31313 ( 51 ג 11501 ת 11 \
מהספוטיים; נפוץ באמריקה הדרומית. בבריה״מ מפיקים גוטד, —
בך ם ק ל ט — מצמחי הפילכון ( 0105 ץ 00 ׳\£) והאיקומה ( £0000113
105 ) 010101 ) ממשפחת האויקומיים. מפיקים אותה תוך ריסוק הרקמות
המכילות אותה. הצ׳יקלה ( 0111010 ), המשמשת בעיקר בתעשיית
גומי־לעיסה, מצויה בלטכם העץ ספודילה ( 3 ז 0 ג! 7,3 35 ) 408 ) מה-
ספוטיים (גדל באמריקה הדרומית). הלטכם נצבר בקליפת הגזע
ושיעור הצ׳יקלה בו מגיע ל 20% — 25% . מפיקים צ׳יקלה גם מצמחי
משפחות הרדופיים וחלבלוביים.

שרפים טבעיים מופרשים ברקמות צ" רבים. הם מתרכזים
בביבים או מכלים מיוחדים• בצ׳ (ר׳ לעיל, אנטומיה) ויוצאים עם
פציעתו. ההפרשות נזילות, ולכן במגע עם האוויר משתחררות התר־
כובות הנדיפות והשאר מתחמצן או מתפלמר ומתקשה. השרפים
המשתחררים חודרים לאדמה ומשתמרים שם. במיוחד רבים השרפים
בצ׳ ׳ הטרופיים. שלוש קבוצות עיקריות לשרפים: שרפים אמיתיים
(או קשים), שרפים שמניים ( 051115 ־ 0100-1 ) או בלזמים, ושרפי-צמג.
קופל ( 000315 ) הם שרפים אמיתיים המכילים מעט שמנים אתריים,
נעדרי טעם וריח. מקורם בחלקם במאובנים בדרגות התאבנות שונות,
ובחלקם בעצים חיים. החשובים שבהם: ת 1 ב 0051 ט־ 1 ז 0 ע תוו 11 ( 101 ץ 3011 ז 7
— מאפריקה המרכזית; . 500 סס 031£ סנ) — מאפריקה המערבית;
קאורי — 3115 ־ 1 ) 3115 815 ) 483 — מאוסטרליה! 3 נ 311 815 ) 483 מדרום-
מזרח אסיה; 11 ־ 31 ( 1 ־ 00111 303 ת 010 ץ £1 — מאמריקה הדרומית. הוא־
מאר () 03013 ) אף הוא שרף קשה, לרוב ממשפחת הדו״פנפיים
והבשמיים המצויים בדרום־מזרח אסיה. החשובים שבהם: הדאמאר
המלוח (. 500 5110103 ), הלבן ( ¥3101:13 ), השחור (!מ 111 ־ 03031 ), שב¬
הודו, והבטאוי ( 1 ) 10500 ^ 03 ־ 51101 ) . הענבר (ע״ע; ) 40180 ) אף
הוא שרף מאובן. מצוי לאורך חופי הים הבלטי ומקורו ב 115 ״ 1 ?
3 ) 1£0 ת 001 גו 5 . ה ל ק ר (: £3031101 ) מופק בעיקר מ 13 ו 101£1 חז 0 ׳ 5 11115 ?
בסין וביפן. ה ש לק ( 51101130 ), מוצר זואוכימי, חומר דבקי מופרש
ע״י החרק ( 13003 ז £3001£0 ) שניזון מהפרשות עצים בהודו ובדרום-
מזרח אסיה. משמש הרבה כדבק (ע״ע) ובתעשיה אלקטרו־כימית.
ה א ק ר ו א י ד ( 0101 ־ 4031 .) מופק באוסטרליה. מסטיק, מופק מאלת
המסטיק (אלתיים), ומיוצר בעיקר בכיום׳ יוון. בין השרפים ה שמ¬
ניים: טרפנטין (ע״ע) ובלזמים. הטרפנטינים מופקים בעיקר
משרף עצי האורן; 13115 ) 3115 15 !ת 1 ? באה,״ב ! 511005015 .? בבריה״מ ;
־ 01 ) 011135 .? בצרפת ; ומאורן ירושלים ( 1515 ) 1131000 .?) בא״י ובדרום
אירופה. בין השרפים הבשמיים:הבושםהפרואניובושם
ט ו ל ו שמופקים מעצי . 500 1011 <^ 1 < 4 <; ס ט י ר כ ם מ - 13111 ) 111 ! 1 ^ 1
1000115 ) 0 ) 83 בדרום־מערב אסיה הקטנה, ומ 101£1113 :זיס 5 .£ באמ¬
ריקה המרכזית והדרומית; בנזואין ( 8002010 ) מעצי הליבגה
(. 500 ^<) 3 ) בדרום־מזרח אסיה, ובהודו המזרחית; ק ו ם א י ב ה
( 0003183 ) באמריקה הדרומית מעצי 3 )ס 031£ סס, מהקטניות;אלמי
( £10011 ) הפיליפיני מ 111200101101 בם 111 ז 3 ס 03 ; הבושם ממכה
( 8315310 810003 ) שהיה פעם מפורסם מאד, מופק משיח-הבושם

01101 ) 00083153 3 ) 0001031080 .

ש ר ס י - צ מ ג ( 05105 ) ! 000 ) הם לרוב תערובת שרפים והמרי
צמג, מצויים בסוככיים ובבשמיים הגדלים באזורים יבשים: - 401010
013011111 מופק מ 11 ) 301100013011 01113 ) 0 ( 1 שבמדבריות איראן, סיביר
ואסיה הדרומית; 13 ) 1 ) 453£0 באיראן ובאפגניסטן מופק מ 1113 ) £0
013 !) 3553£00 ; 031830001 מופק מ 103 ) 8318301 013 ) £0 בצפון־מערב

אסיה; המור והלבונה (ע״ע בשמיים).

צמג ( 00015 ) — קבוצה מיוחדת של הפרשות צ" נעדרי טעם
וריח מסיסים במים ואינם מסיסים בכהל ואתר; משמשים כדבק

(ע״ע). ההפרשות מצויות בצ" הגדלים באזורים חרבים: גומי
ע ר ב י ק ו ם — בעצי השיטה באפריקה הטרופית, ק ר א י ה( 3 ץ 3 ) 3 ?)
מ 005 ) 0 00113 ) 0 ) 5 בהודו, טראגאקאנת ( 38303018 )£׳) מעצי
הקדד ( 451083105 ) באיראן ובאזורים היבשים בדרום-מזרח אסיה.
חמרי צמג מופקים גם מפירות וזרעים של חרובים, פשתה, גואר
וחבוש. אגר-אגר (ע״ע) מופק מאצות־ים אדומות.

צמחי סיבים. מבחינים ב 3 קבוצות: 1 . סיבי גבעול —
רכים, גמישים ודקים — כפשתה, רמיה, קנבוס, יוטה, קגף! 2 . סיבי
עלים — גסים, קשוחים וחזקים, עשויים קבוצות תאים קטנים
מכילי ליגנין! הסיבים אינם נפרדים בהשריה אלא בטיפול מכני —
סיסל ואגבות אחרות, אבקה, פורמין; 3 . סיבי פ י ר ו ת וזרעים.
החשובים בהם — כותנה, קפוק, קוקוס. מספר המינים מהם ניתן
להפיק סיבים רב במיוחד באזורים הטרופיים, אך רק לחלק קטן
חשיבות כלכלית. מבחינת השימושים בסיבים הצמחיים מבחינים
בין: סיבי טכסטיל (ע״ע) — חזקים, גמישים, ארוכי-קיום —
כותנה, פשתה, רמיה, קנבוס ויוטה. סיבי ק ש י ר ה — חזקים מאד,
רכים וגמישים — יוטה, כותנה, קנבוס, אבקה, אגבות; סיבי מ ב ר¬
ש ו ת — חזקים וקשוחים, מופקים מענפים, זמורות, עלים או קליפות
של אגבות, דקלים, יוקה, דורה! סיבי קליע ה ואריגהגם ה¬
חלקים, גמישים ונפרדים לגדילים — קנה־סוף, ערבה, במבוק, חוטרי
דקלים;סיבי מ י ל ו י — למזרונים, ריפוד מושבים, פיקוק כלי-שיט,
סתימת משאבות — נעורת קפוק, כותנה. יוטה, קנבוס; סיבי
כובעים — גבעולי חיטה, אורז, שעורה, כובעי פנמה מעלים
צעירים של צ׳ דמוי דקל ( 0310130 103 ( 100101 ) 03 ), כובעי פורטד
ריקד מעלי דקל הכובעים ( 001 ) 030513 53831 ) ! סיבי מחצלות
עשויים צמחי־גומא, סוף, סמר, פנדנום; סלים עשויים משרשים,
גבעולים, עלים: סוף, ערבה, קסמי אלון, מילה; חמרי ניקוי
ו ר ח י צ ה — סיבי חלופה.

הייצור השנתי( 1972 ) העולמי של סיבי צ״ — כ 19 מיליון טונות.
מהם: הכותנה — 68% , היוטה ודמויי־היוטה — 18% , אגבות וסיסל —
4% ; פשתה — 4% .

ע״ע סיב, סיבים; טכסטיל; יוטה; אגוה; פשתה; כתנה! חבל.
צמחי בורסקאות. לעיבוד העור (ע״ע, עפד 770/1 ) משמשים
חמרים טבעיים, בעיקר טנין (ע״ע), שמופקים מצ" שונים, מכל
חלקי הצ ׳ . טנין הקליפה מופק בעיקר מעצי אלון (ע״ע), ריזופורה
( 0130810 3 ) 8120080 ?), אשוחית ( 48105 1003 ?), ארזית (^) £3
0100101113 ) מהארניים; ליבנה (. 500 א 3 )ץ)$), האקליפטוס (אוסט¬
רליה) : ק 0 יה ( 3 ) 10013 ) 30 035513 ), שיטה ( 103 ) 0110 403013 )
וטסוגה ( 03030100515 15083 ־). החשובים בטניני העצה: הערמון
(ע״ע), סכיגופסיס ( 001211 ) 5.10 , 83130530 8081000515 ) מהאלתיים,
באמריקה הדרומית. טנין העלים מופק מאוג (ע״ע) ואונקריה
( 830188 13 ) 11003 ) במלאיה ובאינדונסיה. בין טניני הפירות:
האמלג (. 500 103113 נ 0 ) £0 ) מהקומברטיים, בהודו! מיני קסאלפיניים
( 5010053 , 0 , 1£0113 ' 05 ) 8 . 0 , 13 ) 13 ) 00 03053101013 ) ואלון (אסיה

הקטנה). טנין השרש י ם מופק בעיקר מצמחי החומעה (א 0010 ?
010005003105 ^ 8 ) מהארכוביתיים, באה״ב ובמכסיקו.

מ. זהרי־נ. סינברון, צפהי־החועלת הגדלים בר בא״י (השדה, י׳),
תר״ץ; מ. זהרי - א. פאהן, גמזזי התרבות של ישראל, תשי״ז; א. גור
ואחרים. גידול פירות, תשכ״ב; - 0/0 ׳ס<׳£ )^־ 5,7 ת 0 ((מ 1 ז.ע

; 43 3 19 , #0714 [ 1111 ( 0 /״/•* { 1 36 ־ 7 , 6 ) 0111 .א ; 1943

; 1949 , £ 61117 $ $ 114 ) 1$ * 0141 €$614716 ,. 1 ) 1 ; 1948 , 1$ * 1 ( 7 , ¥€5 \ 90 .א

. 14 . 11 ; 1949 41641 0441110 (ס 1144111441 ,ץ 16 וב 8 .££ ., 1

- 1 * 6 (# ,ח 1 ו 1 ת 11 ס . 14 ; 1950 ,אזס^סקסס ווממח 016 גק 1€ < 11 וכ 1 ^רנ 1 תץ£

.ז\\ . 11 ; 1951 , £111714$ 1 ז $61714$$1%16 16$ ) {? 11471%€ ?}(* 14 ( £4441$6 00116
;* 1952 , 1 ( 801417 £6017017116 , 9111 .¥ ; 1952 , 74411 ז 0 / ,$? | ץ' 161 !:> 5

.ס .[-ץ\\ 32 ; 1954 , 011$ 41144 £4$$ 6 $6 14716 7 \ י ץ^ £0 .¥\י

,ח 12 )(ז 1£6¥0 . 0 ; 1962 3 , 14172:6 ( 010 ,(. 15 * 6 ) 1111 ** 101:6 < — ב 1 >ז 6 ז*\ז £6

4 141116$ ? £6$ , 6 ־ 1 * 1315 < .[ ; 1964 , 166$ ? 8 * 01116 1 ) 411 4121114 ׳ 1 * 6006 ?
71001641 (ס \ 0 ס 1£7 ז 44 { ,!)־ 8111131 . X — ת $6 מ 16 ־ 101 < .£ ; 1964 , 166$ ? 6
, 1 ( 1 * £4 16 ( 1 ( 0 4411$ ־ 71 , 6 ז 0 ־ 01 ,? .£ ; 1964 , 6 * 116141114 * 740 001641 * 5447-1 1 ) 411

(

789 צמח: צמחי־ רפואה: צמחי־ נוי , 790

,. 31 ^ ;•[:) 301 [ .{ ; 1969 / 0 ) 3001 0 < 1 ' 1 , 1 ו;> 1 ז 83 ת 56 <>א .? ; 1965

1 ) 13561161 ^ . 8 . 5 > ; 1969 , 1 ק €70 1 * 10170*1001100 1 *, 130x1 סס , 66 מ< 1 ־> 5 .?

,(. 1 ) 6 ) 1 זזת; 11101 ? ״ 1 . 19 ; 1969 30011 / 0 ) 3001 1 * 6( 11.. 7/1( 0x107

. 1970 ,/ 70010X700 *ק 170 ) זס/!ס 7 07111 3001 11 >-> 1 ק 70 ־ 1

ש. ה.

צמחי רפואה. הנסיון המקרי שרכש האדם בריפוי מחלותיו
ומצעיו באמצעות צ" עוררו את עניינו בלימוד צמחי־רפואה. חלק מהם
היו יעילים להרגעה או לריפוי ולחלק יוחם כוח-עליון בזכות אמונות
תפלות ונהגי פולחן. לכן קשורה ההיסטוריה הקדומה של הבוטניקה
לתולדות הרפואה בסמים ובעשבי־פלא. כתובות אשוריות ומצריות
קדומות (מלפני 5.000 שנה ויותר) מציינות שפע של תרשימי תרופות
מצ". גם בספרות העברית הקדומה נזכרים צמחי רפואה רבים. על
הספרות הבוטנית העצומה. שהיתר. בעיקרה רישום סגולות צמחי-
הרפואה, ע״ע בוטניקה, עם" 743/4 .

כיום מגיע מספר צמחי הרפואה הרשומים וצמחי הרפואה העמ¬
מיים לאלפים רבים. במשך השנים הוצאו מכלל שימוש צמחי רפואה
עממיים רבים שהיו מקובלים בעבר בבתי־המרקחת, וחלקם הוחלף
בחמרי רפואה סינתטיים. עם זאת רבה כיום ההתעניינות בחמרי
רפואה חדשים או משופרים שמקורם בצומח.

שתי קבוצות גדולות לצמחי הרפואה: 1 ) צ" א ל ק ל ו א י ד י י ם
(ע״ע), כמינים של הסוג 010611003 מהם מפיקים כינין (ע״ע) 1
סירות הפרג(וזו 0 ־ 1£61 תומ 0 ל ש 6 ? 3 ק 3 ?) הבלתי בשלים, מהמיץ החלבי
שלהם מפיקים אופיום (ע״ע! ממנו מפיקים פפורין ומורפין [ע׳
ערכיהם], ונגזרות המורפין — תבאין, הרואין, קודאין, נאלורפין) <
63 ! 1 ת 0 י,י 611005 ׳<:!!$ ממנו מפיקים ק ו ק א י ן ז 1003 ) 113 ?<! 15 <ע 0 ־ 11 .\ 7

שממשפחת הסולניים (ע״ע) ממנו מפיקים אטרופין (ע״ע) ז
2 ) צמחי רפואה שמכילים גליקוזידים (ע״ע) כגון: דיגיטליס
(ע״ע), רסדפין, טפונינים (ע״ע) שונים, אמודינים (ע״ע, אנתרכינון),
סליצילים, ע״ע סליצילית, חמצה.

מצמחי הרפואה הנודעים: סוג של ז ב ו ב ב י ת (ע״ע וע״ע פטריה,

עם׳ 602 ) המכילה חמרים נרקוטיים־הלוצינוגניים (במיוחד פסילוצי־
בין! ע״ע הלוצינוגנים, עם׳ 472/3 ). בטל (ע״ע! 1x161 ".ן!?),
אמיתה קיצית ( 7150383 )וסבת(/) מכיל פורנוכרומינים
שהחשוב בהם הוא פלין שמשמש במחלות לב, קצרת וכר.
קמפטותקה מחודדת ( 3030110313 1110€3 ס 1 תתז 03 ), עץ,
שמולדתו סין. ממנו מפיקים את הקמפטותצין הידוע כאמצעי רפואה
במחלות המעיים. ארגוט (ע״ע! מ״סקזסס 5 ת 0139166 ), פטריה
התוקפת צמחי דגניים. הגוף הפעיל מכיל חמרים בעלי פעילות
ביולוגית נמרצת, ביניהם ארגוטוכסין המשמש נגד דמם. א י פ ק ק ו¬
אנה (מינים של הסוג 1136115 ק 06 ! משפחת הפואתיים). שרשיו
מכילים את האלקלואיד אמטין שמשמש כאמבוציד וכאמצעי הקאה.
הלבורוס שחור (-! 0186 05 זסאל 96116 ), ממשפחת הנוריתיים
(ע״ע). השרשים מכילים את הגליקוזיד הלבורין ולו שימושים
אחדים ברפואה, מהם במחלות־לב וכאמצעי משלשל. סרג
תרבותי (ע״ע, ור׳ לעיל). אצבעו ני ת (ע״ע) ארגמנית
( 01-63 <ך! 0 <ע 01811:3115 ) מכילה את הגליקוזיד דיגיטלין (ר׳ לעיל),
תרופה למחלות-לב. סטרופנתום (מינים שונים של 5 ס 1130111 קנת 81
ממשפחת ההרדופיים [ע״ע]) מכיל אלקלואידים המשמשים במחלות־
לב. מקור לקורטיקוסטרון (ע״ע הפרשה פנימית, עמ׳ 119 ). א ק ו¬
ניט ון (ע״ע) רפואי ( 60011001 031x1105 ^), צמח רעל קטלני
שמשמש ברפואה. פועל נמרצות על מערכת העצבים. ר א ו ב ו ל פ י ה
( 13 ) 01 ^ 311 > 1 ) ממשפחת ההרדופיים (ע״ע, עמ׳ 178/9 ), מינים אחדים
של הסוג הזד. מכילים רסרפיו ששימושו רב ברפואה (יתר לחץ־דם).
ג נ ט י ן צ ד, ו ב( 0601130310163 ) מכיל גליקוזידים הפועלים כאמצעי
מעודד ומחזק. הידרסטיס קנדי ( 160518 ) 0303 35115 ז 1 >ץ 1 ־ 1 ).
השורש וקנה השורש מכילים אלקלואידים שמשמשים כאמצעי מחזק
ומעודד, וכתרופה נגד הצטננות ודלקות של קרומי הריר. ש ו ש ק ר ת

( 11123 8131x3 ז־ 1 ץ 6 ץ 01 ). השרשים מכילים גליצריד (מתוק פי 50
מסוכר) שמשמש בין השאר כאמצעי מרכך. חטמית רפואית
( 103118 :> 1 ) 0£ 1111363 \ 7 ) ממשפחת החלמיתיים (ע״ע). בשרשה מצוי
חומר מוצילגי הפועל נגד דלקות של רקמות. בב 1 נג ([ע״ע] ממש¬
פחת המרכבים [ע״ע]). ד ט ו ר ה([ע״ע] ממשפחת הסולניים [ע״ע]).
מכיל את האלקלואידים היאוסציאמין (ע״ע אטרופין) וסקופולאמין.
ולרינה רפואית ( 0££16103115 1303 ־ 73161 ), ע״ע ולריניים.
ק סי ה מחודדת ( 56003 038513 ), מכילה גליקוזידים שמשמשים
כאמצעי משלשל ותרופה נגד הצטננות. ת מ ר י נ ד ה ו ד י (־ 3 ת! 3 ז
( 1163 ) 10510 ) 0 ״), בציפת הפרי מצוי חומר משלשל. פ ודום ילון
( 001 ז 6113 ק 11001 ץ 11 ק 10 > 0 ?), ממשפחת הערטניתיים (ע״ע). מכיל
פודופילין שמשמש נגד הקאה והצטננות. קת ( 10115 ) 6 031113 )
שעליו ידועים כאמצעי מעורר ומזרז.

אביס (ע״ע שבת) המעודד תהליכי עיכול! נענה (ע״ע וע״ע
מנתיל) וקורנית פשוטה ( 11183115 ׳% 01115 ׳< 711 ) לאנטיספטיקה.

צמחי רעל הם צ" שמכילים יסודות רעילים לבע״ח ולאדם!
מהם שרעילים לאדם ושאינם רעילים לבע״ח. גם באלה שרעילים
לאדם קובעים המינון, והתגובה הספציפית של המורעל. צוינו כ 1,000
צ" רעילים לאדם ומהם אף קטלניים. מדי פעם מתבררת רעילותם
של צ" נוספים.

מבין ד.צ״ שרעילותם ידועה: מיני חידקים (ע״ע) י רבות מהסט־
דיות המצויות ביער ובשדה. וע״ע סטריות, עם׳ 601 ! 606/7 !
משפחות של צ״ עילאיים שהרבה ממיניהם רעילים, למשל: אלתיים
(אוג ארסי [ע״ע, 5 ] רעיל גם למגע), החלבלוביים (הלבלוב), הסול-
ביים, השושניים, הנוריחיים! הפרפרניים ( 1x0$ ^ מיני־תורמום,
קדד, מיני שעועית, 3105003 * 51 , 0101313113 ), מתנניים (דפנה),
האסקלפיים, ההרדופיים(חד מאבק חבשי [ 5510163 ץנ 31 3 ז 6 ו 1:1 ס 63 ס 0 .\ 7 ]),
הסוככיים ( 016013 , רוש)! המרכבים (, 101 ^ 111 ^ 0 ^ £161601001, x
1805001 ״ ת״ 1 ״ 310 ת £0 ), ע׳ ערכיהם! בצ" רבים מהחשובים ברפואה
(ר׳ לעיל) יש רעלים, והמינון קובע את היותם תרופות או רעלים.

היסודות הרעילים בצ׳ הם אלקלואידים, גליקוזידים, ספונונים,
סטרואידים (ע׳ ערכיהם), רזינואידים ואוקסלטים וכן מינרלים
כסלניום וכמוליבדן.

ע״ע פ ר מ ק ו ל ו ג י ד.! ר ק ח ו ת, ר ע ל י ם וביבל׳ שם.

מ. ז.

צמחי נוי — צ" המהנים את העין. יש המכנים בשם זה כל צ׳
שחלקיו או יבולו אינם משמשים למאכל או לניצול אחר, לרבות
עצי יער וצמחי הנוף הטבעי! אך מקובל לכנות כך צמחי תרבות,
הנזרעים, נשתלים או ניטעים בידי האדם לצדכי גננות־הנוי, כולל
גידולים כלכליים של פרחי קטיף, צמחי-בית ובריכות נוי.

קבוצות עיקריות של צמחי נוי: כל צמתי-הנוי ה מ ע ו צ י ם הם
רב-שנתיים וכוללים עצים, שיחים ומטפסים מעוצים. העצים
מאופיינים לרוב בגזע אחד הנושא צמרת בדים וענפים, ומוקף לכל
ארכו ענפים צדדיים. בקבוצה זו גם הדקלים הגבוהים. שיחים-
צ" מעוצים, שנופם מתחיל להסתעף בתוך האדמה או בגובה מועם
מעל פני הקרקע. הגבוהים מגיעים לגובה עצים נמוכים ויש שמטפחים
אותם כעצים! הנמוכים ביותר מתרוממים עד חצי ם׳ מעל לקרקע
ויש שקוראים להם בני-שיח. מטפסים מעוצים — שיחים
בעלי ענפים ארוכים, מצוידים באברי טיפוס, בקנוקנות או שרשי
אחיזה, או שניתן לקשור אותם לשימוש כמטפסים. בין צמחי-הנוי
העשבוניים צ" עונתיים, חד־שנתיים, דו־שנתיים ורב-שנתיים
בצורות ובגדלים שונים, החל ממשתרעים סמוך לקרקע, שגבהם
הטבעי או השמור בטיפול גנני אינו עולה על סנטימטרים מעטים —
ועד לצמחים זקופים, שגבהם מגיע ל 2 מ׳ ויותר, וכן מטפסים עשבו¬
ניים עונתיים ורב־שנתיים. ביניהם נמנים בעלי נוף קבוע וכאלה
שנו׳פם מתייבש ונעלם. בין האחרונים מרבית הבצלים והפקעות

1 _

791

צמח: צמחי נדי; מין

792

שעונות צמיחתם רק בחלק מהשנה. גם בצמחי־הנוי הבשרניים
מצויים רב־שנתיים ועונתיים במגוון רב של צורות וגדלים. בעיקר
עשירה משפחת הצבריים, שבה ממינים גבוהים כעצים עד
למשתרעים זעירים; נכללים גם מטפסים.

השימוש החשוב ביותר של צמחי־נוי הוא ב גננו ת־ ה נוי,
כחומר־גלם עיקרי לגינות, גנים (פארקים), שדרות ושאר אזורים
מטופחים שייעודם להנות את העין מבלי להביא יבולים. דע״ע ג ן,
גננות; בסתנאות (כרד מילואים). לצמחי הנוי תפקידים פונקציו¬
נליים וחזותיים, שקובעים את שימושם ומיקומם בתכנון הגנני.
בהשפעה ההדדית החיונית בין החי והצומח, בה משפרת הצמהיה
את הסביבה בטיהור ובסינון האוויר ובהשפעה ממזגת על האקלים,
חשוב תפקידם של צמחי־נוי, בעיקר ביישובים צפופי בניה ורבי
אוכלוסיה. תפקידים פונקציונליים אחרים: מניעת סחף בקרקע מדרו¬
נית; קשירת חולות נודדים; הגנה מפני רוחות; גידור והפרדה;
הסתרת עצמים וקטעי נוף; מדשאות — לדריכה, למשחקים ולבילוי.
בתכנון הרכב צמחי־נוי בגן שולטים חוקים ארכיטקטוניים המתחשבים
בתהליכים ביולוגיים: צמיחה וממדיה, תמורות עונתיות (לבלוב
ושלכת) וצבעים מתחלפים של עלווה בהתבגרותה, פריחה וסירות.
אמנות התכנון דורשת יחס מתאים בין רקע רגוע ונושאים ססגוניים
בהרכב הצ " . רקע רגוע מצוי בצבע הירוק של עלוות רוב הצ"; רקע
קדמי — במשטחים של דשא, רקע אחורי — בעצים גבוהים, כשצורת
הנוף משמשת גם לגיוון קו הרקיע. לאפקט של צבע משמשים עצים
ושיחים בעלי עלווה צבעונית, כחלחלה, כסופה, אדומה או מגוונת
בלבן או צהוב. כל ד!צ" בעלי פריחה בולטת יוצרים את הגיוון
העונתי בצבעי הגן. מגדלים צמחי־נוי גם להפקת יבולי עלים, פרחים
וסירות, וכצמחי-בית, בעציצים או בכלי-קיבול דקורטיוויים. מהשיחים
נפוצים ביותר, לקטיף פרחים, הוורדים ( 8053 ; ע״ע ורדיים, ורד).
עליהם ופירותיהם של איקליפטוסים שונים מבוקשים לקישוט. מהעש-
בוניים חשובים כגידולים כלכליים בצלים ופקעות שונים, כגון
סיפנים, אירוסים ושושנים. מפרחי הקטיף האחרים מגדלים כגידול
כלכלי: ציפורן, חרצית (תז 11 מ 1 ^ 1 ״ 53 ץזו 0 ) גרברה, דליה (ע״ע)
ועונתיים שונים.

גידול צמחי-בית הולד ונפוץ. אלה צ" בעלי עלווה יפה
היכולים להסתפק בבית־גידול מצומצם ובמנה מוגבלת של אור.
תחילה שתלו צמחי-גן בעציצים שהוחזקו בבית. אח״כ נוספו אליהם
צ" אפסוטיים ומיני פרחים, ביניהם בעלי בצלים ופקעות.

הולכים ומשתפרים מתקני עזר שונים, לחימום ולאוורור, להשקיה
ולחיטוי, להכנת תערובות המצע ולהקלה על העיבודים, במקביל
התפתחה תעשיית כלי קיבול — עציצים וכלים מחמרים שונים
בצורות ובגדלים שונים. הנפח המוגבל של כלי הקיבול, שבהם ד>צ"
מתקיימים זמן ממושך, מחייב מצע עשיר של חמרים מזינים וחמרים
מינרליים וסינתטיים שונים, המיועדים לשמור על תחיחות ומצב
פיסיקלי נוח לשרשים.

ליד צמחי־הבית המסרתיים: פיקוס, פילודנדרון וקרוביו, קודן
(קמטון), דיפנבכיה, קרובי הדרקונית ועוד, בולטים סוגים של
משפחת הברומליים, אנתוריון, מינים שונים של קיסוס וממשפחת
הקיסוסיים קרובים שיחיים של ארליה; בכלים קטנים יותר שולטים
פיני פפרומיה ושרכים שונים, פיני בגוניה, שחלקם מצטיין בעיקר
ביפי העלים — חלקם בפריחה ממושכת — וסוגים יפים ממשפחת
הגסנריים.

ישראל הגיעה לרמה נאותה בגידול צמחי־נוי וצמחי־בית
בחממות, ליצוא. בעיקר מגדלים ורדים, סיפנים וציפורן ננסית.
ב 1974 היה ערך היצוא של פרחים בישראל — 62 מיליון ל״י.

ע״ע פרח; גננות.

א. נחליאלי, גינת הגוי, תשי״ח; ד. זיידנברג. צמחי 1 ף, תשכ״ו;

ד. צפריר, גינת הגוי ופרחיה. 1973 ; ? 1/1 <״,:> 1 זז 11.113 . 14

; 1939 , 117 % ' מ?> ^ 00 ; 1929 , 11 1 * 501

/ 0 ? 7 % ,מ!**! . 0 ; 1952

. 1955

ח. ל.

מין בצ " . קביעת מין. המיניות ידועה בכל קבוצות הצ " ,
החל באצות וכלה בצמחי-זרע. עקרוגה הוא התלכדות חומר גנטי
שמקורו משני אורגניססים וחלוקתו בסידור חדש בצאצאים (-וחססז"

311011 ת 1 נ 1 ).

המין באצות— ע״ע אצות; בטחבניים — ע״ע טחבניים:
בפטריות, ע״ע מיו, עמ׳ 263/4 , פטריות; בשרכניים, ע״ע
הסריה; ב צמחי-ה ז רע, ע״ע הפריה; בפרחים, ע״ע.

תורשת המין פוענחה לראשונה ע״י החוקר הגרמני קורנס
($ת:>־״ 00 ) ב 1907 לגבי דלעת הנחש הדו־ביתית ( 110103 ) 81701113 ),
לפני שנמצאו הוכחות מקבילות לגבי בע״ח. בצ׳ זה מצא קורנס שני
מיני גרגירי אבקה: כאלה היוצרים — לאחר הפריה — צ" זכריים
וכאלה היתרים צ" נקביים, בעוד שכל הביציות זהות מבחינת תורשת
המין. כלר, צמחי הזכר הם הטרוגמטיים והנקביים הם הומוגמטיים.
אח״כ נתגלה שכל המינים הדו-ביתיים מתאימים לדגם זה, מלבד
המינים הפוליפולואידיים של תות־השדה ( 1-383113 ?) שבהם ד,צ"
הנקביים הם הטרוגמטיים.

החל בשנות ד, 20 של המאה הנוכחית זיהו חוקרים כרומוסומי פין
בצ" דו-ביתיים רבים, אד רק במספר קטן של מינים הוכחה מציאותם
ללא ערעור• הדוגמות החשובות ביותר הן:

הסכמה הכרופוסומאלית

הצמח

בצמה הזכרי

בצמח הנקבי

18 + x צ

18 + x זו

14 + x7,' ־׳ז
12 + x ׳ו

6 + x 1 צ,׳)ו ,
22 +

18 + XX

צצ + 18

14 + XX

12 + XX

6 + XX

22 ו- XX

קנבוס תרבותי 53111,115 $ו! 1 גחחב 0

כשיחית מצויה 1115 טק!! 1 911111111115

כשותית יפנית 11£05 !סק 3 ן 14311131115

חומצה 35 קז 3 :> 81 ת 1 *־ 30101 א

דומעת הגינה 3051053 * 16 ז 1 חז 3 א

ציפורניה דו־ביתית 110103 > ־״ 5110

( 13111310 5401301111010 !)

כאשר קביעת המין כרומוסומלית (דהיינו באמצעות כרומוסומי
המין: x ו ¥), היא געשית באחת משתי הדרכים: א) דגם הציפורנית
ובה נמצא שכרומוסום המין ¥ קובע את הזכריות, בעוד שליחם
הכמותי בין מספר כרופוסומי x לבין מספר האוטוסומים (= כרומו־
סומים לא מיניים) שבגנים אין השפעה על קביעת המין! ב) דגם
חומעת הגינה בו מביא יחס של שני כרומוסומי X לס״ה האוטוסומים
לנקביות, בעוד שיחם של כרומוסום X יחיד לס״ה האוטוסומים
גורם לזכריות. לכרומוסום x אין בדגם זה השפעה על קביעת המין.
אופן זה של קביעת מין אנלוגי לקביעת המין בזבוב התסיסה
( 1113 (ק 0 50 ! 0 ). במינים ( 60105 ק 5 ) חד־ביתיים מתבטאת המיניות ביחס
הכמותי שבין פרחים זכריים לפרחים נקביים הקיים בכל צ׳, או
במיקומם של הפרחים משני המינים ע״ג הצ׳. גורמים גנטיים המסוג¬
לים לגרום לאי הופעת פרחי אחד המינים או לשינוי מיקומם, בודדו
בעיקר בכמה מינים ממשפחת הדלועיים, בתירס ובקיקיון. במספר
צ" (למשל ציפורנית) נמצאת ההתפתחות היחסית של הגינציון
והאנדרציון בתוך כל פרח בבקרה גנטית.

לגורמים פיסיקליים, כימיים ואף ביולוגיים השפעה על הביטוי
המיני בצ". מבין הגורמים הפיסיקליים ידועים השפעת משד ההארה
היומי ועצמתה, הטמפרטורה והלחות. בדלועיים, בהם נבחנו גורמים
אלה, נמצא שמשד הארה יומי קצר, טמפרטורה נמוכה ולחות גבוהה
מביאים להגברת הנקביות, וחילופיהם — להגברת הזכריות. למספר
חמרים הנמנים על קבוצת מווסתי צמיחה( 015 ] €81113 !! 11 ^ 810 ז״ 13 ק)
השפעה חזקה על מיניות. כך, למשל, מסוגלים גיברלינים (ע״ע
הורמונים) להביא צמחי מלפפון חד־ביתיים לזכריות מוחלטת, בעוד
שלחמרים הידועים כמננסי צמיחה, שחלקם מעכב את הביוסינתזה
של גיברלינים, השפעה הפוכה. לקבוצת האוכסינים השפעה לכיוון
הנקבי במספר ניכר של צ". השפעה חזקה ער כדי מניעת כל הופעה

793

צמח: מין ן חשכחח

794

של פרחים זכריים במספר מינים ממשפחת הדלועיים יש ל- 101-0 !{ 0 ־ 2
30111 110010 < 0$1 ו 1 <} 6111300 , הידוע כמשחרר אתילן בתוך הצ ׳ . בעזרת
ציטוקינין הפכו תפרחות גפן זכריות להרמפרודיטיות. גם טפילים
משפיעים על הביטוי המיני; כך למשל משנים פרחי ציפורנית נקביים
את מינם ומפתחים אבקנים, כתוצאה מנגיעות בפחמה ( 1/5011300 ),
אבל האבקנים שצורתם החיצונית נורמלית, מלאים בנבגי הפטריה
ואינם פונקציונליים.

: 1967 , 11 , 111 ?<}? 77 1 6 ,(. 601 $ ) ז 1 ג 1 ז $51 ט 5 . 5 - ו 1 זז 0 ׳ 5% ת 1 ^ . 0 . 0

. 1967 ,*) 1 <ז 0 * 110 ? 0 ?</ 0 5^x ,ג 0¥001 זו 1 \ . 17

עז. ג.

השבחת ( 1100 ) 66 ־ 1 <!) צ ", מדע ואומנות של יצירת זגים חדשים
בעלי תכונות רצויות. מדע השבחת צ" התגבש ופותח לאחר שהוכרו
עקרונות ההורשה (ע״ע מנדל; תורשה ז גנטיקה) בעוד שאומנות
ההשבחה עתיקת יומין ותחילתה כנראה כבר לפני 9,000 שנה,
כשהאדם הנאוליתי למד לזרוע זרעים המניבים צ" דומים והחל לברור
בין צמחי־בר. בראשית כל עבודת השבחה — קביעת מטרת ההשבחה.
בין המטרות המקובלות כיום: העלאת כושר פוריותם של צ״! שיפור
התכונות בעלי החשיבות הכלכלית (למשל: שיעור השמן בזרעי
שמן, כמותם וטיבם של סיבים, אחוז הסוכר, יבול והתאמה לאפיה
בדגני הלחם); כושר אחסון סירות וירקות; התאמה לדרכי איסוף (גם
איסוף מכני); התאמה לשימושים תעשייתים! הארכה או קיצור
תקופת הגידול < עמידויות בקור, ביובש, בחום, במלח, ובפני מחלות
ומזיקים.

באופן מעשי השבחה היא בירור וריאנטים; אלה הן צורות
השונות זו מזו מבחינה גנטית. מניחים קיום שונות גנטית מספקת
באוכלוסיה (או שיוצרים י אותה בשיטות גנטיות בדרך נסיונית), כי
בעת פיתוח זן יש צורך בהשגת הרכב גנטי המאפשר העברת התכונות
הרצויות מדור למשנהו (קיבוע גנטי).

שיטות ההשבחה העיקריות הן: 1 ) השבחה ע״י ברירה ([בירור]
561601100 ); 2 ) בהכלאה (ע״ע; רקומבינציה וקומבינציה); 3 ) ע״י
זני מכלוא(הטרחה— ע״ע הכלאה, עמ ׳ 402 ): 4 ) באמצעות מוטציות
( 311005 ) 0011 ; ע״ע גנטיקה; תורשה); 5 ) אימוץ ( 11101100 ) 101:00 ).

הברירה משותפת לכל השיטות. בהשבחה המיוסדת על רקומבי-
נציה (של גנים) נוצרת שונות חדשה עקב הכלאת הורים שונים.
ביצירת זני מכלוא (נהוג בעיקר בצמחי הפריה זרה) יוצרים בתחילה
ע״י הפריה עצמית קווים טהורים, הנבחנים בכושר הצירוף הכללי
(ץ) 111 < 31 0 ס 11 ז 1 < 1 ת!סס 06061-31 ) ובכושר צירוף מיוחד ( 10 ) 601 ק 5
ץז 111 < 31 0 ס 1 ת 1 נ 1 מ!סס), תוך ברירת הצירוף בהכלאה המעניק און־כלאיים
ויבול רב ביותר בדור הצאצאים הראשון (!?). בדרך זו יש צורך
תמידי בהרכבת הצירוף מחדש (ע״י הכלאה), ואילו בשיטת הרקופד
בינציה צריך להביא את המוצר לאחידות לאחר הברירה. בהשבחה
ע״י מוטציות נוצרת השונות בעקבות השראה ( 100 ) 1110 ) 10 ) של
מוטציות. גם תהליך זה מלווה בברירה.

בצ" המתרבים באופן אלמיני אין צורך בשלב נוסף של השבחה
לצורך קיבוע התכונות לאחר איתור או השגת הקומבינציה הרצויה
(גם כשהיא הטרוזיגוטית ביותר), כי ביכלתנו להעביר נאמנה את
התכונות לצאצאי הברירה (ע״ע אסומיקסיס), ע״י הרכבה (-ז 3£ ז 0
100 ; ע״ע, ושם, ריבוי וגטטיווי). בריבוי אלמיני חשובה גם הברירה
הקלונלית ( 100 ) 56160 010031 ) המבוססת על השוואת התנהגות בני
זן וברירת המוצלחים שבהם.

ברירה ( 100 ) 56160 ) היא שיטת ההשבחה העתיקה ביותר. כבר
דרוין (ע״ע) עמד על השונות הטבעית הקיימת בין פרטים באותו
מין, בתחרות על אמצעי הקיום (מזון, הגנה מפגעים), מתגברים
המתאימים בסגולותיהם על מתחריהם. זו הברירה הטבעית.
הברירההמלאכותיתהיא ניצול תהליך ההצטברות המתמדת
של הסטיות התורשתיות. היסוד המדעי המודרני של הברירה המלא¬

כותית הונח בראשית המאה הנוכחית ע״י יוהנסן (ע״ע). יעילות
הברירה תלויה בעיקר ברב־גוניות גנטית של האוכלוסיה. מבחינים
בין ברירה המונית ( 100 ) 56160 01255 ) ואינדיווידואלית () 130 ק 510016
100 ) 56160 ). הברירה ההמונית נעשית תוך בחירת צ" המצטיינים
בתכונה המבוקשת. יעילות השיטה פחותה, מאחר שהברירה נעשית
לפי הפנוטים ולא לפי הגנוטיפ (ע״ע גנטיקה, עם׳ 76 ), אלא אם כן
צורתו החיצונית של הצ׳ מעידה על תכונותיו התורשתיות הרצויות,
או שהמטרה טיהור השדה או הזן מטיפוסים לא רצויים או לברירת
צ" לעמידות בקור, ביובש, במחלות וכר.

הברירה האינדיווידואלית מבוססת על בחירת הטיפוסים הרצויים
ביותר בשדה, זריעת צאצאי כל צ׳ בנפרד(שושלת) וסילוק הטיפוסים
הפחות רצויים. בדרך זו ממשיכים מספר שנים, תוך השוואה מתמדת
של תוצאות השושלות ופסילת הבלתי רצויים.

בהשבחה בהכלאה, או השבחה בדרך הקומבינציה או הרקוכד
בינציה, מייצרים את השונות בהכלאת שני זגים או יותר, במגמה
לרכז בזן החדש תכונות רצויות של ההורים. בזנים בעלי הפריה
עצמית נהוגות בעיקר השיטות הבאות: שיטת שושלת היוחסין —
רישום מדויק של ד>צ" מאפשר לעמוד על שושלת היוחסין של כל צ׳
בכל דור; שיטת האוכלוסיה ( 016111001 01110 * 1 ) — בשיטה זו מסתייעים
בברירה טבעית ומניחים שלאחר כמה דורות צאצאים באוכלוסיה
אחת קל יהיה לגלות את הצ ״ המעולים; שיטח ההכלאות המחזירות
( 01-055100 3010 <!) מקובלת מאד בהשבחה לעמידות כשהכוונה להוסיף
לזן מסוים, מוצלח מבחינות רבות, תכונה מסוימת נוספת. התנאי הוא
שניתן יהיה לבצע העברת תכונה זו במספר רב של הכלאות מחזירות
משך דור קצר יחסית. היא מתאימה גם לחלק מבעלי האבקה זרה.

בצמחי האבקה זרה(תירם לדוגמה), הגיעו להשגים מפליגים בעזרת
זבי מכלוא (הטרחה). בעיות טכניות וגנטיות מונעות פיתוחה
של שיטה זו לשיטה סטנדרדית בגידולים אלה, אולם מספר המינים
בהם נהוגה השיטה גדל בהתמדה (כרוב, סורגום, סלק סוכר, עצי יער,
פרחים שונים). בצמחי הפריה עצמית נהוגה השיטה בעגבניה. השיטה
מבוססת על תופעת הטרחה (ע״ע הכלאה) כתוצאה מהכלאת קווים
מהפריה עצמית (* 101x660110 ) . לאחר האחידות המושגת בדור ,?(
מתפצלות התכונות בדור 2 ?, ולכן קל להבטיח את זכויות המשביח.

לאחרונה מנסים לגדל צ" הפלואידים ( 10135 נן 3 ! 1 ) בעיקר בדרך
תרבית אבקנים (אנדרוגנזה) ואיתור הפלואידים, כדי לקצר את
התקופה הדרושה להשגת אחידות גנטית וכבסיס לקבלת קווים
הומחיגוטיים ( 11065 1 ) 101x66 ) בבת אחת. כדי לקבל זבי מכלוא
מסתייעים המשביחים בצורות שונות של עקרות זכרית, בעיקר זו
המבוססת על מנגנון ציטופלסמטי (ץ) 11 ״ 6 ) 5 01316 1351010 נ! 0 )ץ 0 ),
ובמנגנון ציטופלסמטי־גני. לזן הכלאיים מוחזרת פוריות זכרית מלאה
ללא צורך בשורות מאבקות. — בצמחי מרעה בהם חסות ההאבקה
מסובך, נהוג לנצל הטרחה ע״י יצירת זני כלאיים בהאבקה חפשית.

השבחה במוטציות. מוטציות גניות טבעיות הן גורם חשוב
בהשבחה, למשל בצ" שריבוים וגטטיווי (עצי־פרי, פרחים). השראה
מלאכותית של מוטציות נעשית באמצעות הקרנה (קרני צ, ץ,
ניטרונים תרמאליים) וכימיקליים שונים (אתיל, דמטיל, סולפט
ואחרים). מרבית השינויים הם שליליים, אך מופיעות גם מעט
מוטציות בכיוון הרצוי, אלא שקשה לזהות ולבודד מוטאנטים רצויים.
מוטאנטים רצויים נמצאו ונוצלו בשעורה, בצמחי־נוי ובפגיציליום.

למיני צ׳ דרגה או דרגות אופטימליות של פלואידיה (ע״ע תא).
שינוי דרגת הפלואידיות מאפשר החזרת פוריות לבני-כלאיים ביג-
מיניים והגדלת השונות הגנטית. הקולכיצין, למשל, המפריע ליצירת
הכישור במיטוזה, נותן בידי המשביח אפשרות לשנות את דרגת
הפלואידיה. פוליפלואידיות, למשל, חשובה ליצירת איברים וגטטי־
ודים, פרחים ופירות גדולים יותר. מכאן השימוש הרב בהשבחה
ליצירת טטרפלואידיות החשובה לגידולי פרחים וסחלביים.

795

צמח: השבחח; מוצא צמחי התרבות

796

¬ בעזרת הכפלת כרומוסומים באורח מלאכותי ובהכלאה ביתן להע
ביר גנים ממין למשנהו, ובעיקר ממיני בר למין התרבותי. השיטה
מסייעת גם למחקרים בדבר מוצא צמחי התרבות (ר׳ להלן).
להשבחת צ״ פותחו טכניקות שונות: עיקור, שמירת אבקה, בידוד,
ניצול פוטופריודה. עבודת ההשבחה נעזרת בידיעת התורשתיות
(ץ 1111 נ 1 ג:ז״ 16 ן) של תכונות חשובות למשביח ד׳צ", כדי לחזות את
כדאיות הברירה לתכונות בצאצאים. התורשתיות מבטאה את חלקה
של השונות הגנטית מכלל השונות (גנטית וסביבתית). מאחר שהו-
רשתן של תכונות כלכליות רבות כמותית, נעזרים הרבה באנליזה

ביומטרית מפורטת.

פעולת אימוץ צ" ימיה כימי התרבות. חקלאות ימינו מיוסדת
בחלק גדול על צ" שהועברו מאיזור לאיזור ומארץ לארץ. גידול
דגנים, ירקות, עצי־פרי וצמחי-נוי ברוב הארצות החקלאיות לא יתואר
בלי פעולת-עזר של אימוץ. שתי צורות לאימוץ: אזרוח —
העתקת צ , ממקום אחד למקום אחר שתנאיו האקלימיים והקרקעיים
דומים והצ׳ אינו צריך להסתגל לתנאים חדשים!אקלום — העתקת
צ׳ כשתנאי הגידול שונים, וד,צ׳ צריך להסתגל לסביבה החדשה.
ככל שמרווח התנודות של המין (הזן) רחב יותר (מידת ההומוגניות
של תכונותיו התורשתיות פחותה יותר), תהא התאקלמוחו קלה
יותר, בשל תהליך הברירה הטבעית בחומר הריבוי המועבר. לא
תמיד מבטיח דמיון התנאים האקלימיים (אקלימים אנלוגיים) הצלחת
אקלום, ולא הכרחי שאי־דמיון יגרום תמיד לכשלון האקלום. זני
ירקות מדניה, דגנים משוודיה ומספוא משוויץ מסתגלים יפה בארצות
בעלות אקלימים שונים מאד. התפשטות התירס ותפוח־האדמה בעולם
רחבה ביותר. לכן, רק הנסיון קובע אם האקלום מצליח.

ש. הורביץ, תורת השדה, א, 1960 < י. ארנון, תורשה, השכחה וייצור
זרעים בגידולי שדה, א', 1962 ! ע. אושרי, עקרונות השבחת צ"(בתוך:

59. האנציקלופדיה לחקלאות, כיד א/ 725 — 736 ). 1966 ! ,ת:־?"!, צ ל 1 ״ן

£1777177717 477 £701(1777 £717117111(71111717777, 1909; -5. 1,, 1
8. 87774777%, 1950; 0. $101)1)105, £077017077 01711 £1/011411077 171 8.1,
1951; 87774711% 1 ) 071 1771771147111/7 , £071017071 , 071/1171 ) £17 ,/,״! 91171 . 1 .א
01 0111111/01711 80 (011 )■500/60 ) . 59 • 1 ; 1951 ,( 111 צ , 00130103 נ״!״״ ,
(611.), 8171770117, 1952; 13 . 14. 113>- ?. 8. 1010161■-15. 11 ) 8011 .ס ,
1471110(11 4 ימ> !/ 87774777 ■ 8 , 1 ) £1110 . 0 .? ; נ 1955 , 87774117% ■ 8 /ס
€?10/1777717(1, 1958; 13. £3 477 8107741/117/7 ,(. 6115 ) 1 ־ 001101 . 59 - ז 6 <]ון

8/10772777X1(7)711471%, 11958 , 19 ־ - 0 871/171/7171 , 11 ) 5113 , ./ 9 . 0 ; 1962 /

8. 87774111%, 1960; 0. 931(16^(00, 0777817%117 71 017171:070(1071 471
!7107717!, 1961; 59, 5911113018, 07777(1701 8717171/7171 0174 8. 8777410%,

. 0 .[ . 59 ; 1966 ,. 8 11/0174 ) 0111 / 0 071%171 777 יד , $ 01115,311113 .? ; 1964
.' 55 - 3.1 ) 1 ( 53 . 5 /- 1301101300 . 59 ; 1968 , 87774177% , 8 ,ססת)) , !*^!

?131(6, £7/778714711 477 211711114/1% 10714(777171117)10/11171777 80111(1(7/7/1071X777,

1-11, 1971.

ש. ה.-ס. ש.

מוצא צמחי התרבות. בתקופה האחרונה התרבו ידיעותינו
על התפתחות צמחי התרבות שהם בסים החקלאות בעולם, וכיום ניתן
להשיב באמצעות מדעי הארכאולוגיה והגנטיקה של ד!צ" על השאלות:
מתי והיכן בויתו מרבית הגידולים שבשירות האדם! מאילו קרובי בר
(אבות־מוצא) הם נגזרו! מה טיב התהליכים האבולוציוניים שהביאו
בתרבות לשינויי מבנה וצורה כה קיצוניים בכמה מגידולי התרבות —
ובתקופה כה קצרה, יחסית! כיצד נפוצו צ" אלה לאחר שבויתו וכיצד
הגיעו לתפוצה הרחבה האפייניה למרביתם.

המחקר הפרהיסטורי בעולם הישן ובעולם החדש חשף שרידי צ"
רבים שנבחנו ותוארכו בעיקר בשיטת פחמן 14 (ע״ע ליבי). אמנם,
רוב הממצאים הארכאולוגיים־בוטביים נמצאו בחלקים הממוזגים של
העולם והרבה פחות ידוע על האזורים הטרופיים, אך בכ״ז ביתן
לשחזר, על סמך העובדות שנחשפו, את ראשית החקלאות בעולם
ולקבוע אילו היו צמחי החקלאות הראשונים ומה התפתח אח״כ,
במקביל לפתרון שאלות המוצא נערכו בדיקות לקביעת קרבה
גנטית בין מיני הבר השונים ובין גידולי החקלאות. כתוצאה מבדיקות
אלה אותרו וזוהו אבות־המוצא של עשרות צ" מבויתים! נבדקו
התהליכים שהביאו לשינויים המפליגים שחלו בגידולי התרבות

בהשוואה לקרובי הבר שלהם ונבדקה התפוצה הגאוגרפית וההת¬
אמה האקולוגית של אבות־המוצא כדי לברר באיזה איזור נעשה
הביות.

צמחי התרבות של העולם העתיק. סימנים מובהקים
ראשונים של תרבות חקלאית נמצאו באלף ה 7 לפסה״ג. תרבות
חקלאית נאוליתית זו הוגבלה למזרח הקרוב והתבססה על מספר
מצומצם של גידולי גרעינים: חיטה תד־גרעינית, חיטת האמר, שעורה,
אפון, עדשה ופשתה. שרידי החיטה והשעורה שנחשפו באתרים
הנאוליתיים הקדומים היו בעלי צירי שיבולים בלתי־מתפרקים —
עדות מכרעת לביות. אבות־המוצא של ששת הגידולים המייסדים
האלה זוהו: כולם גדלים בר במזרח הקרוב, והתפוצה של כמה מהם
מוגבלת לאיזור זה. מכאן עדות חשובה לתחימת האיזור בו היתה
עשויה להתחיל "מהפכת" החקלאות הנאוליתית.

באלף ה 6 וה 5 התבססה הטכנולוגיה החקלאית החדשה והתפשטה
לכל עבר, תוך 3,000 שנים נוסדו יישובים וחברות חקלאיות (שגידלו
גרעינים שבויתו קודם לכן במזרח הקרוב) באגן הימה״ת, במרבית
אירופה ובמערב אסיה. באלף ה 4 וה 3 חדרה תרבות זו עד להודו
ולסין במזרח, ולחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב, והגיעה לדרום
ערב, לנוביה ולאתיופיה.

באגן המזרחי של הימה״ת נמצאו שרידים רבים של ע צ י פ ר י:

זית, גפן, תאנה, תמר ורימון. המוקדמים שבהם מהאלף ה 4 וה 3
לספה״נ. ביות עצי פרי אלה התבסס על ריבוי וגטטיווי (בעזרת
יחורים או חסרים). קרובי הבר של עצי-פרי אלה נפוצים באגן
הימה״ת ובמזרח הקרוב. בכך משלימים נתוני התפוצה את הידע
הארכאולוגי וקובעים שחביות נעשה במזרח הקרוב.

בחבלים גאוגרפיים מרוחקים מהמוקד הראשוני של החקלאות,

חל ביות מקומי. אחרי תפוצת הטכנולוגיה החדשה נוספו לגידולים
המיובאים גם צ" מקומיים. כך, למשל, הופיעו באתרי חקלאות בהודו,
קודם האורז ואח״ב הבננה, ובאגן הנילוס העליון ואתיופיה — הסורגום
ודגני־הדוחן האפדיקניים האחרים. בצורה זו גדלה "גמישותה" של
הטכנולוגיה החקלאית שהתפשטה וחדרה לתחומים אקלימיים שבהם
גידולי הגרעינים של המזרח התיכה כבר אינם עולים יפה. האורז
געשה לגידול החקלאי העיקרי בדרום־אסיה והסורגום — באפריקה
שמדרום לסחרה. לאתר זמן היתה נדידה הפוכה. מספר גידולים
ממוצא אפריקני או דרום אסיאתי נקלט באגן הימה״ת. כך הגיעו
אלינו (בשלב מאוחר בהיסטוריה של הביות) הסורגום, השומשום,
הכותנה וגידולים "טרופיים" רבים נוספים.

גם במרכז החקלאות הים-תיכוגית נוספו גידולים חקלאיים ממקו¬
רות מקומיים. הרחבת שטחי העיבוד החקלאי הביאו לפלישת עשבים
רעים ולהתפתחותם, והאדם נזקק לדרכים להילחם בהם וגם לנצלם.
צמחי תרבות שנגזרו מעשבים רעים מכונים צמחי תרבות משניים
והם מאוחרים ל״צ" המייסדים". שיבולת־שועל ושיפון, למשל׳ נגזרו
מעשבים רעים שהתפתחו בשדות החיטה והשעורה והם מופיעים
כצמחי תרבות רק באלף ה 1 לפסה״נ. הרבה ירקות, כגון חסה וגזר,
התפתחו כנראה באותה דרך.

צמחי התרבות של העולם החדש. הסימנים הראשונים
לחקלאות הם מהאלף ד> 6 וה 5 . מוקד ההתפתחות הוא מזו־אמריקה:
איזור מכסיקו וסביבתה. לא היה קשר בין החקלאים הקדומים שב¬
מזרח הקרוב לבין ראשוני החקלאים באמריקה. גם מקורות הצ"
לביות שונים בהחלט, ואין אף מין משותף אחד. ואולם בולטים בשני
האזורים קווים מקבילים: בשניהם מתבסס הפיתוח הראשוני של
החקלאות על ייצור גרגירי דגניים (כמקור לפחמימות) וגידול קטניות
(כמקור לחלבונים מהצומח). במכסיקו הגידול המקביל לחיטה הוא
התירס, ששאלת מוצאו הובהרה לאחרונה. אב־המוצא שלו גדל
בר במכסיקו ובסביבתה גם ביום. את האפון והעדשה מחליפים במזו-
אמריקה מספר מיני שעועית. לפחות שני מינים של סוג זה מופיעים

797

צמח: מוצא צמחי התרבות; מחלות

798

באתרים הפרהיסטוריים מהאלף ה 5 ואילך. גידול קדום :וסן* הוא
הדלעת.

גם באמריקה מתפשטת הטכנולוגיה החדשה אתרי התבססותה
במוקד הראשוני, ונפוצה במהירות לרמות האנדים באמריקה הדרו¬
מית, שם מתוספים את״ב מספר הולד וגדל של צמחי תרבות אחרים.
גידולים שבויתו כנראה במזו־אמריקה הם: פלפל, אבוקדו, עגבניה!
באנדים ובדרום־אמריקה — תפוח־אדמה ואגוז־האדמה.

-*£ 7714 > 1 ז 1110 )>! 51 :> 2 ז 07 ( 1 ^ 7 ,(. 0:1$ ) ץכ 101 ג 1 רח 1 ס . 1101:0-0 .[ .ק

- 11 > 011/111% 1 ) 1 * 0 ־*_</ ,* 1331061 . 0 . 1 < ; 1969 , 411177141$ / 1714 > 01 111071 )<!?>/</

1€$ ק 770 €%) 1 171 /ס 071%1125 ^ 7 י 11$ ז 13 ־ 1 . 11 . 0 ;־ 1970 , 1071

- 011/111% 566410 ,.ז{ ^ 9015 . 3 . 0 ; 1972 ,.ת 5016 .־!סררו^)

. 1973 , 7004 ־ 3 נ 71/01 / 0 ׳ 5/00 1€ {'ד : 1111071

ד. זה.

מחלות צ". מתלה בצי מוגדרת כסטיה בתפקודי גופו שכרוכה
בנזק להתפתחותו או בהרס לרקמותיו. גורמי ההפרעות בגוף הצ׳ הם:
גורמים תורשתיים (הורשת פוריות ירודה)! גורמים סביבתיים (תזונה
לקויה, אקלים וקרקע בלתי מתאימים והשפעת חמרים רעילים)!
ובעיקר גורמים מדבקים (כפטריות, חיידקים, וירוסים, נמטודות).

הפתולוגיה של צ" (פיטופתולוגיה) עוסקת בחקר המחלות
הנגרמות לצמחי התרבות, ובמציאת דרכים להפחתת הנזקים ול¬
הבטחת רמת היבולים. הפסדי היבולים בחקלאות, עקב מחלות
מידבקדת, הם עצומים. החלדון של תבואות הדגניים נחשב כבר
בתקופת המקרא לקללת אלוהים. מחלת ההמשון, שהרסה את צמחי
תפוח-האדמה והשחיתה את יבולם, היא שגרפה לרעב הגדול שפרץ
באירלנד ב 1845 .

הראשון שקבע שמיקרואורגניסמים גורמים מחלות בצ" היה
פרווסט 080 * 16 ? ; 1807 ), בעבודתו על פחמון החיטה.

צ׳ הנגוע בטפיל או במחלה מדבקת נקרא אכסנאי או ם ו נ ד ק א י.
גורם מחלה — פתוגן — שאינו יכול להיזון אלא על צ׳ חי, הוא
טפיל מוחלט (אובליגטורי). כאלה הם הכשותיות, החלדוגות,
הקמחונות וכל הווירוסים. אולם רוב גורמי המחלות מתפתחים
כרקיבים (ספרופיטים) על חומר אורגני דומם (חלקי צ׳ מתים
ושיירים אורגניים שונים שבקרקע) ומסוגלים לחדור לצ" המתאימים
להם — הסונדקאים. הפתוגנים האלה הם טפילים שבברירה
(פקולטטיווים).

אקולוגיה. הסביבה משפיעה הן על הפונדקאי והן על הפתוגן.
כשפונדקאי ופתוגן נפגשים תלויה הופעת המחלה בטמפרטורה, בלחות
ובמצב הקרקע (הרכבו, לחותו וכיו״ב). על התנאים האקולוגיים
משפיעים באמצעים אגרוטכניים, כהשקייה או גידול ד.צ׳ בעונה או
באתור שאינם נוחים להתפתחות הפתוגן. הביומטאורולוגיה בודקת
את תגובת האורגניסמים המחליאים על התנאים האטמוספיריים,
וחשיבותה רבה בחיזוי מחלות והופעת מזיקים, ובקביעת העיתוי
להדברחם.

הדברת מחלות נעשית בדרכים שונות: השמדת מוקדי
ההפצה — צ״ וחלקי צ׳ נגועים — בעקירה, גיזום ושריפת הגזם
ובחיטוי הקרקע! מניעת ההפצה ע״י חומר ריבד נגוע! הנהגת מחזור
זרעים תקין בו אין פונדקאיו של פתוגן גדלים ברציפות! כיסוי חלקי
ד,צ׳ בחומר רעיל כאמצעי מונע (ריסוסים, איבוקים, חיטוי־זרעים),
ולאחר חדירת גורם המחלה — בחיטוי בחום ושימוש בתרופות
החודרות לפונדקאי (חמרים סיסמטיים); חיטויי קרקע באדי־מים
או בכימיקלים המשמידים או מחלישים את הפתוגנים! הדברה
ביולוגית: פתוגנים שהוחלשו רגישים לתקיפת מיקרואורגניסמים
אחרים שבקרקע! ובדרך גנטית: שימוש בזנים עמידים למחלות
וטיפוח זנים המשלבים עמידות כזו ויבולים גדולים ומשובחים. אולם
היווצרות גזעים חדשים של פחוגנים שמה לאל, לעתים, השגים כאלה.
רק שילוב האמצעים להפחתת הנזקים — טיפוח, תנאי גידול מתאימים
והדברה בעתה, יבטיחו צ" בריאים הבול טוב.

זיהוי גורם המחלה ולימוד אורח חייו הם תנאי קודם למלחמה בו.

ד,צ׳ הנגוע נבדל מהבריא בשינוי צבע העלים או חלקים אחרים,
עיכוב ההתפתחות ועיוותי צורה, התייבשות לצורותיה, הפרשות
ורקבונות שונים. לעתים מתפתחים גורמי המחלה עפ״נ השטח ונראים
לעין. לאיתורם משתמשים לאחרונה בצילומים מגובה רב (מלוויינים).
קל להבחין בהם בשינויים בצבע בשטחים המעובדים — תוצאת
מחלות. חשוב לבודד את גורמי המחלה ולזהותם. כי גורם מחלה
אחד עשוי להיראות בצורות שונות, וגורמים שונים עשויים להתבטא
בסימנים דומים,

א. מחלות הנגרמות ע״י פטריות. גוף הפמריה (ע״ע) בנוי
תפטיר עשוי קורים דקיקים חד־ או רב-תאיים, המסתעפים במצע
המזון והמוצצים מזון מפנים תאי ד,צ׳ הנגוע. יש פטריות טפיליות
שמחדירות לתוך תאי הפונדקאי מציצים ( 13 ־ 01 :ז 1311$ ?). הפצת הפט¬
ריות היא בד״כ ע״י נבגים שנישאים ברוח, או מותאמים לשהיה
בשכבת מים, כגון רובד-טל. יש הנישאים על פני קורים גלויים ויש
המשתחררים מתוך איברי רביה סגורים, לחלק ממיני הפטריות דרך
הפצה ע״י פקעות סבוכות של קורי התפטיר — קשיונות הנראים
לעין(גדלם לפעמים מ״מ אחדים). פטריות אחרות מתפשטות גם ע״י
חבלי תפטיר (ריזומורפים). חבלי תפטיר, קשיונות ונבגי־קיימא
(כגת 36 ז 0 נ 051 {)׳<!מ 0113 ), המוגנים בדופן עבה, עשויים להשתמר
במצב תרדמה בקרקע ושיירי צ׳ עד שימצאו תנאי קיום נוחים להת¬
חדשות גורם המחלה. מספר מיני הפטריות התוקפות צ" מגיע
לאלפים, ויש מינים המפתחים גזעים פיסיולוגיים רבים השונים זד,
מזה בכשרם הפתוגני אך אינם נבדלים בצורתם החיצונית.

מהמחלות החשובות הנגרמות ע״י פטריות: ד,פשו חית וה־

כ מ ש ו ן. להתפתחות נבגיהם ולד,דבקת הפונדקאי צריכים הכשותיות
למיניהן והפמשון, לחות יחסית גבוהה באומר וגם מים ממש עפ״נ
העלווה (טיפות טל, גשם, המטרה). מחלת הכמשון גורמת בתפ״א
לכתמים לחים שהולכים ומתרחבים על העלים ועשויים לתקוף גם את
הפקעות ולהשתמר בהן לעוגה הבאה. ייזכרו: כשותיח הדלועים,
כשותית הקטניות, כשותית הטבק, כשותית הוורד וכשותית הגפן,
הנגרמת ע״י 11:10013 * 3 ־ 31 ק 0 תז 135 ?. על מחלה חמורה זו, ע״ע גפן,
עמד 138/9 .

קמחונות נגרמים ע״י פטריד, בד,ירח תפטיר הצומחת עפ״נ
השטח של גוף הפונדקאי, שולחת מציצים היונקים מתאי האפידרמיס
מוצרת שרשרות מזדקרות של נבגים בהירים ד,משומם לנוף מראה
קמחי. פטריות הקמחון, בהיותן טפילים חיצוניים, עמידות בפני לבש
האוויר ולנביטת נבגיהן מספיקה לחות אוויר גבוהה ללא טיפות מים.
אין כמעט סוג צ" שאין לו קמחון הנטפל במיוחד אליו. התפטיד רגיש
לחמרי הדברה והגפרית שימשה כבר מזמן להגבלת התפתחותו.
לאחרונה מנסים למנוע את התפתחות המחלה ע״י המרים סיסטמיים—
חמרים הנקלטים לתוך ד,צ׳ מוצרים בו הגנה הנמשכת שבועות רבים.
מבין המחלות העיקריות: ק מ ח ו ן ה ג פ ן ( 1 ־ 010111111111101061 ), ע״ע
גפן, ענד 139 .

חלדו נו ח (ע״ע). המחלה קרויה על שום צבע אבקת הנבגים
המתהווה בפצעים שפטריות אלה גורמות בעלווה ועל הגבעולים.
לפטריות החלדון שלב רביד, מיני ואל־מיני. בשלב המיני עשויים
להתהוות גזעי פטריה חדשים שמסוגלים לתקוף זני צ" שהיו עמידים
בפני אותו חלדון. השלב המיני מתהווה לעתים על פונדקאי ביניים.
כך, למשל, מתפתח השלב המיני של חלדון הכתר של שיבולת השועל
( 00100313 11001013 ?) על שיח האשחר הארץ־ישדאלי. השלב המיני
של חלדון הגלעיניים (שזיף, אפרסק, משמש, שקד) מתפתח על צ׳
הכלנית.

פחמונוח. פטריות הפחמון יוצרות בתוך רקמת הפונדקאי —
לרוב בגרגירי דגניים— אבקת נבגים שצבעה חום עד שחור. הפטריה
מדביקה את הנבט, מתפתחת עם הצ' ובבגרותו חודרת לשחלות

799

צמח: מחלות

800

והורסת אותן וחלל הגרגיר מתמלא בנבגי הפטרייה. הנבגים מתפזרים
ומדביקים שחלות וגרגירים מבלי לגרום מחלה בשלב זה, אלא בעת
הנביטה. להדברת פחמונות המזהמים את הגרגירים הבריאים מבחוץ
מועיל חיטוי זרעים בתכשיר הדברה! לפחמונוח המדביקים את
רקמות העובר שבתוך הגרגיר נהוגים טיפולי טבילה במים ובחום.

כתמי עלים. ביו הנפוצות במחלות אלה: מחלת כתמי
הצרקוטפורה של ה סל ק. מופיעים כתמי רקמה נגועה המת¬
ייבשת בגוון חום. מתוך העלה בוקעים ועולים, מעל פני הכתם,
קורים נושאי נבגים! הנבגים מתפזרים באודר ומדביקים עלים וצ"
בריאים. אח״כ קמלים העלים ומתים ועקב זאת קטן שיעור הסוכר
המופק מן האשרוש! מחלת הגרב (< 8031 ). נפוצה על התפוח
ועל האגס. זו מחלה טפילית בשלבה האל־מיני (פוזיקלדיום [- 081 ?

שמתפשטת על כל חלקי העץ העל־קרקעיים וגורמת
כתמים שטחיים על העלים וכתמים שקועים בענפים ועל הפרי. היבול
לוקה הן בכמות והן באיכות. השלב המיני(ונטוריה [.<ןק$ 111113 ״€¥])
מתפתח כדקיב ברקמת העלים שנשרו עפ״ג הקרקע, ונשמר שם עד
לעונת הלבלוב, באביב הבא. בתנאי לחות ובטמפרטורה נמוכה נוצרים
איברי רביה מיניים שמפיצים, באביב, נבגים המדביקים מחדש את
העלווה החיה, שילוב זה נפוץ בעיקר בארצות קרות, ופחות בא״י ?
בא״י מתקיימת הפטריה במשך כל השנה בשלב האל־מיני.

חול י־ נופ ל — כינוי למוות של נבטים ושתילים רכים שנגרם
ע״י פטריות קרקע שונות. הן תוקפות את הזרע הנובה או את
השרשון של הנבט (ונמנעת הצצת הנבט מעל פני הקרקע) לאחר
שצץ הנבט מעל פני הקרקע. במקרה השני נתקף הצ' הרך בצוואר
השורש ובקרבתו ונגרם נמק של הרקמה הרכה. החשובות בפטריות
הגורמות למחלה: מקמקת (.קק 8 ״: 111111 ??), מיני פוזריום (בעיקר
!״ 5013 ״ 153 : 1111 !?), מק-שורש ( 8013:11 1111 12001:0013 ) וגם בקטריות.

לחות ממושכת בשכבת הקרקע העליונה מסייעת להתפתחות
הפתוגנים. צפיפות יתרה של הנבטים יוצרת צל עפ״נ הקרקע ששומר
על לחות השכבה העליונה: קרבה יתרה של השתילים זה'לזה מסייעת
להפצה המהירה של הפטריות. חיטוי קרקע המנבטה לפגי הזריעה
וחיטוי זרעים, מפחיתים את הנזק.

פטריות־קרקע פתוגניות נוספות מקננות בקרקע׳ בין
במצב פעיל כרקיבים וביו במצב תרדמה בצורת קשיונות או נבגי
קיימא. רוב הפטריות האלה תוקפות את פונדקאיהן בתוך הקרקע
או עם״נ הקרקע, פוגעות במערכת השרשים או בצוואר השורש
ובסיסי הגבעולים, או תוקפות פרי הבא במגע עם הקרקע (כגון קשוא,
אגוזי־אדמה). לעומתן, פטריות הקשיוניה (.נ!ק 5 13 ״ 5€1€:0:1 ), למשל,
מדביקות ע״י נבגים שנוצרים לאחר נביטת הקשיונות עפ״נ הקרקע,
נישאים באוויר ומדביקים את הנוף.

פטריות הקרקע גורמות רקבונות רכים או יבשים ברקמה הנתקפת!

זו מתה והצ׳ נובל. למשל: מקמקת התוקפת צ" עשבוניים: מיני
פיטופתורה (."ק 5 3 ז 0 ן 1 !ק 0 *? 1 מ) התוקפים עצי פרי וגידולי שדה;
קשיח רולפס ( 01 £ 511 : ״ 5016 : 01 : 111 ), רב־פוגדקאי שתוקף בעיקר בקיץ
כאשר הקרקע חם, למשל את סלק־הסוכר סמוך לאסיף, את צמחי
הציפורן, את עצי התפוח במטע חסר־צל; מיני פחריום, הקשיון הג״ל
ומיני וורטיציליום. ההדברה: באמצעות חיטוי קרקע.

טראכאומיקוזות. בין הפטריות הפתוגניות מצויות רבות
שמתפתחות בתוך רקמות צ׳ מסוימות. חשובות במיוחד הפטריות
המתפתחות בתוך צינורות הובלת המים של ד,צ' וגורמות לטראכאו־
מיקוזות. לאלו שייכות ״^ 0:0 ק$? 0x ״!״ 1153:1 ? ז .<ןק$ ״ 101111111 ::€¥
וגם הפטריה הגורמת את מחלת הקמלץ (מאלסקו) בלימונים 110013 ?
113 ו 1 ק 1:3011€1 , מרגע חדירתן (מהשרשים או מפתחים בחלקים עליו¬
נים) ממשיכות הפטריות לחיות בצינורות הובלת המים, ויוצרות בתוכן
תפטיר או נבגים המתפשטים במערכת ההובלה לחלקי ד.צ׳ השונים.
ההדברה: בחמרים סיסטמיים וטיפוח זנים עמידים.

ב. חיידקים. ידועים למעלה מ 150 מינים הגורמים מחלות
בצ׳ ׳ . לרוב חודרים החיידקים לצ" דרך פצעים, ולעתים גם דרך
הפיוניות ופתחים טבעיים אחרים. המחלה החיידקית הראשונה
שהוגדרה היתד. ] 11811 <! £1:0 של האגם. היא תוקפת פרחים, ענפים
רכים בצמיחתם ולעתים גם זרע ושרשים. החיידק חודר, בין השאר.
דרך הצופן שבפרח. גם הדבורים שותפות בהפצת גורם המחלה
0:3 ׳\ 10 ץ״! 3 1013 ״״£. המחלה עדיין אינה מצויה בישראל.

מבין מחלות החיידקים הנפוצות בארץ ובעולם: מחלת עפצי
השורש בעצי פרי גלעיניים ובצ" אחרים הנגרמת ע״י - 30 < 8:01 \!
5 ״ 6£301€ ״ £01 ״ 16:101 , חיידק שוכן־קרקע שחודר דדך פצעים, מעורר
חלוקת תאים יתרה וגדילת תאים לא נורמליים שיוצרים מעין גידול
סרטני המנוון את הצ׳ וגורם למותו; מחלת נבילה, הנגרמת ע״י
מ 1 ס: 30€3 ״ 13 ס 5 35 ״ 0 מ £01 ) $60 ? היא אחת המחלות המסוכנות בירקות
ממשפחת הסולניים בארצות טרופיות ו 0 ובטר 1 פיות, ועלולה לגרום
נזקים קשים לשיחי הבננה ולצ" הקרובים להם; מחלת ה צ רב ו ן
נגרמת ע״י 3€ ; 8 ״ 1 :? 8 0113-5 מז 10 >!! 5£ ? ופוגעת בלמעלה מ 40 צ" הנמנים
עם משפחות שונות. בהדרים חודר החיידק דרך פצעים שנגרמו
מסיבה מכנית, גורם כתמים על עלים, ענפים ופירות ומעורר את הצ ׳
להפרשת שרף. ענפים שנפגעו קשה — מתייבשים.

ג. וירוסים (ע״ע נגיף) פועלים אך ורק בתוך התא החי;
אינם יונקים ממנו מן המוכן. לצרכי ריבוי הם משתלטים על מנגנון
הפעולות הביוכימיות של תא הפונדקאי והורסים אותו. דרכי העברת
הווירוס מפונדקאי לפונדקאי הן שונות: העברה מכנית ע״י חיכוך
והחדרת מיץ נגוע; ע״י מציצת חרקים ונמטודות העוברים מצ' לצ';
ע״י צ״ אחרים — הן עילאיים והן פטריות.

מחלות וירוס גורמות נזקים קשים לגידולים חקלאיים חשובים,

ע״י המתת חלקי רקמה וע״י עיכוב התפתחות ד.צ׳ וניוונו. מבין
המחלות הערמות ע״י וירום: מחלת נקרון העצה ( 0:0515 ק 10 ץצ).
הפקלת ( 50:0515 ?), הטריסטזה ( 51€23 ״ד) בהדרים; מחלת עלה
המניפה ( 1631 ״ 3 ?) בגפן! וירוס המוזאיקה של המלפפונים (.¥. 1 \!.ב>),
התוקף צ" רבים; וירוס המוזאיקה של הטבק (.¥. 1 ג.־ 1 ׳), הנפוץ
ביותר בצי* ממשפחות רבות.

ד. נ מ ט ו ד ו ת ד.צ״ הן תולעים זעירות המצויות בקרקע! הן
רגישות ללחות ולטמפרטורת האדמה. יש ביניהן סוגים טפיליים
ורקיבים. הנמטודות הטפיליזת ניזונות בעיקר משרשי צ", אך תוקפות
גם פקעות, בצלים, גבעולים, עלים וזרעים, של גידולי שדה וגן, מט¬
עים וכרמים, צמחי נד ועשבי בר, וגורמות נזקים רציניים לחקלאות.

מבין סוגי הנמטודות: יושבות קבע על הפונדקאי; ביניהן נמטודות
מהסוג .קק 5 שח ? 108 ) €101 ^ שיוצרות ע ם צ י ם (ע״ע) בשרשי הצ"
ונפוצות ביותר בצ" תרבותיים ממשפחות שונות; הנמטודות שיוצרות
קיטטות (שלפוחית מתה וקשה ובתוכה ביצים וזחלים של הנמטודה).
-תת 5 ות&ס:^ 1 , שתוקפות סלק סוכר, פקעות תפוחי־אדמה וגורמת
נזקים קשים; הנמטודות החודרות למחצה — ביניהן נמטודת ההדרים
3 ת €11€£:3 ק 1 ״ €1 * 110105 ::!!ס!??/ גורם חשוב בניוון פרדסים; הנמסודות
הנודדות, הדוקרות רקמות שרשים, ניזונות מהן, ממיתות אותן,
עוזבות ותוקפות שוב רקמות בריאות. ביניהן: .נ!ק 5 ^״ז^״ 111 ק X1
המצדה על שרשי עצי פרי שונים; א^״! 3 ״^^ת 111 נ^ X1 שידועה
כמעבירה את דרוס עלה המניפה של הגפן 1 10€30013 ע £0081110:05
הנטפלת לשרשי הבצל, ורבות אחרות.

וע״ע מזיקים; אינסקטיצידים (גם כרך מילואים); כימיה
(חקלאית) עמ׳ 738 — 790 עשבים רעים, ענד 251 .

י, פרץ, מזיקי גן הירק וגידולי השדה, 1959 : י ריבנאי, מזיקי הפלחה

והממפוא במזרח התיכון, תש״ך; י, פוץ-ש. פאפו, מחלות ומזיקים

בצומח, תשכ״א; י. סלטי - ד. נבו, מחלות בגידולי תעשיה, חשכ״א;

צ. אבידוב. סזיקי צמחים בישראל, תשכ״א! י. פלטי-ם. חורין-פ.א.

נצני, מחלות הירקות, תשכ״ג! , 8 ח״ 1 < 01 א ./י\ . 5 .*

; 1963 , 1 ) 14, ?. 01x81 תב[ נ 1 .£ .( ; נ 1962 , 01 ז 1 !ד 00

. 1969 3 ,^ 8111010 ? .? ,ז 1116 ב?\ . 0 .(

מת. ח. - ז. ר. ם.

801

צמח, יעקב — צמחונות וטבעונות

802

צמח,!עקב בן חיים ([ז], פורטוגל — 1665 [ז], ירושלים),
' מקובל, בן למשפחת אנוסים. על נעוריו לא נודע כמעט
דבר. עלה לא״י דרך סלוניקי. בין 1610 — 1620 התיישב בצפת ועסק
בה בתלמוד ובקבלה. ב 1628 לערך עבר לדמשק ולמד את קבלת
האר״י אצל ר , שמואל ויטל (ע״ע). ב 1640 לערך התיישב בירושלים
ונמנה עם מנהיגי המקובלים בה. ב 1665 היה בין המחרימים את
שבתי צבי (ע״ע). חיבוריו הרבים הם בעלי אופי אנתולוגי, חסרי
מקוריות ומסתמכים בעיקר על קבלת ר״ח ויטל. עם זאת חשובה
תרומתו לביסוס הקבלה הלוריאנית, וחשובות המובאות ממקובלים
בני זמנו, כיוסף אבן טבול. מחיבוריו: "זוהר הרקיע" (קארעץ.
תקמ״ה), פירוש לספרא דצניעותא ולחלקים מן הזוהר! "נגיד
ומצוה" (אמ״ד, תע״ב), אנתולוגיה של מנהגי האר״י, ששימשה
בסיס ל״שו״ע האר״י"! "קול ברמה" (קארעץ, תקמ״ה), פירוש על
האידרות! "לחם מן השמים" (מונקאטש, תרס״ה), אוסף נוסף של
מנהגי האר״י.

ג. שלום, לתולדות המקובל ר״י צ׳ ופעולתו הספרותית (ק״ם. כיו),
תש״י; י. זנה, לקלסתר פניו של ר״י צ' (שם, כ״ז), תשי״א! ג. שלום,
הערות אחדות למאמרו של ד״ר זנה על רי״צ(שם)! נ. בן־מבהם, תיאורם
של עשרים 5 ״י (ארשת, ב׳, 379 — 382 ), תש״ך.

צמח, נחום דוד ( 1887 , וולקו׳ביסק — 1939 , ניו־יורק), מייסד
תיאטרון ״הבימה״. ב 1912 יסד עם ם. גנסין (ע״ע) בביא-
ליסטוק את "הלהקה הדרמטית העברית", שהציגה את "הנודד הנצחי"
של א. דימוב (ע״ע) וב 1913 הציגה מחזה זה שוב, בווינה, בפני באי
הקונגרס הציוני הי״א. בסיוע אגודות "חובבי שפת עבר" בוורשה,
ובהשתתפות חנה ר 1 ביגה (ע״ע) ומ. מסין, יסד שם ב 1914 את
להקת ״הבימה העברית״. משפרצה מלה״ע 1 עבר למוסקווה ובמא¬
מצים גדולים יצר ב 1917 , בסיוע של ק. ס. סטניסלוסקי וי. וכטנגוב
(ע׳ ערכיהם), את "הבימה" (ע״ע תאטרון), שחלק משחקניה היו
מאנשי הלהקות הקודמות. פעולה חלוצית זו עוררה תשומת־לב
לעברית כלשון חיה ולספרות העברית המתחדשת. ב 1926 נסע עם
"הבימה" לביקור באה״ב, שם חל פילוג וזר נפרד מ״הבימה", שעברה
לא״י. באה״ב המשיך צ׳ בייסוד להקות עבריות. לתקופה קצרה בא
צ׳ לא״י, וניהל את תיאטרון ״בית־העם״ בת״א. ב 1937 חזר לאה״ב
ונעשה שם מנהל התיאטרון היהודי.
י. נוימן(עורך), בראשית הבימה, תשכ״ז.

צמח, שלמה ( 1886 , פלו׳נסק — 1974 , ירושלים), סופר ומבקר
עברי. ממייסדי אגודת הנוער הציונית "עזרא" בפלונסק.

עלה לא״י ב 1904 ועבד במושבות יהודה והגליל. ב 1905 היה ממייסדי
הפועל הצעיר (ע״ע). ב 1907 יצא ללמוד ספרות ופילוסופיה בסורבון
בפאריס וב 1910 סיים לימודיו בהנדסה חקלאית בנאנסי. במלה״ע 1
שהה בפולניה, ב 1918 עבר לאודסה וב 1921 חזר לא״י ועסק בהדרכה
חקלאית ובפעילות ספרותית. ב 1933 ייסד את ביה״ם החקלאי כדורי,
והיה מנהלו עד 1937 . מאז התמסר לעבודה ספרותית.

סיפוריו הראשונים, עם עלייתו לארץ (נדפסו ב״הפועל הצעיר"
ו״העולם"), עוסקים בחיי הפועלים בא״י, שמחותיהם ויגונותיהם,
הצלחותיהם וכשלונותיהם, ומתייחדים בנאמנותם למציאות, בריחוק
מאידאליזציה ואשליה ובהעדר סימבוליקה ואלגוריד"

בשהותו בפאריס כתב מאמרי ביקורת ראשונים, ואת הרומן
"אליהו מרגלית" (ורשה, תרפ״א) על חיי משכילים יהודים בפאריס.
באודסה פרסם מאמרי ביקורת חשובים, בהם יצא נגד "נוסח מנדלי"
בספרות העברית, הזהיר מפני סכנת ה״ראליזם הקטן" שבו ותבע
להשתחרר מן הצמידות להווה ולשאוף אל גבהי המחשבה והרגש.
עם חזרתו לארץ החל בחקר האסתטיקה (ע״ע): "רעיונות על היפה
ועל האמנות" (תרפ״ז), "על היפה" (תרצ״ט), ו״השחוק" (תש״ח).
האסתטי נתפס לו כחלק בלתי נפרד מן העולם הקונקרטי ואינו אלא
המשך, בשינוי צורה, של הפעילות האנושית.

צ' העלה את דמות העליה השניה בספריו: "בראשית" (תש״ו)
ו״שנה ראשונה" (תשי״ב). כן השתתף בעריכת השבועון הספרותי
״מאזנים״ (תרפ״ט—תר״ץ) וערך את ״בחינות״, א—י״א (תשי״ב—
תשי״ז), כ״ע לביקורת הספרות. כתביו כונסו בכרך "שבעה עשר
סיפורים" (תר״ץ) ו״סיפורים" (א׳—ב׳), תשכ״ו.

חשיבות רבה נודעת לעבודתו הביקרתית, שנתכנסה בשבעה
קבצים. את הביקורת ראה צ׳ כ״הערכה חפשית" שביסודה אמת
ספרותית נקיה מכל תערובת של פניות צדדיות. הביקורת נובעת
מיהם אהבה ומסירות מוחלטת לספרות, ואין היא סוג ספרותי נחות,
אף שהיא משתמשת גם בכלי ההגיון. צ׳ תובע מהספרות העברית
זיקה ישירה לנכסי הקבע של האומה ובכך תהווה, לדעתו, חוליה בתר¬
בות היהודית > מכך ביקר תופעות חיקוי ותלישות בספרות העברית.

א. בג יפה (עורך), ש. צ', ילקוס מסות, חשכ״ו < ב. י. סיכלי, ש, צ׳
כסובליציסם (מאסף, ה׳ —ו׳), תשכ״ו ! א. גולן, בקורת הספרות בהגותו
של ש. צ׳(ירושלים, ה׳ —ר), תשל״ב ! ד. סח, אהבת שלמה (מולד, ר,
33 — 34 ). תשל״ה. א ,< ת

צמחונות וטבעונות, הימנעות ממזונות מסוימים הבאים מן החי.

הצמחונות (צ׳) אוסרת אכילת בשר ודגים בלבד, ואילו
הטבעונות (ט , ) היא הימנעות מאכילת כל מאכל הבא מן החי, ובכלל
זה מאכלי הלב וביצים. צ׳ וט׳ נהגו, ועודן נהוגות, בתרבויות שונות,
מסיבות דת ומנהג (ע״ע בשר! טבו), אך מצויות צ׳ וט' שמקורן
בעקרונות הומאניים ומצפוניים. סיבה מקובלת נוספת להגבלות אלה
היא האמונה, כי ברוח (דיאטה) צמחונית או טבעונית משמרת את
הבריאות ואף מרפאת מחלות. לצורך זה קיימות מסעדות ומוסדות
טבעוניים שונים (ואף ישובים, כגון מושב אמירים בישראל). מבחינה
רפואית אץ תועלת מרובה בברות צמחונית או טבעונית, שכן השפעה
מזיקה של מזון מן החי אינה ידועה כמעט בשום מצב מחלה. נהפוך
הוא: באותם מקרים בהם יש לצמצם את החלבון בדיאטה, מעדיפים
להשתמש בחלבה מן החי משום ערכו הביולוגי הגבוה יותר. יוצאים
מכלל זה מצבים של רגישות־יתר (אלרגיה) לאחד המזונות הבאים
מהחי, כגון ביצה, חלב או דגים. ומאידך גיסא, מצויה רגישות-יתר
גם לגבי מזונות הבאים מהצומח, כחיטה ופירות מסוימים. במצבי רגי¬
שות לחלב (ע״ע) — המתבטאת בשלשול ממושך (ע״ע לקטוזה) או
במצבים של חוסר ספיגה ולפעמים בדלקת כיבית של המעי הגם —
יש להגביל או לאסור אכילת חלב ותוצריו בלבד׳ אך איו להוציא
מהתפריט את כל שאר המזונות הבאים מהחי. יחד עם זאת אין תפרים
צמחוני או טבעוני גורם, בהכרח׳ נזקים לאדם בריא, גם אם נאכל
לאורך ימים. למרות שלחלבון מן הצומח ערך ביולוגי נמוך מזה הבא
מן החי, ניתן להשלים את החסר ע״י תפריט מגוון המכיל דגניים,
קטניות ואגוזים (אצל צמחונים אף הלב וביצים). איזון כזה דורש
ידיעות יסודיות בתורת התזונה, והרכב תפריט ללא הידע הזה עלול
לגרום למחסור בחלבון, על כל תוצאותיו, בייחוד לטבעונים. חשיבות
רבה נודעת לאיזון כזה בתזונת ילדים, הזקוקים לחלבון לגדילה, וכן
לנשים בתקופת הריון או הנקה, הטבעוני אינו מקבל במזונו ויטמין
8 12 , הנמצא במזון מן החי בלבד, ובלעדיו מופיעים סימני חוסר
(אנמיה והפרעות במערכת־העצבים המרכזית) כעבור מספר שנים.

חלק מהמזונות הבאים מהצומת מכילים אחוז ניכר של תאית
והמרים אחרים שאינם נעכלים ואף מקטינים את ניצולת אבות־המזון
בתפריט. הדבר גורם להתרתבות־יתר של המעיים, גרוי הפריסטלטיקה
(ע״ע מעי), יצירת גזים במעי והפרשת צואה בכמות רבה. תופעות
אלו אינן מזיקות בד״כ לאדם בריא, אם כי עלולים להיגרם לו
מיחושים, ואילו לחולים במחלות דרכי־העיכול, דרכי-הנשימה והלב,
עשויות תגובות אלה לגרום נזקים. לגבי חולים כאלה יש אפוא לשקול
היטב את הכדאיות של צ׳ או ט/ לנוכח הספק הרב בתועלתה.
ע. זהר, האדם ומזונו, 1971 ! , 11 ז- 01 ,״ 85 ״;וו״זז .? .ס - . 4 ? .זז

- 1110 110 ) 304 004 ? 5 'ת 11150 :>)[ 111 , 111500 :>)״!? . 8 :ח 1 ) ;״, 1 מ

.** 969 [ ,( 116011 )ו 1 א 0£ 105 קו 0

נ. קא.

803

צמיג

804

צמיג (מ״צמג "! אנג׳ ש•!"), טבעת אלסטית סביב אופן שתפקידה
ספיגת זעזועים הנוצרים בין משטח הנסיעה והרכב והעברת
כוחות הנעה ובלימה ביניהם. עיקר השימוש כיום בצ" פנאומטיים
(צ״פ; ר׳ להלן), המורכבים ברכב (ע״ע) ממונע, במטוסים ובשאר
כלי רכב ממונעים בהם נודעת חשיבות מירבית לספיגת זעזועים.

היסטוריה. ב 1845 המציא האנגלי ר. ו. תומסון (./י\ ..מ
601115011 ־ 1 ־) צ׳ שעיקרו אבוב אלסטי מלא אוויר, העשוי בד מגומם
ומקיף אופן. ב 1888 המציא ג/ ב. דנלו־פ (ע״ע) צ׳, שהורכב מאבוב
פנימי עשוי גומי אטום לאוויר וצ׳ חיצוני העשוי שכבות בד
מגומם המוגן ע״י שכבת גומי עבה. צ׳ זה נועד לאופניים, שהיו אז
פופולריים. ב 1894 שכלל דנלום את ד.צ׳, כשהוסיף לו חישוק (ר׳
להלן). ב 1893 המציא פאמר (-נשומ 31 ? . 8 .!) את שיטת האריגה של
הבד מחוטים מקבילים בשכבות מצליבות, במקום אריגה בשתי וערב;
שיטתו נתקבלה רק ב 1923 .

עם התפתחות הרכב גדלו הדרישות מהצ׳ בקשר להעברת כוחות
(הנעה ובלימה) ולשמירת כיוון. ב 1922 הטביע 0 ייפ (שק 51 .?.()
חריצים דקים בפרופיל הצ׳, להגברת היצמדותו למשטח רטוב.

טיפוסי צ". א) צ" מוצקים, שעיקרם טבעת גומי המורכבת
או מודבקת ע״ג אופן. צ" אלה התואמים מהירויות נמוכות בלבד
נמצאים עדיין בשימוש בעיקר בכלי רבב תעשיתיים (מלגזות וכד׳).
ב) צ ״ פ: ( 1 ) צ" ב ע ל י ח ת ך צ י ב ו ר י, עיקרם צינור בד מגומם
ושכבת גומי. דקה בדפנות ועבה בשטח המגע עם הכביש. ד,צ"
ממולאים אוויר דחום. זמן קצר אחרי המצאתם הוחלפו בצ" בעלי
חתך פרסה, שעם הסרתם מהאופן ניתן לטפל בחלקיהם הפנימיים.
( 2 ) צמיגי בלון. העליה במהירות הנסיעה יצרה דרישות בטיחות
מוגברות, כגון הורדת מרכז הכובד של הרכב- הגדלת שטח המגע
בין הצ׳ לכביש והפחתת לחץ האוויר. לשם כך הוקטן בהדרגה
קוטר האופן במכונית נוסעים מכ״ 24 ( 60 0 ״מ) בסוף המאה שעברה
ל ״ 13 —״ 15 ( 32 — 38 0 ״מ) בשנות ד> 60 . ב 1926 החלו בייצור צ"
נמוכים ורחבים שדרשו לחץ אוויר של כ 2 אטמוספירות (כ $1 ס
[^]:!שזג^י-זשק^׳ונטסי}] 30 ; במקום 5 אטמוספירות בצ"הקודמים).
שונה גם היחס שבין גובה חתך הצ׳ ורחבו (ס 30 ז 0:1 י $1 ג) מ 1:1.15
ל 1:0.7 והמגמה כיום להוריד את היחס ל 1:0.6 בלחץ אוויר של

1.4 — 1.8 אטמוספירות ( $1 ק 20 — $1 נ) 25 ).

מרכיביו העיקריים של הצה״פ הם השלד, הסוליה והחי-
שוק. השלד ( 3$5 שז 3 ש) עשוי רבדים ($ש 11 ק), שהם שכבות חוטים
מגוממים המעניקים לצ׳אח חזקו: כמות האוויר וחוזק השלד קובעים
את העומס אותו יכול הצ' לשאת ואת ההתנגדות לחדירת גוף זר.
עם גבור מהירות הנסיעה התעורר הצורך בהקטנת התהוות החום

בטנה ע 0 ינ נוסעים — 4 רבדים — <לא אבוב

צסינים שונים. 1 — לסנונית־נוכעים; 2 — מכוגיר, נוכעיס — לבוץ ולשלג;

3 — לאופנועים; ג—, 7 — למשאיות; 0 - לטרקטור; 7 — ?חעיעיד,;

א — למכונות־עפר; <: — למטוכים

בצ 7 . חוטי הכותנה הוחלפו בסיבים חזקים יותר ובמקביל הוקטן
מספר הרבדים: הזהורית ( 1 ! 0 ץ 3 ז) נכנסה לשימוש בשנות ה 30 :
חוט הניילון — בשנות ה 40 ובשנות ה 60 החל השימוש בסיבי
זכוכית, פוליאסטר ופלדה. קנה־המידה ל ח ו ז ק ד.צ׳ הוא מספר רבדי
זכוכית, פוליאסטר ופלדה. אמת המידה לחוזק ד,צ׳ — למשל. 11 .? 12 —
היא חוזק זהר. לזה המושג ע״י שימוש ב 12 רבדי כותנה,
וזאת למרות שייתכן שמספרם המעשי של הרבדים קטן יותר בהתאם
לחוזק החומר ממנו הם עשויים. באה״ב כבר משתמשים במונח חדש,
״תחום עמיסה״ (ש 8 ח 3 ז 1034 ), המסומן ב\,, 0,13 וכו׳ והמגדיר את
העומס המותר על הצ׳ בלחץ מסוים. סימון זה מבטל את ההסתמכות
ההיסטורית על כותנה.

הסוליה ( £34 ״) — חלק ד.צ׳ הנוגע בכביש— עשויה תערובת
המבוססת על גומי (סינתטי או טבעי) ובה תעלות וחריצים אפיניים
(הפרופיל) והמסייעים בממסד הכוחות בין ר.צ׳ למשטח הנסיעה.
לצ" מיוחדים למשטחי שלג וקרת יש פרופיל מתאים, בו נעוצים
מסמרי סלדה ( 5 ש? 1 ק 5 ) המונעים החלקה. החישוק ( 6 ז 1 ׳^ 34 ש 6
הוא טבעות חוטי פלדה מצופות גומי המצמידות את ד,צ׳

אל האופן. האבוב הוא צינור טבעתי מגומי הנמצא בצ׳ וכולא
בקרבו אוויר דחוס. האבוב מצויד בשם תום חד־כיווני. צ׳ ללא
אבוב ( 55 ש 1 :> 116 !) מהווה, עם האופן עליו הורכב, כעין מיכל. ד,צ׳
מצופה מבפנים בשכבת גומי, בד״כ גומי בוטילי (־ 1 ש 166 !ז 1 ץ 111 נ 1 ).
בצ" אלה מורכב השסתום באופן עצמו. צ׳ זה הומצא ע״י פיירסטון
(שמסץצשזג? . 5 . 1 ־ 1 ) ב 1953 .

לפי מבנה השלד מבחינים בין 3 סוגי צ": א) צ׳ אלכסוני
(ץ 1 ק 613$ ) ששלדו מורכב ממספר רבדים מצטלבים; ב) צ׳ אלכ¬
סוני בעל חגורה ( £1 ש:! 1 ש 6 ץ 1 ק 6135 ), בו מתוספת לרבדים
חגורת סיבי זהורית, זכוכית או פלדה מגוממים, הממוקמת תחת
הסוליה. ג) צ׳ ר ד י א ל י, בו סיבי הרבדים מונחים בכיוון רדיוס ד.צ׳,
בתוספת חגורה מתחת לסוליה. החגורה מייצבת את הצ ׳ , בעיקר את
הסוליה, ומפחיתה את התהוות החום ועי״כ מגדילה את עמידות הצ׳
בפני שחיקה ואת החסכון בדלק, בסוג צ" זה גדול יותר שטח המגע
עם הכביש ומשופרת בטיחות הנסיעה. הביקוש לסוג צ" זה הולך
וגובר.

סוגי ד,צ" לפי יעדם: א) צ׳ נוסעים — עשוי ברובו גומי
סינתטי ובעל פרופיל המאפשר נסיעה מהירה על כביש או פרופיל
מיוחד לנסיעה על משטחי שלג׳ בוץ או קרח. ב) צ׳־א ופגוע —
דומה, אך קטן יותר, ג) צ׳־מ ש א — מיועד לרכב מסחרי ולאוטו־
בוסים, לצ ׳ בזד׳ קוטר גדול, לחץ אוויר גבוה ופרופיל בעל צלעות
הקפיות (שק? 1 6 ״), לנסיעה על כבישים, או רחביות (:*ז׳סז 1118 ),
לנסיעה בדרכים לא־סלולות, ד) צ״-ח ק ל א י י ם: — מקובל למלא
צ" לטרקטורים במים, כדי להוסיף למשקלם ולהגביר את כוח־
גרירתו של הטרקטור. ה) צ״־ת ע ש י י ת י י ם, מורכבים על מלגזות
או על כלים אחרים שמהירות נסיעתם נמוכה והעומס עליהם רב.
מאמצע המאה ה 20 נהוגים גם כאן צ״ם. ו) צ״־לציוד מכאני
בבד מורכבים על אופנים גדולים במיוהד. ז) צ׳־מטוסים, קטן

805

צמיג — צמיגות

806

יחסית, מותאם לסוג המטוס ומייחד אותו כושר עמידה בתנאי עבודה
קשים ותנאי בטיחות גבוהים.

מידות ר,צ׳ מודפסות ע״ג הצ׳ עצמו וניתנות באינצ׳ים, במ״מ
או בצופן. המספר הראשון מגדיר את רוחב חתך הצ׳ והאחרון —
את קוטר האופן עליו יורכב. בצ" רדיאלים מודפסת גם האות .מ.

שלבי ה י י צ ו ר.( 1 ) עירוב גומי, טבעי או סינתטי, בכימיקלים
שוגים; ( 2 ) טבילת החוטים בתמיסת לאטכם (\םזג 1 ) עם ר 0 ורצינ(ל
פורמאלדהיד, להגברת האדהזיה בין החוטים והגומי! ( 3 ) גימום
הבדים במכבש־גלילים (• 1 ש 1 > 031£11 )! ( 4 ) חיתוך הבד למידות הדרו¬
שות! ( 5 ) שיחול (״ 0x11-1:510 ) הסוליה והדופן! ( 6 ) גימום חוטי
פלדה להכנת חישוקים! ( 7 ) הרכבת הצ׳ על תוף הבניה! ( 8 ) גיפור
(ע״ע קאוצ׳וק) שמתבצע בתבנית המשווה לצ׳ את הפרופיל האפייני:
( 9 ) בדיקת איכות.

תקנים לצ׳ ׳ נקבעים מדי שנה ע״י ארגונים מקצועיים, כגון
.\>,.£. 7 — ( 011 !ז 13 ז 550 .\ 7 חת £1 0 זז 7 ) באה״ב ו. 7.0 .£. 7 .£ —
( 2311123:1011 ־ 01 1 ה:> 11 ו 011 ס 7 £1111 311:1 ש 1 ץ 7 1 ז £3 נ) 0 ־וג £1 ) באירופה.

כ״כ חוקקו באה״ב תקן בטיחות, שדומה לו יחקק גם בישראל,
בתעשיית הצ " ב י ש ר א ל שני בתח״ר (בבעלות אחת) ששיווקו
( 1974/5 ) מוצרים ב 450 מיליון ל״י (כ 27 מיליון דולר יצוא).

- 22/1 ' 7 2 ' 711 , 110 ^ 0 ^ 1 .( .? ; 1952 , 1812 * 02 . 7 • 7110110 ) 0 ( 1 * 1 . 0 .£

.״ 1970 ,/( 110108

צ. לב.

צמייגות (אנג׳ 7 ! $1 ס 150 זו, מלאט׳ תז 1$011 ^ז של

זורם לתנועה יחסית בין חלקיו, ובין הזורם לגוף מוצק.

צ' זורמים נחקרה לראשונה ע״י מריוט (ע״ע), שמדד את כוח־
הגרר הפועל על מוצק נייח בתוך זורם נע. ניוטון (ע״ע) הניח,
שבשעת תנועה יחסית בזורם מתחככות שכבות סמוכות זו בזו ולכן
יפעל כוח בכיוון מנוגד לתנועה, ששיעורו מתכונתי לגודל השטחים

המתחככים ולמפל המהירות ביניהם, כלו׳ = £ כאשר

ץ 9

השטח, מ — המהירות ו !! — מקדם ד,צ׳ הדינמית! ץ הוא הכיוון
הניצב לתנועה. ב 1835 בדק פואזי (ע״ע) את זרימת הדם בגוף האדם.
הוא מדד את כמות הנוזל, 0 , היוצאת ביחידת זמן מצינור נימי
באורך 1 ורדיוס 3 , ומצא את הקשר 1 ^ 8 /( 2 ?-- 1 ?) 1 4 ־ז 7 = 0 כאשר
—!? הוא מפל הלחץ לאורך הצינור. מחקרים נוספים הראו,
שמקדם הצ ׳ הוא גודל אפייני לזורם עצמו, וכי נוסחת פואזי נכונה
גם לצינורות לא נימיים.

ממדי ! 1 הם כלו׳, תנע ליחידת שטח. במערכת סג״ש

יחידת הצ׳ היא פואז ( 10156 ! ! ע״ש פואזי). מנת 2 בצפיפות
הזורם ק היא הצ׳ ה ק י נ מ ט י ת שממדיה 1 ־ז 2 .! = נ"] ויחידתה
םט(ק (: 5:010 ). משוואות התנועה לזורם צמיג נוסחו ע״י נאורה
וסטוקס (ע״ע) ונקראות על שמם (ע״ע הידרודינמיקה, עמ׳ 84/5 ).
המשוואות ניתנות לפתרון אנליטי רק במקרים פשוטים אחדים.

למשל, בזרימה קבועה של זורם בלתי דחים בצינור אפקי שרדיוסו 3 ,
תהיה מהירות הזרימה: 1 ! 4 /( 1- 2 ~ 3 2 ): 1 =( 0 , כאשר : 15 הוא מפל־הלחץ
לאורך הצינור ו! — המרחק מציר הצינור. המהירות מירבית בציר
הצינור ומתאפסת ליד הקירות, כנדרש. ניתן לחשב את 0 :

1 !/ 8 /( ג ? — 1 ?) 1 ' 71£1 = ז 1 >ז 271 ■ >/ 4 /( 2 י 1 — 2 ב)^ = 15 >גסי! = 3 >

בהתאם לנוסחת פואזי.

משוואות התנועה ניתנות לפתרון גם לזרימה עמידה בצינורות
בעלי חתכים אחרים, זרימה עמידה בתעלות, בין לוהות מקבילים
ועוד. במיוחד מעניין חישוב כוח הגרר הפועל על גופים מוצקים
הנמצאים בזורם נע. סטוקס מצא פתרון למשוואות לכדור מוצק הנע
לאט בזורם צמיג. בהנחה שהתנועה היחסית קטנה מבוטא כוח הגרר
הפועל על הכדור בנוסחה:׳%• 1 ^ 6 - =״?. כאשר ז הוא מחוג הכ¬

דור, ו ע — מהירותו היחסית. בנפול כדור מוצק בזורם צמיג

, 2

שצפיפותו נ> תגיע מהירותו לערך סופי קבוע 1 \: 111 (,) — 0 } 2 ז§-=,׳\
כאשר ק — צפיפות הכדור ו״ — תאוצת הכבידה. לנוסחה זאת
שימושים רבים בתחומי מדע וטכנולוגיה שונים, אולם יש לזכור כי
היא מקורבת בלבד, וכמוה נוסחת כוח־הגרר. באופן מעשי מעוניינים
לדעת את כוח הגרר הפועל על גופים בעלי צורה כללית ומהירות
רצונית (כגון מטוס, אניח). בד״כ נקבע כוח הגרר נסיונית, במנהרות
רוח, מכלי מים וכד׳. בנסיוגות אלה אין ממדי הגוף הנחקר שווים
לממדי הגוף האמיתי ומשתמשים באנליזת הממדים (ע״ע ממד).
דמיון הידרודינמי בין הדגם והגוף הממשי קיים אם מספר דינולדז
׳\/ 1 :י\= £6 שווה בשני המקרים 6 —מימד אפייני לגוף). למספר £6
חשיבות רבה בדינמיקה הזורמים. למשל, ערכו קובע אם הזרימה
תהיה שכבתית או זרימת פרפור (ע״ע! וע״ע הידרוליקה). השימוש
בנוסחות הגרר מותר אם מספר £0 קטן מ 0.25 ! אחרת, יש לתקן את
הנוסחות והתיקון תלוי במספר £6 .

הצ׳ מחושבת מתוך מדידת זמן המעבר של כמות זורם ידועה
דרך צינור נימי. המכשירים (ויסקומטרים) המסחריים מכוילים לפי
חומר שצמיגותו ידועה. ויחם הצ׳ בקבע לפי זמן המעבר של הזורם
הנמדד. היות שצ׳ נוזלים עולה, בד״כ, עם ירידת הטמפרטורה, חשוב
לשמור על טמפרטורה קבועה. שיטה אחרת מבוססת על נוסחת
סטוקם למהירות הסופית: הצ׳ של זורם מחושבת מתוך מהירותו
הסופית של כדור ידוע הנופל בתוכו.

צמיגויות אפייניות

במיליפואז

גזים (ב ס 0 ),

בסואז

נוזלים (ב ״ 20 ),

.2973

ניאון

10 14

גלוקוזה

.2327

קריפטון

14.9

גליצרין

.1890

חמצן

9.86

שמן קיק

.1860

הליום

.84

שמן זית

.1708

אוויר

.254

חמצה גפרתית

.1390

פחמן דרחמצני

.044

אנילין

.1026

מתן

.01554

כספית

.0936

כלורופורם

.01200

בהל אתילי

.0935

אצטילן

.01002

מים

.0918

אסוניוז

.00706

ת—אוקטן

.0848

אתן

.00332

אצטון

,0835

מימן

.12

פחמן דו־חמצני

.0678

אתר(אדים)

.00071

(נוזל בלחץ הרוויה)

צ׳ ב ג א ז י ם. מקדם הצ׳ ניתן לחישוב לפי התורה הקינטית של
הגזים (ע״ע גז, תרמודינמיקה) הוא: = 9 כאשר 9 הוא

צפיפות הג,. 1 — המהלך החפשי הממוצע ו 0 — המהירות הממוצעת
של פרודות הגז. ״ מתכונתי ל * 7 (כי 0 2 מתכונתי ל 7 ), ואינו
תלוי בלחץ הגז, כי אך ?/ 1 ס £0 . בגזים מציאותיים!! עולה
קצת יותר מהר מ* 7 • לצ׳ הגזים חשיבות רבה במטאורולוגיה (ע״ע),
בעיקר בשכבת הגבול האטמוספיריח.

נוזלים המתנהגים לפי החוקים המוסברים לעיל נקראים נוזלים

807

צמיגות — צמנט

808

ניוטוניים. על תורת הזרימה של נוזלים אחרים (לדוגמה׳ הדם)׳
ע״ע ראולוגיה.

ח. שם.

בטכניקה, מעוניינים במקרים רבים, בזורמים בעלי צ׳ נמוכה.
למשל, במערכות הידרוליות רבות, בהן חשוב שזרימת הנוזל לא
תעוכב, ובנוזלי־קירור, שכשרם נקבע לפי מספר פרנטל (ע״ע היד־
רוליקה), שמתכדנתם ל !!. ככל שד,צ׳ קטנה יותר — טזב יותר
כושר הקירור. במקרים רבים אחרים הצ׳ היא המאפשרת את השי¬
מוש הטכני. למשל, בזגוגיות, בצבעים ובמיוחד בבולמי-זעזועים.
במשאבות (ע״ע) צנטריפוגליות ובסיכה (ע״ע) הידרודינמית.

מאחר שהצ׳ נוזלים יורדת עם הטמפרטורה נהוג להוסיף לשמני-
סיכה תרחיפים פולימדיים, בעיקר של פולים תיל-אקרילט או פולי-
בוטנים, שמעבים את הנוזל עם עליית הטמפרטורה ומפחיתים אח
השינוי בצ ׳ . צופן ה£^ 5 (האגודה האמריקנית להנדסת מכוניות)
לשמני סיכה מציין את תחום הצ״ של הנוזל. לדוגמה: ד,צ׳ של שמן
מנוע £30 ^ 5 ב ״ 25 היא בתחום 1.8 — 2.8 סטוק! הצ׳ של שמן תיבת-
הילוכים 90 £\/$ ב ״ 25 היא 4.0 — 10.0 סטוק. להשוואה, ב" 20
המים היא 01007 . סטוק.

ד,צ׳ קשורה בתכונות אחרות של חמרים. בתמיסות פולימרים היא
קשורה למשקל המולקולרי הממוצע של שרשרות הפולימר (ע״ע
פולימרים, עפד 381 ). בגזים משמשת מדידת הצ׳ אחת הדרכים לחי¬
שוב מספר אבוגדרו (ע״ע גז, עס׳ 546/7 ). צ׳ מוגדרת גם למתכות,
גבישים וחמרי בניין, וקשורה במעוותים שלהם ובזרימתם תחת
מאמצים חיצוניים (ע״ע ראולוגיה). בהיות הצ׳ מדד להשפעת תנועת
פרודות הזורם על שכנותיהן, קשורה היא בתופעות תאחיזה (כמתח
הפנים) ובהתפשטות גלי הקול, בעיקר בדעיכתם.

על-נוזליות. אם כי לכל זורם בטבע יש צ׳, קיימת בטמ¬
פרטורות נמוכות מאד תופעה המצביעה על קיום חומר ללא צ'.
נוזל כזה, מלבד יכלתו להמשיך בתנועה גם זמן רב מעבר להפעלת
הכוח המניע (לפשל, בחישה). "זוחל" במעלה דפנות המיכל שלו
ובמורד החיצוני(בקרום דק), עד שהמיכל מתרוקן. כ״כ קיים בנוזל
כזה "קול שני" ( 1 >מ 1 י 150 > 1 !ס $60 ), שמתפשט לאט יותר מהקול הרגיל
וקשור בתנועה היחסית של שכבות הנוזל. ב 1938 נתן פ. קפיצה
(ע״ע) את השם "על-גוזליות"(ץ 111 ) 1111 )ז 6 ? $11 ) לתופעות אלד" שנתגלו
בהליום בטמפרטורה מתחת ^ 2.8 . התופעה מוסברת בכך שחלק
מאטומי ההליום יורדים לרמת היסוד שלהם. החלק העל-נוזלי מכונה
הליום 11 . ב 1972 נתגלתה תופעה דומה באיזוטופ 146 3 , שם זוגות
אטומים נצמדים ויורדים לרמת יסוד "מולקולרית". וע״ע קונסים,
תורת ה-.

לביבל׳: ע״ע הידרודינמיקד ,; הידרוליקה; גז.

יא. ש.

צמיתות, ע״ע ע^דות, עמ׳ 586 .

צמבט (אנג׳ 111 :ז 1 מ 6 ו>) מלאט , <זז 1111 !נ> 1 ח 03£ , אבן־גוויל/ חומר
פליסה הידרולי (מתקשה במים) המשמש בעיקר ליצירת
בטון (ע״ע). ד.צ׳ השכיח ביותר הוא צ׳ פורטלנד (צ״פ). האנגלי
אספדין ייצר לראשונה ( 1824 ) צ״פ שצבעו דמה לצבעה של אבן
בניה מהאי פורטלנד, ומכאן השם.

צ״ם מיוצר מקלינגןר (חומר קלוי בטמפרטורה גבוהה) טחון,
בתוספת גבם (ע״ע). הקלינקר הוא קונגלומראט של סיליקאטים,
אלומינאטים ואלומינופריטים של סידן. הרכב טיפוסי של קלינקר:
תחמוצות של סידן ( 030 , כ 65% ), צורן (,• 310 , כ 23% ) חמרן
( ג 2 0 !^, כ 6% ) וברזל (, 0 * £6 , כ 3% ) וכן מגנזיה, אלקלים ושונות.
חמרי-הגלם לייצור צ״פ הם אבני־גיר המספקות את ה 030 , וחרסית
רגילה המספקת את תחמוצות הצורן, חמרן וברזל. לפעמים מוסיפים
קאולין, חול או אפר של פיריטים (ע״ע).

את חמרי הגלם מכינים באחת משתי השיטות: ש י ט ת ה י ב ש:
חוצבים או כורים, את חמרי הגלם, גורסים, מיבשים עד תום, וטוחנים
את התערובת ביחס הרצוי לאבקה דקה ("קמח"). שיטת הלח:
את החרסית בוחשים נמרצות עם מים ("מטגנים") ומקבלים "טין
חרסית". טוחנים את החומר הסידני ללא יבוש עם טין החרסית,
בתוספת מים כדי להקנות לטין הגלמי נזילות מתאימה. ה״קמח" או
ה״טיך מוכנסים למכלים להומוגניזציה ואחסון.

הטחינה בשתי השיטות היא עפ״ר במחנות כדורים (ע״ע מכרה
וכריה, עם׳ 501 ). הטחינה עד דק דרושה כדי לאפשר התרכבות
מושלמת של המוצקים בעת הקליה. ממדי הטחנות: קוטר, 2.5 — 5 מ׳.
אורך, 7.5 — 15 מ׳. תפוקה: עד 300 טון לשעה. את החומר הגלמי
("קמח" או "טין"), בהרכב המתאים, מכניסים לכבשן בו מתרחשים
התהליכים האנדו- ואכסותרמיים כדלקמן: ייבוש מושלם (״ 300 )
-> התפרקות ג 4800 \ ל 180 ׳\ + 00 2 (״ 400 ) ־* התפרקות החרסית
למרכיביה (״ 500 —״ 600 ) -> התפרקות 0300 3 ל 00-1+030
(״ 700 —״ 900 ) ־-> התהוות פזה נוזלית של אלומיגאטים ופריטים
סידגיים (״ 1,200 —״ 1,300 ) -> התרככות הסיליקטים הסידניים
(״ 1,350 —״ 1,500 ) ; לכך דרושות 390 — 450 קק״ל לק״ג קלינקר.

עד סוף המאה ה 19 פעלו רק כבשנים ניצבים. ה״קמח״+

מים+פחם הוכנס לכבשן בגלעינים ( 611615 ?), נקלה לקלינקר ובטחו.
בגלל התפוקה הקטנה (מכסימום 300 טוו/יממה) מפעילים כיום
בעיקר כבשנים סובבים, שמסוגלים להפיק עד 7,000 טון/יממה.
הכבשן בנוי גליל ארוך, מדופן בפנים לבנים חסינות-אש ועמידות
נגד שחיקה וגזים, וסובב על צירו ( 1 סיבוב/דקה). מצד אחד של
הכבשן מתיזים דלק (מאזוט, גז או פחם טחון) לאיזור הקליה!
בעזרת אוויר דחוס יוצרים לפיד-אש בצורה הרצויה. חומר-הגלם
מוכנס בצד השני ואחרי קלייתו ("קלינקר") יוצא דרך מקררים
החוצה. מאוורר שואב אוויר לשריפה, ומוציא את הגזים לארובה
דרך מסנן אלקטרוסטאטי התופס כ 99.7% מהאבק המצד בגזים.

כבשנים סובבים ארוכים (אורך: קוטר — 40 — 1:30 ) משמשים
לשיטת הלח ולשיטת היבש. סכרים הבנדים בתוך הכבשן או
שרשמת התלדות בכניסת החשד, מסייעים להעברת חש מהגזים
לחומר. כבשן סובב אתך פשוט במבנהו ונוח לטיפול ולאחזקה.
חסמנו העיקרי: צריכת דלק גבוהה, ומשום כך מרבים לבנות
באחרונה כבשנים סובבים קצרים דותר חסכוניים מבחינת הדלק.
(אורך: קוטר— 17 — 1:14 ). כבשנים אחרש: כ ב ש ן ל פ ו ל( 01 קש 0 ).
״קמח״ מגולען נע ע״ג שכבה נעה, מחומם בגזים של הכבשן עד ״ 900
ונכנס לכבשן סובב קצר בו נמשך התהליך כבכבשן סובב ארוך. כ ב ־
שןעםמחליפיחום ($^ 01631 0x0113118 בצורת 3 — 4 ציקלונש,
זה ע״ג זד" שבשן סובב קצר׳ ה״קמח" מוכנס לציקלון העליון, יורד
דרך הציקלונים־שמתחתיו נגדית לגזים הזורמים למסנן ולאתבה
ונכנס לכבשן מחומם ל ״ 900 , לגמר הקליה.

מנסים לחסוך בדלק גם בדרכים אלה: 1 ) בשיטת הלח: מורידים
בלחץ גבוה את אחוז המים בטין עד 18% (במקש 34% — 45% כרגיל)
ומכניסים את החומר לכבשן בצורת ״נקניקיות״. 2 ) בשיטת היבש:
מוסיפים לכבשן סובב ארוך 1 — 2 מחליפי חום. גזי הארובה, בטמפר¬
טורה של כ ״ 300 , משמשים לייבוש חמרי־הגלם.

נתונים על כבשנים שובים

צריכת חום

תפוקה

וקוטר

אורך

הכבשן

(קק״ל/ק״ג)

(טוו/יממה)

(מטרים)

1,100—1.000

300—150

3.5—0.2

11—8

ניצב

1,800—1,409

5,000—300

6.5—2.5

200—100

סובב ארוך
(שיטת לח)

1,200

2,500—300

5—2.5

150—100

סובב ארוך
(שיטת יבש)

850—750

3,500—1,000

5.5—2.5

50—20

לפול

850—750

6,000—1.000

6.5—225

50—20

עם מחליסי־ווום

809

צמנט — צמר

810

טחינת ה צ ׳. טוחנים קלינקר בתוספת של כ 5% גבם. הטחנות
דומות לטחנות חמרי־הגלם. תפוקת! עד 150 טוו/שעה. מהטחנה
מועבר הצ ׳ למכלים. ושם הוא נארז בשקים או משווק בתפזורת.

השימוש ב צ/ כשמערבבים צ׳ במים מתקבלת עיסה נוזלית
המשמשת כדבק לחול, חצץ (ע״ע בטון) וסיבי אזבסט (ע״ע). בעיסה
מתרחשת הידרוליזה (ע״ע), נוצרים הידרדים (ע״ע) ונפלט חום (כ 38
קלוריות/גר׳ בצ״פ). ביום הראשון, ההידראציה של האלום ינאטים
מהירה מאד, בגלל מסיסותם במים. בהעדר גבם יתלכדו הגבישים,
העיסה הנוזלית תתקשה במהירות רבה ואי־אפשר יהיה לעבדה.
תוספת גבם בולמת ומווסתת את זמן ההתקשרות. ההידראציה של
ה ם י ל י ק ט י ם היא איטית. תחילה נעשית העיסה הנוזלית סמיכה
("תחילת התקשרות"), אח״כ היא מקשיחה, מאבדת את הפלסטיות
("גמר ההתקשרות") וממשיכה להתקשות הן בהידראציה והן בייבוש
והופכת לאבן מלאכותית. תחילת ההתקשרות וסיומה נקבעים אמפי¬
רית בהחדרת מחט לעיסה במכשיר ויקט ( 031 ! ז \).

הצ ׳ מסווג לפי חוזק הלחיצה של בטח תקני, שהוכן מאותו צ , ,
אחרי 28 ימי אשפרה בתנאים תקניים (ת״י, 1975 ).

צ׳ תקני צריך למלא אחרי מספר דרישות. דרישות פיסי¬
קליות: 1 ) דקות הטחינה, השטח הסגולי (שטח הגרגרים בכל
הצ״ — לפחות 2,600 סמ״ר לג׳ 1 2 ) זמן ההתקשרות. התחלה —
לא פחות מ 45 דקות; גמר — לא יותר מ 10 שעות; 3 ) קביעות
הנפח. התפשטות של לא יותר מ 5 מ״מ או 0.8% , בבדיקות תקניות
מסדמות! 4 ) לפעמים בודקים את חום ההידראציה ואת ההתפשטות
בסולפטים. דרישות כימיות: 1 ) שארית לא מסיסה — לא
יותר מ 3% . הפסד בקליד; (בטמפרטורה של כ ״ 900 ) — לא יותר
מ 5% ? 2 ) תכולת — לא יותר מ 50 3 ,5% — לא יותר מ 3.5% ,
זאת כדי למנוע תפיחת האבן הצמנטית.

תעשיית הצ ׳ . מלבד צ״פ רגיל מייצרים גם: 1 ) תערובות
של צ״פ עם חמרים פוצולניים, כגון: אפר וולקני, אפר פחם, סיגי
ברזל. חזקם של צ" אלה, בייחוד החוזק ההתחלתי קטן מחזקו של
צ״פ רגיל. משתמשים בהם, בעיקר, במבנים מאסיוויים, מבני-ים
וסכרים. צ" אלה יוצרים חום הידראציה נמוך, מוסיפים אטימות
לבטח ומקילים על עיבודו; 2 ) צ״פ מעורב בחמרים אינרטיים, כגח
צ' " 5 ״ , שיוצר בזמנו בארץ. חזקו קטן מחזקו של צ״ם נקי; 3 ) צ״ם
לבן, חסר תחמוצת הבתל; מיועד למרצפות, טיח, קישוטי בטח וכד/
ומשמש בסים לייצור צ״ צבעוניים: 4 ) צ״פ עמיד בפני סולפטים
ובעל חום־הידראציה נמוך (צ׳ מגן); 5 ) צ׳ מתפשט, צ׳ לקידוח־נפט,
צ׳ בניה (״צ׳ טיח״) וצ״ אחרים לצרכים מיוחדים; 6 ) צ׳ אלומיניום
שאינו צ״ם. מיוצר מבוכסיט (ע״ע) וסיד ע״י התכה בכבשן חשמלי.
עיקרו: 3 ס 1 2 \/.ס^ 0 . חמרי-הגלם ועלות־הייצור יקרים. חזקו ההתחלתי
גבוה מאד, אך יורד בתלילות בתנאי לחות ובטמפרטורה מעל ״ 20 .
חסין־אש. עיקר שימוש( בכבשנים תעשייתיים.

יצרניות הצ ׳ העיקריות בעולם (אלפי טוגות)

1973

צריכה לנפש
(ק״ג/שנה)

1960

1934

317.000

53,900

סה״ב בעולם

427

45,520

3,590

בדיד,"מ

715

22,540

4,480

יסן

370

56.060

13,375

אד,"ב

640

24,900

'6,470

גרמניה המערבית

650

16,010

4,090

איטליה

573

14,350

2 5,030

צרפת

1,5

13,500

140

סין (אומדן)

619

22,240

5,230

3 1,275

ספרד

593 ״

2,010 ״

806

4 241

ישראל

1 . כולל גרמניה המזרחית! 2 . בולל חבל הסאר; 1940.3 ! 4 . 5:1949 . 1975 .

בישראל מייצרים כעת רק צ״פ רגיל. התרחבות תעשיית
הבניה ותקנים חמורים יותר חייבו הגדלת יעילות המפעלים ושימוש
בציוד מתוחכם ואוטומטי. עם התגברות התודעה האקולוגית גדלה
ההשקעה למניעת פליטת עשן ואבק מהמפעלים ולהרחקתם ממקומות
יישוב. ייצור הצ ׳ דורש אנרגיה רבה (כ 75 — 120 קו״ש לטח).
התייקרות הדלק בשנות ה 70 הגדילה הן את הוצאות הייצור והן את
הוצאות ההובלה של חמרי־הגלם וד.צ׳ המוגמר. — צריכת ר,צ'
השנתית בעולם גדלה מ 19 (ק״ג/נפש) ב 1920 ל 180 ב 1973 .

בישראל פועלים 3 מפעלים לייצור צ/ כולם בבעלות חברת
"נשר" (בעלות משותפת של "כור" ו״כלל"). מפעל ד.צ׳ הדאשח,
,.נשר״ חיפה (ר׳ תם׳ בכרך ר, ענד 897/8 ), נוסד ב 1925 , ע״י יזמים
פרטיים מהו״ל, בשותפות עם פיק״א ובראשות מיכאל פולק. כיום
פועלים בו 4 כבשנים סובבים ארוכים, בשיטת הלח. תפוקתו השנתית
כ 730,000 טח. אחריו הוקמו ״גשר״ רמלה ( 3 כבשנים סובבים ארו¬
כים, בשיטת הלח < תפוקה שנתית — כ 680-000 טין) ומפעל "הרטוב"
([לשעבר ״שמשח״, שנסגר ב 1966 ] הופעל ע״י ״נשר״ ב 1975 ;
כבשן לפול, תפוקה שנתית — כ 600,000 טח).

גידול הקף הבניה עקב העליה, צרכי הבשחון והתחייבויות יצוא,
חייבו, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים- יבוא צ׳ לישראל (כססס, 630
טח, 1975 ).

ר. שלון, חמרי מליטה. 1964 ! / 0 *"*׳ו 4 > , 15 * 02 . 0

ז, 774 ,(.(״) ,• 101 י< 13 .״י .? . 11 ; 1924 , 1924 — 1824 ,.ס 1 >* 110 זס?

1-11, 1964; 1'. \{. 1^3, 7/1* 0/ €■ <1x11 ,.ש ) 0

. 1971 ,. 2 , 1 מא .־ 1 ;* 1970 ,)!) €0x0

א. ל. קל.

צמר, כסות־השיער הטבעית של בע״ח, המשמשת חומר-גלם
בתעשיית הטכסטיל (ע״ע). היונקים שמהם מפיקים עפ״ד את
ד.צ׳ הם: כבשים (ע״ע) וגזעי עזים (ע״ע) לצ׳ — מהם מכינים את
צ׳ האנגורה, קשמיר והמוח׳יר; גמל (ע״ע) ולמה (ע״ע), שממיניה —
הוויקוניה והאלפקה — מכינים צ׳ ויקוניה, ועוד.

הצ׳ דומה במבנהו ובדרך גידולו לשער (ע״ע); כמוהו וכרקמות-
מגן אחרות (קרניים, ציפורניים) הוא בנד פרוטאין בלתי ססיס —
קןרטין (ע״ע פרוטאינים). בקרטין כמות גדולה של חומצת האמינו־
ציסטאין המכילה קבוצה סולפהידרילית 513 — . חיבור שתי חומצות
כאלה בקשר דיסולפידי — 5 — 5 — גורם ליציבות ולחוזק המאפיינים
חלבח זה. ההבדלים העיקריים בין צ׳ לשיער הם: א) אופן גידולו:
זקיקי העור — נרתיקי שרשי השער — נחלקים לשני סוגים, ראשו¬
ניים ומשניים. הראשוניים הם זקיקים מושלמים, כמו בעור, וכוללים
בלוטת-זיעה, בלוטת־חלב ושריד-זוקף. המשניים מכילים בלוטת־חלב
בלבד (ע״ע עור, עמ ׳ 766 ) ; ב) פני סיב־הצ׳ מכוסים קשקשים בול¬
טים, הגורמים לתכונת הליבוד שלו (ע״ע סיב, עם׳ 753/4 ). על
הצ ׳ מצדות הפרשות בלוטות־החלב — לנולין (ע״ע) — ובלוטות־
הזיעה — מלחי אשלגן של חומצות אמיניות, יחד עם כמדות קטנות
של סולפטים, פוספטים וחמרים חנקניים. מלבד מרכיבים אלה נמצאות
על עור הכבש גם כמויות לא־מבוטלות של אבק, חול ותמרים צמחיים,
הכל בהתאם לתנאי הגידול, התזונה, הסביבה ומקור הכבש.

היחס בין מספד הזקיקים המשניים לראשוניים אפייני לזני-הצ׳
השונים, ומקביל לצפיפות הזקיקים ליחידת שטח. בזני המרינו העדי¬
נים היחס הוא 14:1 — 18 ! וצפיפות הזקיקים 34,000 — 56,000 לאינץ׳
מרובע (= 6.45 סמ״ר), ואילו בזנים גסים יותר היחס הוא 3:4 — 5
והצפיפות 7,000 — 9,000 , בהתאם לכך מגיע מספר הסיבים על גיזה
אחת לכדי 100 מיליון בזני המרינו הדקים, ול 15 — 20 מיליון בזנים
הגסים. מבחינים בין סוגים שונים של שער ד!צ׳:פלומה (פוך) —
הסיבים עדינים ודקים והשיער חסר ליבה; ש י ע ר ק ש ה, גם ועבה,
מהווה את החלק העיקרי של פרוות-הכבשים, ומשמש לעשיית
אריגים גסים: שיער בינוני — השלד דק מאד, לעתים מקוטע
לאורך, ופעמים חסד לחלוטין; שיער זיפ י־ גס מאד וקצר:

811

צמר — צ׳נגדו

812

מבובות לניפד! )יסר (מיברר ההסברה, ניו-זילנד)

שיער מת — אינו ראוי לעשיית אריגים. גיזת הכבש מכילה
סיבים ארוכים וקצרים המהווים כעין שתי שכבות על עור
הכבש.

פעולת הגזיזה והצ׳ הגזוז נקראים גז או גיזה (ג׳). טיב דג׳
תלוי במקום גידול ד.צ׳ על בע״ח. לגיזת הכתפיים והצדדים האיכות
הגבוהה ביותר. כ״כ תלויה האיכות בגיל הג׳ בחיי החיה: כשהג׳
הראשונה בגיל 8 — 12 חדשים מכונה הצ׳ ״צ׳ טלה״; בגיל 12 — 14
חודש מכונה הצ׳ ״צ' 11082 ״ (עזה), והוא הצ ׳ הרך, העדין והיקר;
גיזת בע״ח שחוט טובה פחות מזו של בע״ח חי, ומכונה "צ׳ 1 > 110 טק"
(מרוט).

ע ו נ ת ה ג׳ היא בד״כ באביב, בחודש מאי, אחת לשנה; בארצות
חמות — פעמיים בשנה. כבשים בעלי צ׳ גם וארוך יש שנוהגים
לגזוז פעמיים בשנה. באפריקה הדרומית נערך הג׳ בעונת היובש
הארוכה; בניו זילנד — לפני ההמלטה.

לאתר רחיצה עוקדים את הכבשים — עפ״ר 3 רגליים — כדי
להקל על דיג׳ כגחון. לפעמים אין עוקדים את הכבשים כלל, והם
נגזזים במעומד או כשהם רכונים על הארץ (או על שולחן). יש
המתחילים בג׳ מן הגף הקדמית והראש, וממשיכים לאורך כל הגוף,
עד האליה, ויש שהופכים את הסדר; חשוב לגזוז את הצ ׳ בחטיבה
אחת. יש שמשאירים פסים של שער הצ׳ על הראש — להגנה מקרינת
השמש. ועל הגחון — כהגנה מפני הצינה בשעת רביצה (ור׳ תם׳
בע׳ אוסטרליה, עמ ׳ 1019 ).—על ניקוי הצ ׳ והכנתו לשימוש בתעשיה,
ע״ע טויה ואריגה, עמ׳ 385 .

הצ׳ ממוין לפי תכונות השיער: עדינות; סלסול — ככל
שזה רב יותר מעולה איכות הצ׳; אורך; חוזק; ברק — הגובר ככל
שהצמר גם יותר; צבע — עדיף לבן, בהיותו נוח יותר לצביעה.

מאחר שמצויים מאות זנים של כבשים, קשה למיין את הצ ׳ לפי
גזעי הכבשים. לצרכים מעשיים ממיינים צ' ל 5 סוגים עיקריים:
צ׳ עדין ( 001 ׳* סח £1 ), צ׳ בינוני ( 001 ׳* 1 ת 1111 )־רת), צ׳ ארוך ( 10118
001 ׳*)- צ׳ מורכב ( 001 ׳* 1 )סז 55-8 סז 0 ) וצ׳״שטיחים. הצ׳ העדין גדל
אך־ורק על כבשים מגזע המרינו, שמקורו בספרד. זהו ד,צ׳ העיקרי
לטוויית החוטים הסדוקים והמנופצים (ע״ע מויה ואריגה) העדינים
ביותר. צ׳ מן הסוג הבינוני והארוך גדל על כבשים מגזעים אנגליים,
שהובאו גם למדינות אחרות, ובמיוחד לאה״ב. הצ׳ המורכב הוא
תוצאת הכלאה בין המרינו לבין זני־הצ׳ הארוכים. צ׳־שטיחים הוא
בעיקר ממקור אסייתי (ע״ע כבש).

חרקים רבים תוקפים את ד.צ׳, בעיקר עש־הבגדים (ע״ע עשים)
וחיפושית־השטיחים השחורה ( 0100115 הזחלים מעכלים

את קראטין הצ׳ תוך שבירת הקשרים הדיסולפידיים. קיימות שיטות

אחדות להגנת ד.צ׳ מפני חרקים אלה. הדיאלדרין הוא החומר המקובל
ביותר כמגן מפני העש וחיפושית השטיחים.

ייצור הצי היה בעליה מתמדת עד סוף שנות ה 60 . מ 1970
התייצבה הכמות המיוצרת, בעיקר בשל הגידול הניכר בייצור סיבים
מלאכותיים, ומאז נמצא חלקו של הצ׳ בכלל הסיבים בירידה מתמדת.
75% מתפוקת הצ ׳ בעולם מייצרות 7 המדינות המסרתיות (ר׳ טבלה).
וע״ע טכסטיל, וטבלה 4 שם.

ייצור צמר (אלפי טונות)

1973

25,630

1953/5

2,069

1934/5

1,580

סה״ב בעולם

71

138

204

אה״ב

737

565

461

אורוגואי

55

92

51

א־רוגואי

180

168

ארגנטינה

428

227

אין נתונים

בריה״ם

101

121

103

דרום־אפריקה

309

193

120

ביו־זילנד

במקרא. התורה אוסרת לגוז את בכורות הצאן המיועדים
לצ׳ (דב׳ טו, יט). ראשית הגז היא אחת ממתנות כהונה (שם יח, ד).

ד. בקר, גידול צאן, 352 — 376 , תשי״ח 2 : .ק .א - זססתב^ו׳. .ק

? 7/1 , 11111 ! שתש .* 1 ; 1954 ,/?*־ג׳{*/ , / 1 >ה 1 ) 11$ , 011 <* 11 ט 14

. 1 ¥ , תש / קי 80 ./) ; 1956 ,$?'(?) £1 ^ 210 / 7 ^ x 111
סל / 11 $ 10 € 11071 >!!) 0 ז 11 ז 1 ה {/ :.'• 8 , 0111005 ; צ 1956

; ע 1963 ^ ,(. 1 !ש) תש£־ 8€1 011 ׳\ ; 1962 1 ) 0 ?? 1 > 1 ז 1 >

. 1968 , 1 ! 1 ע 01 ז 0 , 0500 ^( 1 ^$ - ־!ש 1 )ץ 8 .. 1

יו. בב.

צ׳נגדו ( 10 ) 0/0118 ), בירת הפרובינציה סצ׳ון(ע״ע), בדרום־מערב
סין התיכונה, כ 1,050 ק״מ מחוף הים. 2 מיליון תוש׳ (אומדן
1970 ). יושבת על אחת מזרועות הנהר מין במרכזו של מישור צ׳
(בצפון מערב האגן האדום), המצטיין במערכת יעילה של תעלות
השקיה ובחקלאות שלחין אינטנסיווית מהמפותחות והפוריות בסין.
במישור זה ששטחו כ 5,000 קמ״ר אוכלוסיה כפרית של למעלה מ 5
מיליון נפש ( 1965 ).

צ׳ ידועה גם בשם "פקינג הקטנה", על שום המתאר הריבועי
של חלקה העתיק, הדומה במערך רחובותיו, במקדשיו וברבים ממבניו
ללב פקינג. בעיר נשתמרו מבנים עתיקים וחלקים מחומה! היא
מצטיינת בגנים נאים. בעיר אוניברסיטה גדולה, מוזיאונים, מכוני
מחקר (ביניהם חשוב במיוחד המכון הגאולוגי) ובת״ם מקצועיים.
המרכז המסחרי העתיק שבמזרח העיר משמש גם היום איזור כפרי
נרחב.

צ׳ מרכז תעשיה, תחבורה ומינהל. בעיר ובסביבתה הקרובה
תעשיה רבה ומגוונת שהתפתחה בעיקר מראשית שנות ה 50 : תעשיית
מכונות חקלאיות, כלי רכב, מצרכי הלבשה (במיוחד מוצרי משי
וכותנה), מוצרי עור, מוצרי עץ, דשנים, מזונות ועוד. כמה מפעלים
גדולים מעבדים את התוצרת החקלאית של מישור צ׳ (קילוף
וליטוש אורז, ייצור סוכר, שמן, עמילן, שימורים). צ׳ היא צומת
חשוב של דרכים ומאז חוברה במס״ב עם צ׳ונג־קינג ( 1952 ) ועם
באוצ׳י ( 300111 ? ; 1956 ) היא גם מרכז חשוב לתנועת רכבות.

העיר נזכרת בכתבים סיניים מהמאה ה 3 לפסה״ג. מאז היא ידועה
כבירת המחוז וכמחוז אזורי של ממלכות סיניות שונות. העיר
נהנתה במשך תקופות ארוכות מהעושר החקלאי של סביבתה ושימ¬
שה מרכז דחי ותרבותי לסביבה זו. משכבשו היפנים בסוף שנות
ה 30 את המרכזים הגדולים במזרח וצפון סין גלו לצ׳ מוסדות
השכלה ותרבות שונים. בראשית המאה ה 20 הגיעה אוכלוסייתה
לכ 200,000 נפש, ב 1933 כ 440 אלף, ב 1945 כ 700 אלף, ב 1958
כ 1,1 מיליון.

מ. בד.

813

צ׳נג צ׳ה־טוננ — צ׳נדרסקהר, סו- 3 רהמנין

814

צ׳ינג צ׳ך! - טוגג (קרי: ג׳נג ג׳ה־דונג) — 8 חנג 1-1 ! 011 011308 —
( 1837 — 1909 ), מחנך', מתקן ומדינאי סיני. בן משפחת
פקידים; עמד בהצלחה מרובה בבחינות הכניסה המסרתיות הקשוח
לשירות הקיסרי. היה מושל של נמה מחוזות חשובים, ובצניעותו
ובדבקותו בעקרון "החיזוק העצמי" של מולדתו הגיע להשפעה רבה.
יזם רפורמות שיטתיות כדי לאפשר לסין לעמוד בפני לחץ המערב.
הקים מפעל־פלדה, את מסה״ב פקינג־הנקאו, ובתח״ר (לטכסטיל,
משי, נייר, עורות וכד), ופיתח מכרות ברזל ופחם. כן ייסד בת״ס
מכניים, והקים גרעין לצבא מודרני בעזרת מדריכים גרמנים.

בעקבות תבוסת סין ב 1895 במלחמה ביפן, ריכז את כל מאמציו
בשטח התרבות ופתח "חלון" למערב ע״י משלוח סטודנטים לחו״ל
ותרגום ספרים ועתונים זרים. כתוצאה מהצעותיו לשיפור רשת
החינוך בוטלו הבחינות המסרתיות לפקידים והוקמו מסגרות־לימוד
חדשות בכל הרמות ברחבי המדינה. בשל כך גדל בסין בשנים 1904 —
1909 מספר בתה״ס פי 73 , והתלמידים, פי 225 .

צ' היה מתקו מתון ברוח קונפוציוס (ע״ע), ונשאר תמיד נאמן
לשושלת המנצ׳ו; לא נהנה ממשרותיו מבחינה חמרית, ובמותו זכה
לכינוי "המלומד והמושלם".

, 1 ,!! ס !/)? 1 / 1£ '! 0 •> 1 ( 1 ( 0 ?> ^ 011/1 ) 1 / 110 (״£ ,(. 1 :*>) 01 חזתז 1-111 . 21

— 1872 , 1 )) 1 ¥ ) 1/1 111111 815 >/)€? 11 ?) 1/1 ? 5 ) 0110 . 0 .¥ ; 1943

, 011/10 171 מ 01 7 ()א 11/1111:01101101 0/111 . 0 ; 1966 , 1949

. 1971

צ׳נגצ׳ו (״וס^״שוס; קרי: ג׳נג׳ו), עיר במזרח סין המרכזית,
כ 25 ק״מ דרומית לנהר הובג-הו (ע״ע). בירת מחוז הונן.

בה קרוב ל 800,000 תוש׳(אומדן 1974 ). צ' היא צומת מסה״ב החשוב
ביותר של סין ובה מצטלבות המסילות הראשיות פקינג—קנטון,
וסינקינג — חוף הים־הצהוב. העיר היא מרכז לתעשיה מתפתחת
(טכסטילים, מכונות, מכשירים חקלאיים, תעשיות קלות, ייצור חפצי
אמנות) ובה גם מוסדות־השכלה, כולל טכניון, בי״ס למהנדסי־רכבוח,
בי״ם לאחיות וכר. בצ׳ גם המחיאין המחוזי של הוגן, ובו ממצאים
ארכאולוגיים נדירים.

צ׳ היא מהערים העתיקות בסין, ובה נשתמרו שרידי ביצורים,
באורך כ 8 ק״מ, משנת 2100 לפסה״נ בערך. במשך תולדותיה
נפגעה קשה במלחמות ובשטסונות. במלה״ע 11 ניזקה בעת הקרבות
על השליטה במסה״ב באזורה, שהתנהלו בין היפנים הפולשים לסינים.
מאז שוקמה כליל.

צ׳נג צר־לץ (קרי: ג׳נג צו־לין) — 50-1111 ־ 1 ' 01308 — ( 1873 —
1928 ), איל־מלחמה ומדינאי סיני. בן־איכרים! שודד בצעי¬
רותו. נמרץ ובעל כושר פיקודי וארגוני ניכר. הקים כוח מזוין
במנצ׳וריה, ובמלחמת יפן־סין פעל נגד הרוסים. נעשה בן־טיפוחי
יואן שיה־קי (ע״ע), ולאחר הפיכת 1911 מונה מושל מוקדן (ע״ע
שנינג) ממנה הרחיב את שליטתו במנצ׳וריה, והוציאה למעשה
מתחום הממשל הסיני המרכזי. צ׳ נסתייע בתמיכת יפן, שראתה בו
אמצעי לפילוג סין, וגורם אנטי־סובייטי מובהק במזרח־הרחוק.
ב 1924 השתלט על פקינג הבירה, והפך שליט צפרן־סין. למעשה היה
המנצח במלחמת אילי־המלחמה לאחר שהדף את יריבו העיקרי וו
פייטו (ג £1 - 61 ? 1878 — 1939 ). ב 1927 מינה את עצמו מרשל.

עם התקדמות הלאומנים צפונה ( 1927/8 ) נאלץ לסגת למנצ׳וריה
בפני כוחות צ׳ינג ק יישק (ע״ע). שעות מספר לפגי כיבוש פקינג ע״י
צבא הגואומינדאנג (ע״ע סין, עם׳ 883 — 886 ) נהרג בהתנקשות
גורמים קיצוניים, שרצו להביא לידי התערבות יפן במנצ׳וריה.

בנו של צ׳ ג׳אנג שיאה־ליאנג ( 01311813511611-113118 ! גר 1898 ),
התפשר עם ממשלת הגואומינד־נג בננקיבג, ונהדף ע״י היפנים ממגי
צ׳וריה ( 1933 ). ב 1936 עמד בראש קבוצת קצינים שחטפו את צ׳יאנג
קי־שק בעיר סיאן והחזיקוהו במעצר כמה שבועות. צ׳ וקבוצתו תבעו
להלחם בכוחות יפן הפולשים ולא עד הקומוניסטים. צ׳יאנג קי־שק
שוחרר בתיווכו של צ׳ו אן־לאי.

צ׳גג קך־עיק, ע״ע צ׳יבג לך־עזק.

צ׳נמצה ( 013085113 ), בירת הפרובינציה הונן(ע״ע), בחלק התיכון
של סין הדרומית. 850,000 תוש׳ (אומדן 1970 ). יושבת על
הגדה המזרחית של הנהר שיאנג( 951308-10308 ), בתוך אגן ווהאן,
בפתחו הצפוני של עמק שבו עובר עורק התנועה החשוב (פקינג—
ווהאן—קאנטון).

בעיר ובסביבתה מפעלי תעשיה רבים, בעיקר תעשיה קלה
ותעשיית מזונות. מייצרים מצרכי הלבשה, מוצרי צמג, כלי חרסינה,
כלי זכוכית, כימיקלים (תרופות, דשנים), ציוד חקלאי, מכשירי
עבודה ומכונות שונות. צ׳ היא מרכז גדול לקילוף וליטוש אורז,
טחינת קמח וייצור שמן, סוכר ושימורי מזון. צ' היא אחת ממרכזי
המלאכה והתעשיה הוותיקים ביותר של סין ובה מפעלים לייצור חפצי
אמנות סיניים מסרתיים ומזכרות לתיירים. צ' משמשת גם כמרכז
מסחר ותחבורה לאיזור חקלאי פורה ורחב.

בחלק העתיק של העיר מקדשים בודהאיים וטאואיים ובניינים
מפוארים אחרים שכמה מהם קיימים, לפי מסורת מקומית, מהמאה
ה 12 . בחלק זה של העיר שרדה התבנית הריבועית הטיפוסית לערים
עתיקות בסין וכן קטעי חומה שהקיפה עד סוף המאה ה 19 את העיר
העתיקה ובה היו 12 שערים. במסמכים מהמאה ה 3 לסה״ג כבר נזכרת
צ׳ כעיר מוקפת חומה. זה כאלפיים שנה צ׳ היא מרכז מסחר (בעיקר
מסחר באורז), תרבות ודת. ב 1130 הוקמה בה מעיו אוניברסיטה
שהפכה בתחילת המאה הנוכחית לאונברסיטה מודרנית. רק ב 1901/4
נפתחה לפעילות מסחרית ותרבותית של זרים. בשנים 1941/44 נערכו
מסביבה קרבות בין צבאות סין ויפן. צ , נפלה לידי יפן בקיץ 1944
והיתד, בשליטתה כשנה.

צ׳נךיגרד! ( 11 ז %3 > 0130 ), בירת שתיים ממדינות הודו; פנג׳ב
(ע״ע) והאריאנה. 230,000 תוש׳ ( 1974 ). שוכנת לרגלי
ההימאליה, ומרבית שטחה משתרע ביו יובלי המקורות של הנהרות
פאטיאלי ( 311311 ?) וסוקהנה ( 50111103 ). נועדה מלכתחילה להיות
בירת פאנג׳אב, אולם משהוקמה האריאנד, ( 1966 ) הפכה לסלע
מחלוקת בין שתי מדינות אלו. משום כך, למרות היותה בירת
שתי המדינות, אינה נכללת בתחומי אף אחת מהן אלא היא
וסביבתה ( 114 קמ״ר) טריטוריה פדראלית הכפופה במישרין
לממשלה המרכזית של הודו, צ׳ מפורסמת משום היותה עיר מתוכננת
בעלת מתאר המבטא תפיסה חדשה ומיוחדת במינה במבנה התפקודי
של עיר. ב 1950 הוכנה תכנית צ׳ ע״י אלברט מאיר (: 61 ׳ 35 ^ 1 ) אך
תכנית זו שונתה ע״י לד, קורביזיה(ע״ע,ותמ׳ שם). בבנייתה הוחל ב-
1952 . מתאר העיר מושתת על חלוקה ל 30 מגזרים ש 26 מהם מיועדים
למגורים, אחד לממשל, אחד למסחר ועסקים, אחד לתעשיה ואחד
לאוניברסיטה ומוסדות תרבות. בעיר משולבים גנים ושטחים פתוחים.
בצ׳ מערכת רחובות ושדרות רחבים וישרים, כך שכל חלקיה בנויים
תבנית מלבנית. גם בנייני ציבור רבים נבנו בה בתיכנונם של
הארדיכלים הנ״ל. התבנית בועדת לעיר בת 350,000 תושבים, אך
ניתנה להרחבה לאוכלוסיה כפולה. בשנות הסס, בעשור הראשון
לקיומה, התיישבו בה כ 120,000 נפש.

צ׳נז־תופטה, ע״ע הדו, עמ׳ 522 .

צ׳נדרסקהר, סוברהמנין — ז 13 { 35611 ־ 41 > 0130 ס 3 ץס 311013 זנ 1 ג 51 —

י'(נד 1910 , להור), פיסיקאי הודי־אמריקני. למד במדרס
ואח״ב בקיימבריג׳, שם גם הרצה מ 1933 , ב 1938 עבר לאוניברסיטת
שיקאגו, שם נתמנה לפרופסור בכיר בקתדרה ע״ש האל ( 1952 ).
בשנים אלה פרסם עבודות חשובות על מעבר האנרגיה באטמוספירות
של כוכבים ועל ערבול (מסםסש^ססס) בפני הכוכבים ובפני השמש.
מאוחר יותר עסק ביציבות של זרימות בהידרודינמיקה ובמגנטו־
הידרודיגמיקה (ע״ע פלסמה), אך עיקר פרסומו בא דווקא מעבודתו

815

צ׳גדרסקחר, סוברחמנין — מור

816

בקיימבריג׳, על תכונות חומר מיונן דחום׳ בו האלקטרונים מתנהגים
כגז מנוון (רמות האנרגיה הנמוכות מלאות כולן׳ כבמוצק), ועל
השפעתן על התפתחות גלעיני כוכבים, בהם נהפך מימן להליום,
ועל ננסים לבנים (ר׳ להלן — גבול צ׳? וע״ע אסטרופיסיקה! כוכבים).
על עבודותיו הוענקו לו פרסים ועיטורים רבים, ביניהם מדליית
הזהב ( 1953 ) והמדליד. המלכותית ( 1962 ) של האגודה האסטרונומית
המלכותית בבריטניה. מספריו: ׳ ג 1 >! 5£1 116 ) 10 1011 ) 1110 ) 0 ־!£! 11 ^
00 ט 110£ ! 5£ 5101130 0£ (-מבוא למחקר מבנה הכוכבים״), 1939 !
0$ ו 3111 מץס 0 ב 5£011 0£ 165 ק 101 ז 1 ז? ("עקרונות דינמיקת הכוכבים"),
1942 ! ז 5£0 ת 3 !ז ;אי 113£1 ) 3 א (-מעבר קרינתי״), 1950 ; 110 ת 3 מ׳ 15 )ס־ 11 )׳ 115
•< 111£ < 5:31 1 >ת 3 (-יציבות הידרודינמית והידרומג־

נטית״), 1961 .

גבול צ׳. כוחות הדחיה בין האלקטרונים בגז מנוון (ע״ע
קונסים, תורת ה־) יכולים לעמוד בפני הכבידה העצמית של כוכב
רק אם מסתו פחותה ממסה גבולית, התלויה מעט בסוג גרעיני
האטומים. מסה גבולית זאת חושבה לראשונה ע״י צ׳ לגז הליום
( 1.44 מסות־שמש). גבול צ׳ הוא הגבול העליון למסתו של גלעין
החומר השרוף בכוכב, וגם הגבול העליון למסתו של ננס לבן. כיש
ידועים הגבולות להרכבי-חומר שונים ולמקרים שהכוכב מסתובב
על צירו או שקיים גם שדה מגנטי.

צ׳נו די קור^לצו, גלאצו, רוזן — €£מ 00 013110 03103220
113220 ־> 011000£ — ( 1903 — 1944 ), מדינאי איטלקי פשיסטי.

בנו של האדמירל, מפקד הצי האיטלקי, ק(סטגצו* צ׳ ( 1876 — 1939 ).
השתתף ב-םצעד על רומא״ של מוסוליני ( 1922 ), וב 1930 נשא את
כתו אדה מוסוליני. פעל בשליחויות דיפלומטיות ומילא תפקידים
חשובים בשטח התעמולה והעתונות. השתתף כסייס במלחמת חבש
( 1935 ).

ב 1936 נתמנה צ' ע״י חותנו לשה״ח של איטליה, ושימש
בתפקיד זה עד 1943 . היה ממקימי "הציר ברלין—רומא", האמנה
נגד־הקומיגטרן והברית ברלין—רומא—טוקיו. אולם בעקבות ועידת
מינכן ( 1938 ) החל מתנגד למגמות של מוסוליני לשתף פעולה עם
היטלר כבעל־בריתו הזוטר. הוא נתחזק בעמדתו האנמי-גרמגית
ככל שנתמשכה מלה״ע 11 . ב 1943 הצביע במועצה הפשיסטית למען
הדחת חותנו. לאחד־מכן בדה לגרמניה בלית ברירה. אד משהקים
מוסוליני את הרפובליקה קצרת־ הימים שלו(ע״ע איטליה, עמ׳ 759 ),
הוסגר לידי חותנו (כנראה בהשפעת ריבנטרום, שה״ח הגרמני,
.שהיה עדן לצ ׳ ), נידון למוות כבוגד ונורה.

יומנו (ס 1301 מ).הוא מקור חשוב לתולדות מלה״ע 11 ; י״ל ב 3
כר׳, 1946 — 1948 .

. 1962 , ¥1131131181$ 131 * 811 783 , 1 ) 00310 .'££

צנון ( £1301131111$ )׳ סוג צמחים ממשפחת המצליבים (ע״ע). הצ׳ הוא
צמח דו־שנתי או דדעונתי. האשרוש מעובה ובשרני ונוצר
בעיקר מההיפוקוטיל, ובחלקו מהשורש. הפרחים, שצבעם לבן או
ורדרד, ערוכים באשכולות. הפרי תרמיל ובו הזרעים כדוריים וקטנים.

עם הסוג צ׳ נמנים 8 — 10 מיני בר באירופה ובאסיה. אחדים
ממיניו התרבותיים משמשים כצמח מאכל. כמיני תרבות ידועים:
1 . צ׳ אירופי ( 115 ׳\ $3£1 . 11 ) ! 2 . צ׳ייפני ( 5 ש 1 ) 1 סז 113$£ ק 03 £0 ) ! 3 . צ'
הודי ( 150115 ) 10 . 11 ) ; 4 . $ט £31 ) 1 ו 03 . 11 , השונה מהמינים הקודמים
בזה שבמקום אשרושים מעובים הוא מפתח תרמילים ארוכים ובשר¬
ניים בעלי טעם חריף, והם המשמשים למאכל. מהמין צ׳ אירופי
מצדים 2 זנים עיקריים: ה צ׳ ( 00 ( 30.0013 ־; 5 טי;! 11.531 ) ו ה צ נ ו נ י ת
( 00 ת 1 מו 01113 ! 1 > 3 ז . 30 ׳; 5 ט׳; $3£1 . 11 ). ביניהם קיימות צורות מעבר
שונות הנבדלות אלו מאלו בגודל, צורה, טעם ואורך תקופת הגידול.
קליפתו של הצ׳ גסה וצבעה לבן, צהוב, אפור או אף שחור. משקלו
200 גו״— 5 ק״ג! הצ ׳ היפני עשוי להגיע אף ל 12 ק״ג ויותר.

קליפת הצנונית עדינה; צבעה לרוב אדש. לעתים מופיע כתם לבן
בבסיס דש שהיא כולה צהבהבה. ערכם המזין של שניהם נמוך
יחסית. טעמו החריף של ד.צ׳ נובע מנוכחותו של שמן החרדל (ע״ע).

ארצות המוצא של הצ׳ הן כנראה סין, אסיה התיכונה והמזה״ת. כיום
מגדלים אותו כמעט בכל רחבי העולם. היה ידוע בא״י כבר בתקופת
המשנה הן כגידול מאכל והן כגידול שמן ("שמן צנונית" [שבת
ב׳, ב׳]). את הצנונית כגידול הכניסו לארץ המתיישבים היהודים.
במסגרת גן הירק הן בעולם והן בארץ אין הצ ׳ תופס מקש רב. שטח
גידול הצ ׳ והצנוגית בישראל 4,800 דונם (מזה 3,800 דונם במשק
היהודי [ 1973 ]) ! הפמדוח שהופקו: צ׳ — 8,120 טונות ( 6,030 במשק
היהודי), צנונית — 3,000 טונות ( 2,360 במשק היהודי).

א. פלדמן, צמחי המשנה, תשכ״ב; ז. זוטא. צנונייס (בתוך; האנציק¬

לופדיה לחקלאות, ב׳, 412 — 415 ), תשל״ב. ש ה

צנוע, יעקוב —~ג<_*־י — < י״_; אבו נטארה

[קרי: נזארה], 1839 — 1912 ), מחזאי, עתונאי ומ¬
דינאי מצדי, נולד להורים יהודים. 3 שנים למד באיטליה (עד
גיל 16 ) וכן למד באל-אזהר וקיבל את התואר שיח׳. ב 1870
ייסד את התאטרון הערבי המצרי הראשון המבוסם על עקרונות
אירופיים, אך היה מושפע מאד מהמשחק של הלהקות העממיות
המצריות הידועות בשם -אל-מחפ 6 וך. הוא חיבר 37 קומדיות ומחזות
בשפה העממית שהיו עפ״ר בעלות מערכה אחת ושאובות מחיי
החברה במצרים. צ׳ היה המחזאי הראשון בעולם הערבי שהעז
לצרף ללהקתו שחקניות, דבר שמשך אליו את קהל הצופים. הוא
כתב גם כמה מחזות באיטלקית ובצרפתית. הצגות אלו, שביקרו את
המנהגים המצריים וד,מוסלמיים ואת מינהל הרודנות של הח׳דיו
אסמעיל, גרמו לסגידת התאטרון לאחר שנתיים (ב 1872 ) ע״י
הח׳דיו, שעודד אותו בתחילה.

ב 1877 פרסם צ׳ את בטאונו -אבו נטארה זרקא" (בעל
המשקפיים הכחולים) בערבית המדוברת, בו התקיף את העריצות
והשחיתות במצרים! מאמרים אלו גרמו לגירושו לצרפת ( 1878 ).
בפאריס הוא הו״ל את עתוניו בשמות בדדים כדי לעקוף את האיסור
שהוטל על הכנסתם למצרים. עתוניו השפיעו על ליבד מרד
עראבי פאשא (ע״ע) ב 1882 . ב 1886 הו״ל אח העתון 1 >ז 3 ׳\ 83 ש- 1
בשש שפות. בגלל התנגדותו לשלטון הבריטי במצרים
נשאר צ׳ בפאריס, בה הוא מת ונקבר כיהודי. לטענת משפחתו אין
אמת בסיפור שהתאסלם.

84011071111111 311/1111 ( 1011 )</'{^£ 411 * , 3111411111 א 4811 * .,) 33 ) 630 .}<? .(

— 179 ,. 16111 ) 4010 ^ 843 480 * ,. 18 ; 1952 ,( 44 — 30 , 111 ,.; 5 .[ ,()

. 1966 ,. 5 ,צ / 0 ¥1110111 10311304 ? 83 ־ 7 ,);׳! 00162 . 6 . 1 ; 1954 ,( 180

צנור, מובל סגור המיועד עפ״ר להזרמת נוזלים, גזים ואף מוצקים,
ולחיזוק במבנים (ע״ע חזק המרים).

היסטוריה. שרידים ארכאולוגיים רבים מעידים על שימוש
בצ" בתרבויות העולם העתיק ובכללן ישראל. ד,צ" הראשונים היו
עשדים עץ, אבן וחרם (ובמזרח הרחוק — קני במבוק). צ" העץ
יוצרו מגזעי עצים שליבתם נשרפה, צ" האבן נחצבו מחלקי סלעים.
צ" החרס היו הנפוצים ביותר זהם משמשים ש כיש. בימי האימפריה
הרומית ייצרו, כנראה לראשונה, צ" מתכת (עופרת).

המתכות המקובלות כיום הן ברזל, פלדה, נחושת, אבץ וחמרן.

צינור עופרת טיטי הקיסר סראיאנוס (ראשית הסאה ה 2 לםת״ 1 )

817

צנור — צנזורה

818

צ" המיועדים לשימוש בתנאים קשים, בחמרים הרסניים ובלחצים
גבוהים מיוצרים גם ממתכות נדירות במו טיטניום, טנטלום, זירקלן
או פלדיום, ומסגסוגוח שונות (כגון פלדות בלתי־מחלידות) "התפו־
רות לפי מידה" למטרות מסוימות וגם מהמרים פלסטיים. צ" מהמרים
ם רוכבים עשויים בד״כ משכבה פנימית של חומר אחד ושכבה
חיצונית של חומר אחר, המותאמים לפי תכונותיהם. צ" אלה נפוצים
במחליסי חום, לדוגמה: צ , שחלקו הפנימי עשוי נחושת וחלקו
החיצוני עשד פלדה משמש במחליף חום של מתקני קירור! אמוניה
זורמת על חלקו החיצוני ומי-ים — בתוכו. מבנה זה עמיד בפני
קורוזיה, חזק ומאפשר ייצור צ" דקים יותר וזולים יותר.

מקובלים בשימוש גם צ" מ ח מ ר י ם א ל ־ מ ת כ ת י י ם, אנאור¬
גניים (כגון בטחי, אסבסט צמגט, חרס וזכוכית) או אורגניים (גומי,
בד והמרים פלסטיים) , . גם באן נסח שילוב חמרי־הבניה, בגון בטח
עם פלדה, פוליאסטר משוריין בסיבי זכוכית ועוד.

שיטות הייצור הנפוצות: א. יציקה, לעתים תוך כדי
תנועה סיבובית של התבנית (ע״ע צנטריפוגה). ב. ניקוב מוט
של חומר הגלם, המחומם לטמפרטורה הנמוכה מטמפרטורת ההיתוך
שלו, ומנוקב לכל ארכו. ג. שיחול ( 1 ! 11510 ז^>). ד. ערגול
וריתוך, לאורך או בצורה לוליינית (וע״ע מתכות, עבוד! פלסטיים,
חמרים). ה. ליפוף. שכבת דקה של תערובת סיבים וחומר מקשר
מלופפת על תבנית מסתובבת. מספר הסיבובים קובע את עובי ד,צ'.
בליפוף יוצרים צ" פלסטיים משולבים וצ" אסבסט-צמנט.

סוגי צ". א) צ" יציקת ברזל מיוצרים מברזל יציקה אפור,
באורך מירבי של 6 מ׳. עביה של דופן הצ׳ גדול בהשוואה לצ׳ ׳
פלדה בגלל חזקם הנמוך יותר• הצ " קשיחים אך שבירים יחסית,
כבדים חקוקים לציפוי מגן נגד קורוזיה. במערכות להובלת מים נהוג
לצפות במלט את פנים ד.צ׳ ובציסויים ביטומניים את צדו החיצוני.
החיבור בין צ׳ לזר הוא מכני, או חיבור שקע־תקע, אטום באטם
גומי! ב) צ" פלדה עשויים פלדה רכה. אלה הם בעלי חוזק מכני רב
ועומדים בפני מכות, רעידות ולחצים הידרוליים גדולים. יש צ"
פלדה מרותכים ויש כאלה ללא תפר, שמיוצרים בניקוב. הארכים
התקניים הם 20 ו 40 רגל ( 609 — 12.19 ם , ) ותחום הקטרים 1 /2 0 ״מ —
מטרים אחדים. גם צ" פלדה יש לצפות נגד קורחיה. חיבור הצ "
נעשה בהברגות, ריתוך, חיבורים מכניים אטומים באטמי גומי, חיבורי
שקע-תקע ועוד! ג) צ״ אסבסט־צמנט מיוצרים בארכיםעד 5 מ׳
ובקטרים 3 — 40 אינץ , . ד,צ" חלשים יותר מיציקת הברזל ואף שבירים
מהם, אך אינם סאוכלים בתנאים רגילים. החיבור נעשה במחברים
מכניים ואטם גומי! ד) צ״ ס ל ס ט י י ם מיוצרים בשיחול! צ" פולי¬
אתילן בארכים עד מעל 100 מ׳ וצ ״ - 0 ./י.? בארכים תקניים של 6 מ ׳ .
הקטרים הנפוצים 1 — 200 מ״מ• ד.צ" הפלסטיים נחלשים עם עליית
הטמפרטורה והחומר מתרכך בסביבות ס 80 . נקודות החיבור הן נקו¬
דות תורפה והתקלות בחיבורים תדירות מאשר בסוגי ד.צ״ האחרים!
נסיונות רבים נעשים לשכלול החיבורים (גם בישראל). נתגלו גם
מקרים רבים של פגיעת מכרסמים בצ" פלסטיים. לעומת זאת עמידים
התמרים הפלסטיים בפני כימיקלים ושימושם כצ״־ביוב בא במקום
צ״־עופרת! ה) צ״־ בטון מיוצרים ביציקה, וצ״ באיכות גבוהה —
ביציקה צנטריפוגלית. הייצור מבטון דורש עובי-דופן גדול והצ ׳ ׳
עבים וכבדים. ארבי הייצור התקניים הם 1 מ׳ ו 2 מ׳. להגברת
החוזק מחזקים לרוב את הבטון במוטות פלדה — צ״ בטון מזוין —
ואז ניתן ליצרם בדופן דקה יותר ובארכים גדולים יותר.

צ" גמישים (מגומי, בד מאוטם וכד , ) עמידים בפני מאמצים
סבירים אך חיבורם לצ" אחרים קשה יותר. צ" זכוכית מיוצרים
בניסוח ושימושם מוגבל למעבדות וכד , . כיום מחפשים תחליפים לא-
שבירים לזכוכית. הבעיה העיקרית היא ספיגת הלכלוך בצ" פלסטיים.

שימושים: ע״ע הידרוליות, מכונות! כבאות! השקאה! משאבות!
מים! נפט! הסקה! קיטור! קרוד! אטומית, אנרגיה.

מרבית קווי ד.צ" בעולם משמשים להזרמת מים! גם במויות
ניכרות של חמרים אחרים, בעיקר דלק וגז, מועברים בצ". בישראל
חשובים קודי צ׳-המים של המפעל הארצי, שקוטר הגדול שבהם הוא
כ 2.7 מ , ! ע״ע ארץ-ישראל, עמי 871 — 880 , וכרך מילואים, עט ,
462 — 466 . ד!צ" במפעל הארצי עשויים קצתם בטון מזוין ומאומץ
מראש וקצתם פלדה. בקווים אחרים יש גם צ" אסבסט־צמנט. קו הצ"
הארוך ביותר בישראל הוא קו הדלק אילת—אשקלון,ש^טרו 42 אינצ ,
( 1.07 מ , ), ארכו כ 250 ק״מ והוא נועד להעביר 60 פיל , טון דלק
גלמי בשנה. ייצורו והתקנתו היו מבצע גדול בקנה מידה בי״ל.

העברת מוצקים בצ": אבקת פחם, עץ מרוסק ומינרלים שונים
מועברים בצ" כשהנוזל הנושא אותם הוא מים. בארץ משתמשים
בצ" סלדה להעברת כימיקלים מרוכזים מים־המלח לערד. חמרים לא
מסיסים או אלה שא״א להפכם לאבקה מועברים בתוך שקיות קטנות
הנסחפות בזרם המים. לחוקי הזרימה בצ " , ע״ע היד רול יקה.

חוזק. הצ ׳ חייב לעמוד בלחץ הנוזל שבתוכו, בלחצים חיצוניים
(של כיסוי קרקע או מים) ובטלטולים בין ייצורו להתקנתו, ברעידות
הקרקע (עקב תנועת רכבת מעליה וכד׳). הלחץ ההידרולי הפנימי, ס,
הוא אחד הגורמים הקובעים את העובי של דופן הצ׳> 1 , לפי הנוסחה:
ד> 2 /ס<ן= 1 , כש ם — הקוטר הפנימי ו ס — המאמץ המותר.

יתרונות הצ ׳ כמרכיב במבנים (בעיקר צ" פלדה וחמרן)
נובעים מחזקו בפני פיתול וקריסה, שטח פניו החיצוני הקטן(צביעה
וציפויים זולים יותר), פחות הצטברות אבק ולכלוך (מהעדר פינות)
ובז". דרישות החוזק מצ״ ) שמשמשים לבידוד (חשמלי או תרמי),
קטנות יותר.

בישראל מייצרים סוגי צ" מחסרים רבים: פלדה, אסבסט-
צמנט, חמרן, נחושת, עופרת, יציקת ברזל, חמרים פלסטיים, גומי ובד.
יבוא ד.צ" לישראל קטן ביחס לצריכתה, וקיים יצוא קטן של צ" מיש¬
ראל, בעיקר צ" סלדה ואסבסט־צמנט המיועדים לארצות אפריקה,
מזרח אירופה (צ״־פלדה בלי תפר) ואף דרום־מזרח אסיה, תורכיה,
פרם (צ״־פלדה) ואה״ב. וע״ע מים, תם , בעם , 240 .

י. ברור. סובלי מים (בתוך: ש. אסינגן [עודך], המדריך לאינג׳ינר,

ב׳), תשי״ח! נ. נוח, אספקת מים לכבוי אש. חשפ״ח! 5 !״ 3 ס .ז\ . 0

ור , ביבל , בזד . 1952 5 ,* 11€ > 31 ■! 11 ? 1 ? /ס <(.!*>}

הידר ולי ק ה, נ נ

צ 3 ז (בפול׳ 2 ^ 5 ץ״וסא! בגרם , 2 ^ 1 ז 53 ! 1 :>א), עיר בדרום פולניה,
בחבל קרקוב. 41,000 תוש׳( 1970 ). צ׳ סופחה לאוסטריה בחלוקת
פולניה ב 1772 . לאחר מלה״ע 1 הפכה לחלק מהרפובליקה הפולנית.
קהילה יהודית נזכרת בה לראשונה ב 1469 . לאחר הכיבוש השוודי
( 1655 ) סייעו היהודים בשיקום העיר. ב 1676 ניתן ליהודים כתב
זכויות, שאושר שוב ב 1682 ! כתב זה העניק להם זכיונות מסחר,
בעיקר עם הונגריה. ב 1746 נבנה ביהכ״נ. ב 1765 התגוררו בצ ׳ 609
יהודים משלמי מס, וכמספר הזה בכפרי הסביבה.

בראשית המאה ה 19 אילצו השלטונות את יהודי העיר להתגורר
ברובע מיוחד. במחצית הראשונה של המאה ה 19 פעל בעיר רבי
חיים הלברשטם (ע״ע) שיסד שושלת חסידית. ב 1880 הגיע מספר
יהודי צ , ל 5,163 נפש ( 46% מכלל האוכלוסיה). ב 1910 היו בעיר
כ 8,000 יהודים ( 34% ), וערב מלה״ע 11 הגיע מספרם למעלה
מ 10,000 וכ 5,000 בכפרי הסביבה. בין שתי מלה״ע החזיקה הקהילה
כמה מוסדות חינוך. במארס 1940 הועברו לצ ׳ 700 מיהודי לודז , ,
וב 1941 הוקם בעיר גטו. בקרבת העיר הוקמו שני מחנות עבודה:
רוזנוב וליפיה. באוגוסט 1942 נשלחו יהודי העיר למחנה המוות
בלזץ והושמדו שם.

ר. מאהיער (עורך), ספר סאנץ (ביידית), תש״ל.

צנזורה (ק!ו{.!-! 50 מ€ס), פעילות של גופים מדיניים, דתיים, צבאיים
או חברתיים, שכוונתה למנוע פרסום עובדות, דעות ותצוגות,
שגורמים אלה מעוניינים שלא להביאן בפני הציבור. הזר, בין שהיא

819

צנזורה

820

כפויה או לא, באה לבטל או לצמצם את חופש האדם לדעת או
להתבטא. מקוד המונח בשמם של גושאי משרת "קנסור" (■ 000501 ;
פעולתו — 2 ־ 0605111 ) ברומא (ע״ע, וע״ע קטו) הרפובליקנית, שהיו
בעלי סמכות רחבה ופיקחו, בין השאר, על המוסר הציבורי.

צ' עשויה להיות מופעלת בשטח המדיני, הצבאי, הדתי, האמנותי,
ואפילו המדעי, ולגבי כל פרסום, בכתב, בע״פ, או בצורה חזותית.
היא יכולה להיות מונעת, או עונשת, כלר, היא יכולה לבדוק דברים
טרם הפצתם, לקצץ בהם או לאשרם בשלמותם, או שהיא יכולה
לפעול לאחר פרסומם של דברים, לגרום להענשת האחראים. כמעט
בכל המקרים בהם מופעלת הצי■ היא מהווה, מבחינה עקרונית,
פגיעה בחופש הפרט, גם אם היא מתבצעת בהסכמת מגזרים מסוימים
של הציבור. יוצאת מהכלל היא, אולי, הצ׳ הצבאית, שמגמתה למנוע
מידע מהאויב, אם־כי ביחס לתחומי סמכותה הדעות חלוקות.

עדות על צ׳ ישנה בתנ״ך, בפרשת מגילת דברי ירמיהו הנביא,
שנכתבה ע״י ברוך בן נריה, ולבסוף הושמדה ע״י המלך יהויקים
(ירם׳ לו, ד—כה). גם באתונה ובספרטה (ע׳ ערכיהם) חיתה צ , על
יצירות ספרותיות. סוקרטס (ע״ע) הוצא להורג על שימוש לרעה
בחופש הביטוי. ברומי קיימו הקנסורים ביקורת על הצגות תאטרון.

הכנסיה הנוצרית כבר בסוף המאה הראשונה גינתה עיון בספרי
לא־מאמינים והדבר נעשה ע״י ההגמון (אפיפיור) של רומי קלמנס.
מאז נהגה הכנסיה לצנזר את חומר הקריאה של מאמיניה. ב 1557
פרסמה האפיפיורות את ה״אינדכם" (ע״ע, עמ , 917 ), הוא רשימת
ספרים אסורים בקריאה. רשימה זו הלכה ותפחה ומהדורתה האחרונה
פורסמה ב 1948 < היא בוטלה ב 1966 .

ב 1501 הוציא האפיפיור אלכסנדר ¥1 (ע״ע) "בולה" שחייבה
רשיון ("ז 11 ז 3 ת 11 זקבת 1 " ) מוקדם מטעם הכנסיד, לכל דבר־דפום. גם
אנשי הרפורמציה חייבו את קיום הצ ׳ . ביה״ב ובתקופת האבסולוטיזם
היתד. חפיפה מרובה בין ד׳צ׳ מטעמי דת לצ ׳ מטעמים מדיניים, שכן
אף סמכות המלוכה התבססה על הדת(טכסט לאטיני מצונזר ושחזורו,
ר׳ ערך צלום, עם׳ 737 ).

ביטול הצ׳ על דעות ואמונות היתד. ממטרותיה המרכזיות
של המלחמה לתופש הביטוי. הנמקה ראשונה לדרישת חופש זה
ניתנה ע״י האנגלי מילטון (ע״ע, עם׳ 200 ) בקונטרסי 103 ז 381 קממ 1 /
( 1644 ), שחובר לאחר שהטיל קרימול (ע״ע) צ׳ על דברי־דפום.
באנגליה בוטלה ד,צ׳ על דברי־דפוס בשנת 1694 . ברם, מעין־צ׳ על
העתונוח נמשכה באמצעות הטלת חובת ביול יקר 513010 )
על העתונות, וכן ניסו לרסן את התקפותיה על הממשל באיום
במשפטים בשל השמצה ( 61 לע). עד אמצע המאה ה 19 בוטלו כל
ההטרדות האלה. ביטד קיצוני להתנגדות לצ׳ מצד בתיקה הראשון
( 1791 ) לחוקה האמריקנית שקבע כי הקונגרס לא יחוקק שום חוק
שיגביל את חושש הביטד או העתונות.

הבטחת חירות הביטוי בתחום המדיני והדתי לא הביאה לביטול
הצ׳ בתחום המוסר. במשך המאה ה 19 ועד לאמצע המאה הנוכחית
הונהגו ברוב ארצות העולם חוקים, וננקטו צעדים מנהליים ומשפטיים,
שנועדו למנוע פרסום דברי־דפוס שנחשבו לפוגעים במוסר. צעדים
כאלה הופעלו, בין היתר, גם עד יצירות שהוכרו את״כ כיצירות־מדפת
ספרותיות — "מאדאם בובארי" של פלובר, "יוליסם" של ג׳וים, או
"מאהבה של ליידי צ׳טרלי" של לורנם (ע׳ ערכיהם).

צ׳ מוקדמת המבוססת על שיקולי מוסר (כפי שנראו במקומות
שונים, בתקופות שונות ובנסיבות שונות) גם היא היתד, מקובלת
זמן רב, בעיקר בארצות בעלות רקע פוריטני. במאה האחרונה נפוצה
גם ביחס למחזות ולסרטים, בין ע״ם הימנעות־מרצון מצד המפיקים
(כמו באה״ב) ובין ע״פ דין(כמו באנגליה, עד לביטולה).

הצורך בצ׳ על העתונות מטעמי בטחון, שהיא תופעה חדשה-
יחסית, התעורר רק עם הופעת כתבים צבאיים שסקרו את המלחמות
במאה האחרונה. בשטח זה קיימות שתי שיטות: ביקורת במקור על

מברקי הכתבים בחזית, וכן ביקורת על חומר שנתקבל ומוכן לדפוס.
בשתי מלה״ע בוצעו ביקורות אלה באנגליה ובאה״ב בד,סכמד,־מרצון
של העתונים. במדינות "הציר" ובבריה״מ ד,צ׳ היתד, כפויה.

ה צ ׳ בישראל. בימי המנדט הבריטי הופעלה ביקורת מוקדמת
על סרטים. הצגות תאטרון ומופעים אחרים ע״פ "פקודת סרטי הראי¬
נוע ( 1927 )״ ו״פקודת ההצגות הפומביות ( 1927 )״. ביקורת זו נעשתה
בידי מועצה ממונה, ואישור מטעמה היה תנאי להצגה פומבית.
הפקודות הללו נשארו בתקפן גם במדינת ישראל. מינוי חברי המועצה
נעשה ע״י שר־הפנים. ב 1974 החליטה הממשלה לוותר על חובת
ביקורת מטעם מועצה לגבי מחזות, אך השאירה אותה בעינה ביחס
להצגות קלות מסוג ה "ץ 01 ״ 3 ׳\" ולגבי סרטי קולנוע. נסיון מצד
המועצה לאסור בשעתו הקרנת יומן קולנוע שבו הוצג פינוים בכוח
של תושבי שכונה בת״א ע״י המשטרה הובא לבג״ץ ע״י מפיקי היומן,
וביהמ״ש הכריע בעד התרת ההקרנה. סרטי קולנוע מותרים בהצגה,
בד״כ, אם אינם פוגעים בשלום הציבור, אם אינם פוגעים בדתות
אחרות ובמדינות זרות, או אם אינם מכילים "פורנוגרפיה" לשמה,
ללא ערך אמנותי.

באשר לצ׳ על העתונות ודברי־דפום אחדים: ע״ם פקודת העתונות
המנדטורית ( 1933 ), ד,שרירה גם במדינת־ישראל, מוקנות לשר־הפנים
סמכויות ענישה על פרסום חומר העשוי, לדעתו, לסבן את שלום
הציבור. אולם מאז הועמד עניין זד, במבחן משפטי בבג״ץ, בפניה
של העתון,.קול העם״ נגד שר־הפנים בשנת 1953 , נמנע משרד־הפנים
מלהשתמש בסמכות זו.

צ׳ על העתונות מטעמי בטחון כבר הוטלה במאורעות 1936 ע״י
שלטונות המנדט, ונשארה בעינה עד לאחר מלה״ע מ. ב 1945 הוחמרו
תקנות ד,צ׳ ע״ם "תקנות ההגנה (שעת חירום)" שתוקנו באותה שנה.
לפי תקנות אלה מוקנות לצנזור הצבאי סמכויות מפליגות לאסור
פרסום בל חומר העלול, לדעתו, לפגוע בבטחון המדינה. אע״פ
שתקנות אלה שרירות גם כיום, אין היחסים בין העתונות הישראלית
לצ ׳ הצבאית מושתתים עליהן, אלא על הסכם בין ועדח־עורכי העתד
נים היומיים למטכ״ל. לפי הסכם זה, שניסוחו הראשון נעשה עוד
במלחמת־ד,עצמאות ( 1948 ), מגישים העתוגים לביקורת ד,צ׳ הצבאית
ידיעות וכתבות הנוגעות לנושאים בטחוניים בהתאם למוגדר בהסכם.
כשעתון עובר על המוסכם מובא עניינו בפני ועדת הצ ׳ , המורכבת
מנציגי עורכי העתוגים ונציגי המטכ״ל בראשות איש ציבור. בפגי
ועדה זו רשאים העתונים לערער על החלטות ד,צ׳. הצ ׳ הצבאית
כפופה לאגף המודיעין במטכ״ל. נוסף על היותה מופקדת על ביקורת
נושאים במסגרת ההסכם הנ״ל, מבקרת הצ׳ גם את מברקי כתבי־התוץ
הנשלחים מישראל. בנוסף, מוטל עליה לעתים גם למנוע פרסום
בנושאים המוגדרים כסודיים ע״פ צו הממשלה באישור ועדת החרץ
והבטחון של הכנסת.

ג. פ. תומסון, העסרון הכחול — סודות סחדר הצנזורה של העיתונות,

תשי״ג , ד. גודן, סודיות, ביטחון וחופש העיתונות, תשל״י ;

; 1932 , £00%$ / 0 4 ) 16 ) 5 ׳ £6616516 771 6 , 000€ ות־ €1 ? .!

10 / £4 *£ 7/16 ,־ 1 שנןסס 0 ; 1955 2 , 800 %$ £001164 ,ז 1331£11 .- 1

-־ €001 ^ .[ ; 1959 , £604 ס) /££׳/£ 10 * 7 , 1 >ז $113 מג 81 ; 1956

, 0 ס £1 ח $1 .ס ; 1962 ,. 0 / 0 €5 ]76x510115 חח 301 *ל

, 2 ^ 31 ^ 5011 . 051 11 ־ £1 .£! ; 1963 , 1011 ) €01711711111160 / 0 7x6640171

,ח 3 ת £1311 . 5 .£ ;* 1964 ,/( 8. ^!££ 10 $, 7x6640111 06 566x60 .ן ; 1964 ,,€
. 1969 , 7106%5 ז 10114 .€ , 3213 ־ 01 1$ > .£ ; 1965 , 7666/1 }$ / 0 7x6640111

ד. גו.

יהודים. ביקורת ספרים עבריים בידי הכנסיה החלה במאה
ה 13 , בעיקר כלפי התלמוד. בעקבות הדיבה, שהביא ניקולאוס (ע״ע)
דונין לאפיפיור גרגוריום )ע ב 1239 , הוצא צו להתרים את התלמוד
בצרפת, בספרד ובאיטליה, לצורך בדיקתו בידי נזירים. הפקודה
בוצעה ב 1240 — בפאריס בלבד — ובעקבות ויכוח ר׳ יחיאל מפריס
(ע״ע) נשרף שם התלמוד ב 1242 . ב 1247 החזיר האפיפיור אינוצנ־
טיום את התלמוד ליהודים, תוך מחיקת קטעים מתוכו. מחיקות
נגזרו גם בעקבות ויכוח הרמב״ן (ע״ע משד, בן נחמן, עמ׳ 565/6 )

821

צנזורה

822

בברצלונה ב 1263 ; שם הוטלה מלאכת ההשמטות על ראשיי הקהל.
שריפה בגזרה אז גם על ם׳ "שופטים" מתור "היד החזקה" לרמב״ם.
ב 1265 נפטרו היהודים מחובת הצגת ספריהם בפני הדומיניקנים,
אך ב 1267 חידש האפיפיור קלמנם 1¥ את פקודת גרגוריוס
נגד התלמוד. בעקבות ויכוח טורטוסה ( 1413/4 ! ע״ע אפולוגטיקה,
עמ׳ 132 > טורטוסה) שוב נגזרו מחיקות — בידי דומיניקנים —
על התלמוד, אך עלייתו של אלפונסו ¥ למלכות ארגון הביאה לביטול
הגזירות ולהחזרת הספרים ( 1416 ).

התחזקות הראקציה והתפשטות הדפוס במאה ה 16 הביאו להחמרת
יחם הכנסיד, ל״ספרי מינות". החל באמצע המאה נערכו רשימות
ספרים אסורים, שנהפכו קבע עם הופעת האינדפס (ע״ע). התלמוד
הוכנס למהר׳ השניה של האינדכס ( 1559 ), לאחר שכבר ב 1553
נשרף באיטליה עקב הלשנות מומרים ותחרות מדפיסים, ונאסרה
הדפסתו שם. האיסור המקורי הוחל גם על כל "פירושיו, ציוניו,
ביאוריו ומדרשיו״ — כמעט כל ספר עברי. פיוס ¥ קבע כי יתר
הספרים יותרו לדפוס, אם לא יהיו בהם "חירופים וגידופים כלפי הדת
הנוצרית". בעקבות תקנה זו הונהגה צ׳ כנסייתית־רשמית, בפיקוח
האינקוויזיציה ובאמצעות מומרים ונזירים יודעי עברית. ב 1581
נדפס בבאזל התלמוד המצונזר הראשון. ב 1596 בוטלה תקנת פיוס ¥
ונאסרו מחדש ספרים שכבר צונזרו. ביטול התקנה הביא להפסקת
ד.צ׳ הכנסייתית והטלת התפקיד על היהודים עצמם. בוועידת ראשי
הכנסיה שנתכנסה להאדרת האינדכס ב 1590 , נקבעו כללי בדיקת
הספרים שהיוו יסוד ל״ם׳ הזיקוק", שמהדורתו השניה, הנרחבת,
נערכה בידי הצנזור דומניקו ירושלמי (ס 1 ז 3 ] 1 דתו 1 ס 1-05 :> 0 ) כתוצאה
מ״הזיקוק" הוחלפו דפים בתוך ההדפסה, נתלשו דפים וקטעים נמחקו
בדיו. בכ״י של ״ם׳ הזיקוק״ רשומים כ 420 ספרים, החל ב״צרור
המיר" לר׳ אברהם סבע (קושטא, רע״ד) וכלה בסדר סליחות כמנהג
אשכנזים (שונצינו, חש״ד). המהד׳ האחרונה של האינדכס ( 1948 )
כללה עדייו ספרים עבריים שוגים, ב״עין יעקב" עם פירוש "בית לחם
יהודה", "ילקוט שמעוני" ועוד.

צ׳ יהודית. אצל חז״ל מופיעות הוראות שונות לאיסור קריאת
ספרים או להחזקתם. "הקורא בספרים חיצונים (= 0 םרי מינים)
אין לו חלק לעולם־הבא" (סג׳ י׳, א׳), וספרי מיגים וגיליוגים
(= אוונגליונים) נידונו לגניזה או לשריפה (שבת קט״ז, ע״א). רב
יוסף אסר לקרוא בם׳ כן־סירא (ע״ע! סנ׳ ק/ ע״ב), ונודע האיסור
על לימוד חכמה יוונית (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ ׳ 625/6 ). אכן,
יש להבחין בגוונים שונים של התייחסות חז״ל לעיון בספרים: א)
ספרים ש״אינם מטמאים את הידיים", כלו׳ אינם קאנוניים (ע״ע
מקרא, עמ׳ 288 ! ספרים חיצונים){ ב) הסתייגות מלימוד חכמה יוונית
מחד־גיסא ומעשה מרכבה (ע״ע) מאידך־גיסא ז ג) יחס נחרץ כלפי
כתבים גנוסטיים, שדינם השמדה. חז״ל שקלו "גניזת" כמה ספרים
מקראיים, כגון יחזקאל (ע״ע, עמ׳ 747 ) וקהלת (ע״ע), וכמה מתרגומי
המקרא לארמית נגנזו (שבת קט״ו׳ ע״א 1 והשר מג׳ ג׳, ע״א). —
וע״ע גניזה.

המלחמה בספרים כנשק בפולמוסים חזרה שוב רק במאה ה 13 ,
בפולמוס סביב כתבי הרמב״ם (ע״ע משה בן מימון, עם׳ 558 ).

בתקופת הדפום התעוררו פולמוסים — מלווים חרמות ואיסורים —
סביב כמה וכמה ספרים, ובעיקר נודע הפולמוס על הדפסת הזהר
(ע״ע, עמ׳ 645 ) וס׳ ״מערכת האלוהות״ (שי״ח—ש״כ). ב 1554
נתכנסו רבני איטליה בסדרה ואסרו להדפיס ספר ללא הסכמת 3
רבנים וראשי הקהילה הסמוכה לדפוס. מקובל לראות בכך צ׳ פנימית־
מוקדמת, מחמת הגברת פעילותה של הצ׳ הכנסייתית ואיסור הדפסת
התלמוד שנה קודם לכן. אפשר שהדבר קשור גם בפולמוס שסער,
כנראה כבר אז, סביב הדפסת ספרי קבלה. ב 1594 נתקנה תקנה דומה
ע״י "ועד ארבע הארצות"(ע״ע ועדי הארצות), אך עיקרה היה להגן
על המדפיסים המקומיים מפני מדפיסי איטליה. תקופה מסוימת נאסר

'תקזנא 0 ב 7 ק

גם יבוא ספרים מ* עון*תזן דשרסזסין כשלשלאה בגוונא דא ־- 6 יב 1 ןימלךמ<ניןדייואדאי 0 ן
. עיי נא לתלמידי חכחיס יחתיניז בימא ♦איני ן דזא דתרועה 1 וסלסלי;

אי סליה א 0 גרפס! גם ח?לך דנוניא כגימא ימלוע לאיטן דרגא לתתאה שלשלת למולא בגומא דקדלש'
ר-^י^יד• _ ?כיאינז] רש׳ידןיזפסדאדחסאטיקכיאייןייו׳חאריוייעיתיןמלקףתזהעויז

בפולנ ה. עך גם ?אליך© (יןילתי> 0 רט<סיןאיניןכג״נאדל 1 לכדאתחדבי.נהמזתלי 1 כמל

לד דתלנד הכי מרסישידאיתבקז הגידי ובריס לא אחיי בבלמלא דילי? קרס דאי/יא לעליו׳

׳ 111 ג׳/|^וו 0 מוהיזץ,ןמסיעתוינסדברודאבאתידאתג׳דתנשתתיה ובהאיאשתיזודע

פני הסגת־גבול, עד־ ד״ "י /. 11 1 י. , י. 1 י" ."וי' י**י , * ? , 8 **

-*ז-ן- 1 ־ 1 ---־ 1 ■—ץ־]-- 11 < 1 *^ 1 דא־־האי

כדי החרמת ספרים אי י *יי ^ יו>וי<יי- ■י■ * י ו!* .אי—יי■ י י י ייא עייז

איהז חגיו אמה מנה קריא ביו;תו ייההיא אתר איה* הבי ונרין לנכא? יו נהי דלא

(וע״ע הסכמה) . על־ נליעריתיהליוארי לליכא ואס חיר בתייכתא •הא כגיייז דיליה גמיתלקתא

לקבל בהענשה ואס לאי אוהו חור בתיזכמא יישתליןתלעילא לתבע? ליהליגא
יי ת השבתאות הבי~ בעלתאדאתינהטאאתרדפגיסעליה אתמ׳מעמחזכח׳ תיךונ 1 ליוית(פמיתכ 6

, ולא ליענא אתרו קדמאין נחקוס שאמרו להאריך אינו רשאי לקגר להנר אינו

אלו להקפדה מהמילה רשא*להאריךדלאאכתישדיוגןי.י'<עכירכרינ<בדיויןנאדלעילא באוריתדלע־לא

****,״ !י* חאן דר שים 1 ;ייר אילי שרנויסין איהו אמון ימבלאויזבושה * חאןדיסתכל כשסלי

בצורך בהסכמות גם חשכגאחשידמרענאלזן לשיחי; יניורין יאתמר בהון רקמתי בתחתיות ארן

רעי• ר* י 1 יד* רר * ** 1 * 1 ..- <*ל־ס<ן*יו) גיורא ד ארבע סלח וסין אלי! איני; אריה סור גשר אלט בבלהו

בא 712 ו> וגם בפו 7 ג ארבעישימין ההד וכר• •וריי: אלהימזןלארב*ק>* (*ייידלש) זדאתיכאלשר

יד חוארד ל* די&א 1 אוא ר החשד לימינא ד" י;וי־ מהשמאל לארבעתם דא גבריאל שר הנכויה ־•מגי נשר

ה* סמון 7 1005 אסר לארבעתם יא נולי'.לשרעיזודא דאיונעיתא ולימין פגיהש בבי אלס רבאלסר

ועד ארבע דארצות" םכינתא ד תיי:כארדתתיזדנהכאיןחמשעליך(׳י״י^לכד)חאןדלאאקחחין

"י ׳*־ , \*י *- * י'*ר *־ 1 שרטסין ביהליי; ליהדיזקנאלעולא ומתיהגחיתלתתא מליל איויז׳יחחוחסבר

על הדפסת ספרים ""ף

בכלל, נובח שטף של י! ׳" ■יי■"*■■י *<<י*ח***י*<

תל בעמים שלש מם נכר( חיןני<ח

ספרי דרוש ומוסר —* ■* יי■■ 1 < ! ו!—* . ! 1 ^ 7 ■*!— 1 **ע*ו

ארבעה לא אשיבגו ( עי״ז ב) שרסוטין אמין באוןוין לאמון ♦קוק גחרין
שנפוצו א 1 / ומתוך כנקידין יא ימן יוד קי ואז יף מחרין אמון מזמין כאזדכין נאנסן בגוקדן

, , דחישמאכפומא ־ קמןסרסזפובחר שרפ<פ לקדלא ונקודה למי/א 1 ראאעוועל

השש 1117 /^( 1 דב* נלנולאקדחאהדקא נחיתלתתא־ במיןאיה*חיהתימתרקיע ההד ודחית על

ר 1 י .- ר 1 יר ן יאשיהחיהרקיע (*מקאלא) רקיע יראי על רישא דתיה אוהוקייץ ייגזץ

רי□ פסל? 7 □. תקנה זי חיה ריךעלע־לאחמה*נינק איהני׳סלזקבאתודאיהזדקיעסית ומנין עשר

היתה בתוקף כ 40 ש׳, י׳^ייי׳ 0 ""ז־" , " 4 " ־*״> י״^״^י 1 "

ומאוחר יותר צומצמה עמוד טהור "הקוני ר,זד,ר", טנטובה, ש<״ח;
לספרי־דרוש בלבך. טתיקות מל הצנזורה היהודית הפנימית

היו גם מקרים נודעים של צנזור ספרי מחבר מסדם או של ספר
מסוים. כך החרימו רבני ונציה את ספרו של עזריה מן הארמים
(ע״ע) ״מאור עינים״, ובמנטובה נאסרה קריאת הספר לצעירים. ב 1624
הוחרם באמסטרדם אוריאל דה קוסמה (ע״ע) על ספרו "בקורת המסו¬
רת הפרושית לאור המקרא״ (אמסטרדם, 1624 — 1625 ). ב 1807 נשרף
בווילנה ספרו של מנשה מאיליא (ע״ע) "פשר דבר"(וילנא, תקס״ז),
בגלל בקרתו על סדרי החברה היהודית, ועוד. יע״ע שפינוזה.

ויבעל אל בעמים שלש עם נכר (*

ארבעה לא אשיבגו ( חיים ג) שרסיטין אמין בתוןוין דאינין ♦קיק גחרין
כנקזדין דאימן יוד קי ואז יף וניורזן אימן מזמין כאידכין נאנסן בגזקלין
דחיטמא כסמא * קחן סרסזע ונחר שרמת לילא •בקודה למתא יא אחז! חל
נלנילא קדמאה דקא ניויתלתתא ־ מנין איי* חיה תקזת רקיע ההד ידחית על
ראשי החיה רקיע (*תוי^ל <*) רקיע ודאי על רישא דתיה אוהו קירן יינון
חיה רזךעלע־לא חייה* גי^ת אי* י' סליק באת! דאזק! ר <ךע שית ומנין עשר
ואתעביימ ם ובה סומך ״'לכל מזפליס ( ח , ׳© ) ית־האיהיסיזן ליק ע

רקיע עש

עמוד טתלד "תקוגי הזהר", מנטובה, עי״ח;
מתיקות של הצנזורה היהודית הפנימית

א. ברלינר, ג׳ והחרמה של מסרים עבריים במדינת הכנסיד, (בתוך:
כתבים נבחרים, ב), תש״ט! רנ״ן רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד,
תשי״ב 2 . ח. מרחביד" התלמיד בראי הנצרות, חשל׳א! א. יערי,
שריסת התלמוד באיטליה (בתור: מחקרי מסר). תשי״ח! י. בער,
תולדות היהודים בספרד הנוצרית (מפתח בערכו), תשי״ם 2 ; י. היילסרין,
ועד ארבע ארצות בפוליז והמסר העברי(בתוך: יהודים ויהדות במזרח
אירופה), תשכ״ט < ם. בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה, תשל״א!
ח. כהן, על ספרים אסורים, 1973 ! 6^x <ז^ '</€!! 1 ^ 6 •״ס , 01-805 ? .זק

,(״ 60-110 ...ז 1 ״ 11 :אזמ?) ^;. 10-7 < •״/* ספר הזיקוק

,זסססס? .ע\ ; 1943 , 1 ) 800 1 / 0 מ 0 סן> 8 ־ן״</*£ , 50000 . 1 ; 1903

,* 1969 ,!\ 800 / 0 . 0

אל. רי.

צ' לגבי ספרים יהודיים הונהגה ברוסיה ב 1797 , עם מינוי
המשכילים יחזקאל באמברגר ולאוו אלקן בריגה לפקח על הספרים
העבריים והיידיים הבאים מחו״ל, ולמחוק מהם מקומות הנראים
כפגיעה בנצרות! שני צנזורים אלה נטו לאסור גם ספרי חסידים.
ב 1798 הוטל התפקיד על הנוצרי קארל טילה בווילנה. ב 1802 הועבר
התפקיד לאוניברסיטאות, אך מפאת המחסור ביודעי-עברית נאמני־
שלטון בטלה צ׳ זו למעשה עד סוף ימי אלכסנדר 1 . ניקולאי 1 הפך
את הצ׳ על הספרים העבריים לחלק ממדיניות הדיכוי שלו. ב 1826
נקבע, כי כצגזור בווילנה יכהן אדם היודע עברית ויידית ; הראשון
בתפקיד זה היה המשכיל ז. טוגנדהולד (ע״ע). בהשראת המשכילים
(בעיקר ריב״ל; ע״ע לדנזון), הוקמו ב 1836 משרדי צ׳ בווילנה
ובקייב, וכל בתי־הדפוס ברוסיה (אבל לא בפולניה הרוסית) נסגרו —
פרט לשניים, בווילנה ובז׳יטומיר (מאז 1847 ). היהודים חויבו למסור
את כל ספריהם לבדיקת רבנים "מהימנים", וספרים שלא נמצאה
עליהם חותמת הרב "המצנזר" נשרפו. עם התפתחות ספרות ההשכלה,
נתקלו אף סופריה בהפרעות מצד הצ׳, ובייחוד סבלה מכך העתונות
היהודית (ע״ע). כ״ע רבים שנועדו ליהודי רוסיה (כמו "המגיד",
״השחר״, ולאחר מכן — "השלוח") נדפסו בגרמניה ובאוסטריה
ונשלחו לצ׳, שהקפידה למחוק בדיו כל שורה בלתי־רצויה.

823

צנזורה — צנחנות, צניחה, הצנחה

824

הצמודים היו רובם מומרים (ב. זוסמאן, י. ברסמן [ע״ע],

ה. גרינבוים־פיודורוף וישראל לנדאו, שנשאר נאמן לעברו החסידי)
ומיעוטם משכילים (י. זייברלינג בקיוב, ח. ז. סלונימסקי [ע״ע]
בוורשה ויהושע שטיינברג בווילנה). הם היו נתונים לפיקוח השל¬
טונות, שנסתייעו בהלשנות, אך לעתים יכלו להעלים־עין, גם בעד
שוחד. לעתים די היה להחליף את מקום האירוע מ״רוסידד ל״רומניה"
כדי להתיר את הפרסום. שירו של ביאליק "בעיר ההרגה", שנכתב
בתגובה על פרעות קישיניוב ( 1903 ), הותר לפרסום בשם "משא
נמירוב״, ונקשר, כביכול, לפרעות ת״ח. בשנות ה 80 הורתה הצ׳
הראשית בפטרבורג לא לכתוב על "חובבי ציוך, וכה״ע היהודים
דיברו על "אוהבי ציון".

בסוף 1905 בטלה הצ׳ המוקדמת, אבל הפיקוח נמשך, ועתונים,

וגם ספרים, היו נאסרים לאחר שנדפסו אם נמצא בהם פסול. ביולי
1915 יצא איסור מטעם השלטון הצבאי להדפיס באות עברית בכל
האיזור הסמיד לחזית, שכלל למעשה את כל תחום־המושב היהודי.
האיסור בטל עם מהפכת פברואר 1917 .

בפולניה הונהגה ד.צ׳ על ספרים יהודיים, עבריים וידיים,
בסוף המאה ה 18 . ביקורת הספרים היתד. בידי ועדה מיוחדת במסגרת
אוניברסיטת ורשה. הצנזורים היו מומרים (כגון סטאניסלאב ד.וגא)
או משכילים (כגון א. י. שטרן ר. טוגנדהולד [ו" לעיל]). צ׳ זו היתד.
חמורה מזו שברוסיה, וכוונה נגד פגיעות בנצרות בכתבי־דת יהודיים
ונגד הספרות החסידית. היא חלד. גם על ספרים עבריים שבאו מרוסיה
ומאירופה המערבית. לאחר דיכוי המרד הפולני ( 1863 ) היתה הצ׳
בפולניה כפופה לזו שברוסיה כולה.

באוסטריה. ב 1785 פורסם בווינה צו שאסר להדפיס ספרים
יהודיים המכילים ״סגולות טפשיות לגירוש שדים ודברים כיו״ב״ —
הכוונה היתד. בעיקר לספרי קבלה וחסידות. הצנזורים היו רובם
יהודים משכילים, שהחמירו יותר מהשלטונות הזרים! יוסף פרל
(ע״ע) אף תבע מהשלטונות לבער ספרות זו. בין הצנזורים הראשונים
היה הומברג (ע״ע). מהספרים שנאסר להדפיסם או לייבאם היו:
"ם׳ חסידים", ה״זהר" (ע׳ ערכיהם), "שבחי הבעש״ט", "נועם אלי-
מלך" וס׳ "התניא" של חב״ד (ע״ע). הצ ׳ באוסטריה בטלה למעשה
מאז 1848 . וב 1861 בוטלו רשמית כל ההגבלות. ספרים וכ״ע יהודיים
נדפסו מאז בווינה, בקרקוב, בלבוב ובערים אחרות — גם למען
היהודים ברוסיה.

ר. מאהלי, החסידות וההשכלה, 133 — 154 , 1961 ! א. א. אורבך, "כל

המקיים נפש אחת.,.״(תרביץ, ס , ), תשל״א! ■ 06 ז״ 2 ,ג 71 ״!״ז*ו . 8

11 ) 01 ? 111 11 ) 11 1 ) 11 . 2 1 ) 1 1 ( 111 ))[)

. 1933 ,■ 1 .^. 0 .^)

י. ס.

צנחבות, צניחה, הצנחה, מונחים המתייחסים לשימוש ב 8 צ נ ח

־ : 7 ; ״ ׳ד - : 7 7

( 531-30111116 }), שהוא מכשיר, עפ״ר דמוי מטריה, המאפשר
הנחתה אנכית של גופים (בני-אדם ועצמים) דרך האוויר, במהירות
מבוקרת.

שימושי המצנח (מצ׳> מגוונים: ניתן להשתמש בו למטרות
אזרחיות או צבאיות, בין השאר לצנחנות (צג׳) למטרות ספורט
(צניחה של בודדים או קבוצות, צניחה למטרה, צניחה חפשית),
לצניחה לצורך מילוט ממטוסים פגועים, להצנחה (ד.צ׳) של ציוד
ואספקה בתנאים מסוימים, להצנחת מכשירים למיניהם לצרכי מחקר
ולבלימת נפילת חלליות החוזרות מהחלל (ר׳ להלן פיסיקה). בשטח
הצבאי משמש ד.מצ׳ לחצ ׳ של חיילים־צנחנים, כלי־נשק וציוד (רכב-
משוריין, תותחים, מכוניות למיניהן, תחמושת, מזון, מים, וכר),
לבלימת נפילת טורפדות ומוקשים ימיים, פצצות בעלות מרעום־
השהיה ופצצות־כבדות, לרבות פצצות גרעיניות, ולהשהייתם באוויר
של פצצות תאורה וזיקוקים! כן משמש ד,מצ׳ לבלימת נחיתתם של
מטוסים מהירים.

מצ" עשויים בד״כ משי־כותנה, זהורית, ניילון או חמרים סינת¬

טיים אחרים. הם תפורים בצורת פלחים, וכל פלח מורכב ממספר
תאים. שטחו מגיע לכמה עשרות מ״ר (שטח מצ' להצנחת בני-
אדם כ 70-60 מ״ר). הם מורכבים מהחופה (ץקי 0 ״ 03 ), שהיא כמעט
תמיד עגולה (לעתים רחוקות: מרובעת) וסגורה ובראשה ציצית
פתוחה שמאפשרת זרימת אוויר (אך יש גם חוסות המורכבות מפסים
נפרדים), ומהרתמה ( 113011658 ), המתחברת לאדם או לעצם המוצנחים.
הרתמה מתוכננת במיוחד לפתיחה מהירה ולמניעת גרירת הצונח
לאחר נחיתתו. בין החופה לרתמה מקשרים המיתרים ( 01101-015 ), שהם
חבלים דקים וחזקים, עפ״ר מסיבים סינתטיים, שמלבד תפקידם לחבר
בין חלקי ד.מצ׳ השוגים, הם מאפשרים לצנחן לנווט, במידת-מה, את
ד,מצ׳ הניחת ולכוון את נפילתו. במצ" לצניחה חפשית יש לעתים
"חלונות" שמאפשרים לצונח גלישה מירבית ודיוק בנחיתה. לאחרונה
הופעלו ״בלוטים״ ( 311001 : 6 !!, איחוד המונחים 8311000 [כדור־פורח]
ו 31-30111116 !!), היינו, מצ" בעלי כושר דאיה ניכר.

במצב מקופל ד,מצ׳(לשימוש אדם) שוקל כ 5 ק״ג! נפתח תוך 3
שניות בפתיחה אוטומטית בעזרת כבל המצ ׳ ומהירות נפילת הצנחן¬
^ מטר לשניה (ערכים ממוצעים). ד.מצ" לשימוש אדם צמודים לגב,
או לחזה, או שצורתם ככר־ישיבה. ד.מצ" של טייסי מטוסי־קרב
מהירים מאד׳ משולבים במושב הטייס (כסא־מפלט [ 5631 61601100 ])
ונפלטים מהמטוס, יחד עם הטייס, בעזרת רקטות. פתיחת ר.מצ׳
געשית בכמה דרכים. יש שהמצ ׳ מחובר בסרט לכבל שבגוף המטוס,
והסרט שולף את המצ ׳ . יש שהמצ׳ נפתח אוטומטית לאחר זמן נפילה
מסוים, בעזרת מכשיר המגיב לשינויים בלחץ־ד,אוויר. יש שהמצ׳
נפתח ע״י הצונח עצמו(במיוחד בצניחת-ספורט) המפעיל את מנגנון
הפתיחה במשיכת ידית או פתיל. גובה הצניחה המזערי נע בין 30 מ׳
(בשימוש בכסא-מפלט) ל 70 — 100 מ׳ בצניחה ממטוס. לדגמי מצ"
מסוימים צמוד מצ׳-מוביל ( 31-30111110 !} 1106 <ע), שתפקידו לשלוף את
המצ׳ העיקרי מנרתיקו ולמנוע פתיחה מהירה מדי ובעקבותיה קריעת
המיתרים. לעתים מצדד הצונח, מלבד המצ׳ הרגיל, גם במצ׳ רזרווי,
קטן יחסית (כ 4 ! מגודל מצ ׳ רגיל), למקרה של תקלה, ופתיחתו
נתונה בידי הצונח. מצ" המשמשים להצנחת משאות כבדים
הם גדולים בהרבה מד.מצ״ הרגילים. קטרם מגיע לב 20 מ׳ ובד״ב
הם מרוכזים באגדים (״אשכול-מצ״״). 3 מצ" כאלה מספיקים להנ¬
חתת משא במשקל טון אחד. תפקיד חשוב במיוחד נתון בידי
מקפלי המצ" קיפול לא נכון עלול לגרום לתקלות מסוכנות לצונח,
ביניהן: מיתר על החופה, פיתולים במיתרים, קרעים בחופה ואף
לאי-פתיחת ד.מצ׳ ("נר").

היסטוריה. יתכן שלהטוטנים סינים השתמשו במעיו־מצ ,
לקפיצה ממגדלים במאה ד, 14 . לאונרדו דה דנצ׳י(ע״ע) תכנן ב 1495
מצ׳ דמוי-פירמידה, שלא נבנה. לד,צ״ וצניחה הגיעו רק במאה ד, 18
משפותח הכדור-הפורח (ע״ע), וב 1779 הצניח ז. מונגולפיה כבש

מימין; צניחה חפ׳פית נטפנו לציון 30 שנוח הצנחנים; משמאל; הצנחת
מטענים ביום הצנחן, חל־אניב, 1968 (לשכח העתונות המסשלחית)

825

צנחנות, צניחה, הצנחה — צנפזריפמה

826

מגובה 35 מ/ האדם הראשמ שצנח בעצמו היה כנראה הצרפתי
ם. לנארמן ( 1 >ת 13 םז 0 מ^ 1 ) ב 1783 . הגדיל לעשות בך־ארצו, אנדרה
גרנוץ (ת״סמזבס) שצנח ב 1797 מגובה של כ 1x100 מ׳ במצ' בעל
קוטר 7.8 מ׳ וב 1804 קפץ מכדור־פורח מגובה כ 2,500 מ׳.

צניחות ראשונות ממטוס בוצעו לראשונה באה״ב ב 1912 , אולם
במלה״ע 1 לא הרבו להשתמש הטייסים במצ', בשל חוסר־אמינות
המכשירים. למעשה שימשו אז מצ" רק למילוט צוותי־התצפית של
כדורים־פורחים. ברם, אחרי המלחמה הפכו מצ" לציוד תקני של
הטייסים הצבאיים באה״ב ובבריטניה. עם שיפור המצ" בשנות
ד, 30 הוקמו יחידות צבא מוצנחות, לראשונה בבדיה״ם, שהפכו
במרוצת הזמן ליחידות צנחנים סדירות והגיעו לממדי דיוויזיות
מוצנחות. במלה״ע 11 השתמשו הגרמנים בתכליתיות בכוחות מוצנחים
בבלגיה, בהולנד ובכרתים ( 1940/41 ). בעלות־הברית הפעילו צנחנים
בעיקר בסיציליה ובמערב-אירופר, ( 1943/44 ). באותה תקופה הוצנחו
באירופה סוכנים בודדים וקבוצות חבלנים (ע״ע פרטיזנים). במלחמת
סואץ ( 1956 ) השתמשו ישראל, בריטניה וצרפת בד,צ״. ב 1960 צנח
קצין אמריקני מכדור־פורח מגובה של כ 31,500 מ׳.

,^הו< 1 ו^^ 141113015, 5 .ד ; 1954 , 11 * 8,0 .ס ./י\

. 1964

בישראל משתייכים הצנחנים ליחידות תיל הרגלים, הם מתנד¬
בים ומופעלים, גם בלא הצנחה, בקרבות קרקע. בין מלחמת השחרור
למבצע "קדש" ביצעו הצנחנים כמעט את כל פעולות התגמול.

שיטות הלחימה, סטנדרדים ביצועיים־צבאיים, פעולות לילה,
דחסי־אנוש שפותחו ביחידות הצנחנים באותה עת שימשו בסיס
לקביעת סטנדרדים ליחידות חיל הרגלים.

במבצע "קדש" התפרסמו הצנחנים בצניחותיהם במעבר המיתלה
ובא-טור. במלחמת ששת-הימים קנו להם תהילה בכיבוש ירושלים
המזרחית והעיר העתיקה ובמלחמתם במתחמי אום־כתף. במלחמת
יוס-הכיפורים כבשו את מוצבי החרמון הסורי ושיא החרמון ואת
מוצבי תל־שמס! נלחמו ב״תווה הסינית" והיו הראשונים לצליחת
תעלת סואץ ולקרבות מעברה המערבי.

בין המפקדים והלוחמים המפורסמים שהצנחנים העמידו: מרדכי
(מוטה) גור, מאיר הר־ציון, רפאל (רפול) איתן, אהרן דוידי, אריאל
(אריק) שרון ומרסל סוביאס ז״ל.

בישראל מפותחת גם הצניחה ההפשית בקרב מדריכי הצניחה
וישנו מועדון צניחה אזרחי.

פיסיקה. המצ׳ המקובל פועל לפי חוקי הזרימה בזורם צמיג.
הואיל ומהירות האוויר, יחסית למצ/ קטנה בתוך חופת ד,מצ׳ מזו
של האוויר בסביבה — גדול הלחץ בחוד המצ׳ ותופעה זו מביאה
לניסוח החופה. חומר המצ׳ חייב לעמוד בפני הפרש הלחצים כדי
שלא ייקרע. למרוח מחקרים רבים אין עדיין תיאור מדויק של
זרימת-האוויר סביב המצ׳ וכוח הגרר שהיא יוצרת, והמודל הפשוט
ביותר מניח התנהגות דומה לכדור, שמשקלו הוא משקל הגוף
המוצנח וקטרו הוא קוטר המצ׳. כדור כזה מגיע למהירות סופית
ה תלדה בצמיגות (ע״ע) האוויר ובצפיפותו. ממדי המצנח נבחרים
(נסיונית) כך, שהמהירות הסופית תהיה בקירוב 10 מ׳ שניה
(במהירות הנפילה מגובה 5 מ/ בקירוב).

הטיית המצ׳ או פתיחת צוהר בו גורמת לזרימת אוויר בכיוון
אסקי ולכוח תגובה המניע את המצ׳ בכיוון הנגדי. המבנה המעוגל
של החופה יוצר אז כוח עילוי דינאמי נוסף, בדומה לכנף (ע״ע),
העוזר בהאטת הנפילה.

מצ ׳ הסרטים משמש להאטת עצמים היורדים במהירויות גבוהות
מאד (למשל: חלליות, עם כניסתן לאטמוספירה), כי הפרש הלחצים
קורע מצ׳ ׳ מקובלים. מצ׳ כזה יוצר כוח־גרר מתכונתי לשטח פניו.
המהירות הסופית אינה חשובה במקרה זה כי המצ׳ אינו משמש
להנחתה עצמה. מ.

צנטו״יפוגד! (ש 1£118 ז 00111 ; מלאט': מ 1 ו 111 ת 0 נ> — מרכז, £1183 —

בריחה), מכשיר מסתובב שתפקידו להפעיל כוח צנטריפוגלי
על חמרים שונים או על חלקי מכונות שונים.

הכוח הצנטריפוגלי הוא הצורה בה מרגיש צופה (או גוף)
מסתובב את כוח ההתמדה (ע״ע מכניקה, עם , 442 , 446 ). על גוף,
שנמנע ממנו להתרחק ממרכז הסיבוב, פועל כוח צנמריפטלי בעצמה
. 18 \ 2 ת 2 ״ 4 = . 8 ^ 2 1 <ט = כש ת הוא מספר הסיבובים בשניה, ס
המהירות הזוויתיח, מסת הגוף ו. 8 — מרחקו מהמרכז. כוח זה
מאזן את "הכוח הצנטריפוגלי". הכוח הצנטריפוגלי מבוטא ככפליים
של כוח הכבידה של כדה״א, 8 , וכבר הצליחו ליצור כוחות צנטרי־
פוגליים העולים על §^ 10 .

חלקיקים בתרחיף מושפעים מהכוח הצנטריפוגלי בדומה להש¬
פעת כוח הכבידה עליהם: אם משקלם הסגולי גדול מזה של הנוזל,
הם "שוקעים", כלף נעים בכיוון הכוח ומתרחקים מציר הסיבוב,
וע״ע נוזל, עם׳ 926 , חוק ארכימדס. מהירות התנועה של החלקיקים
בזמן הצנטריפוגציה תלדה במספר גורמים: עצמת הכוח הצנטרי¬
פוגלי, ההפרש בין צפיפות החלקיק והנוזל, גודל החלקיק וצורתו,
המטען החשמלי שעל פניו, צמיגות (ע״ע) הנוזל, ובמידה מסוימת,
צפיפות החלקיקים. ניתן להפריד בצ׳ לא דק חלקיקים מורחפים בנחל
אלא גם תערובות של נוזלים (לדוגמה, הפרדת השמנת מהחלב),
של אבקות או של גאזים (ר׳ להלן).

השימוש העיקרי בצ׳ הוא להפרדת חמרים, בעיקר תרחיפים
ותחליבים (ע״ע קולואידים). קיימות צ" שמשמשות ככלי אנאליטי
לאפיון חמרים ולמדידת משקל מולקולרי (אולטרה־צ׳). שימושה
העיקרי של צ׳ להפרחת גאזים הוא בהפרדת איזוטופים (ע״ע)
רדיואקטיוויים שונים כאורניום 235 מאורניום 238 , עבור כורים
גרעיניים. לכוח הצנטריפוגלי תפקידים שונים בתעשיה. למשל, נע¬
זרים בו בייצור צינורות עבי-דופן(ע״ע צנור) ובייצור גלגלי רכבת.
המתכת נוצקת לתבנית ואח״כ מסובבת התבנית עד שהמתכת מת¬
קשה. במכונאות משתמשים במתקנים שונים העובדים בעקרון הכוח
הצנטריפוגלי, למשל, מצמד צנטריפוגלי(ע״ע סרקי מכונות).

בין הצ״ השונות: צ״ ל מ ב ח נ ו ת — במכשירים אלה מוכנסות
מבחנות (או בקבוקים) ממולאות חומר לתוך רוטור מתאים: מפעילים
את ד.צ׳ לזמן הדרוש ובמהירות דרושה, ואח״ב מוצאות המבחנות מה־
רוטור ובתחתיתן נמצא החומר ששקע. בסוג צ׳ אחד מונחות המבחנות
בזווית קבועה בתוך הרוטור והחומר שוקע בתחתית המבחנה
באלכסון, בסוג אחר תלויות המבחנות על ציר והכוח הצנטריפוגלי
מרים אותן למצב מאחן. כך פועל הכוח הצנטריפוגלי לאורד הציר
הארוך של המבחנה והחומר שוקע במצב אפקי לתחתית המבחנה.
כשצריך להפריד כמות קטנה ביותר של חומר, כגון דוגםת-דם
(ע״ע, עמ׳ 699 , ור׳ תם׳ שם), משתמשים במיקרו־צ׳, בה תופסים
צינורות נימיים את מקום המבחנות. החיכוך הרב בין הרוטור
המסתובב ובין האודר הסובב אותו גורם לחימום ניכר של הרוטור,
עד כדי כך שיכול להיגרם נזק לחמרים שבמבחנות, כ״כ מוסיף
החיכוך גם עומס מכני רב למנוע. בגלל החימום בצ", במהירדות
סיבוב שבין 4,000 לב 20,0000 סיבובים לדקה, משתמשים בצ " מקו־
ררות, מעל מהירדות אלה משתמשים בצ " שבהן הרוטור מסתובב בריק.
צ" אלה, הנקראות אולטרה־צ", פועלות במהירדות עד כ 70,000
סל״ד (והכוח הצנטריפוגלי בהן עד 8 300,000 ). באולטרה־צ" אנלי¬
טיות הרוטור הוא דמוי־צלחת והחומר נמצא במבחנה שקופה
מיוחדת. בזמן הצנטריפוגציה מעבירים קרן אור דרך המבחנה
ובעזרת מערכת אופטית מיוחדת ניתן לראות את החסרים כשהם
נפרדים ומתרכזים בשכבות בזמן הסיבוב. דבר זה אפשרי כי לחמרים
שונים תכונות אופטיות שונות, כגון מקדמי שבירה ובליעה. כדי
לשמור על קיום השכבות לאחר הסיבוב ובצורה כזו לאפשר הפרדת
תמרים הקרובים במשקלם הסגולי ובצסיסותם (כגון המרים ביולו-

827

צנטריפוגה — צ׳נסטוכובה

828

גיים), נוהגים לעתים להכניס למבחנות הצ׳ תמיסה בריכוז המשתנה
לאורך המבחנה. בכל סוגי צ" אלה חשוב לאזן את המטען כדי להימנע
מרעידות. למשל, מכניסים לתוך הרוטור מבחנה מלאה נחל סתמי מול
המבחנה המכילה את החומר הנבדק.

בתעשיה ובמדע צריך לעתים להפריד בצ ׳ נפחים גדולים. למטרה
זו משתמשים בצ ״ הפועלות בזרימה מתמדת: התרחיף נכנם מלמטה
לתוך רוטור מסתובב דמוי-צינור < בזמן הסיבוב מתקדם הגוזל כלפי
מעלה ויוצא דרך פתח בקצה העליון, ותוך כדי כך שוקעים המוצקים
עם״נ הדופן הפנימי של הצינור. יש צ״ המפרידות בין 2 נוזלים,
שיוצאים בצינורות נפרדים. בצ " סלים הרוטור המסתובב מחורר
בדפנו והנוזל נזרק החוצה דרך חורים אלה. צ" אלה נפוצות
בתעשיית המזון, ברחיצת גבישים, ומשמשות גם לייבוש כביסה.
הכוח הצנטריפוגלי משמש גם במשאבות (ע״ע׳ עמ ׳ 518/9 ). צ׳
אנכית משמשת לדימוי חוסר־המשקל במרכזים לחקר הפיסיולוגיה
בחלל ולאימון אסטרונאוטים. צ׳ זאת פועלת בתאוצה כ 18 , ובחלק
העליון של מסלולה מאזנת התאוצה הצגטריפוגלית את תאוצת
הכבידה של כדה״א. צ׳ אחרת, אפקית, משמשת לדימוי תנאי תאוצות
גבוהות.

, 0011611 .א ; 1940 , 6 ן״/! 1 )) 0 )) 0 ) 011 746 , 5611 ־ 861 *? . 0 •א - 8 ז 6 < 6111 ע 5 . 7

־ 1 ־ 0 ח 66 !>־#//£ , 113611111111 ־ 51 .א .מ ; 1951 , 1 ו 0110 ז 0 ק) 5 6 ׳) 15010 /ס ?{ 74601

. 1959 ,)()) 0115 ) 6 ) 810 51 < 1 ) 10 ) 0 ^ 0 (

אש. טו.

צ׳נינג, דלים אלוי — 011300108 ץ £11€1 מז 11113 ^ו — ( 1780 —
1842 ), כומר ותאולוג אמריקני, מנהיג תנועת האוניטרים
(ע״ע) באה״ב. צ׳ התחנך באוניברסיטת הארווארד, הוסמך לכמורה
( 1803 ) ונתמנה כומר בכנסיה הקונגרגאציונלית בבוסטון, בה כיהן
כל חייו. במחלוקת שפילגה את הקונגרגאציונליסטים באה״ב לשמ¬
רנים וליברלים, תמך צ׳ במחנה הליברלי או האוניטארי ששלל את
תורת השילוש. ב 1820 ארגן את ועידת הכמרים הקונגרגאציונליסטים
הליברלים, ממנה צמחה ב 1825 "האגודה האוניטארית האמריקנית"
( 5500131100 ^ 10301701131130 ־ 0161 \־). מאז נודע צ׳ כ״שליח האוני*
טארים״ ( 17011311301501 0£ 05116 ק\!) ונתפרסם כמטיף, פילוסוף
ותאולוג. הפילוסופיה הדתית של צ׳ חרגה מעבר לבעיות דתיות
טהורות והטעימה יותר את ההומניטריות, הסובלנות ובעיות המוסר
והמדינה מאשר את הדקדוקים הדוגמתיים. בתאולוגיה שלו שילב צ׳
יסודות שכלתניים ומיסטיים והטעים שהתבונה עצמה היא מעין צורת
התגלות. מזיגה זו התבטאה בתביעתו כי את האלוהים האחד,
בניגוד לשילוש הקדוש, יש לאהוב ולא לירוא. הקידום המוסרי היה
בעיניו תכליתה החשובה של האנושות וצ׳ תבע שהמדינה והממשל
שעניינם רק לשמור על הסדר יסייעו לקידום זה ולא ישללו את
הזכרות הטבעיות של האדם. לפיכך ראה צ׳ בעבדות עוול שיש
לשרשו בהקדם. השקפותיו החברתיות של צ׳ הקדימו את זמנו,
בייחוד רעיונותיו בדבר המתינות, בעיות עבודה וחינוך ציבורי.
כדי להימנע מפרטיקולאריזם כיתתי שלל צ׳ את האוניטאריות ככת
וראה עצמו משתייך לא לכת אלא לקהילת אנשים בעלי רוח חפשית.
דרשותיו וכתביו המרובים (י״ל ב 6 כר׳, 1840 — 1875,1844 ), השפיעו
רבות על סופרים והוגים אמריקניים, כאמרסון, לונגפלו, ג׳, ר. לואל
וא. ו. הומז(האב! ע׳ ערכיהם). זכרונותיו (.כ),£,¥\ 0£ 1146010115 )
י״ל ב 3 כרכים, 1848 .

* 1 ^ 8 ^£ .? .ס ; 1952 ,. 0 .£ .? 1 / 0 11€ ד . 13 .. 8

ז>ז 77 ז ח 15011 ש .[ ; 1955 , 01% ז 1 ז ¥0 ;,ל ).£ .¥\

. 1971 , 11€01 > £8

צ. בד.

צגית ( 13813 > 0 ק , 80111 ), מחלה המתבטאת בעליה ברמת חומצת־
השתן ( 1 >״ 3 11110 ) בדם ובשקיעת גבישים של מלחיה
( 013165 ) ברקמות שונות, בעיקר בפרקים, בכליות ובמקומות שונים
בעור! אפיגיים המשקעים באפרכסות האזניים. מישקעים גבישיים
אלה, הקרויים גם טו׳פוס ( 11115 ־ 101 ), גורמים לתגובה דלקתית קשה

ולניוון הרקמות. ביטריה העיקריים של הצ ׳ הם דלקת מפרקים
(ע״ע מפרק), שאפייניים לה התקפים חוזרים של כאבים חדים ואח"כ
התנפחות ועיוות הפרקים. בכליות נוצרות אבני־כליה וכן חלים
שינויים המביאים להפרשת־יתר של חלבון בשתן ולעליית לח׳דהדם
(ע״ע כליה).

הצ ׳ נגרמת בד״כ ע״י הפרעה תורשתית בחילוף־החמרים, המת¬
בטאת ביצירה עודפת של הומצת-השתן כתוצאה משיבוש במנגנון
המבקר את קצב הביוסינתזה של הפורעים (ע״ע) וחמצת השתן
(ע״ע), תוצרות־פירוק של החמצות הנוקלאיות (ע״ע). קיימת גם
צ׳ משנית, שהיא תוצאה של מחלות אחרות, שבהן יש שגשוג ופירוק
ניכר של תאי־דם ויצירת־יתר של פורעים וחומצת־השתן, כגון
בריבוי כדוריות־דם אדומות ( 13 ת 11161 ץ 0 ץ 1 ס?) או לוקמיה. צ׳ משנית
עלולה להופיע במחלות־פליה כרוניות, כגון דלקות הכליה, בהן
מופרעת הפרשת חומצת־השתן ורמתה בדם עולה. במקרה זה עולה
בם הרמה של תוצרות חנקניות אחרות.

הטיפול בהתקף החד של דלקת־הפרקים, כתוצאה מצ , , הוא
בקולכיצין. טיפול זה הוא עתיק-יומין, אך מנגנון ההשפעה של תרופה
זו אינו ברור כל צרכו. רוב התרופות הניתנות היום מטרתן להביא
להפרשה מוגברת של חומצת־השתן דרך הכליות, או לעיכוב ביצירה
המוגברת של החומצה. אלוסזרונול, למשל, הוא חומר הדומה לפורין,
המעכב את חמצון ההיפוכסנתין לכסנתין, ומונע בכך את יצירת
חומצת־השתן; כך מופרשים הכסנתינים ביתר קלות ע״י הכליה.

התיאורים הראשונים והמדויקים להפליא של הצ ׳ נכתבו בידי
היפוקרטס. גלנום (ע״ע) תיאר לראשונה את הטופוס. אישים מפורס¬
מים בהיסטוריה סבלו מצ/ והופעתה יוחסה לאורזדחיים בזבזני
והולל. אלה הפכו את החולים והמחלה מטרה לחיציהם של סטירי-
קנים ואמנים רבים.

746 ,מ 1150 :> 1 ! 68 ז? . 8 . 8 — . 8 .ן — ־<זט 8 ת 513 . 8 . 1 ,

.* 1966 , 728 — 667 , 1 ) 05 ) 015 1 ) 0 ) 1 ) 15161 / ס 80515 60110

אל. ד.

צ׳נםטויכובה ( 3 ^ 110 :> 510 ? 02 ), עיר-תעשיה בדרום־מרכז פולניה.

192,200 תוש׳ ( 1972 ). צ׳ שוכנת על הגדה המערבית של
גהר ורטד, (יובל האודר) ובצומת חשוב של כבישים ומס״ב. מכרות
הברזל בסביבות העיר מהווים בסים למפעלי ברזל ופלדה, מהגדולים
במדינה. כן מייצרים בצ׳ טכסטיל, מזונות, נייר וכימיקלים. בצ ׳
טכנית (נום , 1949 , 3,600 תלמידים ב 1972/3 ). מנזר יאטנה גורה
( 0613 13503 ), המתנשא מעל העיר, נודע כמקום עליה לרגל להמונים.

היסטוריה. צ׳ נזכרה במקורות לראשונה ב 1220 . ב 1356
קיבלה זכרות עיר. ב 1382 הקים ולאדיסלו יגילו 11 (ע״ע יגילו, בית-)
בגבעת יאסנה גורה מגזר פאוליסטי, שהתפרסם מאד בזכות "הבתולה
השחורה מצ ׳ ", ציור ממוצא ביזנטי, שיוחסו לו תכונות מופלאות
ומעשי־נסים. העיר והמנזר (שבוצר אח״כ) נהרסו ב 1430 ע״י
ההוסיטים• עמידת המנזר המבוצר בפני מצור שוודי-פרוטסטנטי
ב 1656 הפכה אותו לסמל הקתוליות בפולניה, ולנושא בהיסטוריה
ובספרות הפולנית.

משפחות יהודיות ספורות התגוררו בצ׳ במחצית השניה של
המאה ה 18 . בשנים 1760 — 1772 היה י. פרנק (ע״ע) כלוא במבצר צ/
ב 1806 , עם ייסוד נסיכות ורשה, נמנו בצ ׳ 495 יהודים ( 15% מכלל
האוכלוסיה). עד 1862 הותרו מגורי היהודים רק באיזור מיוחד.
ההשכלה הגיעה לצ׳ מגרמניה בראשית המאה ה 19 , והשפעת המש¬
כילים והמתבוללים היתה רבה. הקהילה הצטיינה במוסדותיה: בי״ח,
מושב זקנים, חווה חקלאית, בי״ס למלאכה ועוד. ב 1897 היו בזד
11,764 יהודים ( 30% ). באוגוסט 1902 ובמאי 1919 התחוללו בעיר
פרעות. ב 1939 הגיע מספר היהודים ל 28,538 ( 20% ), עם כניסתם
לעיר (ספטמבר 1939 ) הרגו הגרמנים כמה מאות פולנים ויהודים.
ב 1941 הוקם גטו. בסוף 1942 נשלחו לטרבלינקה כ 39,000 יהודים

829

צ׳נפטוכוכה — צ׳נצ׳י

830

מצ׳ וסביבתה. באותה תקופה הוקם "הארגון היהודי הלוחם", שהיה
קשור עם המודדים בגטו ורשה. גטו צ׳ חוסל ב 26.6.43 . ב 1945 מצא
הצבא הסובייטי בצ׳ כ 3,000 יהודים. בשנים שלאחר מכן עזבו רובם
את פולניה.

ר. מאהלער (עורך), טשענססאכאווער יידן, 1947 ! ש. וואגא, חורבן צ׳,
1949 * ספר צ', אי—ב/ תשכ״ז—תשכ״ט! א. רוזנטל־שניידרמן, נפתולי
דרכיכ 4 א', 168/9 , תש״ל! 0107111 ? 171 0/1,110/1 ^ 1 !/ ,הגתו״ 01101

. 1970 , 10071 ( 07 ?{- 71107 ! 1/10 0111-171%

מ. - י. ם.

צ׳נסלור, ם , " רוצרט — ־ 1101 ^ן 011£11 .זז€י 01 .א 101111 ■ 811 —

( 1870 — 1952 ),'פקיד קולוניאלי בריטי. היה הנציב־העליון
השלישי בא״י, 1928 — 1931 . צ׳ היה קצין בצבא הבריטי ושירת
כמושל האי מאוריציוס ( 1911 — 1916 ), טרינידאד וטובגו ( 1916 —
1921 ) ודדש־רודזיה ( 1923 — 1928 ). נתמנה ראש הממשל הבריטי
בא״י ב 1928 אף שלא אהד את מדיניות "הצהרת בלפור" וראה בה
פגיעה במעמד הערבים ונזק לאינטרסים של הקיסרות הבריטית.
הוא גם לא אהד יהודים. פרעות אב תרפ״ט ( 1929 ) פרצו בעת שהותו
בלונדון. בשובו לא״י פרסם מגשר בגנות הפורעים הערבים ( 1.9.29 ),
אך עקב מחאת הועה״פ הערבי פרסם מנשר שני שממנו נשמעה
נימת התנצלות. דעותיו של צ׳ השפיעו על ניסוח "הספר הלבן" של
פספילד ( 1930 ). ב 1945 תמך בחלוקת א״י. וע״ע ארץ־ישראל, ענד
540 — 544 .

ספר תולדות חחגנח, ב׳. (מפתח בערנו), תש״ך—חשנ״ד! ג. שפר,
מעצבי המדיניות המנדטורית, סטריאוטיפים או בשר ודם (קשת, מ״ח,
167 — 178 ), תש״ל! פ. עופר, סר ג׳. צ׳ ועמדתו כלפי יהודים וערבים בא״י
(האומה, י״ג, 3 ), תשל״ה!,(.■! .$ ^!זת !),? 0107 0 ! 7 ו 1 ! 010 ? , 115011 <. 11 .?
, 11 ־ 1 ) 310511110 ? זס) תס 1 ז 113 ת £011 £500 , 010171710 ? ; 1938

. 1947

צנעא (׳׳^- 1 י), בירת הרפובליקה הערבית התימנית. 121,000
תוש׳(אומדן 1972 ). צ׳ שוכנת בגובה 2,350 מ׳, ברמת הבזלת
הפוריה שבמרכז המדינה. העיר העתיקה של צ׳ מוקפת חומת לבנים.
במרכזה ניצב ארמה הרפובליקה ששימש כארמון האימאם. בחלק
המזרחי נמצאים רוב השווקים המסרתיים, בתי מלאכה לצורפות,
רקמה ומלאכות־יד אחרות ועשרות מסגדים. החשוב בהם הוא המסגד
הגדול שבו אתר מקודש. בחלק המערבי של העיר העתיקה שכונות־
מגורים משופעות בגנים ובו היה הגטו היהודי. מחוץ לחומות נבנו
מאז שנות ה 50 רבעי מגורים חדישים. כ 20 ק״מ ממערב לעיר נמל-
תעופה בי״ל. צ׳ היא מרכזה הכלכלי והמדיני של תימן. מראשית
שנות ה 60 הוקמו בה מפעלי תעשיה (שהגדול בהם — ביח״ר
לטכסטיל). כן נסללו כבישים לנמה חדידה (ע״ע) לתעז ולצעדא
בגבול הצפוני.

היסטוריה. צ׳ היתה מימים קדומים המרכז המסחרי, המדיני
והדתי של הרי תימן ושימשה מבצר כנראה כבר בימי שלטון בני
המיר (ע״ע). לפי המסורת התפתחה מישוב בשם ע׳מדאן. ב 632
התאסלמו תושביה ואח״כ היתד. המרכז והעיר המקודשת של כת
הזידיה (ע״ע אסלאם, ענד 984 ) ששלטה בתימן מ 860 בערך, להוציא
תקופות בה גברו עליה פולשים זרים. ביה״ב ירדה העיר, משהעבירו
כובשי הארץ השונים את בירותיהם לערים אחרות. ב 1516 נפלה
לידי התורכים, אך לאחר מכן, עד 1872 היתד, שוב בירת מדינת האי-
מאמים העצמאיים־למעשה של הזידיה. בתקופה 1872 — 1918 חזרה
לשלטון תורכי ישיר. מ 1918 היתה בירת תימן העצמאית עד שהע¬
ביר האימאם אחמד את בירתו לתעז ב 1948 , אף שנשארה צ׳ החשובה
בערי המדינה. משנפלה שושלת האימאמים ב 1962 וקמה רפובליקה,
חזרה צ׳ להיות בירת תימן(ע״ע). מ.

היישוב ה י ה ו ד י בצ ׳ קיים, לפי המסורת, מאז גלות בבל. תחילה
התיישבו במרומי הר נ?!ם, כ 10 ק״מ ממזרח לצ ׳ , ובמקום מצויים
שרידי שני בתכ״ג. אח״כ העתיקו את מושבם למבצר "אל־קצר"
ולבסוף לשכונת קאע א(ל)־סמע שבתוך העיר. עם שוב היהודים
מגירושי מוזע ( 1680 ; ע״ע תימן) הקצו להם השליטים רובע שעמד

צנעא

לרשותם עד לעלייתם לישראל. בגלל מלחמות, פרעות, מגיפות ורעב
עברו יהודים מצ׳ לישובי הסביבה, אך כנגד זה היגרו אליה יהודים
מיישובים אחרים ואף מארצות שכנות, בשל יתרונות כלכליים.
יהודי צ׳ התפרנסו ממלאכה, מסחר ורוכלות. בדור האחרון היו בעיר
24 בתכ״ג ועשרות "תדרים".

בצ׳ הופעלו בחומרה רבה חוקי השפלה נגד היהודים, שנהגו
אף בתקופת שלטון התורכים. הרדיפות בימי האימאם אחמד אל־מהדי
( 1678 — 1684 ) הסתיימו בגירושם למדבר מוזע.

בתקופת הגאונים ישב בצ׳ נציג ישיבות בבל, מחסי היהודים
בתימן עם השלטונות נחתכו בעיר.

בצ׳ ישב הרב הראשי, הסמכות העליונה לכל קהילות תימן, ובה
פעלו ישיבה ובי״ד, שקבעו הוראה לכל המדינה. — ועל כך ע״ע
תימן. לצדו של הרב הראשי פעלו עסקני הקהילה, שפקחו עין על
הליכות הקהילה, והשלטונות ראו בהם את נציגי הציבור. בשעת צרה
היו נתונים למאסר ולקנסות. יהודי צ׳ נודעו בתרבותם ובאצילות
הליכותיהם. ההלכה עיצבה בקהילה חיים אחידים ומגובשים.

השלווה היחסית, שנהנו ממנה יהודי צ׳ בשלטון האמאם יחיא,
נסתיימה עם הירצחו 1948 . במלחמה שפרצה בין עבדאללה אלוזיר,
שתפש את השלטון והתבצר בבירה, לבין יורש-העצר אחמד, שצר
עם צבאו על העיר — פלש הצבא לרובע היהודי, ושדד רכוש בבתים
ובבתי המסחר. בשנה שלאחריה היו היהודים קרבן לעלילת דם, ו 60
מראשי הקהל נאסרו. אחרי ייסוד מדינת ישראל עלו יהודי צ ,
(כ 6,000 ), עם יהדות תימן. כאן התיישבו בעיקר במרכז הארץ בישו¬
בים עירוניים (ירושלים, תל־אביב ורמת־גן). בשנים האחרונות
נתלקטו בצ ׳ כמניין יהודים בעלי מלאכה, שארית הפליטה בתימן,
והם פזורים ברחבי העיר.

ש. ד. גויסיין, על החיים הציבוריים של היהודים בארץ תימן(בתוך:

ספר היובל לכב׳ מ. ס. קפלן), תשי״ג; י. קאפה, קהילת צ' שבתימן

(מחניים, קי״ט), חשכ״ח! י. ש. חבארה, בתלאות תימן וירושלים, תש״ל!

. 1934 , 1111071 [ 07710711111011071 [ 1107 1/71010£10 ? . 3 . 3.101 .£

י. ר.

צ׳בצ׳י ( 0001 ), משפחת אצולה
רומית, שהתייחסה כנראה
לשבי הפטריקים בשם קרסקנטיום
ששלטו ברומא במאה ה 10 ,'נלחמו
בקיסרים, ומינו והדיחו אפיפיורים.
משפחת צ׳ היתד, בעלת נכסים
רבים. כמה מבניה נודעו ביצריהם
הסוערים. ם ך נ צ׳ ם ק ו צ׳( 1549 —
1598 ), אב לתריסר ילדים, בזבז את
נכסי המשפחה, נודע לשמצה באלי¬
מות!־ ובתאוותיו, והושם במאסר
כמה פעמים. בתו פאטריצ׳ה
( 1577 — 1599 ), שהצטיינה ביפיה,
נכלאה עם אמה ע״י אביה, שנהג

הריויז! המשוער של
צינצ׳י (ציודו שי
נאלריה לאומיה,

831

צ׳נצ׳י — צסיום

832

בה באכזריות ולדבריה אף ניסה לאנסה, בטירת רוקה פטרלה בהרי
האברוצים. ב 1598 נרצח פרנצ׳סקו בטירתו הנידחת, בעקבות קשר
בו היו מעורבים כנראה שני בניו, אשתו, בתו ומאהבה. הרצח, אף
שהוסתה כתאונה, נתגלה. כל המשפחה נאסרה, ובאטריצ׳ה, במיוחד,
עונתה קשוח בכלא. לבסוף הודתה ברצח, אך העם ברומא חשבה
לחפה מפשע. במשפט מפורסם נידונו בני המשפחה למתת, אולי
בשל רצון האפיפיור קלמנס ¥111 לזכות ברכושם. כל המשפחה
הוצאה להורג בפומבי ( 1599 ), פרט לאח הקטין.

יפיה הנדיר של באטריצ׳ה, עינוייה האכזריים וסופה המר היקנו
לה הילה רומנטית. היא שמשה גיבורה בטרגדיה של שלי וביצירות
של גורצי, דימה האב, סטנדל, מורתה (ע׳ ערכיהם) ואחרים. תמונה,
אולי של באטריצ׳ה, צוירה בידי ג. רני (ע״ע).

,. 0 . 8 , 1 ־ 610101 . 1 ;* 1879 , 3 * 1 ^** 1399 113 * 10 € .£ .¥ , 6011010111

; 1928 ,. 7 > . 8 , 051 /יסת 6 זסב 1 \ . 0 ; 1923 , 1-6 . 8 , 61€€1 . 0 ; 1909

; 1937 6 ^ 1 , 10 ) 30 ־ 011101 .£— 0010003 . 6 . 0

. 1970 ,. 0

צנ_קר, איון - ■ 03111131 מ 3 ׳ו 1 — ( 1876 — 1918 ), סופר סלובני,
מאבות הפרוזה הסלובנית החדשה (ע״ע סלובניה, ספרות).

למד בטכניון בווינה; התפרנס כל חייו בדוחק מפעילותו הספרותיות
נטה לסוציאליזם, וביצירתו העשירה ( 20 כד) בלטה הביקורת
החברתית. גיבוריו הם הנרדפים והמדוכאים. תיאר באהדה רבה את
האדם הנרמס במעבר החברה מדפוסיה החקלאיים הראשונים לחיים
עירוניים־מתועשים. במלה״ע 1 נאסר בעוון התנגדות למשטר האוס¬
טרי. כתב רומנים, סיפורים וסאטירות, שירים ומחזות, וביצירתו
הפנה את ספרות סלובניה למסגרות מודרניסטיות משוחררות מסייגים
צורניים ותכניים. כתביו תורגמו למרבית שפות אירופה.

מיצירותיו: 1103 ) 0 !£ (״ארוטיקה״! קובץ שירים שנשרף בפומבי),
1899 !! 131380 ז 1 ס!> 0 ! 3 מ 23 (״לטובת העם״! מחזה), €011902 ק 113 ־ 1
ג 10 ׳! 3 !ק 3 ׳ 6801 (מ מ) 1101 ) 10 (״המשרת ירני תכויותיד), 1907 .

. 1958 — 1954 , 1-11 ,. 0 . 1 ,ז* 1811 גזא ״ 1 ; 1954 ./ ,ז־ח 1 > 1 ב¥ץ

צ׳סטךטון, גילברט קית — 611011 ) 01168 61111 ) 1 ]! 011136 —

( 1874 , לונדון— 1936 ,ביקוגזפילד), סופר אנגלי. צ׳ היה בן
למשפחה אנגליקנית מן המעמד הבינוני: ב 1922 עבר לכנסיה הקתו¬
לית. הוא למד אמנות, ואח״כ ספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון ז
בו בזמן התחיל מפרסם מאמרים בעתונות, בעיקר על נושאים
ספרותיים. כ״כ פרסם, ב 1900 , שני קבצי-שירים.

צ׳ ידוע, בעיקר, בזכות הסיפורים והרומנים שלו, בהם הפיץ את
השקפותיו! מהם ׳ 135 > 8 ! 11111 ¥35 ו ¥710 131311 £116 ׳ ("האיש שהיה
יום חמישי״), 1908 , ומעל לכל, חמשת קבצי־הסיפורים ! 116 ) 3 ? 7116
01168 ) 5 ""! 0 ! 8 ( 1911 — 1935 ) וגיבורם הכומר-הבלש האב בדאון.
שהיו לנכסי צאן-ברזל של הסיפורת האנגלית. ב 1974/5 הציגה
הטלוויזיה הבריטית סדרה שמיתה מבוססת על סיפורים אלה. בכולם
מתמזג יסוד הדמיון — לעתים ילדותי, עפ״ר רענן ומשעשע —
עם דעות המחבר על מבנה החברה ובעיית הטוב והרע.

גם שורת הספרים שכתב על סופרים משמשת אמצעי להבעת
דעותיו על החיים ועל הספרות: 111118 ^ 0 ) 8 )! 80136 ( 1903 ), 168 ! 0113
15 נ 6 *> 1 ס ( 1906 ), ועוד.

צ׳ התנגד בחריפות להלכי־החח של התקופה המודרנית. בסגנון
בוטה ושנון, שהקנה לו את הכינוי "רב־אמן הפאראדוכם", תקף את
הניהיליזם ואת הספקנות של התנועה הדקאדגטית בספרות, את
המטריאליזם המדעי, את האימפריאליזם, את הקפיטליזם התעשייתי
ואת הסוציאליזם. צ׳ הטיף לשיבה אל אורח־החיים של יה״ב: אמונה
נוצרית טהורה, קהילות קטנות, תעשיה זעירה, חלוקת אדמות־המדינה
בין איכרים עצמאיים בעלי אחוזות קטנות. בהגשמת חלום זה ראה
תשובה למבוכה החברתית והרוחנית של הזמנים המודרניים, בהם

חופש הפרט נחנק ע״י השלטון המרכוזי במדינות הקפיטליסטיות
והסוציאליסטיות גם יחד. זיקתו הנפשית ליה״ב והשפעת ידידו
ג׳. ה. פ. בלוק (ע״ע) קירבוהו לכנסיה הקתולית.

את רעיונותיו הפוליטיים, החברתיים והדתיים ביטא צ׳ בשורה
ארוכה של מאמרים וספרים, מהם ץ^> 110 )! 0 ("אורתודוכסיה"),
1908 ! 1 > 1 זנ>¥\ £6 ) 11 ) 1 ״! 18 ז 0 !¥\ 8 י) ¥£3 \("מה אינו כשורה בעולם"),
1910 ! ״ 41881 0£ 18 :>מ 3 !£.! 5 (״פראנציסקום הקדוש מאסיזי״). 1923 .
האוטוביוגרפיה שלו י״ל ב 1936 .

האנטישמיות של צ׳ גבעה ממקורות דתיים וחברתיים. בעקבות
כיבוש א״י ע״י אלנבי, ביקר בה לשם כתיבת הספר ׳* 16 < 1116 ׳
מז 8316 < 1 ! 16 (״ירושלים החדשה״), 1920 , ותמך, כדרכו, באורח פארא-
דוכסלי, ברעיון הציוני, בעיקר בתקווה שהציונות תביא לצמצום
האוכלוסיה היהודית בארצות־הגולה. צ׳ העריץ את מוסוליני, אך
מעולם לא הגן על היטלר.

,■ 821-1561 .( 1 ; 1950 ,.! 0 . 0 , 901115 . 011 ; 1944 ,. 01 . 0 , 1 >תבע\ . 111

. 1973 ,.< 0 .} 1 . 0

יה. אד.

צ׳סטךפילד, פילים דוו־מר סטנהופ, לורד - ! 001316 ק 111 ת?

(> £161 ! 0168£6 1 ) 031 , 6 ק 110 ת 3 ) 5 — ( 1694 — 1773 ), מדינאי
וסופר אנגלי. בן למשפחת אצולה! ב 1728 — 1732 היה שגריר בריטי
מצליח בארצוח־השפלה! מושל אירלנד ב 1745 — 1746 . ב 1746 —
1748 היה מזכיר־המדינה באנגליה. — צ׳ נודע ככותב-מכתבים מבריק
ביותר. בחייו כבר נתפרסם בתרבותו, בשכלו ובנועם־הליכותיו, וכן
גם בעינו הבוחנת ובביקרתו המעמיקה.

מכתביו—כ 400 לבנו וכ 300 לבנו המאומץ — מצטיינים בסגנונם
הבהיר והאלגנטי! הם נועדו לייעץ בענייני מוסר ואורח־חיים וגם
ביחס לנשים ולחינוך. בתפיסותיהם המפוקחות היו המכתבים (מלבד
ערכם הספרותי) אספקלריה נאמנה של חיי החברה הגבוהה באנגליה
במאה ה 18 . כל כתביו, ב 6 כר׳, י״ל ב 1932 ע״י 8.0013166 ! מכתבים
נוספים שלו הו״ל ב 1937 ע״י ) 001101 ס . 5 . וע״ע ם. ג׳ונםון, עמי׳

742 .

€*)* 09171 . 0 , 1 ש 112 ^־ 1 . 6 .ז\ ; 1925 , 111€5 ז 0 * 11 ) 914 ס . 7 > , 00X00 .£

,. 0 1094 ,־מ£ז 3 נ 1 ב 511€11 . 5 ; 1925 ,* 09 * 11999 * 099 14901 €*{ 1 / 0 * 09 * 1 * 7904

? 4 * 79 * 711 ,ץ 11€1 חס 0 ; 1937 ,.€ * 09 0 * $9 , 1106 ) £3 . 5 ; 1935

. 1939

צסיום ( 068111111 , מלאט' 0368108 — תכלת השמים), ימוד כימי
מתכתי שסימנו 08 , השייך לקבוצה ! 14 של המערכת
המחזורית והוא החמישי בשורת המתכות האלקליות (ע״ע). מספרו
האטומי 55 ! משקלו האטומי 132.905 . ד,צ׳ ניתך ב" 28.5 ורותח
ב ס 690 . צפיפותו 1.89 .

לצ׳ איזוטופ טבעי אחד — 38 י 0$ — אך הוכנו עוד 18 איזוטופים
רדיואקטיוויים בעלי מספרי מסד, בין 125 ל 145 . האיזוטופים שמספרי
המסה שלהם נמוכים מ 133 נוטים להתפרק תוך פליטת פוליטרון
(ע״ע חלקיקים אלמנטריים) ואלו שמפפר המסה שלהם גדול מ 133
מתפרקים תוך קרינת 8 . הצ׳ נתגלה ב 1860 ע״י נונזן וקירכהוף
(ע׳ ערכיהם) כשבתנו מינרלים שונים בספקטתסקום (ע״ע ספקטרום
וספקטרוסקופיה) שהומצא על־ידיהם! צ׳ היה היסוד הכימי הראשון
שנתגלה בשיטה זו. פסי הפליטה של ד,צ׳ כחולים, ומכאן שמו.

הצ׳ נפח מאד בקליפת כדה״א, אם כי בריכחים נמוכים ביותר,
והוא מופיע, בד״ב, יחד עם ליתיום ואשלגן. המינרל החשוב ביותר
שלו הוא פולוציט ( £1 2 0 . 0 26 ״ £51 \/, 0$ ), ממנו ניתן להפיקו ע״י
אלקטרוליזה ושיטות אחרות.

צ׳ טהור הוא מתכת רכה ביותר שצבעה לבן כעין הכסף. הצ׳
נדלק במגע עם האוויר ומגיב תוך התפוצצות עם מים, אגב יצירת
ההידרוכסיד 08011 . אטום הצ׳ משחרר בקלות רבה את האלקטרון
הבודד הגמצא בקליפתו החיצונית (אנרגיית היינון היא ׳ 3.8961 ).
תרכובות ה 05 — שבכולן הוא חד־ערכי — דומות לאלו של האשלגן

833

צסיום — צעצוע

834

והרובידיום, פרט למבנה חגבישי, שלעתים הוא שונה, מחמת נפחו
הגדול של ה * 08 .

עיקר שימושו המסחרי של הצ׳ הוא בייצור תאים פ 1 טואלקטריים
ושפופרות של מצלמות טלוויזיה, וזאת עקב הקלות בה הוא פולט
אלקטרונים בהשפעת האור (ע״ע פוטואלקטריות). בשנים האחרונות
מרבים להשתמש בצ׳ כ״דלק" במנועי סילון ידניים (ע״ע מנוע,
עמ ׳ 1003 ), שרובם עדיין בשלבי פיתוח. ^ ב ,_ ד .

צען (דינט במצרית עתיקה, מזה ביור — 15 ׳\*>ז), עיר חשובה
במצרים הקדומה, על הזרוע המזרחית של הנילוס, זרוע-
תאנים, שנעלמה. כיום צאן־אל־חגר, צפונית־מערבית לצאלחיה
ודרומית לימת מנזלה.

צ׳ נזכרה כמה פעמים במקרא (במד׳ יג, כב; ישע׳ יט, יא, יג;

שם ל, ד; יחז׳, ל, יד; תה׳ עח, יב, מג) כשם נרדף למצרים
ולמלכותה. העיר נוסדה, אולי, בימי השושלת ה 13 (בערך 1730
לפסה״נ), ושימשה גמל ושער למצרים מהמזרח. יש סבורים שהיא
זהה עם אוריס, בירת התיקסוס (ע״ע). אח״כ פרחה בימי רעמסס 11
(ע״ע), ששרידים רבים מתקופתו נתגלו בה, וכנראה היתה מרכז
שלטונו באיזור הדלתא. אפשר שהיא העיר המקראית רעמסס (שמ ׳
א, יא). צ׳ היתה בירת מצרים כולה בימי השושלת ה 21 (ע״ע
מצרים, עמ׳ 177/8 ), שנקראה ע״י מנתון (ע״ע) שושלת־תאניס,
והיתד! חשובה גם בימי השושלת ה 22 , הלובית. אח״ב ידדה, ואת
מקומה תפסה פלוסיום (ע״ע), שכנתה במזרח.

יוזם החפירות בצ׳ היה א. מריט (ע״ע) ב 1860 ; אח״כ חפר בה
פיטרי (ע״ע) ב 1883/84 . החשוב בחוקרי צ׳ היה הצרפתי פ. מ 1 נטד.
(ר׳ ביבל׳), שחפר בה מ 1929 . במקום נתגלו שרידי מקדש גדול,
אסטלות וקברי מלכים.

?. \10111£(, 7., £?1*2? (11X71?? £ <%£ (1<1115 1111? ?<2£>1131? 0111111??

, 1-111 ,. 7 ? 4 ? 11 ) 1 ( 1-0 ? 01 ^ 0 ־ 0 ?^ 711 ,. 1 ) 1 ; 1942 ,ה? 11 ק?££ 1 > 11 ? 1 ) * 111

1 ה? 1 ? 2 ז 1 / , ££€5 .מ ; 7 1952 ? 4 $? 771 ^ 1947—1970; 1(1., £?$ £7x1
. 1961 , <( 1 /ק 2 ? 0£ ק 70 1-111 * 111 * €1 11 : 1 קץ$£

צעצוע, כלי המשמש לצרכי הפעילות של הילד המשחק (ע״ע
משחק), ולעתים אף של המבוגר. יש כלים שתכליתם קישוטי
בעיקר, רש מהם המיועדים להתאמנות, מאחר שהם העתקים מוקטנים
של כלים ושל מכשירים שמבוגרים משתמשים בהם. הצ׳ הוא אפוא
כלי של תרבות החוזר ומקדם את פיתוחה של תרבות.

ד״צ׳ מספק גיררים של הפרט בתחום חייו הריגושיים. ההתעסקות
בצ" מאפשרת ביטר משאלות ומצוקות, חרדות ותשוקז־ת, שהעולם
הראלי אינו מתיר אותן! בתחום האינטלקטואלי מפעילה התעסקות
זו חפצים בלא התחייבות מראש לתוצאות אפשריות; בתחום הדמיון
והיצירה היא מאפשרת לפתור בעיות ומשימות, גילויים וצירופים
בהק ף לא־מוגבל; בתחום הגופני משמש הצ׳ כמכשיר לפיתוח כוח,
שיווי משקל, תיאום וסימטריה וכשרים תנועיים נוספים. כחפץ

קישוטי משמש ד.צ׳ כפריט באוסף.

כתעתיק זעיר של סביבתו מאפשר
ד.צ׳ לילד להתמודד עם עולם ה¬
מבוגרים.

חפצים רבים מאד יכולים ל¬
שמש כצ". קיימים צ" עממיים,

שהם פרי יצירתם החובבנית של
מבוגרים לילדים או המצאות היל¬
דים עצמם, והם משקפים צרכים
אישיים ואנושיים בסיסיים. עם אלה
נמנים בובות, דמויות אנוש שונות
וכלי־תעבורה — מן הסוס, העגלה
ועד למכונית, הסירה, המטוס וה־

חללית.

צעצוע דמי' חרננו?ת סחרס
(סשרחזית ?) ענמצא בחפירות
עמק־האינדום

(הורו: ר,אל!ז ה 3 לפסה";)

בובות (מימין לשמאל): בובה מצרית הדומה ( 2000 לפסה״נו: בובת "ידידות"
יפנית, הנמסרת במתנה לסבהרים; בובה שראשה עשוי חרסינת רדוד! (ע״ע).

לבושה טלטלה (אמצע הסאה ה 19 )

יש גם צ" מתוחכמים, המיוצרים כדי לשמש דגם מוקטן,
ואמיתי ככל האפשר, של כלי מציאותי מעולם המבוגרים, כגון כלי-
רכב, טרקטורים, ריהוט וציוד־בית; קצתם פשוטים, מכניים, המופ¬
עלים ע״י קפיץ וגלגלי שיניים, וקצתם חשמליים ואלקטרוניים.
בקבוצת צ" זאת נכללים כלים הבנויים לפי תאוריות חינוכיות (מונט־
סורי, פרבל [ע׳ ערכיהם)) או לפי תאוריות פסיכולוגיות (פיז׳ה
[ע״ע]) מסוימות ומטרתם לקדם תחום מוגדר בהתנהגות הילד, כגון
הכרת גדלים וצורות או מיומנויות כגת השחלה, מניה או הכושר
לצרף צירופים הגיוניים.

צ", שהם פרי תגליתם והמצאתם של הילדים עצמם, כוללים כל
גרוטה, קופסה או קרטון, סמרטוט ואבן, לוח-עץ וענף, חוטים ומס¬
מרים, פרי או בגד ישן. מכאן, שהמשחק מעצב את הכלי-הצ׳, כפי
שמציאותם של צ" מסוימים מעצבת ומכוונת את המשחק. לגרוסה
כצ׳ חשיבות מרופה לפיתוח כושר היצירה, הדמיון והניסוי ולפתירת
בעיות בדרך מקורית וייחודית.

כל סוגי הצ" מעוררים תגובות במשתמש בהם, ואופי התגובה
תלד הן בצרכים האישיים של המתעסק בכלי והן בתכונות ד,צ׳ —
הצבע, הגודל, החומר, הבטיחות, המורכבות וכר. לפיכך עונה ד,צ׳
הטוב על אפשרויות של צירופים למיניהם, כשהוא חלק מתוך מערכת
צ" מקיפה יותר. צירופים, משמעויות (אישית, חברתית, פיסית)
וחוקים (המתחייבים מטיב החומר והמבנה) הם המרכיבים המאפשרים
שימוש יעיל בכלי־הצ׳ בהתאם ליכולת המתפתחת של הילד או
המיומנות המתורגלת של המבוגר. היעילות והתגובתיות קובעות מאד
את תפוצת הצ׳ או אפניותו.

תולדות הצ׳ כימי תולדות האדם. יש עדדות שונות על
קיום צ״ מאז האלף ה 3 לפסה״נ. אולם צ" ממש לא נמצאו אלא
מתקופות מאוחרות יותר. ידועים כלים בודדים, עשויים טרקוטה
(ע״ע) או חרם ולהם צורות של בובות, בע״ח או רוכבים. כאלה
נשתמרו, בעיקר, מן המאה ה 6 לפסה״ג במצרים, יוון ואיי הימה״ת.
יש חילוקי־דעות בדבר מהותם של צ״ מוקדמים אלה: יש הטוענים
שאלה כלי־פולחן דש סבורים שהם ממש בובות.

הבובות הקדומות ביותר נתגלו בחפירות במצרים, עמק
האינדוס, יוון, רודוס ואיטליה והן עשויות חרוזים, טין קלוי או מזוגג
או עץ. בד״כ עושים בובות מחמרים הנמצאים בשטח: האסקימואים
משתמשים בעצמות הלוויתן ובעור, המכסיקנים — בעשבים קלועים
וכיו״ב. עם המצאת מכונות למיניהן התחילו לייצר בובות בכמויות
גדולות לשוק נרחב. — ביה״ב ובעת החדשה הלך מגוון ד>צ" והתרחב,
ככל שהשתכללו אפשרויות הייצור. יש אזורים שלמים באירופה
(צ׳כיה, גרמניה [נירנברג], ארצות השפלה ועוד), שפיתחו תעשיית-
בית של צ" והתמחו בעיבוד משובח של חומר (עץ, למשל) או
באפיון הדמדות — כבובות, חיילים ועוד. בציורו המפורסם של
פיטר ברחל (ע״ע, ור׳ תמ׳ שם) תוארו עשרות כלי משחק וצורות-
שעשוע.

835

צעצוע — צער

836

צ" מכניים לא איחרו
להופיע,• ובמאה ה 17 אפ¬
שר למצוא צ" המופעלים
לפי עקרון מנגנון השעון
והם משמשים כתיבת
נגינה או להרקדת בובות
ועוד. ככל שחודרים ל¬
שימוש התעשייתי המ¬
רים חדשים, מעשירים
אלה עד מהרה גם את
תעשיית ד.צ" הדוגמה
הבולטת של ימינו הוא
השימוש הנרחב בחמרים
פלסטיים לסוגיהם וגוני-
הם בתעשיית ד׳צ". תע-

אבני־בניה הניתנות ?הרכבה בצירות שונות. שיית ד,צ" היא כיום מן
) י׳ ״וע נםת הטדחיב את י מ ' ונ י י יב?ת י הענפים הגדולים בתע¬

ש? הי?ד ,

שיה המודרנית. תהליכי
הייצור ההמוני מאפשרים תפוצה נרחבת ביותר של הצ ׳ אל רוב
שכבות האוכלוסיה בעולם, מעלים את האפשרויות השימושיות של
ד,צ״ — אך הופכים בו בזמן גם את תחש הצ" לנשלט ע״י אפנה
וע״י שיקולי השוק. ד.צ׳ המתוחכם, החינוכי שמכוון לתכלית מוגדרת

נשאר גם כיום יקר, אישי ומיוחד.

כדי למנוע נזק שצ" עלולים לגרום, יש לצבוע אותם בצבע לא-
רעיל ז להרכיבם מחלקים שאינם פוצעים או מתפרקים בקלות, כדי
להבטיח שהילד לא יבלע אותם! המתח החשמלי בצ" צ״ל נמוך, וכיר׳ב.
הצ׳ צריך להבטיח משת גירד לסקרנות ולדמיון היוצר; הוא צריך
להתאים לגיל — כשד,אפיון העיקרי הוא משת המורכבות שלו, לפי
העקרון: ככל שהילד מבוגר יותר — כד המורכבות יכולה להיות
רבה יותר. הצ" משקפים ערכים של תרבות וגישה ערכית של עולם
המבוגרים< לדוגמה: דמותן של בובות מבחינת הזהות המינית,
הגזע, השייכות הלאומית וצבע העור היא השתקפות של אהדות
שחיות הרווחות בחברה. הגישה הערכית של החברה קובעת גם את
חלקם של כלי־עבשה לעומת כלי-משחית במבחר ד,צ", את היחס
הכמותי בין צעצועי תחרות לצ" המחייבים שיתוף־פעולה, וכיו״ב.

קטעים בספרי ילדים, הבאים לפתח אוצר לשוני ומיומנות לשונית,
אפשר שגם הם צ" לכל דבר! וע״ע ספרות ועתונות לילדים. לצ"
ולבובות נועד תפקש מרכזי בטיפול פסיכואנליטי בילדים (ע״ע
משחק, עבר 586 — 588 }.

א. אריקסון, ילדות וחברה, 1960 ! ג. לרן, תורת הצ ׳ (הד הגן). 1974 !

,־מח 11 ז 8 .[ ; 1951 , 1 ) 11100 ) €1111 171 177111011071 .(

,ן 3111 ררוך 1 :> 83 . 1 ^ — ; 1966 , 1071 ז 71€ ז 11971 / 0 ץ 711707 0 1 ) 701007

־ 00 ) 5111 . 8 י- ססש׳ז^ .£ . 11 ; 1966 ,*{ 70 / 0 1 ) 77017 ** 1111 171 /

/ 0 €7 ע ¥01 1116 ,ס 13 ק 03 .* 1 - ח 13 ק 03 .£ ; 1971 ,ץ 10 ? *' 1 ) €1111 , 11 ) 51711
^ 71 ^* 171 ) 87 1 ) 1171 1 { 01 ס** 414 * ; 71 17 ! 3£ * 171 ? 5 . 5 . £1 ; 1973 ,ץ 10 ?

. 1974 ,[) 171 ) 1 7 ) 77 ^ 71 ) 11 * 10 ) 1 ) 71 ) 1 17 ) 71 *}* $7 * 10 ) 7 * 1 [

גד. י.

צער (גם צוער), מ״ערי הכפר" שמדרש־מזרח לים המלח (ע״ע
סדם ועמדה). "מלך בלע היא ציער"(ברא׳ יד, ב) היה בין מלכי
ערי הכיכר שמרדו, בימי אברהם, במלכי מסופוטמיה, ולחמו עמם
בסביבות ים המלח (שם, ח). לפי המקרא ניצלה צ׳ מ״מהפכת סדם
ועפרה" בזכות לוט (ע״ע) שברח אליה, וגם מובא שם מדרש לשם
צ׳ — "שוא מצער" (ברא׳ יט, כ—כג). מהמקרא לא ברוד מה קרה
לצ׳, אחרי שלוט עזבה. לפי מדרש (לשם: "בלע") נבלעה העיר
(ת״י לברא' ש, ב! בר״ר מ״ב, ח׳; נ״א, ר), אך לפי אוזביוס
(אונומאסטיקון [מהד׳ מלמד], 815 ) עמדה צ׳ עד ימיו. צ'י נזכרת
בנבואות על מואב (ישע׳ טו, ה; ירט׳ מח, לד) ולפי סדר הערים
שם ישבה בדרום מואב ? וייתכן שהדבר נרמז גם בסיפור על הולדת

מואב בהר הסמוך לצ ׳ (ברא׳ יס, ל—לז). צ׳ נספחה בוודאי אל
ששה בימי שלטונה על אדש שרום־מואב.

לפי המראה שנגול לעיני משה (דב׳ לד, ג), היתה צ׳ בקצה
הדרומי של בקעת יריחו, וכך גם בפרשת נדידת לוט (ברא׳ יג, י).
גם לפי יוסף בן מתתשו(מלה״י ד׳, ח׳, ד׳), התלמש (פס׳ צ״ג, ע״ב)
ואוזביום (שם, 193 ) שכנה צ׳ בדרום ים־המלח. במפת מידבא (ע״ע )
המאה ה 6 ) מצוירת צ׳ כמבצר מוקף מגדלים, וסביבה עצי תמרים
וספינות טעונות שקים — בקצה הדרומי־מזרחי של הים. לפיכך
מקובל לאתרה בע׳ו׳ר א(ל)־צאפי, נוש־המדבר הפורה בקצה זה.
בתל שיש עיסה, דרומית לכפר א(ל)־צאםיד, שבימינו, נמצאו שרשים

רק מהתקופה הרומית-ביזאנטית, וייתכן שצ׳ שבמקרא ישבה צפונה
מתל זה, ושרשיה כוסו בסחף. הנסיון לזהות את צ׳ בבאב א(ל)-ד׳ראע
שממזרח ללשון אינו מתקבל.

צ׳ נשתייכה לנבטים, אלכסנדר ינאי (ע״ע) כבשה מהם ושוב
חזרה לידיהם. לפי תעשות מדבר יהשה ישבה בכפר מחחא שבתחום
צ׳, בפרוס מרד בר-כוכבא, בבתא בת שמעון, עשירה בעלת נכסים
ומקרקעים באיזור. בתקופת המשנה שתלמש היה יישוב יהשי בצי
ובסביבתה שיא נשעה כ,עיר התמרים׳(יב׳ ט״ז, ז ׳; פס׳ נ״ג, ע״א;
תום׳ שבי׳ ד, ט״ו; ששוש אחביוס, שם, שם).

החל בשנת 106 השתייכה צ׳ לפרובינקיה ערביה; גם בתקופה
הביזאנטית השתייכה לפרובינקש זו על גלגולש השונים. במפת
משבא (ר׳ לעיל) מתו¬
ארת כעיר בצורה ולשה
כנןזש המציינת את קב¬
רו של לוט. מצבות יהו¬
דיות מן המאות ה 3 — 5
לסה״נ נמצאו באיזור צ׳.
במאה ה 10 מציין הקראי
סהל(ע״ע) בן מצליח את
צ׳ כמק ש כינוס ליהשי
הנגב לתפילה בשלוש
רגלים. במאה ה 9 נזכרת
צ׳ כבירת מואב, ובמאה
ה 10 — כבירת אדש.
בתקופה זו מזכירים גאו־
גרפים ערבים, ביניהם

מקד 0 י (ע״ע), את אקלי־ מצבת־קבורר יהודית שצוער מהמאה ה 5 ,
ה ק שה ש ל צ , ׳ את כתובה ארמית, ובה תאריד ? 0 ' חורבן

הבית השני

שגשוגה המסחרי ואת

תמריה ששימשו לה ענף מסחרי מרכזי לצד מטעי סוכר. בתחומים
אלו הצסיינד. צ׳ גם תחת שלטון הצלבנים, שקראו לה $־ 11€1 מנ 31 ?
(נאות התמרים). בתקשה זו היתה עיקר חשיבותה של צ׳ בישיבתה
על אם־הדרך מדרש הארץ לעבה״י. בתקופה הממלוכית שקעה העיר,
שהיתה ידועה רק כתחנת־דרכים בין עזה לכרך (ע״ע) שבעבה״י,
ולאחר מכן הפכה כפר דל וחסר חשיבות.

ש. קליין. עבר הירדן היהשי, 28 — 29 , תרס״ה! י. בן צבי, כתבות צ׳
(ידיעות. ף), תש״ג! א. ל. סוקניק, מצבות יהודיות נ 2 צ׳ (קדם, ב׳),
תש״ה; א. הלוי סרנקל. הערה לכתובת ג׳ מצ׳ (שם)! מ. ד. קאסוטו,
התאריכים שבכתובות צ׳ (שם) 1 א. שליט, על כיבושי אלכסנדר ינאי
במואב (א״י, א׳), תשי״א! י. ברסלבי, השעת את הארץ, ג׳, 305 — 306 ,
311 — 315 . 379 — 395 , תשט־׳ז 8 < ש. אברמסקי. מסילה בערבה, לה—לז,

נה—נו, עז—עח, תשי״ט 1 הנ״ל, בר־כונבא, נשיא ישראל, 213 — 217 ,
1961 ! י. אהרוני, א״י בתקופת המקרא (מסתח בערכו), תשכ״ג 2 ;

מ. אבי־יונה, גאוגרסיה היסטורית של א״י (מפתח בערכו), תשכ״גי,

י. סראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י (מפתח בערכו). 1971 ג 1
; 1938 .(ושם ספרות) 11,486 , 7010511110 ס! 0 * 0 ו! 1 ק 060£50 , 1 * 41 ,.?

- 110512 ) 011 ) 0/110/10115 '! 1110 ( 0 10/0 ( 501 '( 1110 0/1 11/0 1*0X5 יד , 5101005 .{
-סקסי! * 5/1 > 11001 (ק 000£10 ' 111 ־ 1 ,. 1 ) 1 ; 1948 ,()\ , 811111101 0 ( 010011501
11-0/1511 * 0 ! 80 ,(|<| 1.2 .? .ע\ ; 1958 , 07 1/10 / 0 0115 ־ 1 £50/11110111
05 * 001011 7/10 , 11 ! 1111 ( 111 ; '׳ו\ .. 7 . 8 ; 1966 , ( [ 1 ר\.\״ 1 , 1 ( 1 { 1116111 ;> 11 ע£א)
. 1973 ,(׳\ 41.1 , 14004 ) 0/10105 50111/011001 (ס

שמ. א.

837

צער בעלי־חיים — צ&ז־יי

838

צערבעלי־חיים, מונח תלמודי (ב״מ ל״א, ע״א, ועוד) לעקרון
"הקובע, שיש להמנע מגרימת ייסורים ל-בע״ח. האיסור
להתעלל בבע״ח והחובר. לדאוג לחיות הבית והמשק הם מעיקרי
המוסר היהודי (ע״ע חי, חיה, בעל־חיים, עמ׳ 322 — 324 ). יחס דומה
לבע״ח מטעמים דתיים נוהג, מחוץ ליהדות, גם בהינדואיזם,
בג׳איניזם ובבודהיזם.

יחסי חיבה בין אדם לבע״ח מסוימים (הכלב, הסוס) הם תופעה
נפוצה* מגדלי צאן, בקר וגמלים דאגו תמיד לבהמותיהם מטעמים
משקיים• אך לעומת זאת שכיחים גם מקרי התאכזרות לבע״ח.
החוק התייחס למעשים כאלה רק אם עלולים היו לגרום נזק לבעלי
הבהמות* בע״ח עצמו נחשב כמחוסר־נפש, והיחס אליו לא היה
שיין־ לתחום המוסר. במאה ה 17 עדיין נטען, ע״י דקרט ומלברנש
(ע׳ ערכיהם), כי בע״ח הם מעין מכונות או אוטומטים. שינוי הגישה
בא עם השינויים התרבותיים במאה ה 18 • ההתקרבות אל הטבע
עודדה קרבה רגשית אל בעה״ח והוגי־הדעות, שדגלו ברעיון ההומ¬
ניות, גרסו יחס הומני גם אליהם. ג/ בנתם (ע״ע) דרש חקיקת חוק
למניעת התאכזרות כלפי בע״ח. ב 1824 נחקק באנגליה חוק שהגדיר
מעשי אכזריות כלפי בע״ח כמעשים פליליים וגזר ענשים עליהם.
ב 1826 נוסדה "האגודה האנגלית למניעת אכזריות כלפי בעלי־חיים"

( 31$ תז!וו 4 ■ 10 ץ 611 ג 1 ז 0 0£ ת 110 ת 6¥6 ש? 16 ( 1 ז £0 ץ] 50010 ו 811$1 ם£ 11€ ' 1 ),

במטרה לפקח על הפעלת החוק הלכה למעשה. בשאר ארצות אירופה
נוסדו אגודות דומות (בגרמניה ב 1839 , בצרפת ב 1845 , באוסטריה
ב 1846 ). ב 1862 נוסדה באה״ב אגודה כדוגמת החברה האנגלית כתו¬
צאה מיזמתו של הנרי ברג(! 86181 ). בארצות שונות הסדירו חוקים
מיוחדים את תנאי השימוש בבעה״ת לצורך ניסויים מדעיים. וע״ע ציד,

מלבד פעולתן המבורכת שיתפו האגודות למניעת צב״ת בארצות
אחדות, פעולה עם חוגים אנטישמיים במאמצים לאיסור השחיטה
היהודית, בטענה שהיא גורמת לבהמה צער רב יותר משאר שיטות
ההמתה. ולמרות הראיות כי אין שחר לטענה זו, נאסרה בלחצן
השחיטה בארצות שונות (בשוויץ ב 1892 , בנורווגיה ב 1930 , וכמובן
בגרמניה הנאצית). וע״ע שחיטה.

בישראל אוסר החוק הפלילי המנדטורי מ 1936 (סעיף 386 ) מעשי
אכזריות כלפי בע״ח. אגודות צער בע״ח נוסדו כבר בזמן המנדט
בירושלים ובתל-אביב. לאחר הקמת המדינה נתוספו אליהן אגודות
דומות בחיפה, רמת־גן ורחובות, וב 1964 נוסדה "פדרציה ארצית של
אגודות צער בעלי־חיים".

ם. ו.

צם דינה (ץ׳\זג 1 ש 5 ), מחלה המתפתחת כתוצאה מחוסר חומצה
אסקורבית (ויטאמין 0 , — ע״ע ויטמינים). באדם מבוגר
סימניה הראשונים הם תשישות, חולשה וקוצר נשימה. אח״כ מופיעים
הסימנים המיוחדים והאפייניים: בעור — התקרנות סביב זקיקי
השיער ואח״כ שטפי דם נקודתיים העלולים להתפשט. שטפי דם
מופיעים גם בשרירים, בפרקים ובאזורים אחרים של הגוף. החניכיים
תופחים, מכחילים ומזדהמים ורמז רע נודף מהפה. אפיינית לצ׳
ההפרעה בתהליך ההצטלקות. פצעים חדשים אינם מגלידים וצלקות
ישנות עלולות להיפתח. לעתים נגרם גם חוסר דם ניכר. בשלבי
המחלה האחרונים יש עליה בחום הגוף, לחץ הדם יורד, מופיעות
התכווצויות, קוצר הנשימה מתגבר והחולה מת.

רוב סימני המחלה מוסברים ע״י תפקיד החומצה האסקורבית
ביצירה התקינה של רקמת החיבור. תאי רקמה זו יוצרים חומר יסוד
אמורפי, שממנו ובתוכו נוצרים סיבי הקולאגן. תהליך זח מופרע
בגלל חוסר חומצה אסקורביח. בצורה דומה מעכב חוסר החומצה
את יצירת החומר המחבר את תאי הנימיות, ומכאן הנטיה לשטפי דם
מרובים. ידועות תגובות ביוכימיות רבות שבהן ממלאת החומצה
האסקורבית תפקיד השוב, אך הקשר בין העדר תגובות אלה והתו¬
פעות הקליניות של ד,צ׳ טרם הוברר.

התרופה היעילה ביותר לצ ׳ היא חומצה אסקורפית סינתטית,

או הוויטאמין ממקורות טבעיים, כגון פירות וירקות טריים או
מיציהם.

בעבר היתד, הצ׳ נפוצה בין יורדי-ים ובאוכלוסיות הניזונות
זמן רב מתפריט ללא סירות וירקות טריים. כיום מצויה המחלה
בעיקר בזקנים ואנשים בודדים בעלי הרגלי אכילה בלתי נכונים,
באלכוהוליסטים, או באנשים שמסיבה כלשהי ניזונים בדיאטה חסרת
ויטאמין ס, חינוך להרגלי תזונה נכונים וכן דאגה ותשומת לב לתפ-
ריטם של אנשים זקנים עשויים למנוע את המחלה.

בילדים מתבטאת המחלה בצורה מיוחדת. הסיבה העיקרית לצ ׳
בילדים היא מיעוט הוויטאמין בחלב הפרה והריסתו החלקית תוך
כדי הרתחת החלב או פסטורו. נפגעים תינוקות ש נגמלו מחלב־אם
ושלא קיבלו תוססת של סירות וירקות או מיציהם בתסריטם. הפגיעה
האפיינית בילדים היא בעצמות. הסחוס מסתייד, אך אינו מתגרם.
מופיעים שטפי דם תחת הפריאוסט. נפגעים בעיקר קצות העצמות
ובעיקר עצמות הירך והצלעות. הטיפול: מתן חומצה אסקורבית

סינתטית • 4 קא.

צפדת, ע״ע טטנוס.

צפר, כיסוי מוצר כלשהו בשכבה דקה של חומר אחר, לשם השבחתו
או שיפור מראהו.

מתכות ניתן לצפות בצביעה (ע״ע צבע) — להגנתם מפגי
קורוזיה (ע״ע חלדה), חמרי־הצבע נבחרים בהתאם לתנאים בהם
תימצא המתכת. צבעים להגנה על ברזל או סלדה מכילים חמרים
אנטי־קורוזיודים בתוך בסיס אורגני המקנה את התכונות ד,פיסיק¬
ליות הדרושות. הפיגמנטים (ע״ע) בצבעים אלה הם כרומטים (נפוץ
כרומט האבץ הצהוב), מלחי-עופרת (מיניום אדום) או אבקת-אבץ.

יש שמצפים מתכת בשכבה של מתכת אחרת: ד,צ׳ בא במגע עם
הסביבה ואילו החומר הפנימי ממלא את התפקיד שעבודו הכלי נוצר.
למשל, במברג מצופה כרום, הפלדה היא מבצעת את הפעולה. ואילו
צ׳ הכרום מיועד למניעת קורוזיה ולייפוי המוצר. צ׳ מתכות במתכות
אחרות מתבצע לרוב בשיטה אלקטרוכימית (ע״ע אלקטרו־
כימיה). צ׳ ב ח ו ם מבוצע בטבילת המוצר באמבט של מתכת מותכת
(עפ״ר אבץ). התהליך דורש מתקנים מיוחדים ולכן ניתן לצפות רק
חפצים קטנים יחסית. מקובל גם צ׳ פלדה — בגד קורוזיה — באלו¬
מיניום : מנקים את משטחי הפלדה בהתזת חול בלחץ, ואח״ב מתיזים
עליהם בלחץ כדורי אלומיניום מיקרוסקופיים. אלה משתטחים כתו¬
צאה מההתנגשות ויוצרים שכבת קשקשים. פעולת הצ׳ מסתיימת
בהוספת שכבת צבע, המספקת הגנה מכאנית לשכבת האלומיניום,

קיימים ציפויי מתכות העשויים חמרים פלסטיים (למשל, צ׳
הטפלון על כלי-מטבח שונים, המונע הידבקות התבשיל). ניתן
לצפות מתכות בשכבה דקה של זכוכית כדי לבודד אח המתכת
מבחינה כימית או חשמלית, או למטרות אמנותיות* זיגוג כזה נקרא
א מ א י ל. האמאיל מורכב מסיליקה, קרבוגט־האשלג ומיניום. אבקת
אמאיל ניתכת בטמפרטורות גבוהות (״ 900 -׳׳ 1,000 ) ונדבקת למשטחי
מתכת* בעת ההתקררות מתקשה הצ׳ דוצר שכבה זגוגית דקה.
שיטה זו מקובלת לצ׳ מכלים לתעשיה הכימית, כלי-מטבח, אמבטיות׳
תכשיטים וכר (נמצאו תכשיטים מצופים אמאיל מהמאה ה 13
לפסה״נ).

צ׳ תמרים ל א-מתכתי ים, כגון זכוכית והמרים פלססיים,
במתכת מתבצע בגידוף בריק. מתכת הנמצאת יחד עם הגוף המיועד
לצ ׳ בכלי קטן מרוקן מאוויר (לחץ מתחת 9 ־ 10 טור), מותכת באמ¬
צעות זרם־חשמלי. אדי המתכת מכסים בשכבה דקה את פני הגוף
הסונים לעבר מקור האדים. כדי לצפות את כל הגוף יש לסובבו בעת
ד,צ׳. שיטה זאת מקובלת בהכנת המרים עבור המיקרוסקופ (ע״ע)
האלקטרוני, שהרי בלי צ׳ מתכתי מסוג זה שקופים החמרים הביולו-

839

צפוי — צפדוד

840

גיים לזרם האלקטרונים. השיטה חשובה גם בייצור עדשות ומראות
בעלות איכות גבוהה, ומקובלת בייצור מוצרי־צריכה, בכפתורים
וצעצועים פלסטיים, שלהם היא מעניקה מראה מתכתי.

ע ץ (ע״ע) מצפים בשיטות שונות, בהתאם לסוג השימוש שיי¬
עשה בו: צביעה (צבעים [ע״ע], וארגיש, שמן-פשתן, נוזלי־תיטוי
וכד׳), מריחה (לכות, פוליטורה, מרק וכד׳), הדבקה (פורמייקה,
טפטים שונים וכד׳), צ׳ בחום (פוליאסטר וכד׳) ופרזול (ע״ע).
אבן ובטון מצפים בצביעה (למשל, סיוד), בהדבקה (טפטים),
במריחה (טיח) או בהתזה בלחץ ("שפריץ"). מזון מצפים במריחה
(למשל, קרמים) או בחום (פירות מסוכרים וכד׳).

. 1963 4 £י 7 ? 1£ ז £71£1 ,(.[>*) ׳ 0 ־ 61 ? . 1 ? .ן

אש. פג

צפ 1 ךי, עיר יהודית מימי בית שני, בגליל התחתון, כ 5 ק״מ מצפון-
מערב לנצרת. נזכרת לראשונה בראשית ימי אלכסנדר
ינאי(ע״ע) ואז שימשה, כנראה, מרכז מינהלי לגליל. גביניוס (ע״ע)
קבע בה סנהדרין לגליל. בזמן הורדוס היתה צ׳ בירח טופרכיה.
לאחר מותו פרץ בצ ׳ מרד שדוכא ע״י וארוס ששרף את העיר ומכר
את יושביה לעבדים. צ׳ נפלה בחלקו של אנטיפס (ע״ע), בגו של
הורדוס, שישב בה עד הקמת בירתו, טבריה. אגריפס השני (ע״ע)
הפכה לבירתו, ותחומה הקיף את כל הגליל התחתון עד גבול
טבריה. אגריפס מנע את צ׳ מלהשתתף במרד הגדול, והעיר הסגירה
עצמה לאספסיינוס וטבעה לכבודו מטבעות.

אחרי החורבן התיישבו בצ׳ כהני משמר ידעיה. לאחר מדד בר-
כוכבא עברה העיר להנהלה נכרית, שמה הוסב לדיוקיסריה, והוקמו
בה מבצר, מקדש ותיאטרון, אך הנהלת העיר חזרה לידי יהודים

צשורי: שריר' האפסים של ד,כנסיה ד,צלבנית

עם התיישבות ר׳ יהו¬
דה הנשיא(ע״ע) בצ׳
ומושב הסנהדרין בה
למשך 17 שנה. גם
בתקופה הביזאנטית
נשארה צ׳ יהודית, ו¬
התקיימה בה קהילה
נוצרית. במאה ה 4
נכשל נסיון להקים
בה כנסיה• ב 351 פרץ
בצ ׳ מרד גלוס שדו¬

כא. מהמאה ה 5 ישב בצ ׳ בישוף נוצרי. מאז הפכה צ׳ לעיר נוצרית

ירד ערכה, והתמעט בה היישוב היהודי. עם הכיבוש הערבי התחדש

בה היישוב היהודי.

בתקופה הצלבנית נכללה צ׳ בנסיכות הגליל. צ׳ שימשה מקום
ריכח קבוע לכוחות הצלבנים בצפון בגלל המעיינות וקרבתה לגבול
הצפוני של הממלכה. במאי 1187 התנהל קרב באיזור צ׳ בו נחלו
הצלבנים מפלה מקומית! ביולי יצאו הצלבנים מצ׳ לקרב חיטין
והובסו. במאה ה 13 נמצאה צ׳ במובלעת צלבנית בגליל שנמשכה עד
לנצרת. מהמאה ה 12 לא התקיים ישוב יהודי בצ ׳ . במאה ה 18 בנה
אחמד בן דהר אל־עמר (ע״ע דהר אל־עמר), על ראש גבעת צ׳ מבצר
חזק על יסודות של מבצר צלבני ומאבנים עתיקות מימי הרומאים.

הממצאים מהתקופה הרומית-ביזאנטית כוללים תאטרון רומי,

מערכות קברים חצובים ובנויים, ארונות קבורה. מערכת מים, פסיפס
של ביכ״נ וכתובת. מהתקופה הצלבנית שרדו חלק מהמצודה וחלק
מכנסיה.

ב 1949 הוקם במקום מושב, וב 1975 ישבו בו 186 תוש׳. המושב

נמצא בפיתוח מוגבר.

מ. אבי־יונה, גאוגרסיזז היסטורית של א״י (ספתזז בערכו). חשי״א 2 !
הנ״ל, בימי רומא וביזאנטיון(מסתח בערכו), תש״ל 4 ! מ. בנבנישתי,
מבצרי הצלבנים (מפתה בערכו), תשכ״ה! י. בן־צבי, שאר ישוב, 175 —
180 , תשכ״ו 2 ! י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א—ב
(מפתח בערכו), תשל״א 3 . ם. א. י.

צפוד״נבל ( 3 נ 1 ז€ק $11 3 ־ 111 ״:>^), ציפור־שיר (ע״ע צפרי־שיר),
המין הגדול בין שני המינים במשפחת ציפורי-הנבל
( 36 נ)״ 111 ז;> 1 ״ן). צה״נ נפוצות ביערות הגשם של צפון־מזרח אוסטרליה.
צורתה, גדלה ואורח־חייה דומים לאלה של פסיון וצבעה כצבע

הקרקע. לזכר זנב
אריד מאד המגיע עד
75 ס״מ ובו 16 אב¬
רות. בעת פרישתו
מתקבלת צורת נבל
יווני (לירה [תמ ׳ :
כרן־ כ״ד, עמ׳ 839 ]).
שתי הנוצרות הקיצו¬
ניות רחבות ומעוג¬
לות כלפי חוץ והן

יוצרות את מסגרת
ה״נבל", בעוד הפני¬

ציפור־נב? ( 2€ ( 14 ו 10112 {:> 4 ץ 0 ת ג 6 זשקט 5 בזט 1 ז 0 !\)

מיות דקות וחו&יות ומהוות את מיתריו. בעזרת שרירי הזנב המפד
תחים הוא יכול לזקוף, לפרוש ולכנס את זנבו ואי* להניע כל נוצה

בנפרד. צבע הנוצות בצדן התחתון הוא כסף מנומר בכתמים זהובים.
עיקר תנועת צה״ג ריצה. תעופתו חלשה. בעונת החיזור עורם הזכר
בטריטוריה שלו עד כ 20 תלוליות-עפר, בקוטר של כמטר, המשמשות
כ״במותחיזור". טקסי החיזור כוללים פרישת הזנב, תיפוף ריתמי
ברגליים, ריקודי-ראווה והשמעת שירה ערבה. לאחר ההזדווגות
פורשת הנקבה ובונה קן־זרדים, שצורתו כצורת כדור ופתחו מן הצד.
בחללו היא מטילה ביצה יחידה כהה, גדלה כזה של ביצת תרנגולת.
הדגירה נמשכת כ 6 שבועות. הדגירה והטיפול בגחל מוטלים על
הנקבה בלבד. צה״נ ניזונות בעיקר מחרקים, הן חושפות אותם בגריפה
ברגליהם כמו התרנגולת. מכאן שיוכן המוטעה לפנים לפסיוניים
(ע״ע). הזכר מסוגל לחקות קולות של ציפורים אחרות, קולות מכא¬
ניים כגת צופרים ואף נביחות כלבים, וזאת למרות מספרם הקטן של
שרירי-הקול ( 3 זוגות). צה״נ נדירות בגני־חיות בגלל אי־הסתגלותן
לחיי־שבי.

. 1964 , 811-115 /ס !>}* 1 11 ) 7 ,ץז 61 ^\ . 0 . 1

צפחה (אנג׳ $0111$1 ), סלע מטמורפי, בינוני עד גם גרגר, שבו
המינרלים הלוחיים והפריסמתיים מסודרים בהוד לוחות
מקבילים (צפחתיות מישורית). לעתים מסודרים המינרלים הפריס־
מתיים בתוך מישורים אלה בכיוון מקביל אחד (צפחתיות לינארית).
לוחות שכנים בנויים לפעמים מינרלים שונים (פוליאציה): בלוח
אחד מרוכזים מינרלים גרגריים, כגון קורצה ופלדשפטים (ע , ערכי¬
הם), ואילו הלוח השכן בנוי מינרלים לוחיים, כגון נציצים, כלוריט,
חרסיות, טלק (ע׳ ערכיהם) או מינרלים פריסמתיים, כגון אמפיבול
(ע״ע אמפיבולים). עובי הלוחות — מחלק של מ״מ עד לב 1 ס״מ,
ומבנה זה קובע את התכונות המכאניות של הסלע: במכה, או בהש¬
פעת כוחות-הבליה, מתפרק הסלע ללוחות מקבילים. רוב ד,צ"
מכילות נציצים (מוסקוביט׳ ביוטיט) וסלעים אלה נקראים צפחת־
הנציץ. מינרלים אחרים הנפוצים בצ׳ הם: גרנט (ע״ע), טרמוליט
(ע״ע אמפיבולים) ואלומו־סיליקטים: קיאגיט, סילימניט (ע׳ ערכיהם)
ואנדלוזיט. צ" נוצרות במטמורפוזה בינונית עד גבוהה, לרוב מסלעי-
משקע חרסיתיים, או גם מסלעים מאגמתיים בסיסיים. האחרונים
מורכבים לרוב סריציט (ע״ע נציץ), אפידוט, כל(ריס (ע״ע חרסית)
ואלביט (ע״ע פלדשפט), ונקראים צ" ירוקות. צ" עשירות בגלאוקופן
(ע״ע אמפיבולים) ידועות כצ" כחולות. המינרלים המרכיבים את
ד.צ׳ ניתנים להבחנה בעין רגילה.

סלעים בעלי הרכב ומבנה דומים׳ אך בעלי מינרלים מיקרוסקד
פייט, נקראים לוחה (:! $131 ); הם נוצרים בתנאי מטמורפוזה פחות
חריפים. ללווחות שימוש רב בייצור רעפים, הן בגלל פצילותן, ד.מאפ־

841

צפחה — צ׳ 9 מן, ג׳ורג׳

842

שרת הכנת לוחות בקלות רבה׳ והן בגלל עמידותו הטובה בתנאי
אקלים שונים. כן עושים מהן לוחות לכתיבה, לשולחנות ולרצפות.

צ" ולווחות נפוצות במאסיווים הפרה־קמבריים באיזור אילת
ובאיזור ואדיות כיד ופיראני בסיני.

צפיפות, ע״ע משקל סגלי וצפיפות.

ג * * :זי * \ * 2 *

צפלי[, ??ל 7 * י נגל פון, ר 1 זן — 6110 נ!ק 26 700 3£ ש 0 1 )ח 3 ח 11 :>ז 6 ? —
( 1838 — 1917 ), קצין גדמני-וירטמברגי, נצר למשפחת
אצולה עתיקה, התפרסם כבונה ספינות־אוויר נוקשות. בהיותו משקיף
צבאי מטעם ממלכת דרטמברג במלחמת־האזרחים האמריקנית( 1863 )
המריא לראשונה בכדור־פורח (ע״ע). ב 1891 פרש, בדרגת גברל-
לויטננט. ב 1873 החל בתכנון ספינות־אוויר נוקשה שנקראה אח״כ
על שמו. את רעיון ספינת־האוויר הגה, במקביל לצ׳< גם היהודי דוד
שוורץ שבנה את ספינת־האוויר הנוקשה הראשונה ב 1897 . תכניות
הספינה נמכרו ע״י אלמנתו לצ/ ב 1895 קיבל פאטנט על פיתוח
הרעיון, אך הוא נדחה ע״י המומחים והצבא. צ׳ התעקש ובנה ספינה
על חשבונו הפרטי. הראשונה — 2-1 * 1 — הוטסה ב 2.7.1900 , ליד
פרידריכסהאפן. אח״כ נתקבלו ד,צ" בהתלהבות ע״י הציבור הגרמני.
ב 1906 נרכש הצ׳ הראשון ע״י הצבא הגרמני. עד 1914 הסיעו צ"
אזרחיים כ 35,000 איש, ב 1,600 טיסות למרחקים של כ 160.000 ק״מ.
בראשית מלה״ע 1 הפכו ד,צ" גשק־התקפה מפחיד נגד אנגליה, שם
נהרגו כ 500 איש, ונפצעו כ 1,300 בהתקפותיהן של ספינות־האודר.
בס״ה נבנו 80 צ״, מהם הופלו, או נהרסו, 54 . צ׳ אחד ניסה לטוס למזרח־
אפריקה, והגיע עד סודאן. עם פיתוח המטוסים ירדה חשיבות הצ", אך
המשיכו לבנות אותם למטרות מדעיות וצבאיות (ע״ע ספינת־אויר).
ממשיך פעלו של צ׳ היה הוגו־ אקנר (• 6061 ) £61 ! 1868 — 1954 ).
; 1936 ,. 7 ( 01-0 .מ ; 1931 ,. 2 .׳! /*״ 7 > .ת , 2 ת 3 ז>!נ 501 ״א .מ

; 1966 , ,.. 7 .ע . 14

ז? 1 > מ׳)/מן >^ 61 .^-. 2 י זש 1 > 1€ ז 0 ..\ 1 ; 1969 ,׳מןמז 1 ו/־ 56

. 1971

צ׳פלץ,צ׳ךלי(צ׳ךלז ספבסר) — (זששמשק 8 10$ ש 3 ו 0 ) 0131116
110 ק 13 ס — (נו׳ 1889 , לונדון), אמן ראינוע וקולנוע, אנגלי.

בן לזוג שחקני ה״מיוזיק היל" הבריטי יעל בימותיו קיבל צ׳ את
חינוכו כאמן-ח׳דוויל, עממי ורגשן. ב 1913 , כשהיתה להקתו במסע-
הופעות באה״ב, חתם הוזה עם חברת־סרטים הוליוודית! בשנה זו
התחילה דרכו כשחקן-ראינוע.ב 1919 יסד, עם המפיק והבימאי
גריפית (ע״ע) ואחרים, את חברת־הסרטים 5 :ז 5 םז^ 1 ) 110116 . בימי
מקרתי(ע״ע) נאלץ לעזוב את אה״ב והתיישב, ב 1952 , בשוויץ. ב 1972
הוזמן לאה״ב לקבלת פרם מטעם "האקדמיה לאמנויות ומדעי הקול¬
נוע". ב 1975 הוענק לו תואר אבירות אנגלי.

עוני. רעב והניוון הנגרם על-ידיהם שימשו נושאים לעשרות סרטיו
הראשונים, בהם הופיע צ׳ כדמות יוצאת דופן שאינה מקבלת את הדין.
בסרטיו הראשונים עיצב ופיתח את דמותו שופעת האנושיות של

"צ׳רלי", בעל הנע¬
ליים והבגדים הגדו¬
לים ממידתו, הילוך־

ברוח, השפם הרבוע,

הכובע הבורגני ה¬
בלה, המקל של הדג-
די והמנצח. ב 35 סר¬
טיו הקצרים על "צ׳ר־

לי" התפתחה דמותו
כקומיקן. הסרטים ש¬
יצר ב 1915 כוללים
את "ההלך" המפור¬
סם! ב 1916 וב 1917
יצר כמה מיצירות-

המופת הקטנות שלו, אותן עיצב כבמאי,כתםריטאיוכאמן־
פנטומימה, והעשיר את אמנותו של הק 1 מיקן ביסודות ליריים
וסאטיריים חריפים (״חיי כלב״, 1918 ). הסרט העלילתי הראשון,
״הנער״ ( 1920 ), פתח סדרה של יצירות דרמתיות קומיות ופיוטיות.
״אשה מפאריס״( 1923 ), בבימויו של צ׳, אך בלא השתתפותו כשחקן,
הוא אחד הנסיונות הראשונים להציג בסרט דרמה פסיכולוגית
״צ׳רלי״ חזר ב״בהלה לזהב״ ( 1925 ), בו הועברה הסאטירה מן המי¬
שור האישי אל המישור החברתי.

בסרטי־ה קולנוע הראשונים (״אורות הכרך״. 1931 ! "זמנים
מודרניים״, 1936 ) נשאר הבימאי צ׳ נאמן לאלם ודמות הפנטומימה
"צ׳רלי" הוסיפה לשמש כגיבורו. הטלטול, בסרטי העלילה, בין פכחון
מרושע ושכרות נדיבה׳ בין עוורון אהבה וראיה לגלגנית, המאבק
לעצמאות האישיות מול המון ומיכון, מתוספים אל המוטיווים הקו-
מיים־ליצניים והסאטיריים־חברתיים של אמנותו. ב״דיקטטור הגדול"
( 1940 ) נעלם "צ׳רלי"! צ׳ שיחק כאן את שתי הפנים של הזוועה:
האדם "הקטן", והדיקטטור "הגדול" שאינו אלא אותו אדם כשדעתו
נטרפה עליו והוא עולה לעמדת־כוח בשל אדישותם ושאננותם של
האנשים הקטנים. ב״מסיה ורדו״ ( 1947 ) נפרשת קומדיה מאקאברית
על הרצח כעסק הנכשל רק כשממדיו זעירים, אך המצליח בקנה־
מידה גדול. ״אורות הבמה״ ( 1952 ) הציג אפילוג אוטוביוגרפי בנימתו
אם לא באירועיו, חשבון־נפשה של אישיות יוצרת בעולם שכולו
תעתועים.

״צ׳רלי״ היה לליצן־החצר של הצופים — השוטה הפיוטי והגר(-
מסקי, הסאטירי והטרגי בכל דמויות הליצנים, בו גולם המגוחך
והמהריד בגורלו של האדם במאה ה 20 : "האדם הקטן", פלבאי
כסאנשו, אצילי כדון קישוט.

הלשון הוויזואלית שפיתח צ׳ בסרטיו השפיעה השפעה מכרעת
על הנאו-ראליזם והתאוריה החדשה שירשה את תאוריית־המונטאז׳.
צ׳ הוא אחת מדמויותיה הגדולות של התקופה, יוצר של מיתוס
מודרני.

האוטוביוגרפיה של צ׳ (ץ 11 ק 3 ז 108 נ 101 ג 1 ^ ץ 14 ), י״ל ב 1964 .

א, ב יפה, צ׳. זר, תשט״ו! י. מלבין, מבוא לצ' וברכם, 1966 !

.א ; 1952 , 0> 0,0x101 ז , 5340111 .ס ; 1951 ,. 0/1 . 0 , 9110 . 11 ־ 1

; 1957 , 0$ 00(1 ?(171, 1952; ?. 501103111 £, 0x0,7-101 *ז 0 ^ 7

; 1960 ,. 01 . 0/1 ,־מ^ ^ 11211 14 .^ 1 — .ז! , 0113011:1 . 011
. 1970 ,. 0 .ז/ 0 , 011011 ־ 0., 1963; ?. 1x01 ג $$£11 ז 0 ?

יע. מל.

— ת 113 וק 3 ב 01 — ( 1559 [ל] — 1634 ),

מתרגם, משורר ומחזאי אנגלי. כל ימיו היה עני מרוד,

מתוך שהועיד את עצמו להיות סופר. צ׳ שאף לכך שקוראיו ילמדו
לקח מיצירותיו. תשגו הנודע ביותר היה תרגום שירי הומרום
לאנגלית — ״איליאם״ ב 1598 — 1611 ! ״אודיסיאה״ ב 1614/5 . תרגומיו
לא היו מדויקים, היו בהם הרחבות לשם הבלטה, אך השפעתם נת¬
קיימה עד המאה ה 19 , ונתנו, בין השאר, השראה לג׳. קיסם (ע״ע).

גם במחזותיו הרבים מורגשת המסורת הקלאסית. בין הטרגדיות
שכתב: 0111015 ^,' 1 ) 80557 . 1604 ( 7 ); 17 ) 3£6 ז 1 300 367 ז 1 ק 05 נס 116 * 1
00 ־ 1371 0£ , 0131165 )ס ("הקשר והטרגדיה של צ׳ארלז, דוכס

בירון״), 1608 . הטרגדיות מצטיינות בעומק מחשבה פילוסופית־
סטואית. הוא כתב גם קומדיות, ביניהן מחזהו הראשון, 116 * 1
13 ־ 11 ) 0£ ^16X30 ־ 86££31 (״ הקבצן העיוור מאלכסנדריה״), 1598 .
במחזותיו גם סממנים עממיים — מלודרמה, אלימות, שפיכות־דמים
ואהבה.

צ׳ כתב גם שירים ארוכים, מעורפלים בשל יומרותיו הפילוסופיות.

הוא השלים. בלא הצלחה יתרה, את השיר המיתולוגי "הרו ולאנז־ר",
שבכתיבתו החל כ. מרלו(ע״ע). ייתכן שצ׳ היה "המשורר המתחרה"
הנזכר ע״י שיקספיר.

, €€5 >! .£ ; 1951 ,. 0 . 0 .ן ; 1875 ,. 0 . 0 , 110 ז 11 נ 1111 ׳\\ 5 . 011

. 1954 ,. 0 . 0 / 0 ;<!/*£*< 7 ^ 7

843

צפניה — צפצפו?

844

צפניה, נביא וספרו, התשיעי מספרי "תרי-עשר". ייחוסו המשפחתי
מפורט יותר מזה של שאר הנביאים. ניבא בימי יאשיהו
(ע״ע). הנושא, החוזר ונשנה בכל הספר, הוא ״יום ה׳״ — שיהיה
יש גמול לעמים ולחוטאי יהודה. חטאי יהודה הם בתחום עבודת־ה׳,
חיקוי מנהגי נכרים ומעשי עושק ורצח מצד השופטים, הנביאים
והכוהנים. לפי מניית החטאים יש הקובעים את זמנו לפני הרפורמה
של יאשיהו, אולם ניתן לטעון שהרפורמה לא היתה מלאה (השר
ירמ׳ כה, ג—ד), וכי לא האריכה ימים אחריו. גם הביטוי "שאר
הבעל" (א, ד) והאיום על "בני המלך"(א, ח) הולמים את התקופה
שלאחר הרפורמה. אפשר שהנבואות על זעזועי הממלכות ומפלת
נינוה (ב, יג—סו), ללא תיאור ראלי, וללא פירוט על התעצמות
בבל ומדי, משקפות את ראשית ירידת אשור לאחר מות אשורבניפל
( 627 ), או באחרית ימיו.

חלוקת הספר, שפרקיו משלבים נושאים משניים בנושא הראשי,

כך היא: פורענות ״יום ה׳״ וחטאי ירושלים — פרק א! תביעה
לחזרה בתשובה, לצדק ולענווה — ב, א—ג! נבואות על הגויים —
ב, ד—מו! גינוי לירושלים, דבר משפט לעמים ובשורת־ תשועה
לשארית ישראל — פרק ג. צ׳ ממזג נבואות על ישראל ועל עמים
אחרים ללא כל חיץ, אך יותר מישעיהו ונחום (ע׳ ערכיהם), לפי
ש״יש ח׳״ עתיד לקבוע גורל משותף — אמנם לא אחד — לכולם.
ביום פורענות זה, כפי שהוא מתואר גם אצל נביאים אחרים, תפקוד
את הארץ שואה מוחלטת: "אסיף אסף כל מעל פני האדמה" (א, ב),
ורצופה לה הפורענות על ירושלים, ממנה ייכרתו "שאר הבעל, שם
הכמרים עם הכהנים" (א, ד). אצל צ׳ תיאור השואה מפורט יותר,
ומדגיש בעיקר את עונשם של הכוהנים, השרים ״בני המלך״ —
ואת חטאיהם. הנביא מוקיע גם סוחרי מרמה, ומכנס "עם כנען"
(א, יא! דומה, שגם הביטוי "כנען ארץ פלשתים" [ב, ה] מכוון
לסוחרי פלשת). נבואת פרק א׳ אחידה מצד המבנה הספרותי: פתיחה
על האדם והטבע (ב—ג), יהודה וירושלים (ג—יג), ומשמעות "יש
ה , " לגבי האדם בכלל (יד—יה).

בפרק ג׳ חוזר עניין חטאי ירושלים — "העיר היונה"! תיאור
זה סמדך לגינויה של נינוה המתגאה בשלוותה (ב. יג—טו). הקצף
יוצא על המנהיגים, כנ״ל, וגם פה מדובר על משפט־זעם לגויים
(ג, ח), דברים שהם מגוף הנבואה. בתוך כך כלולים דברי נחמה
ליהודה ולירושלים, ואחרית טובה לגויים שיישארו לאחר יום ה׳ —
ויעבדו את ה , (ט—י). בירושלים יישאר "עם עני ודל" ו״שארית
ישראל" תיטיב דרכיה ותחיה בשלוה (יב—יח). מומיווים אלה כולם
נמצאים גם אצל נביאים אחרים, אך אצל צ׳ כחכה, תוך הבלטה,
הנחמה ל״בת ציון" ול״בת ירושלים" בתקווה לעמים אחרים. דברי
הנחמה והזעם שלובים בנבואה אחת, וקשורים בתוכן ובלשון, להוציא
אולי את דברי הסיום (ג, יט—כ).

נבואת החורבן על פלשתים (ב, ד—ז) מושפעת, אולי, ממסעות
מלכי אשור לערי פלשת ולעבר יהודה. כישעיהו וירמיהו מגנה צ׳
את גאוותם של מואב ועמון! והוא משווה צאצאי לוט אלה, לארץ
אביהם (סחם ועמורה [ב, ח—ט]). ענשה של נינוה — שממה,
וחטאה — בטחונה השחצני (ב, יג—סו).

בנבואת צ׳ אין זכר מפורש למלך, ואפשר שהדבר קשור בהש¬
קפתו הכללית, המבליטה את מלכות־ה׳ בחיי המעשה. ה׳ הוא המלך
השופט את ירושלים (ג, ה), והוא מושיעה (ג, טו, יז)! הוא העושה
משפם בגויים והוא הנותן בהם דעה לקרוא בשמו (ג, ט), וכל איי
הגויים ישתחוו לו, כי "נורא ה׳ עליהם" (ב, יא). אפשר שהדגשה זו
קשורה במפלת אשור, בטרם ירשה מלכות אחרת את מקומה. יש
אכור כי אין בדברי צ׳ התרסה, או תמיהה, על עליית עמים מושלים
ועל סדרי ממלכות, כמו אצל חבקוק ופעמים אצל ישעיהו וירמיהו.

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג׳. תש״ו! , 11015 ( 11 ^ .. 1 .ם

) 011 )^ 1 ,. 3 . 5 ? 11 ז 1 גג) . 11 ; 1963 ,( 411 נצ\, 1 ״| 6 ן) .. 7 /ס ) 7/1
. 1967 ,(^ 611(]11£, 1^X1 !פ 01 5 ) 11/1 ( 50 5 ) 1 1 )

שם. א.

צפעוניים 130 >וש 0 ק 1 ע), משפחת בע״ח בתת־הסדרה נחשים(ע״ע),
במחלקת הזוחלים (ע״ע). הצ" ארסיים, ורבים מהם מסוכנים
לחיי האדם. הם נבדלים מנחשים לא־ארסיים בד״כ בכך שגופם עבה
ומגושם יחסית ועורם מחוספס! לראשם, המורחב באזור הרקה, דמות
משולש והוא מכוסה בצדו העליון קשקשים קטנים בעלי קריני־אורך,
שאינם נבדלים הרבה משאר קשקשי הגו (ע״ע נחשים, עם׳ 43 ,
ציור 1 ). סימנם המובהק של הצ״ — לסתות עליונית קצרות מאד,
בנות־תנועה, הנושאות שיני־ארם ארוכות וחלולות, כפופות כקרם.

ארכם של רוב מיני ד.צ״ קטן מ 1 מ/ המינים הקטנים מגיעים,
בבגרותם, לאורך מרבי של 30 — 40 ם״מ בלבד, ועפ״ר אין בהכשתם
משום סכנה חמורה. לעומתם קיימים כמה מינים המגיעים לאורך של
2 מ׳ ויותר, והם מסוכנים מאד. ארכו של הענק שבמשפחה,
3 זטומ, מאמריקה הדרומית, מגיע ל 3.5 מ .

אורח־החיים של ד>צ" מגוון למדי. רובם שוכני־קרקע וסבך צמחיה
באזורים ממוזגים או שרופיים־גשומים, הם ניזונים בד״כ מטרף
הנקלע למחיצתם באקראי — שהם צדים אותו מהמארב. מספר רב־
יחסית של מיגים — גם מסוגים שונים ורחוקים זה מזה — שוכנים
בגובה עלוות העצים, ביערות־העד ובמטעים הטרופיים. לעומתם
שוכנים מינים אחרים במדבריות צחיחים וניזונים מטרף, שהם תרים
אחריו באופן פעיל וצדים אותו בפשיטה.

בהתאמה לשעות הפעילות העיקריות של כל ד.צ״ — בדמדומים
ובחשכה — צורת אישון־העין מאונכת־סדקית. במינים שונים של צ"
נמצאים בצד העלית של הראש גידולים הבולטים כעין קרניים (מעל
לקצה החרטש, או משני צדי הקדקד, מעל העיניים), שתפקידם אינו
ברור. רוב המינים של הצ״ — כולל צפע החרמון — ממליטים ולדות
חיים, אך מינים רבים באפריקה ובאסיה, ורוב המינים הישראליים,
מטילים ביצים (ר׳ ישע׳ נט, ה),

את משפחת הצ״ מחלקים ל 2 או 3 תת־משפחות:

I . תת־משפחה צפעונים (;)״!״;*}!■?ס׳ הכוללת 10 סוגים —

כ 40 מינים. תפוצתם מוגבלת לעולם הישן בלבד. בא״י מצויים:
צפע ( 2 מינים), עכו( 2 מינים), שפיפה ואפעה (ע״ע, ותם׳ שם! ור׳
תמ׳ צבעונית, כרך כ״ה, ביו ד,עמ׳ 56/7 ).

II . תת־משפחה צפעוני־הגומה או גומצנים ( 311030 ) 00 ), הכו¬
ללת 6 סוגים — כ 120 מינים. ייחודם בגומה עמוקה בלסת העליונה,
בסמוך לשפה העליונה של מפתודהפה, בין העין לנחיר. הגומה
משמשת כאיבר־חישה מיוחד, שבעזרתו מבחין הנחש בהבדלים זעי¬
רים בסדר־גודל של * 0.2 , בחום־הקורן שבסביבתו. עיקר תפוצתם
ביבשת אמריקה. שני סוגים מצויים באסיה — בעיקר באסיה
המזרחית ואייה. המפורסמים שבבני תת־משפחח זו הם העכסנים

• י.י ־ ז

( 0013111$ ! אנג׳ 6$ .)[ £30:16$113 ), הנפוצים במספר מינים ניכר
באה״ב.

III . תת־משפחת צפעוני עין־גדי ( 3€ תו £1 נק 5 ט 30 ז!^)
מצויה באפריקה ובחצי-האי ערב, ומיוצגת בארץ ע״י מין אחד. אלה
נחשים בצבע חש או שחור אחיד, מתחפרים, בעלי ראש דמוי יתד
שאינו מופרד מן הצוואר. פיהם קטן ובו שיני ארס ארוכות. בזמן
הפשה משתמש הנחש באחת מהן בלבד, שאותה הוא מוציא הצידה
מן הפה, תוך תנועה לצדדים. למינים אחדים ולמין הישראלי בלוטות־
ארם ארוכות, הנמשכות לאורך הצוואר. קשקשי גופם חלקים וראשם
מכוסה מגינים (סימן פרימיטיווי). עיניהם קטנות והם יצורים תת־
קרקעיים. וע״ע א״י, עמ' 222 .

, 30111 ) . 8 . 0 - ת 001 .[ . 0 ; 1956 , 1-11 , 5 )^ 5110 ) 10111 ,ז 6 כ) 1311 א . 14 ., 1
. ב 1971 , 1 (^ 1010 ) 7/0-1 10 1100 ) 040 ( 101

י. ח. ה.

צפצפה ( 11111$ ק 0 ?), סוג עצים, הכולל כ 30 — 40 מינים, ממשפחת
הערבתיים (ע״ע), הנפוצים בעיקר באיזור הממוזג של חצי
כדה״א הצפוני. העצים מהירי צמיחה וגבהם בכמה מינים מגיע

845

צפצפדז — צ׳פק, קרל

846

סיטין — ערבה חדודזנגים (^!׳(!!קסוססג
משמאל — צפצפת הפרת (ב 0 ב) 3 ז 11 קנו 0 111$ נ 1 ק 0 ?)

לב 70 מ׳. העלים מסורגים, פשוטים׳ עפ״ר משוננים בשולידם ודמויי
משולש או מעוין. הניצנים בעלי קשקשים ומכוסים עפ״ר נוזל שרפי.

הצמחים דו־ביתיים. הפרחים ערוכים בעגילים ומלווים חפים
שסועים. התפרחת עגילית. בפרחים האבקניים מספר האבקנים הוא
מארבעה ומעלה. הפרחים העלייניים בעלי עלי אחד ו 2 — 4 צלקות.
ההאבקה נעשית ע״י הרוח• הפרי הלקט המכיל זרעים רבים. הזרעים
זעירים בעלי ציצת שערות בבסיסם ד,עתרת להפצתם ע״י הרוח.
נביטת הזרעים מהירה, אולם משך חיוניותם קצר.

מבין המינים החשובים של הצ׳ — מינים המשמשים כצמחי נוי
וייעור: צ׳ מכסיפה ( 31153 .?) נפוצה באירופה. עץ זה מגיע
לגובה של כ 30 מ'. נופו מבודד או צריפי. קליפת הגזע והענפים
לבנה. ניצני העלים שעירים. העלים מעוגלים ומפורצים. מגדלים עץ
זד, לנד באזורי ההרים הקרירים. מפין הזנים הידועים: זן בכות
( 113 ! [>ח 6 ק .- 731 ) שענפיו משולשלים כלפי סטה. מין אחר, שמוצאו
באיראסיה — צ׳ שחורה ( 01313 .?). באמריקה הצפונית ידועים:

165 ) 0111101 :) ־ 1 ! .? ו 16$ ) 161101 ) .ק.

יש מינים או זנים המשמשים כשוברי רוח בשל תכונתם לגדול
מהר ואף להתחדש מהר לאחר כריתה, כגון הזן האיטלקי של הצ'
השחורה ( 1131103 .! 73 ) . .למיני צ׳ עצה רכה והיא בעלת שימושים
רבים כמספקי חומר גלם לתעשיית נייר, פורניר׳ גפרורים ועוד.

בא״ י מצר מין אחד הגדל בר — צפצפת הפרת (.?
3:103 זו 1 ק 011 ), עץ הגדל על גדות נביעות בנגב ונפח בעמק הירדן.
על גדות הירדן דובליו יוצר עץ זה, יחד עם הערבה והאשל, את
חברת צפצפת הפרת. העץ גבוה (כ 15 מ׳) וענף! מצטיין בריבד
צורות־עלים. העלים הצעירים מוארכים (דמויי־אזמל או סרגל)
ותמימים ואילו הבוגרים צורתם צורת משולש או מעוין. צבעם כחול
אפרפר.

במקרא ובספרות חז״ל. צ׳ מוזכרת במקרא פעם אחת
(יחז׳ טז, ה). קיימת קרבה בין הצ׳ לסוג הערבה (ע״ע) במבנה
ובמקום הגידול. בספרות התלמודית נתעוררו בעיות בקשר לזיהדם
ושמותיהם נתחלפו (ע׳ שבת ל״ו׳ ע״א; סוכה ל״ד, ע״א; ירד סוכה
ב/ ד! תוספתא סוכה ב׳, ז׳). סיבת חילופי השמות היא בשל הצורה
המיוחדת של העלים המצדה בצפצפת הפרת. תיאור הצ׳ בכתבי חז״ל
מתאימים לזד המכסיפח.

י. פליקס, עולם הצמח המקראי, ־ 1968 ! י. וחל - ע. אלץ. עצי בר
בישראל, 1970 ; 1966 , 1 , 4. 2011317, ?011x111712 ג. , ן י

צפק(לאט׳ ומטסחס!"*!), קרום המרפד בגוף החולייתנים (לרבות
האדם) את החלל המשני של הגוף (צלום).

תפקיד הצ׳ למנוע חיכוך בין איברים ע״י הפרשת נסיוב, לסייע
בהחזקת הקרביים במקומם הנכון׳ להפריד בין איברים וכן לאחדם
ולשמש מחסום בפני מחלה. ריפוד זה של חלל הגוף בנוי שתי שכבות:

אחת פנימית יותר עשרה רקמודחיבור הפונה אל הדופן השרירי של
הגוף, ועלה חיצון יותר, אפיתל של רירית הסוגר על חלל הגוף,
ופניו אל החלל. מאחר שמקום היווצרם של רוב הקרביים בהתפתחות
העוברית של החולייתנים הוא בדופן חלל הגוף, מחוץ לצ׳, נוצרים
סביב הקרביים קפלים שבאמצעותם תלדים הקרביים. קפלי־צ׳ אלו
העוטפים את הקרביים מכונים פדר ( 016560161 - 11110 ) . הקפל התלד
לפני הקיבה נקרא וו 11111 ו 0 רתס, והוא מכיל כמויות גדולות של שומן.

בחלל גופם של חולייתנים ירודים יותר (דגים) יוצר ד,צ׳ חלוקה
של חלל־הגוף לשתי לשכות. הלשכה הגדולה יותר היא חלל הבטן
(! 31x100101 ), והקטנה יותר היא הכיס בו נתון הלב, הפריקארד
(מ 11111 )! 03 ״ 0 ק). גם כים זה אינו אלא קפל רחב יחסית של ד,צ׳.

ביונקים (וכך גם באדם) חודרת מחיצה שרירית — הנקראת
סרעפת (ע״ע נשימה, עם׳ 386 ) — אל תוך חלל הגוף ומפלגו לשני
מדורים. החלל המשתרע בין הצוואר והסרעפת הוא החזה (* 3 ז 10 !ז)
ואילו החלל המשתרע מהסרעפת בכיוון זנבי הוא הבטן( 31x10111011 ).
התזה כולל בתוכו את הריאות, העטופות בצדר ( 3 ז 1 ! 16 ק) ואת הלב
(שנתון בפריקארד). דפנות שגי מדורי החלל מרופדים כאחד בצ׳.
ע״י פציעה בדופן חלל הגוף או ע״י התנקבות (סט 3 זס 011 ק) של
קרביים (בעיקר מעיים) עלולים להגיע אל פני הצ׳ חיידקים גורמי
מחלה. בשל תנאי הלחות והחום הנוחים יכולים גורמי המחלה
להתרבות וכך יכולה להתפתח מחלה קשה ומסוכנת המכונה —
צ פ ק ת (דלקת הצפק = 15 ! 1 ס 0 ! 1 ז 6 נ 1 ). הטיפול בה מכוון עד החיידק
שמחולל אותה. גם לאחר חלוף המצב החריף יש מחושים בגלל
הדבקות של ד,צ׳. י. שט.

צ׳פק, ל|ךל — 610 קג 6 £31-61 — ( 1890 , מאלה סוואטונוביצה
[בוהמיה] — 1938 , פראג), סופר צ׳כי. צ/ שהיה בנו של
רופא, למד פילוסופיה באוניברסיטות פראג, ברלין ופאריס. הוא
חיבר את חיבוריו הראשונים יחד עם אחיו, י ו ם ף צ׳ ( 1887 — 1945 ),
שהיה סופר וצייר• עומק הגותי, מהול בהומור קליל, וניתוח אכזרי
של מצבים האפייניים לחברה עירונית בת-ימינו, מציינים את סיפוריו
ומסותיו משנות ה 20 .

נושא המדע האוטופי ברומנים של צ׳ הוא מעין סיפור־מסגרת
לניתוח מאבקו של האדם בין המצפון האנושי לבין הכפיפות לטכנו¬
לוגיה; ביחס בין ערכים לכמויות ראה צ׳ את הבעיה המרכזית
במערכות התקופה. זעקת־תרדה מפני השתלטות כוחות־הגרעין
נשמעת ברומנים 1074103 03 3115011x110 ׳ (״חרושת המוחלט״), 1922 ,
ו!;! 310 ־ £1 ( 1924 ); ואזהרה מפגי השתלטות הטוטליטריות על תודעת
ההמונים — ברומן האנטי-פאשיסמי 110117 !! * 3 .אל 31 /ו ("מלחמה עם
הסלמנדרים"), 1936 . הטרילוגיה 31 ל 111 )! 30 ן (עבר׳: "הורדובל",
1934 ), 1933 , 106 ! 74 ס? (״מטאור״), 1934 , ! 4170 ׳) 11 ^ 7 ( 01 ("חיים
רגילים״), 1934 , מתמודדת, אפשר בהשפעת פירנדלו (ע״ע), בשאלת
פיצול הנשמה,

גרסה מודרנית של מוטיוו הגולם הקם על יוצרו ואזהרה מפני
סכנות ההתפתחות הטכנולוגית הבלתי־מבוקרת משמש המחזה
. 11 .ס,מ — ר״ת של $! 0 ל £0 ! 11701-53 !ס $ י 01 ג £0$$1 ("רובוטים כל-
עולמיים של רוסום״), 1920 , שבזכותו הפכה המלה "רובוט" לשם־
דבר. חלום חיי־הנצח מוקע כבלתי־תכליתי ואנטי־הומניסטי במחזה
11105 ק 0 ״ 31 *\ סס/ו (״מקרה מאקרופולום״), 1922 . הטוטליטריות
הממלכתית מוגדרת כמחלה ממארת הרת־אסון (במחזה 060100 8113
[״המגפה הלבנה״], 1937 ), והצו המוטל על בעל־המצפון הוא הסירוב
לשרת את הרודן (המחזה 3 ) 1 ! 13 \ [״האם״], 1937 ).

צ׳ כתב גם רשמי־מסע ( 7 ! 115 ^ 0211 .^ ["מכתבים מאנגליה"]),
1923 ; סיפורים, מהם 16 { 11 ז 1 ) 7 1 ) 11 ) 071 ? ■ 57 <ן 10 1116 ) 6 [ 2 7 ) 11 ) 071 ?
$7 ק 10 (עבר׳: ״משני הכיסים גם יחד״, תש״ה), 1929 ; סיפורים
ססריק״ ( 1 מ 6 ) 71 ־ו 13$3 \ . 0 .יד * 7 ז 1070 ־ 1 ), שהיה ידידו.
לילדים. כ״כ חיבר, ב 1928 — 1935 , 3 כרכים של "שיחות עם ט. ג.

847

צ׳פק, קרל — צסרדעייס

848

י־־׳יע^^

ציור 1 . מחזור חיים ׳ 56 צשררע־המור האמריקנית ( 6316581303 11203 ). טיטי! ל׳&נזאל

בוגר; רא׳ 6 ן; בגלגול — הפיכת ד,רא׳ 6 ז 5 צםררע

האיש הקטן, משמעות חייו בעולם של התפתחות טכנולוגית
וחברתית ושיפור גורלו ע״י חתירה לקראת צדק ושלום הם נושא
יצירתו של צ/ כרוז הדמוקרטיה בספרות הצ׳כית והדמות הספרותית
הבולטת ביותר בארצו בין שתי מלה״ע.

לעברית תורגמו, נוסף על הנ״ל: "מעשה השודדים", תרצ״ה!
״הפלוגה הראשונה״, 1938 ז "העולם בו אנו חיים [חיי החרקים]",
תש״ו(מחזה שחיבר יחד עם אחיו); "נבוז־ השופט צוחק", תש״ז.

פ. גוטליב, ק. צ׳, מסה. תש״א! .) 1 ■ 0 * 0 ,״ 53016 " 3 ע

. 1962 .£ , 431111115 * .£ .¥\י ; 1962 , £11012 .ן ; 1949

י. לו.

צפרדעךם ( 11126 ת 3 > 1 ), משפחת בעה״ח, הגדולה במשפחות הדו¬
חיים (ע״ע, עט׳ 118 ) חסרי־הזנב; נפוצים בכל היבשות,

פרט למרבית אוסטרליה ודרוס-אמריקה הדרומית. במשפחה כ 30
סוגים וכ 500 מינים. מרכז היווצרותם באפריקה. הסוג צפרדע ( 112113
[להא צ׳! .מ]), הכולל כ 250 מינים קיימים וכ 50 מינים מאובנים,
הוא הגדול ורחב־התפוצה מבין כל הסוגים > תפוצתו חופפת את
מרבית תפוצת המשפחה ומשתרעת מהאזורים הארקטיים עד האזו¬
רים הטרופיים. חוץ מהסוג צ׳ מוגבלת המשפחה לעולם הישן ובעיקר
לאזורים הטרופיים, שבהם חל גיוון רב בגדלם, מקומות חיותם ואורח־
חייהם. מרבית הצפרדעים קשורים למים קבועים, אולם חלקם הפך
יבשתי, חופר, ואפילו שוכן עצים.

גודל הצפרדעיים משתנה: במין 61111131611515 2112€11115 < 01 נ 1 ץז 11 ?
מניאסאלנד אין האורך עולה על 13 מ״מ, אולם הוא מגיע ל 254 מ״מ
בגדולה שבצפרדעי העולם, צ׳־גלית ( £0113111 .מ) מקאמרון.

מסימני המשפחה: רגליים ארוכות (עפ״ר), קרום־שחיה בין
אצבעות הרגליים ועור חלק. 7 החוליות הראשונות בעמוד השדרה
קעורות מלפנים; החוליה ה 8 דו־קעורה, ואילו החוליה ד, 9 —
חוליית העצה — קעורה מבפנים ובעלת זוג בליטות למפרוק עם
עצם־הזנב מאחור; הצלעות חסרות וזיזי העצה מורחבים בקצותיהם.
אין סחוסי־ביניים בין פרקי האצבעות. חגורת החזה שלמה וגרמית.
לגוף צורר, הידרודינאמיה, הראש מחודד, עזר־התיף גדול והעיניים
גדולות ובולטות. מספר הכרומוסומים השליט הוא 26 . למרבית מיני
הסוג צ׳ צבעי הסוואה קבועים — ירוקים־חומים. בסוגים אחדים
הצבעים בולטים, ובאחרים, כגון בסוג האפריקני
מצוי כושר לחילוף צבעים. וע״ע הסואה, עמ׳ 867/8 , ותמ׳ שם.

ברוב מיני הצ" קטן הזכר מהנקבה. לזכר כריות־יחום קרניות,
מעובות ושחורות, באצבע הפנימית, והן בולטות בעונת הרביה
ומשמשות להחזקת הנקבה. במינים רבים נבדל הזכר מהנקבה בשקי־
קול, המצויים בשני צדי הצוואר, או בתחתית הפה, ומשמשים כעין
רמקול. בסוג צ׳ נעשית הרביה במים. בעונת הרביד. משמיעים
הזכרים את ״שירתם״ — האפיינית לכל מין — שבעזרתה הם מוש¬
כים את הנקבות למקווה־המים. הנקבר. בוחרת בזכר, הנצמד לגבה
תוך שהוא חובקה בגפיו הקדמיות מתחת לבית־שחיה. משהטילה
הנקבה את גושי הביצים מזריען הזכר; ההפריה החיצונית חלה
במים. מספר הביצים שונה לפי המין: ממאות אחדות עד ל 30,000 .
קיים קשר ישיר בין גודל הצ׳ ומספר הביצים וגדלן. בצ" גדולות
גדול מספר הביצים וקטרן קטן! תופעה זו בולטת במיוחד במי¬
נים הנוטים לרביד, יבשתית. ברוב המינים צפות הביצים בקבוצות,
ויש שהן נדבקות לצמחי־מים! במינים אתרים
הן שוקעות לקרקעית מקווה-המים. למרות קט-
רה הקטן של כל ביצה (כ 2 — 3 מ״מ), תופחות
שכבות הריר החלבוני העוטפות אותה, וקטרד.

מגיע לאחר ההפריה לב 12 מ״מ ויותר. הראשן
בוקע מהביצה תוך 2 — 7 ימים ועובר גלגול
(ע״ע) לדרגת בוגר במשך חדשיים עד 3
שנים — בהתאם למין ולטמפרטורת הסביבה
(וע״ע דו-חיים, עמ׳ 117 ). דגמי רביד, שונים
מוכרים בסוגים אחרים של צפרדעיים, וגיוונם
מכסימלי באזורים טר 1 פיים. ב ־ 61 ) 111 ז־ז 00 , ה¬
חיה בקרקעית היערות של האיזור האורינטלי,

ההתפתחות היא ישרה, והוא הדין גם לגבי
ה 16113 <] 016 ־ 111 "^, צ׳־הצרצר האפריקני, ש¬
שמה העממי ניתן ע״פ קולו של הזכר. הן
חיות בצמחיית טחבים לחה; מייד לאחר שה־

ראשן בעל־הזנב מפתח רגליים אחוריות הוא
בוקע מקליפת הביצה ומתנועע בתוך הטחבים. 10
ימים לאחר ההטלה מתגלגל הראשן לצ׳ זעירה
שארכה כ 5 מ״מ. המין - 3611115130111 ־ 311 ( 4313101 ?

£1 ־ 1 :* 1 מדרום־אפריקה מטיל כ 80 ביצים — על
קירות זקופים או על ענפים התלויים מעל למים.

ציור 2 . למעלד!/ מימין לשמאל, סמשפחח הצפרדעים: 3 ) 0 חג!€מז . 11 ; 1053

למטה, 113 ן 1£ ;> 5 ט£ : ממשפחת צפררעי־העצים: 1 ז 1£ >־ 31 ׳*תנ 0 ־ 1 115 ז< 1 ו 1 <ןס 30 ו 111

849

צפרדעייס _ צירי־־שיד

850

כשבוע לאחר ההטלה בוקעים הראשנים מהביצים ונופלים לתו!*
המים. ד.צ׳ השעירה ( 60805105 1115 ״ 10$1£ ץ 5£ ^) מגינאה המשוונית
וקמרון מאופיינת בדו־צורתיות מינית בולטת. לאורך צדי גופו של
הזכר ועל שוקיו האחוריות מצויות בליטות עור דמויות־שיער,
המתפתחות בייחוד בעונת הרביה. הן דומות לסעיפי זימים ועשירות
בכלי־דם, הקשורים לריאות הקטנות של מין זה ועוזרות בנשימה.
במין 34600016063 .מ מסין, בונה הזכר קן, בעזרת חטמו, בחוף
מקווה־המים. הזכרים קוראים לנקבות בהרמת קךל. בהתקרב נקבה
מונמך הקול והיא בוחרת בבן־זוגה* לאחר מכן עולה הקול שנית.
הביצים מוטלות בקן, המגן על הראשנים המתפתחים מפני חרקים טור¬
פים. בסוג 513111:015 מהאיזור האורינטלי במזרח אסיה ובדרום מזרחה
נעשים החיזור וההיצמדות ביבשה ואילו ההטלה במים• לראשן מצמד
בתחתית פיו, בנוי מחלקי הפה ודופן הבטן, ובאמצעותו הוא נדבק
לאבנים שבגחלים. בצ׳־השור האפריקנית ( 3450665115 7x106083105 ?)
גדול הזכר מהנקבה, קולו כגעיית העגל והוא שומר על הביצים
והראשנים עד הגלגול. רק למינים מועטים יש מנגנוני הגנה־התקפה,
כגון בצ ׳ הדרבן ( 801511 8311103 ). אצל מרבית הצ" מסתיים תהליך
הגידול תוך שנה אחת, והן מוכנות לרביה בשנתן השניה. מינים
מועטים, כגון צ׳־השור האמריקנית ( 6316581303 . 8 ), מגיעים לבגתת
מינית כעבור 3 שנים. משך חיי ד.צ״ בשבי 5 — 7 שנים, אך בטבע הן
נטרפות בטרם קצן.

באזורים טרופיים ר,צ" פעילות מרבית השבה, ופעילותן העיקרית
לילית. באזורים צפוניים הן מבלות את החורף בתרדמת־חורף —
על קרקעית אגמים ונחלים או בנקיקים עפ״נ האדמה. רוב הצי
המבוגרים ניזונים מחרקים, אך גם משבלולים וסרטנים. המינים
הגדולים, כגון צפרדע-השור האמריקנית, צדים בעלי־חוליות קטנים,
כגון: ציפורי־מים, צבים צעירים ודגים, ואת בני מינם הצעירים. צ"
וראשגיהם הם טרף לדגים, צבים. נחשים, ציפורי-מים ויונקים שובים.

ד,צ" משמשות מאכל־תאווה לאדם (ע״פ ההלכה הצפרדעיים הם
שרץ־המים ואסורים באכילה (ר׳ ויק , יא, י—יא]), והציד הכולל של
מיני הצ ״ ( 650016013 , 8 , וכן 6316580303 . 8 ) מגיע למיליוני טונות
בשנה. צ" משמשות ללימוד אנטומיה ואמבריולוגיה, ברגנרציה
וטראנספאלאנטציה, ולניסויים פיסיולוגיים (ע״ע דו־חיים, ענד" 116 ?
גלגול, עם׳ 746 , ור׳ שם ציור). לצ" חשיבות רבה בשמירת האיזון
האקולוגי בטבע; הן משמידות אוכלוסיות חרקים המזיקות לחי
ולאדם. ד.צ" נמנות עם הקבוצות הגדולות הבודדות של בע״ח שאינם
מעבירים מחלות לאדם ולחיות־הבית. מבחינת ההתפתחות חשובות
הצ " כקבוצת חולייתנים הראשונה שעברה לחיי יבשה.

צ׳ - ה נ ח ל י ם ( 8.614180043 ) הינה הנציג היחיד של המשפחה
בישראל. תפוצתה בצפון־אפדיקה, מרכז אירופה ודרומה, ומערב-
אסיה. מין זה נפוץ מאד בישראל, בכל האיזור הים־תיכוני, וכן
בבקעת הירדן — לרוב באוכלוסיות צפופות מאוד. מקום חיותה
בעיקר במקודי־מים קבועים (נחלים, אגמים, בריכות-דגים) אך גם
במקווי־מים ארעיים.

אוח־ גופו של הזכר כ 80 מ״מ, ושל הנקבה, כ 115 מ״מ. הרגליים
האחוריות ארוכות ובעלות קרומי-שחיה גדולים, והן מסוגלות לקפי¬
צה ארוכה ולשתיה מהירה. צבע הגוף מותאם לרקע איזור־המחיה,
ומשתנה מאפור-חום־כדיה לירוק• העור חלק, ובצדי הגוף שני קפלי-
עור בלוטיים. עונת הרביה משתנה — מקדימה בעמקים ומאחרת
בהרים. בעונה זו נשמעת שירת הזכרים הטיפוסית, המשמשת,
כנראה, הן לשמירת הטריטוריות שלהם במקווה-המים בעוגת הרביה.
והן למשיכת הנקבות. שירת הזכר מוגברת ע״י שני שקי־קול גדולים,
המצויים משני צדי הפה. הרביה נעשית במים. לאחר ההפריה שוק¬
עות הביצים — שמספרן מגיע לאלפים — לקרקעית בקבוצות גדולות
אחדות. לאחר כשבוע בוקע ראשן זעיר. התפתחותו אורכת כחדשיים.
לאחר הגלגול עוזב הראשן את המים כצ' קטנה הנודדת לעתים

לאזורים חדשים. היא מגיעה לבגרות מינית כעבור שנתיים ואורך
חייה כ 6 שנים. ערך צ״הגחל רב בשמירה על המאזן האקולוגי של
מקווה־המים, ובייחוד בריסון אוכלוסיות חרקים (וע״ע ארץ• ישראל,
217/8 ותנד שם < תנד צבע: ר' כרך י״ב, מול ענד 120/1 ).

, £70% 00771711071 £6 '. / 0 ) 11107 }} 13/6 0714 ) £00/0% 7/10 , 531,386 . 3 ! .א
!;! £70 1110 /ס 1 ( 107 !!}} 1 ( £01 1110 /ס £00001111111071 4 , 11 ! 1-160 .א . 4 < ; 1961

04 ) £001 0 !}' 1 , 030630113 .א .א ; 1963 ,( 35 — 20 ,□צ ,. 2001 . 3751 )

£00(4 £01(07110 0 / 1110 £ 1411 ( 708 ; 11 5104)1 0 / 0077170111110011071 01
5011714, 1965; £. >106651311111, 17111114 0(1010X071077110 00111 071 00711471

£07711110! 0( 4 771(/4/401*1 11111170 (^280 , 6616£1113 ק 283),

1968; 1113 .א ., 77311316-1 .ס .ם x500 -17. 0. 7711500, 1111111171111
£00101107! 171 £70%!: 11 7011 01/10111 ))<£ )/ 0100 1 ( £001111107107 1/10 }ס ,
(?601. 1731. .■71311. 511., 11.5.4.., 1 77311316 . 0 . 0 ; 1971 ,( 12 , 01 ז\ןכ -
0. £07114 0771071% 07071001 ^ 1 ( 1 771171 ) 41/0 , 10 ) 77115 . 0 . 4 - ^ 10 א

£70%!: 70X071077110 004 £/1(10%0710110 1771(1110011071! (5>'56. 2001.,

7001, 1—13), 1973.

נ.

צפרי גץ־עדץ ( 363415361436 ?), משפחת צפרי-שיר (ע״ע) הסונה
40 מיגים החיים באזורים המיוערים של גיניאה החדשה
(פפואה), צפון־-פמרח אוסטרליה והאיים הסמוכים, שמן ניתן להן בשל
נוצותיהם הססגוניות של הזכרים וכן בשל צורותיהם המוזרות וה-
בלתי-שכיחות (ספירליות, מעוגלות, ציציות, חוטיות, משייות, דמויות
סוככים, צאוורוגים ועוד) שבגללם נראו לילידים כ״ציפורי האלים"
לנקבות לבוש צנוע
בצבעי חום־אפור, גד-
לן בינוני (ממידת
הזרזיר ועד ליונה
גדולה), אך בשל נו-
צות-הקישוט שבזנ-
בם, שארכן כמטר
אחד, נמנות עם צי-
פורי־השיר הגדולות.
הכנפיים קצרות ומ¬
עוגלות. הרגליים ר
האצבעות חזקות. ה¬
מקור חזק, מוארך
וכפוף במקצת. יש
מינים בהם כמד. זכרים מייחדים להם "רחבות חיזור" משותפות
בקרחת שביער אד על עץ. חיזורי הראווה שלהם כוללים, נוסף על
שירה: פרישה וזקיפה של הזנב, סימור נוצות, היתלות בענף במהופך,
ביצוע "גלגולים באוויר" בעת הנחיתה, פעירת המקור וחשיפתו של
בית־הבליעה הצבעוני. הנקבר. מגיעה אל "רחבת החיזור" ולאחר
הזדווגות עם הזכר הדומיננטי פורשת אל העצים לבנות את הקן שצו¬
רתו — סלסלה• היא מטילה ביצה או שתיים, שהן צבעוניות, ומגדלת
את הגוזלים לבדה. מזונן: פירות, זרעים, חרקים ובע״ח קטנים אחרים.
שירתן עזה והיא כוללת גם חיקוי קטעי שירה שללסנג? ציפורים:
אחרים. למרות הלבוש, הקישוטים ומנגנוני החיזור; הייחודיים- שלהם,
מופר במשפחה זו "בידוד הרביד."( 11 ס 134 סמ 1761 ן:>ס 4 ס 6606 ) וידועים
עשרות מקרים של בני-כלאיים טבעייס׳בק 12 סוגים שונים, תופעה
בדירה בעולם העופות.

, 11 ־ 0111181 .יד .£ ; 1950 , 45 ־ 311 8784156 871(1 30X067 ? /ה 311-11$ י ש 1 ב^ 0 ! 1 . 4 ד
. 1969 ׳(כולל !יבל') 84745 0-84x56 8714 80X4/67 )? /ס 15 ) ■ 311

צפרים, ע״ע עופות.

צפרי־שיר ( 35566406036$ ?), הסדרה הגדולה ביותר במחלקת
העופות (ע״ע), הנפוצה בכל היבשות — עד לאיים הנידחים
ביותר — פרט לאנטארקטיקה. צ״ש מצויות בכל בתי־הגידול היבש¬
תיים. מינים מעטים חיים בסביבת מים, אך לא קיים מין ימי מובהק.
ידועים לפעלה מ 5,000 מינים ועוד אלפי תת־מינים. הם מהווים

ציפור נן־עדז 1 וח 1 ם £11111 זכר פורש

את כנפיו בעונת החיזור

851

צ&רי־שיר

852

ציור 1 . ציפרי־שיר; מימיו לשמאל — חטפית אפורה ( 511-131.1 גי 1031 :> 1411$ ), מרפרפת לפני קנה; :א 1 :> 110 <ן 5 וחת״ץג 5 ממשפחת הטירניים, 1 זנו 1 ?ים ,פוערים
את המקור"; זכר של סלעית אירופית (פו( 1 ת 3 ת 0€ 110 וח 3 ח 00 ) בעמדה של התקפה ;םפו 11 )<פ 41 מ 1 1111:1 (! 8111:1 שואבת צור־פרתים; וכר של חטפית שחודת־עודף

( 03 טפ 1 סקץ 1 { 3 קג:> 501 ט 4 ג)

למעלה ממחצית מספר העופות. מבין כ 400 מינים בא״י שייכים 160
לצ״ש: כ 70 מהן אף דוגרות כאן.

סימני הסדרה. תכונתן העיקרית של צה״ש היא התאמתן
למשכנן — צמרות עצים. רובן קטנות, אך יש המגיעות עד לאורך
של 110 0 ״מ (כולל הזנב) — כציפורי גן־עדן. משקל גופן מ 5 גר׳
(מלכילון) ועד 1,400 גר׳ (עורב). תנועתן — ניתור מענף לענף.
מכאן הסימנים המייחדים אותן: לכולן 4 אצבעות. האצבע האחורית
מפותחת היטב. היא נמצאת בגובה אחד עם יתר האצבעות וטפרה
אתך מהספרים הקדמיים; היא חפשית לגמרי, ושלא כביתר העופות,
הגיד הכופף אותה עצמאי בפעולתו. תכונה זו מאפשרת לצ״ש ללפות
ענפים. הקשקשים משני צדי פיסת־הרגל התחברו לשני פסי-אורך
לחיזוק הרגל. מיתרי־הקול ושרידיהם מפותחים יותר מבשאר העופות
(עד 9 זוגות). בצמרות העצים ובסבך — הקול הוא אמצעי־קשר טוב
יותר מהראיה. הקולות משמשים גם כאמצעי־אזהרה מפני אויבים
ובהצהרות תוקפנות בהגנה על תחום המחיה או הקינון המרחיקות
זכרים אחרים ומקרבות נקבות. אצל ציפורים חברותיות משמשים
הקולות להתקבצוח. יש קולות שהנוזלים או הנקבות משמיעים
בשעת בניית־קן או בעת ביקוש מזון. צ״ש מצטיינות במיוחד
בשירה ערבה של הזכרים בשעת חיזור בעונת הרביה. שירה
עונתית זו, הקשורה במחזור הרביד. התקין של כל מין ומין, תלויה
בגורמים חיצוניים (אורך היום ! גירוי־שירה מצד זכרים אחרים ["עת
הזמיר הגיע״ — שה״ש ב, יב]) ובגורמים פנימיים (הפרשה הורמו¬
נלית של אנדרוגנים־טסטו׳סטרונים). נעשו נסיונות רבים לרישום
שירה זו במלל או בתווים מוסיקליים, אך השיטות הללו לא הצטיינו
באו׳בייקטיוויות ובדיוק מדעי. עם התפתחות הרשמקול המגנטי
התאפשרה קליטה של גלי־קול שניתן להפכה לרישום ויזואלי —
הסונוספקטרוגרמה. אנליזה של המבנה הפיסיקואקוסטי של השירה
ושל ההקשר הסיבתי להשמעת הקולות מאפשרת לימוד והבנה של
התנהגות הציפורים. רוב התדירויות של שירת צ״ש הן בין 0.1 ל 4.8
קה״ש. אצל הקיכלי התדירות קרובה ל 11 קה״ש. טווח השמיעה הוא
0.2 — 21 קה״ש (אדם משמיע קולות 1.085 — 1.1 קה״ש, וקולט 0.02 —

20 קה״ש). בדיקות
אלקטרו־פיסיולוגיות
גילו רגישות מיוחדות
לטונים הנמוכים וה¬
בינוניים, וכושר הב¬
חנה בין צלילים ה¬
גדול פי 10 מזה של
האדם. הדבר מתבטא
גם במהירות התגובה,

כמו, למשל, בתמרו¬
נים האווירובטיים של
להקות עצומות של
זרזירים, שאין בהם

התנגשויות. קריאות אזהרה, בשל ערכן הסלקטיווי בבריחה מאדבים,
עשויות להיות משותפות או מובנות לכמה מינים, בעוד שהשירה
היא ספציפית לבני כל מין ומין בנפרד. באוכלוסיות מבודדות
מאזורים גאוגרפיים שונים ניתן להבחין בוואריאציות או דיאלקטים
שונים אצל אותו מין. בזיהוים של מיני ציפורים יש שהשירה
אמינה יותר מהמורפולוגיה ומהצבע: קל יותר, למשל׳ להבחין לפיה
בין שני מיני עלוויו׳ת (ע׳ חורף וע׳ אפורה), הדומות מאוד בגודל,
בצורה ובצבע. לפרוש 27 צירופי־קולות שונים, חלקם תורשתיים
וחלקם נקלט ונלמד בגיל צעיר. הרפרטואר השירי של גוזלים שגודלו
בבידוד אקוסטי לוקה בחסר. לא שירת כל צ״ש ערבה לאוזן האדם.
לסנוניות, לסלעיות ולחנקנים שירה גרונית הידועה כ״צריתת עורב".
יש צ״ש ששירתן מורכבת מאותם צלילים יסודיים קצרים מאד —
ורק למספר שניות; לעומתן לחרגולן(בעמק־החולה) צרצור הנמשך
קרוב לדקה. גרינוולט (ר׳ ביבל , ) מצא, שיש צ״ש המסוגלות לשיר
שני לחנים שונים, ובתדירויות שונות, בעת ובעונה אחת, וזאת
בזכות המנגנון הכפול והעצמאי שבפיצול קנה־הנשימה לשני הסיס־
פונות. החנקן האפריקני — 115 ת 13 ת^ 1 — שר בדואט לבדו, או
בסינכרוניזציה אנטיפ(נלית עם בת־זוגו, כשכל אחד תורם את חלקו
בטונים, כך ששירתם נשמעת כאילו יצאה מגרונה של ציפור אחת.
עורבים, זרזירים, קנריות׳ ציפורי גו־עדן ועוד, מצטיינים ביכולת
לחקות קולות — לא רק של ציפורים אחרות, אלא גם קולות מכניים
וקולות אדם. בין שירה לשירה קיימת הפסקה; בעוגת הדגירה שר
גבת 1 ן עפרוני למעלה מ 3x100 פעם. לשיא הגיע ה £0 ז ;/י האמריקני,
שהשמיע את שירתו יותר מ 22,000 פעם — מבוקר עד ערב (וע״ע
עופות, עם׳ 753/4 ).

מזונן של צ״ש — חרקים, תולעים, זרעים, פירות ועוד, מתחילה
ניזונו מחרקים! לאחר־מכן עבדו בחלקן לאכילת פירות עסיסיים
וזרעים ובחלקן למציצת צוף־פרחים, העיכול מהיר ביותר: תוך
שעה נעכל המזון. מצטיינות במיוחד הבולבול והטריסטרמים שאצלן
מסתיים העיכול תוך 8 — 10 דקות, באכלן מפירותיו של הרנוג־
השיטים המכילים חמרים משלשלים. מבין צה״ש ישנן אוכלות
חרקים, החיות כבודדות ושומרות על תחום־מחיה, אך מתלהקות
לעת הנדידה. אחרות ניזונות מחרקים המעופפים בלהקות (זבובים
ויתושים), ודוגרות במושבות. אוכלי־זרעים ואוכלי־כל (עורבים)
מתקבצים ללהקות גמלות, שמספר פרטיהן יכול להגיע למיליונים.
להקות כאלה, כגון: הזרזיר (בארץ), האורזית 1411013 (באסיה),
והאורגיה 3 ש 1 ש״ 0 (באפריקה) גורמות לחקלאות נזקים כבדים,
העולים על פגעי הארבה. לעומתו מרובה תועלתם של אוכלי-החרקים,
במכוי התפרצויות של אוכלוסיות חרקים מזיקים. גם אוכלי־הזרעים
מביאים תועלת, בהשמידם זרעים של עשביס-שוטים ובהאכילם את
הגוזלים בחרקים. אגירת מ ז ו ן היא תכונה הידועה בעיקר אצל
צ״ש. העורבים והירגזים מחביאים אגוזים, בלוטים ועוד, והחנקנים
תוקעים חרקים, זוחלים, ציפרים ויונקים קטנים על קוצים למשמרת.
גם השימוש בכלי-עבודה נפוץ יותר בסדרה זו מבכל סדרה אחרת:

ציור 2 . טכשיר קוו <=גרוז תחתי) ׳ 6 ? עורב־
נחלים: א. סראה חיצוני; נ. חתר ואורך: 1 . ק:ה;
2 . סיטפח; 3 . שריר; 4 . קרום ריסוס דת
( 5 ט 1 ט 55 :>ק); 5 . טיתרי־קול חיצוניים;

0 . טיחרי-קול פניטיים

853

צפדי־שיר — צפדניים

854

קיכלי משתמש באבן־סדן לפיצוח חלזונות, ו״פרוש דרוין״ —
החטט — ( 011115 סץ 11 ־ 131 ח 03 ) מהאי גלפגוס מוציא חרקים נסתרים
בעזרת קיסם או קח•

רוב צה״ש דוגרות בשנתן הראשונה. מעטים המינים הידועים
כמונוגאמיים לכל החיים (עורב, בולבול). אצל רבים מתקבצים
הזוגות ללהקות למשך החורף. פוליאנדריה ידועה בעדניים (=
ציפורי גן־עדן) — קבוצות זכרים מקושטים בצבעים מרהיבים
מציגים את חיזוריהם בצוותא ב״מגרשי ראווה״ שהתקינו למטרה זו!
הנקבה המופיעה שם כשהיא בשלה להפריה מסוגלת להזדווג עם
כמה זכרים. אצל האפיריוניים ( 001105 ע 11 ז 110 ז?) ישנה תופעה של
פוליגיניה: הזכר בונה חצר יפה, מקשט אותה בפרחים ובתותי־בר,
ואף משתמש במיצי־צמחים צבעוניים לצביעה. מספר נקבות מבקרות
בחצר זו לשם הזדווגות. מכאן הולכת הנקבה לבבות קן, כשכל עול
הדגירה וגידול הגוזלים עליה בלבד.

ה ק ן. צורתו הכללית ספלול עמוק. הוא בנד על שיחים ועצים,
בעל תשתית זרדים ועשבים, ותוכו מרופד נוצות, שיער, ציציות־
זרעים ועוד — מין מין וצורתו ומקומו הספציפיים. מינים מדבריים
מנצלים מחילות עזובות
של מכרסמים, או נקיקי-
סלעים, אך הקן בנד
תמיד באותה 'מתכונת.
התנר והסנוניות בונות
את קניהן מגושישי-בוץ
שהן אוספות במקורן. ה-
?ןנית הגדולה המצויה ב¬
ארץ קולעת סלסלה עמו¬
קה על־גבי גבעולים חל¬
קים וזקופים של סוף,
גומא וקנה. לשכלול מיו¬
חד הגיעה משפחת האור¬
גים — אלה שוזרים את
הקנים מקלעת קשרים, בעזרת הרגליים והמקור. לשתפן( 111161111:115 ?
5001115 ) באפריקה קן קולקטיווי שקטדו 3 — 4 מ׳ ובו עשרות כניסות
נפרדות לכל זוג.

מספר הביצים בתטולה: במינים הטרופיים עפ״ר 2 ! באזורים
הממוזגים 4 — 6 ? בצפון הקר 6 — 12 . באזורים חמים רב מספר
הדגירות — בשל הקיץ הארוך, ומספר הביצים בתטולה מועט —
בשל היום הקצר! היפוכו של דבר באזורים הקרים. גוזליהן של כל
צה״ש הם חובשי־קן? הם בוקעים מן הביצה בעינים עצומות,
עירומים או בעלי פלומה דלילה׳ ואין להם מנגנון לוויסות חום־הגוף.

אפייני לגוזלים של צ״ש ביקוש המזון בדרך "פעירת המקור",
שהוא גירוי חזק ל״אינסטינקט ההאכלה" המפותח של ההורים. תכונה
זו היא שהביאה לתופעה הביולוגית של "טפיליות הדגירה", בה
נלכדות עשרות מיני צ״ש. ביצי הקוקיה הטפילית נמצאו בקניהן
של למעלה מ 120 מיני צ״ש אוכלות־חרקים. גם בין צ״ש יש שהפכו
לטפילים מושלמים יותר. כ 20 מינים של אורגים באפריקה מתת-
משפחת £11036 )!¥ הנטפלים לאורגים מתת־משםחת 111136 ) 11 ־ £511 —
כל אחד למין הפונדקאי הספציפי שלו. הטפילית דומה דמיון רב
לנקבת הפונדקאי: לביצה צורה, גודל וצבע כשל הביצים האחרות
שבקן וגם הגחל הבוקע דומה בצבעו ובפלומתו לאחיו החורגים.

למעלה מ 70% מצה״ש הקטנות אינן מגיעות לגיל שנה בשל
אויביהן הרבים: נחשים? דורסי-יום, דורסי-לילה וצ״ש אחרות!
עורב חנקן < מכרסמים — חולדות ? טורפים — נמיות חתולים ועוד.

התנהגות מוזרה הידועה רק אצל צ״ש היא התפלשות ב״אמבט
נמלים" (בנוסף לאמבטיות חול ומים). יש המושחות בנמלים את
נוצותיהן? כנראה מסייע הדבר לניקד טפילים או להקלת גירויי-עור.

אשר לצ״ש המזיקות לחקלאות (ר׳ לעיל) המלחמה בהן לעתים
קשה. על האמצעים להדברתן, ע״ע מזיקים.

את צה״ש מחלקים למספר תת-סדרות: ( 1 ) רחבי-המקור
( 18€ ׳ל 03301 מ 651 ס), הנפוצים באפריקה, הודו ומלאיה, כוללים משפחה
אחת 136 ) 1 תז 131 י,ל־ £01 !( 2 ) צוחנים ( 65 ־ 013013101 ), ובה למעלה מ 1,000
מינים, כולם ביבשת אמריקה, חוץ ממשפחה אחת — פיטיים —
היפות בצה״ש? ( 3 ) תת־רננים ( [ציפרי־הגבל] — 511110501065 ) —
נחשבות לפרימיטיודות ? ( 4 ) רננים ( 0501065 ) — המפותחות ביותר.

א. שסאלי, ציפרים בישראל, 1965 ! ר. ענבר, סדרין לציפורי ישראל,

תש ל "ג ן , 0 ק־ 1 סנ 1 ז ; 1954 /?> 8174$

: 1963 , 5071% 1 ) 817 / 0 ץ 4 *ה 5 £ < זן 011 ז $1 תזז\! .£ ; 1961 ,^ 5071 8174

; 1968 ,? 10108 '$•(!(? 1714 ) 710014 $ 40 $ ■ 50718 8174 ,ז [ ¥3 \ו €1 ל> ־ 31 > . 1 ־ 1 . 0
. 1969 , 411 2 071$ ) ¥00 8174 ,(.!*ש) ש 3 >ח 11 ־ 1 . 11

אר. אב.

צפר״[, תבלין המופק מעץ ירוק-עד ([ 10001 ) 310013 811101 ^ 512 ]
103 ) 0013 ־ 31 £1186013 ) ממשפחת ההדסיים (ע״ע), אחד מצמחי
הבשמים (ע״ע) החשובים. בשם ציפורן ( 11115 ) 0130 ) מכנים גם סוג
של צמח הידוע בגננות הנוי (ע״ע צפרניים).

מולדתו של עץ־התבלין באיי מולוקה (ע״ע), עליו דמויי ביצד.
מוארכת וארכם 5 — 12 0 ״מ. על פניהם פזורות נקודות — בלוטות-
שמן. הפרחים ערוכים בתפרחות וצבעם ארגמן. מגדלים את העץ
להפקת שמן אתרי המצוי בעיקר בכפתורי הפרחים ( 17% — 25% ).
זהו שמן ה צ ׳ הידוע ברפואה ובתעשיית התרופות (כחומר מחטא
ברפואת שיניים). המרכיב העיקרי בשמן הוא האוגנול (ע״ע). את
כפתורי הפרחים היבשים מביאים לשוק גם כסמים נותני-ריח, ויהודים
משתמשים בהם כעשבי-בשמים בברכת הבשמים. בארצות המזרח
משתמשים בצ׳ כתוספת לעישון עלי־הטבק.

תרבות ד.צ׳ קדומה מאד. כבר באלף ה 3 לפסה״נ השתמשו
בו בסין. ביה״ב הובא לאירופה. בראשונה היה לערבים המונופול
על הסחר בצ/ עד שקמו להם מתחרים מקרב סוחרי פורטוגל והולנד.
כיום מגדלים את הצ׳ באזורים טרופיים מעטים. ארצות הייצור
העיקריות הן: זנזיבר (ע״ע), המספקת למעלה מ 90% מכל הצריכה
בעולם, מוריציוס (ע״ע) וארצות דרום מערב אסיה• על הסוג:
ע״ע אוגניה — וו" שם תמ׳.

צפרניים ( 1130636 ץנ 1 קסץ! 03 ), משפחת צמחים דו-פסיגיים מסדרת
כפופי-העובר ( 36 ת 1 ז 6 ק 5 סז)ס 06 ) הכוללת כ 80 סוגים וכ 1,200
מינים הנפוצים באזורים הממוזגים הצפוניים. הצ' הם צמחים חד או
רב-שנתיים, עשבוניים או בני־שיח. העלים נגדיים, פשוטים ותמימים.
התפרחות עפ״ר חד־ או רב-בדיות מרובות פרחים. הפרחים נכונים
ועפ״ר דו-מיניים. הגביע מאותה או מפורד והכותרת מפורדת־עלים.
מספר עלי-הגביע ועלי־הכותרת עפ״ר 5 . מספר האבקנים 5 — 10 .
השחלה עילית בת 3 — 5 שחלילים, מם׳ עמודי העלי 2 — 3 — 5 ,
מפורדים. הפרי הלקט
חד-מגורתי או אגוזים
מחלקים את הצ׳ ל 3
בנות־משפתה: א) הצי-
פורניתים בה עלי־
הגביע מאוחים ועלי-ה-
כותרת מלווים עפ״ר ל־
שונית־לוואי ? ב) ה צ ל -
ליתיים, בעלי עלי־
גביע מפורדים ופירות
הלקטיים?ג) האלמו¬
תיים, בעלי פרי סגור
וחד-זרעי, דמוי-אגוזית.
סוגים רבי-מינים במשפ¬
חה זו הם: ה צ י פ ר נ י ת

ציור 3 . טיפוסי ממור שונים: 1 . אוכל-ורעים;
2 . אונל־וורלים; 3 . אונל־ניצנים, עלים
וסירות: 4 . שואב־צווי

ציפרניים. מימיז לשמאל: דיאגרמת הפרח
של ציפרגיח 3118 ( 6110111 £ת 6 ! 51 ; פרה של
ציפרנית 3115 ) 111 ! . 5 (חתד־אודר): פרי ה לסט
של סרנונית 165 ) 1 (מ) 110105 וח! 11 ) 38 ־ 01

855

צפרניים — צפת

856

(* 1 * 511 ) , כ 400 מינים! ציפורן (*"*""ס), כ 300 מינים !
צללית ( 11111131:113 * 1 ), כ 130 מינים! ק ר גונית ( 1 מ 111 ] 5 גז 0 ) ׳
כ 100 מינים!אלפות (ע״ע < 113 {:>מגמ 3 ?), כ 40 מינים. בא״י מצויים
כ 30 סוגים. הסוג הגדול ביותר במספר מיניו הוא הציפורנית (כ 35 ).
שאחדים מהם מצויים גם במדבר! הסוג ציפורן זכה לשם־עולם
בתרבות צמחי־הנוי בשל פרחיהם היפים של כמה ממיניו. הם מקוב¬
לים גם כפרחי קטיף וגם כפרחי גינה. ידועים כ 20 מינים, ולאחדים
מהם עשרות זנים מסחריים. המין הנפוץ ביותר בתרבות הנד הוא
צ׳ הגינה ( 1105 ■<*ןסץזג:׳ .ם) שמולדתו אירופה הדרומית. בארץ
מצוי עשב רב-שנתי נדיר, מסוג זה — הצ׳ המשולש ( 1111115 )״*! .ס)
הגדל בגליל ובחרמון,

על צמחי בורית ממשפחת הצ ׳ ע״ע בירית, צמחי-, ור׳ שם תמ ׳ .

צפועים ופרסות, תצורות אפידרמאליות קרניות בקצות האצבעות
של״ בע״ח (פרוקי-רגליים, חולייתנים). המבנה הבסיסי הוא
הט 1 פר (ט׳) — לוחית מוארכת ומעוקלת ההולכת וצרה וחדה
בקצה.' בפרוקי־רגליים הט׳ בנוי מחומר כיטיני מעובד, וקשה, והוא
משמש לטיפוס או לאחיזה! ביבשתיים (מרבי־רגליים, חרקים ועכבי־
שנים) משמש גם להגנה ולחפירח. בחולייתנים — הט׳ מקיף את
האצבע למעלה ומצדדיה. מתחת לט׳ שכבת נביטה המצמיחה בהתמדה
את אפי תל הט׳,־ ההולך ומתבלה בחורו. בשטח התחתון המרוחק יש
כרית מרקמה רכה יותר ופחות קרנית והיא התת־ט׳ — מבנה־מעבר
בין הט׳ לאפידרמים רגיל. הט׳ התפתח בחולייתנים עם עלייתם
ליבשה. תפקידו הראשוני — הגנה על קצה האצבע במגעיו באדמה
הקשה. הט" מפותחים היטב בכל הזוחלים, בעופות (פרם ליוצאים
מהכלל, כגון הטבלנים — שוכני־מים מוחלטים) ובמרבית היונקים.
חט" משמשים בתפקידים משניים רבים, כגון היאחזות, טיפוס, אחיזת
טרף, חפירה וכר. בהתאם לצורת התנועה חלו בהם שינדים ולפעמים
נעלמים לגמרי. בשוכני-מים, כגון לוויתנים ותחשים שגפיהם הפכו
לסנפירים — נעלמו חט" לגמרי.

ה צ ם ו ר ן(צ , ) — סימן אפייני לפרימטים (ע״ע), כולל האדם.

הצ ׳ היא ט׳ רחב ומשוטח, מצומצם לצד הגבי של האצבע. צמצום זה
הוא תוצאת התפתחות הפרימטים כשוכני-יער, שתנועתם מותנית
בלפיתת ענפים ומאכלם מקטיפת פירות. קצות האצבעות נשארו
חפשיים כדי לאפשר תחושת המזון. בפרימטים חל צמצום נוסף
של התת־ט׳ או תת־צ/

ב א ד ם — הצ" הן לוחות קרניות מלבניות. הן קמורות מצד אל
צד ומהשורש (ר' להלן) אל הקצה. בכל צ׳ מבחינים: במצע —
שטח העור המכוסה בלוחיות, המוקף בצדדים בקמט עור המהווה
את ה ש ו ל י י ם! ח ר י ץ — בו שקועים השוליים הצדדיים. השורש
— הקצה הסמוך של לוחית ד,צ׳. הלוחית עצמה הוא גוף הצ/
בראש האצבע קצה הגוף חפשי והוא נקצץ או מתבלה באטיות.
צבע הגוף אדמדם מפני שבחלקו הוא שקוף ומגלה את רקמת התאים

העשירה בצינורות דם,

המתאימה לשכבה היו¬
צרת של האפידרמיס
(ע״ע עור). בין הלוחיות
הקרניות מצטבר לע¬
תים אוויר וזה משווה
לצ׳ גוון לבנבן. קרוב
לשורש יש בצ ׳ משטח
לבן המכונה סהרית
( 1113 ״ 1 ו 1 )! היא ניכרת

ציור 1 . טפרים, ציפרגיים ופרסח (חתכי אורד):

א. סופר של עוח דורם: ב. טופר ׳ 50 יונה טורד; בייחוד באגודל. הצ",
נ. טופי של אר!נ; י. *יפיח ׳ 58 9 ריםאט י׳ ה י כמו השערות (ע״ע)

פרסה: 1 , 5 וחית (נווי הציפור!): 2 . 5 וחית ''

הסוליו!; 3 . כרית; 4 . נבשו׳פית; 5 . טצע צומחות בהתמדה.

בהתפתחות העובר מופיעות הצ״ במשך החודש ה 3 . הן צומחות
לאט ומגיעות לקצות האצבעות בחודש ה 9 . בגידול ללא-בליה מסו¬
גלות הצ " לגדול ללא הפסק תורתן מעוקלת ומסולסלת כזו של
הקרניים. הצמיחה היומית של צ׳ האדם היא 0.1 מ״מ, כ 4 ! מצמיחת
שער, תהליך הצמיחה בחורף אטי יותר מאשר בקיץ! בקטנים
ובזקנים — אטי יותר מאשר בצעירים: חידוש צ׳ אורך כ 3 חדשים.
גורמים שונים משפיעים על הצמיחה הנורמלית:
הפרעות אורגניות, רעלים וכד. הצ /׳ רגישות
לשינויים פיסיולוגיים: בקדחת ממושכת, למשל,
נעשות ד,צ" דקות או סדוקות וגם נושרות.
הסתכלות על צ" מועילה באבחנת מחלות!
משל: בירידת לחץ חלקי של החמצן בדם
מופיע פחלו־ן מתחת לצ״< ועוד.

פרסה (פ׳) היא סופר מקוצר, שהחומר
הקרני שבו התרחב והתפשט ומקיף גם את
הצד התחתון של האצבע כמעט לכל הקפה.
הקצה המעוקם והמרוחק של ד,פ׳ הוא שדורך
על הקרקע, ואילו התת־צ׳ הםך לכרית סיבית
המוקף ע״י חפ/

הם ׳ אפיינית ליונקים מפריסי-פרסה, כגון סו-
סיים, פריים וכר, שרגליהם התארכו׳ והם דורכים על קצות הפרק הא¬
חרת של האצבעות הנותרות. בפילים, שפנים ועוד, קיימת צורת ביניים.

מ. דו. - מ.

צפת, העיר היחידה בגליל העליון המזרחי, 15,000 תוש׳ ( 1975 ).

שוכנת באיזור הררי המבותר ע״י נחלים וקניונים שבחלקם
מותנים ע״י קווי שבר טקטוניים. רעשים שכיחים באיזור, מהם
הרסניים (ר׳ להלן: היסטוריה). העיר נשקפת אל הכינרת ועמק
הירדן בדרום ובמזרח ואל הרי הגליל העלית במערב, ששיאם הר
מירדן (ע״ע), ואל הרי ביריה המיוערים בצפון.

צ׳ מורכבת משלוש יחידות טופוגרפיות־תפקודיות עיקריות.
העיר העתיקה בנדה על מורדותיה התלולים של הר־צפת,
״הכיפה״, שבפסגתה ( 840 מ , ) שרידי המצודה הצלבנית — הגלעין
שסביבו צמחה העיר. רוב מבני העיר העתיקה הוקמו במחצית השניה
של המאה ה 19 , אך המערך המרחבי מקורו במאה ה 16 . רוב שטח
העיר העתיקה שימש ערב מלחמת השחרור, למגורי ערבים. הרובע
היהודי השתרע במורד הצפוני והצפת־מערבי ובו בתכ״ג עתיקים:
ביכ״ג האד״י האשכנזי, האד״י הספרדי, ר׳ יצחק אבוהב (פנים
ביכ״ג זה — ו" תמ׳ צבע בכרך זה), ו" יוסף בנאה ור׳ יוסף
קארו. בשיפולי הרובע היהודי משתרע בית־העלמין העתיק (מאות
16 — 17 ). בין המצבות הנמצאות בו — זו של האר״י וסמוך לה של
המקובלים ר׳ שלמה הלד אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. כן קבורים
בו ר׳ יוסף קארו ור׳ משה אלשיך. את העיר העתיקה, שבתיה חרבים
בתבם׳ מתכננים לשקם ולשמר במתכונתה ההיסטורית. בשכונה
המשוקמת במורד הדרומי הוקמה קריית הציירים. בקרבתה נמצא
המוזיאון לאמנות הדפוס, ומצפונה — המוזיאון לאמנות. מדרום
לעיר העתיקה, על שלוחה הנמשכת דרומה, הוקמו בשנות ה 50 וה 60
שיכוני מגורים׳ אזורי תעשיה ומלאכה. הבינוי בהר
כנען ( 917 מ׳), במזרח העיר, כולל שכונות מגורים ובתי-מלון
שהוקמו בעיקר לאחר קום המדינה (מפת צפת: ע״ע ערים ועיור,
עמ׳ 218 ). כ 90% מאוכלוסי צ׳ הם עולים שהתיישבו בעיר לאחר
קום המדינה. הערבים שהיוו רוב באוכלוסיית העיר נטשוה במלחמת
השחרור וב 1948 נותרו בה רק היהודים: 2,300 נפש.

הנוף המרהיב ואפיה המיוחד של העיר העתיקה על אתריה
ההיסטוריים אפופי אודרת קדושה ומיסתורין, הביאו לפיתוח ענף
התיירות והקיט. בשל האקלים הקריר והיבש בקיץ (ע״ע א״י, טבלה
בעמ ׳ 169 ), מרוכזת התיירות בעונה זו. בצ׳ מפעלים לייצור קפה

עיור 2 : ציפורן
אדם שמחציתה הו¬
סרה: 1 . 5 וחית
(גוף הציפורן >; 2 .
קטם עור; 3 . חריץ;
4 . מצע; 5 . שורש;
0 . סהר י ת

857

858

צפת ן היסטוריה

נמס, לסריגים ולמוצרי אלקטרוניקה, וכן לליטוש יהלומים, לעיבוד
טבק ולדסוס. בעיר שלוחה של אוניברסיטת בר־אילן ומכללה למורים
וגננות. ר. בג.

היסטוריה. העיר צ׳ נזכרת לראשונה בין מבצרי הגליל שבנה
יוסף (ע״ע) בן מתתיהו לפני המרד הגדול (מלה״י ב׳, כ׳, ר). צ׳
היתה אחת החוליות בקשר איתות־המשואות בראשי חדשים (ירד
ר״ה ב׳, א , ). בפיוטי הקליד (ע״ע קליר) נזכרת צ׳ כמושב משפחות
כוהנים לאחר החורבן.

בתקופת הצלבנים היתה צ׳ מבצר מרכזי בנסיכות הגליל.
סביב 1140 התל פולק (ע״ע) מאנדו מלך ירושלים בבניית המבצר.
שנמסר ב 1168 לידי הטמפלרים (ע״ע). בעיר ישב "בימ״ש של
בורגנים", סימן לאוכלוסיה אירופית. לאחר קרב תיטין החזיק המבצר
מעמד למעלה משנה ובסוף 1188 נפל בידי צלאח (ע״ע) א(ל)*דין.
ב 1219 הרם שליט דמשק את המבצר, בעקבות הצלחותיו הראשונות
של מסע הצלב החמישי. ב 1240 נמסר כל הגליל לידי הצלבנים,
ומיד החלו הטמפלרים בבניית מצודה חדשה בעיר; אחר השלמתה
היתה זו הגדולה שבמצודות הצלבניות במזרח, ושימשה כביצור
המרכזי בנסיכות הגליל וכמרכז מינהלי לאיזור, שישבו בו כ 10.000
איכרים ב 260 כפרים. ב 1266 נפלה המצודה בידי השולטאן הממלוכי
ביברם (ע״ע), שחידש ב 1267 את בניינה, והפך את צ׳ לבירת מחוז
הגליל בממלכה הממלובית.

עדויות על יישוב יהודי מד ובכפרי הסביבה סמוך לכיבוש
הצלבני נתגלו בגניזה (ע״ע, עמ׳ 85 ). אלתריזי מצא בצ׳ בראשית
המאה ה 13 יישוב יהודי, ובתוכו ר׳ צדוק ראש ישיבת גאון־יעקב
שגלתה — כבר במאה ה 11 — מירושלים, ונדדה בכמה מקומות.
ידיעות דומות חוזרות באיגרות מסע שונות בסוף התקופה הצלבנית
ולאחריה.

תעודות מהתקופה ה מ מל ו פית מעידות על יישוב יציב ובו
כ 300 משפחות יהודיות, עיקרן מסתערביוח ומיעוטן ספרדיות.
פרנסתן היתה על מסחר חקלאי ותעשיה זעירה. עם הכיבוש ה ע ו ת , ־
מאני ב 1517 נפתחו שערי צ׳ בפני גולי ספרד ששהו בתחומי
האימפריה התורכית, ומאז ועד ראשית המאה ה 20 היו היהודים
הספרדים לגורם העיקרי מד• במשך המאה ה 16 הפכה צ׳ למרכז
רוחני וכלכלי ליישוב היהודי בא״י, ועם גדוליה נמנו: יוסף קארו,
משה קורדוברו, יצחק לוריא (האר״י), חיים דטל, יעקב בירב,
ישראל נג׳רה, שלמה אלקבץ (ע , ערכיהם), משה מטראני ורבים
אחרים, גדולי הלכה, פיוט וקבלה. מרכזיותה של צ׳ בקורות העם
היהודי אז התבטאה בעיקר בתרומתה המכרעת להתפתחות הקבלד

צפת

(ע״ע), בעריכת ספר ה״שלחן עח־ד"(ע״ע) לר , יוסף קארו, ובפולמוס
הסמיכה (ע״ע).

פריחתה הכלכלית היתה קשורה בתעשיית האריגים שהופנו
ליצוא דרך סאלוניקי וסיפקו דרישה רבה באירופה. ענפים אחרים
היו החקלאות, המסחר החקלאי ואירוח עולי־רגל. מספר תושביה
הגיע ל 15,000 איש — הגדולה בקהילות א״י אז. היהודים התגוררו
בשכונות שונות ע״פ מוצאם: שכונת המסתערבים, הפרנקים. המגר־
בים והפורטוגלים. מהתעודות ניכרת עליה מהירה מאד באוכלוסיה
היהודית בעיר באמצע המאה ה 16 . 8 בתכ״ג התקיימו בצ' וב 1563
הוקם בה בית־הדפוס הראשון במזרח התיכון, שהדפיס 6 ספרים
מאת חכמי צ׳ בין השנים 1561 — 1577 . גם כמה ישיבות גדולות
פעלו בה. בסוף המאה ה 16 חלה ירידה: כניסתה של אנגליה לסחר
בלוואנט הביאה להתמוטטות תעשיית האריגים, תנאי הבטחון הורעו,
ו 1,000 יהודים גורשו אז מזד לקפריסין (מתוך כוונת השלטונות
התורכיים להביא לאיזון מספרי באי לנוכח התרבותה של האוכלוסיה
הנוצרית שם). יש עדות גם על הגירה המונית מ 2 ד בסוף המאה ה 16 .
במאה ה 17 היתה צ׳ עיירה קטנה. פעמים אף נחרבה צ׳ כליל,
בהתקפות הדרוזים והפלאחים ובמגפות. ב 1621 העיר ר׳ ישעיהו
הורוביץ (ע״ע ! 6 )) כי קהל האשכנזים בירושלים כפול מקהל
האשכנזים שבצ ׳ , והמרכז היהודי עובר לירושלים.

בראשית המאה ה 18 התמוטט היישוב היהודי בירושלים (ע״ע,

עם' 305/6 ), ורבים מיהודיה היגרו לצי, וגם עולי מזרח־אירופה
פנו לשם. אעפ״ב היתה גם המאה ה 18 תקופה קשה לצ ׳ • ב 1747
נפגעה צ' במגפה; ברעש ב 1759 נהרגו כ 300 יהודים. במחצית
השניה של המאה ה 18 עלה לשלטון ד׳אהר (ע״ע, וע״ע א״י, עמ׳
493/4 ) אל־עמר, שהקנה לגליל בטחת יחסי וגם מצב הקהילה השתפר.

ב 1777 הגיעה לא״י שיירה של 300 חסידים, ובראשה ר" מנחם
(ע״ע) מנדל מויטבסק, והתיישבה בצ׳ ובטבריה. בראשית המאה ה 19
הגיעו לגליל תלמידי הגר״א ובראשם ר׳ מנחם מנדל ור׳ ישראל
משקלוב (ע׳ ערכיהם), וגם הם נחלקו בין צ׳ לטבריה. בשנים 1831 —
1840 הפכה צ׳ למרכז מסחרי של הגליל, אך עם זאת נפגעה אז
מאסונות כבדים: מגיפת 1833 , פרעות המורדים הפלאחים ב 1834
ורעש ב 1837 שהרס את כל השכונה היהודית בעיר והרג אלפים.
ב 1838 נפגעה העיר שוב במרד הדרוזים. בעשור זה השתפרו התנאים
בירושלים וע 1839 החלה הגירה רבת-הקף לשם, שהעבירה את
ההגמוניה היהודית בא״י מצ׳ לירושלים. הדפום העברי של ישראל
ב״ק (ע״ע) שנוסד בצ׳ ב 1831 הועבר אז לירושלים, והקהילה הצטמ¬
צמה מ 7,000 ב 1833 ל 1,500 ב 1839 . במחצית השניה של המאה ה 19
התפתחה שוב הקהילה. ב 1856 היו בה 2,100 נפש, ב 1895 — 6,600
.ב 1913 — 11,000 (מתוך 25,000 תוש׳). בסוף המאה הקימו יהודי
צ׳ שתי מושבות חקלאיות: ״גיא אתי״ (ראש פינה) ב 1878 , ו״בני
יהודה״ בגולן ב 1886 .

במלה״ע 1 נותקה צ׳ ממקורות הסיוע באירופה, ותושביה היהודים
סבלו מרעב ומחלות. בספטמבר 1918 נכבשה העיר ע״י ה ב ר י ט י ם.
בתקופת המנדט הבריטי הצטמצמה בהתמדה אוכלוסייתה היהודית
של צ׳: ב 1922 היו בצ׳ 2,986 יהודים (מתוך 8,760 תוש׳), וב 1948
מנתה הקהילה 2,300 נפשות (מתוך 12,000 תוש׳). עד למלחמת
השחרור התגוררו יהודי צ׳ ברובע העתיק במדרון הצפוני־מערבי
של הר צ׳ ("הכיפה").

במלחמת השחרור היו יהודי צ׳ נתונים במצור. ב 15.4.48
יצאו הבריטים את העיר ומסרו את המקומות האסטרטגיים לידי
הערבים (בניין המשטרה בהר־כנען, המצודה, תחנת המשטרה העירו־
נית ובית־שלווה שעל גבול הרובע היהודי). ב 28.4.48 נתפסה משטרת
ראש פינה ע״י כוחות ההגנה ואת״כ נכבשו עין זיתון ובידיה. בכך
נפרצה הדרך לצ׳. ב 6,5.48 , במסגרת מבצע "יפתח", נכשל נסיח
של הפלמ״ח לכבוש את המצודה, אך ב 10.5.48 היא נכבשה וכן בניין

859

צפת — צ׳צקי, טדיאדש

860

המשטרה העירונית, לאחר לחימה עיקשת מבית אל בית. למחרת
ברחו תושבי העיר הערבים ואף משטרת כנען נעזבה על־ידיהם.
משנטשו מרבית ערביי עמק החולה את מקומותיהם, נוצרה רציפות
השטח העברי בגליל המזרחי.

וע״ע ארץ־ישראל (ע״פ מפתח בכרד־המילואים).

י. בן־צבי - מ. בניהו(עורכים), ספר 1 ׳, א׳—ב׳(בולל כיבל׳ מקיפו־.).
חשכ״ב—תשב״ד. אל. די.

צצילמז (?'צ׳יליה) - 0001113 043 ״ $3 - (המאה ה 2 או ה 3 ),
קדושה מעוגה מפורסמת בכנסיה הנוצרית הקדומה. ע״פ
מסורת מהכמה ה 5 או ה 6 היתה צ׳ בת אצילים נוצריה שנדרה
להישאר בבתוליה. לאחר שהשיאוה
בעל כרחה לוואלריאנוס הפאגאגי,

הצליחה לנצר את בעלה וגיסה, ואלה
הוצאו להורג ע״י פרפקט רומאי רודף
נוצרים. צ׳ עצמה נידונה להיחנק באמ¬
בטיה רותחת. אך יצאה בלא פגע ולכן
ערפו אח״כ את ראשה. מאורעות אלה
קשורים ברדיפות הגוצרים בימי מר-
קוס אוו־ליוס או דיוקלטינוס (ע , ערכי¬
הם). צ׳ נקברה בקאטאקומבה הסמוכה
לזו של קליפסטוס (ע״ע) ברומא. ברא¬
שית המאה ה 9 נתגלו שרידיה והועברו
בפקודת האפיפיור פאסכל 1 לכנסיה
ברומא הנושאת את שמה "סנטה צ׳

אין טראסטורה" ( 111 001113 $31143

זרזו*

1x3540x0x0 ). ב 1599 הוצב שם פסל צ׳,

מעשי ידי סטפאנו מאדרנו, הנראה כ¬
יום מתחת למזבח. ע״פ האגדה היתה צ׳

אוהדת מוסיקה והיא נחשבת לפטרונית המוסיקה הכנסייתית. באמנות
היא מתוארת בד״כ כמנגנת בעוגב או בוויולה. ברומא מצוי גם אולם
מוסיקה מפואר הנושא את שמה ובו נערכים קונצרטים קבועים.
חגה חל ב 22 בנובמבר.

.* 1956 , 5011111 )<!! /ס 1 * 140 ,(. 0015 ) זש 31 ״י)ז\/ .ס - 1111115103 .מ

*ציקיה הקדושה

צ׳צ׳נית־אץגושית, הרפובליקה האוטונומית הסובייטית הסו¬

ציאליסטית ( 111351 ^ 10110 מגסזסשץזממ-סמשווש! 1
?. 0.0 ), רפובליקה במורדות הצפוניים של הרי הקווקז הגדול,
בתחום הרפובליקה הפדרטיווית הרוסית, מערב בריה״ם. שטחה
19,300 קמ״ר ובה 1,119,000 תוש׳( 1973 ).

רובה ארץ הררית (עד גובה 4494 מ׳)! בצפון גולשת לעבר
שפלת הנהר טרק בה מצדים ריכוזים גדולים של חולות. (מסה,
ע״ע מועצות, ברית ה-, עם׳ 657/8 ). הרפובליקה עשירה בנפט ובגז
טבעי ומצויים בה מעיינות מינרליים רבים. היא איזור הפקת נפט
בין החשובים והוותיקים בבריה״מ (מאז 1896 ). שדות הנפט העיק¬
ריים נמצאים בסביבת עיר הבירה גרוזגי (ע״ע, וגם בכרך מילו¬
אים). לאחר זיקוקו בגרוזני מוזרם הנפט בצינורות למכצ׳_קלה (על
הים הכספי) ולתעשייה חבל ד(נב 0 (ע״ע). לצד מפעלי זיקוק נפט
התפתחה בגרוזני תעשיה כימית המייצרת קשת־מוצרים רחבה ותע¬
שיית מכונות, המשרתת בעיקר את ענף הנפט. המוצרים החקלאיים
העיקריים (רובם גידולי־שלחין) הם: דגנים, גפנים, עצי פרי וירקות.
בהרים ובערבות-שפלה נפוץ גידול צאן ובקר.

שבטי צ׳צ׳נים מהווים כ 48% מכלל תושבי הרפובליקה, וה־
אינגושים הקרובים להם במוצאם, כ 11% . לשונותיהם משתייכות
לקבוצת הלשונות הדרום-קווקזיות. דתם מוסלמית-סונית• הצ׳צ׳נים.
עם שבטים קווקזיים אחרים, ניהלו מאבק ממושך בכיבוש הרוסי
במחצית הראשונה של המאה ה 19 , בעיקר בעת מרד שמיל ( 1834 —
1859 ). במאה ח 19 היגרו צ׳צ׳נים וצ׳רקסים (ע״ע) למזה״ת והת¬
יישבו בעבה״י המזרחי.

השלטונות הסובייטיים הקימו תחילה שני מחוזות אוטונומיים
נפרדים — לצ׳צ׳נים ולאיעושים. ב 1934 איחדום למחוז אחד שהוכרז
ב 1936 כרפובליקה אוטונומית צ׳צ׳נית. בעקבות גילויי שיתוף פעולה
עם הצבא הנאצי הוגלו( 1944 ) הצ׳צ׳נים והאינגושים לאזורים פנימיים
של בריה״ט ובוטל המעמד האוטונומי של ארצם. ב 1957 הוקמה
הרפובליקה מחדש והגולים הורשו לשוב למולדתם. וע״ע קוקז.

ג. שם.

צצ 0 , ייאנס -אז^ז־ 6 ;>ןד 0 י 106 * — ( 1110 [?] — אחרי 1180 ),
היסטוריון, סופר ופילולוג ביזאנטי, חי בקושטא. חיבורו
החשוב ביותר הוא ע&יקסזק! ;, 818x0 ("ספר ההיסטוריות"), המכונה
גם ;& 68 ^ x^x (״אלפים״), שיר דידקטי פילולוגי-היסטורי בכ 13,000
חרוזים > עיקר ערכו בהבאות מכ 400 מחברים, רובם מן התקופה
הקלאסית. מחיבוריו הנודעים: -ןז<) 10 וז,ג.ג 4 > 500 ) 1 ) 1 * 0 ' 0 סד;> 1 ז 6980 זי\*
36100 (״הומרוס בצורה אלגורית״); 1x6x10 ("פירושים" [ע״ע

פילולוגיה, עמ ׳ 659 ]) למחברים קלאסיים: הסיודום, תוקידידס.
ליקופרון ועוד* 08070x10 ("תולדות האלים"), שיר המביא את
אילן-היוחםין של אלים וגיבורים ביוון וטרדה! ; 561 )״ 1 x 1 x 011011801
1101 ) 631x61 גתטס^סזא 6* 8001 X 60 * ("שורות יאמביות לאבל על מות
הקיסר מנואל"), צ׳ הפגין את ידענותו, אך בלא סדר, שיטתיות או
מקוריות. היה נציג מובהק של ה״רנסאנס" הספרותי הקומנני (ע״ע
ביזנטיון, עמ ׳ 372/3 ).

, 538 — 526 ,• 14110-01141 ן 1141141 ' 11111 ז 0 *ץ<{ 1 * 4 01141114/111 ,• 0601 ו.< 1 וחנ 1 ׳ו> 1

.* 1958 , 342/4 , 1 ,ס 414 ? 10 ס 1 ז 1 ? 1 זס 2 ץ£ , 1897*; 0. 14013x65111

צ׳צקי, טדיאוש — 11 ( 0230 130101152 — ( 1765 — 1813 ), אציל
סולני, מלומד ומדינאי. ספרו' 271)30)1115.3x31 ס 3 ?״ 3 זק 02 ^

1 ( 430 ( 1807 ), על היהודים והקראים נתן לראשונה סקירה מקיפה
על תולדות היהודים בפולניה מתחילתו ועד גמר חלוקתה. צ׳ השתמש
גם בתעודות שבארכיונים ודברי־דפום נדירים, שרק מקצתם נתגלו
בינתיים, ונזקק מעט גם למקורות עבריים, שתורגמו עבורו ע״י
משכילים יהודים. ספרו שימש 3 דורות כספר־לימוד עיקרי לנושא.

בדומה למחקריו האחרים, בתחומי המשפט, הכלכלה ועוד, קשור
גם ספרו זה בפעילותו הציבורית. בין 1786 — 1792 שירת צ׳ בתפקי¬
דים מרכזיים במשרד האוצר של פולניה, ובמסגרת תפקידו פיקח
על הקהילות היהודיות. ב 1788 נפתח בוורשה הסיים של 4 השנים,
שדן גם במעמד היהודים, וצ' הוזקק לברר הבטים שונים של חיי
היהודים והשלכתם על מעמדם לעתיד. בפרק האחרון של ספרו
נכללה הצעת-תכנית מפורטת לתיקון מעמדם, שנערכה ע״י צ׳ עצמו
או בהשתתפותו הפעילה, ברוח ההשכלה. לעומת רוב ההצעות
האחרות מצטיינת תכניתו ביחסה ההומני ליהודים.

בתוך כך ניטלה עצמאות פולניה, וצ׳ נמצא בתחום־ד,כיבוש
הרוסי שבדלין. מסתבר שתכנית־התיקונים הנ״ל היתה גם לעיני
הוועדה שערכה את חוקת 1804 ליהודי רוסיה, וברור שהדיונים
על חוקה זו הם שהמריצו את צ׳ להדפיס את ספרו על היהודים.
ב 1807 , שנת הדפסת ספרו, צורף צ׳ לוועדה שהציעה לדחות את
גירוש היהודים מהכפרים. ב 1803 נתמנה צ׳ מפקח על החינוך בפלכי
וולין ופודזליה, ומאז שקד על פיתוח מוסדות חינוך והשכלה, וקיים
קשרים עם גורמים יהודיים, כדי לסייע ולהסתייע. כוונתו לייסד
בי״ם למורים יהודיים ליד ה״ליציאום" שהקים בקרמגיץ לא נתקיימה.
אך הספריה העשירה של הליציאום היא שהעמידה לרשות ריב״ל
ולתלמידים יהודים אחרים של המוסד את הספרים הדרושים להם
ללימודם ולעבודתם הספרותית.

ד. 21 נאטאנזאהן, ספר הזכרונות, 151/2 , תרמ״וי! י. שאצקי. קולטה"

געשיכסע פון דער השכלה אין לימע, 157/8 , 1950 ! י. היילפרין,

יהודים רהדות במזרה־אירופה. 405/7 , תשכ״ט; ," 51 ״וס 1 :> 1 ת 061 .ק

. 898 ) ,. 6 . 7

י. הי.

861

צ׳קח

862

צ'?|ה (. 4010 ; גם וצ׳קד.) ויורשותיה; איגפ״ו(ע״ע), ג[אן].ק.ו.ד.,
נ[אן].ק.ג.ב., מ'[אם].ו.ד" וק.ג. 3 .

הצ׳ (ר״ת של -<!ק 60 51 *£ 101151 * 1 * 1 * 140 11351 מ 13 ז 1 ג 1 מ 63 ק 4
68 ^ 11150# 11 0360x3 ס 1 ^ס €8 ק-ק־ 1 ' 11 ס> 1 0 61.1 דהיינו, "ועדה
מיוחדת נגד אנטי־מהפכנות [קונטר־רבולוציה] וחבלה") הוקמה
בידי לנין (ע״ע), ב 20.12.1917 , לאחר נצחון המהפכה הרוסית.
היא נועדה להגן על המשטר הבולשוויקי החדש בכל האמצעים
המצויים מפני פעילות עוינת. כך נעשתה גרעין לגופי־המשסרה
החשאיים, והחשאיים־למחצה, עליהם נשען המשטר הסובייטי כל
שנות קיומו.

כגוף חשאי העושה להגנת הממסד המדיני, היתה ד.צ׳ יורשת
הא 1 כךנה (ע״ע) של תקופת אחרוני הצארים. יסודן של התפיסות
האפסולוטיסטיות שהביאו להקמת האוכרנה היה, אולי, ב״אופרי־
צ׳נינה״ (. 113 ז 1 מטמקד 01 ), גוף מעין־משטרתי שהקים איון
(ע״ע) האיום ב 1565 . גוף זה נועד לדיכוי האצולה המתמרדת והכנסיה,
והיו לו סמכויות חקירה, מעצר, שיפוט והוצאה־לפועל ללא ערעור.

ממשלת קרנסקי (ע״ע) נפלה בפני הקומוניסטים גם מפני שלא
היה גוף חשאי שעסק בהגנתה. ללנין ולחבריו היה ברור שלא יוכלו
להחזיק מעמד בשלטון. מול התנגדות ברחבת, בלא שיעמוד לרשותם
מנגנון לגילוי אויביהם ודיכוים. לכן הוקמה הצ׳ שהוכפפה ישירות
לממשלה ונהנתה מחופש פעולה רב. הצ ׳ הוסמכה לבלוש, לאסור,
לחקור — תוך הפעלת ״לחץ גופני״ — לדון, להגלות ולהוציא להורג.
תחום פעילות ד.צ׳ הקיף את כל מערכת החיים בבריה״ם. כ״כ ריכזה
ד.צ׳ גם את פעולות הריגול והריגול העדי בחו״ל. למרות התנגדות
טרוצקי (ע״ע) הוחלה מרות הצ׳ גם על הביון הצבאי. בקיץ ובסתיו
1918 הומתו ע״י הצ׳ כ 7,000 איש. בעקבות נסיון לרצוח את לנין.
בספטמבר 1918 הוסמכה הצ׳ להקים מחנות־ריכח ומחגות־עבודה,
לכליאת חשודים ושפוטים. "אימפריה" זו של מחנות־כפיה המשיכה
להתקיים בזמנם של הגופים שירשו את הצ ׳ , והיא קיימת, בממדים
נרחבים פחות, גם היום. בתקופות־שיא נכלאו במחנות אלה. שיזמה
הצ׳, מיליוני גברים ונשים.

בראש הצ׳ עמד, מיום היווסדה, פ. דזרז׳ינסקי (ע״ע), שבלט
בכושר-ארגון, במסירות לממשל ובאכזריות. בשל סודיותה, כוחה
הבלתי־מוגבל ומבצעיה חסרי־הרחמים היתד, הצ/ כמו הגופים שבאו
בעקבותיה, מטרה לשנאת הציבור בבריה״מ.

ב 6.2.1922 בוטלה הצ', ובמקומה באה הג.פ.או (. 8.11.7 ),
שנקראה אוגפ״ו ( 117 ' 01 ) מ 1923 . גם בראש גוף זה עמד דזרז׳י־
נסקי, עד מותו ב 1926 — אולי כתוצאה מהרעלה. יורשו היה
ויצ׳סלו מנז׳ינסקי (מת, או נרצח, ב 1936 ), שהיה אחראי בתקופת
ה״קולקטיוויזציה" של החקלאות בבריה״מ להמתת מאות אלפי
איכרים שלא הסכימו לנישולם ע״י השלטון. אז הוגלו ב 3 מיליון
איכרים למחנות־ריכוז, וגם מאלה מתו רבים.

ב 1934 הפכה האוגפ״ו לחלק העיקרי של הנ.ק.ו.ד•(. 11.14.8.4 ;
ר״ת של "קומיסריון־עם לענייני פנים"), ומאז נודעה בשמו. באותה
שנה ירש את מנז׳ינסקי סגנו, ג. יגודה (ע״ע), שנתפרסם לשמצה
במעצרם ובהמתתם של רבים ממתעדי סטאלין. יגודה, והנ.ק.ו.ד.
שבפיקודו, פעלו לפי העיקרון כי מי שאינו תומך בסטאלין, הריהו
אויב המדינה. למרות זאת הודח יגודה ב 1936 (נשפט ב 1937 והוצא
להורג ב 1938 ). בשנים 1936 — 1938 עמד בראש הנ.ק.ו.ד. נ. ןז׳וב
(ע״ע)ל שבתקופתו הושלם חיסולה המוחלט-כמעט של המנהיגות
הקומוניסטית הוותיקה, שנחשדה בהתנגדות לסטאלין. תהליך זה,
שכבר החל בימי יג 1 דה, מצא את ביטויו ב״משפטי־הראווה" הגדולים
שבוימו ע״י הנ.ק.ו.ד.. בעקבות משפטים אלה הוצאו להורג בוכרין,
זינוביב, קמנב. חדק (נעלם), ריקוב (ע׳ ערכיהם) ואחרים, לאחר
שהודו, בלחץ הגק.ו.ד., בחבלה, טרוצקיזם, וכד׳. אותה עת כיוון
סטאלין, למעשה ישירות, את פעולות הנ.ק.ו.ד., ונושא־כליו, יז׳וב,

חיסל גם את מרבית צמרת הצבא האדום, שנחשדה בחוסר־נאמנות
לסטאלין (חשד שלובה כנראה ע״י הגרמנים, שרצו להחליש את
בריה״מ). אז נעלם המרשל בליכר, התאבד המרשל גמרניק והוצא
להורג המרשל טוחצ׳בסקי (ע״ע). ב״טיהור הגדול" ("צ׳יסטקד,")
הוצאו להורג. לפי השערה, כ 1,500 מתוך כ 6,000 קציניו הגבוהים
של הצבא האדום. באותה תקופת-אימים ( 1936 — 1938 ) — ה״יז׳ובש־
צ׳ינה״ — נכלאו, לפי אומדן, כ 5% מכלל אוכלוסיית בריה״ם
במחנות־כפיה! קורותיהם תוארו ע״י הסופר סולז׳גיצין(ע״ע). ביולי
1938 הודח יז׳וב ומת בבית חולי־רוח, או ״טוהר״ גם הוא ( 1939 —
1940 ). במקומו בא ל. בריה (ע״ע).

בשנות ה 30 גדל והסתעף הנ.ק.ו.ד" בשל הצורך לסייע לממשל
בבריה״ם גופא, ובמגמה לפעול גם במדינות הקפיטליסטיות. ב״מערב"
בוצעו חטיפות ורציחות של יריבים "לבנים" אידאולוגיים, והוקמו
רשתות־ביון, ביניהן "התזמורת האדומה", שנתפרסמה אח״כ
במלה״ע 11 . מבצע־הטרור הנודע ביותר של הנ.ק.ו.ד. היה רצח
טרוצקי במכסיקו ב 1940 . בתחום בריה״מ הורחקו יהודים מתפקידים
אחראיים, במצוות סטאלין, אך בארצותיחוץ המשיכו לפעול.

בריה עמד בראש הנ.ק.ו.ד. כל ימי מלה״ע 11 . בתקופה זו הופרד
ממנו הנ.ק.ג.ב. (.£. 4.14.8 נ; ר״ת של "קומיסריון־העם לבטהוץ
המדינה"), אך למעשה נשאר בריה האחראי לגופי המשטרה החשאית
הסובייטית, יורשת ד>צ/ בגלגוליהם השונים, עד לנפילתו ב 1953 .

מ 1946 נודע הנ.ק.ו.ד., שבראשו עמד סרגיי ניקופוחביץ קרוגאב,
בשם מ.ו.ד. (ר״ת. 1.8.4 ^, היינו, "מיניסטריון לענייני־פנים"). אותה
עת הפך הג.ק.ג.ב. למ.ג.ב.(. 1.8.8 ^, ר״ת של "מיניםטריון לבטחון
המדינה״). בראשו הועמד ו. ס, אבקומ(ב. הוא הוחלף ב 1951 ע״י
ס. ד. איגגטייב. לאחר מלה״ע 11 עסקו שני המיניסטריוגים החדשים
הללו, בהשראת ססאלין ובפיקוח איש־אמוגו בריה, ברדיפת יהודים
שהוגדרו כמזזיקים "קוסמופוליטיים". בין הקרבנות, שרבים מהם לא
נודעו עקבותיהם, היו חברי "הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי", סופרים
ביידית, ועסקנים יהודים של המפלגה הקומוניסטיות המ.ו.ד. והמ.ג.ב.
סיפקו את ה״הוכחות" לביסוס האשמת היהודים המרגלים ואויבי
המשטר. במיוחדת המ.ג.ב., בהנהלת איגנטייב, עסק ב 1952 בהכנת
"הוכחות" לפעולותיהם החתרניות של רופאים יהודים במוסקווה. אלה
ניצלו ממשפטי־ראווה רק עקב מות סטאלין וסילוק איגנטייב.

לאחר מות סטאלין(במארס 1953 ), שוב איחד בריה בידיו כראש
המ.ו.ד. (והמ.ג.ב. שצורף לו), את כל הסמכויות המשטרתיות
בבריה״מ, הן החשאיות והן הגלויות־למחצה. ריכוז־היתר של כוח בידי
בריה גרם לסילוקו בקיץ של אותה שנה, ולהריגתו. מיוני 1953 כיהן
תחתיו, כראש המ.ו.ד., מנהלו הקודם, קרוגלוב, ואחריו כיהן, מ 1956 ,
ניקולי דודורוב. בינתיים ירד פלאים משקל גוף זה, ולאחר 1960
הפך למ.או.או.פ.(. 14.0.0.11 , ר״ת של "מיניסטריון להגנת הסדר
הציבורי"), בראשות ניקו׳לי שצ׳קלוב, ומאז לא נודעה לו חשיבות.

במארס 1954 , זמן לא רב לאחר סילוק בריה, קם בבריה״מ גוף
משטרתי חדש ) אף שהיה למעשה יורש הצ ׳ , הרי שמבחינת הכפפתו
למסגרת החוק התאים יותר לתקופה הבתר־סטליניסטית. היה זה
הק.ג.ב. (. 14.8.8 ; ר״ת של "הוועדה לבטחון המדינה"), הקיים גם
היום. יש הרואים בו את הגוף בעל ההשפעה הרבה ביותר, אחרי
הצבא, בבריה״ט. הק.ג.ב. כפוף לפיקוח הותז־ המרכזי של המפלגה
הקומוניסטית בבריה״מ. הוא פועל במסגרת החוק, וסמכויות שיפוט
והוצאה לפועל שהיו לקודמיו לא הוענקו לו. ארגונו תוכנן במיוחד
כך שלא יהפך לריכוז־כוח בלתי-מבוקר, כפי שהיה המ.ו.ד. בימי
בריה. עם זאת משמש הק.ג.ב. כ״עיני ואזני" המשטר, בבריה״ם
ובארצות־חוץ. מספר עובדיו מגיע, לפי אומדן, לכ 100,000 איש, אך
על כך ועל פרטים אחרים הנוגעים לגוף זה, אין ידיעות מהימנות.

האחראי הראשון לק.ג.ב. ( 1954 — 1958 ) היה הגנרל איון סרוב,
שהפגין אכזריות רבה בדיכוי המרד בהונגריה ב 1956 . את 0 ר 1 ב ירש

863

*׳קד! — צר

864

אלכסנדר שליפין, שכיהן בתפקיד עד 1961 . אחריו נתמנה אלכסנדר
סמיצ׳סטני. תקופת שני האחרונים היתד. זהה עם עידן ה״דה*
סטליניזציה" של חרושצץ־ב (ע״ע). באותן שנים פחת מורא הק.ג.ב.
וצומצם מספר האסירים במחנות־הכפיה• ב 1967 הועמד בראש הק.ג.ב.
יורי אנדרופוב, דיפלומט וביורוקרם, שאינו הולד בדרכי דזרדינסקי
ויז׳וב.

כיום מסורים בידי הק.ג.ב. תפקידים רבים: שיטור פנימי, בחלקו
חשאי, לקיום בטחון המדינה (להבדילו מתפקידי משטרה שגרתיים
המבוצעים ע״י המיליציה)* ביון בחו״ל, וביון־נגדי (להוציא את
הביון הצבאי המובהק הנתון בידי מיגהל הביון של הצבא [ג.ר.א. —
4 ..?.ז.]); פיקוח על גבולות המדינה ושמירת בטחון מנהיגי
בדיה״מ. מניחים כי מבחינה ארגונית כולל הק.ג.ב. כ 12 "מיג־
הלות" העוסקות בשטחי בטחון שונים, לרבות הבטחץ הפנימי
של הק.ג.ב., דיסאיגפורמציה, מחקר, ניהול וכר. אחת המיג־
הלות עוסקות במיוחד ביהודים. מספר הסוכנים ברחבי העולם
(במיוחד באה״ב ובגרמניה המערבית, אך גם בתחום גרורות בריה״מ)
נאמד בכמיליון איש. כוח־האדם שגויס, לעתים חון שימוש במניעים
אידאולוגיים, מעולה מאד בחלקו, ואינו נופל בכשרו מהמרגלים
שגויסו בעבר (זורגה במלה״ע 11 ; אבל; בליק * ברג׳ם * וסל! פוכם;
19 נטקורב 1 ! פילבי ואחרים). עיבוד הנתונים שנאספו מתבצע
באמצעים מתוחכמים, ובד״ב ללא השפעת דעות מדיניות קדומות.
השימוש באלימות, שהיה נהוג בראשית הק.ג.ב. (רצח האוקראינים
ך 3 ט ובנד־רה בגרמניה בשנים 1957/59 ) נעלם. סוכנים שנתגלו שוב
איש מופקרים, אלא מוחלפים במרגלים מערביים שנתפשו. יש
שאנשי הק.ג.ב. פועלים בחו״ל במסווה דיפלומטי.

כל גופי השיטור הבטחוניים והמדיניים שתפקדו בבריה״ם מימי
הצ ׳ ועד היום נודעו בפעולותיהם האנטי־יהודיות. מגמה זו נתמשכה
מימי הרדיפות נגד הציונות בראשית המשטר הקומוניסטי, דרך
משפטי־הראווה של שנות ה 30 , והתקופה שלאחד מלה״ע 11 , ועד
לשנים האחרונות בהן הצד הק.ג.ב. לעליה לישראל. רבבות יהודים
הומתו בעבד ע״י גופים אלה, או מתו בעקבות הגלייתם. גם כיש
נתונים יהודים רבים במאסר, או נמקים במחנות־הכפיה של הק.ג.ב.
וע״ע מועצות, ברית ה־. עם׳ 742/4 .

,? 518116 > - 138111 * 061 .? ; 1955 , 0311111 .ן .<!

1 * $0911 / 0 3x5 ?¥ ,נ{* $6 . 11 ; 1959 , 1 ) 7/1? \¥0x1

4 , 0630011 . 11 ;* 1967 , 1965 ; 8. £>/> 1101* 111^x41111011

1116 ,. 0.8 .£! ,ת 0 זז 83 . 1 ; 1972 ,* 10 < 1 ז*$ 1 ^ 111* 5€0x /?>

, 1974 ,! 1 ח* 4% 1 * 97 * 5 1 * 50111 / 0 ) 1110x1 /־)־ 7 )^

א. יי.

צ׳קעג (קרי צ׳גינג! 1113118 * 01 ) , פרובינציה ברפובליקה העממית
של סין, באיזור החוף הדרומי־מזרחי, מדרום למחח שנגהי.

101,800 קמ״ר, 31 מיליון תוש׳ ( 1968 ). רובי׳ ארץ גבעות והרים
נמוכים, שגבהם 200 — 300 מ׳ ובדרש פסגות מעטות המגיעות לגובה
של 500 — 600 מ׳. הארץ בנויה בעיקר סלעים קריסטאלינים ומטאמור־
סיים עתיקים שעברו תהליכי בליה ממושכים. טרשים עמידים
חשופים מהווים את החלקים הגבוהים של התבליט. בין טורי ההרים,
המשתרעים בכיוון דרום־מערב צפון־מזרח (בהקבלה לכיוון קו
החוף), עמקים רחבים המכוסים מעטה עבה של חרסיות. החוף מפורץ
מאד ובקרבתו איים קטנים ושוניות רבים (חוף ריאם טיפוסי [ע״ע
חוף, עם׳ 201 , ור׳ תמ׳ שם|). נהרות קטנים רבים היורדים לים־סין
מנקזים את חלקה המזרחי של צ׳ ואילו את חלקה המערבי מנקז
הג׳ינדאנג ( 8 ם 3 *ת 011€ ), גהר גדול ועשיר במים הזורם למרבית
ארכה. בכמה מהעמקים הגדולים הניקוז לקוי ונוצרות ביצות בחדשים
הגשומים. האקלים ממוזג. הטמפרטורה הממוצעת של החודש הקר
(ינואר) היא • 12 באיזור החוף ו ״ 8 —״ 9 בעמקים הפנימיים. הכפור
נדיר. בחודש החם (יולי) — ״ 27 באיזור החוף, ״ 28 —״ 30 בעמקים
הפנימיים. טמפרטורות מעל ״ 35 — נדירות. גשמים יורדים בשפע

בחדשי הקיץ (מאי—אוקטובר). כמות המשקעים השנתית הממוצעת
1,200 — 00 ^ 2 מ״מ. סערות סיפון פוגעות בעיקר באיזור החוף, במיוחד
בחדשי מאי—אוגוסט.

בצפת צ׳ כורים עפרות ברזל ובאיזור החוף הדרומי, עפרות
אלומיניום ועופרת. בסמיכות למכרות פותחה תעשיה המבוססת על
מחצבים אלו. אוכלוסיית הפרובינציה עוסקת ברובה הגדול בחקלאות.
מגדלים אורז, תה, ירקות, סירות. צפון צ׳ היה בעבר מקוד חשוב
למשי, אך ענף זה הצטמק בתקופת השלטון הקומוניסטי. לאורך
החוף ובנהרות מפותח מאד הדיג. העמקים ורצועת החוף מאוכלסים
בצפיפות רבה. אוכלוסיית ההרים דלילה. בירת צ׳, הנגצ׳ואו (ע״ע,
וע״ע כרן מילואים), 784,000 תוש׳ ( 1968 ), היא מרכז תעשיה
(בעיקר טכסטיל וכימיקלים) ותחבורה חשוב. הערים האחרות קטנות
יותר ומצויות ברובן באיזור החוף. וע״ע סין, ושם טבלות ומפות.'

מ, בר.

צקלג, עיר בנחלת שמעון, בתחום "נגב יהודה"(יהר טו, לא* דבה״א
ד, לא). בזמן שאול היתד! עיר שדה פלשתית. דוד שלט בצ׳ כבן
חסותו של אכיש מלד גת (שמ״א כ״ז, ו), שנתן לו את העיר כשנמלט
משאול. בקרב אפק, בו נתלווה דוד לאכיש, נשרפה צ׳ ע״י העמלקי.
בצ ׳ נצטרפו לדוד "הגמדים", וממנה הוא יצא, לאחד מות שאול,
לטעון לממלכת יהודה. צ׳ נפנית עם הערים שנושבו ע״י עולי בבל.

רוב החוקרים זיהו את צ׳ עם תל א ל־חוילפה (ליד קיבוץ להב)
בשולי הרי יהודה, אך כיוון שמקום זה לא היה בתחום הפלשתים,
זוהתה צ׳ לאחרונה עם תל שרע, על גדות נחל גרר.

י. אחרוני, א״י בתקופת חסקרא (מפתח בערכו), תשכ״ג 2 ! ו. קלאי,
נחלות שבסי ישראל, 299 — 301 , תשנ״ז! א. אורן-א. נצר, מבנה־
פולחן בחפירות תל שרע (קדמוניות, ר, 53 — 56 ), תשל־ג; ש. גרול,
העדה לכתובות ההייאדסיות מתל־שרע (שם, 56 — 57 ), תשליג.

צ׳ק|לוב (פס^ז! 1 ), שמה הקודם ( 1938 — 1957 ) של אוירג־
בורג (- 1 קץ 6 < 31 נסק 0 ) ג עיר בדרום הרי אורל (ע״ע)

בירת מחוז (אובלסט) אורנבורג, הרפובליקה הפדרטיווית הרוסית,
בריה״מ. 386,000 תוש , (אומדן 1973 ). שוכבת ע״ג אורל (ע״ע),
בצומת מס״ב. סביבתה הפוריה הוכשרה לגידול דגנים ובע״ח במס¬
גרת מפעל פיתוח אדמות-בתולה בסוף שנות ה 50 וראשית שנות
ה 60 של מאה זו. בעיר מפעלים לייצור חלקי טרקטורים, טחנות
קמח, מחלבות, מפעלים לעיבוד בשר, בתח״ר לייצור משי ומפעלי
תעשיה קלה.

נוסדה ב 1735 כמבצר ע״ג אורל, כ 280 ק״מ מזרחה ממושבה
הנוכחי(במקום בו שוכנת כיום העיר אורסק [ע״ע]). ב 1743 הועתקה
לאתרה הנוכחי והפכה למרכז צבאי ומנהלי של החבל והיתד, נתונה
במצור ממושל בתקופת מרד פוגצ׳וב (ע״ע! 1773/4 ). לאחר חיבורה
במס״ב למרכז רוסיה ולאסיה התיכונה בסוף המאה ה 19 היתד,
למרכז מסחרי חשוב. בתקופה הסובייטית התפתחה בעיקר כעיר־
תעשיה.

צר (אנג׳ ]:! 0116 ), סלע לא קלאסטי, צפוף, קשה ושביר, מורכב
בעיקר מ ־ 510 . לצ' ברק תת־זגוגי ושבירתו רסיסיח עד צדפית.

צבעיו רבים: לבן, אפור, כחלחל, ירוק, אדש, חום ושחור.

חלמיש הוא למעשה שם נרדף לצ׳! הוצע לייחס את השם חלמיש
למינים הבהירים — לבנים ואפורים — ואילו את השם צ׳, לסוגים
הכהים יותר, בעיקר לאלח שצבעם חום.

צ׳ מכיל לרוב 97% — 99% סיליקה וכמויות זעירות של , 030
0 * 1 \. , 3 ס 0 2 ? י 1 2 0. 3 \/, חרסיוח (ע״ע חרסית) ומינרלים קרבונטיים
(קלציט [ע״ע], דולומיט [ע״ע])! הוא מכיל מים עד כדי 1% .צ׳ עשיר
במיוחד בתחמוצות ברזל — עד כדי 20% — נקרא י א ם פ י ל י ט.

המינרלים העיקריים של ר,צ׳ הם קורצה (ע״ע) קדיפטו־ או
מיקרדגבישית, כלקדון ואופל (ע׳ ערכיהם). כלקדון הוא קוורצה

865

צר — צר, גלי•

866

קריפסו־גבישית בעלת מבנה סיבי, עשירה בנקבים תת-מיקרוסקו-
פיים. אופל מופיע בצ׳ בשני סוגים: אופל שהוא חומר כמעט
אמורפי, ואופל ז 0 , שהוא ס-קריסטובאליט בלתי מסודר המכיל
תחומים של "־טרידימיט. צ׳ קדום (פרה-מסוזואי) בנוי בעיקר
קוורצה וכלקדון בתוספת מעט אופל ־דס, ואילו צ' צעיר יותר עשיר
יותר באופל 1 ב> ובאופל פורצלניס בנד בעיקר אופל ירס
ואופל ^ עם מעט קוורצה קריפטו־גבישית וכלקדון, שלדים אורגניים
צורניים וגייזרים בנויים אופל . 4 .

צ׳ מופיע בתצורות ימיות דבשתיות מן הפרה־קמבריון (ע״ע)
התיכון ועד היום, אך הצ ׳ הימי הצעיר ביותר גילו אאוקן תיכון.
שכבות צ׳ נפגעות לעתים ע״י רפורמציה מיוחדת, כגון קימוט,
עיוות או ברקציזציה! צורות אלה עפ״ר אינן תוצאה של פעולה
טקטונית, אלא קשורות בעצם התהוותו של הצ ׳ .

דרך התהוות הצ׳ טרם הובהרה סופית, בי מבנן המקורי של רוב
דוגמאות הצ׳ המופיעות עפ״נ היבשות טושטש ע״י תהליכים דיאגנ־
טיים. תהליכים אלה בצ ׳ ובפורצלניט הובהרו לאחרונה ע״י קידוחי
עומק בים, שסיפקו דוגמות בהן תהליכים אלה עדיין פועלים. הת¬
הליך מוביל מסין צורני (אופל . 4 ) לפורצלניט (אופל ידס) לצ׳
בנוי כלקדון, עם קוורצה קריפטו־גבישית או בלעדיה, ומכאן לצ׳ בנד
מיקרו־ או מגא־קוורצה.

הסיליקה הדרושה ליצירת צ׳ היא לרוב ממוצא אורגני: שלדים
של דיאטומיאות ודדיולאריה, ובמידה פחותה. של ספוגים צורניים
(ע״ע צרן> ושל סיליקו-פלאגלאטה• דיאטופיאות נפוצות בעיקר בים
הצירקומפולארי, באזורים שבהם עולים מי הים מן העומק, או גם
באגנים אפי־קונטיננטליים עשירים בחמרי מזון! הם גם חיים במי
אגמים מתוקים. רדיולאריה, לעומת זה, מעדיפים מי ים חמים. אלה
הם אפוא הסביבות העיקריות ליצירת צ׳. רק כמות זעירה של
החומר הצורני הביוגני משתמרת בסלעי המשקע. כ 96% של השלדים
הצורניים נמסים וחוזרים למי הים, וכ 2% מתמוססים במים האינטר־
סטיציאליים בתוך הסדימנט.

מקור לא ביולוגי" של סיליקה ליצירת צ׳ הוא אפר וולקני חומצי.

צ־ מופיע בשתי צורות: ( 1 ) בתרכיזים, מסודרים עפ״ר ברבדים
מיוחדים בתוך סלעים קרבונטיים או חרסיות ; צורת הופעה זו נפוצה
בארץ בסלעים מגיל קנומן, טורון ואאוקן קדום.( 2 ) בשכבות רצופות
המופיעות עפ״ר בסירוגין עם שכבות גיר, קרטון או חרסית; צ׳ מסוג
זה נפח בארץ בעיקר בסלעים מגיל סנון.

תרכיזי הצ׳ נוצרים ע״י ריכוז מקומי של אופל ביוגני מתוך
השכבה והחלפתו של הסלע המקורי; אך ישנן שכבות כה עשירות
בתרכיזי צ , , שמתחייבת כניסה של חומר צורני לתוך הסדימנט
מבהח, עפ״נ מרחקים מוגבלים, ע״י מי תהש עשירים בסיליקה.
סיבת ריכוזה של הסיליקה במקומות מיוחדים בתוך הסדימנט אינה
ברורה די צרכה, אך היא קשורה כנראה בחלוקה בלתי שוש של
חומר אורגני, הגורמת לשינדים במקומיים ב 9 ו!.

אופן יצירת ד,צ׳ השכבתי הוא פחות ברור; אך סימנים שונים
מעידים על כך, שהוא נוצר בתהליך דומה לצ׳ התרכיזי בתוך שכבות
עשירות במישד בסיליקה אורגנית (טין צורני). תכונות טכסטורליות
וססרוקטורליות של שכבות צ׳, כגון תופעות גלישה וברקציות
אינטרה־תצורתיות, רומזות על כך, שד,שכבות נוצרות בשלב של
הדיאגנזה המוקדמת.

צ׳ אביוגני נוצר משקיעה של סיליקטים מימיים של נתרן(ע״ע),
כגון מגדייט, מתוך מי אגמים אלקליניים. הנתרן מורחק לאחר מכן
ע״י מים מטאוריים שסיליקה הנותרת הופכת לצ׳. מנגנון אנאורגני
נוסף ליצירת צ׳ הוא המסתם של סיליקטים דטריטיים ושקיעתה
החוזרת של הסיליקה; גם תהליך זה מבוקר ע״י שינויים ב

צ׳ נשבר לרסיסים חדים וחותכים, ולכן הוא שימש חומר גלם
עיקרי לאדם הקדמון ליצירת כלי עבשה ונשק (ע״ע, ור׳ להלן: ציר,

שכבות וערמות של צור (כהה), תצורת טונסריי, ק?יםורניה

- כלי־) בארצות חסרות צ׳ שימשה במקומו זכוכית וולקנית כאובסי

דיאן (ע״ע).

לצ׳ תפוצה רחבה מאד בא״י ובארצות השכנות בשכבות מגיל
טריאס ועד אאוקן תיכון, כמעט תמיד בסלעים קרבונסיים. הוא
נפח במישד בסינקלינות של הנגב, ועשוי ליצור טור של שכבות

רצשות עד עובי של 50 מטרים.

ג. שטייניץ, הסטח־קטורות הפרימיטיביות בשכבות הצ׳ הסנוני של
\4. א״י, 1974 ן / 0 1 וס 1 ־ 1£1 ץ 1 ז 1 : 0 ץס' 10 <וס 4 \ )(/" 1 , 30110110 ) 8 .א
>/>( 0 511 / 0 מי*מ x0014* 110^1, 1957'; 8. ]. ?0(6)0110, 50111-

511 ,(. 011 ) ( 01301 ) 1 . 14 ; 1957 ץ 110 )מ 10 מ x11 111 50411001111 (500.
£0011. ?21100111. 141001 311 , £1001101 . 0 ; 1959 ,( 4711 ,. 1111 ? . 00 ק 5 , 31 ־ x0
\?1 310 ) 14100 ) 04 תז 5:0 י< 3 , 0303 . 3 .£- 0303 .ם .[ : 10 ) 211 > 01 ה x7, 111),
1962'; 511 1110 ' , 011381 ^ .א x0 ?1 -803 10 ) 1 * ,[. 011 ] 14111 . 19 :ח 1 ) ס 101 < 1 ס ,
7), 1974.

פ. קס.

צר, כלי", כלי מלאכה ונשק שרושו בפרהיסטורש (ע״ע). כ״צ
מסוימים יוצרו גם בתקופות מאוחרות יותר (כגון להבי-מגל
גם בתקשת הברזל; מצית הרובה [ע״ע] במפנה המאות ה 16 — 17 ).
לצ ׳ דרגת קשיות גבשה ( 9 ) ואופן התפצלות נש לרסיסים חדים
וחותכים, ולכן שימש חומר גלם עיקרי לאדם הקדמון ליצירת כלי
עבשה ובשק. בארצות חסרות צ׳ שימשה במקומו זכוכית וולקנית
כאובסידיאן וגם בזלת וקורצה (ע׳ ערכיהם).

לכ״צ שתי מחלקות: קלים גרעיניים ( 010015 ־ 001 ), שעיקרם דו־פני
( 1£30131 ל), וכלים נתזיים ( 10015 [):״ £131 ), שעיקרם חשפני (- 1 מט
£30131 ). כלי גרעיני
עשוי אבן־צ' שפנש
שובבו ועוצבו לצורה
הרצויה (ר׳ בטבלה,
מס׳ 34 ). כלי נתזי
הוא פריט־אבן צ׳
( 1000 ת) — נתז

( 0 ) £131 ; 5 ), להב
( 10 ) 13 נ 1 [נתז ארוך,
לפחות, פי שניים מ¬
רחבו] ; 6 ), או לה¬
ב ו ן ( 10101 ) 813 או
11 ) 011 ז 10 בת [להב קצר
מ 5 ם״מ]; 7 ) — ש¬
הותז מאבן־צ , שנוצ¬
לה לייצורם ונקראת
גרעין ( 0010 ). מצויים
כמה סוגי גרעינים:
1 ) גרעין פשוט ( 1 )

867

*ר, כלי־

868

ב<י־*ור *פייגיים. עמית חכ?ים — ר׳ בניו• העור־

שנוצל ללא התקנה מוקדמת: 2 ) גרעין לוואלויאזי(ע״ש לוואלוא בצר¬
פת). שהותקן להתזת נתזרים( 2 )! חודים או להבים! 3 ) גרעין ללהבים,
משני טיפוסים: א) פירמידלי ( 3 ), ב) סריסמטי ( 4 ). זעתז. הלהב
והלהבה נוצלו, לעתים, כפלים. אר עפ״ר שובררו ( €£1 ! 01 טס 61 ז)
בשברור התזה ( 7 ), בשברור קשקשים ( £ 031116 $ 60 : 8 ), או כשברור
מקביל ( 8 ), או שובבו( 39 — 43 ) לייצור כלים רצויים. השברור יוצר
קצה קהה לאחיזה, קצה עבה לגירוד, או קצה חד לגירוד או לחיתול.

הכלים הגרעיניים העיקריים הם: מקצע (־!*וקס*)! 33 ), חדסני,
חרפתו עוצבה בהתזות ספורות: כלי־קיצוץ ( 1001 8 מ 1 קק 0 *>) —
מקצע דו־פגי! דקר ( 1010 ק* 34 ) ! אבן־יד ( 1130(1-3x6 ) — כלי דו-פגי
שסוגיו רבים: 1 ) בידונית: 2 ) שקדית ( 131 ) 13101 )£ץ 1 זז 3 ! 35 ):

3 ) לבית (ת 1 ) 11£0 ״ 00 ) : 4 ) משולשית ( 36 ) ! 5 ) סגלגלה ( 31 * 37:0 )!
דיסקוס ( 38 ): קופיץ (■ 61 * 0163 ! 39 ), עשד גם על נתז גס. הכלים
הגרעיניים הם רב-תכליתיים. ייצור כלים תד-תכליתיש התפתת עם
הכלים הנתזיים. העיקרים ביניהם: 1 ) סכין ( 10 )! סוגיו האחרים:
סכין משונן ( 1 ) 0 ) 161113 ) 160 )! 11 ) ! סכין בעל גב: סכין קסום (־חטזז
611 ) 03 ) וסכין בשברור מקביל: 2 ) להבה משוברר ( 16 ) ! 3 ) להבה
גאופטרי — 5 סוגים: סהרה ( 100316 : 13 ) ! משולשת, שווה־צלעות
(מ!ז $0311601£0 : 15 ): מלבבה ( 17 ): טרסציה ( 18 ). (סוגים אלה
אינם אלא הפריטים הזעירים שנקבעו במסגרות עץ ועצם): משר
לשה מוארך ( 1 ) 6 ) 110003 ץ 61 טן) 11 נ 01 . 1 ) 30106 <! : 14 ): מרצע ( 12 )!

4 ) כלי״חיתול () 11300116 ) ! 5 ) אזפלה (: 1111116 ) 65 1606 ק: כלי קטן.
עס״ר עשר על נתז, שעוצב בשברור דו־פני)! 6 ) פגרד-קצה
(ז 6 ק 3 ז 1-50 ) 60 : 28 ) ; מגרד מזווה ( 606 ־ 031 : 29 ) ! 7 ) מקרצף (-סס
10:1 ): 8 ) שקערורית ( 011 ) 00 : 23 ): 9 ) כלי קטש ( 1 > 6 ) 03 סנ 1 ז):

24 — 27 ) : 10 ) נקר ( 10 ) 101 ), עשר על נתז או פריט אחר. עיקרו —
חרפה קצרה, שנוצרה לעובי הכלי בהתזה יחידה, ואז הוא חד־סני( 30 ),
או בהתזותספורות ואז הוא רב־פני, ולו שני סוגים: זוויתי( 30816 !)),
כשההתזות מבוצעות מכיוון אחד ( 31 ), פי-חליל ( 6 ) £16 - 16 )- 0 * 1 ),
כשהן מבוצעות משני כיוונים ( 32 ) : 11 ) חוד, סוגיו רבים — חוד
לוואלואזי ( 19 ) : חוד מכותף (ס״ס 3 16 ח! 0 ק)! חוד דו־פני (בד״כ
עוצב בשברור מקביל): חוד סגדיה (ע״ש 5300113 באה״ב): חוד
פולסש (ע״ש מ! 01$0 ? באה״ב! 22 ) : 12 ) ראש-חץ, חד ( 20 ) או
דרפני( 21 ) ! בעל עוקץ ( 21 ) או שקערוריות בבסיסו( 20 ) : 13 ) אז¬
מל ( 38 ) ! 14 ) מפסלת ( 40 ) ! 15 ) גרזן ( 41 ) ! 16 ) כילף ( 43,42 ).

כלים גרעיניים מאפיינים את התרבויות הסלאוליתיות הקדר
מות (תרבות אולדוואי, ע״ע פרהיססוריה), מהם כלים כדוריים
( 1$ > 01 ־ 61 ! 1 ק$), מקצעים, כלי קיצה. דקרש, אבני-יד גסות: מקצעים
וכלי קיצוץ מאפיינים את תרברות הודו ומזרח אסיה. קופיצים, אבני-
יד וגם כלש נתזיש כסכינים, מגרדים ומקרצפים, מאפיינש את
התדברות האשליות. כלים נתזיים: חודים, סכינים ומקרצפים —
את התדברות הפלאוליתיות התיכוניות: סרט לגוון מוסטרי אחד
הכולל גם דיסקמים ואבגי־יד לביות ופשולשיות. כלי־להב: מגרדים,
נקרים, סכינים וכלש קטשים מציינים את התדברות ד״פלאוליתיות
המאוחרות, המאופיינות גם ע״י שימוש ניכר בלהבים. להבונים מציי¬
נים את התדברות האסיפלאוליתיות והמסוליתיות. לתרברות הנאולי-
תיות שכלקוליתיות מישרים ראשי-חץ, להבי-מגל שכינים וכלים
דרפניים: גרזינים, מפסלות שילסים.

-א . 4 ! ; 1961 ,מ 6 ׳צ 0 מ< 1 ? ? 14 ( 111101111111 ? ) %1 ס 01 ק?ד , 1161 ־ 801 .?

. 1968 , 017/66 > 6 ־ 7 ז 16 <| 4 6 ! 11 ( 011 1 ?£ 0/1011 < 11 <ת 0 ח? 0 *./ , 816211103

אס. י.

869

*רה, טריסמן — ג׳רטיזם

870

צרה, טךיסטן ~ 3 ש 123 30 ש 15 ש? > פסודונים של סמי ר 1 ז ג¬
ש ט י ן (״;^ 530111105605 ) — ( 1896 — 1963 ) , סופר ומשורר
בשפה הצרפתית (והרומנית), יהודי, יליד רומניה. ב 1916 ייסד
בציריך, עם אחדים, את התנועה "דדה" שקדמה לסיר-ראליזם (ע״ע)
וכ״ע בשם 13 ) 03 . במאניפסט ( 1918 ) הסביר את עקרונות ההפיכה
הדדאיססית (ע״ע דדאיזם): דחיית כל שיטתיות, ספקנות כללית
וראיה של השפה כ״מוביל מקרי של השירה". לסי עקרונות אלה
כתב €תושץקוש 0 \ 1.1 \ ש 1 ) 6 זג 111 ז 6 '\ 3 סשססמשש? 03 ("ההרפתקה

השמימית הראשונה של מר אנטיפירין"), 1916 , וקבצי שירה רבים.
צ׳ היה פן הראשונים שגילה עניין באמנות כושית וכתב על אמנות
מופשטת. הוא ועמיתיו תמכו במהפכה הסובייטית מראשיתה. לאחר
שיתוף פעולה יוצר עם הסיר־דאליסטים — בין היתר בכתב העת
0 שג 311 ז 6 ״ 01 — נפרדה מהם דרכו, ולמן 1923 , הוא יצר ללא מסגרת
של אסכולה. מ 1919 חי בפאריס.

-■ 5141 1 )ת 0 *> 04 < 1 ,." 7 . 7 , 618:5011 ? .£ ; 1952 ,. 7 .* 7 ,(. 1 מ) * 001 ^ 1

. 1971 ' 131 ז €0 * 1 ' 1 11 ) 011 * 01 ?

צרופים ווזמורות ( 610111131100 <! ,תסוו^לגמסש), מושגים מת¬
מטיים מתוך פרק הקומבינטוריקה (ע״ע). ת׳ עם חזרה
היא סידור של ש עצמים הלקוחים מתוך קבוצה נתונה של ס עצמים.
לדוגמא: בהנתן הקבוצה { א, ב, ג, ד} של 4 = ס אותיות, ת׳ של
3 = ש איברים הקבוצה זו היא מלה כגון אאא, דבד או אבג, גאב
וכדומה. מספר הצ" שאפשר ליצור הוא ז ת ובמקרה שלנו ניתן ליצור
4 3 = 64 מלים של שליש אותיות. ת׳(בלי חזרה) — היא סידור של ז
עצמים שונים מתוך הקבוצה הנתונה של ס עצמים. בדוגמא שלנו
דבד היא ת׳ עם חזרה אך גאב היא ת׳ בלי חזרה. מספר הת" בלי
חזרה מסומן ש? ת וניתן ע״י הנוסחה ( 1 +ז- 0 )....( 0-1 ) 0 =זי 01 .
ת׳ של ס עצמים מתוך ס עצמים היא פשוט עריכת העצמים בסדר
חדש ומספד חת" הללו הוא 1 0 ־־ 2.1 ..:( 0-1 ). 0 ־־ש?ם (ע״ע עצרת).
צ׳ של ש עצמים מתוך ס איברים הוא קבוצה חלקית של ש עצמים
הלקוחים מתוך הקבוצה. בדוגמא הנזכרת לעיל הוד׳ אבג, גבא ובאג
נחשבות כצ׳ אחד של שלוש האותיות א, ב, ג מתוך הארבע הנתונות.
מספר הצ״ של־! עצמים מתוך ס מסומן 00 ,או ? 0 , אך הסימון
המקובל ביותר הוא (") וניתן בנוסחה:

_!מ_ = ( 1 +ז— 1 >)■ ••( 1 — יו) 0 = (ת/

יז!(ז— מ) ז••• 1-2 /ז\

המספרים הללו ידועים גם כמקדמים הבינומיים (ע״ע פולינום
ובינום). הכללה של הצ" היא החלוקה של ס עצמים לש 1 קבוצות,
שבקבוצה הראשונה יהיו,ס עצמים, בשניה 0 2 עצמים וכר... מספד
הצ" הללו הוא:

למספרי חת" זחצ" חשיבות רבה בבעיות ספירה ובשימושיהם
בהסתברות (ע״ע).

צ׳ךטוזה, ע״ע _קךתוןינים.

צ , רטוך <י 0 ל] י , ^ 7 * 0 נסיך — 1 ) $1 ץש 0 ]־ 0231 ע 2 ש 0 ! 1310 ).^ —
( 1770 , ורשה — 1861 , מונפרמי [ליד פאריס]), מדינאי
פולני. בן למשפחת אצולה עשירה ורבת השפעה. בצעירותו שהה
ברבות מארצות מערב־אירופה, ובמיוחד בבריטניה. השתתף במלחמת
1792 נגד רוסיה אך בזמן מרד קושצ׳ושקו(ע״ע) ב 1797 שהה מחוץ
לפולניה. ב 1795 יצא לפטדבורג כדי למנוע הפקעת רכוש משפחתו
ושם התיידד עם מי שהיה יודש־העצר ומ 1801 הצאר אלכסנדר 1
(ע״ע). פ 1801 סייע צ׳ לצאר בניהול מדיניות החח וב 1804 — 1806
היה שר החח. הוא שאף לאיחוד כל חלקי פולניה עם רוסיה והסתייג
משיתוף הפעולה של הפולנים עם נפוליון. בהיותו שמרני בדעותיו

חשש מהפצת רעיונות המהפכה הצרפתית. ב 1806 — 1823 היה צ׳
אחראי (קוראטור) למערכת החינוך באיזור וילנה. במלחמת 1812
(ע״ע נפוליון, עם׳ 260 ) ובקונגרס דנה (ע״ע דנה, קונגרס, עם׳
209 ) נמנה שוב עם יועצי אלכסנדר 1 וניסח את חוקת "מלכות
פולניה" ואת חוקת הרפובליקה של קרקוב.

צ׳ הסתייג ממרד 1830 , אך משפרץ נמנה עם מנהיגיו והשתדל
למתנו. כשדזיפא המרד נידון שלא בפניו למוות ונמלט לפאריס, משם
ניהל פעילות ענפה נגד רוסיה. במלחמת קרים ( 1853 — 1856 ) הציע
צ׳ לצרפת, בריטניה ותורכיה לשתף פולנים במלחמתם ברוסיה. וע״ע
פולניה, היסטוריה, עמ׳ 420/1 .

כיובל שנים השפיע צ/ בתוקף תפקידיו הממלכתיים והציבוריים.

על חיי היהודים ברוסיה ובפולניה• מגמתו היתד. להביא לידי התבו¬
ללותם הגמורה של היהודים בסביבתם, וע״כ נשאה פעולתו, בפועל,
אופי אנטי־יהודי. בשנים 1802 , 1806 ו 1807 היה חבר בוועדות
ממלכתיות שדנו בענייני היהודים. ב 1813 סירב לאשר — בתוקף
תפקידו כאחראי לחינוך באיזוד — הוצאה לאור של עתץ יידי
בווילנה. עם כינון ״מלכות פולניה״ ב 1815 נתמנה צ׳ על ענייני
היהודים והאיכרים. בתפקידו זה סירב לתמוך בצעד כלשהו שיביא
לשוויץ זכויות ליהודים, עד שיתקנו את הליכותיהם דתאימון
לנימוסי הסביבה, בגלותו בפאריס רצה לזכות בתמיכת היהודים
במאבקו, שינה את טעמו וב 1844 קרא למתן שוויץ זכדות ליהודים.
צ׳ תמך במשכיל היהודי מגדל לפין (ע״ע), ששהה בביתו ושימש
מורה לילדיו.

ר. סאהלר, החסידות וההשכלה (מפתח בערכו), 11961 - 1615 > 430 ז. 1 <

116 ־ 1 :ס!) }!! 1 זי 8 > 1 ?!/£" ,זנ>) 101 < 1 . 41 ; 1948-50 , 1-17 . 1 / , 111300

- £111-0 4 מז 1 . 0 , 1114161 ^ ; 1953 ,( 70111016 131 ־ 840001 • 5130 051103 [

, 1955 , 1770-1861 , 1 ( 011 ט סס*?

מ. זי.-ס.

צ'ךטץם (י 150 !ש 013 ), תנועת פועלים בריסית שפעלה בשנים
י 1838 — 1848 . תנועת הצ ׳ מכונה ע״ש "מגילת העם" ( 111€
ש^שגיס 5 ' 16 ק 60 ?) שפרסמו במאי 1838 מנהיגי.איגוד העובדים של
לונדון״( 131:100 :> 48$0 . $י 1 ש€ה 1081 ש[ש 70 \ 100 ) 100 ) וכמה חברי פרלמנט
רדיקלים, ובה 6 דרישות: זכות בחירה כללית (לגברים), בחירות מדי
שנה. אזורי בחירות שומם במספר הבוחרים, בחירות בקלפי, ביטול
הגבלות רכוש על חברות בפרלמנט ותשלום שכר לחברי הפרלמנט.
דרישות אלו כבר נשמעו קודם. ר,צ׳ זכה לתמיכה רבה, בשל אי-
שביעות הרצץ מחוק הבחירות של 1832 (ע״ע [ה] ממלכה המאחדת,
היסטוריה, עמ׳ 896 ), מ״חוק העניים״ ( 1834 ), מכשלץ האיגודים
המקצועיים ומהשפל הכלכלי של 1837/8 . מנהיגי הצ׳ היו חלוקים
בשאלת האמצעים להשגת 6 המטרות: פירגום ארקונור (ע״ע) צידד
בשימוש בכוח בשעת הצורך ודלים לאום (!!^ס״ן) עמד בראש אנשי
"הכוח המוסרי" שהתנגדו לאלימות.

בסתיו 1838 נבחרו באסיפות המוניות בכל רחבי בריטניה נציגים
ל״אסיפה מכוננת" של ד,צ׳, שניסחה, לאחר מחלוקות מרובות, עצומה
(ת 1110 ש 6 ק) שהוגשה לפרלמנט ביוני 1839 בחתימת כ 1.3 מיליץ איש.
העצומה נדחתה ברוב של 235 נגד 46 וכתגובה הכריזו מנהיגי הצ׳
שביתה כללית (שכונתה ״החודש הקדוש״) 1 השביתה נכשלה. נסיון
התקוממות בניופורט (נובמבר 1839 ) נכשל אף הוא, והשלטונות
דיכאו את ד.צ׳ בכל מקום בחוזק-יד < כמה מראשי הצ ׳ , בהם ג׳ץ
פרו׳סט וארנסט ג׳ונז ( 0065 () נידונו למוות ואח״כ הוגלו ואילו
אחרים הושמו במאסר.

ב 1840 הוקם במנצ׳סטר "איגוד הצ׳ארטר הלאומי". לדברי ראשיו
הצטרפו אליו כ 40,000 חברים ב 400 סניפים. שוב הוגשה עצומה
בזכות "מגילת העם", חתומה בידי כ 3 1 / 3 מיליץ איש, וגם זו נדחתה
ע״י הפרלמנט, ועוד פעם פרצה שביתה שנכשלה עד מהרד- בשנים
שלאחר-מכן נחלש הצ/ לתכניתו של ארקו׳נור לישב פועלים על
חלקות אדמה קטנות הצטרפו כ 70 אלף איש וב 1847 הוקם היישוב

871

צ׳רטיזם — צ׳רלז 1

872

הראשון "או׳קונורוויל" ( 11€ ;״ 0 ״״< 0 ' 0 [במחוז נאקינגם]}. נסיוז
לקיים הפגנת ענק, בעת הגשת עצומה נוספת לפרלמנט וכהד למה¬
פכות 1848 באירופה, סובל ע״י המשטרה ( 10.4.1848 ). אחרי כשלון
זה דעו הצ ׳ .

ג. ד. ה. קול, תולדות תנועת הפועלים באנגליה, 97 — 127 , תש״י!

. 0 0111 ■!? . 7 ף 1925 , 01 ) 111 ) ¥00 1 * 11 ) 010 ) 11 " 7 , 611 ׳\ 140

; 941 ! , 0111 ) 1 ) 0 ? 1111 ) 010 , 0016 . 0. 11 . 3 ) ; 1929 , 11111 ) 01/014 ^ 1 10
. 1959 , 1 ) 5111111 1111 ) 010 ז(■! , 6 )

א. ז.

צרכזלי, אידילי גא 1 ךגיאביץ׳ — 1 ז 11€811 ־ 1 ק 60 ז 118 \ 310 ק 11

— ( 1882 — 1959 ), מנהיג סוציאליסטי גרוזיני.

היה ממנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרוזינית(ע״ע גאורגיה,
עט׳ 173 ) והצטרף למנשףקים (ע״ע). נבחר ל״דומה" (ע״ע) השניה
וב 1907 הוגלה לסיביר. הוא חזר לפטרוגראד בפתץ המהפכה במארס
1917 והיה אחד מראשי הסוביט (מועצת פועלים וחיילים) הפטרו־
גראדי(ע״ע (ה)םהפכה הרוסית, עם׳ 365 ) ומראשי הועה״ם הכל־רוסי
של הסובייטים שנבחר ביוני. ב 31.5.1917 מונה שר בממשלת לבוב
(ע״ע), כאחד מ 5 השרים נציגי הסובייטים, ואח״כ היה שר-פנים
בממשלת קרנסקי (ע״ע). צ׳ נכשל בנסיוגותיו להשליט חוק וסדר,
כנגד חתירת הבולשוויקים, האנארכיה בכפר והתערערות המשמעת
בצבא. בסוף 1917 השתתף בהקמת המדינה הגרחיגית העצמאית,
ונמלט לחו״ל כשכבשוה צבאות הסובייטיים באביב 1921 . בניגוד
למנשוויקים רבים התייחס צ , באהדה לציונות.

צ׳ךטר, ע״ע ציונות.
צריום, ע־ע עפרות נדירות.

*% : :־-ד :*

צ'ךיק 1 בר, אביגדור ( 1894 , סטרבורג — 1958 , ירושלים),
היסטוריון. בן למשפחת משכילים. למד פילוסופיה והיס¬
טוריה עתיקה באוניברסיטת מוסקווה, והשלים לימודיו בברלין.
ב 1925 עלה לא״י. היה מראשוני המורים באוניברסיטה העברית
בירושלים, ואח״כ פרופסור להיסטוריה עתיקה וללימודים קלאסיים.
ספת הראשון (בגרמ׳) דן ב״יסודות המדינה ההלניסטית מאלכסנדר
הגדול עד תקופת הרומאים״ ( 1927 ). לאחר מכן הקדיש עצמו לחקר
תו״י בא״י ובתפוצות בתקופה היוונית־רומית. ספרו היסודי בתחום
זה הוא "א״י תחת שלטון תלמי״ ( 1937 ! באנג׳), ובו השתמש
לראשונה בפאפירוסים יווניים לחקר תו״י. בספרו "היהודים והיוונים
בתקופה ההלניסטית"(אנג , : נ>מ 2 מס 1 ) ¥11123 ! 0 1$110 ת 011£ }־ 1 ,

1963 2 ,1959 ), תשכ״ג 2 , נתן סקירה מקיפה ובהירה על נושאים אלה,
על רקע ההיסטוריה הכללית של התקופה. מספריו האחתם: "היהודים
במצרים בתקופה ההלניסטית והרומית לאור הסאפירולוגיה"(תש״ה!
תשכ״ג 2 ! אגג׳: 1963 )! וקובץ מאמריו: "יהודים בעולם היווני
והרומי״, תשכ״א! וקובץ ממצה של כל (כ 600 ) הפאפירוסים
הנוגעים לעניינים יהודיים, ,ת!נ 1 זבש 1111131 ת! 11 ז 0 ז׳גק 3 ? 115 ק'! 00
1 ־ 111 ׳ 1957 — 1964 (עם א. פוקס ומ.שטרן). ב 1974 י״ל ספרו: "אלף
שנות היסטוריה יהודית במצרים". כ״כ כתב ספרי לימוד, "היסטוריה
כללית" (המזרח העתיק, יון, רומי, יה״ב, העת החדשה), מלווים
במקורות! מהדורה שניה — 1962 — תשל״ג.

ב. שוחסמן, כתבי א. זד, רשימה ביבליוגרפית (אשכולות, ב׳), תשי״ז!

נ. רוסבשטרייר — ח. וירשובפקי — ד. אשרי — א. פוקס, על פרום׳

א. צ׳ ז״ל, תשי״ח.

צ׳ריקובר, אלייהו ( 1881 , פולטאווה [אוקראינה] — 1943 , ניו־
יורק), היסטוריון של תו״י! דודנו של אביגדור צ׳. אביו
היד. מראשוני ״חיבת ציוך. ב 1904 סיים לימודי אמנות באודסה.
הצטרף לחוגים הציוניים-סוציאליסטיים, וב 1905 , בהיותו תלמיד
באוניברסיטת פטרבורג, נאסר לשנה בשל כך. ב 1905 פרסם צ׳ את
מחקרו הראשון (ברוסית) — פרשנות מרכסיסטית על יצירתו של

מנדלי מוכר-ספרים (ע״ע). הרבה לכתוב בעתונות ובאנציקלופדיה
היהודית־רוסית הגדולה. ב 1914 נתפרסם מחקת (ברוסית) על קורות
החברה לקידום התרבות בקרב יהודי רוסיה. ב 1915 יצא לניו־יורק.
הושפע מד. ב. בורוכוב (ע״ע) והחל לכתוב יידית. לאחר מהפכת
פברואר 1917 חזר לרוסיה, התיישב בקיןב, ובעזרת קבוצת ידידים
קטנה החל לאסוף אלפי עדויות על הפוגרומים שנערכו אז ביהודי
רוסיה. ב 1921 עבר לברלין, ועם קבוצה זו ייסד ארכיון יהודי לתול¬
דות יהודי מזרח־אירופה, שפרסם סדרת ספרים מקיפה ( 7 כר׳) על
תנועת הפוגרומים באוקראינה בשנים 1917 — 1921 . אחד הכרכים הוא
ספרו של צ׳(בגרמ ׳ ) על אנטישמיות ופוגרומים באוקראינה 1917/8 ,
שנתפרסם ב 1923 , בצירוף מבוא מאת ש• דובנוב. חלק שני של
הספר, על הפוגרומים באוקראינה ב 1919 , הושלם על-ידיו בשנות
ה 30 ׳ אד נתפרסם דק ב 1965 .

צ׳ היה ממייסדי ייוו״א (ע״ע) ב 1925 ! הוא היה אחראי למחלקה
ההיסטורית וערד את פרסומיה. בשנים 1926/7 השתתף בצורה פעילה
בהכנת ההגנה המשפטית על שלום שורצברד (ע״ע), ולפעילות דומה
הקדיש עצמו גם במשפט הפרוטוקולים של זקני-ציון(ע״ע! 1934/5 )
ובמשפטו של דוד פרנקפורטר ( 1936 ). עם עליית היטלר לשלטון עבר
לפאריס. ב 1940 יצא לניו־יודק, ושם שב לפעול בחוג יייו״א. אז ערד
את הספרים (ביידית) על היהודים בצרפת ( 1942 ), ועל תולדות
תנועת העבודה היהודית באה״ב (שני כר׳, 1943 — 1945 ). רשימת
פרסומי צ׳ (נדפסה ב 1948 ! מילואים: 1951 ) מכילה 470 ערכים.
בתשי״ח י״ל בעברית ספרו.יהודים בעתות מהפכה".

צ׳רלז (ל 1€ זב 01 ), שמם של 2 ממלכי בריטניה ואירלנד, לבית

י סטיוארט(ע״ע), אב ובנו. יסי־מלכותם הארוכים של שניהם—

49 שנה בס״ה — אופיינו, יותר מתקופות שלטונם של מלכים
אחרים בבריטניה, בפיצול דתי עמוק במדינה, שהפריד בין אנגליקנים
לפרסביטריאנים, ובין אלה לנונקונסורמיסטים וקתולים. פיצול דתי
זה (בצד סיבות חוקתיות) גרם למלחמת-אזרחים אכזרית בימיו של
הראשון מביניהם, ולמרידות ומתיחות חברתית בימיו של בנו. הפילוג
הדתי גרם לבסוף להדחת יורשם של שני המלכים (ג׳ימז 11 ! ע״ע),
ונמשך בצורה פחות חריפה עוד כמה דורות.

1 ) צ׳ 1 ( 1600 — 1649 [הוצא להורג]! מלך מ 1625 ), בנו של
ג׳ימז 1 (ע״ע). בהיותו יורש־העצר, יצא עם ידידו, דוכס בקינגם
(ע״ע), לספרד, לבקש את ידה של בת המלך פליפה ■ע 1 . כתוצאה
מכשלון תכנית השידוך — עקב התנאים הקשים שהציגה ספרד —
פרצה מלחמה עד מדינה זו. בשנת עלותו למלוכה נשא צ׳ לאשר. את
אחות מלך צרפת,
הנריטה מריה (ע״ע)
הקתולית. ב 1627 סי¬
בן־ בקיגגס את אנ¬
גליה בעזרה להוגנו-
טים המתמרדים וב¬
מלחמה בצרפת. ה־
אעלים נכשלו הן
במלחמה בספרד והן
במלחמה בצרפת, ו¬
גברה איבת הפר¬
למנט לבקיעם והת¬
ערותו לאשר מסים
למימון המלחמות ה¬
כושלות. צ׳ הסתכסך
עם שלושת הפרלמנ¬
טים הראשונים שלו
גם עקב חילוקי־דעות

׳ ׳ * י צ־אר 5 • 1 . צייר: א. וא! ר"?

דתיים — כוח הפורי־ (סהיאח הלובר, פאריס)

873

צ׳רלז 1 — 11

874

טנים בפרלמנט היה גדול והם חששו מהשפעת הקתוליות והארמיניות
(ע״ע ארמיניוס) — וכן עקב התנגדות הפרלמנט למה שנראה לו
כנטיות צ׳ לשלטון אבסולוטי. ב 1628 נאלץ צ׳ לאשר את "עצומת
הזכות״ 1118110 0£ ״ 110 ״€?). השמחה שבה הגיב הפרלמנט על רצח
בקינגם הגבירה את סלידתו של צ׳ מגוף זה, וב 1629 פיזר את
הפרלמנט.

11 שנה שלט צ׳ בלי פרלמנט — . 11 שנות הטירניה" בפי
מתעדיו, אע״פ שלא היה חוק שיחייבו לכנס פרלמנט. כדי שלא
יזדקק לבד עשה צ׳ שלום עם ספרד וצרפת, חסך בהוצאותיו, והתקיים
מההכנסות מאחוזותיו, ממכסים וממכירת תארי־אצולה. הוא רצה
לחזק את הצי, ולשם כך גבה ״מם ספינות״ 0 י:>חס 4 \י ג! 11 ו 3 )! ביהמ״ש
קבע, במשפט מפורסם, שגביית המם חוקית, ואולם דעת־הקהל
התנגדה לכך (ע״ע המפזז). במדיניותו האבס(לוטי 0 טית סייעו לו
הארכיהגמון לוד ורוזן 0 טךם(רד (ע׳ ערכיהם). ל(ד רדף את הפורי¬
טנים והחדיר עקרונות ארמיניים לכנסיה. סטרפורד הסד את אירלנד,
שבה היה נציב, למעוז מלוכני.

ב 1639 שלח צ׳ צבא לסקוטלנד לדכא את המרד שפרץ בה
נגד נסיונו של לוד להנהיג גם שם את האנגליקניות. הסקוטים ניצחו
את צבא המלך! הם פלשו לצפון אנגליה ונתקבלו בה בברכה. צ'
נאלץ לכנס פרלמנט למימץ המלחמה (מאי 1640 ). אך תוך 3 שבועות
פיזרו, שכן הפרלמנט לא הקציב כספים ודרש לדון תחילה בתלונותיו
שלו־עצמו. צ׳ שילם לסקוטים כדי שימנעו מלהתקדם דרומה, ונאלץ
אפוא לחזור ולכנס פרלמנט אחר (״הפרלמנט הארוך״! נוב' 1640 ).

מנהיגי הפרלמנט ניצלו את קשיי צ׳ וסחטו ממנו ויתורים רבים,
בהם כינוס הפרלמנט לפחות אחת ל 3 שנים, איסור פיזורו שלא
בהסכמתו ואיסור גביית מכסים שלא באישורו. מעמדו של צ׳ הת¬
ערער, כיוון שבהשפעתה הגוברת של אשתו נהג להתנגד תחילה
לכל דרישה מצד הפרלמנט ובסופו של דבר נסוג מול לחצו. הוויתור
שצ ׳ עתיד היה להצטער עליו יותר מכל היה הסכמתו לצו הפרלמנט
להמית את סטרס(רד (-וט 1 >״ 131 ^/ 06 01 ^) ; האיום שנשקף לחיי
אשתו האהובה הוא שהניע את צ׳ להפקיר ידיד זה, שהיה משענה
הנאמן ביותר של המלוכה. צ׳ הגיע לגבול ויתוריו כשנדרש למסור
לפרלמנט את הפיקוח על הצבא! הוא סירב, והלך־הרוחות בפרלמנט
עצמו החל נוטה לצדו ונגד ההנהגה הקיצונית של הבית. ואולם לצ ,
לא היה כושר-האבחנה לחוש בשינוי זה! הוא לא המתיו עד שההת¬
פתחות החדשה תבשיל את פריד., ונכנס לבניין הפרלמנט כדי לאסור
5 מראשי מתנגדיו תוך התעלמות מחסינותם. הנסיון נכשל והגביר
את ההתנגדות למלך. צ , עבר מלונדץ לצפון להכין את המלחמה
בפרלמנט. כך החלד, מלחמת־האזרחים.

במלחמת־האזרחים ( 1642 — 1647 ) לא פקד צ׳ אישית על צבאותיו,

אף שהשתתף בקרבות וגילה אומץ־לב אישי. חשדנותו כלפי מפקדיו
— בהם בן־אחותו המוכשר, הנסיד רופרט — ונטייתו להטיח בפניהם
האשמות ולתת להם הוראות מבלבלות פגעו במאמץ המלוכנים.
צבאו ניגף, ובמאי 1646 נמלט צ׳ למחנה הסקוטים. בינואר 1647
הסגירוהו הסקוטים לפרלמנט תמורת 400,000 לירות.

שנתיים הוחזק צ' במעצר במקומות שונים! בריחה קצרת־ימים
בנובמבר 1647 נסתיימה בתפיסתו. הוא נשא ונתן עם הפרלמנט,
הצבא והסקוטים — שלושת הגורמים היריבים — והבטיח להם
הבטחות סותרות. בסוף 1647 הבטיח לסקוטים להשליט את הפרסבי־
טריאניות באנגליה ובסקוטלנד! ברור היה שלא התכוון למלא הבטחה
זו. הסקוטים חידשו את מלחמת-ד,אזרחים, אך ק ר ו׳מול (ע״ע) ניצחם
בפרסטן (אוגוסט 1648 ). ראשי הצבא, שנלאו מהמלך שאין לסמוך
עלי דברתו, דרשו להעמיד למשפט את "האשם בכל צרותינו", וסברו
שכל עוד יחיה זר לא יובטחו העקרונות שלמענם נלחמו. בסוף 1648
נאסר צ׳ ע״י הצבא והוצא מידי מצדדי הפרלמנט• בינואר העמידו
הצבא למשפט בפני בי״ד מיוחד באשמת בגידה. הופעתו היתה

מכובדת, והוא סירב להשיב על ההאשמות בכפרו בחוקיות ביהמ״ש.
צ׳ נידון למיתה וב 30.1.1649 הועלה לגרדום. כתוצאה מסילוקו של
צ׳ הפכה אנגליה ממלוכה ל״קומונולת" ( 631111 ׳* 11 סת 11 חס 0 , "נחלת-
הכלל״), למעשה רפובליקה, שנתקיימה עד 1660 (ע״ע ממלכה מאחדת
עמ׳ 887/8 ). בראשה עמדו א. קרומול (ע״ע) ואח״כ בגו ריצ׳רד.
בהתנהגותו האמיצה והמכובדת בעת הוצאתו להורג תרם צ׳ יותר
מכל להבטיח את החזרת המלוכה בעתיד, ואת חידוש הכנסיה האנגלי¬
קנית במבנה האפיסקופליאני. ביש מותו פורסם חיבור אנונימי
ך* 1 .ג 1 ז> 0# ״** £1 י("דיוקן מלכותי"). המתארו במונחי קדושה דתית.
אחרי החזרת המלוכה לקדמתה נהיה צ' ל״קדוש" הבנסיד, האנגלי¬
קנית, כנסיות נבנו לזכרו ותפילות מיוחדות נקבעו ליום מותו.

צ׳ היה איש תרבות ושוחר אמנות, אסטניס ועדין, מגמגם וביישן
שאינו מעורב עם הבריות, ונתון להשפעות־יחיד — תחילה של
בק־ינגם ההפכפך ואח״ב של אשתו צרת־המוחין — בצורה המונעת
השפעות אחרות. בוגדנותו ותבכיו נבעו מהכרתו, שכמלך אינו חייב
לנהוג ביושר כלפי מבקריו ומתנגדיו, וכי למען אמונתו האנגליקנית
מותר הכל. המתתו נבעה, בסופו של דבר, מאפי( יותר מאשר מהנסי¬
בות. למעשה, בראשית המאבק נגדו רצו הכל להימנע אפילו מהדחתו,
ואת הוצאתו להורג לא העלו גם יריביו על דעתם. כשראה קר(מוול
יריבו את גשתו מלמל: "הכרח אכזרי".

י> 4 מ .ז\ . 0 ; 1933 , 1 . 04 ■£״'־־£ , 10611 .£

,. 1 (€ 1712 ^ 1 • $07 €011177 ,. 14 ; 1958 * 771 ,. 14 ; 1955

. 1968 , 7 . €11 ,ן! 6 * 1 וא . 011 ; 1964 , 7 . 04 / 0 *מ־ 7 ,. 14 ; 1964

2 ) צ׳ 11 ( 1630 — 1685 ! מלך מ 1660 ), בנו של 1 ). כבן 15
השתתף במלחמת־האזרחים, נמלט לצרפת, ואחרי המתת אביו הסכים
לדרישת הסק(טים לעבור לפרסביטריאניות כתנאי להמלכתו עליהם.
קר(מוול היכהו והוא נמלט שנית ( 1651 ). 9 שנים חי בדחקות בצרפת,
בספרד ובהולנד.

לאחר מות אוליווד קרומוול (ספטמבר, 1658 ) ובייחוד לאחר
התפטרות בנו ריצ׳דד (מאי 1659 ), שקעה הרפובליקה בסכסוכים
בין הפרלמנט לצבא, בתוך הפרלמנט, וביו מפקדי-הצבא השונים.
ג׳ורג׳ פ(נק, מפקד הצבא בסקוטלנד, השתלט בסופו של דבר על
לונדון. הוא כינס פרלמנט חדש, שראה בהחזרת המלוכה ובהמלכת
צ׳ מוצא יחיד להסדר. ב״הצהרת בדדה" הבטיח צ׳ חנינה כללית,
סובלנות דתית ותשלש פיגורי־השכר לצבא. ב 29.5.1660 נכנס צ׳
ללונדון ונתקבל בתשואות.

צ׳ לא רצה לנקש באויביו, ושאף לסובלנות דחית לכל, בידעו
שהקת(לים, שאותם אהד, יזכו בה רק אם תחול גם על פרוטסטנטים
שאינם אנגליקנים. אולם לא עלה בידו למנוע המתת כמה מ״הורגי
המלך" וחקיקת חוקים מפלים נגד קת(לים ודיסנטרים (ע״ע). זכר

$

׳■ )

שנות גלותו גרם לו להשתדל בכל מחיר להימנע מסכסוך עם הפר¬
למנט שתלות בו. במא¬
מציו להשתחרר מתלות
בפרלמנט עשה צ׳ ב 1670
הסכם עם בן־דודו, לואי
ז \^ x מלך צדפת, ולפיו
נהיתה אנגליה לבעלת-
בריתה של צרפת, נגד
הולנד. בסעיף סודי הת¬
חייב צ׳ לעבור לקתוליות
ולהחזיר את אנגליה לדת
זו. בתמורה קיבל מענק
שנתי בסך 200,000 לי¬
רות. ב 1672 הצטרף ל¬
מלחמת לואי / ו ^ x בהד
לנד (ע״ע, עמ׳ 747 ).
אותה שנה פרסם צ'

9

צ׳אר?ז 11 . הציור סיותס 5 נ׳. ם. רייט

875

ג׳רלז 11

ציו

876

"הצהרת מחילה"( 100111186066 0£ 060181-31:100 ), המשעה את החוקים
נגד הדיסנטרים והקתולים׳ אך הפרלמנט איליצו לחזור בו ולהסכים
ל״חוק המבחן" (ז 0 \׳ 1651 ) נגדם, וצ׳ למד לקח ולא עשה דבר למען
הקתולים.

בהעדר צאצאים חוקיים לצ ׳ (היו לו לפחות 14 צאצאים שלא
מהנישואין) היה אחיו ג׳ימז יורש־העצר. ג׳ימז היה קתולי, ובסערת
ההיסטריה האנטי-קתולית שחוללו סיפוריו של טיטס אוטם ( 05 ז 1 'ד
$^ 03 ) בדבר "קשר אסיפיורי" לרצוח את צ׳ כדי להמליך את ג׳ימז,
נתעוררה דרישה לפסול את ג׳ימז למלוכה, ולקבוע שהיורש יהיה
מונמת (ע״ע). צ׳ התנגד ותמרו בסבלנות ובזהירות עד שדעכה
ההיסטריה. הוא פיזר את הפרלמנט, וב 3 שנותיו האחרונות שלט
בלעדיו. פופולריותו הרבה גדלה עוד יותר כשנתגלה קשר לרצחו,
ונקמות נעשו בארביו הורגים. על ערש מותו עבר צ׳ לקתוליות.

צ׳ ניחן בכשרון פוליטי יותר מכל מלכי בית־סטיוארט באנגליה.
הוא היה תקיף בדעתו ותכופות חסר־רחמים. הוא ידע להתנהג בנועם
ובתככנות, והציניות שלו לא ידעה גבול. מומיו הפוליטיים היו עצלנות
וחוסר התמדה. מבחינה אישית תרמה לפופולריות!־ שנינותו הגדולה,
ובדיחות לאיו־ספור יוחסו לו. הוא היה אוהב תענוגות, הולל ושטוף־
זימה, וקשייו הכספיים נבעו בחלקם מהוצאותיו הגדולות על פילגשיו
הרבות. ברם, בצד כל מגרעותיו היה שליט שהעריך השכלה, ונתן
את חסותו ל״חברה המלכותית"(ע״ע).

וע״ע (ה)ממלכה (ה)מאחדת עם׳ 888 — 890 .

/ 0 * 111 18 י 08£ .( 1 ;* 1955 , 11 . €11 ; £18 , 1 חגץז 8

^ומ 4 ומ>/ 3 ^ 7 ;// .* 7 > .? .)* ;* 1966 , 1-11 , 11 . * 7 >

. 1971 , 111 > 2 ת 3165 ? 5
אה. א.

צ׳ךלזטוץ ( 0131-165100 ), בירת מדינת ורג׳יניה המערבית (ע״ע),
אה״ב. 70,000 תוש׳ (בצ׳-רבתי 157,660 תוש/ 1970 ).

ממוקמת בשפכו של נהר אלק לנהר קנואה ( 113 ^ 14303 ), יובל נהר
אוהיו (ע״ע). נוסדה ( 1794 ) כתחנת־סחר על הדרך מהחוף האט¬
לנטי אל עמק אוהיו. נשארה עיירה קטנה עד סוף המאה ה 19
( 11,000 תוש׳ ב 1900 ). שדות פחם שנתגלו בעמק קנואה שימשו בסים
לתעשיית גז וחסרים כימיים ולייצור כוח חשמלי. היישובים התע¬
שייתיים לאורך עמק הנהר מהווים היום חלק מאגד הערים של צ , ,
אך אוכלוסיית העיר גופא מועסקת בעיקר במסחר ובמינהל. כיום
מהווה צ׳ צומת חשוב לתחבורה בנהרות, כבישים ומס״ב. לידה
נמצא שדה התעופה הראשי של ורג׳יניה המערבית.
ב 1973 היו בצ׳ כ 1,125 יהודים.

צרמלו, אתסט ?רידריך פו־ךיננד - 011 ״ 1 >€"? 51 תז£

1610 תז 26 1 > 311 מ 11 >*>£ —י( 1871 — 1953 ), מתמטיקאי גרמני.

סיים את לימודיו באוניברסיטת גטינגן. בשנים 1910 — 1916 היה
פרופסור באוניברסיטת ציריך, ומ 1946 — באוניברסיטת פריבורג.

צ׳ היה המתמטיקאי הראשון שניסח מערכת אכסיומות לתורת
הקבוצות (ע״ע קבוצות, תורת ה־). המערכת תוקנה ע״י א. ה, פרנקל
(ע״ע) וידועה כמערכת האכסיומות צרמלו-פרנקל של תורת הקבוצות.
צ׳ הוכיח לראשונה את משפט "הסדר הטוב" של קבוצה בעזרת
הנחה על קבוצת קבוצות. הנחה זו הידועה כיום כאכסיומה הבחירה
(ע״ע קבוצות, תורת ה*), היא מאבני היסוד של המתמטיקה בכלל
ותורת הקבוצות בפרט.

צרן (ו 10 ו 1 :> 5111 ), יסוד כימי. סימנו 31 , מספרו האטומי 14 ,
משקלו האטומי 28.086 . מבנהו האלקטרוני 2 נ 6 35 2 31 < 15 2 25 2 21 .

הצ' הוא היסוד השני בקבוצה הרביעית (קבוצת הפחמן) במערכה
המחזורית. לצ׳ איזוטופים טבעיים בעלי מספרי מסה 28 ( 92.21% ),
29 ( 4.70% ), 30 ( 3.09% ). הרכב איזוטופי זה נמצא גם במטאוריטים
(ע״ע). הוכנו גם איזוטופים מלאכותיים בעלי מספרי מסה 32,31,27 .

הצ׳ ניתך ב ״ 1,410 ורותח ב ״ 2477 ) צפיפותו 2.33 וקשיותו 7 . לצ ׳
מבנה גבישי קובי מטיפוס היהלום.

ג א ו כ י פי ה. הצ ׳ הוא היסוד השני, לאחר החמצן, בש כ י ח ו ת ו
בקרום כדה״א ( 27.7% ). ד.צ׳ מופיע בטבע אך ורק בתרכובות עם
החמצן, והנפוצה בהן היא תחמוצת הצ׳ (סיליקה 1 ״ 510 ] ו 59.8%
מתרכובות ד.צ׳) המופיעה בתול, קורצה (ע״ע). אמטיסם, אגט, צר
(ע״ע) וכיו״ב. בתרכובות אלה מופיעה הסיליקה הן במצב החסשי
והן בתרכובות עם מתגות הקרויות סיליקטים (ע״ע) המרכיבים הרבה
מהמינרלים הנפוצים ביותר במעטפה ובקרום של כדה״א. בכדה״א
כולו שיעור ד,צ׳ הוא 14.7% (שיעור הסיליקה 31.6% ). הצ' נמצא
בשמש ובכוכבים והוא המרכיב העיקרי של מטאוריטים מקבוצת
ה 301011165 . הסיליקה היא לכן גם התחמוצת הראשית של המאגמה
ובמהלך הדיפרנציאציה שלה עולה ריכוז הסיליקה מכ 45% בסלעים
הבסיסיים עד כ 75% בסלעים החומציים. בהתגבשויות השלב ההידרד
תרמלי נוצרים לעתים עורקים הבנויים סיליקה טהורה (עורקי
קורצה); עורקים דומים נוצרים גם בתהליכים מטאמורפיים.

הצ׳ הוא מרכיב סטרוקטורלי בכל הצמחים וברוב בעה״ח, אך
חשיבותו יורדת עם העליה בסולם האוולוציה.

קבוצות מיוחדות, כגון דיאטומיות (ע״ע דיאטומים), ראדיולאריה
וספוגיים (ע״ע), בונות שלדים צורניים (אופל [ע״ע]). בתהליכי
בליה נשארת רוב הסיליקה במרכיבים המוצקים (רזיסטטים). רק
כ 5% של הסיליקה שבחמרי הבליה עוברים לתפיסות, רובם בצורת
תמיסה יונית, מיעוטם בפיזור קולואידלי (ע״ע קולואידים). מסיסות
הסיליקה עולה עם עליית ה £1 ק (ע״ע חמצות, עמ' 592 ). חלק של
הסיליקה המומסת שוקע כגל אמורפי, בעיקר באקלים מדברי(קרומי
מדבר) או נכנם למינרלים של בליה, כגון החרסיות (ע״ע חרסית).

בתמיסות קולואידליות טעון קולואיד הסיליקה מטען שלילי.
פיזור החלקיקים מיוצב לעתים ע״י סיפוח חמדים אורגניים על גביהם.
מתסיסות אלה מושקעת הסיליקה ע״י סיפוח קטיונים (בעיקר בסביבה
ימית) או ע״י חמצון של הקולואיד האורגני המגן. מבין החמרים
המומסים במי נחלים מהווה ד!צ׳ כ 5.4% , ואילו במי האוקיאנוס
השיעור נמוך בהרבה: 4-0,02 חלקי מיליון צ׳ בלבד. רוב הצ ׳
מורחק ממי הים בתהליכים אורגניים, בעיקר בקליפות של דיאטומיות
ורדיולריות. אחרי התקשותן נוצרים סלעים סדימנטריים: הדיאטו־
מיטים והרדיולריטים, המכסים שטחים גדולים של קרקעית האוקיא¬
נוס. משקעים עשירים בצ׳(טין צורני) הופכים בתהליכים דיאגנטיים
לצר(ע״ע). חלק מהמשקעים הצורניים הם אנאורגניים ויבשתיים כגון
הגייזריטים, שהינם משקעי מי גייזרים חמים (ע״ע גיזיר), או הסיל-
קריט, סוג של נרי, המתפתח עפ״ג שטחים מדבריים (מדבר קלהרי
ועוד). י. ב

גי-ליסק (ע״ע) ותנאר ( 1 >ז 603 נ 1 י 1 .ן) ניסו ב 1811 להכין צ׳
בתגובה בין צ׳ ארבע־פלואורי( 51£ 4 ) גזי ואשלגן, אך קיבלו, כנראה,
צ׳ אמורפי בדרגת נקיון נמוכה. ברצליוס(ע״ע) היה הראשון שהצליח
להפיק את הצ׳ מתרכובותיו בצורה נקיה ( 1823 ), בשיטת הכנה דומה
לזו של גי-ליסק ותנאר. צ׳ גבישי הוכן לראשונה ע״י סנט-קלר דויל
(ע״ע) ( 1854 ) בשיטת האלקטרוליזה.

הסקת צ׳ נקי ( 96% — 98% ) בקנה־מידה תעשייתי מתבצעת
בחיזור סיליקה בפחם בתנור חשמלי. בשיטות מיצוי חוזר אפשר
לקבל מתוצר זה צ׳ בדרגת נקיון 99.7% . צ׳ בדרגת נקיון גבוהה יותר
(לשימוש בתעשיה האלקטרונית) מתקבל מתרכובות הלוגניות של
צ׳, כגון צ׳ ארבע-כלורי ( 31014 ). תרכובות אלו ניתנות לטיהור
בזיקוק מפריס המרחיק מהן ארסן ובויר. מתרכובת מזוקקת זו אפשר
לקבל את הצ ׳ בחיזור בטמפרטורות גבוהות עם מימן או עם אבץ
וקדמיום. צ׳ נקי ביותר מתקבל בשיטת ההיתוך האזורי ( 2006
01611102 }.

ת כ ו נ ו ת כ י מ י ו ת: לצ ׳ פעילות כימית מועטה בטמס׳ נמוכות,

877

צוין — צ׳רנובצי

878

אך בחימום הוא יוצר מספד רב של תרכובות. תגובותיו הכימיות
מזכירות את תגובות הפחמן, וברוב תרכובותיו ׳הוא ארבע־ערכי.
את התרכובת הנפוצה ביותר של צ/ הדו־תחמוצת ־ 510 , ניתן להכין
לחימום צ׳ באוויר לטמם׳ של 950 0 . חימום עם כלור נותן את
הטטרא-כלוריד 1 4 נ> 51 . פלואור הוא היסוד היחיד המגיב עם צ׳ בטמם׳
נמוכה, והתגובה היא אכסותרמית עד כדי כך, שד,צ׳ ביתד מהחום
הנפלם אגב יצירת הפלואוריד .?! 5 . ברום ויוד פועלים על צ׳ רק
בחימום, עם חומצות (בתמיסה) אין הצ׳ מגיב כלל, להוציא תערובת
של חומצה הנקנית וחומצה הידרו-פלואורית. מימן כלורי ( 90 )
גזי יבש מגיב עם צ׳ ב ס 500 , והתוצר העיקרי הוא הטטרא־כלוריד.
צ׳ נמס בנקל בתמיסות אלקאליות חמות אגב פליטת מימן:

ג 29 + ־/ 510 <-־ 409 + 51

תרכובות הצ ׳ : ההידרידים (סילגים [ 131165 ״]) בעלי הנוסחה
הכללית ,^ 31,9 . בשורה זו ידועות שש התרכובות הראשונות
המתחילות בתרכובת 9 4 ; 5 (מונוסילן) ומסתיימות ב ״ 5189 .
הסילנים יציבים פחות מהפחמימגים הפרפיניים (ע״ע פרפינים).
אפשר להכין את הסילגים בתגובה של חומצת מלח בריכוז 20%
על מגנזיום סיליציד ( 51 ־ 1118 ) באטמוספירה של מימן. מתקבלת
תערובת של סילנים, ואפשר לכוון את הרכב התוצרים בשינוי
תנאי הדאקציה. הסילנים הם תרכובות פעילות הנדלקות מעצמן
באוויר. כבל שהשרשרת ארוכה יותר הם נעשים יציבים פחות.
בחימום מגיבים הסילנים עם הלוגנים דוצרים צ׳ ארבע־האלידי
51X4 ו x) 9x = הלומים).

צ׳ ק רביד י ( 510 ) הוא התרכובת היחידה של צ׳ ופחמן.
תרכובת זו מופיעה בצורות פולימורפיות. הצורה המסחרית היא
0 (אלפא), הידועה בשם קרבורונדום (!מגז^םגוזסלז^), שהיא בעלת
צבע ירקרק־כחול עד שחור. לאחרונה החלו להתעניץ בצורת ה 0
(ביתא) (בעלת מבנה הספלריט או פמידו־יהלום) לשימוש כמוליך־
למחצה במעגלים החייבים לפעול בטמפ׳ הגבוהות ב ס 100 — ס 200
מאלה בהן פועלים מעגלי ד.צ׳ הרגילים. הקדביד מתקבל בחימום
של צ׳ עם פחמן עד ״ 1500 . בגלל דרגת הקושי הגבוהה ( 9.5 ) של
הקרביד מרבים להשתמש בו במכשירי חיתוך ושיוף.

תרכובות חמצן: הסיליקה מופיעה בטבע בצורות הגבישיות
קוורצה, טרידימיט וקריסטובליט. שתי האחרונות מופיעות רק
בסלעים וולקניים והן אינן' נמצאות בשימוש תעשייתי. קיטיט
( 3111:6 :״!), צורה נוספת של הסיליקה, נוצרה בפיצוץ האטומי הראשון
בניד־מכסיקו (ע״ע אטומית, פצצה, עם׳ 528 ).

הסיליקה מצטיינת בעמידות רבה ביותר כלפי רוב האל־מתכות,
חומצות ותחמוצות מתכתיות בטמם׳ רגילות. בהמסת סיליקה בחומצת
מימן פלואורית נוצר צ׳ ארבע-פלואורי 4 ? 51 , ובתגובה עם הידרו-
כסיד הנתרן מקבלים "מי זכוכית" המשמשים להדבקה ולציפוי.

ה סי לי צ ידי ם: הצ׳ מגיב עם רוב היסודות ויוצר תרכובות
בינאריות מרובות. המתכות פועלות בתנאים רגילים ליצירת תרכו־
בות, אך כמה מהן יוצרות רק תמיסות ולא תרכובות. למשל, הגרמני
יום יוצר תערובות עם הצ׳ בכל יחס. הכנת הסיליצידים פשוטה,
ועיקרה התכת היסודות המתאימים עם ד.צ׳ באווירה נטולת־חמצן.
בסיליצידים מתקיימים קשרי 51 ־ 51 , כפי שאפשר להיווכח ממדידת
מרחקים. המרחקים 51 ־ 51 בסיליצידים הם בתחום . 252.304
בדומה ל \: 2.352 ביסוד.

החשוב בשימושי הצ׳ האלמנטרי הוא בהכנת מוליכים למחצה
(ע״ע), המשמשים בהתקנים אלקטרוניים רבים. בד״כ משתמשים
בגביש יחיד של צ/ המכיל עקבות יסודות זדים, כמו בור, אינדיום,
זרחן וכיו״ב. כיום ניתן לבנות מעגלים אלקטרוניים שלמים ומ¬
סובכים על גביש יחיד של צ/

בתעשיה המטאלורגית משתמשים בצ׳ בייצור פלדות. ד>צ׳ מגדיל

את עמידות הפלדות בפני התקפת חמצן וחומצות חזקות (פלדות
מסע״מג־ד ו״סז״״ם). הצ ׳ מקנה לפלדה גמישות! פלדה שבה
משתמשים לייצור קפיצים מכילה כ 2% צ/ פלדות המכילות 35% —
4% צ' הן בעלות תכונות מגנטיות טובות.

- 1/1 ?'!' 046015601 / 0 551151 ק 510 ?€< £1 י ( . 6115 ) ־ 0111010 .? .ס— .£ . 8

^ 55 * 5/01 ^ , 8011 ח״ 11 ! 1 וו . 0 — 601100 . 4 ;.? ;* 1969 , 111 ׳\צ ו ץ!ן 010 ה
1 ' 1511 * 15 < 15 *} * 1 * 0 0 ,.! 3 01 831131 . 0 .[ 5 * 1972 ,^ 1515 * 511 * 0 • 1£ מ 0 ןזסמ/

. 1973 . 1 , 1 ( 1515 < 1 ! 5 * 0 15 * 551 ^ 05 * 11

9 נ. שט.

ךרנוב, וייקטור מיכילוביץ׳ — 1 זמ 08 * 13.8 רמ 1 \ ק 0 דאמ 8

— ( 1876 — 1952 ), מנהיג סוציאליסטי רוסי. בצעי¬
רותו הצטרף לנרודניקים (ע״ע). ב 1907 השתתף בייסוד מפלגת
הסוציאליסטיס־רוולוציונרים (ע״ע) וערך את כה״ע שלה. הוא נמנה
עם האגף השמאלי במפלגה, שראה בכל הצדדים היריבים במלה״ע 1
כוחות ״אימפריאליסטיים״. צ׳ השתתף ב 1915 בוועידה סוציאליסטית
בי״ל בצימרוואלד (שוויץ), שגינתה את המלחמה (ע״ע אינטרנציונל,
עמ׳ 945 ). בפרח המהפכה ברוסיה (מארם, 1917 ) חזר למולדתו
ולהנהגת מפלגתו והיה עורך עתונה היומי "דבר העם". הוא הטיף
להמשכת המלחמה בגרמניה והתנגד לשיתוף הפעולה של מפלגתו עם
הבולשוויקים. צ׳ היה שר חקלאות בממשלתו השניה של הנסיך לבוב
(ע״ע) שהוקמה במאי 1917 , והציע חוק לחלוקת אדמות האחוזות
בין האיכרים, אך משהחלו האיכרים לחטוף אדמות בדרכים אלימות,
התפטר מהממשלה(ספטמבר 1917 ). צ׳ נבחר לנשיא האסיפה המכוננת
שכונסה בינואר 1918 ופוזרה מיד ע״י הבולשוויקים. זמן מה ניסה
לגבש כוח דמוקרטי בחבל הוולגה, שיילחם בבולשוויקים ובלבנים
כאחד. ב 1920 היגר לפאריס, וב 1939 — לניו־יורק.

צ׳ אהד את הציונות וביקר בא״י בשלהי שנות ה 30 , לפי הזמנת
ההסתדרות הכללית של העובדים ומפא״י.

צ׳ךנוביל (, 1 \, 1061 , 1 !ק 6 ^) ז עיר בצפון אובלסט קייב, אוקראינה.

נמל על נהר פריסט. ראשית הקהילה היהודית בסוף
המאה ה 17 . ב 1765 נמנו בצ׳ 695 יהודים משלמי מס. בסוף המאה
ה 18 קבע את מושבו בצ׳ תלמידו של הבעש״ט ר׳ מנחם נחום, מייסד
השושלת הענפה של אדמורי צ׳(ע״ע טבדסקי). ב 1847 היו בקהילת
צ׳ 3,482 יהודים וב 1897 — 5,526 ( 60% מכלל החושבים). היהודים
התפרנסו ממסחר חקלאי וממלאכה. באביב 919 ( ערכו כנופיות
איכרים פרעות דמים בעיר. עם השתלטות הסובייטים ( 1920 ) חוסלו
החיים הציבוריים והדתיים היהודיים. ב 1926 נמנו בצ׳ 3,165 יהודים
(כ 40% ). בעת הכיבוש הנאצי נכרתה הקהילה, ואין ידיעות על
מצבה כיום.

א. ד. רוזנטל, מגלת הטבח, ג׳, 118 — 127 , תרצ״א * ר. יגאית־בן צבי,
דמותה של בת עיירה מאוקראינה (העבר, ט׳), חשב״ב! ב. סלוצקי,
ההגנה העצמית בצ׳ (שם, י״ז), תש״ל.

צ׳רנוביץ, חיים, ע״ע טישתוביץ, חיים.

צ׳וערבצי רומנית ! 0:1112111 [צ׳רגאוץ], גרמנית

112 ׳וו 0 תז 026 [צ׳רנוביץ], רוסית גאמפסמקס! 1 ), בירת מחוז
(אובלסט) צ׳ ברפובליקה האוקראינית, בריה״מ. 199,000 תוש׳
( 1974 ). שוכנת על הגדה הדרומית של נהר פרום, למרגלות הרי
הקרפטים (ע״ע), בצומת מס״ב. בצ ׳ מפעלי מזון, טכסטיל ועיבוד עץ.
היא מרכז תרבות חשוב ויש בה אוניברסיטה (נוסדה ב 1875 , 9,840
תלמידים ב 1973/4 ), מכון לרפואה, תיאטרון, 3 מוזיאונים ותזמורת
פילהרמונית. צ׳ השתייכה במשך הדורות לנסיכות מולדאוויה הרו¬
מנית (מאה 15 ), פולניה, תורכיה, אוסטריה (מ 1774 ), רומניה
(מ 1918 ). היא סופחה לבדיה״מ ב 1940 , נכבשה בידי הגרמנים
ב 1941 וחזרה לשליטת בריה״ט ב 1944 . וע״ע בוקובינה! רומניה.

יהודים. ליהודים תפקיד חשוב בהתפתחותה הכלכלית ובחיי
התרבות של צ׳ החל במאה ה 19 . הם נזכרים לראשונה בראשית המאה

879

צ׳רנובצי — *׳תיקוב, אדם

880

ה 15 . במהלך המאה גדל מספרם ע״י מתיישבים ספרדים ואשכנזים
כאחד, אך עם נסיגת תורכיה מאירופה המזרחית, קיבלה הקהילה
אופי אשכנזי מובהק. בעקבות פרעות ת״ח—ת״ט (ע״ע חמילניצקי)
התיישבו בצ׳ פליטים יהודים מפולניה ומאוקראינה, ביניהם ת״ח
רבים, במהלך מלחמות רוסיה—תורכיה ( 1769 — 1774 ) נאלצו היהודים
לעזוב את העיר פעמים אחדות. כיבוש צ׳ בידי אוסטריה ב 1774
הביא לגזירות נגד היהודים, מתוך כוונה "לטהר" את בוקובינה
(ע״ע, עם׳ 929 — 931 ) מיהודיה. ב 1786 הועברה בוקובינה, מבחינה
אדמיניסטראטיודת, לשלטון הנציבות האוסטרית־גליצאית, ובתקופה
זו החלה הגירה יהודית, למרות ההגבלות, מגליציה לזר וסביבתה.
המצב הכלכלי שופר, ויהודים רכשו קרקעות ובתים והשתתפו בעסקות
גדולות.

בסוף המאה ה 18 התארגנו יהודי צ׳ כקהילה דתית, והתעורר
מאבק בץ חסידים למשכילים. בתקופת מלחמות נפוליון נפגעו יהודי
צ׳ ע״י הצבא הרוסי. מרבניה החשובים של העיר■ יצוינו הרבנים
חיים טירר (ע״ע), ויצחק שמשון מייזלש־הורוויץ. — ביכ״נ גדול
נבנה ב 1853 . בית־עלפין כבר היה קיים ב 1770 , וב 1866 נחנך חדש.
הדפוס העברי בצ׳ הוא הראשון שפעל ברומניה; הוא פעל מ 1835 עד
מלה״ע 11 .

לאחד מהפכת 1848 הוסבו זכויות היהודים וב 1867 הגיעו לשוחון
זכרות. בתקופה זו היו בצ ׳ כ 14,500 יהודים. האוניברסיטה משכה
אליה מלכתחילה צעירים יהודיים, ובראשית המאה ה 20 מילאו ארגוני
הסטודנטים תפקיד ציוני חשוב בתנועה המתפתחת. ב 1782 נתפלגה
הקהילה בין האורתודוכסים למתקדמים. ב 1908 התקיימה מד ועידת
סופרים, בה הוכחה היידית (ע״ע, עט׳ 804 ) כלשון לאומית. היהודים
נטלו חלק בחיים הציבוריים והכלכליים, ומהם שנבחרו לפרלמנט
והיו פעילים בתנועות סוציאליסטיות שונות. במלה״ע 1 עזבו
רבים את העיר. עם התחלת השלטח האזרחי הרומני שופר מצב
היהודים, והם התארגנו כמיעוט לאומי, רותר מאוחר — כחברים
במפלגה היהודית. התנועה הציונית התרחבה. בין מנהיגיה בלט מ.
אבנר (ע״ע), עו״ד, עתונאי וסופר. ד״ר מ• רייפר ייצג את יהודי צ׳
בפרלמנט התמני. ב 1941 נכבשה העיר ע״י הצבאות הגרמניים-
רומניים הנאציים; האוכלוסיה היהודית גורשה למחנות ורובה
הושמד. לאחר מלה״ע 11 חזת אליה שרית השואה ויהודים רבים
מבוקובינה ומאזורים מרוחקים של בריה״ט. הארגונים הציוניים לא
קמו לתחיה. הארגונים היהודיים האחרים נתונים לפיקוח חמור של
השלטונות.

התפתחות דמוגרפית: 1880 : 14,449 יהודים; 1890 : 17,359 :
1900 : 21,587 ( 32% ) ; 1910 : 28,613 ( 33% ); 1919 : 43,701 ( 47.5% );
50,000:1940 (כ 50% ). גידול זה בא עקב זרימתם של יהודי הסביבה
לצ׳. ב 1974 היו בצ ׳ , לסי אומת, 38,000 יהודים.

א. זהבי - גולדהמר, צ׳ (.ערים ואמהות בישראל", ד׳), תש״י! י. י.

כהן, הדפוס העברי מ׳ (ארשת, ב׳), תשכ״א! ,(.!ס) 0013
. 1962 — 1958 , 1-11 , 40■ 8141^01/1x3 מ/ 144011 [ ■ 40

ג. שם. - יה. מ.

צ׳תי, 7 ןךל — ץ 02€111 1 ־ £31 — ( 1791 , וינה — 1857 , שם),
פסנתרן/ מודה ומלחין אוסטרי. צ׳ היה תלמידו של בטהובן
(ע״ע), והקשר שביניהם התפתח ליתדות עמוקה. בגיל 15 כבר
נודע צ' כמורה לפסנתר וכאמן מבריק, ובין תלמיתו הרבים היו
גם בן־אחיו של בטהובן וליסט (ע״ע). צ/ שנמנה עם הדור הראשון
של הפסנתרנים התירטואוזיים הרומנטיים (ה 1 מל, קלמנטי), גם היה
בעצמו מלחין פורה. מרבית יצירותיו (למעלה מ 1,000 חיבורים)
הן חומר אימונים והדרכה טכני לתלמידים בכל הדרגות. בין חיבו¬
ריו סימפוניות, פתיחות, קונצ׳רטים ועוד. צ׳ הרבה לחבר עיבודים,
ואריאציות ופנטסיות על נעימות ונושאים מתוך אוסרות ובאלטים
פופולאריים. כמורה נודעה לו חשיבות רבה בפיתוח הטכניקה המד

דתית של הנגינה בפסנתר, שהגיעה לשיאה בתרם של שופן
וליסט.

1^011261* *11x4 ,ה 16 \ ג ׳ם 1-0€$5 .א ; 1932 , 1 ז 6 ס 10 ? 661 ? 114 * 1 . 0 .א

' 4 * 111 5 * 11 * מ^מע־מממח^ .€ ,(. 1 ) 0 ) ז 1€ > £010€ ; 1954 , 11105 * 1 ?

. 1968 , 13611611 * 11611

צ׳ועיגוב (פכתמ״ק^ 1 }, עיר בצפון הרפובליקה האוקראינית,
בריה״מ. מרכז מנהלי של מחוז (אובלאסט) צ׳. 170,000
תוש׳ ( 1972 ). שוכנת על נהר תסנה (יובל הדניפר, ע״ע), בצומת
תחבורה של מס״ב וכבישים; וכן יש בה שדה-תעופה ונמל. בעיר
מפעלים גתלים לייצור סיבים סינתטיים, ובתח״ר המייצתם מכונות,
כימיקאלים, אריגי צמר, מזונות, כלי־נגינה ועוד. בצ׳ מכונים גבוהים
לפדגוגיה, ביולוגיה, טכניקה ומכונאות־טכסטיל. בין מוסדות התרבות:
תאטרון, תזמורת פילהרמונית ושני מחיאונים. צ׳ נוסדה במאה ה 10
ונמנית עם הערים הרוסיות העתיקות ביותר. במאות ה 11 — 13 היתד.
בירת נסיכות צ/ במאות ה 14 — 17 (עד 1686 ) היתה בשלטון ליטא
(ע״ע, ענד 758 ) ופולניה (ע״ע, עט׳ 416/7 ). בין השרידים ההיססד
דיים: כנסיית פיאשגיצקיה וקתדראלת ספסק־פראוברדנסק (מהמאה
ה 12 ).

יהודים. פקודת הגירוש ממחוזות צ׳ וסיורסק ב 1623 , מטעם
ולדיסלב /ו! (ע״ע) מלך פולניה, לא הוצאה לפרעל. כ 1648 הושמדה
הקהילה, והיא חודשה רק עם חלוקת פולניה בסוף המאה ה 18 .
ב 1801 היו בעיר ובמחוז 1,389 יהודים, ובמפקד 1897 נמנו 8,799
יהודים ( 31.7% מכלל התושבים). הם עסקו במסחר ובמלאכה,
בגידול טבק ובחכירת גגי עצי־פרי בעיר וסביבותיה. השפעת חב״ד
(ע״ע) היתה מכרעת. פרעות אוקטובר 1905 נתקלו בהגנה עצמית
יהודית מאורגנת. ב 1910 ישבו בצ ׳ 13,954 יהודים. משהתבסס
המשטר הסובייטי באוקראינה שותקו החיים הציבוריים. ב 1926 היו
בעיר 10,607 יהודים (כ 30% ). היישוב היהודי חרב בעת פלישת
הנאצים לבריה״מ ( 1941 ), ואין ידיעות על המצב כיום.

י. שניאורסון, לענן און קאמף פון יידן אץ צארישן דוסלנד, 1905 —
1917 , 1968 .

ארניות, ע״ע צותי 1 ת.

ז• ז ־

צ׳ו״נין, אוסוקןר, רוזן מבודניץ — ם 0 /י 1 ז 1 מ־ 02£1 !גיוס,■ 31 ^ 01101
2 ; 1€111 >נ 1 ו 121101 )^ 11 — ( 1872 — 1932 ), מדינאי אוסטדדהונגרי.

נולד בצ׳כיה במשפחת אצילים משכילה. צ׳ ראה עצמו כאוסטרי,
אך היה מקורב לצ׳כים. מ 1905 היה ידידו ויועצו של יורש־העצר
פרנץ פרדיננד (ע״ע). שניהם שאפו להפוך את אוסטריה־הונגריה
לקיסרות פדראטיווית רבת־עמים. ב 1913 מונה לשגריר ברומניה,
ועד 1916 הצליח למנוע את השתתפותה במלה״ע 1 בצד מדינות
״ההסכמה״. בסוף 1916 מונה שר־החוץ. מאחר שחשש מהתמוטטות
הקיסרות בלחץ המלחמה, ניסה להביא לידי סיומה, אבל נסיונותיו
להשפיע על גרמניה שתוותר על אלזא 0 ־ל 1 ךן ומגעיו הסודיים עם
מעצמות "ההסכמה" נכשלו. כשפרסמה צרפת את הצעת הקיסר קרל
לקרובו סיכסטום דה בורבון לשמש מתווך (ע״ע מלה״ע 1 , עט׳ 671 ),
קמה שעדוריה. בעקבותיה התפטר צ' מתפקידו (אפריל 1918 )
והסתלק מכל פעילות מדינית.

מחיבוריו: (במלה״ע), 1929 .

. 1965 ,. 0 01-31 . 0 0 ^ 810 ״ 1

צ׳רניקוב, אך ם ( 1880 [?] — 1942 , ורשה), ראש היודנראט
הראשון בגטו ורשה (ע״ע, עמ ׳ 551 ). מהנדס במקצועו.

היה פעיל באחנון בעלי המלאכה היהודיים, שהית 40% מיהודי
פולניה. בשנים 1927 — 1934 כיהן במועצה העירונית של ורשה, ולפני
פרוץ מלה״ע 11 היה חבר התעד הפועל של הקהילה היהודית.
ב 23.9.1939 נתמנה ראש הקהילה במקומו של ם. מיזל, שנמלט עם
פיח הקרבות. ב 4.10.1939 מינוהו הנאצים לראש היודנראט וציוו

881

צ׳רניקום, אדם — צרעות או צדעים

882

עליו להעביר את היהודים לגטו. צ׳ נאבק באומץ בגד הקמת הגטו
וצמצום גבולותיו, וחליפת המכתבים הענפה שלו עם הנאצים היא
דוגמה מובהקת לתקשורת חד־צדדית. 1009 דפי יומנו (י״ל ב 1968 )
מגלים את הסיפור הטרגי של גטו ורשה׳ תור הבאת מספרים מדדקים
ומידע מפורט. צ׳ לא האמין כי כוונת הנאצים להשמדה, ועודד את
היהודים להמשיך בעבודה ולהחזיק מעמד עד שתחלוף הרעה. במשך
3 שנים עמד בקשיים של חוסר תקציב, ובדרישות הסותרות של
שלוחות השלטון הגרמני! כן היה עליו לפשר בין קבוצות שונות
בתוך הגטו.

בתזכיריו מתח צ׳ ביקורת גלויה על הנאצים, וקיים קשרים
גלדים וחשאיים עם מנהיגים פולנים. כן עודד פעילות חינוכית
ותרבותית במחתרת, וסייע, בתחבולות ובהערמה, להשיג מזון, חמדי-
גלם וכלים לאנשים שהוצבו בפלוגות־העבודה מדזוץ לגטו ולמשפ¬
חותיהם בגטו. צ׳ לא ניצל רשיון עליה לא״י שהוצע לו. כשנדרש
ע״י הגרמנים לחתום על פקודת משלוח של ילדים למחנה־השמדה,
סירב, וניסה למנוע את הפקודה! משנכשל — התאבד. המשפט האחרון
ביומנו: "הנני חסר־אונים, לבי תעד בצער וחמלה, אינני יכול עוד
לשאת כל זאת".

י. גוטמן, א. צ׳, האיש והיומן(ילקוט מורשת, י׳). חשכ״ם! מ. וייברם,

זכרונות על א. צ׳ (מולד, ב׳), תשכ״ט ! — .*ש . 4 ,• ¥0 \ 0 ! 131 ־ 1 גד

,( ר \ י 11 £ 5 ) 5111 1 ־ £0 ¥ 3$11 1 ) ¥ 3 ) } 771 511 15 ^ 1714 ) 171 ) 4 * ? 771

. 1967

צ׳תיעבקןקי, ניקולי גבךילוביץ׳ -

דמע — ( 1828 — 1889 ), הוגה-דעות, סופר
ומבקר רוסי. נולד בסרטוב ולמד היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת
פטרבורג. הרבה לעסוק בכתבי הסוציאליסטים־האוטופיסטים הצר¬
פתים וכן בכתביהם של הוגי-הדעות הרוסים הרצן ובלינסקי (ע׳
ערכיהם) שתרמו רבות לעיצוב השקפותיו. השפעה מכרעת השפיע
עליו המטריאליזם של פוירבך(ע״ע). מהפכות 1848 באירופה השפיעו
על מחשבתו של צ׳ בכיות סוציאליסטי־רדיקלי ועוררוהו לגמילות
מהפכנית מחתרתית. ב 1850 שב צ׳ לסרטוב, שם לימד שנתיים
בגימנסיה. ב 1853 חזר לפטרבורג והקדיש עצמו לעבודה ספתתית
ופובליציסטית. פרסם שורה ארוכה של מאמרים בנושאים פוליטיים,
חברתיים, פילוסופיים וספרותיים בכתבי־העת 0x6^60x861111146
* 33011010 ("רשימות המולדת") ואסמסס^סקפסס ( " בן-הדור").
רעיונותיו זכו להד רב והוא הפך למנהיגם המוכר של חסידי הסוצי¬
אליזם המהפכני ברוסיה.

במאמריו הרבה צ׳ לתקוף לא רק את המשטר הצארי ואת שעבוד
האיכרים, כי־אם גם את החוגים הליברליים, בהם ראה את אדבי העם.
ב 1862 נאסר צ׳ ונכלא למשך שנתים במצודת פטר בפטרבורג, ושם
כתב את הרומן ״מה לעשותו״ (<<, 1 ז 3 * 40 0 ! 4 י>>) . ב 1864 נידון
ל 7 שנות עבודת־פרך ולגירוש-עולם לסיביר, אך גם בגלות לא
הפסיק את עבודתו הספרותית. בתום 20 שנות גלות התירו לו השלטו¬
נות לעבור לאסטרחן, וב 1889 אף הותר לו לשוב לסרטוב, שבד, מת.

מעבר לתפקיד המרכזי שמילא בעיצוב עולמם הרוחני של החוגים
הרדיקליים בימיו, טבע צ׳ את רישומו בתרבות הרוסית בעיקר
כמבקר ספרותי רב־השפעה וכבעל הרומן הפוליטי הפרוגרמטי "מה
לעשותו", שלמרות ערכו הספרותי הדל הלהיב דורות של מהפכנים
צעירים, ובהם לנין (ע״ע). במרכזו של רומן דידקטי מגמתי זה
קבוצת צעירים בעלי תכונות נעלות וחדורי רעיונות סוציאליסטיים,
הניצבים מול נציגי האצולה והבורגנות שכולם מושחתים ללא־תקנה.

ביקורת־הספרות של צ׳ טבועה כולה בחותם השקפותיו הפולי¬
טיות הקיצוניות, והוא נדרש בה לאמת־מידה אחת ויחידה: מידת
נאמנותו של הסופר לערכי הקדמה החברתית. מערכים אמנותיים
ואסתטיים התעלם צ׳ לחלוטין.

בבריה״מ נחשב צ׳ לאחד מגדולי־הרוח של רוסיה במאה ה 19 .

כל כתביו פורסמו ברוסית, ב 16 כר/ בשנים 1939 — 1953 .

ט. קוגפינו, האינטליגנציה הרוסית בעיני עצמה (בקובץ: קבוצות
עילית ושכבות מנהיגות, 78 — 80 ), תשכ״ז ן . 7 .ע .א

!״!,<,/£, 0 בת 1 ׳*י 80 .£ .מ ; 1948 ,(תרגום גרמני מרוסית)
. 1954 ,( 011 נ 1 וב 0 ך 1 נ>וח 4 .) . 0/1 מ!

נ. מ.

צ׳תקוב, פול אלכסי^רך-מסא״סק^ (נר 1904 ),
פיסיקאי רוסי. בוגר אוניברסיטת ח׳ח׳ניז׳ ( 1928 ). ב 1934 ,

בהיותו תלמיד מחקר במכון הפיסיקלי של האקדמיה הרוסית, גילה
(עם ואווילוב) את האפקט הנושא את שמו. אחר סיום לימודיו נשאר
במכון כמרצה. ב 1958 הוענק לו פרס-נובל בפיסיקה (עם א. פרנק
וא. טם [ע , ערכיהם]) על גילוי אפקט צ/

אפקט צ/ כשחלקיק טעון (לרוב אלקטרון) נע בתווך שקוף
לאור במהירות הגדולה ממהירות האור באותו תווך ׳ 0 (אך, כמובן,
קטנה ממהירות האור בריק ס! הקשר ביניהן הוא מ/ 0 =יס כאשר מ
הוא גורם השבירה! ע״ע אופטיקה, עמ׳ 55/6 ), השדה האלקטרר
מגנטי שלו נגרר אחריו ונוצרת חזית חרוטית של אי־רציפות. חזית
זאת דומה לגלי־חרטום של כלי-שיט או לגלי הלם במטוס (ע״ע, עמ׳
77 — 79 , וציור שם), חורת התקדמותה, 0 , יחסית למהירות החלקיק,
מוגדרת בנוסחה ״■ 07 = ?/מ 51 . כשהשדה האלקטרומגנטי פוגע באטומי
החומר הוא מעורר אלקטרונים וגורם לקרינה אפיינית. ספקטרום
הקרינה רציף, ועצמת הקרינה באור הנראה גדלה ככל שאורך הגל
קטן. עפ״ר הקרינה חלשה מכדי שניתן יהיה להבחין בה בעין,
אולם בכורים מסדמים מבחינים בה כנוגה כחלחל הבוקע ממי-
המיסוך. מדידת כיוון הקרינה ב״מגלה צ׳" מאפשרת לחשב את
מהירות החלקיקים, ובמקרים מסרטים — להבחין בין חלקיקים בעלי
מסות שתות.

צךע 1 ת או צו״עים, במובן הרחב, קבוצת חרקים (ע״ע) הכוללת
את כל הדבורניים (ע״ע), חח מדבורים (ע״ע) ומנמלים
(ע״ע). הדבורניים נחלקים לשתי סדרות: 1 ) סדרת צ י רע ו ת-
העלים (או חסרות-שנץ [ 3 ו׳< 11 ק 1 תץ 5 ]) כוללת דבורניים שבטנם
אינה משונצת, הניזונים ברובם, הן כבוגרים והן כזחלים, מהצמח.
צינור־ההטלה מותאם לנסידה או לקדיחה ברקמה הצמחית, ואינו
משמש להפרשת ארס. הביצים מוטלות על הצמח הפונדקאי של הזחל
או לתוכו. הזחל דומה עפ״ר לזחל פרפר, ולו רגלי-חזה וגם רגלי-
בטן. בין צ״־העלים מצויים מזיקים לצמחי תרבות.

11 ) סדרת ב ע ל ו ת - ש נ ץ (!ס״ססין^) כוללת דבורניים שבטנם
משונצת מאד אחרי הפרק הראשון. הודות לשנץ זה הבטן בעלת
יכולת תנועה גדולה. עם סדרה זו נמנים: צ" טפיליות ( 103 ] 51 ב- 31 ?)
(ר׳ להלן), צ" במובן המצומצם (,: 6 וזד 01 ) 1 <]^\), דבורים ונמלים.

אצל הצ״ במובן המצומצם — בדומה לדבורים ולנמלים ובניגוד
לצ ״ טפיליות—אין צינור־ההטלה משמש להטלת ביצים אלא לעקיצה
ולהפרשת ארס בלבד. בדומה לדבורים ניזונות ד,צ" הבוגרות בעיקר
מצוף פרחים, ואילו הזחלים חסרי־הרגליים ניזונים ברובם
ממזון מן החי. אצל ד,צ" הלא-חברתיות דואגת האם לבדה למזון
לוולדות. כמזון משמשים חרקים או עכבישים שלמים, שהצירעד, (צ׳)
ממיתה, או עפ״ר משתקת בעקיצה והפרשת ארם. לעתים קרובות
קיים ייחוד (ספציפיות) בבחירת המזון: נקבות צ״־העב־
בישים ( 136 >ו 11 וןת 01 ?) צדות עכבישים בלבד. עכביש משותק
אחד, שעליו מדביקה ד,צ׳ את ביצתה, מספיק להתפתחותה של צ׳
חדשת — צ״־הפגיון ( 136 ) $00111 ) צדות זחלים של חיפושיות.
במשפחת ד,צ" החופרות ( 36 (>ו 1168 ק$) קיימת רבגוניות בטרף:
הנקבות של ^ 1 ק 5 צדות חגבים, חרגולים או צרצרים! אלו של
^* 11 זו 86 — זבובים; הנקבות של 113111:11115 !(? צדות דבורים, אלו
של 11113 <ע 10 מ 1 זו^ — זחלים של פרפרים, ואלו של 011 ־ 111 ק 50611 —
עכבישים. הנקבות של משפחת 136 ) £11010111 צדות זחלים של פרפרים,
צ״־עלים או חיפושיות. רק צ״ ממשפחת ה 4353110136 ^ מזינות את
זחליהן בדבש ובאבק ת פרחים.

883

צרעות או צדעים

884

קמי צרעות. מימי]*. קו של צרעת הפלד 6$ ) 0118 ? ; משמאל: נ) ז ש 5 צרעה בנאיח 6$ ת 6 וז 1 ס£.
נקבה מביאה כדור של בוץ לקו שצורתו נד

מלכה צעירה של הצרעה
המזרהיח (״דבור״:

( 3115 ) 160 ) 0 3 ק 65 ז\

רוב הצי בתות קבים לגידול ולדותיהן. אצל הצ" הלא־חברחיות
הקן הוא עפ״ר מחילה חפורה באדמה המכילה תא אחד או מספר
תזרם. יש מתים הבונים את קניהם בחלקים חלולים של צמחים.
מינים אחרים, כגון מיני הצ׳ הבנאית ( 165 ו 6 מז 1 !£), בונים קן מאדמה,
בצורת כד, המודבק לענף של צמח, לאבן או לקיר. לקן זה פתח צר,
שדרכו משחילה ד,צ׳ זחלים משותקים של פרפרים, ודרכו היא גם
מטילה ביצה; אחרי ההטלה היא סוגרת את הקן באדמה. גם הצ׳
0111011 ! 1 ^ 5 בונה קן מאדמה, המכיל מספר תאים ועפ״ר מודבק
לקיר. לכל תא מכניסה הנקבה מספר עכבישים קטנים משותקים
וביצה. אצל רובהצ" הלא־חברתיות מסתיים הקשר בין האם והוולדות
בבניית הקן, בדאגה־מראש למזון ובהטלת הביצים, במינים אחרים
0 מ< 1 ומ:> 8 ) מכניסה האם זבוב אחד בלבד לתוף הקן ומטילה ביצה.
עם בקיעת הזחל היא מכניסה זבובים נוספים, עד לגמר גידולו של
הזחל. הנקבה של 60$ :א* 11 זס 11112 ק 0 בתמ 1 ^ דואגת בבת־אחת למספר
קנים בדרגות-התפתחות שונות. לכל קן היא מכניסה זחל משותק
אחד, ומדי-בוקר היא בודקת את הקנים ומביאה זחלים משותקים
נוספים לפי הצורר•

ד,צ" החברתיות ( 430 !^) מזינות גם הן את זחליהן בעיקר
בחרקים. הן קורעות אותם לגזרים בעזרת גפי־הפה, ומגישות
ב״מנות" כל זמן התפתחות הזחל. את קניהן הן בתות בצורת
חלות המורכבות מתאים משושים. כחומר־בניה משמש מין "קרטון"
שהן מייצרות מחלקי צמחים לעוסים. הצ , המזרחית (בנן 63 ׳\
5 ו 131 תש!ע 0 ), ה״דבור׳/ מוסיפה אדמה לחומר הצמחי. הקן נמצא
עפ״ר במחילה בתוך האדמה• בסוף העונה הוא מכיל מספר חלות.
פתחי התאים סונים כלפי מטה. החלות תלויות האחת מתחת לחברתה
על גבעולתים. גם הצ׳ הגרמנית ( 103 ״ 2 תזז:> 8 ,¥) בונה את קנה,
המורכב ממספר חלות, במחילה באדמה. לעומת־זאת בונות צ״־הפלר
( 5 :>:ו* 011 ?) קן קטן עשוי חלה אחת בלבד, המודבק עס״ר ע״י גבעולון
לענף שיח,

בא״י, כבכל הארצות שמחוץ לאיזור הטרופי, אין ד!צ" החברתיות
פעילות בחורף. מכל הקן נשארות בעונה זו ה״מלכות״ בלבד —

נקבות צעירות מום-
תת, החורפות בס-
קום־סתר. באביב מת¬
חילות ד,צ" בפעי¬
לות : בניית קן, הט¬
לת ביצה לכל תא
ודאגה למזון לזחלים
הבוקעים מהביצים.

מזחלים אלה מתפת¬
חות נקבות הקטנות
מהאם; אלד, הן ה-
"פועלות", הממשי¬

צרעת עלים של שקד (- 13 זח 1 ז 1 ) 113 ן) 6$ ג 1 ןח< 313606 ?
3 ) 0113 ). א. נונרת; ב. זחל; נ. פקעת; ד. פקעת
עם וחל לפני ההתגלמות

כות בבניית הקן וד,דואגות למזון. רק בסוף הקיץ בוקעים זכרים
ומלכות חדשות ומתקיימת הזדווגות. לקראת עונת החורף מתים
כל בני הקן, חוץ מהמלכות הצעירות. אצל צ״־הפלך ישנם מקרים,
באביב, שמספר מלכות מתחילות בבניית קן אחד, ואז אחת מהן
משתלטת על הקן! היתר מגורשות אד משמשות כפועלות.

תופעת טפיליות קיימת בין צ". יש מינים שאינם צדים
בעצמם את המזון לוולדותיהם, במספר מינים של צ״-העכבישים
חודרת הנקבה לקן של צ׳ אחרת מאותה משפחה, משמידה את ביצת
בעלת־הקן ומדביקה את ביצתה־שלד, על העכביש המשותק, נקבות
משפחת הצ " הקוקיות או צ״־הזהב( 180 ) 141 *^ 0 ) מטילות את ביציהן
בקן של צ׳ אחרת או של דבורה. הזחל הבוקע טורף את הביצה של
בעלת־הקן, וניזון מהמזון שבקן. או מזחל הצ ׳ או הדבורה שהספיקו
להתפתח. הנקבות חסרות־הכנפיים של צ״־הקטיפה ( 13€ ) 1 [ 111 ו 1 \)
מחדירות עפ״ר את ביצתן לתוך קן של דבורה או צ׳, והזחל הטפיל
הבוקע נחון מן הזחל או הגולם של בעלת-הקן.

קיימת גם ס פ י ל י ו ת ח ב ר ת י ת. יש מינים של צ", הדומות
בגופן לצ" חברתיות, אלא שאינן בונות קן לעצמן. נקבה מופרית
חודרת לתוך קן של צ׳ חברתית, ממיתה את המלכה ומטילה את
ביציה לתאי-החלות. הפועלות של אותו קן מטפלות מחלים הבוקעים
מהביצים, שמהם יתפתחו מלכות וזכרים.

על הצ״ בא״י ר׳ כרך ר, עמ ׳ 214/5 . י

; 959 [ , 0 $ ^ 411 / 6161410 ! € 11 </ 6 $ 011 / 07611 * 7 * 1 ¥€711011611 0$ ( 1 . 0

50114 1/16 /ס 1011 * 01/4 ( 7.1 0114 {(■ 7.111010% 6 ט 070/1 ? €0171 16 ! 7 י $מב׳\£ .£ .מ

€071/71/114/1011$ ,׳ $611101 .)/ — £1-5312 צח 11 < 8 , 11 -ץ 15£3 .( ; 1966 , 0$$$ (\\

,( 11 ,. £01001 0£ 361 ־ 151 ) / 7107716 071611101 1/16 / 0 71011071116$ 1/16 ס /

.? .[ ; 1970 ,$< 0$1 ? 1 7/16 ,[)־ 1131 ־ £661 . 7 ~$ת 3 ץ£ .£ .א ; 1967

50114 7/16 , 5 ׳*יש 316 } 6 . ״ 11 — £¥305 .£ . £1 ; 1973 ,$</ 1 # 0 $ ,ץ׳ו 16€ ) 3 זק 5

. 1975 ,( 6 , 111 ) 20 ^ 0£ ,.ת 6 מז^ "ז 80 ) 70110 ! 14 $ / 0 0 $$$ (\\

יה. ק,

צ״ ט פ י ל י ו ת [ם״] ( 3511103 ־ 31 ^ גז 1€ ס 600 רר!ץ £1 ). הצ " הם"
משתמשות בעקצן הן לעקיצתו ולשיתוקו של הפונדקאי והן להטלת
הביצה. רובן נטפלות לחרקים ומיעוטן לפרוקי-רגליים אחרים. בניגוד
לחרקים ד,נטפלים אל חולייתנים הן ממיתות את פונדקאיהן. הבוגר
מכונף בד״כ ומתעופף באופן חפשי בחפשו מזון ופונדקאים נוספים.
הביצה מוטלת עפ״ר לתוך הפונדקאי או עליו, אך יש שהיא מגיעה
אל הפונדקאי בדרך עקיפה, לאחר שהוטלה על צמח או במקום אחר
בו מבקרים הפונדקאים. מכל ביצה מתפתח בד״כ זחל בודד, אולם
יש מקרים של רב-עובריות, בהם מתפתחים אף למעלה מ 1,000 זחלים
מביצה אחת. הזחל מבלה את כל ימיו כטפיל, ומסתפק בד״כ בפונדקאי
אחד כדי להתפתח עד לשלב הגולם, שממנו מגיחה ד,צ׳ הבוגרת.

מבחינים בין מקרים שבהם מתפתח בכל פונדקאי טפיל בודד
(׳ $011120 ), ובין מקרים שבהם מתפתחות קבוצת טפילים באותו פרט
( 1$ ז 10 ז 83 שת 8 ). כן מבחינים בטפיליות־״יתר" ( 1 מ $111$ ב- 31 קע 0 ק 1 ן$)
ובעל-טפיליות, או טפיליות משנית ( 1 ת 35111$ ־ 31 ( 1 ־ 61 ? ץ! 1 ). במקרה

885

צרעות או צדעים

886

הראשון נתקף הפונדקאי ע״י מספר זחלי צ" הגדול ממה שהוא יכול
לשאת, והדבר גורם למותו ולמות הטפילים בטר 6 עת. במקרה השני
נטפלת הצ׳ אל פונדקאי שהוא עצמו טפיל.

אופן המשיכה של ד,צ" הט" אל פוגדקאיהן ומידת הייחוד וההת¬
אמה שלהן שונים ממין למין. טפילי זחלים של פרפרים (כגון 01-30011
־נס:!:**!!!) הם בד״כ בעלי טווח-פונדקאים רחב יותר מאשר טפילי
כנימות (כגון 10110118 ״ 5 ו 1 !!ק\/). חלק מהן — בעיקר אלה בעלות
טווח־פוגדקאים צר — מסוגלות להפחית את אוכלוסיות פונדקאיהן,
ולכן הן משמשות בהדברה הביולוגית של מזיקי החקלאות. לשם כך
אף פותחו שיטות שבעזרתן אפשר לגדל מיליוני צ" ט" ליום ולפזרן
בשדה בעת הצורך. כן מוכר כיש תפקידן החשוב כגורם המווסת
את אוכלשיות החרקים בעולם, ובשל כך הן משמשות נושא נרחב
למחקר במעבדה ובשדה.

מיון. מבחינים בצ״ ט״ 6 על־משפחות: 1 ) ב 63 * 8003101 * 7
משפחה אחת בלבד — 36 * 711800311 — המצטיינת בטפיליות משנית
של טפילים אחרים או טפיליות ראשונית של צ״ מה 63 * 65001 ^.
הביצה מועברת בד״כ לפונדקאי בעזרת חרק שלישי! 2 ) ה 63 * 3001 ׳!£
כוללת: א) את משפחת ה 36 * £¥3011 ! הזחל מתפתח בתור תיקי-
ביצים של תיקנים! ב) את משפחת טפילי הדבורים (-: 035161
36 * 111 (!!ן), הנחשבת לפרימיטיווית, כי הזחל ניזון הן מזחלי הדבורים
והן מהמזון הצמחי הנמצא בקני הדבורים. משש רב־גוניותן של
התכונות הטכסונומיות הקובעות של ה 03 * £¥3001 ש 63 * 7118003101
יש המשייכים אותן ל 63 * 10110611010001 ! 3 ) ה 63 * 10110611100001 —
על־המשפחה הגדולה בישר במספר מיניה. סימניה המובהקים: עירוק
כנפיים מפותח יחסית, עוקץ בולט בד״כ ומחוש חסר "ברך" ומרובה
פרקים. הגוף רך, וצבעו בד״כ חש או שתור. ביגשם נמצאים הפרטים
הגדולים מבין הצ״ הט״. 3 המשפחות החשובות ביותר הן: א)
ה 36 * 10110611111001 — רובם הם הטפילים על זחלי פרפריים, ומיעוטם
על זחלי צ״־עלים וזבובי־רחףז ב) ה 36 * 0130001 הם טפילים קטנים
מקודמיהם, וביניהם פרטים המצטיינים בעוקץ הארוך פי כמה מאורך
גופם (כגון א 11131113 ק 1 ). טווח פונדקאיהם מגוון וכולל חיפושיות
בוגרות, זחלי' פרפריים, זבובגיים ועש! ג) ה 36 * 11 * 111 <!^ היא משפחה
שכל פרטיה טפילים בשדים של כנימות־עלים (ע״ע). כמה ממיניה
( 111*1115, ?!300, 7*0x75 נ}\ 1 ) משמשים בהדברה ביולוגית של כני-
מש־העלים המזיקות לחקלאות! 4 ) ה 36 * 01 * 013101 היא על־משפחה
ענפה ביותר, הכוללת כ 18 משפחות וכ 25,000 מינים, רובם קטנים.
אורך גשם מ 0.2 מ״ם ( 36 ** 147013 ) ועד כ 10 מ״ם ( 36 * 1 * 013101 ) !
הכנפיים כמעט חסרות עירוק׳ והמחושים קצרים ובעלי "ברך". מספר
משפחות מצטיינות במעטדדגוף נוקשה וכהה, שעליו בליטות ציוריות.
נציגים רבים בעל־משפחה זו חשובים מבחינה כלכלית, כמדבירי

מזיקי חקלאות! השי¬
מוש הנפוץ ביותר נע¬
שה בטפילי הכניסות
ממשפחות ה- 1161101 < 1 \ 1

36 * ש, - 36 * £1 זץ 0 ס£.

מבין הראשונים הובאו
לא״י צ" מסוג - 117 ק.\(

115 , שן מדבירות בהצ¬
לחה את הכנימה ה¬
שחורה של ההדרים

(- 30 15 > 31 ו 11 | 1 מ 50 ׳ג־ 011

1101 * 01 ) ומספר מיני
כנימות ממוגנות אח¬
רוש טפילים ממשפחת
ה 36 * 1 !זץ £00 משמשים
בין השאר להדברת

צרעת הווו? (עט' 883 ).- 53801053 11113 ק 0 מזוח\/ נו¬
ח¬ת אח טרפה ( 1 ח? פרפרים) א? הטחי?ה שהכינה

כנימות־רכות וקמחיות.

ד>צ' - 1161¥0 0115 ץ<| 11613 !

105 הופצה בארצות רבות
להדברת כנימת־הזית

( 01636 3 * 831556 ), ואילו
ה - 000 * 5611 (! 05 זץ 1038 י/

001 משמשת בהדברת
כנימות קסחיות. מלבד
העניין החקלאי־כלכלי

מפגינים נציגי ה־ 01131 צרעות טפי?יוח: *■ 01 !**** 0 !!בעוד,

63 * 01 * 01 תכונות בעלות טסשפחת * 13 ) 1 ס 0 תז 01 ח 011 ז

עניין ביולוגי רב. במיני 1138115 ( 0x001 ואחרים קיימת תופעת ה-
3135111501 ( 30101 , שבה הנקבה טפילה על כנימות שונות, ואילו הזכר
הוא טפיל על הנקבה. במשפחת ה 36 ** £0070 מגיעה הרב־עובריות
לדרגה גבוהה ביותר. במשפחת ה 36 * 1 מ 101 ץ־! £11 ישנן צ' התוקפות
חרקים, ואילו אחרות תוקפות צמחים ומתפתחות על זרעשם (כגת

צרעת-השקד [־ £1117
311 * 31078 10103 ]).

משפחות ה ־ 0103 ־ 0161
36 * 11 ש 36 * 111 <ן 10 גז£
הן הגדולות בישר ו¬
כוללות למעלה מ-
1,000 מינים. כל ה¬
פרטים במשפחות ה־
36 ** 147013 ש־ 1 ז 7

36 * 30101311 ־ 00081 הם

טפילי-ביצים! 5 ) ה־

63 * 1 סק 11 זזס: 1 ססז 0 הן

צ" קטנות, בד״כ שחו¬
רש שסרות עירוק
מפותח כקשמותשן.
עמה נמנות: משפחת

ה 36 * 1 ( 111 זס 010 ס■!?,

ש ס רטש טפילים על
זחלי־חיפושיות! מש־
פחת ה 36 * 80611001 ,
אשר פרטיה טפי¬
לים על ביצי פשפש־
ביים ופרפריים, כגון
ה- 016 76160001115

15 ! 031 ק 6 ס 83 , הנפוץ

צרע 1 ח טטשפחת 136 > 11 > 1 :> 01131 , נטם?ות לנולם
של פדפר 3 ק 110 מ 3 5 ; 131 (ק 1 ז 1 י<א

בארץ כטפיל ביצים של הפשפש הירוק ( 013 * ¥101 3 ז 623 א). משפחות
אחרות הן בעלות טוש-פונדקאים רחב יותר! 6 ) ה 03 * 01 <! 01 ץ 0 הן
צ" בעלות בטן קצרה ופחוסה בצדדיה שירוק בכנפיהן. על־משפחה
זו שועה בעיקר בגלל קבוצת ה 1036 ק 1 ס 07 , שהפכו באופן משני
מט" לצמחוניות, שתמהו ביצירת עפצים (ע״ע) על צמחים. טוש
הצמחים הפונדקאים שלהם רחב, ומספר העפצים הגדול ביותר נוצר
על מיני האלונים השונים. גם בא״י נפוצים עפציהן על אלונים —
בעיקר אלח״ד״תולע. שאר הקבוצות שמשפחות של על-משפחה זו הן
ט" בחלקן על חרקים צמחוניים של טורפים ובחלקן על צ" ט" אחרות,
כגון ה 5 <!* 013 , הנטפל ל 36 * 11 * 5111 ! בתוך כנימות העלים.

י. ריבנאי, לוחמה ביולוגית במזיקים, תשכ״ח! ,ת* 5 ט 13 נ> .? . 0

11x5*015, 1940 ; 11 . 11 . 4511 ^, ¥^351(10 11x5*0(5, 1971 .

ד. גר.

*

887

צרעת

888

צרעת (ץ 05 זנד> 1 ), מחלה מידבקת כרונית באדם הנגרמת ע״י המתג
1-30 ^ 1 הצ ׳ ידועה גם בשם "מחלת הנסך׳

(ע״ע) ע״ש מגלה המתג ב 1872 . צ׳ מתבטאת בשינויים בעור, בעצבים
וברירית. החידק אינו ניתן לגידול בתרבית מלאכותית, אך לאחרונה
הצליחו לגדלו בכפות רגליהם של עכברים. ההדבקה אטית מאד,
כנראה ע״י מגע ישיר דרך העור או דרך רירית האף. מבדילים בין
שני סוגים: 1 ) לפרומאטוזי, שסימניו
התקשויות בעור: י מעין קשרים, למשל
בפנים, עם״ ר סימטריים! 2 ) טוברקולו־

אידי, המאופיין ע״י כתמים בעלי גבולות
חדים, שצבעם קצת יותר בהיר משאר
העור. התפרחת נוטה להתפשט, בעוד
שהמרכז מתרפא לאם לאט. בשני הסוגים
קיים עפ״ר אבדן תחושה של העצבים
ההקפיים במקרים המתקדמים. מופיעים
שיתוקים של היד והרגל ונטיה להתהוות
מוגלה אחרי פצעים קלים, וכן עיוותי
צורה בגפיים.

בשנות ה 70 של המאה ה 20 מעריכים את מספר המצורעים בעולם
ב 10 — 20 מיליון, רובם בארצות טרופיות וסובטרופיות לחות. למחלה
חסינות טבעית גבוהה יחסית, וכמעט 75% מהנדבקים בה מתרפאים
ממנה ללא כל טיפול. בימינו אין צורך בהסגר קפדני של חולי צ׳.
הטיפול המקובל עכשיו, בהצלחה ניכרת מאד, הוא מתן £״ 50 ק 03 ,
שהוא דיאמינו־דיפניל-סולפון (. 5 .ם,ם). מלבד זה יעילות תרופות
אחרות, ביניהן דיפנילתיאואוראה ותרופה מקבוצת המרקפטנים
(ע״ע), £115111 . וע״ע צ׳ולמוגרה. באמצעות טיפול כירורגי, כולל
ניתוחים פלסטיים, וכן פיסיותרפיה, אפשר להחזיר את מרבית החולים
למצב פעילות תקין.

היסטוריה. הצ׳ היא מחלה עתיקת־יומין, המוזכרת בספרות
היוונית, ההודית והערבית, ובעיקר במקרא. במשך הדורות נשתנה
שמה של הצ׳: 3 ^ 1 בכתבי היפוקרטס < את״ב אלפנטיאזיס (ע״ע)!
לאונטיאזיס ( 113515 ת 0 :> 1 [אצל אדטאיוס 5 ג €1301 ע^] — לפי שינוי
צורת הפנים, שנעשו דומים לפני אריה). כן פונתה לפרה ערבית,
יוונית או יהודית ( 3103 ^ 11 ( *■!ק*[; ע״י אסטריק [ע״ע]). בידוד
החולים (על סמך המקרא) נשמר ביה״ב בקפדנות ויש להניח כי
הוא שהביא לחיסול הצ׳ ברוב חלקי אירופה. במקומות אחדים הנהיגה
הכנסיה טקס תפילה למצורעים כמו למתים, כנראה על יסוד הפסוק
"אל־נא תהי כמת" (במד׳ יב, יב) בסיפור על צרעת מרים (ר׳ להלן),
אף שדאגה גם לבתי תולים ומחסה ( 13 זס 0$ -!ק 16 ). החוקים אמנם לא
נשמרו בעקביות, וחולי צ׳ הורשו להשתתף בקרנוואלים ובחגיגות-
המונים כדי לאפשר להם לאסוף נד¬
בות. — אמונות תפלות רבות קשורות
אמנם בצ׳ עד היום, וכינויי המצורע
בשפות אירופיות (ז*ן?> 1 וכיו״ב) משמ¬
שים שם נרדף למנודה, אך במשך
הדורות התמעט בהרבה הפחד מפני
ד!צ' בחברה.

בספרות העברית. יש חוק¬
רים הסבורים שהצ׳ שתוארה במקרא
כללה גם מחלות־עור אחרות: סמטה
(ע״ע), ספחת, פטריות (ע״ע דרמטו¬
לוגיה, עמ ׳ 195 ), בהק ת וכיו״ב. ד,צ׳

המתוארת בספר ויקרא (יג—יד) אינה
דומה לצ׳ בת ימינו; בזאת כבר הכיר
אסטריק (ר׳ לעיל) ב 1740 . בצ׳ הנק¬
ראת כך בימינו אין העור הופך לבן ואין

הסימנים המתוארים בם׳ ויקרא; רק בתיאור המובא בס׳ במדבר יש
דמיון־מה להדס הרקמות בגוף המצורע: ,,...ויאכל חצי בשרו". משה
דה ריאטי( 1388 — 1460 ) תיאר בדיקת דם לגילוי הצ׳ — תהליך כימי
יחיד במינו בתקופה ההיא. חוקי ההסגר ע״פ המקרא הם דוגמא
למאמצי הרפואה הציבורית לבער מחלה המונית, ולפי מתכונת זו
הונהגו גם חוקי ההסגר בנמלי הימה״ת, לראשונה במאה ה 14 .

י. ליבוביץ - ש. מרכוס, "לקוטים מרפואות" לר׳ משה דא דיאשי(קרית

ספר, מ״ב), תשכ״ז! ־׳,! 2 ;#ס־&ו&ז 1 ג ££ ז 18 ז 1 < 110£11 . 4 < 1 . 11

) 7 ( 7 071 ) 50771 ,םתעוסזג! 0 . 8 ; 1972 , 0(1(/71(/71( 11(1■ 1*1x11

,םמסונמ)^ 0£ י<} 8001 £ !געסא זג)! 01 *#תו^ססז?) ״ 1 / 0 ץז 0 וו 141

. 1975 ,( 11 !ז\£ג 1

יה. ל.

ב מ ק ר א הצ׳ היא נגע באדם, בבית, בבגד, או בכלי עור (ויק׳ יג¬
יד). אבחון הצ׳ וטהרת המצורע מסורים לכהן. לצ׳ גילויים שוגים:
"שאת או ספחת או בהרת" בעור הבשר; "שער בנגע הפך לבן, ומראה
הנגע עמוק מעור בשרו"! "שאת לבנה" ובה "מחית בשר חי"!
"שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת" במקום שחין'שנרפא; בהרת
לבנה (אדמדמת) במקום מכוות אש; ״נתק״ — נגע בראש או בזקן
ש״מראהו עמוק מן העור ובו שער צהב דק". הסימנים אינם מחוורים,
ובחלקו החוקרים האם זו הלפרה — מחלת הנסן — או שהמדובר
במחלות שונות שמקורן בפטריות, מה שמתאים במיוחד לגבי צ׳
הבית, הבגד וכלי העור. אין כל זכר בתורה לסימנים המובהקים
והקשים של מחלת הנסן(נפיחות, עיוורון ונשירת איברים), ו״השער
הלבן" בשקע העור אינו מסימניה כלל, שכן המחלה גורמת לנשירת
השער, גם דרך האבחון, שבמקרה של ספק ממתינים שבוע(=הסגרה)
לראות אם פשה הנגע, אינו מתאים למחלת הנסן, שאין להבחין בה
שינויים שבועיים. אף !*!ז&ג שבתרגום ה 70 עניינה מחלות עור
קלות, דש להדגיש כי לא נשתמר כל תיאור של מחלת הנסן מלפני
המאה ה 1 לסה״נ. אחרי אבחון חיובי סופי נחשב המצורע לטמא
מוחלט: "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה,
וטמא טמא יקרא... בדד ישב מחוץ למחנה".

הכוהן הוא גם המפקח על תהליך ההיטהרות. לפי "תורת המצורע"
(שם) לוקחים ל״מטהר שתי צפרים חיות טהרות, ועץ ארז ושני
תולעת ואזוב"(והשר במד׳ יט,ו). ציפור אחת שוחטים "אל כלי חרס
על מים חיים", ובו טובלים את הציפור החיה, יחד עם שאר החמרים,
ומזים על ״המטהר״ 7 פעמים. אח״כ משחררים את הציפור החיה.
"המטהר" מכבס בגדיו, מגלח את כל שערו וטובל במים "ואחר יבוא
אל המחנה״. לאחר שבוע נוסף — ולאחר גילוח, תכבוסת וטבילה
מחודשים — מותר לו לשוב לאהלו, וביום השמיני עליו להביא
קדבנות אשם, חטאת, עולה ומנחה. ראד לציון הדמיון שבין טקס זה
לטקס קידוש הכוהנים (שט׳ כט, כ—כא; ויק׳ ח, כג—ל).

בגד וכלי עור שנוגעו בצ׳ דינם שריפה. צ׳ הבית סימנה "שקע־
רורת ירקרקת או אדמדמת" בקירות. הכוהן "מסגיר" את הבית
לשבוע, ואם פשה הנגע עוקרים את האבנים הנגועות ומתקנים את
הפרצה. אם חזר הנגע, נותצים את הבית.

יש שהישוו את שילוח הציפור "על פני השדה" לשילוח השעיר
לעזאזל (ע״ע). ואמנם, לפי הסיפורים המעטים אודות ד.צ׳ במקרא,
המדובר בעונש: צ' מרים (ע״ע), צ' גיחזי נער אלישע (מל״ב ה,
כ—כז) וצ' עזיהו (ע״ע). רק לצ ׳ ארבעת האנשים (מל״ב ז, ג) לא
ניתן טעם. ריפוי ד,צ׳ נחשב כפלא אלוהי, כפי שמסתבר ממופתי משה
(שמ ׳ ד, ו—ח) ומריפד נעמן, שר צבא ארם, בעצת אלישע (מל״ב
ה, א טו)י שט. א.

חז״ל הקדישו מסכת שלימה ("נגעים"), במשנה ובתוספתא, לדיני
הצ׳. בעזרת נשים שבבית המקדש היתה "לשכת המצורעים" (מדות
ב׳, ה׳), שם טבלו, ועל פתח שער ניקנור היו מטהרים אותם (סוטה
א/ ה׳; ור׳ נגעים י״ד, ח׳). על ישו מסופר פעמיים כי ריפא צ׳

תולה צרעת

מצורע. אירופה, המאה ה 12 .
הלבוש והרעשן מתריעים על
החקרנוחו

889

צרעת — צרפת: גאולוגיד!; גאוגרפיה פיסית

890

(לוקאס ־ע, 12 — 14 — מצורע יחיד! שם, 11 זה 3 , 12 — קבוצת
מצורעים) ושילח את הנרפאים להיראות בפני הכהן ולהקריב קרבנר
תיהם. ר׳ טרפון ןזהיה כהן העיד על עצמו שטיהר שלושה מצורעים
(תום׳ נגעים ח׳, ה , ). עדויות אלה ואחרות מצביעות, לכאורה, על
קיום דיני ד.צ׳ למעשה בימי הבית השני, בניגוד לנאמר בתום׳ נגעים
ף, א/ ש״בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב?
אלא... דרוש וקבל שכר", עם זאת מזכירים שני תנאים אתרים
היסטוריים של חורבות פגוגעות, בתחום עזה ובגליל (שם). יוסף בן
מתתיהו (קדה״י, ג׳) מדגיש בגאווה, אך באופן כללי וסתמי לגמרי,
את האיסור שהיה נוהג בירושלים, "בפגי הבית", שלא ייכנס מצורע
לעיר. נראה, ע״כ כי מה שנקרא צ׳ ביפי הבית השני היו מחלות־עור
קלות, לא מידבקות, וההלכה אף קובעת כי "חתן שנראה בו נגע,
נותנין לו שבעת ימי המשתה — לו, ולביתו ולכסותו. וכן ברגל נותנין
לו כל ימות הרגל" (נגעים ג/ ב , ). מסכת נגעים כולה עוסקת בדיני
ה״בהרת" בלבד, ואינה מתייחסת כלל ל״שאת" ול״ספחת". בבבל לא
נראתה הצ׳, משום הרגלי התזונה והרחצה של יושביה(כת׳ ע״ז, ע״ב),
אד בא״י היו מצורעים, ואמוראים רבים הזהירו מפני השהיה במחיצ¬
תם (ויק״ר ט״ז, ג׳ ! ע״ע טמאה וטהרה). ברור עם זאת, כי היבדלות
זו היתד. פסיכולוגית ביסודה, ולא הלכתית (והשו׳ תשובות הגאונים,
"שערי תשובה", סי׳ קע״ו).

חז״ל דרשו את המלה "מצרע" כנוטריקון של "מוציא [שם] רע".
ואמרו כי ד.צ׳ באה כעונש על לשון הרע! מלבד זאת באה הצ׳ כעונש
על "שפיכות־דמים, ועל שבועת־שווא, ועל גילוי-עריות, ועל גסות-
הרוח, ועל הגזל ועל צרות־העיף׳ (ער׳ ט״ז, ע״א), וכן על מעילה
בקדשים (ויק״ר י״ז, ג׳). בעיני חז״ל המצורע חשוב כמת (נד׳ ס״ד,
ע״ב, ועוד).

י. ל. קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, 304 — 353 , תרפ״וז! י. קויפמל,
תולדות האמונה הישראלית, א׳, 539 — 558 , תש״ד 4 ! - 11 ?: 11 <// 8 ,"!מזק.ן
: 11011 ??ק 7£ 70 , 6100111 ■א ;* 1923 , 390 — 369 , 717^11111:7(1? (!{?111x171 !
116010 ק 50 111 > 1£5 :>\,) ? 81/71 ? 1/1 171 ״ 1 071 , 25 ז . 1 ; 1938 ,? 11 ) 81 10

; 1953 ,( 587 — 583 , 50100005 105 > 0 ־ 11151011 ' 4 113110031 ־ 10101 5 שז§ו 001
,(מ ,. 1.3051310 61610 760 ) ? 71 ) 81 ? 1/1 0714 .,/ ,, 01311160.1 , 0 .? .}!

? 7/1 , 1311150 ./י .£ ; 1970 .? 71 ) 81 ? 1/1 171 ״ 1 , 8.015100 . 0 .$ ; 1960
, 05711 , 1 ( 1 ־ 0113.101 ת 10 ^ 3 ^ 0 |(ן 81(>11?01 '1! . (?31051100 £x /ס ? 117117 א

. 1975 ,( 105 — 87
מ.

צרפת (ססת&ז*!), רפובליקה במערב אירופה, המדינה השניה בגודל
שטחה באירופה (אחרי בריה״מ) — 547,026 קמ״ר (כולל
קורסיקה! ע״ע). מספר תושביה נאמד ( 1974 ) ב 52,478,000 נפש.
רוב גבולות צ׳ עוברים לאורך תוואים טופוגרפיים: בצפון מפרידים
מיצר קאלה (דובר! ע״ע) ומיצר לה־מאנש בין צ׳ לבין בריטניה!
במערב היא שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי (מפרץ ביסקאיה
ומפרץ גאסקון) ובדרום — לחוף הימה״ת; גבולה עם ספרד, בדרום-
מערב, עובר לאורך הרי הפירנאים! גבולה עם איפליה בדרום-
מזרח — על רכסי האלפים! עם שורץ במזרח — על הרי היורה;
גבולה עם גרמניה עובר בחלקו לאורך נהר רינוס. בצפון־מזרח
גובלת צ׳ בגרמניה, לוכסמבורג ובלגיה.

גאולוגיה, עמ׳ 889 ! גאוברפיה פיסית, עט׳ 890 . אקלים. עם׳ 893 !
צומח, עם׳ 893 ! חי. עם׳ 895 ! אוכלוסיה ודמוגרפיה, עט׳ 895 : דתות,

עם׳ 897 ! כלכלה, עם׳ 899 ! חוקה ומשטר, עם׳ 906 ! משפט, עם׳ 908 ;
כוחות מזוינים, עם׳ 910 ! מחוזות וטריטוריות מעבר לים, עמ' 911 !
חינוך, עם׳ 911 > היסטוריה, עם׳ 913 . יהודים, עם׳ 952 .

גאול וגי ה. השפעת הקימוט ההרציני (ע״ע אורוגנזה) ניכרת
בחלקים גדולים של צ׳. הרכסים ההרציניים נסחפו ובסוף הפלאוזו־
איקון השתפלו למצב של פני־שטח סחופים, על־גביהם הצטברו במסד
זואיקון משקעים ימיים, שעבים רב בעיקר באגן פאריס, באגן אקיטן,
ובגאוסינקלינות שבהן נוצר בשלישון הקימוט האלפיני. סלעי המשקע
של המסוזייאיקוץ מגוונים ביותר: אבן־חול (טריאם), חוואר (ליאם =
יורה תחתונה), אבן־גיר (יורה), קירטון ואבן־גיר(קרטיקון) וחרסיות.

השלישון הגו התקופה המכרעת לגבי יצירת תבליט נופה של צ׳.

בו קומטו הפירנאים ואח״כ האלפים, והורמה התשתית ההרצינית
הקדומה ונחשפה ע״י סחיפה. לפיכך מוצאים הן בפירנאים והן באל¬
פים איזור מרכזי בנד סלעים קריסטאליניים השייכים לתשתית
ההרצינית. מידת הרמת חלקים אחרים של התשתית ההרצינית
קשורה בקרבתם לאזורי הקימוט. מאסיוו ארמ(ריקה במערב —
חבל הארץ המרוחק ביותר מן האלפים — כמעט שלא הורם. רמות
נוצרו ממערב למאסיוו המרכזי ( 31 ־ 061111 1£ !!;> 13 א), והרים בגובה
בינוני הורמו במזרח (הרי ח׳ז׳ [ע״ע]), במרכזו, מזרחו ודרומו של
המאסיוו המרכזי ובאי קורסיקה. המאסיוו המרכזי היה נתון לפעילות
טקטונית עזה ביותר: התרוממות גושים הרציניים, שבירה, שקיעה
(היווצרות בקעים) וכן פעילות געשית. הצטברו משקעים ימיים
במרכז אגן פאריס, ואגן אקיטן התכסה ברובו בסחף שמקורו
בפירנאים.

כתוצאה מתהליכים אלה מסמן קו כמעט רצוף של רכסים מהרי
ו 1 ז׳ בצפון־מזרה לדרומו של המאסיוו המרכזי(שיאי הרכסים גבוהים
במיוחד בדרום־־מזרחו של זה) את הגבול בין צ׳ ההרצינית — גושים
הרציניים שהורמו בשלישון ואגני משקע גדולים—לבין צ׳ האלפינית.

ברביעון עיצבו קרחונים את נוף ההרים הגבוהים ביותר —
האלפים, הפירנאים והיורה, וכן גם חלקים במאסיוו המרכזי ובהרי
ווז׳. עמקים ואגמים קרחוניים ומשקעי מורינות מהווים את המרכיבים
האפייניים ביותר של הנוף הקרחוני. גם בחבלי־ארץ שלא היו בהש¬
פעתו הישירה של הקירחון ניכרו תוצאותיו: שינויים תכופים של
קוד החופים והצטברות משקעי הלם שנגרפו בדוחות.

ג א וגרם י ה פיסית. צ׳ הנה ארץ של שפילות, מישורים,
רמות והרים, נמוכים ברובם. כרבע מפני השטח נמוך מ 100 מ׳
מעפה״י וכ 60% — נמוך מ 250 מ׳. רוב האזורים הנמוכים והמישורים
קשורים אל פני השטח הסחופים של המבנים ההרציניים במערב צ׳
ובמרכזה. נופים בעלי עזוז תבליטי חריף יותר מאפיינים את המבנים
הגאולוגיים הצעירים במזרח הארץ. בהתאם לתבליט הנוף והפעילות
האנושית נהוג לחלק אתצ׳ל 8 אזורים גאוגרפיים עיקריים.

1 ) אגן פאריס והצפון — לבה של הארץ, תופס כרבע
עד שליש משטחה. האגן מוקף מאסיווים גבוהים מ 3 צדדים ופתוח
למישור שבצפונו. ממזרח מתרומם מאסיוו ווז׳ והארדנים, בדרומו —
המאסיוו המרכזי ובמערבו — מאסית ארמוריקה. מרכז האגן בנוי
קרטון, חולות וחרסיות שלישוניים המכוסים סחף רוחי ( 1011 מ 11 ).
צפונו — חבלי פיקרדי ונורמנדי (ע״ע) העילית הבנדים אבן־גיר
קרטיקונית — מכוסה טין פורה — מקור עשרם החקלאי (מרעה,
מטעי תפוחים) של חבלי-ארץ אלה. סלעי־המשקע נוטים במתינות
כלפי מרכז האגן. הם יוצרים טופוגרפיה מישורית המתרוממת במתי¬
נות ממרכזו הנמוך של האגן — פישור פאריס — החוצה, ובעיקר
לכיוון מזרח. חילופי סלעים עמידים בסלעים בלתי־עמידים יוצרים
רבידות. בין התחומים החשובים באגן יצדנו איל דה פרנס (ע״ע)
המשתרע מצפון לעיר פאריס. ממזרחו משתרעת שמפניה (- 0113111

ע״ע) המפורסמת בכרמיה ויינותיה, בדרום־מזרח — בורגונדיה
(ע״ע), שאף ליינותיה יצאו מוניטין, ובצפון־מזרח — רמת לורן(ע״ע).
רוב שטחו של אגן פאריס מנוקז ע״י נהר סן (ע״ע) דובליו, וחלקו
הדרומי ע״י נהר לואר (ע״ע). קטע זה של עמק הלואר נודע במיוחד
בשל הטירות והארמונות הרבים. חלקו המערבי של אגן פאריס נכלל,
בשל אפיונים חקלאיים, באיזור הנרחב של מערב צ׳.

חבל ארטוא (ע״ע) שבצפון צ׳ נמצא בקצהו המערבי של
מישור פלנדריה (ע״ע) הנרחב שעיקרו בארצות־השפלה (ע״ע).
הרי הארדגים (ע״ע) הינם חלק מן המאסיוד הגדול של הריגום.
צפון־צ', למרות שטחו הקטן, הוא רב-חשיבות בשל אוכלוסייתו,
וכן בשל החקלאות והתעשיה המפותחות שבו.

2 ) א י ז ו ר צ ם ו ן ־ מ ז ר ח. חבל ל 1 רן(ע״ע) הוא איזור־מעבר

89 }

צרפת ג גאוגרסיה פיסית

892

העיירה 6 ח׳ר, ברטניוז, מערב צרפת

בין אגן פאריס לבין המאסיוו של הרי ולז׳ (ע״ע). הוא כולל תבלי
ארץ רמתיים הבנויים סלעים עמידים, ומישורים וגבעות הבנויים
סלעים בלתי־עמידים. פגי השטח מתרוממים מזרחה לעבר מאסיוו ווד
שהמשכו הרי "היער השחור" בגרמניה. ביניהם נמצא

מישור אלזס (ע״ע) שהוא חלק מבקע הרינום. מדרונות הו(ז׳ מתונים
כלפי מערב ותלולים כלפי מישור אלזס שבמזרח. מרבצי ברזל
ומחצבים אחרים בארן משמשים בסים לתעשיה מפותחת בלורן
וליישוב צפוף באלזם. ארן והרי וח׳ הם מן האזורים המיוערים
הגדולים בצ ׳ .

3 ) צ ם ו ן - מ ע ר ב צ׳. עיקרו של האיזור הוא מאסיוו ארמו־
ריקה הנמשך במערב בחצאי־האיים ברטניה (ע״ע, טח 6138 ז 8 )
וקו׳טאנטן (ח 011 ^ 00 ). בגלל תנאי האקלים והחקלאות (מרעה, משק
חלב), נכלל בו גם חלקו המערבי של אגן פאריס. בנורמנדי (ע״ע),
למשל, דומים גופי המסלע הקריסטאליגי לאלה של המסלע הסדימג-
טרי. גובההאיזור כ 100 מ׳ בממוצע, ומאפיינות אותו גבעות מבותרות.
החופים מפורצים מאד וסלעיים. שטחים נרחבים משמשים למרעה.
באיזור המערב שולט נוף בוקאז׳(ש 38 ש 0 ל) טיפוסי: שדות מותחמים
בגדרות חיות, הנראים מרחוק כיער (למרות שלמעשה מעט מאד
יערות גדלים שם) ויישוב חוות בודדות ומפחדות.

4 ) אגן אקיטן (שח 1131 ט 3 >\;! ע״ע אקמטניה) צורתו כעין
משולש שצלעותיו הן הפירנאים בדרום, המאסיוו המרכזי במזרח
וחוף מפרץ ביסקיה (ע״ע) במערב. תבל פואטו (ע״ע) בצפון משמש
כאיזור מעבר בין אגני אקיטן ופאריס. האיזור מכוסה סחף רביעוני
שמקורו בפירנאים ותבליטו גלי ומתון. בשולי האגן בצפון נמצאות
רמות מישוריות בנויות אבן־גיר של שאראנט (*!!ז^וס) ופריגור
( 1 )ז 80 ״ 6 ?) ובדרומו — רמת אבן הגיר קרסי(׳סז?"(,)) בה מצויות
תופעות קארסטיות. חבל גסקו־ן (גסקוניה! ע״ע) משתרע לרגלי
הפירנאים בדרום• ה״לנד" ( 8 ש 1 > 1 ז^ 1 £5 ״ 1 ) במערבו של האגן, הנו
מישור חולי נמוך. לאורך התוף מצויות חוליות. איזור זה המכוסה
יער עצי־מחט הנו איזור היער הגדול ביותר בצ ׳ . נהר גרון (ע״ע)
הנהר הראשי באגן נשפך למפרץ ביסקיה באסטואר הגדול של
דירונד (^תס״ס).

5 ) המאסיוו המרכזי ( 31 ז 1 ת 6 מ 35511 ^ 1 ) משתרע בדרום

מרכז צ׳ ותופס כשישית משטחה. רוב האיזור בעל המבנה הגאולוגי
המסובך הוא רמות שגבהן בין 600 ל 700 מ׳. המבנה המקורי הבנד
מסלע קריסטאליני (גראניט ושיסט) הוא בעל פני־שטח סחופים
רמתיים, המבותרים בקווים טקטוניים שלארכם אגנים וגאיות של
נהרות. מבנה זה טיפוסי למערב המאסיוו, לרמת לימוזן(ע״ע) בצפון
ורמת סגלה ( 313 ^ 5 ) בדרום. א 1 ורן (ע״ע), שבמרכז הרמה היא
בעלת טופוגרפיה מגוונת ביותר. הפעילות הגעשית יצרה כאן שלשלת
הרים בעלי צורת חרוט ששיאם הר פיאי דה סאנסי (ץש״ 53 ץ"?),

1,885 מ׳. במקומות רבים נסחפו הרי הגעש ונותרו צווארים געשיים

תלולים וזקופים. לאורך קווי־העתק מצויים מעיינות מינרליים.
האיזור משופע גם בימות ממוצא געשי וקרחוני.

חלקו המזרחי של המאסיוו מתנשא במתלולי העתקים מעל לשקע
נהרות רוז־סו׳און (שת 6-536 ת 886 ). בדרום המאסיוו משתרעת רמה
גירנית-קארסטית — הקוס (ש 55 ט 03 ) — שממזרח לה מתנשאים הרי
סרן ( 5 שתתשעש 0 ) המבותרים לגובה 1,500 מ/ רובו של האיזור הוא
בעל קרקעות דלות, לבד מן העמקים וכמה מן האזורים הגעשיים.

6 ) באחור דרום־מזרח צ׳ מבחינים בין שלושה חבלים
עיקריים: היורה, האלפים ושקע הרון. הרי יורה (ע״ע), הבנויים
אבן גיר, כוללים במזרח סדרת קפטים־רכסים מקבילים הנמשכים
בכיוון צפון־דרום, ומופרדים ע״י גאיות. החלק המערבי הגדול יותר
בשטחו הוא רמה גבוהה המסתיימת במתלולים היורדים אל מישור
נהר סואון, יובל הר 1 ן.

מדרום ליורה חודרת לצ ׳ המערכת ההררית הגדולה של האל¬
פים (ע״ע). בתחום צ׳ מבחינים באלפים צפוניים ובאלפים דרומיים
הנבדלים בתבליט ובאקלים. קווי המבנה של האלפים הצפוניים
נמשכים מצפון לדרום והמעבר בהם קל למרות הפסגות הגבוהות.
בחתך מצפון־מערב לדרוסימזרח, מתגלים בזה אחר זה ארבעת סוגי
המבנה הטופוגרפי: ( 1 ) האלפים החיצוניים ( 5 שק 31 שז?) הם הרים
בעלי גובה רב למדי(שיאם — פסגת פרסה [שששזש?] — 2,752 מ׳).
הם בנויים אבני גיד קרטיקוניות וכיוון הקימוט הוא מצפון־מזרח
לדרוס-מערב. מפערי־נהרות מבתרים אותם לחמישה גושים!( 2 ) מד¬
רום נמצאים המאסיווים המרכזיים הבנויים מסלע קריסטאליני
ושהורמו מן התשתית ההרצינית. בהם נמצאות הפסגות הגבוהות
ביותר של האלפים, ביניהן המון-בלן(ע״ע), 4,810 מ' — הגבוה בהרי
אירופה כולה. בין האלפים החיצוניים והמאסיווים המרכזיים מפריד
( 3 ) השקע האלפיני — עמק נהר אחר (שז*! 1 ), יובל הרון — חבל-
ארץ בעל עבירות נוחה וגובה נמוך! ( 4 ) המאסיווים של האחור
הפנים־אלפיני המגיעים לגובה של 1,000 מ׳. אלה בנויים סלעים
מטאמורסיים (שיסטים ועוד) ומבנם הגאולוגי מורכב.

לאלפים הדרומיים, שאקלימם ונופם ים־תיכוניים, יש תבליט הרבה
יותר מבותר. הם מורכבים בעיקר מהאלפים החיצוניים שרכסיהם
נמוכים מאלה שבאלפים הצפוניים. קווי המבנה שלהם כוללים קימו¬
טים בעלי כיוונים אלפיניים— מצפון לדרום, או פירנאיים — ממערב
למזרח. מבנים פניס-אלפיניים נמצאים באלפים הדרומיים אך המא־
סיומם המרכזיים נעדרים כמעט כליל. ההבדלים בין האלפים הצפוניים
לדרומיים בולטים גם משום השוני האקלימי: האלפים הצפוניים
הלחים מכוסים יערות צפופים ואילו בדרומיים הצומח דליל.

שקע הרון (ע״ע), הנמשך מדרום לצפון, מפריד בין האלפים
והיורה לבין המאסיוו המרכזי. הוא כולל כמה אגנים סטרוקטורליים
המקושרים זה לזה באפיקי נהר ר 1 ן מובלו סואון. למרות ההבדלים
הגאוגרפיים בין חלקיו השונים, בולט השקע כיחידה אחת בשמשו
אחור מעבר בין הימה״ת והים הצפוני.

העיר פיאי הבנויה בין צווארי הרי־געש כבויים. הסאסיוו הטרכזי

893

*רפת: גאוגרפיה פיסית; הידרוגרפיה; אקלים; *ומח

894

7 ) הפירנאים (ע״ע) נמשכים לכל אורך דרום־מערב צ/

8 ) הדרום הים* תיכוני ("נ^ " ). לאיזור הים־תיכוני
בצ׳ אפיונים המשותפים לכל האזורים הים*תיכוניים: חלקים מאוכ¬
לסים בצפיפות שבהם החקלאות אינטגסיווית, לעומת חלקים ריקים
כמעט לגמרי. מבחינת תבליט הנוף קיימת רבגוניות גדולה ביותר.
ממערב לנהר רון נמצאים שני אזורים נמוכים: מישור רוסיון
( 11011x11100 ), המשתפל למרגלות הפירנאים. ולנגדוק (ע״ע) —
מפרץ שנסתם ולחופו חולות ולאגונות. בצפון לאנגדוק משתרעות
הגריגות — רמות גירניות יבשות הנמשכות לתוך הרי סרן (- 06
60065 !!). באיזור הרון התחתי ( 835 - 811606 ) יש מישורים המשמשים
לגידול ירקות, שטחים מכוסים אבנים ובדלתא — ביצות■ בפרובנס
(ע״ע) שממזרח לנהר רון חודרות שלוחות האלפים לתוך הים.

היד ר ו ג רפ יה. צ׳ מבורכת ברשת נתיבי־מים צפופה ביותר.
רובם מתנקזים אל ארבעה נהרות גדולים. הסן (ע״ע), הנהר הראשי
בצפון צ/ נשפך למיצר לה־מאנש! לואר (ע״ע), הארוך בנהרות צ׳
( 1,020 ק״מ), מנקז את מרכז המדינה ומערבה ונשפך לאוקיאנוס
האטלנטי. אף נהר גרון (ע״ע) בדרום־מערב צ׳ נשפך לאוקיאנוס
האטלנטי. מערכת נהר רון (ע״ע) ויובלו סואון מנקזת את מזרח צ׳
אל הימה״ת.

אקלים. רוב שטחה של צ׳ נמצא בתחום איזור האקלים הממוזג.
ההבדלים האקלימיים בין איזור לאיזור נובעים ממידת קרבתו לאוק¬
יאנוס האטלנטי או לימה״ת, וכן מן התבליט וגבהו. תנאי אקלים
א וקיא ני שוררים בצפון צ׳ ובמערבה. אפיינים לו משרע קטן
של מידות־החום: בברסט שבברטניה מידת־החום הממוצעת בינואר
6 0 , וביולי 16 0 < כמות המשקעים גבוהה מ 600 מ״מ בשנה, עיקרם
יורד בעונה הקרה, בחדשי הסתיו והחורף. באגנים שבמזרח צ׳
פוחתת ההשפעה האוקיאנית. הדבר מתבטא במשרע טמפרטורות
גדול: בסטרזבור הטמם׳ הממוצעת בינואר ־ 0 וביולי ס 20 . באגן
פאריס הטמם׳ הממוצעת בינואר ־ 3 וביולי ־ 19 . כמות הגשמים באזו¬
רים אלו פחותה בד״כ מ 600 מ״מ בממוצע שנתי והגשמים יורדים
במשך כל השנה.

האקלים הים-תיכוני בדרום צ׳ מאופיין בטמפרטורות
גבוהות יותר. בנים הטמם׳ הממוצעת בינואר היא 8 0 וביולי ־ 26 .
כמות הגשמים השנתית היא מ 500 מ״מ בכמה אזורים לאורך החוף,
עד 1,500 מ״מ במורדות ההרים (האלפים, הפירנאים והרי סוון).
עיקרה יורד בעונות המעבר. לאורך החוף שכיחים גשמי-פתע
בסתיו ובאביב. הקיץ יבש ובהיר.

האזורים ההרריים הגבוהים מהווים אזורים אקלימיים
מיוחדים המאופיינים בטמפרטורות נמוכות וכמות משקעים העולה
על 1,500 מ״מ בשנה. קו השלג נמצא בגובה של 2,750 מ׳ באלפים
ובגובה של 2,900 מ׳ בפירנאים.

במסגרת טיפוסי האקלים דלעיל קיימת שונות רבה בכמות המש¬
קעים ובזמני ירידתם. שונות זו היא מן הגורמים התורמים לגיוון
האזורי בצ ׳ . וע״ע אירופה, אקלים.

6 ! 1 /?*)? 060 £ , €1 ךת 11€ םמ 1 ? ; 1942 1 )^ 1 , 1€ זת 211:0 0 [> .£

10 46 1016 ) 10 ^ 1 ,: 1 סנ 31 ו 01 . 0 ; 1964 , 1-11 10 46

. 1975 1.0 .? ; 1966

לו. קל.

מבחינת הצומח נחלקת צ׳ ל 3 חבלים עיקריים: החבל האט¬
לנטי, החבל המרכז־אירופי והחבל הים־תיכוני, ואלו חוזרים ונחלקים
למחוזות לפי הבדלים אקלימיים.

( 1 ) החבל האטלנטי. הצומח מגוון מאד! מרובים בו
טיפוסים של יער הודות להשפעת האקלים האטלנטי המיוחד המעו¬
רבת בהשפעת האקלים הים־תיכוני. יער האורן הימי (- 01311 1003 ?
11013 ), בדרום־מערב בקרבת חוף הים, גדל בעיקר על אדמה חולית.
בין הפירנאים לבין עמק הגארון מצוי יער האלון המערבי( 21161-1:115 >

16013113 ) 0661 ) בגא־

רוו, ובדרום ה״לאנד"
קיימת חדירה רבה
של האלמנט הים-
תיכוני ובראשו חב¬
רות של האלון ה¬
ירוק 0. 116x1 ). ב¬
מרכזו של החבל קיים
יער של האלון ה-
שסוע ( 6661-13 . 0 )
השולט בקרקע גירני.
צפונה יותר, בעמק
הלואר, תופסים מקום
חשוב יער אלון־הרו־
בור ( 011116 ! . 0 )

ואלון־הסלע (- 61 ק. 0
1363 ). לאיזור ברטנ־
יה ונורמנדי אפיי-
ניים יערות של אלו¬
נים המלווים עצי
אשור. בצפון הקי¬
צוני במערב מצטרף גם הקארפינוס ( 1161111113 1005 ק! 03 ). מבין
הצומח הלא-יערי המאפיין חבל זה יש להזכיר את בתות הכבול
(ה 165 ) 130 ! והשר לעיל: גאוגרפיה פיסית) הגדלות על אדמות
חמוצות. ( 2 ) החבל המרכז־אירופי הוא בעל טופוגרפיה
מורכבת, ומכאן חוסר האחידות שלו בצומח! מבחינים בו ב 2 מחו¬
זות גדולים! (א) המחוז ה ב אל ט י התופס את סביבות הארדנים
ומז־לורן ( 161136-1,0113106 ^). מצויות בו תצורות שונות של יער
כגון יער האשור, יערות השדר, אלון־הסלע, קארפינום׳ אלודרובור
וכר. אך שטחים גדולים למדי מכוסים גם ביצות כבול ובתות
אברשיים. (ב) המחוז ה אל פ י גי, הכולל את הפירנאים הצרפ¬
תיים, המאסיוו המרכזי, היורה, הווז׳ והאלפים. מחוז זה עשיר ביותר
בבתי-גידול מפני מגוונו הליתולוגי והטופוגרפי. רובם הגדול של
טיפוסי היער וטיפוסי הצומח של צ' מרוכזים במחוז זה. בפירנאים
קיימת מערכת מדרגות בה שולטים יערות שוגים בגבהים שונים.
תחום היערות הוא קו הגובה של כ 2,300 מ׳. במדרגה הנמוכה —
יערות אלונים (אלון שסוע או אלת שעיר)! למעלה ממנה יערות
אשור מעורב באשוח > בגובה סוב-אלפיני חוסם האורן הננסי( 1005 ?
0080 !) את היער כלפי מעלה. במבנים שונים עשויים קווי הגבול
של טיפוסי היער להשתנות. במאסיוו המרכזי קיימים
יערות ערמונים. ביורה בולט מאד, בין שאר היערות, יער האשו-
חית. בהרי ווז׳ שונה הרכב היערות. ראשי ההרים והמדרגות
הגבוהות מכוסים בתות של 0311003 חמוצות. האלפים הם אולי
העשירים ביותר בתצורות צומח. טיפוסי היערות הם כאן בהרכב אחר
אך שולטים בו ביותר יערות האשוח והאשוחית. במדרגה הסוב-
אלפינית שולטים יערות הארזית ( 103 ) 1661 ) מ!*!), המלווים לעתים
קרובות בתות אברשיים, ביצות כבוליות ואחווים אלפיניים נרחבים.
במדרגות האלפיניות יש אחווי-שלגים, מדבריות קרים וצומח של
טונדרה.( 3 ) ה ח ב ל ה י ם - ת י כ ו נ י, אף כי אינו גדול בשטחו, יש
בו ייצוג טיפוסי של הצומח הים־תיכוני המערבי. בחגורת החוף יש
צומח חולות ומלחות טיפוסיים. פנימה להם בתות וגריגות של אלון
השני( 613 ) 0.60661 ) וחרשים של זית־הבר, חרוב וכר. בהרי דרום צ׳
במדרגה הגבוהה יותר מכוסים שטחים נרחבים יערות האלון הירוק,
מעליהם נפוץ מאד יער חאלון השעיר, וע״ע אירפה, הצומח, עמ ,
107 — 109 .

895

צרפת: חי; אוכלופיה ודמוגרפיה; אתנוגרפיה

896

,. 06085 ס !) . 00 ^) .£ 10 £0 1011011 !>£*>! ) 1 > 1 ) 1 < %0 01 !) 0 % !£ , 031155611 . 11

01 !סז^זס ,!) 01011 10 > }ס 01 , 1001161 ז 0111 . 84 ; 1938 ,( 487 — 463 ) ^^ע,^ X

, 3 נ 15 מ 611 ק 5 מ 40 \ 13 ( 3 ז 11 )ג 4 ז) .£ ס! ) 1 > ! 00 ן> 0£1 ! 0 ו 10100 ^£ק !) 0111000

. 1970 ,( 1 צצ
ם. ז.

ח י. שטחה של צ׳ בחלק בין המחתות האטלנטי והמרכז-אירופי
של החבל האירו־סיבירי לבין חלקי החבל הים־תיכוני (דרום צ׳
וקורסיקה} שבתחומי ממלכת החי הפלארקטית. במרבית שטחה של
צ׳, בה הוכחת היערות, מדולדלת הפאונה והיא נשתמרה במידת־מה
בחבלי ההר המיושבים בדלילות ובמיוחד באלפים והפירבאיים. ראדה
לציון נוכחותם, בדרום־הארץ, של נציגי היסוד הפירנאי־ערבתי שיש
בו קרבה גם ליסוד הפונטי של מזרח אירופה וגם ליסוד האתיופי
הפלאוטרופי. מבין היונקים הגדולים אוכלי־הצמחים נותרו, במספר
מועט, האייל האציל ( 1$ ״ 1 קג 61 11$ ׳\-מ 0 ), האיילה האירופית
( 5 ט 1 סשזק 03 8 ע! 50 ״קו 0 ) וחזיר הבר המאפיינים את חי היערות
הנשירים. מדד היערות הים־תיכוניים ייתכן שעדיין מצוי בדתם
הארץ היחמור. בחבלי ההרים ניתן עדיין לפגוש, בזכות שמורות
טבע וחוקי ציד, בעז הפירנאים (בסנבתשזץק 3 זק 03 ) ועז איתפית
וצפיר ההרים ובקורסיקה בכבש המופלון

( 5101011 ״״! 015 ). מרובים למדי מיני המכרסמים שמהם אפייגיים
לפאונה האירופית בכללה. בפאות דתם צ׳ מצדה ארנבת הכף
( 515 תשק 03 *טקשע) המייצגת את היסוד הפירנאי־אתיופי. אח היסוד
הפירגאי־פונסי מייצג דסמו הפירנאים (?טס״־תשזץנן 5 ץ 1 מש 031 ),
מאוכלי החרקים, שעמם נמנים עוד הקיפוד, החפרפרת האירופית
ועוד. הטורפים כוללים את הזאב, השועל, מיני החמוס (ג 1 ש ז 5 ט]^)
ועוד. פאונת העופות עשירה למדי ומיוצגים בה כמעט כל מיני
העופות האירופיים. באלפים ובפירנאים מצדים גם עופות דורסים
גדולים כגון עיט־הסלעים ופרם מזוקן. הזוחלים רבים, בעיקר בדתם
הארץ, וכוללים מיני צפע, זעמן ושלון, לטאות וצבי יבשה וביצה.
בצ' מצויים למעלה ממחצית המינים האירופיים של דוחיים וכ 1/5
ממיני החרקים. נהרות צ׳ עשירים בדגה. וע״ע אירופה, החי, עמ ׳

109 ־ 110 • עם. ג

א וכל וסי ה ודמוגרפיה. ע״ם המפקד הראשון שנערך
ב 1801 היתה צ׳ המדינה המאוכלסת ביותר באירופה; כיש צ׳
(כולל קורסיקה׳ אך בלי המחוזות שמעבר לים [ר׳ פרק להלן]}

היא המתנה החמישית במספר אוכלוסיה ביבשת אירשה.

/*

אוכלוסיית צ׳: 1801 — 1974

אוכלוסיה (באלשים)

שנה

28,000

1801

27.500

1815

36,500

1851

40,700

1901

42,000

1911

39,200

1921

41,800

1931

40,500

1946

42,800

1954

46,520

1962

49,850

1968

52,478

1974 (אומדן)

גידול אוכלוסיית צ׳. בשנים 1801 — 1954 גדלה אוכ¬
לוסיית צ׳ ב 60% , לעומת גידול של 160% באיטליה, 230% באנגליה
ו 280% בבלגיה והולנד. את שיעור הגידול הנמוך תולים במספר
סיבות ובהן מות 1.5 מיליון נפש במלה״ע 1 ו 620,000 נפש במלה״ע 11 .
תמותה זו גרמה גם לשיעורי ילודה נמוכים. מגמת ירידת
שיעורי הילודה ניכרת בצ׳ יותר מאשר ביתד מדינות אירופה
מבחינת משך הזמן וגם מבחינת הקף הירידה. ב 1801 היה מספר

הנולתם בזד 32 ל 1,000 נפש לעומת 38,5 ל 1,000 — הממוצע
האירופי, וב 1901 נולדו בצ ׳ 22 ל 1,000 נפש לעומת 35.1 בכל
אירופה. מגמה זו נמשכה עד תום מלה״ע 11 וערכיה הנמוכים ביותר
נרשמו ב 1934 — 1938 : 15 לידות ל 1,000 נפש. היו שנים, בפרס בין
שתי מלה״ע, שבהן עלתה התמותה על הילודה (ב 1938 ב 30,000
נפש). בתקופה שלאחר מלה״ע 11 ניכרת מגמה של עליית שיעורי
הילודה בצ׳ יותר מאשר ביתר מדינות אירופה (וע״ע אירופה, אוב־
לוסיה, כרך מילואים, עם׳ 172 ), למרות התנודות שחלו בה: ב 1946
היו 20.6 לידות ל 1,000 נפש, וב 1955 18.6 לידות ל 1,000 . ב 1966 —
17.4 ל 1,000 וב 1973 — 16.5 ל 1,000 נפש. בין הגורמים לכך —
מדיניות מכוונת לעידוד הילודה שהתבטאה במיסוי נוח ובתמריצים
כלכליים אחרים למשפחות מרובות ילדים.

צפיפות האוכלוסין סד — 92 נפש לקמ״ר בממוצע, מעמידה
אותה כארץ דלת אוכלוסיה בהשוואה לשאר ארצות אירופה
המערבית כגון אנגליה ( 324 נפש לקמ״ר) או בלגיה ( 318 נפש
לקמ״ר). חסרושת האוכלוסין בצ׳ אינה אחידה. במזרח, התוסס כ 44%
מכלל השטח, מרוכזים 63% מכלל האוכלוסין. יש אזורים שבהם
צפיפות האוכלוסין פחותה מ 20 נפש לקמ״ר והם האלפים הדרומיים,
המאסיוד המרכזי והפירנאים. אזורים אלה איבדו 60% — 70% מאוכ-
לוסייתם מאז 1840 . ההגירה מהאזורים הכפריים היא מקור עיקרי
לגידול הערים. בעוד שב 1851 ישבו בערים רק 26% מכלל
האוכלוסין, עלה שיעורם ל 41% ב 1901 ול 66% ב 1969 . ב 1968 היו
בזד 49 ערים בנות 100,000 תוש׳ ויותר. שיעור גבוה במיוחד של
מהגרים בולט בפאריס. רק 52% מכלל האוכלוסין באיזור פאריס
הם ילידי המקש. פאריס מתייחדת משאר ערי צ׳ בריכוז יתר של
פעילויות — בכלכלה, מדע ותרבות. תחש השפעתה של הבירה
משתרע למעשה עד דרום צ׳ וכולל את מרכז זד, החסרה ערים
חשובות. הממשלה מעודדת את מגמת הביזור בצ ׳ ומשקיעה מאמצים
בפיתוח ערים בינוניות וגדולות הרחוקות מפארים. 7 מתוך 10
הערים הגדולות נמצאות במזרח צ׳.

הערים הגדולות בצרפת (מפקד 1968 )

באגז~הערים

בעיר הראשית

העיר

8.196,746

2,590,771

פאריס•

964.412

889,029

מרסי

1,074,823

527,800

ליון

439,764

370,796

טולוז

392,635

322.442

נים

555.152

266,662

בורדו

393,731

259,208

ננס

334,668

249.396

סטרזבור

331,414

213,468

סנט־אטיץ

247,374

199,509

לה א׳ור

881,439

190.546

ליל 1

• ב 1975 : 2.6 מיליון תוש׳! 10 מיליון תוש׳.

יו. קל.

אתנוגרפיה. אין רישום רשמי לגבי הרכבה האתני של
אוכלוסיית זד, ולפי אומת — 86% מהאוכלוסיה הם צרפתים
(ר׳ להלן), 7% מיעוטים לאומיים ו 7% מהגרים וצאצאי מהגרים
שברובם בבר בעלי אזרחות צרפתית. המיעוטים הלאומיים שוכנים
בחבלי השוליים של צ׳ וכוללים: האלזסים והלותרינגים הדוברים
ניבים גרמניים, והשוכנים באזורי הגבול הגרמני (ע״ע אלזס! אלזם-
לורן; לירן) מספרם כ 1.3 מיליון נפש; הברטוגים הדוברים לשון
קלטית, והשוכנים בברסניה (ע״ע) ומספרם כ 1.1 מיליון נפש;
הפלמים (ע״ע פלנדריה) שעל גבול בלגיה והם ב 300,000 נפש;
הקורסיקנים דוברי ניב איטלקי שמספרם ב 270,000 נפש באי קור¬
סיקה (ע״ע); הקטלנים — כ 200,000 נפש׳ השוכנים לאורך הפירנאים
והבסקים על חוף מפרץ ביסקיה (ע״ע, וע״ע פירנאים) על גבול ספרד•

897

צרפת: אתנוגרפיה; דתות

898

הקבוצות העיקריות של מהגרים וצאצאיהם הן של איטלקים, צפוד
אפריקנים (בעיקר אלג׳ירים), ספרדים ופולנים; בכל אחת מהן כמה
מאות אלפי נפש.

מספר הצרפתים (צ״) בצ׳ כ 43 מילית נפש ( 1968 ). נוסף
עליהם מצויים מאות אלפי צ" ברחבי העולם, בעיקר בארצות אירופה
האחרות (כ 250,000 נפש), אפריקה הצפונית (כ 200,000 נפש)
ומושבות צ׳ לשעבר או טריטוריות של צ׳ שמעבר לים (כ 150,000
נפש). כצי נחשבים גם מרבית בני קויבק או הצרפתים הקנדים
(ע״ע קנדה) שהם בעלי ייחוד לאומי מוצהר.

בתחומי צ׳ מיוצגים ד.צ" ע״י שלושה טיפוסים גזעיים שהשולט
בהם הוא הטיפוס האלפיני הנפוץ במרבית שטחה של הארץ (ע״ע
אירופה, עמ׳ 118/9 ). בדרום רווח הטיפוס הים־תיכוני בעוד שבצפון־
מזרח מתרבים נציגי הטיפוס הנורדי. הלשת הלאומית של ד!צ" —
הצרפתית — היא לשון רשמית גם בבלגיה, קנדה ושוויץ ושולטת
במושבות צ׳ לשעבר, לעתים בלשת כלל־לאומית יחידה (ע״ע
צרפתית, תרבות: לשון). ניבי הצרפתית מבטאים, במידה רבה, את
הדיפרנציאציה האתנית־היסטורית של הצ״> הם ניתנים לחלוקה
לשתי קבוצות: צפונית ודרומית. בסיסה של חלוקה זו הוא בעיצובם,
במאה ה 9 , של שני עפים: צ" בצפון ום ר ו ב נ ם ל י ם בדרום (ע״ע
שם, ספרות; פרובנסלית, לשת וספרות; והש׳ להא: משפט).
עיצוב זה הוא תולדה של הבדלים באופי האתנוגנטי של צ׳
שלכולה משותף היסוד האתני של שבטים קלטיים (גאלים; ע״ע
גליה) שבאו בהשפעה תרבותית רומית חזקה ונתערבו ברומאים
במשך כ 500 שנה. בתקופה מאוחרת יותר נתערבו ביסוד זה, שכבר
דיבר ״לטינית עממית״, שבטי פולשים גרמנים: ויזיגותים, בורגונדים
ופרנקים. ההבדל הראשוני בין צ" לפרובנסלים נבע מהבדלים יחסיים
במשל ההשפעה של היסודות הרומי והגרמני ואפיה; בצפת היתה
ההשפעה הרומית חלשה, ואילו ההיאחזות הגרמנית והשפעתה —
בעיקר זו של הפרנקים, שמהם נקנו שמות הארץ והעם — היו
איתנות; לעומת זאת בדרום היתה ההשפעה הרומית ממושכת
ועמוקה, ואילו ההשפעה הגרמנית במעט שלא הורגשה. לכך נוספה
בדרום, השפעה מסוימת של ההתפשטות המוסלמית, המדינית־צבאית
והתרבותית כאחד. העם הצרפתי שמדינה הצרפתית, בדמותן כיש,
החלו להתגבש תוך מחלד המאבק בין בית־המלוכה הצרפתי שהתבסס
בגליל איל־דה-פרנם לבין כוחות פאודליים ופרובינציאליים, ובעיקר
כאלה שהפכו זרים מבחינה לאומית (דוכסי נורמנדי ובורגונדיה).
מאבק זה, שהחל במאה ה 11 , הגיע לשיאו במלחמת מאה השנים
( 1339 — 1453 ) שהפכה בסופה למלחמת שחרור לאומית (ר׳ להלן,
היסטוריה). בעקבותיה נתגבשה צ׳ כמדינה לאומית שבתחומיה
נתעצב הלאום הצרפתי. הצ" הם בעיקרם נוצרים קתולים, לבד
מכמיליון פרוטסטנטים קלוויניסטים.

,: 1-711111 10 : 11 : 11071 * 110 1 : : 111111 * 10710 } 7117 € } 6 : 0£70 , 00 *עמ 1 זזמ< 1

. 1969 ,; 010 ^ 7071 } 71 < 11111111 ? 0 ? 0 * 1 , 1-03611161 ) 6 ( 1 ) 863 . 0 ; 48 — 1946 , 1-11

עם. ב.

דתות. בצ ׳ אין דת רשמית ומוכרת מאז הופרדו המדינה
והכנסיה (ר׳ להלן), כ 43 מיליון מאובלשייתה — קאתולים ויש
מיליון פרוטסטנטים, כחצי מיליון שהרים שצי מיליון משלמים.
כאמור למעלה מ 80% של אוכלוסיית צ׳ קתולית תאמנה לאפיפיור,
אולם האדיקות שדבקות הדתית משתנות בהתאם למקום (אזורי
המזרח והצפון מסרתיים יותר) ולמעמד החברתי (בני מעמד הבור¬
גנים שאיברים קשורים יותר לפולחן הקתולי ומבקרים ביתר
תכיפות בכנסיה מאשר בני מעמד הפועלים).

אחידותה הדתית של צ׳ היא תוצאה של התפתחות היסטורית
שהפכה את הנצרות הקתולית לבעלת ברית של המלוכה והמדינה
ותוצאה של תהליך ממושך ומלא מאבקים לדיכוי כל זרם המתנגד
לקתוליות. אולם ברית זו עם המשטר בצ׳ ושליטת הכנסיה היא

גם הפכה, באופן פרדוכסלי, את צ׳ הקתולית לאנטי־קלריקלית
קיצונית. הקתוליות בצ׳ השפיעה גם על מדיניות החוץ והתבטאה
גם באפוטרופסות על אינטרסים קתוליים שזד נטלה על עצמה
בתקופות שונות (למשל, מלחמת קרים; הדת שגורם התרבותי
היו הקובעים במושבות הצרפתיות הקתוליות; האפוטרופסות של צ׳
על המקומות ומוסדות כנסייתיים בישראל; ביחסה המיוחד של צ׳
ללבנון [ע״ע, עמ׳ 164/5 ]). הקתוליות חדרה לתרבותה, להגותה
ולספרותה של צ׳ ששפיעה גם על הוגים וסשרים שראו עצמם
כאנטי־קתוליים.

למבשריה הראשונים של הנצרות בצ ׳ נחשבים מרטינוס (ע״ע)
הקדוש מטור וסן רמי ( 86011 531111 ) שהטביל את המלך המרובינגי
הראשון — כלובים (ע״ע). קשר הדוק נוצר אפוא בהדרגה בין
הכנסש ובין המלוכה שבניה נחשבו למלכים "היותר נוצרים",
למגיני הכנסיה הקתולית, ונחלצו לרשות האפיפיורות ביציאה
למסעי צלב ובמיגור הכפירה האלביגנזית (ע״ע אלביגנזים). לזר,
שהיתה מקום מקלט לאפיפיורים, גלתה האפיפיורות מרומא וקבעה
את מושבה באורניון ( 1309 — 1376 ), גלות שהנצרות המערבית
קיבלה במורת רוח. השפעת הרפורמצש על צ׳ היתה קטנה מאשר
בארצות האחרות בשל התנגדות המלוכה לפרוטסטנטיזם (ע״ע).
וע״ע גליקניזם! ינסניזם.

אולם, מלחמות הדת (ר׳ להלן, היסטוריה) של המאה ה 16
החריבו את צ׳ שגיעו לשיאן בליל ברתלמי (ע״ע; 1572 ) בו
נטבחו ברחבי צ׳ כ 30 אלף פרוטסטנטים. המאבק הדתי בין הקתולים
ובין הפרוטסטנטים בצ׳ יושב ב״פקודת ננט״ ( 11£5 ! 3 א 12 ) £1111 ;
1598 ) ע״י אנרי ז\ 1 (ע״ע) שהעניקה חופש הפולחן לנתיניו הפרו¬
טסטנטים. במשך כל המאה ה 17 נלחמו מלכי צ׳ בפרוטסטנטים-
הוגנוטים (ע״ע) וכרסמו לאט לאט במעמדם. המסע נגד ההוגנוטים
הגיע לשיאו בביטול ״פקודת ננס״ ע״י לואי ^^ 1685) x ).

המהפכה הצרפתית (ע״ע), שהתבטאה גם בהרס שיטתי וואנדלי
של הכנסיות ומנזרים ברחבי צ׳, לא הצליחה להסב את העם מן
הנצרות הקתולית. עם עליית נפוליון (ע״ע) לשלטון נחתם ה״קונ־
קורדט״ ( 1801 ) עם האפיפיור פיוס 711 ץ (ע״ע) שהסדיר את מעמד
הכנסש הקתולית בזד. סעיפי ה״קונקורדט״ היו בתוקף כ 100 שנה.
ב 9.12.1905 חדל הפולחן הקתולי להיות בעל מעמד רשמי ומוכר —
לעומת הדתות האחרות — ובזה חלה למעשה ההפרדה ביו הבנסיה
למדינה.

לכנסיה ה ר ו מ י ת - ק ת ו ל י ת בצ ׳ 17 ארכיבישופים (האר¬
כיבישוף של ליון הוא גם פרימאט צ׳ בגלל זכות ראשונים), 68
בישופים, 6 קרדינלים המשתתפים בבחירת האפיפיור ברשא וכמורה
של 51,000 איש בדרגות שונות כנסיה זו מפגינה פתיחות בלפי
הבעיות הבוערות של המאה ה 20 , ובישופים וארביבישופים מש¬
תתפים במאבקים חברתיים ואף פוליטיים (שביתות, הפגנות ועצרות-
שבת בכנסיות).

9 זו

בצ ׳ 120,000 נזירים ו 100,000 נזירות החיים חיי פרישות שגות
במסגרת מסדרים שונים: טרפיסטים ( 51€5 ;יןש 3 זד), בנדיקטינים
($ת 11 :> 11 ) 6 ח־>מ). ישועיס ( £$1111:65 !) . דומיניקנים ($ח 1111031 !מ 00 ),
פרגציסקנים ( 5 ת 015031 ח 3 ח? [ע׳ ערכיהם של כל אלה]) וקאפוצינים

( 105 :>ג 1 ק 03 ).

בין מסדרי הנזירות: כרמליתיות ( 031-01611165 ; ע״ע כרמליתים),
מסדר הביקור ( 65 ח 11 )״ 3 :) 1$1 /ו), הקלאריסות ( 15565 ־ 0131 ), הטראפיס-
טיות, אחיות סן ונסן(ע״ע) דה פול ועוד.

הפרוטסטנטים בצ׳ מאוגדים במספר כנסיות: הכנסיה הרפורמית
של צ׳( 3066 !? 16 > 1156161010166 א £) היא הגדולה ביותר; כמחצית
ממספר הפרוטסטנטים הם חבריה ומועצת הנהלתה בפאריס. הכגסש
האוונגלית הלותרנית ( 161106 ז 6 ד 11 נ 61,1 ט 1 > 8611 ת 3 ׳\ 6 £81156 ), הכנסש
הרפורמית של אלזס־לורן, שכנסיה האוגסבורגית של אלזם־לורן

899

גרסת: דתות ן כלכלה

900

מאוגדות בפדרציה הפרוטסטנטית של צרפת (־ 6$ זנתק 1311011 ^>־>?
00 ח 3 ־!? 10 > 131116 ) המקיימת פעילות נרחבת ומקיימת שתי פקולטות
לתאולוגיה (בפאריס ובסטרזבור) ! היא נודעת בהשפעתה הרבה.
בצ׳ כ 180,000 ארמנים וכ״כ מוסלמים — רובם פועלים מצפון
אפריקה! וע״ע צרפת, יהודים. א.בו.

למן יה״ב היתד. כ ל כ ל ת צ׳ מעורבת: חקלאות, תעשיה ומסחר.
בשלהי המאה ה 18 היתד, צ׳ מהמדינות המתועשות ביותר באירופה —
עיקר אוכלוסיה עסקו בחקלאות. מתחילת המאה ה 19 היה קצב
הגידול של התעשיה בצ , איטי יותר מאשר באנגליה ובגרמניה.
מתחילת המאה ה 30 הרבתה צ׳ להשקיע בפיתוח התעשיה ולהרחיבה
ובמקביל שאפה לקיים את האיזון בין התעשיה למגזרים אחרים
במשק. היה בכך משום עיכוב הצמיחה. אולם בקיום האיזון הוקנו
לכלכלה יתרונות של משק מעין־אוטארקי. זה סייע לצ׳ להתגבר על
משבר שנות ה 30 בזעזועים מעטים יחסית׳ אך שאיפה זו לאיזון
החלישה את צ' לקראת מלה״ע 11 כשנדרש מיצוי מלוא בשרה
של התעשיד"

מאז מלה״ע 11 עמדה הכלכלה בסימן ההתאוששות מההרס
שנגרם בעקבות הכיבוש! שיקש המשק בוצע בעיקר באמצעית
"המינהל לשיתוף פעולה כלכלי״ שהעניק לצ׳ כ 2$ מיליארד דולר
(ע״ע מרשל, תכנית). הסיוע הנרחב שהוגש לצ׳ הביא לכך שב 1950
כבר עלתה תפוקת המזון והחקלאות על התפוקה טרם המלחמה. קצב
ההתאוששות היה מרשים יותר בענפי התעשיה (עליה של 11%
בתפוקת התעשיה ב 1948 לעשת 1938 ! 39% ב 1951 לעומת 1938
(על "תכנית מונה" ר׳ להלן]). התאוששות מדינות אירופה המערבית,
תר בתוכן, בעקבות תכנית מרשל הביאה לאחדות מדינית וכלכלית
גוברת שהגיבה בסופה את "איחוד הפחם והפלדה" ובעקבותיו את
"איראטום" ו״הקהיליה הכלכלית האירופית" (השוק המשותף) שצ׳
היא מהחברות הבכירות בהם.

נטיית צ׳ לשמור על עצמאות מירבית, אף כחברה בשוק המשותף,
גרפה ויכוחים נוקבים עם שותפתה הבכירה, גרמניה המערבית,
בעיקר בתחומש שנוגעים לחקלאות ולחקלאים. מכאן מאבקי צ׳
להגנת חקלאיה, לעתים בניגוד לחוקת השוק המשותף וההסכמים
הנובעים ממנה (ר׳ להלן, חקלאות). בתקופה זו נאלצה צ׳ לוותר
על מרבית מושבותיה מעבר לים. בדרום־מזרח אסיה ובצסון־אפריקד"
ונאלצה לשקם כ 2 מיליון צרפתים שנטשו מושבות אלה. ור׳ להלן,
היסטוריה! וע״ע אירופה, כלכלה, גם כרך מילואים.

מאז סוף שנות ה 60 היתה התפתחות המשק בצ ׳ מרשימה. אף
בהשוואה למדינות אחרות באירופה. רק מדינות תעשייתיות מעטות
הצליחו להגיע לשיעורים דומים של גידול בהכנסות, בתעסוקה
וביצוא, או הצליחו-להקדיש חלק כה גדול ממקורותיהן הכלכליים
לחסכון ולהשקעות. בה בעת הצליחה צ׳ להגביל את שיעור האינ¬
פלאציה לרמה שלא חרגה מזו של מרבית המדינות התעשייתיות
האחרות — אף כי שיעוריה היו גבוהים. המאפיין העיקרי למדיניות
הכלכלית של ממשלת צ/ בניגוד לכלכלת מדינות אירופה המערבית
האחרות — מעורבות רבה, ישירה ועקיפה, של הממשלה בכל תחומי
הפעילות הכלכלית והשפעה על התנהגות הגורמים הפועלים במשק.

ב 1974 חלו בצ׳, בדשה למדינות אחרות במערב, הרעה ניכרת
במאזן התשלומים והחמרה רבה — כדי הכפלה — בשיעורי האינ¬
פלאציה, בעיקר כתוצאה ממשבר האנרגיה, העלאת מחירי הנפט
ע״י מדינות אופ״ק. והתפתחויות כלליות בכלכלה העולמית. אולם
צ׳ הצליחה להתגבר על הבעיות המשקיות העיקריות במהירות רבה
ובחיבוכים מעטים, תוץ כדי האטת קצב הצמיחה ובמחיר הגדלת
האבטלה !האינפלאציה. בתמורה היה על צ׳ לשלם גם מחיר פוליטי,
הן במסגרת הקהיליה האירשית, בה עברה המנהיגות לידי גרמניה,
שן ביחסיה עם מדינות הנפט.

שיעור האינפלציה ( 7% ב 1973 ) הוכפל ( 15% ב 1974 ), כאמור.

שעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים ( 6.4 מיליארד פרנק,
1973 ) הפד לגדעון (יותר מ 16 מיליארד פרנק), תוך ניתוקו מההס¬
דרים המונסאריים של השוק! המשותף. פירושו המעשי של צעד זה
היה פיחות הפרנק (ר׳ להלן). כמו-כן הוגבלה צריכת הנפט בעזרת
צעדים מיגהליים. במארס 1974 הוחל בהפעלת תכניות חירש לניצול
רב יותר של אנרגש גרעינית ופחם כמקורות אנרגיה החליפיים
לנפט. בתחום הכלכלי הרחב, הונהגה ביוני 1974 מדיניות האטה
והגבלה, שגונתה רשמית תכנית "צנע", ושעיקריה הגבלות חמורות
על האשראי ועל ההתרחבות המונטארית, ובמקביל צמצש רמת
הביקוש המקשי. במחצית השנש של 1974 רבו פשיטות־רגל בחברות
תעשש, ובחברות שירותים ופיננסים, והאבטלה גדלה (ר׳ להלן).
במישד נפגעה תעשיית המכוניות הצרפתית, שסבלה מצמצום הבי¬
קוש המקומי ומירידה ניכרת ביצוא. אעפ״כ, המשיך התל״ג לגדול,
אם כי בשיעור איטי יותר מבעבר ( 4.7% ב 1974 לעומת 6.6%
ב 1973 ).

בין הצעדים להקטנת פגיעת משברשאנרגש העולמי פעלה צ׳

גם ביחסיה הבי״ל — מעורבות מדינות הנפט במשק הצרפתי גדלה
ועלו השקעותיהן הישירות בצ ׳ , בעיקר ממדינות המזה״ת. הבולט
בהתקשרויות עם מדינות הנפט היה ההסכם הצרפתי־איראני ( 1974 )
לפיו תמורת אספקה של שירותים מסחריים ועבשות קבלניות באי¬
ראן, בעתש, הסכימה איראן לשלם לזד מראש מיליארד דולר,
לחיזוק יתרות מטבע החח שלה.

כוח העבודה בזד מגיע לב 21.4 מיליון נפש ( 1973 ), כ 41%
מאוכלוסית צ׳. חלקם של העצמאים בכלכלת צ׳ גבש ביותר
ומספרם ב 1972 היה כ 4.4 מילית (כ 21% מכוח העבודה), ועיסוקיהם
היו בעיקר בחקלאות ( 50% מהעצמאים), במסחר ( 22% ), בתעשיה
ובמלאכה ( 8% ) ובשירותים ( 10% ). השכירים בזד מועסקים
בעיקר בתעשיה ( 30% מהשכירים), במינהל ושירותים ( 24% ),
במסחר ( 13% ), בבינוי ( 10% ), בתובלה ותקשורת ( 7% ), ובכספים
( 6 % ).

צ׳: חלוקת כוח העבודה לפי מיגזרים (באחוזים)

1971

1966

1960

13.6

17.0

20.6

חקלאות

0.9

1.4

1.7

מכרות

28.4

28.5

28.4

תעשיה

10.2

10.1

87

בינוי

0.9

1.0

1.0

חשמל, גז, מים

16.3

14.9

13.9

מסחר

6.1

6.0

5.7

תובלה ותקשורת

23.6

21.1

204)

שירותים

מדיניות הצמצומים וההגבלות ( 1974 ) השפיעה על התפלגות
התעסוקה בין ענפי המשק ועל הקף התעסוקה שאבטלה (מספר
המובטלים בצ ׳ היה ב 1973 394,000 , בתחילת 1974 5004100 ובסוף
1974 800.000 ).

לעובדה שזד היא המדינה החקלאית העיקרית באירופה
המערבית השלכות מרחיקות־לכת על הכלכלה, החברה שמדיניות!
היא שהכתיבה הרבה ממהלכיה של צ׳ בשוק המשותף, כשהקו המנחה
— שמירת המצב בו החקלאים הגרמנים היעילים ( 7.5% מכש
העבשה שם) סיבסדו את החקלאים הצרפתים היעילים פחות ( 12.8%
מםה״כ כוח העבודה, 1973 ) באמצעות המדיניות החקלאית של השוק
המשותף ומערכות התמיכות שלה.

17.6 מיליון הקטאר (כ 32% מס״ה הקרקעות בזד) ניתנים לעיבש
חקלאי (למעט שטחי יער). כ 15.6 מיליון הקטאר ( 88% ) מעובדים.
יותר ממחצית האדמות החקלאיות הן בבעלות החקלאים שמעבדים
אותן! שליש מהאדמות מעובדות ע״י חקלאיס-חוכרים. בסים החק¬
לאות — החוות המשפחתיות שגדלן הממוצע כ 20 הקטאר (אף שיש

901

צרפה: כלכלה

902

צרפת: חק 5 אוח

חוות בעלות 200 הקטאר ויותר, בעיקר באגן פאריס). קיום מעמד
של חקלאים בעלי קרקעות, שבידיהם חלק ניכר מהאדמות החקלאיות
במדינה, אפיין את צ׳ נבר לפני המהפכה. מדיניות המהפכה, ואח״ב
מדיניות המימשל הנפוליוני, היתה לבסס את מעמד החקלאי, בעל
האדמות, כ״עמוד השדרה" של החברה. מדיניות מתמשכת זו מסבירה
כיצד גדל כוחם הפוליטי של החקלאים מעבר למספרם באוכלוסיה
ולמשקלם בכלכלה ( 6.1% מהתוצר המקומי הגלמי [ 11973 ), ומדוע
נמוכה יעילות החקלאות בצ׳ לעומת מגזרי החקלאות במדינות
מערב־אירופיות מפותחות. פער זה מצטמצם ככל שקטנה האוכלוסיה
העוסקת בחקלאות בצ׳ וגדלה יעילותה. תגובת ענפי החקלאות ומשק
בע״ח מגוונת ביותר, בין היתר בגלל המגוון הרב בתנאי האקלים
והקרקעות, ובשל צריכה גבוהה של מוצרים חקלאיים.

גידולים: חיטה, גפן ומשק בע״ח היגם עמודי התווך של
החקלאות בצ/ גידול החיטה נפוץ, הודות לתנאי אקלים נוחים
ומתאימים, ברוב האזורים. צ׳ היא החשובה שבמדינות המגדלות
ענבים בעולם, לא רק מבחינת כמות היבולים ושטחי הגידול (כ 1.4
מיליון הקטאר, 1971 ), אלא בעיקר בשל איכותם ורב־גוניות זגיהם,
והיא גדול יצרני יינות־איכות בעולם. חשיבותם של בע״ח בחקלאות
נסתמנה רק ממחצית המאה ה 19 , והם תופסים כמחצית מכלל ערך
הייצור החקלאי. ההתפתחות המהירה ביותר היתה בגידול עדרי הבקר
לבשר ולחלב. צ׳ היא יצרנית הגבינות הרביעית בעולם ( 900,000
טון, 1974 ) וייחודה במגוון הסוגים ובטיבם.

היערות מכסים כ 20% משטח היבשה של צ', בין היתר עקב
מאמצי ייעור מרוכזים שהחלו במחצית השניה של המאה ה 19

נרפים בשטפניה

ושנועדו להרחיב ולשקם את היערות שהתדלדלו בשל כריתה ומרעה.
13% משטחי היערות הם בבעלות המדינה, 25% בבעלות ה"קומונית"
— הרשויות המקומיות באזורים החקלאיים — והיתר בבעלות פרטית.

לדיג חשיבות כלכלית בחוף האטלנטי הארוך, בעוד שחשיבותו
בחוף הימה״ת קטנה. מכל מקדם, הדיג אינו בעל אותה חשיבות כמו
במדינות אירופיות דומות. מרכזי הדיג העיקריים הם: בבולידסיר-מר,
לוריאן, די פ ולה רושל (ע׳ ערכיהן) והוא ענף כלכלי עיקרי
בברטגיה (ע״ע). עיקר הדגה מופנית לצריכה פנימית ולתעשייה
השימורים ומיעוטה מכוון ליצוא, לרבות לשותפותיה בשוק המשותף.

צ׳: חקלאות, דיג וייעור

מקום

כעולם

1973

65 ־ 1961 ג

8 ־ 1 1934

היחידה

המוצר

3

10,844

6,594

1,074

אלפי פונות

שעודד,

5

10.620

2,760

541

0 0

תירם

5

17.828

12,495

8.143

0 0

חיפה

7

7.440

13,297

15,883

0 0

תסוחי-אדמה

2

2 7,847

9,576

—

0 0

עננים

3

2 17,928

14,391

—

0 0

סלק-סובר

—

22,509

20,131

15,622

" ראשים

בקר

7

11,387

8,982

7,127

0 0

חדרים

—

10,191

8,876

9,875

0 0

כבשים

"

796.8

3 767.6

4 530.3

אלפי פונות

דגה

(כל פדי הים)

—

33.9

45.1

4 20.9

מילית מ״ק

עץ

1 . ממוצע שנתי 1 ב 1970 ; 3 . רק 1965 ! 4 . רק 1938 .

צ׳ היתד, ביה״ב מדינת תעשיה מהמפותחות באירופה —
בעיקר בתעשיות הטכסטיל והמתכת. במאות 18 — 19 הואט קצב
ההתפתחות התעשייתית וצ ׳ לא הדביקה את אנגליה וגרמניה בהקף
הייצור התעשייתי ובמגוון המוצרים, והיא נמצאת גם כיום בפיגור
ניכר לעומת גרמניה המערבית. תהליך התיעוש בצ' הוחש באופן
נמרץ אחרי מלה״ע 11 , במסגרת מה שכונה "תבנית מונה"
(ע״ע ז׳. מונה). למודרניזציה של המגזרים הבסיסיים במשק
ואח״כ להשגת איזון רב יותר בין ענפי המשק וגידול הפריון במפעלי
התעשיה. בכל שלביה נתקלה התכנית בקשיים ביחסי העבודה
ינאלצה לעמוד בלחצים פוליטיים. אולם, היא שהעלתה את התעשיה
הצרפתית מנחיתותה היחסית למתחרותיה באירופה למצב של שוויון
בתחומים רבים. מעורבות הממשלה בתעשיה — רבה מזו שבמדי¬
נות מערב אירופה אחרות, ומתבטאת בבעלות ישירה על אחוז גדול
יותר מהמפעלים, במנגנוני פיקוח מינהליים על מחירים, השקעות,
וסחר־חוץ ובתחיקה להכוונת ניהול המפעלים, כגון התחיקה לגבי
השתתפות העובדים בניהול המפעלים. במקביל לאמצעי. הפיקוח
מפעילה הממשלה תכניות נרחבות לעידוד התעשיד" •שמתבטאות
בהקלות במיסוי ובמתן מענקים למפעלים חדשים, והעדפת מפעלים
המוקמים באזורי פיתוח.

ענפי התעשיד, החשובים ביותר הם תעשיות הברזל והפלדה,
כלי־תחבורה מנועיים, מטוסים, הנדסה מכנית וחשמלית, טכסטילים
וכימיקלים. בתקופת דה גול הרחיבה צ׳ את התעשיה הצבאית
ותעשיית המטוסים שלד, והפכה לשלישית ביצוא הנשק בעולם
(אחרי בריה״ט ואה״ב), בייחוד במטוסים ובנשק מתוחכם. צ׳ נמנית
עם בונות האניות הגדולות בעולם; ב 1973 נבנו במספנותיה כלי שיט
בנפח כולל של 1,134 אלף טון, מהן מכליות — 650 אלף טון.

בשנות ה 60 נקטה ממשלת צ׳, בהשראת דה גול, מדיניות של
דחיקת השקעות זרות מענפים רבים שליד,תעשיה הצרפתית. לא זו
בלבד שהשקעות חדשות בענפים "רגישים" (ענפים בהם היתד, כבר
נוכחות זרה רבה) לא אושרו, אלא שנעשו נסיונות לחסל השקעות
זרות קיימות. במיוחד היתה מדיניות זו מכוונת נגד השקעות מאד,"ב.
מדיניות זו גרמה לפיגור ניכר, שעקבותיו מורגשים גם כיום בענפים

903

צרפת: כלכלה

904

תעשיית־רכב : קו הייצור נביח״ר "רנו"

שונים, בעיקר עתירי־ידע, בגון מחשבים ואלקטרוניקה. מדיניות זו
הביאה גם לכך שצ׳ נזקקת גם כיום לשיתוף פעולה בי״ל נרחב
בפרדקטים תעשייתיים גדולים, ביניהם בניית תחנות־כוח גרעיניות,
מטוס ה״קונקו׳רד"(שותפות עם בריטניה), כלי־לחימה שונים (שות¬
פויות עם בריטניה וגרמניה), לא רק כדי לחלק אח המימון והסיכון,
אלא גם כדי להשיג ידע וטכנולוגיה מתקדמים שאינם עומדים
לרשותה ממקורותיה.

אזורי התעשיה העיקריים של צ׳ הם: ( 1 ) ב ח ב ל י צ ם ו ן ־
מזרח המדינה, שם מצויים מכרות הפחם של צ׳, ובהם מרוכזות
התעשיות המסרתיות — מפעלי מתכת וטכסטיל שחשיבותן בירידה *
( 2 ) אזורי התעשיה של אלזם ו לו׳ ר ו (ע׳ ערכיהן), המתמחים
בעיבוד פלדה וברזל ! כדאיות העיבוד בירידה כי המרבצים שם בעלי
תכולת ברזל נמוכה! ( 3 ) איזור פאריס ועמק הסן (ע״ע) —
כשבעיר הבירה עצמה מרוכזים אלפי מפעלים קטנים בענפי אופנה,
תכשיטים, מוצרי מזון וצריכה אחרים ואילו בעמק הסן מצדים מפעלי
המכוניות והתעשיה האווירית הגדולים, מפעלי כימיקלים, ובן מרבית
מפעלי התעשיה הקלה של צ', המקבלים את כוח העבודה שלהם
מפאריס ופרווריה! ( 4 ) איזור ליון, הנמצא על הציר מהים הצפוני
לימה״ת, למפעלי טכסטיל רבים ומפעלים הצורכים חשמל רב התרכזו
בו — בעיקר בשל קרבתם למקורות האנרגיה ההידרו־חשמליים
שליד גרב 1 בל.

צ׳: תעשיה ומכרות

מקום

בעולם

1973

1965

1938

היחידה

המוצר

26,350

51,348

46,504

אלסי טובות

פחם

1,254

2,988

81

/7

נפט

15,671

19,348

10.203

/*

עפרת ברזל

3,299

2,662

649

בוקסיס

20,751

16,025

1 8,437

*

ברזל

25,264

19,604

8,789 ג

1*

פלדה

3,596

1.616

227

יחידות

מכוניות

3

45.732

23.374

483

אלפי יחידות

צמיגים

5

1.134

479

טונות

׳/

בניין אניות

1.529

1,089

* . *

0

סחסת נתרן

1,694

916

196

0

דשנים חנקניים

2 3

153.880

71,080

, , ,

דקוק נפט

6

30,717

22,423

*4,358

ס

//

מלם

י

1,930

1.451

347

"

0

עיסת עץ

6

280

266

250

//

//

אריגי כותנה

1

82,428

68417

60,332

הקסוליטרים

ה

ייו

6

22,704

19,795

23,080

׳ 4 ׳ 4

//

בירד,

7

2,916

2,184

852

אלפי טונות

סוכר

אנרגיית חשמל

6

174,080

101,442

20,800

מיליון קו״ש

םה״כ

מזה: הידרו־

-

47.280

46,429

10,400

"

חשמלית

... אין נתונים 1 1 . כולל חבל הסאר! 2 . לא כולל בריה״מ וסין.

איזור תעשיה נוסף מתפתח בסביבות מרסי (ע״ע), ימת־בר
0 ־״:> 8 ) ומפרץ פוס (*ס?): נמל נפט, בתי־זיקוק, תעשיה פטרוכימיה
ותעשיית מתכת.

מחצבים. מכרות הפחם ועפרת־הבדזל הגדולים של צ׳ מספקים
חלק ביכר מחמרי הגלם לתעשיות הכבדות שלה. כמדות קטנות של
נפט וגז טבעי מפיקה צ׳ ממקורותיה — אולם עיקר מקורות האנרגיה
שלה בנפט מיובא — בעיקר מהמזה״ת. מחצבים אחרים שמופקים
בצ׳: בוכסיט, אשלג, עופרת ואבץ.

תחבורה. בעקבות נזקי מלה״ע 11 נאלצה צ׳ לשקם את מערכת
מסה"ב. השיקום בוצע תוך הלאמת חברות הרכבת הפרטיות
ומיזוגן במערכת הלאומית. אורך רשת מסה״ב כ 36,700 ק״מ והיא
הובילה ב 1973 626 מיליון נוסעים ו 250 מיליון טוו מטענים. אורך
מערכת הכבישים כ 783,800 ק״מ ( 1973 ), ובכללם 2,430 ק״מ
כבישים מהירים ו 26,300 ק״מ כבישים ראשיים. המערכת משולבת
במערכת הכבישים הכל-אירופית. ב 1973 היו בצ ׳ 14.6 מיליון מכוניות
נוסעים (מכונית נוסעים לכ 4 תושבים — בדומה לממלכה המאוחדת
ולגרמניה המערבית), כ 2 מיליון משאיות, וב 40,000 אוטובוסים.

חברת התעופה הלאומית של צ׳, "אר פראנס", שולטת ישירות
ובאמצעות חברות־בת, בתעופה הפנים־ארצית ומקיימת מערכת ענפה
של טיסות בין־לאומיות, בהן עליה לעמוד בתחרות עם בל חברות
התעופה הבידלאומיות הפועלות בצ ׳ . נמלי האוויר העיקריים של צ׳
(ממערב למזרח): קלה, שרבור, ברסט, קמפר, לורן, ננט, בורדו,
ביאריץ, ליל, פאריס ( 3 ), פוס, טארב, טולוז, וישי, קלרמון, פרפיניאן,
סטראזבור, ליון, נים, מרסיי, נים.

בצ׳ מערכת ענפה של דרכי ־מ י ם פנים־ארציות- שעיקרה
הנהרות הגדולים שמהם מתפצלת רשת תעלות מחברות. במערכת זו
7,140 ק״מ בשימוש והיא הובילה ( 1972 ) 108 מיליץ טון מטענים —
במחצית הכמות שהועברה במסה״ב.

ב צ י הסוחר 1,376 ספינות בנפח 100 טונות דותר, במעמם כולל
של 8.8 מיליון טון ( 1974 ! כ 5.5 מיליון טונות מהם — מכליות),
מלבד ספינותח־יג רבות וספינות אחרות. נם ל יה העיקריים של
צ׳ הם בו׳רדו׳ (על מערכת נמלי המשגה והעזר), לח־אוור, מרסיי,
דנקרק, נאנט, סן נאזר ומאן. מערכת הנמלים בלה־אוור קולטת
גם מכליות־ענק ומתחרה בנמל רוטרדאם.

אנרגיית חשמל מיוצרת בעיקר במפעלים תרמו־חשמליים
( 73% מתפוקת החשמל, 1973 ) ומיעוטה במפעלים הידרו־חשמליים.
מאז תחילת שנות ה 70 , ובעיקר לאחר משבר האנרגיה של 1973/4

905

צרפת: פלפלה ן חוקז־ז ומשטר

906

צרפת : תחבורה ואנרגיה

(שלא פגע באופן חמור בצ ׳ , בעיקר בגלל קשריה ההדוקים עם
יצרניות הנפט) מושקעים מאמצים רבים להקמת תחנות־כות גרעיניות
ולהרחבת מערכת תחנות־הכוח ההידרו־חשמליות, בדי להקטין את
התלות במקורות נפט חיצוניים. בצ׳ פועלות תחנות־כוח גרעיניות
בעלות בושר ייצור של 2.9 מיליון ק״ו שהסיקו ב 1973 ה 14 מיליארד
קו״ש ( 8% מסה״ב תפוקת החשמל).

לגז׳ המיוצר בצ׳ בבתי הזיקוק מנפט מיובא׳ חשיבות רבה
כמקור אנרגיה (ב 1973 הופקו בצ׳ כ 17 מיליארד מ״ק גז — 91%
מהם גז לבישול ולצריכה ביתית). צ׳ גם מייבאת גז בצינור משדות
חרונינגן שבהולנד, שיחליף עד סוף 1975 את כל הכמות המיוצרת
בצ ׳ . כמו־כן מייבאת צ׳ גז טבעי במכליות מאלג׳יריה.

התיירות היא גורם חשוב בפעילות הכלכלית, באזורים רבים
של צ׳, אף שאין לכך ביטוי מרשים במאזן התשלומים. ההכנסות
נטו מתיירות ( 1972 ) הוו רק כ % מכלל העודף בחשבון השוטף של
מאזן התשלומים. ב 1972 ביקרו בצ׳ כ 15 מיליון תיירים, שהשאירו
בה כ 1,621 מיליון דולר (תיירים צרפתיים הוציאו בחו״ל 1,344
מיליון דולר). רוב התיירים באו מאה״ב, בריטניה׳ גרמניה, בלגיה,
לופסמפורג ואיטליה.

סחרהחוץומאזןהתשלומים. ב 1973 הפכה צ , למדינת
היצוא השלישית בעולם בהקף סחרה. ב 1974 שיפרה התעשיה את
כושר התחרות שלה (בגלל הפיחות למעשה של הפרנק) ואף הצליחה
להאט, לקראת סוף 1974 , את הגידול ביבוא, בין השאר הודות לצמצום
יבוא הנפט הגלמי ומוצריו.

עיקר קשרי הסחר של צ׳ הם עם ארצות השוק המשותף (למעלה
מ 52% מערך היבוא דותר מ 55% מערך היצוא, 1974 ). מדינות
אחרות: אה״ב ( 8.3% מערד היבוא? 4.7% מערך היצוא), ארצות
צפון אפריקה והמזה״ת — בעיקר ליבוא נפט. עיקר מוצרי היצוא
מקורם בתעשיה; מוצרי צריכה ( 28% מערך היצוא, 1973 ), מוצרי
השקעה ( 22% ) ומוצרים מעובדים למחצה ( 24% ). יצוא מוצרי
חקלאות ( 18% ), המרי גלם ( 6% ) ומוצרי דלק ואנרגיה ( 2% ). עיקר
היבוא מוצרי תעשיה ( 62% מערך היבוא, 1973 ), מוצרי חקלאות
( 12% ) ותמרי גלם ( 10% ). יבוא דלק, בעיקר נפט, שהיה כ 12%
מכלל היבוא ב 1973 הגיע לב 30% דותר ב 1974 .

מאזן התשלומים מראה ירידה מתמדת בעודף חשבון
השירותים (עד כדי גרעון ראשון ב 1974 ) וגדעון ניכר בחשבון
ההעברות החד־צדדיות, בעיקר בשל העברות לחו״ל של עובדים
זרים העובדים בצ/ חשבון הסחר של צ׳ עד סוף 1973 היה מאוזן
בד״כ ובשנים 1970 — 1973 אף הראה עודף יצוא על יבוא. אולם

עליות מחירי הדלק גרמו לעודף יבוא. בחשבון ההון היה ב 1974
עודף, בעיקר בשל מילדת שקיבלה צ׳(מאיראן), לאחר גרעון גדול
ב 1973 . חלקו של הזהב ברזרבות המטבע של צ׳ גבוה ביותר
(כ 50% , 1974 ), בעיקר בשל מאבקיו המוניטאריים של דה גול.
רזרבות המטבע של צ׳ נאמדות בב 9.2 מיליארד דולר (אמצע 1975 ).

צ׳: סחר חוץ
(במיליוני דולר של אה״ב)

1973

1963

1938

36.987

8,727

16,182

יבוא

35.565

8,082

10,771

יצוא

8,529

6,343

2,791

רזרבות

לצ ׳ מערכת נרחבת של סיוע לארצות אחרות — בעיקר
מושבותיה בעבר. ב 1973 סייעה צ׳ בכ 2.8 מיליארד דולר לארצות
מתפתחות ( 57% ממקורות ממשלתיים? היתר מפרטים וארגונים).

בין תהליכי ייצוב המטבע הצרפתי — הונהג ( 1 בינואר 1960 )
ה״פ ר נ ק החדש״(שנקרא גם ״הפרנק הכבד״) ששוויו 100 "פרנקים
ישנים״? בראשית 1973 נקבע ״השער המרכזי״ של הפרנק ( 4.6 פרנק
לדולר אה״ב) וניוד משותף עם מטבעות של מדינות מערב־אירוסה;
מתחילת 1974 — ניוד חפשי (ע״ע סחר, עם׳ 658 ) ? בתחילת 1975
חדלה צ׳ להעריך את מלאי הזהב שבידה לפי מחירי קרן המטבע
הבי״ל ( 42.22 דולר לאונקיה) אלא במחירי השוק. כן עלה ערך
יתרות הזהב שבידה ( 1975 ) לב 22 מיליארד דולר. זה היה צעד נוסף
במאבקה של צ , נגד מה שכונתה "ההגמוניה" של אזז״ב במערכת
המוניטארית הבי״ל בכלל ובקרן המטבע הבי״ל בפרס.

; 1960 ,. 8 €11 $€* 1 ף €001101711 1 ? /*^*י)מ* 4 מו/ *ה 10 ) 4 ו?ה* 111 , 81x500

- 1851 , 81110111 1 ) 111 ) . 8 111 31007111 ) €07101711€ ? 1 ) 10 £ . 8 .ב>

; 1964 { )*€^\ 111 11 ) 01007 £€01201121€ , 11500 ) 1 ) 13 ^ ; 1964 , 1950

1 ) 011 1011111118 ? 7 >סמ 0 מ 0 ־)£ , 1€00311 :) 13 ^ — ו 11 ץ 5 ז 0 ? — 13001011 , 0

€111 1 ) 1110 , £0 0011 . 5 . 5 ; 1968 ,^ €€1111411 1 ) 011 . 8 , 14111 * 8 111 011€1€5 ?

€10 ן \ 1 11€ ? , 11 ^ 13 ))^ .[ ; 1969 , 10861 ^ ^ 81 € 11 € : 81411111118 1 * 111011 ) €0

,€* 011£01 ? 1 € €001201711 ' 1 €^ €* 110 ק 01 ה 4€101 \ , 13110 ־ 131 ^ 1 .? ; 1973 3 ,. 8

. 1974 ,€* 41 ) 1 ז 4 ?} 1101121€ ס 13£0 , 8316510 . 1 ^ ; 1973 , 73 — 63

ד. גג.

חוקה ומשטר. החוקה הנוכחית של הרפובליקה החמישית
אושרה במשאל־עם ב 28.9.1958 ונכנסה לתקפה ב 4.10.1958 .

החוקה מצהירה על דבקות צ׳ בעקרונות "הכרזת זכויות האדם
והאזרח״ מ 1789 (עין להלן, היסטוריה) וקובעת שהיא "רפוב¬
ליקה שאין לחלקה, חילונית, דמוקרטית וסוציאלית", שסיסמתה
היא "חופש, שוויון ואחווה" (שם), ושעקרונה הוא "שלטון העם, בידי
העם ולמען העם". בחוקה מצדים יסודות של משטר נשיאותי ובצידם
יסודות של משטר פרלמנטרי, אך היסוד הנשיאותי חזק יותר.

הרשות המבצעת מורכבת מהנשיא והממשלה. הנשיא נבחר
לתקופת כהונה של 7 שנים, ובחירתו היא — ע״פ תיקח לחוקה
שאושר במשאל־עם ב 1962 — בבחירות ישירות של כל האזרחים-
הבוחרים. נוסף על תפקידיו הייצוגיים כראש המדינה הוא "הערב"
(?"בזב?? ^!) לעצמאותה ולשלמותה, דואג לקיום החוקה ומבטיח,
ע״י "בוררותו" את הפעולה התקינה של מוסדות השלטון

והמשכיות המדינה. הוא מפקד הצבאות והוא ממנה את רה״מ דושב
בראש ישיבות הממשלה. הנשיא יכול לפעול גם בלי תימוכין של
האסיפה הלאומית. והוא מוסמך לפזר אותה (סעיף 12 ) ובעתות
משבר רשאי ליטול לעצמו סמכויות חירום (סעיף 16 ). סעיף זה
עורר התנגדות עזה, כיון שניתן לנצלו לרודנות.

הממשלה היא השותף הזוטר ברשות המבצעת. הרבבד. נקבע
בהתייעצות בין הנשיא לרח״מ (הממונה מטעם הנשיא), ואין, איפוא,
למפלגות המרכיבות את הקואליציה שליטה על בחירת השרים.
הנשיא רשאי להדיח שרים ולמנות אחרים בלי אישור הפרלמנט,
ותפקידה העיקרי של הממשלה הוא להוציא לפועל את מדיניותו.

907

טרפת: חוקה ומשטר ן משמט

908

השניות שבמשטר היא בכד, שבעוד שהנשיא אינו אחראי בפני
הפרלמנט, הרי הממשלה שהוא ממנה אחראית בפני גוף זה, והאסיפה
הלאומית יכולה להפיל את הממשלה בהצבעת אי־אמון בה. להלכה
אין הנשיא יכול לפטר ר״מ הנהנה מאמון האסיפה, אך הנשיא
סומפידו פיטר את שבן דלמס למרות שזכה בהצבעת אמון,

הרשות הם חוק!?! ת היא פרלמנט בן שני בתים — אסיפה
לאומית ( 0311011316 ש* 1 נ 1 ו״ 556 .\ 7 ) וסנאט. באסיפה הלאומית 485
חברים, הנבחרים ל 5 שנים. החוקה תוחמת ברור את סמכויות
האסיפה הלאומית (סעיף 34 ) : הסדרת עקרונות וקביעתם במשפט
האזרחי, הפלילי והפיסקלי, בעניין חירויות האזרח, חוקי עבודה
ותקציב, שאר התחומים הם בסמכות הממשלה, ואין האסיפה יכולה
להתערב בהם(סעיף 37 ). ״מועצת החוקה״( 1111011061 ) 0005611000511 )
ממונה על שמירת תחומים אלה. במועצה זו 9 חברים, 3 ממונים
מטעם הנשיא, 3 מטעם יו״ר האסיפה הלאומית ו 3 מטעם נשיא הסנאט,
ונוספים עליהם נשיאי הרפובליקה בדימוס. האסיפה הלאומית רשאית
להאציל לממשלה סמכויות חקיקה שהן בתחומה. כאמור, יכולה
האסיפה להפיל את הממשלה בהצבעת אי־אמון. ורשאי הנשיא לפזר
את האסיפה, אך בחירות חדשות חייבות להיערך תיד 20 — 40 יום
אחרי הפיזור < אין הנשיא רשאי לפזר את האסיפה בשנה הראשונה
להיבחרה.

הבחירות, הן לנשיאות והן לאסיפה הלאומית, יכולות להיערך
בסיבוב אחד או בשני סיבובים * זכה אחד המועמדים ברוב מוחלט
בסיבוב הראשון — אין צורך לערוך סיבוב שני! לא זכה אחד
המועמדים ברוב מוחלט בסיבוב הראשון — נערך כעבור שבוע
סיבוב שני, ובו עומדים לבחירה רק שני המועמדים, שזכו בקולות
הרבים ביותר בסיבוב הראשון. שיטה זו גורמת להתלכדות מפלגות
קתבות למעין "מערך' לקראת הסיבוב השני ולהתהוות גושי מפלגות.

רשאי-להצביע כל אזרח צרפתי מבן 21 שנה ומעלה, גבר ואשה,
הנהנים מזכויות אזרחיות ופוליטיות. הצירים לאסיפה הלאומית
נבחרים ב 485 אזורי בחירה.

בסנאט 283 חברים, ובחירתם אינה במישרין, בהצבעה של
האזרחים־הבוחרים, אלא בעקיפין, מטעם גוף בוחרים ( 86 * 0011
31 * 16610 *) המורכב בעיקר מחברי המועצות העיתניות. הסנאטורים
נבחרים לתקופת כהתה של 9 שנים, וכל 3 שנים בוחרים ב!/ 1
מחברי הבית. אסור לפזר את הסנאט. לסנאט סמכויות חוקתיות, אך
אין לו כל סמכויות מדיניות. נשיא הסנאט ממלא את מקום נשיא
הרפובליקה אם זה מתפנה עד בחירת נשיא חדש.

מעמד הפרלמנט ברפובליקה החמישית נפגע מהשימוש הנרחב
במשאלי־עם, לאישור תיקונים בחוקה ולהכרעות אחרות (ההסדר
באלג׳יריה, כניסת בריטניה לשוק האירופי המשותף). משאלי־עם
אלה הפכו, בדיעבד, למעין הבעת אמון עממית ישירה בנשיא.

יחידות השלטה האזורי והמקומי בצ ׳ הן המחוזות (- 16 זבק* 1 ז
016015 ) והקהילות ( 00010111065 ). החלוקה לדסרטמנטים היא מ 1790 .
ישנם כיום 99 דפארטמגטים, 95 בצ׳ גופא ו 4 מעבר לים (מרטיניק
[ 116 ן> 101 )* 43 \], גודלום [ 6 ק 161011 > 3 ! 1 <־>], גייאן [ 306 ץ 1 ! 0 ] וראיביה
[ 110100 *£], שב 1946 ניתן להן מעמד זה [ר׳ פרק, להלן]). בכל
מחת אסיפה כללית, ואולם השלטה הממשי הוא בידי "נציב" (־*זק
61 )), הממונה מטעם נשיא צ/ ועוזרים לו נציבי־משנה ב 322 הנפות
( 3**01x11556,06015 ), שהן חלקי המחוזות. כל מחח בוחר את נציגיו
לאסיפה הלאומית ולסנאט.

השלטה המקומי ב״קהילות״ — כ 38,000 ערים, עיירות וכפרים —
הוא נבחר, ואולם לממשלה המרכזית סמכדות פיקוח רבות עליו,
וראש המועצה המקומית ( 6 * 0131 ) הוא גם נציג המשלה המרכזית,
ממונה על המשטרה ומקבל הודאות מ״נציב" המחוז. במועצות המי
קומיות של פאריס 90 חברים; העיר מחולקת ל 20 אזורים, הכלולים
ב 9 מגזרים, ולכל מגזר ראש מועצה משלו.

,ע 113 ז 13 ) 0 .? .( ; 1965 , £411114714711 #£141 0011$ £6 , 3 תגזז 6 ]) 141 .?

, £011111/114 17714 ^ £4 14 , 1 נז\> 7 .? ; 1965 ,.£ מש 114 ן!ו 11 ! £0 4 ^ 74 ^ 54 14

■ועסק ,!משמיש/■* , / 0/1 ,• 113801 * 161!<]1*4, 1966*; 6.. 0111x16 ו</ 84 " 1 14 44

- 74 1/44771.11711114411071 ,ן>ש 11 ז 011 וו .(- 011 ) 061 . 11 ; 1967 401 [>

14111111110111 141 ,ס ח 3 ר.ז .? ;* 1968 ,.£ 14 44 100114 41 $1071414

£14714/1 71410111614 ! 444 044 7114 ; 1969 ,.£ 14 44

. 1973 , £4/1116114
זג בו.

המשפט הצרפתי המודרני, על כל ענפיו, נוצר לאחר מהפכת
1789 . קודם לכן היה מורכב המשפט הצרפתי משכבות שונות (משפט
פאודאלי, קאנוני וכר). תזחה חשובה חלה בעיקר במאה ה 12 ,
כשנקלט המשפט הרומי(ע״ע רומא, משפט) בדרום צרפת. כתוצאה
מכך נחלקה צרפת לשני חלקים, כשלכל אחד שיטה משפטית אוזרת:
בצפון — המנהג ( 600111106 ) 1 בדתם — המשפט הרומי — בצד
המנהג (והשר לעיל, אוכלוסיה ודמוגרפיה, וע״ע צרפתית, תרבות:
ספרות).

החל ב 1789 בוטלו כל השיטות האזוריות, ותוך 20 שנה זכתה צ׳
לשיטה משפטית מודרנית. עוד כ 1790 החליטה האסיפה המכוננת על
חיבור ספר חוקים אזרחי, אולם הרעיון נתממש רק ב 1804 . ה 0x16
11 ^ 01 הוכן בשנים 1800 — 1804 בידי ועדה בת ארבעה חברים
שמונתה ע״י נפוליון (ע״ע, עם׳ 257 ), שהשתתף בעצמו בצודה
פעילה בהכנתו(מבאן הכינוי: "קודכס נפוליון').

ה 11 * 61 0x16 מחולק לארבעה פרקים ומכיל 2,281 סעיפים (פרק
מבוא על תחולת החוק, 1 : דיני אישות, 11 : דיני קניין, 7-111 ח:
דרכי השגת הקניין). הקודכם משקף בצורה בולטת את הפילוסופיה
של המאה ה 18 קודם למהפכה: אינדיווידואליזם, שוויוניות, קדושת
הקניין, עקרון חופש הרצון בהתקשרויות. למעלה משני שלישים של
הקודכס מוקדשים לקניין. להגנתו, ליחסי שכנות וכר.

נפוליון לא הסתפק בהנהגת ה 11 * 61 0x16 , אלא אף פרסם ב 1806
את הקודכס של סדר־הדין האזרחי ( 116 * 61 6 * 111 >*ססזק 16 > 0x16 ),
ב 1807 את הקחיכם המסחרי ( 66 * 0016 * 60 16 > 0x16 ), ב 1808 את
הקודכס של סדר־הדין הפלילי ( 101 , 06116 * 6 ס 10 ) 16 ו*) 5 ס 1 ־ 1 > 0x16 )
ולבסוף, ב 1810 , את הקודכס הפלילי ( 131 !*ק 0x16 ). כל הקודכסים
האלה עודם בתוקף, אך במרוצת הזמן הוכנסו בהם שינויים המשקפים
את התנודות הרעיוניות בחברה המודרנית.

המשטרים השוגים של המאה ה 19 כמעט שלא שינו את ה 0x16
11 * 61 (להוציא ביטול הגירושין ע״י הרסטורציה, 1816 , בהשפעת
הכנסיה הקתולית [ר׳ להלן: היסטוריה]). האספה הלאומית החלה
להכניס שינויים רבים מסוף המאה ה 19 . שינויים אלה נעשו לעתים
ע״י תיקח או תוספת לקודכס עצמו(למשל, ב 1884 — החזרת הגי¬
רושין, ב 1912 — תיקח המאפשר קביעת אבהות טבעית), ולעתים
בדרך אחרת (למשל, החוק של 1957 על הקניין הרוחני), ה 0x16
11 * 61 בנוסחו המקורי עוסק כמעט דק בנכסי דלא־ניידי, אך במשך
המאות ה 19 — 20 נוספו בו הוראות רבות העוסקות בנכסי דניידי.

לאחר 1945 הוחלט על הכנת 11 * 61 0x16 חדש והוקמה ועדה
שהחלה לדון על הנוסח, אך היא לא הצליחה לסיים את עבודתה.
בשנים 1958 ו 1959 , כשהוענקו לממשלה הראשונה של הרפוב¬
ליקה החמישית סמכויות רחבות ביותר, פורסמו שינויים רבים
ל 11 * 01 0x16 ע״י פקודות ( 30665 מ 00 !>ז 0 ). אך עיקר השינויים
נובע מהפסיקה. כך, למשל׳ מאפשרת התאוריה של ה״ניצול לרעה
של הזכות״( 011 * 1 > 16 > 31x15 ) צמצום זכות הקניין. כן גיבשה הפסיקה,
בתחום הנזיקין, תאוריה המטילה אחריות אזרחית רחבה ביותר
על בעל החפץ המזיק.

ה 11 * 61 0x16 אינו עוסק בדיני עבודה. בשניים מסעיפיו הוגדר
חוזה העבודה ככל חוזה אחר. החל בסוף המאה ה 19 התפתח ענף
משפטי זה מחוץ ל 11 * 61 0x16 . ב 1884 נתקבל חוק האיגודים
המקצועיים (שהיו עד אז בלתי חזקייס), ב 1898 נתקבל חוק תאונות
העבודה (השכיר אינו חייב להוכיח את אחריות המעביד כדי לזכות

909

910

צרפת: משפט; כוחות מזוינים

בפיצויים)! ב 1906 נתקבל חוק המנוחה השבועית וכר. תדזום דיני
העבודה הוא כתם קרוב יותר למשפט הציבורי מביתן ש״חופש הר¬
צון' צומצם ביותר. רוב החקיקה המתייחסת לדיני עבודה שולבה
בקודהם דיני העבודה ( 311 * 3 ־ 0 111 > 1£ >ס 0 ) שבפרסומו הוחל כבר
ב 1910 .

המשפט המסחרי כולו נכלל תחילה ב 00 ־ 101 ת 1 ת 00 10 > 0x10
( 1807 ), שחזר למעשה על פקודה מלכותית משנת 1673 . כתוצאה
מכך התפתח המשפט המסחרי מחוץ לקודכס, בד בבד עם המהפכה
התעשייתית. ב 1867 נתקבל החוק העיקרי על החברות בערבון
מוגבל וכן נתקבלו מספר חוקים בעלי חשיבות רבה (למשל, על
המחאה [ע״ע שטר], ב 1865 ! על דיני המסחר ב 1866 ). כיש בוטל
ה״קודכס המסחרי' כמעט כליל. והמשפט המסחרי מושתת על מספר
חוקים בסיסיים אחרים שן על הפסיקה.

בשנת 1791 חוקקה האסיפה המכוננת קודכס פלילי׳ אך את
מקומו תפס ב 1810 ה 31 ״ 0 ק 0 x 10 של נפוליון. ה 0031 ? 0 x 10 היה
במקורו חמור ביותר בגישתו לעונש בהיותו מבשם על התאוריות
של בקריה (ע״ע). לששס הוענק שיקול דעת מסוים בכך שנקבעו
ענשים מירביים ומזעדיים לגבי כל עבירה (ע״ע עברה! עגש).
במחצית הראשונה של המאה ה 19 הוכנסו ב 00031 0x10 תיקונים
ליברליים. באשן כללי הופחתו כל הענשים (בשנת 1832 הוקטן
מספר המקרים שבהם ניתן לגזור עונש מוות, הונהג העקרון של
הנסיבות המקילות וכר). לאחר מכן הוגהגו רפורמות מתון* התחש¬
בות באישיותו של העבריין.

בעניין סדרי הדין הפלילי קבע הקודכס של 1808 את העקרונות
הבסיסיים. כגון שיפש ע״י משבעש (ע״ע), מוסד הששט החוקר
שר. מספר חוקש העניקו זכדות שונות לנאשם. הקודכס החדש
של סדר-הדין הפלילי מ 1958 ( 310 ח 0 ק סזס^ססזק 10 > 0x10 ) אינו
מכיל שינדים מהפכניים. החוק מ 1970 בדבר חיזוק הערבויות
בעניו החירויות האישיות מגביל בצורה דראסטית את תקשת המאסר
שלפני המשפט.

אחידות הפסיקה הצרפתית מובטחת עי״כ שהערכאה העליונה,

ה 1011 ) 03553 10 > ־ 111 ( 0 ("בימ״ש עלית לערעורים") שומעת פניות
בתחומים שונים: אזרחיים, פליליים, מסחריים וכר. בדרג הגמול
ביותר נמצא ה 31100 ) 105 ־ 1 > 11031 לו־ 71 ("בי״ד לשיפוט מהיר")
שסמכותו מוגבלת לפי ערד התביעה. סמכות השיפוט הכללית מצדה
בידי ה 1010501100 >ח 3 ז 8 10 > 31 ח 11 < 1 ״ 1 (״בי״ד גדול לשיפוט מהיר״!
בסלילים: 10000110 ) 100 ־ 001 0 ־ 1 ( 0113101 ("לשכה פלילית"). אפשרות
ערעור קיימת בפני ה 01 קק 3 ־ 1 > ■""ס ("בימ״ש לערעורים"), ועל
נקשה משפטית בלבד בפני ה 100 ) 03553 10 > ז 11 נ 0 . פשע ניית בפני
חבר מושבעים ב 3551505 ־ 1 > ־ 00111 .

כבר ב 1790 קבעה האסיפה המכוננת את העקרון היסודי שלפיו
אסור לבתמ״ש רגילים לדת בכל עניין שבו מעורבת רשות מינ¬
ה ל י ת. לכן הקים נפוליון את ה ) 3 )£׳!> 0005011 ("מועצת המדינה")
שהסך במרוצת הזמן לבית־דין גבוה לעניינים מינהליים, ואליו
מופנית כל תביעה נגד המדינה או נגד רשות מקומית. טריבונאלים
מינהליים נוספים הוקמו אף הם באותה תקשה׳ אך הפכו לבתי-דין
של ממש רק ב 1954 . המשפט המינהלי הצרפתי מבוסם על פסיקת
ה) £0 ־ 1 > 0005011 שגיבש במשך הזמן שיטה משפטית מקשית
ביותר, שבמספר תחומים אף מחמירה כלפי המדינה (למשל, בעניין
נזיקין). ה) £0 ־ 1 > 0005011 אף גיבש ביקורת שיפוטית יעילה מאד
על מעשי המינהל.

בית־דין מיוחד ( 000£1115 105 > 11021 י!; ז ־ד ["בימ״ש לסכסוכי־סם-
כויות"]) פוסק, במקרה של ספק, למי סמכות השיפוט, אם לבתהמ״ש
הרגילים או לבתהמ״ש המינהליים.

■ 110 ). 8 ס ! 0 1 ) ס 1 % 1 ) 0 ז* ) 81 ) 00 ) 1 ! 01 ) 11 1111 )■ 11111011 ,תסזבז^-מו׳גיזס ,?

./י 1011 , 1-1 ) 41011 ) 4 001 )^ 1 , 33031111 ^ 1 ״ 1 - 1 > 1330311 א . 11 ; 1951 , 100 ) 111

01111 ) 04 ^ 411 )) 10111 ) 1 ) 40 !) 1%18 ) 0 !) 1 .!.* ;'־?־ 6 — 1962

) 4 1 ) 1014 <} 011 ) 4 ) 4 8114 ) 7 , 103101 ? .(- 8011331 .? ; 1969 ,/מסמס■׳/

;' 1971 , 0111 ) 1 ) 04/0101 ! 01 ) 0 , 170101 . 0 ;' 1970 , 1-01 ,) 1 ^ 010010 ) 1 ד 1
.' 1972 , 101 )ז) 00101 ) 4/011 ) 4 ))! 010 ) 11101 0111 )" 1 ,ז־ 01 גן 1 א . 0

ק• קל•

בכוחות המזוינים של צ׳ שירתו ב 1973 כ 504400 איש,
מהם כ 271,000 בשירות חובה, והיתר מתנדבים ( 000 ^ 54 איש
בשירות המילואים! כ 85% בכוחות היבשה). לצ ׳ כ 10 מילית איש
בגיל שירות צבאי ( 18 — 50 ), קיים שירות חובה לשנה אחת, אך
הגיוס הוא סלקטיווי. תקציב הבטחת ב 1973 היה 34,800 מילית
פרנקים (כ 8,500 מילית דולר). ב 1972 היה תקציב הבטחת 3.1%
מהתל״ג, 1 כ 120 דולר לנפש (לעשת כ 400 דולר בישראל).

אף שצ ׳ חברה באמנה הצפת־אטלנטית (ע״ע נאט״ו), אין כוחותיה
מהותם, מ 1966 , חלק■ מצבאות מעצמות האמנה׳ אך משתפים פעולה
אתם לפרקים ואפשר שישתפו אתם פעולה בעת מלחמה. ציודם של
הכשות הצרפתיים הוא מתוצרת צרפתית בלבד, שכן, כדי להשתחרר
מתלותה בתעשיית־החימוש האמריקנית, פיתחה צ׳ בשני העשורים
האחרונים תעשיה צבאית יעילה מאד ומגוונת, שהיא השלישית
בגדלה בעולם אחרי בריה״מ ואה״ב (ר׳ לעיל, כלכלה).

בשל אי-תלותה בגורמי-חוץ ביחס לאספקה צבאית, פיתחה לעצ¬
מה צ׳ דפשים משלה לארגון כוחותיה הצבאיים, דיחודם של אלה
בעובדה כי מלבד כוחות היבשה, האודר והים, הם כוללים גם זרוע
רביעית ״כוח המחץ״( £13000 10 > 00 ־ £01 ) או ״כוח ההרתעה״ ( 00 ־ £01
11551135100 > 10 >) הגרעיני, ובו מפציצים, טילים קרקע-קרקע, וצוללות־
טילים שנועדו למילד משימות אסטרטגיות בלבד. נשקו הגרעיני של
כוח זה כולו מתוצרת צ׳. כ״כ פותח נשק גרעיני (טילים טקטיים)
לשימוש צבא-היבשה. עם זאת, בשל מגבלותיה הכספיות של המדינה
והוצאות הפיתוח הגבוהות-ביותר של כלי-נשקה, לא נותרו הרבה
אמצעים לשיפור רווחתם של גופי-הצבא השיגרתיים. אי־לכד סובל
כוח-האדם המגדס ממגבלות במוראל ורוח־הלחימה.

מרבית הכוחות של צ׳ (לרבות "לגיון הזרים" הנודע) מרמזים
בארץ־המטרשולין גופא ובקורסיקה, אולם הארמיה הראשונה, ובה
58,000 איש מוצבת בדרום־מערב גרמניה. בחיל־המצב בברלין המע¬
רבית כ 00 ^ 2 איש. במושבות-לשעבר של צרפת באפריקה מוצבים
לצרכי בטחה (לפי בקשות הממשלות המקומיות) כ 4,000 חיילים!
ב״טריטוריה של האפר והעיסא"(סומליה הצרפתית לשעבר) נמצאים
2 גדודים (כ 1,000 איש ומעלה)! באיי האוקיאנוס השקט פועלש
2 גדשים! ובאזור הים הקאריבי — גדש אחד.

כוח-המחץ האסטרטגי כולל: 3 צוללות גרעיניות, בנות
כ 5,000 טון, החמושות כ״א ב 16 טילים ארוכי־טוש בעלי ראש-נפץ
גרעיני! 2 טייסות (היינו גדשים) לשיגור טילים גרעיניים לטווח
בינוני, אשר לכ״א 9 טילים. הטייסות מפעילות משגרי־טילים ( 51105 )
תת־קרקעיים (עד כפה שידוע). במזרח המדינה ובמרכזה 9 טייסות
של מפציצים בעלי כושר־מחץ גרעיני, מדגם מיראז׳ ע 1 א. בכל
טייסת 4 מפציצש (בס״ה 36 ), ועתשות של 20 מטוסים. לצורך
תדלוק המפציצים באוויר יש 12 מכליות־אשר (תוצרת אה״ב) מדגם
135 . 0 .£.

בכוחות־היבשה כ 333,000 איש, מהם מגדסי־חובה.
כשות אלה מאורגנים במסגרת של 5 דיוויזיות ממוכנות, דישזיה
מוטסת ( 2 חטיבות צנחנים שטיבה ממוכנת) המשמשת כעתודה
אסטרטגית, 2 חטיבות הרריות, 9 גדשי שריוניות ו 24 גדשים
עצמאיים (חי״ר. צנחנים שי״ר ממונע). יש יותר ם 800 טנקים
כבדים. וכ״כ טנקים קלים, ומספר ניכר של שריוניות. כן ישנם
כמה גדשים של טילים טקטיים ״פליטוך ( 011 ) 111 ?) בעלי ראשי־נפץ
גרעיניים ו 3 גדשים של טילים־נ״ם מסוג ״הוק״( 54 משגרים בס״ה).
תוצרת אה״ב. טילים אלה עומדים להיות משלסים בטילים־נ״מ
תוצרת צרפת מדגם ״קרוטל״ ( 001310 ). כשות היבשה מסתייעים

911

צרפת: כוחות מזוינים; חיגוף

912

בכ 400 מסוקים ובכ 150 מסוסים קלים׳ השייכים להם מבחינה אר¬
גוניה

בכוחות-ד,אוויר כ 102,000 איש המפעילים יותר מ 000 ׳ 2
מסוסים׳ מהם ב 500 מבצעיים. יש 3 פיקודים: (א) פיקוד ההגנה
האווירית, ולו 8 טייסות (מטוסי מיראד ם 1 , מיראז׳ 111 ׳ חיסור׳
שופר-מיססר)! (ב) פיקוד האוויר הסקסי ולו 22 סייסות קרב־הפצצה,
הפצצה וסיור (מיראז׳ ¥, מיראז 111 , חסוד, מיססר ום. 100 ) !
( 3 ) פיקוד־התזבלה ולו 10 טייסות(טרנסל, נוראטלס וכר) ו 4 טייסות
מסוקי-תובלה.

כוח ו ת־ ה י ם. בצתתיהם 69,000 איש, מלבד 90-000 מילואים.
מצבת האניות כוללת 19 צוללותשתקפה (בעלות התנעת-דיזל),
2 נושאות־מטוסים ( 23.000 טס ב״א), נושאת־מסוקים, 2 סיירות
(אחת מצוידת במסוקים והשניה בטילים נ״מ), 17 משחתות׳ מהן
חמושות בטילים, 25 סריגטות חדישות, יותר מ 50 שולות־מוקשים,
כ 20 נחתות, ואניות־עזר. לצי כש-אוויר נפרד משלו ובו 150 מטוסים
(קרב־הפצצה, יירוט נגד צוללות, וסיור) ומסוקים.

מלבד הכוחות הצבאיים הסדירים משרתים עוד 85,000 איש

במסגרות חצי-צבאיות: 70,000 בדאנדארמריה ו 15,000 בפלוגות-

הבסחון (״>ז 1 ז 011 ש$ 65 ס 11031 ( 1 נ 1 ק 6 ־ו 105 ם 38 קמזס 0 ) של משרד־

הפנים. . "

0 . 0 .

מחוזות וטריטוריות מעבר לים. שרידי הקיסרות
הקולוניאלית של צ׳ מחולקים ל״מחחות מעבר לים' ([!מסס]
זסמו-ס-םסס , !! 5 !ח 10 ח 1:0 ז 3 ק 6 כ 1 ) ו״טרימשיות מעבר לים' ([תזס׳ד]
ז:> 1 ז 0-1 ״ג 01 ׳ג> *ס״מ״זזס־ד). ההבחנה בין המחתות לטריטוריות נק¬
בעה בחוקת הרפובליקה הרביעית ( 1946 )# מחוז מעבר לים (מוסס)
הוא כפחת בצ׳ גומז, פרט לחריגים שנקבעו בחוק. בראש פחח
כזה עומד "נציב" ("#זק), ותושביו הם אזרחי צ׳ לכל דבר. הטרי¬
טוריות מעבר לים הן מושבות, העתידות להיות עצמאיות. שולט
בהן נציב, אף שרשמית יש בהן מועצות מקומיות, ולתושביהן זכויות
אזרח חלקיות. למחוזות ולטריטודיות גם יחד נציגים בסנט ובאסיפה
הלאומית. המחתות מעבר אם הם: גודלו*. סרטיניק, וראיניון (ע׳
ערכיהן) וגיאן(ע״ע גוינה< וד׳ לעיל, חוקה ומשטר). הטריטוריות הן
אסר ועיסא (ע״ע סומליה הצרפתית), סן־פייר ומיקלון(־£־ת 10 ?- 1 מ 531
— איים בצפון האוקיאנוס האטלנטי), סהיסי (ע״ע)

וקלדוניה החדשה (באיי פלנזיה! ע״ע, עם׳ 776 ) ואיי ואלים ופוטונה
״ ¥31115 !) שבאוקיאנוס השקט, בין פיג׳י לסמואה.

ה ח י נ ו ר הממלכתי על כל שלביו(כולל חתיכת והגבוה) ניתן
חינם, וכל המורים הם עובדי מדינה. מבחינה פינהלית מחולקת צ ,
ל 23 "אקדמיות", שבראש כל אחת מהן עומד רקטור, המתמנה ע׳י
שר החינוך, והאחראי לכל שלבי החינוך בתחום שיפוט האקדמיה.
מורי בתה׳ם היסודיים והתיכונים כפופים למפקח מטעם האקדמיה
ולמפקחים ארציים מטעם משרד החינוך. להערכות הניתנות ע״י
המפקחים יש השפעה רבה על עתיד המורה, מצב הבולם את עצמ¬
אותו בתחום ההודאה והחינוך. את עצמאות המורה בולם גם המשטר
המרכחי המוחלט כמעט של כל מערכת בתה״ם בזר.

בביה״ם היסודי 5 כיתות (גילאי 6 — 11 ) ובביה״ס העל-יסודי
7 כיתות (גילאי 11 — 18 ), המחולקות לשתי חטיבות — האחת של 4
כיתות(גילאי 11 — 15 ) והשניה של 3 כיתות(גילאי 15 — 18 ), החטיבה
התחתונה משותפת לכל התלמידים. החטיבה העליונה מתפצלת
למגפות שבסופן מוענקת תעודת בגרות עיונית או מקצועית.

השינויים בחינוך בעולם משפיעים כמובן על צ׳. אך ביצועם
איטי, לא־עקבי ומוכתב מגבוה. השינויים הבולטים שחלו לאחרונה:
פתיחת כיתות פעלתניות בביה״ס היסודי! ירידה תלולה בלימוד
התרבות הקלאסית (לאטינית-יוונית) בביה״ם התיכון ותוספת ייקרה
למתמטיקה ולמדעי הטבע! הגמשת בחינות הבגרות ע״י מגוון של

מקצועות בחירה! הרחבה ניכרת של החינוך המקצועי! וםידת*מה
של עבודה אישית מודרכת בביה״ם התיכון.

בצד החינוך הממלכתי קיימים גם מוסדות פרטיים (בד״ב דתיים
קתוליים) שקופחו מאד עד למלה״ע 11 ! ב? השאר נאסר עליהם
להעניק תארים, כגון תעודת בגרות או דרגות אקדמיות, ומשום כך לא
נכללו במעגל הפיקוח של השלטונות. ב 1959 השתנו מאד הדברים,
כשהאסיפה הלאומית אישרה את החוק (חוק 0 * 001 ) המאפשר למוס¬
דות פרטיים לקבל תמיכה ומלגות. מוסדות אלה נהנים עכשיו מחירות
רחבה בענייני הוראה, אך רק מעסים משתמשים בחירות זו ליזמות
ולניסויים פדגוגיים — דאגתם העיקרית היא להשתתת למוסדות
הממלכתיים במעמדם וברמתם.

עד מלה״ע 11 הורגשה השפעת החינוך הצרפתי במדינות רבות.

הן במושבות צ׳ שמעבר לים והן בבירות רבות של ארצות ידידותיות
נפתחו בת״ס מעולים ששפת ההוראה ותכניות הלימודים היו זהות
לאלה הנהוגות בצ , , חאת ללא כל התייחסות לשפתם ולתרבותם של
אנשי המקש! כגון רשת בתה״ס של חברת כי״ח (ע״ע) בארצות
הימה״ת. רק בעשרים השנה האחרונות התחילו לעבד תכניות ודרכים
להוראת הצרפתית כשפה זרה. כגון מכשירים אורקוליים, העדפת
השפה המדוברת על הסגנון הספרותי, שיגול התכנים הנלמדים
ללשדים שמחוץ לצי. כך מקווה צ׳ לשמור על מעמדה כמעצמה
תרבותית, הנמצא בסכנה רבה מול התפשטות התרבותי האנגלית-
אמריקנית.

שני גורמים הטביעו את חותמם על החינוך הצרפתי, השמרני
בעיקרו, והשפעתם מורגשת עד היש: הגישה ההומניסטית־אריססוק-
רטית של הישועים (ע״ע) ששלטו על החינוך עד גירושם מצרפת
( 1763 ), ותשומת־לבם הופנתה בעיקר לטיפש התלמיד המוכשר! —
שסיגהל הסמכותי שמרכזי של נפוליון 1 שארגן את החינוך במסגרת
ממלכתית־היירארכית. במאה ה 19 התנהל מאבק כפול ועקשני נגד
השפעת הכנסיה ובעד דמוקרטיזציה של החינוך. התוצאה היתד, סדרת
חוקים שנתקבלו ב 1882 ביזמת שר החינוך ד. פרי (ע״ע). חילון
החינוך היסודי, הפיכתו לחינוך חובה שינס׳ ואורגנו מחדש
המשרות להכשרת מורים. רק ב 1920 התקבל לראשונה חוק המסדיר,
באופן חלקי, את החינוך הטכני שמקצועי (חוק ז 4.5£10 ). הדרישה
לרפורמות מרחיקות לכת בולטת רק אחרי מלה״ע 11 כתגובה לצעדים
הראקציוניים של ממשלת וישי, ובשנש האחרונות בעקבות מרד
הסטודנטים ב 1968 . מאז 1945 ועד היש מנסה הממשל הצרפתי
להכניס שינויים במבנה מוסדות החינוך, בתכניש הלימשים ובשיטות
ההוראה. בד״כ ההצלחה בהנהגת רפורמות היא צנועה מחמת התנג¬
דותו של קבוצות-לחץ מעמדיות ואינסרסנטיות, שן בגלל הנטיה
לכסות את השינויים מגבש על כל המדינה בבת אחת בלי לדאוג
מראש להסברה מתאימה ולהכשרת סגל מחנכים.

החינוך הגבש ניתן בשלוש מערכות חינוך: 1 ) בתה״ם הידועש
בשם ״בתי הספר הגדולים״( £00105 5 ש 1 >סומ 0 )! 2 ) האוניברסיטאות!
3 )מכוני מחקר (יע״ע פרים, חינוך, עם׳ 235/7 ).

מספר האוניברסיטאות בצ׳ נמצא בתהליך גידול, בייחש מאז
המאורעות של שנת 1968 ! מספרן 68 . בחלקן התפתחו האוניברסי¬
טאות ממכוני מחקר מקומיים ובחלקן נשדו ע״ם צו משרד החינוך.

מספר הלומדים באוניברסיטאות הוא 770,000 ( 1975 ). החוק
המסדיר את החינוך הגבוה מ 1968 כוונתו היתד, ליצור מערכת
תארים אקדמיים חדשה (לימש דו-שנתי! לימש לקראת תארי בוגר
ומשמו! פיצול תואר הדוקטור לשלוש רמות שונות) וביחד עם זה
להקטין את מספר התלמידים הלומדים בכל אוניברסיטה, בייחש
במפורסמות שבהן, כגון אוניברסיטת פאריס, בהן הקף הסגל האקדמי
וכ״כ המבנים (אולמות הרצאות, ספריות ומעבדות) לא אפשרו עש
השאר, תקינה. מדיניות זו היוותה גם חלק של מדיניות הביזש שהת¬
בטאה אף בתחומי חיים אחרים (ר׳ לעיל, אוכלוסיד, שמוגרפיה).

913

צרפת: חינודן היסטוריה

914

צטיווח טטלכת זזסרובימים

להלכה ניתנה אוטונומיה למוסדות החינוד הגבוה לקביעת תבנית
הלימוד וכיר׳ב. אולם שינוי זה עדייו לא הביא בעקבותיו להשגים
מיוחדים. תנאי הכניסה לחינוך הגבוה געשו קלים יותר והם תואמים
את השינוי במתכונות בחינות הבגרות (: 31 ^ 8300313 ).

לאחרונה הוקמו מכונים אוניברסיטאיים לטכנולוגיה המכשירים
טכנאים בכירים, הנדסאים, מהנדסים, אחיות ועוד.

היסטוריה, על תולדות צרפת עד 476 — ע״ע גליה.

המר 1 בינגים והקרולינגים. במאות השנים שאחרי
התמוטטות השלטון הרומי נעלמה במידה רבה התרבות העירונית.
החברה חזרה לדפוסי-ארגון כפריים ותרבותה שקעה. עם נפילת
הקיסרות הרומית במערב היה רוב גאליה בשלטון גרמנים: מדרום
ללואר וממערב לרון, וכן בכל תוף הימה״ת, שלטו הדזיגו׳תים
(ע״ע)! באגני הרון והסואון היתה ממלכת בורגונדיה (ע״ע, עט׳ 964 )!
אלזס היתד. בידי האלמנים (ע״ע) ומצפון וממערב לסום ולמז שלטו
הפרנקים (ע״ע). רק בין הסום ללואר נמשך השלטת הגאלי-רומי,
בהנהגת סיאגריוס, ובפינה הצפונית-מערבית של ארמוריקה הת¬
יישבו אז פליטים מבריטניה, וחבל זה נקרא על שמם ברסגיה (ע״ע).

ב 486 ניצח כלובים (ע״ע), מלך הפרנקים מבית המרובינגים
(ע״ע), את סיאגריוס וסיפח את ארצו. אח״ב ( 506 ?) ניצח את האל-
מנים והשתלט על ארצם. ב 507 הביס את הוויזיגותים בקרב ווייה
( ¥0111110 ), ובעקבות כך כבשו הפרנקים את אקויטניה (ע״ע) ובידי
הודזיגותים נשארה רק ספטיפניה (מערב חוף הימה״ת). ב 534 כבשו
הפרנקים את ממלכת בורגונדיה וסיפחוה, ובכך השלימו את כיבוש
הארץ כולד" פרט למערב חוף הימה״ת ופרטנית ולימים נקרא שמם
על האת ( 06 ״ 803 ).

התיישבותם של הכובשים הגרמנים היתה דלילה, פרט לאזורי-
הספר בצפון ובמזרח, והיסוד הגאלי־רומי, העדיף במספרו, עתיד
היה לבולל את הכובשים. הוויזיגותים והבורגונדים היו תחילה
אריאנים, אך סמוך ל 500 עברו הבוירגונדים לקתוליות. בין 503
ל 506 התנצר כלובים, ואחריו הפרנקים כולם, וקיבלו מלכתחילה את
הקתוליות! בכך נעלם, בשלב מוקדם, החיץ הדתי בין הכובשים
לנכבשים, והוקל תהליך התמזגותם לעם אחד, דובר ניב תמאני,
שהיה הבסיס לעם הצרפתי. הכובשים לא שינו את מבגד. המשטר
הקרקעי, אך הנהיגו את שיטת המשפט האישי, שאפשר לאדם
להשפט לפי החוק הרומי או לפי החוק השבטי הגרמני. המלוכה
נחשבה לרכושו הפרטי של המלך, ובמותו חולקה בין כל בניו, דבר
שגרר מלחמות־אחים תכופות, איחוד זמני של האת וחלוקתה מחדש.
היחידות החשובות של האת היו נויסטריה( 16 ־ 761151:1 <! בצפת-מערב),

א 1 םםךזיה (ע״ע! צפון־מזרח) אקףטניה ובורגונדיד-שקיעת הסחר גר־
מה להצטמקות הערים (ע״ע ימי הבינים, עט׳ 915 ) והן נשארו בעיקר
מרכזי מינהל של הכנסיה (ע״ע ערים, עט' 209/10 ). החברה היתה
לכפרית, החינוך שקע, ההתמחות המקצועית כמעט נעלמה ומגיפות
דילדלו את האוכלוסיה.

כוח האריסטוקרטיה הקדקעית־צבאית עלה עם שקיעת כוחה
של המלוכה, בייחוד אחרי מות דגוברט ( 629 — 639 ). השלטון הממשי
היה בידי השר ״אשר על הבית״ ( 013101-01001115 ). בסוף המאה ה 7
נהיה פפן (ע״ע [ 2 ]), המיורדז׳מוס של או׳סטרזיה ומייסד שושלת
הקרולינגים (ע״ע), גם למיורדומום של נויסטריה ובורגונדיה ולש¬
ליטה האמיתי של האת. בגו, שרל (קרל) מרטל (ע״ע), ניצח
בפואסיה את המוסלמים שפלשו מספרד ( 732 ), ולמימון חיל־הפרשים
שהקים הפקיע קרקעות כנסיה, שהמרובינגים העשירוה בהקדשים
רבים.

בנו של שרל מרטל, פ&ן ״הגוץ״ (ע״ע [ 3 ]), הדיח, בהסכמת
האפיפיור ובאישור אסיפת־עם, את אחרון המרובינגים ( 751 ), ומלך
תחתיו. הוא הוכתר בטקס שהיה חיקוי למשיחת מלך בישראל הקדו¬
מה, וכונה ״מלך בחסד האל״ — דבר שהשפיע על עיצוב המלוכה
בצ ׳ . בשני מסעות לאיטליה ניצח אח הלנגו׳ברדים והעניק לאפיפיור
נחלות שהיו גרעין למדינת הכנסיה, וכן ניצח אח דוכס באוואדיה
ועשהו לוואסאל. בתחומי צ׳ שלעתיד השלים פפן את גירוש הערבים
בכבשו את ספטימניה ( 759 ), וכן הכניע את דוכס אקדטגיה ( 768 ).
אולם בממלכתו, ועוד יותר בממלכת בנו, קרל (שרלמן) הגדול
(ע״ע! 768 — 814 ), לא היה לזר ייחוד משלה. ב 800 הכתיר האפיפיור
את קרל לקיסר של "הקיסרות הרומית", ובכך כאילו חודשה הקי¬
סרות במערב! קיסרות קרל היתה ממלכה אדירה, שהשתרעה מה¬
אפרו עד לאלבה ומגבול דנמרק עד סמוך לנפילי. מרכז הממלכה
היה באוסטרזיה, שעיקרה מחוץ לשטח צ׳ שלעתיד. בימי לואי 1
(ע״ע! 814 — 840 ) ניכרו סימנים ראשונים של ייחוד לשוני צרפתי,
וב 842 הושמעה ״שבועת האחווה״ בין לודודג (ע״ע, עט׳ 314 )
״הגרמני״ לאחיו שרל ״הקרח״ בסטרזבור (ע״ע, עם' 740 ) ב״וול-
גרית״ (כלר, בלאטינית המונית), אם־הצרפתית — הטכסט הקדום
ביותר בשפה זו. ב־
843 חילקו שלושת
בניו של לואי 1 , ב¬
הסכם ודדן, את ממ¬

ד 7

לכת הפרנקים. בחל¬
קו של שרל 11 "ה¬
קרח" (ע״ע! 843 -
877 ) נפל החלק ה¬
מערבי של הממלכה,
שרוב תושביו היו
דוברי שפה רומאנית!
פרנקיה המערבית הי¬
תד. עתידה להפוך
לצ׳. אחיו, לודוויג,
קיבל את פרנקיה ה¬
מזרחית, שעתידה הי¬
תד. להפוך לגרמניה,
ואח אחר, לותר, קי¬
בל את השטח שבין
פרנקיה המערבית ל־
מזרחית (ארצות ה¬
שפלה, אלזס-לורן, ש-

, ממס הטבילה של כלונים. סטע טשטיח־היר

וויץ ואיטליה). (הטו! יאוו ברי גס)

915

צרפת: היסטוריה

916

בראשיתה לא היתד. המדינה החדשה יציבה. שדל נאלץ ללחום
באקדטניה המתמרדת ובוואסאלים המתקוממים, והסכנה הגדולה
ביותר נשקפה מצד הנורמנים (ע״ע), שבשנים 841 ^- 843 חדרו
לעמקי הסן והלואר וכבשו את ננט ורואן, רב 845 תקפו את פאריס.
המלחמות' התישו את כוח האצולה הישבה. המלן נזקק ללוחמים
חדשים והעניק להם נחלאות מנכסי הממלכה — ואלה הצטמקו והלכו.
ב 877 פירסם שרל את תקנת קירזי (ץ־זשו״ס), ובה הוכרה זכות
הוואסאלים להוריש את גחלאותיהם — דבר שהיה ציון־דרך חשוב
בביסוס משטר הפאודליזם (ע״ע). שרל 111 "השמן" (ע״ע) נכשל
במלחמתו בנורמנים, ולפיכך נבחר למלך אד ( £ 1 x 16 $ ), רוזן פאריס,
ראשון לשושלת הרוברטיבים ( 888 ). במאה ה 10 מלכו צאצאיו
וצאצאי הקח׳לינגים חליפות. מאבקיהם אפשרו לוואסאלים הקטנים
— בייחוד מפקדי הטירות והרוזנים לשעבר — להתחזק על-חשבון
המלוכה ורבי־הוואסאלים, והדבר גרם להתפוררות מוחלטת של
המדינה ולתוהרובוהו. גחלת הכתר הצטמצמה, ולאחרוני הקרולינגים
נותרו רק מספר נחלאות במחוז לן (״ £30 ), ולא היתה להם כל
אפשרות לפעול מחוץ לאיזור מושבם. הדבר אפשר לרבי-ואסאלים
לכונן נסיכויות עצמאיות. ב 911 קמה נסיכות נורמנדי (ע״ע) ותו¬
שביה הנורמנים התנצרו. בצפון־מזרח הארץ היתד. רוזנות פלנדריה
(ע״ע) גורם מייצב.

ה ק פט י ב ג י ם. ב 987 מת לואי ¥ (ע״ע) ושושלת הקדולינגים
נכרתה. רבי־האצילים בחרו למלך את אחד מבני משפחתו של אד, איג
קפה ( 1 *ן 03 5 :״י 8 נ 91 ! 987 — 996 ). עלייתו למלוכה לא שינתה את
מצב הדברים, פרט להעברת מרכז המלוכה לאזורי פאריס ואורלאן.
איג דאג בעיקר להבטיח את הכתר לצאצאיו, ועשה זאת ע״י בחירת
בנו למלך והכתרתו בעודו מולך. בדרך זו הלכו גם יורשיו ב 200
השנים הבאות.

השררות הרבות בצ ׳ המפוצלת היו נתונות במלחמות בלתי
פוסקות זו עם זו, ואנשי הכנסיה ניסו, ע״י חרם׳ להשלים את
״שלום אלוהים״ (״ס 3 * 11 ^ 7 ). במאה ה 11 נמצאו אצילים
ופשוטי־עם שתמכו בכך, התגייסו לחילות ההגמונים והחלו לבלום
את כוח הוואסאלים הקטנים ! הדבר סייע בחיזוק הנסיכויות ובהקמת
סניוריות כנסייתיות. במאה ה 11 שרר שלום יחסי; מספר התושבים
גדל והערים התחדשו — דבר שהיה קשור בחידוש הסחר (ע״ע, עמ ׳
638 ). גידול האוכלוסין גרם להגירת חלק מהאצילים, והם השתתפו
במלחמות הרקוגקיסטה בחצי־האי האיברי, בכיבוש אנגליה ( 1066 ),
איטליה הדרומית וסיציליה ( 1020 — 1060 ), ובמסע־הצלב הראשון.
בכנסיה הונהגו תיקונים — בהשפעת מנזר קליני (ע״ע) — והוקמו
מרכזי לימוד.

עליית המלוכה ואיחוד הארץ. התמורות בחברה וב¬
כלכלה, שכתוצאה מהן גובשו הנסיכויות, אפשרו גם את גיבוש
נסיכות הקפטינגים, "הדו׳מנה המלכותית" (נחלות-הכתר) שבאיל־
דה־פראנם ( ש 0 נ 31 ־ו£-ש 1 )-:> 11 ). גיבוש הדומנה היה מפעלו של לואי ¥1
(ע״ע; 1108 — 1137 ), שהסתייע בכנסיה ובעירונים כדי לדכא את
הוואסאלים הקטנים. המלוכה חזרה להיות גורם מרכזי בצ׳< וגם רבי-
הוואסאלים החלו מצייתים לה. בנו, לואי ¥11 (ע״ע! 1137 — 1180 ),
נשא לאשה את אלאוגור מאקדטגיה (ע״ע), יורשת הדוכסויות הגדו¬
לות ביותר בצ , , ועי״ז ריכז כוח שחלש על חב הארץ. אולם האינטר¬
סים של הדוהסויות סיבבוהו במלחמות נגד שמפניה (ע״ע) וטולוז
ובסכסוך עם הכנסיה. במלחמה בחזן שמפניה העלה צבאו באש את
כנסיית ויטח על כל באיה. נקיפת-לבו של לואי הניעתו להתפייס,
בסיועו של סיז׳ה(ע״ע), עם הכגסיה, ולכפר על עוונו ביציאה למסע־
הצלב השני ז כך יצר לו תדמית חדשה של צליין וצדיק. גחשיו
מאלאונוד ונישואיה להנרי 11 (ע״ע) פלנטג׳נט, מלך אנגליה, המיטו
אסון על צ , , כי בכך חכזו ה פלנטג׳נטים בידיהם ממלכה אחרה שכללה
את רוב צ׳(ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 876 , מפה). ואולם, היה גם צד

וי

חיובי לגחשין, והשי¬
בה למדיניותו שללו-
אי ¥1 הגבירה את
כוח המלוכה. כתוצאה
מצמיחת אגדת קרל
הגדול והתחדשות מ¬
סורת המשפט הרומי,
התגבשו מושגי הת¬
בונות של מלך צ׳,
"בנה הבכור של ה־
כנסיה" ויורש מוח
שת קרל הגדול. חסות
המלך על הכנסיות
הרחיבה את תחום
השפעתו בממלכה ו¬
העלתה קרנו באירד
פה. המאבק עם הנח 11 נשא אופי משפטי, ולואי עודד מרידות נגח.
פילים 11 אוגיסט (ע״ע! 1180 — 1223 ) מימש אתהשגי אביו, בכבשו
את נורמנח ( 1204 ) ואנז׳ו. הוא הביס את הקיסר אוטו 1¥ וג׳ון (ע׳
ערכיהם) מלך אנגליה ובידי האנגלים נשארו רק פואטו, גין וגסקוניה
(ע׳ ערכיהן). המלוכה היתד. לכוח העליון והמאחד בצ ׳ , והחלה
שקיעת הפאודליזם (ע״ע, עמ ׳ 289/91 ). המסחר גדל, ועמו התרחבה
כלכלת הכספים! האחוזה חדלה להיות מסגרת כלכלית והעחם
גדלו. תהליכים אלה וחיזוק כוח המלוכה גרמו להסתגרות האצולה,
שביקשה להגן על מעמדה וזכויותיה, ולתסיסה בשכבות החברה
הנמוכות. התסיסה התבטאה גם במרי בכנסיה, וזו הבריזה עליה כעל
מינות. בדיכוי המינוח, במיוחד בדחם, מילא הכתר תפקיד מכריע.
בהנהגת לואי ¥111 (ע״ע ; 1223 — 1226 ) ולואי ״הקחש״ (ע״ע !
1226 — 1270 ) דוכאו האלביגנזים (ע״ע) באכזחות, והכתר השתלט
גם על הדרום באמצעות מושלים מר.ד 1 מנר. המלכותית. במאה ה 13
נמשכה פחחת הכלכלה, והיא הגיעה לשיאה בימי לואי )ס, הנח¬
שבים ל״ תור הזהב״ של צ׳ ביה״ב. הנח 111 מלך אנגליה נכשל
בנסיונו לשוב ולהשתלם על הנחלאות שאבדו לג׳ץ, ובשלש פאריס
( 1259 ) הוכר שלטונו בגין וגסקוניה בלבד. בקטינותו של לואי
הכשילה אמו, בלנש מקסטיליה, נסיונות של כמה מהוואסאלים
להחזיר לעצמם את מעמדם, וגידול משאבי הכספים שביח המלוכה
אפשר לה לרכוש את שירותם של ואסאלים תמורת כסף. במקום המש¬
טר הפאודלי בא משטר של מעמדות שעליהן המלוכה. מענון הפקידות,
ובמיוחד ביהמ״ש העליון (הפרלמנט) של פאריס, שהורכב ממשפ-
טנים, שאב את סמכותו מהמלוכה, שעל למימוש שלטונה על־חשבון
זכרות האצולה והאוטונומיה של הערים. נציבי הכתר ערכו חקירות
על מנהגי המחוזות וסדרי המשפט בהם. כל עוד שהכלכלה המשיכה
לפחח לא הורגשו סימני מתיחות בהתעצמות המלוכה, וצ ׳ היתה
למעצמה החשובה ביותר באירופה. אולם בשליש האחרון של
המאה ה 13 ניכרו ניצני משבר בכלכלה.

במקביל לעליית כוח המלוכה חלו תמורות בתרבות ובאמנות.
מהמאה ה 12 תפסו בת״ס בעחם, במיוחד בפארש ובשארטר, את
מקש מרכזי הלימוד במגזחם, והיו למרכזי ההשכלה של אירופה
הקתולית כולה. מארצות שונות נהרו תלמידים לפאריס לשמוע את
תורת פ. א 3 לר (ע״ע), ובסיוע המלוכה הפכו בתה״ס של פאריס
לאוניברסיטה. הקולז׳ של ס 1 ר 3 ון (ע״ע) היה למרכז החשוב ביותר
ללימוד תאולוגיה, וחזקה בו השפעת מורים ד 1 מיניקנים ופרנציסקנים.
בוגרי אוניברסיטת פאריס מילאו תפקידים נכיבדים בכנסיה, ומהם
שהיו לאפיפיורים, ורבים ממשפטניה נכנסו לשירות הכתר וסייעו
להתעצמותה גם בטולוז שונפליה הוקמו אוניברסיטאות, דוגמת
פאריס! במונ&ליה (ע״ע) פותחו לימודי הרפואה בעזרת רופאים יהו-

צרפת בטאות ה 10 — 12

917

צרפת: היסטוריה

918

דים. באמנות התפתחה הגו׳תיקה (ע״ע), ובספרות החלה בשלהי המאה
ה 11 הכתיבה בצרפתית,

משברי המאה ה 14 ומלחמת מאה־ ה ש ני ם. במאה ה 14
היה שסל בכלכלה ופגעים בחקלאות גרמו לעליית מחירי מזון.
הדבר הביא לתסיסה חברתית בערים! פעילות הכלכלה שובשה
והיוקר האמיר. פילים יעז (ע״ע! 1285 — 1314 ) הגדיל את המסים
ופיחת כמה פעמים את המטבע, או־ המצב לא השתפר. כדי לשכך
את הרוחות גרש פילים את היהודים מצ׳ ( 1306 ), הטיל מסים על
הכנסיות והחרים את רכוש מסדר הטמפלרים (ע״ע), שפורק ב 1308
ומפקדיו הועלו על המוקד. ב 1302 כינס' הכתר לראשונה את נציגי
הכמורה, האצולה והערים, לאסיפת־מעפדות 0 ״ע 3 ז־> 1 ז^ס £1315 ), כדי
להשיג תמיכה כספית ומדינית במאבקו עם האפיפיור וערי פלנדריה.
למשבר המחריף בכלכלה נלוו מ 1314 מגפות, ושיאן היתד. "המגפה
השחורה״ ( 1347 ), שבה מתו כמחצית מתושבי צ׳ (ע״ע דבר, עם׳
872 ).

בית ולו א ה. ב 1328 מת שרל 1¥ (ע״ע), בלי בן זכר, והענף
הישיר של בית קפה נכרת. המלוכה עברה לפיליפ ¥1 (ע״ע! 1328 —
1350 ), מייסד בית ולואה (ע״ע), שהיה נכדו של פילים 111 . אדחירד
111 (ע״ע) מלך אנגליה טען לכתר צ׳, כבנה של איזבלה בת פיליפ
1 ¥ , וטענה זו ליבתה את הסכסוץ שהיה קיים עשרות שנים בין צ׳
לאנגליה. בעיקרו נבע הסכסוך מכך, שדוכסות אקףטניה (גין),
שהיתר, נחלת האנגלים, היתר. מבחינה פורמלית כפופה לכתר צ׳.
הסכסוך פשט לאזורים אחרים — בעיקר לפלנדריה ולסקוטלנד.
פלנדריה היתד, קשורה מבחינה מדינית בצ/ אך כלכלתה היתה
תלויה באנגליה! סקוטלנד, אויבתה של אנגלית, היחה בעלת־בריתה
של צ׳. ב 1337 פרצה מלחמת מאה־השנים (ע״ע) בין צ׳ לאנגליה.

בתקופת המלחמה הראשונה ( 1337 — 1360 ) נחלה צ׳ מפלות
קשות, במיוחד בקרסי (ץ*״ 0 ! 1346 ) ובפואטיה ( 1356 ), ואבירי צ׳
לא יכלו לעמוד פול קשתי האנגלים והחי״ר שלהם. האנגלים מצאו
בעלי־ברית בעירונים של פלנדריה(ע״ע), באצילי נורמנדי, בז׳אן דה-
מונפור בברטניה ובשרל "הרע" מנורה (ע״ע). פגעי המלחמה והדבר
גרמו לתסיסה'בצ׳, ונפילת המלך זץ 11 (ע״ע) בשבי, בקרב פואטיה,
החמירה אותה. יורש־העצר שרל (אח״כ שרל ע! ע״ע), שהיה
העוצר, נאלץ לכנס את אסיפת־המעמדות לאישור מסים, כדי להשיג
את דמי־הכופר לפדיון אביו. באסיפה ניסו העירונים, בהנהגת א.
מרסל (ע״ע), להנהיג תיקונים בשלטץ. ותנועתם התפתחה למרד
בפאריס. אותה עת התחולל גם מרד איכרים במחוזות בובה וסואסון
(ע״ע ז׳קרי), ואולם שרל תמרן בין שתי תנועות המורדים והתגבר
עליהן ( 1358 ). ב 1360 נסתיים השלב הראשון של מלחמת מאה-
השנים. בשלום ברטיני—קאלה ( 315 ( 03 —י<ונ 8 ״ 6 ז 8 ) : אדווח־ 111

הסתלק מתביעתו ל¬
כתר צ׳, אך הוכרה
ריבונותו המלאה ב¬
כל דרום־המערב, כ-
3 ץ משטח צ׳.

צ׳ היתד, הרוסה,

ושכירים ששוחרח
התארגנו ב״קומפג-
יות" ועסקו בשוד. ב־

1364 עלה שרל ¥

למלוכה והחל בשי¬
קום הארץ. מפקד
צבאו די גקלן(ע״ע)

הביס את שרל "ה¬
רע", ובמלחמה זעי¬
רה — ואחר כך

במלחמה בהקף גדול — החזיר לצ ׳ חלק גדול מהשטחים
שבידי האנגלים. המלחמה, שהתחדשה בגלוי ב 1369 , התנהלה במידה
רבה בקסטיליה, והשתלבה במלחמת־האחים שם בין פדרו האכזר
לאנריקה 1 (ע״ע ספרד, עם׳ 355 ). שרל החזיר את הסדר הפנימי
על כנו, ומס-המלח (ע״ע גבל) שהטיל פתר את בעיותיו הכספיות.
במותו( 1380 ) נותרו בידי האנגלים רק רצועת־החוף מבאיון לבודדו.
וכן קלה, שרבור ובדסט. במצב זה דעכה המלחמה.

בימי שרל ¥1 (ע״ע! 1422-1380 ) שוב התערער מעמד הכתר
עקב מחלת־הנפש של המלך. על השלטון נאבקו: המלכה איזבו
(ע״ע איזבלה מבוריה), זץ ללא-חת (ע״ע) דוכס בורגונדיה (דודנו
של המלך) ולואי מאורלאן (ע״ע אורלאן, דבסים לבית [ב׳]), אחי
המלך. ב 1407 רצחו אנשי ז׳ן את לואי! בראש תומכי האורלאניסטים
עמד ברנר, רחן ארסניק (ע״ע), ובמלחמת-אזרחים ("מלחמת בור-
גונד—ארמניק״) ניצח ברנר ותפס את השלטה ( 1413 ). ב 1415
חידשו האנגלים, בעידודו של ז׳ן, את מלועות מאדדהשנים.

שוב נחלו האנגלים נצחונות על צ/ הביסו את צבאה באזנקור
0 זו 1 ס 0 חנ 12 /), והבורגונדים נכנסו לפאריס והרגו את ברגר" ואת
הארמניקים ( 1418 ). אחרי שז׳ן נרצח על דעת יורש-העצר שרל
( 1419 ) עברו הבורגונדיס במפורש לצד האנגלים, והמלכה איזבו
הדיחה את בנה, בטענה שלא נולד מבעלה. בשלום טרוא ($€ץ 0 ז 1 !
1420 ) הוכר הגרי ¥ מלך אנגליה כיורשו של שרל ¥1 ונשא את
בתו לאשה, ואח״כ נכנסו האנגלים לפאריס. אולם ב 1422 מתו הגרי ¥
ושרל ¥1 כאחד, ואצילי הדרום הבריזו את ידרש־העצר המודח למלך
שרל ¥11 (ע״ע! 1422 — 1461 ). המלחמה התחדשה, והאנגלים כבשו
את צפון צ׳ עד הלואר. הופעתה של ז׳ן ד׳ארק (ע״ע) והסרת הפצור
מעל א 1 רלאן בהנהגתה (מאי 1429 ) חוללו מפנה, וביולי 1429 הוכתר
שרל ¥11 מלך בקתדרלת רנס ( £611115 ). ז׳ן ד׳ארק נשבתה אמנם
והועלתה על המוקד ( 1431 ), אך פעלה נתן עידוד רב לצרפתים,
והיה ציון־דרד מכריע בצמיחת תודעה לאומית בקרבם. ב 1435
התפייסו הבורגונדים עם שרל, ב 1436 גורשו האנגלים מפארים,
וב 1453 גורשו האנגלים מכל צ׳ פרס לקלה.

קץ י ד"" ב ותחילת העת החדשה. כבר בשלבה האחרון של
המלחמה הוחל בשיקום צ׳. שרל ¥11 דיכא מרידות אצילים ( 1435 —
1441 ) וביסס את שלטונו! הצבא אורגן מחדש, עם יחידות קשתים
ותותחנים, ואלו סייעו לקרקר את טירות האצילים. ארגון הצבא
התאפשר עקב הנהגת מסי-קבע ביזמת שר-הכספים ז׳ק קר (■! 00611 ),
שמילא את קופת המדינה. ב 1438 הוסדרה גם בחירת ההגמונים
וראשי-מנזרים בצורה שהבטיחה את התפקיד למועמדי-הכתר. ב 1446
אורגן הפרלמנט של פאריס מחדש, והמלך מינה חברים חדשים מקרב
נאמניו. ואולם הנסיכויות הגדולות הוסיפו להתקיים, וברובן שלטו
בני ענפים מבית-המלובה, והדבר הגביל את כוח הכתר.

אר. גר.

ימי לואי (ע״ע! 1461 — 1483 ) נחשבים לתחילת התגבשותה
של צ׳ המודרנית. לואי המשיך בעיצוב האבסולוטיזם הריכוזי של
הכתר, שבו החל אביו. הוא דיכא סדרת מרידות של האצולה
( 1465 — 1472 ), מינה אצילים חדשים מקרב גושאי-משרות (לימים —
"אצולת הגלימה"), צמצם את זכויות האצולה הפאודלית והחרים
נחלאות. את אסיפת־המעמדדת בינם פעם אתת בלבד. במאבק ממושך
ורב-תהפוכות השיג את סיפוח בורגונדיה! אנז׳ו, מן, ארטוא, ברי
וחסיון היו לנחלות של הכתר. השגו האחרון בתחום זד, היה סיפוח
פרובנס לצ׳ ( 1481 ).

אותה עת חלו תמורות חשובות בכלכלה ובחברה. האצולה החלה
מאבדת את שליטתה באדמות. אחרי תקופה של מחסור במזומנים
החלה עליית מחירים — תהליך שהואץ מאד עם גילוי אמריקה
וניצול מכרות הכסף והזהב שם. הדבר פגע באותם אצילים שקיבלו
תשלומים בכסף מהאיכרים. הם נאלצו להבטיח לאיכרים תנאים

919

טרפת 1 היסטוריית

920

צרפת בסלחסת סאה הימנים

סובים יותר, ואף למכור חלק מקרקעותיהם. הבורגנים והאיכרים
נהנו מהתפתחויות אלו! האיכרים החלו משתחררים, והפאודלחם
בכלכלה בא למעשה אל קצו. הבורגנות ו" אצולת הגלימה" היו
המעמדות שעליהם נשען הכתר ובהם תמך.

קץ יה״ב השתקף גם באופי חילוני יותר של חיי הרוח והתרבות.
השפעת הבנסיה קטנה עקב ״גלות בבל״ של האפיפיורים ( 1305 -
1378 ) ו״הפילוג הגדול״ ( 1378 — 1417 ), שגרמו לירידת קרנה של
האפיפיורות (ע״ע נצרות, עמ׳ 345 ). בצ׳ ירד מעמדם הרוחני של
ההגמונים ואבות־המנזרים כי תפקידים אלה נמסרו ליועצי המלך
שבאו מקרב הבורגנות.

בקטינותו של שרל ¥111 (ע״ע! 1483 — 1498 ) שלטה אחותו הער
צרת, אן מבודה (ע״ע). היא ובעלה פיר סיכלו את גסיונות האצולה
לחזור ולצמצם את סמכויות הכתר, בהסתייעה באסיפת־מעמדות
שכינסה בטור ( 1484 ). היא דיכאה גם התקוממויות אצילים, שהת¬
קשרו עם אנגליה ועם הקיסר מפסימילין. ב 1491 השיאה את אחיה
הטלד לאן פברטן (ע״ע), ובכך נוצר הבסיס לצרוף דוכסות זו לצ׳
ב 1532 .

הרנסאנס ומלתמות־הדת. ב 1494 פלש שרל ¥111 לאי־
טליה, בתבעו את ירושת בית אנדו (ע״ע), וב 1495 כבש את נפולי.
בכך נפתחה תקופת המלחמות באיטליה, שארכה 65 שנה (עד 1559 ).
פלישת הצרפתים לאיטליה ציינה את חדירת תרבות הרנסאנס
האיטלקי לצ/

יה. אחרי שחרורו לא היסס להתקשר עם
השלטאן סלימאן המפואר (ע״ע) נגד
קרל ¥ הקתולי( 1534/5 ), ויחסים טובים
היו בינו לבין הנסיכים הלותרנים בגר¬
מניה׳ אויביו של קרל מבית. עם זאת
היה פרנסוא קתולי נאמן, אף שהמשיך
במאמצים להשליט את עליונות הכתר.

ב 1516 נחתם קונקורדט עם האפיפיור
לאו ^ ובו הוכרה שוב זכותם של מלכי

ד

צ׳ למנות הגמונים וראשי־מנזרים —

דבר שסייע להם להשתלט על הכנסיה
בארצם.

בנו של פרנסוא, אנרי ח (ע״ע!

1547 — 1559 ), המשיך בסיוע לנסיכים
הפרוטסטנטים בגרמניה! עי״ז זכה בהג-
מוניות פץ, טול וורדן וסיפחן לצ'( 1552 ).

הוא השלים אתי גירוש האנגלים מצ׳

בכבשו מידיהם את קלה ( 1558 ). חודשים
מספר לפני מותו סיים את 65 שנות
המאבק על איטליה בשלום _קט\•—קמנדזי ( 6515 ־£ נ 1 מז 03 — €211 > 02 ).
ובו הסתלקה צ׳ מבל תביעותיה לאיטליה.

חדירת תרבות הרנסאנס האיטלקי לצ ׳ קיבלה עידוד רב מפרנסוא 1 ,
שהיה ספוג תרבות זו, ובימיו פעלו הומניסטים כלפור ד׳אטפל ופיר
דה לה רמה, והסופר. דבלה (ע׳ ערכיהם). לחצת של פרנסוא, שהיה
פטרון לאמנים, נהרו ציירים, פסלים וארדיכלים מאיטליה, ביניהם
בנונוטו צ׳ליני ולאוגרדו דה וינצ׳י (ע׳ ערכיהם). פרנסוא יסד את
הקולד דה פרנס, וב 1539 פרסם צו (-$■! ¥1116 16 > 06 ת 112 ת 0 (>ז 0
"ס״״נס), שביטל את מעמד הלאטינית במערכת השיפוט, וה¬
צרפתית היתה לשפה רשמית יחידה. השפעת תרבות איטליה גברה
עם נישואיו של אגרי לקתרץ (ע״ע) מבית מדיצ׳י( 1533 ). עמה באו
בני-לוויה איטלקים, מנהגי איטליה נהיו מקובלים בחצר, ומלים
איטלקיות רבות נקלטו בצרפתית.

לפווד ד׳אטפל, שתרגם את הברית־החדשה ואת תהלים לצרפתית,

היה מבשר הרפורמציה בצ׳, אף שלא קיבל את עקרונותיה ולא רצה
לפרוש מהכנסיה הקתולית. פרנסוא ראה בכנסיה הקתולית משען
למלוכה, ואחרי 1534 רדף את חסידי לותר. רבים מהם נמלטו מצ ׳ ,
ביניהן קלויז(ע״ע). בימי אנרי החמירו הרדיפות, אך מספר הפרוטס¬
טנטים (שנקראו הוגנוטים, ע״ע) גדל במהירות, בייחוד בקרב
האזרחים המשכילים והסוחרים בערי־הנמל, וכן בקרב האצולה,
וא&ילד בקרב בית־המלוכה. הפרוטסטנטיות בצ ׳ אורגנה ע״פ תורת
קלווין, ומנהיגיה נתנו לה גם אופי מדיני, נגד האבסולוטיזם של

לואי ^^ x (ע״ע! 1498 — 1515 ) המשיך במדיניות קודמו באיטליה!
הוא תבע את ירושת בית ויסקונטי (ע״ע) במילנו, וב 1500 כבשה.
ואולם הספרדים, שתחילה סייעו לו, נהיו לו לאויבים, ולואי איבד
את נפולי ( 1504 ). הוא הסתבסך גם עם האפיפיור יוליום 11 (ע״ע,
עפר 375 ); הלה ארגן את "הליגה הקדושה" (ספרד, אגגליד" ונציה,
מדינת־הכנסיה והשווייצים), והליגה גירשה את הצרפתים מכל
איטליה.

בן־דודו של לואי, פרנסוא 1 (ע״ע! 1515 — 1547 ), המשיך במאמץ
להשתלט על איטליה. בשנה הראשונה למלכותו ניצח בקרב מארי-
ניאנו ( 0 ת 13 ! 18 ש 13 \) וכבש את מילנו. הוא ניסה להבחר לקיסר, אך
נבחר יריבו, קרל ¥ (ע״ע). בחירה זו גרמה, שמכל עבר הקיפו את
צ׳ מדינות בשלטון בית הבסברדג, וב 150 השנים שאח״כ היו עיקר
מאמציה של מדיניות-החוץ של צ׳ מכוונים לפרוץ טבעת-כיתור זו.

את המאבק עם קרל ¥ ניסה פרנסוא לנהל באיטליה. ב 1525
הובס בקרב פאוויה ונשבה, אך לא נטש את תכניתו לכבוש את איטל-

פרנסוא 1 . צמר על פ. קלואד
(מוויאון ליבר, פאריס)

הכתר ונגד דיכוי חופש המצפון.
בשנות מלכותו של פרנסוא 11
(ע״ע! 1559 — 1560 ) שלטו ל¬
מעשה האחים פרנסוא ושרל
גיז (ע״ע! גיז, בית־), דודיה
של אשת המלך, מרי סטיוארט
(ע״ע) מלכת הסקוטים, ערי¬
צותם, קתוליותם הנוקשה, קש¬
ריהם עם ספרד והיותם "זרים"
(בני לוה) השניאו אותם על
האצולה וההוגנוטים, כמה אצי¬
לים מבית בורבון (ע״ע), בהם
אנטואן דה בורבון וקונדה, קשרו
נגדם (ע״ע אנבואז). הקשר נת¬
גלה והגיזים טבחו במתנגדיהם.

921

צרפת: היסטוריה

922

אך בינתיים מת פרנסוא 11 , המלוכה עברה לאחיו שרל ז\ 1 (ע״ע!
1560 — 1574 ), ואמו העוצרת, קתרין, שפחדה טהגיזים, נטתה לבור־
בונים ולקוליניי. בסבלנות ובכשרון ניסתה לתמרן בין שני המחנות
העוינים שלהם נתפלגה צ׳. השר הראשי מישל דה ליאו׳פיטל ( 161161 ^
1131 ס 6 *£־ 1 סייע לה במדיניות הסובלנות הדתית, ונערך דו־שיח
בין קתולים לפרוטסטנטים בפואסי (ץ $5 ! 0 ? ! 1561 ). גם אחרי שהת¬
ברר שאין לגשר על חילוקי־הדעות פרסם ליאופיטל צו סובלנות
(ינואר 1562 ). בתגובה טבחו תומכי הגתים במתפללים בעיירה ואסי
(׳< ¥355 ; 1.3.1562 ), ובכך נפתחו מלחמות־הדת.

עד סוף המאה ה 16 היו 8 מלחמות דת. למעשה היה זה
מאבק ממושך, בהפסקות שהיו שביתות־גשק יותר משהיו שלום.
מאבק זה היה עיקר תולדותיה של צ׳ באותו דור, והשתלבו בו הן
בעיות אישיות ושושלתיות והן בעיות של מדיגיות־חוץ: ההוגנוטים
נעזרו באנגליה ובפרוטסטנטים שבגרמניה, והקתולים — בספרד.
מלחמות אלו גרמו הרס רב לצ׳> ולא הושגה בהן הכרעה סופית
חרף יתרונם של הקתולים.

במלחמה הראשונה ( 1562/3 ) ניצחו הקתולים, אך מנהיגם, פרג־

סוא דה גיז, נרצח, ושלום אנבואז אישר, בהגבלות קלות את צו
הסובלנות. תנאים אלה אושרו שוב בשלום לונז׳ימו(ג €31 מ 111 ( 8 ת 1,0 ?
1568 ) בתום מלחמת־הדת השניה, ד,שגם הגדול של ההוגנוטים היה
בשלום םן־דרמן, שסיים את המלחמה השלישית ( 1569/70 ) : הובטח
חופש־פולחן כמעט מלא, וכערובה קיבלו 4 ערים מבוצרות! בכך הוכר
מעמדם כמעין "מדינה בתיד מדינה". בעקבות שלום זה גברה השפעת
קוליניי על המלך שדל, שרצה להשתחרר מאפוטרופסות אמו קתרין <
הוא נטש את הקו הפרו־ספרדי ותמך בגלוי במורדים הפרוטסטנטים
בארצות־השפלה. קתרין הגיבה בנסיון לרצוח את קוליניי, ומשנכשל
הנסיון השפיעה על בנה — כדי למנוע חשיפת הקשר — להסכים
לרציחת כל ההוגנוטים שבאו לפאריס לנישואי מרגרט, אחות המלך,
עם אנרי 11 מלך נורה (ע״ע) ההיגנוטי. כך נערך טבח ליל־ברתלמי
(ע״ע ברתלמי, ליל־! הוגנוטים, עמ׳ 657 ? 24.8.1572 ).

בעקבות הטבח פרצה שוב מלחמה. ההוגנוטים התארגנו בדתם
בכעין מתנה משלהם, עם צבא, מערכת שיפוט ואסיפות־מעמדות,
ותועמלניהם פיתחו ספרות פוליטית ענפה נגד המלך, שהתיר טבח
נתיניו ולא הבטיח את קיום הסובלנות הדתית. קמה גם מפלגה חדשה
— ״הפוליטיקאים״ — מקרב קתולים ופרוטסטנטים מתונים. ב 1573
נפסקה המלחמה, אך התחדשה כעבור זמן קצר, כשעלה למלוכה
אנרי 111 (ע״ע! 1589-1574 ), אחיו של שדל שם. הדוכס מאלנסון,
אחיו הצעיר של המלך, השיג חוזה־שלום (• 100516111 * 1 60 ^ 3 ?),
ובו קיבלו ההוגנוטים 8 ערי־בטחון וחופש־דת בכל צ׳ פרט לפאריס.
בתגובה הקים אגרי מגיז את "הליגה הקתולית", והמלך העמיד
עצמו בראשה. למימון המלחמה בהוגנוטים כינס המלך אסיפת־
מעמדות בבלוא (* 8101 ). המעמד השלישי. שדוברו היה ד. בודן
(ע״ע), סרב לממן את המלחמה ורצה בפתרץ של שלום על בסים
הכרה בחופש־ד,מצפון. אעפ״כ פרצו עוד שתי מלחמות־דת ( 1576/7
ו 1580 ).

ב 1584 מת הדוכס מאלנסון, שהיה יורש־העצר של אנרי חשוד-
הבנים, וליורש־העצר נהיה אנת מנאווארה הפרוטסטנטי. נוכח
האפשרות שפתטסטנטי יהיה למלך, התקשרו שרל ואנרי גיז עם
פליפד, 11 מספרד. וב 1585 הוקמה "הליגה" הקתולית השניה. בלחצה
גזר״אנרי 111 על ההוגנוטים להמיר לקתוליות או לגלות מצ ׳ !
האפיפיור הכריז שבית בורבון, ביתו של אנרי מנאווארה, אינו יכול
למלוך בצ/

לאנרי מנאווארה לא היתה ברירה אלא לפתוח במלחמה —
מלחמת־הדת השמינית והאחרונה, שהיתר, גם הקשה והממושכת
ביותר ( 1585 — 1594 ). שלבה הראשון■ של המלחמה היה "מלחמת
שלושת האגדי״ — אנרי 111 , אגרי מגיז ואנרי מנאווארה. באנרי מגיז

תמך פליסה 11 , באנרי מנאווארה תמכה אליזבת מאנגליה, ואילו
אנרי 111 נלחץ יותר ויותר. היחסים בינו לבין אנרי מגיז הורעו!
תושבי פאריס, שבה שלטה ועדה מהפכנית מורכבת מנציגי 16 רבעי-
העיר (״ועדת ה 16 ״ [ 56126 ]). מרדו במלך ("יום המתרסים",
12.5.1588 ). אנרי 111 ברח לבלוא, כינס בה אסיפת־מעמדות, הזמין
את אנרי מגיז ואת אחיו, החשמן לואי, ורצחם. הדבר גרם למרד כללי
של הקתולים בהנהגת אחיהם של שני הנרצחים, שדל דוכס מאין
( 6 ״״ 6 ץ 43 ?), ואגרי 111 כרת ברית עם אנרי מנאווארה, הכיר בו
כיורשו החוקי ושניהם עלו על פאריס. ב 1.8.1589 נרצח אנרי 111
בידי נזיר קנאי, ובית ולואה נכרת

ה 13 רב ו ני ם (ע״ע). ראשון הבודבונים שמלך, אגרי מנא־
ווארה. נהיה למלך אגרי /ח (ע״ע! 1589 — 1610 ). ואולם, עוד 5 שנים
ארכה מלחמה, ואנרי נאלץ לכבוש נמעט את כל ממלכתו. תמכו בו
"הפוליטיקאים", כמה מלוכנים קתולים ורוב ההוגנוטים (מיעוטם
נטש את מחנהו). ספרד הגישה סיוע צבאי וכספי נרחב לאויבי אנרי
בהנהגת דוכס מאין, אולם נסיונד, להמליך על צ׳ את בת פליסה 11
(נכדת אנרי 11 מצד אמה), בניגוד לחוק שאין בת יורשת ומורישה,
נתקל בהתנגדות אפילו מצד אסיפת־מעמדות קתולית שהתכנסה
בפאריס ( 1592 ). ב 1593 עבר אגרי לקתוליות, באמרו ש״פארים
שווה מיסה", ובעקבות כך פתחה פאריס את שעריה בפניו. שאר
חבלי הארץ נכבשו בכוח, בשידולים או בכסף, וב 1595 נכנע לו
מאין,

זי

כינון המלוכה האבסולוטית. למלחמות־הדת נלווה
פולמוס אידאולוגי גם בתחום תורת־המדינה. קלווין צידד בציות
מוחלט לשלטון החילוני, אך אחרי טבח ליל־ברתלמי ניצחה בקרב
ההוגגוטים עמדת המונרכומכים (ע״ע), שטענו לזכות ההתנגדות
לשליט שהוראותיו מנוגדות לחוקי האל ולחוק הטבעי. ב״מלחמת
שלושת ד,אגרי" פשטה עמדת המ 1 נרכומכים דווקא בקרב קתולים,
שהתנגדו לאנרי מנאווארה ולאגרי 111 • רבים מהם, בייחוד הישועים,
דגלו באולטרמוגטניזם (ע״ע), וחששו שמלוכה לאומית חזקה תחליש
את השפעת האפיפיור ותחזק את הגליקניזם (ע״ע), שהתגבש כבר
לפני מלחמות־הדת. עמדה זו נוסחה בצורה בוטה ביותר בכתבי
החשמן בלרמינו(ע״ע). לעומתם חזרו ההוגנוטים לעמדתם המקורית
משעה שאגדי מגאוזארה גד,יד, ליורש־העצר. "הפוליטיקאים" הזדהו
מלכתחילה עם הגליקגים ועם הצורך במלוכה חיזקה׳ וההדגשה על
ציות־בלא-ערעור למלך הולידה בהדרגה את האמונה בדבר הזכות
האלוהית של המלך, האחראי בפגי האל בלבד — דבר שנוסח
לראשונה ב״סמכות הפלך״ ( 01 ז 60 116 ז 110 ז 3 ' 061 ! 1588 ) מאת פייר
דה בלוא (? 86110 ) — וכן את תפיסת האבסולוטיזם (ע״ע), שבאה
לכלל ביטוי בכתבי ד. בודו (ע״ע). נצחון אנדי 1¥ היה נצחין
הדוגלים באבסולרטיזם.

ד,שגו העיקרי של אגרי 1¥ היה שיקום צ׳ מבית אחרי מלחמות-
הדת הממושכות, והשגת רגיעה פנימית. הצעד המכריע להשגת
הרגיעה היה צו הסובלנות להוגנומים (אדיקט ננס $ 1598 ): ניתנו
להם חופש־פולחן במקומות שנקבעו בהסכמים קודמים, זכות לשמש
בכל משרות השלטון וערי־בטחון רבות. עוזריו היו הן הוגנוטים,
כגת סילי (ע״ע), והן קתולים שהיו לפגים חברים ב״ליגה", כגון
שרל וילרוא ( ¥1116,01 ). האוצר הריק חזר והתמלא, גם בדרכים
שגרמו במרוצת הזמן נזק רב: ב 1604 נחקק חוק לה פ 1 לט (׳ 311 ?
16116 ), שהתיר הורשת משרות. רבים מבני המעמד השלישי הש¬
קיעו כספם בקניית משרות שקידמו את בעליהן בחברה, בייחוד
משרות כגון שופטים ויועצים בפרלמנטים. כך התחזק מעפרה של
"אצולת הגלימה", כי לפרלמנטים היתד, הזכות לערער על חוקים
שרירותיים ולסרב לרשום אותם. האוצר נהנה מתשלום ד," 10 לט".
אך הורשת המשרות פגעה בממשל ובחברה. כלכלת צ׳ התאוששה
וניתן עידוד לחקלאות! מלכותו של אנרי היתד, זכורה — במידה

923

צדפת: היסטודמז

924

רבה של אידאליזציה—כימים שבהם היתה "תרנגולת בקדירתו של
כל איכר".

במדיניות־החוץ המשיך אגרי במאבק עם ההבסבורגים, נלחם
בספרד ( 1595 — 1598 ), וכרת ברית עם מדינות פרוטסטנטיות כאנ¬
גליה, הולנד, שוודיה והנסיכים הפרוטסטנטים בגרמניה, וכן עם
טוסקנה, שאת בת שליטיה מריה (ע״ע) דה מדיסיס נשא לאשה.
הוא תכנן מלחמה נגד ההבסבורגים, עקב הסכסוך על השלטון בייליד
קלוה (ע״ע קלוה), אך נרצח בידי פרנסוא רוויק ( 311130 ׳י £3 ),
מהקנאים הקתולים שלא השלימו עם המלך שהמיר דתו פעמים מספר.

אלמנתו מריה נחיתה לעוצרת לבנה הקטין לואי ^^^ x (ע״ע!
1610 — 1643 ). היא התקרבה לספרד: את בנה המלך השיאה לאן
מאוסטריה (ע״ע), בתו של פליסה 111 מספרד, ואת בתה ליורש־העצר
הספרדי. האצולה ניצלה את חולשת השלטון והשיבה לעצמה מקצת
מזכויותיה. כמשקל נגד, וכן בנסיון לפתור בעיות בספים — עקב
בזבזנות בני־הסותה — כינסה העוצרת אסיפת־מעמדות ( 1614 ). ואולם
נציגי המעמדות השונים לא הגיעו לכלל הסכמה ולא אישרו את הכסף
הדרוש; מאז ועד 1789 לא כונסה אסיפת־המעמדות. ב 1614 הוכרז
לואי ^^^ X לבוגר, אך אמו הוסיפה לשלוט יחד עם בן־חסותה האיטלקי
קונצ׳יני• ב 1617 נרצח קונצ׳יני ביזמת לואי, ויחסי־האיבה בינו
לבין אמו ואחיו גסטון לוו בקשרים ומרידות.

ב 1624 מינה לואי את החשמן רישליה (ע״ע) לראש מועצת-
המלך. עד מותו ( 1642 ) היה רישליה הדמות המרכזית בשלטון!
ב 1628 זכה לתואר "השר הראשון". מטרותיו היו לבסס את האבסו¬
לוטיזם של הכתר ולשים קץ להגמוניה של ההבסבורגים באירופה.
הוא השתיק כל אופוזיציה מבית — אפילו ממשפחת המלוכה.
המלכה־האם, שתחילה היה רישליה יועצה ואח״ב אויבה המושבע,
גיסתה להדיחו, ויום אחד האמינו הכל שסר חינו! התברר שהיה
זה ״יום הפתאים״ (?*!גז(! $€!> £שתז 011 !; 10.11.1630 ), כי רק פתאים
האמינו שהוא יסולק. המלכה-האם וגסטון אחי המלך גורשו וברחו
לארצות-השפלה הספרדיות, ומעמדו של רישליה התחזק לאין־שיעור.
אך היו עוד מרידות וקשרים נגדו: מרד בלררן ביזמת גסטון( 1631 ),
מרד בלנגדוק בהנהגת דוכס מונמוראנסי( 1632 ), קשר הרוזן מסואסון
( 1636 ), והקשר האחרון והמסוכן ביותר מצד הרוזן סנק-מארס ( 5 >חו 0
5 ז 3 ^ן! 1620 — 1642 ), בן־טיפוהיו של המלך. את כל״אלה דיכא רישליה
באכזריות.

אופי מיוחד היה למרידות ההוגנוטים, בהנהגת האחים ר 1 אן
( 1101130 ) ובנז׳מן סוביז (*־ 80111:1 ), כתוצאה מהתחזקות מגמות
בדלנות בקרבם. ביזמתו של דוכס בקינגם (ע״ע [ 1 ]) סייעה אנגליה
להוגנוטים. עם כיבוש לה-רושל, מעת ההוגגוטים ( 1628 ), בא הקץ
למעמדם המדיני ולכוחם הצבאי כ״מדיגה בתוך מדינה", ולא נשארו
עוד בידיהם ערי-בטחון. חוזה אלה ( 65 !^ : 1629 ) אישר את חופש-
הפולחן ואת זכויותיהם האזרחיות האחרות, כפי שנקבעו בפקודת-
ננט, אך למעשה החלו ההוגנוטים מאבדים את זכויותיהם, ורישליה
הרחיקם ממשרות השלטון. גם כלפי הינסגיזם (ע״ע) לא גילה סוב¬
לנות! בתנועה זו ראה כפירה דתית ואופוזיציה מדינית גס יחד.
ב 1635 יסד את האקדמיה (ע״ע, ענד 517/8 ) הצרפתית: מוסד זה,
הפיקוח על הסופרים והקמת מנגנון־תעמולה עתונאי מלכותי אפשרו
לו להשתלט על חיי־הדת ושאר תחומי-הרוח בצ ׳ .

רישליה הקדיש שימת-לב רבה לפיתוח הכלכלה. הוא עודד את
תעשיית הטפיטין(ע״ע), הזכוכית, המשי, הצמר והבדים, ונתן זכיונות
לחברות שיסדו מושבות מעבר־לים באמריקה, באפריקה ובאיי הודו־
המערבית, להגנת האינטרסים של צ׳ מעבר־לים בנה צי גדול. מוש¬
בות של צרפתים באמריקה הוקמו כבר בימי פרנסוא 1 , אולם רק
בימי רישליה עברה ההתיישבות באמריקה מידי יחידים לידי חברה
רשמית. על האימפריה של צ׳ באמריקה הצפונית ע״ע אמריקה, עמ ׳
195 — 196 . בים הקריבי השתלטו הצרפתים על מרטיניק וגוו־לום

(ע׳ ערכיהם) והפכום למושבות־מטעים, ובאפריקה נאחזו בשפך
הסנגל ובדרום מדגסקר.

רישליה ביקש לפקח על הנעשה בארץ ביעילות רבה יותר,
ולהתגבר על המינהל והמשפט של בתהמ״ש המלכותיים והסרלמנטים,
שיכלו לפגוע במגמות הריכוזיות. לשם כך טיפח את האינטנדנטים:
אלה היו הממונים הראשיים על כל ענייני המשפט, הכספיים והסדר
הציבורי באיזור נרחב, היו אחראים בפני המלך בלבד, דיווחו לו,
ושלא כשאר בעלי המשרות שקנו את משרתם, אפשר היה לפטר את
האינטנדגטים. שיטת האינטנדנטים עוררה תרעומת רבה בקרב האצי¬
לים ואנשי־הגלימה כאחד, וכל שכבות החברה התרעמו על ההכבדה
הבלתי פוסקת של עול המסים. התמרמרות זו פרנסה את המרידות
הרבות שפרצו בימי רישליה.

הכבדת עול המסים באה מחמת הצורך לממן את השתתפותה
של צ׳ במלחמת שלושים השנה (ע״ע). מ 1624 תמך רישליה במדינות
הפרוטסטנטיות, אויבות ההבסבורגים, דנמרק ושוודיה, ונתן כסף
לגוסטו 11 אדולף (ע״ע) כדי שיוכל להמשיך במלחמה. רישליה
נזהר שלא לסבך את צ׳ עצמה במלחמה, בקוותו שתוכל לקדם את
גבולה עד לרינום בלי מלחמה. ואולם, ב 1635 , עמדו ההפסבורגים
לנצח, ובכדי למנוע את נצחונם פתח רישליה בהתערבות צבאית
ישירה. צבא צ׳ אורגן מחדש, במידה רבד, לפי דוגמת צבא שוודיה,
וב 1643 , בפיקודו של ק ונדה (ע״ע), נחל נצחון מזהיר על הספרדים
בקרב ולקרוא ( 101 * 1/1 ). בכך נשבר כוחה הצבאי של ספרד. קונדה
וטירן (ע״ע) כבשו את דרום־מערב גרמניה והכניעו את בוואריה
( 1647 ). בשלום וסטפליה (ע״ע) זכתה צ׳ באלזאס ובבריזאק
( 153011 ^ 8 ), וההסדרים שנקבעו בו סילקו למעשה את הסכנה מצד
ההבסבורגים האוסטרים וציינו את עליית צ׳ למעמד הגמוני באירופה.
המלחמה בספרד ארכה עוד 11 שנה. אנגליה הצטרפה לצ ׳ במלחמה
זו, וב 1658 ניצחו הצרפתים והאנגלים את הספרדים ליד דנקרק
(ע״ע). בשלום הפירנאים ( 1659 ) קיבלה צ׳ את רוסיון וסרדן
( 11380€ ז 0 ) בדרום, ונקבע גבולה הנוכחי עם ספרד, ובצפון קיבלה
את ארטוא ושטחים באנו (] 11310311 ) ולוכסמבורג. ספרד הורדה
ממעמדה חד היתד. למעצמה הראשונה באירופה.

ד,שגי צ׳ בשלום וסטפליה ובשלום הפירנאים היו בימי יורשו
של רישליה, מזרן (ע״ע). לואי ^^^ x מת שנה אחרי מות רישליה
( 1643 ), ובנו, $ואי ז\^ X (ע״ע; 1643 — 1715 ), היד, קטין. אמו
העוצרת, אן מאוסטריה (ע״ע), מינתה את מאזארן לראש־השרים,
והוא שלט למעשה עד למותו ב 1661 . ד,שגיר, הצבאיים והמדיניים של
צ' בשלטון מאזארן הושגו חרף קשיים חמורים מבית. מאזארן
המשיך את מדיניות רישליה, אך במהרה עמד מול קשיים כספיים.
המסים עלו, משרות נמכרו בצורה בלתי מרוסנת (דבר שהוריד
את ערך רכושם של אלה שכבר החזיקו במשרות), ולהתמרמרות

על כך נוספה ההתנג¬
דות מצד הפרלמנטים
והאצולה לשיטת ה־

אינטנדנטים, המשלי-
טה את האבסולוטיזם
המלכותי מיניסטרי¬
אלי ועוקפת את סמ¬
כויות הפרלמנטים.

התנגדות זו הו¬
לידה את ה״פרונד"

(€[>ת 0 ־! 8 [קלע], לפי
שבמהלכה נהגו ל¬
יידות אבנים בקל¬
עים). ה״פרונד" היה

•לרפת: שטח־ם שסופחו במאות ה 16 — 19 מעיו מלחמת-אזר-

925

צרפת: היסטוריה

926

חים בשני שלבים. בשלב הראשון ( 1648/9 ) היה זה בעיקר מאבק
בהנהגת הפרלמנט של פאריס, שחתר להגביל את סמכויות הכתר,
לבטל את שיטת האינטנדנטים ולקבוע שמיסוי טעון אישור הפרלמנט.
באפריל 1649 הסכים מאזארן לכמה מדרישות אלו. השלב השבי
( 1650 — 1653 ) היה ה״פרונד של הנסיכים". מנהיג האצילים ק 1 נדה
הגדול, בן־דוד של הפלך שסייע לכתר במאבקו עם הפרלמנט, התקשר
עם הספרדים שלחמו אז בצ', הזמינם לפלוש למולדתו ועמד בראש
הפולשים. מאזארן ברח מצ', ואולם ההשענות על האויב הלאומי
חיזקה את עמדת הכתר, וד,עוצרת אן ניצלה את חילוקי־הדעות בין
ה״פרונדאים״. באפריל—אוקטובר 1652 היתד, פאריס בידי קונדה,
אך הפרלמנט והעירונים לא תמכו בו, וההתנגדות הגוברת אילצה
אותו לברוח מצ ׳ . לואי /ו^ X נכנס לבירה, וכעבור חדשים מספר
חזר גם מאזארן. כשלון ה״פרונד" נבע מכך, שהפרלמנט והאצולה
דאגו לאינטרסים אנוכיים בלבד, ולא ריכזו סביב דגלם תנועה רחבה,
שהיתה עשויה להיות משקל־נגד לכתר. בכך הובטחה עליונות הכתר
בלא עוררין, ועד למהפכה הגדולה שוב לא היו זעזועים במשטר בצ/

״ה ד ו ר ה ג ד ו ל״ ( 1 516016 > 0030 ^ 1 ) . מפעלם של רישליה ומא־
זאוץ הכשיר את הקרקע למלכות לואי ובה הגיעה צ׳ למרום
פריחתה: היא היתה המדינה החזקה ביותר באירופה, הקובעת את
גורל היבשת, וכן בעלת ההגמוניה בתחומי התרבות, הרות והנימוסים!
דורו של "לואי הגדול" זכור, כדברי וולטר, כ״דור הגדול" של צ׳,
דוגמת דורם של פריקלם באתונה, אוגוסטוס ברומא ובני מדיצ׳י

ד ע נו

בפירנצה. התקופה הראשונה של מלכות לואי ז\^ X (עד 1685 )
נחשבת לתקופת ההשגים הגדולים! ב 30 השנים האחרונות החלה
שקיעה.

ב 1661 מת מאזארן! לואי הודיע שלא ימנה לו יורש, אלא יהיה
בעצמו ראש השרים. מאזארן הוריש לו מדינה שקטה וצוות שרים
מסור ומוכשר, ביניהם שר האוצר והכלכלה קולבר (ע״ע), שר¬
ד,מלחמה לה טליה (- 1611161 ־ 6 ^ 1 ) ובנו לובוא (ע״ע), מארגן הצבא.
לואי ביסס את 'האבסולוטיזם הריכוזי שכוננו קודמיו. הוא הגדיל
את סמכויות האינטנדנטים ושלט באמצעות מועצות־שלטון! החשובה
בהן היתד, "המועצה העליונה", שמספר חבריה הקבועים היה קטן.
המלך, שהצטיין בחריצותו ובשקידתו, היה יו״ר "המועצה העליונה"
וישב גם בכל המועצות האחרות! עי״ז היה הוא האיש שקבע את
המדיניות. אסיפות־המעמדות האזוריות התרוקנו מכל תוכן, זכות
הערעור של הפרלמנטים בוטלה ( 1673 ), הערים איבדו את שרידי
חירדותיהן, והאצולה הגבוהה ירדה מגדולתה והיתד, לאצולת-חצר.

השלטון הריכוזי התערב גם בכלכלה, נטל לידיו את כל היזמה
במשק, פיקח על הייצור והנהיג מדיניות פרוטקציוניסטית. על
מדיניות זו, ברוח המרקנטיליזם(ע״ע). הטביע שר־הכלכלה את חותמו,
והיא קרויה "קולבריזם". קולבר גיסה לשפר את גביית המסים,
להוציאה מידי חוכרי־מסים, להקטין את המסים הישירים ולהגדיל
את מסי־העקיפין. הוא גם פעל לאחד את המשפט בכל חלקי הארץ.
את עיקר מרצו השקיע בטיפוח התעשיות והמסחר, בבניית צי ובפי¬
תוח המושבות וחברות־המסחר הגדולות. מגלים צרפתים הרחיבו את
תחומי "צ׳ החדשה" בצפון־אמריקה, והגיעו מהימות הגדולות למי-
סיסיפי! ר. לה סל (ע״ע) הפליג במורד הנהר עד למפרץ מכסיקו,
סיפח לצ׳ את הארץ שגילה וקרא לה לואיזינה (ע״ע).

בתחום הדת השתקף האבסולוטיזם בשאיפה לדכא כל כיתתיות
ולהבטיח את מעמד הכנסיה בצ ׳ מול האפיפיור. השאיפה לדכא את
הכיתתיות פגעה בינסניסטים ובהוגנו׳טים. הינסניסטים נרדפו, מנהי¬
גיהם גורשו, ומנזרם המפורסם, פור רואיאל ( 31 י< £0 :•!ס?), נהרס
( 1711 ! ע״ע ינסניזם). רדיפת ההוגנוטים גברה אחרי מות קולבר
( 1683 ), שהגן עליהם בגלל תפקידם בכלכלה. ב 1685 בוטלה פקודת
הסובלנות הדתית של ננט ונאסר על הד,ומוטים (ע״ע, עמ ׳ 659 )
לקיים את פולחנם. מאות אלפים מהם — סוחרים, בעלי-מלאכה

ומשכילים — ברחו
מצ ׳ ! הם העשירו את
כלכלת הארצות ש¬
התיישבו בהן, וצ׳
הפסידה יסוד פעיל
וחשוב בכלכלתה. ה¬
נשארים בצ' נכנעו ל-
מראית־עין: ב 1702/4
התקוממו ("מרד ה־

מיזר" [ 15 ) 031X11536 ]),
קמיזר״ [־ 030115
5 !> 30 ]), אך דוכאו. —
הסכסוך הממושך עם
האפיפיור נבע מת¬
ביעת המלך להחיל
את הזכות למנות הג¬
מונים ואבות־מנזרים,
שעליה הוסכם ב-
1516 , גם על שטחים
שסופחו מאז. בגלל סכסוך זה נערך כינוס של ראשי הכנסיה בצ ׳ ,
ובו נתקבלו עקרונות הגליקניזם (ע״ע) עם אישור "גילוי הדעת של
הכמורה הצרפתית" שניסח בוסיאה (ע״ע).

סמל המשטר היה ארמון ורסי(ע״ע), ביטוי מושלם לאמנות הקלא¬
סית של צ׳! אליו העתיק המלך את מושבו, ובכך ניתק עצמו מפאריס
ומהלכי־החזז בה. לוורסי נהרו האצילים כדי לזכות בחסדי המלך,
ובו התרכזו גם טובי האמנים, הסופרים והמוסיקאים, שלואי /ו^ X
פטרונם ניסה להטביע על יצירתם אותו חותם של סדר, אחידות
והרמוניה (ר׳ תמונת צבע של ארמון ורסי — בכרך זה).

הזהות הכמעט־מוחלטת בין מעשי המלך לבין תולדות צ׳ יצרה
צורך מדיני לחתור לגדולה ולתהילה ( 810106 ). במדיניות-החוץ גרמה
השאיפה להאדיר את המלך ואת ארצו למלחמות רבות. לה טליה
ובנו לובוא ארגנו מחדש את הצבא ודאגו לציידו, והמהנדס הצבאי
הגדול וחנן (ע״ע) בנה מערכת ביצורים להגן על הגבול בצפון־
מזרח צ/ שהיה חדיר מאד. במלחמה הראשונה בספרדים
( 1667/8 ) כבשה צ׳ שטחים רבים בפלנדריה. מלחמה בהולנד, בספרד
ובאוסטריה ( 1672 — 1678 ) נסתיימה בשלום נימכן (מ 686 ת![ 1 א),
ובו קיבלה צ׳ את סרנש-קונטה. שליטים בגרמניה ובאיטליה, ואף
צ׳רלז 11 מלך אנגליה, קיבלו כסף מלואי ־׳\ 1 ^ והדבר סייע לו
להיות הפוסק בענייני אירופה. בשיא כוחה של צ׳ הקים לואי "בימ״ש
לאיחוד״ ( 0600100 16 > 01130111068 ) בערים שונות בארצות־השפלה,
בלודן ובאלזם! אלה הכריזו על הסתפחות לצ׳ (כגון סטרזבור
ב 1681 ), ואיש לא העז לבוא לעזרת הקיסרות.

בהדרגה התלכדו ארבי צ׳, וב 1686 הקימו אוסטריה, ספרד,
שוודיה, סכסוניה, באוואריה והפלטינט את "ליגת אוגסבורג", לבלום
את התפשטות צ/ ב 1688 פלשו הצרפתים לפלטינט, והדבר גרם
למלחמה בינם לבין "הליגה", שאליה נספחו גם אנגליה, הולנד
וםו 1 יה. צבא צ', בפיקודם של ליכסנבור ( 011x61x11101108 ) וקטינה
( 0311031 ), והצי, בפיקודו של טודויל (ע״ע), נחלו גצחונות רבים,
אך ב 1692 הושמד הצי בקרב לה א 1 ג ( 10806 ־ 1 03 ). בשלום ריזויק
10 :> 1 ״י 5 ץ£; 1697 ) ויתרה צ׳ על כיבושיה מאז 1678 .

כלכלת צ׳ נפגעה מאד והארץ היתה זקוקה להתאוששות, אך
במות קרלו׳ס 11 מלך ספרד ( 1700 ) לא עמד לואי /'^ X בפני הפיתוי,
והעדיף לקבל את ירושתו של קרלום, שבצוואתו הוריש את כל
ממלכתו לנכדו של לואי, פיליפ מאנז׳ו (ע״ע פליפה ־׳\). דבר זה

׳" סד/י'

גרם למלחמה הקשה והאכזרית ביותר, מלחמת הירשה הספרדית
(ע״ע! 1701 — 1713 ). צ׳ נחלה מפלות כבדות, אויביה פלשו לאדמתה,

המסטר המגטל אס סמורח
נאנט (אייזטונד 1685 )

927

גרסת: היסטוריה

928

ולכך הצטרפה בצורת חמורה והטובים מתו ברעב. צ׳ התמוטטה ולואי
ביקש לעשות שלום עם אדניו, תוך ויתור על ירושת נכדו׳ אך
אדביו הכבידו את דרישותיהם. צ׳ ניצלה הודות לחילופי־השלטון
בבריטניה. בשלום אוטרכט ( 1713 ) הוכר פליפה ^ כמלך ספרד, אך
נקבע שכתרי צ׳ וספרד לא יאוחדו לעולם, וצ׳ מסרה לבריטניה את
ניופנדלגד, בובה־סקושה (ע׳ ערכיהם) ומפרץ הדסון.

מלכותו הממושכת של לואי שהחלה בצורה כה מזהירה,
הסתיימה במשבר חמור. הארץ היתה הרוסה, ום 20 מילית בתחילת
מלכותו ירד מספר התושבים ל 16 מיליון. אוצר המדינה היה ריק.
מסים חדשים הוטלו למימון ההוצאות השוטפות, והמדינה נזקקה
לפיחותים, להלוואות ולמכירת משרות. על שנותיו האחרונות של
המלך העיב מותם של בנו ונכדו, ובמותו ירשו נינו.

1715 — 1789 . לדאי (ע״ע; 1715 — 1774 ) היה בן

5 בעלותו למלוכה. בצוואתו מינה לואי ז \^ x מועצת־עוצרים,
ואולם בן־דודו, פיליפ 11 מאורלאן (ע״ע אורלאן, ךכסים), השיג
בפרלמנט את ביטול הצוואה ואת ההכרה בו כעוצר, ובתמורה החזיר
לפרלמנטים את זכות הערעור שמיתה להם. אלה השתמשו בזכות זו
גם כדי להכשיל תיקונים מועילים. העוצר גם החזיר לשלטון את
האצילים, ובחר מקרבם לחברי שש המועצות שהקים. התחזקות
כוחם של בעלי זכדות יתרות נמשכה בכל מלכותו של לואי
האצולה הגבוהה השתלטה על משרות־החצר ואצולת־הגלימד. זכתה
בטובות־הנאה שונות. במרוצת המאה ה 18 נהיתה האצולה למעמד
מסתגר, ששמר בקנאות על זכדותיו היתרות ומגע הגשמת תיקונים
במיסוי, שיהיו כרוכים בהטלת פס על אנשיו. במאה ה 18 שגשגה
כלכלת צ׳. מספר התושבים גדל מ 16 מיליון בסוף מלכותו של
לואי ז \^ x ל 21 מיליון ב 1750 ול * 26 מיליון ב 1789 . המסחר גדל,
ערישנמל התפתחו מאד והבורגנות התעשרה במהירות. אך המדינה,
שהיתר. מנוהלת היטב מבחינת ארגונה, לא היתה מסוגלת להתאים
עצמה להתפתחויות החדשות, והיתד. עניה לפרות שצ׳ התעשרה.
עול המסים רבץ על השכבות הדלות, כי כל מי שהתעשר קנה משרה
או אדמה שבקניין פאודלי, וכך הצטרף לבעלי הזכרות היתרות
הפטורים מתשלום מסים. נוסף על העיוות במיסד סבלה כלכלת צ׳
מהשיטות המיושנות בחקלאות, שבעטיין נהגו להוביר כל שנה
4 י מהאדמות, מהמרקגטיליזם *ע״ע) ומהשיטה שכונתה "יד מתה"
(ע״ע) שהיתר. נוהגת באחוזות הכנסיה.

חובות כבדים רבצו על אוצר המדינה כתוצאה ממלחמת הירושה
הספרדית. בשלטונו של פיליפ מאורלאן( 1715 — 1723 ) נפטר האוצר
מרובו של חוב זה הודות לבנקאי הסקוטי ג׳ון לו (ע״ע). לו קיבל
מממשלת צ׳ את הזכות לניהול הכנסות המדינה ולטביעת מטבעות—
תמורת ערבות לחובותיה. ב 1720 התמוטט הבנק שהקים תוך שערוריה
ציבורית אדירה, אך פעולתו סייעה להגביר את מחזור־הכספים בצ/
פיליפ השתדל לשמור על השלש, וכמוהו נהג גם החשמן פלרי
(ע״ע), שבשנים 1726 — 1743 היה למעשה השר הראשי. הוא ייצב
את המטבע, נהג בחסכונות דצר עודף בתקציב, ועם זאת עודד את
הסחר ודאג לפיתוח ־הארץ.

למרות השאיפה לשלום השתתפה צ׳ במלחמת הירושה הפולנית
( 1733/5 ), במטרה להבטיח את כתר פולניה לסטניסלב 1 לשצ׳יגסקי
(ע״ןג), חותנו של לואי ^ הנסיון נכשל, אך לשצ׳ינסקי קיבל את
נסיכות לורן; במותו ( 1766 ) סופחה לורן סופית לצ׳. — שנתיים
אח״כ סופחה קורסיקה. ב 1741 נספחה צ׳, חרף דעתו של פלרי,
ל״מלחמת הירשה האוסטרית" (ע״ע), לצדו של פרידריר הגדול
מלך פרשיה'ונגד אוסטריה ובריטניה. מצביאה המהולל של צ׳,
המרשל דה סכם (ע״ע), כבש את פרג ( 1741 ), ואת חרפת המפלה
מידי האנגלים בךטיגגן( 1743 ) מוזה בגצחון גדול בסונטנוא ( 1745 ) ;
אח״כ כבש את כל פלנדריה. שלש אכם לה־שפל ( 1748 ) השכין
שלום באירופה, אך לא הפסיק את המאבק עם בריטניה מעבר

לים — בצפון־אמריקה ובהודו — והיה רק מעין שביתת־נשק.

במות פלרי ( 1743 ) לא מונה לו יורש, ואולם לואי ^ x העצל,
שלא כקודמו לואי לא התאים למלא את תפקיד רה״ם של
עצמו. השפעת פילגשיו — במיוחד הרוזנות דה פומפדור ודי ברי
(ע׳ ערכיהן) — היתה רבה במינוי שרש. בהשפעת פשפדור מונה
שואזל (ע״ע) לשר־החוץ. הוא חולל את "המהפכה הדיפלומטית",
בהתקשרו עם אוסטריה, אויבתה ההיסטורית של צ׳, עד פרוסיה
ובריטניה ( 1756 ). ב״מלחמת שבע־השנים״ (ע״ע; 1756 — 1763 )
הפנתה צ׳ את עיקר מאמציה נגד בריטניה. המאבק היה על השליטה
בצפודאמריקה ובהודו, ששניהם הפסידה צ׳; באפריקה כבשו הברי¬
טים את קנדה ואת לואיזיאנה המזרחית, ובהודו חיסלו את השפעת צ׳
(ע״ע אמריקה, עמ ׳ 199 — 202 ; הדו, עמ׳ 529 ; הדו הצרפתית)!
שלש פאריס אישר כיבושים אלה ( 1763 ).

מלחמה זו גרפה להתמוטטות הקיסרות הקולוניאלית של צ ׳ ,
והחמירה את קשיי האוצר שמאז מלחמת הירושה האוסטרית.
הפרלמנטים סיכלו גסיונות לפתור את בעיות הכספים. ב 1749 נכשל
נסיונו של שר־האוצר משו 1131110 ^) להטיל מם חדש על כל
התושבים ובכלל זה האצילים ואנשי הכמורה. הפרלמנטים השפיעו
גם על המדיניות בתחום הדת: כתומכים מסרתיים בגליקניזם הת¬
ייחסו באיבה לישועים, ולפיכך גילו הבנה כלפי הינסניסטים, שהרדי־
פות עדם גברו בימי פלרי. במחצית השניה של המאה ה 18 שכך
הפולמוס עם הינסניסטים, אך ב 1762 הצליחו הפרלמנטים להביא
לידי גירוש הישועים. גם ההוגנוטים, שמספרם קטן מאד רשהרדיפות
עדם שככו במידה רבה, סבלו מידי הפרלמנטים, במיוחד מאלה
שבבו׳רדו וטולוז. משהחמירו קשיי האוצר והיתד. סכנה של פשיטת־
רגל, מינה לואי ז \ x לשר־משפטים את מופו ( €011 קג 131 \; 1714 —
1792 ) ; הלה פיזר את הפרלמנטים ופינה תחתיהם מועצות משפטיות
חדשות ( 1771 ), ושר האתר טרי (ץ 3 זז 76 ) יכול היה להטיל מם
על כל המעמדות.

בימי לואי ¥ X הגיעה תנועת "ההשכלה" לשיא השפעתה, וגם
חוגי השלטה נהיו ערים יותר לצורך בתיקונים. בין השאר פשטו
גם תפיסותיה בתחש המדינה; וע״ע השכלה, עמ׳ 527 — 530 . אנשי
תנועת ההשכלה קידמו בברכה את מינוש של שרים חדשים, כגה
טירגו ומלזרב (ע׳ ערכיהם), ביפי לואי ^ ז \ x (ע״ע; 1774 — 1793 ).
ואמנם הונהגו במרוצת הזמן תיקונש רבים, ובכלל זה בוטלו העינויים
בחקירות ששזרו להוגנוטש זכויות־האזרח. הצבא שצי אורגנו מחדש
וקרנה של צ׳ עלתה שוב, כתוצאה מהתערבותה במלחמת־העצמאות
האמריקנית, שהצילה את המורדים האמריקנים שבטיחה את עצמאות
אה״ב (ע״ע, עמ׳ 164 ),

אולם מלחמה זו שוב הגדילה את החוב שרבץ על האוצר. כבר
לפני המלחמה הבין טירגו, שהבראת משק־הכספים כרוכה בתיקונים
בחברה. הוא ביטל את הגילדות, ולמעשה גם את האעריד.( 6 ^־ 001 ),
וניסה להנהיג סחר חפשי בחיטים. טירגו, וכן יורשיו נקר, קלח
ולומני דה 3 וץן (ע׳ ערכיהם), הסתכסכו כולם עם האצולה בנסותם
להטיל גם עליה מסים, כש האצולה עלה שש, לפי שלואי ^ז\ x חידש
בתחילת מלכותו את הפרלמנטים — צעד שזיכהו בפופולריות, אך
מנע תיקונים.

סדרת יבולים גרועים ששיפת כלכלת צ׳ לתחרות עם תוצרת
בריטנש — בעקבות חחה־סחר שנחתם בין שתי המדינות ( 1786 ) —
החריפו את המשבר בארץ. כדי לשפר את מצבם גיסו האצילים לחדש
שליטתם על האיכרים ולהבות מזכויות־יתרות נשכחות שאבד עליהן
כלח. ראקצש פאודלית זו חידדה גם את המאבק עם נסיונות התיקון
מצד שרישאוצר. ב 1787/9 יצאה אצולת צ׳ למאבקה האחרח עם
המלשה; המאבק התגגהל ב״אסיפת הנכבדים״ (- 013 ח 36 > 166 < 11 מ 55€ ^
165 <!), שכונסה ב 1787 , ובפרלמנטים. במאי 1788 פרסם הפרלמנט
של פאריס הכרזה של "חוקי יסש": אין לגבות מסים בלי אישור

929

צרפת: היסטוריה

930

״אסיפת המעמדות״? איו להעביר שופטים מתפקידם אד לעצרם, ואין
לפגוע בזכויות המחתות. בלחץ "אסיפת הנכבדים" הסכימה הממשלה
לכנס את ״אסיפת המעמדות״, שלא כונסה מאז 1614 . ב 5.5.1789
התכנסה "אסיפת המעמדות", ומאורע זה נחשב לתחילתה של
המהפכה הצרפתית. מ. יר.

המהפכה ונפוליון. המהפכה הגדולה היתה המאורע המדיני
החשוב ביותר בתולדות צ', ותקופתה הטביעה את חותמה על הארץ
יותר מכל תקופת־זמן מקבילה. השפעתה חרגה מתחומי צ/ והיא
בעלת חשיבות מכרעת לגבי אירופה כולה — ובעקיפין לגבי כל
העולם — ומקובל לראות בה את תחילת העת החדישה. מבחינה
תודעתית נתפסה המהפכה, במפורש או במשתמע, כבקע עמוק
בתולדות צ/ המנתק את מה שהיה לפניה ממד, שאירע אחריה.

על המהפכה, רקעה, סיבותיה ומהלכה - ע״ע (ה) מהפכה הצרפ¬
תית.

המהפכה הורישה לצ׳ את החזון של "חירות, שורון, אחווה"
( 6 :ז 1 תזממ? ,^ 1 * £8 בהתאם לעקרונות ההשכלה, ונתנה

להם ביטר ב״הצהרת זכויות האדם והאזרח״, שפורסמה ב 1789 ,
ובמאמציה לכונן מדינה דמוקרטית המושתתת על חוק ומשפט. המה¬
פכה שמה קץ לאבסולוטיזם ולשרידי הפאודליות וביטלה את התוקף
החוקי שהיתה למעמד (ע״ע, עט׳ 52 ) 1 בכך הקימה חברה של
אזרחים, שבפני החוק כולם שווים (בכלל זה גם היהודים? ר׳
להלן). מבחינת המשמעות החברתית של המעמדות פעל שריון
זה למעשה לטובת הבורגנות הרפה, והיא תפסה את המקום הראשון
בכלכלה, בחברה ובמדינה. המהפכה גם השלימה את תהליך איחוד
האומה בזד, בשימה קץ לפרובינציות ההיסטוריות, ובהנהיגה חוק
ומשפט אחידים בכל הארץ. ההתלהבות למען עקרונות המהפכה
והמלחמה בקואליציות האויבים מחוץ נתנו דחיפה עצומה ללאומיות
הצרפתית, תו התבטאה, בין השאר, בצבא עממי, שהושתת —
לראשונה באירופה המודרנית — על גיוס כללי.

המהפכה לא הצליחה להקים משטר יציב, וכל צורות המשטר
שלה התמוטטו כעבור זמן קצר: המלוכה החוקתית ב 1792 , משטר
הטרור של הז׳קובינים (ע״ע) ב 1794 , משטר התרמידורים ב 1795 ,
ולבסוף הדירקטוריון ב 1799 . התערערות המשטר הפנימי ונצחונות
הצבא מחוץ גרמו ב 1799 להשתלטות המצביא הצעיר, נפוליון
(ע״ע, 1 ) בונפרם.

עד 1804 שלט נפוליון כקונסול ראשון, ואח״כ, עד 1814/5 , כקיסר.
שלטונו היה שלטון־יחיד, ופגע בכמה עקרונות ליברליים שבהם דגלה
המהפכה, אולם היה לו בסים עממי רחב והוא נהנה מתמיכת רוב העם.
נפוליון גם השלים את מפעלה של המהפכה בתחום החברה. במטרה
לחזק את אחדות הלאום הגביר את הריכוזיות ומינה מושלי־מחוזות
קבועים (פרפקטים), אך בעיקר ביסס את השוויון האזרחי בפרסמו
את ספר־החוקים החדש (קודכס נפוליץ? ר׳ לעיל, משפט). אך
היו במדיניותו גם יסודות שמרניים, כגון השלמתו עם הכנסיה בקוג-
קורדאט עם האפיפיור? יסודות אלה בלטו יותר ויותר, אולם לא
פגעו בשוויון האזרחי ובעליונות הבורגנות, שנהנתה גם מהעידוד
שניתן למסחר ולתעשיה עקב "הסגר היבשה" על בריטניה.

משטרו של נפוליון לא התמוטט מבית אלא מחת — עקב מפלתו
במלחמה״ המהפכה דחפה את צ׳ למלחמה ( 1792 ), שנמשכה עד 1815 ,
בהפסקה של שנה ( 1802/3 ). במהלכה נחלה צ׳ את נצחונותיה הגדו¬
לים ביותר, והגיעה לשיא זהרה הצבאי והמדיני, כמעצמה האדירה
ביותר שחרצה את גורל יבשת אירופה. ואולם בארצות רבות הולידו
הכיבושים התעוררות לאומית נגד צ׳, ובסופו של דבר לא יכלה
לעמוד מול הכוחות שקוממה נגדה. הן משטרי המהפכה והן משטרו
של נפוליון לא יכלו להחזיק מעמד בא נצחון במלחמות אלו ? ואילו
מעצמות אירופה לא יכלו להשלים עם צ׳ מנצחת, אם מהחשש
המסרתי מההגמוניה שלה ואם מהחשש למשסריהן הפנימיים, בשל

כיבוש ארטח וזם 5 וכח ("טווי?רי"; 1792 ) טירי תי 5 ־הםשםר המוויצי.
ציור של ז', ברטו (הטוזיאוז בוורסי)

האופי האידאולוגי־המהפכני של המאבק. חוזי-השלום הרבים שנחתמו
במרוצת מלחמות אלו היו אפוא מעץ הפוגות בלבד ? כיוון שהמשטר
בצ׳ היה תלד בנצחון מחוץ, חרצד ׳ ד ׳ תביסה את גור לי־ שר בל

מלחמות המהפכה ונפוליון: מלחמת הקואליציה
הראשונה ( 1792 — 1797 ). על הסיבות לפית המלחמה בין צ׳
לאוסטריה ופרוסיה— ע״ע (ה)מהםכה הצרפתית, עם׳ 353 .ב 204.1792
הכריזה צ׳ מלחמה על אוסטריה וכעבור ימים מספר הכריזה פרוסיה
מלחמה על צ׳. מול 142,000 חיילי צ׳ התייצב דוכס פראונשודג עם
76,000 חיילים אוסטרים, פרוסים וגולים צרפתים. צבא בעלות-הברית
היה קטן, משום שהניחו שרמת־הלתימה של הצרפתים תהיה נמוכה,
אחרי שקצינים רבים היגרו. אוסטריה ופרוסיה רותקו לנעשה בפו¬
לניה — שהרוסים פלשו אליה — והדבר החליש את מאמצי בעלות-
הברית בכל מלחמת הקואליציה הראשונה. ב 11.7.1792 הכריזה ממשלת
צ׳ ש״המולדת בסכנה", ופקדה על גיוס כללי. תחושת הסכנה הוגברה
עקב איומו של בראונשוויג בתגמול חמור אם יאונה רע ללואי
ולאשתו. כ 19.8 חצו צבאות־הברית את גבול צ/ כבשו את ורדן ועלו
על רמת-הארגונש. למחרת ערק לפיט (ע״ע) אל האוסטרים. כ 20.9
ניטש בוואלמי(ץת! 731 ו) דו־קרב תותחים בין הארמיות של דימוריה
וקלרמן לבץ בעלות־הברית? הוכח שצבא-צ׳ מוכן להלחם, חנראוג-
שוויג נסוג — נצחון ראשץ לצבא־המהפכה. הצרפתים חדרו לתבל-
הרינוס. וכבשו את מינץ ופרנקפורט ע״נ מין, בדמאס ( 05 קק 3 מ 1 ט 1 )
שבארצות-השפלה שבשלטון אוסטריה הביס דימוריה את האוסטרים
( 6.11.1792 ), במחץ המונים בהתקפה חזיתית, בידעו שזו הדרך
היחידה להפעיל את צבאו הבלתי-מאוסן. הצרפתים כבשו את בריסל
ופלנדריד" ובדרש את סוליה וניצה (מידי סרדיניה, שביולי הצטרפה
לאויבי צ׳), שיפתו את ניצה וסודר, ואת בלגיה, בהתאם לעקרון
״הגבולות הטבעיים״ שעליו הכריזו. צ׳ פתחה את הסכלדה לשיט —
בניגוד למוסכם בשלש אוטרכט ( 1713 )? כתוצאה י מכך הצטרפו
בריטניה ( 1.2.1793 ), ואחריה'ספרד והולנד, לאויבי צ׳. במארס הת¬
קשטה ונדה (ע״ע). ב 18.3 נוצח דימודיה (ע״ע) בנרווינדז בידי
האשטרים, בפיקוד דופס קובורג, וב 54 ערק אליהם. בריסל, מינץ,
ק ונדה וולנסין נפלו בידי בעלות־הברית, וטולון נמסרה לבריטים
בידי מלוכנים צרפתים ( 28.8 ).

במצב חמור זד, החליט קרנו (ע״ע), "מארגן הנצחון" דוצר
״הצבא החדש״ בצ ׳ , על גיוס ההמונש ( 3550 ?מ 11 :> :> 6 ^ 1 ), ובכך
פתח את תקופת הצבאות הלאומיים. הגיוס אפשר להקים בחפזה
14 ארמיות. כוחו של "הצבא החדש" היה במספרו ובהצלחת המהפכה
לגייס את כל משאבי האומה למלחמה. הנהגה שיטתית של מבנה
הדיוויזיה (בת 9,000—8x100 חייל) הקנתה לארמיות גמישות תפער
לית? נפוליון פיתח זאת ביצרו מסגרת של קורפוס, בין ארמיה
לדיודזיה.

931

צרפת: דויסמורידז

התעצמות צבא־המהפכה אפשרה את דיכוי ההתקוממויות מבית.
הארמיות החדשות של ז׳. ב. ז׳ורזץ, ל. הו׳ש וש. פישגרי(ע' ערכיהם)
הדפו את צבאות־הברית, פלשו שוב לחבל הרינוס', יכבשו את שאר-
לרוא ( 25.6.1794 ), ולמחרת הביסו את ק 1 בורג בפלרים ( 16111115 ?).
עד סוף 1794 השתלטו על כל הגדה השמאלית של הרינוס — מגבול
הולנד ועד לאלזם — ונאחזו בגדה הימנית. בחורף 1794/5 סלש
פישגרי להולנד, ושם הוקמה "הרפובליקה הבאטאווית", הראשונה
במדינות הגרורות.

הבריטים השתלטו על כמה ממושבות־הולנד מעבר־לים. ב 9.2.1795
עשתה טוסקנה שלום נפרד עם צ׳, וב 5.4 — פרוסיה. ב 22.7 עברה
ספרד לצד צ׳ ומסרה לד. את המושבה סאנטו דו׳מינג(. ב 27.6.1795
נחתו בריסים ומלוכנים צרפתים בקיברון ( 1111161-011 (,)) שבברסניה,
לסייע למרד מלוכנים באיזור; כעבור 3 שבועות הביס ה ויש את
הפולשים וההתקוממות דוכאה.

בראשית קיץ 96 פלשו דורדאן ומורי (ע״ע) לדרום־גרמניה,
והמדינות שם עשו שלום עם צ׳. הארכידופס קארל, אחי הקיסר
פראנץ 11 , ניצח את ז׳ורדאן בבאמברג ( 24.8 ) ובווירצבורג ( 3.9 ).
היש בא במקום דורדאן, מירי נסוג' דרך "היער השחור", ובחורף
התייצבה החזית לאורן הרינוס. בחזית־איטליה ביקש נפוליון להנחית
את מכתו הראשונה בנקודת־המפגש של צבאות אויביו, בהניחו שכל
אחד מיריביו יפוג לכיוון אחר, כדי להגן על שטחים החיוניים לו,
ואז יאלץ את פימוגסה (סרדיניה) לעשות שלום נפרד ויפנה במלוא-
כוחו נגד האוסטרים. היה זה שימוש ראשון בעקרון שלו להבים
חלקים של האויב ע״י ריכוז מרבי נגדם׳ תוך ניצול הניידות והגמי¬
שות של גיסות צ/ במסע זה קבע נפוליון את הכלל הלוגיסטי ש״על
המלחמה לכלכל את עצמה", ושב לשיטה של "לחיות מן הארץ".
חייליו נשאו מלאי־מזון התחלתי, ואח״כ סיפקו אתצרכיהם מסביבתם.
הם גם לא נשאו ציוד-מחנאות כבד, אלא התאכסנו ביישובים בזירת-
הקרב או חנו תחת כיפת־השמים. אחרי נצחונו במילסימו( 13.4.1796 )
הפריד נפוליון בין האוסטרים לבין כוחות פימונטה. הוא פנה נגד
פימונטה, הביסה במונדווי, והיא עשתה שלום נפרד ( 28.4 ) : סדויה
וניצה נמסרו לצ׳ והצרפתים החזיקו במבצרי-פימונטה. נפוליון הביס
את האוסטרים בלודי( 10.5 ), נכנם למילאנו והשתלט על כל לימבד-
דיה עד מבצר־מאנטיבה. פארמה ומה־נה, האפיפיור וגפולי עשו עמו
שביתת־נשק, ונוסדה ״הרפובליקה האמברדית". מיולי 1796 ועד
פברואר 1797 צר נפוליון על מאנטובה, הדף 4 נסיונות של האוסטרים
להושיעה, סיכל בקרב־ריוולי ( 14.1.1797 ) נסיון אחרון להצילה,
וב 2.2 כבשה.

נפוליון פנה לעבר רומא, וב 19.2 עשה האפיפיור שלום וויתר
על חבל רומאניה ( 3 ת§ 3 וזז 0 > 1 ), בולוניה ופרארה. נפוליון חצה את
האלפים, וב 18.4 חתמה אוסטריה על השלום הזמני של לבן(ת 6 כ 061 ״ 1 )
״הפיכת פריקטידור״ ( 4.9.1797 ) בפאריס חיזקה את מעמדו, ועל
דעת עצמו חתם חוזה־שלום בקמפוסודמיו ( 17.10.97 ) ; לצ׳ הושארו
חב כיבושיה באיטליה והובטח סיפוח שטחים בדרום־גרמניה. השגיה
הושלמו עם כיבוש רומא ושביית האפיפיור (פברואר 1798 ), ועם
הפלישה לשוויץ, ייסוד "הרפובליקה ההלווטית" בה וסיפוח ז׳נווה
(אפריל 1798 ).

מסע נפוליון למזרח והקואליציה השניה. בשובו
מאיטליה מונה נפוליון למפקד הארמיה שנועדה לפלוש לאנגליה.
הוא טען, כי אפשר לאיים עליה ביתר הצלחה ע״י כיבוש מצרים,
שיסכן את שליטתה בהודו. הדירקטוריון, שחשש מהשתלטותו בעזרת
הצבא ורצה להרחיקו מצ׳, הסכים לתכניתו.

בחיל־ד,משלוח היו כ 30,000 רגלים, דיוויזיית-פרשים בת כ 4,000
חיילים, וכ 3,000 תותחנים. ב 19.5.98 הפליגה השייטת מטולדו; בדרכה
כבשה את מלמה ( 11.6 ), וב 1.7 נחת נפוליון באלכסנדריה. ב 21.7
מיגר ב״קרב־הפירמידות", בשערי קאהיר, את צבא הממלופים. בליל

932

1.8 תקף נלסון(ע״ע)

את צי־צ׳ באבוקיר
(ע״ע), והשמיד את
חבו; נפוליון נותק
מצ׳, והתורכים הח¬
ליטו לפעול נגדו.

כדרכו הקדימם נפו¬
ליון, ובפברואר 1799
פלש לא״י כדי לפעול
נגד הארמיה שלהם
בסוריה• על מסעו
לא״י — ע״ע, עט׳

497/8 . משנודע ל-
נפוליון על חידוש
המלחמה באירופה
החליט לחזור לצ׳ ;

ב 25.7 הביס ארמיה
תורכית שנחתה ב-
אבוקיד, ושב לצ׳.

ב 1801 גברו האנ¬
גלים על הצרפתים
במצרים וחיל-המש-
לוח הצרפתי הוחזר
מהמזרח.

המלחמה באירופה התחדשה עם הקמת קואליציה שניה נגד צ׳,
בהשתתפות רוסיה ובריטניה ( 1798 ) ; אליהן הצטרפו אוסטריה,
נפולי, פורטוגל ותורכיה. כוחות נפולי כבשו את רומא, אך הצרפתים
שוב גרשום, השתלטו על כל ממלכת-נפולי (ע״ע), ויסדו בה את
הרפובליקה ״הפארתנופית״ ( 23.1.1799 ) ! המלן פרדיננדו ברח לסי¬
ציליה. בצפון כבש ז׳ובר את פימונטה ומלכה ברח לסרדיניה,
הדופם־הגדול של טוסקנה גורש מארצו והצרפתים כבשו את פירנצה
( 25.3.1799 ). ואולם אותו יום הובס ז׳ורדאן בידי הארכידופם קארל
בשטוקאך (ל{ 30 *>סז 5 ) שבפאדן, נסוג ואח־׳כ התפטר. באיטליה הובסו
הצרפתים בידי פון מלאם האוסטרי וסובוחב (ע״ע) הרוסי < מילאנו
נכבשה, "הרפובליקה הציסאלפינית" בוטלה, וסובוחב כבש את
טורינו וסגר על שארית הארמיה של איטליה שבפיקוד מורו בג׳גובה.
ביוני הובס מאסנה, מפקד ארמיית הרינוס־התיכון, בקרב-ציריך,
וסובוחב הביס עוד ארמיה בקרב על נהר טרביה. ב 15.8 היכו מלאס
וסובורוב בנובי ארמיה חדשה ששוגרה לאיטליה, ומפקדה ז׳ופר
נהרג. סובורוב חצה את האלפים כדי להתאחד עם הארמיה של
קורסאקוב, שבאה לשוויץ, אולם מאסנה ניצח את קורסאקוב בקרב-
ציריך השני ( 26.9 ) ! סובורוב נסוג, ומאסנה כבש את קונסטאנץ
ואיים על אגפו של קארל, שהתכונן לפלוש לצ׳ דרך דרום־גרמניה.
ב 18.10 פרשו האנגלים בחזית הולנד מהמערכה, וכעבור 5 ימים
פרשה רוסיה מהקואליציה. באפריל 1800 ניצחו האוסטרים את
מסנה בוולטרי! מסנה וסולט (ע׳ ערכיהם) הגנו בעקשנות על ג׳נובה,
אך ב 4,7 הכניעם הרעב. במאי התייצב נפוליון, שנהיה בינתיים' לקונ¬
סול ראשה, בראש ארמיה של 40,000 חייל, עבר דרך סן־פרנאר
ותקף את האוסטרים באגפם. ב 2.6 כבש את מילאנו וחידש את
הרפובליקה הציסאלפינית, וב 14.6 נחל נצחה מזהיר במארנגו וכפה
על מלאם שביתת־נשק. ביולי כבש מורו את מינכן, ב 3.12 ניצח
בהוהנלינדן את הארכידופם יוהאן, שבא תחת אחיו קארל, ובסוף
החודש פלשו הצרפתים לטירול. בינואר 1801 נכנסה ארמיית־איטליה
לאוסטריה! ב 9.2.1801 חתמה אוסטריה על שלום־לינוויל( 1116 ׳\ 16 ז 11 ״ 1 ),
ובו הכירה ברינוס כגבול צ׳. במאי נחתם שלום עם נפולי. ב 25.3.1802
נחתם שלום־אמין עם בריטניה, וצ׳ נהנתה משנת שלום.

נפוליון 1 . ציור יעל ז'. א. ד. אנגר
(הטוויאח הצבאי, צרפת)

933

צרפת: היסטוריה

934

הקואליציה השלישית. במאי 1803 חודשה המלחמה נגד
בריטניה, ובמחנה־בוליז רוכז צבא־פלישה לאי. בקיץ 1805 קמה
"הקואליציה השלישית" נגד צ׳ בהשתתפות בריטניה, אוסטריה,
רוסיה ושוודיה: ספרד וארצות דרום־גרמניה המשיכו לתמוך בצ ׳ .
נפוליון — שנהיה לקיסר — פיזר את המחנה בבולון, וריכז את
מרבית צבאו נגד הארמיה האוסטרית של מאק, שהתקדמה לתוך
דרום־גרמניה. מאק התבצר באולם, בתקווה שנפוליוך יפצל את צבאו
כדי לצמצם את צרכיו באספקה, וכך יחשוף עצמו להתקפת גיס רוסי,
שנועד לחוש לזירח־המלחמה; ואולם ב 22.10 , למחרת נצחון נלסון
על צי צ׳־ספרד בטרפלגר (ע״ע), הוכנע מאק. הנצחון חיסל את
הצבא העיקרי של אוסטריה, והצרפתים כבשו את וינה. בינתיים גרש
מאסנה את קארל מאיטליה. נפוליון פרס את גיסותיו כך, שניתן
היה לכנסם לכל מקום תוך זמן קצר. ב 2.12 נחל נצחון מוחץ
באוסטרליץ (ע״ע); האוסטרים הסכימו לשביתת־נשק והרוסים נסוגו
משדה־המערכה. ב 15.12 חתמה צ׳ הסכם עם פרוסיה, ולפיו קיבלה
פרוסיה את האנובר וניתקה את יחסיה עם בריטניה. בשלום פרסבורג
( 26.12.1805 ) ויתרה אוסטריה על נחלותיה באיטליה, בדרום־מערב
גרמניה ובטיח׳ל.

רוסיה המשיכה במלחמה ומשכה לצדה את פרוסיה. נפוליון
החנה את צבאו בדרום־גדמניה, כך שיוכל להפעילו בנקל, תוך
מספר ימים, לעבר איזור המין העילי ויערות תורינגיה. יריביו לא
הבחינו כלל בפריסה תוקפנית זו. המצביאים הפרוסים הקשישים
פעלו בשיטות מיושנות. ערב קרב־ינה חנו הפרוסים באחד האזורים
הפוריים ביותר בגרמניה, אך רעבו מחמת תקלה במערכת־האספקה,
ואילו גיסות נפוליון התענגו באותו מרחב על טוב הארץ. תנועות
חסדות־תכלית של הפרוסים יצרו ערבוביה, ולעומת-זה ריכז נפוליון
גוש מלוכד של כ 200,000 חייל, בידעו שאם ינוע הישר לעבר ברלין
יכריח את יריביו להתרכז ולחסום"את דרכו. הואיל ולא היו להם אלא
כ 130,000 חייל, בטח בתוצאות התנגשות זו. ב 14.10.1806 הובסו
הפרוסים כליל בקרב הכפול של ינה ואוארשטט ( 11 ) 51£ ת 11£ .^ ,גתש!) 1
צבאם חדל להתקיים ונפוליון נכנס לברלין. אח״כ פנה לעבר הרוסים,
ובסוף נובמבר נכנס צבאו לוורשה. עייפות גיסותיו מנעה עימות
מכריע. בסוף ינואר 1807 התחדשו הפעולות ; לצד הרוסים היה גם
קורפוס פרוסי, שארית צבא־פרוסיה. ב 8.2 נסתיים קרב-אילאו(ע״ע)
בלי הכרעה ברורה, אך הרוסים והפרוסים נסוגו משדה־הקרב. ב 26.5
כבשו הצרפתים את דנציג, ב 14.6 הובסו הרוסים בפרידלנד ולמחרת
נכנע מבצר־קניגסברג. ב 7 — 9 ביולי נחתם שלום־טילזיט; רוסיה
הכירה בכל הסדרי נפוליון באירופה ונהיתה לידידתו. פרוסיה ויתרה
על כל שטחיה ממזרח לאלבה ובפולניה; בשטחים בפולניה הוקמה
"הדוכסות הגדולה של ורשה", כמדינת חסות של צ׳. וע״ע פולניה,
עט׳ 420 .

המלחמה בחצי-האי האיברי ( 7 180 — 1814 ). ב-
21.11.1806 הכריז נפוליון על "הסגר יבשה", שאסר מסחר עם
בריטניה, וביקש לכפות צו זה על מדינות אירופה. פורטוגל התנגדה
להסגר, והקיסר אילץ את ספרד להסכים למעבר גיסותיו בשטחה.
בנובמבר 1807 כבש דינו( 01 ״״;) אח פורטוגל, ובמארס 1808 השתלט
נפוליון גם על ספרד. במאי פרצה בספרד התקוממות עממית, ואחריה
מרדה פורטוגל. ספרד המתמרדת ניתקה את דינו מצ׳, והלה ריכז אח
צבאו בליסבון. נפוליון שיגר צבא לספרד לדכא אח המרד. לבקשת
הספרדים, שיגרה אנגליה גיס קטן בפיקוד ולזלי (אח״כ ולינגטון;
ע״ע). ב 21.8.1808 הביס ולזלי את דינו בוימירו, אך התיר לו להוציא
את צבאו דרך הים ? פורטוגל הפכה לבסיס לפעולות הבריטים בחצי-
האי האיברי. נפוליון תגבר את הארמיה של ספרד עד ל 200,000
חייל. בנובמבר נטל אישית את הפיקוד עליהם, ותוך שבועות מספר
נפוצו מרבית הגייסות הספרדיים המאורגנים; ב 4.12.1808 נכנסו
הצרפתים למדריד. גיס בריטי, בפיקוד ג׳ון מור (ע״ע), פלש מפור¬

טוגל לצפון־מערב ספרד, אך אולץ לסגת. המרשל סולט, שקיבל את
הפיקוד מנפוליון, הביס את מור בקורוניה ( 16.1.1809 ) והבריטים
פינו את ספרד. ברם, מלחמת-הגריליה העממית נמשכה בה, והצרפתים
שוב פלשו לפורטוגל; שוב נשלח ולזלי, גירש את סולט מפורטוגל
וחדר לצפון־מערב ספרד. ב 1809 נאלץ ולזלי, לאחר שחדר עם כוחות
ספרדיים למרכז־ספרד, לסגת לפורטוגל. הבריטים נשענו על אספקה
שהובאה דרך הים, ויכלו להחזיק במקום כרצונם, אך הצרפתים חיו
"על הארץ" ולא יכלו לשהות זמן רב במקום אחד, מבלי לדלדל את
מקורות האספקה. לפיכך הקים ולינגטון את הקו המבוצר של טורש
ודרש ( 3$ ז ן )€ ז\ £:>זז 10 ), מהטחו ועד האוקיאנוס. וחסם את הגישה
לליסבון. אל קו זה התנפצו מאמצי הצרפתים ב 1810 ובראשית 1811 .
ב 1812 הגיע ולינגטון עד מדריד, אולם נאלץ לפנותה. אחרי
מפלתו ברוסיה הוציא הקיסר גייסות מאומנים מספרד; ולינגטון
הדף את הצרפתים אל הפירנאים, ולבסוף פלש דרכם לדרום־צ , .
ב 10.4.1814 הביס את הצרפתים בטולוז, וב 18.4 נחתם הסכם שביתת-
נשק ומלחמת חצי־האי האיברי נסתיימה. כשלון הצרפתים נגרם בגלל
התנגדות העם הספרדי, שלחם מלחמת־גריליה, ולה סייעו גייסות
בריטיים; בגלל חוסר-בהירוח בהליכי־פיקוד — כי נפוליון התאמץ
לנהל בעצמו את המבצעים ממרחקים, לא הגדיר סמכויות־פיקוד ושלל
ממפקדיו עצמאות בהחלטות, בגלל שליטת הבריטים בים, ובגלל השפ¬
עות המאורעות בזירות אחרות של המלחמה. וע״ע גריליה, עמ ׳ 334 .

קשיי נפוליון בספרד והבטחת תמיכה מבריטניה הניעו את האוס¬
טרים לחדש את המלחמה. באפריל 1808 פלש הארכידוכס קארל
לבאוואריה עם 170,000 חייל. נפוליון חזר מספרד וריכז את צבאו
בדרש־גרמניה, וכן את גיסות המדינות שם. ב 22.4 התנגשו שני הצב¬
אות באקמיל ( 111111 ״*)£). האוסטרים נסוגו בבהלה וניצלו רק בגלל
עייפות הצרפתים; ב 12.5 נכנס נפוליון לווינה. צבא-אוסטריה התכנס
בסביבת וגרם (ע״ע). הצרפתים התקשו לצלוח את הדנובה, ולאחר
מלאכת-הגישור הממושכת לא היה מקום להפתעה. ב 21/2 במאי נחל
נפוליון את מפלתו הראשונה בקרב אספרן ואסלינג (ע״ע), ונסוג
באבידות כבדות. עם כוח מוגבר צלח שנית את הדנובה, וב 5/6.7
הביס את האוסטרים בווגרם. ב 14.10 נתתם שלום־שנברון, שבו
ויתרה אוסטריה על החוף האדרייתי ועל חלק מגליציה; השטח
בגליציה צורף לדוכסות הגדולה של ורשה.

המלחמה ברוסיה והמפלה ( 1812 — 1815 ). סיבות
רבות גרמו להרעת היחסים בין צ׳ לרוסיה, וביניהן: רוסיה לא יכלה
לעמוד ב״הסגר היבשה", וחששה שבכוונת נפוליון להחזיר את
פולניה לקדמתה. אך הסיבה היסודית להידרדרות היחסים היתה
חוסר־האמון כלפי צ׳ המתפשטת מצד כל המעצמות, ובתגובה —
חוסר־אמון מצד נפוליון בכל מעצמה שלא קיבלה את מדיניותו, וכן
נטייתו הגוברת לפתור בעיות מדיניות בדרך צבאית.

באמצע יוני 1812 ריכז נפוליון לאורך הנימן את "הארמיה

עד

הגדולה״ ( 66 ותז^ 0130116 ) — הכוח הצבאי הגדול ביותר שכונס
עד אז — לשם פלישה לרוסיה. כ% מהארמיה, שבתחילה היו בה
442,200 חיילים ואח״כ גדל מספרם ל 600,000 , לא היו צרפתים, אלא
גייסות של בעלי־ברית (שוויצים, איטלקים, פולנים ואוסטרים, ובני
מדינות־גרמניה, בכללן פרוסיה). מולם ניצבו ברקלי דה ט(לי. (ע״ע)
עם 127,000 חייל באיזור וילנה, ובגרטיון (ע״ע) עם כ 66,000
איש בוולין.

ב 24.6 צלחו הצרפתים את הנימן, אך הרוסים נמנעו מקרב.
ב 17/8 באוגוסט כבשו הצרפתים את סמולנסק, וברקלי נסוג. ממשלת-
רוסיה לא הבינה את משמעות טכסיסי ברקלי, שנקט בשיטת "האדמה
החרוכה" ודאג לשלימות כוחו, ומינתה תחתיו את המרשל ק וטחוב
(ע״ע). ב 7.9 ניטש קרב-בורודינו (ע״ע); אבידות שני הצדדים היו
כבדות והרוסים נסוגו. האבידות דכדכו מאד את גיסות נפוליון.
ב 14.9 נכנסו הצרפתים למוסקווה. למחרת פרצה בעיר שריפה גדולה

935

צרפת: היסטוריה

936

ואילצה אותם לפנות את מקומות־האכסון שלהם. הרוסים לא ענו
על הצעות־השלום של נפוליון, הסרידו ללא־הרף את גיסותיו, ותג¬
בורת לצבא הרוסי עמדה לבוא מהמזרח. נפוליון החליט לסגת
לסמולנסק, דרד קאלוגה, וב 19.10 פינה את מוסקווה, אד הופעת
קוטוזיוב בדרכו אילצה אותו לנוע לסמולנסק בשטח שכבר נחרב
במסעו למוסקווה. רוב ההיסטוריונים סבורים, שכבר לפני כניסת
החורף הקשה, בתחילת נובמבר, גרמה משמעת־מסע לקויה לשואת
הנסיגה של "הארמיה הגדולה". קוטוזוב הקדים את שדרת הצרפתים,
הטריד את אגפיה באמצעות הקוזאקים וזינב בנחשלים. ב 9.11 הגיעו
שרידי "הארמיה הגדולה״ לסמולנסק, נחו 5 ימים והמשיכו מערבה.
ב 26/8.11 ניטש קרב ליד הבחינה (ע״ע; ור׳ תנד בע׳ אירופה, עט ,
163 ). הרוסים לא הצליחו י אמנם לחסום את דרך הצרפתים, אך
הנסיגה הפכה למנוסה. ב 8.12 מסר נפוליון את הפיקוד על שארית
״הארפיה הגדולה״ — כ 100,000 איש בלבד — למידה (ע״ע), וחזר
לפאריס■ מירד, הגיע לווילנה, אד לא ראה אפשרות לחרוף שם,
כמצוות נפוליון. הוא המשיך בנסיגה, וב 9.12 נכנס להןניגסברג.
ב 30.12 חתם יורק פון ורטנבורג(ע״ע) עם הרוסים על הסכם־טאורויגן
בדבר ניטרליות צבא-פרוסיה; הצרפתים נאלצו להמשיך בנסיגתם
לפוזנאן, אף שהרוסים, שהגיעו לאפיסת־כרחות, לא רדפום, בה־סיה
נתקל נפוליון ביריב שסירב — יותר מהספרדים — לנהל את המלחמה
לפי תכניתו. המרחבים העצומים, אופי צבאם ושיטת "האדמה החרוכה"
סייעו לרוסים.

התעוררות לאומית חלה בפרוסיה (ע״ע, עמ ׳ 153 ). הצרפתים
נסוגו עד לסביבת מאגדבורג. נפוליון ארגן צבא חדש < מאחר שרוב
הצבא שפלש לרוסיה לא היה צרפתי, היו בצ ׳ העתודות הדרושות
לרכז שוב, על גדות האלבה, צבא של כ 200,000 חיילים, שכלל
יחידות מ״ברית־הרינוס״ ומאיטליה. ב 2.5.1813 ניצח נפוליון את
בעלות־הברית בקרב גולסגרשן ( 1 ״, 1 ^ז 05526 ת 0 ), ורק העדר חיל־
פרשים למרדף ורמת־לחימה נמוכה יחסית של גיסותיו החדשים
הצילו את אויביו מתבוסה מוחצת. נפוליון שיגר בהקדם את גי(ע״ע)
לרדוף אחר האויב הנסוג; בעלות־הברית פינו את דרזדן ונערכו
לעמידה מחודשת ליד באוצן. הצרפתים תקפו אך לא הצליחו להנחית
מכה מכרעת, משום דבקות גי בהוראות המוקדמות שקיבל. תופעה זו
חזרד, ונשנתה: נפוליון הרגיל את מצביאיו לפעול לפי הוראותיו
המפורשות בלבד, ורובם לא היו מסוגלים' לפעול על דעת עצמם.
בעלות־הברית המשיכו בנסיגתן, ובסוף מאי נכנם דוו(ע״ע) להמבורג.
ב 4.6 הסכים נפוליון להפוגה עד 12.7 , וזו הוארכה עד 15.8 . את
הסכמתו תירץ בהעדר פרשים, אך יש הרואים בה את הגדול במשגיו;
ב 12.8 הכריזה אוסטריה מלחמה על צ , . גם נפוליון ניצל את ההפוגה ז
הוא כמעט הכפיל את צבאו ונערך להגנה לאורך האלבה, במיוחד
באיזור דרזדן. הוא פתח במסע לעבר ברלין, אולם אודינו (ע״ע)
נוצח בגח׳סברן (בקרבת ברלין) ומאקדונאל בקאצבאך שבשלזיה.
ב 26.8 נחל נפוליון עצמו את נצחונו הגדול האחרון בקרב דרזדן,
והאוסטרים והרוסים נסוגו. ברם, ב 29.8 הוכה עוד גיס צרפתי בקולם
ונולנדורף (בוהמיה) ונשבה עם מפקדו, הגנרל ואנדאם. ב 9.9 ניצחו
הפרוסים את ני בדגוויץ, ונפוליון החליט לפנות את דרזדן ולחרוף
בין ארפורט למגדבורג, ב 16/19.10 התחולל בלייפציג "קרב-האומות"
( 1130111 ( $0 ^ ¥61 ) ; בעלות־הברית יכלו לכתר את כל צבא נפוליון,
אולם העדר תיאום בין הארמיות, ובמיוחד הססנותו של מפקד אר־
מיית־הצפון, הנסיך ברנדוט (ע״ע), אפשרו לנפוליון להחלץ ולסגת.
רוב הגייסות הגרמניים שהיו לנפוליץ נטשוהו, ואעפ״ב ניצח בנסיגתו
בכמה קרבות, ובתחילת נובמבר הגיע למינץ וצלח את הרינום.
בעלות־הברית צלחו את הנהר רק בתחילת 1814 , ואתם כ 200,000
איש. מולם היו לנפוליון רק כ 80,000 איש, כי נאלץ להציב כוחות
נגד ולינגטון ובמעברי האלפים. בעלות־הברית התקדמו לעבר פאריס
באיטיות מחמת העדר תיאום ביניהן, ומשום שנפוליון הפתיען כפעם־

בפעם* הוא היכה ארמיות וקורפוסים נפרדים, בהעבירו כוחות
במהירות ממקום למקום. אחרי שנוצח בידי בליכר (ע״ע) בלה
רויתייר, ניצח נפוליון בפברואר 1814 ב 6 קרבות: אך אויביו המשיכו
להתקדם, נחלו כמה גצחונות והגיעו בסוף מאדם לפאריס. ב 11.4
דתר נפוליון על כתרו וגלה לאי אלבה.

ב 1.3.1815 נחת נפוליון ליד קאן (?*״״ס), ותוך 3 שבועות
היה שליטה של כל צ׳. בהיוודע הדבר למירה, מלך־נפולי, תקף מיד
את האוסטרים, אך נוצח בטולנטינו ( 3.5 ) וברח לצ׳. נוכח סכנת
פלישה מחודשת של בעלות־הברית לצי, החליט נפוליון לתקוף —
עם 125,000 חיילים — את הפרוסים של בליכר ואת הגייסות האנגליים־
ההולנדיים המאוחדים של ולינגטון שחגו בבלגיה. הוא ניצח את
בליכר בליניי (ץ״$ע), ובהניחו שהפרוסים ימשיכו לסגת לעבר
גרמניה, הורה לגדושי (ע״ע) לרדפם עם קורפוס אחד בלבד, ואילו
הוא עצמו פגה לעבר ולינגטון. ב 18.6 נוצח בקדב־וטרלו (ע״ע).
קרב זה — ועמו המערכה כולה — הוכרע עקב רצון הפרוסים לחוש
לעזרת הבריטים, חרף המפלה בליניי. ב 22.6 ויתר נפוליון שנית
על כתרו. ה. ו.

המלחמה בים. יש גורסים, שכוחה הימי של בריטניה הוא
שחרץ את תוצאות מלחמות המהפכה ונפוליון. ואמנם יכלה בריטניה,
הודות לצייה, להתמיד במאבקה עם צ׳ 23 שנה (פרט ל 1802/3 ),
והיתה היחידה בין המעצמות שלא ניסתה להתפשר עם נפוליון,
שלא נחשפה ללחץ פלישת צבאות המהפכה או הקיסרות, ושיכלה
לפעול מבחינה מדינית וצבאית תמיד ובכל מקום. כוחה הימי אפשר
לה לתמוך בקואליציות נגד צ׳ ביבשת־אירופה. פלישת ולינגטון
לחצי־האי האיברי התאפשרה הודות לקשריו הבטוחים עם ארץ־האם.
השליטה בימים נתנה לבריטניה עצמה רבה בתחום הכלכלה, וההסגר
שהטילה על אירופה פגע קשה בקיסרות נפוליון — הרבה יותר
מהסגר־הנגד על אנגליה; ההסגר סיבך את צ׳ במלחמות רבות ביבשת
(פורטוגל — וכתוצאה מכך ספרד — ורוסיה). השליטה בים אפשרה
לבריטניה לתפוס בקלות את מושבות צ׳ שמעבר־לים.

מספר הקרבות הימיים הגדולים בשנים 1792 — 1815 היה קסד
ביותר, כי כוחה של עצמה ימית מתבטא בלחץ איטי ונסתר. צי
בריטניה התמודד עם הצרפתים, בלב האוקיאנוס האטלנטי, ב״קרב
ה־ 1 ביוני המפואר״ ( 1794 ) ; עם הספרדים — בקרב כף סאו ויסנטה
בחוף פורטוגל ( 14.2.1797 ), ועם ההולנדים — בקרב קמפרדאון
(ת,%ס(>ז 0 ק!מ 03 ; 11.10.1797 ), מול הולנד. בכל הקדבות האלה ניצחו
האנגלים ומוטטו את רוח־הלחימה של הצרפתים ובעלי־בריתם. קרב
אבוקיר בחוף מצרים ( 1.8.1798 ) היה מהנצחונות הימיים המושלמים
בהיסטוריה, והרם את תכניות נפוליון במזרח. בתקופת הקיסרות
ניטשו רק שני קרבות גחלים: קרב־קופנהאגן נגד הדנים ( 24.1801 )
וקרב טרפלגר (ע״ע). זה האחרון הקנה לאנגליה שליטה בלתי־
מעורערת בים.

הרסטורציה ומלכות יולי ( 1814/5 ־ 1848 ).
בעקבות שתי התפטרויותיו של נפוליון חזרו הבורבונים למלוכה בצ , ,
בתמיכת המעצמות המנצחות וביזמתו של טלו־ן (ע״ע); בקונגרס
וינה (ע״ע) הבטיח טלרן את קבלת העקרון של רסטורציה לגיטי־
מיסטית, כלר הכרה בזכות החוקית של השושלות השליטות־לפנים
לחזור ולשלוט על נתיניהן ונחלאותיהן שמלפני המהפכה. טלרן קנה
לו בקונגרס זה מעמד שתה לזה של נציגי המעצמות המנצחות,
ומנע את הענשת צ׳ וחלוקתה על־ידיהן. אולם שיבת נפוליון ב 1815
הקשיתה במידת־מה את יחם המנצחים: בחוזה־פארים אחרי "מאה
הימים" נלקחו מצ ׳ הבל הסאר וסודה, היא חויבה בתשלום פיצויים,
וצבא־כיבוש חנה במזרח הארץ עד 1818 .

בצ׳ גופא נעשו נקמות בחסידי המהפכה ונפוליון("הטרור הלבן"),
פוטרו רבים מנושאי המשרות הרמות, וכמה אישים נידונו למיתה,

937

צרפת: חיסטזירידו

938

ביניהם המרשל ני. אולם אישי צבא ומדינה רבים נהיו למשרתי
המשטר החדש, ביניהם טלרן ופושה (ע״ע). המלך, לואי ^^^¥ X
(ע״ע; 1814/5 — 1824 ), לא נטה לנקמנות, ובעצת טלה העניק לצ׳
חוקה ( 1€ זג 011 ), שלפיה נהיתה למלוכה חוקתית: נשמרו חירויות־
היסוד והשוויון האזרחי שהושגו במהפכה ? וסמכויות השלטון נחלקו
לרשות מבצעת — ממשלה שמינה המלך כראות עיניו — ורשות
מחוקקת — פרלמנט ובד שני בתים, בית־אצילים ובית־נבחרים. את
חברי הבית־העליון מינה המלך, ואח״כ עבר מושבם בירושה.
ביה״נ ייצג רק חלק זעיר של האוכלוסיה, משום שזכות הבחירה
הוגבלה לבעלי רכוש.

בבחירות הראשונות זכו המלוכנים הקיצונים ( 1€5 <; 311 ׳\ 0 זג 1311 ),
שרצו להחזיר את ״המשטר הישן״; אך לואי התרשם מתמיכת רוב
העם בנפוליון ב״מאה הימים", ולפיכך נטה למדיניות שמרנית מתונה,
שתכבד את עקרונות החוקה. ב 1816 פוזר הפרלמנט המלוכני הקיצון,
והדוכס רישליה שמונה לרה״מ והדוכס דקז (ע׳ ערכיהם) שמונה
לשר־המשטרה נהגו ברוח ליברלית. ואולם ב 1820 נרצח דוכס ברי
(ע״ע), אחיינו של המלך, בידי בונפרטיסט, ובהנהגת וילל (ע״ע),
הפכה מדיניות הממשלה לשמרנית ביותר• השלטץ, שנשען יותר
על האצולה והכמורה ופחות על הבורגנות, הזניח במכוץ את קידום
התעשיה והמסחר, וכלכלת צ׳ נשארה חקלאית בעיקרה. במדיניות-
החת התבטאה הראקציה במשלוח 100-000 חיילים לספרד, ע״פ
החלטת "הברית הקדושה", כדי לדכא את הליברלים שם ולהחזיר
לפרננדו ¥11 את מלוא סמכויותיו (ע״ע ספרד, עט׳ 368 ). הצלחתה
של פעולה זו חיזקה את המלוכנים הקיצוניים, ובבחירות באותה
שנה ( 1823 ) גדל מספר ציריהם בביה״ג.

כוח המלוכנים הקיצונים התבצר כשעלה למלוכה שרל x (ע״ע ;
1824 — 1830 ): נחקק חוק לפיצוי אצילים שאיבדו במהפכה את רכושם,
וזאת על־תשבון תשלומים לבעלי איגרות־חוב ממשלתיות, שערכן
ירד* ניתן עידוד למוסדות-חינוך של הבנסיה על־חשבון החינוך
הממלכתי, פעולה שעוררה התנגדות לא רק בחוגים אנסיקלריקליים
אלא אף בץ גליקנים (ע״ע גליקניזם) מתונים. נוסף על הרפובליקנים
קמה סיעה של אורלאניסטים, בהם לפיט (ע״ע), שרצו במלוכה
חוקתית־ליברלית ובהמלכת לואי-פיל׳יפ (ע״ע) דוכס אורלאן. ביזמת
רה״מ הראקציוני, פוליניק (ע״ע), השתתפה צ' עם בריטניה ורוסיה
במלחמה בתורכיה למען עצמאות יון(ע״ע, עמ׳ 481 ), ופתחה בכיבוש
אלג׳יריה* ואולם גם בדברים אלה לא הצליח המלך להתחבב על העם,
בבחירות יולי 1830 התחזקה האופוזיציה 1 הממשלה הכריזה על
מצב־חירום, החמירה את הצנזורה על העתונות ופיזרה את ביה״נ,
בניגוד לחוקת 1814 . מדינאי האופוזיציה יצאו במחאה חריפה, והמוני
פאריס התקוממו; ״בשלושת הימים המפוארים״( 1€115€$ ! 010 £1-015 £5 _ 1 !
27-29.7.1830 ) הוקמו מתרסים בעיר, הצבא החל מצטרף למתקוממים,
ושרל הודח.

חלק מהמורדים רצה ברפובליקה, ואולם בהשפעת טלרן, לפיט,

תיר (ע״ע) ומנהיגי הבורגנים, הומלך לואי-פליפ ( 1830 — 1848 ).
המשטר ב״מלוכת יולי״ היה פרלמנטרי ליברלי, אך לא דמוקרטי:
"האמנה" תוקנה אמנם רק במקצת, אך תקפותה באה לא מכוח
היותה ״מוענקת״ מטעם המלך; הצנזורה וסמכות המלך להכריז על
מצב־חירום בוטלו; סמכויות בית־האצילים צומצמו וסמכויות ביה״ג
הורחבו, אך הממשלה לא היתה אחראית בפניו; זכות־הבחירה
הורחבה וגיל הבוחרים הורד; הטריקולור (דגל שלושת הצבעים:
כחול, לבן, אדום) הוכר שוב כדגל לאומי! לואי־פיליפ כונה "מלך
הצרפתים", במסורת נפוליון, ולא "מלך צ׳" כקודמיו, והקתולידת
איבדה את מעמדה המיוחד ותוארה רק כ״דת רוב הצרפתים".

חדשים מספר אחרי מהפכת־יולי שלטה ממשלה שמאלית,
שביקשה להישען על שכבות רחבות בציבור ולתמוך בתנועות
מהפכניות באירופה. ואולם משגברה בפאריס התסיסה המהפכנית

מתרסים בפאריס בטהפבת יולי, 1330 . ציור של א. ?קונס

!הרפובליקנית, פיטר לואי־פיליפ ממשלה זו, ומאז ועד סוף מלכותו
מינה ממשלות ימניות; אלו רצו בשלטון המלך ונציגי הבורגנות.
לואי־סיליס, "מלך הבורגנים", נשען על הבורגנות, ולא על האצולה
והכמורה, וחוגי המסחר והכספים, ובמידה פחותה התעשיינים, נהנו
מהמשטר. החקלאות והתעשיה פותחו — בייחוד כריית הפחם וייצור
הפלדה, וכן נבנו מס״ב ראשונות — בעיקר בצפון־מערב צ׳; אך
גידול התעשיה פיגר אחרי זה של בריטניה ובלגיה, ציודה היה נחשל
יותר וניצול הפועלים קשה. מצב עניינים זה נתן דחיפה להתפתחות
זרמים סוציאליסטיים, בהשראת סן־סימון, פוריה, פרודו׳ן, בלן ובלנקי.
ואח״ב ק. הרכס (ע׳ ערכיהם).

לואי־פיליס כיבד את עקרונות "האמנה", לא פגע במישרין בפר¬
למנט ובד״כ דאג שממשלותיו תהנינה מתמיכת הרוב בו — אך
שמר לעצמו את היזמה במדיניות. עוזרו הראשי במדיניות זו של
משטר חוקתי היה גיזו(ע״ע). אולם תיר וחבריו דרשו כינון "משטר
פרלמנטרי", כלר אחריות הממשלה בפני הפרלמנט בשלטון סמלי
של המלך, נוסח אנגליה. הם גם דרשו עמדה תקיפה יותר מול
בריטניה, בעוד שמדיניוודהחוץ של לואי-פיליפ נשענה על שיתוף-
פעולה עמה, ושתיהן היו חברות ב״ברית הארבע" עם ספרד ופור¬
טוגל — המלוכות החוקתיות של אותה עת. ב 1840 היה תיר רה״מ.
הוא רצה לבוא לעזרת מחמד עלי (ע״ע), שליט מצרים, במלחמתו
בתורכים, שבהם תמכו'בריטניה, אוסטריה ורוסיה. ואולם, לואי־
פיליפ, שנרתע מעימות עם בריטניה (ע״ע פמרסטץ, עמ ׳ 900 ), סיטר
את תיר ומינה את גיזו לרה״ם; הוא כיהן עד סוף "מלוכת יולי".
המלך המשיך במדיניות-חדן זהירה, ובסוף מלכותו התקרב אף
לאוסטריה. הדבר עורר את זעם האופוזיציה הליברלית, ומשוררים
וסופרים הרבו לפאר את המהפכה ונפוליון על נצחונותיהם הגדולים.
כיבוש אלג׳יריה שהתנהל באיטיות ותוך אבידות רבות, הושלם רק
ב 1847 ולא סיפק את רגשות הפטריוטים. בשנות ה 40 גברה הדרישה
לדמוקרטיזציה של המשטר ע״י הרחבת זכות־הבחירה ואף לזכות
בחירה כללית. ב 1846/7 פקדה את צ׳ בצורת, ובמהרה פרץ משבר
בכלכלה ובסשק־הכספים.

הממשלה אסרה לקיים עצרת-עם שהאופוזיציה הליברלית
הועידה ל 26.2.1848 . למרות האיסור התגודדו המונים ברחובות,
ובלילה הוקמו בריקדות. המלך פיטר את רה״מ׳ אך המוני פאריס

939

צרפת: היסטוריה

940

שולהבו מחדש כאשר ירה הצבא במפגינים, וההפגנות הפכו להת¬
קוממות גלדה. ב 24.2 התפטר המלך בן ה 74 לטובת נכדו בך ה 10
וגלה לאנגליה. המהפכנים התעלמו מהנכד והכריזו על הקמת
רפובליקה*

הרפובליקה השניה ונפוליון 111 ( 1848 — 1870 ).
מהפכת־פברואר היתד. חלק מגל מהפכני שהציף את איטליה, קיסרות
אוסטריה וגרמניה, אך צ׳ לא התערבה בנעשה בחו״ל, פרט לנסיון
קלוש לעזור לאיטלקים.

בממשלה הזמנית השתתפו רדיקלים ובהם לדרי־רולן ולואי בלן
והמשורר למרטין (ע׳ ערכיהם) היה שה״ח למספר חדשים. הוחלט
לדאוג לפועלים המובטלים ע״י הבטחת עבודה לכל, ונפתחו "בתי-
מלאכה לאומיים" (אג 31 מ 10 ז 3 ת צז 3:611€ ) בפיקוח בלן. מימונם הצריך
מיסד כבד מאד על בעלי הרכוש, ובבחירות ב 23.4 לאסיפה־המכוננת
נבחרו סוציאליסטים מעטים בלבד, וניצחו הרפובליקנים המתונים,
יורשי מסורת הז׳ירונדינים (ע״ע) — בהנהגת למרטין; יורשי הדקו־
בינים, בהנהגת לדרי־רולן, היו מיעוט קטן. המלוכנים קיבלו רק
20 % מהקולות, משום שחלק מתומכיהם הושפעו מהכמורה, שבאותה
שעה נוח היד. לה, מטעמים טכסיסיים, להופיע כתומכת הרפובליקה.
בעקבות כשלונם של הרדיקלים והסוציאליסטים הודחו הסוציאליס¬
טים, וביניהם בלן, מתפקידיהם, ובוטלו בתי-המלאכה הלאומיים,
שהיו מעמסה כספית כבדה על האוצר• הפועלים המובטלים בפאריס
התמרדו — ההתקוממות הגדולה הראשונה של פרולטריון תעשייתי •
ואולם מחוץ לפאריס לא תמכו במתק וממים, והגנרל קוניק (- 31 ׳\ 03
^!! 8 : 1802 — 1857 ), גיבור המלחמה באלג׳יריה ושר-המלחמה, דיכא
את המרד בטבח עק 1 ב־מדם ( 23/26.6.1848 ).

הרפובליקה חדלה להיות "סוציאלית", האסיפה־המכוגנת עיבדה
חוקה דומה לחוקת אה״ב: נקבע שהרשות המחוקקת היא פרלמנט
של בית אחד, והרשות המבצעת — נשיא הנבחר בבחירות כלליות
לתקופת כהונה של 4 שנים. בבחירות לנשיאות בדצמבר גבר שרל־
לואי נפוליון בונפרט (אח״כ נפוליון 111 [ע״ע]), אחיינו של נפוליון 1
על יריביו הרפובליקנים (קוניק, לדרי-רולן ולמרטין). הנשיא מינה
ממשלה ימנית ובמארס 1849 ערך בחירות לפרלמנט. בבחירות זכו
השמרנים, וגם הרפובליקנים הרדיקלים הגדילו את כוחם על-חשבון
הרפובליקנים המתונים.

באביב 1849 שלח הנשיא, בלחץ תומכיו הקתולים, צבא לעזרת
האפיפיור פיוס חיל־המשלוח כבש את רומא מידי מציני וגריבלדי
(ע׳ ערכיהם) והחזירה לאפיפיור. הרדיקלים בצ׳ התקוממו במחאה
על כך, אך הנשיא דיכאם על נקלה ומנהיגיהם גלו לחו״ל. הנשיא
פגע גם בחופש העתונות וההתכנסות, ולעומת זה סיפק את הקתול-־ם,
במסרו את החינוך היסודי והתיכון כמעט כליל לידי הכנסיה. הוא
הסתכסך עם האסיפה־הלאומית, שסירבה לשנות את החוקה ולאפשר
לנשיא להיבחר שנית, וב 2.12.1851 חולל הפיכה; משאל-עם העניק
לו, ברוב של יותר מ 90% , סמכויות־שלטון מלאות ל 10 שנים. והפר¬
למנט פוצל לשני בתים והיה חסר סמכות ממשית. חסידי הנשיא
פתחו בתעמולה ענפה, בעלת נימה סוציאליסטית ועממית! בנובמבר
1852 אישר משאל־עם את בחירתו לקיסר, וב 2.12 הוכתר לקיסר
נפוליון 111 (ע״ע). הרפובליקה השניה לא האריכה ימים׳ אך היו לה
שני השגים בני־קיום: הנהגת זכות־בחירה כללית וביטול סופי של
העבדות במושבות.

משטר הקיסרות השניה היה, מצד אחד, אותוריטרי — בכך שפגע
בחרויות-היסוד — ומצד שני דמוקרטי, בכך שנזקק להסכמת המוני
העם. צירוף זה נחשב למבשר הרודנויות המודרניות נוסח המאה
ה 20 . הקיסר ביקש לעמוד מעל למעמדות ולהיות "הבורר" המכריע
ביניהם. הוא חידש את ריכוזיות המיגהל, הנהיג צנזורה חמורה על
העתונות, ביטל את חופש ההתכנסות וההתאגדות, שם קץ לפעילות
המפלגות וסילף את הבחירות. הוא נשען על המינהל, שבמסגרתו

הוקמה משטרה פוליטית, ועל הצבא, וכן על הכנסיה, שברובה נטשה
את מחנה הבורגנים. את הבורגנות ניסה לספק בפיתוח הכלכלה —
וגידול הכלכלה בימיו היה, כנראה, המהיר ביותר בתולדות צ/ את
האיכרים ומעמדות־הביניים ביקש למשוך בהגנה על הרכוש הפרטי!
את הפועלים - בתחיקה סוציאלית ובמניעת אבטלה ע״י עבודות
ציבור! ורק את האצולה הוותיקה והרפובליקנים המושבעים לא פייס.
בשנות ה 60 חלה ליברליזציה במשטר, וב 1869 הורחבו במידה ניכרת
סמכויות הפרלמנט.

במדיניות־החוץ ביקש נפוליון 11 ! להחזיר לצ׳ את כבודה, והופיע
כיורש דודו במטרה להרוס את הסדרי קונגרס־וינה, שהשפילו את צ׳.
הוא ניסה לעשות זאת בפלגו את מחנה מנצחי דודו: עם בריטניה
קיים יחסים טובים, וכן תמך בתנועות הלאומיות, בייחוד באיטליה.
מלחמת קרים (ע״ע! 1854 — 1856 ) חיבבה את צ׳ על הקתולים ועל
בריטניה, והחזירה לה את מעמדה כמעצמה הראשונה ביבשת אירופה.
במלחמתו באוסטריה ( 1859 ) למען איטליה (ע״ע, ענד 741 ) לא זכה
בהכרת־תודה מצד האיטלקים, לפי שסיפח את מוויה וניצה, וצבאו
המשיך להגן על שלטון האפיפיור ברומא ולמנוע את איחודה עם
איטליה. התערבותו למען הנוצרים בלבנון (ע״ע, ענד 164 ) הפכה
אותה למדינת־חסות של צ/ הוא סייע לפ. לספם (ע״ע) בכריית
תעלת־סואץ, כבש את קוצ׳ין־סין וקמבודיה (ע״ע הדו סין, ענד 603 ),
אך גסיונו להקים במכסיקו קיסרות בחסות צ׳ נסתיים בכשלון (ע״ע
מכסיקו, ענד 485 ).

הכשלון במכסיקו פגע ביוקרת צ׳, והצטרף לכך כשלון גם
בגרמניה, שבה ביקש נפוליון 111 להופיע כבורר ומכריע; נצחון
פרוסיה על אוסטריה (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 453/4 ) ערער יומרה זו.
ביסמרק (ע״ע, עם׳ 485 ) ניצל את בידודה של צ ׳ , שיחסיה עם
רוסיה ובריטניה הורעו, ונייח שפרוסיה הקדימה את צ׳ בהכנותיה
הצבאיות, בחר בשעת-כושר, וגרם שסכםוך שושלתי של מה־בכך
ושיקולי-יוקרה ידחפו את צ׳ להכריז מלחמה על פרוסיה ( 19.7.1870 ).
כל מדינות גרמניה (אך לא אוסטריה) הצטרפו לפרוסיה.

מלחמת צ׳-פרוסיה ( 1870/1 ) הוכיחה את עליונות צבא פרוסיה —

אף שהחייל הצרפתי לא נפל מהגרמני בלחימתו, ופעמים עלה עליו
בתנופתו בהתקפה ובעקשותו בהגנה. לפרוסים היה מטכ״ל בראשות
מולטקה, ואילו בצבא־צ׳ שרר תוהו-ובוהו ארגוני, ונתלווה לו חוסר-
ישע אסטרטגי. סדרי־הגיום של הגרמנים הקנו להם עדיפות מספרית,
ושימוש יעיל במס״ב אפשר להם לרכז 380,000 איש בחזית תוך 18
יום. הם הסתייעו בתותחי-פלדה מהירי־ירי ונטעני־מכנם (לעומת
תותחי־ברונזה שנטענו מהלוע, שהיו בידי צ׳), שפעלו לטווח ארוך,
בדייקנות ובריכוזי־אש גבוהים. לצרפתים היה רובה קל ושמיש יותר
0 סק 355€ ו 01 ), וכן "מיטדאיזות" (^ג 1 ? 11 ! 3 ז 11 תז) — המקלעים הרא¬
שונים בעולם, שלא היו כלל בידי הגרמנים, אך הפיקוד הצרפתי
לא השכיל להשתמש בהם כראוי,

כבר בשלב ההתארגנות של צבא־צ׳ פלשו הגרמנים, ובשלושת
״קרבות הגבול״ ( 6.81870 — 4 ) נסוגו הצרפתים, והגרמנים הניידים
כבשו את ננסי והחלו מאגפים את מץ, בסיסם העיקרי של הצרפתים.
אחרי כמד, קרבות־דמים הסתגר המרשל בזן(ע״ע) עם 173,000 איש
במץ < המרשל מק־מאון(ע״ע), שבמחגהו היה גם הקיסר, יצא לחלצו,
כותר בסדן (ע״ע), ונפצע, והארמיה, בלי פיקוד, נכתשד, באש תותחי
הגרמנים. כדי למנוע הרג נכנע נפוליון 111 עם 110,000 איש
( 2.9.1870 ).

שואת סדן תרצה את גודל המלחמה תוך 6 שבועות לפתיחתה,
ונחרתה בתודעת הצרפתים. תוצאתה המדינית המיידית היתה התמד
טטות הקיסרות והכרזת רפובליקה ( 4.9.1870 ). המהפכה בוצעה ללא
שפיכות־דמים. הממשלה הזמנית דחתה את תנאי הגרמנים לשביתת-
נשק ולשלום, והמשיכה במלחמה. ב 19.9 באה פאריס במצור. גמבטה
(ע״ע) הקים צבא עממי חדש, ״צבא־הלואר״ בן 600,000 איש, אך

1

941

צרפת: היסטוריה

942

צפו ז אמריקה: 1 . 1603 - 1763 : 2 . 1763 — 1803 ; הודו ה מ ע ר נ י ת; א. סן דוסיניק <האיםי>, 1065 — 1804 ; 4 . נוואד 5 ו 9 , 0 1635 : 5 . סארסיגיה,
16360 ; 6 . גיאו, 16740 ; אפריקה: 7 . סמי, 1626 — 1060 ; 8 . אמ׳יריה 1830 — 1962 ; 8 . גאנון, 1842 — 1060 : 10 . סצרים, 1708 — 1801 ; 11 . טדנםקר, 1885 — 1060 :
12 . סומייה, 1862 ; 13 . קונגו, 1885 — 1960 ; 14 . חוח השנהב, 1843 — 1060 ; 15 . מרוקו, 1912 — 1956 ; 16 . תוניסיה, 1881 — 1957 ; 17 . מאוריטניה, 1900 — 1060 :
18 . אפריקה המערבית הצרפתית, 1894/8 — 1960 ; 19 . אפריקה המשוונית הצרפתית, 1008 — 1960 ; 20 . קאמרח, 1020 — 1960 ; 21 . טוני, 1920 — 1960 ; אסיה:
הודו: 22 . פונדישרי: 23 . קאריקא?; 24 . מאהה: הודו ס י 1 ; 25 . קוצ׳ירסיז, 1859 — 1954 ; 26 . אנאם, 1883/5 — 1054 ; 27 . טונקיז, 1884/5 — 1954 ; 28 .
קמבודיה, 1863/7 — 1954 ; 29 . יאוס, 1893/4 — 1954 ; ס י ז: 30 . קואנג־צ׳ו־ואן, 1898 — 1943 ; 31 . סוריה ויבנה, 1918 — 1944 ; אוקיאניה: 32 . קאלרוניה

החדשה, 1853 ; 33 . סאהימי, 1842 .

הגרמנים היכו את הגייסות החדשים, סיכלו את הנסיובוח לשחרר
את פאריס ולפרוץ ממנה, וכבשו את טול וסטרזבור. ב 27.10 נכנע
בזן עם צבאו במץ; ב 28.1.71 נכנעה פאריס, ובתחילת מאי נחתם
שלום־פרנקסורט: צ׳ איבדה את אלזס ומחצית לירן ב תשלש 5
מיליארדי פרנקים ובהוצאות הכיבוש; תוך שנתיים שילמה את
הכסוי וצבא־הכיבוש יצא משטחה.

הרפובליקה השלישית ( 870 1 — 1940 ). חבלי לידתה
של הרפובליקה השלישית היו קשים מאד. הרפובליקנים הרדיקלים,
ובראשם גמבטה, רצו להמשיך במלחמה בפרוסים, דוגמת הדק וניבים
ב 1793 ; הרפובליקנים המתונים, ובראשם תיר, התנגדו לכך, מחשש
שמלחמה עממית תגרור מהפכה חברתית. במחאה על מצעד הצבא
הגרמני בפאריס פרץ בבירה מרד הקומונה ( 18.3.1871 : ע״ע קומונה
של פרים); המרד נמשך עד 28.5 . המורדים ברובם היו פטריוטים
בנוסח הדקובינים ורק מיעוטם סוציאליסטים. בהסכם עם הגרמנים
שפה מפשלת היר, שנמלטה לוירסאי, מצור על פאריס: לקומונה
לא היתה הנהגה מלוכדת, והיא היתד, מבודדת בצ׳. צבא־הממשלד,
דיכא את המרד וערך טבח במורדים.

כבר לפגי מרד הקומונה נערכו בחירות לאסיפה־מכוננת (פברואר
1871 ). המלוכנים זכו ברוב, אולם היו מפולגים בין הלגיטימיסטים,
תומכי הטוען־לכתר הבורבוני אגרי רוזן שמבור (^ז 0 כ 1 מז 013 ), שלא
הכיר בריבונות העם, לבין האורלאגיסטים, תומכי פילים רוזן פאריס,
הליברלים והפרלמנטרים. שתי קבוצות המלוכנים לא רצו להכתים,
כב 1815 , את מועמדם לכתר בכך שפעולתו הראשונה תהיה חתימה
על חוזה־שלום משפיל. האורלאגיסטים עשו הסכם זמני עם הרפובלי¬
קנים המתונים, ותמכו בחיר כנשיא (למעשה: "ראש הרשות המ¬
בצעת" •;!ס/יססק ! £1 > 0£ ! 1 ס]). ב 1873 הפיל הרוב המלוכני

באסיפה את תיר, ומינה תחתיו את מק־מאון הלגיטימיסטי: בחסותו
גברה מאד השפעת הכנסיה. חוסר־פשרנות מצד רחן שמבור ונצחון
הרפובליקנים ברוב בחידות-המשנה אפשרו קבלת חוקה רפובליקנית
באסיפה ( 1875 ). החוקה העניקה סמכויות נרחבות לנשיא, שנבחר
מטעם הפרלמנט לתקופת כהונה של 7 שנים. ואולם בד״ב נבחרו
לנשיאות אישים ממדרגה שניה! למעשה היה השלטון בידי הממשלה
וראשה, והם היו אחראים בפני הפרלמנט שהפיל ממשלות בתכיפות.
הפרלמנט, שהיה אפוא הגוף הריבוני העליון, היה מורכב מביה״ב,
שנבחר בבחירות ישירות, ופסנאט, שבו בחרו הרשויות המקומיות.

שאלת אחריות הממשלה בפגי ביה״נ או הנשיא הוכרעה ב 1877 .

ב 1876 זכו הרפובליקנים ברוב בביה״ג, אולם ב 16.5.1877 פיטר
מק־מאון את רה״מ הרפובליקני, דיל סימון (ע״ע), מינה תחתיו את
המלוכני אלבר דה ברולי (ע״ע, עם׳ 510 ), ובהסכמת הסנאט פיזר
את ביה״ג. הודות למאמציו של גמבטה ניצחו שוב הרפובליקנים,
ומק־מאון נסוג ומינה רפובליקני לרה״מ. ב 1879 זכו הרפובליקנים
ברוב גם בסנאט, ומק־מאון התפטר; מאז היו כל הנשיאים רפובליקנים.

בשנות ה 80 התבסס משטר הרפובליקה. רה״מ דיל פרי (ע״ע)
הנהיג חופש התאגדות, התכנסות ועתונות, וכן, יחד עם שר החינוך
א. לובה (ע״ע), חינוך-זזובה חינם לגילאי 6 — 12 , שהיה חילוני —
דבר שעורר התנגדות עזה מצד הכנסיה. פרי גם פיזר את אגודת
הישועים ואגודות דתיות אחרות, ואסר עליהן לעסוק בחינוך. באותה
עת התרחבה הקיסרות הקולוניאלית של צ׳ עם כיבוש תוניסיה, הודו-
סין ומדגסקר. אולם הצרפתים לא מצאו פיצוי בהתפשטות הקולוני¬
אלית. ורובם רצו לנקום בגרמנים. הלך-רוח זה סייע לשר-המלחמה
בממשלת פרסיגה (ע״ע), הגנרל בולנדה (ע״ע), שזכה בפופולריות
רבה בסיסמת ״מלחמת נקם״ ( 11693110116 3 ״!). תומכיו העיקריים

943

צרפת: היסטוריה

944

היו מלוכנים ומתנגדים אחרים של הרפובליקה, ובדעתו היה לבטל
אה המשטר הפרלמנטרי! ואולם הרפובליקנים התאוששו והוא ברח
מצ׳ ( 1889 ). בשנות ה 80 וה 90 עלה שוב כוח הסוציאליסטים. הם
היו מפולגים למספר מפלגות: מרכסיסטים, בהנהגת גד ולסרג (ע׳
ערכיהם), בלנקיסטים, וכן בלתי-תלויים, ביניהם דורס (ע״ע). האי-
גורים המקצועיים התחזקו גם הם, וב 1895 נוסדה הסתדרות העובדים
הכללית ([. 0.0.7 ] 311 ז\ 3 ש 7 גו!) ש 31 זשתש 3 > נ 01 ו: 31 זש[)ש£ת 0 כ)), שדגלה

בסינדיקליזם (ע״ע). בשולי הסוציאליסטים היו גם אנרכיסטים !
הקיצונים שבהם נקטו בשיטות טרור, וב 1894 רצחו את הנשיא קדנ 1

1100 מ 03 ).

יוקרת השלטון נפגעה בעקבות שערוריית פנמה (ע״ע פנמה, תע¬
לת¬, עם׳ 933 ! לספס),משנתברר שסוכני החברה שיחדומדינאים. ה-
עתונאי האנטישמי דרימ׳ן(ע״ע) הבליט את תפקידם של אנשי-כספים
יהודים בפרשה. התנועה האנטישמית בצ׳ ניזונה במידה רבה מהתנג¬
דות לרפובליקה, ונהנתה מתמיכת יסודות קלריקליים ומלוכנים. על
רקע זה צמחה פרשת דריפום (ע״ע), שבשיאה ( 1898/9 ) היתה מאבק
מכריע בין הרפובליקה לבין מתנגדיה המלוכנים, המיליטריסטיס
והקלריקלים. לזיכוי דריפום ולקיום הרפובליקה לחמו אישים כז׳ורם
וכקלמנסו הרדיקלי, סופרים כזולה וא. פרנס (ע׳ ערכיהם), ואינטלק¬
טואלים רבים (המושג אינטלקטואלים כהגדרה חברתית נולד אז).
ב 1899 הרכיב ולדק־חסו (ע״ע) קואליציה רחבה, כדי לחסל את
פרשת דריפוס, וצירף אליה — לראשונה באירופה — מנהיג סוצי¬
אליסטי, א. מילרן(ע״ע). ממשלה זו החלה בטיהור הצבא ממלוכנים.
נצתון הדחסוסרים היה מאורע מכריע בתולדות הרפובליקה השלי¬
שית, ובעקבותיו התמה הימין הקיצוני הקתולי ועמדתו התערערה
לתר שלם. ב 1905 הגיעו הרדיקלים לשלטון, עם כינון ממשלתו של
ד• קו׳נב (!!:א 1 !תס 0 ! 1835 — 1921 ). ממשלה זו חוקקה חוק להפרדת
הכנסיה מהמתנה, ומסדרי נזירים רבים גורשו. גם לגבי הסוציאליס¬
טים היתר. הפרשה מפנה: ב 1905 התאחדו פלגיהם — פרט לסינדי־
קליססים — בהנהגת הדריפוסר דורם, ואילו גד, שסירב לנקוט עמדה
בפרשת דרייסוס בנימוק שהיא ,ריב בין* בורגנים", נפל ממנו
בחשיבותו. עד 1912 שלטו הרדיקלים, וצריכים היו להלחם בשביתות
הרבות שבהן תמכו הסוציאליסטים וה. 0.0.7 .

עליית הרדיקלים לשלטת חוללה מפנה גם במדיניות-החוץ. ב 20
השנים הראשונות אחרי מפלתה מידי גרמניה היתד. צ׳ מבודדת,
והיתד. מסוכסכת עם גרמניה ובעלות-בריתה רוסיה ואוסטריה-הונ־
גדיה, וכן עם איטליה ובריטניה עקב מדיניותה הקולוניאלית. ב 1892
כרתה צ׳ בתת עם רוסיה ויצאה מבידודה. היריבות עם בריטניה
נמשכה, וב 1898 היתד. סכנה שתפרוץ מלחמה עמה עקב סכסוך
פשודה (ע״ע סודאן, ענד 472 ). שר־החוץ רלקסה (ע״ע) שאף לרכז
את המאמץ מול גרמניה, ולפיכך התפשר עם" בריטניה, שיפר את
היחסים עם איטליה וספרד, וב 1904 הושגה ,ההסכמה הלבבית"
(ש 4131 שס 0 ש 1 ממג £1 ) עם בריטניה. משבר מרוקו הראשון( 1905 ! ע״ע
עם׳ 400 ) גרם להתפטרות דלקסה! משבר מחקו השני ( 1911 )
נסתיים בפשרה עם גרמניה, חד השתלטה על מרוקו. ואולם בצ׳ חלה
באותה עת התעוררות לאומנית! הפשרה עוררה זעם נגד הממשלה,
ובתמיכת הלאומנים נהיה אישחזמרכז התקיף, ר. פואנקרה (ע״ע),
לר״ט. הוא הרחיב את ההסכמים עם בריטניה ורוסיה, ובינואר 1913
נבחר לנשיא, ודאג להאתך את השירות בצבא נוכח הסכנה מצד
גרמניה. הרדיקלים והסוציאליסטים התנגדו לכך, ובאביב 1914 זכו
בבחירות. במשבר יולי 1914 נהגה ממשלת הרדיקל־סוציאליסט ויויני
(ע״ע) בפייסנות ואיפוק, אך לא יכלה למנוע את פתץ מלה״ע 1 ,
24 שעות אחרי שלאומגי קיצת רצח את ז׳ת-ם.

על המאורעות הצבאיים במלה״ע 1 — ע״ע מלחמת העולם
הראשונה.

במלחמה נשאה צ׳ בנטל כבד ביותר. בקרב ע״נ מארן בלם דו׳פר

(ע״ע) את הסתערות הגרמנים (ספסמבר 1914 ), ועי״ז שיבש את
תכניתם האסטרטגית. ב 1916 החזיקו צבאות הגנרל פטן מעמד מירדן
(ע״ע). בסוף 1917 נהיה קלמנסו (ע״ע) לרה״מ. הוא ניהל במרץ
את המלחמה, השיג את מינויו של המרשל פוש (ע״ע! תם'! ע״ע
פרשינג) למפקד המליח של צבא בעלות-הברית, והלה פקד על
המערכה שהכניעה את גרמניה.

המלחמה התנהלה על אדמת צ׳, והנצחת עלה במחיר יקר מאד:
1.35 מילית הרוגים, וחורבן אזורי־התעשיה. מאז ימי נסולית סבלה
צ׳ מפיגור דמוגרפי: אוכלוסייתה גדלה מ 27.5 מילית ב 1815 לכ 40
מילית ערב מלה״ע 1 — לעומת גידול אוכלוסיית גרמניה באותו פרק-
זמן מ 24 מילית ל 65 מילית, ובבריטניה מ 10.5 מילית ל 44 מילית.
האבידות במלחמה הגבירו אח הפיגור הדמוגרפי — ועוד יותר את
הפיגור התעשייתי — לעומת אה״ב. בריטניה וגרמניה. צ׳ המנצחת
היתה מדינה מדולדלת ומותשת.

שלומ-ורסי ( 1919 ) החזיר לצ ׳ את אלזס־לורן, וגרמניה חויבה
לשלם לה' פיצויי-מלחמה. למעשה שולם רק חלק קטן. הקיסרות
הקולוניאלית התרחבה, ונוספו לה סוריה ולבנת, וכן חב קמחו
וטרגי. מעמד-הבכורה של צ׳ באירופה היה מדומה. היא הקימה
מערכת בריתות באירופה — עם פולניה ( 1922 ), עם צ׳כוסלובקיה
( 1924 ), עם חמניה ( 1926 ) ועם יוג 1 םלוויה ( 1927 ) — אך זו לא
יכלה, בבוא-השעה, לכבול את גרמניה.

בשנים שאחרי המלחמה ניסו ממשלוח ימניות של ,הגוש הלאומי",

שב 1919 ניצח בבחירות, לנהוג ביד קשה בגרמנים, כדי לקבל את
פיצויי-המלחמה. פואנקדה, שחזר להיות רה״מ, שלח צבא לחבל-הרור
( 1923 ! ע״ע גרמניה, עמ ׳ 469 ), אולם הנסית נכשל עקב התנגדות
סבילה של הגרמנים ולחץ הבריטים והאמריקנים. החזקת צבא-הכיבוש
בחר הצריכה מיסד נוסף! דעת־הקהל בזד פנתה עד פואנקרה,
ו״הגוש הלאומי״ שלו נכשל בבחירות (מאי 1924 ). אדיו(ע״ע הריו),
מנהיג הרדיקלים שעמד בראש .איחוד השמאל"'שזכה בבחירות,
נהיה לרה״מ. הוא וא. בחאן (ע״ע) רצו בהתפייסות עם גרמניה.
באוקטובר 1925 נחתמו הסכמי לוקרנו (ע״ע), ביזמת בריאן שהיה
אז שר-החוץ. בסוף 1925 נהיה בחאן לרה״ם, אך לא הצליח לפתור
את בעיות הכספים והמטבע, שנבעו מחובות המלחמה, מהסתמכות
יתרה על התקווה לפיצויים מגרמניה, וכן מהשפעת האינפלציה
בגרמניה על המטבע בצ ׳ . פואנקרה חזר להיות רה״מ ( 1926 — 1929 ) !
הוא ייצב את המטבע ע״י פיחות (לכדי */* מערכח), קיצוצים נמרצים
ומסים חדשים, אך את מדיגיות־החוץ הוסיף לנהל יחבו בחאן.
אחח התפטרות פואנקרה ב 1929 סבלה צ׳ מאי-יציבות מדינית
גוברת והולכת, וממשלותיה היו קצרות-ימים. ב 1932 חזרו לשלטת
הרדיקלים בראשות אריה ואח״כ ( 1933/4 ) בראשות דלדיה (ע״ע).

המשבר העולמי, שהחל באה״ב ב 1929 , פגע בזד רק ״ב 1931/2 ,

אך תוצאותיו היו חפורות כבארצות המערב האחרות, ובשנותיו
הראשונות לא נמצאה לו תרופה. המשבר הגביר את התסיסה הפולי¬
טית, וזו התבטאה, בחלקה, בעליית כוחן של קבוצות פאשיססיות,
כגון ״ל׳אקסיון פדנסז״ (ע״ע מורס) ו.צלב-האש" (נ 1 ש? = 1 > מס־ס)
שבהנהגת לה רוק (שגיגססא £3 ). הפאשיזם בזד היה מתחילתו אנטי¬
שמי באפיו, ושאב עידוד מעליית היטלר לשלטת בגרמניה. בסוף
1933 פרצה .שעחריית סטוויסקי״ — נוכל׳ שנתגלה שמשפטו
לא נערך, וכמה ממנהיגי הרחקלים היו מעורבים בדבר. הימין
הקיצת ניצל את הפרשה בדרך שבה ניסה, בשעתו, לנצל את פרשת
דחפום, כדי לנגח את המשטר הפרלמנטח. ב 6.2.34 התחוללו מהומות
חמורות בפאחם! נוכח סכנת מלחמת-אזרחים התפטר דלדיה, ודומרג
(ע״ע) הרכיב ממשלה ימנית. סכנת הפאשיזם ליכדה את השמאל,
שהיה מפולג מאז 1920 , עקב הצטרפות רבים מהסוציאליסטים ל,אינ־
טרנציונל השלישי" והתארגנותם במפלגה קומוניסטית, עקב פילוג
נוסף בקרב הסוציאליסטים, ועקב הקמת עוד הסתדחיות-עובדים

945

צרפת: היסטוריה

946

של הקומוניסטים ושל הקתולים. ימים מספר אחרי מהומות הפאשים־
טים ארגנו כל מפלגות-הפועלים הפגנה גדולת שיתוף־הפעולה בין
תנועות־השמאל הוליד את ״החזית העממית״ ( 1935 ), בהשתתפות
הרדיקל־סוציאליסטים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. "החזית" דגלה
באיסור התנועות הפאשיסטיות, בהקמת קואליציה אנטי־נאצית
בהשתתפות בריה״ם ובתחיקה סוציאלית. ממשלת לול (ע״ע; 1935/6 )
ניסתה להתגבר על המשבר בכלכלה דווקא ע״י דפלציה וקימוצים
בהוצאות, והדבר הגביר את האבטלה גם במדיניות-החוץ ירדה קח
צ׳. ב 1934 ניסה שר־החח התקיף ברתו (ע״ע) להקים חזית רחבה
של מדינות אירופה מיל סכנת הנאצים, אולם באוקטובר 1934 נרצח ו
יורשו לרול לא המשיד בדרכו, ולא הגיב כשהחלה גרמניה להקים
שוב צבא גדול, בניגוד לחתה ורסאי. הוא כרת ברית עם בריה״ט
אד רוקנה מתוכן, וניסה להתקרב אל איטליה כשנודע על ההסכם
החשאי שחתם עם שר־החוץ הבריטי היר למסירת חלק מחבש
לאיטליה, פרצה סערה ציבורית וממשלתו נפלה(ינואר 1936 ). כעבור
שבועות מספר הכנים היטלר את צבאו לחבל הרינויס, שפורז ע״ם
חחי ורסאי (ע״ע פרים, ועידת השלום של) ולוקרגו, ושוב לא
הגיבה צ , .

בבחירות מאי 1936 ניצחה "החזית העממית", ובפעם הראשונה
קמה ממשלה סוציאליסטית, בראשות ל. בלום (ע״ע), בהשתתפות
הרדיקלים ובתמיכת הקומוניסטים. ממשלת בלום הנהיגה תיקונים
סוציאליים רבים, הלאימה מפעלים מרכזיים ואסרה את קיום האר¬
גונים הפאשיסטיים. אולם היא לא הצליחה לייצב את הכלכלה ולבלום
את ירידת הפרנק, ובמיוחד גילתה אזלת-יד במדיניות-החוץ: היא
הגבירה את מגמת התלות בבריטניה, ולפיכד לא באה לעזרת הרפוב¬
ליקנים במלחמת-האזרחים בספרד (ע״ע, עמ׳ 375/7 ). ביוני 1937
התפטר בלום, משדחה הסנאט את בקשתו לסמכויות־חירום בתחום
הכספים: במארס 1938 חזר לשלטון, אך ממשלתו הופלה תוך חודש.
חוגי הימין שנאו את בלום ומדיניותו עד כדי כך, שהיו מוכנים
להתפשר עם מוסוליני ואף עם היטלר. דלדיה, שחזר לראשות הממ¬
שלה, היה נתון להשפעת חוגים אלה; הוא שבר את "החזית העממית",
ובפעולות נמרצות הבריא שר־הכספים שלו, סאל רגו ( 11 ! 1 גמץ£.מ!
1878 — 1966 ), במידת־מה את הכלכלה. במדיגיות-החוץ נגרר דלדיה
לחלוטין אחר קו הפייסנות של א. נ. צ׳ימברלין (ע״ע): בלחץ
בריטניה חתם על הסכם-מינכן( 30.9.1938 ), שבו הוסגרה צ׳כוסלובקיה,
בעלת־בריתה של צ/ לידי היטלר וגרורותיו. איטליה העלתה תביעות
לשטחים שבידי צ׳ (קורסיקה, ניצה ותוניסיה), נצחון הלאומנים
בספרד כיתר את צ׳ במדינות פאשיסטיות, וכיבוש פראג בידי הגר¬
מנים (מארם 1939 ) שם קץ לפייסנות. נסיון צ' ובריטניה להגיע
להסכם עם בריה״ם נכשל; הסובייטים חתמו על הסכם עם גרמניה,
ושבוע אח״ב תקפו הגרמנים את פולניה. צ׳ הצטרפה לבריטניה
והכריזה מלחמה על גרמניה ( 39.1939 ).

בריטניה וצ׳ לא יכלו להושיט עזרה לפולניה, וזו נכבשה במהרה
(ע״ע מלה״ע 11 , עם׳ 679/80 ), וכן לא יכלו לסייע לפינלנד במל¬
חמתה בבריה״ם ב 1939/40 ; חוסר־אונים זה עורר תרעומת, ובמארס
1940 הופל דלדיה ודנו הרכיב ממשלה, שנועדה לנהל את המלחמה
בתקיפות. אולם הדבר בא מאוחר מדי. צ׳ לא השלימה את חימושה,
בטחה בביצורי קדמז׳ינו לאורן גבולה עם גרמניה, מצביאיה היו
קשישים וחסרי־דמיון. יציבותה הפוליטית היתה מעורערת ואזרחיה
לא היו נכונים לקרבנות הכרוכים במאמץ לנצחון. ב 10.5.1940 פתחו
הגרמנים בהתקפה בחזית המערב, כבשו במהרה את הולנד ובלגיה
והבקיעו את החזית בצ ׳ . הבריטים לא סיפקו לצ׳ את הסיוע
האווירי המובטח והחזירו את צבאם מהיבשת. ב 10.6 הצטרפה
איטליה למלחמה נגד צ׳, וב 14.6 כבשו הגרמנים את פאריס.
ב 13.6 הגיע ראש־ממשלת בריטניה, ו. צ׳רצ׳יל, לטור, שאליה
נמלטה ממשלת צ/ בנסיון להשפיע עליה להמשיך במלחמה —

אפילו מצםון-אםריקה — והציע איחוד מלא של צ׳ ובריטניה. הוא
סירב לשחרר את צ׳ מהתחייבותה החוזית כלפי בריטניה. רנו היה
מוכן להמשיך במערכה, אולם גברה יד התבוסנים, בהנהגת המרשל
הישיש פטן והמפקד העליון, הגנרל וגאו. ב 14.6 עברה הממשלה
לבודדו. כעבור יומיים התפטר רנו, סטן נהיה לרה״ט ולמחרת נכנע
לגרמנים ( 17.6 ). הסכם שביתת־הנשק, שנחתם ב 22.6 בקומפין, באותו
קרון־רבבת שבו נחתם הסכם שביתת־הנשק בנובמבר 1918 , קבע
שכל צפון־צ׳ וכן איזור־החוף במערב יהיו בשל טח־ כיבוש גרמני,
ושאר הארץ יהיה בשלטון מעין־עצמאי. צבא-צ׳ הוגבל ל 100,000
איש וציה רותק לנמלי-הבית שלו. צ׳ חויבה במימון הוצאות הכיבוש,
והמוני חייליה שנשבו נשארו ברובם כלואים. וע״ע מלחמת־העולם
השניה. שר. בל.

ממשלת וישי ( 1940 — 1944 ). ממשלת סטן עברה לווישי,
בשטח הלא-כבוש. ב 9/10.7 התכנס שם הפרלמנט לדון בעתיד צ׳.
בהשפעת םגן-רה״מ, לוול, שהיה משוכנע בנצחץ גרמניה, ובכך שצ׳
חייבת להתאים עצמה לתקופה האותוריטרית החדשה באירופה שב-
הגמוניה גרמנית, החליט הפרלמנט, ברוב של 569 נגד 80 , לבטל את
קיומו־הוא ואת "הרפובליקה השלישית", ולהסמיך את פטן לחוקק
חוקה חדשה.

החוקה החדשה לא הושלמה, ואולם כונן משטר חדש, אותוריסרי.

לא רק "הרפובליקה השלישית" בטלה, אלא עצם "הרפובליקה";
השלטת נקרא המדינה הצרפתית( 315 ?ז! 3 ז£ 1 ט£' 0 ), ופטן נהיה לראש-
המדינה ולו סמכויות ממשל וחקיקה גם יחד. אויבי הרפובליקה חגגו
את נצחונם. ואולם השלטון היה בידי הימין המסרתי, ולא בידי
פאשיסטים ממש, כגת דוריו ודאט ( 0611 ; 01 ת 00 ); אלה התאכזבו
במהרה מאנשי דשי ועברו לפאריס הכבושה ושם ניהלו תעמולה
לכינון משטר דומה לשל הנאצים. אך גם הימין המסרתי, האותוריטרי,
שבשלטת, נתן, בהדרגה, צביון ק 1 רפודטיוד למדינה, בסיסמת "מה¬
פכה לאומית״ שדגלה ב״עבודה, משפחה, מולדת״(, 3011116 ? , 1 וג׳ימ 7 "
״:״•״ 3 ?), במקום הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". על מדיניות
ממשלת־דשי כלפי היהודים ר׳ להלן.

ממשלת-דשי נדחסה במהרה ל״שיתוף פעולה" עם הגרמנים,
כסיסמתו של לוול. בעקבות התקפת הבריטים על צי־צ׳ באורן ובך?ןר
( 37.1940 ; ע״ע מלה״ע 11 , עמ׳ 683 ) ניתקה פמשלת-וישי את יחסיה
עם בריטניה. ואולם פטן הדיח את לוול ( 1312 ), לאחר שחשד בו
שהוא דוחף את צ׳ למלחמה בבריטניה.

בלחץ הגרמנים הוחזר לוול לתפקידו ( 14.4.1942 ), והחזיק בו
עד להתמוטטות משטר־דשי ב 1944 . תמורת שחרור חלק מהשבויים,
שלח המוני צרפתים לעבוד בגרמניה, שסבלה ממחסור בכוח־אדם.
בעקבות נחיתת הבריטים והאמריקנים בצפת־אפריקה וכניעתם המ¬
הירה של כוחות־דשי בה, כבשו הגרמנים את זד הווישאית( 11.1142 ).
הכיבוש הוריד את קרן משטרו של פטן ואת סמכותו, ובמקביל גדלה
פעילות תנועת־המרי ( 06 סט 116815 ) נגד הגרמנים.

תנועותיה ת נגד ו ת קמו אחר כניעת צ׳; הן התחזקו עם פלישת
הגרמנים לבריה״מ ביוני 1941 , כשהחלו גם הקומוניסטים לדגול
במאבק נגד גרמניה, ובמיוחד עם משלוח העובדים לגרמניה: רבים
שלא רצו להישלח ברחו להרים והתארגנו בקבוצות-גריליה (ע״ע,
עם׳ 341/2 ) שנקראו "מקי"(<! 11 ז 3 > 43 ן [אזורי יערות ושיחים]). אנשי
המקי ותנועות־המרי חיבלו ברכבות ובמתקני הגרמנים.

כבר ב 18.6.1940 , לפני חתימת הסכם־הכניעה לגרמנים, קרא סגן
שר־ההגנה, הגנרל דה גול (ע״ע), מלונדון, להמשיך במאבק. תחילה
היתה ההיענות דלה, ורק כ 750 איש הצטרפו לתנועת "צ׳ החפשית"
שבהנהגתו; כעבור זמן־מה הצטרפו למחנהו מושבות נידחות באפ¬
ריקה. המושבות הגדולות נשארו נאמנות למשטר-דשי, ובסוריה
ובלבנץ נלחמו הצרפתים בתקיפות נגד הבריטים שפלשו לשם (יוני-
יולי 1941 ). בהתקפה הבריטית על סוריה השתתפו גם אנשי ה״הגנזד,

947

*רפת: היסטוריה

948

[ע״ע, עם׳ 405 ]),

לפיכך לא תלו האמ¬
ריקנים תקוות בדה
גול, ולפני נחיתתם
בצפוו־אפריקה הת¬
קשרו עם נציג דשי
במקום, האדמירל דר־

לן, והוא עבר לצדם;

אך הצי הצרפתי לא
נמלט אל הלוחמים ב¬
גרמניה אפילו לאחר
שכבשו הגרמנים את
צ׳ הווישאית, אלא טי¬
בע את אניותיו בטולון. אחרי שדרלן נרצח(דצמבר 1942 ) סייעו האמ¬
ריקנים לגנרל דירו( 1 > 1 ו 3 ז! 0 ; 1879 — 1949 ), שנמלט משבי הגרמנים,
להיות מפקד הצבא בצפון־אפריקה. ואולם במאבק ממושך גבר דה
גול על דירו, ובסוף 1943 נהיה למנהיג הבלתי־מעורער של -הוועד
לשחרור לאומי' באלדיר. אותה שנה ליכד שליחו, מולו (ת 3 ^
640111111 ), את כל תנועות־המרי בצ ׳ גופא "במועצת המת הלאומית"
( 06 תס 51$ ם 8 13 £16 10031 ) 03 $€11 ת 00 ), ואפילו הקומוניסטים הכירו
במנהיגותו של דה גול. צבא "צ׳ החפשית" השתתף במערכה בצפון-
אפתקה ובאיטליה, ועם פלישת בעלות-הברית לצ׳( 6.6.1944 ) הגבירה
המחתרת את פעילותה׳ והיא ששחררה את פאריס; ב 25.8 נכנסו
כוחות -צ׳ החפשית״, בפיקוד הגנרל לקלר (ע״ע), לפאריס. כ 100,000
משתפי־פעולה נשפטו, וכמה מאות'נידונו למיתה, ביניהם (אחרי
המלחמה) פטן ולוול (גזר־דינו של פטן הומתק למאסר-עולס);
כ 10.000 משתפי-פעולה הוצאו להורג בלי משפט. "

אה, א.

הרפובליקה הרביעית ( 1948 — 1958 ). דה גול הרכיב
ממשלה קואליציונית זמנית, בהשתתפות כל המפלגות, מהקומוניסטים
ועד לקתולים, ובאוקטובר 1944 הכירו אה״ב, בתטניה ובריה״מ
בממשלתו. אולם צ׳ לא הוזמנה לוועידות ילטה ופוטסדם (ע״ע
מלה״ע 11 , עם׳ 697/9 ), שבהן עיצבו המעצמות את פני העולם אחרי
המלחמה, אף שניתן לה מושב קבוע במועצת־הבטחון של האו״ם
ובאיזור־כיבוש בגרמניה.

המלחמה גרמה לשינוי מערך המפלגות. הימין הקיצון, הפאשיסטי
ומשתף־הפעולה, חוסל או הושתק; הרדיקלים ירדו ועלתה מפלגה
חדשה, הרפובליקנית-עממית (.?. 64.8 ), שנוסדה ב 1943 ושהתבלטה
מאד בתנועת־המרי, ולה אופי קתולי אך מצע שהדגיש תיקונים
סוציאליים. גם הקומוניסטים — שתפסו מקום נכבד במחתרת —
התחזקו, וחידשו את שיתוף־הפעולה עם הסוציאליסטים; אלו עתידות
היו להיות הבסיס ל״שיטת שלוש המפלגות" ברפובליקה הרביעית.

בבחירות אוקטובר 1945 לאסיפה־הלאומית השתתפו, לראשונה,

גם נשים, ו 95% מהבוחרים הצביעו בעד ניסוח חוקה חדשה! בכך
היתד. האסיפה־הלאומית לאסיפה-מכוננת. לכל אחת משלוש המפלגות
הגדולות היה כמעט אותו מספר צירים. דה גול נבחר לרה״מ (נובמבר
1945 ), אך מאחוריו לא עמד כוח פוליטי, ובינואר 1946 התפטר.
הוא רצה במשטר נשיאותי, ואולם אחרי ויכוח ממושך על החוקה,
מספר בחירות ומשאלי־עם, אושרה ב 13.10.46 חוקת הרפובליקה
הרביעית, שדמתה לחוקת הרפובליקה השלישית, פרט לכך שבמקום
-מועצת הרפובליקה" הוקם סנאט, והקיסרות הקולוניאלית אורגנה
ב״איחוד צרפתי״ ( 315£ ? 30 ז 01001 ( 1 ־ 1 ; ע״ע אפריקה, עט׳ 345 [כרך
מילואים]).

כלכלת צ׳, שכבר לפני המלחמה פיגרה בהתפתחותה אחר מדינות
מתועשות אחרות, נפגעה במלחמה ובכיבוש וצריך היה לשקמה
ולחדשה; נוסף על כך התחייבו כל המפלגות בעת המלחמה להנהיג

תיקונים סוציאליים. כבר ממשלתו של דה גול התחילה בתיקונים
אלה ובהלאמת כמה תעשיות. במרוצת הזמן הואט תהליך התיקונים,
מטעמים כלכליים, והדבר גרם לשביתות שלא באישור ה.?,סס
( 1 ! 3 ז 34 ז 7 11 (ז :> 31 ז 0606 ח 10 ) 3 ז 16 >*> 1 תס 0 — ההסתדרות הכללית של
העובדים). הקומוניסטים, ששלטו למעשה ב . 00 . 7 , והשתתפו בקו¬
אליציה הממשלתית, ניסו תחילה למנוע את השביתות; משנכשלו —
הצביעו נגד מדיניות־השכר של הממשלה, ובעקבות כך הוצאו ממנה
(מאי 1947 ), ובכך בא הקץ על שיתוף־הפעולה בין הסוציאליסטים
לקומוניסטים. ה . 00.7 התפלג והסוציאליסטים עזבוהו. מאז היו
הקומוניסטים באופוזיציה, בעוד שהסוציאליסטים השתתפו כמעט
בכל ממשלות הרפובליקה הרביעית, ופעמים מספר עמדו בראשן.
הקרע בין הקומוניסטים לסוציאליסטים התרחב גם עקב פרוץ
"המלחמה הקרה", התייצבות צ׳ בחזית הבין־גושית נגד בריה״ט
והצטרפותה לנאט״ו (ע״ע; 1949 ). בסיסמאות אגטי־קומוניסטיות
מובהקות דגלה התנועה הגוליסטית, שקמה ב 1947 ; זו רצתה בשינוי
החוקה, במטרה לחזק את הרשות המבצעת ע״ח האסיפה־הלאומית
ולהשיג יציבות רבה יותר, נוכח חילופי־הממשלות התכופים (בשנים
1946 — 1951 — 10 ממשלות).

כלכלת צ' הסתייעה לשיקומה בסיוע אמריקני (תכנית מרשל,
ע״ע), ובהשתתפות צ׳ בהקמת ארגוני־השותפות האירופיים (מאגר
הפחם והפלדה, 1952 , ובעיקר — השוק המשותף, 1958 ! וע״ע אירופה,
עמ׳ 175 , 185/7 [כרך מילואים] * סהר, ענד 646 ). מדינאים צרפתים,
כשומן ובידו 811131110 ) הרפובליקנים־העממיים, והכלכלן ד. מוגה
(ע״ע) מילאו תפקיד מרכזי בהקמת ארגונים אלה ובהידוק הקשרים
המדיניים והצבאיים במערב־אירופה. תוצאות מאמצים אלה ניכרו
בצורה בולטת רק בשנות ה 50 - כשקצב הגידול הכלכלי בצ׳ — שהיה
המהיר ביותר בתולדותיה, פרט לעשור הראשון של ימי נפוליון 111 —
הדביק את קצב הגידול של כלכלת גרמניה, והיה מהיר יותר מברוב
ארצות אירופה. חולשת כלכלתה של צ׳ היתה האינפלציה שנלוותה
לגידול זה, וממשלות הקואליציה קצרות־הימים לא הצליחו למנעה.
האינפלציה והמאמצים לבלמה גרמו לסכסוכי־עבודה רבים ולשביתות.
במקביל לפיתוח הכלכלה — וכגורם ממריץ בהתפתחותה — חלה בצ׳
עליה דמוגרפית — לראשונה מראשית המאה — כתוצאה ממדיניות
מכוונת ומתן מענקים נדיבים ביותר לעידוד הילודה. תוצאותיה של
מדיניות זו ( 13011110 13 16 > 11€ ^ז 011 ק), שהחלה ב 1938 . ניכרו בימי
הרפובליקה הרביעית (ד׳ לעיל, אוכלוסיה ודמוגרפיה).

למרות היציאה מהקפאון והתיקונים הסוציאליים הרבים (ר׳
לעיל), שררה אי־שביעות־רצון רבה בגלל אי-היציבות בשלטון, בגלל
האכזבה מאופן הגשמתן של התקוות וההבטחות שמזמן המלחמה,
ובגלל מעמדה הבידלאומי של צ׳ כמעין גרורת אה״ב — ובמיוחד
בגלל בעיות התפרקותה של הקיסרות הקולוניאלית.

כבר במלה״ע 11 דחקו הבריטים את צ׳ מסוריה (ע״ע, עט׳ 615 )
ומלבנון(ע״ע, עמ ׳ 166 ). אחרי המלחמה נתקלה צ׳ בקשיים בגסיונה
לחזור ולהשתלט על הודו־סין; טיפול כושל בבעיה הידרדר למלחמה
ממושכת ומתישה. ובסופו של דבר נחלו הצרפתים מפלה מחפירה
בדין־בין־פהו ( 1954 ). הזעזוע בצ׳ העלה לשלט? את מגדם־פרגס
(ע״ע), ראש המתעדים למדיניות בהדדסין (ע״ע, ענד 604/5 ), והוא
סיים את המלחמה ע״י הסתלקות משם. גם בצפון־אפריקה פתחו
הלאומנים במאבק לשחרור מצ׳. ימים מספר אחרי השגת שלום
בהודדסין העניק מנדם־פרנם אוטונומיה מלאה לתוניסיה, וכעבור
שנתיים נהיתה עצמאית לגמרי. אותה שנה ניתנה עצמאות גם
למתק ו (ע״ע, עט׳ 401 ).

חמורה ביותר היתה ההתקוממות שפרצה בנובמבר 1954 באל-
ג׳יריה (ע״ע, עם' 209 — 212 [כרך־מילואים]), מכיוון שזו נחשבה
לחלק בלתי־נפרד מצ׳ וישבו בה 1 % מיליון צרפתים ("קולעים";
כ 14% מהאוכלוסיה). המלחמה באלג׳יריה לא היתד" אפוא מלחמת-

גרינג ופס; בצרפת הכבושה (רצם׳ 1041 )

949

צרפת: היסטוריה

950

שחרור רגילה בגד שלטון קולוניאלי, אלא מעיו מלחמת־אזרחים, בין
המיעוט האירופי (והיהודי) לביו הרוב המוסלמי, ומכאן העקשנות
והאכזריות שגילו הצדדים.

בתגובה על תמיכת הליגה הערבית במורדים בצפון־אפריקה הידקה
צ׳ את קשריה עם ישראל, נהיתה לספק־הנשק שלה ושיתפה
עמה פעולה בתחומי־מחקר (כולל מחקר גרעיני), וישראל נהיתה
למעשה לבעלת־בריתה ולתלויה בה מבחינה מדינית (ע״ע א״י, עבר
511 — 517 [כרך מילואים]). תמיכת מצרים במורדים והלאמתה של
תעלת־סואץ הניעו את ממשלת צ׳, בראשות הסוציאליסט גי מולה
1160 ס 1 \), לפתוח, יחד עם בריטניה ובתיאום עם ישראל, במלחמת
סואץ (ע״ע, עט׳ 461/3 ! אוקטובר־נובמבר 1956 ). בעקבותיה איבדה
צ׳ את השפעתה במדינות ערב, וגברה ההתמרמרות על אה״ב,
שהתערבותה מבעה בצחון.

מלחמת־אלג׳יריה פילגה את דעת־הקהל בזר. באלג׳יריה גופא
היו קרוב ל 2 /< מיליון חיילים, ואחרי המפלות במלה״ע 11 ובוויטנאם
רצה הצבא בנצחון! חלה התקרבות בינו לבין הקולובים, והדבר מנע
השגת פשרה. בפברואר 1958 הפציצו הצרפתים כפר בתוניסיה, שהיה
בסיס למורדים אלג׳יריים; אה״ב ובריטניה התערבו, ובצ׳ נראה הדבר
כהשפלה. האסיפה-הלאומית הביעה אי־אימון בממשלת גאיאר (- 0311
1 ״ 13 ), שהיתר. נכונה לקבל את הצעות אה״ב ובריטניה ( 16.4.1958 ).
מספר מדינאים נכשלו בנסיונותיהם לכונן את הממשלה ה 24 של
הרפובליקה הרביעית, ודעת־הקהל עיפה מ״משחק המפלגות" (נ 1 :>!
1$ זז 3 ק ^). ב 13.5 הצליח בכך פיר פפלימלן ( 11111 מ £11 ?) — אך
מאוחר מדי: בו־ביום, בעת שביקש את אימון האסיפה־הלאומית, פרץ
באלג׳יריה מרד של הקולונים והצבא, וקורסיקה הצטרפה למורדים.
נוכח סכנת מלחמת־אזרחים נענה הנשיא קוטי (ץ 1 © 0 ) לדרישת
המורדים וביקש מדה גול להרכיב ממשלה ( 29.5 ), וב 2.6 קיבל דה
גול מהאסיפה־הלאומית סמכויות־חירום ל 6 חדשים, ובעיקר את
הזכות ליזום שינוי בחוקה. מיד אח״כ יצאה האסיפה־הלאומית לפגרה.
בכך בא הקץ על הרפובליקה הרביעית.

הרפובליקה החמישית. שלטונו של דה גול (ע״ע [כרך
מילואים]) היה הארוך ביותר בצ׳ מאז הקיסרות השניה. ראשית
מעשהו היה להחזיר את מרות הממשלה על הצבא. ב 28.9.1958 אישר
משאל־עם את החוקה שהציע, וכך קמה הרפובליקה החמישית. המשטר
הפך לנשיאותי, בעוד שקודם היה פרלמנטרי (ד לעיל, חוקה ומש¬
טר). סמכויות הנשיא — ובכללו הזכות לפזר, כמעט כראות־עיניו,
את האסיפה־הלאומית והסנאט — הותאמו למידותיו של דה גול.
ב 21.12 נבחר דה גול לנשיא, ומשאלי־עם נוספים הגבירו את כוחו.
ההיזקקות התכופה למשאלי־עם הזכירה את שיטת הבונפרטים.

בבחירות נובמבר 1958 ניצחה המפלגה הגוליסטית החדשה ("ה¬
איחוד למען הרפובליקה החדשה") והשמאל כמעט נעלם (הקומוניס¬
טים זכו ב 12 צירים, הסוציאליסטים ב 47 ). מישל דברה ( 6 זל 0€ ),
בנו של יהודי מומר, נהיה לרה״מ, והסופר א. מלרו (ע״ע) נהיה
לשר־התרבות. דה גול ארגן מחדש את כל מושבות צ׳ במסגרת
״קהיליה צרפתית״ (£<!ו 3 ? 11 בז£ שזעגמטבו״״סס) וב 1960 ניתנה להן
עצמאות מלאה, תוך שמירה על זיקתן לצ ׳ . וע״ע אפריקה, עט׳
345/6 (כרך מילואים). בידי צ , נשארו אחדות ממושבותיה לשעבר
(ר׳ לעיל: מחוזות וטריטוריות מעבר לים). השגי הגדול ביותר בחיסול
המורשת הקולוניאלית, שהפכה למעמסה, היה טיפולו בשאלת אל-
ג׳יריה. יוקרתו האישית התגלתה במלואה בדכאו — ע״י הופעה של
דקות מספר בטלוויזיה — את מרד הגנרלים השני באלג׳יריה
( 25.1.1960 ). ב 1962 נסתיימה המלחמה באלג׳יריה במתן עצמאות
לארץ. דה גול גבר על מתנגדי מדיניותו בצבא ועל "הארגון הצבאי
החשאי״ (. 5 .^. 0 ), שהאשימוהו בבגידה ופעמים מספר התנקשו
בחייו. בעקבות מתן העצמאות לאלג׳יריה עברו רוב הקולונים לצ׳
ושוקמו בה.

דה גול החזיר לצ ׳ את מעמדה כמעצמה גדולה — אולי יותר
מכפי־כוחה. הוא צמצם אמנם את הצבא, אך ב 1960 פוצצה צ׳ פצצת-
אטום והקימה אח״כ כוח־הרתעה גרעיני עצמאי. היא גם נמנעה
מלחתום על ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים, והניסויים שערכה
עוררו מורת־רוח רבה. ב 1968 פוצצה צ׳ פצצת־מימן. התנגדותו של
דה גול להגמוניה האמריקנית באירופה — שנבעה גם ממניעים
אישיים, ושנתנה סיפוק ליצרים לאומיים בצ׳ — גרמה שיוציא את צ׳
מנאט״ו ( 1966 ), שיטיל וטו על כניסת בריטניה לשוק המשותף
( 1963 ), בטענה שהיא גרורת אה״ב ושיתקרב לבריה״מ. ב 1964
הכירד, צ׳ בסין, שהיתה מוחרמת מצד אה״ב ובעלות־בריתה. אחד
מהשגיו הגדולים ביותר היה ההתפייסות עם גרמניה, שהתבטאה
בברית-ידידות עמה ( 1963 ), ושאפשרה — לפחות בימי דה גול -
הגמוניה של צ׳ באירופה המערבית.

בתחום הכלכלה ייצב שר־האוצר הראשון של דה גול, א. פיני
(ץ 3 ת 4 ?), את הפרנק! אולם את״כ נפגע הפרנק, כתוצאה מקניית
זהב במסגרת מערכה נגד הדולר, מתוך שיקולים מדיניים וכלכליים
כאחד. וצ׳ נזקקה להלוואות מחו״ל — בעיקר מגרמניה — לייצוב
הפרנק (ע״ע כסף, עט׳ 963 ). כלכלת צ׳ הוסיפה לשגשג, אולם שגשוג
זה נבע לפחות בחלקו — כבמדינות אחרות במערב — מכוח־עבודה
זול שנהר אליה מארצות הימה״ת, ושיצר גם בעיות ומתיחויות
בחברה. חלקם היחסי של הפועלים בהכנסה הלאומית קטן, וב 1962/3
פרצו שביתות נרחבות. במאבקים אלה ניכרה עליית כוחם של
האיגודים המקצועיים, שהיו באותה עת האופוזיציה החזקה היחידה.
בבחירות לנשיאות ב 1965 ניכרה התאוששות השמאל, ודה גול נבחר
רק בסיבוב השני, מול מועמד השמאל, הסוציאליסט פרנסוא מיטרן
( 1 >ח 1 ;ז:>:ז 111 ^), שזנה בתמיכה ניכרת.

על תקופת נשיאותו השביה של דה גול העיבו פגיעה זו ביוקרתו
והביקורת הגוברת מבית, אך הוא השאיר לשריו, ובראשם רה״מ
פומפידו (ע״ע), את הטיפול בבעיות־הפנים הרבות, והוסיף להתרכז
במדיניות־החוץ. מאז תום המלחמה באלג׳יריה החלה צ׳ מתקרבת
למדינות ערב. ערב מלחמת ששת*הימים נתגלה מפנה חד במדיניות
צ׳! היא זנתה את ישראל ו 4 ימים לפני המלחמה הטיל דה גול
אמברגו על משלוח נשק אליה. בהתבטאות פומבית שלו בסוף 1967
בשמע גם צליל רגשי אנטי־יהודי, והדבר חולל סערת־רוחות בצ׳.
הביקורת גברה כשהביע, בעת ביקור רשמי בקנדה, תמיכה פומבית
בבדלבים בקויבק, והביקור הופסק באמצע. התסיסה מבית נמשכה,
השביתות רבו ובבחירות לאסיפה־הלאומית במארס 1967 ירד כוח
הגוליסטים ועלה כוח הסוציאליסטים והקומוניסטים. אי־הנוחות
החברתית והפוליטית במסגרות הקפואות של הרפובליקה, והזנחת
הטיפול בבעיות-חברה שנוצרו עקב ההתפתחות המהירה בכלכלה
ובעיור, באו במאי 1968 לכלל התפרצות חמורה! פתחו בה הסטו¬
דנטים׳ שביזמת גורמים שמאלניים שבתו בתגובה על תקריות באד

מרוטות הסטודנטים, יוני, 1968

951

צרפת: היסטוריה ; יהודים

952

גיברסיטת ננטר (ש־זזממגא). קשיחות התגובה של הממשלה גרפה
להפגנות אלימות של הסטודנטים בפאריס. שלא כבארצות־המערב
האחרות, שגם עליהן עבר באותה עת גל של מהומות סטודנטים,
הצטרפו איגודי־הפועלים למערכה, ו 10 מיליוני פועלים שבתו! הם
שיתקו כליל את הארץ והיא שקעה באנרכיה. דה גול, שתחילה
התעלם מהמשבר והמשיך בביקור ממלכתי ברומניה, חזר לפאריס:
ב 29.5 יצא לביקור חשאי בגרמניה — במחנות הצבא הצרפתי הנאמן
לו — ולמחרת חזר ופיזר את האסיפה־הלאומית. את השביתה סיים
למעשה רה״מ פומפידו, שחתם על הסכמי-עבודה חדשים ובהם
הטבות לפועלים, ובכך הפריד בין הפועלים לסטודנטים. בבחירות
לאסיפה־הלאומית בסוף יוני נחלו הגוליסטים נצחון גדול — כתוצאה
מהפחד הכללי מפני מלחמת־אזרחים — והשמאל איבד כמחצית
מכוחו. דה גול, שכנראה נפגע מההערכה לפומפידו, הדיח אותו.
נראה שבמטרה לזכות בהבעת־אימון מחודשת, יזם דה גול משאל־עם
על עוד תיקון בחוקה, והודיע שאם לא יאושר התיקון יתפטר. דרישת
דה גול היתד. לשנות את סמכויות הסנאט ולהגביל את סמכויות
המחתות, אך מהות התיקונים לא הובהרה כל־צרכה, וכל המפלגות,
ובהן מפלגות שותפות בקואליציה, פרט לגוליסטים, התנגדו להם.
השוללים זכו ברוב ודה גול התפטר ( 28.4.1969 ).

בבחירות לנשיאות ביוני ניצח פומפידז(ע״ע), מועמד הגוליסטים
שאפשר לבריטניה להיכנס לשוק המשותף וריכך את הקו האנטי־
אמריקני. היחסים עם ישראל הגיעו לשפל, כשבליל חג־המולד 1969
הוציאו ישראלים 5 ספינות־טילים שלהם מנמל שרבור ( 2 ־ 1 ט 0 ג 1 ת€י 01 ),
שבו עוכבו בתוקף האמברגו. בתחילת 1970 נהיה האמברגו לחד-צדדי,
משהחלה צ׳ מוכרת מטוסים ללוב; אח״כ נחיתה לספקית־גשק לרבות
ממדינות ערב. היא נקטה עמדה פרו־ערבית בעת מלחמת יום'
הכיפורים, בתקווה שחרם־הנפט לא יופעל נגדה, והתנגדה לכל התלכ¬
דות של המדינות הצורכות נפט כדי לגבש עמדה משותפת מול
המייצרות. אעפ״כ נפגעה כלכלתה מאד מחרם זה. מעמד צ׳ בעולם
לא היה כבימי דה גול, הן משום שפומפידו לא יכול היה, כקודמו,
לזכות מכוח אישיותו בעמדה חזקה יותר מכוחה הממשי של ארצו,
והן משום עליית מעמדה של גרמניה, בהנהגת הקנצלר דלי
ברנט ( 1969 — 1974 ). תלותה של גרמניה בצ ׳ קטנה, ולעומת־זה
גדלה תלותה של צ׳ בגרמניה בתחום הכלכלה! צ׳ נזקקה לסיוע כדי
לשמור על יציבות הפרנק, וחרם־הנפט ועליית מחירו האיצו את
האינפלציה. פומפידו הקדיש שימת־לב רבה יותר מקודמו לבעיות
פנים וכלכלה. גילדי שחיתות והעלמות־מס בצמרת השלטון פגעו
מאד במעמד הממשלה, ובבחירות מארם 1973 ירד כוח הגוליסטים
באסיפה הלאומית ב %.

באפריל 1974 מת פומפידו. בבחירות לנשיאות במאי נחלו הגו־
ליסטים מפלה, ומועמדם, שבן־דלמם ( 06111135 311 ־ 0131 ) , הובס
בסיבוב הראשון ז לנשיא נבחר מנהיג הרפובליקנים הבלתי תלדים,
ולדי דיסק ר ד׳אסטן( 8 ת 31 ] £5 ׳ 1 ! 015031x1 ), שגבר על מיטרן. ז׳יסקר
ד־אסטן התרכז תחילה בעיקר בבעיות כלכלה ופנים, והנהיג בין
השאר הקלות לגבי גירושין והפלות. בתחילת 1975 סבלה צ׳ מאבטלה
— מהחמורות בתולדותיה — כתוצאה מהמשבר בכלכלת המדינות
המתועשות בעקבות מלחמת יום־הכיפורים. ט

א. מורואה, דברי ימי 1 ׳, תש״ו, ־ 6 ־ ??!ס?!, 44 ,(. 61 ).£

,. 10 ; 1911 — 1900 ,^- 1 , 041114011 ??£ 10 1 !', 1 !, 01 ן !? 1 1111 <)? 41

; 22 — 1920 , X ־ 1 ,!? 110 * ££11011 10 ?!!ו<)? 4 ?ו 041 ?ס^ו< 1 ? 111 סס .■־ז 10 ? 4 ?? 4441104
?ז 01 ) 1111 ,(. 61 ) \ט 2 ) 0 ט 143 . 0 ; 1924 ,.¥ ? 4 ?? 101 * 111 , 1116 ^מ 1 ב 8 .[
, 11 ־ 1 ,.¥ ? 4 ?? 1111101 , 16 ט 4333 \ .( ;* 1933 ,? 041 ) 00 ?} 1 ?ס 1011 ז 10 ? 4
?? 4111101 ,ץ! נ] ט 4 . . 0 ;* 1947 ,.■/ ? 4 ?? 1111101 ,) 6 ץ 83 ; 1945 — 1943
. 14 -״ 1 ; 1951 , 1-11 , 141 ) 011 ?¥ !? 4 ?? 4111101 ,־״ 03X0 .ס ; 1947 ״■ 1 ? 4
; 1953 — 1951 י ז \ 1-1 , 011 ) 011 ?} ? 1 ), 1 ?) 411 ?? 4111114 ,(. 615 ) 31135 ?
; 1954 1-11 ,.¥ ? 4 ?? 4411101 ,(. 005 ) [>;>זט £0 ט< 1 . 14 - 313 ג 8601 . 114
, 1-11 ,?! 01 ) 0/1 ?} 101411011011 ? 10 ? 4 ?? 4411101 ,טס־ו 43114 ? . 8 - ץ<£ט 0 ,ס
,(. 63 ) 030 .( ; 1963 ,ע 1-1 ,.¥ 10 ? 4 ?? 4411104 ,(. 61 ) ׳( 6 }טגץ£ .? ; 1958
,.¥ ) 0 ץ? 444110 1 ? 3410 4 ! , 61615 ? .( .ם ; 1965 , 1 ,.¥ ? 4 ?? 4111101 ? 11 ?< 140111

. 8 - 1401166 . 14 ; 1966 ,? 411 ? 414 ? 1 ? 0 ?!/? 00116141 ?¥ , 8 ־וטנ 4 > 51 .? ; 19 66
10 ? 4 ?? 4411104 , 6 ) 11 ס?־ 13055011 ז 3 .? ; 1969 , 1-0 , 41 ? 4 ??} 14 ז 0 ?¥ ,־ד 6 י; 0 ־ 1 '

!? 4 !? .¥ ? 4 ?? 4441104 ,) 610 ) 035 . 6 ; 1970 , 1 , ? 171 /? %011114 ? 1 ון> 14 < 04 <)££

.{ ,£ ; 1971 ,.¥ ? 4 ?? 4441104 , 6165 ) 035 36 0 ט 3 ; 1970 , 1 , 041 ) 011 ?¥
?? 4441104 ,(. 61 ) ץנ 1 ט 0 . 3 > ; 1971 , ?? 444110 ?/ 111 ??ק?? 1 < 1 ! 011 ,.¥ , 0 ס)־[ 113 א

. 72 — 1970 , 1-111 ,.¥ 10 ? 4

צ' — יהודים. הקדמה, עם׳ 952 ! התקופה הרומאית והמרובינגית,

עמ' 953 ! התקופה הקארולינגיח. עט , 953 ! ממסעי הצלב עד לגירוש
הכללי,( 1096 — 1501 ), עט׳ 954 ! קהילות צ׳, עט׳ 956 ! מן הגירוש עד
המהפכה, עם' 957 ! מהמהפכה עד ימינו, ענד 959 ! שואה ותחיה,

עמ׳ 962 .

ה ק ד מ ה. את קורות היהודים בצ , אפשר לחלק ל 6 תקופות עיק¬
ריות: 1 ) התקופה הרומאית והמרוביגגית! 2 ) התקופה הקארולינגית!
3 ) ממסעי הצלב עד לגירוש הכללי ( 1096 — 1501 ) ז 4 ) מהגירוש עד
המהפכה! 5 ) התקופה החדשה! 6 ) השואה והתחיה. על התקופה
הראשונה יש בידינו עדויות ספרותיות ואפיגרפיות מועטות בלבד,
אך די בהן כדי לקבוע בוודאות כי ראשית יישובם של היהודים בצ׳
חל במאה הראשונה לסה״ג והוא נמשך ברציפות מאז. ראשית הפריחה
התרבותית קשורה, ע״פ מסורת ישראל, במפעלו של קארל הגדול,
ומ״ם ודאי הוא כי התקופה הקארולינגית היתה הנוחה מבחינת
ההצלחה החמרית והתקופה הקאפטיבגית — מבחינת הפריחה התר¬
בותית. יהודים הגיעו לעושר ולמעמד כספקים למלכות וכסוהרים,
יחסיהם עם הסביבה הנכרית היו מתוקנים וגם תחומי הרוח: פיוט,
מדרש והלכה ותורת הסח־ הגיעו לפריחה רבד, במשך המאה ד. 11 .
מתקופה זו ועד לסוף המאה ה 13 ,,מצוינות קורות יהודי צ׳ הצפונית
ואשכנז ע״י זהות מפליאה של התורה והחיים. היהדות האשכנזית—
מקורה ומוצאה בצפונה של צ׳ ובדרומה ובמערבה של גרמניה.
בעיירותיה של שמפאניה ושל לותרינגיה, ובמחוזות הריינוס, עוצבה
ונתגבשה דמותה של כנסת ישראל שברוב ארצות אירופה, ובהן נוצר
"נוסח אשכנז" בארחות החיים, בלימוד התורה ובעבודת הבורא"
(*א. אורבך, הקדמה ל״בעלי התוספות").

בתקופת מסעי הצלב נפגעו יהודי צ׳ — אם כי לא הוכו מכה
רבה כאחיהם שבגרמניה — וגם יחסיהם עם האוכלוסיה הסובבת
נתערערו מאד בשל המעבר לעיסוק בריבית, אך מבחינת חיי הרוח
הושגו דווקא במאה ה 12/3 השיאים הגדולים ביותר, שבאו לביטוים
בחיבור התוספות (ע״ע) ובפרשנות המקרא (ע״ע, ענד 315/6 ).
במאה ה 12 החלו לראשונה בצ ׳ עלילות הדם ( 1171 ) והגירושים
( 1182 ), אם כי עדיין בקנה־מידה קטן ומקומי. במשך המאות ה 12/3
בולט ביותר בתו״י פיצולה הגאוגרפי של צ׳ למחוזות וערים, שהיו
נתונים להשפעת הבתר במידה שונה ביותר אלו מאלו. השפעת
הכמורה, יחסי הסביבה הנכרית, הגנת הכתר על היהודים והתחרות
המתמדת בין הכמורה, בין האצולה ובין הכתר על "הבעלות" על
(נכסי) היהודים, כל אלה תלדים היו, במידה רבה, בכפיפותו של כל
מחח לכתר, כשם שהיו תלויים באישיות המלך. מ״מ רבו מאד
במשך המאה ה 13 הוויכוחים, הגירושים המקומיים, העלילות והח¬
רמות הרכוש.

בראשית המאה ה 14 הוכרז הגירוש הכללי הראשון ( 1306 ).

הוא הקיף גם מחתות שתלותם בכתר לא היתה מלאה, אך לא נמשך
אלא 8 שנים בלבד. עם זאת גורשו היהודים מצ׳ — ושבו אליה —
במשך המאה ד, 14 פעמייכדשלוש, עד לגירושם הסופי ממחחות
הכתר ב 1394 . במשך המאה ה 15 נידרדר בהתמדה מצבם גם גמחת
סוגיה (ע״ע), ממנו גורשו ב 1492 , ובסוף המאה ה 15 הושלם גירוש
יהודי צ׳, עם גירוש היהודים מפרובאנם בין 1498 — 1501 . אמנם, שלא
כבאנגליה וספרד, לא נעלמו היהודים מעולם מכל נופה של צ׳, והם
נשאח־ יושבים בה בעדים אחדות בקונטד, ונסן בליה (ע״ע),
בסביבות אדניין (ע״ע) ועוד.

עד למהפכה נספחו לצ׳ שטחים שישבו בהם יהודים, שהורשו
להשאר במקומם. אלה, יחד עם האנוסים ששבו בגלוי, אף כי
בהדרגה, ליהדותם, העלו את מספר יהודי צ , ערב המהפכה לרבבות.

953

צרפתז יהודיים

954

בעקבות המהפכה נשתנה מעמד היהודים באופן יסודי. הם זכו
לשורון אזרחי מלא ולמעמד כלכלי וחברתי גבוה, אך במקביל
גברו עד מאד תהליכי הטמיעה וההתבוללות, שהגיעו בצ , במאה ה 19
לממדי־שיא בקגה-מידה אירופי. מתקופה זו נחלקת יהדות צ׳ לשתי
חטיבות, החטיבה ה״ספרדית" שחבריה היו צאצאי קהילות צ׳ הוותי¬
קות, והאשכנזים, יושבי אלזם בעיקר, שרב היה בהם מספר המהגרים
מן החוץ. חלוקה זו וכן הארגון הקונסיסטוריאלי של קהילות צ׳
ומבנה הרבנות שם, מילאו תפקיד רב עד לימינו.

לאחר השואה נשתנה כליל פני היישוב בצ ׳ , עם הגירתם של
המוני בית ישראל ממושבות צ׳ המפונות בצפון־אפריקה. הגירה זו
הביאה לחידוש פני מסורת היהדות בצ׳> ולשינוי פני ההנהגה.
בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל נתחדשה הזיקה הלאומית של
יהודי צ׳, וקשריהם עם מדינת־ישראל כיום הדוקים.

י. ת.

1 ) עדויות ספרותיות וממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קיום
יישובים יהודים בתקופה הרומית. — ועל כך ע״ע גליה, עט׳ 858/9 .
בגלל שמרנות משפטית בתקופת הפלישות הברבריות נשארו היהו¬
דים במעמד של אזרחים רומאים. עם עליית הנצרות נאסר עליהם
להחזיק במשרות שיש בהן הפעלת מרות כלשהי על נוצרים. ועידות-
כנסיה במאה ה 6 הגבילו, בזה אחר זה, את המגע עם יהודים, אולם
היחסים עם האוכלוסיה המקומית היו תקינים, וגם הפולמוסים הד¬
תיים התכופים הצטיינו בחירות הדבור. משקבל כלובים 1 את הנצ¬
רות, תכפו נסיונות שמד (קלרמון, 576 ! נויסטריה, 582 , ועוד),
והמסרבים מצאו מקלט במרסי (ע״ע). המסורת הנוצרית מיחסת
לדגוברט 1 (ע״ע מרובינגים) גירוש היהודים מצ ׳ — אולי בקשר עם
גזירות הרקליום'(ע״ע, עט' 420 ) בביזנטיון — אבל יש עדויות
לקיום עדות יהודיות בפרובנס (ע״ע) אז, וכנראה הגרו לשם
גם יהודים מאיטליה ומ 612 — גם מספרד (ע״ע), בעקבות גזירות
סיסיבוט. באותה עת התפשטה בצ׳ תנועת גיור. צמחו קהילות חד¬
שות, אבל מעמדם החוקי לא הוגדר, שכן גזירת הגירוש של דגוברט
לא בטלה רשמית. ידוע על קיומם של בתכ״ג (פרים, 582 < אורליאן
585 ) ועל קשרים בין הקהילות ואף עם רומא. עיסוקם העיקרי של
היהודים היה במסחר, מלאכה, ספנות ורפואה.

2 ) ימי הקארולינגים היו תקופה נוחה ביותר ליהודים. היישוב
בעמק הרנן התפשט לעבר עמק הסן, פריחת המסחר הביאה להגירה
מתמדת מאיטליה ומספרד, ורבו י גם הגרים (ע״ע בודו, אלעזר).
הפעילות הכלכלית הנמרצת ביותר של יהודי צ' מתייחסת לתקיפה
זו. בין נתיבי הסחר (ע״ע, עמ ׳ 662 ) העיקריים של הראדאנים היהודים
היו עמקי הסן׳ הרין ודרום צרפת, וקהילות ליון (ע״ע), ארל ונרבון
(ע״ע) היו תחנות ביניים חשובות. גם לאורך נתיבים אחרים צמחו
קהילות יהודיות, והן עתידות היו למלא תפקיד נכבד בהתפתחותה
הרוחנית של יהדות אירופה. ריכוזם של היהודים בחקלאות, ובמיוחד
בנורמות, העניק להם כעין מיניפיליו על השוק. רבים שימשו כספקים
ראשיים לחצר המלוכה ולראשי הכנסיה * היו גם ששימשו כשגרירים
מלכותיים, לקארל הגדול ולשארל הקרח, ביניהם היהודי יצחק
שהשתתף במשלחת ששלח קארל הגדול אל הארון א(ל)־ראשיד
בבגדאד, ב 797 , והיה היחיד שחזר ממשלחת זו.

היהודים נחשבו לבני חורין, בהגבלות מסוימות, והם נהנו מאו¬
טונומיה (ע״ע אוטונומיה יהודית, עמ׳ 784/7 ) דתית ומשפטית,
ע״פ כתב-זכויות מסעם השליטים הקרולינגיים, הובטח שוויונם
בפני החוק, בנפש וברכוש, להלכה ולמעשה, ואושרו זכויותיהם
להחזיק בעבדים ובשפחות פגניים — שלא יכלו להשתחרר ע״י
קיבלת הנצרות — ובמשרתים נוצריים בשכר. כן שוחררו היהודים
מחובת "דין השמים" באש ומים. פקיד מלכותי, נושא התואר
חת 1 ר 1 סש 013 ע; ז^ 12815 *ן, דאג שזכויות היתר של הסוחרים היהודים
יכובדו.

במשך אותה תקופה לא היתה כמעט השפעה למועצות הכנסיי¬
תיות, ולואי 1 החסיד (ע״ע* 814 — 840 ) התנגד להצעותיהם האנטי-
יהודיות של אגוברד (ע״ע) ואפילו. שארל הקרח ( 840 — 877 ) סירב
לאשר חוקים עדנים שהוצעו ע״י מועצות מן ( 1 ״ 4031 \ 1 ) ופאריס
( 845/6 ). בשארטר ($:״:ת 3 < 0 ) חלה התיישבות יהודית אינטנסיווית
במאה ה 11 , והדבר הביא לפעילות אנטי־יהודית מצד אישי כנסיה,
אך גם כאן נבלמה השפעתם למעשה.

ה״רנסאנם הקארולינגי" לא הביא להתעוררות רוחנית דומה
ביהדות צ/ אך המסורת היהודית קושרת תחילתם של חיי הרוח
בצ׳ עם קארל הגדול ( 768 — 814 ), שהביא את ר׳ מכיר מבבל׳ והוא
שיסד את הישיבה בגרבון וקבע את למוד התורה במערב. תנופת
חיי הרוח בצ׳ אירעה במאה ה 11 , בימי הקאפטינגים, עת קמו בה
מרכזים רוחניים. בראש ישיבת מגבצא עמדו בגי משפחת קלונימום
(ע״ע) ואח״כ רבנו גרשם בן יהודה מאור הגולה (ע״ע) ור׳ אליהו
הזקן בן מנחם ממנש (ע״ע) בעל ה״אזהרות" (ע״ע). ר׳ יוסף
בר׳ שמואל טוב-עלם (ע״ע) פעל בלימת׳(ע״ע), משה הדרשן(ע״ע)
בגרבון ורש״י בטרואה (ע״ע). הם הרבו לתקן תקנות לחיי הקהילה,
וחיבוריהם כוללים תחומים עיקריים בלימודי היהדות: פיוט, פירוש
המקרא והתלמוד, הלכה, דקדוק ובלשנות, והם מגכסי צאן ברזל של
ספרות ישראל עד היום. בתקופה זו פעלו גם "חכמי לותר" (ע״ע
לוח, עמ׳ 571/2 ). זהרה של לימת׳ וצ׳ המרכזית היה קצר ימים,
אבל נרבון וטרואה היו למבשרי המרכזים הרוחניים הגדולים בצפון
צ׳ ובדרומה. מסורת זו נמשכה באופן ישיר בתחומי גרמניה (ע״ע,
עם׳ 491/2 ).

בימי הקאפטינגים חלה נסיגה במצבם הכלכלי והחברתי לצד
הפריחה התרבותית, והם נדחקו בהדרגה מעסקי מסחר ומלאכה.
ב 1007 , בעקבות עלילה על יהודי אורלאן (ע״ע) כי היו בעצה עם
השולטאן אל-חכים לפגוע בכנסיית הקבר בירושלים, החלו רדיפות
כלליות נגד היהודים בתמיכת הכמורה והמלך רובר 11 ( 996 — 1031 ),
ואלה נמשכו כ 5 שנים. לפי המקורות, גורשו יהודי צ׳ מן הערים,
רבים נרצחו וניצלו רק אלה שהתנצרו. בהתערבותו של השתדלן
יעקב בן יקותיאל פקד האפיפיור יוהגס ^^^¥ 1009—1003) X ) לשים
קץ לרדיפות ורבים חזרו ליהדות. מצב דומה אירע ב 11063 ה״צלב-
נים הספרדים", שיצאו להילחם במוסלמים, החלו את מלחמתם ביהודי
צ׳. הם, מ״מ, נתקלו בהתנגדותם של הנסיכים, הבישופים והאפיפיור
אלכסנדר 11 (ע״ע), ב 1060 הופיע בליאון משיח שווא, ועליו מספר
הרמב״ם ב״אגרת תימן".

3 ) למסע הצלב ה 1 היתד. השפעה מיידית מועטה על מצב
היהודים, אף שבצ׳ אירעו מעשי הרצח הראשונים, שלוו, בחאן ובמץ,
במעשי שמד. ב 1144 גזר לואי(ע״ע) ¥11 על גירוש האנוסים שחזרו
ליהדותם — פקודה מלכותית ראשונה בכתב שהגיעה לידינו ממלכי
צ/ בימי מסע הצלב ה 11 נדרשו היהודים להעלות כסף רב למימון
המסע, אבל רכושם לא הוחרם למרות דרישת פטרום "הנערץ" מקליגי.
במאה ה 12 התפשטו עלילות הדם (ע״ע) 'בצ׳. הראשונה אירעה
ב 1171 בבלוא (ע״ע), ובעקבותיה הועלו על המוקד 31 איש. עלילות
נוספות היו בז׳ואנויל (:> 111 ׳״ש 101 ), אפרניי (׳ 35 תז 6 נ}£), לוש ( 0€11€5 ^ 1 )
ופונטואז (*־!סזתס?) ולא הועילו אף הבטחות לואי ¥11 למשלחת
של יהודי פאריס למנוע התפרצויות. פיליפ אוגיסט כלא ב 1181
את עשירי היהודים של פאריס, ושחררם תמורת כופר רב * ב 1182
גזר על גירוש היהודים ממלכותו והחרמת רכושם, אך גזירה זו
נגעה למספר קטן, יחסית, של יהודים, בגלל השטח הקטן של נחלות
הכתר, ומיעוט השפעת המלך על נסיכי הפרובינציות הסמוכות, ש¬
שמשו מקלט ליהודים. אעפ״ב השיגה אותם עויגותו העקשנית של
המלך פיליפ אוגיסט לפעמים גם שם* כך חף ב 1190 את היהודים
בשמפניה, והשמיד קהילה שלמה על שהעזה להוציא להורג אחד
מחבריה באשמת רצח. ב 1198 הסכים פיליפ, בלחץ סיבות כספיות,

955

צרפה: יהודים

956

לשובם של היהודים, וזאת לאחר שבתחום שלטונו, שהתרחב הרבה
מאז 1182 , נמצאו ממילא אוכלוסים יהודים. גם מסע הצלב ה 111
לא שינה את מצב היהודים בצ ׳ , אולם המסע נגד האלביגנזים (ע״ע)
הביא חורבן על הקהילות היהודיות בדרום צ , . פליטי קהילת בזיה
(ע״ע), שנפגעה במיוחד, נמלטו לגרונה.

בזמן מלכותו של לואי (ע״ע) נרדפו היהודים בפרובינציות
המערביות (אנדו, פואטי וברטניה) שלא היו נתונות לסמכות הישירה
של המלך. ב 1240 גורשו היהודים מברטניה. אותה שנה נערך בפא¬
ריס הוויכוח הגדול, והראשון מסוגו, על התלמוד (ע״ע אפולוגטיקה,
עמ׳ 130 ), בעקבות טענתו של המומר ניקולאום (ע״ע) דונין כי יש בו
דברים נגד הנצרות וכאלה שאין הדעת סובלתם. ר יחיאל (ע״ע)
מפארים הגן על התלמוד, אך דבריו נדחו, והתלמוד הועלה
באש ב 1242 . ב 1247 הועלו 10 יהודים על המוקד בוואלראס (- ¥31
1x35 ) בשל עלילת דם, והסתה אנטי-יהודית התפשטה בכמה מקומות
מ־ופיגה (£נז 111 <ןג 31 ס), שהסתיימה במאסרים והחרמת רכוש. אין
להניח כי לואי מ הוציא פקודת גירוש על יהודי צ׳, אך אחיו,
אלפונם מפואטיה ($*> 1 ז 01 < 1 ), שלו העביר המלך את השליטה על
כמה מחתות, גזר ביולי 1249 על גירוש היהודים מפואטו (ע״ע).
פקודה זו היתד. בתוקף זמן קצר בלבד. ב 1251 אירעו רדיפות מצד
ההמון, בתקופת מסע הצלב הראשון של "הרועים". לואי ואלפונם
התחרו ביניהם בסחיטת כספים ברוטאלית מן היהודים. פילים 111
(ע״ע) שלל ב 1283 מהיהודים את זכות הישיבה בפאריס, ובכך
הביא להגירתם לערים. עליתו של פילים 1¥ ( 1285 ) לוותה בטבח
היהודים בטרואה (ע״ע), בעקבות עלילת־דם. ב 1289 גורשו היהודים
מגסקוניה (ע״ע! אז בבעלות אנגלית) ומאגז׳ו (ע״ע), שהיתד.
בשליטת אחיו של מלך צרפת.

ב 1291 אסר פילים 1¥ על המגורשים להתיישב בממלכתו, ויחד
עם זה שלל מן הכמורה ( 1288 ) ומן האינקוויזיציה ( 1302 ) זכויות
שיפוט על היהודים שבתחום ממלכתו, מחוך שלא רצה להתחלק
עמם בטובות ההנאה. משום כך גם בוצעה גזירת הגירוש הכללית
של שנת 1306 ע״ם פקודות שבע״ם, ולא הוצאה שום פקודה בכתב,
וזאת כדי להבטיח שלא ייתפס רכושם ע״י שלטונות הכנסיה. ב 1306
נכלאו כל היהודים ורכושם נתפס. פקודת הגירוש נתמכה ע״י מספר
גדול של אצילים, בזה אחר זד" וההוראות התפשטו גם לאזורים
שנסיכיהם לא שותפו מלכתחילה בעצת הגירוש, ואף לפרובינציות
שעדיין לא סרו כליל למשמעת המלך: דופינה, סוויה, פראנש-קונטה,
אלזס, לורן, סרדניה, ריסיו!, קונטה וניסן ופרובנס. המגורשים היגרו
לשטחים (כיום) של בלגיה, גרמניה" איטליה וספרד. פילים אפשר
למספר יהודים להשאר במלכותו, כדי לסייע לו בגביית חובות שחבו
נוצרים ליהודים, אך ב 1311 גורשו גם אלה. על רקע חלוקת שללם
של המגורשים התעוררו, אח״כ, סכסוכים קשים בין המלך לבין
הנסיכים.

ב 1315 הגדיר לואי (ע״ע) x את הגירוש כ״עצה רעה", ופתח
את שערי צ׳ לפני היהודים לתקופה של 12 שנים. במסע הצלב השני
של ״הרועים״ נגד המוסלמים של ספרד ב 1320 , נפגעה מאד קהילת
טולה (ע״ע) והקהילות שממערב לה. בתקופת ציד המצורעים
( 1321 ) נפגעו במיוחד קהילות טור, שינון ובורז׳ (ע״ע), ובשינון
בלבד נרצחו 160 ■יהודים. קנס גחל הוטל על על יהודי צ׳ ורכוש
הנרצחים הוחרם. ב 27.8.1322 —. 7.4 חל גירוש נוסף, אך שום מסמך
מפקודה זו לא נתר בידינו.

ב 1338 ו 1347 בחרבו למעלה מ 24 קהילות יהודיות באלזס (ע״ע)
ברדיפות שאירעו אז באזורים המזרחיים. לעומתם פגעו הרדיפות
בימי ״המוות השחור״ ( 1348 ! ע״ע דבר, עמ ׳ 874 ) בקהילות שבמזרח
ובדרום גם יחד• הודות להתערבות האפיפיור ניצלו יהודי אודניון
וקונטה וניסן (מ 551 וג 1 ז ¥6 :ז 3 :!מ! 0 כ>) מגורל דומה. בפראנש־קונטה
( 6 זת 1 ס 6-0 ז 01 ״ 3 ־ 1 ?), לאחד שהואשמו בהפצת המגיפה, נכלאו היהו־

דים לתקופות ארוכות ורכושם הוחרם! הם גורשו ב 1349 אבל חזרו,
לכל המאוחר, ב 1355 . באותה שנה סופחה למעשה חפינה למלכות
צ׳, אך יהודי נסיכות זו המשיכו ליהנות בה מחופש יחסי וחסינות.
ב 1359 הסכים יורש העצר שאדל ¥ ( 1364 — 1380 ) לשובם של
היהודים המגורשים לצ׳ לתקופה מוגבלת של 20 שנה! וזאת כדי
לממן במסיהם את שחרור אביו, המלך ז׳ן 11 (ע״ע), הכלוא באנגליה,
וב 1360 אישר אביו — לאחר שנשתחרר — את ההתר• ב 1364
האריך שארל ¥ את ההתר ב 6 שנים נוספות, וב 1374 — ב 10 שנים
נוספות. עם תום ההארכות, ב 1395 , נאלצו כל היהודים לעזוב את צ/
גירוש זה — שלא היה, פורמלית, אלא סירוב לחדש את זכות הישיבה

— לא היה מלווה בהחרמת הנכסים וסיבתו לא ברורה; באותה עת
גורשו גם יהודי פראנש קונטה אף כי איזור זה לא השתייך אז לנח¬
לות הכתר. במשך 36 שנות ההתר התחוללו כמה פרעות אכזריות
ביהודים בעיקר בפאריס ובגנם ( 1380 , 1382 ). ב 1389 התיר המלך
לעיר אידיאה ( 1011 זץ£) להחליט בעצמה אם להתיר ישיבת יהודים
בקרבה, חכות זו הוענקה סמוך לכך גם ליתר הערים באלזם. אעם״כ,
לא היה בכך כדי להצביע על מה שעומד להתרחש, והחלטת הגירוש
נפלה כהפתעה גמורה.

מהמחצית ה 2 של הסאה ה 14 גברה הגירת היהודים מדופינה,
למרות ההטבות שהובטחו להם, ובראשית המאה ה 16 לא ישבו בה
עוד יהודים. בסוויה הידרדר מצב היהודים בהתמדה במשך כל המאה
ה 15 . ב 1417 נתפסו ספרים יהודים, ב 1429 אירע גירוש מקומי
משאטיון־לה־חנב, רדיפות דמים אירעו ב 1466 ופקודת גירוש כללי
ניתנה ב 1492 .'בפרובנס היה מצב היהודים נוח רוב המאה ה 15 ,
ובמיוחד בימי רנה 1 ( 1431 — 1480 ). המצב נשתנה ב 1475 , עת אירעו

— לראשונה מאז המוות השחור — התפרצויות נגד היהודים. לאחר
שסופחה פרובנס לצ׳ ( 1481 ), גורשו היהודים, ע״פ תביעת הערים,
ב 1501 , מכוח פקודת גירוש שניתנה מ 1498 • בגבולות צ׳ הנוכחיים
נותרו יהודים רק בקונטה וניסן, אלזם, לורן, אוויניון ונסיכות נים(ע״ע).

ק ה י ל ו ת צ , . לדברי בנימין מטודלה (ע״ע) היו בראשית המאה
ה 12 ב 6 קהילות בדרום צ׳ — 1,240 ראשי משפחה" ע״פ רשימת
קדושי בלואה, מאותה תקופה, ישבו בעיר כ 30 משפחות. מספר
הקהילות עלה בהתמדה, עד כי בשליש האחרון של המאה ה 13 היו
כ 150 מקומות מיושבים ע״י יהודים באילח־ה-פראנס ושאמפאניה,
כ 50 מקומות בדוכסות בורגוגדיה (ע״ע), כ 30 בברואה ( 831x015 ),
ועוד רבים. מ 1283 נאסרה התיישבותם בכפרים, ואז גדלו הקהילות
בערים. יש אומדים את מספר מגורשי 1306 ב 100,000 . בשל הגירוש,
הדבר והרדיפות, נידלדלה האוכלוסיה היהודית בצ ׳ , ורק למן המחצית
ה 2 של המאה ה 14 חלה התאוששות מספרית, במיוחד לאחר שובם
לצ ׳ ב 1359 . לאחר גירוש 1395 נותרו בצ׳ במאה ה 15 כ 25,000 יהו¬
דים, וב 1501 מנו יהודי צ׳ כמה אלפים בלבד.

מן המאה ה 12 ואילך תפסה הריבית, בקנה־מידה פרטי וקטן,
מקום עיקרי בכלכלת יהודי צ/ ובמיוחד היה כך במקומות שהתיישבו
בהם יהודים בתקופה מאוחרת יותר. במזרח צ׳ ובדרום־מזרחה תפס
מקום רב מסחר היהודים במוצרי חקלאות ובקר. בדרום, במיוחד
בפרובנס, בלטו הרופאים היהודים (ע״ע מונפליה), ומהם שתפסו
משרוח עירוניות. גידול הגפן, שהתרכז מחת לנחלות הכתר, סיפק
בעיקר את צרכי האוכלוסיה היהודית. פקידים ומוכסים זוטרים נמצאו,
בעיקר בדרום, עד המאה ה 13 .

גזירת אות הקלון(ע״ע) הוחלה לראשונה בלנגדוק (ע״ע), בנור¬
מנדי ובפרובנס, מ 1227 ואילך. בגבולות מלכות צ׳ הוחל בכך רק
ב 1269 • ב 1294 הוגבלה, בצ ׳ , ישיבתם לרובע מיוחד, ובפרובנס —
באמצע המאה ה 14 . אם כי הכתר הגן, לעתים קרובות, על היהודים
מפני הכנסיה, מיהר דווקא הוא לכפות את חוקי ההפליה החברתית
של הכנסיה. השיפוט היהודי הוגבל בהתמדה, ובפרובנס אף ענייני
ארגון פשוטים של ביהכ״נ הובאו לפני ביהמ״ש הכללי. בדוגמת

957

צרפת: יהודים

958

ה תוב 1 ז 260 ^טן ז 6 ז 2£15 ^ן מהתקופה הקארולינגית, נתמנו תכופות
מפקחים שהיו אחראים למשפטים מעורבים. שבועה מיוחדת תוקנה
בשביל היהודים.

במאה ה 13 התרבו כתבי פולמוס נוצריים. ויכוחים חפשיים הת¬
פתחו בין יהודים לנוצרים ברמות עממיות ובינוניות׳ אר הם נעשו
נדירים משאסרה הכנסיה על פשוטי־עם להשתתף בהם. דוגמה
לסגנון ויכוחים זה הוא "ספר יוסף המקנא" (ירושלים, תשכ״ט)
ליוסף (ע״ע, עמ ׳ 691 ) בן נתן המקנא.

ועידות ראשונות של נציגי הקהילות ידועות מאמצע המאה ה 12 .
לוועידת טרואה ב 1150 הצטרפו גם נציגים מקהילות גרמניה, וב-
וועידה ב 1160 . אף היא בטרואה, השתתפו נציגי מלכות צ׳, נורמנדי
ופואטו (ע״ע), נראה שאלה לא היו ועידות קבועות, והשתתפו בהן
רק קהילות שהיו מעורבות ישירות בעניין שנידון. לכן מפליא
שבוועידח סן דיל ( 1215 ) השתתפו רק נציגי הקהילות שבין נרבץ
ומרסי כדי לדון בבעיה החמורה של דרכי המלחמה בחוקים האנטי־
יהודיים של הוועידה הלאטרנית /£. השלטונות הטילו על ארגון
בין־קהילתי זה את האחריות לגביית המם, אף שהיו קהילות שניסו
לנצל סידור זה להשגת הטבות לעצמן במגע ישיר עם השלטונות.

מרכזי התורה העיקריים נמצאו באיל דה פראנם (במיוחד בפא-
ריס, שרטר, קורבי [ 1 ו 6 נ 1 ! 00 ],שנץ [ 18 !שצ],פונטואז,מלין [מט 1 ^]),
בשמפניה (טרואה, דואני סיר יון •[ 6 ״ת ¥0 - 11 ו 5 ־׳צת 018 []. ויטרי,
דאנפיר, דואנוויל ורמרי [ 1 ק 16111 ז! £3 ]) וכמה מרכזים נמצאו בעמק
הלואר (אורליאן, שינון, טור). במרכזים אלה חוברו התוספות (ע״ע),
שקבעו את שיטת לימוד התורה בישראל במשך מאות בשנים. מאות
ת״ח ורבנים מפורסמים פעלו במרכזים אלה, ובראשם נכדיו של
רש״י: רבנו יעקב תם (ע״ע) ורבנו שמואל בן מאיר (ע״ע), תל¬
מידיהם ותלמידי-תלמידיהם. ישיבות היו גם בלעדוק (נרבץ, ארז׳ג-
טיר [ £16 ״ 1 ז 1 8 6 \.], מונפליה, לינל, בזיה, קרקסון, פוסקיר) ובפרו־
בנס (סלון, סרסיי, טרנקטי [ 16131116 ! 9 ת 11 יד], ארל). בפרובינציות
אחרות היתר. הפעילות צנועה יותר: נורמנדיה (אורה 60x1 •!^£],
פאלז [ £313156 ]), ברטניה (קליסץ), בורגונדיה (דידון), קונטה־ונסן,
אורנד ואוויניץ! רוסיץ ( 110115111011 ), פרפיניאן ולורן (מץ [ע״ע],
ורדן, טולץ). אלזס (סטרזבור וסלסטה [ 165:31 ^ 5 ]) קשורה בין צפון
צ׳ לאיזור הדינום. לעומת זאת דופינה (רק וין), ובמיוחד סח׳יה
ופראנש-קונטה, כמעט לא נטלו חלק בתסיסה רוחנית זו,

הצפץ היה מולדת פירושי התלמוד והתנ״ד, כתבי פולמוס נגד
הנצרות ופיוטי תפילה. במרכזי הדרום התפשטה הפעילות הרוחנית
לתחומי הבלשנות, הפילוסופיה, המדעים ותרגומים, חוגי המיסטי¬
קנים (הראב״ד, ר׳ יצחק סגי נהור) תרמו לתנועת הקבלה (ע״ע).
במאה ה 13 התנהל מאבק חריף בין מצדדי הרמב״ם ומתנגדיו (ע״ע
משה בן מימון, עמי 558/9 ), שהושם לו קץ עם הגירוש ב 1306 .
בדרום ובצפון נוצרו כ״י מעוטרים.

4 ) מן הגירוש ועד המהפכה. לאחר שעזבו היהודים אח
דרום מזרח צ׳ הגיעו לדרום־מערב צ׳ האנוסים. ם 1550 העניק להם
אנרי (ע״ע) 11 כתבי זכויות להתיישב "בכל מקום שירצו". הם
התיישבו בעיקר בבורדו (ע״ע, כרך המילואים) ובסנט אספרי שליד
באיץ. רק מיעוט מהם נשאר נאמן ליהדות. מכיוון שדבקו בלשונו¬
תיהם — ספרדית ופורטוגלית — ובמנהגיהם נחשדו ב 1596 בנסיץ
למסור את בורדו לספרדים. ב 1625 הוחרם רכושם כנקמה על החרמת
רכוש צרפתי ע״י מלך ספרד. ב 1723 חויבו בתשלום כבד תמורת
הענקת כתבי-זכויות חדשים, בהם לראשונה הוכרה יהדותם אף שלא
הותר להם לנהוג כיהודים בגלוי. יהודי קונטה-וגסן, קלטו, זמנית,
כמה ממגורשי ספרד, בהם הוריו של יוסף בן יהושע הכהן (ע״ע).
לבסוף גורשו גם יהודי קונטה, מלבד קהילות אוויניץ, קרפנטרה
( 35 ־! 1 מ 6 ק! 03 ), קאוואיץ (״ 31110 < 03 ) ואיל-סיר-לה-סורג (־• 5111 ־ 1516 ׳£
13-5018116 ), אבל גם במקומות אלה הוקטנו הרבעים היהודים.

יהודים, במספרים קטנים, ישבו ללא הפרעה בליה• משסופח
השטח לנחלות הכתר ניתנו ליהודים תמריצי התיישבות. מתוך כך
התפתח היישוב ומ 3 משפחות שישבו במץ ב 1565 עלה המספר
ב 1657 ל 96 . ב 1648 סופחו הערים מץ, טול וירדן לצ/ ועל אף
גזירת הגירוש שהיתר. אז בתוקף בצ׳ — ואף אושרה שוב ב 1615 —
הורשו יהודי הערים האלה להישאר במקומם. היתד, זו פעם ראשונה
מאז 1395 . שהיהודים ישבו באופן חוקי בנחלות הכתר• אך מושבם
הוגבל עדיין לתחומי הערים. ב 1648 סופחו לצ׳ גם אזורים ניכרים
מאלזם, ולאוכלוסיה היהודית המקומית המבוססת הוענקה הגנה
טובה אף מזו שבעבר. ב 1651 הורשו יהודים מהולנד להתיישב
בשרלוויל, שהיתה בידי דוכסי גונזגה (ע״ע). לאלזם ולורן הגיעו
פליטי גזירות ת״ח—ת״ט, והם זכו במידת סובלנות, כנראה בשל
הירידה הדמוגרפית הכללית שחלה בעקבות מלחמת 30 השנה
( 1618 — 1648 ). יהודים הגיעו גם לדרום־מזרח צ׳, שם הוכרזו ב 1648
ניס (ע״ע) ווילפראנש־דה־קונפלן (:ו 01111611 נ)־ 6 ג>״ 6£6 מ 3 ! 711161 ך) כנ¬
מלים חפשיים ע״י דוכס סאוויה. יהודים מאיטליה וצפץ־אפריקה ניצלו
מיד זכות זו, וחיזקו את הקהילות שהתקיימו שם מאז יד,"ב. יהודים
איטלקים שקיוו ליהנות מזכויות דומות שהוצעו במרסי ב 1669 , גורשו
ע״י לואי 7 ך^ x (ע״ע) ב 1682 .

מן המאה ה 17 התפשטה הפעילות המסחרית של יהודי אוויניון
וקונטה־וניסן, בעיקר לעבד לנגדוק ופרובנס, ומהם שגיסו להתיישב
שם. אולם, בעקבות תלונות סוחרים מקומיים הוגבלה נוכחותם בירי¬
דים ובשווקים. ביתר הצלחה ניצלו יהודי אוויניץ וקונטה־וניסן וכן
יהודים מאלזם את הזכויות שנתנו ליהודים ה״סורטוגזים", והתיישבו
מראשית המאה ה 18 בבורדו, כשעיסוקם העיקרי מסחר בטכסטיל,
בבהמות ובבגדים ישנים. מראשית המאה ה 18 התיישבו יהודים
באלזס, מץ, לודן, בורדו ואוויניץ, ויהודים הגיעו לשם מגרמניה
והולנד• מעמדם בפאריס היה כשל נסבלים בלבד, והם לא נהנו משום
זכויות. להלכה, יהודי שמת בפאריס היה רכושו מוחרם למלך וקבו¬
רתו היתד. צריכה להיעשות כמעט בחשאי. כדי להקל על מצבם התאר¬
גנו יהודי פאריס לשני ארגונים, ארגון יוצאי האזורים הדרומיים —
בורדו, אוויניץ וק 1 נטה-וניסן, וקהילת האשכנזים שמאלזס־לורן ועוד
מקומות. זהו ראשיתו של הפיצול הגדול שאירע מאוחר יותר, בעת
המאבק לשויץ-זכויוח.

ב 1775 — שנה לפני סיפוח לורן לצ׳ — בעקבות תביעתם המש¬
פטית של כמה יהודים בלורן נגד הגילדות, שסירבו לאשר את
הצטרפותם, קרא המשפטן לאקרטל ( £301616116 06 .£ .?) להכיר
ביהודים כצרפתים שווי-זכויות. המשפט — שנכשל — השאיר רישומו
על הציבור, שמראשית המאה היה ער לבעיה היהודית הודות לדברי
הוגי התקופה, ובראשם מוגטסקיה (ע״ע). נפתלי הרץ סרף־בד(ע״ע),
נציג יהודי אלזס, תרגם ב 1781 לצרפתית את חיבורו' (הגרמני) של
כריסטיאן דום (ע״ע) ״על הטבת מצבם האזרחי של היהודים״. ב 1783
ביטל לואי (ע״ע) את "מם הגוף" המשפיל שנהג במשך מאוח
שנים. ב 1785 הציעה "החברה המלכותית לאמנות ומדע", ביזמת
חבר ה״פרלמנט״ של מץ, רדרר ( £06116161 .£ .?) נושא לחיבור
תחרות בנושא: "הישנה דרך י לעשות את היהודים ליותר מועילים
ומאושרים בצ׳ז". התשובות הזוכות ניתנו ע״י הספרן המלכותי
היהודי זלקינד הורביץ, המשפטן תירי (ע״ע) ואיש הכנסיה גרגואר
(ע״ע). ב 1788 מינה לואי ^ ז \ x את השר מלזרב־(ע־*ע), שעמד
בראש הוועדה למתן זכויות־אזרח לפרוטסטנטים, לתפקיד דומה
ביחס ליהודים. ב. בל.

בעת החדשה חלו בקרב יהודי צרפת גלגולים תרבותיים דר¬
מתיים. בעקבות המהפכה הגדולה השיגו בהדרגה שוויון, השכלה
וחשיבות בתוך החברה הצרפתית, אף החלו, עד מהרה, להתבולל.
חלקם הוטבל לנצרות, אחרים ניתקו קשריהם עם הקהילה, ואף
הנאמנים למסגרת המסרתית, חייהם התרוקנו מתוכן יהודי, מאחר

959

צרפת: יהודיים

960

שהמוסדות, כולל הרבנות, דגלו במחיקת רוב סימני־ההכר של
היהדות. בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 הבטיחה את הקיום
היהודי בצרפת ההגירה מאירופה המזרחית והמרכזית ומארצות
ימה״ת, שהביאה עמה כוחות רעננים לשני פלגי יהדות צרפת —
האשכנזי והספרדי. השואה, התחיה עם הקמת מדינת ישראל והגל
העצום של פליסי צםון*אםריקה בשנות ה 60 , חידשו את פני הקהילה.
כיש, במנותה יותר מחצי מילית נפש, היא עומדת יותר על זכותה
להיות שוגה מסביבתה, ומשדותיה הלאומיים והתרבותיים גדלו
בכמות ובאיכות. על אף זאת עדיין מרחפת עליה סכנת הסמיעה.

5 ) מהמהפכה עד ימינו. א) השגת השוויון ( 1789 —
1846 ). ערב המהפכה הצרפתית חיו בצי כ 40,000 יהודים: בבורדו
ובעיירות אחדות שליד באיון השתחררו במשך המאה ה 18 כ 3-500
צאצאי אנוסים מאחרוני סימני ההסוואה, והתארגנו בקהילות מוכרות)
ב 4 ערים של מובלעת אווינית — שסופחה לצ׳ רק ב 1791 — נהנו
2,500 היהודים מחסות האפיפיור; בפאריס היו ב 500 יהודים. בחבלי
צפת־מזרח צ , , שנכבשו מגרמניה, אחד אחד, אחרי 1,500 נשמרו
ריכוזי היהודים: 7,500 בלורן וב 25,000 בכפרי אלזס ועיירותיה.

שלא כיהודים ה״פורטוגזים" שבאיזור האטלנטי, היו יהודי אלזם
ולורן בהמוניהם, להוציא ספקי־צבא אחדים, שקועים בדלות. הם
דיברו יידית, גידלו את ילדיהם המרובים ליראת-שמים. וסבלו
מעריצות המושלים ומשגאת העם. החקלאות והאומנויות נסגרו
לפניהם, ורובם היו רוכלים נודדים או מלווים בריבית. על רקע זה
צמחו מהומות תכופות, וכבר ניסה המלך לואי ד׳\ x להסדיר את
עניינם בתקנות ( 1784 ), שיחד עם הרצון לאפשר ליהודים חיים
אנושיים, מבטאות את ההשקפה שהם נטע זר ומזיק בחברה. גם
היהודים, כנוצרים, לא היו מעוניינים בקשר חברתי הדדי, ואם אמנם
נשמעו קולות אחדים, משני המחנות, בעד השתלבות, הם נקלטו
במעט רק אצל עשירי בורדו.

כשפרצה המהפכה החל רעיון השוויון להלהיב את היהודים, וב¬
השפעת אישים כמו הכומר גרגואר וקומץ יהודים נאורים, ביניהם
הרץ סרף־בר, עלתה השאלה על הפרק. יהודי הדרש השיגו את
האזרחות כבר בינואר 1790 , אבל נגד יהודי אלזם וליה מענו
שאדיקותם מונעת מהם מלקבל על עצמם את החובות הלאשיות,
שובע חשש מהתפרעדות דמים. אחה מאבק קשה. הוכרעה הכף
לזכותם לקראת סוף 1791 • שתית הזכויות על אדמת צ׳ היה האקט
הראשון מסוגו באירופה — ועל כך ע״ע אמנציפציה, עמ׳ 77 — 85 .

יהודי הדרש התבוללו בסביבתם במהיהת רבה, אולם לפני
יהודי אלזם ולורן עמדו קשיים חברתיים וקהילתיים, משום נאמנותם
לתודה, שיגרת עיסוקיהם ודבקותם בארגונם הפנימי. משנכפה עליהם
המצב החדש נתבלבלו סדרי חייהם. מלבד מה שנדרשו לשלם סכש
עצש לכיסוי חובות ישנים של הקהילות שנתבטלו, סיוט, שרדף
אותם במשך כמאה שנה.

נפוליון שאף לתת ליהודים מסגרת חדשה, כדי שישתלבו בתוך
האוכלשיה, וע״כ זימן את ״אסיפת הנכבדים״ ( 1806 ), נציגי כל
הקהילות שבשליטתו, בתביעה לאשר שאין שום חיץ מבדיל אותם
משאר תושבי צ׳. תשובתם, שניתן לה תוקף בידי.,הסגהדרין" (ע״ע
אמנציפציה, עם׳ 80 — 85 ), מילאה את רוב מבוקשו, כולל הצהרה
שהם תאים בצ׳ מולדת לכל דבר, ובהסתייגם רק מהפרת איסורים
מפורשים, כנישואי תערבות. אעפ״כ נפוליון תיקן תקנות ( 1808 )
שצמצמו את חשש חשודים, כדי להכריחם להתמסר למלאכה, להש¬
כלה ולצבא, אך הן לא הופעלו בחומרה ובטלו מאלשן כעבור עשור
שנים. לעשת זאת מתקיים מימי הקיסרות ועד ימינו, ארגון ה״קוב-
סיסטוריונים" שהונהג אז, איגודי קהילות במתכונת נוקשה, עם
"קדנסיסטוריון מרכזי" מפקח, ורב ראשי לצ׳ בראש כל רבני
המדינה. בניגוד לכנסיות הקתולית וד,פרוטסטנטית, הוטל על "הבג-
סיד." השודית לכלכל את עצמה, בלי תמיכה ממשלתית. רק בימי

המלך לואי־פיליפ, כאשר
תהליד התאמתם לסביבתם
היה כבר בשלב מתקדם, אי¬
שר הפרלמנט ( 1831 ) את
החזקת הפולחן היהודי, ותק¬
נות חדשות ( 1841 , 1844 )

חיזקו את מבנה הקונסים-
סוריוגים. שריד אחרון של
השפלה היתה השבועה ה־

ששית (ע״ע), ומלחמתו ה¬
נמרצת של אדולף כרמש
(ע״ע) הצליחה לעקרה ב־

1846 . רק אז התברכו שודי
צ' בשוויוש המלא.

כרמש, נציג מובהק של
יהדות צ׳ במאה ה 19 , מגלם
באישיותו את גורל ישראל
בימיו ובארצו. גאה במוצאו
ומסור לאחיו, רחק כ״כ מהמסורת עד כי כל בניו התנצרו. משפחות
שלמות, מכובדות, מבוססות ומלומדות, השתמדו ולא היה מנהיג
וכמעט שלא היה רב שלא השתמד לפחות אחד מקרוביו. גרמו לכך
העוני של רוב הששים בהשוואה עם העידון של העילית הנוצרית,
הסגירות הטבעית של הקהילות לעשת גינוני הפתיחות של הכנסיות,
שלחץ העצש שהפעילו הכמרים כדי לנצל את התהפוכות. עוגן
ההצלה השש היה בחינש לקראת האתגרים החדשים, ובמקש
ה״חדר״ ש״ישיבה״ נפתחו בזה אחר זה (מאז 1812 ) בת״ם שבהם
לימדו את עיקרישאמונה לצד המקצועות הכלליים.

ב) החדירה לחברה הצרפתית ( 1846 — 1933 ). בעק¬
בות החשש ששוויון ביקשו הששים, ואף השיגו, עושר וכבש. כבר
ברפשליקה השניה ( 1848 ) נבחרו כרמש ומישל גששו ( 1 ־ 41011 ?
צגו ±3 > 00114 ) לשרים בממשלה — ואחריהם שירתו כשרים, הששים:
אשיל פולד ( 01114 ? 0111116 ! 1849 — 1867 ), דש ריגל ( 1 > 1 ׳\ 03
031 ץ 83 : 1881/2 , 1883/5 , 1893/4 ), מורים מקנובסקי ( 100 ־ 13111 *
״ 51 * 801:300 1 1924 , 1926/8 ), דורז׳ מנדל (ע״ע 1 1934/6 , 1938/40 )
שגברת סימון דיל ( 11 ש/י\ 5110000 י 1974 —), וכן ראשי הממשלה
לאון בלש (ע״ע! 1936/7 , 1938 , ושוב 1946 ); פייר מנדם־פרנס
(ע״ע 1 1953/4 ) ורנה מאיר (ז 0 ץ 13 * 8000 ! 1953 ). שגשוגה של
משפחת רוטשילד (ע״ע) היה לשם־דבר, שיא לא היתד, יחידה.
בכל תחומי החברה החשובים — מדע, רפואה, אמנות, תעשש,
עסקים, מדינאות, צבא ושירות המדינה — הצטיין מספר רב של
יהשים! — הם לא הוצרכו עש לכפור ביהדותם, אלא שזנחו בהד¬
רגה את מורשתם ונטמעו בסביבתם. לאלה התאימו את עצמם
הקונסיסטוריונים ורבנשם. הרבנים, עם שהתנגדו לרפורמה, נעשו
פושרים בדעותיהם ובהגהגותשם, בפרט אחרי שביהמ״ד לרבנים
(ע״ע בתי־מדרש לרבנים, עם׳ 987 ), נצר ישיבת מץ, הועבר
לפאריס ( 1859 ), בכוונה מפורשת להכשיר בו משכילים סובלנים.
רק פה ושם, בעיקר באלזס, היה המצב שונה. שלמה זאב קליין
( 1814 — 1867 ), הרב הראשי לקולמר, היה כמעט יחיד במאבקו נגד
התקנת עוגב בבתהכ״ג, ביטול הפיוטים וכד׳. ניתוקה של אלזס־לורן
אחרי 1870 החליש עש יותר את הפלג הזה, ואם בססרזבור (ע״ע)
הגרמנית הוקמה, בסוף המאה, קהילה פורשת בנשח ש. ר. הירש
(ע״ע), קיימו מנייני החרדים בפאריס את הקשר עם הארגון הרשמי,
ורב של אחת הקהילות, משה דיסקשף ( 1936-1836 ), הש בעצמו
חבר הקונסיססוריון. ב 1890 נבחר הרב צדוק כהן (ע״ע) לרב ראשי
ליהשי צ׳, ואף שנסה בעצמו לליברליות, נהג במתינות רבה, שוא
שארגן מחדש את הקונסיסטוריון לקראת הפרדתו מהמדינה. בשנים

הצו הסעניק ?יהודי צרפת שוויזדזכויות
( 13.11.1791 )

961

צרפת: יהודים

962

1906 — 1919 היד. אלפרד לוי (ע״ע) הרב הראשי, ובשנים 1919 —
1939 מילא תפקיד זה ישראל לד (ע״ע), חוקר חשוב במדעי
היהדות.

קיומה של יהדות צ׳ ניזון מההגירה אליה — מרוסיה ורומניה
מרדיפות 1880 והלאה, ומצפון אפריקה והבלקן מתחילת המאה ה 20
— אף שזו לא לבשה מעולם ממדים כבמרכז־אירופה ובארצות
הדוברות אנגלית. היתה גם נהירה מהכפרים לערים הגדולות, ובעיקר
לפאריס. בשל שיעור ילודה גבוה הגיע מספר יהודי צ׳ ערב מלחמת
1870 לב 100.000 . מחציתם חיו בחבלים שסופחו לגרמניה, אבל חלק
ניכר מהם שבו לגור באיזור המשתרע מליון עד ליל ועד רואן,
ובעיקר בפאריס, שבסוף המאה ה 19 חיו בה 45,000 מכלל 90,000
יהודי צ׳. רק בשנות 1851 — 1872 נרשמה הדת במפקדי האוכלוסין,
אך האומדנים קובעים 120,000 יהודים בצ׳ לפני מלה״ע 1 , מהם
כ 40,000 בעלי אזרחות זרה. החזרת אלזם־לורן ( 1918 ) החזירה לצ׳
30,000 . יהודים, וזרם גובר של מהגרים לאחר חתי ורסי (ע״ע) העלה
את מספר היהודים בצ׳ בשנת 1933 ליותר מ 200,000 .

רוב המהגרים הוחזקו ע״י קופות גמילות חסדים מקומיות וקרנות
יהודיות בינלאומיות, אך על אף שהיו שונים מאחיהם באדיקותם,
בעניותם, בשפתם ובחזותם, טיפסו במהרה בסולם החברה, ותוך
שני דורות לא ניתן היה להכירם אלא ע״פ שמות המשפחה שלהם.
תהליך זה היה מהיר יותר לגבי יהודים מאלג׳יריה, שמשנת 1870
נחשבו לצרפתים לכל דבר, וקהילותיהם — ( 1900 : 57,000 נפש *
1914 : 70x100 ) סונפו לארגון הקונסיסטוריוני הכללי: הם גם סיפקו
לקהילות הוותיקות בצרפת משרתים בקודש. וע״ע אלג׳יריה, עמ׳
416 .

תב היסודות הוותיקים ביהדות צ׳ שמת על זיקה מועטת ביותר
אל עדתם * רבים היו אדישים לגמרי ואחרים ביקרו בביכ״ב ביו״ב
בלבד, והכירו רק את שלושת הטקסים המסמנים שלבים בחיי האדם:
הפילה, החופה והקבורה. מספר העוסקים בצרכי־ציבור הלך והצטמק.
הקהילות הרשמיות טיפלו בענייני אוכלוסיה זו. הם לחמו עד הפליה
ועד התעמולה העוינת, שתיארה אותם כאזרחים נחותי־דרגה, והזדהו
עם העילית החברתית: מאמצע המאה ה 19 ועד היום היתה הנשיאות
בשני הקוגסיסטוריוגים החשובים, המרכזי והפאריסאי, כמעט תמיד
בית משפחת רוטשילד. השפעת המשפחה הזו גברה כשהופרדה
( 1905 ) הדת מהמתנה והאוצר הפסיק את סיועו, ונדיבות המשפחה
הזו ותמיכת אישים אמיתם אחתם מנעו משבר חמור. באזורים,
שסופחו לגרמניה ב 1871 והוחזרו ב 1918 , עדיין בתוקף הנוהג הישן,
שכן הצרפתים הבטיחו לכמורה הקתולית בעת ההחזרה, שלא יופחתו
זכויות הארגונים הדתיים, וכן היה גם לגבי הגרמנים.

היהדות הקוגסיסטותונית הבורגנית, על בתהכ״ג דמויי הכבסיה
שלה, על הליכתה המתמדת בעקבות גינוני טקס נוצריים. יעל
רגשותיה הפטריוטיים הקיצוניים, לא יכלה לקלוט את המהגרים,
ואלה שביקשו לשמור על ייחודם מצאו מפלט באיגודי יוצאי ארצם.
ב 1923 התאגדו באיגוד היהודים מפזרח-אירדפד, 305 > £63613600
6 :>! 31 <? 60 5 ס׳\ 01 ( 800161:65 ("הסתדרות החברות היהודיות של צ״ ׳ ),
שטיפח ערכי תרבות וחברה.

ב 1907 פרשו דח־קא ה״ליברלים", בהנהגת הרב לואי־דרמן לוי.
מהארגון הקונסיסטוריוני, והקימו קהילה על טהרת הרפורמה. הכיוון
הרדיקלי נתמתן במשל השנים, בין השאר בהתערבות אמה סאלייר
( 311161-0 ? 711016 ) שהטיף לשיבה אל מורשת האבות.

,הדי הציונות (ע״ע) בראשיתה היו קלושים ביותר. בתחילה
הצטרפה להרצל קבוצה של אנשי־רוח מהפכנים, ובראשם ברנד לזר
(ע״ע) ודאק באהאר׳ אך עד מהרה נתרחקו סמנו. הפליטים ממזרח
אירופה היו היחידים שהרגישו קרבת־מה לרעיה, אך רוב הפעילות
היתד, בידי הסטודנטים הזרים. אחרי מלה״ע 1 ובעקבות הצהרה
בלפור גדל מסטר האוהדים במידה ניכרות הודות למאמצי נציג

הקהק״ל בצרפת, יוסף פישר (אריאל) והמשוררים א נדרי ספיר
וארמון פלג (ע׳ ערכיהם).

חברת ״כל ישראל חברים״ (ע״ע) שהוקמה בפאריס בשנת 1860 ,
הצליחה לגייס ממשלות ואישים למען שחתר המוני היהודים באר¬
צות רבות מנגישות ומעוול, והתמסרה גם לייסוד בת״ם באיזור
הימה״ת. בהקמת בת״ס יסודיים במקומות שונים בא״י תרמה
החברה לפיתוח הארץ, היא ייסדה גם את ההתיישבות הראשונה:
ביה״ס החקלאי מקוד. ישראל (ע״ע), שלמענו פעל יצחק (שדל)
נמר (ע״ע). עם זאת התנגדו ראשי כי״ח לציונות המדינית, עד
קום מדינת ישראל.

משפט דריפום (ע״ע) היה נקודת-מפנה ברפובליקה השלישית.

גם בעולם היהודי קעקעה הפרשה את הבסחון שהקדמה מרחיקה
סופית את שנאת היהודים, וסייעה בכד לאימוץ הפתרון הציוני
(ע״ע הרצל, עמ ׳ 359/60 ). אולם יהודי צ׳ עצמה ראו במאורע רק
מקרה אישי, שנגמר בכי־סוב, ואף הוכיח כי את מקום לאנטישמיות
בצ׳. הם מצאו חיזוק לדעתם בזה, שלא הונהגה שום הפליה חוקית
נגדם. ולא נושלו ממקומם יהודים אף בעמדות הגבוהות ביותר.
אדרבא, יהודים נקלטו והצטיינו גם באוניברסיטות ובאגודות המד¬
עיות. בחקר היהדות נתפרסמו בעולם "החברה למדעי היהדות"

(<'€׳\ 111 [ £111,105 605 5001616 ) י^טא^ה 05 \ 111 ( £01305 165 > 110 ׳\ 30 .

עד סוף המאה ה 19 הצטיינו היהודים בתחומי ההטפה לחידוש
החברה, בעיקר מאסכולת סן־סימון (ע״ע), כגון: האחים פרד,
משפחת רודריג ולאון ד,לד (ע״ע)! המוסיקה: דק הלוי ודק אופנבד
(ע׳ ערכיהם) והמדע: האסטרונום מורים לד (ע״ע), הפיסיקאי
מורים לד, חוקדי היהדות אדולף פרנק, שלמה מונק, יוסף והרסדג
דרנבורג ובני משפחת דינך (ע׳ ערכיהם) שנודעו גם כחוקרי התר¬
בות הקלאסית. מישל בראל ( 631 ־ 31 1410301 ) נודע כמייסד תורת
הסמנטיקה (ע״ע) והאחים דרמסטטר (ע״ע) היו חלוצים בתהומי
הפילולוגיה.

לאחר מלחמת 1870/71 החלד להתבלט סופרים יהודים:
גיסטו כהן, ברנד לזר (ע׳ ערכיהם), מרסל שודב והמשורר מ. דקו־ב
(ע״ע).

במאה ה 20 רבו הסופרים המצליחים ממוצא יהודי. נתקבלו
ל״אקדמיה הצרפתת" הפילוסוף אגרי ברגרון (ע״ע), המספר אגדרי
פורואה (ע״ע), העתוגאי יוסף קמל — הראשון שהתפאר ביהדותו
בטקס הקבלה לאקדמיה, הוגה־הדעות וההיסטוריון רובד אתן, ועוד.
מבין המחזאים המצליחים — אנרי ברנשטיין ( $ 10111 מ - 801 101117 ?),
טריסטך גרגר ( 601031-6 115130 * 1 ־) * מן המספרים — פרנסים דה
קרואסה ( 0015501 30 > 130015 ? ! באמת דנר), ארמן לינל ( 1 > 30 בות\,
£11061 ), שתיאר את יהדות אודניון ובנותיה, רודה איקור ( 30001
11001 ) דאנדרי שוזארצבארס; מן המשוררים — טריסטן צרה (ע״ע).
כ״כ התבלטו הפילוסופים אמיל דירקם, אמיל מאירסון, ליסיין לד־
גריל (ע׳ ערכיהם), זץ ול, ההיסטוריונים גיסטו באץ, אנרי בר
<!! 80 350017 ), ולואי הלפן(ע״ע), הסוציולוג רימון ארון( 6 תסג 0 ץ 33
100 ^ 1 נר 1905 ), הכלכלן דאק ריאף ( 10££ ז 3 1104 { 301 {ז 1896 ).
הפילוסוף ולדימיר יאנקלכיץ׳ ( 1903 ), המשפטן רני קטן (ע״ע),
המתמטיקאי שלום מאבדלברדט( 1 ( 8101603 {431x561310 ; נר 1899 ),
הביולוג פרגסואה דקוב (ע״ע, כרך מילואים) והאתבולוג קלח־ לד-
שטרום (ע״ע! וע״ע סטרוקטורליזם).

בשטח הספרות ייזכרו עוד: אלבר בהן (ע״ע), מיוצאי קודפו,
תושב שוויץ, שכתב סדרת רומנים המהווים אפום על יהודי אתור
הימה״ונ ואלי (אליעזר) דזל ( 10501 ^ £116 ! נר 1928 ), חושב
ניו-יורק, הכותב בצרפתית את סיפוריו על תקופת השואה. על
הציירים היהודים בצ׳: ע״ע פרים, אסכולת-.

6 . שואה ותחיה ( 1933 — 1975 ). עליית היטלר לשלטון
עודדה כנופיות של אלימים, שהנאצים כלכלת בכסף דג גל הפליטים

963

צרפת ג'הודים

964

הנאצים הכינו ?׳טריפה את ניהכ״ג בנאנסי (ששיסשם בסחסז), אר נם 5 טו
טפני הצבא האסרייוני המחסרב 5 םני ׳טהנעימז זטטם

מגרמניה, שבא בשעת משבר כלכלי, עשה רושם רב על דעת הקהל.
התמנותו של היהודי לאון בלום (ע״ע) לראש הממשלה הסוציאליס¬
טית הראשונה — הדהימה רבים. אעפ״ב היו הכוחות הדמוקרטיים
עדיין הרוב, עד תבוסת צבא צרפת במלה״ע 11 ( 1940 ) ומינויו של
פטן (ע״ע) לשליט. אז נתן המיעוט פורקן לשאיפותיו. באוקטובר
1940 פורסמה ״תקנת היהודים״( £5 !״( 105 > : 5134111 ), שקבעה הגבלות
להתעסקותם במקצועות רגישים ובשירות המדינה. היהודים הזרים,
כולל יהודי מחוז באדן שגורשו מגרמניה לצ ׳ , נכלאו במחנות בתנאים
חמורים. על היהודים הוטל להתארגן בהשגחת הגרמנים במסגרת
?!סס ("איגוד כללי של יהודי צרפת"), ועד היום נטוש ויכוח על
עמדתו ופעולותיו.

הגרמנים רוקנו את אלזם־לורן מיהודיה, ואלה נתפזרו ברחבי צ׳.
באזורי הצפון חדבו היהודים בין השאר בנשיאת הטלאי־הצהוב,
חלק מדררם־מזרח צ ׳ היה תקופה קצרה (ספטמבר 1942 —יולי 1943 )
בכיבוש הצבא האיטלקי, שהתייחס טוב אל היהודים. ב 1942 החלו
הגירושים למחנות השמדה, וכ 100,000 מתוך כ 300x100 היהודים
שישבו בצ׳ בפרוץ המלחמה הובלו למזרח. רבים עברו בדרכם את
מחנה דראנסי (ע 0 ת 3 זם), ליד פאריס. רק כ 10,000 חזרו אחרי
השחרור. בינתיים הצליחו עשירים להגר לאה״ב, וקבוצות של ציונים
עברו לא״י דרך ספרד. — על השתתפות היהודים בתנועת המרי:
ע״ע פרטיזנים, עם׳ 191 .

המנהיגים החדשים. ניצולי המחתרת והשואה, הכניסו רוה חדשה
בקהילת יהודי צ׳. פעילות רבה היתד, בשטח החזרת ילדים יהודים
שנמסרו לנוצרים כדי להחביאם. ב 1949 נוסדה ה״קרן היהודית
הסוציאלית המאוחדת ([ 11116 !ט 01£ [ $00131 15 ) 00 ?] . 11 .[.$.?)
שהיא שילוב של מגבית וגוף מפקח על רוב המוסדות הציבוריים
היהודיים. לקהילות ולקונסיסטוריונים הושארו העניינים הדתיים
בלבד. כל הארגונים היהודיים התאגדו ב״וועד המייצג של יהודי

צרפת* ([.?. 0.11.1 ] 3000 ־ 1 ? 110 201110$ ־ 151 * 10 > 656111311£ זק£.מ 00115011 )

המשמיע קולו גם לתמיכה במדינת ישראל. כן נוסד איגוד של
היהדות הדתית. ארגונים אלה הרבו יזמות ופעולות: בת״ם חדשים,
פרסומים חינוכיים, עתונות, קייטנות וכד׳. עם כל זאת, נגעה התעו¬
ררות זו רק במיעוט מבין יהודי צ׳, ורובם מוסיף להיטמע, בקצב
מזורז מבעבר. לעומת זאת עלתה רמת העילית. חלק מבוגרי בתהמ״ד
לרבנים הוכשרו בישיבות, בלטו צעירים שואפי קידמה, ומהם שבחרו
לעלות לישראל. מבין הוגי־הדעות היהודיים החשובים בצ׳: אנדרי
נהר (ע״ע), יהודה אשכנזי, הגב׳ אליאן אמדו־לוי־ואלנסי ועמנואל
לייגס.

מספר היהודים בצ׳ פחח עד כדי 200,000 נפש בתום מלה״ע 11 .
המספר גדל לאיטו בעשור הבא, בעיקר מהגירה. לאחד שהשיגו

ארצות צפון-אפריקה את עצמאותן, עברו היהודים משם, בעיקר
מאלג׳ריה, לצ ׳ . רוב אלה שהיתה הברירה בידם, העדיפו את צרפת
על ישראל, וכן עשו רוב יהודי מצרים. גם עולים מצפון־אפריקה ירח
במספר לא מועט והשתקעו בצ ׳ . מעריכים שכיום ( 1975 ) חיים לפחות
550,000 יהודים בצ׳, והיא אפוא הקיבוץ היהודי הרביעי בעולם, אחרי
אה״ב, בריה״מ וישראל! המשותף לישראל וליהדות צרפת — ריבוי
60% היסוד הספרדי. היהודים יושבים בצ' כמעט בכל מקום, אף ש
מיוצאי צפון־אפריקה התיישבו באיזור הבירה. בכל חלקי המחנה
נפתחו מחדש בתכ״נ והוקמו חדשים, וכן הוקמו מועחנים ומרכזים
^55001211011) קהילתיים. ארגונם של יוצאי צפון־אפחקה בצ׳ הוא
סן!/] 180110 ^׳!> 0$ ־ 1810311 ־ 01 0115 ( 105 >) ובטאונם הוא ה־ /!]

.1111110 [ ת 13110 זזז £0 ת

בתחילה נשאה מנהיגות הקהילה אופי אשכנזי, אד במהרה
התבלטו גם ראשי האוכלוסיה החדשה. גם מסורת הממשל שלא
להתחשב בדחשות דתיות יהודיות (כגון שמירת שבת וכשרות
בבתה״ס ובצבא) נסוגה בלחץ מספר הדורשים. הסופר א. ממי(ע״ע)
תוהה על גורל יהודי צפון־אפריקה ולוחם למען פתרון ציוני.
כשנתגלעה מחלוקת בין ישראל לצ׳ לאחר מלחמת ששת הימים,
החלה יהדות צ׳, שבינתיים התחזקה מאד, להפעיל את השפעתה
למען ישראל. התוצאות המעשיות היו קלושות, אבל המאבק חישל
וליכד את היהודים. כיום עומדת ישראל בראש דאגת יהודי צ׳,
המאורגנים ורוב היחידים. העולים מצ׳ גופה הם מעטים יחסית׳ אד
רבים מביניהם הם אישים דגולים, שקולם נשמע בקהילות ארץ
מוצאם, ביניהם קבוצת המנהיגים הצעירים של קהילת סטרזבור,
שהשתקעו בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. ם

א. טשעריקאווער (עודד), יידן אין סרנקרייד, א׳—ב/ 1942 ! י. י. פינק,
יהדות צ׳ו קובץ מסות ומאמרים, תשי״א! ז. שיקובסקי, הקומונה
! 2 הפריסאית והיהודים, תשס״ז! א. א. אורבד, בעלי התוססות, תשי״ז
11963 , מ. דבורז׳צקי, הסוציולוגיה של יהדות צ׳ בתקופה האחרונה
א. נהר, הקבוץ היהודי של צ׳ לנוכת המדיניות החדשה, תשכ״ט!

£. 8.. 1121)1110 א. הרצברג, תנועת ההשכלה והיהודים בצ׳, תשל״א ז ,״

161110 ) 11 ! 10 00770071111 { 80111100 ) 0 , 011 ) 860 ,! 101 101 > !מ״״ן ! !
80(7111 11 !6101011011 <10 1789, 1851; 67. ?401 800211 .£ - 2001 < 1 ו ,

1x1 £188117 )(11(17} 81 !1171 ! 216170 ) 1110 ) 1 81 ) 1010077101 ( 07777 ־ !■

(141510110 11111 £01 ,. 14 ; 1877 ,( 764 — 431 , 1 ךו 01 { ,.£ 12 * 11 ] 1:11 ־
11(111■ 07 16111 ) ) 1601 ! 81 011 ) 1011 ( 1 ( 1111 !ח ., XXX^, 5—469), 1893;
600101 801 0110 ) 1811 ,״ 211 ) 1 ״! ;* 1969 , 1882 , 1181101 0111111 , 055 ־ 01 .מ
00010111110! 01 00111110(1110! 11(1611(0! 80 ?0(11, 1884; 114. $06<526 ׳ ,
3110(181101! 868(70^10! 01 £., 1898; 1. !)! 1011 ! 80 11001011 •יגע ,
860(011... 00100(1111 10} 11(1611101 1850 — 1903, 1903*; 8. ,(1101 :>״ ,
163801601 0( 101 ]11)1, 1928; ]. 021101 80 110 [-' 1117.7 ? 711 ז 80010 '£ ,־ £.,
1930; 6■ 82611105^112, 7 '80 500101 18)0 0) (80 ]017! 1 ) 180 ) 160 (ס £.,
1938; 8. ?. 80110012 . 61 ; 1950 ,.'־/ 1 ) 81080 11 11771 ) 110711 ) 781 , 05 ס 1 ץ '
<]111, 811(080 00(! !'0001801(: 10! )11)1 8'4)(1<(10 81 160(8, 1952; 1(1.,
11711111100 11(0611(0 1111170(10110, 1965; 2. §22)11055(5111, £0170(1118 ץ
500111 1?01)1(0 17101/1 £(0108 )017! (1800 — 1880), 1954; 1(1.,
011(71/110! 01 (80 3{1!10()1 0) )0111 11 0001(7108 £. (1111 ) 11 ). 1 ] 1 ) 1 )יו
510310$, 11), 1958; 14., 180 £(0108 0011(31 / 01/118 001111(011/7 ) 81 ץ•׳

(80 500018 860(18 11'07■ ( 161 (!., 111), 1959; 1(1., 4131^(1031 £(3100-
)017118 03101(00(, 1939 — 1945, 1966; 1(1., 1017! 318 (80 £(0/108
£00011(1011 0) 1789, 1830 318 1848, 1970; !14. 021200, 001 0(011-
380! 3 710! )01(1, 1956; $. 50655(2121:0065, 8(6170 811(01(0 801 )11)1
80 £., 1957; 101., 101 )11)1 80 £., 1975; ?. £6\ 80 ! 1 ) 160 £01 ,ץ ׳ !
1113611(01 01 £., 1960; 8. 8100100111202, 111)1 01 08(6(1011, 1960; 13.
(63.), 1111(01(0 80! )11)1 01 1 ( 11 ) 801 7810 ) 3 )^ 818110 ,. 13 ; 1972 ,.£ הס
£., 1974; 8. 44116018, 7710 0011(131101 1961 , 10171 7031 ) £10-0 (ס ;

11966 , 760 ) 0001 .£ 01 ! 3110111180 61 ) 1 ) 4110 1.01 ,(. 63 ) 510106018 ״ ;

13., 131 4? 61701(0 801 )11101: £01 111)1 001170 811110(, 139—233, 1970;

0. 8011110801, 7 80 £1111 5011(101, 327—51, 1968*; 4,21001 , 5 ׳ ,

£3 86111(1100 )11770 01 £., 1970; 1,. ?01121101 81110 11 80 0 ) 617111 ) 8 ,׳ ,
1970*; 84. 8. 6421105, 7 80 £011(101 13 ; 1971 , 101 ) 411771111 (ס .
01201201, £0! )1(1)1 8111 11 86171(1100 £(31(1110, 1971; 67. }. 20011-
010120, 4 ]017118 £(71008017 71 £01811 £., 1972; 8, 062220,
840810311 ׳( (?!!? 131 500111 118 £01111011 1 ,.£ 77 ) 180 ) 660 11 //.סס ן ,
1973; £. 80013101, 331110173 80 ! / 11)1 03 £., 1974.

965

צרפתית, תרבות: לשון

966

צרפתית, תלבות. לשון, 85 ׳ 965 ; ספרות, 85 ׳ 971 ! אמנות, עם' 978 !

מוסיקת, 5 מ׳ 987 ; מוסדות תרבות, תאטרון וקולנוע, 85 ׳ 993 .

הלשון הצ׳ היא לשון רומאנית (ע״ע תפניות, לשונות).
מספר דובריה: כ 50 פיליה בצרפת, 5 פיליה בקנדה, כ 1.5 פיליה
באה״ב, כ 4 פיליה בבלגיה וכמיליון בשודץ. צ׳ היא הלשון הרשפית
ב 21 פדינות ולשה התקשורת בארצות רבות של האיפפריה הצרפתית
לשעבר. צ׳ האי הלשה הרשמית של כשליש פפשלחות האו״ם, אם
כי המעמד הבי״ל שהיה לה מאות בשנים, כלשון הדיפלומטיה, הולד
ונדחק מפגי האנגלית.

תולדותיה. הצ׳ התקנית והרשמית כיום היא לשונם של
בני פאריס. סופרי צרפת החלו לכתוב בניב הפאריסאי במאה ה 13
ומאז דחה לקרן זווית כל ניב אחר.

מקור כל ניבי ד,צ׳ היא התמית העממית ( 01x3015 ׳! 560030 )
שבפי חיילי רומא שהתיישבו בגליה (ע״ע, עם׳ 855 ) מהמאה ה 1
לפסה״ג. מהקלטית (ע״ע) של תושבי גאליה לא נשאר היום אלא
מעט במעמד סובסטראט (ע״ע בלשנות, עם׳ 984 ). חדירת אוצר־
מלים טוטוני־מערבי (פראנקוני! ע״ע טוטניות, לשונות) כבד
הורגשה במאה ה 5 , אולם רק אח״כ ערערו הפלישות הגרמניות
ההמוניות את מבנה הלשה הגאלו-רומית. על הטכסט הצרפתי הקדום
״שבועת האחווה״ ( 842 ) : ר׳ לעיל, היסטוריה.

בסוף המאה ה 10 כבר היתה ידה של הלשון הרומאנית החדשה
על העלוינה, בעיקר בגלל כוח הבנסיה. הרומאנית התרחקה מאד
ממקורה הלאטיני והתפצלה התפצלות רבה. כשצצו בסוף המאה ה 11
יצירות ספרותיות בלשון העם, התהוו כמד. ניבים (ד׳ להלן, ספרות,
עם , 971 ), שהתעלו על מאות העגות המקומיות.

ה צ , ה ק ד ו מ ה התקיימה עד אמצע המאה ה 12 . הגורם המכריע
בגלגול התמית לצ ׳ הוא ההטעמה המאומצת. התנועות המוטעמות
משתברות בהברה פתוחה והתנועות הבלתי מוטעמות נחלשות ונאל-
מות! העיצורים הבין־תנועתיים נחלשים: £363 נהגה [ 0:73 , —

[ ז 0 (ק], 6 נוו — [ | 1£ ח], 13 ׳\ — [ 3 [ 6 ׳ץ], 6 ׳\ 80 — [ 81161 ], 0100115 —

[ 100605 ] . להטעמה זו נוספו שתי התפתחויות, המאפיינות ביותר את
הצ׳ — החנכוך והאגפוף (ע״ע פונטיקה, עמ׳ 469 ). 03 , 83 , בן נהגו
[ 6 ;! 1 ] ו [ 6 ( 03 ] ולפני 1 או ש מבוטאת 0 כ [; 15 !. לפני עיצור מתחנפך
סל[;], וכך גדל מספר הדרתנועות והתלת-תנועות: 111 ת 6 רת 03 :> 3 ל נהגה
[ 01061 ( 53 ] לפני שהיה ל : 56000601 . וכן גורמת קרבה ה; ל״מימיות"
( 1 ת 6 מ! 1116 ס 10 ס) של 1 ושל ת ל 1x1 ו [ני]. לעומת זאת, היתה 1
לגרונית [׳*] לפני עיצור. האנסוף התהווה תחילה ב 3 , ואח״כ, לפי
הסדר, ב ש, 1,0 , < 1 . כבר במאה ה 11 התנמכה גם ה ש המאונפפת
ל[ 3 ]. היאלמות התנועות הסופיות׳ חח מ 3 הנהגית [ 3 ], גרמה
לערעור מערכת נטיית השם שברומית, והיא התאפשרה עקב השימוש
במלות-יחם ברומית העממית. נותרו שתי יחסות בלבד — של הנושא
ושל הזיקה — ורק אות־שימוש אחת, 5 , כדי להבחין ביניהן. ה 5 מופי¬
עה בזכר יחיד ביחסת הנושא ובריבד זכר ונקבה ביחסת הזיקה.
בשמות בהם נוספה הברה בנטיה, היוו המרות הגאיות את המבדל
בין היחסות: 60016$ (נומינסיווס) > 5 תש! 01 , ( 1 ת)ש 1 ורתס 0 (יחסת*
זיקה) > ש:>תס 0 ■ מערכת-המין הלטינית (ע״ע, עם׳ 628 ) בעלת 3
איברים הצטמצמה לניגוד זכרי/גקבי.

במאה ה 11 נעלמה הנטיה משפת הדיבור ואת מקומה תססו הצו¬
רות של יחסת הזיקה, אך הסופרים קיימו את הנטיה עד המאה ה 14 .
במערכת הפעלים השתלטה האנלוגיה שפעלה משכבר הימים ברומית
המדוברת, ופישטה במקצת את סבך הצורות. השימוש בפועל העזר
685606 (במקום 6$56 הלאטיני) ביטל את מערכת הסיומות הסבילות.
הוספת פועל העזר 311606 !£ בהווה וב 1 זזג 0:1 ש£זשקרמ 1 למקור יצרה
זמן עתיד ודרן־התנאי חדשים, שגלגולם בצ׳ 31 זש 1 ז 3 ק וכר, 31$ זש 1 ז 3 ק
וכר.

סדר המלים במשפט נקבע לפי צרכי ההדגשה. המשפטים היו

מתגבבים לרוב ללא מלת קשר או מתחילים ב! 6 (המקביל ל,אד של
העברית המדוברת), או ב 116 !>, כסימן כללי של שעבוד.

שלוש עובדות יסודיות שינו את פני אוצר־הפלים הצרפתי
לעומת הלאטיני: החדרת מלים עממיות ואף גסות לשימוש תקני ז
שאילת מלים פראנקתיות, בעיקר בתחומי המלחמה (ש״ש״ע), המס¬
גרת החברתית ( £16£ ) והעולם הריגושי ( 00x11611 ); שימוש חפשי
בגזירת-מלים.

ה צ׳ ה ע ת י ק ה התקיימה עד אמצע המאה ה 14 . עם בקיעתה החל
ליטושה. שאפו לחיתוך ברור של התנועות, ובסוף המאה ה 12 כבר
התחיל פישוט העיצורים המחוככים, הדדתנועות והתלת-תנועות.
היגד ה 8 שהיה חודי, עבר לאיחור מכתשי, קדם־גבי. הסתמנו כללים
דקדוקיים נורמאטיוויים שכבלו את פעילות האנלוגיה.

ה צ' ה ת י כ ו נ י ת התקיימה עד תחילת המאה ה 17 . מלחמת מאה-
השנים (ע״ע) ומלחמות הדת זיתו את תהליכי השינדים: הדו-
תנועות נעלמו לגמרי והעיצורים הסופיים נאלמו. נטיית השם נת¬
בטלה כליל וכן נערך סדר קבוע לחלקי הדיבר במשפט. הפריחה
הכללית (ע״ע צרפת, היסטוריה. עמ׳ 916 ) הביאה גם לחידוש פני
הלשון. תרגומים רבים מרומית הגבירו את השפעתה על הצ/ המשפט
המורכב הסתרבל, נוצרו מלות־חיבור חדשות ונוסחו כללים ברורים
יותר לקביעת השימוש ממנים. מלים חדשות מרומית ומיוונית צצו
לרוב כדי להורות על עצמים חדשים ועל מושגים חדשים. יקרת
הרומית גם החזירה למלים העממיות הברות ואותיות שנאלמו במ¬
רוצת הזמן: !תסס&סמ! היתה ל 01106 בצ ׳ עתיקה, אך נדחקה מפני
60111 ^ 01 , מרומית. השפע גרם לאי-בהירות דד המדקדקים עדיין
קצרה מהשליט סדר.

ראשית ה צ׳ התקנית במאה ה 17 . עם התייצבות הממלכה
בתחילת המאה ה 17 נתעורר הצורך לייצוב הלשון. בסאלונים ובחצר־
המלך שאפו המדקדקים לקבוע את כללי הביטד הגאות. המופת היה
שפת נשי החצר; העקרונות—טוהר ובהירות; המרות — האקדמיה
הצרפתית (נוסדה ב 1637 ); הפוסק — ווז׳לה (ע״ע), שפרסם
ב 1647 את ה £03003156 £160130(1116$ $00 13 130x06 (*הערות על
הלשון הצ ׳ "). המדקדקים קבעו סופית את ההיבור המחותך של כל
היגד, את הצורות הנכונות של נטיית הפעלים ואת כללי התחביר.
הם זיקקו את הלשון מכל היסודות הזרים שחדרו אליה במאה
הקודמת, מהסרבול של המשפט הרומי, מכל המונחים הטכניים למי¬
ניהם ומכל המלים שאין שימושו נאה בפי הגבירות. הם גם הבדילו
ברורות בין רבדי הלשון השונים. קיבוע היסודות הצרופים של
המשפט הצרפתי נתאשש בבסיסו התאורטי של הדקדוק המ¬
נומק ( 031500066 ש 310 תז 1 ק 03 א) שחובר בפור־רואיאל (־ 001 ?
31 ץ ££0 ; 1660 ).

לאחל המהפכה ( 1789 ) חלה תמורה בתחום הלכסיקאלי; מונחים
שהיו קשורים לשלטון הישן הומרו וערכן הסמאנטי של מלים
מסדמות שונה. הדורות הבאים לא שינו דבר, אולם, כמעט בעל-
כרחם של הצרפתים, החדירה התרבות המתחדשת מונחים חדשים,
בעיקר בעקבות העתונות. בתקופה שלאחרי מלה״ע 11 נחלש והולך
תקפה של הצ ׳ התקנית ומתערער מבנה המקובע והמטוהר. הגאים
שהיו בבחינת כתיב ולא קרי נהגים, אם בהשפעת הדפום ואם למען
הדגשה, בייחוד בסוף המלה; 5 בסוף המלה נסגרת ל [ 6 ] ! [ 4 ]
ל[ 2 ] ו [ 5 ] ל [ 6 ] ; מורגשת הטעמזדשבהדגשה(אמפאטית) בהברות
תחיליות או במלים בלתי-מוטעמות עד כה! התופעה של סחיפת
העיצור הסופי לתנועה התחילית של המלה הבאה מצטמצמת כמעט
לצירופים עם שמות סומכים (כגון, 165 , 115 , 16005 , 11615 !>) בלבד;
המלית 06 נשמטת במשפט השלילי; צורות פועל בלתי מורכבות
כגון זמן ה £6£101 > 3856 <! וה 00011£ ;< 50£ ס!) 30£211 ק! 100 יצאו מכלל
שימוש בדיבור, ואף שימוש העתיד נפגם בחלקו ע״י הרחבת
השימוש בצורה המורכבת מהמקור והפועל 31160 . התחילו להשתמש

967

צרפתית, תרבות: לשון

968

גם בזמני עבר מורכבים משני פעלי עזר. רווחות הצורות של
משפטי-הייחוד. במיוחד נפגם עקרת הטוהר בגלל הפלישה הבלתי*

מרוסנת של מלים אנגליות ושל דפוסי לשון אנגלו-אמריקניים.

מנ. בנ.

מבנה הצ׳ בת־ימינו.

מערכת ההגאים. מספר הפוגמות (ע״ע בלשנות, עם׳ 973 )
התנועתיות הוא 13 :/ 1 , 6 , 0 .ס , 6 ,: 6 ,*> . 3 , 3 , 3 .״/, אשר ל 3

מהן /!/, /ץ/, /״/ יש אלופין עיצורי לפני תנועה /ז/, / * 1 /י /"י/¬
כן קיימות 4 תנועות אפיות: / 1 ,6 , 8 /. הניגוד /־/~/: 6 / קיים
אך־ודק בסוף המלה: ־ 60 / 6 ז 6 / ״קיץ״ ~ / : 16 ־ / "היה". לאורך

תנועה יש ערך מבחין במקרה אחד בלבד /: 6 /~/ 8 /— שז 1 ו 3 תז /ז 6:1 זזז/
״מורה״ ~ 0161166 / 160 ״ / "לשים", וגם הוא הילד ונעלם. גם
היחס /״/ ~ / 3 שב 6 !ג<ז / > 0 יז / ״בצק״ ~ ־ 0311 / 001 / "רגל" והיחס
/*/ ~ /£/שב חס•! 6 / 1 > 66 / ״חום״ ~ ״חי) / 666 / "קרטוב" הולכים
תעלמים, לפחות בצ ׳ של פאריס. ה 3 אינו רק במעמד אלופו! של
אפס (בהצטברות יותר משני עיצורים: 460161.16 ש.!! 0£ ק 13 / -״]ק 1.1
ו:״!״־* / לעומת 56016116 13 / 1350161 /), אלא גם פונמה עצמאית:
616116 ( 1 / 3161 ( 1 / ~ 16116 ( 1 / 161 ( 1 /?•! 10116 116 ¥ 6 / 2 ( 91 )|/ 010066 / ¥ 6 \ 111 / .

באשר לעיצורים, קיימים בצ , 3 סותמים קוליים / 1.11 >, צ/!
3 חוככים קוליים /׳י, 2 , .<-/,■ 3 חוככים לא־קוליים /), 1/5,5 3 אפיים
/י״, ״,ן!/; צדי אחד / 1/1 ותטט אחד /־!/, שביצועו ענבלי, אבל בלי
החיכוך שקיים בעברית. יש להוסיף לרשימה זו את ה ק (כתוב
350466 6 ), שאף הוא פונמה ולא סתם העדר צליל, פונמה הנוהגת
כעיצור ומונעת 6145400 (ו״ להלן) ? 1431500 (ר׳■ להלן), לדוגמה
16 ?6:11•/16 1161x6 / ״האלון״ ו 61165 ( 1 165 / 1 >: 6 ק 18 / (ריבוי) לעומת
611-6 ׳ 1 /• 16:11 / ״היצור״ ו 61165 165 /■! 1626:1 /. לטעם (לחץ) אין ערך
מבחין! הוא חל בקביעות על ההבהרה האחרונה של מלה או קבוצת
מלים ( 106 > 1 ו 0 ו! 1 ץז 260006 ). נוסף לטעם קבוע זדי, אפשר להדגיש
כל מלה במשפט שרוצים להבליטה ע״י הטעמת התנועה או העיצור
הראשון של המלה 16 ( 131 ״ סי\ 00 י' 61 ,,איום ונורא״, 16 ( 401005511 "בלתי־
אפשרי״. מספר מלים בעלות הברה אחת המסתיימות ב 3 והתווית 13
יכולות לאבד 3 סופי זה או את ה 3 , כשהמלה הבאה אחריהן מתחילה
בתנועה — 4/13014 ות 13 / לעומת 3014 5601 16 /""פ 5061 ג!/. תופעה
זו נקראת 145400 ■> (שמיטת תניעה). כשקיים קשר בין שתי מלים.
כמו בין כינוי גוף ובין הפועל, אי בין התוויות למיניהן לבין שמות
העצם, והמלה הראשונה מסתיימת בעיצור בלתי נשמע כגון 1, 11 ,} , 5
ועוד. והמלה השניה מתחילה בתנועה. משמיעים את העיצור (לפע¬
מים בשינוי קוליות) לפגי תנועה זו 3101610 * 41 /״! : 126 ! / "הם אוה¬
בים" לעומת 04601 ׳! 415 / 3 !״/י 11 / "הס רואים". תופעה זו נקראת
1131500 (קישור), קיימת גם נגינה (אינטונציה) מיוחדת למשפט,
המשתנה לפי סוג המשפט! לדוגמה:

? 1(6) 530016 11 651 61)1X665 נ 035 05 * 0 ( 6 ) 0 16 1£1 ז ¥1 ||>| 1 ״ }$£ ! 1

קבוצה אחת שתי קבוצות. הראשונה בעליה — ?בוצר, אחת

נגינת שאלה השניה בירידה נגינת אסירה

״הוא מרוצה ז״ ״איני מעוניין לדעת זאת״ .השעה 12.20 ״

ה( 6145401 , ה 1434500 והטעם על קבוצת המלים מקשים מאד על שאינו
צרפתי להבחין בין המלים הבודדות של המבע. תופעות אלה והנגינה
הג״ל משווים למשפט הצרפתי את אפיו המיוחד.

הבתיב הצרפתי שהוא היסטורי בעיקרו אינו פונטי ואינו פונו-
לוגי מבחינת מצב הלשה הנוכחי: הפונמה /: 6 /, למשל, יכולה
להיכתב ! 6 ־ , 6 , 65 ־ , 345 ־־.

תורת הצורות. קטגוריית המין מכילה מיון לזכרי ונקבי.
למשל:: 141 16 (״המלה״: זברי). 1006 13 ("הירח": נקבי). יש מספר

סיומות המיוחדות לזכר 606 -/ 60 !-, למשל, ואחרות לנקבה, כגון
6056 ־/ 6 חת 46 ־ (־ 1305601 ) ,.רקדן״! 13056056 ) "רקדנית"). בהעדר
סופיות-גזירה מאפיינות משמשת אותה הצורה לשני המינים ( 6 ׳! 616
"תלמיד" או "תלמידה" וכר). יתר על כן, המין הדקדוקי אינו חופף
תמיד את המין הטבעי ( 5601406116 13 [מין גקבי 1 , ״זקיף״, 16
1 010 > 6 ת 30 תז [מין זכרי) "דוגמנית"). שמלת עצם המציינים מקצועות
חפשיים או תארים אקדמאיים שומרים לרוב על מין זכר בלבד,
אפילו כשקיימת מלה מקבילה לנקבה או שאפשר לגזור אותה בקלות

( 4631116 ־ 0161 ^ 651 3021345 '!> 655606 ) 060 6 ״[ "המורה לאנגלית [היא)

אמריקנית"). לשמות העצם שני מספרים, יחיד ורבים• בכתב סימן
הרבים הוא 5 - או צ־־: 60 ( סס ״משחק״, צסס[ 165 > ״משחקים״!• 5041 16
״הערב״, 50465 165 "הערבים"! אולם מספר המלים שבהן נשמע ניגוד
בין יחיד לרבים הוא קטן מאד, בעיקר אלה המסתיימות ב 31 ־ או
ב 341 ־: 006031 [ חס ״עתון״, צ 30 ת 06 ס[ 165 > ״עתוגים״! 3¥341 ז 1 16
״העבודה״! א 30 ׳! 163 165 "העבודות". בגלל המספר הגדול של מלים
שוות-היגוי בזכר ובנקבה, ביחיד וברבים, חל התפקיד של סימן־הכר
לקטגוריות הנ״ל (מין ומספר) על התוויות למיניהן שמלוות בד״כ
את שמות העצם, ברבים יש לכל התוויות אותה הצורה בזכר ובנקבה
( 165 ). תווית הקניין משתנה לפי העצם המוחזק ולא לפי בעל הקניין
כמו בעברית ( 66 ׳\ 14 500 [זכרי] ״הספר שלה או שלו"! 131316 53
[נקבי) "השולחן שלה או שלו"). קיימת סדרה כפולה למספר כינויי
הגוף: סדרה בלתי מוטעמת לפני הפועל, כנושאים: , 6116 , 41 , 6,10 [

6116$ , 115 , ¥005 , 0005 ,מס יכמושאים ! 005 ׳( , 0005 , 56 , 16 , 0 ( 0 ,

וסדרה מוטעמת אחרי הפועל או בלי קשר אתו , 6116 , 101,104 , 0104
61165 , ,* 60 , ¥005 0005 , 504 . במדבר ובנוכח אין מבחינים בין זכר
לנקבה: 5 ז״[> 6 [ "אני ישן" או "אבי ישנה". בנסתר קיימת הבהבה זו,
שמתווספת לה ביחיד עוד צורה המציינת נושא בלתי־מוגדר, בלי
הבדל זכר ונקבה ( 4111061 ״הוא ישן״, 611611061 ״היא ישנה״, : 1061 > מס
"ישנים"). כינויי הגוף (מלבד בציווי) באים לפני הפועל הנטוי
¥4$ £״ 1 6 [ "ראיתיו". רק בנסתר קיים עוד ניגוד בין מושא ישיר
( 165 , 13 , 16 ) ומושא עקיף ( 1606 , 104 ) — ( ¥045 6 [ "אני רואה

אותה״! 3616 <; 1 ט< 1 0 [ "אני מדבר אתה"). במקרה שיש יותר מכינוי
אחד, קיים סדר מחייב של הכיבדים לפני הפועל הנטוי, כדלקמן:

מקום(דרג)
1

11

111

]£

10

41

6116

מס

0005

0115 מ

!€

¥005

¥0115

104

41$

60 ץ 1606

61165

בה, למיני-

ומספר ההרכבים

בד״כ נוטה הצי להיות שפה אנליטית

הם, בדול למדי. קיימים הרכבים ( 106014005 ) כיסודות בכל חלקי
הדיבור, למשל: למלות־יחם , 16 > 306 ) 60 (,,מול״)! פועל 166 ) 660 ( 1
006 ) 13 ("לברוח").

מערבת הפועל. קיימות שש דרבי הבעה ( 165 ) 010 ), ששלוש
מהן הן בעלות קטגוריות של גוף, מין ומספר (פיגיטיות:. 663141 ( 4011
41 )ב 16 [>״ 1 ,! 4 ז:>ח 0 [! 1 ס 5 ), אחת בעלת קטגוריית מין ומספר בלבד
( 036146406 ) והיתר נטולות קטגוריות אלה ( 01404111 ! , 141 ) 26600 ).

בפי שאפשר לראות בטבלה שבעמי 969 — קיימת סדרה כפולה
של צורות בכל דרך הבעה (מלבד ה 141 ) 26600 ) שהשניה מהן מורכבת
ע״י פועל עזר. הצורות הבלתי מורכבות נחשבות כמביעות את

הזמנים. כל צורה מורכבת מביעה את האספקט (ע״ע דקדוק עם 995 )
המושלם ביחס לצורה הבלתי מורכבת: 116066 006 1.105 ) 01302663 1 ;

״הוא יסעד בעוד שעה״ 116066 סתס 1005 > 013026 413060 "ארוחתו

969

צרפתית, תרבות: לשון

970

מערבת הפוע? (•)

1 1 גו א 1

: 1 1 ־ד *

אכילתו נפזדד.
(ר׳ להלו>

אכילתו הייתה גמירה
(לפני משהו אחד)
אכילתו הייחה גמורה
אכילתו הייתה נשורת
אכילתו תהיה גסויה
אכילתו הייתה
נפוד־ד, לו-

'■>) 1 > 4 *יז ״

86 * 131 * 1 1 * 473 11

זן( 1 ו 1 זח 111 ] 1 >
:*;*וזנחו ** 0 3 1 ■
80 * 11141 3 ) 30 11
0 < 1 *)נ 1 זו ) 31 ) 1 * 3 11

)|*.|) 14 |י 116 ( 6 5 || 4 |

) 11 * )] 11 * 3 10117

1054 ) 1 ־ 011 *) 161 ] 471 <ן
)ו 1 ]* 6 ] 1 ח 3 ז 1 ו)וו)

110 מן 00001 * 6006111

היא אכל

הוא אכל
(סו גזסן ש-)

הוא אבל !ר־ לייל)
הוא אכל
תו* יאכל
וזי* היה
אוכל לו...

0 )| 111 .ו* 1 11

)ו< 45 -( 1 וו.ווו 11

3 ]<<*ו 3 ו 1 ו 11
£0 !)*״״ 0 / 1
נ־*>£* 131 ו 1 11
] 1 * 61806 * 61 > 1 *

11 * 180 ) ק

1411 ) 111104

10 ו}**זו 5 10 * 4 * 1
1X117 חולו 1 13114 )

1 ]ח 00 מ 16 א* 00

זח 0 * 04 ק

־ ] €71 א 0 ן 8 ; 81

שאכילתו תמית
נם ורד.

שיכילוש תהיה
גמירה (מבד)

^ 8 ״ג*זז 311 11 '**( 6

* 0308 ״ <י> 11 ייו*

^ 11 * 60 14 * 3 *} (י?■**

* 610 ( 6 ־ 1615 ^ ן 1 וו 1

1 ־ 1 ב£ז 3 ק

שיאכל

שיאכל (מבר)

סן 1411 ח 1 ו' 1 !ן>

) 663 ) 0113 1 *'ג>(*

]״*£)<} .(לומ

1361311 ) ״>> ( 11111

? 1 ׳ 1 ./ ג £ ? 1 ׳ז ז

שאכילתו תחיה
נשרה 1

י 8£ ״ 13 ם 03 ׳ן 3

161*046*0( 01554

אבולו

0)3618*2'

ח 0 * 4 זק 1 ו)* 46 קרח 1

א 1 '£ \ 1

£ 1 ־ 1 ־ 1

אכילה גמירה

?> 130£ -|> ־ 37011

0 ׳ 1 נק £ח 6

לאכול

001 * 64 ק .)ח*

£ ? 1 0 ז ז 8 ל* ?

לאתר אכילה
גטורד.

£> 8 ח 8 ח 6 )ח*ץ*

114 גק סקןעזזמן
) 3011

*■כל

]״ 6613080

(ח 0 * 04 ק זזו 16 *

י כל מוז־וח חסיגיטיוח תז בנסתר.

תהיה גמורה בעוד שעה". אבל חלוקה זו לדרכי הבעה וזמנים היא
מורפולוגית, ויחד עם המונחים המסרתיים יוצרת את הרושם המוטעה
של סימטריות. הזמן הנקרא ״עתיד״, ה •״״ £11 , למשל, אינו מן
ההברה מביע "עתיד", אלא יכול להביע גם הנחה ביחס להווה:
] 0030 ) 310 ״! 1116311 נ 2111 115063 "הוא בוודאי במשרד כעת". מאידך
אפשר להביע את הזמן ודרך ההבעה גם ע״י פעלי עזר שמצטרפים
לפועל במקור לצורך פריפראסטיות: 0100013 ! 31 • 31101 73 3011 תסרת
״ידידי עומד ללכת לקולנוע״. הצורה 131126 ״ 13 ! "הוא אכל"( $0 ;! 3 נן
050 ק 1 ז 001 ) משמשת מצד אחד כצורה מורכבת ביחס להווה ( £50111 ■״}),
ומביעה אפוא את האספקט המושלם בהו׳וה. מצד שני דחק ה 355£ כ!
1056 !רחסס את ה 10 ( 51601 3550 <} (הצורה 311803 ״! 11 "הוא אכל") בכל
שימושיו הלא־ספרותיים ומשמש כזמן־סיפור לעבר חסר אספקט
מושלם. כדי להביע את האספקט המושלם המקביל נוצרה צורה
מורכבת חדשה, ה ־> 0$ נ} 60001 ט 5 3550 ק. ל £! 0006 (< 511£ יש ערך מבחין
רק במשפטים ראשיים ובמשפטי זיקה. בכל שאר המקרים הוא
מותנה: 6 ״״ 710 !״! 3 ״ 50 16 !(> ז״ס״■ 1 ! "הוא רוצה שידידו יבוא",

מותנה צ״י ] 7011 11 1 7100110 31111 ״ 50 110 }> 00 3 י 11 ( 1156 ( 3 ־ 311011611 11

״הוא יחכה שיבוא ידידר׳ מותנה ע״י ס״!* 00 113 ן 1156 (.

תחביר. קיימים שני סוגי משפט עיקריים, משפט בעל פועל
נטוי (משפט פעלי) ומשפט נטול פועל. המשפטים נטולי הפועל
יכולים להיות בעלי איבר אחד או שנים, והם משפטי קריאה אד
שאלה, או משפטים מתארים.

א) איבר אחד: !ס״/ו ״מהר!״ ! 0 ג 1 [ 1£16 ס 17132 "נהדר ד׳.ן!"!!
10 ״ 1 ק £3 "לילה. גשם".

ג) שני איברים: < 5380 ץ 3 מ 00 , 0 ט 1 > 11£1 ז 7£38 ז "נוף זה נהדר!"
ק!"! , 7100116 * "שהוא ישקרז".

למשפט בעל שני איברים יש מבנה מיוחד הנקרא מקוטע, וכן
יש לו עינה אפיינית, והיא באה לידי ביטוי בכתב ע״י פסיק. כל
אחד מאיברי המשפט המקוטע יכול להיות משפט פעלי (ר׳ להלן).
למשפטים פעליים יש 10 דגמים בסיסיים ואלה הם:

בין היסוד הראשון לבין היסוד השני קיים, בכל הדגמים הבסי¬
סיים, יחם של תלות הדדית, אבל בין היסוד השני לבין היסודות
האחרים למיניהם קיים רק יחס של תלות חד־צדדית, ז״א היסודות
האחרים (או העדר יסוד אחר) תלויים בפועל.

שאלה מאופיינת ע״י ההנגנה וע״י הפיכת סדרם של שני היסודות
הראשונים של הדגמים הבסיסיים לפי כללים מסוימים, או ע״י הצבת
110 ( 6 051-06 לפגי היסוד הראשון, תוך שמירה על סדר היסודות.
? £011-11 > ״האם הוא ישן?״ ? 11 -) 106 > 1 !״ 3 ״ 1710 "האם ידידי ישןו"
? 61001 11 ״ 3 ת 10 מ 110 ( 6 £51-00 ,-.האם ידידי ישן?" ? 11 -) 7100 2113061 >
״מתי יבוא?״ או ?]״ 710 011 ( 6 ס 0 -] 65 203061 >. השלילה במשפט
הפעלי היא יסוד בלתי רצוף: 035 ... 0 ״ ״לא״ וכר. לדוגמה: 11 ״ 3 ״ 1710
. 35 !! ] 6100 0 ״ ״ידידי אינו ישן״. . 1115 !} ]־ 6101 סס 3011 1 ]ס 71 ( "ידידי
אינו ישן עוד". סדר המלים יכול לקבוע את הוראת המשפט. לעתים
נקבע הסדר ע״י כללים, כגון במקרה של כינויי הגוף. יתר על כן,
שינוי הסדר בפי שהוא בטבלת הדגמים והנחשב כ״רגיל", יש לו
ערך סגנוני (הדגשה או איזון). קיימות דרכים שונות להדגיש איבר
במשפט הפעיל: ( 1 ) רוב איברי המשפט, להוציא הפועל הנטוי,
יכולים להיות מובלטים ע״י 110 ( 01/6 ( 6 ...] 05 י 0 ; 111051 ן> 037161 051 י 0
( 510100 35 נ! 01 ) ״״ 70 ״דוד הוא שבא (ולא שמעון)״. ( 2 ) ניתן
להדגיש איברים מסוימים ע״י הצבתם בתחילת המשפט או בסופו
ומילוי מקומם ע״י כינוי: 1810160 !£ 0 ]! 00 , 0000318 13 0 [ או 0 !] 00
0000318 13 0 ( , 0 ז 1 ס] 1115 ״את הסיפור הזה אני מכיר״. ( 3 ) במשפט
אמירה הפיכת הסדר (שם עצם — פעל) בדגם ( 1 ), במקרים מסוימים,
באה להעניק לשם־עצם זה מעמד מיוחד:. 01 ־ £0660101 "נכנם המלך".
. 0010 )ת £3 ״ 1 610001110 י 6 ז 0 ) 006 0 ) 1105 "מה שנשאר הוא חיל רגלים
מסובן זה״. ( 4 ) הפיכת הסדר בדגם ( 3 ) מקנה לשם התואר הדגשה
מיוחדת: . 0150 נ! 5110 53 £06 0030610 "גדולה היתה הפתעתו..."

אוצר מלים. בצ׳ נשארו רק מלים ספורות מהשפה הקלטית.
בכל התקופות שאלה הצ׳ מלים משפות שונות (לאטינית קלאסית,
יוונית, גרמנית (ר׳ לעיל), איטלקית, אנגלית, ערבית ואפילו עברית
וארמית: 311110 ״אבי מסדר כנסייתי״, ״ 0610 "עדך, 01111 < 1111-1 ס)
"תוהו ובוהד׳ ועוד). מלים אלה הן שאילות פשוטות או תרגומים
של תכני מושגים ( 3166-0161 ־ 81 ע״פ ז 0 ק 3 ז 6750 ! 5 "גורד־שחקים").
הואיל והארצות הדוברות אנגלית צועדות בראש בתחומי הטכנו¬
לוגיה, הספורט והבידור של זמננו, רוב המלים השאולות במאה ה 20
מקורן באעלית. בעוד שהמלים שנשאלו עד למאה ה 19 התאזרחו
לחלוטין כגון: ״ 0 ) 00 ״כותנה״ מערבית, 301113553610 "שגרירות",
"שליחות" מאיטלקית, ס 8 ז 63 !״ 0 "חרם" מספרדית, שמרו המלים
השאולות בתקופה האחרונה על אפין הזר ( 7100 ז 501£-50 "מסעדת
שירות עצמי", ז 03166 נ! 5 "קריין"). נוצר אפילו השם האירוני
״ 3081315 ־!£״ לשפה המרבה להשתמש בביטויים או במבנים אנגליים
(ז״א "שפה חצי צרפתית חצי אנגלית").

דרך שניה להרחבת אוצר המלים היא באמצעות גזירה ע״י
תחיליות וע״י סופיות או באמצעות הרכבת מלים. התחיליות הישנות,
חלקן עדיין פרודוקטיוויות (- 0 ! , 60036616 ״לצאת שוב״* - 10 > , 0 ז 610£31
״להתיר״). החל במאה ה 16 נוספו להן תחיליות חדשות: -־ 1 :>סץ! 1
10 < 50051£ ־ 01 גןץ 11 , ״רגיש מאד״, - 13 ) 111 , ) 371010 ־ 11161 "אולסרה־סגול"
- 3£1", 0x663 ז)* 0 "עדין מאד" ובר. גם חלק מן הסופיות עדיין פרודוק־
טיודיות 11110 - , 11511116 ״קריא״* 31110 ־ , 1308031110 ״ "בר־אכילה".
ניתוח מוטעה ( 063031750 !״) הביא לידי יצירת סופיות חדשות כמו
05 <£- שנגזר מ 15 ״ 1011 ״ 0 שבו 11115 הוא חלק בלתי נפרד מהמלה:
5 נונ 101 !ו 3 ״אוטובוס״, 11111011115 !£ ״ספריה ניידת״* או 63013 - הגזור
מ 030063013 ״מראה נוף״ מורכב מ 30 <ן ״הכל״ ו 063012 "מראה"
( 010063013 "מסך רחב"! 3 ת 621 *[ 036 "קולנוע למכוניות"), וכיו״ב.
סוגי קפה למיניהם, וכן הכלים השונים שמשתמשים בהם להכנת
קפה).

הרכבת מלים. שני המרכיבים יכולים להיות ממקור צרפתי
( 061 ;ק 360110 !" "מדרך"), ממקור לאטיני ( 60 ) 00061010 "סנטימטר"),
ממקור יווני ( £108630110 ) "מברקה") או מלאטינית ויוונית גם יחד
( 10107181011 "טלוויזיה"). בכל מקרה נעשית ההרכבה לפי כללים של

971

צרפתית, תרס־ת.* לשון ; ספרות

972

השפה זע׳. טיפוס הרכבים בולט ופורה מאד הוא זד. המכיל פועל
£6111116 + ומושאו 00:6£601116 ת ( 6 :! 0 ק 11 ״הוא נושא (בתוכו)״
"דף") "תיק מסמכים". מתפתחת גם ועורה חדשה־ שבגבול הרכבה
11 ״ x1111311011 <16 £! של ממש, בגלל עצמאות מרכיביה; 161106 ! 5 > 6 ־
״אפנון תנודה״; 63011011 ■! 3 •״! 1016 ״ "מנוע סילון". שגי המרכיבים
יכולים לקבל הרחבה ע״י שם עצם או שם תואר: 3 1016111 ״
1! •! 31 30 י! :ח 16 ז 15$61 ג> 06£001 ״מנוע המקורר ע״י אתיר", 0111.6311 ״ ה
״ 630110 ! 3 016111 ״! "מנוע סילון חדש". תצורה זו מתאימה ביותר
למונחים הטכניים, מכיוון שהיא מאפשרת אפיון מפורט ומיון של
סדרות ע״י תכונותיהן המבחינות. דרך חדשה אחרת בזד לתצורת
מלים היא שימוש בראשי תיבות שאפשר לבטא אותם (אקרונימים)
ואף לגזור מהם שם־תואד (. 17 .א. 0 ״או״ם״ , 001151611 ״של האו״ם״;
.: 0.0,1 הסתדרות כללית של עובדים, 0686:15:6 "חבר הסתדרות זו").
תצורה מסוג אחר היא קיצור מלים ארוכות ע״י השמטת החלק
האחרון: 116 נ 31 ז 8 ס 131 ס 6 ס %1 ־* 3 מ £1 ס 01 —* 6106 "קולנוע". המלה האח¬
רונה היא הבסיס לגזירה 01061516 "איש שמקצועו הקולנוע".—קשה
לדבר על הקף אוצר המלים בצ׳, שכן המצב שונה ממילון למילון.
במילון האקדמיה הצרפתית 35,000 ערכים, ללא אוצרות מאם
מיוחדים. ב 3100556 ״! 6111 ?, המכיל גם את המונחים המדעיים
0!3 והטכניים, 41,000 ערכים. כשתיגמר ה - 010 ץ 0 ת£ £3000556 1 )ס
066 ט^ 1 > 6 ק, יהיו בה עד ל 150,000 מלה. במילון של ־ 000860 £65 !ס
116101 , המכיל רק את המלים השימושיות ביותר, 3,000 ערכים.

011 ( 11 ( 091 •!£ * 4 £1101 ;* 16 ( 11 ? 10 נ 1 ) 10 * 1 * 0 ,סס![:)!? .£ - 16 !£ז 011 ומ*ם .( *

4 * 10 11111 £14* /., 1 -\4 9111 * 911 * £ 1 ,מזס 11£608 ס 0 .כ> ; 1954 — 1932 ,םז *
£/) 00010 £)* 1935; ?. 801001 , £0 £* 1116 * *1 10 11111 £14*, 1936*;

011. 831!)14 ;* 1944 * 44 ( £041114 ( 111 1 * * 1-01 * 11 *£ * 0 ( £011111 ( 141 ,׳ .
<303 4 794016 , 0110116 ? .? ; 1950 4 ,* 14 ( 1 4 ;* 1 ז 10 )£ * 4 * 1 ( 0 ! ־ 7 ,)מסמ 11 מ *
£101)00001101) /., 1959 £09011 ( 99 * 1 ה 00 ./ 40 * 411 ( 1, 090 * 409 ( 09019199 ף ),
1964; 0101.1556, 1* 809) 11 ( 1 * £14111 , 051116.0 ־ 1 ״ 1 ; 1964 8 ,* 0£ !ס

4 * !?!>101* 11914*10901*, 1965'; 11 * 1 ( 001 ./ 40 * 91101 ^ 5 , 8£618 ת 53 .סא )-
£09041), 11-111 ,./ 40 * 10914 * 1190 * 11019 ( 090171 , 0118015 ,[ ;* 1965 , 11 ־ ,

1965-1969; 0. 14 ( £14:14:4 1111 10 * 4 * 114 ) 111091 ( 1 * 14111 ( £14 , 1 מ 861 מ 0 > 111 א * /.,

1966*; ?. 8011001, ?{111019* 4 * 10 1011£0* 4*1 09:£10091 ( 1101 4 1 * 1 ז ,

1x111, (08. 81969 — 1966 ,(הכרכים וווא*ווצ מאת ״ 63 ת!״ *;

>4. 0011011, ?1111019* 4'!11)* 1440£14*: 1* /., 1967'; 1 * 1 ,! 0 ת 8 * 7 ו .א
1101:0(1014419*1 /., 1-11, 1967—1970*; 1011 ) 100 ? ,[ - זסלז^ג^ו ״ 1 ■א ,
0909011)019* 40 *101114)14* *1 !1)04*99)*, 1970*; 64. £00008 0* 31.,

11111019* 4 * 10 14)9)£14*, 1971; ?. 00103118, 1*1 91)011 6(901)£*91, 1971*;

6. 8131018608, £41 £?)09)6114)0*, 1971*; 10 ( 9 ץ 1 * 7/16091 , ¥0£ י 0 א .א X14)0 *

*1 1£1)14)** 414 1972.

מי. רו.

ראשיתה של הספרות ד.צ׳ היתה במאה ה 11 , לפחות
מבחינת הטכסטים המעטים שנשתמרו מאותה תקופה, וזאת בעקבות
התגבשותה ההדרגתית של הלשון ד,צ׳. קבוצת הניבים שהיו
מדוברים מצפון לנהר לואר והידועה בשם 011 ־ 1 > 1308116 (לעומת
הניבים הדרומיים, ה 106 > 1308116 ; ע״ע פרובנסלית), כללה את
הניבים של החבלים אילץ־ה־פךנס ( 3061611 !£), בודגונדיה (- 8111 ! 1 ו 0 נ!
2000 ), פיקארדיה ( 1 >! 103 ק), שאמפאניה ( 5 ; 600 <ןמ 01131 ), נורמנדיה
( 1 > 130 ז 001 ת), ועוד רבים אחרים. כל הניבים הגיעו לידי התפתחות
ספרותית׳ אד הניב של איל־ררדפרנס ( 315 ? 30 !£,מ 616 ״ 3 !£) השתלט
על האחרים ונתן את שמו לכל אותה ספרות שהתחילה פורחת
בחבלים הצפוניים של צרפת. עד שלהי תקופת הרנסאנס נאלצו הלשון
ד.צ׳ וספרותה להתחרות בהמשך קיומן בעריצותה של הלאטינית
הכנסייתית ששימשה את הפילוסופיה, את התאולוגיה, את המדעים,
ולעתים גם את המחזאות ואת השירה. עם הטכסטים העתיקים ביותר
של הספרות הזד נמנות יצירות רבות על חיי קדושים, ובהן 030:11606
£013116 531016 16 > (״שירת אולאליד, הקדושה״), מסוף המאה ה 9 ,
וה ¥16 <16 5310! 7^16x15 (״חיי אלפסיום הקדוש״), מן המאה ה 11 .
(על התהתת תרבות צרפת מיסודות צפוני ודרומי: ע״ע צרפת,
אוכלוסיה ודמוגרפיה! משפט).

ספרות י ה ״ב (מאות 11 — 15 ). לעומת הספרות הדרומית
שראשיתה היתד, בפריחת שירת הטרובדורים(ע״ע; וע״ע פרובנסלית,

ספרות), פתחה הספרות ד,צ׳ את דרכה בסדרה של פואמות
אפיות הידועות בשם הכללי 86516 16 > 013050115 ("שירים על
מעללי־גבורד.״); שירים אלה נועדו לדקלים, בליווי כלי־נגינה כגון
הווייל ( 16116 ׳!). ע״י מגסטרלים (ע״ע) נודדים. ד.ם נתחברו ברוח
האידאלים של הכנסיה והאבירות הפאודלית ומתחלקים לשלוש
קבוצות גדולות: א) 01 ? ״ 1 > 06506 ("מעללי-המלך"), בעיקר סביב
דמותו של קארל הגדול; ב) 6 ת 813 ת £0 ״ן 16 > מ 1 ! 03 16 > 06516 ("מעללי
גארן ממונגלאן״); ג) 06 ס 6 ץ 13 א 16 > 190011 16 > 6 > 065 ("מעללי דון
מעוגנצה״). המפורסמות שבפואמות אלה, מן המאות ה 12 —ה 13 , הן

£01115 16 > : 0000011060160 £6 (״הכתרתו של ליאי״) ז 16 > 1601 סץ\,
£4306001016 1 00111301116 16 > 01311500 (״שירת גיום״) ן 16 > £111011

£6 ?£16010386 <16 01130161113£06 !600(1 £311X1 010300 <16 ?0055111011

("העליה־לרגל של קארל הגדול"); והידועה שבכולן, ה 01130500
013061 ? 16 > (״שירת ר 1 לך, ע״ע; 1140 בקירוב), יצירות אלה היוו
בסים מוצק לספרות הזר המאוחרת יותר.

במקביל לאפיקד. התפתח במאה ד, 12 הרומן החצרני
( 60001015 000030 ), בהשפעת האגדות הקלטיות, בעיקר סביב דמותו
של המלך ארתוד (ע״ע) וחצרו, ובהשראת המוטיווים המרכזיים
של שירת־האהבה של הטרובדורים. סיפורת מחורזת זו כוללת, בין
השאר, את יצירותיהם של בנוא דה סנט-מור ("הרומן של טרויה"),

־.* ע

רובר ום (: 600 16 > 00030 ?), פרטיו דה טרואה ומרי מצרפת; את
אגדת־טריסטן (ע״ע טריטטן 'ואיזאוט), בנוסחותיהם של ברול
( 660001 ) ושל תומה; את סיפור-ההרפתקות המחורז של ג 1 סיה
ד׳אךם, 36165 !£, על הקיסר הרקליום; את הסיפור הלירי-דרמתי
אוקסן וניקולט (ע״ע! עבר׳: "זה המעשה באוקסן וניקולט";
תירגמה ל. גולדברג, תשכ״ז); ועוד. רבים מסיפורים מחורזים אלה
עובדו בניסוחים מורחבים בפרוזה במאות ד, 13 וה 14 .

לקראת טוף המאה ה 12 התחילה פורחת השירה הזר, בעקבות
אחותה הדרומית. בין עשרות המשוררים שנתפרסמו עד סוף המאה
ה 15 בלטו במיוחד קונון דה בתיו ( 006 * 86 16 > סססס 0 ! 1150 —
1219 בקירוב), דן בודל (המחצית השניה של המאה ה 12 ), קולן
מיזה 10560 ) 00110 1 ; המאה ה 13 ), ריטנף (£ט 6 ל 0:6 ?; המאה ה 13 ),
חיבו ( 1 > 30 כ 1111 ־ד) דה שאנסאן ( 1201 — 1253 ), אדם דד, לד, הל
( 1255 — 1288 ), גיוס דה משו ( 1300 [ז] — 1377 ), כריסטין דד. פיזן
( 1364 — 1430 !?]), שרל ד׳אורלאן ( 1391 — 1465 ); ומעל לכולם,
המקורי והאישי ביותר, פרנסוא ויון (ע״ע), בן המאה ה 15 . בתחום
השירה הסאטירית והאלגורית היו שתי יצירות בעלות השפעה רבה
על ספרות מערב־אירופה: ״משלי־השועלים״ ( 60301 ? 16 > 000130 ?)
מאת מהברים שונים (מאוח 12 — 13 ), ו״רומן־השושנה״(המאה ה 13 )
מאת גיום מלורים וז׳אן דה מן(חס^ז ׳ 8 ח 160 ו 1 ). קבוצה אחרת של
סיפורת קומית־סאטירית, שהשפעתה היתד, ניכרת בצרפת ומחוצה לה
במשך דורות רבים, היתה מורכבת מסיפורים קצרים מחודזים
(>ע £361131 ), שכ 150 מהם נשתמרו. בחלקם הניכר שימשו סיפורים
אלה במרוצת הזמן מקור לפרסה (ע״ע) האירופית. בתחום השירה
הדתית־הרידאקטית יש לציין את היצירות £40:06193006 16 > 11030165 * 1
(״נסי מאריה הקדושה״), 1220 בקירוב, מאת גוטיה דה קואנסי
(׳! 00106 16 > ! 030:16 ; מת 1236 ) 1 זססס! 13 16 > ¥605 ("שיר על
המתת״), 1197 [?], מאת המשורר הלינאן דה פרואדמון ( 1 >ת £161103
: 101100 > £001 16 >; 1170 [?] — 1230 [?]); 16 ! 13 16 > 6160111386 ? £6
110013106 (״גדודי חיי־אדם״), 1320 [?], מאת גיום דה דיגילתל
( 01801165.1116 ), מקור אפשרי ליצירתו של ג׳. בגין, "דרך הצליין
מן העולם הזד, לעולם הבא".

הספרות הדרמתית ראשיתה בפולחן הכנסייתי ובדרמטי-
זציה של המיסה בחג־הפטחא ובחג־המולד. התאטרון הליטורגי כלל
מחזות קצרים בלאטינית או בלשון מעורבת (לאסינית וצ ׳ ) והתבסס
על פרקים מן הברית החדשה ולעתים מן התנ״ך; המחזות נועדו

973

צרפתית, תרבות: ספרות

974

להצגה בתון* הכנסיה. — עם השתחררות התאטרון מן הפולחן ויציאתו
אל מחוץ לכתלי הפנסיה, התחילה משגשגת המחזאות הדתית והחי¬
לונית כאחת, ואף שימשה דוגמה למחזאים מחוץ לגבולות צרפת. מבין
היצירות הגדולות בתחום המחזאות הדתית: ו״ 33 \ 1 י 3 ג 61 ! ("מחזה
על אדם״), 1180 [ז] * 13$ ס 0 ;א ]״ 531 60 ג"; ("מחזה על ניקולאם
הקדוש״, סוף המאה ה 12 ), מאת דן בודל! האב־טיםוס של אגדת
פאוסט, 1111€ ק 60 ! 71 60 3010 ז 31 ן (״הגס של תאופילום״! המאה ה 13 ),
מאת ריטבף! כמה עשרות מחזות על נסי מאריה, מן המאה ה 13
בעיקר! עלילות־ייסורים ($״ 0 נ 3$$ ?) רבות על צליבת ישו, רובן מן
המאות ה 14 וה 15 , וגרסותיהן המפותחות מאד, המיסטריות (ע״ע!
וע״ע דרמה, עכר 184 ). יצירה בעלת השפעה רבה ביותר היה מחזהו
של ארנול גרבאן, " 0 נ 3$$ ? 13 30 שזש 51 ץ 4 ז ("מיסטריית הייסורים״!
המאה ה 15 ), המורכב מ 34,000 שורות. מחזות מסוג זה, שהצגתם
נמשכה 4 — 7 ימים (ואף יותר), היו שקובלים עד אמצע המאה ה 16 .

מבין המחזות החילוניים שנכתבו בתקופה זו יש להזכר את
מחזותיו של אדם דה לה הל, מחזות אלגוריים וסאטיריים מסוגים
שונים, כגון ה $0111€ (כסילות), ה 3111:6 ־ 1 ״!״ (מוסר-השכל), ה ״ 1110 * $€1
:ע £1 ץ 0 [ (דרשה עליזה — פארודיה על הדרשות) והפארסה, ובתוך
סוג אחרון זה זכתה לתהילה היצירה על " 11€11 ז 3 ? סזז״&ן (המאה
ה 15 ).

לפיתוח ספרות הפרוזה תרמו רבות כותבי הכרוניקות וההיס¬
טוריונים,. מהם ז׳ופרואה דה וילארדואן (ע״ע! 1160 [ז]—
1213 ), רואנויל (ע״ע! 1225 — 1317 ) ופיליפ דה קומין ( 1447 [ז]—
1511 ). בהשפעת הסיפורת האיטלקית, ובמיוחד זו של נוקצ׳ו, נתחברו
יצירות ראליסטיות כגון הסאטירה האנונימית המשעשעת $ש״ 1
סא״מ״נמ 60 01€$ ( ש 2 ״״ 21 >("חמש-עשרה השמחות של הנישואים"),
1450 בקירוב, קובץ־הסיפורים €11€$ ׳\ 0011 $ש 1 !שע״ס״ ]״ס 5 ^ 1
(״מאה הנובלות החדשות״), 1462 , וקובץ־סיפוריה של מרגריט (ע״ע)
מאנגולם, ה מסזשבת&קס*) (פורסם ב 1558/9 ).

תקופת הרנסאנס (המאה ה 16 ). התחיה התרבותית
בראשית המאה ה 16 , שהגיעה לשיאה בשנים 1560-1530 , היתה
תוצאה של השפעת הרנסאנס האיטלקי, סיום מלחמת מאה־השנים
וההתגבשות הפוליטית־הרוחנית תחת שלטונו של פרנסוא 1 . במקביל
לכך יש לייחס חשיבות לספרות ההגותית שהתפתחה במסגרת תנועת
הרפורמציה ולהשפעת קלווין. התפתחות תנועת הרנסאנס היתה כה
הדרגתית בצרפת, עד שהשירה הצ׳ הוסיפה להתפתח ע״פ המסורת
של סוף יה״ב עשרות שנים במאה ה 16 . אולם משוררים רבים שזכו
לתהילה בקרב בני־דורם אינם בעלי חשיבות רבה בימינו, כגון
קלמן מרו ודן למר דה בלר. חורגים מן השורה לואיז לבה, מורים סב
( 6 ^ 50 ), ואחרים. על רקע זה יש לראות את קבוצת משוררי הפלידה
(ע״ע), שביקשו לחדש את פני הספרות, להעשיר את לשונה ולאמץ
צורות פיוטיות חדשות, ובראשם פייר דה דינסר ומחבר המאניפסם
של התנועה, דואקן די בלה.

בתחום הספרות הדרמתית, במקביל לפעילות התאטרונית העממית
יותר ותופעותיה של הקומדיה דל ארטה(ע״ע) האיטלקית בצרפת, נעשו
נסיונות לחדש את הטרגדיה ואת הקומדיה ע״ם דגמי העת העתיקה,
במיוחד סנקה וטרנטיוס. אך עם כל חשיבותה של הספרות הדרמתית
הזאת לגבי המשך התגבשות התאטרון מאה שנים מאוחר יותר, אין
למצוא בה יצירות דרמתיות בעלות עניין ספרותי או בימתי דומה לאלו
שנוצרו, למשל, בתאטרון האליזאבתי באנגליה. בין מחזאי־הדור יש
לציין את אטיין דודל ( 30110 ״]), מחבר המחזה £/י 1 ]ק 3 ש €ז] 3 נ!נ 016
("קלאופטרה השבויה״), 1553 ! תאודוד דה בז( 8€26 ), מחבר הטר¬
גדיה התנ״כית ]״ 13 ) 1 * $301 "וב 311 *! 8 \ 1 (״אברהם מעלה קרבן״), 1550 ;
דאק גרון, מחבר הטרגדיה ז 0€$3 ( 1561 ) ! רובר גרניה ($€ז! 1 ״ן 0$ ^ 1
[״היהודיות״}, 1583 ) < אנטואן דה מונפרטיו ( 5531$€ ס £0 י£ ("הסקו¬
טית"}, 1605 ).

בין הסופרים ה¬
רבים האחרים של ה¬
מאה ה 16 בלטו במ¬
יוחד קלווין, ובונאוד
אנטי ר דה פריה (-״ 80

־ 1 * 01 ? 110 $ 0 ־ 111 ]״£'\ 3

$ז 0 ), והמשוררים פי¬
לים דפורט ואגריפה
ד׳אוביניה (- 18 ( 111 .^׳^
־>״). אולם שתי ה¬
דמויות הגדולות ב¬
מאה זו היו פרנסוא

רבלה ומישל דה מוני

. ,. ...

ג. דורה: איור 5 ספרו של דניה
.חינוכו של פאנטאנריא?"

טן — הראשת, בזכות
הרומנים על קורות
פאגטאגריאל וגאר־
גאנטיאה, והשני בז¬
כות מסותיו.

קדס-קלאסיציזם וקלאסיציזם ( 1715-1590 ). ההת¬
ארגנות החברתית, הפוליטית וכ״כ ההתפתחות התרבותית במאה
ה 17 הגיעה לשיאה במחצית השניה של המאה, בימי שלטונו של
לואי ־׳\ 1 ^ מבחינה ספרותית ואסתטית נתחלקה ההתגבשות התר¬
בותית החדשה לשתי תקופות: בראשונה ( 1590 — 1660 ) שלט עדיין
זרם הברוק (ע״ע), שהצטיין בחיפושיו החפשיים בכל כיוון, תוך נטיה
הדרגתית למציאת אחדות! השניה ( 1660 — 1715 ) הציגה את פירותיה
הבשלים של אסכולה שזכתה להיקרא קלאסית. במאה זו גם נוסדה
האקדמיה (ע״ע׳ עמ׳ 517/8 ) הצרפתית (ע״ע רישליה! 1635 ).

בתקופה הקדם־קלאסיציסטית, התבלטו המשורר פרנסוא דה
מלרב. הוגי־הדעות רנה ד 7 ןרט ובלז פסקל, המחזאי פייר קורני, וכ״כ
סופרים, הוגים ומחזאים רבים'אחרים. בתחום ההגותי יש
להזכיר את פייר שארון, מחבר $ 0 *> $38 13 30 6 ] 31 ז 1 ׳ ("מסה על

החכמה״), 1601 , ופייר גסנדי!בשירה: תאוסיל דה דאו( 3$5€ ״ 31 ?
0 ג!נ>״׳(] $3 [״הפרנסום הסאטירי״], 1622 )! פרנסוא טריסטן ל׳ארמיט
(ס״רת-וס^ע)! וגסן וואטיר! מארק-אנטואן רראר דה סנט־אמו
(]" 3 ו״.^־]״ 531 ), שיצירתו האפית הגדולה היתה 0 ׳$ס $3 ש 01$ !^
(״משה נושע״), 1653 . בפרוזה הראליסטית והבור-
ל ם ק י ת: שארל פורל, מחבר 30 1€ \[ 11 ״זס 0 0 ז 111$101 310 * 1 /ו £3
״ 1010 ־ 1-31 '-) (״סיפורו הקומי האמיתי של פראנסיון״), 1622 , והסאטירה
על הרומן הפסטורלי-רגשני, ]מ 83 ^'\ 3 ז] 6x ז 80 ז 80 ס! ("הרועה הפ¬
רוע"), 1627 ! פול סקרון (ס״^ו״סס " 3 ר״ 0 ? £0 ["הרומן הקומי"],
1651 — 1657 )! סירנו דה ברז׳רק. בדרמה: אלכסנדר ארדי! תאופיל
דה דאו( $ 116 ; !וד 01 €״ 31 זץ? ["פיראמוס ותיסבי"], הוצגה לראשונה
1621 )! ראו דה שלאנדר ( 0 ז 3 ״ 8011013 ), שחיבר את יצירותיו בהש¬
פעת התאטרון האנגלי! סירנו דה ברררק(ס״ס[ 633111 ? £0 ["הנוקדן
המרומה״], 1654 ) 1 רן דה רוטרו ( 0$1 ״ס 0 1 ״ 831 , 1646 ! 0€$13$ ״€ז\,
1647 ). בתחום הביקורת והאסתטיקה: קלוד פור דה
ווז׳לה ( 31$€ ^ח 3 ־ו£ 0 ״ 8 ״ 13 13 ז״$ 10$ ! 01 ־ 31 ״ 801 [ו" לעיל, לשון,
עכר 966 ], 1647 )! רן לואי גז דה בלזק! פרנסוא ד׳אוביניק
(;> 3 ״ 18 < 1 נ 1 \/י 3 ), מחבר המסה על טכניקת הדרמה, ״ 3 110 !) 1 ] 3 ז?
0 ־ 31631:1 ( 1657 )! המשורר דועצו הספרותי של רישליה, ראן שאפלן
(" €131 ק 113 ב>). בסיפורת חסנסימנטלית והחצרנית:
אונורה ד׳אירפה ( 0 )־ו 11 י 3 ), מחבר הרומן הפסטורלי 60 ז 1 $ 1 /ע, על
האוהב האידאלי! מדלן דה סקידרי, בעלת הטרקלין הספרותי ששימש
אחד המרכזים לחובבי ״הטעם' הטרקליני״ ( 6010 $ 1 : 6 זק 13 ).

על רקע פריחה ספרותית זו הצטיינה האסכולה הקלאסית בהש¬
לטת סדר וחוקים בכתיבה, בהגיון, בבהירות ובמידה, ובשמירה על

975

צרפתית, תרבות: ספרות

976

״שלוש האחדדות" — אחדות הזמן׳ המקום והפעולה — בדרמה.
במסגרת מה שקרוי קלסיציזם (ע״ע) עלו אחדים מגדולי היוצרים:
המחזאים מוליד ודן רסין? משוררת־,משלים זץ דה לה פוגטן?
התאולוג דק בנין בוסיאה! הפילוסוף המטאפיסיקן ניקולה מלברנש;
בעל "כללייהמוסר" ( 01013105 013x11065 > לה רושפוקו! הסופר
והמחנד פנלון ! יוצרת הרומן הפסיכולוגי הצרפתי מדם דה לפיט!
התאורטיקן של האסכולה הקלאסית, מחבר 106 > 611 ״ת 1 !^י 0 ("אמנות
הפיוט״), 1674 , המבקר ניקולה בואלו? הפילוסוף פייר ביל! המורא־
ליסטן לה בריר; מחברי המכתבים והזכרונות הפוליטיים־חברתיים:
הקרדינל דה רץ, ביסי־רביטן, מאדאם דה סוויניה.

דור הפילוסופים'( 1715 — 1760 )^ אחרי מות לואי יע^ X
עמדה התרבות הצ ׳ בסימן השכלתנות והוויכוח ההגותי, הביקרתיות
וחיפוש האמת. השגת האמת, ולא היפה, היתד, שאיפתו של הדור
החדש (״דור המאורות״ — 100116165 165 > 16 :> 6 ! 5 ), שפעיליו נתכנו
"פילוסופים". אלה ביקשו להשתחרר מכבלי המסורת בכל התחומים
— דת, הגות, מדיניות — ונאבקו למען חופש המחשבה והביטוי
ולמען חירויות האדם והשוייון החברתי? אנגליה היתד, עבורם מקור
השראה ולעתים אף מקום מקלט. בדור זה נולד ובוצע רעיון עריכת
אנציקלופדיה (ע״ע? וע״ע דידרו) אובייקטיודת ומדעית של הידע
האנושי! מפעל זה הפך במידה רבה לסמל הדור כולו והשתתפו בו
מיטב אנשי־הרוח: בראשם וולטר ודידרו, ולצדם מונטסקיה, הלוטיוס,
ד,ולבך, פרוז ד׳אגזיל ( 16x051 <?8x1165 ?), ביפון, ועוד! *השפעת
ג׳ון לוק על דרך מחשבתם היתה מכרעת, מלבד וולטר ודידרו לא
תרמו חוגים אלד, לשירה, לסיפורת או לדרמה. השירה שנתחברה
בתקופה זו אינה ראויה לציון. המחזאי הבולט ביותר היה פייר דה
מריוו, מנתח רגש האהבה על גוניו השוגים בקומדיה, ולידו אלן רנה
לסד. זה האחרון תרם חלקו גם להתפתחות הסיפורת ( 8135 11 ב>,
1715 — 1735 ), לצדם של מריוו ופרוו ד׳אגזיל 06563110 ת 0 מ 3 !\,
1731 ).

הזרם הקדם־רומנטי ( 1760 — 1820 ). במקביל להתעצמות
הזרם השכלתני, ובמידה מסוימת אף בתגובה לו, התפתח והלך
זרם סנטימנטלי שסופריו ביקשו לתהות על נפשם האדם ולתת ביטוי
לרגשותיו ולרגשנותו. על־אף מעורבותם במהפכת "דור הפילוסו¬
פים" ולמרות שמחשבתם ינקה לעתים קרובות מאותם מקורות,
לא קיבלו על עצמם סופרים אלה את עול הרציונליזם. הם ביקשו
לעדן ולחדד את רגישות הקורא והכינו את הקרקע לצמיחת התנועה
הרומנטית במאה ה 19 . בראש הזרם עמד ההוגה והסופר ז׳ן־ז׳ק רוסו.
דורו גילה בתרבות האנגלית את שיקספיר, מילטון וריצ׳רדסון,
שהשפעתם חדרה באיטיות אל תחומיה השמרניים של הספרות הצ׳.
נעשו גם נסיונות לחקות את הדרמות של שיקספיר, שניתרגמו לצ׳
(חלקן ב 1745/8 ובשלמותן ב 1776/8 ). המחזאי הבולט ביותר בת¬
קופה זו, בעיקר על רקע המלודרמה, היה פייר־אוגיסטן קרון דה
בומרשה" מחברם של 1116 * 36 16 > 8368161 06 ("הספר'מסביליה"),
1775 , יו 310 §!? 16 > 81311386 06 (״נישואי פיגרו״), 1784 . המספרים
המעטים הראויים לציון בתחום הסיפורת והווידוי בפרוזה, לצדו של
רוסו, היו: ניקולה רטיף דה לה ברטון (־ 816 1613 > [ 865111 ] 86111
10006 )( פייר ש( 7 דל! דה לקל( ( 030105 16 > 161105 ) 010 ? 01315005 065
61611568 * 130 > [״היחסים המסוכנים״], 1782 )? ברנרדן דה סן־פיר
(״פול וורדיני", 1787 ) ? אטיין דה סנאנקור (? 56030600 ). שלושת
הסופרים שבאו בעקבותיהם היו פורצי־הדרך לרומנטיקה ד,צ':
בנדמן קונסטן, מדם דה סטל ופרנסוא-רנה דה שטובריאן. המשורר
הגדול היחיד של תקופה זו היה אנדרה שניה.

התנועה הרומנטית ( 1820 — 1856 ). הרומנטיקה (ע״ע)
כאסכולה, פרי אווירה מיוחדת ובעלת מרכיבים שונים ומגוונים,
הצמיחה יצירות חשובות בגרמניה ובאנגליה עוד בטרם נתגבשה
תנועה דומה בצרפת. המהפכה ד,צ׳ החישה את התהליכים שהיו

קיימים בדור הקודם. מספרים ומשוררים התחילו שואבים את הש¬
ראתם מחוויות ומאורעות של ארצות רחוקות ואכסוטיות, ושל תקופות
העבר, ובמיוחד יה״ב. כ״כ התחילו מתעניינים במוזרות ובמיסתורין,
בעולם־הפרא ובחברה ה״פרימיטיווית", בטבע שיד-אדם לא נגעה
בו. אוצר הדימויים והמלים קלט בשפע כל ביטוי וסמל שהתייחס
למושגים כלילה, סתיו, מוות, בדידות, חרבות, עבר, זכרונות, ילדות,
אהבה מיוסרת, יסורים, אנחות, גורל וכד. נשתנו גם מקצבי הלשון
בפרוזה ובשירה ולחן המלים ביקש להשלים את הסוגסטיוויות של
משמעותן. הקורא שהוכנס בסוד יצירות שיקספיר, ביירון, סקוט.
מילסון, אוסיאן וגתה. היה נכון עתה לקבל דור חדש של סופרים
שהעדיף את הנימות הדקות והערפול על החדות והבהירות של
הסגנון הצ׳ המסרתי. התנועה הרומנטית לא התארגנה כאסכולה
מגובשת בעלת תכנית מוצהרת (רק בתחום הדרמה פורסם המאניפסט
של ויקטור הוגו במבוא למחזהו "קרומול"), מה גם שהרומנטיקנים
עמדו בתוקף על מושגים כגון: היחידי, הפרט, הגאון הבודד, אי־
תלותו המוחלטת של היוצר ביחס למסורת ולחברה, הרגש שהוא
אישי וביטויו הייחודי, ועוד. הרבגוניות באה לידי ביטוי גם בכה״ע
שנוסדו באותה תקופה, 17 165 ) 1828) 86x06 <16$ 061^ 1x100 ) וה־
3115 ? 16 > 1829) 86x06 ), וכ״כ היומון 01086 06 ( 1824 ), בעל התפקיד
המכריע בפרסום התנועה הרומנטית באמצעות מבקרו הספרותי
הצעיר סגט־בו ( 531016-860x6 ). משוררי השורה הראשונה של
הרומנטיקה חיו אלפונם דה למרטין, אלפרד דה דניי, ויקטור הוגו,
אלפרד דה מיסה ודרר דה נרול. באשר לדרמה, לא פסקה ההתענ¬
יינות במחזאות המסרתית, שנציגה המובהק היה אדן סקריב; ואילו
עם טובי המחזאים החדשים אפשר למנות רק את הוגו ומיסה, ובמידה
פחותה מזו את אלכסנדר דימה האב. אותם סופרים עצמם פעלו גם
בתחום הסיפורת? אולם סטנדל ואונו׳רד. דה בלזק, שעשו את ראשית
דרכם בתנועה הרומנטית, כבר בישרו את בואה של אסכולה חדשה,
ששאיפתה המרכזית אמורה היתד. להיות הקר המציאות — הראליזם.
ז׳ורד סנד, אדן סי ( 506 ), ובמיוחד פרוספר מרימה׳ הצטרפו אף הם
למגמה חדשה זו. ההיסטוריונים והוגי־הדעות אשר יצירותיהם נוסחו
בצורה ספרותית מובהקת היו דיל מישלה, אדגר קינה ( 201061 )),
דקסור קוזן, ופליסיטה דה למנה ( 0301600315 ).

א ס כ ו*ל ת ה ר א ל י ז ם ( 1850 — 1885 ). הראליזם (ע״ע) וב¬
עקבותיו הנטורליזם (ע״ע) בסיפורת, ואסכולת־הפרנס (ע״ע) בשי-
רה, היו תגובות למגמות אידאליזציית המציאות של הרומנטיקנים.
אן לאמיתו של דבר מצדים מרכיבים רבים של הרומנטיקה בכל
האסכולות הספרותיות שבאו בעקבותיה. התפתחות המדעים, ובמיוחד
המדע הניסויי, תרמה גם היא להסתכלות שונה באדם ובמציאות
הסובבת אותו. הבולט שבמשוררים היה שרל פודלר ( 16015 ? 065
1431 □ 1 > [״פרחי־הרע״], 1857 )? האחרים נמנו עם' אסכדלת־הפרנס
שדגלה ברעיון ה״אמנות לשמה", או היו מקורבים לה: תאופיל
גוטיה, תאודור דה בנדל, לקונט דה ליל ( 01516 16 > 0660016 ) וסילי
פרידום ( 10001016 ) 10 ? ץ 5011 ). בראש הסיפורת הראליסטית ניצב
גיסטו פלובר (׳ 1857 ,^<13016 80x315 ), ואחריו האחים גונקור
זאלפונם דודה. התנועה הנטורליסטית התחילה באמיל זולה, ובעק¬
בותיו בא גי דה מופסן ואחרים. מקום מיוחד בקבוצה זו נועד לדודים־
קרל הויסמנס ( 305 ו 50 י< 90 ). בדרמה הראליסטית בלטו אדן לביש
( 113116 ׳!> 331116 ! 16 > 630 <} 6113 170 [״כובע-קש איטלקי״], 1851 ),
אלכסנדר דימה הבן ואמיל אודיה (ז 16 * 0 .ו 7 ). בדרמה הנטורליסטית
שלטו זולה ואנרי בק. ה״תאטרון החפשי״ ( 1887 — 1896 ), מייסודו
של א. אנטואן(ע״ע), היה בעל השפעה מכרעת מבחינה תאטרונית.
אוגיסט קונס, איפוליט טן, ארנסט ךנן, פיסטל דה קולנד וסנס־בו,
היוו רק חלק קטן בקבוצה הגדולה של היסטוריונים, הוגי-דעות
ומבקרים.

אסכולת הסימבוליזם ( 1885 — 1914 ). בדומה לראליסטים

977

צרפתית, תרבות; ספרות; אמנות

978

ולנטורליסטים, ביקשו גם הסופרים החדשים את האמת! אבל עבורם
היתר. לה משמעות אחרת: האמת שלהם לא התמצתה בעובדות
היבשות והא 31 ייקטיודות בלבד אלא במציאות רחבה ומיסתורית יותר
שמאחוריהן. כך נולדה אסכולת־הסימבוליזם (ע״ע), שהיתה במידה
רבה המשך הרומנטיקה, אך בלא עצמתה של זו, בלא הקונטרסים
החריפים, המיתוסים והרגשות חובקי־העולם. כדוגמת תנועת האימ־
פךסיוגיזם (ע״ע) בציור, שקמה באותה תקופה, היתד. השירה ד.םימ-
בוליסטית תוצאה של תגובה כפולה — נגד הרומנטיקה, מצד אחד,
ונגד הראליזם, מצד שני. המושג סימבוליזם, כפי שהוצע ע״י
המשודר דן מוראם ב 1886 , ביקש לקבוע כי עיקרה וייחודה של
האמנות חייב להיות הביטוי הבלתי־ישיר של המציאות. ז׳רר דה
נרול ובודלר השפיעו על התנועה החדשה, שמשורריה הגדולים היו
ארתיר רנבו (^בו 3 ב 1 ךח 111 ), פול ודלו וסטפן מלרמה! ולצדם ז׳יל
לסורג, דליה דה ל׳איל־אדן 10 > 711110x5 ), דן מוראם,

גיסטו פהן, פרנסים דם, פול פור, הנסיכה נואי ( 1110$ סא) ואלבר
סמן. מקום מיוחד נועד לסופר־המשורר לוטראטון, שנתגלה ע״י
דוד הסיר־ראליסטים. — המספרים של תקופה זו הלכו איש-איש
בדרכו: פול בורדה, אנטול פו־גס, פייר לוטי וקולט. המחזאים
הרבים של התקופה נמנו, בדיד כלל, עם זרמים שונים: דקטוריין
סרדו, סראנסוא דה קירל, קורטלין ( 0 ״ 00111-1011 ), פול ברנר, אדמון
רוסטן׳ פול קלוז־ל, ובמיוחד אלפרד דרי, שהיה למבשרו של התאט¬
רון הגרוטסקי המודרני. פעילים בהפצת התאטרון הסימבוליסטי
היו פול סוד. באמצעות התאטרון שייסד וניהל, ה 111031x0
( 1890 — 1893 ), והסופר, השחקן ומנהל־תאטרון, אורליאן מארי ליגמז־
פו (:>ס?- 0 ת £11 8 ), בתאסרונו שזעסססע (החל מ 1893 ). בין הוגי־
הדעות והמסאים יש לציין את אנרי ברגסון, שרל פגי, רומן ר 1 לן,
שרל מוך 0 ( 3111135 ^ 1 ) ומודים 3 ך 0 .

מן הסיר־ראליזם עד שנות ה 60 . בראשית המאה ה 20 ,

עם המהפכה המוחלטת בתחום כל האמנויות, ובעקבותיה, נוצרו
בזה אחר זה זרמים ואסכולות רבים, במקביל להמשד קיומן של
הצורות המסרתיות. הסיר־ראליזם, האכספרסיוניזם, הפוטוריזם
(ע׳ ערכיהם). האכסיסטנציאליזם וספרות האבסורד — כל אלה אינם
אלא הזרמים הבולטים ביותר בתחומי השירה, הסיפורת והמחזאווב
יוזכרו כאן רק שמותיהם של היוצרים אשר להם מקום מיוחד בתודעת
הקוראים ואשר תרמו, כל אחד בתחומו, יציתת מקוריות לספרות
הצ' החדשה.

בשירה: אנדרה ברטון, פול אליאר ( 1 >- 31 ״ £1 ), לואי ארגון,
גיום אפולינר, מכם דקוב', רובר דסנום ( 05 ״ 005 ), רנה שר ( 01131 )
— הסיר־ראליסטים < סריססן צרה( 12313 ) — מיסד זרם הדאדאיזם>
פול ולרי! פול קלודל! פייר תרדי(ץ 1 )ז 0 ׳\ £0 )! דק פרור* לאון־פול
פרג ( 800 ־ 31 ?)< סן־דון פרם ( 01-80 ? 531111-101111 )!'פייר עמנואל
( 101 וח 3 מ 11 ! £1 ) < דן קוקטו! בורים דאו 713x0 ).

בסיפורת: דורד ברננום, פראנסוא מוריאק, לאון בלוא —•
נציגי "ההתחדשות הקתולית" ברומן הצ׳< דן־פול'סרטר, סימון
דה בובואר, אלבר קמי — נציגי האכסיססנציאליזם! נוזלי סרוט,
אלן רוב־גריה ( 0111)0-0x11101 ?), מישל ביטור, קלוד סימון —
מנציגי "הרומן החדש״< דן זירודו, אנרי דה מונתרלו ודק דה
לקרטל — מסופרי "רומן־המחזור" ( 0 ׳! 1 ו £10 - 1 ו 3 מ 1 סז)! רודה מרטן
די גר ( 31111 ( £08 11111 [״בית־תיבו״], 1922 — 1940 )! ז׳ורד דיאמל !
דיל רומן! אנדרה מורואה < לואי ארגון! אנדרה דיד < מרסל פרוסט!
אנדרהימלרו ( 1111013100 £3 000(11110x1 [״דרד אנוש״], 1933 )!
ורקור < דן קוקטו.

במחזאות: אדן יונסקו, סמיואל בקט (האירי), דן דנה
( 00001 ), ארתיר אדמוב, ז׳ורד שהדה (' 10 ) 113 ^ 5011 ! לבנוני) —
מיוצרי ״האנטי־תאטרון״ ו״תאטרון־האבסורד״! גיום אפולינר,
דן דירודו, פול קלודל, דן אנד ( 400111111 ), דן קוקטו, מרסל

אשר ( 1 )ז 3 ! 401 ), ארמן סלקרו וגבריאל מרסל — מנציגי האפסים־
טנציאליזם הנוצרי! דיל רומן! מרסל פניול ( 38001 ?)! דן־פול
סרטר! אלבר קמי! אנטובן ארטו — הוגה "תאטרון־האכזריות"
ורעיון ״התאטרון הטוטאלי״! אנרי-לאון ברנשטין. — למרבית
המחברים המנדים כאן הוקדשו ערכים מיוחדים, וע׳ ערכיהם.

על הספרות בלשת הצ׳ בבלגיה, בקנדה ובשוויץ, ע״ע בלגיה,
ספרות! ק נדד״ ספרות! שדץ, ספרות.

ביבליוגראפיה:

;* 1921 ,* 771 * 77103 * 015 ) 700 } * 112267552717 10 * 3 1 * $307154 , 1.3115011 . 0

; 1954 — 1933 ,^- 1 ,* 535 ) 700 } * 70207 * 1121 2 ) 1 * 3 . 2161 ,. 31 01 16 זז 0 נ 11 ד . 1 ־ 1
;£* 1947 ,* 755207 * 717 3 * 71 * ¥7 /ס . 2161 1), 0. 036060 (041.), 4 011x01
. ־ 1960 , 5 * 07 ) 7 * 1122 €2 1 ) £10 5 * 3 . 6161 * 0013 , 6011 ־ 131 ^ .^- 1015 ^ 30 ״! .?

חיבורים כוללים;

- 75571 } * 70207 * 1121 10 * 3 / 0 %11£ ח 2 > 1 10 * 1 ) * 7 * 10 * 111 , 11111071110 16 ) €111 ? .״ 1

(012* (165 0718171*5 0 1900, 1-^111, 1896 — 99; £. £3800*, 11152017*

<1* 10 1122*70207* {70*1(015* <!*{)0*5 1*5 5*718171*5 {054*6 10 {171 (10 X\'1 9
516*1*, 1901*; 0. £ 30500 , 11152017* 11105276* 3* 10 11126702157* {700(015*,
1 - 11 , 1923/4; ]. 661110133231 * .? — ־ x1, 11151017* 3* 10 1122670207* {7051-
(015* 1110527**, 1 11 * 71 * ¥7 }ס ץ 1115207 4 , 032301130 .,״ 1 ; 1949 , 11 ־
132*70207*, 1955; £. 1122670 * 3 5 * 1 * 512 } 0 * $6 , £0108110 . 6 - \ 411030 ן -
207* {7051(015*, 1958.

: כל חתקושות

0 . ? 3115 , £5<71 * 1 ( 700 00 * 015 ) 7071 } * 1122670207 10 * 3 * 0 ^) 11152071 * 0155 ן
62*, 1907; ?. 011311 1 ** 51 * 111 * 40111751 * 7062140 ) * 11152017 ,חס 1 קו *,
1-11, 1923; £ 661110?, 1*5 168*113*5 69140*5. ¥*011*7*11*5 507 10 {07-

771021071 3*5 01107150715 3* £*51* , 11914 ,^ 1 ־ 01 ) £30035 . 1.0 * ,־* 1921,

4 1115207)1 71211 ** 02 * 11 *$ * 211 171 * 70207 * 132 070700210 6 * 71 * ¥7 }ס

0*71207^, 1-1X1 1929-42; 1(1., ¥7*71*11 7708*3)1 171 211* 7 1771*5 ס {

00015 0113 \0110x7*, 1950; 7111 !>30(10(, 11152017* 3* 10 1122670-

* 1322670207 ,ג 6.011550311 ; 1936 , 0075 } 7105 0 1789 * 3 * 015 ) 7071 } * 207
5010715 5 * 0 , 1 ) 1031 ? . 6 ; 1953 — 1938 ,^ 1 ־ 1 ,* 1 ** 51 * 11171836771 30
, 000105011 . 6 ; 1943 , 1789 — 1610 ,* 015 ) 75171 } 1626 * 50 10 2 * 5 * 112267537
- 507 30 * 11152017 , 1030 ) 143 ; 1945 ,* 715220703152 2 * * 7601152 * 13£9040

, 010 ^ 66 . 65 ; 1952 ,* 712 * 9765 * 1322670207 ,. 1 ) 1 ; 48 — 1945 , 1-11 ,* 760115771
* 5508 * $3 , 1 ) 101130 . 0 ;* 1946 , 11 ־ 1 ,* 7611 10 2 * * 707710711240 * 13471
* 1017 * 8 003 * 0 , 1 > 0100 ץ £3 . 4 ^ ; 1947 , 1-111 ,* 117130115771 ( 5 30 * 9062140
* 535 ) 7071 } * 1122670207 10 * 3 * 11152017 ,) 0 חזס 1 \ .ס ;* 1947 ,* 807765315771 00
5 * 1055140 * 5 * 3 1181071 *¥ £4 , 605500 . 4 * ;* 1947 , 1700 — 1660 ** 0105340
* 015 ) 7011 } * 1112670207 10 * 3 * 11152017 , 44301 ; 1948 ,( 1700 — 1660 )

1771301152 ( 5 * 73 , £611013011 . 0 . 4 ; 1956 — 1948 ,/<־ 1 ,* 51601 00

; 1951 ,* ¥70710 1171 * 1300 * 73 , 0011 ) 0 * 1 £\ ; 1950 ,** ¥7071 171 * 25 * 523 * 4
; 1952 , 5 * 0 ) 7071 } 5 * 9062 0110 ** 7100 * 40 * 0712 ¥0750707710 , £00550101 .ן

* 7716316053 * ¥70710 10 * 3 * 112267537 * 11152017 ,') 20011110 .?

, 1 ) 05130 ) 0 £ ; 1955 , 5 * 5 * 13 }ס 482 * 73 , 437005 * .£ . 0 ; 1954 ,( 5 * 1 * 516
- 11226 10 * 3 * 17152017 , 1 ) 010037 . 4 * ; 1956 ,* 2147 * 75 * 132 3 * 71 * ¥7 053 ** 3 * 31
; 1950 — 1949 , 1-11 , 75 ) 01 } 7105 3 * 77130115771 ץ 8 30 ,* 535 ) 71 * 75 } * 70207
? 48 40 , 00 ) 0011 . 0 — 66 ) 6 . 0 ; 1957 ,* ¥077107135771 * 1 , 1 \ 63 ז 40 ? .?
- 400 * .£ ; 1958 , 0077105 20 * 013 70771 } 1 */ 107 ז 3 * 71 * ¥7 * 73 : 071 * ¥102 }ס
,) £0 .? ; 8 195 ,* 535 ) 7071 } * 1122670207 * 3 5 * 51601 } 0 */ 3 ,(. 011 ) ) 710
- ץ 3 ^ז 10 \ .£ ; 1958 , 5 * 535 ) 7071 } 5 * 0 ) 6912 5 * 713 * 168 5 * 1 507 5 * £ 103
* 51601 *\ 1 \ , £06101102 .( ;* 1960 , 11 ־ 1 ,** 7101555171 *¥ 70 ,־ 1111101 \ .. 6
10 * 3 011 * 7 031 , 1000 ? . 0 ; 1962 ,* 707710712140 * 1 * $16 * 1 , 015 ) 700 }

30 5 * 771 * ¥7031 , 100 ) £1037 .[ ; 1967 , 7719075371€ * 0712 * * 015 ) 7071 } * 70207 * 1122
30 * 015 ) 75171 } * 7122670207 70 ,־ 531110163 .£ ; 1967 , 70771071 00 * 0015 !¥

71 * * 0116801140 * 906771 * 1 507 * £203 ,# סס { .£ . 1 \ ; 1970 8 ,* 08 71 *ץ 7710
3 * 71 * ¥7 7 ( 77190707 * 00712 , 60 ג ־ 61 ' 0 .[ ; 1971 ,* 08 71 * 7 ( 7710 00 * ¥70710
3 * 71 * ¥7 777 * $403 171 5 ** ¥07 ,(. 611 ) ■ 01101 ) 10 ? £ ; 1971 ,* 10207 * 712

. 1972 , 07557710

מ. ל.

א מ ב ו ת. לצרפת היסטוריה ארוכה ועשירה של יצירה אמנותית
רצופה בכל התחומים. בתקופות מסדמות אף נטלה לעצמה את כתר
המנהיגות באירופה כולה: בתקופת פריחתם של הסגנונות הרומאני
והגותי, מן המאה ה 10 עד המאה ה 13 , ובתחום האדריכלות אף
במאה ה 14 ! מתחרתה במאה ה 17 היתה איטליה, בארדיכלות בניינים
וגנים, ובמאה ה 18 — גרמניה, באדריכלות ובעיטור הארכיטקטוני

979

צרפתית, תרבות: אמנות

980

בנוסח הרוקוקו. ב¬
מאה ה 19 ובראשית
המאה ה 20 היתד.

פאריס המרכז התוסס
של האמנות החדישה.

ממצאי האמנות ה־

פרהיסטורית שנתגלו
בצרפת הם מן העשי¬
רים באירופה. כמה
מן התקופות החשו¬
בות ביותר בארכאו¬
לוגיה הפרהיסטורית
נקראות ע״ש אתרים
בצרפת בהם נמצאו
מוצרים של האדם
הקדמון ויצירות-אם-
יונדהדי! האחרון (קמע טתנ?יט). חטיטפאנח נות שפע של ציורי־
המערבי בקתדרלת אוטו ( 1130/35 )

מערות מתקופת אורי־

ניאק ומן התקופה המגדלנית נתגלה באיזור הדורדון; מפורסמים
במיוחד אלה שבלאסקו (^ 1.3502 ) ובניו 0 ״ 131 א). כ״כ ידועים
פסלוני־שנהב, ברמה אמנותית גבוהה, של נשים ואלות. מרבית
הממצאים מיצירות השבטים הקלטיים הם מלאכת אמנות במתכת,
בעלת הצורות הסבוכות האפייניות לאמנות השבטים הברבריים.
מסורת זו לא פסקה גם אחר הכיבוש הרומי. דיוקני־הקיסרים שעל
המטבעות הרומיות תורגמו במטבעות הקלטיות למערך צורות כמעט־
מופשטות. אך הנוכחות הרומית, במיוחד בדרש-הארץ, הטביעה
את חותמה על התפתחות הפיסול והאדריכלות בצרפת. בדרום שרדו
עד היום כמה מן המבנים הארדיכליים היפים ביותר מתקופת האימ¬
פריה הרומית: המקדש והאמפיתאטרון בנים ואמת־המים שמצפון לה
(ע״ע נים, ותם׳ שם! ור׳ כר׳ י , , עם׳ 857 ), והאמפיתאטרון בארל
(תם׳: כר׳ ד׳, עם׳ 129 — 130 ). בדרש שרדו גם סרקופגים מפוסלים
רבים מן התקשה הרומית. בדרום צרפת ובמזרחה ניכרת השפעה
קלאסית בכנסיות מן המאה ה 11 , שבחלקן משובצים שרידים של
מבנים קלאסיים מקוריים.

רק בניינים מעטים שרדו מן התקופה המרובינגית והקארולינ-
גית: כנסיות קטנות (ז׳רמיניי־דה-פךה), קריפטות (ז׳ואר [תמ׳:
לעיל, עמ׳ 321 ], אוסר) ובתי־טבילה (פואטיה! תם׳: כר׳ כ״ז,
עמ׳ 325 ). מהתקופה הקארולינגית שרדו כ״י מאוירים, בעיקר כתבי-
קודש, מטור, מץ ומרכזים אחרים. במאה ה 10 , עם התפתחות הבניה
באבן ושכלול מבנה התקרה המקומרת שירשה את מקומו של גג־העץ,
פרח ה ם ג נ ו ן ה ר ו מ א נ י; ביטויו המובהק ביותר היה בבניה הכנ¬
סייתית (ע״ע כנסיה). הסגנון הרומאני-צרפתי, משלהי המאה ה 10 עד
שלהי המאה ה 12 , הצטיין ברבגוניות־ההמצאות באשר לקימור, ארגון
מערכת התמיכה, תכנון פרטי הקיר (הארטיקולאציה), ופיתוח תכנית
הקרקע והחלל הפנימי, במיוחד של איזור האפסים. גם העיטור הפי¬
סולי של הכנסיות הרומאניות-צרפתיות היה עשיר ביותר. סגנון
הבניה הכנסייתי־הרומאני בצרפת התפצל לאסכולות אזוריות רבות,
הנבדלות בפרטי המבנה והעיטור. הסגנון הרומאני הושפע ממסדרי-
הנזירים ומכך שבצרפת עברו נתיבי עולי־הרגל הארוכים ביותר
באירופה לכיוון רומא וסנטיגו דה קומפוסטלה. בנתיבים אלה הוקמו
כנסיות גדולות, בטולוז (תט׳: כר׳ י״ח, עמ' 424 ), סן־מארטן־דה-שן
0 !ג 11 מ €113 - 5 ס 01 ־נ 11 ד 131 ו 1-1 מ 531 ) שור. מסדרי הנזירים סייעו אף הם
להפצתם של סגנונות הבניה הכנסייתיים. ייסודו והתעצמותו של
מסדר-קליני העשיר ורב-ההשפעה העניקו לצרפת חשיבות מכרעת
בהתפשטות סגנון תבניה הרומאני גם מחוץ לגבולותיה, ובמיוחד
בספרד.בצרפת תרם סגנון זה תרומה חשובה בפיתש שערי הכנסיות,

עיטורם הפיסולי והעיטור הפיסולי של כותרות העמודים בפנים
הכנסיות. בעיטור הפיסולי של החזית לא היתד, לצרפת מתחרה, לא
בכמות ולא באיכות. גם בתחום זה התפתח שפע של סגנונות אזו¬
ריים. החל מסגנונם הקלאסי-כמעט של פסלי החזית בכנסיית סן־ז׳יל-
די־גאר ([)־ 1 - 021 ! !)- 53101 - 011105 ), ועד לסגנון הברברי הפרוע ׳ ועשיר־
הדמיון של עמודי מרכזי השערים (ס 03 ותג 1 ז 1 ) בכנסיות סוליה
( 831111011 ) ומואסאק. כ״כ אפייגיים לסגנון הרומאני תבליטי הטימפא-
נונים ופסלי כותרות העמודים של שערי־הכנסיות במואסאק, בוליה
( 1163111100 ), קונק ס&טןיםסג)), אוטן וחלה (ץ 02£12 /י! תמ ׳ : כד' ז",
עמ׳ 43/4 ). במערב צרפת היה הפיסו? 1 שטוח יותר ועיטורי, וכיסה
את חזית הכנסיד, ברקמה רצופה כמעט (אנגולם! ר׳ תמ׳: כר׳ א׳,
עמ׳ 174 ! פואטיה). גם הראקציה שנתחוללה נגד העיטור השופע של
הכנסיות והמנזרים באה מתנועה נזירית — ממנזר־סיטו, ובראשו
ברגר מקלרוו (ע״ע), שלחם למען פשטות הבניין הכנסייתי. דוגמה
אפיינית לאדריכלות החמורה של כנסיות היא כנסיית הציסטרציינים
פונטנה (המאה ה 12 ). בנו׳רמנדיה פרח במאה ה 11 סגנון מיוחד של
כנסיות־מנזר וקתדרלות גדולות, בעלות קמרון מפותח וחלל פנימי
משוכלל, אשר בחזיהן שני מגדלים גבוהים. סגנון זה, שהשפיע על
הארדיכלות הכנסייתית באנגליה עם הפלישה הנורמאנית, כונה סגנון
נורמאני (קאן).

משפע ציורי־הקיר שעיטרו את פנים הכנסיות הרומאניות נשתמר
אמנם חלק קטן בלבד, אך הוא מעיד על רמה אמגותית גבוהה.
דוגמות אפייניות הן הסצנות מן התנ״ד והברית החדשה על קמרון
כנסיית סן־סאון, בכנסיית ברזה-לה־ויל ( 1110 /י-ג 20-1 ז 20 ) ובקריפטה
הקטנה של טאוואן ( 11 ז 3 ׳\ 3 ־ד ! תמ׳: כר׳ כ ׳ , עט׳ 441 ). האמל (ע״ע)
מאיזור ציורי לימוז׳ היו תרומה מיוחדת של צרפת לאמנות יד,"ב.

צרפת היתה מולדת הסגנון הגותי בארדיכלות הכנסייתית!
סגנון זה הגיע בד. להשגיו הנעלים ביותר ואף נעשה מקור השראה
לכל ארצות אירופה (אפילו עד ממלכת הצלבנים). אחר נסיון הקימור
של המקהל (מקום המקהלה) הגותי בכנסיית סן־תי(ע״ע), צצו באיל־
דה־פראגס, במחצית ה 2 של המאה ה 12 , בזו אחר זו, כנסיות שנבנו
בסגנון הגותי המוקדם. משלהי המאה ה 12 היוותה הסילואטה האדירה
של הקתדרלה הגותית, על מגדליה וצריחיה, את נקודת־המוקד בנוף-
העיר של יד,"ב. בשלבה המוקדם של התפתחות הסגנון הגותי הוקמו
הקתדרלות של לן ( 00 ^ 1 ), נואיון (חסץסא) ופאריס (נוטר־דם!
תפד: כר׳ א׳, עם׳ 173 ! י׳, עמ ׳ 524 ! כ', עם' 915 ). הקתדרלה של
שארטר, שחזיתה משמרת במבנה ובעיטור הפיסולי את קווי־האופי
של הסגנון התמאני המאוחר, היא הדוגמה העשירה ביותר של תרומת

גוחיקה: קחדר?ח ?ח מאן ( 1217/54 )

981

צרפתים תרבות: אמנות

982

צרפת לאמנות יה״ב. בשפע היצירות המעטרות אותה עשיר במיוחד
העיטור הפיסולי (המאות ה 12 —ה 13 ; תם': כר 7 י/ עמ׳ 534 ),
והזגוגיות הצבעוניות. יצירות פיטוליות רבות מעטרות גם את הקתד¬
רלות הגדולות של המאה ה 13 , ברנם (תנד: כר׳ ד׳, עמ׳ 47/8 ),
באמין(תט׳: כר׳ ג׳, עט׳ 964 ; י', עט , 527/8 ) ובפאריס. רוב הפיסול
הגותי הכנסייתי, כגון זה של הקתדרלה בבוךז/ הושמד בעת
המהפכה הצ׳, וחלק ניכר מן הזגוגיות הצבעוניות נותץ בשתי מלה״ע.
ערי צרפת התחרו בבניית קתדרלות גבוהות ומפוארות, ביניהן התפר¬
סמה גם זו של בובה, שמחציתה קרסה תחתיה ( 1284 ). קדחת-הבניה
של קתדרלות וכנסיות גדולות לא פסקה בצרפת גם במאות ה 14 — 15 ,
בוואריאנטים רבים, גם בסגנון הגותי המאוחר זכתה צרפת למעמד
בכיר: הקתדרלה של אורה 0 ״ 61 זזי£), כנסיית סן־מאקלו ברואן,
כנסיית־המנזר בוזאנדום וקתדרלת טרואה. דוגמות יפות של בניה
גותית אזרחית הן ארמונו של ז׳אק קר בבורז׳(תמ ׳ : כר׳ ד, עט׳ 995 )
וארמון־המשפט ברואן. ביצורי-קארקאסון משמשים דוגמה לארדיכלות
הצבאית.

מוצר אפייני של הפיסול הגותי בצרפת — מלבד פסלי הכנסיות —

הוא הפיסול הזעיר בברונזה ובמתכות יקרות, ותבליטי-השנהב הרבים
שעיטרו מראות וכלי־תמרוקים בסצנות חילוניות (מחזות ציד, אהבה
וכו׳). זגוגיות צבעוניות שרדו בקתדרלת שארטר (המאה ה 12 ),
בקתדרלה של לה מאן( 43115 * 86 ; המאות 12 — 13 ), בבות׳(תמ׳: כר׳
י/ עט׳ 535 ) ובסנט-שאפל בפאריס (המאה ה 13 ; תמ׳: כר׳ י׳, עט׳
529 — 530 ). בתחום איורי-כה״י, שבאמצעותם נודע על מיטב הפעילות'
בציור בתקופה זו, היה לצרפת מעמד בכיר עד מות גדול איירי כה״י
במאה ה 14 , ז׳אן פיסל (ע״ע מיניאטורה). במחצית ה 1 של המאה
ה 14 פעלו בשירות האפיפיורים באוויניון אמנים איטלקים שעיטרו
בציוריהם את קירות ארמון־האפיפיורים וקמרונותיו. החשוב שב-
אמנים אלה היה סימונה מרטיני (ע״ע) והשפעתו ניכרת בכמה
מיצירות ציירי צרפת במחצית ה 2 של המאה.

בשלהי המאה ה 14 ובראשית המאה ה 15 התמנו לצרפת ציירים,

וגם פסלים, מפלנדריה (ע״ע פלמית, אמנות). אולם היתה זאת
פטרונותם של המלך ושל נסיכי צרפת, מעסיקיהם של מיטב ציירי
המיניאטורות, בחלקם פלמים, שסיפקה כר־פעולה לאמנים. הדיוקן
הראליסטי הראשון הידוע בצרפת הוא דיוקנו של המלד דן "הטוב"
( 1360 בקירוב). יצירת־מופת של הסגנון הגותי המאוחר הוא עיטור-
המזבח של נאדבון ( 6 ח 8011 !גא 46 31601601 ?), שצויר (בשנים
1373/8 בקירוב) בידי צייר אלמוני, והנושא את דיוקניהם של שארל ¥
ואשתו. בשלהי המאה ה 14 ובראשית המאה ה 15 פעלו בהצר-המלכות
ובחצרות נסיכי-צרפת — בשירות הדוכס דאן דה ברי בעיקר —
הפסל והצייד אנדרה בונוה ( 611 ״ 8631106 ), הצייר ז׳אקמאר דה אדין
( 1165410 46 זז 3 מ 61 ע!מ 3 ן) והאחים דה לימבורג (ע״ע; ותמי שם).
בבורגונדיה היו גם ציירי כן ומזבח מפלנדריה. ציורי-המזבח רבי־
ההבעה שצדרו במחצית ה 2 של המאה ה 15 בדרומה של צרפת
מעידים על השפעה פלמית: הפיאטה של אוויניון, הפיאטה של אכס
והבשורה של אכם. באותו איזור פעלו, במאה ה 15 , הציירים אנגראן
שארונטון וג. פרומן (ע״ע); ובמרכז — באותה תקופה בקירוב —
האמן ממולן (ע״ע), שתי יצירות אכספרסיוויות ביותר נוצרו עבור
רוזני אנז׳ו : מרבד־האפוקאליפסה הגדול בא נז׳ה (ע״ע), ש נארג במאה
ה 14 לפי ציוריו של ז׳אן דה בריז׳, וספר־השעות המפורסם של רואן
( 801130 ), מן המאה ד. 15 . המיניאטורות המעטרות את ספרו של רנה
מאנז׳ו, 5 ךוק 6 ז 301011 ' 4 111 סס:) 411 6 ז׳ר 81 86 ("ספר הלב שבוי-
האהבה״), הן היפות בתקופתן (תמ׳: כר׳ כ״ג, עמ׳ 306 ). עמדה
מרכזית בציור הצרפתי של המאה ד. 15 נודעה לז׳ן פוקה (ע״ע). —
בשלהי המאה ה 15 , עם התעצמותה של המלוכה בצרפת' ירד בהדרגה
מעמדם של הנסיכים הפאודליים כפטרוני־אמנות.

הטירות המפוארות של איזור הלואר, שבחלקן הגדול ניכרת

השפעת הרנסאנס
האיטלקי, הן הביטוי
האפייני והמרהיב של
הארדיכלות ד,צ׳ ב¬
שלהי המאה ה 15 וב¬
ראשית המאה ה 16 .
טירות רבות נבגו ב־
פטרונותם של מלכים:
אנבואז. בלוא (תמ׳
שם); טירת שאנבור
( 013018014 ) נבנתה
עבור פראנסוא 1 , ש¬
בנה גם את טירת
פונטנבלו (ע״ע: ו¬
תמו שם), שבה
הגיעה לשיאה ההש¬
פעה האיטלקית ו¬
בה גם קמה אס¬
כולה של ציור ו¬
פיסול הטבועה ב¬
חותם השפעת ה¬
אמנות ה מ ני י ריס ט י ת. סגנון הכלאיים של בניינים אלה,
אע״פ שפרטיו קלאסיים ברובם, הוא צרפתי בכללותו, החל בסילואטה
העשירה על שפע הצריחים, הארובות והמגדלים (שאנבוד), וכלה
במבנים הפתוחים, בעיטורים מעשה־השבכה של גרמי המעלות (ע״ע
מדרגות) ובחצרות ובמגדלים העגולים. צירוף מיוחד זה של השפעות
איטלקיות בפרטים הסגנוניים, ושל תפיסה מבנית בעלת פרופורציות,
מקצב וחלל פנימי הטבועים במורשת הסגנון הגותי, אפיין את יצירות
הארדיכלות הצ׳ במשך כל המאה ה 16 , וניכר אף במבנים מן המאה
ה 18 . נציגים מובהקים של הסגנון הארכיטקטוני הצרפתי במאה ה 16
היו יצירותיהם התאורטיות והארדיכליות של ד. אנדרואה די סרסו
( 016630 ניס 504101161 .), פייר לסקו(: 8651:01 ), בונה החצר הפני¬
מית של הלובר, ום. ךלורם(ע״ע). כנסיית סנט־אסטאש ( £11513686 -.ז 5 )
בפאריס וכנסיית סן־מישל בדיז׳ון (תם׳: כר׳ י״ב, עט׳ 466 ) הן מן
החשובות שהוקמו בתקופה זו.

הפיסול של המאה ה 15 היה ברובו המשך ישיר לפיסול הגותי
המאוחר. הראליזם המונומנטלי של הפסל בן ארצות־השפלה ק. סליטר
(ע״ע) בבורגונדיה השפיע על סגנון מצבות-הקבורה של אמצע ד,מאד,
ה 15 וסייע לפיתוח סגנון ראליסטי של הדיוקן. בשלהי המאה ה 15
חדרה לצרפת השפעת הפיסול האיטלקי עם ביקורי אמנים מאיטליה.
מצבותיו־,קבורה המלכותיות של ס. ךלוו־ם ומישל קולומב בכנסיית

אדמו! ׳טאנכזד (חחילת ד,בניד .: 1518 )

זי. פוקה: כיבו׳פ יריחו; איור לתרגום
"קדמוניות היהודים", סאת יוסח בז סתתיהו
( 0 ־ 14 בקירוב: הספרית הלאומית, פאריס)

983

צרפתית, תרבות: אמנות

984

חדר כסננוז הרוקוקו, נבנה ע" י ד. בופראו, 1740/5
(״חרר רוטשילד״, מוזיאון ישראל; צילם ד. חריס)

סן־דני הן דוגמה אפיינית להתעצמות השפעת הקלאסיציזם האיטלקי
במבנה הארכיטקטוני ובסגנון הפיסולי של מצבת־הקבורה הצ ׳ במאה
ה 16 — אחד התחומים החשובים של הפיסול המונומנטלי הצרפתי.
השפעת המאנייריסטים האיטלקים ניכרת בתבליטיו המעודנים של
דן גוזלן (ע״ע).

הפעילות בתחום הציור במאה ה 16 היתד. צנועה יחסית. בפמטנבלו
(ר׳ לעיל) פרחה אסכולת-ציור טבועה כולה בחותם האמנים האיטל¬
קים, שפעלו בחסות פרנסוא 1 . צייר־החצר, פרנסוא קלואה, הצטיין
בציור דיוקנים בסגנה מאופק, הקרוב במקצת לסגנונו של הולבין
(ור׳ תמונת פרנסוא 1 , לעיל, היסטוריה). צייר-דיוקנים אחר בן
אותה המאה היה קורני דה ליון. השפעת המאנייריזם האיטלקי בולטת
בציורי דאן קודו ואנטואן קארון, בתחריטיו של דאן דיוה 0111.60 )
ובדמויותיו המארכות של החרט דאק בלאנד ( 861131186 ! ראשית
המאה ה 17 ). 7 '

תקופת הפריחה בארדיכלות שחלה במאה ה 17 נמשכה ברציפות
כמעט עד המהפכה. במחצית ה 1 של המאה תכננו הארדיכלים פ. מנסר
ח , . למרסיה (ע׳ ערכיהם) כנסיות וארמונות אצולה ומלוכה. כ״כ
נבנו כנסיות בסגנון שהושפע ישירות מכנסיות הבארוק המוקדם
ברומא (כנסיית הסורבון, יצירתו של למרסיה! כנסיית ואל־דה-גראס,
יצירתם המשותפת של למרסיה ומנסר). בנייני־הפאר, כארמון ליכסנ-
בור בפאריס (סאלומון דה ברום), טירת 13150115 * ליד פאריס
(מנסר) וארמון ורלה-דקונט ליד מלין ( 1611111 *< לה ו 1 ), סללו את
הדרך לבניית הארמון האדיר בורסי (ע״ע< ותמי שם י ור׳ תמ ׳
צבעונית בכיר זה), שהיה מפעל־הבניה הגדול ביותר של לואי ■׳\ 1 ^
במאות ה 17 וה 18 בנו בפאריס גם ארמונות עירוניים רבים, ששרדו
בחלקם באיזור המארה ( 31$ ־ 131 *).

בתקופת שלטונו של לואי ז \^ x הגיע לשיאו סגנון הבארוק
הצרפתי שנשא את סימניו המובהקים של הבארוק האיטלקי: בציור
הדקורטיווי — השפעתו של פיטרו דה קורטונה, בפיסול ובעיטור
הארדיכלי — השפעתם של ברניני (ע״ע) ושל עוזריו. בין פסלי
הבארוק הצרפתי במאה ה 17 בלטו פראנסוא דירארדון, אנטואן
קואזוופס (^! 56 ץ 0 ) ופייר סיז׳ה.

נציגי הבארוק המוקדם בציור היו ם. וואה וא. לה סיאר (ע׳ ערכי¬
הם). השפעת סגנונו של קרוג׳ו (ע״ע) הגיעה 'לצרפת ביצירותיו
של ד. דה לה טור (ע״ע), גדול ה״קרווג׳יסטים" הצרפתים! גם
בציוריהם של האחים לה נן (ע״ע) ניכר הראליזם של קרווג׳ו.
רמה גבוהה ביותר בציור־הדיוקן הקלאסי השיג פיליפ דה שאמפן

( 131£116 }רד 0131 ).

ב 1648 נוסדה בפאריס האקדמיה לאמנות, שהפכה, בהנהגתו

של לה ברן(ע״ע), לכלי יעיל בידי השלטון להכשרת אמנים לשרות
המלוכה. "בהדרכת לה ברן עסקו ציירים ופסלים בעיטור ארמונות-
המלוכה בפאריס (לובר) ובוורסאי. — בבית־המלאכה המלכותי
״גובלן״ (ע״ע), שנוסד ב 1662 ושנוהל בידי לה ברן, נוצרו פריטים
דקורטיח־יים, שטיחים ורהיטים, עבור חצר־המלכות ומקורביה! כאן
עוצב "טעם לואי 0£1¥ / אפנת הפאר הבארוקי. עם המעצבים והבונים
של רהיטי התקופה נמנו בני משפחת בול ( 8011116 ) והרשם ל. ד.
ברן (ע״ע! ותמ׳ שם). מתנגדו ומתחרהו של לה ברן, חסיד הרישום
האקדמי, היה פ. מינןר (ע״ע), שדגל בהדגשת ערכי הצבע. ניגוד
גמור לציורים הדקורטיוויים שימשו ציוריו הפיוטיים של נ. פוסן
(ע״ע) ונופי־החלום העדינים של ק. לחרן (ע״ע). המקורי שבאמני-
הגרפיקה במאה ה 17 בצרפת היה ז/ קלו(ע״ע); מבין אמני סצנות־
ההוד בלטו ישראל סילוסטר ( 6 ־ב 6$1 ׳\ 511 361 ־ 151 ) ואברהם בוס. אמן
תחריטי־הדיוקנים היה רובר נאנטי ( 1161111 ־ 131 י!).

אחרי מות לואי ז\ £1 { חלה ראקציה נגד אסנת הבארוק. בני¬
ד,אצולה בחלו בהוד הכבד של ארמון־ורסאי וביקשו לשוב אל
הא רמת העירוני הצנוע יותר במידותיו. בעיצוב המראה החיצוני
הועדף סגנון קלאסי מאופק יחסית, ואילו הפנים עוטר בסגנת עליז
ומסולסל, סגנון הרוקוקו. נציגיה המובחרים של ארדיכלות
הארמון הצ ׳ במאה ה 18 היו רובר דה קוט ( 01116 ) וז׳רמן בופראן
( 1 >מ 3 ־ 80££1 ), שהשפיעו גם על הבניה בגרמניה ובאוסטריה. דוגמה
מרהיבה של תכנון עירוני בסגנון הרוקוקו היא העיר ננסי.

במחצית ה 2 של המאה ה 18 חלה באמנות הצ ׳ תמורה הדרגתית
שהתבטאה בעיקר בנטיה לזנוח את סגנה הרוקוקו למען הסגנון
הקלאסיציסטי. בראקציה זו נטו לראות תוצאה של התפתחות
חברתית, בעיקר עליית המעמד הבורגני, שסלד מן החן המסולסל
של ארמונות־האצולה, ושהעדיף נושאים הרואיים ומוסריים על
הנושאים החושניים של הרוקוקו. אולם הוכח, שהנטיה לקלאסיציזם
בסגנת, ולעולם־הנושאים המיוחד שנלווה לסגנון זה, בשלה קודם־כל
דווקא בקרב מעמד־האצולה.

את הציור הצרפתי במחצית ה 1 של המאה ה 18 אפיין עדיין סגנת
הרוקוקו < ביצירות נציגו הגדול, ז׳. א. וטו(ע״ע! וו" כרך ד׳, מול עמ ׳
56 ), בא לידי ביטד נצחת ה״רובניזם", סגנונו הצבעוני ושופע־התנועה
של רובנס, על התפיסה הרישומית האקדמית, שלה הטיף לה ברן.
נושאיו — משחקי־אהבה וחיזור בחיק נופי-יער מרהיבים, מוסיקה
ומחול — הלמו את טעם האצולה הפאריסאית בתקופה זו, דצרו מסורת
של נושאי ״מסיבות אהבהבים״ ( 65 ^ 83131 £6165 ), ממשיכי מסורת
זו היו שארל-דוזף נאטואר וג. לנקרה (ע״ע), והיא פותחה ע״י
פ. בושה וד. א. פרגו-
נר (ע׳ ערכיהם) ב¬
ביתן ארוטי, שהלם
את טעמם של חלק
מבני אצולת־החצר.
עם ציירי־הדיוקן של
חצר־המלכות נמנו נ.
דה לרדיליר (ע״ע)
וז׳אן־מארק' נאטיה.
חלק ניכר מציורי-
הדיוקן צדדו בטכני¬
קה החדשה של ציור־
הפסטל (מ. קנטן דה
לה טור [ע״ע]> דאו־
באטיסט פרמו [-־ 61 ?
011116311 ־ 1 ]). דמות בפ¬
ני עצמה היחד, זו של
ז/ ב. שרדן (ע״ע), ז׳. א. פראנונאר: הנדנדה (אוסוי ואלם, לונדח)

985

צרפתית, תרבות: אמנומ

986

א. רוסו ("חסוכם"): שנת הצועניה, 1897 (המוזיאון ?אמנות מודרנית, ניו יורש;

אחד מגדולי ציירי הטבע הדומם, ששאב את השראתו מהציור ההולנדי
של המאה ה 17 . בעוד שכמה מציורי צייר־הנוף המעניין איבר דובר
(£ז 6 < 1101 £־ו 0 כ 1 ג 111 ) קרובים לנופיו הגראנדיוזיים של פרגונר, מתקרבת
נימתו לנופי־החרבות הראליות והדמיוניות של הצייר האיטלקי ג׳אן
פאולו פאניני ושל אמן־ההדפס האיטלקי ג/ ב. פירנזי(ע״ע). ד,נסיה
לקלאסיציזם בשליש האחרון של המאה מצאה את ביטויה באחד
מציוריו המוקדמים של ד. ב. גרז (ע״ע; "ספטימיוס סורוס הגוסס
וקאראקאלה"), אך הוא נודע יותר כאבי הציור האנקדוטי-סנטימנטלי
המכוון ללקוח הבורגני בעיקר. ביטייו המובהק של גצחון הקלאסיציזם
בציור היתה יצירתו של ז/ ל. דויד (ע״ע), ג 20 השנים האחרונות של
המאה ה 18 . נושאיו, הלקוחים בעיקר מן ההיסטוריה הרומית והיוונית,
קשורים תמיד בעלילות בעלות משמעות של מוסר עליון והקרבה
עצמית למען אידאלים נשגבים; דויד רתם את אמנותו לשירות
המהפכה, תו הקנתה לו מעמד של שליט באמנות הצ׳ של אותה
תקופה (ר׳ תמ׳: כרד כ״ה, עמ׳ 257 ).

פסלי המאה ה 18 נודעו בדיוקניהם ובפסליהם הדקורטיוויים:
ניקולה קוסטו (טס 5£ ! 001 ! סוסי מארלי המפורסמים, 'שאנז־אליזה,
פאריס); ז׳אן-לואי וז׳אדבאטיסט למואן ( 116 ץס 1 ק 06 ), שהיו בראש
ובראשונה דיוקנאים; אטין־מורים פאלקונה, שנודע בפסל־הפרש של
פיוטר הגדול בפטרבוריג(נחנך ב 1782 ). מן הידועים שבפסלי המאה
היו גם אוגיסטן' פארו, ד. ב. פעל (ע״ע), קלודיון, האחים סלח
( 1£2 ) 510 ) וז , . א• *ידוו (ע״ע). פסליו של אדמה בושארדו׳ן היו
ממבשרי הראקציה הקלאסיציסטית,

באדריכלות התבטאה הגטיה הקלאסיציסטית בסגנון המאופק
והצלול של נציגו המוקדם, ז׳. א. גבריאל (ע״ע), בונה ארמון ה״פטי
טריאנון" (תנד: כד׳ ה/ עבד 729 — 730 ). אולם נצחון מלא ניצח
הסגנון הקלאסיציסטי בארדיכלות הצ׳ בתקופת שלטונו של לואי 71 \%.
נציג מובהק היה ז׳רמן סופלו ( $011££10£ ), שתכנן את כנסיית סנט-
ז׳נוויאב (הפנתאון). צאצא יוצא־דופן של הקלאסיציזם הצרפתי היה
סגנונם של הארדיכל האוטופיסטי קלוד־ניקולה לדו (£ג 011 (>^ 1 ) ושל
אטין־לואי בולה ( 8001166 ). פישוט הצורות, הוויתור על עיטורים
וביקוש רעיונות חדשים ובלתי־שגרתיים עשאום למבשרי האדריכלות
המודרנית,

סגנון הארדיכלות של המאה ה 19 בצרפת נשא ברובו אופי
אקלקטי מובהק, כבמרבית ארצות אירופה (כנסיית לה מאדלן,
פאריס, 1806 ואילך; תמ ׳ : כר׳ ד׳, עמ׳ 623/4 ). הפעילות הארכיטק¬
טונית בעלת החשיבות, ששבה והתחילה רק באמצע המאה ה 19 ,
הביאה עמה בהדרגה ידע טכני ועיון תאורטי. נציג מגמה זו היה
א. א. ויולה־לדדדיק (ע״ע). אפילו בשיבה אל סגנון הבארוק לא בחלו
לעתים הארדיכלים: בניין אפייני ומרשים הוא בית־האופרה של
פאריס, יצירתו של ש. גרגיה (ע״ע). בניין אחר, בו ניכרת אף

השפעה ביזנטית-מזרחית, היא כנסיית סאקרה־קר (■ז 6.00€£1 ז 530 ),
במונמארטר שבפאריס ( 1875 ואילך).

בשנים 1887/9 בנה המהנדס גיסטאו אייפל את יצירת-המופת
הטכנולוגית הראשונה על טהרת הברזל — מגדל־אייפל. בשלהי
המאה ה 19 הומצא בצרפת הבטון המזרן, ובראשית המאה ה 20 נבנו
בניינים בטכניקה זו, בידי הארדיכלים אוגיסט וניסטאו פרה (־זש?
״ז). שערי תחנות־המטת בפאריס תוכננו, בראשית המאה ה 20 ,
בסגנון ה״אר גובו" ( 630 ׳\! 01 א "^), ע״י אקטור גרימאר.

תרומתה החשובה ביותר של צרפת במאה ה 19 היתד. בתחום
הציור. השפעת דרד (ר׳ לעיל) נמשכה עד מותו ( 1825 ). קרוב לו
ברוחו היה א. ז׳. גרו (ע״ע), שתיאר בסגנון קלאסיציסטי־הרואי
את קרבות נפוליון ומסעיו. ז/ א. ד. אנגר (ע״ע; ר׳ תמונת נפוליון 1 ,
לעיל, צרפת, היסטוריה) ייצג נוסח חדש של קלאסיציזם, ששאב
את השראתו בעיקר מרפאל והשפיע על תאודור שאסריו (- 85€ ג 01
11311 ). נציגי הראקציה נגד הקלאסיציזם היו ת. ז׳ריקו (ע״ע,
״רפסודת מדוזה״, 1818/20 ) וא. דלקרואה (ע״ע), שחזר לצבעוניות
ולתנועה הסוערת, נוסח רובנס. ב 1847 בקירוב קמה אסכולת-
ברביזון (ע״ע), שדגלה'בציור הנוף תוך הסתכלות ישירה בו
ובתיאורו ללא נופך של דרמה ו״בימוי" מלאכותיים. עם חבריה נמנו
ת. חסו, ק. קורו, ש. פ. דוביניי (ע׳ ערכיהם) וקונסטאן טרואיון
(תסץסז־ד), ואליהם נספח גם ד. פ. מילה (ע״ע). שגי ציירים גדולים
אחרים, ג• קורבה וא. דומיה (ע׳ ערכיהם), היו מקורבים אף הם
לקבוצה זו ותרמו, כל אחד בדרכו, לעליית הראליזם בציור הצרפתי.
דומיה היה גם גדול הגרפיקנים ואבי הקאריקאטורה המודרנית בצרפת.
הציירים החשובים מלבדו בשטח זה היו ם. גורני(ע״ע), בליתוגדפיות,
וג. דורה (ע״ע, ור׳ תמ׳! לעיל, ספרות), בתחריט־עץ. למן 1855 ,
שנת התערוכה העולמית בפאריס, שוב זכתה צרפת למעמד בכיר
באמנות האירופית. הגם שהאמנים שבזכותם זכתה למעמד זה פעלו
ברובם מחוץ לחוג המקובל על הביקורת והממסד, כפי שיוצג בתערו¬
כות הרשמיות של ה״סאלוך (א. תואר, א. דגה, ק. פיסרו, א. סיסלי,
פ• סזן, א. מנה, ק. מוגה, פ. גוגן [ע׳ ערכיהם] ועוד). מהציירים
ה״פרימיטיוויים״ נודע' א. רוסו (ע״ע) המכונה 0011311161 16
("המוכס").

בעקבות אסכולת-פרביזון באהאסכולת-האימפרסיוני-
ז ם (ע״ע), שנתגבשה בפאריס בשנות ה 70 של המאה ה 19 והשפיעה
על הציור בכל ארצות אירופה וגם באה״ב. הפוסט־אימפרסיוניסטים
והנאו-אימפרסיוניסטים שפעלו בצרפת בשלהי המאה ה 19 , ואחריהם

א. רודן: אזרח' שלה <ננם) ; ( 1884/86 ). יציסח הברונזה של יצירה זו
נזצויה בלונדון

987

¬ חלוצי האמנות החדישה של רא
שית המאה ה 20 , הפובים (ע״ע
פוביזם, פובים), הקוביסטים
(ע״ע קוביזם), וכ״כ פי_קםו וד.

ברק (ע׳ ערכיהם) וראשוני
הזרמים המופשטים כאו׳רפיזם
(ע״ע ר. ךלונה), הפכו את אס-
כולת־פארים לשם נרדף לאוואג־

גארד המודרני. צרפת שמרה על
מעמדה הבכיר גם אחר עליית
האסכולות הבין־לאומיות, הד־

דאיזם (ע״ע), שם. דישן(ע״ע)

היה מחשובי מנהיגיו, והסיר־

ראליזם (ע״ע) עם האידאולוג
העיקרי שלו, א. בךטון'(ע״ע,

כר׳ מילואים).

החשוב שבפסלי צרפת במאה
ה 19 היה א. רודן (ע״ע). ב¬
מאה זו בוצעו גם פסליהם ה־

ךקוךטיודים של פרנסוא ריד
( 16 > 0 ?ז תבליט "המארסייז"

בקשת־הנצחון בפאריס) ושל

ז׳אן־באטיסט קארפו (^; 6 יך 031 ; חזית האופרה, פאריס).
בעת החדשה חשובה במיוחד תרומתה של צרפת לארדיכלות.
מלבד א. ג. פרה (ר׳ לעיל), שפעל בכל רחבי צרפת, נועד מקום
מרכזי באדריכלות המודרנית ובתאוריה של הארדיכלות ללה קור־
ביזיה (ע״ע). בתאוריה ובחזון של הארדיכלות קדם לו טוני גאוניה.
,(065 בין פסלי המאה ה 20 יש להזכיר את שארל דספיו ( 130 ת

א. מיול וא. צדקין (ע׳ ערכיהם).
צרפת, ובמיוחד פאריס, הוסיפה לשמש מרכז האמנות החדי¬
ש ה החשוב ביותר עד אמצע המאה ה 20 בקירוב, וביו שתי מלה״ע
היא הפכה למרכז־אמנות בי״ל. פעלו בה אמנים מספרד (פיקסו, חואן
גרים), מאיטליה (מודילעי, ג׳ורג׳ו דה קיריקו [ 0 :> 1 ז 011 ]), מרוסיה
(סוטין), מיפן (פוג׳יטה) ומאה״ב. בשנות ה 20 קמה תנועה צ׳
חדשה, הפוריזם, שנציגיה היו אמדה אוזאנפאן ( 1 ח 3 )ח 6 ./י 0 ) ולה
קורביזיה. אתר תקופת פריחה קצרה של ציור פיגוראטיווי השתלטה
;10(01-0161) מגמה מופשטת, שחתרה לטשטוש המוקד המבני
ע״ע מפשטת, אמנות). בשנות ה 60 תפשה נידיורק את מעמד

הבכורה במנהיגות האמנות החדישה.
וע״ע אמנות; ארדיכלות; בר 1 ק; ג 1 תיקה; מניריזם * פסול; פרים,

אסכולת־; ציור; קלסיציזם; רומני, סגנון: רוקוקו! רנסנס.

? 07 ( 07 , ?0112 ? 186 [ס 6 ז 141 ? 5644 446 [> 48865 ס x11x1026 11084$, 1 ^,

1923; 11. 8131 €, 1*'/161 411 X11' 516616 60 7., 1928 3 ; 111. ,

1*61 )7 )6}12461^ 411 \111 € *16(16 6 7 ח x0066, 1<)31 1 ( 1 /'* 1 .. 111 ; ז
! 61/£)61^ 4( 10 // 14% 11£1£ ? ז 1 ( 144 .. 111 ;*' 1931 ,. 7 £11 1-626 ! 6 ? 10 ה 414 מ
60 1£ 65 וקס x6116 46 7)0416, 1932; ). 1. 1^11 7 6 ) 760 ' 7 כ 0 ־ן x0x^0156 46 2 x 8 -
£1116, 1 11, 1928 — 31; . 0 1931 ,. 7 ה 1 6 ו 144 ?\ $644 01 < 1 ? 51641 ,ז 0 ת!>זג ;

1<|., 41 מ x1X04446110)4 40 7)6)168 €844X68 /4)681166111)'£ , 1938; ?. 580-
0£7, 1*65 ?*■11x4115 ]700(01 5 , 1931; ). 1441807(, !*'4x1 ?76-70118# ז ,
1938: 1 701 6$ ■ 1110 * £ 1 ? , 1100 ( 00 ? . 1 ־ x0x65 465 6§11565 46 7., 1938;

]. ?¥31)%, 786 ?0171314 £>}[) 165 ז x681166114X6 0] 1116 0)40" 0/ €11114)/,
1938; 111., 4>1 1471 €1140406 ,. 101 ; 1918 , 1498 — 987 01 < 51641064 ה
0 / 1716 ?01x0146 *6[ 416 ?0104, 1950; >1. ;\1 4 * 14 ,ץב 17 ו x681166141x6
11011 x0046, 1939; 8. 1)071¥31, 1*0 ?61x114x6 ]1942 , 11 ־ 1 , 56 ! 0 ) 08 ז ;

1 4176 < 11 )( 0 8 * 1 , 030107 .£ ; 1944 , 66 ( €611 11 ( 7 476 * £11611 ■( 7 ,ח 3¥0413 ״
(7811(0156, 1945; 81. 2^118071, 1*6 ?11x011 6 011705 ^ .א ; 1946 ,. 7 1 ז ,

1*0 56111 ?111X6 611 71'0116£ 46?4415 704414, 1946; 1-. 1 65 * 1 , 000117 ) 1311 ־
86011X-0X15 614 7., ?0556 61 066X16, 1948; 111., 711*101X6 46 1'0X68466*11X6
118551<7 0655111 6 * 1 , ¥31100 !,. 1 .? ;* 1963 ,^- 1 ,. 7 614 446 ן x0x1(015, 1948;

8. 110 0 7 40 ^ €881604 י יל 3 חג x01466, 1 0 [ 65 * 1 ,. 111 ; 53 — 1948 י ז\ז־ x41x15
46 7., 1949: 0. 1 > 0155<>107718311 .? ; 7 1949 46 54445665 65 * 1 | ת ,

988

1*6 51^16 1*04415 1949; ?.14. 8110801, ?0101114 ? 17811 116 ן 65£ ח 10 ז x12

114 7x01166, 1949; ?. 000(1, 1*0 ?16 465 1X10X441X16X15 7x011(015, 1951;

?. 1-3¥0113 61 ? 0 * 1 , 7818011 . 81 — 5 קת 31 ל 0$01 ( 1 .? - ת X114X6 1X114X016 6 ה
7x0x66, (1180■ — 1380), 1951; <3. 0101170, 1*65 7211*65 ? 01 x 10 x 6 * 46
7x0X66, 1-11, 1953; ?. ?730035(01, 7115101x6 46 18 ?61X11X4X6 7x00(01*6,

1 1315101 ,. 141 ; 1956 ,. 7 614 4465 !) 20181 ־*£!£/£־£ , 007 ( 1811 * . 81 ; 1955 , 11 ־ x6
46 10 ?6111111X6 ]60#(0156 414 X^? ^ 444 XX 0 516616, 1-11, 1962;

]. ?070807, 7x6)168 \11x10544X65 7x01X4 111147141140X64 548X1450 )?15, 1956;

5. 14110(07, 5404677 ח x6x68 ?01x11112 1855 ׳<תג> 8 .$ ; 1956 , 1956 —׳ -
84. 1411071101300 01 31., 716x68 €05864x015, 1961; 087157,

1*65 €01864x4165 46 7., 1963 144 ? $6441 0 * 1 , 3000151 .. 1 ;־ x6 7x08(0156 ,

1 963 061 ,) 03110 . 81 ; צ X1614X65 ?0x15160X65; / 04415 * 1 46 6 * 1 [) 0 ? 6 ׳ X?1, 1964.

. א. רו

מוסיקה. בתולדות המוסיקה האירופית תופסת צרפת מקום
בכורה, בהיותה מרכז של יצירה, מחשבה ופעילות מוסיקלית רצופה
מאז יה״ב. לצד פיתוח מוסיקה עצמית בעלת אופי מוגדר, גילתה
צרפת גם יכולת מפליאה בקליטת השפעות זרות ורעיונות מארצות
אחרות (בעיקר מאיטליה), כאמצעי נוסף של העשרה רוחנית.
ביה״ב היתד, צרפת מרכז ראשון־במעלה של פעילות מוסיקלית.
הרפרטואר של השירה הכנסייתית (הידועה בכינוי המסרתי "שירה
גרגוריאנית") נחתם בקיסרות הפראנקית תחת שלטונו של קארל
הגדול, הפוליפוניה המוקדמת התפתחה במנזרים החשובים של
שארטר וסן מארסיאל (בלימוד). בסוף המאה ח 12 התגבש בכנסיית
נוטר־דאם' בפאריס רפרטואר עשיר של ליטורגיה (ע״ע) פוליפונית
בסגנון ה״אודגנום החפשי״ (ע״ע מוסיקה, עמ׳ 543 ), והתפתחה שם
גם טכניקת המוטטה (ע״ע). החשיבה המוסיקלית־מתמטית של הוגי
הדעות בפאריס הביאה ליצירת שיטת ארגון ורישום ריתמי, שהיתה
בסים להתפתחות הסגנון הרב-קולי ולרישום התווים הריתמי במו¬
סיקה האירופית, שיטה זו הגיעה לשלמות בכתבים התאורטיים של
,((0(130065 <10 *4111-15) פילים דה ויטרי (ע״ע) ויוהאנם דה מורים
במקביל לכך התפתחה בצרפת אמנות חילונית עשירה ע״י הטרוב¬
דורים (ע״ע) והטרוברים, שהגיעה לשלמות אמגותית ביצירות
גיוס דה משו (ע״ע), סגנון המלחינים הצרפתים הביא לגיבוש
הסגנון הקוסמופוליטי של המאה ה 15 , המכונה הסגנון הפראנקו־
פלמי, או הנדרלנדי. מלחינים כמו גיום דיפי (ע״ע) ואחרים הרבו
לפעול במרכזי מוסיקה שונים באיטליה, צרפת, בורגונדיה ונסי¬
כויות גרמניה, ויצירותיהם זכו להערכה רבה מצד הוגי הרנסאנס,
שראו בכתיבתם ״אמנות מושלמת״ ( 1:3 :> 6 )ז 6 ת 41-5 ) — אמנות שהגי¬
1570 עה לשיא פריחתה ביצירותיו של ז׳וסקן דה פרה (ע״ע). ב
40(160116 <16) נוסדה בצרפת ״האקדמיה לתורת השירה והמוסיקה״
06 ^ 105 * ! 6 06516 ?), לפי דוגמת האקדמיות באיטליה, שהעמיקה
לבחון את הקשר בין טכסט למוסיקה תוך התייחסות לתאוריה של
המוסיקה היוונית העתיקה. הצורך לבסס את המוסיקה על תאוריות
והסברים פילוסופיים אפיינה את הגישה המוסיקלית בצרפת מאז
ואילך. גישה זו היתה מצד אחד גורם מפרה ומעשיר (לדוגמה, בשאג־
סונים הנועזים של קל 1 ר לה־ז׳ן [ 60006 ) 16 16 >ס 013 ]), ומצד שני
גורם שכלתני אקדמי, שהחדיר בהדרגה נימה של שמרנות למוסיקה
הצ ׳ , בהשוואה להתפתחות הספונטאנית והתוססת באיטליה. אולם
לצד המוסיקה הרצינית התפתח בצרפת ה״שאנסוך, שהוא שיר
חילוני, קליל ומלא־עליצות, המוצא ביטוי מובהק בשאנסונים של
.(1560—1480 : 0160160( (300(5010) קלמאן ז׳אנקן
האופרה'(ע״ע), שהיתה אמצעי הביטוי החשוב ביותר של איטליה
בראשית תקופת הבארוק, הובאה לצרפת ע״י המלחין האיטלקי
פראנצ׳סקו' קאוואלי ( 3111 ׳ 031 ). באמצע המאה ה 17 כבר גיבש
לילי (ע״ע) סגנון אופראי צרפתי מובהק. את האופרה הצ׳ אפיינו
עלילות מיתולוגיות־היסטוריות, דקלום בהיר וברור של הטכסט
הפיוטי, העדר ניגוד חזק בין סגנון הרצ׳יטאטיוו וסגנון האריה,
ושימוש רב בבלטים ובאפקטים בימתיים רבי־רושם. במקביל לאו¬
פרה התפתחה גם מוסיקה לבלט (ע״ע) ומחולות חברתיים. כמו
המנואט, שרבה חשיבותם בהתפתחות הסגנון האינסטרומנטלי הבא־

צרפתית, תרכות: אמנות; מוסיקה

א. פרה: כנסיית נוטר־ראם, 5 ה רינסי
( 1022/3 ) נ? הטרכיבים הם ©בטח
מ!וין, ח׳סוה

989

צרפתית, תרבות: מוסיקה; השפעתה בעולם

990

רוקי והקלאסי. במאה ד. 18 נודעה צרפת כמרכז פעילות מדעית
ואמנותית, שאפיינה אותה התעניינות האנציקלופדיסטים מחוגו של
דידרו (ע״ע). בלט בהם ז׳דז׳ק רוסו (ע״ע), שחיבר מאמרים תאו-
רטיים על מוסיקה והתפרסם גם כמלחין. תרומה ראשונה במעלה
בתחום חקר התאוריה המוסיקלית היתה סדרת חיבוריו התאורטיים
של זץ־פיליפ רמו (ע״ע), מחשובי מחברי האופרה בצרפת בראשית
המאה ה 18 . פאריס הפכה זירה לפולמוסים סוערים — בשנות החמי¬
שים סביב בעיית האופרה "בופה", שהביאה בעקבותיה גיבוש סגנון
אופרה קומית צרפתית, ובשנות השבעים סביב סגנון האופרות של
גלוק (ע״ע). בית האופרה ומוסד הקונצרטים הפומביים ( 5 ״ 00 תג 0
615 ג 1 :זמ 1 ת 5 ) של פאריס היו דוגמה לחיקוי בחצרות המלכים והנסיכים
החשובים של גרמניה ואוסטריה. תרומת צרפת בהתפתחות הקוני
צ׳רטו והסימפוניה הקלאסיים אף היא רבת חשיבות.

המהפכה הצרפתית הביאה לשינוי ערכים יסודי במעמד המוסיקה
בחברה הצרפתית. מנהיגי המהפכה ראו במוסיקה כלי פוליטי וחינוכי
חשוב. והאופרה במיוחד היתה למכשיר הפצה של רעיונות חדשניים.
המוסיקה הצרפתית של תור המהפכה עוררה עניין רב בבטהובן
(ע״ע), שהאופרה היחידה שלו, "פיךליו", מבוססת על תמליל צרפתי
מהפכני. משטר המהפכה הביא לארגון הקונסרווטוריון של פאריס
כמוסד לאומי לחינוך מוסיקלי לכל (כפי שהוא קיים עד היום הזה),
והוא שימש דוגמה לארגון מוסדות דומים בארצות אירופה האחרות
במרוצת המאה ה 19 .

בעקבות הרסטורציה ומהפכת 1830 הפכה פאריס למרכז מוסיקלי
ותרבותי פעי$, ומלחינים מכל רחבי אירופה, כגון שופן, רוסיני
וליסט, ניהלו בה את החיים המוסיקליים. עם זאת גררו אחריהם
המבנה הריכוזי של הממסד המוסיקלי בפאריס ואפיו המסחרי גם
שמרנות ונוקשות, שהכבידו במיוחד על דרכם של מוסיקאים מקוריים
וחדשניים, כברליוז (ע״ע), שהיה הדמות המרכזית במוסיקה הצ׳
הרומנטית המוקדמת. במאה ה 19 חלה התקרבות בין סגנון ה״גראנד
אופרה" לבין ה״אופרה־קומיק", שהתבססה אף היא על סיפורי עלילה
רציניים, רגשניים ואף טרגיים, דוגמת האופרה "ברמן" של ביזה
(ע״ע). ההבדל היחיד בין שני סוגי האופרה היה השימוש בדיאלוגים
מדוברים באופרה־קומיק. במחצית השניה של המאה ה 19 חדרה
השפעת הדרמה המוסיקלית הוואגנרית (ע״ע וגנר) למוסיקה הצ׳
והעמידה בסכנה את עצמאות הסגנון הצרפתי. במיוחד ניכר הדבר
בחלק מיצירותיו של סן סנם (ע״ע) ובמוסיקה של סזר פרנק (ע״ע).
אולם, מלחינים כמו פורה (ע״ע) ודביסי (ע״ע), שהשתחררו מהש¬
פעת המוסיקה הגרמנית, החזירו ׳למוסיקה הצ׳ את אפיה המסרתי
המעודן והרגיש. המוסיקה של דביסי שימשה מקור השראה חשוב
להתפתחות סגנונות המוסיקה החדישה, על סף מלה״ע 1 נודעה
פאריס כמוקד הפעילות המוסיקלית החלוצית והחדישה ה״אוונגר-
דית". במקביל לפעילותם של מלחינים צרפתים כראוול, סאטי
וקבוצת ה״שישה״ 865 51x1 ) התיישבו בפאריס מוסיקאים ואמנים
גדולים מרוסיה, כפרוקלפיב וסטח־ינסקי (ע׳ ערכיהם). גם אדגאר
וארז, מן המלחינים המקוריים והחדשניים של ראשית המאה'ה 20 ,
החל את פעילותו בפאריס, ואח״כ היגר לאה״ב. אוליוויה מסיאן
( 165513611 ^ ״ 1 * 011 ) הוא מהמלחינים הצרפתיים הבולטים בתקופה
שלאחר מלה״ע 1 , ובשנות ה 50 היה פיר בולם ( 8011162 161-1:6 ?;
נו׳ 1925 ) ממעצביה הבולטים של המוסיקה הסיר-ראלית והאלקטרו¬
נית.

; 1930 , 11 ־ 1 ה€ 7 ^ 1 ,[ 51 ח 0 ו 1 )ט( 1 . 1 !

. 0 ; 1952 , 1€ /ו 0 <סק 81€#1 ס€ 1.6 , 111 * 8.0513 . 01

7 ^ 1 , 1 ג.ח 1 !נ 1 .ק ; 1959 ,€! 1 ן> 05$7 ] 1 €* 71 >) 1, ]7-1X11 >חב 1111 >ק

,€* 1£41 ז 1 > 1 [ 7,0 ,] 01 * 011 1 ) 0 ( 1 .א ; 1961 1111 .'׳/ €11

. 1970
י. היר.

השפעת התרבות ה צ , בעולם. צרפת היתד. מיורשותיה

הראשונות של האימפריה הרומית שפיתחו ייחוד לאומי וגם ייחוד
תרבותי משלהן. ראשוניות זו וההתפתחות רבת-התנופה שבאה
בעקבותיה הקנו לתרבות הצ׳ מעמד־בכורה באירופה ובעולם וצרפת
היא מקור לא-אכזב של השפעה והשראה גם בימינו, בעיקר בתחומי
הספרות, האמנות והקולנוע. פאריס היא מקום עליה לרגל לסופרים
ולאמנים זה דורות, בה נוסדו אסכולות אמנותיות חשובות וממנה
מוקרנת השפעתן ברחבי העולם (ע״ע פריס, עמ׳ 237 ואילך! ור׳
לעיל: ספרות, אמנות, מוסיקה).

השפעת תרבות צרפת קודמה ע״י מעמדה הפוליטי החשוב
של ארץ זו, ע״י היותה מקור לתנועות פוליטיות כל־עולמיות, כגון
המהפכות ב 1789 וב 1848 , הכיבושים של נפוליון ותודעת זכויות
האדם שהם הפיצו, הסוציאליזם האוטופי במאה ה 19 והשלטון הסוצי¬
אליסטי לפני מלה״ע 11 , הקמת אימפריה בארבע יבשות שנשארה,
בחלקה, דבקה בתרבות הצ׳ גם בימינו. גורם נוסף היה טמון בפיתוח
ובשכלול המהירים של הלשון הצ׳, שהפכה במהרה לכלי-ביטוי עשיר,
רב־הבעה, בהיר ונעים־צליל. הלשון הצ ׳ הקדימה בהתפתחותה את
רוב לשונות אירופה וכתוצאה מכך היתד. נכונות נרחבת לאמץ אותה
כשפת התרבות. הצ׳ הפכה לשפת החצר והספרות באנגליה
אחרי הפלישה הנורמנית ( 1066 ) וחותם הצ׳ מוטבע על הלשון
האנגלית גם בימינו (ע״ע אנגלו-נורמנית! אנגלית, לשון, עט׳ 312 ).
אחרי ירידת הלאטינית הביניימית, במאות ה 17 — 18 , ובעקבות פעולת
האנציקלופדיסטים (ע״ע), הצ׳ הפכה לשפת ההשכלה והאצולה ברחבי
אירופה, והשפעתה הגיעה אף לארצות מרוחקות בהונגריה ורוסיה
(ע״ע הונגרית, ספרות! צ׳וקונאי! ור׳ "מלחמה ושלום" של טולסטוי).
שליטים אירופיים רבים היו בעלי השכלה צ׳ מושלמת, ביקשו חברת
מלומדים ומינו יועצים מצרפת. כריסטינה מלכת שוודיה קירבה את
דקרט. יוזף 11 (ע״ע, עם׳ 343 ) יזם את תיקוניו בהשפעת כתביהם
של הוגים צרפתים. יקטרינה הגדולה התכתבה עם פרידריד הגדול,
מריה תרדה ויוזף 11 בצ ׳ , ולא בגרמנית שהיתה שפת־האם שלהם,
אך לא היתה ראויה עדיין לשימוש ברמה גבוהה. יקטרינה חיברה
את זכרונותיה בצ', התכתבה עם וולטר, ד׳אלנבר, אירחה את דידרו.
פרידריך (ע״ע עט׳ 211/2 ) הגדול, שהיה בעצמו סופר צרפתי ובז
לגרמנית, אירח בארמונו 5305-501101 (צרם׳: "בלא דאגה") את
וולטר ומלומדים צרפתים אחרים. וולטר שהד. בפרוסיה בשנים
1750 — 1753 ושם כתב: "אני חש את עצמי כאילו הייתי בצרפת:
אין מדברים אלא צ׳. הגרמנית נועדה לחיילים ולסוסים! רק בדרכים
נזקקים לה". השליטים ובני־האצולה העסיקו מחנכים, תכשיטנים,
חייטים, משרתים וטבחים צרפתים ואלה החדירו את מנהגי מולדתם
(לרבות אפנת הלבוש [ע״ע, עמ ׳ 135 ואילך]). גם המטבח הצרפתי
נפוץ, והכנת מרשם המיונית, למשל, בידי הדוכס ארמן דה רישליה
( 81011611611 ) כובש העיר מאון ( 1 ז 13116 ו 1 , במנורקה [ע״ע]! מכאן
השם 31$6 ת״ 0 ץ 3 רת) ב 1756 נחשבה לתגלית; זוהי אחת מנותני טעמו
של המטבח הצרפתי הנודע גם בימינו. פאריס היא עדיין מרכז
האפנה העולמי והלשון הצ׳ שמרה על מעמדה הבלתי־מעורער כשפת-
הדיפלומטיה עד ראשית המאה ה 20 ; מאז היא נסוגה מפני
האנגלית, אך עם הצטרפות המושבות הצרפתיות לשעבר לאו״ם,
שם הצ׳ היא אחת השפות הרשמיות, מעמדה התחזק שוב.

מעמדה הבכיר של צרפת בתחום המדעים המדויקים
נוצר הודות לראשוניות מוסדות התרבות שלה: אוניברסיטות פאריס
(ע״ע אוניורסיטה. עמ ׳ 926 ; סורבון; פריס, .עט׳ 235/7 ) טולוז(ע״ע)
ומונפליה (ע״ע; נוסדה בשיתוף יהודים) היו מן הראשונות בעולם.
המדע המודרני נבנה מהשגיהם של ד• פפן, פסקל, לוואזיה, למרק,
לפלס, פוקו ועוד. הצרפתים הנהיגו את השיטה המטרית המודרנית
(ע״ע מדות ומשקלות, עמ׳ 241 ), אמנם בדורות האחרונים עברה
הבכורה בעיקר לארצות האנגלו-סכסיות, אך השמות קירי ודוליו-
קירי עדייו מייצגים השגים עליונים (וע״ע נובל, פרסי),

991

צרפתית, תרבות: השפעתה בעולם

992

גם במדעי הרוח השיגו הצרפתים זכויות ראשונים. האנציק-
לופדיסטים (ע״ע, ור׳ לעיל: ספרות, דור הסילוסופים) היו מיוזמי
המדע המודרני, תחילת המחקר החדיש של המקרא (ע״ע, עם׳ 321 )
וד״ו׳מתם (ע״ע, עמ׳ 801 ) היתד. בצרפת. שאנפוליון, מהמדענים שנת־
לרד לנפיליון במסעו למצרים, פיענח את הכתב המצרי הקדום (ע״ע
חרטמים, כתב ה־, עט׳ 31/2 ז אגיפטולוגיה). ממפעליה החשובים
של האקדמיה ד!צ' הוא הכנת מזב 1 ז 03 ו: 1 ת 501 מ!עתס 11 ק 1 ז 50 מ 1 11$ קז< 0
(״אוסף כתובות שמיות״) שהחלה ב 1867 . וירולו (ע״ע) פיענח את
כתב־היתדות של אוגרית. צרפת העמידה מזרחנים וסינולוגים מצטיי¬
נים (כגת בני משפחת מספרו! פלי(). בדורות האחרונים התפתחו
כמה אסכולות מדעיות חשובות בתחום הבלשנות, האנתרו¬
פולוגיה ותחומים קרובים, שמייסדיהן ורבים מפעיליהן היו
צרפתים (ביניהם: יהודים). וע״ע סוציולוגיה! סטרוקטורליזם!
סמיוטיקה! סמנטיקה; — כל אלו היו פריצות־דרך נועזות והרחבת
תחומה של המחשבה האנושית.

המוסדות המדעיים של צרפת הם תשתית רבת־חשיבות
לקידום המדעי־רוחני. האקדמיה (ע״ע, עמ׳ 517/8 ) הצ׳ היא
הוותיקה לאחר האקדמיות שנוסדו באיטליה. כעת יש בצרפת 5
אקדמיות עיקריות הפועלות במסגרת *אזגס? 16 > 105111111 ("מכון
צרפת״! ע״ע פרים, עמ׳ 235 ). האקדמיה העיקרית היא 16 מז?>ג> 403
56 ! 3 ;>מ 03 ?. עם חבריה ( 40 "בני־האלמוות" — 6 זת 0 זגג 1 ן) 5 ?ע
8 ! 016 סגמ 1 מ 1 ) נמנו גדוליירוח, כגון לפלס, ויניי, מיסה, שטובריאן,
רקטור הוגו, ובדורנו קוקטו (על אקדמאים יהודים: ע״ע צרפת,
יהודים). אקדמיות אחרות בעלות חשיבות, הפועלות מחוץ למסגרת
״מכון צרפת״, הן האקדמיות לחקלאות (נוס׳ ב 1761 ), לארדיכלות
( 1840 )! לכירורגיה ( 1731 ), לרפואה ( 1820 ), לרוקחות ( 1803 ).
5 ת 0 ין 5 165 > ..ו/ (״הא׳ לספורט״, נוס׳ ב 1910 ), מעודדת את כל ענפי
הספורט, מחלקת תעודות ופרסים ומארגנת ועידות ותערוכות.

המוזיאונים הצרפתיים נחלקים ל 3 קבוצות. (א) 31 מוזיאו¬
נים לאומיים 0 ע 31 סס 1 ז 3 מ 51115668 ) בבעלות המדינה. החשוב ביותר
מוזיאון ליבר (ע״ע,ור׳תמ׳: כרך ה׳, עמ׳ 727/8 ! כרך כ״א,עמ׳ 296 )
המכיל שפע של מוצגי אמנות ומדע בעלי ערך נדיר, כגון תמונת
״מונה ליזד.״ של לאונרדו (ע״ע, עמ׳ 49 , ותמ׳ אחרי עט׳ 56 ) דה
רנצ׳י, ומצבת מישע (ע״ע, ושם תמ׳) שניצלה בידי המזרחן קלרמון־
גנו (ע״ע). ליד המוזיאון פועל בי״ם למחיאולוגיה. חשובים עוד
המוזיאונים של ורסי (ע״ע), טריאנין, סור (ע״ע), משכן "המידות
התקניות״ והאולפן של דלקרואה (ע״ע) בפאריס. (ב) 31 מוזיאונים
״מובחרים״( 0135505 5108665 ) בבעלות אגודות ציבוריות או מוניצי-
פאליות. (ג) כ 850 מחיאונים אחרים. במוזיאון לאמנות יהודית
בפאריס, שהוקם אחרי מלה״ע 11 , מוצגים תשמישי קדושה. וע״ע
מוזאון, עמ׳ 406/7 ׳ 409 ! פרים, עמ ׳ 236/7 ! 239 .

בצרפת רשת נרחבת מאד של ספריות. החשובה בהן היא
031100310 1110 > 0 ו 1 ז 110 נ 1 ! 8 ("הספריד. הלאומית") בפאריס שאליה
מסונפות כמה ספריות, כגון "ספריית האופרה" ו״ספריית האקדמיה
הלאומית למוסיקה". ראשיתה של הספריה בספריות מלכי צרפת,
ובצורתה הנוכחית הוקמה ב 1926 . הספריות ברחבי צרפת מסווגות
כ 110111608113106$ 005 ;מי!: 131101 !ל ("ספריות אוניברסיטאיות"), .ל
0125800$ 3108 ק 101 סנ 11 ח ("ספריות עירוניות מובחרות"), 060103165 .נ!
061 ק 010 ("ספריוח־השאלה מרכזיות"). בספריות אספים נדירים,
מהם בעלי חשיבות יהודית, והן נהנות מסיוע המדינה, וע״ע ספריה,
ספרנות, עמ׳ 437/9 , 441 ! ספר, עמ׳ 303/4 .

התאטרון הצרפתי היה ממעצבי דמותה של אמנות זו
באירופה. הוותיק והחשוב בתאטרונים בצרפת הוא ה- 000160110
3186 ןת 03 ?, שנוסד ב 1680 ממיזוגן של 3 להקות, מהן אחת של מוליר
(ע״ע, עמ ׳ 442 ) ! שמו הראשון היה 315 ־ < ) 30 ז״ 0-1 ז 31 :> 11 ' 1 או ״ 513150
51011606 016 ("בית־מוליר"). בתקופת המהפכה התפלג לפלגים יריבים

ונוסד מחדש ב 1803 .

התאטרון פעל ע״ם
כתב־זכויותמטעם לו־

אי ותיקונים

מאת נפוליון. מאז
מלה״ע 11 אורגן מ¬
חדש פעמים אחדות.

על בימת ה״קומדי"

הוצגו המחזות הצר¬
פתיים החשובים ב¬
יותר, ובהם הופיעו
גדולי השחקנים, כגון
רשל (ע״ע! בין הש¬
אר — כגיבורת "פד¬
רה" של רסין! 1844 ])

ושרה ברנד (ע״ע). כאן הופיע גם ז׳.-ל. ברו (ע״ע) עד ייסוד
להקה משלו בתאטרון ״מאריניי״( 513012117 ! 1947 — 1956 ). בתאטרון
מאריניי הופיע יחד עם אשתו, מאדלן דנו( 116031101 ) ועם מ. מרסו
(ע״ע [וד׳ להלן תאטרון "גארגאנטיאה ופאנטאגריאל"]! "התאטרון
הכולל").

תאטרון ותיק אחר הוא ״אודאוך (ע״ע, ושם תם׳) שנוסד ב 1797 .
עלה באש ונבנה מחדש פעמיים. ב 1841 הוכר כתאטרון "הלאומי"
השני. ב 1946 סופח ל״קומדי פראנסז" ושמו היה $3116 1,01x601110002
(״אולם ליכסנבור״), ב 1959 הופרד ימה ״קומדי״ ושמו הוסב ל 71163106
031106 ? ("תאטרון צרפת"). התאטרון המרוחק ממרכזי הבידור
ההמוניים מגיש מחזות בעלי גוון אינטלקטואלי המתאימים לקהלו
המיוחד. ממנהליו הבולטים היה ם. דמיה ( 0600100 .? ! 1922/30 ).
ב 1959/68 ניהלו ז׳.-ל. בארו! הוא פוטר בעקבות עמדתו במהומות
הסטודנטים והקים שוב תאטרון משלו ( 3013801161 ? 61 03083011113 ,
ע״ש גיבורי הסופר ראבלה).

ה״תאטרון החפשי״ ( 1-11106 ־ 71163006 ) נוסד ב 1887 ע״י א. אנטואן
(ע״ע). מ 1897 נקרא 6 מ! 010 .ו 63106-7 ! 71 . אנטואן עצמו נעשה אח״כ
מנהלו של ה״אודאון״ ( 1903/16 ). יורשו ב״תאטרון אנטואן" היה
פ. דמיה ( 1906/19 ). תאטרון זה הציג את המחזות החדשניים של
איבסן, האופטמן, סטרינדברג. מהתאטרונים החדשים נודע ביותר הוא
13106 נ 1 קסק 02010031 71163106 (.?.זי! . 7 ! "התאטרון הלאומי העממי")
שנוסד ע״י דמיה ב 1920 . רעו של דמיה מה״אוז־און", פול אברם
(מז 03 ל^! נר 1883 ), ניהל את התאטרון בשנים 1938/40 (בשנים
1944/55 היה מנהל "הק ונסח וטורי מ הלאומי למשחק הדרמה" בפרים!
ע״ע, עמ ׳ 236 ). תאטרון זה התפרסם בעיקר בהנהלת ד. וילאר
( 1951/63 ) ומחלק את זמנו בין פאריס ואוויניון, מקום שם ערך
וילאר פסטיוואלים מ 1947 . בבימה זו הופיע דראר פילים ( 1922 —
1959 ) ומריה קאסארם ( 0353065 143013 ; נו׳ 1922 , בתו של גולה
ספרדי). התאטרון הציג, מלבד מחזות חדשניים (פיראנדלו, ברכט),
גם דראמות קלאסיות (ראסין, שיקספיר).

דמיה ניסה, בשנים 1911/2 , להפעיל "תאטרון לאומי נודד"
כדוגמת "תאטרון שיקספיר" באנגליה, והציג את "הסוחר מוונציה",
"אנטוגיוס וקלאופטרה" ועוד. מלבד תאטרונים אלה יש עוד רבים
בעיר־הבירה ובערי-השדה.

החידושים החשובים ביותר של התאטרון הצרפתי היו: חוק
״שלוש האחדויות״ של המחזאות הקלאסיציסטית (ר׳ לעיל, ספרות)!
״התאטרון הכולל״ ( 10131 71163106 ) של ד.־ל. בארו, המשלב לחודה
כוללת את כל מרכיבי ההצגה, שהם, מלבד הטכסט, גם התאורה,
מוסיקה, תנועות, תפאורות ותלבושות (וע״ע פנטומימה). ד.-פ. סרטר
(ע״ע) החדיר הגוה למחזותיו האכסיסטנציאליסטיים. הרחבת תחומי
התודעה אל עבר דמדומי הבלתי-נתפס נעשה ב״תאטרון האבסורד"

"פדרה" מאח ראסין, ב״תאטרוז ה 5 אוטי הקממי",
1997

993

צרפתים תרבות: ראינוע וקולנוע

994

מאז שנות ה 50 (ר׳ לעיל, ספרות). מיוזמיו היה א. ?!מי(ע״ע) במסתו
״אגדת סיסיפוס״ (ע״ע): הוא ראה את המעמסה הרובצת על האדם
בחוסר־התכלית של חוויתו המנוכרת לסביבתו. שם. ש.

צרפת היא מולדת הראינוע — המצאתם של האחים לימיר
(ע״ע) — והיא אחת הארצות שבהן הגיע הקולנוע האמנותי
(עד לאחרונה) לשיאי השגיו והשפעתו.

סרטי לימיר התמסרו לרישום המציאות והנצחת בבואתה בראי
המצלמה, כגון ״כניסת הרכבת״ ( 1895 ). דורד מליאם ( 161168 ?), לעו¬
מתו, הפיק סרטים שהמחישו את האשליה, ההזיה והחלום, כגון "מסע
אל הירח״ ( 1902 ) לפי ז , . ורן. בכך נקבעו שתי הדרכים הראשיות
של אמנות ה״סינמה״: התיאור הראליסטי והדימוי הסיר-ראליסטי.

חברות־הפקה ענקיות כשל ל. גומון ( 03001001 ) וש. פאסי
( 31116 ?) הקימו אולפנים והפיצו עשרות רבות של סרטים. לואי פיאד
( 6111113116 ?) ופרדינאן זקה ( 26663 ) ביימו סרטים רבים שעיקרם
ההרפתקה, הבדיחה, המלודרמה וההפתעה המזעזעת והמשעשעת.
הוקמה גם חברה קטנה ל״סרט אמנותי״ ״ 111 ? 06 , נוס' 1907 )
שהפיקה סרטים עם שחקני ה״קומדי פראנסז" ("רצח דוכס גיז",
1908 ) והפרטות מספרי מופת (״ז׳רמינאל״, ע״פ זולה, 1913 ).

בראשית המאה ה 20 התבלטו' קומיקנים רבים, כגון ז׳אן דיראן
( 0013011 ), לאונס פרה ( 61161 ?), אך על כולם עלה מאכם לנדר
(• 1300161 ! יהודי, שמו המקורי 1116 ׳\ 611 ״ 4.1 ?. 9 ) שיצר דמות מלאנ־
כולית ואלגנטית והעלה את הקומדיה לדרגת יצירת־אופי• סדרות
ההרפתקה של פיאד (״פאנטומאם״, 1913/4 ! ו״ערפדים״, 1915 ),
סייעו לצמיחת תעשיית הסרטים ד.צ׳ לכדי מעצמת־בידור עולמית.

מלה״ע 1 גרמה משבר וההתאוששות החלה בשנות ה 20 . קבוצה
של מבקרים כר. קאנידו( 0300010 10110 סס!?, מייסד מועדון הסרטים
הראשון בעולם) ולואי דליק ( 061106 ) יצרו את האסכולה הצ ׳
האוואנגארדיסטית שפיתתה גישה חדשה אל ה״סינמה" כאל אמנות
שוות-ערף לשאר האמנויות (״האמנות השביעית״ — כינוי שנתן
לה קאנידו ונפוץ במהרה). יוצרים כדליק, ז׳רמן דילאק ( 00136 !
״הכומר והצדף״, 1926 ), מארסל ל׳ארביה ( 161 < 44611 י. 1 ; "דון ז׳ואך
ו״פאוסט״, 1922 ) — העשירו את 'מדיום הראינוע במגוון ניסויים
סיר־ראליסטיים ונאטוראליסטיים כאחד. אבל גאנס ( 03066 ! יהודי)
ניסה לגבש לשון צילומית דרמתית חדשה ואת סרטו "נפוליון"
( 1926 ) הקרין על 3 בדים בבת אחת.

היצירות החשובות ביותר שנשארו עמידות ומרשימות כיצירות
אמנות נוצרו דווקא ע״י זרים שהתיישבו בפאריס: ל, בוגיואל
( 800061 0018 ) ום. דלי (ע״ע) הספרדים יצרו את הסרט הסיר-
ראליסטי ״כלב אנדאלוסי״ ( 1928 ) ו״תור־הזהב״ ( 1930 ) וקארל דריר
(! 6 ? 16 ס . 0 ) הדני יצר את ״דאן ד׳ארק״ ( 1928 ) תוך גילוי חדש
של לשון ה״קלוזאפ" (תצלום מקרוב).

עם תחילת הקולנוע ניסה רנה קלר 01310 ) להמשיך בדרך
הקריקטורה הרגשנית של הצרפתי הקטן(״תחת גגות פאריס״, 1930 !
״המיליון״, 1931 ! ״לנו החופש ן״, 1931 ! ״ 14 ביולי״, 1932 ! "המילי¬
ארדר האחרת״, 1934 ). דאן ויגי קצר־הימים (מת בגיל 29 ) זיעזע
את עולם הקולנוע בסרטים אישיים שמיזגו מציאות והזיה, כ״אפס
בהתנהגות״ ( 1932 ) ו״לאטאלאנט״ ( 1934 ). 15 סרטי העלילה של
דאן רנואר העלו את הקולנוע לרמת מדיום סיפורי דרמתי ואפי
(״מאדאם פובארי״, 1934 ! ״החיה שבאדם״, ע״פ זולה, 1938 ). בעיבודו
לסיפורו של מופאסאן ״מסיבה בכפר״ ( 1936 ) ביקש ליצור סגנון
ראיה אימפרסיוניסטי דומה לסגנונו של אביו (הצייר א 1 גי 0 ט ר.),
ב״חוקי המשחק״ ( 1939 ) הציג רנואר חברת-עילית אירופית שאינה
מסוגלת להגיב במודעות לסכנת חורבנה המאיים! בסרט זה פיתח
דרך בימויית חדשה: הצגת ההתרחשות לעומק ולא רק במקביל
לבד. בסרטו "האשליה הגדולה" עם ז׳אן גאבן ואריק פון שטרוהיים
( 1937 ) חשף את האכזבה שהשתררה על האינטליגנציה ערב מלה״ע 11 .

שחקניו הגדולים של הקולנוע הצרפתי בין שתי מלה״ע היו:
מישל סימת ( 511000 4161161 !?), רמי ( 835100 ! שמו המקורי 0165 !
4013116 ?), פרנאנדל (שמו 110 ) 0005130 1 !ס 03 ז 6 ?) דאן גאבן( 630 (
10060186 ?), ארי ב 1 ר ( 8301 ?! 4431 : יהודי), ומישל מורגאן( 41611616 ?
401830 ?). שארל ספאק 3310 נ* 5 : אחיו של מדינאי בלגי), כתב
במגוון סגנונות, ביניהם בסגנון הציור הפלמי( 106 ) 116101 801010556 ,
בבימוי דאק פדר 1611 >ץ 6 ?], 1935 ). ז׳. דיביביך, ( 161 ? 1 ? 00 ) ב״חבורה
יפה״ ( 1936 ) הפך את דמותו הרומנטית של גאבן לסמל לאדם שאומץ
והשלמה עם הגורל אפייניים לו.

מארסל קארנה ( 03106 ) ביים, עם התסריטאי והמשורר ז׳אק
פרודר ( 611 ? 16 ?), את ״חוף ערפלי״, 1938 ! ״השחר עולה״, 1939 ,
והמשיך לעבוד עמו בעת הכיבוש הנאצי ב״אורחי ערב"
( 1942 ), סרט אגדי על המאבק בין עריצות השפן ומרד האהבה.

הקולנוע הצרפתי המשיך ליצור ולהציג תחת השלטון הנאצי —
וייתכן שרציפות זו תרמה לדכאון שהשתלט על מרבית היצירה
הקולנועית הצ׳ אחרי המלחמה, גם על יצירות הרפתקה כביכול:
״שכר האימה״ של אנרי קלוזו ( 1952 ) ו״משחקים אסורים״ ( 1952 )
של רנה קלמן ( 01610601 ). נסיונות בריחה מהאווירה המדכאה
ורגשות האשם נעשו בסרטי ז׳אק טאטי שביסס סגנון קומי חדש
וייחודי ב״יום חג״ ( 1947 ), אליו יחזור ב״חופשתו של מר אילו
( 440101 )״, 1952 , וב״דודי״ ( 1958 ). באותו הקשר אפשר לראות גם
את יצירתו של ז׳אן קוקטו, הבימאי והסופר(חבר האקדמיה), שהופיע
בראינוע הצרפתי עם ״דמו של המשורר״ ( 1930 ) וחזר אל הנושא
ב״אורפאום" ( 1950 ) וב״צוואתו של אורפאום״ ( 1959 ). הוא יצר גם
יצירות בעלות תוכן אגדי (״היפה והחיה״, 1946 ) וסרטים נאטורלים־
טיים (״ההורים האיומים״, 1948 ) — לכאורה סרטים שיריים על
מפגש האהבה והמוות בחיי המשורר, אך גם ביטוי למצב־רוחה של
צרפת הסוגדת להוויה משוחררת ממצפון.

לנאו-ראליזם לא היה כמעט זכר בצרפת — אך במקומו התפתחה
אמנות ״דוקומנטרית״ כגון בסרטו של אלן רנה ( 8650315 ) על
השואה (״לילה וערפל״, 1955 ). בשנות החמישים — עם התאוששותה
הכלכלית של צרפת ממלה״ע והסתבכותה במלחמות הקולוניאליות
בוויטנאם ובאלג׳יריה — התרחקו הסרטים העלילתיים מבעיות
החברה ומחיפרש האמת. אמנים ידועים החלו ליצור סרטי־ראווה
מסחריים בידוריים (כ״יפהפיות הלילה״ [ 1957 ] של קלר). רנואר
חידש את פעולתו ביצירת ״הנהר״ ( 1950 ), ״כרכרת הזהב״ ( 1952 )
ו״קאנקאן צרפתי״ ( 1954 ), סרטי רובד ברסון ( 8165500 ) התבלטו
בייחודם החושפני: "יומנו של כומר כפרי" (לפי בדננוס [ע״ע, כרך
מיל׳] : 1950 ), ״הנידון למוות ברח״ ( 1956 ) ו״משפטה של ז׳אן
ד׳ארק״ ( 1962 ) — הם ניגוד מרענן לסרטים דקוראטיוויים, היסטוריים
כביכול, כגון ״עלי באבא״ של ז׳אק בקר ( 1954 ), "מארי אנסואנט"
( 1955 ) ו״נוטר דאם״ ( 1956 ) של דאן דלאנוא (? 0613000 ).

מול השקיעה אל עבר מלאכותיות ושרירות מסחרית החל לעלות
״הגל החדש״ ( 3806 ? 6116 ?ס 510 [ 13 ), תחילה בראשית שנות
ה 50 ) כסרטים דוקומנטריים, ובסוף העשור בכמה סרטים שפרצו
וזיעזעו בהצלתותיהם, כגון סרטם של רודה ואךם (רוו 1 !>ב¥) והכוכבת
ברידיט בארדו, ״ואלוהים ברא את האשה״. לואי מאל ( 13116 ?)
התחיל את הקאריירה האמנותית המגוונת שלו ב״מעלית לגרדום"
( 1957 ) ו״הנאהבים״ עם דאן מורו ( 101630 ? 163006 ! 1958 ) וזכה
להצלחה עולמית. פראנסוא טריפו 71014300 ) ביים סרט אוטוביו¬
גרפי, ״ 400 המלקות״ ( 1959 ), וזכה בפרס קאן לבימוי ואילו אלן רנד.
זכה, באותה שנה, בפרס המבקרים על סרטו "הירושימה אהובתי"
ומרסל קאמי ( 031005 ) בפרס הגדול על "אורפאו נגרו", טריפו
התפרסם עוד בסרטו "דיל ודים" ונחשב לאידאולוג בכיר של "הגל
החדש״. ״הגל החדש״ עודד במשך שנתיים ( 1959/60 ) 63 בימאים
חדשים להתחיל בהפקות, אך רק מעטים מהם זכו להצלחה מתמשכת.

995

צרפתית, תרבות: קולנוע; רדיו וטלוויזיה — צ׳רצ׳יל, סר וינסטן לנרד ספנסר

996

דאן ליק גודאר(- 0041
3141 ) בסרטו "עד כלוח
הגשימה״ ( 1959 ) וב־

18 סרטים שבאו אח¬
ריו זכה להצלחה עצו¬
מה, והפך לאליל קול¬
נועי, בדומה לשחקנים
של הוליווד בזמנו. אלן
רנהיצרשורהשליצי־

רות קולגועיות גדו־

לות ועמידות שלכל
אחת מהן היה ייחוד
אמנותי בזכות שיתו¬
פם של סופרים בעלי
שיעור-קומה: "הירו¬
שימה אהובתי״ נכתב ע״י מארגריט דירה( 0111-35 ), "אשתקד במאריאנ־
באד״, עירוב חלומי של מציאות ודמיון( 1961 ), — ע״י אלן רוב-גריה
8011116-01:11100 ). לואי מאל המשיך בדרכו ליצור יצירות ייחודיות:
.זאזי במסרו״ ( 1960 ), ״לחישה שבלב״ ( 1971 ), ו״ליסיין לאקונב"
שהיה לאחד הסרטים החושפניים על השואה היהודית בצרפת.

עם מעבר קהל הצופים לטלוויזיה (ר׳ להלן) החלה תעשיית
הסרטים הצ׳ להתנוון וגל של סרטים ארוטיים, פורנוגרפיים, אלימים,
הרפתקניים ואימתניים הציף את בדי הקולנוע. סרטי הרפתקה ופעולה
מהירה כשל קלוד ללוש, נמנים עם המיעוט של סרטים אמנותיים.

צרפת איבדה — 15 שנה אחר עליית ״הגל החדש״ — את מקומה
כמעצמה קולנועית, הן מבחינה כמותית והן מבחינת מנהיגות
אמנותית שהיתר, לה בתקופות רבות.

את הפעילות הקולנועית ד,צ׳ מנחה "המרכז הלאומי
לקולנוע״ ( 16 ו 1 ת 3 ז 310£ ו 60 ת 01 3141013 ת 0 נ: 3 א 00:1-6 ) המסונף
למשרד התרבות! מוטל עליו לקבוע את המדיניות בתחום הקולנוע
ולעזור לפיתות הענף. מאז שנות ה 60 נמצאת הפעילות הקולנועית
בנסיגה ויורד והולך מספר אולמות ההקרנה. מניחים שב 1976 יגיע
מספר המבקרים לב 120 מילית לעומת 435 מיליון ב 1957 . הסיבות
לירידה במספר הצופים הן הטלוויזיה, הוצאות אחזקה גבוהות ומסים
כבדים. המדינה משתדלת לעזור למפיקים (בתנאי שדעותיהם הפולי¬
טיות אינן חריגות במידה יתרה), היא משתתפת במפעלים כגון
הפסטיוואל הבי״ל בקאן ומקיימת את המכון הגבוה ללימודי הקולנוע
(ע״ע פריס, עמ ׳ 237 ). בארכיוני אוסף הסרטים בפאריס קיים אוסף
נדיר של כ 50,000 סרטים ובו מעבדות לחידוש סרטים ולשימורם.

הרדיו והטלוויזיה הם מונופולין של המדינה המופקד
בידי רשות השידור ( 1$1011 ׳ץ 614161616 חס 1151 )) 4161134110411 1106 ) 0
[ 3053156 [08X8 •!?) .הרדיו משדר ב 3 רשתות עיקריות: 1-3006 ?
10160 — חדשות ופזמונים! 06 ^ 5 ״^! 1-3006 ? — מוסיקה קלה
וקלאסית! תכניות לחו״ל בגלים קצרים. הטלוויזיה משדרת
ב 3 ערוצים, מהם 2 צבעוניים. משכנה הראשי בפאריס (בשדרות
?ןבדי) והיא מפעילה מרכזי שידור בערי השדה המשדרים גם חדשות
מקומיות. שסח הקליטה הוגדל לאחרונה פי 10 באמצעות לווין
התקשורת טלסטאר. ברדיו ובטלוויזיה מוגשות תכניות מתחש
המדיניות, ספרות, אמנות, מדע, אירועים, מחזאות, סרטים. המדינה
מפעילה פיקוח על תחנות השידור אך השידורים אינם מצונזרים.

0166, 1949; 01655011, 1*5 001555551X5 >־מ 40 0. ?0155011, 1*5 {4155^X5
5 * 1 , 191111313 . 0 ; 1951 , 1-11 , 1155 >} 551 > 5 ( * 1 [> 7/71 } 7/711050 ) 5715£5 ק 10 11 >

־ 013651161 .? ; 1952 , 0151 } 5051 ) 050514(5 £1X115X5 45 10 5X1X711:5
/ 0 ^ 4 ,ץ 03 ,? ; 1962 , 14311161, 01<1{1555 51 01111550X1071 )500(015X5
. 14 -. 0 ; 1969 , 0. ?355611, 75 0115 45 5171X1110 ־.[ ; 1966 , 1 < 12/1155155151 ! £71
.(שנתון) , 50155 5 >! 0 ק 70115 151 ^ ,'{ 1631 * 1

יע. מי.

צ׳רץ/ אלונזו — 01111-011 ס 112 ס 0 / — (נר 1903 ), לוגיקן ומתמ¬
טיקאי אמריקני. מ 1929 פרופסור למתמטיקה בפרינססון
ומ 1967 באוניברסיטת קליפורניה בלום אנג׳לס.

בעיית ההכרעה ( 1 ת 16 < 01 זק 416018100 ) של מערכת דדוקטיווית
היא בעיית ההמצאה של שיטה כללית יעילה (אלגוריתם) המאפשרת
להוכיח במספר צעדים סופי שנוסחה כלשהי במונחי אותה מערכת
היא משפט(תאורמה) באותה מערכת(דהיינו, יכיחה באותה מערכת).
לתחשיב הפסוקים (ע״ע זעיון, תורת ה-, עם׳ 364/6 ) יש שיטת
הכרעה כזאת — שימת טבלאות-האמת. ב 1936 הראה צ׳ שאי-אפשר
לפתור את בעיית ההכרעה של האריתמטיקה ושל תחשיב הפרדיקא-
טים (ע״ע שם, עם׳ 366/7 ) מסדר ראשון. בהוכחה זו השתמש צ׳
בטכניקה שפיתח גדל (ע״ע) להתאמה חד חד־ערכית של סמלים
ונוסחאות בעלי מספרים טבעיים מסוימים (המכונים, לפיכך, "מספרי
גדל"). הוכחת צ׳ מבוססת על ההשערה (המכונה "תזת צ׳"), שכדי
להוכיח שאיו למערכת כלשהי שיטת הכרעה די להראות שלא ניתן
לחשב בשבילה את מחלקת מספרי גדל המתאימה. תזת צ׳ אינה
ניתנת להוכחה, אך סבירותה גבוהה. מסקנת צ׳ מסתברת לאור
העובדה שהשערות רבות באריתמטיקה נשארו ללא הכרעה. ב 1936
הגיע טיורינג למסקנות דומות לאלו של צ׳.

5 . 0 . 1516636 , 111150415x11071 10 14x1011101/15171011X5, 1952 .

צךצה, עמואל אבן סנה (ואלנסיה, המחצית השניה של
המאה ה 14 ), פילוסוף יהודי. ב 1368 סיים את כחיבת ספח
"מקור־חיים" (מנטובה, שי״ט), פירוש לפירושו של רבי אברהם
אבן עזרא (ע״ע) לתורה. פירוש זה נכלל אח״כ בספר "מרגליות
טובה" (אמ״ד, שנת תפ״ב, ועוד), יחד עם שני ביאורים אחרים
לאבן־עזרא. בספרו זה השתמש בדבריהם של כמה פילוסופים
יהודים, מהם ציין בייחוד את שמואל אבן תיבון ושם טוב פלקירה
(ע״ע). ב 1369 חיבר ספר "מכלל יופי" (בכ״י), פירוש לאגדות חז״ל.
במבואות לספריו ובסיומיהם נמצא השר היסטורי לקורות יהודי
ספרד בזמן מלחמת האחים פדרו ואנריקה (ע״ע ספרד, עמ׳ 355 ).
ספרים אחרים שחיבר נודעו לנו רק בשמם, מתוך מובאות בספריו.

נ■ בן־מנחם. מפרשי אבן־עזרא על המקרא (ארשת, ג׳), תשכ״א.

צ׳רצ׳יל, סר וינסטן לנךד ספנסר - 51!■ ^10x100136003141

0101-011111 ' ז 06 ס 6 ק 3 — ( 1965- 1 1874 ), מדינאי בריטי, מנהיג
עמו במלה״ע 11 . מוצאו היד. מהאצולה הרמה (אילו היוחסין שלו בע׳
גנאלוגיה, עמ׳ 973/4 ), הוא התייחס לדוכסי מרלברו (ע״ע). אביו,
רנדולף צ׳ (ע״ע), היה ממנהיגי השמרנש הצעירים. לימים כתב צ׳
ביוגרפיה על אביו( 1906 ), שחייו הטרגיים האפילו על ימי־החבגרותו.

צ׳ נולד בארמון בלבם ( 8160116101 ) של דוכסי מרלברו. למד
בהרו(?ע 0 זז 13 ?) — בחוסר-הצלחה בולט — ואח״כ בביה״ם לקצינים
בסנדהרסט, וב 1894 נהיה לקצין, ב 1895 היה כתב צבאי במלחמה
בקובה ואח״כ השתתף, כלשם וככתב, בפעולות בצפון־מערב הודו
( 1897 ) ובכיבוש סודאן ( 1898 ), ופרסם טפרים על שתי המערכות.
ב 1899 התפטר מהצבא, נכשל בנסיוגו להיבחר לפרלמנט ונהיה
לכתב צבאי במלחמה בבורים באפריקה הדרומית (ע״ע. עמ ׳ 396/8 ).
סמוך לבואו לשם הציל רכבת משוריינת ממארב של בורים, אך
נשבה (בידי א. בותה! ע״ע)! כעבור זמן קצר קנה לו שם גדול
בבריחתו מהשבי, קיבל כסף דב מתיאור עלילותיו בעתונים ובמסע
הרצאות באה״ב, וב 1900 נבחר לפרלמנט מטעם השמרנים.

במהרה התבלט צ׳ בנאומיו, חרף ליקר בדיבור, ונהג לטרוח
הרבה בניסוחם המהוקצע. על סמך נסיונו מתח ביקשת על הפיקוד
שמינהל בצבא. הוא גם התנגד לתכנית "ההעדפה הקיסרית" (-"!ז
600006 ) 06 ? 131 מק) ומכסי המגן של שר המושבות, ג׳. צ׳ימברלין
(ע״ע), וב 1904 עבר לליברלים שבאופוזיציה שתפרסם ברדיקליות
שלו! השמרנים נטרו לו איבה על עריקתו משורותיהם.

סיינה סתור הסרט: "אשתהר בטאריאננד". 1961 ,
גב יטו י ו של א. רנה

997

צ׳רצ׳יל, סר וינסטן לנרד ספנסוי

998

ב 1906 מונה צ׳ לסגן שר המושבות בממשלה שהקימו הליברלים׳

ב 1908 — 1910 היה שר המסחר וב 1910/1 שר הפגים. הוא יזם חוקי
ביטוח מפני אבטלה ומחלה והקים לשכות־עבודה ממלכתיות. ב 1910/1
היה צ׳ עוזרו הראשי של לויד־ג׳ורג׳(ע״ע) במאבק על קיצוץ סמכו¬
יותיו של בית־הלורדים, והשניא עצמו על בני מעמדו! בהפעילו כוח
מול שביתות אלימות, השניא עצמו על האיגודים המקצועיים.

ב 1911 מוגה צ׳ לשר חימיה * בתפקיד זה השיג תקציב גדול מאד
לחידוש הצי, הקים בשבילו מטה כללי וזרוע אווירית והעביר את
האניות משימוש בפחם לדלק נוזל. צ׳ היה התקיף ביותר בממשלה
בדרישתו להתנגד לגרמניה, ויומיים לפני פיח מלה״ע 1 גייס את
הצי, ביזמתו האישית. הוא תמד בתכנית המסע לדרדנלים (ע״ע, עמ׳
88 — 91 ) ! המסע נכשל, שלא באשמת צ ׳ ׳ אד קולר האשמה נתלה בו,
וע״ם דרישת אויביו השמרנים, שבמאי 1915 הצטרפו לקואליציה,
הודח מחימיה ומקבינט המלחמה וביתן לו תפקיד משני בממשלה.
בנובמבר 1915 , בשיא הסערה עקב הכשלון הסופי של המסע, התפטר
צ׳ מהממשלה, חזר לצבא והיה מג״ד בחזית בצרפת. גם אחרי
שוועדת חקירה מיוחדת זיכתה אותו מאחריות לכשלון המסע ( 1917 ),
הביעו השמרנים התנגדות עזה כשהחזירו לויד-ג׳ורג׳ לממשלה
ומינהו לשר־החימוש (יולי 1917 ). צ׳ שקד על שכלול הטנק וייצורו
(שאותו יזם בהיותו שר הימיה). ב 1919 — 1921 היה צ׳ שר המלחמה
והאוויריה, והיה התומך התקיף והעקבי ביותר בהתערבות הצבאית
נגד הבולשוויקים ברוסיה ואח״כ תמך בפולנים בפלישתם לאוקראינה
( 1920 ). ב 1921/2 היה צ' שר המושבות, ומילא תפקיד מרכזי בהקמת
״המדינה האירית החפשית" — דבר שהגדיל את שבאת השמרנים
אליו. הוא המליך את פיצל בן־חסין (ע״ע) על עראק. על מדיניותו
ביחס לעבה״י ולא״י — ע״ע, עמ ׳ 534/5 ! 609/10 . צ׳ עמד בראש
הדורשים להגיב בכוח על איומו של מצטפא כמאל (ע״ע) על
צ׳אנאק, ומשבר זה גרם לנפילת ממשלתו של לויד־ג׳ורג׳ (אוקטובר
1922 ).

בבחירות שנערכו מיד אח״כ איבד צ׳ את מושבו, וחזר והפסיד
בבחירות עוד פעמיים. בסוף 1924 חזר למושבו בפרלמנט — אך לא
כליברל אלא כ״חוקתי״ (:צ 001151111111011311 ), ולמעשה כקרוב לשמ¬
רנים. הוא חזר סופית לשורותיהם כשהציע לו ם. בלדוין (ע״ע)
להיות שר־האוצר. בתפקיד זה ( 1924 — 1929 ) לא הצטיין: הוא חזר
לבסיס הזהב — דבר שהיה משגה חמור, ותרם לפרוץ השביתה
הכללית (מאי 1926 ) ! בהעדר עתונים מוגה צ׳ לעורך עתון רשמי,
והתפרצויותיו נגד השובתים ומנהיגיהם הקנו לו שם של אויב
הפועלים ושל תומך בפאשיזם.

בהיות השמרנים באופוזיציה שוב הסתכסך צ׳ עם מפלגתו עקב
התנגדותו לתכנית להעניק עצמאות להדו (ע״ע, עמ׳ 541 ), והתפטר
מממשלת הצללים. דמותו כהפכפך מפלגתי שאיו לבטוח בו אושרה
מחדש, וכשחזרו השמרנים לממשלה ( 1931 ) לא צורף אליה צ׳.

1 . צ׳רצ׳י? והרברט סטוא?, הנציב הע?מז, בירושןים, 1921

ו, צ׳רצ׳י?, עבוע ?פני פרוץ
פ?ה״ע 11 (אוגוסט 1939 )

כ 10 שנים היה צ׳ בגלות
פוליטית. הוא חיבר ספרים (ר׳
להלן) ועסק בתחביבו, ציור.
מעטים מאד שעו לאזהרותיו
מפני הסכנה הטמונה בהתעצ¬
מות גרמניה הנאצית וירידת
כוחה של בריטניה. תמיכתו
הרומנטית במלך אדווירד זח/ו
(ע״ע) בעת משבר ההתפטרות
שלו נחשבה להוכחה להעדר
שיפוט ולאטימות לרחשי הצי¬
בור. כשנהיה נ. צ׳ימברלין
(ע״ע) לרה״מ ו״הפייסנות" כלפי
היטלר היתד! לגישה המקובלת במדיניות ובדעת הקהל, הגיע הקרע
בין צ" לבין מעצבי המדיניות לשיאו. התקפות הנאצים עליו לא
הגדילו את פופולריותו, והציבור ראה בו מחרחר מלחמה המסכן את
מאמצי השלש. בתחילת שנתו ה 65 דומה היה צ׳ לאיש שנכשל
כליל בדרכו, למרות הצלחתו בצעירותו.

קומץ קטן של אנשים תמך בצ ׳ , וב 1938 הצטרפו אליהם שגי
שרים שהתפטרו מחמת התנגדותם לפייסנות, א. אידן (ע״ע [כרך
מילואים]) ודף־קופר. כיבוש צ׳כיה במארס 1939 , בניגוד להסכם
מינכן, הוכיח את צדקת עמדתו של צ׳. ביום שבו הכריזה בריטניה
מלחמה על גרמניה ( 3.9.1939 ) מונה צ׳ לשר־הצי. הוא לא הצליח
להגיע את ממשלת צ׳ימברלין לנהל את המלחמה במרץ. אעם״כ
הסכימה הממשלה לתכניתו למקש את חופי נורווגיה, שדרכם הובאו
עפרות הברזל משוודיה למפעלי הנשק בגרמניה! הדבר גרם לפלישת
הגרמנים לנורווגיה (ע״ע מלחמודהעולם השניה, עמ ׳ 681 ), ובמערכה
שם ניצחו את בעלות־הברית. צ׳ היה אחראי למערכת נורווגיה יותר
מכל מדינאי אחר, אך — בהיפוך לכשלון בדרדגלים, שבעת שילם
צ׳ למרות שלא היה האחראי לו — נתלה קולר האשמה בצ׳ימברלין,
והוא נאלץ להתפטר. הנהגת השמרנים עשתה נסיון אחרון למנוע
מצ׳ מלעלות לשלטון, והציעה שלא הוא אלא א. פ. הליפכס (ע״ע)
יהיה רה״מ. ואולם הציבור רצה בצ ׳ — והיתה זו אחת ההזדמנויות
הנדירות שדעת הקהל האנגלית באה לידי ביטוי לאו חזקא בהצבעה
בתוך הפרלמנט, אלא מחוץ לכתליו. כשנדרשה הסכמת צ׳ להיות
שר בממשלת הליפכס, לא הגיב, ולהנהגת המפלגה לא נותרה ברירה
אלא לקבל את התן, לזנוח את הליפכס ולקבל את צ׳ כר״מ.

ביום שנהיה צ׳ לרה״מ ( 10.5.1940 ) פלשו הגרמנים לארצות־
השפלה, ובהופעתו הראשונה בביה״ג לא יכול היה להבטיח אלא
״דם, זעה ודמע״, ואמר שלממשלתו מטרה אחת בלבד: השגת נצחון
בכל מחיר. בשעה הקשה ביותר של ארצו, בעת שעמדה לבדה ב״קרב
על בריטניה", שפע צ׳ מרץ, אמונה ובטחה, נסך אותם בבני עמו
ונטע בהם הרגשה של יעוד והתעלות שאפשרו להם לעמת בסבל
ולהפוך אותה שעה קשה ל״שעתם היפה ביותר". לא היה כמותו
מנהיג במדינה דמוקרטית, בעת מבחנה החמור ביותר, שגילם אומץ
ונחישות ושידע לדלותם מעמו ולמצות ממנו, בכושר מנהיגותו, את
מיטבו. בנאומיו, ששפעו אמרות כנף והם בעלי ערך ספרותי קיים,
נהג בגילוי-לב ושיתף את עמו בהכרת הקשיים.

לשם השגת הנצחון על היטלר סילק צ׳ הצידה את כל המאבקים
האחרים, מבית ומחוץ. הוא שיתף בהנהגת המלחמה את הפרלמנט —
שהביע בו אמון פה־אחד והעניק לו סמכויות בלא־תקדים, וממשלתו
היתה ממשלת ליכוד לאומית אמיתית: צ , לא נקם בהנהגה הקתמת של
מפלגתו, שיתפה בממשלתו, וכן צירף אליה אישים מהמפלגות הא¬
חרות. ממשלתו היתד, נקיה מתככים, ובניגוד למלה״ע 1 לא היה
מאבק ההנהגה האזרחית עם ההנהגה הצבאית ! לכך תרמה העובדה,
שצ ׳ היה גם שר הבטחון — תפקיר חדש שהמציא לעצמו. כשלונות

999

צ׳רצ׳יל, סר וינסטן לנרד ספנסר

1000

צבאיים עוררו ביקורת חמורה על צ׳, אך הוא לא התנער מאחריות
ומנהיגותו לא הועמדה אף פעם בספק.

צ׳ שיתף פעולה עם הגופים הרבים שהתרכזו בבריטניה וייצגו
את עמי אירופה הכבושה. הוא הכיר בממשלות הגולות, ועזר להן
להקים כוחות לוחמים משלהן (בלגים, הולנדים, יוגוסלווים, יוונים,
נורווגים, צ׳כוסלובקים ופולנים). על-אף הקשיים שנבעו מאישיותו
המורכבת של דה גול (ע״ע) תמך בו צ׳ באורך־רוח, קידם את "הוועד
הלאומי הצרפתי" ( 315 ^ £01 31 ת 0 ם 3 ח 0011111:0 ) ודאג לחימושם של
כוחות "צרפת החפשית".

משום צרכי המלחמה ומשום שלום בית נתן צ׳ הסכמתו לדברים
רבים שהתנגד להם לפני כן: פיקוח על הכלכלה, משמור החברה
וקבלת תכנית בוריג׳ (ע״ע). ויתורו הגדול ביותר היה מחוץ: ב־
22.6.41 , ביום שהותקפה בדיה״מ, הבטיח צ׳ את עזרתו לה למרות
עמדתו בעבר: בכך סיכל את תקוות הגרמנים לתת למלחמתם ברוסיה
אופי של מסע־צלב אנטי-קומוניסטי כללי, משותף לגרמניה ולברי¬
טניה. צ׳ שקד על טיפוח ההבנה עם אה״ב, שתמיכתה — ואח״ב
השתתפותה — במאבק עם היטלר היתה חיונית לנצחון. הוא האמין
בשיתוף גורל וביחס מיוחד בין שתי האומות הגדולות "הדוברות
אנגלית", במלחמה ולאחריה. מיד עם הצטרפות אה״ב למלחמה נסע
לוושינגטון ושכנע את האמריקנים לקבל את ההחלטה האסטרטגית
המרכזית ביותר במלחמה: מתן קדימה לזירת המערכה נגד גרמניה
ואיטליה על פני המערכה נגד יפן. הוא שכנעם לתקוף לא בחזית
צרפת אלא "בבטן הרכה" של אירופה, באיטליה; ברם, בוועידה
בטהראן (סוף 1943 ) הצטרף נשיא אהי׳ב, רוזוולט, לדעתו של סטלין
לפתוח "חזית שניה" בצרפת, ונדחתה הצעת צ׳ שהבריטים והאמרי¬
קנים יפלשו לבלקנים. כוונת צ׳ היתה למנוע התפשטות השפעתה
של בריה״ס בבלקנים אחרי המלחמה. גם בוועידה ביאלטה (פברואר
1945 ) היתד. עמדת צ׳ כלפי בריה״מ תקיפה בהרבה משל ררזוולט.
כשהתמוטטה גרמניה ביקש צ׳ מאיזנהאואר (ע״ע) להתקדם לעבר
ברלין, בניגוד להסכם יאלפה, כדיי לבלום את הרוסים, אך הלה
סירב.

בבחירות ביוני 1945 , אחרי כניעת גרמניה, היה צ' הנכס היחיד
של השמרנים, ולמרות שבכל מקום קידמוהו בהערצה נלהבת נוצחה
מפלגתו. שלא כמנהיגים אחרים מחוץ לשלטון נהנה צ' ממעמד מיוחד
במינו, בארצו ומחוצה לה, כמעין מדינאי עולמי או כל־מערבי. נאומו
בפולטון שבאה״ב (מארס 1946 ), שבו תיאר, לראשונה, את "מסך
הברזל" שפרשה בריה״מ במזרח אירופה, היה האות לפרוץ "המלחמה
הקרה״ בין המזרח למערב; נאומי בציריך (ספטמבר 1946 ), שב(
הציע להקים את "אה״ב של אירופה", היה היזמה הראשונה לכינון
"מועצת אירופה".

בבחירות באוקטובר 1951 ניצחו השמרנים, וב 1951 — 1955 שוב
היה צ׳ רה״מ. כהונתו השניה היתה צל חיוור בלבד של מנהיגותו
במלחמה. הזקנה נתנה בו את אותותיה, ובעיות הפנים לא עניינוהו
במיוחד. הוא שאף לחדש את "היחס המיוחד" עם אה״ב שבו דגל,
ואולם מתיחות שותרה ב ץ שרי-החוץ של שתי המדינות, וגם אישיותו
של צ׳ לא יכלה לאזן את ירידת משקלה של בריטניה. חרף הצהרתו
הקודמת ש״לא ישב ראש בפירוק הקיסרות" תרם את חלקו לתהליך
הדה־קולוניזציה, והסכים, בין השאר, לחת עצמאות לסודאן. עטור
ההילה אישית — ב 1953 ניתן לו תואר היוקרה של "אביר מסדר
הבירית", והוענק לו פרס נובל לספרות — פרש צ׳ מראשות הממשלה
(אפריל 1955 ). הוא סירב לקבל תואר אצולה ולעבור לבית-הלורדים.
במשבר סואץ ( 1956 ) כבר לא התבלט, בשל גילו, אס-כי לפני־כן דגל
בשיתוף־פעולה בריטי־אמריקני במזה״ת (שלא התממש בימי יורשו,
א. ד. אידן [ע״ע, כרך מילואים] ).ב 1959 נבחר בפעם האחרונה לפר¬
למנט. ב 1963 הוענק לו, ע״פ החלטה מיוחדת של הקונגרס, אזרחות
אה״ב. במותו נערכה לו הלוויה לאומית מרשימה. צ , נקבר בבית-

קברות כפרי בבלידון
( 1 ז 10 > 813 ), קרוב ל־

מקום־הולדתו, ארמוז
בלנם. אחוזתו צ׳רטול
( 011 ז 5 \: 1 -! 0£13 ) במחוז
קנט, שבה חי, כתב
את ספריו וצייר את
תמונותיו, היתד׳ לקנ¬
יין האומה הבריטית.

הכתיבה היתה עי־

סוק־קבע של צ׳. מס¬
פריו: 1 > 1 ז 5¥0 110 ־ 1
0-1515 ("המשבר ה¬
עולמי"), 1 ־ 1¥ , 1923 /

11929 £1£0 ץ 1 ז £3 ץ 54
(עבר׳: "שחרית חיי",

תש״ה), 1930 ! ' 5431-1
#11 ב 11 >ז 0 < 1 , 1933/8 !

־ 01-3 קךח 11€ זג 0 0031
1-105 (עבר׳: "גדולי

הדור״, תש״א), 1937 !

50001101 0 ! £1

0 \\(עבר׳: ״מלחמת העולםהשניה״, תשט״ז—תשי״ז), 1948/53 ! 5 <
£0011105 £ח 3101 סק 5 ! 1151 את£ ס!!! 0£ ץז 141$10 (עבר , : "היסטוריה של
העמים דוברי האנגלית״, תשי״ט) 1 ־ 11 1956/8 . בעבר׳ י״ל עוד:
״ו. צ׳ — מנהיג במערכה" (זכרונות, מאמרים, נאומים [גם על א״י
והציונות]), תש״א! "על היטלר ומוסזליני" (מאמרים ונאומים),
תש״א; "עד חרמה" (נאומי מלחמה), תש״ה.

כמנהיג מלחמה היה צ׳ האדם המתאים ביותר לאותה שעה. מטבעו
נטה לאופטימיות, גם כשהיה נביא-זעם, היה אוהב־חיים ונהנה ממג-
עמיהם (ועם זאת נאמן לאשתו קלמנטייו׳ שנישואיהם היו למופת),
איש־רעים, חביב לבריות, גדול-נפש שאינו נוטר, ואנ 1 כיותו ורב-
רבנותו נסלחו עקב אפין הנערי. כרומנטיקן מיסודו היה צ׳ רגיש
לסמלים ולהיסטוריה ונאמן לאנשים! כבעל דמיון פורה התקשה
להסתגל למסגרות ולמשמעת השגרה שלהן, בין שהיו אלו מסגרות
צבא ומפלגה ובין שהיו מסגרות אידאולוגיה ודת. הוא היה מאמין,
אך בכנסיה לא ביקר שלא בתפקיד. דמיון פורה, יותר מכושר ניתוח,
אפיין את דרך ניהולו את המלחמה.

צ׳ התייחס בהערכה ליהודים וראה בהם את "הגזע העז
והמרשים ביותר בעולם", שעל ערכיו מושתת תרבות המערב.
ב 1904 מילא תפקיד נכבד בהכשלת הצעת חוק להגביל את הגירת
היהודים, ואח״כ תמך בחקיקה להתיר ליהודים לפתוח את עסקיהם
ביום א׳ ולסגרם בשבת. כשר-הפנים דיכא במרץ התפרצות אנטי-
יהודית בוילז, וב 1919 התערב, לשווא, אצל דגיקין (ע״ע) במאמץ
להפסיק פרעות ביהודי רוסיה. לציונות התייחס באהדה, כבר משנו¬
תיה הראשונות, והכריז שהוא ציוני. את ח. ויצמן (ע״ע) הביר מאז
ראשית מלה״ע 1 , העריך את פעילותו למען המאמץ המלחמתי הבריטי,
נשאר מכרו׳ הטוב ושמע לדעותיו המדיניות, אם כי לא תמיד
קיבל אותן. ב 1922 הוציא את עבה״י מתחום המנדט שלגביו חלה
הצהרת בלפור, אך חזר ואישר את תקפות ההצהרה לגבי א״י המע¬
רבית כחלק בלתי נפרד מהמנדט. נאומיו בפרלמנט למען הציונות
ונגד ״הספר הלבן״ של 1939 (ע״ע א״י, עמ׳ 551/2 ) היו מהתקיפים
ביותר. הוא הסביר, שבהיותו בשלטון לא ביטל את "הספר הלבן"
עקב רצונו להימנע ממחלוקות, מחמת ציני המלחמה! ואולם הוא
הכריע — נגד שרי ממשלתו ובהתאם לדרישות וייצמן — בעד הקמת
"החטיבה היהודית הלוחמת" (ע״ע). לפני רצח הלורד מוין (ע״ע)

1001

צ׳רצ׳יל, סר וינסטן לנרד ספנסר — צרצרים

1002

הקים ועדה שתבדוק אפשרות לחלוקת א״י והקמת מדינה יהודית בה.
הוא תקף את המדיניות האנטי־ציונית של א. ברין (ע״ע), האשימו
באנטישמיות והיה מהראשונים שדרשו להסתלק מהמנדט על א״י
ואח״ב מהדורשים להכיר בישראל.

י. יערי־פולסקין, ו. צ , , תש״א ; א. ברקר׳ ו. צ׳. 1944 (בקירוב): ר. ל.
סיילור, ו. צ׳, תשי״ד! א. ם. סאלקוס, הסיפור על ו. צ׳, תשכ״ו;

ק. רינולדס, ו. צ׳, תשב״ח: ג. כהן, ו. צ׳, והקמת ועדת הקאבינט
לשאלת א״י (הציונות, ד׳), תשל״ו! ! 111 ע 6 .!ס ,(. 11 ־־) £286 . 011
-!/ס! , ! 1711111/1 01 1 . 01 .' 11 , 55102 סח 1 נ 1 * 8 ..>[ . 0 ; 1953 , 1 ! 171 ) 07 ו) 771 !! 6071
( 0 ! 07/7 ' 1 \ ! 1/1 / 0 1 ( 11 ק 816110270 7/17 ,(. 03 ) 003$ ^ 5 .£ ; 1956 ,! 11-171
- 80011201 .ז\ ; 1964 , 1940 10 . 01 .־׳/ 6 , 861-110 . 1 ; 1963 ,. 01 .׳מ ■ 511
;. 01 .׳ 8 , 401-20 * . 9 \ . 64 . 0 ; 1965 , 11170 11/17111 1 ! 4 ! .,/€ .׳מ ,• 1-161 * 0
- 011111611111 . 5 . 8 ; 1966 , 1965 — 1940 51171/111111 07 / ! 51711221 ! 7/1
. 1975 — 1966 ,'\ 1-1 ,. 0/1 . 5 .׳מ . 0116611 . 4 *

אה. א.

צ׳רצ^יל, ? 7 ("ל( — 01111011111 961117 0141165 —

( 1808 ^- 1869 ); קצין ודיפלומט אנגלי, שאר־בשר של אחי
דוכס מרלבח׳ (ע״ע), יליד הודו. השתתף במערכה לגירוש מחמד
עלי מסוריה ומא״י, ובנאום שהשמיע מייד לאחר השחרור, בבית
רפאל פרחי (ע״ע; 1.3.1841 ) בדמשק, תבע את חידוש קיומו המדיני
של העם היהודי. כבא־כוחה הקונסולרי של בריטניה בדמשק כתב אל
מ. מונטיפיורי (ע״ע), כי ניתן להחזיר לעם ישראל את עצמאותו
"אם יטרחו היהודים בעניין במאמץ כלל־עולמי וכגוף אחד". משלא
נענה חזר צ׳ וכתב למונטיפיורי בשנית ( 1842 ) וצירף אל מכתבו
נוסת פניה, שלפי הצעתו על יהודי אירופה ואנגליה לשלוח לממשלת
בריטניה כדי לבקש הקמת משרד בריטי מיוחד להגנת האינטרסים
של יהודי סוריה וא״י. מונטיפיורי העביר את הפניה ל״ועד שליחי
הקהילות״! הוועד הודה לזד על הצעתו, אך סירב לנקוט יזמה בעניין.

בהאמינו שאפשר להחזיר ריבונות יהודית בא״י, ביקש צ׳ לחולל
תנועה בקרב היהודים, כדי ליצור גורם פרו־בריטי במרקם המדיני
במזה״ת, ובכך הקדים את הציונות המדינית בכיובל שנים. משנכ¬
של במאמציו, התיישב בלבנון. החל פועל למען הדרוזים ושם מת.

צ׳ךצ׳יל, לורד רנדולף הנו*י ספנסר - 11 <; 1 ס 0.161 מ 1 >ז 0 ע

01111011111 ־ 50611061 ׳ 1161115 — ( 1849 — 1895 ), מדינאי בריטי.

בנו השלישי של הדוכס ה 7 לבית מרלברו (ע״ע; וע״ע גנאלוגיה,
עמ׳ 973/4 ). נתחנך באוכספורד; חבר פרלמנט שמרני מ 1874 , אותה
שנה נשא את ג׳ני ג׳רום ( 01-0010 ( 601116 (; 1854 — 1921 ), אמריקנית
עשירה ויפהפיות בנם היה וינסטון צ׳ (ע״ע).

בפרלמנט נתפרסם צ׳ כנואם מבריק ושנון. כ״כ הצטיין בקשריו
וכישוריו המדיניים. צ׳ ביקר בחריפות את ממשלת גלדסטון (ע״ע)
הליברלית ושאף להעמיד את מפלגתו השמרנית על בסים עממי רחב.
לכך התנגד מנהיג המפלגה, הלורד ס 1 לזברי(ע״ע): סביב צ׳ התרכזו
שמרנים מתקנים כא. בלפור (ע״ע). צ׳ נטה לפשרות בבעיית אירלנד,
וקיים מגע עם פרנל (ע״ע). בממשלת סולזברי הראשונה ( 1885/6 )
היה המזכיר להודו, ויזם את המלחמה נגד בורמה (ע״ע) ואת סיפוחה
לקיסרות.

בממשלת סולזברי השניה ( 1886 ) נתמנה שר־האוצר ומנהיג
ביה״נ, ונחשב, בגיל 37 , לבעל עתיד מזהיר. ברם, הוא דחה מעליו
את סולזברי ואת חבריו בממשלה בנסיונותיו להיות רה״מ למעשה.
משלא הצליח לכפות את דעתו על הממשלה בעניין פעוט (תקציב
הצבא), שלגביו היה בעל משמעות עקרונית, התפטר ופרש בלא
שניסו לפייסו. ממשיך דרכו המדינית היה ג/ צ׳ימברלין (ע״ע [ 1 ]).

צ׳, שכוכבו דרך ודעך בשנה אחת, התרחק אח״כ מהחיים המדי¬
ניים, כנראה, בהשפעת מחלה מנוונת ומשתקת. גורלו השפיע על
בגו ויסנטון, שכתב ביוגרפיה מפורסמת על אביו. אשתו נישאה
שנית לאחר מותו.

,.ל) 4 ז 0 ^ 1 ,׳<ז־ 661 ש 1105 .? !)־ 01 * 1 ; 1906 , 11 ־ 1 . 8 4 * 0 ^ 1 ,. 0 . 5 .¥\

. 11.0 ; 1969 ,< 082 ;/ ^ 511 ^ 1 ; 1960 ,.£ .?/ 1 >ז 0 ^ 1 , 165 ח 3 [ . 11 ; 1906

. 1969 , 1-11 ? 4 * 1 י ת 1 זז 11 א

צךצרים ( 163 ) 0171101 ), על-משפחת חרקים (ע״ע), בהם הזכרים
משמיעים קול צרצור בעזרת איבר נגינה המצוי בכנפי
החפיה והדומה במבנהו לזה של החרגולים (ע״ע, ור׳ שם ציור).
ד.צ" בעלי מחושים חוטיים הארוכים מן הגוף. קוליות הרגלים האחד
ריות עבות ומשמשות לני¬
תור; כנפי החפיה שטוחות,
לפעמים חסרות. כנפי-תעו-
פה, אם קיימות, מגוללות
בשעת מנוחה לארכן ומזדג־
בות מאחורי הבטן; צינור
ההטלה דמוי-מחט וארוך יח¬
סית לגוף; לפיסות הרגלים
3 פרקים. פתחי איבר השמע
מצויים בבסיס השוקיים ה¬
קדמיות, אולם רובם שומעים
גם באמצעות שערות חישה
שמעל זיזי הבטן האחוריים
( 06601 ). רוב המינים נפוצים
באפריקה, באסיה הטרופית
ובאזורי הימה״ת; מיעוטם
במקומות אחרים. כמה מינים
הם בעלי תפוצה כלל-עולמית,
כמו הערצב המצוי, צרצרון
הבית ועוד. קיימים כ 1,500 מינים של צ" בעולם, מהם מצדים בא״י
כ 40 המייצגים את 6 המשפחות הבאות: ( 1 ) הער צ בים (- 017110
136 ) 63101 ; ע״ע ערצב); ( 2 ) צ׳־ה נמלים ( 136 > 111 ז 1 קס 160 מ 4 ץ 154 ) ,
חי בשותפות עם נמלים. אורך גופו 3 — 4 מ״מ, בלא כנפי חפיה וכנפי
תעופה; ( 3 ) ראשי־העכביש ( 36 (ס״ 0115 ס 8 ס 1 \) ו( 4 ) צ׳-הכר-
מים (האקאנתידים — 136 > 1111 ח 0603 ), חי על פני עצים ושיחים.
נקבת האקאנטוס מטילה את ביציה בענפי עצים או בגבעולי שיחים
שונים. לזכרים — בלוטות בגב־חזה, בהן הם מאכילים את הנקבות
לפני ההזדווגות ואחריה; ( 5 ) צ׳־החיפושגיות ( 801,110136 ״ 1 ),
חי בקרבת מים; ( 6 ) צרצרים ( 136 > 7111 ! 0 ), רובם ליליים. חיים
במקומות לחים והם אוכלי-כל, ביניהם ידועים שני מינים: צ׳-
השדה ( 5 טז 301113 תז 1 נ 1 01711115 ), הנפח בכל א״י. והצרצר הסורי
( 130115 !׳ 55 . 0 ) — בצפון הארץ ובמרכזה: לזכרים של מיני צ"
שקיק זרע דמוי-אגס בעל מבנה מורכב מאד: הוא עשוי כמה שכבות,
ביניהן אחת המכונה "גוף לחץ". בבואו במגע עם נוזלים שבפתח מין
הנקבה הוא תופח ולוחץ על תאי הזרע הפורצים מהשקיק. לאחר
ההזדווגות רגילות הנקבות לאכול את השקיק. מבין הצרצרונים ידוע
ביותר צרצחץ־הבית ( 10111651:10115 > 613 ו 01 \!).

מ. שטרנליכט-א. קמון, סגדיר לצי׳ (טבע וארץ, ד׳), תשכ״ב.

מ. שסר.

ציור 2 . צרצרים שוגים. מיטיז לשמאל — צרצרי הבית ( 16115 ) 1011165 ) 2 ] 0116 \))
ממשפחת צרצרים (:) 017111112 ); ודו 11 ז״׳יז 266 12 ץ 8 ק 660 תזז< 4 ג ממשפחת צרצרי■

הנמלים( 136 ) 11111 קס 160 ד 1 ז< 1 ״ן)ז הצרצר החיוור( 5 ח 66 נ 6111 ק 1105 ) 06020 ) ממשפחת
צרצרי־נרמים ( 1111126 ) 06020 )

ציור 1 . זבי (למעלה) ונחבר של צרצר־
השדה ( 15 )) 65 ק 1 מ 02 341115 ) 0 ); ממשפחת
צרצרים ( 126 ) 111 ץז 0 )

1003

צ׳רקסי — צ׳רקפים

1004

צ׳ ך לן סי־ עיר בדרום־מז 1 ח אובלסט־קייב, אוקראינה.

נמל על הבהר דניפר, 172,000 תוש׳ ( 1971 ). יהודים
התיישבו בצ׳ בסוף המאה ה 16 , ובימי גזרות־ת״ח ( 1648 ) נטשוה.
ב 1765 נמנו בה 171 יהודים, וב 1897 — 10,950 ( 37% מכלל האוב־
לוסיה). היהודים סחרו בתבואה ועסקו במלאכה. בפרעות שערבו
חייליו של הטמן גריגורייב ב 1919 נהרגו כ 700 יהודים, ועוד 250
נהרגו בידי חייליו של ז־ניקין (ע״ע). לאחר מכן הוקמה בצ׳, בסיוע
השלטון הסובייטי, הגנה־עצמית יהודית, שהתקיימה עד 1921 . העיר
שימשה מקלט למאות משפחות שברחו מן העיירות והכפרים הסמו¬
כים. בשנות השלטון הסובייטי שותקו החיים הציבוריים בצ׳, ועם
הכיבוש הנאצי ( 1941 ) חרבה הקהילה.

י. הלפרין - ז. לדח׳נסקי, לתולדות ההגנה העצמית בצ׳(בתוך: נפתולי

דור, ב׳, 154 — 159 ), תשס״ז.

צ׳רקסים (אנג׳ 03551311$ ־ 011 ! בתורכית 1-1435 ^>), עם ממשפחת
העמים הקווקזית. הצ ׳ נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

אדיגאים (ע״ע אדיגה) וקברדינים (ע״ע קברדינית-בלקרית, הרפוב¬
ליקה האוטונומית). מאז המאה ה 18 הצ׳ הם מוסלמים־סונים, אך
מחזיקים במנהגים נוצריים מהתקופה שלפני התאסלמותם. הארגון
החברתי המסרתי של השבטים היה מורכב מנסיכים, אצילים ואיכרים.
פרנסת ד.צ׳ על חקלאות, מרעה וגידול מטעי פירות. מולדת ד#צ׳
באיזור שבין הקווקז הגדול, נהר קובן והים השחור, הנמצא כיום
ברפובליקה הפדרטיווית הרוסית. ב 1970 הגיע מספר הצ׳ בבריה״מ
לב 420,000 נפש (אומדן). הם מהווים רוב באוכלוסיה במחוזות
האוטונומיים אדיגה ( 7,600 קמ״ר, 397,000 תוש׳< 1971 ) וקרציבו־
צ׳רקם ( 14,100 קמ״ר, 352,000 תוש , ! 1972 ). וע״ע מועצות, ברית ה¬
עט׳ 657/8 , מפת היחידות האדמיניסטרטיוויות הלאומיות.

היסטוריה. ראשית הצ ׳ לוטה ערפל, שכן מולדתם היתד. מאז
איזור-מעבר לעממים רבים. הצ׳ עצמם מייחסים את מוצאם לחתים
(ע״ע). במקום מושבם הנוכחי הם ידועים מהמאה ה 6 לפסה״ג. השם
צ׳רקם ניתן להם ע״י שכניהם, והם עצמם מתקראים אדיגה. הרוסים
ביה״ב שייכו את הקוזקים (ע״ע) לצ׳.

נראה כי הצ׳ ׳ כשאר עמי הקווקז. באו במגע בזמנים קדומים עם
ם(גדי אנה (ע״ע). הססנים (ע״ע) לחמו בהם, ואחריהם הביזנטים
(שהעבירום לנצרות) והמוסלמים. כ 300 שנה חיו הצ׳ בשלטון
גאורגיה (ע״ע). במאה ה 13 היה איזור־מושבם חלק מתחום "אורד ת
הזהב״ של המונגולים (ע״ע, עט׳ 463 ), ועם החלשתם (במאה ה 15 )
התעצמו הצ׳> במיוחד שבט הקברדינים, והם הנהיגו את עממי הקווקז
נגד הקלמיקים (ע״ע). במאה ה 18 התאסלמו.

במאה ה 19 נפלו הצ ׳ קרבן לשאיפות ההתפשטות של הרוסים.
לאחר מלחמה ממושכת, עקובה מדם, גברו צבאות הצאר ( 1864 ).
בתקופת הכיבוש ( 1856 — 1864 ) היגרו רוב הצ׳> כ 600,000 נפש
(לפי מקורות תורכיים), לשטחי האימפריה העותמאנית המוסלמית.
האבידות במלחמה וההגירה החלישו מאד את כוח הצ׳ במולדתם.
תקופה זו של מלחמה נואשת לעצמאות עודנה מקור עשיר לאגדות־
עם וסיפורי-גבורה.

ד.צ׳ במזה"ת. למזה״ת הגיעו ד.צ׳ בשתי תקופות שונות,

ועל רקע מניעים שונים.

א) הופעתם הראשונה במזה״ת היתה בתקופת הממ לובים
(ע״ע), במאות ה 14 — 16 , עוד לפני שהיו למוסלמים בארצם־הם. ד,צ׳
היו המרכיב העיקרי בצבא הממלוכים. בהדרגה התחזק מעמדם
בחצרות השליטים המוסלמיים, עד שהגיע לשיאו במצרים. השלטאן
ברקוק נחשב "אבי השלטון הצ׳רקסי" במצרים. תקופת שלטון' הממ-
לובים הצ׳רקסיים נקראת ״דולת אל-ג׳רקס״, ונמשכה מ 1382 עד
1517 (רוב השלטאנים בתקופה זו היו צ׳). הצ׳ היו חדורים תחושת
סולידריות לבני גזעם ותחושת עליונותם. ממצרים התפרסו אל סוריה
וא״י. עם סיפוח מצרים לאימפריה התורכית ב 1517 , החלה טמיעתם,

ב) גל הגירה שני של ד.צ׳ הגיע למזה״ת בעיקר בשנים 1861 —
1864 , עם כשלון נסיונם לעמוד בפני הפלש הרוסי בקווקז. השלטאן
עבד אל-חמיד 11 (ע״ע) עודד השתקעות הצ' בממלכתו, והם'יושבו
על הגבל" המדברי הסורי או בחבלים שוממים, כתרים בפני פשיטות
הבדהים וכמוקד נאמנות מול אוכלוסיה עדנת. צ׳ רבים הצטרפו
לצבא התורכי.

לאחר מלה״ע 1 בלטו הצ׳ במדינות-ערב כמיעוט מלוכד, נאמן
לשלטון, ובעל השפעה מדינית ללא יחם למספרו. הריכוזים העיקריים
של ה צ׳ במזה״ת נמצאים בתורכיה, ירדן וסוריה. ריכוזים זעירים
נמצאים בעראק ובישראל.

הפזורה הגדולה ביותר של ד.צ׳ נמצאת בתורכיה (כ 67,000
נפש); שם הם נמצאים בתהליך התבוללות. לעומתם מהווים הצ׳
בממלכת ירדן ( 15,000 — 20,000 נפש) עדה מגובשת היטב. הם
חידשו את יישובה של רבת־עמון (ע״ע) העזובה וסביבתה ב 1909 ,
ומאז הפכו בתוכה גורם נכבד. ישובים אחרים של צ׳ נוסדו, אף הם
בראשית המאה הנוכחית, בזרקא, ואדי סיר. נאעור, סח׳נה ובעיירה
גרש (ע״ע). בכפרים האוכלוסיה חקלאית, אך רבים הגברים המת¬
גייסים לצבא, והם נמנים עם שומרי-המלך; בביה״נ שמורים לצ ׳
שני מושבים. מנהיגים צ׳רקסיים שימשו בעמדות־מפתח בממשלה
הירדנית, בסנאט ובצבא. הצ ׳ בירדן פיתחו פעילות תרבותית
ושומרים על שפתם ומנהגיהם.

בסוריה (כ 20,000 — 25,000 נפש) התיישבו הצ׳ בעיקר ברמת
הגולן, מסביב לקוניטרה ובתוכה. במלחמת ששת־הימים ברחו מכפ¬
ריהם והם נחשבים כיום לפליטים. בשנות ה 30 העלו הצ ׳ בסוריה
תביעה לאוטונומיה לאומית, אך כיום נתרופפה תודעתם וגברה
טמיעתם. עם זאת, ניכרים עדיין ביטויי יחוד לאומי. ד׳צ׳ משוחחים
ביניהם בשפתם ונמנעים מנישואי־תערובת.

בישראל (כ 2,000 נפש) נוסדו שלושה כפרים של צ׳ במחצית
השניה של המאה ה 19 : 1 ) ריח ני ה (כ 300 נפש; 1974 ) בגליל
העליון, נוסד ב 1869 ; 2 ) כפר פמא (כ 900 נפש; 1974 ) בגליל
התחתון, נוסד 1876 ; 3 ) ת' ר ב ת צ׳ ר ק ס בשרון, באיזור כרכור.
מועד ייסוד המקום אינו ידוע בבירור, ונראה כי תושביו נטשו אותו
בשל הקדחת. צ׳ יושבים גם בערים. הצ׳ הם מיעוט בעל צביון מקורי,
השואף להבליט את ייחודו, ועם זאת ניכרת בו מגמה ברורה להשתלב
במדינה. הצ ׳ מגויסים לשירות-חובה בצה״ל ומשרתים במשמר־הגבול
ובמשטרה.

בשנים האחרונות ניכרת נטיה גוברת לתחיה לאומית בין ד,צ׳
בישראל. הצעירים לומדים את שפתם הכתובה, בכוחות עצמם, ונעשה
נסית להוציא עלץ ששמו "צ׳רקס". מושקעים מאמצים בטיפוח
התודעה הלאומית מגיל רך. תנועה לאומית זו עדיין בראשיתה,
וקשייה רבים בשל העדר המגע עם ריכחים אחרים של צ/

ג. בר, ערבי הסזה״ת, תשל״ג 2 ; א. שסנדל, ד,צ׳ בישראל, תשל״ג;

2113 > 710 !( 5 / 0 $? 01111 {) 171 > $€€15 ? 1 ( 1 מס 5 ץ £550 , 051 ? .£ . 0

,. 0 $€5 1£171€5 ? 0 ,^סזנומבזל! .\ 2 ; 1891 י ( 106 ,. 3 ) .£ .? 111 ) 1€ ז 21€511 ?

, 05 ^[) 1 ת 1$30 י 1 .% 1€ ?ז 171 . 0 ?>ן 77 ,מ 310 ץ^ . 13 ; 1939

03110351311 ) .€ 1€ ( 1 2113 > 015€05513 011 ? 21 147 >" 1€1 ב 1 , 3110 ־ 1 ז ; 1949

. 0 ,^ 31€1 ת 1 . 14 — ח 10 גץ\^ .( 1 - ץג( 11£ ן> 011£1 . 011 ; 1955 ,( 1

. 1965 ,( 25 — 21 ג 11 ,וח 1$13 0£ 3 נ 1 :> 36 קס 1 :)׳< 0 מ£)

א. שט.

הלשון הצ׳רקסית — קברדיאנית — קרובה לגרוזית
ושייכת ללשונות הקווקזיות הצפון־מערביות (הלשונות האב־
ח׳זו־אדיגיאניות). ללשץ מספר מצומצם של תנועות מובהקות,
וקיימת בה שונות רבה במערכת העיצורים (כ 70 ), הכוללת סוגים
שונים של עיצורים שפתיים, "נחציים", לחושים־למחצה ומוולנים.
מערכת השמות פשוטה מאד ונטיית הפעלים מסובבת יחסית. בשמות
מובע קניין ע״י כינויים. הפועל הוא צירוף מלים שונות היוצר
מלה מורכבת. הסוגים הפעליים החשובים ביותר מובעים ע״י קידומות,
דש סיומות המבטאות זמנים ודרכים. עד התקופה הסובייטית לא
היו לצ׳ כתב וספרות כתובה.

ך■* (קוף) האות. בלשונות השמיות הגה פוצץ ענבלי אטום.
*/| בעברית נשמרה הגיה זאת, המקורית, במבטאם של יהודי בבל

■ ושל חלק מעדות המזרח. ברוב מבטאי העברית, לרבות הישרא¬
לית התקנית, היא נהגית ככף (ע״ע כ האות) דגושה. בפי יהודי תימן
מבוטאת הק׳ כהגה סותם וילוני קולי(= גימל דגושה). באזורי פרם,
בוכארה ודאגסטאן נהגית הק׳ ככף דגושה וכן כגימל דגושה, כגימל
דגושה ענבליה ( 0 ) או ככף רפה ענבלית (?!). השומרונים הוגים
אותה כבערבית וגם כאלף עיצורית (= המזה, בערבית) — היגוי
הנשמע גם בפי יהודי סוריה והלבנון. ערכה המספרי 100 .

בלשונות הה ו ד ו־ אי רופיות. האות, שהיתה מבחינה
פונולוגית מיותרת ביוונית(ן; 10 י 1 ל 6 *),עברה אליה בצורה השמית<

| בנקבים השר• •ב |

מגילי ת מדני יהודה

הנתב דיסריבע

דרוס ערב

סאה יז לסה־נ

-.?וסח

חהשמוגאים

שימרו!

ג.# י׳ספר־נ

כחובת בידע

סלך סדי! ב

50 א לפסזז־נ גזרץ־

מאריגי של
י אחירם מלך גבל
1000 לססה־־כ בירן־

כתב סיגי
1500 לפסה-ג

מיד

_1

ין

ד?ד

?

ס־

נייגייייס איריס"כ

|"ס־ני־קלאס־
ן חרלד

יריע איטיי״ה
סמי♦ לזסה־נ

יווני תרה
ססד-ססי•

לספה־נ

ס

9

?

היא באה במקום * (ע״ע כ/ האות) לפני התנועה 11 ו ס ושימשה
עד למאה ה 6 לפסה״ג. מהמושבות היווניות בדרום־איטליה עברה
ללאטיניח ( 3 ) ובה נקבע שימושה רק לפני האותיות ט, ׳י בהגיה
השפתית-וילונית. כיום קיים שימוש זה ברוב לשונות מערב־אירופה.

לןאל י (<_ 1 ^), דיץ הפוסק לפי השריעה — החוק הדתי של
האסלאם (ע״ע, עם׳ 968/9 ). הק׳ הראשון מונה ע״י עמר 1
(ע״ע) כדי שלא יצטרך לשבת בעצמו בדין. הק׳ מוסמך 'לםס 1 ק
בעברות על מצוות האסלאם, בדיני ממונות ובמשפטים פליליים,
אולם, למעשה- הוא יושב בדין בעיקר בענייני אשות (ע״ע) והקדש

(ע״ע, ענד 145 — 147 ). הק׳ חייב להיות תלסיד־חכם הבקי בהלכה
המוסלמית והידוע בישרו. במתן פסק־דין אסור לו לסטות מספרי
החוקים של המד׳הב שלו (האסכולה המשפטית שאליה הוא שייך!
ע״ע אסלאם, עבד 968 ). אין ערעור על פסק דינו של הק׳. בתקופת
הח׳ליפות היה הק׳ מתמנה ע״י הח׳ליף או מושל הפרובינציה ונשמע
לו. אי-לזאת סירבו רבים לקבל את המשרה ולדון לפי הוראות.

במדינת ישראל פוסק הק׳ בענייני הקדשות והמעמד האישי, ועל
פסק דינו יש ערעור לביה״ד הדתי לערעורים שמקום מושבו בירו¬
שלים (ע״ע ארץ ישראל, עם׳ 662 ). סמכותו השיפוטית של הק׳
בענייני המעמד האישי כוללת: א) הקדשות מסלמים (!,_־<_!._■);
ב) צוואות; ג) יחשה וחלוקת עזבונות ז ד) אפוטרופסות על קטינים,
אימוצם והוכחת בגיחתם! ה) נעדרים ורכושם! ו) נישואיו וגירושין
וכל הכחך בהם. ריק' מוסמך גם לפסוק בענייני נכרים הכפופים לפי
חוקי נתינותם לשיפוטם של בת״ד מסלמים במקום מגוריהם.

ש. ד. גויטיין - א. בן־שמש, המששם המוסלמי במדינת ישראל, 273 —

283 , תשי״ח! א. ליש, הקאדים והשריעה בישראל (בקובץ: ג. בר

[עורר], העולמא ובעיות דת בעולם המוסלמי), תשל״א! . 33 .!.א

1€5 > 1 גז£ 5 ט 1 ) 1107110 ) ה 0 ( 1 * 11 ה$ה 1 11$ ( 1 / 0 ^ 111510 ? 1 ( 1 , 1:11011 * 00

. 1908 י ( 393 —- 385 ״ 1 י 110$ ^ 1 §ס 1 ססס 5 01 11191105 י 2£ ־ £1 ס 11 ו 1 ש 0

קאוטסקי, קדל — 1 ־!^ — ( 1854 — 1938 ), הוגה־דעות,

עתונאי והיסטוריון סוציאליסטי גרמני, בן המעמד הבינוני 1
יליד פראג. השתקע בווינה ושם הצטרף ב 1875 לתגועה הסוציאל־
דמוקרטית. ב 1881 נהיה מזכירו של אנגלס (ע״ע). ייסד את התקופון
רב־הד״שפעה 11 ־ 2 א 0 ("העת החדשה") והיה עורכו בשנים
1883 — 1917 בערים שונות (ציריך, לונדון, וינה, ברלין).

ק׳ נתפרסם כפרשן מובהק של תורת מרכס (ע״ע; וע״ע מרכסיזם).

אך ככל שהרבה להשתמש במונחים מדיניים קיצוניים, דגל
למעשה בתפיסות אוולוציוניות ולא חולוציוניות. ברוח זו ניסח את
״תכנית ארפורט״ (תזגמבז^סז? ז 1€ זט)ז£) ב 1891 , עליה הת¬
בססה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (ע״ע סוציליסטיות,
מפלגות) במשך 30 שנה. ק׳ זיהה סוציאליזם עם דמוקרטיה. לדעתו
עתיד הסוציאליזם לנצח לא ע״י הפיכה, אלא ע״י הרחבת זכות־
הבחירה לפועלים, דבר שיביא לעליית הפרולטריון לשלטון בבחירות
חוקיות. גישותיו המתונות תאמו להפליא את דעות ההנהגה הסוג-

1007

קאדטסקי, קרל — קאונה, קנת דדיו■

1008

יאליסטית בגרמניה׳ שהוא נעשה לשופרה. בהיותו דוקטרינר תאורטי,
יבש ופדאנסי מטבעו, הסתכסד׳ מסיבות לא־ברורות, עם עמיתו
היהודי אדוארד ברנשטין (ע״ע). כן הסתכסך עם ר. לוכסמבורג
(ע״ע), שבתפיסותיה הראדיקליות בחל.

בפרוץ מלה״ע 1 , משתמכו הסוציאל־דמוקרטים בממשלת גרמניה,
הצטרף זמנית, וללא-חמדה, ל״מפלגה הסוציאל־דמוקרטית הבלתי־
תלויה״ (.ם.?. 5 .ט) הפאציפיסטית. לאחר מהפכת 1918 היה זמן
קצר חבר הממשלה הגרמנית. לבסוף חזר למפלגתו המקורית וכתב
את מצעה המעודכן ב 1922 . לבולשביזם, לשביתות המוניות ולתפיסת
השלטון בכוח התעד בתקיפות, ובכך עורר את חמתם של לנין
וטרוצקי (אף שהעריכו מאד את משקלו כתאורטיקן מארכסיסטי),
ואלה תקפו אותו בחיבוריהם בחריפות.

משאיבדה הסוציאל-דמוקרטיה בגרמניה את שרידי צביונה
המארכסיסטי, עקר לווינה ועסק בכתיבת היסטוריה ובביקורת על
דרכי ההתגוננות הסוציאליסטית מול עליית הפאשיזם. בערוב ימיו
נמלט מפני הנאצים להולנד ושם מת.

ק׳ היה סופר פורה ביותר, וברשימת פרסומיו כ 1,800 חיבורים
מקוריים (אידאולוגיים, מדיניים, היסטוריים וכר), וכ 900 תרגומים.
לכתביו המדיניים ערך היסטורי רב. ק' ערך ופרסם את כתבי מארכס
ואנגלם.

מפתביו העיקריים: £0116011 61:000011$0110 .£ (עבר׳:

״משנתו הכלכלית של קארל מארכם״, תשט״ז), 1887 ; 611041 ז 0 ^ן.ז
1€ נ] 0 ] 17 56106 (״ ת. מור והאוטופיה שלו״), 1930 25 ,1888 ! £€1 ט 13 ז 7 0 \
5021311501118 606660 ״ ״! 1 (עבר׳: "מבשרי הסוציאליזם בזמן החדש",
1951 ), 1 * 11 , 1895 ; 011415:61111101$ 416$ 8 ח 11 זנן 1765 066 ("מוצא
הנצרות״), 1908 , ״ 1926 ! 111 :> 13 \ 6 ט 2 68 /״\ • 061 ("הדרך לשלטון"),
1909 ; £0141611111115111115 11041 £666041840115 ("טרוריזם וקומוניזם"),
1919 ] 1115311££3551108 :> 06$0111 0 ( 13:6:61311511801 ^ (עבר׳ : "התפיסה

המאטריאליסטית של ההיסטוריה״, תש״י), 11-1 ׳ 1927 . חיבר גם ספר על
״גזע ויהדות״ ( 114160:1101 ( 11041 83556 ). 1914 ; על יחסו ליהדות
ולציונות: ע״ע ציונות, שוללי הציונות ( 4 ).

פורסמו גם חליפות מכתביו עם אנגלס ור. לוכסמבורג. בעברית
י״ל עוד: ״השאלה האגרארית״, 1941 ; "תנועות קומוניסטיות בימי-
הביניים״, 1949 .

70 (מען! ^ 31% )£ ; 1111 ( 0• (641.), 066 1?1>?1141£0 74113X111

,(. 641 ) .א . 8 ; 1929 ,.£/ .? 1 ,״״ 860 .:א ; 1924 ,.) 7 מס״ 6 ^/ 10 * 06

•$> 111131 >){ 1104 ,.) 1 , 3011135 ]׳(! .£ ; 1954 , 113 ( 6 11111 50X11111111 ,ז/ 317111 * 1 £111
8104060116431 ./ע ; 1957 ׳(סדרה 2 . 160 [ 5101 ^ ט יה 11171113 (141:0X15

. 1960 ,}/ ¥37 \ 11117117111/1X1

אד. ה.

ק|א(ל י , א י 13 ״ו>ם — ץ 16 ׳\\ס 0 1 דו 63113 נ 1 * — ( 1618 — 1667 ).

משורר אנגלי. את שירו הראשון כתב בגיל 10 . שיטות
שיריות רבות ניכרות ביצירתו, למן הסגנון השנון של דן (ע״ע),
ועד להגיה הקר של דרידן (ע״ע). ב 1647 פרסם את הקובץ 116 ־ 1
8:605$ }!(! ("האהובה"), שירי־אהבה שנונים, בהם בולט השימוש
במטאפורות מתחומי המדע לתיאור רגשות: אולם אין כאן חיפוש
אחרי דימוי מעמיק וקולע, אלא רק רצון להפתיע. שירו האפי הבלתי־
גמור על דוד המלך, 141615 '! 3 □ 116 ־ 1 , והאוידות ע״ם פינדארוס, נכללו
באסופה 68 }ח 0113 :)$} 4 ? (״שונות״), 1656 . — ק׳ לא השכיל ליצור
סינתזה בין הרגש ובין השכל. שיריו, המלאכותיים ברובם, מדגישים
את גורם ההפתעה ואין בהם לא ביטוי של רגש ולא מחשבה מעמיקה.
ס. ג׳ונסון (ע״ע) ראה בו נציג של האסכולה ה״מטאפיסית״, —
וביקר את כל האסכולה בגללו. אולם יש בין שיריו אחדים שהם חסרי
יומרות ומעניינים. ק , חיבר גם מסות ( 1668 ) וקומדיות בלאטינית
ובאנגלית.

?^ 7 , 111$ נ^\ .(] ; 1960 / 0 $*.€ , 44 , 0 בוחס 1 ^ .* 1 . 11

. 1967 . 44 י :ז 0 :>־ 11€1 !?א . £1 ; 1962 ,,* 0 . 4 / 01 דו 44 4 > הס

?]אולץ, אחד המינרלים של קבוצת החרסית (ע״ע) המכונה פך
ע״ש הגבעה £30-130 ליד הונג־קונג. הק׳ הוא פילוסיליקט
(ע״ע סיליקטים), הבנוי משתי שכבות: האחת מכילה יוני צרן
(ע״ע) המוקפים ב 4 יוני חמצן בפינות של טטרהדרון (שכבה טטר־
הדרלית), והשניה מאוכלסת יוני חמרן, הקשורים ל 4 יוני חמצן ול 2
קבוצות ( 09 ) בפינות של אוקטהדרון (שכבה אוקטהדרלית).
שתי השכבות קשורות זו בזו ע״י חמצנים משותפים, וקשורות
לשכבות הכפולות השכנות רק ע״י קשרים רסידואליים. המרחק בין
השכבות הכפולות הוא 417.2 • נוסחת הק׳ היא 8 ( 09 ) 114514010 /.
השכבות הכפולות הן ניטרליות מבחינה חשמלית, ולכן כושר חילוף
יונים של הק׳ קטן בהרבה מזה של חרסיות אחרות. הק' מתגבש
במערכה הטריקלינית בגבישים םסודו־הכסגונליים, לרוב זעירים.
צבעו לבן, אך לעתים הוא צבוע בגוונים של אדום ע״י תחמוצות
ברזל. קשיותו: 1 — 2.5 ; משקלו הסגולי 2.65 .

קבוצת הקאוליניטים מכילה נוסף לק׳ עצמו מינרלים נוספים:

א נ א ו כ ס י ט, שבו הוחלף חלק של הצורן בחמרן בשכבות הטטר-
הדרליות, נקרי ט ודיקיט, הנבדלים מן הק׳ ע״י סידור שונה
של השכבות הכפולות, בו קיימת סימטריה מונוקלינית; אל 1 פן,
שהוא חרסית אמורפית בעלת נוסחה דומה לזו של הק׳; ה ל 1 י ס י ט
דומה לק׳, ובו שכבות מים בין השכבות הכפולות, הגורמות לגלגול
הלוחות לצורות צינוריות.

הק׳ נוצר בבליה של מינרלים אלומו־סיליקטיים (בעיקר פלד־
שפטים [ע״ע]) בסביבה חומצית או גם ע״י אלטרציה הידרותרמלית.

הק' הוא חומר גלם יסודי בתעשיה הקרמית, כולל תעשיית חמרים
חסיני אש. הסוגים הנקיים ביותר, המשמשים לייצור חרסינה לבנה,
ידועים בחרסית סינית, כי השימוש בק׳ ליצירת חרסינה עדינה היה
ידוע בסין זמן רב לפני שחדר לאירופה בסוף יה״ב. הק׳ משמש
כחומר נושא לתרופות, תכשירים קוסמטיים, חמרי הדברה וכר
וכמילוי בתעשיות נייר, סבון, גומי, צבעים. טכסטיל וכדומה.

שכבות ועדשות של ק׳ מצויות בישראל בתוך טור אבני החול
הנוביות מגיל יורה והקרטיקון הקדום במכתשי הנגב. מרבצים אלה
מנוצלים לצרכי התעשיה הקדמית. , ב<

ל|.נת ^־ 1 — 13 ) £3110 034141 £611116111 — (נר 1924 ),

מנהיג אפריקני; נשיא זמביה (ע״ע, כרך מילואים, ור׳ שם,

עמ׳ 346 ). בן לזוג מורים פרסביטריאנים ובעצמו מורה בצעירותו.
ב 1949 הצטרף למפלגת ״הקונגרס הלאומי האפריקני״ ( £61030 *
00084655 31 ( 131104 <). עלה במהירות בהייררכיה המפלגתית וב 1953

היה למזכיר כללי. אח״כ
הקים את מפלגת "הקונ¬
גרס הלאומי האפריקני
של זמביה״( 1959 ).עמד
בראש ההתנגדות לברי¬
טים. שהתכוונו לאחד
את דרום־רורזיה (כיום
רודזיה [ע״ע]), צפון־

רודזיה (כיום — זמביה)

ונאיסלנד (כיום מלוי)

כדי להבטיח את שלטון המיעוט הלבן. ק" תמך בדרכי מאבק לא-אלים!
ב 1959 נאסר, אך ב 1960 שוחרר והיה לגיבור לאומי. נבחר לנשיא
״המפלגה המאוחדת לעצמאות לאומית״ ( 43:10031 < 001:041 ;? 11X1
ץ:: 3 ? 40 ״ 00416 ק 10410 ). ב 1960 עמד בראש משלחת ללונדון שדנה
בדה־קולוניזציד, של ארצו. ב 1964 זכתה זמביה בעצמאותה וק׳ נבחר
לנשיאה הראשון. הוא היה יר׳ד ״ארגון אחדות אפריקה״ ( 1970/71 ),
יו״ר ״ארגון המדינות הבלתי־מזדהות״ ( 1970/73 ) ונודע במתינותו,
פרט לעניין רודזיה שכנתו.

1009

קאונדה, קנח דיויד — קאופמן, יצחק (ריכרד)

1010

במנהיגותו הפכה זמביה מדמוקרטיה פרלמנטרית למדינה בת
מפלגה אחת. את תפיסותיו הסוציאליסטיות הגדיר כ״הומניזם אפרי¬
קני". כמנהיג אפריקני הפועל למען הפשרה ביחסים הבין־גזעיים
בדתם אפריקה מילא ק׳ תפקיד מרכזי בשיחות-הנפל על עתיד
רודזיה שנערכו ב 1975 .

מספריו: :!"שמזמ^סס *> 613 ("מימשל שחור״), 1961 ! ג 1 נ 11 מ 23
66 ז? 0 נ 5113111 (עבר׳: ״זמביה בת-חורין! אוטוביוגרפיה", תשכ״ה),
1962 ! *"ז)^ ״ 1 : 1181 ז 13 ״״מ ^ (״הומניסט באפתקה״), 1966 ז

311011 ז 611 מו 16 קת 11 115 10 16 ) 0111 3 1 ) 311 13 נ 1 מ 231 בו 1 1 ת 131115 מ 011

(״הומגיזם בזמביה ומורה־דרך למימושו״), 1967 .

ק׳ מפיר יפה את התנ״ך ויש לו אישית יחם ידידותי לישראל —
בעיקר לאור הסיוע שקיבל, במיוחד בתחום פיתוח החקלאות! אולם,
מחמת לחץ ערבי, הלך בעקבות שאר מדינות אפריקה וניתק את
היחסים עם ישראל ב 1973 .

16 {ז 1 > 1 * 8 { 0 €€ד**ז 771 , £1311 . 5

1 ** 1071 ** 111 ח 1 > 1 ( 1 הז 20 /ס ה 1 ב 1 \ ,ס €1 י 0£1 ^ . 5 ; 1973

. 1973

י. כי.

קאוניץ, ן:בצל אנטוץ פון - מס^ 11011 ז\צ €0201 ^ —

( 1711 — 1794 ), מדינאי אוסטרי, הנסיך לבית קאוניץ־ריט-
ברג מ 1764 . נצר למשפחת אצולה מבוהמיה. נועד לכמורה, אך נכנס
?*שירות המדינה. בשליחות מריה תרזיה(ע״ע) קירב את סוויה-סרדי-
ניה לאוסטריה ( 1743 ). ב 1748 ייצג את אוסטריה במו״מ באכן
שחתם את ״מלחמת הירשה האוסטרית״ (ע״ע). ב 1749 הציע לקי¬
סרית ולמועצתה לכונן בתת עם רוסיה ועם צרפת, אויבתה המסרתית
של אוסטתה, ולא עם בריטניה, כת להשיב את שלזיה (ע״ע)
מידי פרוסיה• בהיותו שגריר בפאריס ( 1750 — 1753 ) הכין' את הקרקע
ל״מהפכה תפלומטית״ זו! ב 1756 נחתמה ברית־הגנה בין אוסטריה
לצרפת. ב 1753 — 1792 היה רה״ם (:! 51331511311216 ). ב״מלחמת שבע-
השנים״(ע״ע! 1756 — 1763 ) השלים ק׳ את תכניתו: כיתור פרוסיה.
הוא תמך ביזמות ההתקפיות של המצביא לאותן (ע״ע) והציע
ארגה מחדש של המתנה בכיוון של יעול וריכחיות כת להגביר
את המאמץ המלחמתי. הצעותיו השפיעו אח״כ על יחף 11 (ע״ע),
אחר המלחמה השלים ק' עם אבדן שלזיה ושקד על שיקום
הקיסרות. תמך בתיקוני יחף 11 וטיפח תרבות צרפתית בווינה. במ-
תניות החוץ גילה מתינות: ביקש תנאים נוחים לפולניה בחלוקתה
הראשונה ( 1772 ! ע״ע פולניה, היסטוריה, עמ׳ 419 ) סיפח את בוקו-
בינה ללא מלחמה ( 1775 ) ופעל ליישוב מלחמת הירושה הבאווארית
( 1779 ). ביפי יחף 11 החלה קרנו לרדת.

,ץתזס׳יסא ; 1923 , < 1 < 01 < 1111 ס 510 011 2 ־ 0 < 2 /!/ 8 — .) 1 11111 '■! , 261 ז 1 ) 1 ).א . 0
. 1947 ,) 1 ^ 11€%1 הס 1 ' 0 ? £0111110 011 .){ •ד>ז: 2 מז>)/״ןמ>ז 5

קאונס, ע״ע קובנה.

קא^^מ[, א 01 קר 11131111 ) £311 ־ 051131 ( 1873 — 1956 ),

ארדיכל יהודי יליד הונגריה. ק׳ למד בביה״ם הטכני בבודא־

פשט ובקארלסרוהה בגרמניה. הוא הי בברלין למן 1900 . ב 1903 המיר
את דתו. — בברלין בבה בנייני־תאטרון רבים, מהם "תאטרון־הבל"
( 1907 ), התאטרון "פולקסבינה" ( 1£ ז 11 ״ב 01£51 ־׳\! 1914 ), "התאטרון
הקומי״ ( 116 ) 15 ״״£; 1924 )! את ״האופרה קרול" (:נ 6 נן 011-0 ז£!
1923 ) ואת ״תאטרון־הרנסאנס״ ( 1926 ) בנה מחדש. בנייני התאטרון
העירוני בברמרהאפן ( 1909 ) ובווינה ( 1913 ) תוכננו עליידו. —
ק/ שהיה מראשי הארדיכלים של בנייני-תאטרון, זנח את הסגנונות
המסרתיים! חשיבותו בעיצוב תבניתו של התאטרון המודרני. פנים-
התאטרון נועד, לדעתו, לשקף את מעמדם החברתי של מבקריו!
לפיכך עיטר את קירות התאטרון העממי "פולקסבינה", למשל,
בלוחות-עץ, והשליט בו עי״כ אווירה של פשטות נעימה; ואילו

את קירות התאטרון הקומי, שהיה תאטרון האמידים, קישט בציורי־
פרסקו עדיני-גתנים. . 1928 . 0 1 ) 0 ,־,מ .ס

קאופמן, דוד ( 1852 , קדטין [מוראוויהן — 1899 , קרלסבד),
מלומד וחוקר במדעי היהדות. בילדותו למד אצל יעקב
בריל (ע״ע). בשנים 1867 — 1874 למד בביהמ״ד לרבנים בברסלאו
ובאוניברסיטה שם. ב 1874 קיבל תואר ד״ר באוניברסיטת לייפציג,
על עבודתו אודות הגות רב סעדיה גאון. ם 1877 הורה דרשנות,
היסטוריה ופילוסופיה יהודית בביהמ״ד לרבנים בבודפשט, שנוסד
באותה שנה.

ק׳ הצטיין בבקיאות מופלאה בתחומים נרחבים מאד של חכמת
ישראל. ובחריצותו הגדולה הספיק לפרסם כ 30 ספרים ו 500 מאמרים
חשובים בתקופת-חייו הקצרה. מאמריו עוסקים בנושאים רבים,
ותרומתו העיקרית היא בתחום הפילוסופיה, ובמחקריו החלוציים
בקורות האמנות היהודית. מספריו החשובים (כולם בגרמנית):
״התאולוגיה של רבינו בחיי אבן פקודה״ ( 1874 ), "תורת התארים
בפילוסופיה היהודית ביה״ב״ ( 1877 ), ״רבי יהודה הלוי״ ( 1877 ),
״מקורותיו היהודיים של אל-בטליוסי״ ( 1880 ). ״החושים״ — מח¬
קרים בפיסיולוגיה ובפסיכולוגיה של יה״ב ע״פ מקורות עבריים
וערביים ( 1884 ), ומחקרים על שלמה אבן גבירול ( 1899 ). כן פרסם
תעודות רבות לתולדות יישובם׳ של היהודים בארצות רבות באירופה.

ק׳ הקדיש ממרצו להגנה על היהודים והיהדות מפני התקפות
האנטישמים. ב 1887 כתב נגד השקפותיו של פאול לגרד (ע״ע),
וב 1880 — נגד שטקר וכ״כ נגד טריצ׳קה (ע״ע). פרסם מאמר
נלהב ( 1877 ) על "דניאל דירונדה" של ג׳. אליוט (ע״ע), ובו העלה
על גם את הלאומיות היהודית. בשנים 1892 — 1899 ערך יחד עם
מ. בראן את כה״ע היהודי־גרמני החשוב 1101116 ) 0656 .) 6111 ו 1315501 ז 10 \
11016111111115 ( . 3 > 1 ) ¥15561156113 ^ 1 >מט. לאחר מות ק' עסק בראן בה¬
הדרת ״כתבים נבחרים״ של ק/ שי״ל ב 3 כרכים, 1908 — 1915 .
לעברית תרגם י. אלדד את הקובץ "מחקרים בספרות העברית של
יה״ב״ (תשכ״ב). בספרייתו העשירה, שרשימתה הו״ל ב 1906 ע״י
ם. דיס, היו כ״י וספרי אינקונאגולה רבים, וכן כ 700 קטעי גניזה!
כיום היא, ברובה, ברשות האקדמיה ההונגרית למדעים. מבין החומר
שנתפרסם מתוכה, בעיקר ע״י א. שייבר, נודעה מאד "הגדת ק׳"
המצוירת ( 1957 ! תמ׳: כרך י״ג, ענד 341/2 ). ב 1900 נתפרסם ספר
זכרון לזכרו, ובו חומר חשוב עליו. חומר כזה נכלל גם ב ז 3 ץ 438 !ן
5260116 16 ) 251 , 1899 .

ר. ברייבין, פרוס׳ ד. ק , ז״ל (ספר־השנה, א׳), תר״ס! . 14,3355 . 8

. 1901 .ס
יה. ם.

קאופמן, ?צחק (ריכרד) — ( 1887 , פראנקפורם ע״נ מיין — 1958 ,
ירושלים), ארדיכל ישראלי. ק׳ למד במינכן. קודם עלייתו
לא״י ( 1920 ) עבד כארדיכל וכמתכנן־ערים בגרמניה ובנורווגיה.
בארץ ד,יךן חלוץ התכנון הכפרי: רבים מהיישובים החקלאיים שנוסדו
למן שנות ה 20 הראשונות ואילך נבנו לפי תכניותיו. הוא תכנן את
צורת־הבניה של ראשוני היישובים בעמק-יזרעאל ובעמק-חפר:
בתכנון מושב נהלל (ע״ע) קבע את דגם מושבי-העובדים. כ״כ תכנן
יישובים עירוניים רבים כעפולה, קרית-חיים שליד חיפה ושכונות
רחביה, תלפיות ובית־הכרם בירושלים.

חשיבות מיוחדת נודעת לתכנוניו באיזור מפעלי ים־המלח ובעמק־
הירח, בשל הפתרונות היעילים שמצא לבעיות הקירור באקלים
הקשה של אזורים אלה. ק׳, שהיה מראשוני הארדיכלים המודרניים
בא״י, ביקש להגשים בה את מטרות הארדיכלות האירופית בשנות
ה 20 וה 30 של המאה. — תנד: כר׳ ר, עט׳ 1113/4 .

קאו^רוס, לואיס, ע״ע קופתם, לואיס.

1011

ל,א 1 ע׳יק

1012

?[אוצ׳וק ( 10 * 11080 * 030 [צמג]), פחמימן המופק מתחליבם (^ 13 )
של מספר עצים, ובעיקר 1515 * 81351110 03 ׳< 110 . דיק׳ הטבעי
זוהה כפולימר גבה־מולקולרי של איזופרן (ע״ע) במצב ציס (ע״ע
איזומריה). "

השם ק׳ הינו שיבוש של השם קהצ׳ו ( 0311301111 ) שניתן לחומר
ע״י תושבי אמריקה התיכונה. באעלית ניתן לחומר השם 01 ( 1111 * 0

.01-

<:=0
/ \

\" 7

09,

מרחק מחזורי

/ >== 0 א

\ /

011 3

\ 8.1 - 1

צים — איזופרן

("מחק") ע״י ג/ פריסטלי (ע״ע), כשהשגיח בעובדה שהמוצק
מחק סימני עפרון מעל הנייר. בשפות הרומאניות, בגרמנית ושפות
אחרות נשתרשו צורות שונות המבוססות על המלה הלאט׳ 111111 * 1 * 6
(אנג׳ 1 ז 1 ** 6 ). מכאן ואילך ישמש המונח ק׳ עבור החומר הטבעי או
המלאכותי בצורתו הגלמית, לפני שהוא עובר תהליכי עיצוב. המונח
גומי ייוחד לתוצר המתקבל מערבוב הק׳ בחמרים אחרים ועיצובו
למוצרים שונים.

ק' טבעי. התחליב (ע״ע קולואידים), כפי שהוא נאסף מהעץ,
הוא נוזל בעל צמיגות (ע״ע) נמוכה המכיל כדוריות ק/ חלבונים,
חומצות שומניות, סוכרים ומלחים שוגים בתמיסה מימית. ריכוז הק׳
בתחליב הוא בין 38% — 40% .

רוב הק׳ הטבעי המגיע לשווקים נאסף ממטעי.<! 03 * 810 בדרום-
מזרח אסיה, סרי־לנ?ןה (ציילון) ומערב אפריקה. חלק קטן נאסף
גם מהעץ 01351103 035111103 ועצים אחרים ביערות אמריקה התיכונה
וברזיל, אך טיב הק׳ המופק מעצים אלו נופל באיכותו מוזק׳ המופק
מה 03 * 1 - 10 .

כל מטעי ה 03 * 810 בדרום־מזדח אסיה מקורם ב 70,000 זרעים
שהוברחו מברזיל בשנת 1876 ע״י הנרי ויקם (ת 831 *! ¥10 ו) והונבטו
בתחנה הבוטנית המלכותית בקיו שבאנגליה. השתילים גיטעו בציי־
לון, ומשם הועבדו זרעים ושתילים למקומות אחרים.

הרביית ה 03 * 90 געשית בד״כ ע״י הרכבת בקעים ממטע האם
על שתיל בריא שגודל מזרע. זהירות רבה ורישום כל פרטי הגידול
אפשרו לתחנות המרכזיות של ארגוני מגדלי הק׳ לזהות ולהרבות
מטעי-אם המבטיחים יבול גבוה וחיים פוריים ארוכים. ה 03 * 90
זקוק לגשם רב וקרקע קלה מוגנת מפני סחף ומנוקזת היטב. התחליב
נמצא בנימים הנמצאות בשכבת קליפה רכה המוגנת בשכבת שעם.

וע״ע צמח, עמ׳ 764 .

איסוף הק׳ נעשה בכל
ימות השנה מעצים בני
חמש שנים ומעלה. פתי¬
חת הנימים נעשית ע״י
חיתוך לולייני על חלק
מהקף הגזע. עץ בריא
בשיא תפוקתו מסוגל
להניב כ 5,5 ליטר תחליב
ביממה, אך תפוקת עץ
ממוצע קטנה בהרבה.

התחליב מטפטף לתוך
כוסיות מיוחדות שמרי־

קים שעות ספורות אתרי
חיתוך הנימים.

איסו.־*

תח 5 יב הקאוצ׳וק סגזע העץ

התחליב המופק מהעץ נאסף במכלים מרכזיים, עובר תהליך של
הומוגניזציה, סיגון ומהילה, ואח״כ קרישה בין לוחות בעזרת חומצת
נמלים מהולה (ע״ענמלים,חמצת־).הקריש עובר דרך מעגלה הסו¬
חטת ממנו את המים יחד עם רוב החמרים שאינם פחמימניים. אחרי
שטיפה נוספת עוברות היריעות ייבוש באוויר או עישון בתאים
מיוחדים לשם הגנה מפני עובש.

ק׳ מלאכותי. הדרישה ההולכת וגוברת לק׳ האיצה את
פיתוחם של תהליכי פלמור (ע״ע פולימרים) של פחמימנים שונים,
בעיקר של תערובת בוטדיאן וסטירן, אקרילוניטריל ותרכובות הלו-
גניות, איזובוטילן ואיזופרן, פרופיל! ואתילן. סוגי ק׳ אלו שונים
מק׳ טבעי במידת התנגדותם לתפיחה והתמוססות בממיסים פחמי-
מגיים, ובמידת עמידותם בפני השפעת האוזון (ע״ע), וכן בנטייתם
להתגבשות.

הק׳ המלאכותי הראשון בעל ערך תעשייתי — פולימר של דימ-
טיל בוטדיאן — פותח בקנה מידה מעבדתי בגרמניה בתחילת
המאה. בשנים 1928 — 1930 פותחו בגרמניה תהליכי קופולימריזציה
של סטירן ובוטדיאן באמולסיה. התוצר מכונה 5811 , ע״פ ר״ת
מרכיביו, והיה בעל תכונות טובות.

תגלית בעלת חשיבות תעשייתית רבה נעשתה כשהתברר שאפשר
לפלמד את הק׳ 588 למשקל מולקולרי גבוה מאד, ובאותו הזמן
למהול אותו בכמויות שמן מינרלי — שהוא חומר זול יחסית. המהילה
נעשית לפני הפרדת הק׳ מהתחליב. הק׳ המתקבל מתהליך זה אינו
שונה בהרבה מק׳ 588 רגיל בתכונותיו הסופיות, אך מבחינת
תהליכי עיבודו הוא עשר להיות אפילו נוח יותר. יחד עם זאת, הק׳
המהול זול יותר במידה ניכרת. עבור תהליכים שונים ניתן למהול
את הק׳ בשמן בשיעור של 50% ממשקלו. במקביל לתהליך החדש
נמצאה אפשרות להוסיף כמויות של פיח לק׳ כשהוא עדיין באמול־
סיה׳ וע״י כך לחסוך עיבוד קשה בשלב מאוחר יותר של ייצור גומי.

ב 1931 הוחל בשיווק( של ק׳ מלאכותי חדש, שהתקבל ע״י
פלמור של כלותפרן( 11000 * 81113 , 2-081010,1,3 ). פולימר זה נקרא
נאופרן, והיה הק׳ הראשון שאפשר ייצור מוצרים עמידים בפני נפט.
כשנה מאוחר יותר הופיעו בשוק סוגי ק׳ בעלי תכולה גדולה של
גפרית בשרשרת הפולימרית ( 01 * 11101 ־ 1 ).

רוב תהליכי הפלמור לשם הכנת ק׳ מבוצעים בתחליב (אמולסיה)
מימי. יוצאים מכלל זה הם הפולימרים והקופולימרים של איזובו־
טילן ו 01 * 18101 , ובשנים האחרונות פולימרים של בוטדיאן או של
בוטדיאן וסטירן המיוצרים בתמיסה.

הק׳ המיוצר בתמיסה הוא בעל משקל מולקולרי אחיד יותר מזה
המתקבל מאמולסיה. הק׳ המסחרי היחיד שאיננו כולל פחמן בשרשרת
הפולימרים שלו הוא ק׳ סיליקוני שהוחל בייצורו ב 1940 .

כדי שהק׳ יוכל לשמש כחומר גלם ראשי בתעשיית הגומי, דרושים
פיקוח ו בד י ק ו ת טיב בשלבי ייצור רבים, נוסף על בדיקות הקוב¬
עות את טיב המוצר הסופי. לגבי ק׳ טבעי הבדיקות החשובות ביותר
הן: (א) קביעת שיעור הזיהום בק׳ הגלמי, גודל החלקיקים הזרים
(אפשר שיימצאו בק׳ גרגירי חול, אבנים קטנות, שברים מקליפת
העץ, עלים וחרקים) וכן בדיקת זיהום בעובש הצומח על הק׳ אחרי
אריזתו. (ב) קביעת הצמיגות של הק' הגלמי. (ג) בדיקת מהירות
קלקול הק׳ בחום.

1013

קאמנ׳וק

1014

בדיקות אלו׳ שעבורן פותח ציוד מיוחד׳ מבוצעות כדי לקבוע
התאמת הק׳ לתהליכי ייצור שונים• למשל, ייצור מגפיים יכול
להיעשות מק׳ הכולל כמויות קשבות של חול, אך הימצאותם תגרום
לתקלות רציניות בייצור כבלי חשמל או שלפוחיות לאודר דחוס.

תפוקת ה ק׳ ושיווקו. רוב מטעי ה נמצאים במלזיה,
שהפיקה ב 1973 1,566,000 טון, ובאינדדנסיה, שהפיקה 886,000 טון;
שתיהן מספקות כ 70% מהתפוקה בעולם. ספקיות חשובות אחרות
של ק׳ טבעי הן: תאילנד ( 382,000 טון, 1973 ) קהמר ([קמבודיה 1
16,500 טון), הפיליפינים ( 23,100 טון), ברזיל ( 23,460 טון), ליבריה
( 83,600 טון), ניגריה ( 49,400 טון), זאיר ( 40,000 טון).

הייצור של ק׳ טבעי הלך וגדל עד מלה״ע 11 במקביל לגידול
תעשיית הרכב, שהוא הצרכן העיקרי של הק׳(לייצור כ 550 מיליון
צמיגים [ע״ע], 1973 ). אחרי המלחמה השפיע הייצור המקביל והמת¬
ח רה של הק׳ המלאכותי על מהירות גידול ההשקעות במטעים, אולם
הפיתוח המהיר של תעשיית הרכב מבטיח את שגשוגה של תעשיית
הק׳ הטבעי. העליה התלולה במחיר הדלק, שהוא חומר הגלם לת¬
עשיית הק׳ המלאכותי, עשדה להביא השקעות הולכות וגוברות
במטעי הבש׳\ 11€ .

שיווק הק׳ נעשה דרד בורסות מרכזיות בסינגפור, קואלה־לומפור,
לונדון וניו־יורק. בורסות חשובות פחות נמצאות בהמבורג, אנטוורפן,
לוס־אנג׳לס וערים אחרות בהן מאחסנים משלוחים של ק , .
ב 1932 היה שפל במחירים, שהביא את המגדלים אל סף ההרס,
כשנמכר ק׳ במחיר 73.30 דולר לטון, בעוד שב 1952 הגיע מחירו
ל 861 דולר. מאז קיץ 1973 ניכרת עליה הולכת וגוברת במחיר הק׳,
שהגיע בינואר 1974 ל 1,224 דולר לטון.

ק׳ מלאכותי. הייצור התעש¬
ייתי של ק׳ מלאכותי החל למעשה
ב 1945 . בשנה זו היתה התפוקה
כ 800,000 טון. ומאז היא גדלה
בהתמדה. ייצור ק׳ מלאכותי מצריך
תעשיה פטרוכימיה מפותחת. יותר
מ 66% מכלל ייצור הק׳ המלאכותי
משמש לתעשיית הצמיגים והאבו-
בים. כ 400,000 טון משווקים בצורת
תחליב.

רמת צריכת הק׳ מעידה על מידת הפיתוח של המשק, על
רמת החיים של האוכלוסיה ועל ריבוי השימוש בכלי רכב,

צריכת ק׳ ( 1973 )

צריכה לנפש

םה״כ צריכה (אלפי טונות)

(ק׳ טבעי

וק ׳ מלאכותי

ק. מלאכותי

?׳ טבעי

[?"ג])

15.1

2,439

696

אה״ב

8.2

283

173

הממלכה המאוחדת

8.9

305

162

צרפת

9.9

408

206

גרמניה המערבית

1.8

149

490

בריה״מ ואירופה המזרחית

0.3

12

265

סיז

3.2

5,825

2,700

םה״כ בעולם

תעשיית הגומי מקבלת כחומר גלם את הק׳ הטבעי או
המלאכותי ומנצלת אותו לייצור שורה ארוכה של פריטים שבלעדיהם
קשה לתאר את החיים המודרניים.

התהליך המרכזי בייצור גומי הוא תהליך הגיפור שנתגלה ע״י
צ׳. גודייר (ע״ע) ב 1839 , ונרשם כפטנט ב 1844 . המצאה זו והמצאת
מכונת הערבוב שממנה פותח המערגל, היו נקודת*מפנה בהתפתחות
תעשיית הגומי.

התכונות המיוחסות לק׳, ז״א גמישותו הרבה וקפיציותו המוש¬

למת קיימות למעשה בתחומים די צרים של טמם׳ המן. בסטפ׳ נמוכה
מדי החומר קשה וקשיח מאד. בטמפ׳ בה הוא גמיש. הוא "זוחל"
תחת עומס במידה הולכת וגוברת עם עליית ד,טמפ׳. שכבות של ק׳
נדבקות זו או, תבונה המוצאת שימוש רב בדבקים, אך מפריעה
מאד בכל שימוש אחר. כתוצאה מתהליך הצלבה כימית, ובמיוחד
מגיפור, הופך הק׳ לחומר שיציבותו המכאנית גדולה מאד.

השימוש בק׳ בצורת תחליב. חלק מהק׳ הטבעי והמלא-
כותי משמש כחומר גלם בתעשיות מסוימות כשהוא בצורת תחליב.
כפפות, תכשירי מניעה ומוצרים דומים מיוצרים בשיטות טבילה.
התחליב מוכן מראש ע״י תוספת גפרית, ממריצי גיפור, תחמוצת
אבץ וחמרים למניעת קלקול (להלן משמרים), ולעתים רחוקות
יותר גם חמרי-מילוי מינרליים. בתהליך זה טובאם תבנית בצורה
הדרושה, בד״כ עשרה חרסינה, לתוך התערובת וכשמוציאים אותה,
נשארת שכבה דקה העוברת ייבוש. טובלים פעמים נוספות עד
שמתקבלת שכבה בעלת עובי מתאים, ואז עובר המוצר הצלבה
בעזרת הגפרית הנמצאת בה ע״י טיפול בחום (ור׳ להלן, גיפור). ניתן
לקבל שכבות עבות יותר כשטובלים תחילה את התבנית בתמיסות
מתאימות (למשל חומצת גמלים בכוהל או ציקלוהכסילאמין באצטון)
לפני טבילתה בתחאב.

בתהליך אחר, המיועד לייצור פריטים שעובי הדופן שלהם עולה
על מ״ם או יותר, שופכים את התחליב לתוך תבניות עשויות גבס,
הסופג את המים ממנו ומשאיר את הק׳ היבש בצורתו הסופית. אחרי
פתיחה זהירה של התבנית מייבשים את המוצר ומגפרים אותו.
תהליך זה משמש בעיקר לייצור צעצועים ופריטים חלולים אחרים.

חוטים דקים, שקטרם קטן מ 0.5 מ״מ, עשויים בתהליך בו מותז
התחליב מפיה דקה לתוך אמבט של חומצה, בתהליך הדומה לזה של
ייצור זהורית.

הענף החשוב ביותר בתעשיה, מבחינת כמות התחליב הנצרך,
מייצר "ספ 1 ג" מלאכותי, המשמש בעיקר כחומר ריפוד. התהליך
מתבסס על הקצפת התערובת לפני קרישתה.

ערגול וערבוב. צמיגות הק׳, בצורה בה הוא מתקבל
במפעל גומי, גבוהה מאד, וכדי לאפשר הכנסת חמרי-מילוי וגפרית,
יש "לשבור" את הק׳. תהליך זה נעשה ע״י גזירה מהירה וחחרת
במערגל פתוח או במערגל סגור.

כשהק׳ מגיע לצמיגות הדרושה, אפשר להוסיף את יתר מרכיבי
תערובת הגומי, שרובם בצורת אבקה. ומקצתם נוזלים, משחות
או גושי ?נרף. יש להוסיף מרכיבים אלו בסדר מסוים כדי להבטיח
פיזור הולם, תכונות טכנולוגיות מירביות ונוחיות בעיבוד. התאמת
טיב הגומי לדרישות נקבעת במידה רבה ע״י הקפדה על סדר מסוים
בתהליך הערגול.

ט ירוד (א כ ם טרו ז י ה). בתהליך זה נטחנת התערובת
בכמעין טחנת בשר ענקית הלוחצת את התערובת דרך פיה בעלת
צורה רצויה. בתהליך זה אפשר גם לצפות חוט או כבל חשמל
שמועבר דרך פיה מתאימה.

עיבוד במעגילה. כשיש צורך לעבד את הגומי לצורת
יריעה או כציסוי על בד, מעבירים אותו דרך מעגילה. מכונה זו דומה
למערגל ומצוידת ב 6-3 גלילים, שמטרתם להבטיח אחידות בעובי
היריעה לכל רחבה. כשהמעגילד, משמשת לציפוי בדים׳ מועבר הבד,
יחד עם תערובת הגומי, דרך שני הגלילים האחרונים.

עיצוב בתבנית. מוצרים רבים מקבלים את צורתם הסופית
אחרי עיצוב בתבניות סגורות המחוממות לטמפרטורות גבוהות, בד״כ
בסביבת " 160 . תערובת הגומי מוכנסת לתבנית, ובהשפעת לחץ וחום
זורמת התערובת לכל חלקי התבנית וממלאת את החללים. אחרי חימום
מוכן המוצר לשליפה ואין צורך לקרר את התבנית לפני פתיחתה.

גיפור והמרצה. גיפור הוא התהליך המאפשר להכניס
אטום אחד או יותר של גפרית כדי לגשר בין נקודות מסוימות

ייצור ק׳ מלאכותי
(אלפי טונות, 1973 )

התפוקה

המדינה

2.831

אה״ב

1,035

יפן

458

צרפת

363

גרמניה המערבית

379

הממלכה המאוחדת

244

קנדה

230

איטליה

6.880

םד,״כ בעולם

1015

קאמ׳זק

1016

בשרשרות הפולימר של הק/ ובבד לגרום לייצוב המבבד. האלאסטו־
מרי ע״י הצלבה — יצירת מבנים תלת־ממדיים. מקובל לראות את
התהליד כיצירת גשר של גפרית בין שבי פחמנים בשרשרות. התה-
ליד, כפי שפותח ע״י גודייר, אינו יעיל ביותר ונדרשת כמות גדולה
של גפרית, חש גבוה חמן רב כדי לגרום למידה מינימלית של הצלבה
בק׳ טבעי. בזמן הצילוב הזה מופיעות גם מספר תגובות בלתי רצויות.
מאמצים של כימאים, נוסף על תגליות מקריות, הביאו לשיפור תהליד
הגיפור ע״י שימוש בתחמוצות עופרת ואבץ, ובמספר קבוצות של
חמרים אורגניים המשמשים כממריצים לגיפור■ הכימיה של פעולת
הממריצים עדיין לא ברורה לגמרי בכמה מקרים, אבל הטכנולוגיה
לשימוש בהם מוגדרת היסב.

הממריצים החשובים ביותר בתעשיית הגומי שייכים לקבוצות
הבאות: תיאזולים. גואגידיגים, דיתיוקרבמטים ותלרם־סולפידים
(ע״ע נפדית, עם׳ 154 ). בכל קבוצה קיים מספר רב של תולדות
ומ&ריצים ולהם קבוצות מותמרות שונות.

תיאזולים: למשל ה 5 — 0 *

סרקפטובנזחזיאזול

גואנידים (ע״ע גואגידין): [ ג א 0 6 הא] 0 = וווי!

5 ^ 0 ^־*א— 0 — 5 ־—ח 2 — 5 ׳— 0 —א

11 1

דיתיוקרבססים: 5 5

"^2

אבץ דיאתיל דיתיוקרבסט

3 ״ 0

0113

תיודס־סולפידים:

""> א—סי- 3 — 5 — 0 —א<ד"

^ זו וו ־"

0 נ "

0 נ 9

טטרהמתיל תיורם דיסולפיד

משפחת התיאוזולים הכוללת תולדות ומלחים של מרקפסובנזו־
תיאזול, מהווה את הקבוצה החשובה ביותר.

ממריצים גורמים לגיפור במהירות רבה אחרי זמן השהיה די
ממושד, ובלעדיהם לא היתה יכולה תעשיית הגומי להתמודד בשימוש
בסוגי פיח מסוימים ורצויים במיוחד. אפילו לממריצים האלה עם
תכונותיהם הטובות יש לפעמים צורך להוסיף לתערוכות משהי*גיפור
כדי להבטיח שתגיפור לא יתחיל בשלבים מוקדמים מדי. קבוצות
אחרות, כגון התיוראם דיסולפיד, מאפשרות גיפור ללא תוספת
גפרית אלמנטרית. הממריצים בקבוצה זו מספקים את הגפרית
הדרושה להצלבה.

במידה מסוימת, קובעת הכימיה של הגיפור את יציבות קשר
ההצלבה, ולכן עשויה בחירת הממריץ לקבוע את אורך חיי המוצר
הסופי. קשר ההצלבה הפו׳ליסולפידי, המתקבל כשמשתמשים בממריץ
גואנידין, אינו יציב, ומוצרים מגופדים בעזרת ממריץ זה מתבלים
תוך זמן קצר. הקשר היציב ביותר הוא דיסולפידי או פחמן־פחמן
שאפשר לקבלו בעזרת פראוכסידים (ע״ע חמצן, עט׳ 598 ) תוך

הצלבה שאינה קשורה בגפרית. הממריצים והטיפול התרמי הניתן
לתערובת הגומי משפיעים על התכונות המכאניות של המוצר הסופי.
תכונות כמו חימום כתוצאה מכפיפה חוזרת בתדירות גבוהה, כזו
המתרחשת בדפנות צמיג, או השינוי בצורת המוצר כתוצאה מהעמסה
ממושכת, הם דוגמות של תכונות שאפשר לשפרן ע״י שינויים בסיב
הממריץ, ריכוזו, וכמות הגסרית בתערובת. רק מספר מצומצם מבין
הממריצים מתאימים לשימוש בפריטים שיבואו בשלב מאוחר יותר
במגע עם מזון, וזאת מפני סיבות או׳רגנולפטיות והיגייניות. המרצת
תערובות גומי הפכה לנושא הדורש מומחיות רבה ובדיקות מעבדתיות
מקיפות.

משמרים. בהיותו חומר אורגני בלתי רווי (המכיל קשרים
כפולים במולקולה), מותקף הק׳ ע״י חמצן במידה הולכת וגוברת עם
עליית הטמפרטורה. אוזון, הנמצא באוויר בד״כ בכמויות זעירות,
תוקף אף הוא את פגי השטח של מוצרי גומי וגורם להתפתחות
סדקים טיפוסיים כשהגומי המגופר נמתח. סדקים אלה עלולים
להרוס פריטי גומי במשך ימים ספורים בתנאים מסוימים.

כדי להגן על הגומי, פותחו משמרים רבים המסוגלים למנוע את
השפעת החמצן והאוזון על הק/ לסוגי ק׳ שונים יש מידה שונה של
רגישות לאתון. תערובות המבוססות על ק׳ רווי בשרשרת הפולי-
מרית, כפו הקופולימר של אתילן ופרופילן (ע״ע פולימרים) בעלי
כמויות יותר קטנות של דיציקלופנטה-דיאן, אינן דורשות הגנה
נוספת מאחר שאין בשרשרת מוקד להתקפה ע״י או׳זון. לסוגים
אחרים, כמו הקופולימרים של איזובוטילן ואיזו&רן, ישנה עמידות
טובה מאד לאוזון, כתוצאה ממידת האי-רוויה הקטנה. סוגי הק׳
בעלי אי־רוויה רבה בשרשרת המקרומולקולרית דורשים הגנה מקיפה.

ההשפעה המחזקת של פיח על ק׳, במיוחד על אותם הסוגים
המלאכותיים שאינם מתגבשים תוך כדי מתיחה, אפשרה פיתוח מוצרי
איכות מגומי שלא היו ידועים לפני גילוי תופעה זו( 1912 ). ק' 5811 ,
ללא תוספת פיח, כמעט שאינו שמיש בתעשיית הגומי.

בעוד שההתקפה ע״י חמצן היא תהליד מסובן־ שטרם הוברר
כל צרכו, ידוע שמספר גורמים מסייעים לפיצול השרשרות או להג¬
ברת הצילוב ביניהם בעזרת חמצן. כך, למשל, מנות זעירות של
נחושת ומנגן גורמות לדגרדציה מהירה והרסנית של ק׳ טבעי.
לעומת זאת פעולת האוזון ידועה היסב, וסייעה בקביעת היסוד
האיזופרני של ק׳ מבעי. כתוצאה מאוזונוליזה, נהפך האיזופרן
לחומצה לבולינית.

קשה לחשוב על מוצר צריכה תעשייתי שאיננו כולל ק׳ בצורה
זו או אחרת. מכונות שונות, מכוניות ומטוסים מסתמכים על אטמים
גמישים כדי למנוע נזילת השמן ממסבים, שהשמן זורם אליהם בצינר
רות עשויים ק׳. כל העקבים ורוב הסוליות של נעליים מודרניות,
דבקים, יריעות איטום למאגרי מים, מכלי דלק של מטוסים, צעצועים
ועוד! ד׳ 7 הוא מרכיב חיוני בכולם,

תעשיית הגומי בישראל עוסקת בעיקר בייצור צמיגים
( 1,879,000 , 1972 ) ואבובים ( 00 (^ 547 ). בענף מועסקים כ 5,000
עובדים ב 2 מפעלים לייצור צמיגים וב 5 מפעלים לחידוש צמיגים.
ישראל מייבאת ק׳ ומוצריו בכ 8 מיליון דולר ( 1972 ) ומייצאת
מוצרים מוגמרים בשרך כולל של כ 21 מיליון דולר.

; 1961 / 0 ?, 50505 ? 7/1 ,(.!ג>) 00 ) 1931111 . 3 .[

1 בתס 1 ז 8 חמז 10 ;* 1967 1 >ה 0 01 -ו 1 ו 1 ס^ 1 , 5100 . 1 . 11

— 1946 ,(ירחון) 210 ) 8011 1051 * 17 * 5/0 , 01111 ־ 01 ץ 1 > 11 }$ • 611660

/ 01 ,//,/ 5/0 ,$• 11150 * 1-0 ? ז 5 נ) 1 ! 11 א 10 ז 5 ז!} 1 >׳<$ )ס 1500115 ) 1 !ג 1 ] 10 ז 3 ת-מ)ה 1

.׳ןז 10 מ 1 ס 50

צ. רג.

סוף הם־ד החסדים וסמוכה